הזדרזות בוקר לאמא עובדת

אני מצליחה לזרז אותו כשאני מראה לו את מחוגי השעון ומזכירה לו שכאשר המחוג מגיע למספר... אז...
אבל חשבתי אולי יש רעיון אחר.. איזה שהוא "פטנט" שכשהוא מתיישב לארוחה תוך חצי שעה הוא מסיים אותה.. וקקי. שיניים. מקלחת. פיג'מה.. עוד איזו חצי שעה..
כשאני רוצה שיישן בשבע כל רגע אחר הצהריים יקר מפז.

כל בני המשפחה נספו? השכנות המבוגרות הבודדות- מה איתן?
שאלה איומה. לא הבנתי למה התכוונת.

שאלה איומה. לא הבנתי למה התכוונת.
נראה לי שהיא ניסתה לשאול אותך האם יש עזרה לידך של נשים אחרות, מבנות המשפחה או שכנות...

_איזה שהוא "פטנט" שכשהוא מתיישב לארוחה תוך חצי שעה הוא מסיים אותה.. וקקי. שיניים. מקלחת. פיג'מה.. עוד איזו חצי שעה..
כשאני רוצה שיישן בשבע כל רגע אחר הצהריים יקר מפז._
הכל זה ניסוי וטעיה. אם זה מה שאת רוצה, וברור לך שזה לטובתו ולטובתך, אז תנסי אולי לצ'פר אותו תמורת הזמן.
(קצת קשה לי עם רעיונות, כי אני פחות בעניין, אבל חושבת איתך)
נניח שאת רוצה שהארוחה תגמר תוך חצי שעה. תסבירי לו שאם הארוחה תגמר עד שהמחוג הגדול מגיע לX הוא מקבל מדבקה/צ'ופר אחר.
אני שמעתי על אוסף מדבקות של אחיינית שלי שהיא אספה במהלך השבוע, כל פעם שהיא התנהגה בצורה מסויימת, ובסופו של אותו שבוע - כפי שתוכנן איתה מראש, הם קנו לה משהו...
אולי בכיוון הזה, זה יעזור.
כאמור, אני פחות בעניין הזה, ויש הדוגלים בשיטה ויש שלא - אבל תבדקי עם עצמך מתוך כבוד לו ולנטיותיו, ותראי האם מתאים.

תסבירי לו שאם הארוחה תגמר עד שהמחוג הגדול מגיע לX הוא מקבל מדבקה/צ'ופר אחר.
האמת.. אני עושה את זה הפוך - כשהמחוג הגדול יגיע ל X אתה במקלחת. .. בין אם גמר לאכול ובין אם לא.

מה שקן לציפור מציעה נקרא התניה (כמו בניסוי של פאבלוב עם הכלב) ונחשב ללא חינוכי, כי כשלא יהיה תמריץ מפתה- תיעלם המוטיבציה. לא בריא.
יש סרט שנקרא- a.i על אינטיליגנציה מלאכותית. רואים שם זוג הורים הרמוני שמתכנתים להם ילד שיתאים להם בדיוק, לפי בחירה. תפקידו על אדמות: למלא אצלם חלל בלב (לכולם יש ילד ולהם אין) להצחיק אותם כשיש מתח, (למשל בארוחת ערב עולה איזה ויכוח), לרצות אותם ולהתאים את עצמו לשאיפותיהם. הרובוט הוא באמת מקסים- אבל בסופו של דבר כשיש להם ילד משלהם (נודניק, שמן , מכוער ומציק) הם נפטרים מהרובוט. (נשמע פשטני- אבל הסרט מעניין).
עכשיו את כבר לא לבד יותר, וזה מה שבחרת: יותר פיות לפרנס, זמן משותף שמורכב מצרכים, רצונות ויכולת של 2 אנשים שונים לגמרי, ומישהו שיפטפט איתך בארוחות. זה המון!
אם זה יותר מדי- תתיעצי. אני לא יודעת לתקן ת'אוטו- אז אני לוקחת אותו לאיש שמבין בתחום הזה. אני גם הולכת לספרית. בטח בתחום שלך את ממש ממש מבינה ויכולה ליעץ לאחרים- אבל גידול ילדים זה עינין אחראי מאד ולא כדי לפספס את הנקודה הזאת.
לא מדובר על ילד בעייתי שבכוונה עושה קטעים בחמש בבקר ומתפנק עליך שלא בא לו לקום, אלא באורח חיים בעייתי- שמפריע לילד שלך להתפתח בקצב שלו- ולהיות פנוי לעיניינים של בני גילו (משחקים בחצר) מרב שהוא עם הקטע של למצוא את עצמו בתוך כל האילוצים והלחץ הזה. הוא עצמו זה בכלל איטי, יצירתי והומוריסטי, באוריאנטציה חברתית. יש לו מספיק מקום? לא בטוח. הוא משלם מחיר יקר על הכסף שאת מרוויחה על חשבונו וכשיהיה בן 9 וכבר לא תראי אותו בבית לפני ארוחת ערב- כי הוא יהיה עסוק עם החבר'ה (הם גדלים נורא מהר) תצטערי על זה. יש לך רק מישהו אחד לדאוג לו בכל העולם. תדאגי לו!
את יודעת איך תרגישי וכמה יעלו לך הפסיכולוגים והטיפולים המשלימים של המרפאות בתנועה, מוסיקה ומגע- שינסו לתת לו את מה שהכי טבעי שתתני לו עכשיו? את אמא שלו!
אני מכירה את זה משנים עבודה עם ילדים. זה לא נגמר- תאמיני לי, גם לא בגיל 41... אני כותבת מנסיוני האישי: אמא שלי היתה חולה ונפטרה ואני הייתי שם בשביל לעזור לאבא שלי עם האחים שלי- ממש: עזר כנגדו. הייתי מאד "טובה" כי התאמתי את עצמי לצרכיו- אבל נגרם לי נזק. כמות המשאבים שאני נזקקת להם היום כמבוגרת (ואמא רווקה בעצמי) כדי לעבוד על זה היא אדירה. אני יודעת שכרגע לא נח לך עם מה שאני כותבת, אבל בזכות שאני רואה אותך ומכירה את מורכבות המצב משני הצדדים- יעברו ממני אליך הדברים הנכונים.

ונחשב ללא חינוכי, כי כשלא יהיה תמריץ מפתה- תיעלם המוטיבציה. לא בריא.
כמו שידוע, העולם כנראה מתחלק לבעד השיטה או נגדה...

- אני באופן אישי לא הייתי משתמשת בה, אבל זה ממש שלי.

האמת.. אני עושה את זה הפוך - כשהמחוג הגדול יגיע ל X אתה במקלחת. .. בין אם גמר לאכול ובין אם לא.
כאן יש סתם איום. כשאת נותנת לו חיזוק חיובי, תמריץ, הוא ירצה לסיים. למשל, אם המחוג מגיע לX והוא מקבל מדבקה שבסוף השבוע (אם אסף לפחות 5 מדבקות) את קונה לו משהו שהוא אוהב, או עושה איתו משהו שבדרך כלל לא היית עושה או כל רעיון יצירתי אחר - אז יש לו תמריץ לעשות את זה. יהיה לו אינטרס, ולא סתם לפחד מהאיום שלך.

אני מסכימה עם עפרה שהמחיר שילדים משלמים (וגם ההורים שלהם בטווח הארוך) יכול להיות קשה אם ככה התנהלו איתם - אם כל הזמן עיצבו אותם לפי הצרכים של ההורה. אבל את תצטרכי להחליט לגבי הילד שלך.
אולי במקומות מסויימים (שממש קשה לך) תוכלי להשתמש בזה ובמקומות אחרים תפני לקצב שלו לגמרי את הבמה ותשתפי פעולה (במקומות שהיה לך קודם רצון לזרז אותו).

ואגב, אנשי מקצוע שמבינים בזה, לא תמיד מייצגים שיטה אחת. נהפוך הוא, השוק רווי בשיטות רבות והפוכות.
בחינוך ילדים תמיד יש בעד ונגד. מספיק לסייר כאן באתר בכל מיני דפים כדי לראות שיש ויכוחים תמיד על שיטות ודרכים. בסופו של דבר תצטרכי את לשקול את הבעד והנגד של השיטה שבחרת, עם ההשלכות העתידיות שלה (שבטח גם על זה יש ויכוחים) - ולהחליט מה יעזור לשניכם בנקודת הזמן הזו.

בהחלט מעניין לראות את הדיעות השונות. ותודה לכל מי שמיעץ.

עברו מספר שבועות. ואני חוזרת לשאול..
עכשיו אנחנו קמים בשעה סבירה יחסית. יוצאים מהבית בשבע וחצי.
את הבוקר אני מצליחה להעביר בניחותא ע"י שאני עושה לו הכל..
מלבישה אותו תוך שהוא מנומנם. שוטפת לו פנים. מושיבה אות לאכול טיפ טיפה לפני הגן.
שולחת אותו לגן עם מברשת שיניים..
אחלה.
עכשיו שהחלק הקשה הוקל.. אז החלק שהיה יחסית קל נראה לי הקשה..
ערב.. אני מרגישה קצת "מכשפה" כשאני כל הזמן מזרזת ומזרזת. ומראה לו את מחוגי השעון. ומזכירה לו שוב שעוד מעט צריך לסיים..
ככה זה באוכל. אחר כך ב"קקי" אחר כך בציחצוח שיניים. אחר כך מקלחת אחר כך לבישת פיגמה.
כל שלב כזה אני ממש מרגישה "מפקדת" שונאת את ההרגשה הזו.
יש דרך קלה לגרום לו לזוז??
ערב אחד ניסיתי. לא להגיד כלום. יום שישי. שיעשה כל דבר כמה זמן שבא לו.
אחרי שלוש וחצי שעות נשברתי והתחלתי לזרז.
הוא כל הזמן. אבל כל הזמן מדבר ושר.
זה נחמד. זה מקסים. אבל זה עוצר אותו מכל פעילות.
אשמח לעצותיכן/ם.

_ערב אחד ניסיתי. לא להגיד כלום. יום שישי. שיעשה כל דבר כמה זמן שבא לו.
אחרי שלוש וחצי שעות נשברתי והתחלתי לזרז._
מצוין.
ניסית לראות מה יקרה אם - וראית

מפה אפשר להתקדם.

שאלה שלי: מה את עשית במשך כל השעות האלה?
איך הבית היה בזמן הזה?
כמה תאורה מסביב? כמה פעילות? כמה רעש?
בדיוק לא מזמן היה דיון ב אלימות בבית שלי על שגרת השכבה, ועל איך אנחנו כאמהות יכולות לנווט את הילד בעדינות לכיוון, בלי הצורך לדחוף אותו. אני דיברתי שם קצת באופן כללי על הצורך ליצור "שיפועים" לכיוון השגרה והמיטה והשינה, שהילד "יתגלגל" לכיוונם, ובשמת נתנה פירוט משהו מוצלח ביותר, עם דוגמאות ורעיונות. ממליצה לך לקרוא.

הנה:
אלימות בבית שלי (2010-11-20T06:28:19)

_הוא כל הזמן. אבל כל הזמן מדבר ושר.
זה נחמד. זה מקסים. אבל זה עוצר אותו מכל פעילות._
אבל זו הפעילות.
הילד שלך, המקסים, לא מעוניין להרכיב םאזלים ולשחק בגינה. הוא מעוניין להציג ולדבר ולשיר ולשהות בדמיון שלו.
כתבו כאן הרבה על לקבל את הקצב השונה של הילד. נראה לי שדווקא התשובה בקבלת הרצון והעניין השונים של הילד (שונים ממה שאת חושבת, אולי, שראוי שיהיה מעניין עבורו)
מה את אומרת?

מחשבה שעברה לי בראש
יכול להיות שהוא איטי כי הוא רוצה בעצם להיות איתך בזמן הזה?
ובמקום להיות איתך פרופר הוא כל הזמן במטלות ומשימות
אולי אם פשוט תתרכזו בלהיות ביחד ערב אחד או זמן אחד בלי מטלות ומשימות וצורך להספיק
תראי כמה זמן באמת הדברים לוקחים
בקיצור מין עצה כזאת של סופר נני תשחקי איתו במשחק או אפילו סתם תתגפפי עימו

איזה מקסים זה שהוא מדבר ושר! את בטח יוצאת מדעתך!

