האם להקים אירגון לחינוך ביתי

אנונימי

ראו גם: אירגון לחינוך ביתי, מארג רשת החינוך הביתי.

החינוך הביתי בבסיסו מבטא אנרכיזם.
לפיכך כל סוג של ארגון יהיה נסיון לארגן אנרכיזם.
זה פשוט לא יעבוד.
החינוך הביתי משמעותו חינוך ביתי ולא חינוך שכונתי או קהילתי או מדיני-פוליטי.
שוב, זה פשוט לא יעבוד.

קהילת באופן טבעי היא הדבר הקרוב ביותר לארגון. במקום להקים ארגוני בירוקרטיה נוספים ראוי לארגן תרומות (כן, כן תרומות) למען המשך פעילות העיתון והאתר הזה.
תרומות אלו צריך שיהיו ללא כל התניה.

ברגע שיהיה ארגון לחינוך ביתי נכנס למקום בו אותו ארגון יפריע לחלק מהאנשים לממש חינוך ביתי.

הדבר היחידי שאולי יש להקים זה קרן שתענה על צרכים משפטיים של בודדים. אני כותב אולי מכיוון שעד היום לא פנה אף אחד לסעד משפטי, וכשיקרה כדבר הזה קיים העניין המשותף הברור.

מעבר לכך, הקמת "ארגון אנרכי" מאיימת בהכרח על המוסדות הרשמיים. לכך אין לי באופן אישי כוונה להצטרף או להמליץ לאחרים. בינתיים הממסד רוקד לצלילי המוסיקה שלנו. ברגע שנהיה "מאורגנים" (מה שלא יכול להתבצע באמת), יכנסו כלי הנגינה של הממסד לתוך המנגינה שלנו. לא יכול לצאת מזה לחן או נעימה ערבים לאוזן.

צפריר, ארגון לאו דווקא סותר אנרכיזם וחינוך ביתי הוא לא בהכרח אנרכיסטי (ראה למשל מה שעושים הנוצרים הקיצוניים בארה"ב).

צפריר, כבר היינו בדיון הזה, ואין לי עניין להמשיכו.
אני רואה דברים אחרת, גם אם נדמה לך שאני טועה בגדול.

אני מכבדת את זכותך לדעותיך ווגם את התנגדותך לקחת חלק בעניין
ותוהה למה אתה מגיב בחדות שכזאת לנושא שיכולת להתעלם ממנו לחלוטין.

אני מבקשת שתתן לנושא להתפתח. אני מבקשת שתוותר על חלקך בדיון
אני לא יודעת מה נעשה עם זה, בסופו של דבר,
אבל חושבת שצריך ללבן את הדברים עכשיו כדי להיות מוכנים אם יהיה צורך לפעול כקבוצה.

דבר בנאלי כמו האפשרות להחליט ופשוט להודיע שכך החלטנו, בלי צורך "לקבל אישור"
או לפחות האפשרות לחדש כך את החינוך הביתי, מדי שנה - הוא דבר שלדעתי ישרת את כולנו.
ממה שאני שומעת על הנעשה במשרד החינוך,
הם הולכים להדק סביבנו את החגורה.

אני חושבת ש"סערת המוחות" צריכה לקרות כשהכל תיאורתי, ורגוע
אני רוצה לשמוע מה לכל שאר הגולשים כאן יש לומר על הנושא.

בהתארגנות תחת לחץ הפעילות תהיה רוויה בפספוסים, ואולי אפילו אגרסיבית.

נאווה,
_אני מכבדת את זכותך לדעותיך ווגם את התנגדותך לקחת חלק בעניין
ותוהה למה אתה מגיב בחדות שכזאת לנושא שיכולת להתעלם ממנו לחלוטין._

יתכן שאת מכבדת את זכותי לדעה משלי, ויתכן שאת מכבדת את התנגדותי לקחת חלק בעניין, אבל הדברים אינם נגמרים בזכויותי או התנגדותי, יש כאן גם עניין של עמדה. עמדה פרטית. אמת, כבר היינו בדיון הזה, ויש להניח שנחזור אליו. בכל פעם שהנושא יעלה, לטובת הדיון - אכתוב את דעתי.
ובכן, אומר לך מדוע אני מתנגד בחדות שכזו לעניין:
כל התארגנות מיותרת. אין כל הצדקה להתארגנות - על פי תפישתי. נהפוך הוא, כל התארגנות תייצר מתח מיותר בין האדם הפרטי, זה שבחר לחנך בבית לבין אותו ממסד שכנגדו קמה ההתארגנות.
מניע של לחץ, או פחד מפני בעיות עתידיות אפשריות, להקמת ארגון הוא אולי המעיד מראש על כך שאין צורך בפתרון הזה. היות וזו דעתי אינני יכול שלא להגיב כפי שאני מגיב.

אני מבקשת שתתן לנושא להתפתח. אני מבקשת שתוותר על חלקך בדיון כלומר שלא אביע דעה לגיטימית בנושא שבו דעה זו היא חלק מהעניין? לדעתי "התפתחות הנושא" כהגדרתך איננה משרתת את האינטרסים שלי או של כל מי שמחנך בבית. את מציעה בפשטות שארד מהדיון כי אני לא מסכים אתך? כי דעתי עשויה להראות למישהו אחר? מאיזו סיבה שארד מהדיון?
ואם אוותר על חלקי בדיון, האם לא יהפוך הדיון לדיון חלקי? איך את מבקשת אחר התפתחות הנושא כשאת מנסה להוריד את הדעה שעומדת כנגד הדעה שלך? נהפוך הוא, מגוון דעות מייצר דיון.

_אני לא יודעת מה נעשה עם זה, בסופו של דבר,
אבל חושבת שצריך ללבן את הדברים עכשיו כדי להיות מוכנים אם יהיה צורך לפעול כקבוצה._

ללבן את הדברים אפשר ורצוי, לבדוק איך כל אחד מאיתנו יכול להעזר בדעות עצות ואולי אף חיזוק לדרכו מהקהילה - כפי שהיא קיימת בעומדו מול מטרד החינוך. אבל, זו אולי נקודת המחלוקת בינינו. אין מקום לפעול כקבוצה. יש מקום לתמיכה במי שנתקל בחומות הממסד כאדם פרטי. תמיכה משפטית, מוסרית או כל תמיכה אחרת. בודדים הפונים למשרד החינוך בבקשת היתר לחינוך ביתי עשויים להתקל בקשיים וזה אכן חלק מהעניין.
למיטב הבנתי האדם הפרטי חזק בהרבה בעומדו מול הממסד, מאשר כל קבוצה.

_דבר בנאלי כמו האפשרות להחליט ופשוט להודיע שכך החלטנו, בלי צורך "לקבל אישור"
או לפחות האפשרות לחדש כך את החינוך הביתי, מדי שנה - הוא דבר שלדעתי ישרת את כולנו._

לדעתך זה ישרת את הקבוצה. לדעתי זה ישרת את משרד החינוך, על חשבון אלה שעושים חינוך ביתי.

_ממה שאני שומעת על הנעשה במשרד החינוך,
הם הולכים להדק סביבנו את החגורה._ זו ההתרשמות שלך, ויכול להיות שיש כוונה מודעת ומכוונת של מטרד החינוך להציק לנו. ארגון רק יגביר את נחישות המשרד. עמדה אישית של כל מקרה לגופו תשאיר אולי את התקנות והקריטריונים על כנם, אבל תאפשר לכל אחד לבחור בדרכו.
במילים אחרות, מטרד החינוך מאיים, מנסה להוציא לאנשי החינוך הביתי את הרוח מהמפרשים, להדק את החגורה, התארגנות שעולה מתוך כך מצביעה על הצלחת האיום.
הזכות לחנך בבית בכל דרך שנבחרת על ידי אותה משפחה עומדת מעל מטרד החינוך או המדינה. לכשנפנים אמת זו לא נזקק לקווי הגנה, חפירות ובונקרים.

_אני חושבת ש"סערת המוחות" צריכה לקרות כשהכל תיאורתי, ורגוע
אני רוצה לשמוע מה לכל שאר הגולשים כאן יש לומר על הנושא._

ובכן, נראה על פניו ששום דבר לא רגוע, התיאוריה שעולה כאן היא תוצאה של פחד. גם אני רוצה לשמוע מה יש לשאר הגולשים לומר כאן בנושא, ולא אוכל להשאיר את הנושא העקרוני הזה מחוץ לתחום לגבי.

בהתארגנות תחת לחץ הפעילות תהיה רוויה בפספוסים, ואולי אפילו אגרסיבית.
לדעתי הנסיון המחודש להתארגנות, כבר נובע מלחץ, כבר רווי בפספוסים, ויתפס כאגרסיבי בעיני "האויב".

יונת,
בהתבוננות דרך ה- unschooling, ומתוך התבוננות על צרכי המקיימים דרך זו, מתקיימת סתירה בינה לבין ארגון כלשהו. במיוחד כפי שמוצע כאן, ארגון שאמור לעמוד מול הממסד הממשלתי. חינוך ביתי הוא מעשה פרטי, ועליו להשאר כזה.
הדוגמא של הנוצרים הקיצוניים בארה"ב היא אחת הטענות שלי כנגד הקמת ארגון. שכן ארגונים כאלה מהר מאוד היו למכשול בפני רבים שבקשו לחנך בבית בדרך שאיננה תואמת את דרך הארגון. הדברים קרו שם בפועל.
לכן, ארגון יהווה מכשול לחירות הבסיסית של הבא למעשה החינוך הביתי.

לעומת זאת, הבטחת סעד משפטי - הקמת קרן שתממן מאבק אישי לחינוך ביתי מול הממסד - וריכוז הנושא בידי גוף אחד התומך במידת הצורך ביחיד/משפחה, נראית נכונה וראויה. גם מהלך שכזה איננו נדרש מיד.
שום דבר לא קורה בבהילות. לא מדובר פה ב"מעצר עד תום ההליכים".

בדצמבר כתבת:
_יש מי שיארגן או יארח מפגשים של מדור קבוצות חינוך ביתי;
מישהו אחר יוציא עיתון (טוב, את זה רני וחדוה כשר כבר עושים, כמובן);
חלק ירכזו אצלם מידע רלוונטי;
משפחות אחרות ישאילו ספרים על חינוך ביתי;
אחרים יעזרו במגעים עם הרשויות;
ויש כאלה שפשוט יהיו שם בשביל לתת תמיכה._

ובכן, ללא כל ארגון הכל מתבצע. למעט העזרה הנדרשת במגע מול הרשויות. כאן, על פי החוק בכל מקרה יהיה על ההורים לעמוד לבדם מול הרשויות. תמיכה בנושא ברמת התיאוריה, או הגיבוי הרעיוני כבר מתרחשת. הסעד המשפטי לכשידרש, בהחלט ראוי לפתרון כפי שנכתב לעיל.

הי צפריר, כל אלה סוגים של ארגונים לדעתי: מפגשים קבועים, עיתון, מרכז מידע, ספריה. ארגון לא חייב להיות כופה, ולכן הוא לא סותר אנרכיזם.
לגבי הארגון של נאוה, אני חושבת שהיא פשוט רוצה להרגיש שהיא לא לבד במאמצים שלה. לך ולי הם אולי לא רלוונטיים, אבל לנאוה כנראה שכן, ואולי גם לאנשים נוספים. לא ברור לי מה יכול להזיק במגעים שלה עם הפקידים - הרי גם אם תהיה לה השפעה על הנהלים שהם קובעים, הנהלים עצמם לא יהיו יותר או פחות מחייבים בגלל זה. למיטב הבנתי, המעמד של הנהלים עצמם לא ישתנה בגלל תוכנם.

תודה יונת על תמיכתך.

צפריר, אתה הרבה יותר תוקפני מהמערכת
אני לא כאן למלחמה. תודה על דבריך

נאוה -
בדיון כזה, לשמוע גם את ה"נגד", מפרה ומלמד גם בעיני.
אני לא חושבת שצריך לעשות מאמץ כה גדול למנוע מצפריר להשתתף.

צפריר -
מדבריך עולה שאתה חושש שקיום ארגון ("רשמי") של חינוך ביתי עלול לפגוע בך. איך?

גילה, ה"נגד" שהושמע כאן אינו דיון אלא הצהרה בחזקת: "אני יודע הכל ואפעיל כל מה שאני יכול כדי להשליט את זה"
זו הסיבה שאין לי עניין בזה.
יש לי (אולי גם לכם) מספיק ביקורת והכרזות מהעולם ה"נורמלי" שמסביב.
אני מחפשת דרך, ומעוניינת לתקשר עם אנשים שמסוגלים לנהל דיון מפרה שיעזור לחבר בין אנשים.

אנחנו מדברים כאן המון על הצורך להתחבר, מצד אחד (מפגשים, קהילה)
ומפחדים מזה פחד מוות, מצד שני.
כדי להתחבר צריך למצוא את המשותף, לא את השונה.
וזה בכלל לא חשוב כמה רחב או צר המכנה המשותף הזה.

אריאלה, שלחתי לך אי-מייל

צפריר,
כיון שאני לא רוצה להיכנס לדיון הוכחני שלך,
וכיון שכל זמן שאתה לוקח חלק בדיון, לא ניתן יהיה לגעת בנושאים בהם אני כן רוצה לדון,
אאלץ לוותר על הנוחיות והחשיפה ולנהל את הדיון במקום אחר, בדרך אחרת.

לעומת זאת, הבטחת סעד משפטי - הקמת קרן שתממן מאבק אישי לחינוך ביתי מול הממסד - וריכוז הנושא בידי גוף אחד התומך במידת הצורך ביחיד/משפחה, נראית נכונה וראויה. גם מהלך שכזה איננו נדרש מיד.

במידה ויהיה מאבק משפטי, מאד יתכן שהאגודה לזכויות האזרח או לחילופין משרדי הסיוע המשפטי המשפטי, ששייכים לפקולטות למשפטים, ישמחו ליצג מחנכים מהבית (באוניברסיטת ת"א ובמכללת ר"ג שמים דגש מיוחד על זכויות האזרח).

אופציה אחרת היא עו"ד מפורסם יותר או פחות שישמח לקבל, תמורת שכר סימלי, תיק תקדימי שיבטיח לו תמונה בעיתון וראיון (בערב חדש במקרה הרע או בפופוליטיקה במקרה הטוב) (אביגדור פלדמן למשל).

ואני תוהה מה אומרות על נושא זה אמנות בינלאומיות, והאם פסיקה נגד חינוך ביתי מאפשרת פניה לביה"ד הבינלאומי בהאג בטענה של פגיעה בזכויות אזרח.

נוכח מצב החינוך בארץ, והעצמאות היתרה של חלק ממערכות החינוך הדתיות (לא לומדים שפות, לימודים כלליים ברמה בסיסית ביותר, ) האם יש למשרד החינוך זכות לבא ולאסור או להגביל חינוך ביתי?

בקשר לחידוש האישור כל שנה - ייתכן מצב בו כותרת של "חינוך ביתי" תשמש לניצול הילד ולפגיעה בו. לכן אני לא בטוחה שזה שצריך לחדש אישור כל שנה זה הדבר הכי נורא שצריך להלחם בו .

אני אישית בשלב מאד מוקדם של חינוך בבית. עוד לא נתקלתי ברשויות ולכן הידע שלי הוא תאורטי ואינטואיטיבי בלבד. בתחושה שלי - ארגון עלול להזיק.
יותר קל לפגוע בקבוצת אנשים שרצה יחד מאשר בקבוצה שמתפזרת לכל עבר.

