החיוניות שלי חלק רביעי

[אנונימי]

דף זה הוא המשכו של תהליך אשר נפתח ב החיוניות שלי חלק ראשון והמשיך ב החיוניות שלי חלק שני

אז חלפה לה שנה... ואחריה עוד שנה, אשר תוכנה נמצא בדף החיוניות שלי חלק שלישי

בדף זה מתוארת המחצית הראשונה של השנה השלישית.

על פניו, עיקרו של הדף שינויים בתזונה. אבל המתמידות כבר יודעות שהמהות במקום אחר. חיים שמחים יותר, גמישים יותר, בריאים יותר במובן העמוק, חיים של התנסות וסקרנות. חיים של חיוניות!
מוזמנות בדף להתנסות בפרידה מכל העודפים של החיים, אלו שמתחילים בתזונה ונגמרים במי שאנחנו. נשמע דרמטי? לפעמים זה בדיוק כך.

כאן משתפים ומספרים, מעלים רעיונות משונים, מפריחים בלוני ניסוי, צוחקים הרבה ומקבלים על כל זה המון תמיכה ורעיונות טובים. @}

---

[גוגוס*]

אהלן כולכן,
מצאתי כמה דקות של שקט בתוך כל הבלאגן. הייתן מאמינות שעם כל מה שבא עלי לטובה אני גם מארחת את ראש השנה? למזלי אנחנו אצל חמותי אז זה מאוד ביחד ולא באמת הכל עלי. ובכל זאת... חלק גדול כן.
אז הנה מבחר תגובות למה שקרה פה בימים האחרונים.

גוונים, מתוקה, תודה לך. המילים שלך תמיד חמות ומחבקות. מה שלומך הכללי?

אבישג, יכול להיות שיש פער בין מצב החינוך הביתי על הנייר לבין מה שקורה בשטח. מהנייר המקוון זה נראה ממש טוב. התחושה הכי מדויקת שעלתה בי נוכח הקריאה זה שמכבדים שם את האופציה הזו באמת ושיש רצון כן לעזור למי שבוחר בה לעשות את מה שהוא רוצה הכי טוב. נכון שהאנגלים אלופים בניסוחים כאלה אבל מצד שני הם גם אלופים בלומר במדויק כאשר הם חושבים שאת עושה טעות ושזה לא בסדר. בכל מקרה, אני מקווה לטוב ויש מצב שנהיה האנטי תזה לדף שפתחת... יעני, מערכת שעות והכל, עד שאני ארגע והאיש יירגע והאגם עם הברווזים שלידו נגור ישבה את לבנו יותר מכל החוברות גם יחד

וחוץ מזה, אבישג, אני מרגישה שאת יכולה להרגיש כאן מאוד בבית. לא בגלל התכנים. בגלל שלהרגיש בבית זה משהו שמייצרים (עם קצת עזרה מחברים, כן?) ואני חושבת שזה משהו שאת יודעת לייצר לעצמך.

הי מיכל יקרה, אכן הזדמנות. תודה לך על המילה הזו. קולעת לי בול. ואם בא לך לספר מה קורה איתך בימים אלו - כולי אוזן.

חבצלת, תודה על המילים החמות. נשמע ממש טוב מה שקורה אצלך. אני מתה על התחושה הזו שנמצאים סביבי דברים שלרוב מקשים עלי את החיים ופתאום הם נתפשים אחרת לגמרי. תמשיכי לעדכן. זה מעניין.

אשה במסע, קודם כל, שיהיה לך המון בהצלחה. מקווה בשבילך שתקבלי מה שאת רוצה ושזה יהיה לך טוב כמו שאת מצפה. כיף להתרענן בשינויים כאלה מפעם לפעם. שומעים את ההתרגשות שלך אבל היא נשמעת כמו התרגשות בריאה.

