הורי מתגרשים ואני כבר בן 30

[אנונימי]

דף תמיכה

[רוצה_בטוב*]

ההורים של בן זוגי (30+) התגרשו לפני כמה שנים. ההשפעה והקושי מלווים אותו עדיין כמו בהתחלה. קשה לי לראות אותו כך ואני נוטה לשפוט אותו (למרות שברור לי שאסור לי).

ברור לי שבכל גיל, גרושי הורים זה קשה וממוטט. בגיל מבוגר, אם כל הקושי הקיים (ובהחלט יש הבנה לקושי, לאובדן ולהתפרקות) אני חושבת, רצוי שתהיה ההבנה שכנראה לא היה להם טוב ביחד והם החליטו לשפר (למרות שקשה לראות זאת מנקודת המבט שלו ...).

הייתי שמחה לשמוע מאנשים שעברו / עוברים את אותה החוויה כדי לנסות להבין אותו טוב יותר ולעזור לו איכשהו ...

[דליתוש_ב*]

רוצה בטוב, את עוד פה?

[רוצה_בטוב*]

כן - אני בהחלט פה ממתינה בשקט...
אני מבינה שהדף אינו מופיע באינדקס הנושאים שבפתח האתר, ולכן אינו סוחף תגובות.

[רוקדת_לאור_ירח*]

זה לא פשוט בכלל.
לא מהניסיון האישי שלי, אבל מאדם קרוב שעבר את זה בגיל קרוב ל 30. יצר התפרקות של המשפחה, האבא לא מכיר את הנכדים שנולדו מאז, יש שם נתק. בעצם הם אפילו לא התגרשו עדיין נראה לי רק נפרדו ויש שם הרבה עוינות ומאבקים ומרירות.
בקשר למי שאני מכירה- הוא לא דיבר על זה המון אבל הבנתי שנוצר מצב שהוא אמר שיותר טוב ככה שהאבא לא בקשר. לדעתי זה קורע מבפנים כשאבא שלו לא ראה את בנו הבכור וכל הנתק קרה כשהתינוק היה בדרך.
יש משפחות שאין בהן נתק אבל שם הנתק היה כשהאמא בחרה לעמוד לצד אחד מילדיה בעימות עם האב ככה שיצא שהיחסים עם הילדים היו טריגר לפרידה. בעיני זה נורא שזה יצא ככה כי ילדים לא צריכים להיות מעורבים במה שקשור לבין ההורים ובטח לא בגיל הזה, אבל ככה זה יצא.
יצא לי גם להכיר מקרוב מאד אדם שהוריו נפרדו בגיל שיותר קרוב לעשרים פלוס. הוא כל הזמן אומר שזה לא עבד ביניהם ושהגיע הזמן ושאבא שלו חיכה שהילדים יגדלו כי רצה להיות שותף בגידולם וחינוכם. אין ספק שדבר כזה משנה את כל מערך היחסים במשפחה והילדים צריכים לארגן את יחסהם עם ההוים מחדש. לדעתי זה גם גורם להם לשאול את עצמם כל מיני שאלות על עצמם, הזוגיות שלהם והמודלים שהם קיבלו בבית. לא פשוט.

[פריחה_והתחדשות*]

יש לי זוג חברים קרוב שהורי התגרשו בגיל דומה. בעקבות הגירושין חל משבר זוגי והם החליטו לפנות לטיפול. הטיפול הזוגי שפך אור על החששות והפחדים שהשפיעו על הזוגיות שלהם. הרי וגיות של הורינו היא בעצם הבית שלנו במידה רבה . התפרקות הזוגיות מעלה שאלות: האם הכל היה שקר? אם הם גילו שאינם אוהבים אולי גם יגלו שאינם אוהבים אותי?
פתאום צריך להכיר בעובדה הקשה שגם ההורה הוא אדם בפני עצמו. למשל אדם מיני . בכל גיל זה עשוי לזעזע אותנו.
הרבה יותר נוח שההורים נשארים כפי שהיו כשגדלנו איתם.......

