ההגשמה העצמית שלי בעיניי החברה

שליחה על ידי ענת* » 23 יוני 2002, 11:10

כמה שאני מבינה אותך. את המבטים השואלים אחרי הפיטורים, את הלחץ למצוא עבודה, את התתנצלות, הכעס והייאוש.
אצלי התסכול הגדול ביותר הוא שכשהייתי קטנה תמיד כעסתי על אימי (אחות במקצועה) למה היא לא ממשיכה ללמוד ולהגשים את עצמה. היא הסבירה שעם ילדים זה קשה, הנטל הכלכלי וכד'.
כיום, אני עם תואר שני קמה לעבודה 0אחרי שנה וחצי קשות של אבטלה) ולא מרוצה, ושואלת את עצמי מה ההבדל לעומת אימי, היא לפחות היה לה סיפוק, ועדיין יש לה, היא בחרה לא לצאת לפנסיה ולהמשיך. אני, הביקורתית והלוחמנית - אפילו סיפוק אין לי..
אבל אני מברכת שלפחות אני מכניסה כמה גרושים שעדיפים מלא כלום.

אני דווקא מרגישה שהכל מפוספס אצלי. קריירה לא עשיתי, למרות שהייתי אמורה - החיים הסתבכו לי. את בתי הבאתי בגיל יחסית גבוה, 34, בדיוק בסיום הלימודים, והחלטתי שאנחנו צמודות עד שימאס. בגיל 3.5 הכנסתי אותה לגן ובגיל 4.9 היא החליטה להשאר בבית, גם בגלל שאז גמלתי אותה מההנקה. בינתיים עבדתי קצת אבל ביטלו את המשרה שלי ומאז אנחנו בבית. עברתי 2 הפלות בחצי שנה ולכן לא העזתי להתחיל איזו עבודה, כי כל מאמץ פיזי טירפד את ההיריון. עכשיו אני גם מפחדת להתחיל לעבוד וגם מפחדת להכנס להיריון וגיל 40 או-טו-טו בפתח. המצב הכלכלי סביר רק הודות להורים שלנו. איך אתם עושות את זה? לכולכם יש בעלים שמרוויחים כ"כ טוב?
חמותי מחכה שאני אכנס שוב להיריון ואמי מחכה שאני אמצא עבודה - אמי, ד"ר, עסוקה מאוד במחקריה וחמותי פנסיונרית שמאוד דואגת לבעלה, לילדיה ולטיפוחה. אמי גם לא מזניחה את טיפוחה למרות שהיא שקועה בעבודתה, היא תמיד דאגה להיראות טוב.
אמא שלי מיואשת מהבנות המוצלחות שלה ששתיהן מגדלות את הילדים בבית ולא מגשימות את כל אוצרות הידע והכישרונות שלהם, וחמותי מיואשת מהילדים שלה שלא מגשימים את עצמם (בת ובן) - מאותן סיבות. שני הבתים הם מאוד ביקורתיים והישגיים - כנראה זה מכשול להגשמה עצמית.
אני זוכרת את ילדותי בעיקר עם מפתח על הצוואר - אותו איבדתי בערך 18 פעמים. אני נפטר כשהיינו פעוטות ולמזלינו, שלי ושל אחותי, סבתי תמיד איתנו - חיכתה לנו בימים הקרים עם ארוחה חמה, עם תנור לייבש את הבגדים הרטובים כשבאנו מביה"ס - ולא ויתרה על שעות הנגינה שלה כל יום (מורה לפסנתר).
אני מרגישה שאני די מוזנחת. כשאני נראית טוב בתי מציינת בשמחה (בת 5): 'אמא, את יפה!'
כרגע מה שאני הכי רוצה זה לגדל ילדים בבית - אבל שיהיה לי גם זמן לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה - אוקסימורון. זה בינכה לא מצליח כרגע.
אם ההורים משני הצדדים לא היו תומכים בנו כלכלית - מצבינו היה רע מאוד!!!
אנחנו גרים במקום עם אנשים מאוד "נורמליים" והישגיים ובכ"ז מקבלים אותנו (אולי מאחורי הגב לא?!) עם הטבעונות, האורגני, הגידול בבית, חוסר הפרנסה והדמוקרטי - אולי מפני שאני מאוד לוחמנית על הדיעות שלי.
בגילי אני חושבת שהלוואי שהיה לי יותר זמן לעוד ילדים ולהגשמה עצמית - כי את שניהם לא מיציתי. די מבאס.

חגית
אין לי הרבה מה להגיד לך אלא רק לתת לך

של הבנה.
חיזקי ותאמיני במה שאת רוצה להאמין, ותלכי בדרך שמתאימה לך.

אלה, תודה על הניחומים{@

מור, אני ממש גאה בך......וגם קצת מקנאה..

אלה וחגית קבלו חיבןק חזק על כל המאמץ והתלבטויות....

מור -

חגית, אני כבר כמה ימים רוצה לכתוב לך שנגעת לליבי. נמנעתי עד עכשיו כי חששתי שהרצון לכתוב לך נובע מנטיה שלי להציע פתרונות מעשיים למי שמבקש הצעות וגם למי שלא.
זהו, אני לא מצליחה לכתוב משהו אינטיליגנטי. מחקתי כבר עשרה משפטים מותחלים ויש לי המון רעיונות ומחשבות בראש, כמובן בעיקר על עצמי.

עירית תודה. תתחילי בהתחלה, זה ממשיך לבד. אני לומדת מכולם המון כל הזמן.

חגית - לא יודעת, פשוט לא יודעת. את לא נשמעת לי עד כדי כך לא מרוצה מהחיים שלך. אולי בגלל זה התחברתי, כי אני דווקא די מרוצה מהחיים שלי ועם זאת ממש לא מרוצה.
מתי אני לא מרוצה - כשאני חושבת באופן של 'הכל או לא כלום'. כלומר רק על שינויים ענקיים שאני רוצה לעשות בכל תחומי החיים. חשיבה כזו היא אבן נגף. היא מסתירה לנו את האפשרויות האמיתיות שלנו.
כתבת שיהיה לי גם זמן לעשות מה שאני רוצה מתי שאני רוצה. אם תסתפקי למשל ב שיהיה לי גם זמן לעשות מה שאני רוצה זה יהיה הרבה יותר פשוט. לא יודעת מה בדיוק את רוצה, אבל נראה לי שאת חיה מאוד באיזי וזה טוב. אם תוותרי על מתי שאני רוצה תוכלי אולי גם לעשות מה שאת רוצה וגם להמשיך בהתנהלות שלווה של החיים.
נראה לי שאני משאירה כאן מחשבות תלויות באויר, אבל זה מה שהצלחתי נכון לעכשיו.

