הזוגיות שלנו משתפרת

החיים לא פיקניק
אבל יש פתרונות

אז איך מבוגר בעצם יכול לקבל את התמיכה הרגשית שהוא צריך כדי להבין את הכאב של עצמו? להגדיר אותו ולהתמודד מולו?
קראי מה שהצעתי: המבוגר נעשה האמא של עצמו ותומך בילד שבתוכו. את האמא. את הילדה. את מקשיבה לה. את נותנת לה לספר לך את הכאב. את מחבקת אותה ותומכת בה. ואז היא יכולה לגדול.

בשמת תודה.
אני הולכת לנסות את התרגיל. אספר מה קורה.

בקי, מה שתארת הוא מדיניות של קרב, שניסיתי כבר. לא עבד. דברים הוזנחו. הוא פשוט יכול לעבור ליד כיור מצחין חמישה ימים, בלי לגעת בכפית. אפילו הגענו פעם לשימוש בכלים חד-פעמיים, וגם אז זה לא עזר. בסוף אני נכנעת ועושה בעצמי.
כי בחרת בקרב על דבר שלא חשוב לו. הכלים הלא שטופים מטרידים אותך ולא אותו, ולכן בחרת קרב מאד לא אפקטיבי.

גם אצלי זה ככה. כל הפסקה של הקיטור מההודעה הראשונה. הכל, מילה במילה.

למה רק אני? כך אני שואלת את עצמי ואותו, מונה שוב ושוב את כל רשימת מטלותי, מתלוננת על חוסר הצדק והאיזון, מכווצת גבות ומטיחה האשמות. תעשה גם אתה משהו.
והוא מנסה, באמת. נשמה טהורה, אבל כל כך לא יוצלחה. ואני שוללת את נסיונותיו. אני עייפה מאד מכדי לתאר בתבונה ראויה את מה שאני מנסה להגיד (עייפות = מצב קיומי), אבל בקיצור - גם כשהוא מנסה ועושה דברים לבד, אני מוצאת בהם פגם, חוזרת אחריו, שוללת אותו, פוגעת בו. זה פשוט קורה, והפגם הוא בי. כך גיליתי. או שלא, הרי אני כל כך מוכשרת לעשות כל כך הרבה דברים, והוא פשוט לא. לפעמים אני כועסת, בעיקר כשאני עייפה. לפעמים אני אוהבת, סולחת לו, שמחה בטוב גורלי שנתן לי את החופש לבחור ולקבוע ולהיות אני, כמו שאני רוצה, בטוב לי.

ואז, כמה בנאלי. כשטוב לי גם טוב לו. ולילדים, ולכולם. הנה, אפילו כאן אני היא הקובעת. יש בזה משהו נפלא, כשיש כח להתמודד עם זה.

עוד המלצה שאולי אכתוב עליה יותר בהמשך: לדרוש אלוהים של יאיר כספי. אחד הספרים הכי גאוניים שקראתי בשנה האחרונה.

לדרוש אלוהים
נועה, איך אלוהים נכנס לסיפור?

אני מנסה להעביר פוקוס ממנו אליי.
ברור לי שהמפתח אצלי. פשוט יותר קל לי להאשים אותו. זה משאיר אותי כביכול צחה ומושלמת, ואותו אשם, וככה אין קונפליקט בפנים. אבל על מי אני עובדת?

אתמול היה יום נישואינו. הוריי שכחו. לא בירכו ולא כלום. למעשה, אף אחד לא זכר, לא ממשפחתי ולא ממשפחתו. נעלבתי והרגשתי שלא רואים אותי. התחלתי לכעוס. ואז עשיתי בעצתך, בשמת. ניסיתי להזכר מתי הייתי ילדה שלא רואים אותה. האמת - מתמיד, אבל חיפשתי סיטואציה קונקרטית. נזכרתי שכילדה בת 8 הפסקתי ללמוד, לא הכנתי שיעורים, וכשהמחנכת כתבה לי הערה ביומן, זייפתי חתימה של אמא שלי. כשעלו על זה (ולקח להם המון זמן, והמון הערות) התייחסו אליי מהאספקט הפלילי, כאילו הייתי גנבת צ'קים בת 16. הסבירו לי כמה זה חמור והענישו אותי. אף אחד לא ראה אותי.
ניסיתי לנחם את הילדה שהייתי. זה לא ממש עבד, אבל כרגע, בעודי כותבת שורות אלו תפסתי שלא רק שאחרים לא רואים אותי - אני לא רואה אותי. אני לא מתייחסת מספיק לצרכיי, אני מתעלמת מתחומי עניין שהיו לי פעם. אני עזבתי כל עיסוק והשקעתי עצמי בילדים עד שנעלמתי לי. כאילו הפנמתי את היחס של אמא אליי, וכך אני נוהגת בעצמי.
אולי פה תהיה לי התחלה של שינוי?
ללמוד לראות אותי בעצמי?

תמשיכו לכתוב לי, בבקשה.

כמעט מיואשת יקרה.
(בנוסף לספרים המתאימים ולפנייה ליועצים וכו' ממליצה מאד גם על השיטה של אורה גבריאלי שהיא מציעה בדף שלה). איך שכתבת, מעלה בי את התחושות הבאות:

תבקשי את העוצמות שלך.
המצב הנוכחי מראה לך שאת מרוחקת מהן מאד.
אין לחפש אשמים או לקרוא לבעלך במילות גנאי. יש פה מערכת שעשויה משני אנשים, כאשר לך כצד הנשי במערכת - יש יותר נתונים להוביל את המשפחה שלך למקום שפוי. בעלך יבוא אט אט בעקבותיך.

יש סביבנו הרבה מלאכים שאינם יכולים ליזום שום פעולה, אך הם יכולים להיענות לבקשות. אם תבקשי עזרה תקבלי אותה.
חשוב שבקשת העזרה תהיה מהסוג הנכון.
כלומר לא כדאי לבקש "שהבעל ירחוץ כלים", או לבקש כל דבר הנוגע לבעל, שכן יעשה ככה ולא יעשה ככה.
בקשי רק בשביל עצמך.
בקשי להתחזק.
כשאת נמצאת ברגע נוראי, קודם כל התבונני בנוראות שלו, ואז בקשי ממקום עמוק בתוכך, לקבל עזרה לעבור אותו ולצאת ממנו. את יכולה לדמיין מלאכים חסרי צורה מקיפים אותך ומחבקים אותך, חיבוק אוהב לאין קץ. התמסרי להם. מגיע לך לקבל חיבוק כזה והם יתנו לך אותו אם רק תבקשי.

כל רגע כזה שתסכימי לבקש עזרה ולעבור דרכו - יחזק אותך. תני לבכי לעלות ולהציף אותך. תני לו לשחרר ממך את המועקה, את הכעס על הכיעור שבחיים האלו. הסכימי להפרד מהם.
חפשי את המקומות שבהם את מותנית לשרת את האחרים מתוך חובה וומתוך הרגל עמוק לרָצות. את מצפה ממנו שיהיה עסוק בלרָצות אותך. בעוד הוא עסוק בלשקף לך כמה את רחוקה מהעוצמות שלך, מהעצמי שלך.
אתם לכודים בסבך של ציפיות ואכזבות. הציפיות שלך מעבירות את כל הכוח שלך לאדם השני. אושרך ורווחתך הופכים תלויים בו. בפועל זה לא כך. רווחתך תלויה בך ואך ורק בך. פקעת של נתינה חסרת גבולות מצד אחד וציפיות ודרישות מצד שני הופכת אותך לתלויה וחסרת אונים. המלאכים יעזרו לך לצאת מזה, כל פעם קצת, אם רק תבקשי.

עשי את מלאכותייך מתוך נשימה עמוקה וקבלה. אם הוא לא רחץ כלים, לא שטף את הבית, לא נורא. הבית יהיה מלוכלך, הכלים יהיו מלוכלכים. רדי ממנו. התעסקי בעצמך. שימי את עצמך לעצמך במרכז. התעסקי בעינינים שלך.

זו תהיה התחלה של תהליך עם עליות וירידות. אבל כל רגע של התגברות וצמיחה אמיתית יהיה נס שיתן לך הרבה כוח להמשיך.

בחום רב.

כמעט מיואשת,
בקשת את עצתי, ראשית לרכוש לקרוא ולעבוד עם הספר לבסוף מוצאים אהבה.

לא רק שאינך כמעט מיואשת, את אינך מיואשת כלל וכלל. נהפוך הוא, תקוותייך כה רבות עד כי את מארגנת לך כמה אכזבות קטנות, לשם המשכיות ומתוך הרגלי הנפש. זה בסדר. כך דרכו של עולם.

על פני להכנס לעבותות הרחמים העצמיים וחשיבות הנפש הפרטית, אשר קופחה (ונכון את בעצמך קיפחת אותה), על פני להקיף את עצמך בדיני נפשות, התבונני בעצמך והתבונני בעוצמתך.
הפרדה של עוצמתך מעצמך יניחו תועלת בעבורך ובעבור עוצמתך. שאם תניחי לעצמך לרגע, ותתמקדי בעוצמתך, ותלמדי כיצד להעזר בעוצמתך ולאפשר אותה - על פני לבלום אותה - שוב מהרגלי הנפש - תוכלי לקבל כלי מצוין בעבור מי שאת היא, או בעבור מי שאת חושבת שאת.

כאן, כבר נכנסת אל תכנית ההבראה המדויקת - מודעות. והעלית את מודעותך מעצם הכתיבה וההרהור. שהכתיבה ועוד יותר מכך הדיבור מהווה את הגיית ההגות. והגותך אם כך מאפשרת לך את השינוי אחריו את מחפשת.

שמחה, או גילוי השמחה המוסתרת היטב בתוך קונכיית האטימות, המתבקשת מעצם היותנו בני אדם החיים בתרבות חומרית, עשויים לפתוח לך רננה אמיתית. זו העולה מעצם הזנב, זו המניעה את מיתרי הקול.

מחיאות כפיים, רקיעות ברגליים, אפילו של כעס, אפילו של שמחה, יניבו תועלת בעבורך.
עמידה על קצות האצבעות ו"נפילה" על העקבים (אפשר על שטיח קטן) יאפשרו זרימה מחודשת.

שתיית הרבה מים.

תודה רבה.

<מולבן>

_אולי פה תהיה לי התחלה של שינוי?
ללמוד לראות אותי בעצמי?_
בדיוק.
וגם מה שענת וצפריר כתבו לך - הכל הולך לאותו כיוון.

תודה.
אני מרגישה הקלה, ואפילו - כמה מוזר - שעשוע למקרא דבריך, צפריר. לא יודעת מהיכן נובט השעשוע הזה.

אבל עולה מצוקה אחרת:
תבקשי את העוצמות שלך
הפרדה של עוצמתך מעצמך יניחו תועלת בעבורך ובעבור עוצמתך
איך מפרידים? לא ברור לי. איך מוצאים את העוצמות?
אני מרגישה כאילו הגרעין הפנימי שלי אבד.
איך אני מוצאת את מי שאני היא?

האם יש לך סנקציות
האם את חרדה שמשהו יתפורר אם תפעילי סנקציות?
מה יקרה אם תגידי לו בלי לצעוק, שצלחת האוכל לא תחכה אם הוא לא מדבר איתך
אם תזניחי בעצמך את הבית בעיקר מהצד שלו (חולצותיו לא יכובסו, וכדומה)
הגם שאני יודע שזה הכי מפחיד (לדרדר מעט מצב ולחשוש מאובדן שליטה) הרי מדובר פה בצורך אמיתי לשנות את כללי המשחק, ואלה לא משתנים מרצון, אז נשאר הכוח (לא כוח ברוטאלי, גם אינך יכולה או רוצה בזה) אבל כוח סביר שיחייב שינוי הכללים מצדו.
אפשר להרחיב..
אם תרצי, אנא כתבי ל [email protected]
בהצלחה
יש תקווה
בהחלט יש תקווה!

כמעט מיואשת,
התחילי בהפרדת העוצמה מאנשים אחרים.
נאמר, ניקח דמות שאיננה שנויה במחלוקת - יאסר עראפת -
נניח לרגע את האיש, את עצמיותו של יאסר ונתבונן בעוצמתו.
זו אכן ניכרת, אמנם נראה שהיא מאבדת מכוחה - ולכאורה זה כך, אבל בפועל עוצמת האיש כבירה.

כעת, להבדיל, נפנה אל מי שמכנה את עצמה כמעט מיואשת בעוד ניתן לומר שהיא עשויה להיות נסיכת התקווה, מיס כיף התקווה הטובה (החיוך שעולה על פנייך עכשיו מאיר אותם ומאפשר לך לחזות בשמחתך).
כאשר מדברת על יאוש חשה כי מקורות העוצמה נסתרים או מכוסים בעבורה. עם זאת, אתו כווץ של הנפש אינו מעלים את נתיבי העוצמה אלא מדגיש את חוסר האונים.
דווקא חוסר אונים נמצא קרוב למדי למקורות אותה עוצמה עליה מדובר.

כאן, על מנת להתחבר לעוצמתך, הליכה על האדמה, כשאת יחפה, תועיל. ישיבה על האדמה, כשאת נשענת על עץ, עצימת העיניים וקבלת האנרגיה העולה ממרכז כדור הארץ תוך הודיה - תועיל. כאן כאשר מבקשת אחר עוצמותיה, מנתבת את האנרגיה העולה ממרכז כדור הארץ, דרך הנרתיק אל הרחם, אז מעלה את האנרגיה אל הלב ומשם נושפת אותה פשוטו כמשמעו אל כל הכוונים.

מה תעשי עם העוצמה המתחדשת כבר תלוי במי שאת, וזה כבר נוגע בעצמיותך.

לעניין השעשוע, השתעשעי ככל הניתן. התחברי במקביל לעוצמה - לשמחה - שאלו היינו הך.

תודה רבה.

<מולבן>

צפריר, תודה תודה תודה

צפריר, גם אני מודה לך על דבריו של מולבן.

כמעט מיואשת, זהו גריין שהעתקתי לפה עקב שנראה לי רלוונטי:

אני ממש ממש (כפול מאה) לא מרגישה כמו סמרטוט כשאני שוטפת רצפה. אני מרגישה כמו מלכה שמטהרת את הממלכה שלה במטה קסמים.
בשמת א מגדירה מחדש את תפקידי המלכה מתוך למה ללכלך על איך שהוא מלכלך

ובהמשך לזה ממליצה לך על המאמר Ilana]העת להיות מלכה Ilan Nov 03[/po].htm של אילנה אילן

ענת, קראתי. הדף על הלכלוך העלה חיוך גדול. של הזדהות.