אגב, גם צריך לאכול ירקות זה סוג של צריך.
לגמרי. יחד עם זאת, אני מרגישה שיש דברים בעולם שקשה מאוד לילדים לעמוד מולם. ניצן כתבה על זה לא מעט, על כמה שזה לא הוגן להציב ילדים מול עמדת בחירה בדברים מסוימים. אני מסכימה איתה מאוד. ואז השאלה היא איך מציגים את מה שצריך. אצלי ירקות בבית הולכים טוב מאוד אבל הם עדיין הרבה פחות מפתים מפירות. הילדים שלי היו יכולים לאכול פירות מהבוקר עד הערב וזה לא מתאים לי. חשוב לי המגוון. אז אני מציגה את הצריך דרך הטעמים שלו, וזה שזה בריא ושיש בזה דברים שאין בפירות וכו'. בעיניי זה צריך שונה מאוד מלגמור הכל מהצלחת או לאכול שלוש ארוחות ביום או כל דבר מהדברים שבעצם אין להם הצדקה אמיתית.

מנגו, ממש ריגשת אותי. אבל ממש. תודה מקרב לב @}

[חבצלת_מים*]

גוגוס, תודה על ההתייחסות. את יודעת לתת יחס חם, נעים, אישי, לכל מי שכותבת כאן, וזה נעים מאד (וכל הכבוד לך )

תמשיכי לעדכן. זה מעניין.
באמת? כי התחלתי להרגיש ש...אולי יש כאלה שלא כיף להן כשאני כותבת כמה קל לי היום לעומת קודם. שאולי זה לא נעים לקרוא שהדאגה שלי היא ירידה במשקל, או שההתלבטות שלי היא האם לחתוך סלט או לאכול תפוח. השבוע היו כמה ארועים, שאני זוכרת איך היה אז, וההרגשה-חשיבה-התנהלות שלי היום שונות לגמרי. להמשיך לשתף? אני שואלת ברצינות...

רק כתבתי את זה, לחץ ומתח בחיים. ועוד לפני שהתחלתי לחשוב איך להפחית לחץ ומתח, קיבלתי מחברה במייל שלושה קישורים לרגיעה.
הכי נהניתי מהאחרון, וממש לא חייבים להקשיב לפי הסדר:


הילדים שלי היו יכולים לאכול פירות מהבוקר עד הערב וזה לא מתאים לי. חשוב לי המגוון. אז אני מציגה את הצריך דרך הטעמים שלו, וזה שזה בריא ושיש בזה דברים שאין בפירות וכו'. בעיניי זה צריך שונה מאוד מלגמור הכל מהצלחת או לאכול שלוש ארוחות ביום או כל דבר מהדברים שבעצם אין להם הצדקה אמיתית.
אוהבת את הרעיון והניסוח. יכולה להחליף את הילדים שלי,_ ב- _אני, ואז זו בדיוק אני

יש עוד משהו שקבלתי בעבודה לכבוד השנה החדשה, ורציתי לכתוב כאן ולאחל לכולם, אבל זה נשאר בעבודה...אהיה שם אחה"צ, ואם לא יהיה לחץ - אשתדל לכתוב את זה כאן.
גוגוס, לכבוד שנה חדשה תפתחי דף חדש?

[גוונים*]

להמשיך לשתף?
מבחינתי ברור שלשתף, לי ממש טוב לשמוע על הצלחות ובעיקר על כאלה שבאות בקלות.
כי זה מראה לי שאפשר בהחלט להגיע ולהיות (ולהשאר) במקום שאליו אני שואפת.
זה מעורר השראה ותקווה ובאופן כללי עושה מצב רוח טוב

מה שלומך הכללי?
וואו, זו שאלה מורכבת למדי, אבל אני מניחה שהתכוונת יותר בעניני תזונה.
אז.. אני מרגישה שאחרי תקופה ארוכה של בלבול שבה לא ידעתי להגדיר לעצמי בדיוק מה אני בעצם רוצה מעצמי (להוריד גלוטן וסוכר לגמרי או בכלל שהדגש יהיה על המעובד? להתמקד ברצון לרדת במשקל או בתזונה כמה שיותר טבעית? טבעי כולל עבורי מוצרי חלב או לא? לשים לב להרגלים ודפוסים ואם הם עושים לי טוב או פשוט לזרום? וכו' וכו' וכו')
אני סוף סוף מרגישה שמתחילה להתגבש אצלי ההבנה מה אני רוצה, וצריכה ומה טוב לי. ולא רק זה אלא מתחילה להתגבש גם המוטיבציה לביצוע, שאצלי זו תמיד נקודת התורפה.
אני לא רוצה להכריח ולהלחיץ את עצמי ולהחליט החלטות שאח"כ לא אוכל לעמוד בהם אז בינתיים זה נשאר רק בתחושה. אבל אני מרגישה שממש בקרוב (אחרי החגים? צפויות לי כמה סיטואציות שאני יודעת מראש שלא אוכל לשלא להרגיש בהם מאבק ולכן לא רוצה להכניס את עצמי לזה בכלל..) אני אעבור גם לשלב המעשי.
גוגוס, תודה על ההתענינות. שתהיה לך ארוחת חג מוצלחת וימים טובים (תחילת שנה וסתיו - בחרתם לכם זמן מעולה לשינוי!)

