החיוניות שלי חלק ראשון

וטוב שככה כי כשאומרים למישהו שהכל בראש חותרים תחת הידיעה הכי עמוקה שלו.

נכון!

בהצלחה, בהצלחה, טרילילילה!

בהצלחה גוגוס!
אין לי ספק שאת עושה את זה כמו ענקית. יש לך כוחות שלא ייאמנו ממש.

בדיוק ככה!

טוב, אני כבר ביום השלישי בלי לחם.
וואווווווווווווווווווווווווווווווווווווווו.
זה כל מה שיש לי להגיד.

אוקיי, יש לי עוד מלה:
לא מבינה מה מה מה בשם אלוהים דוחף אותי לוותר על ההרגשה הטובה, העירנית, החיונית, מלאת הכוחות שממלאה אותי כל כך בלי הלחם - ולשלוח שוב ידי אל הדבר הזה?

האם יכול להיות שזה רק הרעב? רק הצירוף של מעוכה+מרוטה+עברתי את השעה שלי+גוועת מרעב+אין לי כוח להכין אוכל+מה שהבנזוג הכין בנוי על "מילוי" בלחם+יש לחם = כבר אכלתי פעם אחת ומשם המדרון התלול המוכר לנו כל כך?

או שזה המקום של "מה, אני בחיים לא אוכל לאכול יותר לחם? אוי, רק הפעם... אני כל כך אוהבת..."?

או מה?
איך אפשר לגעת בשמיים ולוותר על זה?

_אוקיי, יש לי עוד מלה:
לא מבינה מה מה מה בשם אלוהים דוחף אותי לוותר על ההרגשה הטובה, העירנית, החיונית, מלאת הכוחות שממלאה אותי כל כך בלי הלחם - ולשלוח שוב ידי אל הדבר הזה?_
כמה זמן אני אומרת את זה?

אוי בשמת, אני כל כך שמחה בשבילך שאת עושה את זה. המון הצלחה! @}

שליחה על ידי גוגוס* » 05 מרץ 2011, 20:07

אח, בשמת, עשית לי נחת. אני כל כך שמחה בשבילך על הניסיון הזה ועל התחושה הטובה שהוא השרה ובעיקר על המחשבות שהוא הציף.
מציעה לך להמשיך ולחשוב אותן. מניסיון הן עוברות אחרי כמה ימים ונוח לשכוח ולחזור לשגרה. טוב שכתבת פה כי ככה יהיה לך לאן לחזור ולראות מה עבר עליך.

תשובות אפשריות לשאלותייך: את מכורה ולכן המדרון נראה אצלך בעצם כמו אצל כולנו המכורות שכותבות פה.
ואכן מפחיד לחשוב שלעולם לא נגע בחומר הממכר שעושה לנו כל כך נעים. מפחיד מאוד ובכלל לא נחווה כרצוי. אבל ככה זה עם כל התמכרות, לא?
אפשר לגעת בשמיים ולוותר על זה כי זה קשה מדי. נדמה לי שאחד העודדים כתב פעם שהוא מעדיף להסתובב על חייו עם חבילת טישו צמודה מאשר לוותר על הגבינות שהוא כל כך אוהב. סוג של בחירה.
ואפשר גם לוותר לתקופות ואז לחזור וליפול לזה ושוב להיגמל הרבה פעמים. הניסיון שלי אומר שזו דרך בכלל לא רעה להתמודד עם העניין.
נופלים וקמים עד שזה מתחיל להימאס. והנפילות מגיעות בתדירות יותר נמוכה ולפחות זמן וכו'. זו דרך בסדר גמור לחיות.
באופן כללי אני חושבת שהוויתור הזה צריך לבוא מהגוף ולא מהראש. כרגע את חווה משהו נעים בגוף אבל הראש שלך בכלל לא שם. הוא עסוק באיום ובמה יהיה ובתכנון.
אחרי שתפלי הרבה הראש שלך יצא מהמשחק והגוף יקבע לאן הסיפור הזה ילך. בשביל מי שקשוב לגוף זה יותר קל מאשר לערבב את זה עם הראש.

מה שלא תבחרי, שתמיד יהיה לך ככה נעים בגוף. אפשר היה לראות את החיוך שלך מציץ מבין המילים וזה היה כזה כיף. גילית על עצמך משהו חדש.

גילית על עצמך משהו חדש
לא ממש.
אבל אני תוהה על רגע הנפילה. בדיוק כמוך.

יש שני סוגי טוב.
אחד זה, שטעים לי ונעים לי לאכול לחם. נגיד, לחם בחמאה. המחיר מגיע אחר כך. למחרת בבוקר, בדמות כבדות, אלרגיה, עייפות, ערפל מוחי.
והשני זה, שנעים לי לאכול אוכל בלי לחם כי זה עושה טוב בגוף.

אבל הרבה פעמים אני רעבה, ואין לי מה לאכול. זה המדרון החלקלק. כשאני גמורה מעייפות והשעה מאוחרת ועמלתי וטרחתי כל היום ואני מאוד רעבה, אני מעדיפה לאכול מה שלא טוב לי על פני לרעוב לגמרי.
בחיים הרגילים, לא פשוט שיהיה תמיד אוכל שטוב לי, כי אני גם מאוד בררנית ולא יכולה לאכול מה שבאותו רגע אני לא רוצה.

הודות לאורחת שלי, היתה התחשבות מיוחדת בבית בתזונה נטולת דגנים בכל סוג וצורה, ואני הרווחתי מזה.
בחיים הרגילים, בלי אורחים מיוחדים, בי - אין התחשבות כזאת. יש מה שיש, ואם נשארתי רעבה, אני מוזמנת להכין לעצמי (פה חזרנו לסעיף מס' 1: עייפה, מרוטה, גמורה, ואין כוח להכין אוכל) או לאכול לחם.
לפחות, תודה לאל שעד היום לא נאלצתי לעמוד בתנאים של רעב שדוחפים אדם לאכול קליפות תפוחי אדמה מהפח או סוליות נעליים. אבל גם לחם לא ממש מוסיף לי בריאות.

שליחה על ידי גוגוס* » 06 מרץ 2011, 06:06

_גילית על עצמך משהו חדש
לא ממש._
אה... חשבתי שזו פעם ראשונה שאת עושה ניסוי כזה ומחזיקה מעמד שלושה ימים בלי לחם. כנראה על בסיס תגובת השמחה שלך.

קראתי אותך בתשומת לב. הדבר היחיד שיש לי לומר הוא ששינויים תזונתיים כאלה אכן תובעים מחיר. הרבה פעמים צריך להכין דברים מראש או בנפרד או אפילו להתרגל לאכול דברים שאולי לא תכננתי. למשל, אצלי, בכל פעם שבא לי גלוטן אני אוכלת בננה בשלה או פירות יבשים. כלומר, סוכר מהטבע. אני יודעת שאצלך פירות לא עובדים בכל שעות היום. אולי תוכלי למצוא תחליף אחר נטול גלוטן. דייסת אורז שמכינים בבוקר ושומרים במקרר? תפוחי אדמה או בטטה? וכו'.
הפואנטה היא שיש לזה מחיר וצריך להכיר בו ולחפש פתרונות. אפשרות אחרת היא לקום וליפול עד שהגוף ידרוש פתרונות. כמו שאמרתי, אני חושבת שזו דרך טובה יותר ללכת בה. האחרות, מהראש, פשוט לא מחזיקות מעמד.

שליחה על ידי גוגוס* » 06 מרץ 2011, 11:02

תשמעו, אני חושבת שפיצחתי משהו לגבי עצמי - מצאתי את המצב התודעתי המושלם בשביל מה שעובר עלי עכשיו.
משהו בין התמודדות עם קושי, סוג של מאבק, לבין שמחה והתלהבות. אני חושבת שלו הייתי חיה כך את כל חיי זה היה המצב התודעתי שהיה מאפיין את היחס שלי לאכילה ולמזון. משהו שלו ורגוע שנובע מתוך בחירה. ותודה לבשמת שאיכשהו הדיאלוג איתה סימן לי את זה.
אני חושבת שחלק מזה נובע מהעניין הבריאותי. אני בעסק של פתרון בעיה כרגע וזה משליך על היחס שלי לכל זה.
קצת מזכיר לי דברים שכתבה מיצי החתולה במעלה הדף.
בכל אופן, זה רצוי וזה טוב וזה מוליך אותי בדרך מאוד מוצלחת. זה היום השלישי ואני בסדר גמור. מתכננת הרבה מראש אבל לשם שינוי גם עומדת בזה.

גוגוס זה כזה כיף לשמוע, משרה מין אופטימיות שמחה כללית כזו.
פשוט רוח הדברים שלך. אופטימית.

חשבתי שזו פעם ראשונה שאת עושה ניסוי כזה ומחזיקה מעמד שלושה ימים בלי לחם
ממש ממש לא.
אני גם מזכירה שבמשך שנים הנקתי ילדים אלרגיים והייתי מנועה מהרבה דברים. כולל סולידאריות עם ילד שאסור לו במשך תקופות ארוכות כל קמח, כל סוכר שלא בא "בילט אין", ומוצרי חלב.
אבל זו כן פעם ראשונה שאני עושה את זה עם תמיכה מלאה.
(כמה חבל שהאורחת שלי נוסעת הלילה )-: ).

שליחה על ידי גוגוס* » 06 מרץ 2011, 13:12

בשמת, ועל כך ייאמר אה.......
אם יש לך רצון להמשיך בזה ויש איך לעזור לך - רק תגידי.

ניצן, אני אכן אופטימית. תמיד שמחה להשרות שמחה כללית

שליחה על ידי גוגוס* » 06 מרץ 2011, 13:57

בשמת, שאלה - יש הבדל מבחינתך בתחושה של העשייה הזו (הימנעות ממזון אהוב) כאשר היא באה מבחוץ, בגלל שיקולים שקשורים למישהו אחר, לבין מצב בו את בוחרת בזה בשביל עצמך?
אני דשה ביני לביני לא מעט בנושא של מניעים והשפעתם על יכולת ההתמודדות.

יש הבדל מבחינתך בתחושה של העשייה הזו (הימנעות ממזון אהוב) כאשר היא באה מבחוץ, בגלל שיקולים שקשורים למישהו אחר, לבין מצב בו את בוחרת בזה בשביל עצמך?
המממ.
פי מיליון יותר קל לי למען הילדים.
בלי השוואה בכלל.
לא זייפתי ולא מרחתי ולא סטיתי אפילו כמלוא הנימה, כשהם ינקו. אין אפס. ולא היה לי קשה בכלל.
מה שכן, מראש היה ברור שזה מוגבל.
כאילו, 11.5 שנות הנקה אבל לא ידעתי כמה זה יהיה מראש. רק היה ברור שיום אחד זה ייגמר ואני אוכל לאכול הכל.
אם ארצה.... כי מה-זה עשה לי טוב להמנע ממוצרי חלב...

מבקרת רק לרגע, לא קראתי הכל אז אם אני חוזרת על דברי מישהי או כותבת לא לעניין אתכן הסליחה.