אני מנסחת לי עקרונות של סדרי עדיפויות. אני באמת קורסת כשאני גם מטפלת בילדים, גם בבית, גם במכונית וגם מפרנסת. לא יכולה. אז אני בוחנת בהתאם לרזרבות המשאבים שלי - האם לוותר על אמבטיה לגדולה אבל יהיה אוכל בריא לארוחת ערב, או האם הכיור יצחין והזבל יתמלא זבובים, אבל הקטון עם החום הגבוה יינק כאוות נפשו. (הבחירות מאתמול בערב).

ושינוי משמח: בגלל שהקטון עם חום גבוה ומחר אישי עובד כל היום, ביקשתי מאימי עזרה. היא סירבה. הפתעה - במקום לכעוס ולשקוע במחשבות נקמה אמרתי לעצמי - אז אני אראה אותי. מה יעשה לי טוב מחר? אלך לארגן פיקניק עם חברה. (בחוץ הקטון לא ידביק איש, נכון?).

ההרהור המציק היומי: אם חלוקת התפקידים תישאר כך שאני עושה את הרוב ואישי מעט מאוד, ובכל זאת אצליח לא להתחשבן ולהתמרמר ואסתדר כל הזמן בעצמי, אולי בטווח הארוך יצטבר נזק (בריאותי, נפשי, חוסר איזון)?
ואם אמצא לי ערוצים אחרים לחוות יחד ולהטען באנרגיה (חברות, עבודה, קדרות, who knows), אולי משהו בתחושת השותפות יישבר באופן בלתי הפיך? ואז - בשביל מה זוגיות?

כלומר, לא יכול להיות שכל הפתרון נעוץ בשינוי גישה שלי. משהו באיזון הזוגי חייב לזוז.
איך?

לא יכול להיות שכל הפתרון נעוץ בשינוי גישה שלי. משהו באיזון הזוגי חייב לזוז.
ברשותך נשנה במקצת את המשפט, נוריד ארבע מילים ונוסיף מקף:
הפתרון נעוץ בשינוי גישה שלי - משהו באיזון הזוגי חייב לזוז.

האם לוותר על אמבטיה לגדולה אבל יהיה אוכל בריא לארוחת ערב,

בדיוק. זה משחרר מ"החובות הנצחיות". מי אמר שחייבים להתקלח כל יום? גם אוכל בריא לא חייבים כל יום... אחד המשפטים שיכולים להועיל בזה הוא: לא נורא! אם לא היום אז מחר, או מתי שיסתדר. ככה מתחילה זרימה. שחרור מ"מה שאמור להיות" שיוצר המון ציפיות לא מציאותיות, שאף אחד לא יכול לעמוד בהן.
אם תאמרי "אבל אצל אחרים זה אחרת" - אחרים הם אחרים. זו למשל התחשבנות. כל אחד והבעיות שלו. אין לך מושג איזה בעיות יש לאותם אחרים.

אם חלוקת התפקידים תישאר כך שאני עושה את הרוב ואישי מעט מאוד, ובכל זאת אצליח לא להתחשבן ולהתמרמר ואסתדר כל הזמן בעצמי,

אז הכל ישתנה.
המצב שאת מכירה עד היום זה שאת עושה הכל בעצמך וכן מתמרמרת ומתחשבנת.
המרמור והחישבון הם בדיוק מה שישאיר את הכל כפי שהוא, ואף יחמיר את המצב בהדרגה.
מרמור וחישבון הם בולעי חיים.
ולא מדובר על לבלוע את המירמור והחישבון אלא לייצר אנרגיה אחרת לגמרי. אנרגיה של מרכז פנימי, של חסד, חמלה ואהבה. האגו הפגוע הוא זה שלעולם לא יהיה מרוצה - לא משנה כמה הוא יקבל. הוא מותנה לדרוש סיפוקים ולהיות בלתי מסופק לנצח. המרכז האמיתי הופך את האגו לקטן יותר, בעל משקל קטן יותר, פחות מנהל את הענינים - אלא משרת אותך ברגעים הנכונים.

ואסתדר כל הזמן בעצמי
כן מדובר על לקיחת אחריות גמורה (אחריות ולא אשמה!) על מה שקורה לך. ואם תצליחי לעשות את זה ולהרים את עצמך מהמקום המתחשבן - אז כבר יבואו הרבה הקלות בצורות מאד לא צפויות, שממקום של מירמור וחישבון אי אפשר בכלל לראות את קיומן או לאפשר אותו. גם בעלך עוד עשוי להפתיע אותך לטובה כשתהיי בתהליך הזה.

זכרי שמדובר בתהליך. דברים מסוימים ישתפרו מיד ואחרים לאט לאט. מדי פעם צפוי צעד אחורה לפני שני צעדים קדימה. חיזקי ואימצי.

יופי, יופי של מילים. הכל אמת ויפה אבל מה עושים??? תכלס!
אני אקח אחריות, אני אבין ואסכים שלא כדאי להיות ממורמר ומתחשבן - איך בדיוק עושים אתזה?
ולא מדובר על לבלוע את המירמור והחישבון אלא לייצר אנרגיה אחרת לגמרי. אנרגיה של מרכז פנימי, של חסד, חמלה ואהבה.
לייצר אנרגיה = ?
המרכז האמיתי הופך את האגו לקטן יותר המרכז האמיתי = ?
ואם תצליחי לעשות את זה ולהרים את עצמך מהמקום המתחשבן = ?
מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח...

מילים מילים הוא בדה ממוחו הקודח...
גילגול, את המילים שאני כותבת בדו כמה חכמים הרבה לפני...

תאמין לי שהייתי שם - במקום המיתחשבן והממורמר ואני הרבה הרבה פחות שם היום. אחרת לא הייתי מעלה על דעתי לייעץ. לי באופן אישי עזרו כמה ספרים ואיזה מטפל אחד או שניים.
אם תרצו אין זו אגדה.

הדברים הראשונים הנדרשים לכל התפתחות הם פתיחות ותשוקה להשתנות. (גם מעט אופטימיות לא תזיק...) הדבר הבא הוא: התבוננות. התבוננות היא הכלי הראשון במעלה לחילוץ ממצבים כולאים. כל עוד אנחנו שקועים כל כולנו בסיטואציה, אין ביכולתנו לראות מה קורה באמת. רגשות הכעס והתסכול מסמאים את עיננינו.

ברגע שחלק קטן בתוכנו מסוגל לנקוט עמדה ולהסתכל על עצמינו מבחוץ - אנחנו מתבוננים. יש בתוכנו את הכועס, ויש את מי שהוא עד לכעס. (למה לי להכביר מילים - יש ספר מופלא שעזר לי מאד להבין את זה ולבצע את זה, הספר "כוחו של הרגע הזה" מאת אקהרט טול, ספר לכל החיים). בקיצור, אותו העד, הוא זה שמסוגל להוציא אותנו מהבוץ.
אתן לך דוגמה מן הספר שעבורי היתה דוגמת מחץ:
לפעמים אנחנו רואים אדם שהולך ומדבר לעצמו בקול רם ברחוב, ואנחנו מחשיבים אותו משוגע. ההבדל ביננו לבין אותו אדם הוא קטן מאד: אנחנו מנהלים במוחינו שיחות ללא הפסקה. מה שנדרש כדי לצאת מהבוץ הוא היכולת להיות עם עצמינו בדממה. להקשיב לדממה שנמצאת כל הזמן ובכל מקום.

עוד ספר שיכול לעזור מאד ל"מתחילים" בעולם המודעות הוא "ארבע ההסכמות" מאת דון מיגל רואיז. (למי שלא קרא הרבה ספרים בתחום מומלץ לקרוא לפני "כוחו של הרגע הזה")

התבוננות, מודעות ... מתחילים, מתקדמים... שוב אני חוזר - תכלס! מה עושים? מדיטציה? הזוגיות שלנו משתפרת !!! הילד עם צרכים מיוחדים ואני אשב ואתבונן?
פתח תקוה אם מפריעות לך השאלות בדף הזה שפתחת אז תגידי מייד. תודה

גילגול, במחשבה שנייה, אתה מוזמן לפתוח דף משלך ולפרט בו את בעיותיך ואז תוכל אולי לקבל תגובות ספציפיות יותר, במקום לתפוס טרמפ מזדמן על בעיה של מישהו אחר, ולקבל עצות שאולי אינן בכלל מתייחסות לעניינך.

עצה מעשית להשגת שליטה על ניהול הבית מתוך מקום של שמחה ולא של קורבן: fly lady , שרבות נכתב עליה גם כאן. הוריד את מדד המירמור אצלנו בבית, והכניס אותנו לתקופה חדשה.

התבוננות, מודעות ... מתחילים, מתקדמים... שוב אני חוזר - תכלס! מה עושים? מדיטציה? הזוגיות שלנו משתפרת !!! הילד עם צרכים מיוחדים ואני אשב ואתבונן?
בהחלט כן. שב ותתבונן.
הילד עם צרכים מיוחדים? הזוגיות שלך מתפוררת?
אתה עם צרכים מיוחדים.
אתה מתפורר.
ומכיון שכך, שב והתבונן. אין לך משהו אחר לעשות. רק שב והתבונן.
ובזמן שאתה מתבונן, שאתה מרשה לעצמך להתפורר ולהתבונן בתהליך הזה של ההתפוררות, שאתה מקבל את חייך, את ילדך ואת צרכיו, את עצמך ואת צרכיך, ואת הזוגיות שלך שנדמית כמתפוררת למי שמתפורר, שכך נראה לך וכך לזוגתך, ששניכם מתפורררים ברמה האישית ומכאן הכל מתפורר.
ומכאן שאם תצליחו תוך כדי גם להתבונן ב עיני הזוגיות שהיא שניכם, כצוות, כזוג, כאחד, יפתח הפתח לשינוי. הן בעבורך והן בעבורה.
והעשייה הנדרשת תוך התפוררות - זו השולחת אותך להתבונן או להכנס לאי עשייה, אם כך לא תדרש עוד מכיון שלאחר ההתפוררות הזו תוכלו לבנות את עצמכם, הן אתה והן יקירתך והן הזוג הזה שאתם ולהתגבש סביב הצרכים האישיים של שניכם המתפרשים כרגע לניגודיהם - להתרגם מחדש לכוון השלמתם.

כך, ניתן לראות ביחסי מין היבט של מאבק, כביכול חיזור והיענות או פיתוי והתפתות בעוד אלה מייצגים תואם מושלם של השלמותיהם. שאלולא היה אותו תדר נקבי משמש כמיכל, לא היה אותו כוח זכרי מוכל אל תוכו בחדירתו. ואלולא אותו כוח זכרי חודר, לא היה לאותו כוח מכיל מה להכיל.

על פני התרסה כנגד הרוח, התבוננות.

תודה רבה.

<מולבן>

בגלל שמירת זהות הזוגי שלי, לא מפרטת כאן את שמי.
רציתי לומר לך, כמעט מיואשת, שגם אנחנו היינו במצב מאד קשה, ממש מצב של קרוב לאבדן תקוה. הרבה מרמור, חוסר תקשורת, תחושת קורבניות של שני הצדדים, עייפות רבה. התחלנו ייעוץ, והמוקד בייעוץ, שהיה בשיטת אימאגו (השיטה בספר לבסוף מוצאים אהבה ), איפשרה לנו להבין הרבה יותר כל אחד את האופן בו השני רואה את הדברים. זה פתח לנו פתח קטן, איפשר לנו לדבר אחד עם השני לפחות בפגישות הייעוץ...
לאט לאט התחלנו להבחין אחד ברגשות של השני, ונפתח לנו יותר ויותר פתח לתקשורת. היום עדיין בתהליך, אבל אנחנו נמצאים במקום אחר לגמרי, הרבה יותר אופטימי. אני ממש ממש לא האמנתי שיעוץ יוכל לעזור ומרגישה היום שלאחר כמה חודשים יש שיפור משמעותי.

אין לי ספק שחשוב מאד לעבוד עם הדמויות הפנימיות של הילדה, של העוצמה, ועוד, כפי שאפשר לראות גם במאמרים של אורה גבריאלי העבודה עם הדמויות מאפשרת לראות צדדים שונים בנשמתנו, ולראות שלכל אחד מהם יש דרך משלו להתיחס למציאות, כמו המיואשת, העוצמתית, הילדה הקטנה, המבקר הפנימי, ועוד, ולהכיר בכך שאף דמות אינה האמת המוחלטת, ובמקביל, לראות שהתפיסה של כל דמות את המציאות מאד סטראוטיפית. זה שם את תחושות הייאוש בפרספקטיבה אחרת מול העוצמה, ומאפשר להתחבר גם ליישויות פנימיות אחרות, ולאנרגיות שלהן, ואלה פותחים את הדרך לאפשרויות חדשות.

יקרה,
בבקשה זכרי כל הזמן : "לא בכל מחיר".
מגיע לך לחיות חיים טובים עם אדם שיעריך אותך כשוות ערך.שיאהב כמו שחלמת. שיתחזק מתוך הקשיים.
בידקי אם זה האדם הנם לצידך-
אם לא- נהיה כאן בשבילך גם הלאה. תהיי חזקה.

ניבה, האדם הנם לצידי הוא בחירתי. הוא אב ילדיי ומתוקף כך אנחנו זוג לכל החיים.
אני מקווה שגם נהיה שותפים וחברים לחיים ולא רק זוג.
הייתי מאוד רוצה טיפול זוגי ואני מכירה את שיטת האימגו כמו גם את "בסוף מוצאים אהבה". אישי מסרב לטיפול. אני כרגע מטפלת בעצמי כאן, והמודעות גוברת. אני כבר חשה בשינוי.

קיטור קורבני: (טוב, לא עושים שינוי מוחלט תוך שבוע, נכון?)
חזרנו הערב עייפים אחרי קומזיץ ביוזמתי. אישי היה מרוצה מכך שאני שמחה, פרס מצעים על המיטה המשפחתית והלך לישון. אני רחצתי את הילדים, אספתי אחריו את החלב שנשאר מחוץ למקרר והחזרתי את הקורנפלקס לקופסה . הוצאתי כביסה מהמייבש והכנסתי את הכביסה הרטובה מהמכונה למייבש (הוא אמר שיעשה, אבל שכח). הכנסתי כלים למדיח. אספתי מגבות. כעת אני מניקה. בכיור סירים בני שלושה ימים. הסירחון, הסירחון...

ועוד הבהרה - למקרה שמישהו חשב - גילגול הוא לא בן זוגי וגישתו שבעיניי היא צינית וקצרת רוח היא בדיוק המקום שהייתי בו וממנו אני נחלצת.