(אני רצינית. זה הכי מקסים כשפוגשים את זה, אבל כשזה הולך איתך הביתה?)
בכנות, זה נשמע לי קשה. אבל מאידך שאין יותר זיכוך של "הוא" ממה שהרגע סיפרת. שזה ילד אורירי ומרחף ומקסים ושכרגע הוא צריך אותך בתור חוט לאדמה שלא יעוף...

אני קודם כל חושבת על חינוך לעצמאות (כתבתי אפילו רשימה על זה לעלון... הנה, כאן שהוא זקוק ליד מכוונת ולליווי מדוייק מאד כדי שהוא יוכל לאט לאט לקחת אחריות על הדברים בעצמו. שכרגע הוא מכיר שתי אפשרויות - שאת כל הזמן דוחפת אותו ואומרת לו מה לעשות, או שאת עוזבת לגמרי. לי נראה שהוא צריך מינון אחר, רווי בנוכחות מלווה שלך. בניגוד ללקיחת האחריות באופן מלא ממנו שבה את תמיד תצטרכי להיות נוכחת

או להטלת האחריות באופן מלא עליו, שבה את תמיד תצטרכי לפנות איזשהן הריסות... להיות שם וללוות אותו בדיוק לפי מה שהוא יכול כרגע, לחתוך לו את המשימות לביסים, לכוון אותו, לקבל בסלחנות את המקומות שבהם האישיות שלו פשוט לא מאפשרת לו... (לא רוצה לייאש אותך, אבל יש אנשים שפשוט לא מתאים להם סדר יום, לא מתאים להם אירגון, ונשמתם החופשית מקבלת דרור רק בשבירת המסגרות האלה... זה לא איזו אמת מוחלטת שבערב אוכלים מצחצחים מתקלחים מתפג'מים וישנים. אצלנו למשל, סד"ג של שניים מהדברים האלה קורים באורח עקבי, בדר"כ בשעות משתנות מאד. כלומר, לישון, זה די מובטח, גם אם זה קורה בחצות. בד"כ מצליחים לאכול משהו לפני כן.)

_ערב אחד ניסיתי. לא להגיד כלום. יום שישי. שיעשה כל דבר כמה זמן שבא לו.
אחרי שלוש וחצי שעות נשברתי והתחלתי לזרז.
הוא כל הזמן. אבל כל הזמן מדבר ושר.
זה נחמד. זה מקסים. אבל זה עוצר אותו מכל פעילות_
האמת?
אני מרגישה שאני לא יכולה להבין על מה את מדברת בלי שאני אראה בעיניים שלי מה אתם עושים. כמו סופר נני.
לא מבינה כלום מהתיאור שלך.
מוכר לי להיות עם ילד שכל הזמן מדבר ושר ומיוזמתו לא היה עושה שום דבר. אבל זה היה אחרת.

נגיד הולכים להתרחץ? הוא מדבר ושר ומפטפט איתי ואני נותנת לו יד או פשוט, בגיל הגן, לקחתי על הידיים בלי חוכמות. בחיבוק ונשיקות הולכים לאמבטיה והוא מדבר כמובן. ומתפשטים. והוא מדבר. ואני עוזרת לו להתיישב על האסלה. והוא שר ומספר לי סיפור ארוך. ועוברים לאמבטיה והוא מדבר. ואני רוחצת אותו, באמת שתי דקות, והוא ממשיך לדבר. ועוטפים במגבת והוא מדבר. והולכים איתו למיטה והוא מדבר. ומשכיבים ומדגדגים ומנשקים ומלבישים פיג'מה והוא מדבר.
הכל עשוי. והוא מדבר.
אבל זה מפני שלא ציפיתי שהוא יילך בעצמו. או ירחץ את עצמו. הכל צריך להיות תוך כדי הסיפור שלו, ואני שם מלווה.

_תמרוש רוש
ציטות שלך מהדף:
אלימות בבית שלי (20.11.2010 06:28)
אבל כן חשוב לכנס את עצמנו, כהורים. שלא ננסה ביד אחת להשכיב את הילד וביד שניה לתקתק את כל המשימות שלא גמרנו במשך היום
_תמרוש רוש על זה הייתי אומרת: "וואו וואו.."
כמה זה פשוט.. שמת לי מראה מול העיניים. וכבר הערב השתמשתי בה.. וזה מצחיק כמה משהו שנראה לי גדול ובלתי אפשרי מצליח בקלות כל כך..
כן. כי קודם זה היה בדיוק כמו שכתבה למעלה ניצן אמ
שכרגע הוא מכיר שתי אפשרויות - שאת כל הזמן דוחפת אותו ואומרת לו מה לעשות, או שאת עוזבת לגמרי.
כל כך נכון.. זה די מצחיק אותי לקרוא את מה ששתכן כתבתן וכל כך בדיוק מתאים לי.
ושמחה לקבל את מה שכתבה
בשמת א
_נגיד הולכים להתרחץ? הוא מדבר ושר ומפטפט איתי ואני נותנת לו יד או פשוט, בגיל הגן, לקחתי על הידיים בלי חוכמות. בחיבוק ונשיקות הולכים לאמבטיה והוא מדבר כמובן. ומתפשטים. והוא מדבר. ואני עוזרת לו להתיישב על האסלה. והוא שר ומספר לי סיפור ארוך. ועוברים לאמבטיה והוא מדבר. ואני רוחצת אותו, באמת שתי דקות, והוא ממשיך לדבר. ועוטפים במגבת והוא מדבר. והולכים איתו למיטה והוא מדבר. ומשכיבים ומדגדגים ומנשקים ומלבישים פיג'מה והוא מדבר.
הכל עשוי. והוא מדבר._
בהחלט נשמע פשוט.. אני קוראת ומבינה ומיישמת.. תענוג. הלוואי כך בחיים לקבל בכל התחומים עזרה במהירות שכזו..
מודה שלפעמים אני עייפה מידי לשמוע אותו שר ונואם ללא הפוגה. לפעמים אני מותשת בערב להיות נחמדה.. לתת יד ולהוביל.. אבל עכשיו ממש ברגע זה ניסיתי. ובמקום להעיף פקודות מהסלון תוך כדי שטיפת כלים.. סידור הסלון.. עבודה על המחשב.. עזבתי הכל וישבתי איתו במקלחת.. לקח הרבה פחות זמן מהרגיל. ובהחלט יותר נעים... וואו. תודה לכן !!!!
שרק אצליח ככה ערב ערב...

ובמקום להעיף פקודות מהסלון תוך כדי שטיפת כלים.. סידור הסלון.. עבודה על המחשב.. עזבתי הכל וישבתי איתו במקלחת.. לקח הרבה פחות זמן מהרגיל. ובהחלט יותר נעים... וואו. תודה לכן !!!!
קודם כל - כל הכבוד לך

ואיזה יופי שזה עובד.

שנית, אין הרבה מה להוסיף לדברי החכמות, מלבד ש... ככה זה עם כל ילד! בפרט עם ילד "אוורירי" שכל הזמן מדבר ושר ונמצא בדמיון שלו, אבל גם הילדים ה"קונקרטיים" ביותר לא אוהבים את הפקודות האלה שאנחנו נוטים להנחית. ובעיקר - כולם לומדים ממעשים (שלנו מולם), ולא ממילים/הוראות.

לפעמים אני מותשת בערב להיות נחמדה.. לתת יד ולהוביל..
הערב הוא זמן די קשה להורות. אני מתכוונת לערב המתוקתק, שיש בו שגרה וסדר שמוביל למיטה. הייתי שם הרבה פעמים בעצבים וצעקות ואף ייאוש. אבל הייתי גם הרבה פעמים בחיוך, יצירתיות ונעימות. זו החלטה שלנו, לקחת אוויר בתחילת השעה הזאת, ולהחליט שעכשיו עושים את זה מתוך גישה חיובית. וברגע שזה עובד פעם אחת ופעמיים, זה מתחיל להזין את עצמו, כי נבנית שגרה של ציפיות גם אצל הילד - הוא ישמח שתקחי אותו ביד ותובילי בנעימות.

פתאום מבין השורות שלך, אני מבינה שאת בעצם מצפה שהוא יעשה הכל לבד, לפי ההוראות שלך בזמן שאת עובדת על המחשב, מסדרת את הסלון, שוטפת כלים... הבנתי אותך נכון?
בטח שזה יקח יובלות... אצלינו, הדבר הזה שתמרוש כותבת עליהם: ליצור "שיפועים" לכיוון השגרה והמיטה והשינה, שהילד "יתגלגל" לכיוונם הוא יחד.
אני לוקחת על עצמי באותו רגע את תפקיד ה-נותנת דוגמא, ויחד איתה, כמו שקרוטונית כותבת: כולם לומדים ממעשים (שלנו מולם), ולא ממילים/הוראות

זה יופי שניסית, כי הרגשת והתנסית בפלא הזה, שכשאנחנו איתם, זה בעצם לוקח פחות זמן. לא בגלל שאנחנו עושים בשבילם, אלא כי להם הרבה יותר קל לתפקד כך. והביחד הזה, עוזר להחליק את הזמן הזה אל המיטה.

כן (לציפור)- מכינות ת'ארוחה יחד, אוכלות, מפנות מהשולחן יחד, מתקלחות יחד- ככה הכי כייף. תוך כדי אני לא מפסיקה לדבר ולדבר בלי סוף עד שהיא מתעייפת ונרדמת.

תוך כדי אני לא מפסיקה לדבר ולדבר בלי סוף עד שהיא מתעייפת ונרדמת.
גדול. אהבתי.

ובמקום להעיף פקודות מהסלון תוך כדי שטיפת כלים.. סידור הסלון.. עבודה על המחשב.. עזבתי הכל וישבתי איתו במקלחת.. לקח הרבה פחות זמן מהרגיל. ובהחלט יותר נעים... וואו.
עלית פה על עקרון יסוד

ילדים זקוקים לנוכחות שלנו.
לא כל כך לדיבורים, לעזרה מעשית, למשחק, למעורבות, לפקודות... אנא עארף... פשוט לנוכחות. להיות שם. להיות אתם.
כמובן שאם את אתו באמבטיה, אז את יכולה על הדרך להוסיף קצת גלילים של נייר טואלט, לכבס איזה כביסת-יד קטנה או לנקות את הראי.
אבל בקטנה. אם אנחנו נכנסות לזה יותר מדי - אנחנו מאבדות אותם. ואז איכשהו הם מאבדים את עצמם גם כן, יושבים תקועים ולא זזים, או מתפזרים.
פקודות בשלט רחוק - משום מה שנואות עליהם מוות, או בכלל לא נקלטות אצלם במערכת.
אל תשאלי אותי למה, אין לי מושג מה המכניזם. אבל זה ככה.
(זוכרת גם מעצמי וגם מילדים אחרים)

טוב..
עברו כמה ימים.
התעייפתי.
אני לא מצליחה בכלל להזיז אותו.
התייאשתי.
חזרתי לכעוס.
הפעם מקרוב. במקום להעיף פקדות מהסלון אני פוקדת מקרוב. קרוב אליו. אבל בכעס. אולי לא כעס. עייפות. בהחלט. מה עושים עם זה ???
אני בשבע שמונה מותשת. הכיור עדיין מלא. שאריות ארוחת הערב עדיין על השולחן. (שלא נדבר על הכביסה שעוד מחכה על המיטה.. ובכלל. צעצועים.. לכלוך.. נעליים באמצע הסלון.. )
אני מבקשת שיצחצח. והוא אומר לי טוב. מספר לי עוד סיפור. אני מבקשת שיצחצח. הוא אומר לי "בסדר אמא" ומתחיל לשיר.
אני פשוט באמת שוב לא מצליחה להזיז אותו.
אפשר להיות אמא כל היום חוץ מבין שבע לשמונה ??