יש לי הערה קטנטנה פצפונת - הדף עמוס מלים כמו "נפילה", "התדרדרות", ודומותיהן.
כתבתי לפני כן שהיחס שלי לאוכל הרבה פחות רגשי היום, אז אני שמה לב לזה. כתבתי גם בעבר, שאם יראו לי את מי שקישר לראשונה בין אוכל למוסר, אני מכרכשת לו את הצורה. אני חושבת שהוא גרם הרבה יותר נזק מתועלת. ואני כוללת בזה צמחונות ואכילה "אקולוגית".
אם אתן חורגות מהמטרות שהצבתן לעצמכן, זו לא "נפילה", זו לא "התדרדרות", ואתן לא בקאנטים אלא אם כן אתן מרגישות רע פיסית. זו פשוט חריגה. לא עשיתן שום דבר רע.

עוד משהו קטן כזה? אני מסכימה שיום זו יחידה חשובה בשביל למדוד דברים, גם מבחינת הגוף. זה גם עוזר לעמוד במטרות קצרות טווח (מה שגם מחקרים הראו - לשבור מטרה למטרות קטנות ויחידות זמן קטנות, עוזר). אבל אני כבר מזמן לא מתייחסת ליום כאל יחידת המידה האולטימטיבית. מבחינת הגוף, חשוב יותר מה עושים על פני תקופה. זו הגישה שלי לגבי מה שאני אוכלת, וגם מה שהילדים. היום בא לבן שלי בעיקר בשר? סבבה. מחר רק ירקות? יופי. על פני תקופה של כשבועיים, זה מתאזן. גם עם חריגות. לא אומרת שזו הגישה שלכן; אני אומרת שהגישה המדעית לוקה בדיוק בנקודה הזו - ההתעסקות ביחידות קטנות וההנחה שצירוף מרכיבים שווה לשלם. מכאן מגיעות ההמלצות נוסח "לקחת כל יום X אבץ" ודומותיה.

בהריון, שזה זמן שבו היכולת שיש לכולנו לזהות מה טוב לנו מתחדדת מאוד (היא לא מופיעה יש מאין, הפוטנציאל קיים תמיד), יש חשקים שנמשכים לפעמים כמה שבועות. גם ניצן כתבה על זה. למשל, בהריון האחרון במשך כמה שבועות של עונת פירות היער רציתי רק פטל אדום (raspberries ) , ובכמויות. אחר כך זה עבר. יחידת הזמן המשמעותית שם הייתה כמה שבועות.

מה שניסיתי להגיד בעניין יחידות הזמן הוא כעוד משקל נגד להלקאה העצמית.
עוד הערה: הדף סופר כבד, וכדאי לפצל אותו לדעתי.

אם אתן חורגות מהמטרות שהצבתן לעצמכן, זו לא "נפילה", זו לא "התדרדרות", ואתן לא בקאנטים אלא אם כן אתן מרגישות רע פיסית. זו פשוט חריגה. לא עשיתן שום דבר רע.

יו, תמי, איך באת לי בזמן. תודה רבה.

מבלי לקחת מכוחו של שיח ההתמכרות, אני חושבת שהארת פה נקודה חשובה.

תמי, נאמר, נאמר.
ועם זאצ, מנוסח לעילא וגם מסכימה עם כל מילה.
<אולי גם ב תזונה אינסטינקטיבית? מתאים שם מאד!>

אם אתן חורגות מהמטרות שהצבתן לעצמכן, זו לא "נפילה", זו לא "התדרדרות", ואתן לא בקאנטים אלא אם כן אתן מרגישות רע פיסית. זו פשוט חריגה. לא עשיתן שום דבר רע.
לפעמים.
והרבה פעמים:
כן נפילה.
כן בקאנטים, מרגישה רע פיזית די מהר אחרי שאוכלת לחם. מייד בלילה ולמחרת מרגישים היטב את המחיר.
כן עשיתי משהו רע:
מעלתי בגופי. ידעתי שזה רע לי, ידעתי שאני אשלם מחיר,

אבל זה היה מחיר א' מול מחיר ב'. לפעמים אני מוכנה לשלם את מחיר ה"קאנטים" למחרת כדי לא לשלם את מחיר ה"קאנטים" של מה שקורה לי כשאני רעבה ואין לי מה לאכול.
האמת:
לשניהם יש "נפילה":
כשאני רעבה ונשארת ברעב, לא אוכלת - מחר אני אוכל עוד פחות. לאט לאט אני ארד במשקל עד שייגמרו לי הכוחות.
כשאני רעבה ואוכלת לחם - מחר אני אוכל עוד לחם. לאט לאט אני אכניס בחזרה את כל הלחם והשאר לתפריט עד שייגמרו לי הכוחות.
המממ. דילמה מעניינת.

_כן עשיתי משהו רע:
מעלתי בגופי._
בשמת, זה בדיוק הקשר שאני רוצה לנתץ. בין מלים טעונות-רגשית ומוסרית, וחשיבה טעונה-רגשית ומוסרית, לבין אוכל.
בואי נשווה את זה עם שמירה על תקציב. מה שאנחנו שואפים אליו הוא שתקציב יהיה רק מספרים (אני יודעת שאצלך נושא הכסף נקי, פשוט וברור לגמרי ודווקא לכן אני משתמשת בזה כמטפורה). בלי שום משמעות של הלקאה עצמית. וככה, יש סיכוי טוב יותר שנשמור על התקציב.

בדיוק אותו דבר. את משלמת מחיר? ברור. כמו על כל החלטה וכל דבר בכלל. ויש מקום לחישוב של מה פחות גרוע או יותר טוב. אבל לא עשית משהו רע, לא מעלת, לא זייפת, לא חטאת, לא נפלת (שוב, במובן המוסרי רגשי, לא במובן הגופני).

רגע, אבל תמי, זה אפילו ברמה הביוכימית לא פועל ככה. התזונה פועלת חזק על המערכת הלימבית ולכן מעוררת רגשות. אני לא רואה רע בשיח של חשיבה ושל רגש לגבי תזונה.
היית תחת הרושם שמה שאת באה להוקיע זה את השיח השלילי והמקטין, זה שמרגיש אשם על פני לוקח אחריות. עם זה אני מסכימה.
בעבר הלא רחוק לא היה שיח רגשי במיוחד סביב אוכל, זו אפנה אמריקאית חדשה יחסית, אבל מסתבר שיש בה הרבה ממש, בין היתר כי אצל הרבה אנשים יש אכילה רגשית, ולכן לגשת ללב הבעיה ולשוחח שיחה רגשית עם האכילה הרגשית זה נכון בעיניי.

ניצן, ביציאה נגד מלים טעונות רגשית ומוסרית התכוונתי למה שאת אומרת. אבל אם זה כבר עולה, אני לא בטוחה שאני גם בעד "שיח" רגשי על אוכל בכלל.
גם לגבי רגשות בכלל אני מעדיפה פחות לדבר, יותר, נו, להרגיש. בעצם, לחוש. אבל אם אני ארחיב על זה כאן זה יהיה נגד מגמת הדף באופן כללי, וגם בניגוד לנטייה שציינתי.
<אישית, מצאתי שיש לי פחות צורך גם "לדבר על זה" כשנושא, כל נושא, מתנקה. זה נעשה פשוט משהו שאני עושה או חווה. אבל אני לא חושבת שכן לדבר זה פחות טוב אם זה מועיל לאחרים>

אני לא בטוחה שאני גם בעד "שיח" רגשי על אוכל בכלל.
לגביי, כן?
אני בכל זאת אפרט מעט: צריך להיזהר שהשיח-על לא יהיה במקום פשוט-לחוש ולהרגיש. הרצון לתעד לתמלל ולנתח (אמא שלי אומרת "לעשות מינתחת", והעברית שלה אגב מצוינת

) יכול לפגוע בהשגת מטרות.
וגם, אמירה שיש בה משהו, שמיוחסת להונא:
energy flows where attention goes
(אף על פי שייתכן שזה בדיוק להפך...).

אני מבקשת שוב לפצל את הדף - הוא נורא כבד!

שליחה על ידי גוגוס* » 06 מרץ 2011, 21:39

וואו, מרתק! תכף הולכת לחשוב על הדברים. תמי, תודה מקרב לב על פתיחת הדיון הזה.
לגבי פיצול הדף - אישית אני ממש מעדיפה שלא. ממש נרתעת מכל הדפים בהמשכים. יודעת שהוא נורא כבד אבל מעדיפה אותו ככה, שלם.
אני היחידה בעמדה הזו?

שליחה על ידי גוגוס* » 06 מרץ 2011, 21:49

1) מסכימה מאוד שיש קשר בין מידת ההבעה לבין תחושת הנינוחות. כשהכל בסדר אצלי ויושב בול אני כותבת פחות. אבל לא תמיד אני בטוחה מה הסיבה ומה המסובב. אני רק יודעת שזו התוצאה הסופית. ולכן אני מעדיפה לא לקבל החלטה בנושא (למשל, שאני אכתוב פחות כדי להרגיש יותר) אלא פשוט לעשות מה שבא לי. בא לי לכתוב אז אני כותבת. פחות בא לי אז אני מפחיתה. ואז לרוב אני מקבלת על הראש שעל הדברים הטובים אני לא מספרת

2) מתחברת מאוד למה שכתבה בשמת על כך שהתחושה השלילית היא ממש בגוף. נפילה היא בשבילי משהו פיזי לגמרי. גם התדרדרות. אני לא עושה בהן שימוש כשאני סתם אוכלת משהו שהייתי מעדיפה להימנע ממנו.

3) אהבתי מאוד גם את מה שכתבה ניצן על הקשר הידוע בין רגשות למזון אבל אני ברגיל שלי משתדלת לנתק אותו. תחושת הבטן שלי אומרת שזה אפשרי. כלומר, שהקשר בין רגשות למזון נוצר בתהליך חברתי תרבותי ולכן יש לי אפשרות לנתק אותו. זה קשה, אבל אפשרי. וזה נכון, אגב, גם להקשרים של הרגשות החיוביים ויש על זה די הרבה בתחילת הדף.

4) ומאוד מאוד התחברתי לעניין של היום כיחידת זמן משמעותית. אני מרגישה על עצמי שיש לי שם תקיעות. אני מאמינה בתקופות אבל חיה לפי ימים. עוד יגיע הזמן לפרק את זה. תודה על הפניית הזרקור לעניין.

צריך להיזהר שהשיח-על לא יהיה במקום פשוט-לחוש ולהרגיש. הרצון לתעד לתמלל ולנתח (אמא שלי אומרת "לעשות מינתחת", והעברית שלה אגב מצוינת happy ) יכול לפגוע בהשגת מטרות.

איך בכלל משיגים מטרות אם לא מנתחים ומתמללים את הדרך אליהן?

ואני לא מיתממת. אני באמת תוהה, טכנית, איך אפשר לעשות את זה. אני יודעת שאפשר, אבל הייתי שמחה לשמוע איך, צעד-צעד, עושים את זה.

איך בכלל משיגים מטרות אם לא מנתחים ומתמללים את הדרך אליהן?
וואיי, זה דיון ארוך מאוד ופילוצופי מאוד...
שנית, לא אמרתי לא לעשות את זה. כתבתי הרבה פעמים שאני נגד דמוניזציה לשכל ככלי. אממה, לא לפני הגוף ולא במקום. אחרי ובנוסף.