אני עוקבת אחר הדיון בעניין, ועדיין אין לי דיעה.
נאוה, חבל לעשות שיחות פרטיות בדואל. כולנו בעלי עניין בנושא, ו"באופן טבעי" הוא הבית של החינוך הביתי בישראל.
אולי יוקדש גיליון לנושא?
אני דווקא רוצה לשמוע גם את צפריר.
נאוה, מה את אומרת על טענותיו?
מה חסר לך חוץ מסעד משפטי, בתור אמא שעומדת לבד מול המערכת? ולמה לבד? הרי גם בלי אירגון את יכולה להגיד למערכת שאת חלק מקבוצה גדולה ומתרחבת של משפחות בארץ שעושות חינוך ביתי. הם יודעים מי.
לגבי הבדיקות שלהם - גם עם אירגון יבדקו אותם דברים, קרי: ההיבט הסוציאלי.
אני שואלת ברצינות, לא בוכחנות ולא בקנטרנות, ואשמח לשמוע את המחשבות של כולם.
זה חשוב לי, כי כאמור עוד שנה בתי לא תלך לכיתה א, ואני לא יודעת אם אני בעד או נגד אירגון.
קשה לי להחליט, ואני מחכה לעוד דיעות ותובנות.

המצב כרגע הוא כזה: משרד החינוך מגבש (שוב) נהלים וקריטריונים לגבי מתן אישורים לחינוך ביתי. אני חושבת שנאוה מעוניינת להשפיע על הנהלים האלה (נאוה, תקני אותי או הוסיפי מה שהחמצתי) והיא מרגישה נוח יותר לעשות את זה מעמדה של ארגון ולא של אדם פרטי.
(דעתי האישית: בעבר השתתפו בדיונים כאלה אנשים פרטיים חסרי ארגון, ואין סיבה שזה לא יקרה שוב. ובכל מקרה נראה לי שהנהלים יצטרכו להשתנות בהתאם למציאות (הלוגיסטית והחוקית) ולא להפך.)

בשמת,
אני עומדת מול המערכת ומרגישה חיסרון כואב של כוח מאחוריי
מרגישה שהיה לי קל יותר להתייעץ עם מי שמכיר את הנוהל והאנשים
מרגישה לפעמים שעדיף היה אילו גוף כלשהו היה מתערב למעני.

לא חושבת שהייתי שורדת ללא תמיכתה המדהימה של הייזל - עברתי נקודות שבירה קשות.
ועוד לא סיימתי. עכשיו אני נלחמת על משהו עקרוני (כבר יש לי אישור לשנה זו)
ואני חווה את הקלות בה הם גוררים טיפול ביחיד.

יונת,
את צודקת בהחלט! אני רוצה להשפיע.
אני רוצה לוודא שהתנאים יתאימו לי.
מוכנה לכתוב מכתב כל שנה, לא מוכנה לחכות 4 חודשים למכתב התשובה.
אלא מה?
מאז פתחתי את הדיון בפעם שעברה, הם כבר גיבשו קריטריונים
וכבר הפיצו אותם במחוזות. ומהמעט ששמעתי עליהם - אני לא ממש מתלהבת
ועוד אין לי את המידע, אבל יהיה
וכרגע צריך כבר לדון על החלטות שכבר נלקחו, אבל עדיין אינן מיושמות.
ואם נמשיך להתווכח אם כן או לא - נצטרך לעמוד מול היישום שלהן
ואני מעדיפה, להתחיל לדבר איתם מה שיותר מהר, כקבוצה כי אני כאדם בודד, ממש לא מעניינת אותם.

בשמת, עכשיו אני יותר ברורה?

נאווה,
אין לי עניין אישי כנגדך, אני מביע את דעתי.
לגבי עניין התוקפנות שלי, את מזהה תוקפנות במקום שאני מזהה תקיפות. עמדתי תקיפה - זה נכון, וטוב שכך.
לעניין הקושי האישי שלך, אולי זה לא הוגן אבל זו המציאות, גם אם היה ארגון רחב היקף - לא היה ביכולתו להשפיע על הממסד השלטוני יותר מאשר האדם הפרטי, מעבר לכך, במקרים מסוימים הרי שדווקא ארגון שכזה היה עשוי להיות להיות לרועץ למי שמבקש חינוך ביתי.

זה נכון שאת לא מעניינת אותם לקביעת קריטריונים, אבל גם קבוצה לא תעניין אותם. התהליך הטבעי הוא קביעה שרירותית של הממסד, תגובות אישיות של המחנכים בבית, אולי ברורים בבתי המשפט (על מנת להזכיר למטרד החינוך את מקומו בנושא) ושינוי הקריטריונים.

אני מבין שאת לא אוהבת את הקריטריונים שאמורים להגיע ממטרד החינוך, קרוב לוודאי שגם אני לא אתחבר אליהם לחיוב, אבל, אין לכך כל חשיבות. הקריטריונים שיקבעו אינם רלוונטים למי שמחנך בבית. מטרתם, כמו מטרת האישורים לחינוך ביתי, היא אישור פנימי - בשביל מטרד החינוך, על מנת שתנוח דעת הממסד, שיהיו קרטריונים.
כל זה לא רלוונטי היות ובמדה ונגיע לקונפליקט משפטי, במהות העניין עומדת הזכות של ההורים לגדל את ילדיהם כראות עיניהם. מטרד החינוך יעשה כל מאמץ שלא להגיע לבית המשפט. במדה ומישהו יפנה לקהילה בבקשה לסעד משפטי, עקב החלטת הממסד כן להגיע לבית המשפט בעניינו, מן הראוי שנתגייס ונעזור - ועל כך כבר כתבתי.

אין לי כל חשש אישי מארגון שכזה. הטענה שלי היא שהארגון כבר קיים. קוראים לו "באופן טבעי".
זהו ארגון ללא התמסדות. זהו ארגון שצמח מלמטה.
וזוהי ההוכחה שניתן להקים או לייסד קהילה מיוחדת שאיננה מאורגנת כמוסד.

לא יהיה זה נכון למסד את מה שמתרחש מאליו, מלמטה, באופן טבעי.

נאוה,
לפני כמה ימים כתבתי משהו שאני לא מוצאת בשום מקום. ייתכן שלא שלחתי? בכל אופן אני שוב כותבת כי זה חשוב לי.
אני נגד אירגון לחינוך ביתי ומסכימה עם צפריר. אני אפילו מודאגת מהנסיון להתארגן ולעשות רעש בעיניין. כרגע אנחנו נהנים מחוסר הנהלים הברורים ומחוסר חקיקה מדוייקת. זה קצת כמו המערב הפרוע.
אף אחד לא מבטיח לך שהנהלים החדשים או החוקים החדשים יהיו משהו שאת תאהבי. האמת, אני מאמינה שזה יהיה בדיוק ההיפך. הנהלים החדשים באשר הם יכולים רק להגביל אותי. אל תשכחי שמדובר במשרד החינוך ומחר הם עלולים להחליט שרק בעלי הכנסה מסויימת יכולים "להרשות לעצמם" להשאיר את הילד בבית, או רק ילדים שעברו טראומה במסגרות הקיימות רשאים לצאת מהן. הם גם מאוד אוהבים גרפים במשרדי הממשלה ומיד הם ירצו לגרף את הילד שלך לפי איזה גרף או לעקם אותו לפי איזו עקומה. ומה אם הם ירצו לעשות לילדי החינוך הביתי מבחנים שנתיים שיבדקו הישגים ומי שלא יעמוד בהם יוגלה לביה"ס הסמוך למקום מגוריו? ואם הם ידרשו ביקור חודשי של נציגם עלי אדמות? הכל כבר נאמר, אבל אני ממש מודאגת מזה שאת נאבקת במשרד החינוך בעבור מי שלא ביקש את המאבק הזה. זה באמת כל-כך עקרוני העניין הזה של תוך כמה זמן ענו לך על מכתב? הרי הם לא יקצו פקידה לכבודך, ואם כן, היא בטח תהיה כל-כך משועממת שהיא תטריד אותך כל הזמן. את האישור שלך קיבלת, אבל בעיקבות המאבק שלך אני עלולה להיפגע. אולי כדאי לנתב אנרגיה למאבקים חשובים אחרים. לא צריך כל הזמן להאבק. ייתכן שאת עדיין בשוונג של הדיונים עם משרד החינוך (להלן מ"ה). אני לא כותבת אליך בכעס ולא מנסה להתווכח איתך, רק חשוב לי שתביני שיש הרבה חופש במצב היום שרק עלול להפגע ויש הרבה מרחב תימרון שעלול להסגר. חבל. אין שום צורך כרגע במאבק. מי שבאמת רוצה לחנך מהבית עושה את זה. די. צריך להמשיך הלאה. הניחי לזה.
לסיכום: ממש מדאיג אותי המאבק הזה.

קרן,
אין לך מה לדאוג.
שוב, הצורך בקריטריונים ובאישורים "על פי החוק", הוא צורך של הממסד. לכן, עם מאבק או בלעדיו הם ימציאו כל מיני קריטריונים לא רלוונטיים.
אלה אינם מענייננו.
השאלה המהותית מבחינת החינוך הביתי איננה קשורה בתקנות כאלו או אחרות, איננה קשורה בחוקים כאלה או אחרים.

מטרד החינוך זקוק לכיסוי תחת. כך שהנושא יהיה מכוסה.

הבה נלך אל המצב הקיצוני בו מוגשת לאנשי החינוך הביתי תוכנית לימודים והילדים נדרשים לבחינה מידי שנה.
ראשית, אף אחד לא יאכוף את זה.
שנית, ניתן פשוט לא לקיים ולהעמיד את הנושא לבחינה משפטית.

אין כל קושי להעמיד את הממסד במערומיו בעזרת כמה טיעונים פשוטים בדבר זכות ההורים על ילדיהם.
כאן בדיוק הנקודה של אי התארגנות חשובה. שכן, ארגון ממוסד יפסיד בכל מערכה והאדם הבודד ינצח בה.
כאשר יגיעו הדברים לדיון עקרוני בבית המשפט, (להערכתי זה לא יקרה כי מטרד החינוך ירתע מכך - הם לא יוצאים טוב מחיצי בית המשפט), ומי מאתנו יאלץ להציג את טענת הזכות הטבעית, נתגייס לתמיכה כספית או משפטית.

אין כל טעם להתכונן לקרב, אין כל טעם להכנס לפאניקה.

הזכות לחנך בבית נובעת מכך שהילדים שייכים להורים ולא למדינה. הכל זורם.

צר לי, קרן שמש שאת מרגישה מאוימת ממאבקי.
הוא לגיטימי, ונחוץ.
את עושה את שיקולייך - אין לי מושג ממה את מפחדת כל כך
אני עושה את שיקוליי - לטובת יהונתן.
את רוצה לבוא לידי ביטוי? את רוצה לא להיפגע?
תשתפי אותי במה שחשוב לך, ב- איך את רואה קשר יעיל עם משרד החינוך,
ואני אדאג לא לפגוע באינטרס שלך, ואולי אף לשרת אותו.

לומר לי: אל תדברי כי זה לא מתאים לי - לא משרת את האינטרס שלי
אני רוצה ממשרד החינוך שירותים,
ואם אפשר, גם את התקציב - עוד יותר טוב!!
ועדיין, אני שומרת לעצמי את השליטה, ההכוונה והחופש.

כמו שאת נוהגת בצד ימין - כי אלו חוקי התנועה,
גם בחינוך, זו לא מדינת עולם שלישי ולא אנרכיה, אנחנו מדינת חוק.

אני לא מתכוונת לדון איתך או עם מישהו אחר על למה חשוב לי דבר כזה או אחר,
גם אמרתי שמבחינתי אין דיון של "האם צריך" אני יודעת שצריך
אני בדיונים עם משרד החינוך, ומרגישה את חסרונו של גוף שעומד מאחוריי.
למה אני בדיונים?
שוב, לא נושא לדיון. זה תואם את צרכי ותפישת עולמי הכללית
האם אמשיך? - בוודאי!!!
למה? - כי האינטרס שלי הוא שיהיה לי קל וזורם בהמשך
כי אני רוצה דברים ממשרד החינוך - זו זכותו של בני לקבל אותם

את רוצה להיות אנטי ממסדית? - תהיי!!
את מסכימה עם אנרכיזם? - לבריאות!!

זו לא דרכי.

ואם כבר החלטתי לענות לך, למה כולכם מתייחסים לארגון כ"נגד"?
ארגון יכול להיות מאוד בעד
גם משרד החינוך ירוויח? - אז מה?
אני בגישה של: win-win
אני מאמינה שאם האינטרס הוא: טובת הילד
ואם אנחנו ומשרד החינוך נמצא דרך שטובה בשביל שנינו
אז כל הצדדים מנצחים, ובעיקר הילדים.

נאוה, עניתי לך במילותיך שלך ורק הוספתי משפט קטן...
את עושה את שיקולייך - אין לי מושג ממה את מפחדת כל כך
אני לא מתכוונת לדון איתך או עם מישהו אחר על למה חשוב לי דבר כזה או אחר,
זו לא דרכי.
ואם כבר החלטתי לענות לך_ כמו שאת נוהגת בצד ימין - כי אלו חוקי התנועה,
גם בחינוך, זו לא מדינת עולם שלישי ולא אנרכיה, אנחנו מדינת חוק._ ואין כרגע בחינוך ביתי שום דבר שעובר על החוק הקיים
את רוצה לבוא לידי ביטוי? את רוצה לא להיפגע?_ _אני אדאג לא לפגוע באינטרס שלך, ואולי אף לשרת אותו.

קרן, יש אם את עושה זאת ללא אישור
את עוברת על חוק לימוד חובה
ועל החובה שיש עליך ההורה לשלוח את ילדך לביה"ס / לגן - ביקור סדיר
יותר מזה,
גם אם יש לך אישור, את חייבת ברישום וגם את זה אין עושים בחינוך ביתי
אז...
זה שאנחנו מצטטים ונוהגים לפי חוקים אחרים, אוניברסליים
וזה שאנחנו מסתמכים על פסקי דין שמשרתים את המטרתנו,
לא הופך אותנו ללא עבריינים

נאוה, במדינת ישראל יש חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, אשר בהיותו חוק יסוד גובר על חוק חינוך חובה בכל מקום בו יש להם התנגשות. לתפיסתי, אם על פי חוק חינוך חובה אסור לי כהורה לבחור את הדרך שבה אני מגדל את ילדי אז יש ביניהם התנגשות כזו, ולכן זכותי על פי חוק היסוד גוברת על חובתי על פי החוק הרגיל.

בית המשפט (בדרך כלל בית המשפט העליון) נדרש תדיר להתמודד עם התנגשויות כאלה של חוקים שונים, ופסיקתו בעניינים כאלה (עד כמה שידיעתי מגעת) קונסיסטנטית וברורה: חוק יסוד גובר על חוק רגיל. לכן לתפיסתי מחנכים בבית אינם עוברים על החוק.