[רוצה_בטוב*]

איזה יופי שהגבתן/ם... כבר התחלתי להתייאש.
אני מסכימה עם פריחה והתחדשות - באמת, מאז שעלה עניין הגירושין של הוריו של בן זוגי, ובעיקר מאז הגירושין עצמם, הוא אינו הבן זוג שהיה. מבחינתו - הכל התמוטט. ולפתע הוא נאלץ לתמוך בהוריו (במקום מה שהיה רגיל - שהם תומכים בו...), שהבית השתנה, הקודים, האנרגיות... מקום המפלט הבטוח שהיה כבר אינו... וגם חששות עלינו - האם זה נכון להקים פה זוגיות חדשה תוך כדי החורבן שהוא חווה לנגד עיניו ? - האם זה אפשרי בכלל ?
אני מנסה להראות לו את 1/2 הכוס המלאה - שלא היה להם טוב יחד, שהם אנשים בוגרים וזכטותם לבחור, שעדיין יש לו משפחה - רק במבנה שונה, שלפעמים שינוי מביא התחדשות ודברים טובים ...
אני מנסה להביא אותו, עם כל האמפטיה (שאולי לא הזכרתי אותה כעת, אך היא בהחלט קיימת) למקום הבוגר והשכלתני יותר. לא לילד שלקחו לו ופרקו לו את המשפחה, אלא לאדם בוגר שינסה להבין לליבם.
וגם כשההורים נשארים כפי "שהיו" כשגדלנו איתם - אפשר לראות שינויים בקשר שלהם (לטוב ולרע...) ולהבין שזו דרכו של עולם, לא ?
אני לא מצפה שהעניין יחלוף על פנינו כלא היה, אך אני מתקשה עם הזעזוע הקשה (מידי לטעמי) שהזוגיות שלנו סופגת מהמצב.
מאז שכל הספור התחיל (והיו מעורבים בו קטעים לא נעימים של שקרים ובגידות וכל מיני לכלוכים) בן זוגי שכח אותי . רק הוא והבעיות שלו (למרות שהן לא שלו - אלא הוא לקח עליהן אחריות) קיימים. רק הרצונות והצרכים שלו נחשבים וצריכים לבוא על סיפוקם. האובדן שלו באמת גדול - זה זועק מכל פינה , ואין מה לעשות אלא לקבל את המצב החדש, להאמין שמכאן "אפשר רק לעלות" ולהסתגל לאט לאט... פשוט לתת לזמן לעשות את שלו ולהתאבל על מה שלא קיים עוד תוך הבנה בוגרת של המצב.
הבעיה שלי היא שלטעמי בן זוגי - יותר מידי שוקע במצב...ואני לא יודעת מה לעשות איתו.

[tאמא*]

באופן אישי לא מכירה את המצב המתואר אבל....
בעצמך אמרת שבן זוגך עובר משבר....
האובדן שלו באמת גדול - זה זועק מכל פינה
מבינה את הקושי עם הזעזוע הקשה מידי שהזוגיות שלכם עוברת. וגם מבינה שאת עושה ככל שאת יכלה לתמוך בבן זוגך. אבל.....
תחשבי שהאובדן של בן זוגך היה כתוצאה חלילה ממוות של אחד ההורים או דמות קרובה אחרת.
מה אז היית מרגישה? איך אז היית תומכת בו? האם גם אז היה נראה לך שהוא שוקע במצב יותר מדיי ? או שאז זה היה יותר לגיטימי ?.
(אני לא כותבת את זה מתוך שיפוטיות אלא מציעה תרגיל מחשבתי לבדיקה.)
אכן אין הרבה מה לעשות אלא לקבל את המצב... אבל זה לוקח זמן... אולי אף יותר זמן מהתאוששות של חלילה מוות . שניתפס כדבר סופני... ואילו כאן הוריו חיים וקיימים (ברוך השם). ואני מנחשת גם הבעיות והחיכוחים... הבעיטות... אוליי כל אחד/אחת מושך אותו לכיוון שלו... אוליי מערבים אותו יותר מדיי או שהוא מרגיש צורך להתערב....?
אין לי עצה חכמה לתת לך רק .... תמשיכי לתמוך בו, קבלי את הקשיים שלו באהבה. והגני על נישואייך גם בכך שאת ממשיכה לתמוך בו וגם בכך שאת ממשיכה בשיגרה ובחיים למרות כל הקשיים.

[רוצה_בטוב*]

תודה