אני מבקשת שיצחצח. והוא אומר לי טוב. מספר לי עוד סיפור. אני מבקשת שיצחצח. הוא אומר לי "בסדר אמא" ומתחיל לשיר.
אבל מה קורה אם את לוקחת את המברשת, מתקרבת אליו, אומרת "רגע! שכחתי לספר לך ש-פ-עם(!) היה ילד שנכנסו לו המון חידקים לשיניים, ציח-צח-ציח (מצחצחת) והוא אמר להם: עופו מפה! וכל החידקים צימחו כנפיים ועפו לשמיים, ועלו מעל העננים והחליטו לעזור לעננים להוריד גשם (מצחצחת)... עד שירד גשם שוטף וכולם פתחו מטריות.... (גומרת לצחצח) וכל הכבוד לילד עם הפה הנקי!" (ואז שימשיך לדבר).

בקיצור, מה קורה אם את עושה את הפעולה, תוך כדי חרטוט כמו שהוא אוהב, זה נמשך בסך הכל דקה ורבע. האם זה יותר קשה לך? האם הוא מאפשר את זה?

קרוטונית? איזה סיפור הבאת פה (-:

אאוטסורסינג: סבתא, סבא, דוד, דודה, שכנה, בת בוגרת של שכנה (תמורת שעורי אנגלית או מה שאת עושה) , נערה (בתשלום מינימלי), עוד אמא שתיעזר גם בך בשעות שהיא לא יכולה להיות שם בשביל הילד שלה (2-4 ), מטפלת, עוזרת גננת, סטודנט מתנדב, בתשלום, או תמורת מגורים (ביום בשבוע שהוא באזורכם ואין לו איפה לישון) , אבא לילדים שגרים במקום רחוק ומת לחבק מישהו כל ערב בין 7-8 בדיוק,
אפשר לשים מוסיקה כייפית ששניכם אוהבים ולרקוד בעדינות עם מטפחות לכיוון האמבט והמיטה (תגניבי אותו על זה) אולי כוס קפה בארבע תתן לך ת'פוש שאת צריכה, הרי מדובר בשעה בסך הכל- אולי אם את מתקלחת איתו- תתרענני ותוכלי למשוך עוד קצת...
אני פניתי לאירגון המתנדבות "אם לאם" ששלחו לי את ליאורה- אמא לילדים בוגרים שבאה בהתנדבות, עודדה נפשית ועזרה טכנית וזה היה נהדר.
אני אישית לא נרדמת בלי כלים בכיור! צריך להתאים ציפיות למציאות. את לא מושלמת אבל נהדרת! את לא לבד. אל תישארי לבד. זאת בחירה שלנו כל יום.

אל תשאלי אותי למה, אין לי מושג מה המכניזם. אבל זה ככה.
אותי. תשאלי אותי. עליתי על זה ממש לאחרונה

לעניין הנוכחי? את נשמעת פשוט עייפה. אז במקום לנוח, אז מלקה את עצמך על זה שאת עייפה ומעייפת את עצמך עוד יותר. נוחי

עזרה- רק בתשלום של 30 ש"ח לשעה. וגם אז. מה אעשה? אתן לנערה להילחם על צחצוח ומקלחת? כשהיא עושה לי ביביסיטר הוא מסובב אותה עד אחת עשרה בלילה.
מוסיקה ניסיתי פעם כמחשבה שזה יעזור בבוקר להעיר אותו. זה עשה את ההיפך. משך את תשומת ליבו לשם. ומעט הדברים שזזו עד אז פסקו לגמרי. הוא היה כולו במוסיקה.
ולרקוד בעדינות עם מטפחות לכיוון האמבט והמיטה את לא רצינית. נכון ??
בקיצור, מה קורה אם את עושה את הפעולה, תוך כדי חרטוט כמו שהוא אוהב, זה נמשך בסך הכל דקה ורבע. האם זה יותר קשה לך? האם הוא מאפשר את זה?
אני יכולה לעשות לו הכל. זה בהחלט יזרז את העניינים כמו שאני עושה בבוקר והתארגנות הבוקר לוקחת היום דקה. האם זה נכון פשוט לעשות לו הכל ?? ילד בן חמש. יודע לעשות הכל לבד. לעשות עבורו זה לחזור אחורה. לא בטוחה שזה נכון

עזרה- רק בתשלום של 30 ש"ח לשעה. וגם אז. מה אעשה? אתן לנערה להילחם על צחצוח ומקלחת?
אולי מישהו שיטפל במקומך ב הכיור עדיין מלא. שאריות ארוחת הערב עדיין על השולחן. (שלא נדבר על הכביסה שעוד מחכה על המיטה.. ובכלל. צעצועים.. לכלוך.. נעליים באמצע הסלון.. )
ואת תהיי יותר פנויה ופחות לחוצה לטפל בו?
ולגבי הכסף - אפשר באמת לנסות לעניין אמהות נוספות, לעשות ארוחות ערב ביחד וכאלה דברים.
אפשר לקחת נערה צעירה (12, 13) או אפילו ילדה בת 9-10, שבטח תדרוש פחות מ-30 ש"ח לשעה.
אפשר לברטר עזרה (לא יודעת בדיוק מה את יכולה להציע אבל בטוחה שאת יכולה)
יש כל מיני פתרונות

ילד בן חמש. יודע לעשות הכל לבד. לעשות עבורו זה לחזור אחורה. לא בטוחה שזה נכון
גם לילד בן חמש (כמעט שש בעצם) אני מצחצחת בעצמי, כי הוא לא מצחצח מספיק טוב.
גם מלבישה (חולצה הוא לא יודע עדיין ללבוש לבד לגמרי).
ובהחלט גם מנעילה, כשהוא חולם או מתעצל.

5 מתלבשת לבד, מלבישה את אחיה, מקבלת עזרה כשהיא מבקשת או כשאני ממהרת, חד משמעית, עד לפרטים הכי תינוקיים. אם אני, כאמא, קולטת שיש אילוצים יותר מורכבים היום, אז אני מקצרת תהליכים. זה לא אומר שאני אצטרך לעשות את זה לנצח.

_{קראת את הקישור?}

גם לילד בן חמש (כמעט שש בעצם) אני מצחצחת בעצמי, כי הוא לא מצחצח מספיק טוב.
רופאי שיניים ושינניות ממליצות להמשיך לצחצח שיניים לילדים עד גיל 9-10! (אני לא עמדתי בזה, אבל בגיל 6 בהחלט צחצחתי להם)
הם טוענים שגם ילדים אחראיים ומלאים במוטיבציה אין להם עדיין את המוטוריקה העדינה לצחצח ביסודיות מספקת בכל המקומות שצריך.
זה כמו הטיעון שילד קטן, גם אם הוא זהיר ואחראי, אין לו תפיסה מרחבית והערכת זמן מדויקות מספיק להחליט לבד מתי לחצות כביש.

מזל שאנחנו לא עושים מה שאומרים לנו

אצלנו לא מצחצחים, רק אם ממש בא להם כי הם רואים את אבא.

ניצן אמ
קראתי את הקישור.
יש לי חשש גדול מלעשות לו.
כשאני רוצה לעשות עבורו כשאני בלחץ הוא מתנגד בתוקף. "רק אני רק אני" נלחם על עצמאותו.
כשאני לא בלחץ הוא מוכן שאני אלביש. אאכיל. אצחצח. אקלח. ארים אותו על הידיים אעשה בשבילו ההההההכל.
אבל מה ?? עד מתי??
בבוקר כשאין זמן אין לי ברירה אני עושה עבורו ממש הכל.
בערב חשבתי שזה יהיה זמן ללמוד קצת את החיים. ללמוד את הקצב.
חוץ מזה לעשות בשבילו קקי אני לא יכולה. הוא יושב שם ומדבר. אם לא אגיד לו לקום הוא ישב שעות. אז גם שם אני מזרזת/כועסת.
לאכול בשבילו אני לא יכולה. הוא מדבר במקום לאכול. אז אני מראה לו את מחוגי השעון ומזכירה לו שכשהמחוג הגדול יגיע... הולכים למקלחת. אבל תמיד הוא מתחיל לאכול בלחץ כשאני אומרת לו שעבר הזמן. אני מרגישה די נחס לקחת לו את הצלחת בניגוד לרצונו אבל עושה את זה.
בקיצור..
הכל אפשרי אבל יוצא לי בכעס. רוצה שהוא יבין. מכירה ילדים שאוכלים רבע שעה.. מתקלחים.. מתלבשים.. ולא צריך כל הזמן לשבת להם על הוריד. זה בדיוק מה שאני עושה.
האם יש פטנט לגרום לו לעשות את הדברים ברצף בלי לעצור? אין לי בעייה שידבר תוך כדי. אבל שיזוז.
הבנתי שזה בסדר להשאיר כלים. צעצועים. כביסה.. לאחר כך.
אבל האחר כך הזה הופך ל"מחר כך" והדברים מצטברים והבית מבולגן.
אני בהחלט עושה מאמץ לא לגרור עבודות מיום ליום. בית נקי ומסודר (ממש ממש קצת) עושה גם לי שקט בעיניים.

רופאי שיניים ושינניות ממליצות להמשיך לצחצח שיניים לילדים עד גיל 9-10!
את האמת? הוא עושה את זה יותר טוב ממני. באמת. התערבות שלי תהיה קלקול.

_אני מבקשת שיצחצח. והוא אומר לי טוב. מספר לי עוד סיפור. אני מבקשת שיצחצח. הוא אומר לי "בסדר אמא" ומתחיל לשיר.
אני פשוט באמת שוב לא מצליחה להזיז אותו._
כי אי אפשר.
באמת, אי אפשר.
לא לבקש, לא לפקוד, לא להורות - לעשות בשיתוף פעולה איתו. כדי לצחצח שיניים הוא צריך לפתוח פה, נכון? ולשטוף בעצמו, נכון? זה מספיק.
וגם אני כמו קודמותי: גם בן ה-8 לא מצחצח כל כך טוב בעצמו. ולא הוא ישלם את החשבון אם יהיו חורים. אז אנחנו בהחלט מצחצחים לו ונותנים לו אחרינו לצחצח בעצמו.

אני יכולה לעשות לו הכל. זה בהחלט יזרז את העניינים כמו שאני עושה בבוקר והתארגנות הבוקר לוקחת היום דקה. האם זה נכון פשוט לעשות לו הכל ?? ילד בן חמש. יודע לעשות הכל לבד. לעשות עבורו זה לחזור אחורה. לא בטוחה שזה נכון
"לעשות הכל לבד" זה לא ערך כרגע, לא בחיים שלך.
יופי שהוא יודע. (-:
זה בהחלט ישרת אותו בהמשך.
אבל כרגע, לא רלבנטי מה שהוא יודע - רלבנטי מה שהוא מסוגל לעשות בקצב נורמלי ורלבנטי מה המחיר שאת משלמת.

אני מרגישה שמה שמכשיל אותך זו הציפיה התרבותית, שהוא "יעשה בעצמו". שהוא יהיה עצמאי. אז קודם כל אני רוצה לחלוק על הציפיה התרבותית הזאת. אני מתנגדת לה בתוקף. אני מאמינה שילדים זקוקים לליווי צמוד של ההורים שלהם (ואם יש רק אחד, אז על אחת כמה וכמה). עד גיל מאוד מאוחר. אני מאמינה בתוקף, שעצמאות זה משהו שהילד אמור לקחת בעצמו ולא משהו שאפשר לדחוף אליו.
חוץ מזה, אני לא רואה שהאמונות לגבי החשיבות של העצמאות לוקחות אותך למקומות טובים. השילוב של האמונות עם האופי של הילד, מביא לכעס וגומר לשניכם את הכוחות. לא חבל?