עירית, תודה לך. אני באמת די מרוצה מהחיים שלי עד שאני מסתכלת לצדדים - אצל "השכנים" הדשא סמיך יותר וגם ירוק. הבעייה שתמיד חשבתי שאני אנצח את הגיל ובהגיעי ל-40, או-טו-טו, אני מבינה שקטונתי. לחיים יש את הזרימה שלהם והם לא מתחשבים בדעתי וברצונותי - ה פ ת ע ה !

אני תוהה אם זה שאני יושבת בבית עם הילדה זה לא איזה שהוא תירוץ לאי-הגשמה עצמית באיזה שהוא אופן - בכ"ז היא כבר אחרי 5 - ואולי בעצם אני גם מונעת ממנה התנסויות חברתיות ככיסוי לעצלנות או חוסר ביטחון שלי?
מצד שני - אני לא מוכנה שכף רגלה (השמאלית והימנית) תדרוך בביה"ס הקיימים - שמעתי בשבוע האחרון מספיק סיפורי אלימות בביה"ס מהתושבים פה - למשל, ילדה בכיתה ג' שניסו לחנוק אותה ובעטו לה מעל הפות וירד לה דם בשתן - בשתי פעמים שונות - ומשום מה העניינים האלה מושתקים היטב ע"י ביה"ס וכל הנוגעים בדבר.
אבל אם היא יושבת בבית אז גם אני צריכה לשבת שם - ואולי אני לא צריכה אלא דווקא מעדיפה - ואולי היא בכ"ז מפסידה מזה שהיא לא מתחככת עם 40 ילדים נוספים?!! - ל-א-א-א-א!! - טוב, ככה המחשבות שלי רצות כל הזמן מקצה לקצה.

חגית, טוב שאת עוד כאן, בדף הזה... אני מרגישה שאני חייבת לך התנצלות, ומתקנת את דבריי למעלה בהתאם. (מוחקת כמה משפטים).

בקשר להתרוצצות המחשבות, מוכר לי... באיזשהו שלב קלטתי שמדי פעם עולה נושא חדש מתוך ההתלבטות שלי בקשר לחינוך הביתי (נדמה לי שכתבתי את זה בדף אחר). פעם זה "מה עם החברה לילד", פעם השאלה היא "האם אני לא מוותרת לעצמי", כמו שכתבת, ויש עוד ועוד.

אין לי ממש פתרון, למרות שהבנתי שברגע שאני בוחנת את השאלות מתוך מתן אמון בבחירה שלי בחינוך הביתי - אני מצליחה למצוא תשובות יפות, שמחזקות את בחירתי.

למשל - שכמו שהחיים מספקים לי הזדמנויות להתנסויות חברתיות, כך הם מספקים גם לבני. וזה כולל חברים וחברות (אני לא צריכה 40 וגם הוא לא לדעתי); אבל זה כולל גם שני משפטים לעניין עם מישהו בחנות (אני או הוא), תחרות ריצה עם ילד שצץ בין המוצגים בתערוכה (הוא), בניית הר מחול עם ילדים גדולים ממנו שהוא לא מכיר בגן השעשועים (באמת חבל שלא הצטרפתי), ושיחה טובה עם סבתא שלי (שנינו).

שטוב שחברת ילדים עבורו זה משהו שהוא משתוקק לו, פתוח לכל הזדמנות שנקרית על דרכו.

ולמשל - שלגדל ילד בבית זו לא עצלנות בשום פנים. זו עבודה קשה: בישול, נקיון, טיפול בסיסי, הקשבה וזמינות 24 שעות ביממה ועוד. לא לעצלנים.

חוסר בטחון? יופי. אצלי זה נוסח קצת אחרת ("לא מתמודדת עם התחרות בחוץ" או משהו בסגנון). טוב מאוד. זה מפנה אותי אל המסלול המתאים לי. הרי גם אם היו מבטיחים לי שכן אעשה חיל בחוץ, הייתי בוחרת בחינוך הביתי. את יודעת מה? אני לא בטוחה שהייתי מצליחה "בחוץ". אבל אני מאמינה שלהיות אמא בחינוך ביתי זו דרכי. השאלה הבאה בבקשה...

אגב, בדף לפעמים אני פוחדת כתבתי לפני כמה חודשים שהייתי רוצה להצליח לשאול את כל השאלות שלי בלי להסתחרר. אני מרגישה שלמדתי, קצת, לעשות את זה.

חגית
אני בימים האחרונים (יותר נכון בתקופה של השבועיים האחרונים).
הגעתי למסקנה שלי יהיה קשה להשאר הרבה בבית ללא עשיה מסוימת מוגבל אומנם אבל עשיה מצידי.
אך שלמרות שאני כן רוצה להשאר בבית עם הילדים אני רוצה גם דברים אחרים.
משום כך נרשמתי שוב ללימודים, ואולי אעבוד בחצי משרה יומיים בשבוע יום אחד אחה"צ ויום שישי בוקר כשגיורא יהיה איתם.
ביום שאני לומדת הם יבלו עם הסבים- סבתות.
אך הבשלות הזו נעשתה אחרי תקופה ארוכה של חפירה מעמיקה בתוכי.
ואני שמחה שאני הולכת לקראתה.
משום כך חגית אם תבדקי את עצמך לעומק, אולי תראי שאת כן מגשימה את עצמך, משום שזה מה שמתאים לך.
אבל אם לא תבדקי מה כן מתאים לך, מה היית רוצה לעשות ואיך זה משתלב עם רצונך להיות עם הילדה בבית.
מה שכן- להיות בבית עם הילדים זו ממש לא עצלות, נהפוך הוא, אני הייתי בשני המצבים ואני אומרת לך בוודאות להיות בבית זה מעייף קשה מתיש יותר מצד אחד אך מספק ומהנה מצד שני.
לי יש חברות שאחרי שהן עם הילדים בבית בחופשים הן מחכות לרגע שהם יחזרו למסגרת משום שההתמודדות קשה.

מעבר לכך אני אשתף אותך במשהו
אני עוברת תקופה מאד לא קלה עם נעה, היא מוציאה החוצה את כל הכעס והכאב שלה, ולי קשה להתמודד עם זה.
חברה שלי הציעה לי לשלוח אותה לקייטנה, אני צחקתי ושאלתי אותה אם הקייטנה תצליח להעלים את הבעיה או אפילו לפתור אותה, כמובן ששתינו ידענו את התשובה.