אז לרוב אני מקבלת על הראש שעל הדברים הטובים אני לא מספרת
או.

אני שוב מתנצלת אם אני מפספסת אתכן לגמרי. לא מסוגלת לקרוא הכל. אז אולי אני אתחיל בי. מכירות בטח את כלל השמונים-עשרים? אני חושבת שבמקור הוא מתחום הכלכלה, והולך בערך ככה - שמונים אחוז מהכסף מגיע מעשרים אחוז מהלקוחות, אז עדיף לרכז בהם את המאמץ גם אם מאבדים כמה מיתר השמונים אחוז בדרך. אני מוצאת שלי רלוונטית פרפרזה על הכלל הזה, שאומרת שההבדל בתוצאה בין הרוב הגדול לבין הכל מכל כל הוא זניח, אבל המאמץ שמשקיעים בהבדל הזה והאנרגיה שמוציאים עליו אינם זניחים בכלל.

אני, גם אני משאב מתכלה, ולצערי לא ניצלתי אותי בצורה אקולוגית בעבר. אני מעוניינת למקסם רווחים ולמזער עלות, ומבחינתי פיסי ורגשי הם היינו הך. לדעתי אם התזונה שלי מיטבית ברובה הגדול בלי להוציא הרבה אנרגיה זה עדיף לי על מצב שבו התזונה שלי מיטבית במאה אחוזים, אבל אני מתאמצת קשות. כי גם לחץ רגשי מתבטא מיד ברווחתי האישית בדיוק באותה צורה. (ועוד דברי כפירה: וכי גם אם מתעלמים מההבא הרגשי-פיסי, לא ברור לי שלהיות אדוקה משיג תוצאות יותר טובות בסך הכל...)

גוגוס, הרושם שלי, ושוב סליחה אם אני טועה, הוא שאת ממקדת המון המון תשומת לב וכוחות נפש ושכל על - נניח 20% מהתזונה שלך. אולי אפילו פחות. לא יודעת לגבי האחרות פה.

בגלל זה אני גם לא בטוחה לגבי השימוש במושג "התמכרות". התמכרות זו דיאגנוזה. זו הגדרה. זו פרשנות של המציאות, לא המציאות. וכמו שאכתוב ברשימה לעלון אם אצליח להגיע לזה

, מה שקובע היא אם היא מועילה לי, להתנהלות שלי (או שלך, או של כל מי שמעוניין בהשגת איזושהי מטרה בעזרת הכלי הזה). במקרה שלי, למשל: לא מועילה. לא משרתת אותי בשום צורה חוץ מאשר למקד המון המון תשומת לב (=משאבים, אנרגיות) בחלק אחד, זניח יחסית, של התזונה שלי. ובחלק שיש לי יותר קושי איתו. (אצלי זה גם לא גלוטן אלא פחמימות בכלל. לגבי אב מזון בכלל, התמכרות נראית לי מרדדת, לא מדויקת בתיאור או גישה לגבי המנגנונים המאוד מורכבים שפועלים אצלי שם). עוד אפקט (עליי כמובן, לא מדברת על אחרים). של ההתייחסות אליי כמתמכרת הוא הקצנה, הפיכת משהו לפתולוגי שלא לצורך.

(תיכף אמשיך אם יתנו לי)

אבל אני מתאמצת קשות
או משלמת מחיר בכל צורה אחרת (רגשי, פיסי, זמן).

אם יש לגמילה משמעות בקשר אליי, היא רק מטפורית ורק בהקשר לעודף התעסקות סביב האוכל. אחרי המעשים נמשכים הלבבות אמר הרמב"ם, אז (באיחור מה) אני איישם ואפרוש כאן

.

תמי, עם הפסקה האחרונה שלך אני לא מסכימה קטגורית. מכיוון שאני מסכימה עם כל השאר, אני לא מבינה איך את לא רואה את הסתירה בין הדברים

כל השיח ההתמכרותי פה הוא פיזי לחלוטין. מבחינתי, כשאני אומרת התמכרות, אני מתכוונת לתזונה שפוגעת בתהליכים נוירולוגיים והורמונליים, ומכניסה אותם למצב של היזון חיובי (אבל שלילי ערכית/רפואית/תחושתית/רגשית)

את ה80/20 אני מכירה כבר עשורים מתכנות

להגיד שלהתייחס לגלוטן כממכר לאדם שבפירוש זה כך אצלו פיזיולוגית זה זניח, ושההתעסקות בזה היא מוגזמת בפרופורציה למה שזה עושה לגוף לנפש ולהתנהלות זה בעצם להקטין את המשמעות של הגילוי שלא, זה לא רגשי, זו לא פרשנות, אנחנו לא לא בסדר, אלא מכורות. בסופו של יום - זה מקל משמעותית את הדיאלוג/מונולוג שלנו עם הגוף ומעביר אותנו ממצב של מלחמה בו וב"חולשותיו", ממצב של שיח רגשי מלקה למצב של קבלה, הכרה, חמלה, נחישות ועזרה עצמית ממוקדת.

ניצן, לא מתווכחת עם מה שעוזר לאחרים, כתבתי כמה פעמים אני חושבת. גם לגבי ההתעסקות באוכל בכלל וגם לגבי ההתמכרות.
לגבי ההתמכרות - המשמעות שאת מכניסה במילה, זו פרשנות:
מבחינתי, כשאני אומרת התמכרות, אני מתכוונת לתזונה שפוגעת בתהליכים נוירולוגיים והורמונליים, ומכניסה אותם למצב של היזון חיובי (אבל שלילי ערכית/רפואית/תחושתית/רגשית)
ואני אומרת: אם ההבחנה/ההגדרה הזו עוזרת לתהליך, סבבה. אם לא אז לא. אבל גם אם כן, שווה להכניס לפרופורציות (שמתאימות לכל אחד בכל רגע נתון כמובן).
אז אני לא חושבת שיש לנו וויכוח גם פה

.

שליחה על ידי גוגוס* » 06 מרץ 2011, 23:43

תמי, חשבתי הרבה על הדברים שכתבת. וממש התחברתי ואהבתי וזה נראה לי עד ש... נזכרתי שזה בעצם מה שחשבתי עד לא מזמן. ולא היה לי טוב. בכלל בכלל לא.
החלק שהיה לא טוב הוא זה - הרגשתי שהגוף שלי לא ממצה את הפוטנציאל שלו. נכון שנדרש מאמץ רב כדי להביא אותו למיצוי הזה אבל המאמץ מרוכז בתחילת הדרך בעוד שההמשך קל בהרבה.

והשוס - מיצוי הפוטנציאל הוא לא סתם עוד קפיצת מדרגה. מיצוי הפוטנציאל הפיזי שלי הוא חיים באיכות אחרת לגמרי. ואחרי שטעמתי מזה אין לי שום כוונה להתפשר על פחות.

אז אם נסכם את הטיעון שלי במונחים שהצעת - המאמץ המרוכז שלי מוביל לכך שהיחס משתנה בהתמדה, והיום אני מהמרת שתשעים וחמישה אחוזים מאיכות החיים הפיזית שלי נובעים מהשקעה בחמישה אחוז מהזמן שלי. לבד מהדף הזה, שאני פשוט נהנית ממנו מאוד, אני משקיעה זמן מועט מאוד במזון ואכילה ברמת התכנון והעיסוק. וזו הסיבה שהדרך הזו שווה כל כך. היא מתגמלת בשינוי היחס בין האחוזים וזה קורה די מהר. אני בתוך זה כמעט חצי שנה (תכף מסיבת חצי יום הולדת) ואחרי חצי שנה של עיסוק אינטנסיבי על גבול האובססיבי אין לי בעיה לא לעסוק בכך גם שבוע שלם וזה בהחלט משקף את כמה שאני עוסקת בזה במציאות החוץ וירטואלית. הרווחתי.

בקיצור, פספתי אותך ל-גמרי והרושם שלי היה בדיוק הפוך מהמציאות

.

שליחה על ידי גוגוס* » 07 מרץ 2011, 07:01

בלי שזה יישמע לרגע כנזיפה, אפילו לא בצחוק, אני חושבת שזה בגלל שקראת בהתחלה ואז הפסקת. התחושה שלך בהחלט אפיינה את ההתחלה של הדף הזה. היא לא באה משום מקום.
אבל עברה כמעט חצי שנה. ולשמחתי הרבה דברים ממש מהותיים השתנו בעקבות הכתיבה כאן והתגובות שקיבלתי.
והנה... עוד הזדמנות לומר ענקית לכל מי שטרחה כאן על מילים. קשה להסביר מה זה עשה לי אבל אני מקווה שזה פשוט ניכר.

שליחה על ידי גוגוס* » 07 מרץ 2011, 09:47

בלי שזה יישמע לרגע כנזיפה, אפילו לא בצחוק, אני חושבת שזה בגלל שקראת בהתחלה ואז הפסקת. התחושה שלך בהחלט אפיינה את ההתחלה של הדף הזה. היא לא באה משום מקום.
אבל עברה כמעט חצי שנה. ולשמחתי הרבה דברים ממש מהותיים השתנו בעקבות הכתיבה כאן והתגובות שקיבלתי.
והנה... עוד הזדמנות לומר תודה ענקית לכל מי שטרחה כאן על מילים. קשה להסביר מה זה עשה לי אבל אני מקווה שזה פשוט ניכר.

נפילה היא בשבילי משהו פיזי לגמרי. גם התדרדרות. אני לא עושה בהן שימוש כשאני סתם אוכלת משהו שהייתי מעדיפה להימנע ממנו.
או. ניסוח הרבה יותר מדוייק משלי. חותמת בכל הגפיים.