האם הוא לא נהנה יותר כשאת עושה את זה איתו ובשבילו בזמן שהוא מספר לך סיפורים?
האם הוא לא משתף פעולה כשאת מצחצחת לו ורוחצת אותו וכולי?
האם הוא לא נהנה מזה שהכל נעשה תוך כדי בלי שהוא כמעט שם לב, ואת לא כועסת עליו אלא מטפלת בו?
האם לא כיף לו לקבל ממך טיפול אוהב ותינוקי?
לא כיף לך?
הרי אלה הרגעים של אמא-ילד קטן, שלעולם לא יחזרו.
אני מסתכלת על הבת שלי, ולפעמים ממש מצטערת שאני כבר לא יכולה להרים אותה יותר. די, נגמר! היא כבר כמעט בגודל שלי! עבר מהר מדי, באמת אי אפשר להרים אותה כדי לקחת לאמבטיה... מצד שני, בת 13 אבל אני מסרקת אותה כשאנחנו בלחץ זמן. עם כל הכבוד, לה לוקח יותר משעתיים לסרק מאוד בעדינות ולאט את שערה הארוך (לא צוחקת). אם צריך לצאת תוך חמש דקות - אני עושה את זה! 'צטערת. אין זמן, את לא יוצאת ככה מהבית, אני מסרקת.

כרגע, בחיים שלך כפי שהם, הכל נעשה בלחץ זמן. אם זה להתארגן בבוקר, ואם זה להתארגן בערב. אין לך ברירה. את לבד והכל עלייך, ואת נופלת מהרגליים. אז מעבר לעובדה שככה זה עם כל הילדים, שלא עובדות פקודות ועובד רק לעשות איתם ביחד, או לעשות בשבילם את הרוב או הכל, אצלך זה עוד יותר קריטי, כי את בלחץ זמן.

הבנתי שזה בסדר להשאיר כלים. צעצועים. כביסה.. לאחר כך.
דווקא צעצועים אפשר לסדר איתו.
להגיד לו שעכשיו, לפני ארוחת הערב (נגיד), מחזירים למקום. ולקרוא לו. בהתחלה הוא אולי ישחק לידך, אבל בהדרגה גם הוא ילמד את שיגרת הסידור. בייחוד אם יש קופסא לכל דבר, ואת אומרת בקול רם "עכשיו מכניסים את המכוניות לקופסת המכוניות" וכדומה. זה יהפוך למשחק משותף ובהדרגה הוא ילמד לעשות את זה.

לגבי אוכל, לפעמים אני נותנת לפה, אם אני רואה שהילד "נרדם במשמרת". ולפעמים, מבינה שהוא בכלל לא רעב. אם הוא יושב שם ולא נוגע באוכל.

מכירה ילדים שאוכלים רבע שעה.. מתקלחים.. מתלבשים.. ולא צריך כל הזמן לשבת להם על הוריד.
אל תשווי. אם קראת, אז אני יכולה לדבר איתך במונחים שלי שכתבתי שם. הילדים האלה, קיבלו מראש סביבה טובה לפיתוח העצמאות שלהם. הציפיות תאמו ליכולות לאורך כל הדרך. את רואה איך הם עושים הרבה דברים בעצמם, אבל לא בטוח שאת רואה את התשתית התומכת שיש גם בדברים שהם לא יודעים עדיין לעשות, ההנחיות והתמיכה שהם מקבלים שם, ואת לא רואה את התהליך. את כאילו מצפה שמעצם הגיל תהיה בשלות אחידה. אני צריכה להגיד לך שזו ציפיה מופרכת? כמו שיש ילדים שהולכים בגיל 7 חודשים (בחיי, ראיתי במו עיניי) וילדים שהולכים בגיל שנה וחצי. זה יותר מפי שניים הפרש בגיל.

_הבנתי שזה בסדר להשאיר כלים. צעצועים. כביסה.. לאחר כך.
אבל האחר כך הזה הופך ל"מחר כך" והדברים מצטברים והבית מבולגן._
אני חושבת כמוך. לא אוהבת את המחר כך, לא אוהבת את ה"שחררי" כי זה רק עושה אותי יותר מתוסכלת ומסכנה ועייפה. לא מתאים לי בכלל. מה שכן, לקבל את זה שאת צריכה לעשות את זה, להפנים את זה שחלק מחייך זה יום יום לעשות כביסה/סידור חפצים/כלים וכו', יעזור לך מאד. זה פשוט חלק בלתי נמנע מאורח החיים, והציפייה שלנו שזה יעשה מעצמו (בפרט אם כל מי שעשוי לגרום ל"קסם" לקרות זה ילד קטן) היא לא ריאלית וגורמת להרבה מתחים (גם אישיים, וגם בין אישיים אם מדובר בזוג)

אני מרגישה שמה שמכשיל אותך זו הציפיה התרבותית, שהוא "יעשה בעצמו". שהוא יהיה עצמאי.
זו ציפייה בריאה ונכונה וטובה. כרגע היא לא תואמת בשיט את היכולות שלו ואת מה שטיפחת ופיתחת אצלו. אני מכירה ממש טוב את ההרגשה הזו, חייתי בה בשנה האחרונה. זו הפסקה שכתבתי על צמצום הפערים. מצד אחד את מצפה שהוא יעשה דברים שהוא לא יכול רק בגלל שהוא בגיל המתאים, או בגודל המתאים, או כי הוא עשה אותם פעם אחת ברגע של צלילות (או פחד) וזו ציפייה מופרכת ולא קשורה למציעות, מצד שני, את עושה בשבילו דברים שהוא יכול לעשות, או לעשות חלקים מהם.

ובקטנה - במקום לקחת לו את הצלחת ולכפות ארוחות מסודרות תחומות בזמן, ייסדי קערות עם פירות וירקות, שיני דברים נגישים במקרר, אפשרי לו לקחת עבור עצמו בזמן שמתאים לו. אני מדמיינת את המתוק הזה יושב בזמן ה"טקס" כשהוא לא כזה רעב, רק רוצה לקחת את אמא שלו לטיול בין העננים הורודים שלו, והיא לא כזה מקשיבה, ואז לוקחת את האוכל. עזבי אותך, לא בריא. אולי במקום זה תשבו ביחד מחובקים על פוף ותתני לו לדבר כל ערב ישר אלייך? יזיק לך לשבת קצת?

אח"כ תגידי לו "בוא תראה מה הכנתי." ותראי לו מאיפה לקחת, ושימי צלחת וסכו"ם במקום נגיש, ושיסתדר. זה בסדר שיאכל בעמידה, או מול המקרר, או לא בשעות שאחרים ייעדו. הוא יידע לשבת ולאכול מסודר אצל סבתא, אל תדאגי. אלה שני מצבים שונים וחבל לאלץ אחד לשם השני וליצור כלכך הרבה מתח.

קרוטונית? איזה סיפור הבאת פה
זה מעשה יום יום אצלנו. למשל, רק כך אני יכולה לגזוז ציפורניים לשניהם.
האמת שהגדול כבר יכול לגזוז לעצמו, הוא גם גזז לעצמו פה ושם כשקלט ציפורן ארוכה מדי. זה לא סותר התנהלות מקבילה שבה אני גוזזת באופן מסודר

קרוט, את יודעת, אפילו שאנחנו כאילו עושות דברים שונה, העקרון דומה.
אצלנו, לא קוצצים ציפורניים בכלל. לאחרונה היא ביקשה, גזרה, ביקשה שאני אסיים בשבילה, וזה מה שעשיתי. מבחינתי כל הנסיונות האלה הם תהליך הלמידה שלה, ותהליך למידה לעולם יהיה תהליך, ולא רצון או יכולת או בשלות גילית שהופכים מיידית לPROFICIENCY (איך אומרים בעברית? מיומנות? שליטה בחומר?) תהליך עם תאקלים ופאדיחות. אם רוצים שילד יוכל לעשות משהו בלי תאקלים ופאדיחות, חייבים חייבים לתת לו לעבור את שלב ההתנסות שכולל תאקלים ופאדיחות! לא לתת, לא לתת, לא לתת, ואז לתת ולצפות שיעשה פיקס? איפה ההגיון?
<שניה רגע, עד לפני כמה חודשים הייתי שם. לא SO MUCH "לא לתת" אבל כן לעשות בשבילם אם הם לא עושים "טוב", זה שיש לי תובנה שעובדת בענק ומחזיקה מים, והגיונית, ומדהימה

לא אומר שהגעתי לשם בלי תאקלים ופאדיחות!!!>

איך אומרים בעברית? מיומנות? שליטה בחומר?)
אולי מסוגלות?

המאמר שלך היה מאיר עיניים. לדעתי אפשר להחליף שם מדי פעם את המילה "עצמאות" במילה "אחריות". בקטע של הילד שמנקה את מה שלכלך, למשל. (בן כמה הוא כבר?)

הקטני בן שנה ושבעה חודשים. אתמול הוא עשה פיפי על הרצפה. בא אליי אמר "ביבי!" (HOW APPROPRIATE

) הלכתי איתו, לקחנו חיתול טטרה, הוא הלך וניגב לבד. שכה אחיה.
זה לא אומר שמחר זה יקרה שוב. אבל אם אני אמשיך, אז עוד כמה זמן, זה יקרה שוב. ועוד עוד כמה זמן, זה יתחיל להיות לגמרי שלו ובאחריותו. ואינשאללה עד שיהיה בן חמש עשרה יפסיק להשתין על הרצפה

רופאי שיניים ושינניות ממליצות להמשיך לצחצח שיניים לילדים עד גיל 9-10!
תגידו, זו רק אני שלא מבינה למה להתענות עם המברשות המטומטמות האלה מהפלסטיק, שדורשות כל כך הקפדה ופדנטיות וטכניקה, כשיש מברשת חשמלית?
רופאי שיניים טוענים שצריך לצחצח להם עד גיל תשע עקב טכניקה לא מספקת? אני טוענת שרופא שיניים צריך לצחצח לי את השיניים עקב טכניקה לא-מספיק טובה שלי, אלא אם כן אני מעיפה אותה קיבינימט והולכת על המברשת החשמלית.

ניצני,
קראת את הקישור?
קראתי, ועוד איך קראתי.
עד אמריקה היית צריכה להרחיק לכת? למה לא שאלת??
תראי, אני באמת מאמינה שדידי שלי באמת באמת ילד עם מוטיבציית סדר פנימית גבוהה, יותר מהממוצע, לא משנה מה אני אעשה לו. את רואה אותו משחק, יש מין סדר וארגון בסיסיים באופי שלו.
אממה, מצד שני נכון גם שיש לו אמא שהיא גם מרפאה בעיסוק (קרי: פריקית של עצמאות) וגם עצלנית שאוהבת להאציל סמכויות...
...מה שגרם לזה שבפעם הראשונה שהוא הושיט יד מתוך המנשא ותפס משהו שהחזקתי - זה היה משפך מטבח קטן - תיכף ניצלתי את זה והלכנו ביחד לאמבטיה והוא החזיק את המשפך ואני מזגתי דרכו מים ממוחזרים לבקבוק לצרכי השקיה. וכמובן שקראתי לזוגי שיתפעל, וצילמתי את זה, ושלחתי להורים שלי תחת הכותרת "דידי עוזר בעבודות הבית".
וזה בגיל שלושה-ארבעה חודשים. תינוק שאמור לא לדעת מהחיים שלו.

ונכון גם שכשבגיל שנה או קצת פחות, הייתי מכבסת את החיתולים המפושתנים שלו באמבטיה כשהוא היה מתאמבט, והוא נורא התלהב, אז בהתחלה פשוט נתתי לו "לכבס" אותם גם. והוא היה גורר אותם לאמבטיה שלו ומשיט אותם לכל הכיוונים ונהנה נורא. אחר כך הוא עלה על הקטע של הסחיטה, אז אני הייתי סוחטת ונותנת לו והוא היה "סוחט" ושם אותם בקערה. הוא מ-ת על זה. וזוט היה מת מצחוק שיש לו תינוק אוטרקי, שלא רק עושה קקי בשירותים (בדרך כלל), הוא גם מכבס את החיתולים של עצמו....
וכמובן שפעם כשבאה בחורה לעזור לי לנקות, אמרתי לה שתתן גם לו סמרטוט ושפריצר. שיעשה חיים. לא עלה על דעתי אחרת...