אתן כמובן צודקות. העניין הוא שאני רואה על עצמי שאני מקבלת מסרים אחרים מהחברה ומהמשפחה - שנורא מחכה כבר שאני אתפרנס באיזה שהיא צורה (דווקא בעלי לא מנדנד בעניין) למרות שהם רואים שהילדה נהדרת ושטוב לה ככה. זה מאוד מבלבל לראות שרוב האמהות מאמינות באמת ובתמים שחובתן לתת יד בפרנסת המשפחה והן מאמינות באמת ובתמים שהילדים לא נפגעים מכך, או שהן מנחמות את עצמן שאין ברירה והן אכן צודקות בזמנים קשים אלו ואני מרגישה כמו אחת שבאה מהירח, בלי שום קשר למציאות הכלכלית המתהווה פה, מרשה לעצמי להיות לרשות הבת שלי בזמן שאחרות לא מרשות לעצמן. כמובן שאני עושה את זה מפני שכך אני מאמינה שאני עושה את הדבר הטוב ביותר בשבילה - אבל ייתכן שזה לא ממש כך - ואני מתארת לעצמי שלאף אחד אין תשובה נכונה או לא נכונה כי לכ"א מתאים משהו אחר - אבל השאלה אם זו לא איזו פרווילגיה? ועוד שאלה היא אם לא נאכל אותה בסוף ונגור ברחוב - שזה נצטרך לחכות ולראות.

שלום לכולכן , אני פעם ראשונה "כאן" ואני חיבת לציין שאני מתרגשת.אני בדמיוני רואה כול הזמן את חזון "השבט" , אני כול הזמן מתפללת ששבטיות הנשים תחזור לאדמתנו במציאות ה"עקרה" שלנו והנה "אי ירוק בים"....אז תודה על האפשרות שיצרתם, ..יש לי גוזלית קטנה בשם נועה בת שנה וחודש ...קורה לי דבר מוזר ואשמח לקבל תגובות על כך. כול החשיבה על החיים שלי השתנתה מאוד בעקבות לידתה של נועה אני פתאום מעונינת לראות דברים באופן יותר פשוט פחות חומרני אולי אפילו חזרה לשורשים המשפחתיים שלי , להיות כמו שסבתא שלי חיה בתימן ולגדל ילדים,"להיות עקרת בית",אם יורשה לי להשתמש במושג הלא פופולרי הזה...זה קצת מפחיד אותי כי אני כן רוצה ליצור איזושהי הרמוניה עם ההתפתחות האישית שלי וגם להיות זמינה לילדה שלי באופן כמעט מלא וגם לא להתרחק מבעלי שהוא רואה את הדברים בצורה הרבה יותר ש"הולכת עם הזרם - כמו כולם"...אולי אנ י צריכה להתמתן? אולי אני צריכה לעמוד על שלי דווקא?

במקום לעמוד על שלך, למה שלא תזרמי עם עצמך?

לגבי בעלך: ביחסים בין אנשים תמיד יש מישהו שיוזם את השינוי, ומישהו שמצטרף (או לא). אם בעלך יזרום איתך, אז גם תהיה לך סיבה לזרום איתו ותהיה לכם זוגיות נהדרת ומספקת בה כל אחד מכם מרגיש שלם בפני עצמו ושלם בזוגיות. אם הוא לא יזרום איתך, אז את תצטרכי להיות לא שלמה עם עצמך, ואז לא ברור לי איך תוכלי להיות שלמה בזוגיות.

רועי שלום!
אני מאוד מסכימה עם מה שאתה מציעה אני כדגע נמצאת פשוט במן אקסטזה של רגשות, התרגשויות, מין חוויה טוטלית שכזאת שקצת קשה לי לתאר... ולכן נראה לי שאני אכן אזרום... כלומר אני אתן ל"פנטזיה" הזאת להתחולל בי ואז אמצא דרך פרקטית והרמונית עם בן הזוג שלי כדי ליצור איזשהו אידיאל שיתאים לשנינו... לפעמים צריך לחוות טלטלה באשר היא ורק אח"כ לבטא איזושהי החלטה... תודה על ההתיחסות.

"מה יהיה כשהילדים יעזבו את הבית?"
אני אלמד, אני אעבוד (במשהו, ואם לא ייקחו אותי אני אמציא לעצמי עבודה), אני אקרא, אני אכתוב, אני אגלוש, אני אראה סרטים, אני אסתובב ברחובות, אני אשב בבתי קפה, אני אטייל, יהיה לי סוף-סוף זמן!
חוץ מזה, אני מכירה לא מעט נשים שאכן לומדות, עובדות, מתחילות קריירה שנייה וכו' בגיל 50 - יש להן עוד עשרים שלושים שנות חיים! לשבת בבית ולהגיד שהחמצתי?! למה?
מה אני עושה היום בשביל עצמי?
אני עובדת (קצת) מהבית (עריכה והגהות על ספרים), אני קוראת (כשאני מצליחה, אבל אם יש משהו שסוחף אותי, אז נעצר העולם), אני גולשת (עכשיו, שתיים בלילה),אני כותבת (לפעמים), אני משתדלת ללכת עם הבנות למקומות שגם אני נהנית בהם ולפגוש שם אנשים שגם אני אוהבת (אני מניחה שהאפשרויות יתרחבו ככל שהן יגדלו), אני משתדלת שיהיה לי טוב.
ולמי שחושב שאני לא מגשימה את עצמי (אבא שלי), אני אומרת (לכם) שאני עושה את הדבר הכי חשוב ומספק וקשה ומעניין שיש - מגדלת את הילדות שלי.
ולעצמי אני אומרת שממילא הדבר היחידי שאי פעם רציתי הוא לכתוב ספרים, ואת זה אפשר לעשות רק בבית (כשהילדות יגדלו - סתם תירוץ) ובשביל זה צריך ללמוד בעיקר מהחיים ולא צריך שום תעודה, רק כישרון אומץ, ובטח לא צריך להשתתף במרוץ.
ובקשר לכסף - רוב האמהות העובדות בקושי מכסות את גני הילדים. על מה אתם מדברים? או כמו שמישהי שאלה כאן על הבעלים, כולכן מרוויחות כל כך הרבה שכדאי לכן לחזור לעבודה?

קראתי את כל מה שכתוב כאן ובדפים רבים אחרים באתר.
בראש אני מתחברת לכל מילה, אבל בלב הרבה שאלות נשארות פתוחות.
אני לא חושבת שיש עכשיו משהו יותר חשוב עבורי מלגדל את הילדה שלי (בת שנתיים).