אני מעוניינת למקסם רווחים ולמזער עלות, ומבחינתי פיסי ורגשי הם היינו הך. לדעתי אם התזונה שלי מיטבית ברובה הגדול בלי להוציא הרבה אנרגיה זה עדיף לי על מצב שבו התזונה שלי מיטבית במאה אחוזים, אבל אני מתאמצת קשות. כי גם לחץ רגשי מתבטא מיד ברווחתי האישית בדיוק באותה צורה
גם אני חשבתי ככה, אבל בסופו של תהליך אני מסכימה לגמרי לגמרי עם כל מלה של ניצן (ניצן, הכנסתי כמה סימני פיסוק כדי לעשות את זה יותר קריא בשבילי):

_להגיד שלהתייחס לגלוטן כממכר לאדם שבפירוש זה כך אצלו פיזיולוגית זה זניח, ושההתעסקות בזה היא מוגזמת בפרופורציה למה שזה עושה לגוף לנפש ולהתנהלות זה בעצם להקטין את המשמעות של הגילוי ש - לא, זה לא רגשי, זו לא פרשנות, אנחנו לא "לא בסדר", אלא מכורות.
בסופו של יום - זה מקל משמעותית את הדיאלוג/מונולוג שלנו עם הגוף ומעביר אותנו ממצב של מלחמה בו וב"חולשותיו", ממצב של שיח רגשי מלקה למצב של קבלה, הכרה, חמלה, נחישות ועזרה עצמית ממוקדת._

אצלי, למשל, אני לא יודעת למה בדיוק אני מכורה. זה כנראה לא לדגנים בכלל - כי עם אורז אין לי בעיה (אבל זה לא משהו שאני רוצה לאכול יותר מפעם-פעמיים בשבועיים).
זה גם כנראה לא לגלוטן, כי אם יש כמות קטנה של אטריות בתוך תבשיל בנוסח דרום-מזרח-אסיה שהאיש מכין (מוקפץ מלא ירקות ועוף) אז זה בטל בשישים ולא משפיע עלי, גם לא מתחיל אף פעם "הידרדרות" במובן המדוייק של "יוצר כמיהה התמכרותית לאכול עוד משהו עם גלוטן שמוביל לעוד משהו עם גלוטן שמוביל לעוד משהו עם גלוטן מלווה בחשקים בלתי נשלטים הולכים וגוברים להמון המון אוכל עם גלוטן ואז למתוק וכו' וכו'".
אני חווה את זה כהידרדרות כי זה כמו כדור שלג, אוסף תאוצה וגדל, כי זה מתגלגל ומשתלט, כי זה מתחיל קטן ותמים ומגיע למימדים ניכרים, כי זה מתחיל עם הרגשה שאני שולטת אבל מהר מאוד שולט בי, ממלא אותי את ה-craving הנורא הזה שהוא תחושה אובססיבית ומאוד לא נעימה לחוות בגוף,
והכי חשוב: כי זה לוקח אותי ממקום מפוקס, ממוקד, רענן, חיוני, טוב, שמח - למקום של ערפל, כבדות, עייפות כרונית, תופעות אלרגיות רבות, חוסר אנרגיות, רק רצון לרבוץ ולא לעשות כלום )-:

אצלי זה בפירוש לחם וכל דבר בצק. אוזן המן אחת קטנה יכולה בקלי קלות להפיל את כל שורת אבני הדומינו שלי. לא משנה כמה היא תהיה מוקפת בסלטים.

והמטרות שלי שונות מאלה של גוגוס או ניצן, למשל:
אני בכלל לא חותרת לתזונה שכולה חיה. אני לגמרי רוצה מזון מבושל, וטוב לי עם תבשילים.
המטרה שלי היא תזונה ללא בצקים וללא כימיקלים, להמנע עד כמה שאפשר ממזון תעשייתי.
בינתיים כוללת מוצרי חלב, כי בשבילי, להוריד בבת אחת גם לחם וגם גבינה - זה ממש יותר מדי בשבילי...

אני ממש לא חותרת לתזונה שכולה חיה. אני חותרת לתזונה שהכי מתאימה לי. זה אומר שדברים שרעילים לגוף שלי (במובן הפיזיולוגי) לא יהיו חלק מהרפרטואר, כי בין היתר, הם פוגעים ביכולת שלי להקשיב למה מתאים לי.
אין לי שום תחושת חסר מזה, להיפך. חייתי רוב חיי בתחושת חסר תזונתית בגלל שאני מכורה מלידה לחומרים שלא טובים לי שיוצרים תחושת חסר מתמידה.
חומרים שגורמים בדיוק שוויצרי לתהליך שבשמת תארה -

_"הידרדרות" במובן המדוייק של "יוצר כמיהה התמכרותית לאכול עוד משהו עם גלוטן שמוביל לעוד משהו עם גלוטן שמוביל לעוד משהו עם גלוטן מלווה בחשקים בלתי נשלטים הולכים וגוברים להמון המון אוכל עם גלוטן ואז למתוק וכו' וכו'".
אני חווה את זה כהידרדרות כי זה כמו כדור שלג, אוסף תאוצה וגדל, כי זה מתגלגל ומשתלט, כי זה מתחיל קטן ותמים ומגיע למימדים ניכרים, כי זה מתחיל עם הרגשה שאני שולטת אבל מהר מאוד שולט בי, ממלא אותי את ה-craving הנורא הזה שהוא תחושה אובססיבית ומאוד לא נעימה לחוות בגוף,
והכי חשוב: כי זה לוקח אותי ממקום מפוקס, ממוקד, רענן, חיוני, טוב, שמח - למקום של ערפל, כבדות, עייפות כרונית, תופעות אלרגיות רבות, חוסר אנרגיות, רק רצון לרבוץ ולא לעשות כלום_
לכן, מבחינתי, להשקיע אנרגיה בזה, זו השקעה ממוקדת שהשכר שלה ניכר בצורה דרמטית בכל מובן של החיים שלי. בהורות, בזוגיות, בתחושת הערך העצמי, בקוגניציה, במיניות, באנרגיות לעשות דברים, בתקשורת... תקצר היריעה.

שליחה על ידי גוגוס* » 07 מרץ 2011, 15:59

להשקיע אנרגיה בזה, זו השקעה ממוקדת שהשכר שלה ניכר בצורה דרמטית בכל מובן של החיים שלי.
מזדהה לגמרי. זו השקעה שמכה גלים בחיים. אוכל זה ממש לא רק אוכל. זה כל כולי. אבל הייתי חייבת להגיע לנקודת ההתחלה שלי בשביל להבין את זה. אני יודעת על עצמי שלא היתה לי דרך קלה להבין את זה. זה הולך אצלי רק בקשה והארוכה.

להשקיע אנרגיה בזה, זו השקעה ממוקדת שהשכר שלה ניכר בצורה דרמטית בכל מובן של החיים שלי.

כן.
ועדיין, איכשהו אני לא מצליחה להניח לזה מלהיות הפטיש שמכה בי. ואז ברור לי שהתזונה חייבת להיות בהקשר רחב יותר ואני לא מדברת רק על טיפול פסיכולוגי.
היא חייבת להיות חלק ממטרת-על של להתקרב לעצמי, להיות טובה יותר, להיות שמחה יותר.
ומשם מגיעות גם הפרופורציות. כי כשהרזולוציה פחות חדה ואני רואה את הקטע התזונתי כחלק ממארג שלם, אני יכולה להשקיע בזה פחות, להפוך את זה לרקע ולא לעיקר.

ועוד משהו: זה עידן כזה שהשאלה: "מה לאכול?" היא אקוטית. כי התשובה היא כבר לא - "מה שיש". ואז זה נהפך לעוד יותר קשה ומסובך לאיזון רגשי. פתאום זאת שאלה כל כך מסובכת והיא כבר נהפכת לחלק מאיזו הגדרה עצמית. וזה גם עידן כזה של הגדרות עצמיות.
באופן אישי, הייתי שמחה כבר להגדיר את עצמי ולהמשיך מזה הלאה. גם תזונתית. מעשית אני מתקשה בזה ושוב ושוב צריכה להגדיר את הגבולות שלי.

שליחה על ידי גוגוס* » 07 מרץ 2011, 22:03

"מה לאכול?" פתאום זאת שאלה כל כך מסובכת והיא כבר נהפכת לחלק מאיזו הגדרה עצמית.
מיכל, ניסיתי את זה. לא מומלץ. אפשר, ולדעתי אף רצוי, להימנע מהגדרה עצמית דרך המזון. זה חותר תחת ההנחה שמקשיבים לגוף כי זו שאלה של הראש ותשובה של הראש.
כשזה חלק מהגדרה עצמית קטן הסיכוי שהיום תאכלי כך ומחר אחרת בגלל שזה מה שהגוף שלך דרש.

מעשית אני מתקשה בזה ושוב ושוב צריכה להגדיר את הגבולות שלי.
וזה אומר דרשני. כמו שאת יודעת, אין לי רתיעה מקשיים, אבל מכאלה שהגוף מציב. וזה, כאמור, קושי של הראש. בגלל זה הוא קשה במיוחד.

_איכשהו אני לא מצליחה להניח לזה מלהיות הפטיש שמכה בי. ואז ברור לי שהתזונה חייבת להיות בהקשר רחב יותר ואני לא מדברת רק על טיפול פסיכולוגי.
היא חייבת להיות חלק ממטרת-על של להתקרב לעצמי, להיות טובה יותר, להיות שמחה יותר._
לגמרי.
בהקשר הזה, הרצאה משובחת מטד - http://www.facebook.com/l.php?u=http%3A ... po]2Fbrene brown on vulnerability[/po].html&h=b4513

_"מה לאכול?" פתאום זאת שאלה כל כך מסובכת והיא כבר נהפכת לחלק מאיזו הגדרה עצמית.
מיכל, ניסיתי את זה. לא מומלץ. אפשר, ולדעתי אף רצוי, להימנע מהגדרה עצמית דרך המזון. זה חותר תחת ההנחה שמקשיבים לגוף כי זו שאלה של הראש ותשובה של הראש.
כשזה חלק מהגדרה עצמית קטן הסיכוי שהיום תאכלי כך ומחר אחרת בגלל שזה מה שהגוף שלך דרש._

וגם, תזונה אינסטינקטיבית.

זה עידן כזה שהשאלה: "מה לאכול?" היא אקוטית. כי התשובה היא כבר לא - "מה שיש".
אני רואה את זה מזוית אחרת:
התשובה היא לא "מה שיש" כי על השולחן יש דברים שלא טובים לי אבל אני לא יכולה או רוצה למנוע מ-אחרים.
או כי במסעדה/באירוע/בארוחה משפחתית יש דברים רבים שאלינו אפילו לא נכנסים הביתה, כך שעוד יותר מצטמצם המבחר של "מה שאני יכולה לאכול" מתוך "מה שיש".
גם הבעיה של הפיתוי גדולה.
לכל מיני חברות שאוכלות את התזונה המסורתית שלהן, מה שיש = מה שראוי לאכילה.
אבל אצלנו, בכל מקום רוב המזון שמוגש או שנמצא על המדפים הוא מזון מזוייף - זה פיתוי. במיוחד אם המזון המזוייף הזה, הוא משהו שגדלת עליו וטעים לך ואת אוהבת אותו.

שליחה על ידי גוגוס* » 08 מרץ 2011, 13:15

במיוחד אם המזון המזוייף הזה, הוא משהו שגדלת עליו וטעים לך ואת אוהבת אותו.
על ה "גדלת עליו" אי אפשר להתווכח. זה אכן הסבר טוב לפיתוי.
אבל החלק של "טעים" ושל "אוהבת" הוא לגמרי בר שינוי.
אני רואה אצלי בצורה מאוד ברורה איך ה"טעים" מקבל פנים חדשות והופך בתהליך הדרגתי ואטי מ"טעים מאוד" ל"סתם טעים" ל"טעים אבל משאיר טעם לוואי" ל"לא טעים" ול"מגעיל".
אני רואה איך בהתאם לזה משתנה האהבה שלי לסוגי מזון, והפיתוי באשר לחלקם הופך עם הזמן ממשהו שאי אפשר לעמוד מולו ליותר משתי שניות למשהו שבכלל לא חוצה את סף המחשבה הבסיסית ביותר שלי. תפוצ'יפס, כבר אמרנו?
כל אלו מובילים לכך שכאשר אני נתקלת במזון כזה יש פער גדול ופתאומי בין החשק שנובע מהיסטוריה והרגל לבין הגוף שפתאום צועק לא, לא, לא!
אם הוא צועק מספיק חזק אני מוותרת. וזה קורה די הרבה. כלומר, בעיית הפיתוי הולכת וקטנה ככל ששמים לב יותר ויותר לתגובות של הגוף.