תפיסה זו לא עמדה עדיין במבחן בית המשפט (ואולי לא במקרה, כפי שצפריר אומר), אבל אני יודע על אי-אילו מחנכים בבית שלא יהססו להעמידה במבחן זה במידה שיעלה הצורך (לדוגמא, אם משרד החינוך יעיק עליהם). בכל מקרה, על פי פסיקות קודמות של בית המשפט העליון ובתי משפט אחרים בארץ נראה שגם הם מסכימים עם התפיסה הזו (לדוגמא ראי התערבות המדינה באוטונומיה ההורית).

זה שאנחנו מצטטים ונוהגים לפי חוקים אחרים, אוניברסליים, וזה שאנחנו מסתמכים על פסקי דין שמשרתים את המטרתנו, לא הופך אותנו ללא עבריינים - את חוטאת כאן במספר טעויות בהבנת המערכת המשפטית:

במקום שהחקיקה אינה ברורה דיה -- בין אם משום שיש קונפליקטים בין חוקים שונים ובין אם משום שקיימות הפרות שיטתיות של החוקים בחסות המדינה (חוק חינוך חובה חינם שאינו חינם; תקנות של משרד החינוך שאינן מיושמות בכמות גדולה של בתי ספר דתיים; וכיו"ב) -- בית המשפט נעזר תדיר בחוקים ובפסיקות ממדינות אחרות, ובעקרונות מוסריים כלליים השאובים ממקורות רבים (חברות שונות, התנ"ך, ועוד).
פסקי הדין הם חלק מהגדרת החוקי. מאחר שהחוק הינו בהרבה מקרים כללי למדי, פסיקה קודמת בנוגע למקרים ספציפיים משמשת בתי משפט בבואם לקבוע האם אדם או גוף עבר על החוק. אגב, גם תקנות שנקבעות על ידי משרדי ממשלה שונים מקבלים מעמד הקרוב לחוק במקרים רבים, מאותה הסיבה.
בית המשפט העליון לעתים לא רק פוסק בעניין קונקרטי, אלא אף מחווה דעתו בנוגע לחוק כולו, ועלול לקבוע שחוק מסויים אינו תקף בגלל שהוא עומד בסתירה עם חוקים אחרים חשובים ממנו. במקרה כזה בתי משפט נמוכים יותר מסתמכים על פסיקת בית המשפט העליון ולא על החוק בבואם להכריע במקרים דומים. כנראה שהחשש הגדול של משרד החינוך הוא שאם יעלה מקרה כזה בהקשר של חינוך ביתי לבית המשפט העליון, בית המשפט עלול להכריע שחוק חינוך חובה אינו חוקי!

צפריר, אני עונה לך כאן ולא בדף איזה סוג של אירגון לחינוך ביתי, כי זה נראה לי מקום טוב יותר לדון בו בנושא.

בקשר ל-באופן טבעי בתור ארגון/מארג לחינוך ביתי: אני טוען שזה לא משרת את האינטרסים של באופן טבעי, ולא משרת את האינטרסים של חינוך ביתי. הסבר להלן:

על אף שבשבילי באופן טבעי הוא קודם כל חינוך ביתי (בקונטקסט הזה היכרתי את באופן טבעי לראשונה), למעשה הוא מכסה טווח נושאים רחב בהרבה. הרבה (כנראה רוב!) מקוראי העלון, משתתפי האתר, ואפילו מאלה שמגיעים לכנסים הכלליים (לא אלו שעוסקים בחינוך ביתי באופן ספציפי) אינם מחנכים בבית.

מעבר לכך, יש כמות לא קטנה של משפחות שמחנכות בבית שאינן חלק מהקהילה של באופן טבעי: אינן מנויות על העלון, אינן משתתפות באתר, ואינן באות לכנסים הכלליים של הקהילה (אם כי כן באות לכנסים הספציפיים שעוסקים בחינוך ביתי ושמאורגנים על ידי באופן טבעי). דוגמא אחת לקבוצה כזו היא הקבוצה שבגוש עציון. הם מגיעים לחינוך הביתי ממניעים אחרים הקשורים לתפיסת עולמם כאנשים דתיים. הם אינם מתחברים לרוב מה ש-באופן טבעי מייצג. כנראה שיש עוד קבוצות שעושות חינוך ביתי ושאין לנו קשר עימם (בקרב החרדים, הערבים, הדרוזים, הנוצרים, ועוד).

יחד עם זאת, גם אני (כמוך) מעדיף מארג שצומח מלמטה על פני ארגון פורמליסטי. אני פשוט לא חושב שבאופן טבעי צריך להיות המארג הזה בהקשר של חינוך ביתי (בדיוק כמו שהוא לא זה שמוביל את המאבק בנושא לידות בית, או המאבק נגד ברית מילה).

רועי,
זהו בדיוק העניין, לטענתי עקב היות המָסָד הזה של "באופן טבעי" רחב כל כך, ומקיף כל כך, גם את הצרכים של אנשי החינוך הביתי לנקודת משענת ותמיכה, אין כל צורך בארגון ספציפי - אין כל מטרה משותפת המחייבת ארגון או מוסד.
שהרי הכלים שמניח אותו מארג מאפשרים את כל מה שנדרש למען החינוך הביתי מחד או החינוך הפורמליסטי מאידך.
כלומר, שהקהילה הזו, המארג הזה, תומך במי שנזקק, מכל בחינה: נפשית, מחשבתית, רגשית, מגוון עצות ודעות ובעתיד אף משפטית.
פלורליזם זה הנובע מתוך המארג שצומח מלמטה, עשוי להעלות עזרה הדדית לכשזו נדרשת על ידי כאלה שאינם מחנכים בבית לאלה שכן מחנכים בבית ולהפך.
לכן, מארג זה אינו מאיים.
במילים אחרות, כל צרכי ה"ארגון לחינוך ביתי" מובלעים במארג הזה של קהילת באופן טבעי. אין כאן איום על הממסד, ואין כאן צורך לקבוע בעצמנו קריטריונים למי שמצטרף לחינוך הביתי. הכל פתוח. וטוב שכך.

הקהילה הזו, המארג הזה, תומך במי שנזקק, מכל בחינה: נפשית, מחשבתית, רגשית, מגוון עצות ודעות ובעתיד אף משפטית - אני חולק עליך בעניין הזה. כל אדם מגדיר לעצמו את הצורך שלו בתמיכה, ויש אנשים שאומרים בצורה ברורה שבאופן טבעי אינו תומך בהם באופן מלא (לדוגמא, נאוה). עכשיו מה? אתה אומר שהיא טועה ובעצם היא כן מקבלת מבאופן טבעי את כל התמיכה לה היא נזקקת? אתה מנסה לשכנע אותה בזה? אתה מתעלם ממנה? לדעתי האמירה הזו שלך חסרה את אבחנת המציאות הדקה הרגילה שלך.

לגבי שאר הערתך, לא ברור לי על מה אתה מגיב מדברי (או שאולי אתה מתייחס לדבריו של מישהו אחר?). הרי אמרתי שאני מעדיף מארג שצומח מלמטה, לא אמרתי שמארג כזה מאיים (עלי או על הממסד), ולא טענתי שצריך לקבוע קריטריונים למי שמצטרף לחינוך הביתי.

כל מה שאמרתי היה שגם באופן טבעי וגם חינוך ביתי יצאו נפגעים אם נתייחס לבאופן טבעי בתור הגורם שאמור לדאוג לאינטרסים של מחנכים בבית, וביקשתי ללמוד מהדוגמה של הקשר בין באופן טבעי ללידות בית או למאבק נגד ברית מילה -- שניהם נושאים שקרובים לעולם התוכן (ולקהל) של באופן טבעי.

רועי,
לגבי נאוה,
למיטב הבנתי נאוה בקשה להקים ארגון שיתן לה תמיכה. לאחר מכן, כשהיא העלתה את בעיתה ובקשה רעיונות הרי שהיא קבלה תמיכה. נכון,לא ממני, זאת משום שלא הצלחתי לרדת לסוף דעתה - לראייתי נאוה מבקשת ארגון להכרה בזכות ההורים לחנך כראות עיניהם בתוך המערכת הקיימת, משהו כמו נתינת האפשרות להורים לקבוע איך ילדיהם ילמדו עם או בתוך המערכת.
לכן לא יכולתי לתת את אותה תמיכה מתבקשת, שכן למיטב הבנתי המטרה שהועלתה איננה קשורה לחינוך הביתי אלא לחינוך תעשייתי משופר.

אבל דווקא אתה נתת לה תמיכה, כמו גם אחרים. בהתאם למה שהעלתה. לכן, מתוך המארג כן נתנת תמיכה גם במקרה זה.

לגבי השאר -
ראה, "נשים קוראות ללדת" ו"אף מילה" הינם ארגונים אשר מטרתם להגביר מודעות לנושא המדובר. אלה הוקמו מתוך דחיפה אישית של מי שמצא לנכון לדחוף את הרעיונות האלה. מעבר לכך, שני נושאים אלה אינם בניגוד לאיזשהו חוק, אפילו לא לכאורה. אין חוק נגד לידה בבית, אין חוק שמחייב ברית מילה.
כאן, הנושא של ארגון או מיסוד החינוך הביתי, כמוסד אשר תפקידו להתכונן למלחמה בממסד השלטוני, לתפישתי, אינו נדרש. נהפוך הוא, בהעלותו את הנושא למדרגת מאבק, יצא שכרנו בהפסדנו.
שכן, בנושא זה אשר לכאורה מהווה עבירה על חוק, ארגון רק יחליש את הצמיחה מלמטה.
למטרד החינוך יהיה הרבה יותר קל "להכנס" או להאבק בארגון כזה - אשר בהכרח אינו יכול לייצג את כל המחנכים בבית, מאשר להתמודד עם פרטים.
הדרך להעלות מודעות לעניין החינוך בבית היא בעצם העשייה, הופעות פרטניות בתקשורת. עיתון, הפורום הנוכחי, שיחות סלון וכד'.
הכוח של החינוך הביתי נובע כפי שאתה מיטיב לנסח מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

הרי אין לאנשי החינוך הביתי צורך בארגון (שוב על פי תפישתי), כוחנו באי התארגותנו הפורמלית והצרה לעניין החינוך הביתי, אלא במארג שצומח מלמטה, מארג רחב ולא מצומצם לעניין מסוים, אשר מניב ענפים נוספים הנוגעים לכל תחומי החיים.

מארג זה לא אמור לדאוג לאינטרסים של המחנכים בבית. האינטרסים כל כך רחבים ושונים עד שלראייתי (הדקה או הרחבה) אין מקום לריכוזם בתוך ארגון כזה או אחר.
בוא נתייחס להיבט אחד שנראה על פניו כהיבט רצוי לכולם. מימון, או השתתפות של השלטון בהוצאות על חינוך. דהיינו, קבלת תקציב שנתי לחינוך. גם כשהחינוך הוא חינוך ביתי.
זו לכאורה מטרה המחייבת ארגון פורמלי.
כאן, איני בטוח שכולם רואים בעין אחת את הצורך, אבל נניח שכן.
אז, כמו שרני או נירית "התלבשו" על הנושא ש"בער בעצמותיהם", יקום מישהו (נניח נאווה) יגדיר את המטרה ויגייס את דעת הקהל לנושא כפי שימצא לנכון.
אבל אז זה לא אמור להיות תחת הכותרת של ארגון לחינוך ביתי אלא התארגנות אד-הוק למטרה מסוימת.
נושא זה לתפישתי עדיין לא הגיע לתזמון המתאים ולפיכך נדון לכשלון, כרגע.
אבל זו רק דעתי האישית.
וארחיב עליה במידה והנושא יעלה.

ומעצם היות קהילת באופן טבעי מארג הצומח מלמטה, על פי המצב כיום, ניתן למצוא בו את התמיכה הנדרשת, שוב כמעט מכל בחינה.

איני רואה את החינוך הביתי מצמצם את המארג הזה, למרות שהוא רק חלק מהמארג, אלא דווקא מאפשר התרחבות גם לנושאים נוספים.

רועי,
עדיין, אינני מבין לשם מה להקים ארגון לדעתך?
אם מדובר בנושא התמיכה המשפטית, נדרשת הקמת קרן סיוע משפטי.
אם מדובר בהעלאת המודעות לחינוך הביתי בציבור - הרי העלאה זו מתבצעת מעצם התרחבות התופעה, "באופן טבעי" בצורתו העיתונאית (אשר למרות שאיננו מקיף את כל המחנכים בבית הוא-הוא שמעלה את המודעות), הפורום הזה כמובן, הופעה בכלי התקשורת וכד'...
אם מדובר ביצירת חומרי לימוד - הרי אם יש ביקוש תעלה יוזמה פרטית - כפי שקורה תדיר.
אם מדובר בקבלת לגיטימציה ממשרד החינוך - זו כבר נתנה.
אם מדובר בהעלאת שיתוף הפעולה עם משרד החינוך - יהפוך הארגון להיות תחת המשרד.

החינוך הביתי בארץ החל לפני כעשור. אז, היו משפחות בודדות אשר הלכו בקו זה מתוך השקפת עולמן האישית. רחלי מנדלסון יזמה את "באופן טבעי" כעלון שיגשר ויקשר בין אנשים שחיים באורח מסוים - פלורליסטי בעיקרו - הכולל גם את אלה שעשו חינוך ביתי.
מכאן, ללא שום ארגון, מלמטה, קבלה התופעה תנופה והכרה, ללא מאבקים במשרד החינוך, ללא התאגדות רעיונית, ללא התמסדות. רעיון החינוך הביתי מתרחב מתוך עצמו.
בינואר 1997, אורנה ואני, יחד עם עמירם גופר, היינו במשרד החינוך, אצל פרופסור שילד - אז יו"ר המזכירות הפדגוגית, איש נעים הליכות, והצענו "שיתוף פעולה", בבסיס הצעתנו היתה המחשבה שאולי אנשי המשרד מעוניינים לשמוע על החינוך הביתי מנקודת ההשקפה של אנשי החינוך הביתי. אפילו הצענו הצעות אופרטיביות של איך "לבדוק" מה שקורה בשטח ולהסיר חששות של המשרד מפני התארגנויות בנוסח "בתי ספר פרטיים" - זה החשש האמיתי של משרד החינוך, חשש שנובע מתוך היבטי תקציב והורדת הכוח הגלום בחלוקת התקציבים. אין כאן כל קשר להיבטים חינוכיים או דאגה מפני תביעות עתידיות.
כצפוי, נדחנו בנימוס.
כיום, לאחר שמשרד החינוך מקבל יותר ויותר פניות בנושא, שוב, כצפוי, יהיו נסיונות להכניס איזושהי שיטה לתוך החינוך והלימוד הביתי. אלו הן נסיונות סרק, זאת מתוך עיקרון החינוך הביתי כפי שהיטבת לנסח. לכשיגיעו הדברים לנסיון לכפות את הקריטריונים של משרד החינוך - ניתן להניח את הסוגייה לפני בג"ץ. להערכתי משרד החינוך אינו מעוניין בכך - גם כי אין אף תקנה המאפשרת התערבות של המשרד בחינוך הפרטני - על פי החוק הקיים.
במידה ויהיה נסיון של המשרד להניח תקנות וחוקים המאפשרים חינוך ביתי על פי קריטריונים כאלה או אחרים, על פי ההגיון - תהיה סתירה בין תקנות וחוקים אלה לבין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

לכן, אם ברצוננו להעביר חוק המגדיר את החינוך הביתי כחוקי, יש מקום להכנס ל"סיעור מוחות" ולהגדיר את רצוננו. למיטב הבנתי זה יהיה משהו כמו קביעותיו של השופט גרוניס, או קביעות בית המשפט העליון. ללא כל סייג הפוסל את אחריות ההורים על ילדיהם.
זו אולי הסבה היחידה להתארגנות, אם כי, שוב, עדיין לא. זה לא הטיימינג הנכון.