אבל

קשה לי.
חסרה לי עבודה מחוץ לבית.
במובן הכי פשוט של זה ואולי הכי מביך - אני רוצה להרגיש שאני עושה משהו נוסף, משהו "חשוב".
למרות שאנחנו מסתרים טוב מבחינה כלכלית, אני רוצה להרויח כסף.
למרות שבעלי מפרגן לי במאה אחוז - אני מרגישה מוגבלת בהוצאת כספים על עצמי (קורסים וטיפולים לעצמי) כי אני לא מרויחה.
קשה לי להתמודד כל פעם עם השאלות על מתי היא תלך לגן ולמה היא עוד יונקת ועד מתי היא תישן איתכם.
גם די נמאס לי להניק אותה (היא יונקת הרבה, הייתי מוכנה לרדת ל2-3 פעמים ביום אבל אנחנו רחוקות מזה).
אני מרגישה שאורח החיים שלי מרחיק אותי מחברות.
אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון אבל יחד עם זאת יודעת שאנחנו יותר מידי אחת עם השניה ופחות מידי בחברה נוספת שברור לי שהיא צריכה.
אני לא מקריבה את עצמי, כי אני שמחה שניתנה לי האפשרות לא לעבוד (בעבודה שלא אהבתי) אבל אני גם לא שלמה עם המצב הנוכחי. אני כן מרגישה שאני מוותרת.
אני לא יכולה לנטרל את מה שהסביבה משדרת לי, וקשה לי עם זה (ואני רק בתחילת הדרך).
אני מרגישה שה"להיות בבית" מחזק אצלי תכונות שליליות שלי של חוסר בטחון, עצלנות, פסיביות וחולשה.
אני לא מאושרת ולא חיונית, ואני שואלת את עצמי אם זה טוב שהילדה שלי מבלה כל הזמן עם אשה לא מאושרת ועצלה.
ואני רואה חברות, עובדות, עסוקות ושמחות ויודעת שלמרות שהילדים שלהן לא איתן, כשהם יחד הן משדרות ומעניקות לילדים הרבה יותר כח, חיוניות ושמחה ממני, ושזה לא פחות חשוב מהעובדה שאני עם בתי. למען האמת אני בטוחה שהילדים שלהן יקבלו מהן דברים טובים, ואני לא בטוחה שהילדה שלי לא תקלוט ממני דברים שליליים (כמו שאני ספגתי מאימי).
בצד בטחון יש בי חשש עצום שאני טועה.
אולי בנסיבות האישיות שלי כן היה כדאי לשלוח אותה לגן ולנסות להגשים את עצמי בדרך אחרת.
אולי זה היה יותר טוב לה ולי, כי הרי הבסיס להכל הוא שהאמא תהיה מאושרת ולא תקריב את עצמה.

אם את מעוניינת בתמיכה לחינוך הביתי הנה קצת - "הולד איט" כמו שאומר בני. רגע אחד. את באיזשהו שלב של גיבוש הדרך, שם עולה מפלצת הספק, השאלות, תחושת הניתוק מהחברה וההרגשה שאצל כולם הכל מושלם ואצלך לא. זה לא קל לפלס נתיב חדש. זה לא אומר שהנתיב הזה לא טוב, רק שלא קל לפלס אותו. קבלי חיזוק. כל השאלות האלו עולות, ועל כל אחת שתצליחי לגרש מבפנים, מתוך עצמך, תרגישי תוספת כח. את כמובן יכולה לבחור לחזור למסלול ה"רגיל". יכול להיות שזה מה ש"נכון" לך. מה שכתבתי הוא עבור האופציה השנייה, תבחרי אם להקשיב לדבריי או לא. ובהצלחה בכל מקרה!

ואם את נשארת... איך שכחתי, שוב אותה עיצה ישנה וטובה, צרי קשר עם אנשי חינוך ביתי, אולי דרך מדור קבוצות חינוך ביתי.

קראתי רק את ההתחלה של הדיון (עברו כבר 6 חודשים) ואני רוצה להגיב:
בהתייחסות לדברים של אלה, אני רוצה להציע אפשרות, שאני מאמינה קיימת בכל אחד מאיתנו, רק שהורגלנו אחרת.
מה דעתך על פרנסה מעשייה עצמאית שלך???
חפשי את הכישורים שלך, את היכולות, את הנטיות (שבטח קבורים תחת עומס ה"צריך" שספגנו כל חיינו), וצעד צעד, מבלי להיות שבוי בתוצאות, תתחילי להתמקד, להתעמק, לנסות למכור את זה (מוצר, שירות, ייעוץ...), אל תפחדי, לא לומדים ללכת בלי לנסות ובלי ליפול.
שמעתי לא מזמן, שבהודו כולם סוחרים, כולם מתפרנסים מכוח עצמם מבלי להיות תלויים במעסיק - מעביד - בוס. הם תלויים בכוחות הכלליים של השוק. של ביקוש והיצע. לכולם יש פרנסה. צריך יוזמה, אומץ לב, נחישות, התמדה. ומעבר להכל, בהקשר של אימהות, מה שיצמח מחיפוש כזה בוודאי יכה שורשים על הקרקע של החינוך הביתי (במידה כזו או אחרת). אפשר ו צריך לעשות כמה דברים במקביל. אולי לא בשנים הראשונות של הטיפול האינטנסיבי, אבל ככל שהילדים גדלים כך הם מסוגלים לעשות לעצמם יותר, וחשוב מאד לאפשר להם.
הניסיון שלי הוא ילד בן שנתיים. בהתחלה לא רציתי לעשות דבר למעט להיות פנויה לו. הוא ואני היו צריכים את זה. היום להבדיל, הוא יותר עצמאי, וגם אם זה במאבק, הוא צריך להבין שיש אותי ולי יש צרכים ורצונות ועיסוקים ועניינים, והוא צריך ללמוד לכבד את זה, וכך ללמוד בעצם לכבוד את האחר. שלא יגדל מגלומן חלילה.
כך או כך, אני לומדת כל הזמן. הוודאות היא רק בדיעבד, לכן הפסקתי לחפש אחריה. אני הולכת בקצב שלי, משתדלת לשמור על שקט כדי שאוכל להתבונן על הדברים עם יותר כוח מוח, ולב.
ובעיקר אני מפתחת את האמונה שלי, בעצמי ובאלוהים שבי.
בהצלחה,
ושנה טובה ושלווה,

חלמתי חלום.
חבר שלי מימי הילדות בא לבקר אותי ורואה איך אני חיה (בבית עם ילד בן שנה וחודשיים). מהבעת פניו אני רואה את האכזבה, נבהלת נורא וממהרת לומר לו "אני בבית עכשיו אבל מחפשת עבודה" (מה שלא נכון עובדתית). דרך אותו בחור נתמלאתי תחושה גדולה של כשלון וחוסר מיצוי, כאילו שציפו (ההורים? החברה? אני?) ממני להרבה יותר מזה (להיות רק אמא) ואני מאכזבת.
כמו רובכן, אמהות יקרות, אני יודעת שלהישאר בבית כרגע זה הדבר הנכון ביותר שאני יכולה לעשות עבור הילד שלי וכמו חלקכן אני מבולבלת. איפה אני בכל הסיפור הזה ואיפה אני הולכת לאיבוד בתוך סיפורי ילדות, מיתוסים, ציפיות של החברה, של ההורים, החברים?????????
אין לי תשובות כרגע ולכן אני מחליטה להישאר כך. לנסות להגיע לשקט, לתת לדברים להבשיל בתוכי, צעד צעד ואולי מתוך השקט הזה יגיעו התשובות שלי, הדרך שלי, אני בתוך כל הרעש הזה.