שאם תצליחו תוך כדי גם להתבונן בעיני הזוגיות שהיא שניכם, כצוות, כזוג, כאחד, יפתח הפתח לשינוי
זו בקשתי מעצמי ומבן זוגי. הוא מתנגד באופן גלוי ובהיר לעבודת צוות, לצורך לדבר, להתייעץ, לשתף, לחלוק. הוא רוצה לעשות דברים לבד, בדרכו, ושאני אעשה בדרכי. אותי זה תוקע.
מה מכאן?
כשאני מנסה להתבונן בעיני הזוגיות ולא רק דרך עיניי - אני רוצה שיתוף בחלק מהדברים, ולכבד את דרכו היחידה - בחלק אחר, אבל אם אין כלל שיתוף, איך יישארו עיניים לזוגיות?

עוד משהו:
אני מאוד רוצה להיות מחוזרת.
אני כמהה לפיתוי.
אני זקוקה למחמאות (ולשינה

).
אני רוצה שנצא לרקוד יחד.
אמרתי לו. הוא רואה בכך שלב בכיבוש ליבי ואחרי הנישואין זה מיותר.
הוא רוצה שאמשך אליו 'באופן טבעי' בלי שיתאמץ.

גם את הדברים האלה אני אמורה לספק לעצמי?

הבעל שלך מעצבן נורא. ממש . כשאני קוראת אותך , ממש בא לי לעמוד לידו ולנער אותו.
התפיסות שלו מאוד ילדותיות, שובנסטיות,מעובתות.
מצד אחד נורא קל להגיד לך תעיפי אותו. מצד שני ..אם זה השני שלך....אז אולי הבעיה היא קודם כל אצלך?
מה מביא אותך לתת לעצמך להיות במקום כזה? מה המודל שהיה אצלך לזוגיות אצל ההורים?
מה מהביא אותך לבחור במקום הקורבני הזה? מה מביא אותך לנסות להיות כל כך מושלמת?
מה מביא אותך לתת לו כל כך הרבה במקום?מה מביא אותך לותר על עצמך?על הצרכים הבסיסיים שלך?

_אמרתי לו. הוא רואה בכך שלב בכיבוש ליבי ואחרי הנישואין זה מיותר.
הוא רוצה שאמשך אליו 'באופן טבעי' בלי שיתאמץ_
מה ההגיון בזה? כאשר אנשים מנסים למצוא עבודה, הם משתדלים להראות טוב, מקצועיים ולדבר בצורה מרשימה. כאשר הבעלי המזל מקבלים את העבודה, הם ממשיכים עם מה שהם עשו כדי לקבל את העבודה. אם הם יפסיקו להתאמץ ויגידו רואה בכך שלב בכיבוש_ מקום העבודה _ואחרי_ מציאת העבודה _זה מיותר הם מהר מאד ימצאו את עצמם מפוטרים.
אם יש גינה יפה, חייבים לטפח אותה או שתכוסה בקוצים ובצמחים שוטים, ומה הגינה הזאת שווה? הייתי מציעה להתמקד במה שאת כן יכולה. מה שלא חשוב ולא הולך, אל תאמצי את עצמך עד כלות כוחיך. לא יקרה כלום אם לא תספיקי הכל. בעצם אפשר ללמד את הילדים גם לעזור. באתר http://www.flylady.net הם נותנים טיפים איך להכניס ילדים לתוך העזרה בבית. הילדים צריכים אמא שמחה. תטפחי את עצמך, תשתדלי להראות טוב ומושכת ומפתה. ואינך חייבת להגיד כן לבעלך כל פעם.. אם הוא רוצה אותך שיתאמץ קצת. שיראה שצריכים לכבוש אותך מחדש, וזה שאת נשואה איתו, זה לא אומר שהמלאכת הכיבוש נגמרה.
אם הוא באמת כל כך נורא ולא איכפת לו, הייתי מציעה להציב לו אולטימטום שאת ממש לא מאושרת וממש לא טוב לך ושאת רוצה לעבוד איתו לשפר את הנישואים, ובזה שהוא לא רוצה, זה נראה לך שלא חשוב לו ולא איכפת לו, ואת עלולה יום אחד להתמוטט או אפילו לעזוב.

אני רק רוצה לציין שהדברים שאכתוב נאמרים לאחר שקראתי את הדף כולו, הלכתי להתקלח ועדיין לא השתחררתי , כמשתתפת פאסיבית לא יכולתי לשבת על הגדר ולשתוק.
כמה דברים:

מאמינה לגמרי שהבחירות שלנו הן שלנו .למה בן הזוג הזה הוא הבחירה שלך?- עניין שאת צריכה להרהר בו לעומק ולהבין אותו עד סופו, אולי כשתביני, תחליטי שזה רק עוד מעגל שאת מסתובבת בו כל חייך והגיע הזמן לשבור את המעגל

ויש מקום לספק:-בן זוג שוביניסט, הסקס הנדיר כשלעצמו, כואב, מטיל עלייך את כל האחריות כולל פרנסה ילדים וטיפול בבית.למה בחרת את המקום הזה?

מאחר וזו בחירתך ויש לי כבוד אליה, אני מציעה שתנהגי בבן זוגך בדיוק כפי שהוא דורש כל העת, כאל ילד קטן. את לוקחת החלטות לבד, באין שותף בבית. את רוצה לצאת, והוא עדיין לא הגיע, הזמיני בייביסיטר וצאי. כמי שחשוב לו לא לבזבז כסף,יש סיכוי שפעם הבאה הוא כבר יגיע בזמן ,ואם לא, את ממשיכה בשלך,ומקבלת את הזמן החשוב כל-כך.

ערך מוסף יכול להיות בזה שתחזור אשה שמחה וגם הזוגיות תרוויח.בכל אופן, בראש וראשונה, את בפוקוס

יש לי התנגדות למסרים כפולים, וכמה מבאי הדף פה, הכתירו את פועלך בתואר מושלמות ,כאילו ואם תעשי פחות, תהיי קצת פחות ממושלמת,ומוסיפים, זה בסדר, הנה קיבלת אישור. אז תסלחי לי אם אומר לך שאין שום דבר מושלם בהתנהלותך, אין שום דבר מקסים בלהיות קרבן. קחי את המושכות לידייך והיי אחראית לחייך. הוא לא רוצה לעזור, תודיעי שאת קורסת ומפסיקה לעבוד ,כדי לטפל בילדייך ובבית. את רוצה את עבודתך, תודיעי שאת לוקחת עוזרת. אל תתיעצי, עשי! זה מה שהוא בעצם מבקש.
חשבי על הבחירה שלך בבן הזוג שלך, ואז חשבי על עצמך כהורה. את מודל לחיקוי של ילדייך,אני רואה כל יום איך בתי היא מראה של טעויותי, של יתרונותי וגם של אביה, כמובן.מתוך האחריות הזו, אני מפצירה בך, לשבור את המעגל. לבדוק את עצמך.הראי לילדייך דוגמא בהיותך, אשה חזקה.המשמעות לחוזק הזה היא המשמעות שאת נותנת.

אם החלטת להישאר, יופי,אבל ממקום גאה, שמח,מחליט ולא נגרר לריפיונו של האחר, ואם החלטת להיפרד, טפלי בעצמך, כך שתהיי האדם שאת רוצה להיות ,ותזכי בבן הזוג שאת מצפה לו.אני מבינה מדברייך שנפרדת כבר בעבר, אבל זכרי שהפרידה היא רק יריית הפתיחה לעבודה עצמית גדולה שתביא אותך לזוגיות מעצימה .עניין שיכול להתרחש גם בזוגיות הזאת, אם תחליטי שהכח בידייך, המצב הכללי בבית ישתנה, לטובה, אני מקווה. כי כשמישהוא נוהג בכבוד בעצמו, כך נוהגים גם השאר.
מקווה שאין בדברי מן התוכחה או הדידקטיות, פשוט חדרת מתחת לעורי וכך יצאו הדברים
כל טוב לך.

הי, מקווה שהיום היה יותר טוב (חשבתי עלייך- גיהקת?!),
מה עם סרטים אמריקאים קיטשיים עם הפי-אנד שבהם בסוף הוא מבין? אולי תנסו לראות כזה יחד?
(אם למישהו יש המלצות לכאלו תעזרו לי כי אני גרועה בשמות...)
שימרי על אופטימיות...

אנונימי

חברה מספרת לי שהיא מאמינה / בטוחה שיש איזה משהו, שאם מבינים אותו אז אפשר ליצור שינוי כזה, שהכל נראה אחרת.
אני לא מאמינה בזה. רוצה להאמין, אבל לא מאמינה. מחכה לראות מה החברה תלמד, שתספר לי מהו המפתח לדלת הקסמים.
כל מה שאת מספרת, מוכר. הספר תחזוקת בעל עוסק בזה.
בקי כתבה אי שם למעלה, נדמה לי, שביעוץ זוגי ינערו אותו. משהו בסגנון.
עד כמה שידוע לי - לא ממש.

שאלו אותך קודם ובכל מיני דרכים למה בחרת בו להיות זוגך, למה בחרת כזה אדם להיות לך שותף לחיים.
ואני שואלת, איך יכולת לדעת? והלא כשחיזר אחריך, הוא היה אחר לגמרי, לא? (נובע מתוך _אמרתי לו. הוא רואה בכך שלב בכיבוש ליבי ואחרי הנישואין זה מיותר.
הוא רוצה שאמשך אליו 'באופן טבעי' בלי שיתאמץ_ )

פתאום אני שמה לב שחִיזֵר וחָיזַר ללא ניקוד, נכתבים אותו דבר...

כמוך, גם בעיני אבי הילדים צריך להישאר עמם ועם אמם - פרידה היא פתרון בעיני כמעט ורק במצב של התעללות / אלימות (רגשית - פיזית וכו').

תוהה מהן אותן בעיות שנשים שכן עושות הכל סובלות מהן... היום רואה פחות ופחות נשים כאלה אבל בדור של אמי - שלא היתה כזו בכלל - ושל הורי חברות ילדותי, הם אכן היו כאלה שגם ניהלו את כל עינייני הבית כולל ילדים בישולים נקיונות חשבונות ומה לא, וגם עבדו, לפחות חלקית. וכילדה, לא הבחנתי בתלונות או מצוקה. ההייתי כסומא? ( - לי זה גורם לרגשי נחיתות ותסכול: אני גם מקטרת ומתלוננת וגם בקושי אפשר לקרוא למה שאני עושה למען פרנסת הבית בשם "עבודה"... ובקושי רב מצליחה לא לקרוס בסוף כל יום. וגם זה לא תמיד. לפעמים אני באמת קורסת)

לדעתי, המצב בו את נמצאת, חייך העייפים והמותשים - בלתי נסבל.
כתבתי על מנת לתמוך בך. ליבי אליך. מקווה שיצליח לך ולכם!

אנונימי

קראתי כעת את הקישור למאמר של אילנה אילן.
לעילא ולעילא.

לגבי בחירת בן הזוג:
בחרתי בו, כי פעם אחרי שהתקלחנו יחד, הוא ניגב לי את הפנים בכזו עדינות, שהתמוססתי.
בגלל שהאמנתי שיש מולי מישהו שידאג לי, שיטפל בי. זו האמת העמוקה. וגם כי האמנתי שהוא יהיה אבא מקסים (והוא אכן כזה). התאהבתי בו. זהו. מעכשיו זה עבודה כדי שזה יצליח. לא יהיה נסיון להחליף אותו באחר.
יש בו בנוסף, תכונה מדהימה - הוא מצליח לראות מעבר להתקפי הזעם שלי, כעס משתולל, צרחות איומות - את המצוקה. והוא מסוגל לספוג ולהכיל אותי. זה הרבה, בעיניי.
אם יורשה לי להשוות את הנישואים כמסע, לא נראה לכם בזבוז להתחיל כל פעם מהתחלה ולעצור כשמגיעים לעלייה הסלעית התלולה? לא עדיף לנסות לחצוב בה שביל ולהגיע למעלה, איפה שיש נוף ואויר צלול?
מנסיוני מגרושיי (וטוב שלא היו ילדים בעסק) - עזבתי בעליה התלולה, התחלתי את כל המסע מחדש - ונחשו מה - נתקלתי באותן בעיות בדיוק (וגם אחרות, בונוס

).
הבעיות החוזרות הן אלו שאני צריכה לפתור עם עצמי. לא יעזור להחליף בן זוג.

תוהה מהן אותן בעיות שנשים שכן עושות הכל סובלות מהן
אמא שלי היא כזו (כן, כן, שמתי לב שאני משחזרת את התבנית הזו) והיום יש לה מחלה אוטואימונית (מערכת החיסון תוקפת את הגוף עצמו) שנקראת קְרוֹן, ולדעתי גם סוג סמוי של הפרעה אובססיבית-קומפולסיבית.
אמא של אישי סובלת מאסטמה קשה, התקפים שמשתרעים על פני כל היממה.
אחותה (שגם היתה כזו) פיתחה בגיל 55 סרטן אלים וקטלני שגמר אותה תוך חצי שנה.

ולי גם התחילה אסטמה לפני שנתיים והיא הולכת ומחמירה.
נראה לי שהגוף תוקף את עצמו, על מנת להעביר מסר. לנער. שנבין שאי אפשר ככה.

מהמקום הקורבני אני רוצה לצאת, בלי קשר להתנהגות שלו.

יש בו בנוסף, תכונה מדהימה - הוא מצליח לראות מעבר להתקפי הזעם שלי, כעס משתולל, צרחות איומות - את המצוקה. והוא מסוגל לספוג ולהכיל אותי. זה הרבה, בעיניי.

הרבה? המון!