למרות שנראה למי שנראה שהתנגדותי להתארגנות היא רגשית, אין הדברים כך. התנגדותי עניינית.

הצרכים שלך נענים כרגע במלואם ללא ארגון ספציפי לחינוך ביתי. הבנתי.
יש כאלה שהצרכים שלהם לא נענים באופן מלא. יכול להיות שזה נובע מאופי שונה, ויכול להיות שזה נובע משיטת חינוך שונה, אבל העובדה היא שיש כאלה שחפצים במה שהמדינה יכולה להציע כרגע אבל אינה עושה כן. חלק מהאנשים האלה מנהלים את מאבקם לבד, לחלקם מספיקה התמיכה הלא-פורמלית של קבוצה כזו או אחרת (אנשי באופן טבעי או הקבוצה מאפרת), וחלקם מרגישים שהם צריכים תמיכה פורמלית של קבוצה פורמלית.

עכשיו, אם אתה מרגיש שהדבר הזה לא רלוונטי לך אז אין לך סיבה להיות נגדו. אם אתה מרגיש שמה שנגזר מהרצון הזה להתאגד עומד לפגוע בך, אז ודאי שיש לך אינטרס אישי להשפיע עליו. לדעתי האישית היה עדיף אילו לא קם ארגון לחינוך ביתי. אבל בחברה חופשית לא אתה ולא אני נוכל למנוע הקמה של ארגון כזה -- ולכן אני מעדיף להשפיע על תכניו מבפנים.

מבחינתי האישית אני מעוניין בעיקר בדבר אחד בלבד: הכרעה חד-משמעית בנושא החוקיות של חינוך ביתי בארץ. ברור לי שאפשר להשיג את זה גם בדרכים אחרות מלבד הקמת ארגון (וגם לא בטוח שהקמת ארגון תביא את ההכרעה הזו). אבל אין לי בעיה שההכרעה הזו תהפוך להיות קרובה יותר כתוצאה מפעילותו של ארגון כזה.

מכיוון שהחינוך הביתי הוא נושא שמתחיל לחדור לתודעתם של אנשים, (כמו גם לידות בית והאפשרות לא לימול), הרי שאם עכשו יש עשרות או מאות משפחות שמחנכות בבית, תוך זמן לא רב, שנים ספורות, יהיו אלפים כאלו.
ואז כבר יצוצו להם אירגונים שונים ומגוונים, שאחד מהם אולי יענה על רוב צרכיה של נאוה.
מצד שני, אנרכיסטים ואינדיבידואליסטים קיצוניים תמיד יהיו, עצם קיומם תמיד יהווה איום על קיומם של מוסדות, והם תמיד יעשו מה שהם רוצים כי אמונתם חזקה ורוח האדם החופשי המפעמת בם רותמת את כוחות היקום לצידם, גם אם הם לא תמיד נחשבים ל"מצליחים" בקריטריונים המקובלים. כל עימות של הממסד איתם ידפוק את הממסד. לכן אני חושבת שצפריר לא אמור להידפק מזה שיהיה אירגון, אלא אם הוא יתן לקיומו של האירגון להוות איום כלפיו. אדם שזורם, לא באמת יכול להפגע מארגונים או משינויים, הוא פשוט זורם איתם. הוא מפיק את מירב התועלת מכל מצב נתון.
וחוצמזה, גם אם יחוקקו חוקים דרקוניים לגבי החינוך ביתי, (מה שלא נראה לי סביר, כי זה נוגד את עצם העניין, וכי מערכת החינוך מתחילה לקלוט את אובדן השליטה שלה, אף לנוכח עשרות בתי הספר הפרטיים שקמים עכשיו) לא נראה לי שמישהו יעלה בדעתו לכפות אותם על אדם שמגדל שבעה ילדים מזה שנים. ואם כן בודאי יהיה לו קייס משפטי רציני.

בעצם, איך זה בכלל קורה, נאוה? צפריר?
פשוט לא שולחים את הילדים לבית ספר? או שצריך לסרב באופן רשמי למן "צו גיוס" ?

למען הסר כל ספק, איני פוחד מארגון לחינוך ביתי, איני פוחד מהארגון ב"הא" הידיעה לחינוך - קרי משרד החינוך. ארגון כלשהו, ויהיה אשר יהיה לא יוכל באמת לפגוע בי או במשפחתי. זה לא העניין.
הרי אילו הייתי פוחד, הייתי הראשון להקמת הארגון, מתוך אינטרס אישי.
בדרכי, אם כי לא זה נראה כך, אני מנסה להבין את מטרות הארגון שמוצע כאן. מתוך עניין וסקרנות. מעבר לכך, התנגדותי מובאת כעמדה אישית. אין בכוונתי לצאת להפגנות נגד הארגון או לחסום התארגנות כזו או אחרת.
ברובד נוסף, על פניו, חלק, רק חלק מהרעיונות שעולים כאן נראים כמהמורות מיותרות לבאים אחרינו. תשובותיו של רועי משקפות במידה רבה את דעותי, מה גם שדעות אלה מנוסחות להפליא על ידי רועי.
לכן, אני רואה חובה לעצמי להצביע על מה שנראה לי מיותר ומעורר קשיים.
על פני מאבק בדעותי, אמרותי או התנגדותי, ניתן להביא תגובות ענייניות המשרתות את מטרת הקמת אותו ארגון.
ברור לחלוטין שאין הסכמה גם בקרב מי שמעוניין להקים את הארגון, לגבי המטרות של הארגון. יש דיון, מבורך, ונכון על מנת להגיע למטרות רחבות דיין על מנת שיקיפו את חברי הארגון.
אם אני מבין נכון - "האם להקים ארגון לחינוך ביתי", ו"איזה סוג של ארגון לחינוך ביתי", הן שאלות שעולות מתוך ההיבטים העכשוויים והעתידים של החינוך הביתי בישראל, ללא כל קשר לצרכי משפחת שפרון.
לכך אני מכוון.
במילים אחרות: במידה ויהיו מטרות שמשרתות את רעיון החינוך הביתי - כפי שהוא נתפש אצלי, אצטרף במלוא השמחה והמרץ. אני באמת מנסה להבין מה ארגון שכזה יתרום ולמי. האם הארגון לחינוך ביתי יתרום לחינוך הביתי?
האם אין כאן סלוף אבסורדי של רעיון החינוך הביתי - אשר יסודותיו במשפחה הגרעינית - בהפיכתו לארגון. השאלה היא פילוסופית רעיונית.
ניתן למשל להקים "ארגון לחינוך שיטתי" או "ארגון לחינוך בטוח ומבוטח" או "ארגון סיוע למשפחות המחנכות בבית", אני משוכנע שאלה יגיעו. כל אלה מגדירים מטרה.
שוב, מה הן המטרות של "ארגון לחינוך ביתי"?

על מנת להשפיע על תכניו של ארגון, איני חייב להיות חלק ממנו.

רועי,
העניין האישי שאתה מעלה כאן לארגון שכזה היא הסדרת המעמד החוקי של החינוך הביתי. זה בהחלט עניין ראוי, אשמח להצטרף.
יש לי אפילו כמה רעיונות כיצד לקדם את העניין.

אני מסכים אתך שהקמת ארגון תזרז את ההכרעה בנושא חוקיות החינוך הביתי, אבל יש לי ספקות (ספקות - לא פחד) לגבי מהות ההכרעה. לתפישתי, בעניין זה החיפזון מהשטן.

שיהיה בהצלחה. מכל הלב.

ענת,
ניתן להתעלם ממשרד החינוך, ניתן להעלם למשרד החינוך, ניתן להגיש בקשה לפטור מחינוך חובה. אנחנו למשל לאחר שש שנים בהן "פרענו חוק" קבלנו אישור רשמי בשנה האחרונה. השנה כבר "החלו המגעים", לתפישתנו האישית אנו גורסים שהאישור הרשמי הוא צורך (וחובה) של המוסדות המדיניים, אנו מצידנו נסתדר עם או בלי אישור.

הממ, בעצם מה שאתה אומר (באופן עדין יותר) זה הדבר הבא: הסדרת המעמד החוקי של חינוך ביתי בישראל רצויה; יחד עם זאת, אני חושש שהסדרה כזו תהפוך את החינוך הביתי לבלתי חוקי במפגיע; במצב כיום לתפיסתי חוקי לעשות חינוך ביתי, ולכן עדיף מבחינתי לדחות את נקודת ההכרעה ככל האפשר. מעבר לכך, ככל שיותר משפחות יעשו חינוך ביתי בפועל כך גדל הסיכוי שהכרעה חיובית כזו תקרה מאליה.

מול הטענה הזו ניתן להציב את הטענה הבאה: אני מאמין שבמדינת ישראל צריך להיות להורים חופש ברור וחד-משמעי לקבוע את שיטת החינוך של ילדיהם, ואני מוכן לפעול ואולי אף לקחת סיכון אישי לטובת הכרעה שכזו.

שתי הגישות נכונות כמובן; כל אחד בוחר לעצמו את הדרך שמתאימה לו.

לגבי האם אין כאן סלוף אבסורדי של רעיון החינוך הביתי - אשר יסודותיו במשפחה הגרעינית - בהפיכתו לארגון -- ובכן, אינני חושב על הפיכת החינוך הביתי לארגון, אלא על התארגנות של משפחות העושות חינוך ביתי למען מטרות שקשה להן יותר להשיג לבדן.

רועי,
אני מאמין שבמדינת ישראל צריך להיות להורים חופש ברור וחד-משמעי לקבוע את שיטת החינוך של ילדיהם.

גם אני. (ונראה לי שבין המחנכים מהבית לא נוכל למצוא אפילו אחד שיתנגד לכך).
השאלה שעולה אצלי בהקשר הזה היא: האם הדבר שאנחנו באמת זקוקים לו הוא ההכרה של הממסד בנו? האם בקשתינו היא לחנך את הממסד? לכפות עליו את הפלורליזם והחופש שעבורינו הם דרך חיים, אבל עבור הממסד הם...(לא יודעת מה).

בואו נתמקד בעיקר. העיקר הוא בעיני שנצליח לחיות ולגדל את ילדינו כל אחד על פי דרכו. הדרך היחידה לעשות את זה היא כמובן קודם כל לעשות את זה. השגת ההכרה על ידי הממסד תתרחש בסופו של דבר כחלק מהתהליך הטבעי שבו יותר ויותר אנשים יפסיקו לוותר באופן אוטומטי על החופש שלהם ועל המחוייבות שלהם כלפי ילדיהם. בעיני, אגב, הדברים שכתבת נכונים לא רק בקשר לאלה שבוחרים בחינוך ביתי, אלא בהקשר לחינוך בכלל - על כל פניו, גווניו והקשריו. גם למשל לגבי הורים שבוחרים להקים בתי ספר שונים או מסגרות חינוך אלטרנטיביות לגווניהן.

ולכן במישור הפרטי, הדרך להשיג חופש היא פשוט להיות חופשי. במישור הפרטי אין לי צורך לא באישור ואף לא בהכרה של הממסד בכדי לחנך בבית (לפחות לא במדינת ישראל הדמוקרטית של ימינו. אם היינו צריכים להתמודד מול שלטון טוטאליטרי, כי אז כל היבט של החיים היה מחייב אישור של השלטונות).

במישור הערכי העקרוני, נכון, הייתי באמת רוצה שהמצב בארץ יהיה כזה שבו יהיה "חופש ברור וחד משמעי להורים לקבוע את שיטת החינוך של ילדיהם", אבל אני לא בטוחה שהדרך הנכונה להשיג חופש כזה היא על ידי מאבק ואפילו לא על ידי התארגנות ממוסדת.
יש בי אמונה עמוקה שתהליך שמטרתו להוביל לשינוי צריך להלום באופיו את השינוי שאותו הוא מבקש לחולל. כאשר קיימת סתירה בין המטרה לבין הדרך בה בוחרים כדי להגשים את אותה מטרה, ההגשמה לרוב לא מתממשת. דוגמה אקטואלית, כואבת וקיצונית לכך היא למשל שדרך של מלחמה מעולם לא הצליחה להביא לשלום (השלום מושג לבסוף רק אחרי שהאוייבים מכירים בכך שעליהם לבחור בדרך שונה על מנת להשיג את מטרתם, וכי שלום ניתן להשיג רק בדרכי שלום).
על אותו משקל, כאשר אנחנו מבקשים להשיג את הכרת הממסד בחופש שלנו (לגבי חינוך ילדינו, אופן לידתם וכד'), נדמה לי שדרך הפעולה שלנו צריכה להיות כזאת שבבסיסה עומד עיקרון החופש. בהקשר הזה כל התארגנות שהיא, אשר גודרת בתוכה חלק מן האנשים (ואפילו הם רק אותם מחנכים מהבית אשר רוצים להתאגד) תפגע מעצם היותה ברעיון של השגת הכרה בחופש של הורים לקבוע את שיטת החינוך של ילדיהם. כי אפילו אם ההתארגנות הזאת תצליח להשיג את הכרת הממסד (ואפילו את מימונו!), מעצם טבעה יהיו אנשים שישארו "בחוץ" (כלומר מחוץ להגדרות הכרת הממסד), אך רבים מהם יהיו גם הם אנשים שחפצים וזכאים לחופש בקביעת הדרך לחינוך ילדיהם. באופן כזה, תשיג ההתארגנות את ההפך ממה שהתכוונה לו מלכתחילה. הממסד יוכל מעתה לטעון כי כל מי שאינו נכלל תחת הגדרות הארגון אינו זכאי לאותו "חופש" שהצליחו חברי הארגון לארגן לעצמם. ראו לדוגמה את החופש המופלג שמעניק הממסד למערכת החינוך החרדית. זהו ארגון חזק שהנציגים הפוליטיים שלו הצליחו להשיג לחבריו חופש ברור וחד משמעי לקבוע את שיטת החינוך של ילדיהם. אבל כל מי שאינו נכלל בארגון וששייך לקבוצת "כל יתר אזרחי המדינה" אינו יכול אפילו לבחור את בית הספר המסויים שבו ילמדו ילדיו, כי שיטת "אזורי הרישום" של הממסד גוזלת ממנו אפילו את החופש הקטן הזה.

לכן, לדעתי, ההתרחבות הטבעית של החינוך הביתי, יחד עם יתר דרכי החינוך האלטרנטיבי לסוגיו במדינה היא הכוח המחולל האמיתי של חופש בחינוך, ותהליך זה יוביל בסופו של דבר גם להכרת הממסד. זה קורה כבר עכשיו עם ריבוי הכתבות בעיתונים על חינוך ביתי, זה קורה מעצם היותה ופעולתה של קהילת "באופן טבעי", ואפילו העובדה שמשרד החינוך בוחר במודע שלא "להציק" לרוב המשפחות שבחרו בחינוך ביתי (ככל הנראה כדי לא להגיע לבית המשפט - שם תהייה ידו על התחתונה), גם היא מעידה על השינוי המתחולל.
אני סבורה, כמו צפריר, שעלינו כקבוצה לתמוך אלה באלה - חברתית, מוראלית, משפטית ואולי אפילו כלכלית במקרים של קושי חריג. ייתכן שהדרך לעשות זאת היא הקמת קרן, תרומות (לא איכפת לי בהקשר הזה אפילו לשאול את מושג הגמ"חים מהקהילה החרדית). אבל בבואנו לדון בלגיטימיות שלנו מול הממסד, כל ארגון ממוסד שהוא יפגע בנו בסופו של דבר יותר מאשר יועיל. פשוט מפני שהדרך היחידה להשיג חופש היא קודם כל להשאר חופשי. והקמת ארגון, כל ארגון, פוגעת מעצם היותה בחופש של חברי הארגון, ובמובנים רבים גם בחופש של אותם אלה שבחרו להשאר מחוץ לארגון.