זה ממש נעשה יותר ויותר ברור שכשאנחנו עושים דברים שאנחנו שלמים איתם ממקום עמוק עמוק בפנים, אז זה ממש לא משנה מה אומרים האחרים, אי אפשר ל"זעזע" אותנו בקלות. אולי אחת הבעיות היא שבתקופה בה אני חיים יש כ"כ הרבה אפשרויות ואופציות "הגשמה" בסופרמרקט של החיים, שכאשר אנחנו עושים משהו שמתקשר בתודעה האישית והציבורית כ"פרימיטיבי" (כמו שאמא נשארת בבית עם הילד, מניקה כשהוא דורש, ישנה עם התינוק וכו') זה ישר מעורר תגובות מאד חזקות מחוצה לנו, אבל גם בפנים. ואולי כל מה שהאחרים (בטוּב ליבם הרב) טורחים לציין בפנינו כל הזמן (במקרה שלי- יש לך מספיק חלב? את מערבבת לה? את לא מפחדת למחוץ אותה? וכו') יכול להתיישב אצלנו על נקודות חלשות בפנימיות שלנו ומשם לערער את בטחוננו.
אני חושבת באמת שעל מה שיש לכל אחד ואחת מאיתנו לעבוד זה על כך שנרגיש באמת שלמים עם מה שאנחנו עושים ואז כל העולם יכול לנג'ס לנו ולא נשמע אותו בכלל ונוכל לענות בחיוך שמבין שהם לא מבינים בכלל במה מדובר ו'זה בסדר, אני לא בעניין של לשפוט אתכם בחזרה' וכאלה דברים.
אם יש משהו שהזמן הזה במחיצת הילדים/ תינוקות מאפשר באמת הוא פיתוח של כלי התבוננות אמיתיים כלפי הילדים וכלפי עצמנו.

עברו הרבה ימים מאז אותו היום של אופירה,
מעניין אם את עדיין פה אופירה ומה שלומך ובאיזה עיניים היית מסתכלת עכשיו על אותו היום ההוא...

איש נחמד אחד אמר לי פעם ש סדר היום שלנו הוא השלד של חיינו . הרהרתי באמירה הזו ועלה בדעתי שנשים ואמהות רבות שאינן מחוייבות למסגרות אחרות מלבד הבית והמשפחה חיות בעצם לאורך זמן "ללא שלד", בנזילות מסויימת. ההתנהלות ביום העבודה בבית היא גמישה יותר, אינה מעוצבת עד הסוף ופתוחה לשינויים ולמה שילד יום.
יש בזה עניין ותנועה והפתעות ועוד דברים טובים, אבל בחוויה שלי (נכון להיום) יש בזה גם משהו מחליש.
כאמא לילדים בוגרים שבוחרת כל יום מחדש בתפקיד עקרת הבית אני מהרהרת בשאלות: האם עלי לבנות לי "שלד" חדש? עד כמה הוא נחוץ לי ומדוע?
אותו החלק שאני מאוד סומכת עליו בתוכי, כאילו יודע מראש את התשובות. הרי מדובר בסופו של דבר בדרך המלך, באיזון שבין גמישות לנוקשות שבין צורה לתנועה....
וזה ממש מה שעל "סדר היום" שלי....

היום שלי.
מדהים. בדיוק היום חשבתי שהייתי רוצה לפתוח דף כזה, שבו אנשים יספרו על היום שהיה להם, ופתאום ראיתי את הדף הזה.
אני הייתי היום במפגש של אמהות חינוך ביתי. היה נעים, כיפי, מעורר השראה. מחזק ומעורר. דיברתי עם נשים חכמות ומצחיקות ונחמדות, נחתי, הסתכלתי על העלים של העץ, וצפיתי בילדות שלי משחקות, לשות חימר, מדברות עם ילדים אחרים, צוחקות וגם בוכות לפעמים. היה אחלה יום. (וגם אני עוד לא הולכת לישון למרות העייפות, בשביל החצי שעה הזו בשקט).

שליחה על ידי ליטל* » 06 מאי 2004, 23:25

אני דווקא רציתי לדבר על התחושה הזו של "צריך להרוויח כסף". גם אני נמצאת בבית עם ביתי הקטנה (1.3) והגדולה (3.3) בגן, ויש לי מין תחושה כזו שאני צריכה לצאת לעבוד, כדי להרוויח כסף. כל חיי עבדתי מגיל 16, ועד שנולדו לי הבנות. אני מגדלת אותן כמעט לבד (בן הזוג עובד בהייטק וחוזר מאוחר), ועדיין חשה תחושת החמצה ולעיתים אף מעין בושה כזו על שאיני מפרנסת. אני יודעת שמה שאני עושה הוא החשוב מכל ואין לו ערך כספי (למרות שיש לו: חיסכון במטפלת), אבל התחושה הזו מקננת בי ומטרידה אותי. גם לסביבה צד חזק בעיניין.

אני יודעת שמה שאני עושה הוא החשוב מכל ואין לו ערך כספי.

ליטל - אני חושבת שבמדור הנקרא מדור כסף עבודה תמצאי הרבה דפים מתאימים לתחושות שאת
מתארת כאן, והרבה תמיכה.

חזקי ואמצי.

למה כל כך קשה למצוא עבודה?
פעם זו לא היתה כזאת בעיה.
ישראל של 2005 תחרותית ומוצצת את הדם מאנשים.
חבל.