עכשיו כמובן זה יותר מורכב. גיל שלוש, והוא מתחיל לא לרצות לעשות דברים רק כי אני עושה או שהסיטואציה מתבקשת לעשות אותם... יש לו סדר עדיפויות אחר, יש לו משחקים ותוכניות ואג'נדה משלו, אחד הסעיפים שם זה גם להגיד "לא" לאמא לפחות X פעמים בשבוע (מעולם לא ספרתי כמה, אבל אני בטוחה שיש איזה מינון מומלץ), זה כבר לא אוטומטי כמו שהיה פעם. ובכל זאת - יש הרבה דברים אחרים בתחום תחזוקת הבית והחיים שמושכים אותו עוד יותר מפעם.
(הוא אחראי על פתיחת וסגירת דלת המכונית, תשלום בסופרמרקט, הנחת המצרכים על הסרט הנע, תיבול תבשילים, ערבוב הדייסה ומתן הוראות איך להכין אותה, ועוד כל מיני זוטות שוטפות. ומדי פעם כשבאים אורחים ואני מניחה את כל הצלחות ב"מגדל" על השולחן בסלון, אז הוא גם מפזר אותן)

אני מניחה שאם הורים בגיל הזה מתחילים להיזכר פתאום שהילד בעצם מספיק גדול בשביל "להתחיל לסדר גם", אז זה תהליך מורכב. קצת כמו גמילה מחיתולים? יכולת בסיסית שהיתה פעם, אבל התנוונה מחוסר שימוש, ועכשיו מתערבבת לה עם כל מיני תהליכים אחרים של עצמאות-בקבלת-החלטות ואת-לא-תגידי-לי-למה-מי-את-בכלל.

בנוסף למה שכתבת במאמר על ציפיות ומתן רשות לביצוע "מרוח", יש גם את הקטע של מתן רשות לתאונות. משהו, אני חושבת, שהורים לא כל כך מאפשרים.

היתה תקופה, בגיל שנה וחצי, שהוא השתגע על רחיצת כלים (אח, גן העדן האבוד...). בקיצור, במשך איזה זמן הייתי נותנת לו גישה חופשית לכל קערה וכוס מצויה כל עוד היא בערך בגודל של הידיים שלו וקצת יותר, כולל הזכוכית והקרמיקה. והוא הבין את ה"בזהירות" שלי ולא הפיל ולא שבר.
יום אחד הוא מרוב בטחון התחיל להיות פזיז, וקערית אחת החליקה לו מהידיים, ונפלה לרצפה.
ולא נשברה. בנויה טוב, זאתי.
התגובה הראשונית שלי היתה: <מחשבה> שיייייט!! היא לא נשברה! עכשיו הוא יהיה עוד יותר פזיז ולא יאמין לי כשאני אומרת שצריך להיזהר! איזו פשלה!!
טוב. ידעתי שדיבורים לא יועילו. נתתי לו להמשיך לרחוץ כלים, ותוך שתי דקות הוא הפיל כוס זכוכית ושבר אותה.
התגובה שלי: <מחשבה> אנחת רווחה. או, נשבר! הנזק תוקן! עכשיו הוא יבין מה המשמעות של "שביר"
<מעשה> אתה רואה? הכוס נשברה. עכשיו תעצור הכל, אנחנו צריכים לטאטא את הרצפה כדי לאסוף את כל השברים החדים. אחרת לא תוכל ללכת פה יחף. (מטאטאת, נדמה לי שגם נתתי לו לקחת חתיכת זכוכית ולזרוק לפח)
הכל בנימה רצינית (sober זו המילה המדויקת, אני חושבת) אבל בלי שמץ שמצו של כעס, שלא לדבר על הפתעה או אכזבה. להיפך: שביעות רצון פנימית של אמא. הכל הולך כמתוכנן.

זה לא אומר שמחר זה יקרה שוב. אבל אם אני אמשיך, אז עוד כמה זמן, זה יקרה שוב. ועוד עוד כמה זמן, זה יתחיל להיות לגמרי שלו ובאחריותו
נכון. פרט לכך שזה תהליך שעובד בגלים. זה בהתחלה רק טיפה שלו, אחר יותר שלו אבל מתוך מעין חיקוי רפלקסיבי, בלי ממש מחשבה. ואז אולי זה יותר רצוני, ואז הוא מתנער מזה בכוונה ומכחיש כל קשר, מה לו ולסדר-וניקיון, ואחר כך (אולי גיל שש או שמונה) זה שוב נהיה שלו, ברמה אחרת יותר עמוקה, עם צורת ארגון מסוימת או סדר עדיפויות שהוא קובע, ואחר כך (נניח גיל ההתבגרות) הוא שוב מתנער מכל הסדר הזה ומתחרה עם עצמו בלערום כמה שיותר חפצים על הבלטות, המיטה, החברים, חפצים חיוניים אחרים, וכולי. ואחר כך הוא יוצא מהבית, ו... מתישהו רוכש את הסדר הזה בחזרה.
(בדרך כלל קצת אחרי שנולד לו עצמו ילד

)

יקירתי, אוסטרליה רחוקה עוד יותר, ואני מכירה את כתבייך בנושא

זה לא מתאים לפה, אבל ה"בעיה" עם מה שכתבת היא באופן התיאור בעיניי. כי מבחינתי התיאור לא מספיק כדי להבין מה העיקרון הבסיסי, לא מספיק כדי להכליל לאלפי מצבים יומיומיים אחרים. נורא קשה לחבר את זה לכדי עיקרון מנחה כאשר רואים התנהגות בלבד או רק תיאור התנהגות.
לא פעם גם אם מצליחים לנסח מזה עיקרון, קשה עד בחתי אפשרי ליישם אותו אם הוא לא מתחבר גם לתפישת עולם ולאינטואיציה.
<מגלה לך שהמאמר שלי היה מוכן שבועות לפני שפורסם. וקראתי דברים שכתבת בתקופה הזו על הנושא, והצלחתי לראות לראשונה, בדיוק בדיוק את זה שאת גם עושה את זה, וגם מדברת על זה, וגם איך לא מצליחים להבין אותך. זה נהיה לי פתאום שקוף, כי הבנתי על מה את מדברת. מבינה?>

עיקר שכחתי - הוא בן שלוש????!!

צ'יזז איך הזמן רץ

אני מבקשת שיצחצח
בגילו את אמורה עדיין לצחצח לו.
רוםא השיניים שלנו ממליץ לצחצח לילד עד גיל 9 כדי להבטיח צחצוח יעיל.

תגידו, זו רק אני שלא מבינה למה להתענות עם המברשות המטומטמות האלה מהפלסטיק, שדורשות כל כך הקפדה ופדנטיות וטכניקה, כשיש מברשת חשמלית?
במה מברשת חשמלית תעזור בדיוק, אם הילד יחזיק אותה לא נכון למשל? או יצחקק מהדגדוגים (סתם מתארת לעצמי) ולא ייתן לה לעשות את העבודה?

זה לא אומר שמחר זה יקרה שוב.
אוי ניצן...תיזהרי מזה... אצלי זה הוביל להרבה פיפי על הרצפה רק בשביל הכיף של לנגב אחכ

וכן, אני יודעת שזה ממש לא מפחיד אותך...

האמיני לי שאין לי ממה להזהר. אני בקבלה מוחלטת של תהליך האחריות והעצמאות שלו בתחום הזה. הוא ממילא בעיקר משתין על הרצפה, אז זה שהוא מנקה לגמרי לבד (כן כן, היום, הלך לקחת בעצמו את החיתול וניקה!) זו התקדמות מבורכת מאד.

וכן, אני יודעת שזה ממש לא מפחיד אותך...
קלעת בול

כשיש מברשת חשמלית?
אני לא מסוגלת לסבול מגע של מברשת חשמלית, או כל דבר חשמלי. לא לכל אחד זה נעים.

לא קראתי אבל אני רואה שאצלי זה קצת הפוך מפותחת הדף.
ילדה סופר עצמאית שעושה הכל מאד לבד. כשאני ממהרת ודורשת ממנה שתעשה לבד: דווקא אז היא מתעקשת שהיא חייבת עזרה. נגיד אני רוצה להכין תיק ליציאה ומבקשת שתנעל נעליים אז ברור שבדיוק אז היא תתעקש שהיא חייבת עזרה בנעילת נעליים. המסקנה שלי היא כמובן, שהיא זקוקה לנוכחות שלי ברגע הזה איתה, וכמה שלפעמים זה מעצבן אותי (הרי אני יודעת שהיא יודעת ויכולה לנעול נעליים לבד, ברור) אז גם ברור לי שרצוי לא להתנגש איתה על זהכי זה רק יקשה עליה.
בקשר לסידור, אחד הדברים שמאד עזר אצלנו אלה סיפורים או שירים.
למשל כשהיא היתה הרבה הרבה יותר צעירה ולא רצתה לגזור ציפורניים המצאתי לה סיפור על ילדה שגזרו לה ציפורניים. עם השיניים היא כבר לא צריכה סיפור אבל כדי להחזיק את הפה פתוח אני מצחיקה אותה ועושה פרצופים וקולות לפעמים, אם אני רואה שאחרת אין לה סבלנות. כדי לסרק, שוב מספרת לה סיפור תוך כדי. לסדר את המשחקים הייתי שרה שיר, גם בגן שרים להם כדי לסדר. לפעמים הייתי אומרת לה: בואי נשכיב את הבובות לישון, הצעצועים התעייפו והם רוצים לנוח. בתחושה שלי זו שפה שהקטנים מבינים יותר בקלות.
כשהייתה קטנה והיה קשה לעבור איתה מהאוכל למקלחת או מהסלון לחדר שינה, כבר לא זוכרת, אז הייתי נעמדת איתה ברכבת והיינו "נוסעות" עם קולות וצלילים לחדר השני. היום זה כבר פחות עובד איתה אבל אלה בהחלט שיטות שיכולות לעבוד. ובקשר לכיור עם הכלם שמחכהלך: אם את רוצה לשטוף אז תני לו לשטוף יחד איתך, שישטוף הוא רק את הכפיות, למשל ותשבחי אותו בסוף העבודה או אם צריך אז תוך כדי.
בזמן האוכל אם אני רואה שהיא שוכחת לאכול, לעיתים אני רק אומר "בתיאבון" וזה יזכיר לה. לא באמצע משפט כי אני רוצה גם לכבד ולהקשיב אבל אם אני רואה שהיא לגמרי נסחפת.
אבל כן, נוכחות איתם לא פשטה וזה עושה הרבה בלגן בבית. ברוב הבתים שאני מכירהשיש ילדים יש גם בלגן. לא צריך לחיות בדיר, אבל יש מחיר ללהיות נוכחים איתם.
הוא כבר בן 5? תני לו אחריות, למשל אצלי היא אחראית על השקיית עציצים. זה לא אומר שתפקידה לזכור, אני מזכירה לה, לפעמים נותנת לה מים משומשים אם יש לי, ככה היא גם עוקבת אחרי אלו שזרעה. זהיוצר סוג של המשכיות בפיתוח העצמאות, פיתוח חוש של אחריות כלפי משהו שמחוץ לילד עצמו ולא רק למען עצמו, אלא למען הבית. תהיי איתו, שתפי אותו.
ואגב: קל מאד לתת עצות, לא יודעת איך אצל אחרות, אבל אצלי זה נכתב בדם, ובאמת לא תמיד קל כל כך.

נורא קשה לחבר את זה לכדי עיקרון מנחה כאשר רואים התנהגות בלבד או רק תיאור התנהגות.
אוף, נכון.
לי עצמי זה קשה. אפילו אתמול ניסיתי לכתוב את זה ולא הצלחתי. כל הזמן הרגשתי שאני מפספסת את הנקודה.

במה מברשת חשמלית תעזור בדיוק, אם הילד יחזיק אותה לא נכון למשל? או יצחקק מהדגדוגים (סתם מתארת לעצמי) ולא ייתן לה לעשות את העבודה?
טוב, ברור שגם עם מברשת חשמלית עדיין צריך הדרכה וליווי של ההורים.
(אצלנו הוא מאוד אוהב לצחצח לעצמו את הלשון, ואחר כך כל מיני אברי גוף אחרים....)
ועדיין, על כל דקה שהמברשת כן מצליחה ליצור מגע נאות עם השיניים, החשמלית נותנת הרבה יותר תפוקה מאשר הידנית.