רועי,

כמובן ששתי הגישות לגיטימיות.

אני מאמין שבמדינת ישראל צריך להיות להורים חופש ברור וחד-משמעי לקבוע את שיטת החינוך של ילדיהם
זהו, שלתפישתי קיים חופש ברור וחד-משמעי להורים לקבוע את שיטת חינוך ילדיהם. זוהי זכות הנובעת מהזיקה בין הורים וילדים (אח... גרוניס ושות'), בדיוק כפי שקיים חופש ברור וחד משמעי לגבי מילת הילדים, בחירת הטיפול הרפואי וכן הלאה...
אי בהירות החופש והחירות של ההורים נובעת מאי בהירות האחריות של ההורים על ילדיהם. עכירות זו מבחינת האחריות של הורים על ילדיהם נובעת בין היתר מעצם האפשרות של המדינה לנכס לעצמה חלק מאותה אחריות. במילים אחרות: על אף שלכאורה נראה שלמדינה או למישהו חיצוני יש האפשרות לנגוס באחריות והזכות של ההורה לקיים במודע את העולה מתוך הזיקה הבלתי אמצעית לילדיו, אפשרות זו מתממשת אך ורק אם אותו הורה מניח לה להתרחש ומשתף פעולה. אותו הורה למעשה מאציל מאחריותו אל הממסד.
האצלה זו לגיטימית. במיוחד לכשהיא מגובה כנורמה חברתית.

אכן, לתפישתי, כפי שהרחבתי, היום אין כל בעיה חוקית לקיים חינוך ביתי.
כפי שהיטיבה לכתוב חגית, הצורך באותה הכרעה (מובנת מאליה) הוא הצורך של הממסד.
אותו גוף שנתפש בעיני החברה כמוסמך לקחת או לקבל את חלקו באחריות על הילדים, נדרש שוב ושוב לקבל אישור ללקיחה או קבלה זו. אישור של ההורים. מכאן, עולה צורך מלפני אותו גוף - משרד החינוך להסדיר ולמסד את החינוך הביתי.
מכאן, ואולי אחטא בחזרה על רעיונותיה של חגית, מתוך הפלורליזם העולה מרעיון החינוך הביתי, אישור והכרה בממסד - משרד החינוך, על ידי מי שאינו מתיר לו להשתתף באחריות על הילדים, כמו גם על ידי מי שמוכן להתיר חלקית את ההשתתפות הזו ואף רואה בכך דרך נכונה, יכולים לעלות בכמה דרכים.
ניתן להכיר במשרד החינוך בדרך ההתנגדות וההמרצה לכך שהוא יכיר בזכויות ואחריות ההורים. בעצם ההתנגדות והמאבק תעלה ההכרה בממסד. אז, עשוי הממסד לקבל את הלגיטימציה של מי שמחליט בסוגייה. עד שתדרש התערבות בג"ץ לפחות.

לעומת זאת, ניתן לקבל את צרכי המשרד להגדרת תפקידו מחדש, תוך הבנה שתמיד האחריות הראשונית על חינוך הילדים היא של ההורה, גם כאשר ההורה מתיר את התערבות הממסד, ולהמשיך לפעול מתוך אותה זיקה. התרחבות התופעה תחת כנפי התנועה או הקהילה של מחנכי הבית, או מחוץ לתנועה זו, מתרחשת וכבר מדרבנת את הממסד להגדרת תפקידו בסוגייה זו.

לתפישתי, אין הממסד מהווה אויב לרעיון החינוך הביתי. יתכן שהממסד רואה ב"תופעה שולית" זו אויב.
אלא, שמדה והממסד אכן רואה באנשי החינוך הביתי וברעיון עצמו איום כשלהו. יש להבהיר לממסד שאין כאן איום. כיצד נבהיר? זו שאלה בפני עצמה. שווה דיון.

אם הרעיון הוא לבסס תקנה או חוק שמבהירים את החינוך הביתי מהבחינה המשפטית, אזי, הרבה יותר יעיל יהיה לעבוד לרוחב ולחפש את הגורם שיכול לקדם חוק כזה - ח"כ או כל גוף אחר.
או לחילופין - לגשת לבג"ץ.
אין צורך לחכות להתעמרות הממסד. ניתן לבקש מהמדינה באמצעות בג"ץ, להביא נימוקים לאי מתן אישור אוטומטי לכל מי שמבקש פטור מחוק חינוך חובה.

חגית,
כה לחי.

חגית וצפריר, שניכם פסחתם בנוחות רבה על החלק המהותי בהבחנה שעשיתי בין שתי הדרכים: היחס האישי למצב העמום הקיים כיום. שימו לב ששתי הדרכים כפי שהגדרתי אותן טוענות לחוקיות החינוך הביתי כבר כיום. ההבדל בין שתי הדרכים הוא שבדרך הראשונה אני מסתפק בתפיסתי שלי את העניין וכל עוד אני יכול להמשיך לחנך בבית אין מבחינתי בעיה, ואילו בדרך השניה אני דורש הכרה מפורשת וחד משמעית של המדינה בזכותי לחנך בבית ומוכן להקריב למען השגת הכרה זו את יכולתי לחנך בבית. שוב: שתי הדרכים לגיטימיות, אבל הן שונות מהותית זו מזו.

בניסוח אחר ניתן לומר את הדבר הבא: מבחינת הבוחר בדרך הראשונה הדבר החשוב ביותר הוא החינוך הביתי שבפועל מבוצע על ידיו; כל עוד זה נמשך אין לו בעיה עם המצב הקיים, והוא רואה ברצון למסד היבטים של פעילותו זו צרכים של הממסד ולא שלו. מבחינת הבוחר בדרך השניה הדבר החשוב ביותר הוא מעמדו של החינוך הביתי בהיבט החוקי; כל עוד המעמד של חינוך ביתי אינו חד-משמעי (לא רק לדעתו האישית, אלא גם לדעת הרשויות; שימו לב שמשרד החינוך טוען שחינוך ביתי חוקי כל עוד הוא נעשה במסגרת אישורים הניתנים על ידו! ומכלל הן נשמע לאו: לטענתם אסור לחנך בבית ללא אישור משרד החינוך), הוא רואה את המצב הקיים כבעייתי; לכן הצורך הוא צורך שלו ולא של הממסד.

הדבר דומה למדינה בה יש העדפה על רקע גזעי שהינה מעוגנת בחוק, כאשר יש מעט אנשים שמתנגדים לה. בחוות ובבתים של המשפחות המתנגדות להעדפה הגזעית יש לבני הגזע הנחות אותם זכויות וחובות כמו לבני הגזע המועדף. האם אפשר לומר שבני הגזע הנחות שגרים בבתים אלה אינם סובלים מאפליה גזעית? האם אפשר להתפלא על רצונם לפעול למען שינוי חוקי המדינה?

עכשיו נכון שהאנלוגיה הזו קלוקלת, מהרבה סיבות. בין השאר היא לא מתאימה משום שבמדינת ישראל יש חוק יסוד ברור שמגדיר את זכותו של האדם לחופש, וברור שחופש זה כולל גם את החופש להוליד ולגדל צאצאים על פי ראות עיניו. אבל בישראל גם קיים חוק חינוך חובה חינם, שלצערנו עומד בסתירה לחוק היסוד, ושעל פיו הורים חייבים לשלוח את צאצאיהם לבתי ספר. נכון גם שחוק יסוד גובר על חוק רגיל, ולכן יש לשער שאם הדבר יגיע אי-פעם לבית משפט יצאו הורי החינוך הביתי כשידם על העליונה. אבל עד כה המשפט הזה עדיין לא התקיים, ולכן קיים במדינה מצב עמום, בו המדינה כפי שהיא מיוצגת על ידי ראשי מערכת החינוך טוענת שאסור חינוך ביתי ללא אישורה, ואילו חלק מאזרחיה טוענים שבזאת היא מפרה את חוקי היסוד שלה עצמה, שלא לדבר על עקרונות מוסריים העומדים בבסיסה. מצב זה הוא בבחינת בלתי נסבל עבור חלק מהאנשים, ואילו קוריוז חולף עבור חלק אחר. עבור הראשונים תיקון המצב הוא צורך בסיסי שלהם הקשור להווייתם כאזרחים במדינה דמוקרטית ליברלית.

אוקיי.
התייחסתי לפתרון הנדרש בסוף דברי.

היחס האישי למצב העמום הקיים כיום. הבעיה היא לא היחס האישי אלא אותה טענה של משרד החינוך כאילו יש לו הזכות לאשר או לא לאשר חינוך ביתי.
הרי למשרד החינוך אין כל אפשרות לאשר חינוך ביתי. לכן כל כך נהניתי לקרוא את האישור שניתן לנו - אישור לחנך בבית. במקרה שלנו - ואם אני מבין נכון ברוב המקרים - קבלנו אישור שאין לו כל תוקף חוקי או משפטי, שהרי "שר החינוך רשאי להעניק פטור מחוק חינוך חובה" ולא לתת אישור לחינוך ביתי - מבחינת החוק - אין דבר כזה חינוך ביתי.
כלומר, משרד החינוך מחלק אישורים שעל פי החוק אינו רשאי לחלק.
במקרים מסוימים אכן ניתן פטור מחוק חינוך חובה, כל מקרה לגופו. פטור זה איננו מאשר חינוך ביתי. אלא רק מניח את הפתרון הפשוט הקבוע בתוך חוק חינוך חובה.

אם כך, גם היום משרד החינוך אינו יכול לאשר או לא לאשר חינוך ביתי. אין לו הסמכות לכך.
בכך שנתייצב מול משרד החינוך ונאבק בטענותיו רק נאשר את טענותיו. לכן המטרה איננה משרד החינוך אלא הכנסת - המדינה.

ניתן לבוא ולומר - אם כך הרינו מעוניינים לשנות את חוק חינוך חובה. להשאיר על כנה את כוונת המחוקק לחייב את המדינה להניח תשתית לחינוך תעשייתי ולפתוח את שערי חינוך זה בפני כל הורה וילד, ולבטל את חובת ההורים לשלוח את ילדיהם למוסדות המדינה.
אז, חוק חינוך חובה לא יאפשר למשרד החינוך להתערב בבחירת ההורים, ועדיין לא יניח לממסד לאשר או לא לאשר חינוך ביתי.

האם זו מטרת הארגון המוצע? אם כן, אני בעד.

מטרה כזו - ברורה. יש לערוך דיון לגבי האסטרטגיה, הטקטיקה, הטיימינג, האמצעים וכן הלאה...

אני דורש הכרה מפורשת וחד משמעית של המדינה בזכותי לחנך בבית ומוכן להקריב למען השגת הכרה זו את יכולתי לחנך בבית.
אתה מדגיש את ההקרבה לה אתה מוכן. ניתן לומר שכל מי שהולך בדרך זו מקריב משהו. השאלה היא האם בכלל נדרשת ממך הקרבה אישית כפי שהעלית. יתכן שבעבודה נכונה תוכל לא להקריב דבר וחצי דבר מבחינת יכולתך לחנך בבית. יכול להיות שיש להקים כאן מארג שעובד הן מאחורי הקלעים (דרוש ח"כ מגויס לעניין), והן בראש חוצות - תקשורת, מפגשים, החלפת רעיונות, ייעוץ משפטי - למשל, קבלת ייעוץ משפטי מגורם בכיר - עו"ד ידוע - או שופט בדימוס, (עולה לי משום מה כבוד השופט חיים כהן), אשר ינתן לכל מי שמעוניין ויגבה את החינוך הביתי מול כל נציג של הממסד בנוגע לחינוך הביתי או יותר נכון לחוק חינוך חובה. מסמך כזה עשוי להניס את נציגי המערכת ולסתום מראש את טענותיהם. או לזרז את ההליכים לנתינת פטור מחוק חינוך חובה.

הדבר דומה למדינה בה יש העדפה על רקע גזעי שהינה מעוגנת בחוק, כאשר יש מעט אנשים שמתנגדים לה. בחוות ובבתים של המשפחות המתנגדות להעדפה הגזעית יש לבני הגזע הנחות אותם זכויות וחובות כמו לבני הגזע המועדף. האם אפשר לומר שבני הגזע הנחות שגרים בבתים אלה אינם סובלים מאפליה גזעית? האם אפשר להתפלא על רצונם לפעול למען שינוי חוקי המדינה?

מי כאן הגזע הנחות? ההורים שרוצים לעשות חינוך ביתי? הילדים אשר הינם גזע נחות בבית הספר?
באמת, אני לא מבין, האם הארגון קם למען ההורים שאינם חיים עם הסתירה לכאורה בין החוקים השונים ונדרשים לחוקיות דרכם?
או שהארגון קם לטובת כל הילדים בארץ אשר נדמה להם שבתוך בית הספר אינם גזע נחות?

ואם אנו בעניין של שליחות למען האחרים. יש לצעוד בזהירות במבוך הזה, שכן כל פעולה של האחד עשויה לפגוע באחר. מתוך כבוד לדרך האחרת עלינו להדגיש דווקא את הקשיים שעשויים לעלות עקב פעולותינו.
כלומר, בהיותנו הגזע הנחות החי ללא אפליה גזעית בתוך חברה שתומכת באפליה גזעית, אנו עשויים לפגוע הן בחברינו שחיים היום כמונו, והן באלה שסובלים מהאפליה.
מכאן, ההקרבה האישית שלנו, שבחרנו בה מרצוננו החופשי, עשויה לכפות הקרבה אישית של אחרים אשר לאו דווקא מעוניינים להקריב משהו.

אבל עד כה המשפט הזה עדיין לא התקיים, ולכן קיים במדינה מצב עמום, בו המדינה כפי שהיא מיוצגת על ידי ראשי מערכת החינוך טוענת שאסור חינוך ביתי ללא אישורה, ואילו חלק מאזרחיה טוענים שבזאת היא מפרה את חוקי היסוד שלה עצמה, שלא לדבר על עקרונות מוסריים העומדים בבסיסה. מצב זה הוא בבחינת בלתי נסבל עבור חלק מהאנשים, ואילו קוריוז חולף עבור חלק אחר. עבור הראשונים תיקון המצב הוא צורך בסיסי שלהם הקשור להווייתם כאזרחים במדינה דמוקרטית ליברלית.
לכך כוונתי בסוף דברי הקודמים, ניתן להעלות את הסוגיה לבית המשפט כבר עכשיו וליישר את ההדורים.
כאן, ראשי מערכת החינוך המייצגים את המדינה טוענים שאי אפשר לחנך חינוך ביתי ללא אישורם, ולא "ללא אישור המדינה" - המדינה מאשרת חינוך ביתי דרך חוק יסוד.
טענות אלו של ראשי החינוך, גם אם לא יעמדו למבחן משפטי אינן רלוונטיות, שוב כי חינוך ביתי אינו מוזכר בחוק בכל דרך. לעומת זאת, שוב, ראשי מערכת החינוך מצביעים על חוק חינוך חובה ודורשים פטור מחוק זה. פטור זה עשוי לעלות מכל מיני טעמים, אחד מהם יהיה אם כן - חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.
היות ומשרד החינוך עשוי להדרש לנמק מדוע הכרה בחוק היסוד אינה מהווה עילה לפטור מחוק חינוך חובה (פטור המעוגן בחוק עצמו), הוא מתמרן את דרכו מחוץ לבית המשפט. תמרון זה נעשה דווקא משום שאין כל שאלה לגבי תוקף החינוך הביתי מבחינת המדינה. הוא חוקי למהדרין, כל עוד לא יקבע אחרת על ידי שינוי חוק יסוד.