שלום לכולם,
היום לקחתי חופש כי לא התחשק לי ללכת לעבודה.
בעלי, שבמקרה נתקל בפורום שלכם, המליץ לי להכנס לכאן.
אז ניצלתי את יום החופש הספונטני שלי, ישנתי עד 11:00 (כדי להשלים חסך בשעות שינה) ונכנסתי .
קראתי די ממהתחלה את העמוד (ולפעמים דילגתי) והתלבטתי המון אם להכנס ולכתוב.
אני בת 34 או-טו-טו ואשת צבא מזה 11 שנים. אני גם אמא לילדה מדהימה בת 3 ומתכננת להיכנס להריון בחודשים הקרובים. אני נהנית מאד מהעבודה שלי (ואני אפילו גאה להגיד שלא היה יום אחד שלא קמתי לעבודה בכיף!). חוץ מהתפקיד הנוכחי שאני עושה...
לאחרונה היו לי הרהורים רבים על סוגיות כאלו ואחרות שעולות וצפות פה במספר רבדים.
אם לשים יד על הלב - לא נראה לי שאני אצליח להביא את עצמי לקיצוניות של להישאר בבית עם הילדים, כי אין סיכוי שאני אשאר שפוייה. אני "חיית" אינטראקציות עם אנשים וממש חייבת לשהות בחברה.
החלום שלי: להיות מנהלת בית ספר יסודי. אחר. כזה שאליו הייתי מוכנה לשלוח את הילדה שלי.
אני יודעת שיש לי יכולת מעולה לעבוד עם אנשים וכן לנהל, אבל מאיפה מתחילים. ובכלל, אני לא בטוחה שבא לי לעזוב את הצבא: יש לי שם כ"כ הרבה חברים וקשרים. הרבה יותר נוח לעבוד במקום שבו אתה מקושר ובעל השפעה.
אני עובדת קשה (יוצאת בארבע כל יום - קדוש!) כדי לקחת את הילדה שלי מבייבסיטר ששומרת עליה עד שאגיע הביתה בחמש ורבע. מבלה איתה כשלוש ארבע שעות ואז לישון. לרוב בעלי לוקח אותה לגן כדי שאוכל להגיע מוקדם יותר לעבודה. פעם בשבוע, הוא לוקח אותה לחוג שחייה (זה החוג שלו) ואני נשארת לעבוד עד שאני נופלת מהרגליים (לרוב במשרד עד עשר, אחת עשרה ואפילו שתיים עשרה בלילה).
סופי השבוע מדהימים. לא חושבת שהייתי רוצה להיות כל הזמן איתה, אבל מרגיש לי כאילו הייתי רוצה קצת יותר זמן איתה.
אני נמצאת בצומת החלטה : חשבתי לעזוב את הצבא, חשבתי לשבור כוון לתחום של הדרכה (ניהול הדרכה בחברות גדולות - משהו שעובד עם אנשים ובעל ממשק לתחום של חינוך ולימוד) - אבל עדיין , אחרי שבדקתי קצת באינטרנט, זה נראה לי תובעני.
בקיצור, אני לא מספיק בטחה שאני מוכנה לוותר על כל ה"לחץ" של העבודה (כי אני נהנית בו מאד) אבל בא לי לפעמים לפנטז על זה שאני עובדת חצי משרה ולוקחת את הילדה שלי מהגן או כשהיא תלך לביה"ס - יהיה מי שיחכה כאן.
מפחיד אותי לעשות החלטה בלתי הפיכה למשהו שאני יודעת שטוב לי בו עכשיו (ואולי זה סתם משבר חולף?)

אשמח מאד לשמוע דעתכם
.

אני מציעה לך לדחות את ההתלבטות וההחלטות לפחות עד חודש שלישי-רביעי להריון המתוכנן.
לפעמים הילד המתהווה מביא איתו ניצני תובנה שרומזים משהו על המשך הדרך.
עם התפתחות ההריון השני יתגלו לך דברים שעדיין אינך יודעת היום.

תודה...
אבל אני לא בטוחה שיש לי את הזמן הזה, כי בחודש אוקטובר -נובמבר אני כבר צריכה להגיד איזה תפקיד אני רוצה לעשות בשנה הבאה. ודווקא היום דיברתי עם מישהי בצבא, שנתנה נקודת ראות חדשה לגבי התפקיד שכוונתי אליו כל כך.
בקיצור, הבלבול רק גדל.
הבנתי שיש עוד דף שדן בקריירה ואימהות. אולי שם יש עוד אנשים ודעות.. (למרות שלפעמים כשאתה מבולבל עדיף להמעיט בעודף עצות)

אם לשים יד על הלב - לא נראה לי שאני אצליח להביא את עצמי לקיצוניות של להישאר בבית עם הילדים, כי אין סיכוי שאני אשאר שפוייה. אני "חיית" אינטראקציות עם אנשים וממש חייבת לשהות בחברה. מבינה אותך.
גם אני גם אני!! אבל אני לא מוצאת עבודה (יועצת ארגונית) וכבר בבית המון זמן. ובאמת בקושי נשארת שפויה...

אבל מנסה למצוא פיתרון יצירתי שישלב ביין הדברים איכשהו...(כרגע לא כל כך הולך אבל הרעיונות רוקמים עור וגידים...)

אני מאוד שמחה לדעת שאני לא לבד. כולם מסביבי חושבים שאני משוגעת בגישת החינוך הביתי שאני נוקטת. בנוסף מאשימים אותי בכך שבמשך שנתיים אני מטילה את עול הפרנסה על בעלי בזמן שאני מכייפת לי בבית בצבעי גואש ופסטלינה.
אני לא צריכה חיזוקים בנוגע לגישה , מה שכן מטריד אותי זה הצורך הנואש בהכנסה נוספת . הייתי רוצה לדעת איך אחרים מסתדרים עם הכנסה אחת או על דרך להכנסה נוספת מבלי לשלוח את הילד למסגרת חוץ ביתית, שכן הוא רק בן שנתיים וצריך טיפול צמוד. אני ממש נקרעת בין ההכרח הכלכלי לבין הצורך הרגשי

לכולם,
אני בהריון מתקדם, עוד לא אמא, גם לי יש המון התלבטויות באשר לדרך הרצוייה לי. אני רוצה קריירה בכל רמ"ח אבריי, אני עורכת דין במקצועי, ויש לי שאיפות נוספות לגבי דברים שהייתי רוצה לעשות, אבל הם, כמו גם המקצוע הספציפי שלי, מאד תובעניים ודורשים המון שעות ביום. בינתיים הפתרון שאני הגעתי אליו, זה שעדיף לעשות הכל בצורה בינונית, מאשר לוותר, ושאולי עדיף לילד אמא "בינונית" - בכמות הזמן נטו שהיא איתו ובסבלנות שיש לה אליו לאחר יום עבודה בחוץ (אבל מצד שני אמא שאוהבת מאד כי לה טוב) מאשר - אמא לא מאושרת, ממורמרת, שאולי נטו איתו יותר שעות, אבל בלב מייחלת לכך שהיא הייתה עושה עוד משהו, מגשימה את עצמה בעוד דרך, רואה עולם, לא יודעת. אלו כרגע המחשבות שלי, למרות שאני לא יודעת אם זה יסתדר.

מה שכן, אני מעריצה את היכולת להישאר בבית, כי זה כל כך קשה יחסית ללעבוד בחוץ - מה שכן זה נורא משנה מי את, כי אני, באופן אישי, ברגע שאני בבית ואין לי שום מסגרת מובנית של שעות שאני מחוייבת אליה - אני מתפזרת. מסוגלת לא לעשות כלום שעות.

אשמח לדעות, אם מישהו יקרא את זה...