יקרה מאוד, קראתי חלק מן הדף , ורציתי לחזק את ידייך במסע הלא פשוט ...
"אין שום יאוש בעולם כלל " (רבי נחמן מברסלב זצ"ל)-יש תורה שלמה בעינין זה . מאוד מאוד עמוק,אך העיקר,ניתן להיתחדש ולהתחיל מהתחלה בכל רגע ורגע ,וכל מה שקילקלנו ניתן גם לתקן.ובכלל ע"פ היהדות הזוגיות הינה כמו צמח שיש לטפל כל רגע ורגע -עבודה עצמית ועבודה זוגית(כשניתן)אחרת צומחים עשבים שוטים והקרקע כמהה למים חיים.אבל תמיד ישנו קצה חוט להתחיל לעבד את הקרקע מחדש ולהופכה לפוריה ופורחת(מניסיון). אם תרצי לנסות להביא שינוי דרך הכלים של היהדות בכלל ,ושל רבי נחמן בפרט,אשמח להיות לעזר. מלחמה וכוח לא הביאו מעולם מרפא ושקט .רק שלום ורכות מולידים פירות אמיתיים של צמיחה ,חיים,ואושר. ולמרות המילים ה"גבוהות"כביכול , יש ביהדות כלים מאוד "תכלס" שימושיים וידודתיים , שוב ,אם את מעונינת לשמוע...שלום בית אמיתי הינו אחד האתגרים הגדולים ביותר! יישר כוח על הנסיון לתיקון ,וזכרי שהכל יכול להתהפך לטובה ממש!
בהצלחה (אין לי אי מייל. 04 -9823775)

שלום,
קראתי את שכתבת פתח תקוה, ואני מבקשת סליחה מראש שאני מתפרצת לדף שלך, אבל הערב בעלי (?) ארז מזוודה ועזב. ואני בהריון, עם תינוק שעוד לא בן שנה וחצי. כבר זמן רב אני מנסה להעזר בעיצות שעולות בדפים השונים כדי לשבור את מעגל הקסמים שאליו אנחנו נזרקים שוב ושוב, ללא הצלחה.אני שואלת את עצמי - איך התחתנתי עם גבר שיכול לעזוב אישה בהריון ? ואולי , איך התחתנתי עם גבר שכבר שנה וחצי מפעיל עלי טרור נפשי? איזה "צורך" הוא מילא בתוכי ? אני גם שואלת את עצמי - מה עכשיו ? האם "להתחנן" אליו שיחזור? איך אני אסתדר לבד? (בארץ זרה, ללא משפחה) מי יטפל בקטנטן שאני צריכה ללכת לעבוד (מה שבעלי עשה עד עכשיו)? האם אני רוצה שיחזור?
התשובה היא כן, אני רוצה שיחזור, אבל לא מבלי שיקח אחריות על מעשיו.
אני יודעת (צפריר...) שאם אני אשתנה, הוא יתאים עצמו אלי - נסיתי - אמרתי שאני לא אגרר יותר לויכוחים חסרי טעם ותכלית, ללא כל סיבה, שנמשכים שעות. אז אמרתי. והוא - הודיע שאם אני רוצה שקט, הוא יתן לי שקט - וקם ועזב.
עצות? מישהו?

ערבה,
נראה שזהו דפוס אצלכם. לא?
את מאיימת, הוא קם ובורח. כך בכל פעם שאת עומדת מולו.
כאן, במדה ויחזור יהיה מקום לקבל את זה שיש לכם בעיה ואתם נדרשים ליעוץ חיצוני.
במדה ולא יחזור, יהיה עלייך לקבל החלטות. בין היתר האם אינך צריכה לחזור לארץ ומה משמעות החלטה שכזו.
בכל מקרה - עליכם לקבל עזרה חיצונית ובכל מקרה את יכולה לשים את זה על השולחן. לא יתרצה? תראי מה הלאה.

איך אני אסתדר לבד? (בארץ זרה, ללא משפחה) מי יטפל בקטנטן שאני צריכה ללכת לעבוד (מה שבעלי עשה עד עכשיו)?
את יכולה להעמיד פנים שאת אמא חד-הורית. מה אמא כזאת הייתה עושה? אולי שוכרת מטפלת? אולי חוזרת לארץ להעזר במשפחה? בכל מקרה, די ברור שאת לא יכולה לסמוך על בעלך, לכן מבחינה מעשית את כמו אמא חד-הורית.

בהצלחה!

ערבה יקרה,
ליבי ליבי לך. מאוד מבינה את הקושי וההלם שלך. ואת לא סתם מתפרצת לי לדף. ממש לא במקרה, לדעתי - מה שקרה לך, הוא מה שקרה לאחותי. אמנם לא בארץ זרה, אבל בעלה עזב אותה בחודש רביעי, כשהתינוק הגדול שלהם היה בן שנה. אחותי כיום אם חד-הורית לשניים פצפונים וזה באמת נורא קשה. ולא מקרה שכולנו בחרנו לנו כאלה בעלים.
את צריכה כנראה לתת לעצמך את התשובה האישית שלך לגבי בחירתך, אבל לדעתי לפני התבוננות - התארגנות.
תחליטי אם את חוזרת לארץ, אם את שוכרת עזרה או מגייסת עזרה מחברים בלי תשלום. ההתארגנות היא קריטית להשרדות. אחר כך חשבון נפש.

בדיקה עצמית של הבוקר:
אישי התקשר אליי, היה זקוק לתמיכה. הוא לא היה אסרטיבי, אז המוסכניק טירטר אותו, גבה כספים עצומים שאין לנו, והאוטו עדיין לא מתוקן. בזמן שאישי דיבר, הקטון בכה וטיפס לי על הרגל והגדולה קפצה לי על הגב. במקום לבחור למי אני מתפנה כעת, ייעצתי לאישי עצות שרק עיצבנו אותו יותר. הוא טען שכבר הרבה זמן אינו מקבל ממני אמפטיה. נעלב וסגר את הטלפון. מצד אחד אני מבינה אותו, מצד שני מצצו אותי שלושתם, עוד לפני שצחצתי שיניים ורחצתי פנים.
בדרך כלל אני קמה בבוקר רק כשאין ברירה - אחרי שהקטנים התעוררו והקטון רוצה לינוק. אני מלבישה ורוחצת את כולם לפני שאני מתייחסת לעצמי. אני גם בדרך כלל לא מספיקה לשתות או לאכול בבוקר. אולי הגיע הזמן לשנות קצת את הסדר, וקודם לדאוג לעצמי, והשאר יחכו. (אולי רק הנקה בכל זאת דבר ראשון). אולי בשביל זה גם צריך להתעורר קודם, שיהיה לי זמן לדאוג לעצמי, אבל לא בא לי לוותר על שינה. הם קמים בשש בבוקר, ואני לא נרדמת לפני אחת בלילה!

הי, את כאן איתנו לעיתים- גם זה סוג של זמן לעצמך, לא?

נו באמת ניבה, אולי תפרגני לה קצת יותר זמן משיחות וירטואליות,להתארגן על יום חדש בצורה שפויה.העניין הוא שבן זוגך אולי כועס ובצדק,כי את מנסה להיות שם ואת לא שם ואז כולם יוצאים נפסדים. אפשר לא לענות לטלפון כשמטפסים עלייך 2 ילדים, אפשר להגיד לו שעוד 20 דקות, שעתיים את חוזרת אליו, אבל אז היי שם בשבילו.העניין הוא לדעתי, שאת צריכה להפסיק לרצות , להפסיק את מודל הקדושה מעונה, ולייעל את חלוקת הזמן שלך,,כך שתפסיקי לנסות להיות שם בשביל כולם ולא להיות שם,זה מאד מתסכל,גם לצד השני.

תודה.
אנחנו ביעוץ חיצוני כבר כמעט שנה וחצי (חמישה שבועות אחרי שהבכור נולד). בכל פעם זה נפסק כי הוא טוען שהמטפלים כולם לטובתי.
החוזה שלי כאן נגמר עוד חודשיים ואז אחזור לארץ, לא נראה לי שאוכל להכניס את הקטנטן למעון למשך חודשיים - שינוי גדול מדי...
למזלי הבוס מבין (בנתיים...) ואוכל חלקית לעבוד מהבית. אבל הדמעות... הקטן כל הזמן אומר אבא, אבא, ואני מנסה לא לבכות לידו.
רק כמה שעות ועדיין כאוס.
פתח תקוה, תודה ו-

בדרך כלל אני קמה בבוקר רק כשאין ברירה - אחרי שהקטנים התעוררו והקטון רוצה לינוק. אני מלבישה ורוחצת את כולם לפני שאני מתייחסת לעצמי.
כל השאר גדול עלי כרגע לתגובה (אני חולה ודי על הפנים), אבל פה:
פליי ליידי . באמת התורה. בחיי.

אני רוצה לספר לך, שרק הדבר הקטן הזה - לקום, להתרחץ, להתלבש (כולל נעליים נוחות עם שרוכים!) לפני כל דבר - שינה לי את כל החיים.
הייתי עייפה ועלובה (אפשר אפילו להגיד "דיכאונית"), וברגע שעשיתי את זה (אחרי ההנקה, כשהקטן נרדם חזרה - או לא, קמתי-התרחצתי-התלבשתי) - פשוט הפכתי בבת אחת ל"בן אדם". זה היה מדהים.

והדבר השני:

הם קמים בשש בבוקר, ואני לא נרדמת לפני אחת בלילה!
מתי הם הולכים לישון? מתי את הולכת לישון?
אני גיליתי, שכשאני "לא נרדמת" בלילה, זה בגלל שבעצם "עברתי את השעה שלי".
אני אקצר סיפורים ארוכים והסברים גדולים, ואתן לך את השורה התחתונה:
רוב הסיכויים שאת הולכת לישון מאוחר מדי (בניגוד ל: "אני לא יכולה ללכת לישון מוקדם"), ואז את נעשית מותשת, עצבנית, כועסת, לא בפוקוס, לא מאופסת, מתחילה את היום "הפוכה". ובואי נתערב שגם בעלך "הפוך"? ואז, איך רוצים שתהיה מערכת יחסים "תומכת" משני עלובים שכל השריטות שלהם דופקות להם בראש?

לפני טיפול ב"מערכות יחסים" תתחילי בצד הפיזי של "תחזוקת האם" (תוכנית הבראה ראשונית, שלב א' בפרוייקט, 15 ימים רצופים לפחות):

א. ללכת לישון בשמונה בערב! כן, כן! ארוחת ערב לך ולילדים (גם לבעל אם הוא רוצה) בשש-שבע, אחרי זה האמא והילדים הולכים ישר להתרחץ ולישון. כולם. יחד. לישון. חושך בבית. כיבוי אורות.
אם הבעל לא מצטרף - אין בעיה, רק שיקפיד על שקט יחסי ואור קטן בחדר אחר.

ב. בבוקר, אחרי ההנקה (שלא ייתלה לך על הרגל יונק מנדנד) - מייד לקום-להתרחץ-להתלבש, כולל נעליים (נעלי ספורט שנוחות לך). ובימים שאיזה ילד "מפריע" - לעשות את זה בהמשכים, עם הילד ליד, אבל לא לוותר! קודם כל זה! להיות לגמרי מפוקסת על המשימה הראשונה הזאת!

להתרחץ - איך שאת רגילה, אבל רחיצת פנים מאוד חשובה. לא לדלג על השלב הזה, כי תאמיני לי (ולפלייליידי) - זה מהותי להרגשה.
להתלבש עד הנעליים - קריטי.
את רוצה להרגיש "בן אדם". בשלב ב' או ג' של הפרוייקט, המטרה תהיה לא סתם להרגיש "בן אדם" אלא אפילו "נסיכה" או "מלכה", אבל בשלב א' הדרישות עוד קטנות (-;

זה נראה כל כך מוזר ולא קשור, וזה מעורר כל כך הרבה התנגדות ("אני לא יכולה ללכת לישון כל כך מוקדם" - אל תשני. רק תיכנסי למיטה, תעצמי עיניים, ותנוחי. "אני לא מצליחה להתלבש בבוקר" - כי סדר העדיפויות שלך הפוך. "זה לא הולך לי" - אל תתלונני, תמצאי דרך שזה יילך. ייקח זמן להרגיל את עצמך ואת משפחתך שאמא קודם כל מתרחצת-מתלבשת, ואחר כך כל השאר. "אתמול והיום לא הצלחתי, אז כבר ירדתי מזה" - תתחילי מחדש מחר, או יותר טוב ברגע זה. תעמידי פנים שבוקר, תלכי להתקלח, תתלבשי, ותרגישי אדם חדש! jump in wherever you are, אל תאכלי את עצמך, תנסי שוב כאילו רק התחלת.)
אבל תאמיני לי.
הנזק שאנחנו גורמות לעצמנו ולמשפחתנו כשאנחנו לא דואגות לדברים הכי בסיסיים של ה"הישרדות" הבסיסית שלנו... אוי ויי...

בשמת

כל זה כשאת חולה ועל הפנים? פששש...
חיוך גדול.
הולכת לנסות, מהיום. רק מה - מתשע וחצי. לפני כן הגדולה לא הולכת לישון. אין סיכוי. ואם כעבור שבועיים זה מצליח וסדרי השינה שלי (והתפקוד) עובדים - את מוזמנת לארוחה משובחת (אורגנית, אלא מה) שאבשל לך, לפי טעמך. ברצינות.

את מוזמנת לארוחה משובחת (אורגנית, אלא מה) שאבשל לך, לפי טעמך. ברצינות.

<הנה היא כבר הלבישה על עצמה עוד פרוייקט משימתי>

<הנה היא כבר הלבישה על עצמה עוד פרוייקט משימתי>
חחח, מה שחשבתי D-:

חמודה!
במסגרת הפרוייקט אנחנו עוד נלמד אותך "קודם כל להגיד לא" כי את אומרת "כן" ליותר מדי אנשים ומאבדת את כל הכוחות שלך...
ואחר כך נלמד אותך "לא להציע הצעות גוזלות אנרגיה לאחרים" כל זמן שאת עוד לא מכירה את הגבולות שלך ומאבדת את הכוחות לגמרי ועדיין לא מרגישה שאת עובדת על אוברדראפט רציני...
D-:

בשמת,
מתה עלייך....
וכמעט מיואשת - כיף "לראות" אותך מחייכת!

בסדר, בסדר

. זו היתה דרכי להודות על התייחסות ועצות שנראה לי שהולכות לשנות את חיי לטובה.
אבל בינתיים אקח את הצעתכן - אסתפק בלהודות.

תודה @}

אני כנראה מניעה את השינוי, כי כבר אפשר לחוש בתגובת המשפחה. התנגדות. אקטיבית.
קבעתי עם אישי שאני לוקחת שלוש שעות חופש לענייני הפרטיים. יוצאת מהבית. לפני שיצאתי הוא ביקש שאוותר, כי יש לו מצב רוח לא טוב. סליחה? אני נשארת עם הילדים רק כשאני עליזה ומאושרת? יצאתי.
אתמול הלכתי לישון מוקדם. הייתי במיטה בתשע וחצי. התינוק ינק חצי שעה ולא נרדם. ביקשתי מאישי שיקח אותו לסיבוב בחוץ - הרבה פעמים חמש דקות כאלו מרדימות אותו היטב. אישי לקח אותו לסלון, שם שמעתי אותו בוכה עשרים דקות (לא התערבתי, אבל גם לא נרדמתי

). החזיר לי אותו להנקה. הוא שוב ינק עד אחת-עשרה, ורק אז נרדם. רתחתי. אמרתי לאיש שזה לא הוגן שהוא חסך לעצמו חמש דקות בחוץ במחיר של ארבעים דקות הנקה שלי. (שיעור חשוב: בפעם הבאה לא להסכים להניק. להגיד לאיש שייצא איתו החוצה. להתעקש. מה שמנע את זה ממני אתמול, זה החשש ממאבק על גב התינוק, ועל חשבונו).
ואז התחיל לילה מפואר: הגדולה הרטיבה במיטה פעמיים. התעוררה עם חום. הקיאה. התינוק ינק בלי סוף. כל שעה וחצי - והמון זמן. הרגשתי כאילו כולם מרגישים ומתקוממים: הנה, עכשיו תהיי חייבת להתחשב בנו קודם! לא בעצמך!
בבוקר אחרי ההנקה הראשונה באמת התלבשתי (עד הסנדלים), הסתרקתי והתרחצתי. לא הרגשתי שזה כזה הבדל, אבל נראה מחר!
במהלך היום, ישבתי לשתות קפה ולאכול כשהילדים נרדמו שנת-צהריים. גיליתי שאני יושבת על כסא עקום, עם מרק לא מחומם. עצרתי. (מלכה או לא?) יישרתי את הכסא, דאגתי שיהיה לי נוח. חיממתי את המרק. אכלתי בנחת.