אופרטיבית:
נראה לי שייעוץ משפטי, כפי שכתבתי כאן, עשוי להניח את דעת כולם. מסמך רשמי המגבה את החינוך הביתי מבחינת ההיבטים החוקיים, יצנן את רגלי הרשויות, ויחזק את ידי העסקים במלאכה.

אישית,
הנאה צרופה הדיון הזה.

אם כבר דיון משפטי, נראה לי שהכרה במשפחה כ"מוסד חינוך" תבטל את הסתירה-לכאורה בין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו לבין חוק חינוך חובה. הכרה כזאת לא מצריכה שינוי חקיקתי.

מוסד - מכון, גוף או מפעל או ארגון הנותנים שירות בעל אופי ציבורי. כך על פי אבן שושן.
נראה לי שהסתירה ברורה.
עם זאת, במדה והפתרון הזה יניח את דעת הפטרונים, זהו סולם מצויין לרדת מהעץ.

צפריר, אני מקבל את כל דבריך, ונדרש רק לתקן דבר אחד שכנראה לא היה ברור כדי צרכו בדברי. לשאלתך האם בכלל נדרשת ממך הקרבה אישית כפי שהעלית -- יש להניח שלא. אבל השאלה שאני העליתי הייתה במישור אחר לחלוטין: נניח שעל כפות המאזניים הכרה ברורה וחד-משמעית בחינוך הביתי מחד, והסיכון שלא תוכל לחנך בבית מאידך, מה היית בוחר? הבוחר באלטרנטיבה הראשונה שהעליתי מעדיף "לא מדובשו ולא מעוקצו", כלומר: הוא מעדיף לדחות את ההכרעה כדי שלא לקחת את הסיכון שההכרעה תהיה כנגד החינוך הביתי. ואילו הבוחר באלטרנטיבה השניה מעדיף להכנס לעימות משפטי מול משרד החינוך ולקחת את הסיכון שיפסיד בעימות, ולו רק בשביל להגיע להכרעה ברורה וחד-משמעית ולהפסיק את המצב העמום הבלתי נסבל מבחינתו.

רועי,
באמת מעניין אותי לדעת,
מה מניע את "השני". האם המניע שלו הוא האמונה כי חינוך ביתי היא הדרך הנכונה עבורו,
או שמה שחשוב לו הוא למנוע כל מצב של עמימות בחייו?
ואם אכן כך,
למה להתחיל דווקא בנושא החינוך הביתי?
מתוך אמונתי כי עמימות היא אחד ממצבי הצבירה של החיים, אני מניחה כי בחייו של "השני" ישנם עוד כמה נושאים לגביהם קיימת עמימות,
אז מה? למען כל אותן סוגיות הוא מקים ארגון?
ואם המדינה פוסקת כי חינוך ביתי אינו מתאים לאזרחיה,
אז אותו "שני" מפסיק להאמין כי זו הדרך הנכונה עבורו? רק משום שהוא אזרח של אותה מדינה?
ואם כך,
האם האמין בזה עוד קודם להכרעה? או שזה היה בדיקת גבולות "מול ההורים"?

אני באמת לא מבינה.

רועי,
נניח שעל כפות המאזניים הכרה ברורה וחד-משמעית בחינוך הביתי מחד, והסיכון שלא תוכל לחנך בבית מאידך, מה היית בוחר? אני באופן אישי לא רואה מצב שבו לא אוכל לחנך בבית. הרי בכל מקרה רגיל, תמיד אני יכול לאסוף את צאצאי ולעבור למקום בו אין סיכון שכזה.
בכל מקרה, ההנחה שאתה מניח איננה רלוונטית היות ולא זה המצב. הכרעה כפי שאתה מעלה איננה נדרשת במדינתנו. היה והיא תדרש, יהיה עליה לעמוד במבחן בית המשפט. אם בית המשפט העליון יכריע בעד אי מתן חוקי לחינוך בבית, אז אוכל לעבור למקום אחר בו ניתן לחנך בבית באופן חוקי.
שכן הזכות המדוברת איננה נתונה בידי המדינה, אלא אם המדינה היא מדינה טוטליטרית וכד'.. שוב זה לא המצב.

שוב אני טוען שהחינוך הביתי בארץ איננו בלתי חוקי.
מעבר לכך, אין כל דרך להפוך את החינוך הביתי לחוקי ללא שינוי חקיקתי.
שינוי שכזה עדיין לא נדרש מחד, מאידך גם אם הוא נדרש, יש דרכים הרבה יותר יעילות להביא אליו.
דרך אירגון אשר יתן בידי משרד החינוך את הכוח לאשר חינוך ביתי, לא יעלה השינוי החקיקתי הנדרש.
שכן החינוך הביתי מהווה "ניגוד אינטרסים" מבחינת החינך התעשייתי. לכן, אישור לחינוך ביתי נדרש מהמחוקק - הרשות המחוקקת ולא מהרשות המבצעת - מטרד החינוך. כאשר הרשות המבצעת מעלה את צרכיה מבחינת החוק הקיים - חוק חינוך חובה, כלפי האזרח, נדרשת הרשות השופטת להכריע בין הצדדים.
לכן, מי שבוער בעצמותיו לברר באופן אישי מה תהיה עמדת הרשות השופטת, רשאי לפנות אליה באופן אישי ולבקש ברור שכזה.
פניה מאורגנת רק תחליש את עמדת הפונה.
אני מבין שיש רצון להגן על זכות האדם באשר הוא לחנך בבית. אבל עדיין, מתוקף היות חוק חינוך חובה כפי שהוא - חוק שמתייחס למקרה הפרטי. לא יכול ארגון כלשהו להתמודד איתו.
ארגון אם כן יכול לתמוך במקרה הפרטי.
כאשר המקרה הפרטי חורג מעניין פטור מקיום חוק חינוך חובה, לכוון של קבלת תקציבים, או קבלת עזרה מאותם המוסדות המחייבים חוק חינוך חובה תוך כפיה על אותם מוסדות, לתפישתי, במצב הנוכחי, מקרה פרטי זה אינו משרת את רעיון החינוך הביתי בלשון המעטה.

אני באמת בעד שינוי חוק חינוך חובה. אני רק חושב שלעניין זה, שוב, דרוש עיתוי נכון, ועבודה היקפית על פני תקיפה ישירה. יש לקחת בחשבון ששינוי חוק זה עניין שמבשיל לאט.

ולמי שהמצב כיום נראה לו עמום ובלתי נסבל. לא רק שהמצב ברור למדי, אלא שהנסיון להבהירו לשביעות רצונך יקח זמן רב בכל מקרה, ועשוי להניב בהירות הרבה יותר עמומה ממה שקיים כיום. עמימות בירוקרטית מתפתחת.

אדם המעונין להיות שומר חוק במדינת חוק, לעניין נושא לגיטימיות החינוך הביתי, מעלה את הקונפליקט הנוצר לכאורה בין שני חוקים: חוק יסוד כבוד האדם וחירותו, וחוק חינוך חובה חינם.
כך, אותו אדם, שומר חוק, נקרע בין רצונו לחיות על פי דרכו, כבודו וחירותו, לבין חוק אשר מגביל את חירותו.
במקרה זה, חוק חינוך חובה חינם מחייב את אותו אדם שלא לנהוג על פי צו מצפונו ולשלוח את ילדיו למערכות חינוך תעשייתיות.
מעבר לכך, ישנם גופים אשר עניינם לקיים חוק זה מתוך עצם מהותם. גופים אלה מאיימים על אותו אדם בפועל, במעשה, וגם בכך שהם מצביעים עליו כפורע חוק – דבר בלתי נסבל מבחינת תפישת עולמו.

מקרה זה מייצג עוד כמה וכמה חוקים אשר סותרים לכאורה את אותו חוק יסוד. למשל, אדם אשר מתוך אמונותיו ועמדותיו אינו רוצה לשרת בצבא.
אותו אדם מעלה את הסתירה הקיימת בין חוק גיוס חובה, לבין חוק יסוד כבוד האדם וחירותו.

גם במקרה זה, חוק גיוס חובה מחייב את האדם שלא לנהוג על פי צו מצפונו ולהתגייס לצבא. גם כאן, קיימים גופים אשר עניינם לקיים חוק זה ולכפות אותו.

מהבחינה העקרונית – אין הבדל.

ניתן כמובן להצביע על הצורך בצבא, צורך המצדיק הפרה של חוק יסוד כבוד האדם. על כך ישיב אותו סרבן גיוס – זו אינה הבעיה שלי. תפתרו את הבעיה, שדרגו את הגיוס הצבאי כך שמספיק אנשים יבחרו בשירות בצבא מתוך רצונם החופשי; התנדבותית.
ניתן באותה מידה להצביע על הצורך במערכת חינוך ממשלתית. צורך המצדיק הפרה של חוק היסוד. לטובת המדינה. שוב, טענה זו אינה מעניינת את האדם הפרטי.

בשני המקרים, אותם חוקים הסותרים לכאורה את חוק היסוד המדובר, מניחים פירצות לאדם הפרטי. כך, ניתנת האפשרות לקבלת פטור מחוק חינוך חובה, ניתנת האפשרות לקבלת פטור מחוק גיוס חובה.

מכאן, כאשר רוצה אדם לממש את חירותו, לחינוך ילדיו או לא להתגייס, במסגרת החוקים הקיימים הדבר ניתן.
זוהי אפשרות הגלומה במסגרת החוק.

אין זה המקום לפרוש את קשת האפשרויות לפעולה. לכן, נתמקד באותו פתרון שהועלה כאן. התאגדות לשם התנגדות.

כפי שאוכלוסייה מסוימת התאגדה על מנת שתוכל לממש את זכויותיה שלא לשרת בצבא. זכויות שגם הן נובעות מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והצליחה להביא להכרעה שמאפשרת לה שלא להתגייס. עולה כאן הצעה דומה. אותם אלה שאינם יכולים לחיות עם אותה עמימות לכאורה בנוגע לנושא חינוך ילדיהם, מעונינים להתאגד על מנת לקבל היתר משפטי, חוקי, מדיני לדרכם, כבודם וחירותם.

שני הבדלים עיקריים עולים בין אותה התאגדות המאפשרת שחרור מחוק גיוס חובה, לבין אותה אוכלוסייה המעונינת להתאגד לשם שחרור מחוק חינוך חובה.

ההבדל הראשון מצביע על השוני בהומוגניות של הקבוצה המדוברת. האוכלוסייה הראשונה מוגדרת, קונפורמית, מחייבת את מי שרוצה ליהנות משחרור שכזה להתנהג בצורה מסוימת. ניתן לומר שקבוצה זו מאופיינת בהתבדלות סקטוריאלית.
לעומתה, האוכלוסייה השניה איננה הומוגנית, אפילו לא במטרה במדוברת. קבוצה זו איננה מתבדלת במובן הסקטוריאלי; אין אף חובה על האדם המבקש להשתחרר מחוק חינוך חובה; הוא אינו נדרש ללבוש מסוים, התנהגות מסוימת, או השתייכות לסקטור כזה או אחר.

ההבדל השני נובע מהראשון. הבדל זה הוא ההבדל הנובע מהכוח הפוליטי של כל קבוצה. היות והאוכלוסייה הראשונה נדרשת לעקוף את חוק גיוס חובה, בשל חוסר היכולת של פרטיה להשתחרר מחוק זה באופן עצמאי, הרי היא מנצלת את כוחה. כוח זה בא לידי ביטוי בהיותה מסוגלת לאחדות המעשה. יש מי שקובע מה צריך לעשות וחברי הקבוצה, כאיש אחד, מתנהגים על פי קביעה זו. מתוך כוח זה - ומתוך גודלה של הקבוצה - קבוצה זו מהווה כוח אלקטוראלי-פוליטי. מכאן היא מסוגלת להביא לתוצאה הרצויה לה, והיא מצליחה לעקוף את חוק גיוס חובה בכל מיני תקנות והסדרים.

האוכלוסייה השניה, זו שמטרתה להביא לשחרור מחוק חינוך חובה, "חולשתה" העיקרית היא חוסר יכולתה "לדבר בקול אחד". חוסר היכולת הזו נובעת מעצם מהותה. אין באפשרות אוכלוסייה זו להגיע לאחדות פעולה, בעיקר בשל אופי הקבוצה, אופי פלורליסטי, המניח לכל אדם לחיות ולפעול כרצונו.

מטעם זה בעיקר, התאגדות של האוכלוסייה השניה למטרה המוצהרת כאן, בתנאים הקיימים כיום, בישראל, נדונה מראש לכשלון. גם מתוך כך, שקבוצה זו עדיין איננה מהווה איום אלקטוראלי מספק על מנת לעקוף את החוק הקיים במיני תקנות והסדרים. אין לה עדיין כוח פוליטי מספק על מנת להגיע לתוצאה חיובית.
היות ויש להניח שבכל זאת, מעבר לנכונות להכשל אך ורק על מנת לפתור קונפליקט, יש רצון של חברי הקבוצה להצליח.

על מנת להצליח לשנות את התקנות ולאפשר שחרור גורף מחוק חינוך חובה, לכל האדם, לאו דווקא לחברי קבוצה זו או אחרת – אם זה על ידי חקיקה, שינוי תקנות או מאבק, נדרשת עשייה אישית של כל אחד ואחד. במסגרת החוק הקיים, עשייה זו ברוב המקרים מאפשרת הצלחה.
כאן, העזרה ההדדית הנדרשת, בהחלט מאפשרת התארגנות. התארגנות לעזרה הדדית למקרה הפרטי.
להתארגנות זו ראוי לפנות פנימה, אל חבריה, לחזק את יכולתם לקבל את הפטור המיוחל, על פני פניה החוצה – אל הממסד, במטרה לכופף אותו או להרחיק אותו ממנה.
עימות עם הממסד, כארגון, תחטיא את מטרות חברי הקבוצה ועשויה אף לפגוע במי שחבר באותה קבוצה, אלא אם כן יש בידי הקבוצה כוח שמאפשר לה לכופף את הממסד לצרכיה – כפי שנוהגת הקבוצה הראשונה. כוח זה עדיין אינו קיים, יתכן שלעולם לא יהיה קיים.