אני לא מסוגלת לסבול מגע של מברשת חשמלית, או כל דבר חשמלי. לא לכל אחד זה נעים.
נכון, שכחתי. לי זה לקח שבועיים-שלושה של הסתגלות מאוד הדרגתית. כל יום שנייה אחת יותר.
(רגישות חושית וכו')

הוא בן שלוש????! :-O
בפברואר. עוד יש זמן....

הזדרזות בקר לאמא עובדת, חד- הורית, מאותגרת קשב וריכוז:
קמה בשש וחצי, שותה קפה ומארגנת לי בשקט בראש את היום עם דברים לעשות שאני חייבת וסדר עדיפויות.
מכינה לנו כריכים ומארגנת לי תיק לעבודה.
מעירה אותה (נעמה בת 6) בשבע, שמה מוסיקת בקר נעימה- בדרך כלל קלאסית או משהו רגוע שלה שישמח אותה ואם צריך עוזרת להתלבש. בערב אחרי המקלחת היא לובשת טרנינג רך וחם וגופיה ארוכה. לפעמים הולכת ככה לגן, (יש לה בגדים קצרים להחלפה- אם חם לה), ולפעמים אנחנו עושות משחק הלבשת נסיכות ומפתיעות אחת את השניה. במפגש המפתיע- יש מראה גדולה מולה המלכה ונסיכתה מתגנדרות. לפני שאנחנו יוצאות מהבית נותנת לה נשיקה עצומה בתוך העין ואומרת לה שהיא נהדרת ועושה איתה סיבוב ריקוד על הידיים עם המוסיקה. בלי זה קשה לי להתחיל את היום בכייף. (אני עובדת במתקן כליאה של גברים).
בבקר- שוקו עם דגני- בקר בלבד. (בשבת כשיש זמן מתפנקות עם פנקייקס ודייסות),
בשבע וחצי, כשהסייעת פותחת את הגן- אנחנו הראשונות שאומרות לה בקר טוב. נעמה מתמלאת אושר מההישג הזה ומוכנה להזדרז כדי לפתוח את הגן עם חיה. אני שמה לי ת'מוסיקה בדיסק באוטו כדי לא להיגנב מהפקקים של חדרה בשמונה אני כבר מתחילה לעבוד בעבודה שאי אפשר לאחר בה אפילו בדקה, בגלל סוג המערכת.
אל תשכחי להנות!
ממליצה על הספר- דנה ואמא והר נפוליאון. זה בדיוק על זה.

ואו עפרה! איזה פסטורלי ומקסים זה נשמע (באמת, לא בציניות). אני גם כשהייתי רווקה לא הייתי מסוגלת להתארגן ולהגיע ליעד מסוים תוך שעה בבקר.
כשאת כותבת את זה זה נשמע כל כך קל ונינוח שאני אפילו לא מצליחה להבין למה אצלנו זה לא מעולם לא נראה ככה.

גם כשהייתי רווקה בלי ילדים התקשייתי להתארגן, אני מאותגרת קשב וריכוז. עכשיו- שאני רווקה עם ילדה- פשוט הייתי חייבת למצוא דרך יצירתית שמתאימה לבלטים ולמגרעות שלי ושלה- כדי להתמודד עם זה, ואכן לעיתים קרובות זה מצליח. יש פה גם בקרים לא נעימים, בעיקר בימים מסוימים של החודש שבהם אני פחות סבלנית, שאני מזרזת באל תמשכי זמן, נו כבר וכל השטויות של אימהות שממהרות בבקר- אבל אני סולחת לעצמי וכשאני באה לקחת אותה מהגן אני כבר רואה ששכחה ומקווה שעל זה היא לא תספר לפסיכולוגית כשתהיה לה. יש המון דברים אחרים שיוכלו לדבר עליהן...
ממליצה לשלב דמיון יצירתיות והומור בהורות ובכלל. אני באופן אישי- לא הייתי שורדת בלי הכלים העוצמתיים האלה- והכל כמובן צריך להיות תפור לפי מידה שמתאימה בדיוק לאמא ולילד/ה הספציפי
והכי חשוב: לא לשכוח להנות!

איך כל מה שכתבתן נראה כל כך נחמד....
בתכלס בערב אני לא ממש מ צליחה להזיז.
"זורמת איתו.. שרה.. רוקדת.. " כל מה שכתבתן מקסים. אבל הוא לא זז.
גם אם אני צמודה אליו מרגישה חסרת סבלנות.
בשבוע הבא יש לי פגישה עם מרפאה באמנות. ואבחון אצל מרפאה בעיסוק.
נראה מה למקצועיות יהיה מה לעזור.

עכשיו רבע לשמונה בערב. אני יושבת לי סחוטה (פה. מול המחשב ) ותוהה מה בעצם הבעייה.
למה כל אלו שכתבו דברים יפים הצליחו ואני לא.
ואני חושבת שאני קצת יודעת. לא יודעת איך אצלכן. אבל פה אצלי בן החמש נעשה היפר ככל שיורד הערב וככל שאני נעשית היפו.
הוא פשוט קופץ ושר. ורוקד. ומדבר.. ואני לא מצליחה להניע אותו לשום כיוון. הוא כל כך מרוכז בקפיצות שלו ובסיפורים שלו ששום דבר שאני אומרת לא מזיז אותו.
זה בכלל לא משנה אם אני באה בגישה של שיתוף פעולה. של נחמדות וסבלנות.
עד שאני לא "חותכת" כלום לא מתקדם. ועם כל הרצון שלי לעשות את הערב לנינוח יותר ו"זורם אל שיפועים.. " אני פשוט מקציבה "כשהמחוג הגדול יגיע ל.. " ולוקחת לו את הצלחת מהשולחן בדיוק כשהמחוג הגדול על 12. ובאה ומקימה אותו מהשרותים. כשהמחוג על 3 וסוגרת לו את הברז באמצע המקלחת כי המחוג הראה כבר 5 . ועבר הזמן של הסיפור כי המחוג כבר עבר את המספר 6 .. ככה אני מוצאת את עצמי כל הזמן מאיימת. לפעמים דווקא בנעים. אבל עדיין מלחיצה.
ועכשיו כשאני על המחשב הוא קופץ על המיטה שעלייה מונחת הפיגמה.. ולי אין כוח להמשיך ולהאיץ. לפעמים אני מוצאת אותו רדום ערום עם הפיגמה לידו. פשוט קפץ לו וקפץ עד שנרדם לו. ולפעמים אני נשכבת במיטה שלי שנמצאת ליד שלו ונרדמת לפניו.
אנחנו פשוט באנרגיות הפוכות. בבוקר אני אש וגופרית והוא ישנוני. עכשיו זה הפוך.

למה כל אלו שכתבו דברים יפים הצליחו ואני לא.
אוי.
אם זה מעודד אותך, אני בטוחה שרב מי שהגיבו כאן כתבו דוקא מתוך היכרות עם הקושי בהתמודדויות האילו, והדוגמאות האידיליות הן התמקדות בסיטואציות הנעימות על מנת להבין ולשתף במה כן עובד.
אני יכולה להגיד לך על עצמי, אנחנו בד"כ, אני ובעלי, גומרים את טקסי הערב עם הלשון בחוץ. זה עוד שיפור. בעבר היינו פשוט נרדמים. יש גם ערבים שזה עובד ונעים ומתקתק, יש ערבים שהם סיוט, והרב בין לבין.
ועוד משהו מ- סיפור השעון והמחוגים ממש לא מזעזע בעיני, זה כלי מצויין (אם משתמשים בו במידה ובאופן בונה) לעזור לו בהתארגנות שכפי הנראה קשה לו.

קודם כל כמו שכתבתי לך קודם: זה נכתב בדם, לפחות אצלי. ממש לא בקלות.
דבר שני, עקביות וכלום לא משתנה ביום אחד.
דבר שלישי וחשוב:
נראה שאת ממש מצפה ממנו לעשות לבד. אם הוא נרדם ערום ליד הפיג'מה זה אומר שאת מצפה ממנו בערב שאת תהיי במחשב והוא יתלבש. זה לא עובד. כלומר, זה עבד לי הערב, שהסברתי לה שאני ממש חייבת כמה דקות לנסות למצוא משהו במחשב ואני מבקשת שהיא תלבש פיג'מה לבד, אבל לא הייתי בטוחה שהיא תסכים וזה בערך פעם שלישית בחיים שלה שזה קורה והיא בת ואחראית ועצמאית ויש לה פור של חצי שנה עליו בגיל ועדיין: אני לא מצפה ממנה לטפל בעצמה בצורה כזו. בערב אמורה להיות שגרת השכבה שכוללת נוכחות הורית מוגברת.
נכון שבגלל שאנחנו חד הוריות זה הרבה יותר קשה. בדיוק הייתי הערב אצלי חברים, אז מאד ברור שאם היא מכינה ארוחת ערב הוא לוקח את הילדה להתקלח באותו זמן (האמת היא בחודש תשיעי אז הוא עושה הכל כרגע) אבל מי שולח ילד בן 5 להתלבש לבד? אולי בשבת, אולי בחופש, אולי בקיץ כשהבגדים קלים ללבישה, אבל כשממהרים או כשהילד עייף אין מצב, בכלל. וכן, אני יודעת כמה זה מעצבן, יש י עכשיו כלים בכיור שחלקם מאתמול והם יחכו גם למחר כי בערב אין לי כוח כשהיא כבר ישנה. ואם היה לי כוח זה לא היה על חשבון זמן יחד לפני השינה.
ובקשר לקוצר רוח, את זה אני דווקא מכירה היטב מקרוב. ראיתי שעדיף בלי, אם אני מצליחה לגייס כוחות, אבל בתור בתחלה נראה שעדיף להיות איתו, לתמוך בו. אגב, יש לי בעיות ארגון שאני סוחבת מילדות ומשתדלת לעשות איתן עבודה ככה שקל זה לא.

אני לא חדורית אבל מזדהה... בעלי יוצא לפני שקמים וחוזר בד"כ אחרי שעות המקלחת והאכילה והרבה פעמים גם אחרי ההרדמה.

_כשאני רוצה לעשות עבורו כשאני בלחץ הוא מתנגד בתוקף. "רק אני רק אני" נלחם על עצמאותו.
כשאני לא בלחץ הוא מוכן שאני אלביש. אאכיל. אצחצח. אקלח. ארים אותו על הידיים אעשה בשבילו ההההההכל._
כשאני בלחץ- אני אומרת לו שבא לי לפנק אותו

(אצלנו "לפנק" היא מילה חיובית...)
בנוסף- בבוקר אני מלבישה אותם כשהם עוד ישנים- מרימה, מערסלת, מנשנשת ומלבישה. (בערב לא כזה חשוב לי שיתלבשו- בד"כ הם מרגישים שקר ומתלבשים/ מבקשים שאפנק אותם... אם לא קר להם אני מסתפקת בגופייה חמה + שמיכה.)
בבוקר התחלתי הרגל חדש- כשהם קמים השוקו מוכן על השולחן ואני כבר לבושה (הרגל של החודש האחרון, עובד לי דיי טוב), ככה ש-80% מהלחץ יורד- כשאני צריכה גם להתארגן, גם לארגן אותם, גם לדאוג לאוכל/ שתיה... שום דבר לא זורם. לוקח המון זמן. אם אני עושה הכל לפני שאני מעירה אותם זה לוקח לי דקות, ואז אני יכולה לשבת איתם עם כוס קפה ולהתחיל את היום בסבבה...

בהצלחה!

נראה שאת ממש מצפה ממנו לעשות לבד. אם הוא נרדם ערום ליד הפיג'מה זה אומר שאת מצפה ממנו בערב שאת תהיי במחשב והוא יתלבש. זה לא עובד.

בערב אמורה להיות שגרת השכבה שכוללת נוכחות הורית מוגברת.
מה שרוקדת אמרה.

וכמו שירח לבן אמרה, ההשכבה היא באמת החלק הקשה ביותר ביום. לומדים "לפצח" את זה, אבל זה אף פעם לא לנצח כי הילדים גדלים ומשתנים, והנסיבות משתנות, ואנחנו עייפים יותר או פחות.