אני רואה אצלי בצורה מאוד ברורה איך ה"טעים" מקבל פנים חדשות והופך בתהליך הדרגתי ואטי מ"טעים מאוד" ל"סתם טעים" ל"טעים אבל משאיר טעם לוואי" ל"לא טעים" ול"מגעיל".
אכן.
קרה אצלי עם הרבה דברים.

בדיוק דיברנו על זה, האיש ואני. שאנחנו עוברים ממה שנקרא industrial organic ל pastoral אינשאללה אמן בעוד כמה חודשים.
אנחנו בעצם באמצע, כי אנחנו לא אוכלים תעשייתי בכלל, אבל כן אורגני וכן חקלאות תעשייתית.
מבחינתי זה הכי קרוב שאני יכולה ל"מה שיש" בחיים האלה.

אני רואה אצלי בצורה מאוד ברורה איך ה"טעים" מקבל פנים חדשות והופך בתהליך הדרגתי ואטי מ"טעים מאוד" ל"סתם טעים" ל"טעים אבל משאיר טעם לוואי" ל"לא טעים" ול"מגעיל".
אבל זה תהליך כל כך עדין! להבחין בתוספים, ברמאים, בצבעים ובחומרי הטעם ולהגעל. צריך המון עבודה והמון זמן. וזה משתלם מאד.

שליחה על ידי גוגוס* » 08 מרץ 2011, 14:42

צריך המון עבודה והמון זמן. וזה משתלם מאד.
מזכיר לי שאחי עובד עם מישהו גדל גוף שפשוט אוכל כל מה שהוא רוצה כמה שהוא רוצה ומתי שהוא רוצה ומסביר שהוא בא לעולם הזה בשביל ליהנות.
הוא אמר שמה שאני עושה, עם כל המניעות הזו, זה פשוט להפסיד חלק מההנאה הגדולה של החיים שהיא אוכל טוב.
בזמנו חשבתי על זה המון, על מה שאני מפסידה. בכלל לא העליתי בדעתי שאפשר לחיות חיים שבהם זה לא הפסד. חשבתי שהוויתור שלי לנצח יירשם אצלי כוויתור. כל פעם מחדש.
בעיניי זה החלק הכי משתלם בתהליך שאני בעיצומו, האבחנה החדשה בגמישות הבלתי נתפשת של הגוף ושל המוח, בדברים שהייתי בטוחה שאין לי בכלל גמישות לגביהם.

כמה שאני נהנית מדיוק. אחח אחח. מטעמים!
_{מזינים!}

שליחה על ידי גוגוס* » 09 מרץ 2011, 11:57

ואם כבר בגמישות עסקינן...
אני יודעת שזה עלה כבר פעם אחת אבל בקטנה - השערות הלבנות.
כשניסיתי בפעם הראשונה לעבור לתזונה חיונית (טבעונית וחיה) ראיתי שהתמעטו מאוד השערות הלבנות שלי. חשבתי שירדתי מהפסים ושאני מדמיינת כי תמיד אמרו לי ששערה שהופכת ללבנה נשארת כזו לנצח. שזה משהו שפיגמנטציה שהוא בלתי הפיך.
אבל... כשחזרתי לסורי ראיתי ששבו אלי גם הלבנות לבנות האלה. האמת היא ששוב חשבתי שירדתי מהפסים.
אחרי שבשמת אמרה שהשינויים האלה קורים גם אצלה התחלתי לשים לב.
ואחרי ששמתי לב ממש ממש אני יכולה להעיד שהעסק הזה בהחלט הפיך. ושככל שהתזונה שלי נוטה יותר לחיונית יש לי פחות ופחות שערות לבנות.
אז או שלגוף יש גמישות מדהימה במקומות שלא שיערתי או שכל הספריות פשוט מכרו לי מידע שקרי כל השנים הללו.
בין אם כך ובין אם אחרת, אני אשמח להישאר בצבעים שלי לעוד כמה שנים. כבר החלטתי מראש שלא אצבע וזה מקל עוד יותר על ההחלטה הזו.

אגב, אני זוכרת את הסרטים של עדיאל תל אורן שראיתי בזמנו וזוכרת שהוא מציע את התזונה הזו למי שרוצה "לא להזדקן" כלשונו. אישית, אין לי בעיה להזדקן, אבל גם אין לי עניין להאיץ את התהליך הזה שלא לצורך.

גוגוס, היה אפשר להשתמש בסיפור שלך בקמפיין לתזונה טובה יותר.
אותי שכנעת, אבל אני מהמשוכנעות...

איך קוראים לזאת שמרצה על תזונה חיונית שאופק תמיד מצטט?
גם היא מספרת אותו דבר. ראיתי הרצאה פומבית מצולמת שלה פעם, והיא תיארה בדיוק את זה. השערות הלבנות.
זה מדהים.
האמת, זה אחד התמריצים שלי...
ואני צריכה כמה כרגע: האיש חולה, הכנתי בין היתר עוגת שוקולד, והילדים הכינו היום בראוניז. הריח המטריף שיש פה במטבח... אוי כמה קשה להסתכל על זה ולא לקחת לי חתיכה!!!! אאאאאאאאאאא!
תשלחו לי אנרגיות מחזקות?
(זה יהיה כל כך טעים! בערך לעשר שניות... אחר כך, אוף, התשלום בקופה...).

שליחה על ידי גוגוס* » 09 מרץ 2011, 17:14

גוגוס, היה אפשר להשתמש בסיפור שלך בקמפיין לתזונה טובה יותר.
ואת הקמפיין יממנו... מי? חברות המייצרות צבעי שיער? או אולי אלו שמייצרות דיאטות באבקה? או אולי אלו שמייצרות קרם פנים? זו הבעיה...

בשמת, חושבת עליך ומחזקת אותך. בדיוק הכנתי הרגע ממרח נוטלה ביתי כמו שמיצי לימדה. אני חושבת שהיה יכול להקל עליך להחזיק משהו כזה בבית לעת מצוקה שכזו. שתוכלי להשחיל פנימה כפית ולהרגיש שגם לך נעים בפה.
יש לי בשפע, אם בא לך. זו הצעה רצינית.

שליחה על ידי גוגוס* » 09 מרץ 2011, 17:17

האמת היא שנוכח מה שעושה מישל אובמה אולי יש עוד תקווה לקמפיינים לתזונה טובה. הבעיה היא שמי שדוגל בתזונה טובה עדיין חושב שאני מופרעת, אז לכי תסבירי.

להרגיש באוף של האופסטרים זה סטייט אוב מיינד, זו מציאות רלטיבית, והיא בד"כ בתוך הראש שלנו בלבד.

שליחה על ידי גוגוס* » 09 מרץ 2011, 20:21

מעדכנת שעד כה, מיום שבת, אכלתי המון חיוני עם תוספת של טיפה מבושל וטיפה עוף אורגני.
אני מרגישה מצוין.

בסוף החודש אני יוצאת לחופשה והצפי הוא למזון שרחוק מאוד מהתפריט שלי אבל עם אופציה כן לאכול חיוני. אני מודה שזה מטריד אותי כבר מעכשיו.
מכינה את עצמי לניסיון לשמור על התזונה החיונית למרות החופשה ולהפוך את החודש שהקצבתי לעצמי למלא. מלא בכל טוב ורק בו.

שליחה על ידי גוגוס* » 09 מרץ 2011, 20:27

מעדכנת בעוד משהו שהתחדד מאוד בימים האחרונים - כשאני אוכלת את מעט המבושל שכן נכנס לפה אני ממש מרגישה את ה high הקטן שזה עושה לי.
אני מרגישה את התרוממות הרוח הקלה הזו שהיא משהו גם פיזי וגם מנטאלי וזה לא מוצא חן בעיניי. מסמן לי עוד כיס של משהו שאני יום אחד ארצה להיפרד ממנו.
אני עושה מאמץ להשאיר את מעט המבושל לערב כי אז החשק לעוד מתאדה עד הבוקר. ובכל זאת... הוא שם.
ידעתי כבר שפתחתי את הדף הזה שיש לי סוג של התמכרות לאוכל מבושל אבל האמת שלא לגמרי הרגשתי אותה.
היום, מנקודת המוצא שבה אני נמצאת, אני כבר ממש יכולה להרגיש אותה. אני מזהה מעולה את ההתמכרות לגלוטן ואני רואה שיש משהו דומה בתחושה הזו כשזה נכנס.
בדיוק כמו הרצון לשחרר אנחה קלה כשלוקחים שכטה ראשונה מסיגריה או הרצון להתרווח טיפה ולגרגר בהנאה כששותים קפה. כזה.

מעניין מה שאת כותבת. אני לא מרגישה שיש לי איזושהי התמכרות לאוכל מבושל. אין לי "כמיהה" משום סוג למבושל דווקא. אני אוהבת קישואים בעגבניות (כבר לא עושה "רוטב" אלא פשוט חותכת פנימה עגבניות שכבר רכות מדי לסלט), או שעועית ירוקה מאודה, אבל הדיכוטומיה היא לא "מבושל" מול "לא מבושל". זה לא מתחשק לי יותר או פחות מסלט. זה רק עוד אחת מהאפשרויות.
מה שכן, כשמתחילים הימים החמים, אני רוצה פחות ופחות מבושל.

המממ. ספרתי: מאז יום חמישי, כבר 7 ימים בלי גלוטן. איזה יופי. יש יותר כוחות, פחות אלרגיה. מין הרגשה טובה כזאת בגוף.
אבל לא קל. נורא מתחשק לי לחם. נורא מתחשק לי לטעום מהעוגה. מרגישה רעב כי חסרות לי הקלוריות הנוספות שקיבלתי מהלחם (עוד לפחות 500 ביום, להערכתי, לחם+חמאה) וקשה להשלים אותן מסלט ובשעה כזאת אין לי כוח להכין לעצמי עוד מאכל (ברצון הייתי אוכלת ירקות מוקפצים בסגנון סיני על אורז מלא, אבל למי יש כוח לעמוד עכשיו ולהכין).

גוגוס, איזה מבושל את אוכלת?

(יש שמלה! היא מהממת ואני מהממת. וזהו.)

ידעתי כבר שפתחתי את הדף הזה שיש לי סוג של התמכרות לאוכל מבושל אבל האמת שלא לגמרי הרגשתי אותה.
מזדהה.

בדיוק כמו הרצון לשחרר אנחה קלה כשלוקחים שכטה ראשונה מסיגריה או הרצון להתרווח טיפה ולגרגר בהנאה כששותים קפה. כזה.
אני מנסה להבין: את חושבת שתחושות כאלה הן בעייתיות כשלעצמן, או שאת מעדיפה לנתק אותן מאוכל?