ולכולן כאן, שתהיה שנה טובה עם הרבה נחת, באמת כיף שיש את המקום הזה.

[גוגוס*]

התחלתי להרגיש ש...אולי יש כאלה ש
חבצלת יקרה, תמיד יש כאלה ש... שלא מעניין אותם או שיחשבו עליך דברים לא טובים. בטח יש. אבל לשמחתך הם לא כותבים לך את זה כאן אז את לא יכולה לדעת מי הם וכמה הם. לעומת זאת, יש בהחלט, ותמיד, גם כאלה שכל מה שקורה לך מעניין אותם. ושוב לשמחתך, הם כותבים לך את זה מפורשות ומגלים עניין אמיתי. בואי נשתדל להתרכז דווקא באלו שמשמיעים את קולם. מה את אומרת?
נתחיל בגוונים, שמעודדת אותך ממש מכל הלב,וגם אני בעניין.

גוגוס, לכבוד שנה חדשה תפתחי דף חדש?
סיבה מיוחדת או סתם ככה? אני אישית לא מרגישה צורך אבל אם פספסתי משהו (כמו דף כבד מדי או משהו אחר) אני אשמח לשמוע.

[גוגוס*]

זו שאלה מורכבת למדי, אבל אני מניחה שהתכוונת יותר בעניני תזונה.
ממש לא. שאלתי באופן הכי רחב שיש בציפייה למה שהכי מתחשק לך לספר עליו. באמת הסתקרנתי בשלומך.
וברוח זו אני סקרנית האם המשפט הזה -
אני סוף סוף מרגישה שמתחילה להתגבש אצלי ההבנה מה אני רוצה, וצריכה ומה טוב לי. ולא רק זה אלא מתחילה להתגבש גם המוטיבציה לביצוע, שאצלי זו תמיד נקודת התורפה.
מבטא במקרה משהו כללי יותר או שזו תנועה שקשורה רק לתזונה?

שנה טובה ומתוקה גם לך.
באמת כיף שיש את המקום הזה.
באמת כיף שאת כאן!

[בשמת_א*]

_שמתי לב שקשה לי מאוד עם חשיבה שוללת ויום שבו אני מחליטה לא לאכול מתוק, סביר להניח שאוכל בו המון.
אז התחלתי לקנות לי הרבה פירות שאני אוהבת ולנסות להתחיל את היום עם פירות ומים ובלי לשלול שוקולד או סוכרים אחרים._

רק רוצה להגיב על זה, שבאופן עקרוני אם רוצים לעשות שינוי תזונתי, הדרך שעובדת להרבה מאוד אנשים היא קודם כל להוסיף. למשל, להוסיף סלט ענק וצבעוני מלא ירקות מגניבים, אולי עם שמן זית בלבד, או שמן זית ולימון.
כבר שינוי תזונתי לכיוון בריא.
או סלט פירות טעים ומפנק.
בסך הכל כמות התיאבון שלנו ביום די מוגבלת, בעצם. היא די קבועה. לכן, אם הוספנו סלט ענק, משהו אחר בסופו של דבר יירד.

[מיכל_בז*]

הי מיכל יקרה, אכן הזדמנות. תודה לך על המילה הזו. קולעת לי בול. ואם בא לך לספר מה קורה איתך בימים אלו - כולי אוזן.

בטח שבא לי! זו הזמנה לחפירה, גוגוס.