עצם המעשה הפרטי, המהווה דוגמא לאחרים, מניף את תופעה החינוך הביתי להתרחבות. קביעת עובדות בשטח ללא מהומה, מייצרת מציאות חדשה. כבר היום יש נכונות גוברת והולכת מצד גורמי המדינה להעניק פטור מחוק חינוך חובה מתוך השקפת עולמו של האדם או מכל סיבה אחרת.
חלק ניכר ממצב זה בו המדינה התגמשה, נובע מהתרחבות התופעה.
ככל שהתופעה תתרחב, כך תושג המטרה של בהירות לגבי החינוך הביתי כחוקי ביתר קלות וביתר מהירות.

כאשר רוצה אדם לממש את חירותו, לחינוך ילדיו או לא להתגייס, במסגרת החוקים הקיימים הדבר ניתן. - זוהי פרשנות יצירתית מאד של עובדות שהן למעשה הפוכות בדיוק. הפטור מגיוס שניתן לקבוצת תלמידי הישיבות לא נועד על מנת לאפשר להם לממש את חירותם, אלא על מנת להגבילה -- הרי אם מישהו מהם יחליט לממש את חירותו בניגוד לרצון הנהגת הקבוצה הוא ימצא את עצמו לפתע מגוייס לצבא. לגבי הפטור מחוק לימוד חובה, ובכן, בחוק מצויינות במפורש הסיבות שבעטיין מותר לשר החינוך לפטור הורים מסויימים מחובת החוק, ומימוש אידאולוגיה חינוכית או סתם אידאולוגיה של חופש אישי בפירוש אינם אחת מהסיבות.
עכשיו, נכון שגם הצבא וגם משרד החינוך מעניקים פטורים מסיבות אחרות תוך שימוש בפרצה הפורמלית שקיימת להם, אבל אל תבלבל בין מימוש חירות בזכות לבין מימוש חירות בחסד. הם מעניקים למקבלי הפטור חסד המאפשר להם לממש את בחירתם. ואילו אני מחפש זכות לעשות כן. הפטורים לא יתנו לי את זה.

התאגדות לשם התנגדות - זוהי ראיית עולם צרה מאד, שלא ברור לי מהיכן הגיעה. למעשה, כפי שראית ב-מארג רשת החינוך הביתי יש מספר מטרות לארגון, כשאחת מהן היא יצירת שיתוף פעולה עם הממסד. ארגון כזה ראוי שיראה בממסד שותף ולא אויב; אבל הממסד הוא מערכת גדולה ומורכבת, ובהחלט ייתכן שיהיה צורך להתעמת מול חלקים מסויימים שלה בעזרת חלקיה האחרים.

כפי שאוכלוסייה מסוימת התאגדה על מנת שתוכל לממש את זכויותיה שלא לשרת בצבא. זכויות שגם הן נובעות מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו, והצליחה להביא להכרעה שמאפשרת לה שלא להתגייס - שוב, העובדות ההיסטוריות הן אחרות. מדבריך עולה שהחרדים השתמשו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו על מנת להשיג פטור משירות צבאי, בעוד שלמעשה הפטור ניתן להם לפני שחוק היסוד הנ"ל חוקק וללא קשר אליו.

אין באפשרות אוכלוסייה זו להגיע לאחדות פעולה, בעיקר בשל אופי הקבוצה, אופי פלורליסטי, המניח לכל אדם לחיות ולפעול כרצונו. - הנה הגדרת במו מקלדתך את המאפיין שסביבו יש לנו אחדות כקבוצה. ושוב אני מפנה אותך ל-מארג רשת החינוך הביתי ושואל האם אינך מסכים עם המטרות והעמדות שכתובות שם. לדעתי הרוב הגדול של המחנכים בבית בישראל יסכימו עם הדברים שם.

רועי,
אגיב ברשותך בינתיים רק על שאלתך האחרונה. השעה מאוחרת ואני עייף.
לגבי המטרות של מרח"ב כפי שמוצגות בדף הרלוונטי -

קראתי את המטרות, לטענתי אין צורך להקים לשם כך ארגון ממוסד. המארג כבר קיים. ללא צורך בכסף, ללא צורך בהתמסדות.
אעלה כאן התייחסות לכל מטרה, על מנת להבהיר מדוע אין צורך בהקמת ארגון ממוסד להשגתן. בנוסף, אנסה להצביע על המוקשים הטמונים במטרות כפי שהן מנוסחות.

מטרה מס' 1 תמיכה וסיוע למשפחות וליחידים העושים חינוך ביתי בישראל.
קיים במסגרת של "באופן טבעי", יתכן שנדרשת גם תמיכה משפטית או שיש צורך להרחיב את צורות התמיכה. את זאת ניתן לבצע גם מתוך הקיים.
מטרה מס' 2 קידום חקיקה התומכת בחינוך ביתי.
מטרה ראויה בהחלט, אלא שלפני שמקימים ארגון למען מטרה זו יש לחשוב האם הקמת ארגון היא הטקטיקה הנכונה. כלומר, למרות שהמטרה ראויה, האמצעי המוצע עשוי לפספס את מימושה. אני לא קובע שזה כך, אני רק מצביע על כך שאין כל בטחון שהקמת ארגון ממוסד יתרום למטרה זו. דעתי האישית היא שהטיימינג מאוד חשוב לעניין זה. האם עכשיו זה הזמן הנכון? האם פעולות מאורגנות עשויות להניב את התוצאה הרצויה? האם לא נשיג את ההיפך רק משום שאנו באים כארגון? שוב, אני שואל. לא קובע עמדה לכאן או לכאן.
מעבר לכך, חמשת העמדות הראשונות של המרח"ב, המבוססות על פסיקות השופט שמגר, מאשרות בפועל את חוקיות החינוך הביתי. האם יהיה זה נכון להקים ארגון על מנת לבסס את חוקיות החינוך הביתי עוד יותר?
מטרה מס' 3 קידום שיתופי פעולה עם מוסדות השלטון בישראל וארגונים אחרים בישראל ובחו"ל, כל עוד שיתופי פעולה אלה עוזרים לאנשי החינוך הביתי.
כבר היום בחלק ניכר מהמקרים נציגי משרד החינוך מפנים אנשים אל "באופן טבעי" (לאו דווקא העיתון). כבר היום מוסדות השלטון משתפים פעולה עם הרעיון הרבה יותר מבעבר עקב התרחבות התופעה, שהיא בין היתר תוצאה של הארגון הקיים. נקודה בעייתית היא הניסוח "כל עוד שיתופי פעולה אלה עוזרים לאנשי החינוך הביתי." זהו ניסוח מעורפל הנתון לפרשנויות שונות. שכן, מה שנראה לאחד (או לרוב) עוזר לאנשי החינוך הביתי, עשוי להיראות לאחר כפוגע במעשה החינוך הביתי שלו. לפיכך, כל הסעיף בעייתי, לא יכולה להיות הסכמה על מה עוזר או לא עוזר בקרב "אחדות הפלורליזם". ואם אין הסכמה על כך, הסעיף מתבטל מעצמו.
מטרה מס' 4 עידוד היווצרות של שוק של מוצרים ושירותים לחינוך ביתי.
שוב, קיים כבר. עצם המארג הקיים מעודד את השוק. עצם התרחבות התופעה תקדם את השוק. זה כבר קורה. היצע עולה מתוך ביקוש, לכל מה שיהיה ביקוש, ההיצע יעלה מתוך יוזמה פרטית. לשם כך אין צורך להקים ארגון מיוחד.
מטרה מס' 5 כל פעילות אחרת המקדמת את רעיון החינוך הביתי בישראל, או אשר עוזרת למיישמיו.
יש הטוענים שפעילות מאורגנת תחת ארגון ממוסד עשויה להפריע לרעיון החינוך בישראל, או לדרכם ליישם רעיון זה. שוב, מטרה ראויה לשמה לא לעשייה.

לא הבעתי כאן דווקא את דעתי הפרטית. העליתי עמדות הסותרות את קביעתך הגורפת כי
הרוב הגדול של המחנכים בבית בישראל יסכימו עם הדברים שם.
כאן טמונה עוד בעיה, היות ואחדותנו בגישה פלורליסטית, והיות שלתפישתי לפחות, איננו מעוניינים לכפות את דעת רוב המחנכים בבית, על המיעוט, שוב מתוך הפלורליזם, זה לא מספיק שהרוב יסכים על מה נכון בחינוך הביתי ומה לא נכון. שכן החלטה מה נכון ומה לא נכון היא אישית, פרטנית, על פני דמוקרטית.
לפיכך, לכשיקום ארגון בהכרח לא יוכל לייצג את כולם, ומתוך כך חלק יפגעו. אז, חלק יהיו מוכנים להקרבה אישית מתוך רצונם, וחלק יקריבו הקרבה אישית שלא מתוך רצונם.
למשל, יהיו כאלה שעשויים בעקבות פעילות הארגון המוצע להאלץ לעזוב את הארץ. אבל זהו כנראה מחיר סביר. לפחות בעיני הרוב.

לגבי העמדות שכתובות סעיפים 1-6 - אני מסכים בלב שלם. סעיפים 7,8,9 כתבתי שם את דעתי.

לעניין חוק גיוס חובה וחוק חינוך חובה אגיב בהמשך. עייפתי.

טוב, לא אחזור על תגובותי הקודמות להסתייגויותיך ממטרות 1 ו-2.

לגבי מטרה 3 - כבר היום מוסדות השלטון משתפים פעולה עם הרעיון הרבה יותר מבעבר - נקודת היחוס שאליה אני מתייחס (קרי, שיתוף הפעולה לו זוכים המחנכים בבית בארה"ב) שונה מנקודת היחוס שאליה אתה מתייחס.

לגבי מטרה 4 - דווקא בנושא זה היכולת של ארגון להשפיע גדולה למדי. סתם דוגמא קטנה: ממחקרים שעוסקים בהשפעה של דינמיקה של סטנדרטים בתחום החינוך על התפתחות שוק למוצרי חינוך (לדוגמא ראה מחקרו של ישע סיון בנושא) עולה כי לפעילות של ארגונים יכולה להיות השפעה אקוטית. פניה להוצאות ספרים (לדוגמא, ל-"רכס" שמתמחה בהוצאה לאור של ספרים בתחום החינוך בכמויות קטנות) על מנת שתייצג ותתרגם חומרי לימוד המותאמים ללמידה בבית (שיכולים כמובן לשמש גם כאלה שלא מחנכים מהבית) יכולה לעזור אף היא. וכן הלאה. שים לב שפיתוח סטנדרטים ופניה למו"לים (ודברים אחרים) יכולים להתבצע גם על ידי יחידים -- ואפילו על ידי באופן טבעי -- רק שבפועל היא לא קורית. בין השאר בגלל שלנפשות המפעילות את באופן יש עניין אישי מועט בכך. אבל אל תניח מכך שאין זה אינטרס של מחנכים בבית אחרים -- לפחות בארה"ב הנתונים מראים שלרוב המוחלט של מחנכים בבית יש עניין רב בזה.

לגבי מטרה 5 -
יש הטוענים שפעילות מאורגנת תחת ארגון ממוסד עשויה להפריע לרעיון החינוך בישראל - מי עוד מלבדך טוען כך? האם מדובר על בעיות קונקרטיות שאתה רואה, או סתם חששות ערטילאיים?

לגבי עמדות 7,8,9 - לפי מה שכתבת אינך מתנגד לעמדות אלו, אלא רואה בעייתיות ביישומן על ידי הממסד. תגובתי מהדף ההוא נמחקה עקב מעבר השרת, אז אחזור על תמצית דברי: לממסד יש בעיות? אז שהממסד יפתור אותן. אנחנו רק צריכים לספק לו את המוטיבציה.

רועי,
לגבי הדוגמאות של המחנכים בארה"ב. יש לקחת בחשבון שרוב ההתארגנויות בארה"ב, לפחות הראשונות, נעשו תחת התארגנות דתית. התארגנות שגם איפשרה "דיבור בקול אחד", וגם רחמנא ליצלן מחזקות את אותו חשש מפני ההתארגנות. שכן, היו כאלה שלא השתייכו לאותן אמונות דתיות שבפירוש נפגעו מהחלטת אותם ארגונים, ונאלצו לצאת למאבק נגד הרשויות ונגד הארגונים על מנת לממש את זכותם לחינוך ביתי.
מעבר לכך, אם אנו מסתמכים על מה שקורה בארה"ב, עד כמה שידיעתי משגת הרי שעמדה מס' 8 איננו מיושמת בארה"ב.

שיתוף הפעולה לו זוכים המחנכים בבית בארה"ב
גם שם זה לא הומוגני. יש מדינות בהן שיתוף הפעולה רב ויש שהוא מועט. מעבר לכך, אם המודל האמריקאי הוא המודל הרצוי הבה ונתבונן עליו בצורה היקפית, נבחן מהם הגורמים להיווצרות מודל זה. להערכתי המסקנה המתבקשת תהיה שעלינו לפנות לחינוך הדתי בארץ ולהכנס תחת חסותו, אז, נוכל לקבל את כל הסיוע הנדרש מהמדינה - גם תקציבים, גם ביטוח, גם שיתוף פעולה. טענתי זו מתבססת על כך שבבארה"ב הגופים המאורגנים שייצרו מודל זה הם ארגונים דתיים קיצוניים.

שים לב שפיתוח סטנדרטים ופניה למו"לים (ודברים אחרים) יכולים להתבצע גם על ידי יחידים -- ואפילו על ידי באופן טבעי -- רק שבפועל היא לא קורית.
זו בדיוק טענתי - אם היא לא קורית, סימן שהביקוש עדיין לא גדול מספיק. אילו היה ביקוש גדול מספיק, בהכרח ההיצע היה עולה.
לעניין "באופן" לתפישתי מארג זה כפי שהוא היום אינו נשען על מי שמפעיל את "באופן", הרי מי שמפעיל את "באופן" זה כולנו, זה לא מי רק שדואג להוצאת העיתון, או מי שדואג לאחזקת הפורום הנוכחי. פעילות "באופן" הרבה יותר רחבה.
למשל, ניתן במסגרת הקיימת לפנות למו"לים ולהצביע על חוסר ב... יש לפחות הוצאה לאור אחת שתשמח להפיק צרכים אלה - קוראים לה "באופן טבעי". שוב, במדה ויש ביקוש אין כל בעיה לייצר היצע.
אבל אל תניח מכך שאין זה אינטרס של מחנכים בבית אחרים -- לפחות בארה"ב הנתונים מראים שלרוב המוחלט של מחנכים בבית יש עניין רב בזה.
ומכאן אתה מסיק שדבר דומה קורה בארץ? בארה"ב רוב המחנכים בבית נוקטים ב לימוד שיטתי - homeschooling, בארץ להערכתי הרוב נוקט ב- unschooling, בארה"ב מדובר על מיליוני ילדים, בארץ מדובר במאות ילדים.