אישי חזר מהעבודה מוקדם יחסית והחל לבקש תשומת לב. הצעתי לו שיחזר אחריי במקום לתבוע. הוא התעצבן ושאל שוב, למה אי אפשר שזה יקרה באופן טבעי. ניסיתי לא להתרגז ולהסביר עניינית - אני מותשת, יש לי הרבה מגע פיזי - אפילו יותר ממה שאני צריכה, בגלל התינוק. כשאתה מחמיא לי, מלטף אותי, זה מרכך אותי ועושה סוויץ' בתחושה. הקשיב.

אחר כך היה לנו ויכוח שטותי על הכנת תה. הוא רצה להכין קנקן, ושאל אם אני רוצה לימון או חלב. לא רציתי את שניהם, והוא החמיץ פרצוף - שאני מקלקלת לו. הוא מנסה להתייעץ ולעשות דברים בשיתוף - ואני חייבת שזה יהיה בדרכי. רגזתי ואמרתי שיעשה מה שהוא רוצה. בשביל מה הוא שואל? אולי אם היה מנסה עוד משהו - נגיד צמחים; לואיזה או מליסה מהאדנית, זה כן היה מתאים לשנינו? אמרתי שמבחינתי שותפות זה באמת לנסות לראות מה מתאים לשניים, ולא להתרגז אם זה לא מצליח בנסיון ראשון. ואם הוא לא רוצה באמת לנסות - בשביל מה להתחיל?
ממש גמר אותי הפרצוף החמוץ שלו. הרגשתי כאילו שוב רצוני מבוטל, כאילו אין סיכוי, אם אפילו על תה לא מצליחים להסכים.

בעצם, אי ההסכמה היא לא על התה, אלא על אופן הדיון בינינו. אם לא מגיעים להסכמה בשנייה ורבע - הוא מתעצבן. הוא מתעצבן - אני נעלבת וכועסת. זה חייב להשתנות.

אנונימי

אני רוצה לספר לך על הכרת תודה או הוקרת תודה.
אבל לפני זה להגיד לך שזה לא לשימוש מיידי. לפחות, לא נראה לי שאת צריכה או יכולה עכשיו להשתמש בזה.
זה כדי שתקראי, תחשבי על זה, תתהלכי עם זה (אולי אפילו 5 דקות בחוץ, או על כוס תה צמחים מהאדנית עם כסא ישר כמו מלכה אמיתית!

) ואם ישקע - ישקע.

לאחרונה, בעקבות דיבורים על הנושא הזה, גיליתי עד כמה גדול החוסר בהודיה על היש בחיי.
שמתי לב שאני מבקשת מבני בן השלוש להגיב בצורה שונה מהדרך בה הוא מגיב בדיוק בהקשר הזה, ומהמקום בו מתקנת אותו, מנסה לתקן לעצמי.
השהוא מקבל משהו לא בזמן במקום ובדרך בו הוא רצה את זה, הוא מגיב בכעס, חוסר שביעות רצון כדוגמאת "אוף" או "עכשיו אני לא אפנה את " וכן הלאה. ואני אומרת במקומו: "תודה רבה. איזה כיף שנתת לי את האופנים. בדיוק עכשיו אני מתנדנד, אז עוד מעט אסים ואלך לרכוב עליהם." או "תודה על המתנה. איזה כיף שחשבת עלי. אולי תקני לי גם בפעם הבאה?"
כאמור, ולדאבוני, כמוהו - כמוני. נותנים לי משהו שלא מתאים לי, לא מוצא חן בעיני, לא לא משנה מה - אני אומרת תודה מנומס, מזייפת חיוך הודיה, ומלאת תלונות בפנים על איך הביאו לי את השטות הזו וכו'.
קיטורים עוד ועוד.
אז מה? אז זה רע. אני צריכה להסתכל על ה יש , על מה שטוב, שעובד. להסתכל על זה, לראות את זה, לחיות את זה.
זה קשה לי מאד מאד. אבל אני מנסה, כמו שהצעתי לך לעשות - אני ממש מתהלכת עם זה המון. תוך כדי דברים אחרים, בנפרד, קוראת, מדברת, ועוד.
וזה מתחיל לתת את אותותיו.
מרגישה את זה נובט ומתכוונת בכל מאודי לתת לזה להמשיך ולצמוח, להעלות גבעול, להנץ ניצנים, ואולי בסוף יהיו לי פרחים (

) יפים באדנית ההודיה שלי

איתך במחשבותי, מקוה לך לטוב

אנונימי

אה, רציתי לתת לך דוגמא מהדברים שלך:
יקירי (אפשר להסתפק בשמו), תודה שאתה רוצה להכין לנו תה. הייתי מעדיפה עלים מהאדנית מה דעתך?
ומכיון שזה כבר לא רלוונטי, אפשר גם:
יקירי (כנ"ל), לגבי אתמול, ניסית להכין לנו תה, בטח חשבת שנשב ביחד ונשתה בניחתוא או משהו דומה, ואני הייתי כל כך עייפה ומותשת, שלא הבחנתי בכוונותיך הטובות. בסה"כ רציתי תה עלים מהאדנית, אבל מרוב טשטוש לא חשבתי להגיד לך את זה בצורה ברורה.
אולי בפעם הבאה שאגיב בחוסר הענות, תוכל לבדוק איתי עוד אפשרויות, כך שבמקום שזה יסתיים בחמיצות של שנינו, זה יסתיים בתה זוגי עם דבש?

טוב, תוך כדי כתיבה, זה כבר נראה לי מאולץ, מתחנף, לא מלכותי בכלל.
אם הוא רואה אותך מעבר לכעסים שלך, אז בטח את יודעת יותר טוב ממני איך לדבר על מה שהיה ולרתום אותו למאמצים נוספים לטובת תה זוגיים.
בכל מקרה, הרעיון הוא להגיד תודה אמיתית, מליאה ושלימה. בלי מה היה יכול להיות יותר טוב. את זה מוטב לשמור לפעם אחרת.
את רואה, טוב שכתבתי לך, כי זה חלק שאני לא מוותרת עליו, ועכשיו אשים לב יותר טוב. ( - למרות שעם בני, זה באמת בסדר בעיני שתבוא התוספת.)
מפה את יכולה גם להבין, שבכתיבה אליך, אני בעצם כותבת גם לעצמי. אז אשמח לרעיונות ממך גם, על מה כן עובד אצלך.

ביי בינתיים.

אנחנו בעיצומו של מו"מ טלפוני על זמן פרטי מול השארות עם הילדים בבית (כאמור, הגדולה חולה וניג'סית והקטון כלוא בבית כי הגדולה שפוכה ולכן ניג'ס אף הוא).
לאישי יש בצהריים אימון כדורסל שבועי עם החבר'ה. מאוד חשוב לו. הוא הולך כל שבוע, ואני עם הילדים. לפעמים הוא מוותר בשביל לעבוד. אתמול הגיעה במפתיע לארץ חברה טובה שלי, שאנחנו מתראות פעמיים בשנה. היום בצהריים - זה הזמן שיש לה בשבילי (היא עובדת כאן, ולא מצאה זמן אחר). לא מצאתי בייביסיטר, למרות שניסיתי את הוריי ושתי בייביסיטריות אחרות. הוא לא רוצה לוותר על האימון, ומבקש שאדחה את הפגישה איתה (אי אפשר) או שאקצר אותה, כדי ששנינו נספיק. הוא יחזור - ואז אני אצא. הוא יבלה בחוץ ארבע שעות, אני שעה וחצי. הוא לא מוכן לקצר את האימון, בטענה שמקובל שם להשאר כל האימון, או לא לבוא בכלל, והוא גם תלוי בטרמפ שיחזיר אותו הביתה (האוטו שלו במוסך), והוא אפילו לא מוכן לבקש מהשותף שלו שייצאו קודם מהאימון.

על מה אני אמורה להגיד תודה?

על זה שאני נושמת?
אני יותר עצובה ממודה ברגע זה.

כעת בדיוק הוא התקשר להגיד שיוותר על האימון. אבל הוא אמר את זה בכזה כעס...
אז אני כנראה צריכה להודות על שהוא מוותר.

והוא תמיד מאחר בחצי שעה. לפחות.

תודה שהוא בכלל מגיע?

אל תתרגשי מהכעס שלו.
הכעס הזה בא להגיד לך דיר באלאק אם זה יקרה שוב! סוג של טרור. אל תפחדי מהטרור. הטרור נועד להפחיד, להצר את צעדיך באופן גלובלי, בלי התייחסות לגופו של עניין. הטרור נועד לקבע את הדברים בדיוק כפי שהם: "אוי ואבוי אם משהו ישתנה פה!"

אבל את יודעת, בשמחה, שהרבה דברים הולכים להשתנות פה, ושזה יהיה לטובת כל הנוגעים בדבר. גם הוא ירוויח מאד בסופו של דבר מזה שתהיי מחוברת לעוצמות שלך, למרות שכרגע הוא מתפקד בתור הבדיקה: האם את מספיק חזקה כדי לעמוד על שלך, בלי לפחד אפילו "מטרור"?
אם לא תפחדי (ולא תכעסי) ואם תוכלי להתנהג אליו בחום ובחביבות למרות ה"טרור", הטרור יאבד עוד ועוד מכוחו ומעוקצו.

תודה שהוא בכלל מגיע?
אפשר, ובתנאי שזו תהיה תודה שמחה ולא תודה מתנצלת... איך תדעי אם זו תודה מתנצלת? אם הוא יגיב בעוד מחווה של "דיר באלאק אם זה יקרה שוב", סימן שכן...
יותר חשוב מזה, תשמחי ותודי לעצמך שאת מפלסת לעצמך דרך אל הכוח שלך.

פשוט. הכל יכול להיות פשוט. בלי לנטור, בלי לכעוס, בלי לנקום. פשוט כי את רוצה. פשוט כי את מלכה...

ועוד אחד

להרגשתי, הוא יצא דווקא ממש בסדר בסיפור הזה.
הוא מוותר ומאפשר לך את היציאה עם החברה שלך (הכי מפנק שיש).
טבעי שהוא יכעס עכשיו. הוא מתוסכל ממה שהוא הולך להפסיד (ובכל זאת מוותר!)
תפרגני לו על זה. קבלי אותו בחיוך כשיחזור, הביעי את שמחתך והערכתך הכנה- זה יקל על התיסכול שלו ואז הכעס יהפוך ל'השתתפות בשמחתך'.
@}

אנונימי

וואו! איזה מהירות דברים משתנים אצלכם!
זה לא קל בכלל. לדעתי - להודיה האמיתית הזו צריך עוצמות מאד גדולות. ולדעתי, אין לך אותן כרגע. (אולי כי לי במקומך לא יכול להיות שיהיו אוךן, וממני משליכה אלייך). אז מה? אז חכי עם זה.
תמשיכי בשלך. בטיםין טיפין הזה שלך.
באמת באמת כל הכבוד לו שהוא וויתר על משהו שכל כך חשוב לו בשבילך (ולא בשביל העבודה למשל).
יופי. (גם) בעיני זה היה צריך להיות מובן מאליו שאם את, אשתו, בנסיבות חריגות שכאלה מבקשת ממנו משהו, שהוא יוותר.
בשבילו - זה רק קשה מאד. ובכל זאץ זה מה שהוא עושה.

עזבי עכשיו את הלהודות שדיברתי עליו. תתהלכי עם זה. תעשי כשיהיו לך העוצמות בשביל זה.

רק רציתי להגיד לך שאני עוקבת ואת מלכה אמיתית. מלכה באמת מבפנים. כל הכבוד על האומץ לכונן את בית מלכותכם מחדש. אני אחשוב עליך ואייחל להצלחתכם.
מאוד אהבתי את מה שכתבה ענת...

_הוא מוותר ומאפשר לך את היציאה עם החברה שלך (הכי מפנק שיש).
טבעי שהוא יכעס עכשיו. הוא מתוסכל ממה שהוא הולך להפסיד (ובכל זאת מוותר!)_

ש מים וארץ זהו המשך של דפוס קורבני הדדי.
אני מאחלת ל פתח תקוה ולבן זוגה שכעס לא יהיה דבר "טבעי" בשבילם, ושהם יהיו מוכנים לעשות ויתורים אחד בשביל השני מתוך השלמה וללא תחושות תיסכול. ויתור אמיתי הוא ללא תחושת תיסכול.

תודה.
@}
תודה לכולן על התמיכה וההצעות. אני מרגישה באמת מחוזקת ונתרמת. תמשיכו,בבקשה.

אני שמה לב שמאוד בקלות הדפוסים של הכעס, הנטירה והראיה של מה אין ומה חסר משתלטים עליי. אולי באמת המיקוד בהודיה וביש יכולים לשנות לטובה את כל האיזון ואת אופן חוייתי את הזוגיות (ואת העולם, ואת ההורות). אבל הרעיון גם מקומם אותי. כאילו שיש בכך להמעיט בקושי הממשי, בחוסר האיזון בעומס - שהוא מאוד ראלי. כדי להסביר עצמי אני מנסה להקצין את הבעיה: גם אישה מוכה יכולה להתמקד במה שיש לה ולהודות על היש. במה זה יקדם אותה להפסיק את הסבל? אני מרגישה צורך לא רק בשינוי החוויה שלי, אלא בשינוי המציאות. כרגע זה כרוך במאבק.

ואני באמת מודה לאישי מעומק הלב ובכנות על הויתור שלו אתמול. חזרתי עם א ו י ר. היה נפלא, לשבת לשתות, להביט בים. לשוחח עם חברה אהובה. אף אחד לא רצה ממני שום דבר, אף אחד לא ינק, אף אחד לא ביקש שאנקה לו את הנזלת.