ובכן, בימים אלה אני מנסה ליישם את התכנית המהפכנית ביותר עבורי והמבלבלת כל כך: לא לעשות דיאטה.

צריך להבין שאנשים שסובלים מעודף משקל תמיד נמצאים או בדיאטה, או לפני דיאטה או בין דיאטות. (תקופה הידועה גם בשם- זמן הזלילה הגדול.)
מגיל 14 בערך אני נמצאת בדיאטה או בהתייחסות לדיאטה, חלומות על דיאטה, מחשבות על דיאטה ויש חלק גדול מאוד במוח שלי שמוקדש רק לזה.

במשך השנים השתכללתי והמילה "דיאטה" הפכה לשינוי תזונה, לקטע בריאותי. למדתי להשתמש בז'רגון אחר: "ירדתי קילו" הפך ל"אני מרגישה יותר קלה בגוף", למדתי לדבר על אוכל במונחים שונים. אוכל כבר לא רק משמין או לא, אלא גם טוב או לא. אוכל הפך אצלי למשהו שהוא הרבה יותר ממה שהוא. קשה לי להסביר ואני באמת מקווה שאני מצליחה להיות מובנת.

ובמשך הזמן הזה רזיתי מאוד, שמנתי שוב והתייצבתי פחות או יותר על המשקל שלי עכשיו כשאני יורדת לפעמים ועולה לפעמים. אני 1.60 ושוקלת 68, רוב הזמן. אני לא שמנה מאוד, אבל בטח שלא רזה.

אבל המחשבה על "להיות רזה" רודפת אותי, רודפת אחרי. היא משנה צורה במהלך השנים, אבל היא עדיין פה. וכשאני מסתכלת על אמא שלי שהיא בת 61 וקצת יותר שמנה ממני והיא עדיין "עושה דיאטה" מדי פעם, בא לי לצרוח. אני גם פשוט לא מאחלת לעצמי עתיד כזה.

ומעבר להכל, בעינה עומדת העובדה ש"לעשות דיאטה" זה פשוט לא כל כך עובד. אני תמיד מאוד נזהרת מלהכליל, אבל אני לא חושבת שדיאטה לא עובדת רק בשבילי, אני חושבת שהיא לא עובדת, שזאת שטות גמורה ונמאס לי להיות האידיוטית והבובה של כל מיני תכניות הרזיה שעושות הון על חשבוני.

לכן, החלטתי להפסיק "לעשות דיאטה". וזה קשה. זה ממש קשה.
זה קשה כי אני מבולבלת, קשה לי לאכול בלי "תכנית", אני מרגישה שאני אוכלת הרבה יותר מדי. לא. אני יודעת שאני אוכלת הרבה יותר מדי, הבטן שלי אומרת לי את זה.
ואני מתה מפחד, ממש מפחדת, להשמין.

עכשיו, זה לא שאין לי תכנית בכלל, אני אצל מדקר וקיבלתי המלצות תזונה. אלא שההמלצות שלו, כפרה עליו, מאוד גמישות. זה מצוין, כי זה בדיוק מה שאני צריכה ללמוד, להסתדר במסגרת רחבה, להכין לעצמי, בעצמי, את הגבולות וחשוב מכל, לפסוע בדרך שאני קובעת לעצמי לאורך זמן. אבל זה קשה. קשה להחליט לעצמי. עומק הפחד מגוחך בעיני, אבל בשבילי להחליט על אוכל בלי שמישהו מחזיק לי את היד, או נכון יותר, מאיים עלי שכך וכך יקרה אם אני אוכל כך וכך, זה לא פחות מללכת למורדור.

[פלוני_אלמונית*]

הי גוונים, תודה.
אני בעבודה, ורק עכשיו יש קצת שקט... אשתף כשאוכל. כי בהחלט היו מצבים שפעם הייתי מוותרת מראש, והשבוע נערכתי מראש, ומבחינתי היתה הצלחה (גדולה).

גוגוס,
אבל לשמחתך הם לא כותבים לך את זה כאן לפעמים אני מרגישה משהו לא ברור, אולי בין השורות, אז מעדיפה לשאול.

סיבה מיוחדת או סתם ככה?
הדף כבד למדי, חבל לחכות שיהיה כבד מדי . באופן אישי אוהבת דף חדש ונקי לשנה חדשה.