האם מדובר על בעיות קונקרטיות שאתה רואה, או סתם חששות ערטילאיים?
בעיות קונקרטיות -

קביעת קריטריונים ל- מי ראוי לעשות חינוך ביתי ומי לא על ידי אותו ארגון.
התנגדות של הממסד לאותה התארגנות עשויה להקשיח את עמדותיו כלפי כל מי שמחנך בבית. זהו חשש מבוסס למדי, על פי נסיוני עם משרד החינוך, הריהו שש למלחמה עם התארגנות לטובת חינוך פרטי. זוהי עמדה מוצהרת. כאן, אפשר לצאת למלחמה ולנצח - ראה בתי ספר פרטיים שהצליחו לכופף את משרד החינוך, ראה שלוחות של בתי ספר דמוקרטיים שנלחמו ונצחו.
בלתי צפוי מראש - אף אחד לא יודע מה יקרה לאחר שהארגון ישיג את מטרותיו. כאן, הרי ארגון - מוסד - מטבעו צריך "להצדיק את קיומו". כלומר, עולה חשש שלאחר שכל המטרות (לפחות הקונקרטיות) יוגשמו הארגון יפתח לעצמו מטרות אך ורק להצדיק את קיומו. זה להערכתי קורה במרבית המוסדות הקיימים.
הדחיפה להכרעה חוקתית בשאלת החינוך הביתי עשויה על פי דבריך אתה לדרוש הקרבת קורבן, קורבן שעשוי לבוא לידי ביטוי בהסכמה לפיקוח של המערכת (האפשרות של המערכת ליישם פיקוח באופן מעשי איננה רלוונטית), או בחקיקה שמפלה בין אוכלוסיות שונות בקבלת אישור או אי קבלת אישור (כבר שמעתי בזמנו גישה של נציג ממסד הגורס שרעיון החינוך הביתי לא יכול להיות מיושם על ידי משפחה חד-הורית, או על ידי מי שאינו אקדמאי - כמובן שאיני מסכים איתו). הקרבת קורבן זה שאתה מוכן לו או שחברי הארגון מוכנים לו תחייב הקרבת קורבן גם מימי שלא מעוניין להקריב קורבן.

כאן, לתפישתי האישית, מספיק שמשפחה אחת לא תהיה מעוניינת להקריב אותו קורבן על מנת שכל המהלך יפסל מראש. אני מבין שזה לא מעניין את הרוב, אני מבין שהמחיר הזה נסבל על ידי הרוב, אני גם מבין שהיחיד לא יוכל להתנגד לרוב. זה עניין של כוח. אבל מהבחינה המהותית יש כאן סתירה בין מה שמוצג כרעיונות נשגבים למה שיתרש בפועל.

לעת עתה אסתפק בזה ואפנה לשאלתך - מי מלבדך טוען כך? ובכן יש שטוענים כך ואינם מעלים את טענותיהם כאן מסיבות שלהם, יש שטענו כך ממש כאן בפורום. בכל מקרה אלה שטוענים כך - לא יצטרפו לארגון לכשיקום - אם יקום. אבל זה לא מה שחשוב, הדיון הוא ענייני ותיאורתי ואינו קשור למי שטוען אלא לעצם הטענה. הרי באותה מידה אוכל לשאול אותך - מי חוץ ממך ומנאווה טוען שיש להקים ארגון ממוסד? אינני מצפה לתשובה. זו תבוא לידי ביטוי בעצם הקמת הארגון - לכשיקום - אם יקום.

לגבי עמדתך בנושא עמדות 7,8,9 - הממסד בהחלט יפתור אותן. אלה שהפתרון שלו עשוי להיות הפוך מכוונתך. אז, אותה מוטיווציה שאנו מספקים לו תניב את אותה הקרבה עליה דברת בזמנו.
מעבר לכך, יש סתירה מהותית בין סעיף 8 לסעיפים 7 ו- 9. אני מניח שגם את הסתירה הזו הממסד צריך לפתור. שיהיה.

אחזור לעניין חוק גיוס חובה, חוק חינוך חובה.
הפטור מגיוס שניתן לקבוצת תלמידי הישיבות לא נועד על מנת לאפשר להם לממש את חירותם, אלא על מנת להגבילה -- הרי אם מישהו מהם יחליט לממש את חירותו בניגוד לרצון הנהגת הקבוצה הוא ימצא את עצמו לפתע מגוייס לצבא.
גם זו התייחסות יצירתית, זוהי הפרשנות שלך. אתה קובע שתלמיד הישיבה אינו שם מתוך בחירתו האישית? לתפישתי תלמיד הישיבה בוחר מרצונו החופשי להצטרף לאותה קבוצה ובכך הוא מפגין חירות זו.

אלא שאני לא כרכתי את חוסר הרצון להתגייס דווקא בתלמידי ישיבה. הסתירה בין חוק יסוד כבוד וגו' לבין חוק גיוס חובה קיימת לאו דווקא בהקשר של אמונות דתיות - לגבי גברים. לגבי נשים אמונה דתית וקיום מצוות מצדיקה פטור מגיוס חובה, אפלייה מענינת שלא כאן המקום לדון בה. הסתירה קיימת למשל לגבי אותו אדם שהוא פצפיסט, או מכל סיבה אחרת. הסתירה היא מהותית והפתרון לה הוא פטור מגיוס חובה. פטור זה ניתן מסיבות שונות אבל איננו אוטומטי - לכן אין הבדל בין מקרה זה לבין מקרה חוק חינוך חובה.

ניתן כמובן לגרוס כי הצורך בצבא מאפשר סייג לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. אותה טענה תקפה גם לגבי חוק חינוך חובה.

לגבי הפטור מחוק לימוד חובה, ובכן, בחוק מצויינות במפורש הסיבות שבעטיין מותר לשר החינוך לפטור הורים מסויימים מחובת החוק, ומימוש אידאולוגיה חינוכית או סתם אידאולוגיה של חופש אישי בפירוש אינם אחת מהסיבות.
זה לא מדוייק, השר רשאי על פי שיקול דעתו לפטור מהחוק גם כאשר
_(I) קיימים, לדעת השר, טעמים מיוחדים לכך שהילד או הנער לא ילמד במוסד חינוך מוכר, והילד או הנער מקבל באופן פרטי לימוד שיטתי המניח את דעת השר ; או

(II) השר משוכנע שאין הילד או הנער מסוגל ללמוד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר._

חינוך ביתי עשוי בהחלט להתקבל כ- "לימוד שיטתי המניח את דעת השר" לימוד שיטתי עשוי להיות גם תחת הגדרת לימוד חופשי.
מתוך אידיאולוגיה של ההורים השר משוכנע שהילד אינו מסוגל ללמוד באופן סדיר במוסד חינוך מוכר.

הם מעניקים למקבלי הפטור חסד המאפשר להם לממש את בחירתם. ואילו אני מחפש זכות לעשות כן.
לפני עשור, לא היה שום חסד. אותו חסד שאתה מדבר עליו התחיל בעקבות כך שמשרד החינוך לא יכול להתמודד עם ה זכות לחינוך ביתי. הרי החוק הוא עניין של דין. ורק מרגע שהיה ברור למשרד החינוך שהכרעת הדין (שכבר ניתנה על ידי השופט שמגר) לא תגבה את דרכו הוא איפשר פטור מחוק חינוך חובה ובכך עשה עמנו את אותו "חסד" לכאורה.
החינוך הביתי בארץ מתקיים לא בחסד אלא בזכות. זכות המעוגנת היטב בפסיקות בית המשפט. אילולא כן לא היינו זוכים לחסדי משרד החינוך.

התאגדות לשם התנגדות - זוהי ראיית עולם צרה מאד, שלא ברור לי מהיכן הגיעה.
ראייה זו הגיעה ממה שעלה כאן בפורום. יש מגמה ברורה של נסיון לכופף את המוסדות לצרכינו. מעבר לכך, ראה התייחסותי למה שקרה עד עכשיו. שיתוף הפעולה המתגבר מצד המוסדות הוא תוצאה של התרחבות התופעה. התארגנות בהכרח תייצר התנגדות. ההתנגדות קיימת במשרד החינוך - כתבתי על כך בתשובתי הקודמת. אולי זו הסתכלות צרה מצידי או מצד הממסד, אבל בהנחת הבעיות העולות לפתחי הממסד בבחינת - "אלו הם בעיות שלו שיפתור אותן" גם אז אין ראיית עולם רחבה במיוחד.

מדבריך עולה שהחרדים השתמשו בחוק יסוד כבוד האדם וחירותו על מנת להשיג פטור משירות צבאי, בעוד שלמעשה הפטור ניתן להם לפני שחוק היסוד הנ"ל חוקק וללא קשר אליו.
זה לא מה שכתבתי. אין כל קשר לנסיבות בהן התאגדו החרדים לבין כך שחוק יסוד כבוד האדם וחירותו מגבה את זכותם. זכויותיהם מאושרות על ידי החוק בדיעבד.

הנה הגדרת במו מקלדתך את המאפיין שסביבו יש לנו אחדות כקבוצה. אמת, זהו מאפיין של הקבוצה, אלא שפלורליזם סותר בחלק ניכר מהמקרים את היכולת של הקבוצה לפעול באופן אחיד. כאיש אחד. "ארגון הפלורליזם" למעשה מכוון ואחיד יהיה אם כן מלווה בסתירה פנימית. זו דעתי האישית, אני לא רואה דרך להבטיח שלא יקרה כך, ימים יגידו האם זה כך או לא כך.

ראה, מה שיקבע בסופו של דבר זה לא דעה זו או אחרת. הקמת ארגון לחינוך ביתי תלויה במעשה ולא באידיאה. היות וכך, במידה ויקום ארגון כזה - להערכתי - מהר מאוד יקום הארגון הישראלי לחינוך חופשי, לאחר מכן יקום הארגון לחינוך ביתי של משפחות חד-הוריות, וכן הלאה... זה כמעט בלתי נמנע. כל הארגונים יעלו מטרות דומות ראויות שמקובלות על "רוב המחנכים בבית", כל הארגונים יפעלו למען מטרות נשגבות. ובכל זאת, אף ארגון לא יחסוך את הדרך למשפחה הבודדת. בסופו של דבר, מתוך קיום החינוך הביתי, הדרך היא אישית.

איני מתנגד להקמת ארגון מטעמים אישיים, מצידי שיקומו עשרה ארגונים שייאבקו למען זכות המחנכים בבית לכפות עלי אישית - להתרחץ כל יום. העליתי כאן נימוקים כלליים לחוסר התוחלת של הקמת ארגון ממוסד, כעת, בתנאים הנוכחיים.

מצאתי את המשפט הבא אצל איתי שרון תחת הכותרת משפטים מחכימים:
אם זה עובד, אל תתקן את זה (מתכנת אלמוני)

רועי,

_לגבי מטרה 5 -
יש הטוענים שפעילות מאורגנת תחת ארגון ממוסד עשויה להפריע לרעיון החינוך בישראל - מי עוד מלבדך טוען כך?_

אני למשל טוענת כך גם. ומתוך שיחות שהיו לנו בקבוצת החינוך הביתי האזורית שלנו התרשמתי שדעה זו מקובלת על עוד 5 או 6 משפחות. למעשה עד לרגע זה לא יצא לי לשוחח פנים אל פנים אם מישהו שתומך בהקמת אירגון ישראלי לחינוך ביתי.

צפריר, אני מרגיש שאנו מתחילים לחזור על טיעונים, אז אמנע מכך על אף אי-ההסכמה שבינינו.

נושא אחד לגביו היתה התייחסות משנית עד כה: אתה מרבה לדבר על הקבוצה הקשורה לבאופן טבעי כאילו היא הקבוצה היחידה של מחנכים בבית, אך בפועל קיימות גם קבוצות נוספות. קבוצות אלו (לדוגמא, הקבוצה בגוש עציון) מחנכות בבית מסיבות אידאולוגיות שונות, אשר קרובות יותר לרוח מרבית המחנכים בבית בארה"ב מאשר לאנשי באופן. וכפי שאמרתי לך כבר בעבר: לדעתי יש בארץ אלפי ילדים שמתחנכים בבית.

לגבי החששות שהעלית: (1) גם לדעתי זה לא צריך ולא יכול להיות מתפקידיו של הארגון. (2) ו-(4) הם למעשה אותה בעיה, ולגבי שניהם נראה לי שאתה צודק גם בזיהוי הבעיה הפוטנציאלית וגם בהבנה שאף אחד לא יכול למנוע הקמת ארגון כתוצאה מחששות אלה (אגב, לא נחוץ רוב, מספיק מיעוט!). (3) זוהי בעיה פוטנציאלית של כל ארגון באשר הוא. אם החשש הזה היה יכול להניא את מקימי הארגונים אז ארגונים פשוט לא היו קמים.

חגית, ההתרשמות שלי הפוכה. סביר שזה לא מקרה שכל אחד שומע את מה שהוא חושב.

רועי,
אני מרגיש שאנו מתחילים לחזור על טיעונים
כן, גם אני מתחיל להרגיש כך.
רק עניין אחד:
סעיף 3 - אתה צודק. מכאן אתה יכול להבין שהבעיה היא לא בהקמת הארגונים - אלא באי קביעת מטרה חשובה - "השמדה עצמית" - משהו כמו - הארגון יתפרק בנסיבות הבאות: ........
במילים אחרות: להקים ארגון זה די פשוט. לפרק ארגון זה ממש לא פשוט. לכן יש כל כך הרבה ארגונים שכבר מזמן אינם משרתים את המטרות להם הוקמו - ראה "משרד החינוך".

לאורך כל ביקוריי באתרים מעין זה, שאגב הם מצויינים; נשזר כחוט שני הפחד הנוראי מהממסד, ועל מה??
על זכויות בסיסיות וטבעיות.
היום משרד החינוך מטיל את אימתו ובכך מצליח לנצח. ע"י השלטת טרור ופחד בלבות האנשים. וכמובן מאיים על הדבר היקר להם מכל - הילדים שלהם.
יום יום אני רואה אנשים שחייהם פשוט נהרסים ע"י משטר פקידונים מסואבים.
הגיע הזמן לעשות מהפכה בחינוך, וכשאני אומר מהפכה אני מתכוון למהפכה. אני מתכוון פשוט בחקיקה להסיר את החוק האידיוטי הזה שנקרא חוק חינוך חובה.
אני מודע להשלכות של זה, הרבה מאוד אנשים יישארו ללא עבודה, פקידי סעד, עובדים סוציאלים, מורים שסרחו, מנהלים, המון המון פקידים יצטרכו פשוט לעבוד בעבודה אמיתית ולא להיות כעלוקה על גב אזרחים תמימים פשוטים ונורמטיבים
שרוצים בסך הכל שילדם יגדל במסגרת נעימה וטובה ולא תחת משטר קפדני ונוקשה.
חברים יקרים עכשיו פתחתי קבוצה בפייסבוק FACEBOOK שזהו הלינק אליה:
http://www.facebook.com/home.php?#!/gro ... 1891175549
אינני מטיף למלחמה חס ושלום, אבל זוהי דמוקרטיה, אנחנו עדיין לא הגענו למצב של איראן אם כי זה מרגיש שאנו קרבים לשם בצעדי ענק.
קודם כל אני מבקש מכם לפתוח חשבון בפייסבוק, לא חייב עם פרטיכם האמיתיים מפני שאני מבין מהיכן מגיעים הפחדים שלכם.
ככל שיהיו יותר חברים בקבוצה הזו האמינו לי, יקום הפוליטיקאי שירים את הכפפה כאשר הוא יראה רווח פוליטי שם. אך אם נמשיך להתחבא כמו שפני סלע שאגב כך אנו תורמים תרומה נכבדת בעשותנו כך למשרד החינוך.
משרד החינוך בעצם מחנך אותנו ההורים להיות בשקט ולא להתערב בכלום.
קדמו את הקבוצה הזו בבקשה, זה ממש לא בקשה קשה, לא עולה כסף, רק השקעה של קצת זמו ורצון טוב.
האמינו עם קצת רצון טוב תראו נפלאות..
אם תרצו אין זו אגדה...