כל אחת יודעת, אני חושבת, מה מתאים לה.
אחת תעדיף משרה מלאה וחיים מלאים, והבית יהיה בעדיפות שניה.
אחרת תעדיף משרה מלאה למרות שהבית בעדיפות ראשונה.
האחרת תעדיף לא לעבוד כי כך מתאים לה.
נדמה לי, שעדיף קצת מזה וקצת מזה במינון הנכון. באיזון.
מהו המינון הנכון? כל אחת צריכה לדעת עם הזמן.
צריך לזכור שיש נשים שעובדות כי אין ברירה, להישאר בבית זה לא פשוט (שזה קשה, אבל הכוונה בלי היא מבחינה כלכלית).
וזה לא רק מה מתאים לי כאמא וכאישה, זה גם מה מתאים לבן הזוג שלי. אני יודעת שלבן הזוג שלי לא יתאים שאשב בבית כל היום. אני יודעת שלי קשה לשבת בבית כל היום, ולא קל לי להיות בעבודה (אני תמיד ממהרת הביתה גם כשהילדים עוד בבית הספר, וגם כשלא היו לי ילדים), לכן אני יודעת שלא מתאים לי להישאר רק בבית. צריך למצוא איזשהו איזון בין הדברים.

._._._._._..

והכי הכי חשוב, כדי לזכור שיש נשים שעובדות במשרה מסויימת ומרגישות שעדיין הן לא מגשימות את עצמן.
עובדות בעבודה שאולי לא מתאימה להן, שדורשת מהן פחות ממה שהן מסוגלות, לפעמים נשארים בעבודה למרות חוסר ההגשמה - בגלל כסף/נוחות/תנאים נוחים/קרבה לאזור המגורים/בוס נוח/חברות לעבודה/חוסר בטחון עצמי.
וזה הכי גרוע!!

רוני בלוני!

צודקת, אין שום דרך לדעת מה המינון הנכון לפני שזה קורה, אני מניחה.... ובעיקר צדקת במה שאמרת בסוף: מהסיבות האלה זה רע להישאר בעבודה, ואני מכירה המון אנשים בני גילי, ללא ילדים וללא בית וללא שום מחוייבות רצינית, שמחזיקים בעבודה שנואה המון זמן בגלל הסיבות האלה.
נורא! צריך לדעת על מה לוותר ועל מה לא. כמו שבעלי אומר: הכל בחיים זה סדר עדיפויות ופשרה, השאלה היא רק על מה אתה מתפשר.

ותודה על התגובה!

ושאולי עדיף לילד אמא "בינונית" - בכמות הזמן נטו שהיא איתו ובסבלנות שיש לה אליו לאחר יום עבודה בחוץ (אבל מצד שני אמא שאוהבת מאד כי לה טוב) מאשר - אמא לא מאושרת, ממורמרת, שאולי נטו איתו יותר שעות, אבל בלב מייחלת לכך שהיא הייתה עושה עוד משהו, מגשימה את עצמה בעוד דרך, רואה עולם,

המשוואה הזו לא בהכרח נכונה. זה לא שזה או כך או כך.

נשים רבות (ואני ביניהן

), מגלות כי דווקא ההישארות בבית מאפשרת להן לממש את עצמן, ואפילו לראות עולם (כמה מהעולם את רואה כשאת נמצאת כל היום בתוך משרד?). במיוחד ש"להישאר בבית" הרי לא אומר באמת להיות כל הזמן בבית- אפשר לצאת, לטייל, לבקר חברים.
הבחירה להשאר בבית עם הילדים איפשרה לי לגלות מה אני באמת אוהבת לעשות (לפני כן הייתי בתחום החינוך ובעצם לא ממש נהניתי ממה שעשיתי), ולמרות האינטנסיביות בשהות עם הילדים אני מוצאת זמן לעסוק בתחומים שחשובים לי- במנות קטנות, בהפסקות, אבל בכל זאת- לעסוק בהם, להתפתח ולצמוח (מה שהיה מתאפשר פחות-אם בכלל- אם הייתי ממשיכה לעבוד בתחום שלי ורוב זמני היה מוקדש לכך).

בלב מייחלת לכך שהיא הייתה עושה עוד משהו, מגשימה את עצמה בעוד דרך, רואה עולם,
המעמד הבינוני פשוט התרגל שהוא "מגשים את עצמו" רק דרך עבודה (אין כאן שיפוטיות אישית, כולנו באותה סירה).

המעמד הבינוני פשוט התרגל שהוא "מגשים את עצמו" רק דרך עבודה (אין כאן שיפוטיות אישית, כולנו באותה סירה).

או דרך לימודים, אבל לזה הרבה יותר קל לי להתחבר.

יה, פתאום ראיתי שכתבתי כאן בהריון וזה היה לפני המון זמן....

מה השתנה? אני בבית עם פעוט בן שנה וחצי, בהריון מתקדם.
יכולה לומר בוודאות שכרגע ממש לא בטוחה שמגיע לתינוקות שלי אמא בינונית כמו שכתבתי,
אבל מצד שני, ועכשיו אני מרגישה זאת יותר מתמיד,
גם לי לא מגיע להיות אדם בינוני.

ונכון, רוב העולם התרגל להגשמה עצמית דרך עבודה, ואני ביניהם, אבל באמת יש כל מיני סוגים של עשייה שלא מתאימים לכל אחד.

לי, עשייה של עבודה מאוד מדברת, בין השאר כי קצת התייבשתי מלהיות מחוץ לעולם הזה כל כך הרבה זמן,
אני לא רואה יותר מידיי אנשים וזה מאוד מפריע.

יש ימים שונים ומצבי רוח שונים, התהליכים קורים מעצמם, אם ניתן זמן ומקום להתלבטויות.עצם האפשרות לעצור ולבדוק את נושא הקריירה וסידרי האפשרויות היא חופש. האפשרויות מביאות להתלבטות ולא קל להחליט החלטות שנוגעות בהתפשרויות. יחד עם זה, הזמן הזה ,שמאפשר בחירה הוא הזדמנות שאין לנשיםרבות בעולם.השאיפות למימוש עצמי הן סוג של ביטויי לכוח, פנימי וכלכלי.
אני רואה בחופש להתלבט משמעות, גם אם התהליכים מייסרים. התבוננות פנימה ותשומת לב למה שבי מביאים איתם התפתחות ואמת לחיי. סדרי העדיפויות והנימוקים משתנים תדיר יחד איתי ,המשתנה כל העת ,ועם בנותי המשתנות גם הן. גם גורמים רבים אחרים משפיעים על כל צעד שלי. אני רואה את המארג המורכב והדינמי הזה ובוחרת מחדש את צעדי, כל פעם מחדש. עם ביתי הגדולה נשארתי 11 חודש ואחר כך עבדתי כשכירה. מאז לידת ביתי השניה אני עצמאית ועושה דברים חדשים ומופלאים, שלא חלמתי לעשות. היא בגן מגיל 10 חודשים עד הצהריים ויחד עם עזרה מסבתות מתאפשר לי לעסוק בעוד דברים וגם לבדוק כל פעם האם אני רוצה להיות עצמאית או שכירה או פרילנס ובאיזה הקף ובאיזה תנאים. קל יותר לשאת את ההתלבטות אם רואים את החופש שמצויי בבסיסה.