וזה האיחול שקבלנו בעבודה:

השנה
ניקח כולנו את החיים בקלות:
כל לימון - נהפוך ללימונדה !
כל חול ושממה - נהפוך לשדה פורח !
(אפילו אם אין לנו שתילים)
נתרכז בלאהוב את הקרובים אלינו,
...ולומר להם זאת !
נתרכז בחוויות הטובות שאנו חווים מידי יום,
ונבין שהחיים יפים !
שנה אופטימית לכל מכרינו !

---

זאת הברכה המדוייקת. (הייתי מחליפה את סימני הקריאה בחיוכים ופרחים)

שנה טובה

[פלוני_אלמונית*]

(אופס...חבצלת מים ממחשב בעבודה)

[גוגוס*]

אם הוספנו סלט ענק, משהו אחר בסופו של דבר יירד.
וגם, מבלי בכלל לעסוק במה שירד, תתווסף איזו שמחה על זה שנתנו לגוף משהו טוב ומזין. שעשינו טוב לעצמנו. והשמחה הזו, שביעות הרצון הזו, היא הבסיס להכל.

מיכל, כתבת מדהים. אני מאחלת לך בהצלחה מעומק הלב בדרך הזו. זו לא סתם עוד דרך. זו ה-דרך לדעתי. השיעור הכי חשוב בחיים של רובנו. ואיזה מזל שיש את התזונה שבה זה כל כך נוכח כדי לתרגל את זה. אני ממש ממש אשמח לשמוע איך זה הולך לך. לא סתם בהבלחות פעם ב... על בסיס יותר קבוע.

לפעמים אני מרגישה משהו לא ברור, אולי בין השורות, אז מעדיפה לשאול.
חבצלת, מכירה את זה. ומפרגנת לך ששאלת. נתת לי הזדמנות להגיד לך משהו שכנראה היה צריך להיאמר. שאת מעניינת ושמה שקורה לך מעניין וחשוב.

באופן אישי אוהבת דף חדש ונקי לשנה חדשה.
מקבלת אבל מרגישה קרובה להצפת האתר בדפי חיוניות. הנוכחי הוא כבר הרביעי, מי היה מאמין. וכולם כבדים כבדים...
משאירה שאלה פתוחה, האם יש כאן קולות נוספים שהיו שמחים לדף חדש ואחרי זה נחליט.

[פלוני_אלמונית*]

מיכל, פשוט מתחשק לי לחבק אותך. יש כאן בעבודה עומס עצום, אתייחס למה שכתבת, מתוך נסיוני ההפוך, כשאוכל...
חבצלת.

[אישה_במסע*]

מיכל, את כל מה שאני כותבת עכשיו אני כותבת בחמלה גדולה. אני מדגישה את זה כי באינטרנט אי אפשר לדעת באיזו נימה אני אומרת את הדברים, וכי אני חוששת שמה שאומר יכול לפגוע בך. אני לא הייתי אומרת את זה במקום אחר, בנסיבות אחרות. אבל כנראה שקראת לא מעט דברים דומים רק מופנים כלפי ילדים, כך שאני מחליטה להסתכן.
וכמובן, אם אני טועה את מוזמנת להתעלם מדבריי.

את אומרת
צריך להבין שאנשים שסובלים מעודף משקל תמיד נמצאים או בדיאטה, או לפני דיאטה או בין דיאטות. (תקופה הידועה גם בשם- זמן הזלילה הגדול.)

ואני התכוונתי לכתוב למה מה שאת אומרת סותר את העובדות הידועות לי. ואז העתקתי את המשפט הזה וראיתי את ה"צריך" בהתחלה. אני מניחה שכבר הסתכלת עליו, תסתכלי על הצריך הזה שוב, בבקשה.
זה אותו "צריך להבין שלילדים טוב יותר בגן/בית ספר". זו טענה של החברה שהיא לא נכונה.
יש בתפוז פורום, שמנות ויפות.