ויתור אמיתי הוא ללא תחושת תיסכול
אני לא בטוחה. השלמה אמיתית היא ללא תחושת תסכול, אבל לדעתי אפשר לוותר ולהתפשר גם בלי השלמה אמיתית, פשוט כי אלו החיים. אנחנו לא קדושים.

קוראת ומתפעלת.
את מדהימה.

כל הכבוד לך על השינויים הגדולים!
מסכימה לגמרי עם ענת שן לוי שממש הדגישה את הנקודה:

ביטוי הכעס שלו הוא בהחלט סוג של טרור.
השינוי שחל בך הופך אותך ממי שמפחדת מהטרור ונכנעת לו ומרגישה כעס ורגשות שליליים אחרים - למי שכבר לא מפחדת מהטרור (כי מה שבפנים התחזק) ולכן שמה לו גבול ולכן עוצרת אותו ולכן גם גורמת לו להרגיש טוב יותר .
יש פה משהו משונה: שתי הדרכים הן מין מעגל שמזין את עצמו.
הטרור מזין את עצמו ומגדיל את הכעס.
השלווה והבטחון מזינים את עצמם ומקטינים את הכעס.
ככל שהכעס קטן - גדל שיתוף הפעולה, גדלה הנכונות, גדל הרצון הטוב, גדלה ההתחשבות, גדלה האהבה.

בהתחבר למה שבשמת אמרה:

אוטומט מעיר אוטומט
נשמה מאירה נשמה (ציטוט מאסתר שמיר).

וכמה קשה לפעמים להשאר במרחב הנשמה מול אוטומטים "גדולים ורועשים".

אנונימי

אילנה אילן אמרה לי לא כל כך מזמן מה זאת אהבה.
היא שאלה אותי, והתמהמהתי בתשובתי.
נסי לשאול את עצמך מה זאת אהבה לפני שתקראי את התשובה.
בינתיים, אספר שלדעתי ויתור אמיתי והשלמה אמיתית הם דברים שרק את יכולה להגיד מה הם באמת. אם מלווה להם תחושת תסכול אם לאו.

למיטב זכרוני, בפורום של לנדמרק, ההתייחסות לוויתור העמוק והאמיתי, לא לוותה בהגדרות של עם או בלי.
אני יודעת לספר לך מעצמי, שכשהצלחתי לוותר על דבר שהיה לי מאד מאד עקרוני, לא היה שם תסכול, אלא הקלה. כי כשהבנתי מה הוא אותו דבר עליו צריכה לוותר, הבנתי את הנקודה הסינגולרית והמדוייקת ביותר, ראיתי כבר איך אני מוותרת עליה. עד אותו רגע, לא הצלחתי בכלל לחשוב בכיוון. אבל כשזה נגלה לי, ושלא תביני לא נכון - בדיעבד, זה היה ברור כשמש. לא היה ברור ממנו! כשה התבהר לי, ידעתי גם איך לוותר, והריק שנשאר שם (והוא נשאר שם כשבוע!) לא השאיר עמו את הפחד מן הלא נודע, את אותה אי ודאות מעיקה. הוא השאיר מקום לצמיחה והתחדשות, לשיתוף וקבלה. באותו שבוע, לא ידעתי להגיד את הדברים האלה, אבל הרגשתי טוב איתם. אולי אפילו היו קצת חששות מפני מה שיקרה, אבל לא כאלה מעקרים, אלא מרתקים, מסקרנים.
וקרה הלא יאומן, ובדיוק את הדבר עליו ויתרתי - קיבלתי חזרה.
דוגמא יותר פשוטה לצורך בויתור - כשתינוק מנסה לרדת מדרגה או מספה, הוא מנסה לרדת קדימה, עם הראש ראשון. אם היה מוותר ומסתובב לאחור, כבר היה מבצע את רוב הירידה הבטוחה, רק מעצם הפניה כלעומת שבא.
ועוד אחת (אלה שתי דוגמאות שאני אוהבת במיוחד...): כשילד רוצה מאד משחק או צעצוע שבדיוק עכשיו חבר שלו משתמש בו, והוא עומד ומייבב או כעוס או צועק, הוא רק מרחיק את הרגע בו לחברו ימאס מהדבר. אם הוא אומר שהוא מעונין, מקבל את הלאו, עוזב ומרפה, לרוב חברו יניח לכך מהר למדי. שוב, אותו הויתור.

שאלת קטדם לגבי אישה מוכה. אז ראשית כל, הודיה תקדם גם אותה.
אולי זה יביא לתיקון המצב בסופו של דבר, ואולי המצב הוא פטאלי, ואז אולי היא תיווכח בכך שבעלה אינו אחד מהדברים עליהם יש להודות, ואז כפי שכבר אמרתי,
פרידה היא פתרון בעיני כמעט ורק במצב של התעללות / אלימות (רגשית - פיזית וכו').

והתשובה לשאלה - נתינה.
שמי לב שילדים שאוהבים, מחפשים ואף מוצאים מה להעניק למי שאוהבים.
חברה חכמה ואהובה מאד, ז"ל, פעם אמרה לי: מתנה מילד לעולם קחי. אם ילד נותן לך משהו, תמיד תמיד תקחי ותודי לו. היום אני כבר מבינה עד כמה היא צדקה גם בזה. <קלמה - תודה על חברותך. מקוה שאת מרגישה את אהבתי אליך איפה שאת נמצאת!>
בהחלט יתכן שהמחווה הזו שבעלך עשה בשבילך, הויתור שלו, הוא סימן לאהבה.
תשובה מאד פשטנית לשאלה כל כך מאתגרת, לא?
ויתכן שיש עוד פנים לאהבה. אבל תסכימי אתי שזה אחד היפים והחשובים שבהם.
נתינה שלא על מנת לקבל משהו בתמורה. נתינה שלימה מתוך אהבה שלימה.

ובנימה אופטימית זו...

ואני באמת מודה לאישי מעומק הלב ובכנות על הויתור שלו אתמול אם זה באמת מעומק הלב ובכנות, אז זה נפלא. עכשיו רק צריך לחלוק איתו את התחושה הזו.

חזרתי עם א ו י ר. היה נפלא, לשבת לשתות, להביט בים. לשוחח עם חברה אהובה. אף אחד לא רצה ממני שום דבר, אף אחד לא ינק, אף אחד לא ביקש שאנקה לו את הנזלת.
גם את כל זה תספרי לו. לא ברוח "סוף סוף..." אלא ברוח "איזה כיף וטוב, מאוורר ומחזק זה היה"

לגמרי חדשה כאן. ושמחה שהדף ואתן/ם קבלתם את פני. התרגשתי, הזדהיתי, דמעתי, חייכתי, נתרמתי, מאוד. האם יש המשך? איך אני מוצאת אותו? תודה.

אולי כדאי למצוא עבודה ולצאת מהבית, אפילו אם המשכורת רק תממן את הטיפול בילדים, ותשלום לעוזר שינקה את הבית פעם בשבוע.

אולי כדאי למצוא עבודה ולצאת מהבית, אפילו אם המשכורת רק תממן את הטיפול בילדים, ותשלום לעוזר שינקה את הבית פעם בשבוע
כלומר, לברוח מהבית ומהילדים? וזה יפתור את הבעיה?
מה זה יפתור, לדעתך? כלומר, מה הרציונל של העצה?
נשאלת גם השאלה, אם עצה מעין זו מתאימה למישהי שפונה באתר שלנו, כי תפיסת העולם שעומדת מאחורי עצה זו איננה ברוח האתר.

כמעט מיואשת, אני סקרנית לדעת אם עשית את התרגיל שבו את האמא שנותנת תמיכה לך כילדה.

בשמת,
גם לי מתרופפים כמה פיוזים למשמע עיצות כאלה, אלא שלדאבוני נראה לי שעצה כזו יכולה באמת להועיל. לאו דוקא במקרה של כמעט מיושאת. אולי כן - אולי לא.
רק שלדעתי, באופן כללי, כשאשה שהיתה בבית עם הילדים, ושנמצאת בקושיים עם זוגה, יוצאת לעבוד, יצירת שיוויון ושיתוף ביניהם נהיית משימה יותר קלה.
אין לי מושג מה הרציונל העומד מאחורי זה, וזה לא משהו שסוזן מאוסהרט התייחסה אליו, אבל נראה לי שיש אפשרות שאכן ככה זה, בפרט בקרב אוכלוסיה "כמו באתר" זה, בפרט במקרה בו האב אינו בדיוק באותו ראש כמו האם וקהילתינו.

האם יש המשך?
יש. הילדים היו חולים ולא היה לי זמן להכנס. אבל יש והיו התפתחויות. תכף.

אתחיל בתגובות ל:

אולי כדאי למצוא עבודה ולצאת מהבית, אפילו אם המשכורת רק תממן את הטיפול בילדים, ותשלום לעוזר שינקה את הבית פעם בשבוע.
לא רלוונטי. אני עובדת מהבית לפרנסתנו ובנוסף עובדת ערב בשבוע מחוץ לבית לצורך סיפוקי המקצועי (וגם פרנסה). לא רוצה יותר. רוצה עם הילדים בבית.

אני סקרנית לדעת אם עשית את התרגיל שבו את האמא שנותנת תמיכה לך כילדה
פעם אחת

. שכחתי מזה. כמה קל לחזור להרגלים ישנים, הא? אבל מה שכן השתנה כבר במהות - אני כל הזמן שואלת עצמי מה מתאים לי, ומה יעשה לי טוב, ודואגת לעשות את זה. אני מבקשת מאישי יותר עזרה. אם אינו יכול, דואגת לכך בעצמי. למשל - חשבתי שיעשה לי טוב להיות לבד עם הגדולה שכועסת עלי כבר הרבה זמן. הוא לא פינה זמן להשאר עם הקטון, אז גייסתי סבאסבתא למשימה. אני כבר לא מסכימה לכל דרישה באופן אוטומטי. למפגש עם חברים שכל אחד מביא משהו לאכול לפני כמה ימים לא הבאתי כלום, כי לא היה לי זמן, ואפילו לא כוח לקנות. והשמיים לא התמוטטו.

והנה ההמשך:

היתה לאישי ולי שיחה (בהמשכים) על משמעות שיתוף פעולה וחיים בשיתוף ועבודת צוות. היתה מסקנה אחת עצובה מאוד; אנחנו שונים עד מאוד בצרכינו הזוגיים. הפוכים, למעשה. אני זקוקה לאינטימיות ושיתוף, בעוד הוא זקוק להיות סולו.
הוא טוען, ואני מסכימה איתו, שהוא סוליסט במהותו. הוא לא יודע איך נראה שיתוף, לא מעוניין בכך ולא יודע איך עושים. הוא בחייו לא עבד בצוות, לא חי בצוות ולא ראה צוות. בביתו - אימו עושה הכל ואביו מאום. היחד המשפחתי במשפחת המקור שלו מתבטא בכך שכל אחד בפינתו עושה את שלו: אחד קורא, שני צופה בטלויזיה, שלישי סועד. והוא טוען שדי לו בכך, והוא מרגיש כך ביחד. זה באמת מספק אותו, לדבריו. הוא ממש לא מבין למה אני מתכוונת כשאני מבקשת שנהיה ביחד, שאני זקוקה שנחיה בשיתוף - נקבל החלטות יחד, נשוחח, נעשה דברים ביחד; נגיד - טיול.
אני זקוקה לאינטימיות. לקירבה שנבנית על תקשורת מילולית (הסיוט שלו), לשיתוף.
אולי גם זה רלוונטי - אבא שלו אדם מוזר ולא תקשורתי. הוא לא מדבר. אני מכירה אותו חמש-עשרה שנה, והוא מעולם לא החליף איתי מילה ביוזמתו. כשאני פונה אליו - הוא עונה לקונית ובזה מסתיימת השיחה. לאחרונה אישי אמר לי שנדמה לו שאבא שלו אוטיסט, או אולי אספרגר, כי הוא לחלוטין לא מבין יחסים חברתיים אבל יש לו שני תחומים (תחביבים) בהם הוא מבריק וממש מוכשר.

עוד משהו לגבי תקשורת - כשאני מנסה להגיד באופן ברור למה אני זקוקה, הוא מסרב לתת לי - בטענה שזה מלאכותי ולא טבעי. מסיבה זו הוא אינו מוכן להגיד לי מה הוא רוצה. למשל - אני מבקשת מסאז', או חיזור רומנטי - שיחמיא לי, שיגיד מה הוא אוהב בי - ומיד ברור שאת זה הוא לא מוכן לעשות.

כי זה כבר לא אותנטי. כי זה לא נובע מרצונו הפנימי, אלא מהענות למשאלותי. לא ברור מה הבעיה בזה, אבל הוא בסירובו עומד. כנ"ל במין.
לא יודעת איך ממשיכים מכאן.

והיתה תובנה נוספת לגבי הקשר עם הילדים: בעקבות ארוע אחד (לא חשוב מה) הרגשתי ממש שנאה לאישי, שהוא גוזל את בכורתי ממני. הרגשתי שהוא משתמש בה נגדי. פתאום קלטתי את עומק התחרות המוכחשת בינינו, על אהבת הילדים.
התינוק עם הצרכים המיוחדים סופח אליי באורח בלעדי. אני הרגשתי שאישי אינו מוכן להקשר אליו, ונתתי לו את הזמן שלו. זה גם נתן לי בלעדיות עליו. הוא אוהב ורוצה רק אותי. אלא שבינתיים אישי כרת ברית עם הגדולה, כביכול שניהם נגדי. אני מרגישה דחויה, על ידי שניהם. במיוחד על ידי ביתי. אני מרגישה שגם תרמתי לכך במו-ידיי, בגלל הטיפול האינטנסיבי בקטון, בעוד היא מתבקשת כל הזמן לחכות שהוא יגמור לינוק, לחכות שאגמור לחתל, לחכות שאתפנה. וכמעט לא הייתי איתה לבד, רק שתינו, עד לפני שלושה חודשים, אז התחלתי לדרוש זאת מאישי. שיישאר עם הקטון לבדו, ואני אצא לבד עם הגדולה. עדיין זה מאבק ואני צריכה להתעקש מאוד בשביל שזה יקרה, אבל אני מקפידה על זה. מאוד כואבת לי ההתרחקות ממנה.

היום בבוקר אישי הודה באוזניי, שהוא לא נקשר לקטון, על מנת שהיא לא תקנא. נדהמתי. מה הקשר? האם אהבתו אליו תהיה על חשבונה? כנראה שהוא מרגיש שכן. ואם כך - הוא בודאי מסיק שאהבתי לילדים באה על חשבונו. מאוד סביר מבחינתו, לא?

מה עכשיו?