שליחה על ידי גוגוס* » 10 מרץ 2011, 08:58

אני אוכלת את הירקות של מרק העוף או מרק ירקות מזדמן נטול כל תוספות. למה את שואלת?
(שמחה לשמוע שהסתדר עניין השמלה אבל לדעתי נכון יותר להציג את זה הפוך - אני מהממת_ ו _היא מהממת )

עוברת, אני חושבת שתחושה כזו מאוכל היא בעייתית. אם אני מרגישה משהו דומה מסיגריה ומאוכל זה אומר משהו על האוכל כי הסיגריה היא בוודאות זבל ממכר.
אין לי דרך לנתק את התחושה הזו מאוכל כי היא מגיעה רק מדברים גרועים שנכנסים לגוף וכיום זה רק מזון במקרה שלי מאחר ונפטרתי מהחשיש, מהסיגריות ומהקפה.
אז כן, אני חושבת שזה בעייתי ולא, אין לי עניין לנתק את זה מהאוכל כי זה בא רק משם וזו יופי של אינדיקציה לכך שאני מכניסה משהו לא מוצלח.

מבקשת להבהיר שמה שקשה לי איתו זו לא ההנאה. יש הרבה סוגים של עונג אבל את זה אני רוצה לזרוק. מתחברת למה שכתבה בשמת, זה טוב בערך לעשר שניות... אחר כך, אוף, התשלום בקופה...
במקרה של מבושל התשלום הוא בכבדות ותחושה קלה של ערפול וחוסר חשק לעשייה כלשהי. אני חושבת שזה מתאר לא רע כל תחושת סימום שהיא.

שליחה על ידי גוגוס* » 10 מרץ 2011, 09:01

בשמת, בהצלחה בהצלחה בהצלחה.
הצעה שאולי תועיל - אצלנו מורחים ממרחי אגוזים על עלים גדולים. אם הממרח מוכן זו לא עבודה קשה יותר ממריחת חמאה על לחם. שולפים עלה חסה גדול ורענן ומורחים בנדיבות ממרח נוטלה ביתי או כל ממרח אגוזים אחר, מגלגלים ונוגסים. זה קראנצ'י, טעים ומשביע מאוד ועתיר קלוריות. המהדרין בוזקים מעל קצת צימוקים. ממש בלינצ'ס

שליחה על ידי מצ'רה* » 10 מרץ 2011, 09:08

(יש שמלה! היא מהממת ואני מהממת. וזהו.)
איזה יופי!

אני אוכלת את הירקות של מרק העוף או מרק ירקות מזדמן נטול כל תוספות. למה את שואלת?

כדי לנסות להבין למה את מתמכרת. זה נורא-נורא מעניין. אני יכולה להבין את ההשפעה הכימית של גלוטן או סוכר על המוח, אבל איזו השפעה פיזית יכולה להיות לירקות מבושלים?
אני שואלת באמת. ניצן, אולי לך יש תיאוריה?

אני עם בשמת בקטע הזה. אני אוהבת אוכל מבושל, אבל לא מרגישה שיש לו השפעה ממכרת עלי.

שליחה על ידי גוגוס* » 10 מרץ 2011, 09:43

אני אוהבת אוכל מבושל, אבל לא מרגישה שיש לו השפעה ממכרת עלי
גם אני אף פעם לא הרגשתי את זה עד שנפטרתי מהמבושל. כך גם עם סוכר וגלוטן. עד שלא מתנקים מהם לפרק זמן כלשהו קשה להבין מה ההשפעה המדויקת שלהם על הגוף.
יכול להיות שגם לו ניסיתי חי לתקופה זה לא היה קורה לך. אולי זה לא קורה לכולם. מה שבטוח, זה לא קורה בתוך תזונה שיש בה מבושל. קשה מאוד לשים לב לזה כי זה עדין עדין עדין. הרבה יותר מגלוטן, למשל.
לי יש שני ניחושים שונים למה ממכר בזה - זה כבר מפורק. כאילו שמישהו כבר עיכל את זה עבורי. ואני חושבת שהגוף מתרווח לו כשהוא מקבל משהו שכבר עבדו עליו. אופציה ב' - חלק מהדברים האלה בכלל לא אמורים להיאכל (תפוחי אדמה, שורשים קשים ומעט מרירים למיניהם) ויכול להיות שסוג העמילן שיש בהם גורם לתחושת התמכרות.

שליחה על ידי מצ'רה* » 10 מרץ 2011, 10:33

זה כבר מפורק. כאילו שמישהו כבר עיכל את זה עבורי. ואני חושבת שהגוף מתרווח לו כשהוא מקבל משהו שכבר עבדו עליו
אבל שייק ירוק זה אותו דבר, לא? זה אפילו מוגדר כחלק מהיתרונות שלו - שהריסוק מאפשר לגוף להפיק מהעלים מה שסתם סלט לא מאפשר (ככה הבנתי)

אני שואלת באמת. ניצן, אולי לך יש תיאוריה?
לא צריך תיאוריה. ההרכב של האוכל באמת משתנה, ובאמת שיש בחימום מרכיבים טרנספורמציות כימיות שגורמות לתגובה מאד חיובית של הגוף, חלקן ממכרות.
אני מתייחסת לזה בתזונה שלי. אבל נראה לי יותר מדי הארד קור כדי לפתוח את זה בשלב הזה. חוץ מזה, היוריסטיקה שלי היא יותר "מה שיש" ואינסטינקט מאשר חוקים והרכבי מזון. בישול היה. לא בהיקפים שיש היום, לא את מה שמחממים היום (למשל, חיממו שורשים ובשר, לא שמן צמחי ופירות (כמו עגבניה))

אבל שייק ירוק זה אותו דבר, לא?
לא. זה לא מעוכל, זה רק "לעוס".

שליחה על ידי גוגוס* » 10 מרץ 2011, 15:59

כמה טעימות מהפסטה של הילדים. עם פירורי גבינת עזים מלמעלה. היה מאוד טעים אבל מיותר ואני מחזיקה את עצמי חזק מאוד לא להפוך את זה לקטסטרופה מהדהדת.
אם אני אעמוד בזה אני אכריז על השטות הזו כבטלה בשישים. נותנת לעצמי פטור מראש מעיסוק בעניין כדי לעודד את עצמי פשוט להמשיך הלאה כאילו לא היה.
זה לא פשוט. הטעם עומד לי בגרון וכל הפיות הקטנים שבפנים מחכים לעוד. אין עוד!!! שמעתם? אין עוד!!!

גוגוס, תוכלי להבהיר קצת בעניין התפוחי אדמה?
כבר מזמן שמעתי שאם יש עליהם ניצנים אז הם כבר לא ראויים למאכל
אבל מה הכוונה שהם לא אמורים להאכל? אז מה המטרה שלהם? ועל איזה שורשים את מדברת עוד?
אני גם אישית מרגישה שירקות מבושלים הם כמו בור בלי תחתית בשבילי אבל לא מצליחה בדיוק לשים את האצבע
על למה לא...

שליחה על ידי גוגוס* » 10 מרץ 2011, 21:08

הי קוסמת, הנחת המוצא שלי היא שמשהו שניתן לאכול רק אחרי בישול ממושך פשוט לא ראוי להיאכל.
אם הטבע לא יכול להגיש לי את זה בצורה אכילה אז כנראה שאני לא אמורה לאכול את זה.
הנה דוגמה טובה - אני אוהבת לאכול בטטה כמו שהיא. קולפת אותה, מגרדת על פומפייה ושמה בסלט. זה טעים לי.
תפוח אדמה, לעומת זאת, רק אחרי בישול ארוך והתרככות מוחלטת. אז אני יודעת שזה לא טוב לי. כי אם אנסה לנגוס מזה חי יהיה לי מגעיל בפה.
כך גם עם שורש פטרוזיליה או שורש סלרי שאני תמיד שמה במרק. גם קישוא לא טעים לי חי וגם לפת.
כן טעימים לי סלק וקולורבי.
בקיצור, זה כלל האצבע שלי. או שזה טעים בגירסה הנאה או שלא. אם לא, אני מעדיפה לא לאכול.

ואגב משהו שכתבה ניצן על כמויות - אני יכולה לאכול כמות מצומצמת של בטטה נאה. נגיד, רבע או חצי בטטה בסלט. אבל בטטה מבושלת, עם קצת רוטב או אפילו רק מלח, אני יכולה לחסל שלוש בלי בעיה. מבחינתי זה אומר שהכמות הזו גדולה מדי ושאני לא אמורה לאכול אותה.

אני יכולה לאכול כמות מצומצמת של בטטה נאה. נגיד, רבע או חצי בטטה בסלט. אבל בטטה מבושלת, עם קצת רוטב או אפילו רק מלח, אני יכולה לחסל שלוש בלי בעיה. מבחינתי זה אומר שהכמות הזו גדולה מדי ושאני לא אמורה לאכול אותה
מעניין מה שאת אומרת.
דבר כזה לגבי נכון רק על לחם או עוגה. שאני יכולה לחסל כמות אדירה בלי בעייה. אבל סתם אוכל? המממ. אז הכמויות הן עדות להתמכרות? מעניין מאוד.

אגב, כל הכבוד לי! היום הכנתי לארוחת הערב (האיש חולה) גם סלט ירקות, גם סלט עגבניות שרי ובצל, גם סלט גזר וכרוב וגם סלט אבוקדו.

ראיתי אתמול את הסרט "הדרך הקלה להפסיק לעשן" (לפי שיטת אלן קאר. אני הפסקתי לעשן סיגריות בעזרת הספר לפני שלוש שנים בערך).

הוא מדבר שם על "המפלצת הקטנה" שנוצרה בפעם הראשונה שצרכנו את הסם ולאחר מכן ממשיכה לדרוש את המנה שלה שוב ושוב ושוב. (כשכתבת הפיות הקטנים שבפנים מחכים לעוד._ ). הוא מסביר שם מצוין איך אפשר בקלות לטעות ולחשוב שהסיגריה (סוכר, בצק, קפה וכו') מעניקים לנו סיפוק או כמו שכתבת _ה high הקטן שזה עושה בעוד זה בסה"כ מילוי של חוסר בחומר הממכר, שמלכתחילה נוצר כשהתחלנו לצרוך אותו.
בספר (ובסרט) יש טקס הסיגריה האחרונה, זה יכול אולי להתאים גם במקרה של מרכיב מזון מסוים. וגם יש דגש על "אין דבר כזה סיגריה אחת".
אם בא לי ביס מהעוגה/פסטה/קפה/? עדיף שאני אשאל את עצמי אם בא לי על כל שרשרת ההתמכרות שמגיעה אח"כ? "אין דבר כזה רק ביס אחד" .
(בתיאוריה אני טובה

)

_הי קוסמת, הנחת המוצא שלי היא שמשהו שניתן לאכול רק אחרי בישול ממושך פשוט לא ראוי להיאכל.
אם הטבע לא יכול להגיש לי את זה בצורה אכילה אז כנראה שאני לא אמורה לאכול את זה._
במקרה של תפודים אני שואלת את עצמי, כי זה מנהג מושרש כבר מאות אלפי שנים (לזרוק תפוח אדמה לתוך האש) שאולי לא רק שהסתגלנו, אלא שזה הפך להיות חיוני לנו. אבל בינתיים לא בודקת את זה.
אני מכינה צ'יפס בטטה חיים במייבש. יוצא מעולה (רק שאני גם מגררת לעצמי את האצבעות בד"כ

)

אם בא לי ביס מהעוגה/פסטה/קפה/? עדיף שאני אשאל את עצמי אם בא לי על כל שרשרת ההתמכרות שמגיעה אח"כ? "אין דבר כזה רק ביס אחד" .
בדיוק. מנסיון - סד"ג של 10 שנים, ויש לך את זה. כמעט בקשר להכל. לפחות לחצי שנה בכל פעם

שליחה על ידי קוראת* » 10 מרץ 2011, 23:40

אני מכינה צ'יפס בטטה חיים במייבש. יוצא מעולה (רק שאני גם מגררת לעצמי את האצבעות בד"כ phased)

אשמח לדעת איך. המייבש פעיל כאן לאחרונה. עבים? דקים? (מגררת?) מוסיפה משהו? כמה שעות ייבוש? הייתי חושבת שזה יקח הרבה, כי תפ"ע זה כ 12 שעות.תודה:-)

שליחה על ידי גוגוס* » 11 מרץ 2011, 08:41

אז הכמויות הן עדות להתמכרות? מעניין מאוד.
הכמויות הן לא עדות להתמכרות. אני חושבת שהכמויות הן עדות לכך שמשהו לא תקין אבל זה יכול להיות כל מיני דברים. במקרה שלך אני מהמרת על קלוריות ריקות. בגלל שהן ריקות אפשר להכניס מהן בלי סוף ולא לשבוע.
(וחוץ מזה, באמת כל הכבוד לך!)