שרה, מחקתי את ההודעה שלך, היא מנוגדת למדיניות הפרסום של האתר.
את יכולה לשים אותה ב ככר השוק

הפנו אותי לדף הזה, ואיך אני שמחה שהגעתי.
אני עוברת שבוע לא פשוט, בקורס קואצ'ינג שאני עושה עכשיו היה לנו תרגיל שבו כל אחד צריך להגיד לשני מה הוא זיהה אצלו שלדעתו טעון שיפור (תרגיל אדיוטי לחלוטין) עברתי בין המשתתפים וכל מה ששמעתי היה שהציפיות שלי מעצמי נמוכות, שאני "מבזבזת " את עצמי, שהתפקיד שבחרתי (הרצון שלי להיות מטפלת כדי להשאר עם הבן שלי בבית) הוא "קטן עלי" ושאני צריכה לעשות עם עצמי הרבה יותר.
אוף, מסתכלים עלי שם כאילו אני פוסטמה כזו, תסלחו לי, אשה אומללה בלי שאיפות, בלי שכל, שתקועה עם תינוק בבית ולא מגשימה את ייעודה!
אני יודעת שזו שטות, אני יודעת שהם טועים, אני יודעת שאני עושה את הדבר הנכון!
אז למה זה כ"כ מפריע לי??

אז למה זה כ"כ מפריע לי??
בדרך כלל, מפריע לנו מה שחושבים בחוץ, כי בפנים זה לא לגמרי פתור.
תבדקי:
האם את ברורה לעצמך שההגשמה העצמית שלך היא בטיפול כדי להשאר עם הבן שלך בבית?
אולי בעינייך להשאר עם הבן בבית זה ערך מאד גבוה, אבל להיות מטפלת זה סוג של פשרה שעשית כדי להשאר איתו בבית?

מסתכלים עלי שם כאילו אני פוסטמה כזו, תסלחו לי, אשה אומללה בלי שאיפות, בלי שכל, שתקועה עם תינוק בבית ולא מגשימה את ייעודה!
איך שנדמה לנו שמסתכלים עלינו מבחוץ, זה סוג ההסתכלות שלנו על עצמנו. אז תבדקי עם עצמך כל אחד מהדברים האלו:
האם את מרגישה ללא שאיפות? או אולי לא מבטאת את השאיפות שקשורות להתפתחות העצמית שלך דרך גידול הבן שלך בבית?
האם את מבטאת את זה שלהיות עם הבן שלך בבית, זה הרגשה של הגשמת הייעוד?

מנסיון, כשאדם מספר על הגשמת הייעוד שלו (ולא משנה אם הוא מנכ"ל גדול או מנקה משרדים - ואת זה האחרון שמעתי) זה נשמע מעורר השראה.

וחוץ מזה, אני קוראת שאת בקורס קואצ'ינג, זה בטח אומר שאת מחפשת עוד משהו עם עצמך, לא?

אני אוהבת להגיד שאני עקרת בית. זה כל כך לא מקובל כיום שאנשים לא יודעים איך לאכול את זה. וחוץ מזה, אולי אם אני אגיד את זה מספיק פעמים אז אני אצליח להשתפר בתחום הזה...
(-:
בעבר כשהיו שואלים אותי : נו אז מה את עושה ?
או יותר מצחיק : את עושה משהו ?
הייתי עונה : שום דבר, אני בבית עם הילדים
ואז השואל היה מרגיש נורא ואיום ומתחיל לספר לי כמה חשוב להיות בבית עם הילדים, הכי חשוב זה לגדל אותם וכל הכבוד לי וכו..
שווה לא ?

דף כל כך מבורך.
כל המחשבות והרגשות שיש לי ביחס לעצמי, לערך העצמי שלי, לפרנסה, הכל נאמר כאן בדרך זו או אחרת, קראתי את רוב רובו של הדף והרגשתי שאני קוראת את עצמי, זה אפף אותי בתחושת נחמה.

על פעמים כאלו יבורך האינטרנט.
כי לרוב אני מרגישה בודדה בתחושות ובפחדים שמלווים את מסע האמהות שלי.

אין לי תובנות להוסיף לדף אלא רק תודה על השיתוף מכל אמא שכתבה כאן.
במיוחד הזדהיתי עם המילים הכנות של חגית ל שתוהה אם ההישארות בבית מכסה על איזה חוסר ביטחון ועצלות לנסות, מעניין איפה את היום

הרי עברו כמה שנים.

ילדתי לפני 7.5 חודשים. אחי הקטן לא מפסיק לשאול אותי בכל פעם שאנחנו נפגשים שאלות בסגנון מתי אני חוזרת לעבוד, אם אני חוזרת לעבוד. וכו'. אני עונה לו שכרגע לו (לא מרחיבה מדי). והוא לא מצליח להבין איך אני יכולה "לבזבז את הכישורים שלי" בצורה כזו. אבא שלי חושב אותו דבר אבל מציק פחות. זה נורא מציק להם. הוא לא מבין איך אני יכולה לשבת בבית עם התינוק שלי (שבסך הכל בן 7.5 חודשים) אם יש לי שני תארים. (שאת הראשון סיימתי למרות שהרגשתי באמצע ש"זה לא זה" ואת השני עשיתי כי לא רציתי להתחיל לעבוד בתחום....
וכשאני מסבירה לו שאם אלך לעבוד זה אומר שהילד שלי יהיה עם אנשים אחרים, הוא שואל "אז מה אחרים עושים?"

אז אני עונה לו שלא מעניין אותי מה אחרים עושים (הורים אחרים כלומר). והתשובה הזו בכלל מדהימה אותו.

והוא לא מצליח להבין איך אני יכולה "לבזבז את הכישורים שלי" בצורה כזו.
תמשיכי לעשות מה שהכי טוב לך, לאנשים תמיד יש מה להגיד וזה לא חייב להיות רלוונטי אליך, זה לרוב השיקוף שלהם על הפחד לצאת מהנורמה.

ילדים רכים צריכים את האמא שלהם. נקודה.
בהנחה שזה טוב לה ושהיא לא בסבל כמובן.

אחי הקטן לא מפסיק לשאול אותי בכל פעם שאנחנו נפגשים שאלות בסגנון מתי אני חוזרת לעבוד, אם אני חוזרת לעבוד. וכו'.

בפעם הבאה ששואל, הגידי לו שהוא חוזר על עצמו ושהוא אובססיבי, ושמבחינתך, העניין מוצה וזה משעמם אותך ושיעבור נושא.