כשאשה שהיתה בבית עם הילדים, ושנמצאת בקושיים עם זוגה, יוצאת לעבוד, יצירת שיוויון ושיתוף ביניהם נהיית משימה יותר קלה
אלמוני פלוני, איך זה קורה?
בגלל שהיא נהיית יותר כמו גבר? אני עבדתי הרבה לפני לידת הילדים, וגם אחרי לידת הבכורה. הבעיות היו אותו דבר.

נורא מעניין מה שכחתי בעדכונים.
לאישי היתה תובנה חשובה מאוד לגבי עצמו, והוא שיתף אותי. הוא סיפר שגילה כי הוא עושה אך ורק מה שנעים לו. גם בעבודה, וגם בבית. לא מעניין אותו מה צריך, או מה חשוב, או מה יקדם אותו - רק מה נעים. את החשוב והדחוף הוא מפיל עליי, ובמקומות שאינו יכול - עושה ברגע האחרון, רק כשממש אין ברירה, או שדברים באמת חשובים נופלים. למשל - לא שילם חשבונות לכביש 6, עד שהצטברו קנסות של 3,000 ש"ח, וקיבל איום בעיקול על רכבו. ואין לנו כסף. ממש אין.
הוא לא בטוח לגבי מידת רצונו בשינוי, כי ככה יותר נעים. (טוב, נו.) הוא מספר לי שמבטיח לעצמו בעבודה לעשות כל מיני דברים, אבל תמיד - מחר, וכך זה נדחה. גם בבית.

אני מאוד מעריכה אותו על כנותו, וגם אמרתי לו את זה.
אני גם לא מסוגלת לגנות אותו על כך לחלוטין. הלואי ויכולנו כולנו לעשות רק מה שנעים. ואולי באמת צריך לחיות ככה, אבל רק אם כל בני הבית כלולים בעיסקה, לא? אחרת למישהו אחר מתגלגלים כל הדברים הלא נעימים (אני! אני!).
גיליתי גם שכנראה הסתנכרנתי איתו במידה מסויימת, וגם אני עושה יותר ויותר דברים נעימים ודוחה את הלא-נעימים, וזה מסבך אותנו כהוגן, ומדרדר את מצבנו הביתי, הכלכלי והמשפחתי.

כמעט מיואשת יקרה.
כל ההגדרות לגבי מי הוא ומה הוא צריך - לא מסייעות כרגע במאום. הם רק עוזרות לקבע סטיגמות - שלך עליו, שלו על עצמו. הוא אינו מה שאת והוא חושבים שהוא. התכונות שאת מונה בו, שהוא מונה בעצמו, הן פשוט הדרך בה אתם רגילים לראות אותו. ראייה זו - שומרת על המצב כפי שהוא, אינה מותירה פתח לשינוי. זה יכול להשתנות, אם לא תהיו עסוקים בלהגדיר את אישיותו, ואת "פגמיו" החברתיים והזוגיים, ובכלל לא משנה לעניין זה איך הוא גדל, ומה הבעיות של אבא שלו.

השינוי שאת עוברת יגרום לכך שדברים ישתנו מבלי שיהיה צורך לדבר עליהם ולהסכים עליהם יחד.

נפלא שאת מתעקשת לבלות זמן עם הבכורה. רק נסי להיות שקטה ובוטחת בהתעקשות הזאת. אם את מזהה בעצמך מרירות, פחד ותוקפנות, הכירי בקיומם ובקשי מהם לחלוף.

בעניין האוטנטיות שהוא מחפש במסאג'ים, מילה טובה וכו' -
חוסר האוטנטיות עבורו עשוי מזה שהוא לא זוכר איך עושים את זה, למה עושים את זה. יש לו מושג מופשט של מה זה מסאג' שכרגע לא מתחבר לו עם תחושת הזהות העצמית שלו. אם הוא יתנסה בזה קצת - זה יבוא לו. איך תגיעו לכך שהוא יתנסה בזה? זה יבוא. לאט לאט. אל תציקי לו בזה. כרגע, כל בקשה מסוג זה מקבעת את הרתיעה שלו.
האם את מניחה עליו ידיים בחיבה לפעמים?
האם את עושה לו מסאג' לפעמים?
איך הוא מגיב? האם הוא נרתע?

לגבי הנעים והלא נעים שדברת עליהם - זה קצת מורכב.
מסאג' זה דבר שנעים לרוב האנשים - אך בן זוגך אינו זוכר בכלל כמה זה נעים.
ובעניין החוב, אולי זה לא נעים לשלם חוב, אבל זה עוד יותר לא נעים שהחוב תופח.

אבל את זה תתני לו להבין בעצמו. אם את תדחקי בו לטפל בעניין, הוא לא ילמד בעצמו. תנשמי עמוק, תראי אותו גורר את עצמו למטה ותנשמי עמוק. היי צופה בסרט הזה. היי סקרנית לראות איך זה יגמר. אל תנסי "להציל" אותו. אל תפחדי. במקביל הקציבי לעצמך סכום לקניית בגד חדש או משהו מפנק אחר. - למרות שהמצב "מתדרדר". הזנחת החוב היא הלוקסוס שהוא מאפשר לעצמו - תאפשרי לעצמך משהו חיובי על חשבון זה.
.
כרגע ההגדרה שלו ל"נעים" משקפת קיבעונות והיא מספקת תרוץ להתחמקות מאחריות. (סימפטומטי, לא?) הדבר הכי נעים באמת, הוא להיות מסוגל לעמוד בהתחייבויות שלך ולא להיות מאוים על ידי משפט או הוצאה לפועל.

התעסקי בעניינים שלך. את מזהה משהו שדחית ומעיק עליך? טפלי בו. כל פעם משהו קטן .
ככה תיווצר קצת אנרגיה של פעלתנות ברוכה, שבסופו של דבר תקרין גם עליו.

נ.ב. האם תהיי מוכנה לשקול לשנות את שם הדף ואת הניק שלך כדי לתמוך בשינוי שאת מייחלת לו?
חשיבה חיובית עוזרת. כבר בדקו את זה על ספורטאים ועל אנשי עסקים ועל מה לא. האם זה מרגיש לך מלאכותי? האם זה לא מתקשר לזהות העצמית שלך?
תני לזה להרגיש מלאכותי - יום-יומיים, אחר כך תתרגלי, ותשתני...

שלך בחום ובתודה.

מאוד מסכימה עם מה שענת אומרת.
אפשר אולי להחליף את שם הדף ל"רוצה לבנות זוגיות/משפחה שיתופית" או משהו כזה (אני רק הפכתי את הכותרת שלך, אבל את יכולה בעצמך לחשוב מחדש על מה שאת הכי רוצה: את מדברת גם על הילדים, אז אולי זו לא רק הזוגיות, את מדברת על שיתוף פעולה, אז אולי זה הכי חשוב לך, שישתקף בשם הדף, או שהכי חשוב לך משהו אחר. חלק מבניית השינוי הוא גם ניסוח מדוייק של מטרה חיובית לשינוי שאת רוצה).

אפשר להחליף את הכינוי שלך ל"אופטימית ומשתנה" . שוב, תנסחי לעצמך משהו שישקף את המטרה שלך לגבי עצמך.

כבר התחלת לעשות! כל הכבוד ויופי!
תעזבי את מה שהוא עושה ואומר. השינוי חייב לבוא ממך, הוא הרבה יותר מקובע וילדותי ממך. אל תתייחסי אליו, ואל תעודדי ניתוחים מהסוג שהוא סיפר לך (תקשיבי בעניין ותגידי "הממ, הממ" ו"כן?" ו"מעניין מאוד מה שאתה אומר" ולא שום תגובה מסוג אחר, שיידע שהקשבת לו והבנת אותו, אבל שלא יידע מה את חושבת על זה). לדעתי זה עלה כי הוא התחיל לפחד מהשינוי שחל אצלך, והוא רוצה להודיע לך באופן ברור:
"אני כזה, אני לא אשתנה, אני לא מוכן לעשות כלום למענך".
אז אמר. נו, שוין, כמו שאומרים פה באתר...

התרגיל של "האמא והבת" ששתיהן את נועד לחזק אותך מבפנים יותר ויותר. הנה אני מזכירה לך לעשות אותו שוב (-;

איזה קטע, נכנסתי לדף שלך לפני שראיתי את הזמנתך בדף שלי ....

שלום כמעט, קראתי את הזמנתך ונכנסתי לקרוא. האמת שאין לי כל כך מה לתרום כרגע, בבעיקר בגלל שיש לי צרות גדולות מאד על הראש והלוואי ויכולתי לשתף בהן...
אני רק יכולה לשתף אותך בתחושה העמוקה שלי שאין דברים סתם. שפגמי האופי הכי חמורים של בני הזוג שלנו ואו של ילדינו הם מתנה שאנחנו מקבלים בשביל להתפתח ולעזור אחד לשני. אני יודעת שזה נשמע נורא פלצני כשאתה תקוע במצב מעיק ומציק, אבל תאמיני לי, אני אומרת את זה באחריות ומתוך כאב עדכני לחלוטין.
תשאלי את עצמך למה את זקוקה? למה הוא זקוק ממך? מה את יכולה לתת לו שיש בך ושהוא צריך? מה יש בו שאת צריכה והוא יכול לתת לך?
כשאנחנו במצוקה התגובה הראשונית היא להתכווץ ולהתגונן... זה כמובן מחריף את הבעיה בטווח הארוך. הלוואי וכולנו היינו יכולים פשוט להפתח, לתת לעצמנו להרגיש את הכאב שיש בתוכנו ולפגוש את המפלצות שלנו ושל אחרים בלי פחד.
לא יודעת אם עזרתי לך, אולי קצת עזרתי לעצמי.

בשמת: הוא הרבה יותר מקובע וילדותי ממך

התבטאות כזו לדעתי לא תומכת בשינוי.
לכל אחד יש את השק שלו, ושיפוטיות לא מקדמת.

נועה: מה את יכולה לתת לו שיש בך ושהוא צריך?

עם דגש על מה את יכולה - בלי להקריב קורבנות. מה את באמת רוצה ויכולה להעניק, מה שישרת אותך כאישיות מתפתחת בלי שיבוא על חשבונך, ולא מה שמשרת את הדפוסים של "להציל" אותו, כי ככה הוא רגיל מאמא שלו.
זה לא סותר "ויתורים" אבל ויתורים איפה שנכון לך, איפה שמעריכים את הויתור שלך, ולא לוקחים אותו כמובן מאליו.

נועה

מסויימת, וגם אני עושה יותר ויותר דברים נעימים ודוחה את הלא-נעימים, וזה מסבך אותנו כהוגן, ומדרדר את מצבנו הביתי, הכלכלי והמשפחתי
תראי נראה לי שלשניכם היה חוסר עצום. בור ענק בלעשות מה שאתם רוצים אול יזה נובע מחסרים בילדות. מי יודע. אני לא יודת כמה דורש במיוחד ילדיכם בעל הצרכים המיוחדים או ההורות. בכל אופן אולי כדי לפרוש ולראות היכן ניתן לעשות מה שנעים מבלי שזה יזיק והיכן לא כדאי.
בדיוק אתמול היתה לי שיחה ארוכה עם חברה שהתלוננה על כך שחיי המין שלה לא מספקים.אמרתי לה שזה לא מפליא אותי בכלל. כשאי תקשורת זוגית כלום לא זורם וכל דבר דורש אנרגיות כה מרובות עד שלא נשאר כוח לכלום וכל תחום שלא מביטים בו נראה שהגיע לסוף העולם.
איך יוצרים תקשורת כזו? קודם כל מבינים עד כמה זה חשוב. בעלך לא מפלצת, את לא מפלצת שניכם אנשים בעלי צרכים המטופלים בילדים. אם לא תבינו שזה חשוב, תמשיכו לריב על כל פיפס. או כמו דאמרתי לחברתי אתמול: אם יש לך שכנה ואת לפעמים לוקחת ממנה כוס סוכר ולפעמים היא ממך, את לא מרגישה מרומה או מקופחת. ברגע שאחת מכם מרגישה שאין שוויון, שוב לא תתן סוכר לרעותה בשמחה ולב שלם. (זה אני מספרת בגלל מה שסיפרת על התינוק ההשכבה, הטיול או ההנקה)אתם רבים על שטויות, כמו ילדים. כל כך הרבה דברים על הפרק.
לגבי לומר מה את רוצה - שבעניו זה מלאכותי. אולי תחשבי עם עצמך או איתו מה כן יכול להניע אותו לעשות משהו. אולי הוא מעדיף סימן מוסכם במקום מילים. אולי שתגידי לו בעקיפין. נסי לחשוב איך אפשר להניע אותו כדי לקבל את הדברים שאת רוצה ואולי תתיעצי איתו. .כדי שזה יהיה ברור וימנע אי נוחות משני הצדדים.
בעלי למשל הוא להיפך. אם אני אגיד משהו כמו"נורא בא לי קפה" הוא לא יבין את הרמז "הדק" . הוא צריך שאבקש במפורש. לקח לנו כמה שנים להבין את בעית התקשורת הזו. נסי למצוא את הדרך-אולי עםם דמיון מודרך שמדברת אליו.

אני חושבת שזה שיש לך תינוק עם צרכים מיוחדים ואת משקיעה בו הרבה אולי את מצפה שזוגך יעריך את זה ויבין שמותר לו לקחת על עצמו משימות כדי להקל עלייך ואת מאוכזבת שהוא לא עושה כן ואת נותרת עם כל כובד הבעיות על ראשך.
זה בהחלט מובן. זה משא ריגשי ופיזי כבד ובאמת עדיף לחלוק את המחשבות והרגשות עם בן הזוג ומאכזב מאוד שאי אפשר.
אני מאחלת לכם בהצלחה ושתמצאו דרך.