לי החלק הכי קל ביום הוא ההשכבה: אנחנו אוכלות ארוחת ערב שמכינות ביחד, מתקלחות יחד, אני מספרת סיפור ואנחנו נרדמות מחובקות. בשמונה היא במיטה פלוס מינוס (תלוי בחברים לארוחת- ערב או חוג וכו...) וכמה זמן שהיא צריכה כדי להרדם עם נוכחות הורים מלאה- היא מקבלת. לפעמים צריכה עוד מסאג' או שאספר לה מה עשינו היום או על כשהיתה קטנה. אני אוהבת שהיא נרדמת עם חיוך בלב.אני לא נרדמת אם אין לי קצת כלים בכיור! חולמת חלומות זוועה על כיורים נוצצים! מה שהספקתי עד שמונה זה יופי ואת השאר- מחר. אחר כך מתעוררת בלילה- ויש לי זמן פנוי ושקט לעצמי- לקרוא, לצייר ולכתוב בבאופן. אלו הם חיי, עם כל מה שיש ומה שאין בהם.
היו בקרים שהתעוררה בבכי וזעם: אבל אמא- עכשיו עוד לילה! (מעירה אותה בשבע כל יום, אבל שעון הקיץ, הלחץ שלי בבקר והשעות שלה זה כבר משהו אחר. היא לא טיפוס של בקר). עכשיו יותר טוב: אני מתארגנת לפני, מחממת לה את הבגדים מראש עם תנור שהדלקתי בחדרה והיא גם התרגלה לזה שאין ברירה, לאמא אסור לאחר למשטרה. זה המצב.
המרגיעון: הדבר היחידי שבאמת בשליטתך- זה מצב רוחך.

_נראה שאת ממש מצפה ממנו לעשות לבד. אם הוא נרדם ערום ליד הפיג'מה זה אומר שאת מצפה ממנו בערב שאת תהיי במחשב והוא יתלבש. זה לא עובד.
בערב אמורה להיות שגרת השכבה שכוללת נוכחות הורית מוגברת.
מה שרוקדת אמרה.
וכמו שירח לבן אמרה, ההשכבה היא באמת החלק הקשה ביותר ביום. לומדים "לפצח" את זה, אבל זה אף פעם לא לנצח כי הילדים גדלים ומשתנים, והנסיבות משתנות, ואנחנו עייפים יותר או פחות._
ומה שהקרוטונית אמרה.

רק לסבר את אוזנך: הילד שלי בן שמונה. הוא כבר לובש את הפיג'מה בעצמו חלק מהימים. בהרבה מהם אני עוזרת (הוא אוהב פיג'מות, אגב). הוא נרדם הכי טוב כשאני שוכבת לידו ועושה לו מסאז' עדין בשוק של הרגל (מקום שהרבה פעמים כואב לו).
אם מסיבה כלשהי אני לא יכולה לעשות את זה - אז במקום עשר דקות גג, ייקח לו שעתיים להירדם, וזה יהיה כרוך בהמון המון קימות מהמיטה/פיפי/מים/דיבורים/נדנודים ובלגנים.

אוף. אתן כל כך צודקות...
אני פשוט עייפה בערב מהמרץ שהוא מוציא.
במשך כל היום הוא ילד די שקט ורגוע. משהו אחרי המקלחת מקפיץ אותו. דווקא בסוף היום כל המרץ פורץ ממנו ולי קשה לעצור.
אני מרגישה שה "לך ללבוש פיג'מה " נובע מזה שכשאני מלבישה או עוזרת לו ללבוש זה מתיש אותי כי זה תוך כדי קפיצות שלו וקשקשת בלתי נגמרת. כשאני צריכה לרדוף אחרי "תן לי את היד.. " כדי להכניס לשרוול והוא קופץ ורוקד וצוהל במקום לשתף פעולה גורם לי פשוט להניח לו לעשות את הדברים לבד. כך גם במקלחת. הוא פשוט כל כך היפר שאני לא ממש מצליחה לעשות את הדברים. לא איתו ולא עבורו.
בבוקר כשהוא ישנוני אני בהחלט עושה הכל בכיף למענו.
אגב.. מישהי מכירה את התופעה הזו של היפר דווקא בסוף היום ? ממש אחרי המקלחת ?

זו עייפות יתר.

אולי שיעשה מקלחת שעה קודם, ולא לפני השינה? ואת ארוחת הערב להעביר לפני השינה ממש? (זה ילד גדול שכבר לא מתלכלך באכילה כמו פעוט, שישטוף פנים וזהו).
ככה, על בטן מלאה, ובלי הגירוי החושי החזק וה"הסטה" של מקלחת, ילבש פיג'מה ויילך לישון. וגם את תהיי יותר רגועה במקלחת שעה לפני כן, ויהיה סיכוי ליותר זמן נעים של שניכם תוך כדי התנגבות, התלבשות וכולי. המגע הנעים הזה מאוד חשוב.

אגב.. מישהי מכירה את התופעה הזו של היפר דווקא בסוף היום ? ממש אחרי המקלחת ?
כן. אצלנו זה ככה. אחרי המקלחת הם חייבים לרוץ לחדר ולקפוץ (רצוי ערומים, אבל אני משתדלת שלא) על המיטות ולהשתולל. זה חלק משגרת ההשכבה אצלנו.
אבל אנחנו שניים... וגם הם...

פתרון טוב שהשתמשנו בו בעבר היה להקדים את שעת המקלחת. הייתי מקלחת אותה ישר אחר הגן, וכל הפעילויות אחכ. ואם מתלכלכים קצת בארוחת ערב - לא קרה אסון.

אני רואה בזה גם שחרור של אנרגיה שהצטברה במשך היום ולא התפרקה. ביום שבוציק פעיל יותר, הוא יהיה פחות "היפר" בערב.
ביום שהוא "ביתי" ורגוע, יש סיכוי גדול יותר שלא הוציא את "מנת האנרגיה היומית" ויהיה זקוק להתפרקות לפני השינה.

_עכשיו רבע לשמונה בערב. אני יושבת לי סחוטה (פה. מול המחשב ) ותוהה מה בעצם הבעייה.
למה כל אלו שכתבו דברים יפים הצליחו ואני לא._

לדעתי הפרטית בהחלט? הבעיה היא שאנחנו לא רואות את הילד שלך

כבר קודם היתה לי הרגשה כזאת, שיש פה ילד, שאת מתארת, שאנחנו בכלל לא מתחילות להבין. שיש פה סיטואציה של בית, עם כל המרכיבים והגורמים שלו, ואנחנו לא יכולות לתת לך עצה אפקטיבית, כי אנחנו לא שם, ולא מזהות דברים במדויק. ואולי גם לא יודעות לשאול את השאלות הנכונות.

משהו אחרי המקלחת מקפיץ אותו.
גם אני עם השאר שיכול להיות שלנסות סדר יום קצת אחר יכול לעזור. להתקלח נניח ב-4, לשחק, לאכול אחרי שעה, ואז פיג'מה ולישון.
הרבה ילדים גדולים זה כך אולי זה יעבוד כבר מהגיל הזה.
ועכשיו עולה לי מחשבה, שיתכן וסדר יום כזה, ידרוש ממך לעשות מן טקס אחר של שינה שכרגע המקלחת תופסת.
ואולי זה רק לטובה, שמשהו ישתנה ויהיה לכם כוח אחר, כי יש שינוי.

ו...כן, אני מאד מכירה היפריות בגלל עייפות יתר.
וגם מכירה בנים (לא באופן אישי) שצריכים להוציא מרץ הרבה יותר מבנות.
האם את יוזמת איתו ריצה בחוץ? קפיצות על טרמפולינה? אופניים? משהו שיוציא לו את המרץ לפני שמתכנסים בערב.

ויהיה סיכוי ליותר זמן נעים של שניכם תוך כדי התנגבות, התלבשות וכולי. המגע הנעים הזה מאוד חשוב.
כתבתי "התנגבות, התלבשות", אבל בהקשר הזה כדאי להדגיש שהתכוונתי ל"ניגוב, הלבשה"

דברים שאת עושה, ולא דורשת ממנו. ורצוי תוך כדי חיבוק או משחק נעים.

_וגם מכירה בנים (לא באופן אישי) שצריכים להוציא מרץ הרבה יותר מבנות.
האם את יוזמת איתו ריצה בחוץ? קפיצות על טרמפולינה? אופניים? משהו שיוציא לו את המרץ לפני שמתכנסים בערב._
נכון
אצלי בשעות אחה"צ פק"ל- אני מוציאה את החבר'ה החוצה להשתולל כמה שיותר
אויר צח ופעילות גופנית=ערב שקט

מישהי מכירה את התופעה הזו של היפר דווקא בסוף היום ? ממש אחרי המקלחת ?
זו עייפות יתר.
מסכימה. והשאלה הנכונה היא "מישהי לא מכירה את זה?" אם זה יומיומי, אז זה כבר משהו כרוני שצריך אולי לשנות באורח החיים. יש לו הזדמנות להוציא אנרגיות? להרדם בלי להיות מעולף קודם? (לדעתי הוא מחכה לך.)

וגם מכירה בנים (לא באופן אישי) שצריכים להוציא מרץ הרבה יותר מבנות.
אצלי בבית זה הפוך.

זו עייפות יתר.
וגם אצלינו אם היה יום רגוע יחסית אז פתאום לפני השינה יש איזה בוסט של פרץ אנרגיה שלא נוצל קודם.
אני חושבת שמה שיכול לעזור לך זה לאו דווקא להצמד לשיטה שמישהי עושה וזה מצליח לה, אלא ליצור שגרת השכבה משלך.
שגרה שתתאים לך ולו ספציפית ולחיים שלכם.
אצלינו יש שני בנים קטנים, ומרגע שהנחלתי לגדול שבהם שגרת השכבה, נעשה הרבה יותר קל.
בשבוע הראשון מאוד הקפדתי על הסדר, ואחר כך כבר היה ידוע ואפשר לעשות שינויים פה ושם.
אנחנו גמישים.
אני לא חד הורית אבל לרוב אני זו שמארגנת בבוקר ולפני השינה ואני חושבת שאם לא היתה לנו שיגרה וסדר הייתי קורסת.
מאותה סיבה אני כבר לא נשארת לידם עד שירדמו, והפלא ופלא-אנחנו נפרדים בחיוכים, נשיקות, חיבוקים וצחוקים והילדים נרדמים תוך מספר דקות.
היום הילדים כבר יודעים מעצמם. נגיד כשמחשיך (ואין חוג/חברים) וחוזרים הביתה כבר אומרים לבד: עוד מעט אוכלים, אחר כך מקלחת והולכים לישון.
(במקרה זה-שעון החורף קצת מבלבל אותם...)
אני חושבת שזה נותן להם ביטחון.
דרך אגב, יש איזו תוכנית בהופ של בלש שעוזר לילדים ומלמד אותם משהו. ותמיד יש 3 תחנות בלימוד, זה מלווה גם באיזשהו שיר.
אצלינו הילדים אימצו זאת וכל פעם שצריך לעשות משהו, הם פורטים את השלבים ובודקים כמה תחנות יש להם ומתלהבים.
ועדיין, מעצם היותם ילדים, ומעצם היותי אנושית יש ערבים לחוצים והרבה פחות נעימים.