דלית, התיאוריה אכן מעולה. והיא בהחלט עובדת יופי בנוגע לסיגריות בשביל הרבה אנשים. עם המזון זה הרבה הרבה יותר קשה. יש בדף הזה כמה ניסיונות ללכת בדרך הזו. הם מחזיקים מעמד למשך פרק זמן מסוים, קצר יחסית לחיים שלמים, וזהו. לגבי עצמי אני יכולה לומר שמשהו במצב הרוח המרומם שמלווה טקסים כאלה ואת תחילת הדרך (היפ היפ, שינוי, איזה כיף) לא מחזיק מים. הוא קשור יותר בעצם השינוי וההתחדשות מאשר במהות של השינוי.

עדיף שאני אשאל את עצמי אם בא לי על כל שרשרת ההתמכרות שמגיעה אח"כ
עובד לי מצוין רק כשהכל תקין, מצב הרוח נפלא, הילדים עושים נחת, בן הזוג רומנטי ומתוק והצלחתי לעבוד כמו שצריך. נחשו כמה פעמים כל אלו מתרחשים בו זמנית?

במקרה של תפודים אני שואלת את עצמי, כי זה מנהג מושרש כבר מאות אלפי שנים (לזרוק תפוח אדמה לתוך האש) שאולי לא רק שהסתגלנו, אלא שזה הפך להיות חיוני לנו. אבל בינתיים לא בודקת את זה.

אז למה כל הנטורופתים אוסרים על תפוח אדמה? עמילן הופך לסוכר? כנראה שכן, נכון?
אני מאוד אוהבת תפוח אדמה אבל נטשתי אותו בלי בעיה. למרות שפירה זה מאכל נערץ במיוחד אם עושים אותו לתפארת העדה היקית עם כמויות עצומות של חמאה.

אני אתמול עברתי עוד ערב של "מיכל אוכלת בחוץ, שוברת את כל הכללים וקמה מתגרדת כולה." זה מוכר כבר, לא?
גיליתי שהבעיה האמיתית של לאכול בחוץ היא במסעדות בינוניות ומטה. כאלו שמפצות על העדר כישרון בטעמים חזקים מדי. בא לי ממש להכריז שאני לא אוכלת בחוץ וזהו, אבל זה לא ריאלי.

_עדיף שאני אשאל את עצמי אם בא לי על כל שרשרת ההתמכרות שמגיעה אח"כ
עובד לי מצוין רק כשהכל תקין, מצב הרוח נפלא, הילדים עושים נחת, בן הזוג רומנטי ומתוק והצלחתי לעבוד כמו שצריך. נחשו כמה פעמים כל אלו מתרחשים בו זמנית?_

יכולה להוסיף - ואני לא לפני מחזור?

גוגוס וגבירותיי היקרות, אני יכולה לשחק את פוליאנה שוב?

שלשום הייתה לי תובנה שאני חושבת שלא תפתיע אף אחת מלבדי. הבנתי שאין איזו תשובה בסוף הדרך.

אני לא אגיע לאיזו תשובה, אמת אחת, תובנה ענקית שתגרום לכל האבנים לרדת לי מהכתפיים ואני אעוף כמו בלון לשמיים ואהיה מאושרת.
כלומר, זה לא שאין תובנות קטנות ומשחררות באמצע הדרך. יש המון. ומי שכותבת כאן, סימן שכבר הורידה כמה אבנים מהכתפיים. אבל יש שני תהליכים שעובדים במקביל (בקשר לאושר בחיים ובכלל) :הורדה והוספה. יש לפעמים, יש שנים כאלה בחיים, שאת עוסקת בהורדה של אבנים. למשל, משתחררת מחברים שלא טובים לך. מציפיות מעצמך שהן לא באמת שלך. אפילו סתם ממנהגים מעיקים כמו לעשות שעווה ברגליים. את מורידה עוד ועוד אבן ואלו באמת שנים משנות חיים.

אבל רוב הזמן, אני חושבת ובעיקר כשגדלים ומורידים כבר די הרבה אבנים, את עוסקת בהוספה, או איסוף. את אוספת לתוך היום שלך שמחה ומשמעות. "שמחות של יום חולין".
והשמחה הזאת, של האיסוף, היא איטית יותר, שקולה יותר, בוגרת יותר. אין בה את ההתלהבות והאושר הספונטני של ההורדה, אבל היא גם שמחה, רק אחרת.

ולמה כתבתי את כל זה? כי גם בהקשר של התזונה: אין איזו אמת גדולה שתתגלה בסוף הדרך, בעיקר אחרי שהורדת כבר את האבנים הגדולות - גלוטן, סוכר לבן וכל הרעל הזה. ההיי הוא כבר לא אותו היי, הוא גם לא יהיה. כי עכשיו זאת העבודה הקטנה והמשמחת (וגם המעיקה לפעמים) של לשמור על זה ואולי לאסוף לתוך זה, בקטנה, שמחות קטנות על הישגים צנועים.
(נכון שרואים עליי שקראתי שוב "נשים קטנות"?)

בטטה - פרוסות דקיקות במנדולינה, בקערה עם שמן זית, שום, מעט מלח ותבלים אחרים שאת אוהבת, ואז לפרוש על מגש ייבוש ולייבש יממה בערך. מתחסל הרבה לפני שממש פריך.

_עדיף שאני אשאל את עצמי אם בא לי על כל שרשרת ההתמכרות שמגיעה אח"כ
עובד לי מצוין רק כשהכל תקין, מצב הרוח נפלא, הילדים עושים נחת, בן הזוג רומנטי ומתוק והצלחתי לעבוד כמו שצריך. נחשו כמה פעמים כל אלו מתרחשים בו זמנית?_
יופי. זה צעד חשוב לקראת "עובד לי תמיד". זה טוב להתאמן כשטוב. ככה מצליחים גם כשפחות טוב.

במקרה שלך אני מהמרת על קלוריות ריקות
לא ריקות בכלל. אצלי הלחם אורגני מקמח שיפון מלא וכדומה, של ד"ר מארק ועוד, והעוגות תוצרת בית מקמח אורגני מלא וכל השאר גם אורגני (חוץ מהחמאה). הבעיה אצלי היא כל בצק.

אני רוצה לשאול שאלה.
למרבה הצער יצא לי בימים האחרונים (ניסוח שמתחמק מאחריות) לאכול לא מעט סוכר בצורתו התעשייתית ביותר.
ניסיתי לראות אם יש השפעה מיידית על הגוף, על הבטן. ולהפתעתי לא שמתי לב לשום דבר משמעותי.
אני לא מבינה למה. לקמח הגוף שלי מגיב מיידית ומסמן לי שהוא לא מרוצה גם לג'אנק פוד.
אז אני מבינה שלסוכר יש השפעות אחרות ושזה מתבטא מן הסתם בצורות אחרות.
אבל לפי ההגיון שלי אם יש משהו שהוא מזיק לגוף, הגוף יגיב לזה.
לא מוזר שזה כל כך לא טוב לגוף ובכל זאת אין שום רתיעה של הגוף מזה?
(גם בסיגריות או דברים שכביכול 'מתרגלים' אליהם עדיין הגוף מגיב).
מאד יכול להיות שקרו דברים שלא שמתי לב אליהם אבל גם מאד ניסיתי להיות מודעת וגם זה מגיע אחרי תקופה שבה המעטתי מאד בסוכר לכן חשבתי שעוד יותר הגיוני שהגוף יגיב לשינוי פתאומי ומשמעותי כל כך.

בכל מקרה, שוקלת מיום ראשון לצאת לדרך - ולהוציא את הסוכר מהתפריט...

שליחה על ידי גוגוס* » 11 מרץ 2011, 11:33

הבעיה אצלי היא כל בצק.
בשמת, הבנתי אותך. מה לדעתך יש בבצק שמאפשר לך את הכמויות האלה? מודה שמשום מה דמיינתי אותך בולסת לחמים לבנים משובחים ועוגות כאלה של בתי קפה

גוונים, אין לי מי יודע תשובות טובות. אני רק יודעת שאצלי לפעמים יש תקופות שבהן הגוף מגיב פחות רע לזבל שאני אוכלת ואני עצמי לא מבינה את זה.
בכל מקרה, אני בעד הוצאת הסוכר מהתפריט. את המומה, נכון?

מיכל יקרה, קראתי אותך בתשומת לב. ואחרי שחשבתי על זה הרבה הגעתי למסקנה שיש בזה משהו מאוד מפתה אבל אישית אני לא רואה את זה ככה. אני מגיבה כי קראתי את זה כאילו כתבת על גילוי שנכון באופן כללי. אבל אני עצמי מרגישה ממש אחרת.

אני חושבת שבשביל הגוף שלי יש אמת גדולה. והיא כבר ממש לא מסתתרת ואין צורך יותר לגלות אותה. רק לחיות לפיה עד כמה שניתן . לאמת הזו קוראים תזונה חיונית.
וזה שקשה לי מאוד לחיות לפיה במאה אחוז לא אומר שהיא לא שם. זה רק אומר שזה קשה לי ושלפעמים אני שוכחת שבעצם כבר גיליתי את זה. כמה וכמה פעמים...
הזכרת לי את זה. תודה לך. זה יום ממש טוב להזכיר לי את זה.

שליחה על ידי גוגוס* » 11 מרץ 2011, 11:36

ואגב זה, מנצלת את ההזדמנות לספר שהיתה לי אתמול יופי של נפילה. מבוקרת, קצרה, לא הרסנית, לא מדכאת.
הרבה מבושל (יחסית, רק יחסית), כולל אורז, כולל די הרבה עוף, מעט פסטה ומעט גבינה קשה. ונגמר.
הכמויות היו סבירות, לא הרגשתי שאני הולכת לאיבוד בתוך זה ולא יודעת מי אני בכלל וכששמתי לזה סוף פשוט הגיע הסוף.
לא נעים להגיד אבל כמעט שנהניתי מזה. מלראות שאפשר ליפול ככה. שלא חייבים כל פעם לגרד את התחתית של הבור לפני שעולים למעלה.