אנונימי

כמעטוש,
ליבי איתך.
כל כך כל כך קשה.
ענת אמרה לך ואולי גם אחרות, שהשינוי שמתחיל בך, יוביל לשינוי גם בו או בזוגיות.
בגדול, אני מסכימה איתה. בקטן - לא כל כך. מה כוונתי? שבהרבה מקרים, ואין לי סטטיסטיקות ומספרים לנקוב בהם, אכן שינוי מהסוג שאת עוברת, אכן מוביל לשיפור בקשר ובזוגיות. יחד עם זאת, יש מקרים בהם זה לא קורה.
הקושי הגדול בזה הוא שאת "מצפה ומחכה למי למי למי". את מצפה לורוצה שיתוף פעולה, חום, הערכה, הכרה; את רוצה שהוא יראה אותך, שידע שאת קיימת.
ונראה לי שאת מרגישה שאת כלום בשבילו.
לא בדיוק כלום, אלא נותנת השירותים.
לא כיף גדול...
אז מה כן? קשה לי להגיד

אולי גם הוא, כמו הרבה אנשים אחרים שמכירים את עצמם ויודעים מה טוב ונעים להם, ויכולים לנסח את זה ולהגדיר את זה בצורה ברורה וחד משמעית, אולי אולי אולי - מקשיב לך בכל זאת, אולי מפנים חלק ממה שאת אומרת, משתנה קצת בקצב הבלתי נראה שלו?
אלי את יכולה לשבת עם עצמך או עם חברה קרובה מאד, ולעשות לעצמך רשימות. מה את ממש ממש צריכה שהוא יעשה. מה את יכולה לעשות בעצמך למרות שהמחיר של זה יהיה לא קטן, מה את יכולה לעשות בעצמך מבלי לשלם על מחיר כבד מאד. מה את יכולה לעשות בקלות, בלי להרגיש בכלל. וכו'.
זו רשימה טכנית.
רשימה אחרת - מה כואב לך. מה קשה. פוגע. רשימה רגשית. להיות עם עצמך עם הכאב והחושך.
אולי אם יהיו רשימות כאלה ברורות, שאת יכולה להוסיף להן דברים מדי פעם, להזיז דברים ממקום למקום, הפוקוס ישתנה.
תראי, אולי תגלי שאת בעצם יכולה להסתדר בלעדיו, ותשאלי את עצמך למה את בעצם איתו. וכשתגלי את הסיבה, האמיתית והעמוקה, לא בגלל הילדים ולא בגלל שפעם ליטף לך את הלחי בכזו עדינות, תוכלי להמשיך לחיות את חייך בצורה נקייה שלווה רגועה יותר.

לגבי המלאכותיות בלעשות דברים שביקשת - מאד קל לי להבין אותו. זו אחת הסיבות שאני לא אוהבת לבקש. לא מנסה להצדיק אותו. סתם משתפת אותך. אפילו מחקתי את המשפט הזה מקודם, כי רציתי שלא יהיה לך ספק "בצד" שלי מי אני. החלטתי להשאירו, כדי שבכל זאת יתאפשר לי עצמי לזכור שלכל מטבע יש מס' לא ידוע של צדדים גדול משניים!

הזכרתי קודם שפרידה רלוונטית בעיני רק במקרה של התעללות. בדף תמיכה של אנהטה א היא נתנה קישורים להתעללות רגשית, אלימות רגשית.
לא נכון מצדי להיכנס לתוויות והגדרות, אבל אולי כדאי שתקראי מה כתוב שם.

בטח שמת לב שהכל אצלי באוליים. אין לי תשובות ברורות. הלוואי והיו.

שני דברים יש לי בראש כרגע שאולי תרצי לברר פרטים לגביהם, בעניין עזרה חיצונית: יעוץ הדדי וגשטאלט של לני רביץ, שזה בערך ריפוי - התמודדות עם בעיות - בעזרת הומור.

בענין העיצה המעצבנת שהרבה נותנים לךפה - מצאי איך להניע אותו.
אותי זה מעצבן לאללה. כנראה שזה נכון, אבל זה ממש מעצבן. למה תמיד אנחנו צריכות להניע אותם? שילכו לחפש מי ינענע אותם! (זה מין חוש הומור כזה. מקווה שאת מבינה את הטון ואת ההומור. ובכל מקרה, אל תפגעי, טוב? וגם אחרים שקוראים.)
הזוגי שלי ניתן להנעה על ידי בקשות מפורשות ומדוייקות. אבל לא זו ההנעה לה אני מייחלת.
הזוגי שלך - אפילו זה מכבה אותו.
כל המייעצים בענין ההנעה - תנו דוגמאות בבקשה, תנו רעיונות.

תראי, יכול להיות שבאמת טוב לו במקום בו הוא נמצא.
אם יש לך דרך לברר איתו איך הוא ירגיש במקום בו לא תהיה מי שתסדר עבורו את כל הדברים שהוא לסדר, אולי מה שנעים לו עכשיו, יהיה קצת פחות נעים?
(לזוגי שלי לא יפריע כהוא זה אם הכיור יהיה מוצף בכלים כל הזמן, לא יהיה כלום לאכול בבית, ולא יהיו לו בגדים נקיים ומקופלים בארון. אשכרה. הוא צריך אותי בשביל דברים אחרים, שאין לי מושג מה הם...)
יופי שכתבתי את פיסת ההומור הרדודה שלי, כי זה מביא אותי לשאול: את יודעת מה הוא צריך ממך? או רוצה ממך? מניחה שהוא לא יכול להגיד לך, כי זה יפגע באותנטיות של מעשייך אם הוא יגיד לך, לא? (סליחה על הנימה הצינית, אבל אני בו בזמן גם רצינית, כי חשוב לדעתי לברר את הנקודה הזו. לאו דוקא בשיחה איתו).

דרך אגב, כל הכבוד לך על שהערת אותי לחזור לדף. מדי פעם בדקתי אותו, אבל היום בבוקר הסקתי שהוא גווע סופית.
חוץ מזה שאם את רוצה, את מוזמנת להתקשר אלי. כנראה שלא יהיו לי דברים חכמים במיוחד להגיד לך, אבל לפחות חום וחיבה תוכלי לקבל

כשאשה שהיתה בבית עם הילדים, ושנמצאת בקושיים עם זוגה, יוצאת לעבוד, יצירת שיוויון ושיתוף ביניהם נהיית משימה יותר קלה
אלמוני פלוני, איך זה קורה?
בגלל שהיא נהיית יותר כמו גבר?

=> לא. בגלל שמלכתחילה יש איזהו סוג של שיוויון בשעות בהן נמצאים בבית ועם הילדים, ואז לכאורה אין ברירה, אלא להמשיך לקיים את השיוויון.
ברור שאצלך זה לא היה ככה, כי את מלכתחילה עובדת רוב הזמן מהבית, וזה מסביר את זה בקלות. אבל בכל מקרה, כתבתי שלא לכולם. הרבה פעמים כן - לפעמים לא. לך יש בעל מזן מיוחד, נראה לי מהזן העתיק יותר, זה שלא חורט על דגלו את סמל השיוויון והשיתוף, ולכן גם לא חי במערכת ערכים הסותרת את עצמה, אלא עם ציפיות ברורות מאד מהזוגיות והמשפחתיות.
אם את בבית, וזה בכלל לא משנה אם את עובדת מהבית (מקבלת שכר) או מתבטלת מהבית (רק מגדלת את הילדים ודואגת לניהול הבית על כל עניניו - קראת כבר את תחזוקת בעל? ! ), את בבית ולכן את יכולה לעשות את כל מה שקשור לבית ולילדים. יכולה, צריכה, ואף עושה.

ליאת,
אולי לא הבנת, אבל זה נאמר בצורה מאד ברורה. בעלה של כמעט רוצה משרתת. לא סתם משרתת, אלא כזו שתעשה עבורו את כל העבודה השחורה, וגם לא תעלה לו כסף, וגם עוד תשלם לו.
ואת מה שהוא רוצה - הוא גם מקבל. כי הוא עושה רק את מה שנעים לו!
ומה היא עושה? היא משרתת אותו. היא גם עושה את מה שנעים לו.
האם זה יעלה לו במחיר כלשהו? לא. למה לא? האם אישה מיואשת זה מחיר? לא, זה לא. כי היא לא באמת מיואשת. היא לעולם לא תעזוב. אם היא היתה באמת מיואשת, הוא כבר מזמן היה רק יכול להריח את ריח העשן מדירתו, ואותה ואת ילדיו לא מוצא בשום מקום. (כי מעון לנשים מוכות הוא שמקום חסוי).

בוטה? אולי. אולי בכוונה... לנער קצת את הדורש ניעור.

<מושחר>

אנונימי

קראתי את הדברים שנכתבו אחרי.
לא אתייחס אליהם.
זה מעלה בי את השאלה: היית רוצה להוסיף בדף שלך את המושג דף תמיכה ?

זה הזכיר לי את דברי חברתי אילה, שצריך להסביר לבעל בצורה מאד ברורה מה עליו לעשות, מה הדברים שמוטלים עליו (לשלם קנסות, חשבונות, לעשות מסאג', לשחרר את אמא כדי שתהיה עם בת גדולה, וכו'). ויותר חשוב: להסביר לו את התוצאה של מה יקרה אם לא יעשה, קרי, תהיה לו אישה זועפת, כעוסה, ממורמרת, במקום אישה אוהבת, חמימה ונעימה.
איך להסביר לו את זה? ועוד באופן שיצליח להניע אותו, כמו שנאמר פה בדף - טוב, נו - זה כבר סיפור אחר...

<מושחר>
אהבתי. מאוד.

תהיה לו אישה זועפת, כעוסה, ממורמרת, במקום אישה אוהבת, חמימה ונעימה
והאם זה באמת חשוב לו?

בעצם אני מנסה לתהות אם זה משהו שבאמת יניע אותו. אני בכלל לא בטוחה.

בכל אופן, המוח שלי לא במיטבו הבוקר, ולכן אגיד רק דבר אחד:
המפתח, לדעתי, הוא לא להתחיל בבעל. פשוט להמנע מלהתחיל בבעל. לדחות את הדיבור עם הבעל "לסוף" (טוב, לא באמת לסוף, אבל לזמן שבו היא כבר עשתה מספיק עבודה עם עצמה).
אפשר להציץ בסוף דף הבית שלי, כתבתי משהו שאולי רלבנטי לזה.
אם כן:
המפתח הוא להתחיל בעצמה, ולבדוק עם עצמה מהם הדברים שהיא באמת רוצה ויכולה לעשות למען עצמה (כן, זה כולל לא להיכנס לחובות בעצמה).

זה אומר גם להפסיק לשרת אותו. היא צריכה לבדוק מהם הכוחות שלה, ועל מה היא מוכנה שהם יתפרסו.
ולגבי הילדים: בהחלט להודיע "כל ראשון, שלישי וחמישי בין השעות כך וכך אני לוקחת את הגדולה לפעילות ואתה נשאר עם הקטן" (משהו כזה). כלומר, לא לבקש ממנו להישאר עם הקטן כדי שתוכלי לפנות זמן ותשומת לב לגדולה, אלא להודיע לו, מתוך אמונה פנימית חזקה שאין על זה ויכוח וגמרנו. כך גם על דברים חשובים אחרים.

אבל חוץ מזה שאת בודקת בינך לבין עצמך מהם הדברים ה קריטיים שבהם את חייבת את עזרתו כרגע, ולגביהם מודיעה לו על חלקו, את משקיעה רק בעצמך:

לברר מה את רוצה
מה הדברים שחשובים לך ובהם תשקיעי אנרגיה כרגע
לפתח אהבה עצמית, הערכה עצמית, אסרטיביות, חיבור טוב לעצמך

ואני מאוד ממליצה כרגיל על האתר של drirene.com , שנותן סימני דרך מאוד טובים: מהי תלותיות, מה זה "להיות קורבן" ו"להתנהג כמו קורבן", איך להפסיק את ההתנהגויות האלה, איפה אנחנו "פולשים" למרחב של אחרים, איפה הגבולות שלנו פרוצים ואנחנו מאפשרים לאחרים "לפלוש" למרחב שלנו, וכן הלאה.

אחרי שעושים עבודה כזאת, מתחילים להיות מסוגלים לנהל גם תקשורת זוגית פוריה , שבה את מצליחה להישאר בפוקוס ולא לסטות מהמטרה שלך גם מול כל מיני "התקפות" שחלקן מתחזות לאמירות נעימות אבל שמטרתן אחת: לשמור על הסטאטוס קוו ולהיות כמה שיותר לא-משתף-פעולה .

אין טעם לנסות "להניע" או "לתפעל" או "להשפיע" או "לתקשר" עם הבעל כל עוד התקשורת שלנו עם עצמנו לא מספיק טובה. מה שיוצא הוא, שנקלעים שוב לאותן מלכודות, לאותן מריבות, לאותן תגובות לא מוצלחות שלא מובילות לשיתוף פעולה ואהבה אלא ל"זוגיות מתפוררת".

פתח תקוה יקרה,
תודה על ההזמנה להכנס לדף הזה ולהשתתף.

לצערי, אינני מוצאת את עצמי במקום המאפשר עזרה/ייעוץ כיון שאני עצמי עדיין נתונה בשאלות רבות.

ובכל זאת כמה מלים ואגיד אותן לגמרי מהמקום שלי, ברשותך:
העצות שניתנו לי וניתנות גם לך כאן - לפנות אל תוך עצמך, אל מה את רוצה - הן עצות טובות. ההתכווננות שלך אל בעלך היא התכווננות מוכרת לי, כזו של קורבן אל מול המקרבן.
כאשר התחלתי לעשות זאת - לפנות אל עצמי - לא הרבה השתנה בפועל אצל בעלי, אבל הרבה מאד השתנה אצלי. המוקד עבר אלי, ופתאום זה בכלל לא משנה לי מה דעתו על משהו ולא מהמקום של זלזול אלא מהמקום שאם אני בטוחה במשהו - אז אני יודעת אותו ואין לי צורך באישור.
ההבדל הנוסף הוא שאני לא מעונה, לא ממורמרת, לא מפנה אצבע אליו, לא תובעת וכן הלאה.
אם אני רוצה וצריכה - אני אומרת אם הוא מסכים/יכול לתת - אני שמחה בזה. אם לא - אני מתבוננת בזה בשקט,שוקלת, מהרהרת על משמעותו של הדבר עבורי. אבל לא חשה מאוימת/מתפרקת/נעלבת/מתקוממת ועוד שלל תגובות קודמות.
אני כן כועסת.
אבל הכעס הוא נקי, טבעי ואותנטי.

חשוב מאד שתביני משהו שנשמע לי עכשיו פשוט אבל נדרשו הררי מלים [ותודה לכולם פה על שלא התייאשו!!!] כדי להכניס לי את זה לראש הקשה שלי:
אף אחד לא עושה לך כלום. את זו שמאפשרת שיעשו לך את זה.
נקודה.
יחד עם זה אני זוכרת שלי היה מאד מפחיד לקבל את זה. פירושו היה לנתק את חבל הטבור ביני ובין בעלי, משהו שגרם לי לחרדה רצינית.
אני לא יודע ת איך זה אצלך. אבל בכל זאת - קח יאת הדברים לאט, צעד צעד, בהתאם למה שמתאים לך.

אם זה עזר -אשמח לעזור עוד.

ולכל מי שהיה שם בשבילי בדף התמודדות עם פריקים של שליטה - זה הזמן להגיד שוב תודה גדולה מאד מאד.

אנונימי

רחל,
לי זה עוזר.
הלאט, צעד-צעד, וכו'... לא קלים מחד, ונשכחים בקלות מאידך.
תודה.