אתאר פה טיפה את סדר היום.
אני קמה בשש.
אותו אני מעירה בשבע ורבע. מלבישה. שוטפת פנים. שבע וחצי ראשונים בגן (בתחילת הדף קמנו בחמש והלכנו לביביסיטר לפני הגן. עכשיו לא.)
קרוב לשתיים בצהריים אנחנו בבית.
אני מגיעה מהעבודה עם בוץ מכף רגל ועד ראש חייבת ישירות למקלחת בלי להסתובב בבית. (לפעמים מצליחה להגיע מהר קודם ולהישטף. לא תמיד. )
מה שמוביל אותו למחשב או לתוכניות ילדים בטלבזיה. כשאני מצליחה להגיע לגן אחרי מקלחת ומגיעה הביתה כן נקייה אז יש לנו טכס התחבקות והתנשקות (כי בגן זה לא מספיק לי קצת מדברים. הוא אוהב להראות לי ולספר לי דברים "בוערים" ואני כולי שלו.
חלק מהעבודה שלי היא על המחשב מהבית. ואני חייבת לעשות את זה בצהריים גם כי בערב אני לא מרוכזת וגם כי לפעמים זה דורש בירורים בטלפון. בכל מקרה כשאני פונה למחשב שלי הוא פונה למחשב שלו או לטלבזיה.
בקיצור. - יש לו בין שתיים לארבע שבהם הוא רשאי לראות טלבזיה/סרט או מחשב לפי בחירתו.
מארבע עד שש הוא בחוץ. במגרש המשחקים. טיול. חברים וכו..
בשש ארוחת ערב.
שבע מקלחת
וכל השאר ידוע..

_מארבע עד שש הוא בחוץ. במגרש המשחקים. טיול. חברים וכו..
בשש ארוחת ערב.
שבע מקלחת
וכל השאר ידוע.._

נסי להפוך. שהמקלחת תהיה מיד אחרי שחוזרים מגן המשחקים/טיול וכו'. אולי טיפה להקדים (ממילא יש חושך יותר מוקדם), ותראי אם זה עובד ברמת ההתארגנות.
אגב, זה שאת מעירה אותו בשבע ורבע ובשבע וחצי אתם כבר בגן, וואו, זה מהר!

זה שאת מעירה אותו בשבע ורבע ובשבע וחצי אתם כבר בגן, וואו, זה מהר!
גיליתי שזה הכי קל. נוח ומתאים לשנינו. והגן.. ממש לייד הבית.

זה נשמע משופר בהרבה מחמש בבוקר.

חופרת לך:
כל יום הוא שעתיים בחוץ בהוצאת אנרגיה? או שזה בעיקר חברים וכאלה?
בקשר לכניסה לבית והחובה להתקלח - אני לא רואה בזה בעיה אם עושים את החיבוקים אחרי שאת מתקלחת

אבל אם את רוצה להוסיף לעצמך גמישות במקום הזה, אז שימי קופסת פלסטיק גדולה ליד הדלת, ובכל בוקר שימי לך ליד הדלת בגדי בית להחלפה (שלא אכפת לך שיתלכלכו ולא אכפת לך ללבוש על הג'יפה לזמן קצר) וכשאת נכנסת את כל הבוצק שימי בקופסא והתלבשי. זה יתן לך קצת יותר גמישות בזמנים.

מתי ואיפה הוא אוכל צהריים? (אני סתם סקרנית, אני הכי לא בעניין של שגרה, אבל כשיש אילוצים, אז חייבים לבנות כל מיני דברים מסביב כדי שזה יוכל לעבוד. אולי גם הוא לא כזה ילד שגרתי?)

אני לא אוהבת טלויזיה. אני חושבת שהיא גורמת להרבה תופעות שאח"כ צריך להתמודד איתן (כמו עצבנות ואנרגיית יתר... מציעה לקרוא את ילדים וטלויזיה)
אולי במקום שעתיים טלויזיה לעשות לו פינת יצירה שיוכל לצייר ולצבוע, להדביק ולגזור? הוא אוהב לשחק במשחקים בבית? בגן הוא רואה טלויזיה? יכול להיות שזה מצטבר לקצת יותר מדי?

אתם פשוט נקראים מקסימים, שתדעי לך. @}

מה יקרה אם הוא ישאר בגן עד 4?
אם שם אין טלויזיה, וכיף לו שם, אולי עדיף שישאר שם, ישחק בחצר ויהיה עם חברים מאשר שירבץ מול מסך שעתיים בזמן שאת עובדת. וזה גם יפתור לך את בעית המקלחת (לפחות חלק מהימים- שלא יהיה יום יום שעתיים מול הטלויזיה בצהריים).
עוד אפשרות שעובדת אצלי מצוין- להזמין חבר שבא הביתה אחרי הגן והם משחקים בחוץ (אנחנו גרים בצמוד קרקע) או בבית ואז אני יכולה להתפנות לעיסוקים שלי מבלי לגרום לו להתקע מול המחשב.

לפעמים אני מודה על יכולתי להקשיב. לקבל. לנסות...
החלפתי את הסדר.
חוזרים ממגרש המשחקים ישר למקלחת. אני עדיין לא מותשת. יש לי כוח להיות איתו בנחת.
אחר כך הוא קופץ על המיטה שלי. אני אומרת לו שיקפוץ כמה שהוא רוצה וכשיגמור שיקרא לי. בנתיים אני מארגנת את ארוחת הערב.
עוזרת לו ללבוש פיגמה
אוכלים.
סיפור. פה הוא שוכב לידי ומפהק..
אחר כך נרדם עייף ומאושר...
עברו כך יומיים.
מקווה שימשיך.
אם לא.. תפגשו אותי כאן שוב..
תודה !!!

וואו! כל הכבוד לך!!!!

מהממים.

כל הכבוד לך!!!!

החלפתי את הסדר.
חחח מדהים איך שינוי קטן יכול לעשות הבדל ענק!
באמת כל הכבוד
ואיזה כיף

ואיזה כיף
ערב שלישי ברציפות.
וואללה. זה ממש עובד. באמת שינוי קטן שעשה הבדל ענק.
באמת כיף.

וואללה. זה ממש עובד. באמת שינוי קטן שעשה הבדל ענק.
איזה יופי! כל הכבוד

טוב.
אז השינוי קרה.
אני עושה לילד בן חמש הכל. אז יש שקט. שלווה....
אבל מה ??
זה נראה לי קצת לא נכון לעשות לו הכל.
פתאום גם כשאני מבקשת ממנו לנעול נעליים או להתלבש סתם אחר הצהריים כשרוצים לצאת הוא מתחיל להתיילל. מבקש שאעשה בשבילו הכל. . אני מן הסתם לא עושה לו שום דבר מלבד בבוקר ובערב. אבל נראה לי שהוא מתחיל קצת לתפוס "טרמפ" על העניין.
אני לא מפספסת פה משהו שאחר כך אצטרך עוד עצות כדי לתקן ??

למה את עושה עבורו הכל?
זה לא שהוא יעשה הכל בעצמו או שאם לא, אז את תעשי הכל בשבילו.
למצוא את האיזון זו כל התורה כולה. לא לדרוש מה שהוא לא יכול (זה אומר להבין מה הוא באמת לא יכול) ולא לעשות בשבילו מה שהוא כן יכול.
מומלץ לפרק משימות שנדמות לנו כאילו שהן "דבר אחד" (להביא את הפח, המטאטא והיעה, לטאטא, לאסוף ליעה, לזרוק לפח, להחזיר את הפח - משימה מורכבת. זה לא פשוט "לנקות את הרצפה")

דוגמה יומיומית? להתלבש.
אולי הוא לא יכול "להתלבש לגמרי בעצמו" אבל כן יכול "להביא את החולצה הזו והזו מהארון" ואז שתראי לו כמה פעמים איך את לובשת כדי שיפנים ויעשה? וגם אז, עדיין ייתכן שלא יהיה לו קל להתמודד עם "לך להתלבש" וכן עם "הבא חולצה ומכנסיים.... יופי. עכשיו לבש אותם." כאן, זו דוגמה לאחריות שלך על מה שהוא לא יכול (לבצע תהליך) ושחרור של מה שהוא כן יכול (להביא, להתלבש)
כאילו אם הוא "לא יכול להתלבש לבד" המשמעות של זה היא שצריך להביא אותו אל הבגדים (או את הבגדים אליו) ולהלביש אותו. זו הקיצוניות השניה. גם היא לא מועילה ואפילו אומר מסרסת.

_אז השינוי קרה.
אני עושה לילד בן חמש הכל. אז יש שקט. שלווה...._
אולי זה נראה כאילו זה לא טוב. אבל זה מעולה.
קודם כל, השגת שקט ושלווה.
אבל חשוב מזה, שינית פרדיגמה. שינית צורת חשיבה.
עכשיו עולות בעיות מזה? סבבה. להתקרב חזרה למקום שבו היית, את יכולה די בקלות, אבל עכשיו יש לך יותר ידע והבית יותר שלו.
בקיצור, גם אם זה נשמע כאילו "רק" זזתם הצידה, אני בעצם חושבת שהתקדמתם טון.

<צ"ל - הבית יותר שליו>

_למה את עושה עבורו הכל?
זה לא שהוא יעשה הכל בעצמו או שאם לא, אז את תעשי הכל בשבילו._
אז כן פספסתי....
הוא יודע לעשות הכל. הוא עושה את זה מצויין. הוא עושה את זה יסודי. הוא יודע לעשות הההההכל.
אבל הוא לא מתקדם.
הוא פשוט מעופף. לא זז. תקוע.
אז או שאני לידו כמו שוטר שתפקידי לזרז. לעודד.
ואז אני פשוט מותשת וכעוסה. כי הוא לא זז !!!!!!!!!!!!!
ממש. כל כך איטי וכל כך לא מרוכז שכלום לא מתקדם.
לכן מיהרתי לקבל את העצות מלמעלה ולעשות בשבילו הכל.
הבקרים באמת יותר קלים.
בערב הוא עושה חלקית. אבל משהו בהתנהלות האיטית הזו מוציא אותי משלוותי.
הוא לא מפסיק לדבר. צריכים להיות נוכחים כדי להבין על מה אני מדברת.
הוא לא יכל להתחיל פעולה. כי כל הזמן יש לו משהו להגיד. ואם אני מתחילה לו ונותנת לו להמשיך אז הוא מתחיל לדבר ולעצור את העשייה. וכשאני מנסה לעורר אותו ולהחזיר אותו לעשייה אז הוא "רק רוצה להגיד לך משהו"...
לא סתם קיבלתי מהר את ההמלצות.
אבל פוחדת שמקלקלת לו משהו בעצמאות להמשך.

פתאום גם כשאני מבקשת ממנו לנעול נעליים או להתלבש סתם אחר הצהריים כשרוצים לצאת הוא מתחיל להתיילל
קודם כל לגמרי מסכימה עם העצות של ניצן.
לא לתת לו פעולה "גדולה" כמו "לנעול נעליים" או "להתלבש" כי זה גדול עליו כרגע.

_אבל הוא לא מתקדם.
הוא פשוט מעופף._
תראי, באמת קשה לדעת מה הסיפור פה.

כל פעם שאת מספרת, את נותנת דוגמא קצת אחרת. בתגובה לדברי ניצן, שוב התמקדת באיטיות שלו.
פה יש פשוט טבע של ילד שלא מתאים לטבע שלך ולהתנהלות שלך ולסדר היום שלך ולאיך שאת רוצה לחיות. הוא פשוט שונה ממך. והשוני הזה קשה לך.
מה אני רוצה לומר? שלאמא אחרת, שיש לה חיים אחרים ואישיות אחרת, זה לא בהכרח היה קשה.

עכשיו צריך להפריד פה: את חייבת פיתרון לשפיות שלך. הפיתרון לשפיות שלך הוא לחתוך ב"עצמאות" שלו. כי היא יקרה לך מדי.
האם את רוצה להציל את שפיותך ואת סדר היום שלך עכשיו או לבנות ילד עצמאי לעתיד?
אי אפשר גם וגם.
זה לא יעבוד איתו, כי הוא מעופף.
אם את רוצה שיעשה משהו, אולי צריך להרים יד מולו ולהגיד: רגע! קודם תנעל את הנעליים /קודם תביא לי את הנעליים הכחולות לכאן, אחרי זה תמשיך לספר לי!
ממש לעצור את הסיפור שלו פיזית כי הוא מסתבר לא יכול גם לדבר וגם לעשות באותו זמן.
זה משהו שנראה לך דורש איבחון?
את חושבת שלילד יש בעיה?
הגננת חושבת שיש בעיה?
יש לו הפרעה כלשהי או שגם לדעתך הילד נורמלי לחלוטין, זה פשוט האישיות שלו? זה פשוט הקצב שלו?