שליחה על ידי גוגוס* » 11 מרץ 2011, 11:39

בשמת, אולי משהו אצלך קשור בשמרים ולאו דווקא בקמח? כלומר, כשאמרת בצק, ישר חשבתי "קמח" אבל בצק זה לרוב שילוב של קמח עם שמרים וסוכר. ונדמה לי שאמרת פעם שאין לך בעיה של סוכר.
יש לי גיסה עם רגישות גבוהה מאוד לשמרים. עם הקמח היא חיה בשלום אבל השמרים הורגים אותה.

_מיכל יקרה, קראתי אותך בתשומת לב. ואחרי שחשבתי על זה הרבה הגעתי למסקנה שיש בזה משהו מאוד מפתה אבל אישית אני לא רואה את זה ככה. אני מגיבה כי קראתי את זה כאילו כתבת על גילוי שנכון באופן כללי. אבל אני עצמי מרגישה ממש אחרת.

אני חושבת שבשביל הגוף שלי יש אמת גדולה. והיא כבר ממש לא מסתתרת ואין צורך יותר לגלות אותה. רק לחיות לפיה עד כמה שניתן . לאמת הזו קוראים תזונה חיונית.
וזה שקשה לי מאוד לחיות לפיה במאה אחוז לא אומר שהיא לא שם. זה רק אומר שזה קשה לי ושלפעמים אני שוכחת שבעצם כבר גיליתי את זה. כמה וכמה פעמים...
הזכרת לי את זה. תודה לך. זה יום ממש טוב להזכיר לי את זה._

תודה שהגבת לי, גוגוס. בשנייה ששלחתי כבר רציתי למחוק.
העניין הוא לא באמת הגדולה בקשר לתזונה, אלא בקשר לגישה אליה.

אני חושבת שלזה התכוונתי. כלומר, יש איזו אמת גדולה ועצומה שגילית בקשר לגוף שלך והיא בהחלט אמת משנה חיים. אבל עכשיו צריך להתמודד איתה בחיי היום-יום.
אני נורא מפחדת, אישית, מחריקת שיניים בבואי להחזיק באמת הגדולה והנפלאה שלי. אני חושבת שאם אני פשוט אשמח בה, בקטנה, יהיה לי קל יותר מאשר אם אני אתייחס אליה כאמת עצומה וגדולה ומשנת חיים כל הזמן. אני לא רוצה להשתעבד לגילוי הזה, אלא לשמוח בו.

אבל אני חושבת שאני עדיין לא מנוסחת עד הסוף בעניין הזה. בגלל זה גם רציתי למחוק את מה שכתבתי.

אולי משהו אצלך קשור בשמרים ולאו דווקא בקמח? כלומר, כשאמרת בצק, ישר חשבתי "קמח" אבל בצק זה לרוב שילוב של קמח עם שמרים וסוכר. ונדמה לי שאמרת פעם שאין לך בעיה של סוכר.
אני באמת לא יודעת.
פסטה לא משפיעה עלי כמו לחם, למשל. ואני גם לא ממש מתה על פסטה (לא איכפת לי לאכול פעם בחודש).
יש לחם נורבגי דקיק מאוד שגם לא משפיע עלי (לעומת קרקרים אחרים שכן משפיעים).
בעוגות שלי אין שמרים.

פסטה לא גורמת לי לרצות עוד פסטה.
לחם גורם לי לרצות עוד לחם. עוגה גורמת לי לרצות עוד עוגה. נדיר שאני מסוגלת להפסיק באמצע אחד מאלה כי "זהו, אני שבעה". לעומת זאת, באוכל נורמלי (סלט או תבשיל) אני מסוגלת להרגיש באמצע הביס שנגמר המקום בבטן. זהו. הבן שלי אגב יכול לגמרי להפסיק באמצע העוגה. ולהשאיר בצלחת.
הדברים שאני רגישה אליהם גורמים אצלי מייד לזיוף מנגנון השובע.

נדמה לי שאחד העודדים כתב פעם שהוא מעדיף להסתובב על חייו עם חבילת טישו צמודה מאשר לוותר על הגבינות שהוא כל כך אוהב.

זה היה רועי, והוא כבר הרבה זמן לא אוכל מוצרי חלב ולא מסתובב עם טישו...

עוד הערה: הדף סופר כבד, וכדאי לפצל אותו לדעתי.

לדעתי מה שחשוב זה לשלות מכאן את הפנינים ולרכז אותן בצורה יותר נגישה. אני יודעת שזה פרוייקט, אבל נראה לי שהוא יהיה מאוד מהנה למי שתרים את הכפפה.

מרגישה רעב כי חסרות לי הקלוריות הנוספות שקיבלתי מהלחם (עוד לפחות 500 ביום, להערכתי, לחם+חמאה)

תוסיפי יותר שומנים לכל דבר (חמאה, שמן זית), תוסיפי לסלט גרעינים ואגוזים וגבינה.
תרשי לעצמך שתי ביצים ביום -- הקיבוץ מלא אנשים שאכלו שתי ביצים ביום במשך כל חייהם, ומגיעים לשיבה טובה מאוד. מכל אלה שנפטרו כאן בשנים האחרונות, אני לא מצליחה לחשוב על אף אחד שמת מהתקף לב.
(אני לא אומרת שזו המלצה כללית, אבל לדעתי לבשמת זה יהיה טוב.)

פסטה לא משפיעה עלי כמו לחם, למשל.

פסטה עשויה מחיטת דורום, להבדיל מלחם ועוגות. אחד ההבדלים הוא שיש בה הרבה פחות גלוטן.

והיא בהחלט עובדת יופי בנוגע לסיגריות בשביל הרבה אנשים. עם המזון זה הרבה הרבה יותר קשה.
אני חושבת שזה אותו דבר. רק שבנוגע ל"אוכל" צריך יותר אומץ כדי להבין לעומק את מנגנון שטיפת המוח ולהבין שמדובר ברעל ממכר שגורם למחלות ולערפל מוחי, כשזה על השולחן יום יום ונותנים את זה לילדים.

טקסים כאלה
לא יודעת למה את מתכוונת. שם מדובר על משהו מאוד מסוים.
בכל מקרה הטקס של הסיגריה האחרונה הוא חלק (משמעותי) בתוך כמה הוראות שקשורות לזה. אולי יום אחד אני אעשה את זה בעצמי ואני אוכל לספר יותר אם זה עובד או לא...

שליחה על ידי גוגוס* » 11 מרץ 2011, 15:05

בשמת, כשיימאס לך מהטוטו הזה רק תגידי - אולי זה החיבור של קמח עם סוכר? יש סוכר בעוגות שאת מכינה? ובלחם?
פשוט בפסטה אין סוכר אם אני לא טועה. אז בשיטת האלימינציה... נשאר הקמח והסוכר. אולי משהו בשילוב שלהם יושב אצלך לא טוב.
ואם זה מה שזה במקרה אז אפשר לנסות מאפים ללא סוכר וגם לעוגות יש תחליפי סוכר נהדרים.

מיכל, תודה על הדברים שלך. הבנתי אותך טוב יותר. ובכל זאת אני שמחה שלא מחקת את מה שכתבת בהתחלה.
אני מאוד מתחברת למה שכתבת. לי דווקא אין בעיה עם חירוק שיניים אבל האמת היא שכאשר אני חורקת שיניים אני פשוט נשברת כך שטוב לא יוצא מזה. אני בעד השמחה ובעד הקלות ובעד הגמישות. אני חושבת בכנות שאין דרך אחרת שמחזיקה מעמד לאורך זמן.

שליחה על ידי גוגוס* » 11 מרץ 2011, 15:19

יונת, ברוכה המציצה!
מעניין שרועי שינה את עמדתו. מסוקרנת לדעת מה גרם לזה, אם הוא מרשה לספר. הוא נשמע כל כך נחרץ בשעתו, הייתי בטוחה שזה לנצח. אפשר היה לשמוע בין המילים שלו תאווה מאוד גדולה למוצרי החלב שהוא דיבר עליהם.

רק שבנוגע ל"אוכל" צריך יותר אומץ כדי להבין לעומק את מנגנון שטיפת המוח ולהבין שמדובר ברעל ממכר שגורם למחלות ולערפל מוחי, כשזה על השולחן יום יום ונותנים את זה לילדים.
דלית, תודה ששמת את ה"אוכל" בסוגריים והזכרת מה זה באמת. אישית, אני חושבת שאת מבחן האומץ דווקא קל לעבור. אני חושבת שהגעתי להבנה עמוקה מאוד ביחס לעצמי ולילדים. הבעיה שנשארה לי כפולה: להעביר את הילדים ואת בן הזוג תהליך גמילה (אף אחד מהם לא רוצה לוותר על המעט שנשאר) ואחר כך להילחם בסביבה. חלק מהילדים שלי במסגרות שמגישים בהן אוכל וחלק כבר הולכים לחברים שמגישים אצלם דברים שלא נדע מצרות. וזה לפני שאמרנו מילה על סבא וסבתא... זה ידרוש ממני כוחות שפשוט אין לי, למרות ההבנה הסופר עמוקה של ההשלכות.
יש לי תקווה אחת בלב, שהם יראו אותי לאורך השנים האלה ואולי בגיל מאוחר יותר זה יעשה להם חשק גם. מציינת על הדרך שגם ריקון הבית ממוצרי חלב, מוצרים תעשייתיים, בשרים לא אורגניים וכל הדגנים הלא מלאים לא היה פשוט. נשארה שם ישורת אחרונה שאין לי כוח אליה.

וואו! כל הכבוד!

ריקון הבית ממוצרי חלב, מוצרים תעשייתיים, בשרים לא אורגניים וכל הדגנים הלא מלאים

בשמת, כשיימאס לך מהטוטו הזה רק תגידי - אולי זה החיבור של קמח עם סוכר? יש סוכר בעוגות שאת מכינה? ובלחם?
אני יכולה פשוט לשאול באייפק... מה השילוב המדוייק, האם זה החיטה, הגלוטן, המרקם או מה.

אנחנו רוקנו את הבית מדגנים לא מלאים וממוצרים תעשייתיים כבר לפני שנים רבות. אולי עשר? (-:

בשמת, אולי האפיה?
אני יכולה להעלות בדעתי עוד כמה מאכלים שאפיה בניגוד לבישול עושה אותם מגרים במיוחד.
בעניין הדגנים המלאים והמעובדים - נקודה למחשבה: http://www.paleostyle.com/?p=206

שליחה על ידי גוגוס* » 11 מרץ 2011, 19:56

שני, תודה על החומר למחשבה. מעניין מאוד.

שליחה על ידי יעל_o* » 11 מרץ 2011, 22:37

שלום, אפשר להצטרף לדיונים? אני כבר מיואשת מאפשרויות תזונה וקראתי חלק מהדברים כאן, זה נראה לי הדף הכי מתאים להתייעץ כשאתן בדיוק מדברות על כל המאכלים האלה שעושים רע...