יש שם (א)נשים במשקלים הרבה יותר גדולים משלך. והן לא עושות דיאטה. לפחות לא תמיד. אחת החליטה לשנות את תזונתה בגלל סכרת בהריון. לא בגלל המשקל. אם אני לא טועה היא כבר הפסיקה. יש שם המון דוגמאות לקבלה עצמית אמיתית, וגם דוגמאות לתהליך. לא תהליך של שינוי במשקל, אלא תהליך של קבלה עצמית שלמה בכל משקל.

אני ממש בעד שינוי תזונתי, בעד לאכול אוכל כמה שיותר טרי וחיוני.

אבל אני יודעת שאם הייתי במקומך לא הייתי מצליחה לרזות עד שהייתי מוותרת. מרפה.

הדרך היחידה שהייתה פתוחה בפניי היא לקבל את עצמי בכל משקל. כי לו לא הייתי לומדת לעשות זאת, גם התזונה המושלמת לא הייתה מביאה אותי למשקל שאני רוצה.
ורק אחריי שהייתי מקבלת זאת, מקבלת את זה שאולי המשקל שמתאים לי הוא משקל שלדעתי לא יפה, כי דעתי עוצבה על ידי הנורמות החברתיות. מקבל את זה שאולי כבר נגרם לי נזק בלתי הפיך על ידי התזונה הלא נכונה שלי במהלך חיי ולפני תחילתם, על ידי הדיאטות (שאני לא עשיתי, אבל את כן) שכבר פגעו בגוף, גרמו לו להעלות את המשקל שבו הוא נמצא בשיווי משקל.

אני רוצה להזהיר, ובבקשה, אל תראי בדבריי התקפה עלייך או הפחדה או כל דבר שלילי אחר. אבל אני לא מאמינה שתצליחי להוריד את הקילוגרמים שאת רוצה עד שלא תקבלי בשלמות ואהבה את האפשרות שתהיה שמנה עד סוף ימייך.
זו התמודדות הרבה יותר קשה מההתמודדות עם המשקל, לדעתי. אבל גם חשובה הרבה יותר. ואני לא חושבת שתצליחי להיות רזה כל עוד זה מה שחשוב לך כל כך.
אם זה יקרה, זה יקרה אחריי שתקבלי את עצמך בשלמות בכל משקל, אחרי שהרעיון של הרזון יפסיק לקנן במחשבותייך ולהטיל ביצים של אי שביעות רצון. אחרי שכבר לא יהיה אכפת לך אם תהיי רזה או שמנה, כי תאהבי את עצמך ואת החיים ותרגישי שלמה כמו שאת. ואז יכול להיות שתגלי שהמטרה שבעצם כבר לא חשובה לך הושגה בקלות, ברגע שהרפת. ראיתי הרבה מאוד מקרים, הרבה מאוד סיפורים כאלו. ויכול להיות שזה לא יקרה, ותגלי שהמשקל שטוב לגוף שלך הוא גבוהה מהמשקל שבו היית רוצה להיות. אבל זה כבר לא ישנה לך.

ושוב, ממש לא רוצה לפגוע, אם משהו נראה לך לא מתאים את מוזמנת להתעלם.

[אישה_במסע*]

וגוגוס, ראיתי את ההודעה שלך רק עכשיו.
גם לדעתי כדאי עוד דף.

גם כי יש רק שלושה דפים, ויש הרבה יותר, למשל, דפי מילים מילים שיח אישי פומבי. וגם כי זה אחד מנושאי הליבה של האתר, זה נושא חשוב, ואלו דפים שלומדים מהם המון. ורק בגלל זה כדאי לדעתי להפריד אותם לחלקים יותר קטנים, כדי שלנשים יהיה יותר נוח לקרוא וללמוד מהדפים המדהימים האלו.

שתהיה לכן שנה טובה! השנה שלי תתחיל ב - 21 בדצמבר.

[מיכל_בז*]

אני רוצה להזהיר, ובבקשה, אל תראי בדבריי התקפה עלייך או הפחדה או כל דבר שלילי אחר. אבל אני לא מאמינה שתצליחי להוריד את הקילוגרמים שאת רוצה עד שלא תקבלי בשלמות ואהבה את האפשרות שתהיה שמנה עד סוף ימייך.

זו הכוונה. אולי זה מובלע בדברים שכתבתי, אבל כן, גם זו הכוונה. אני לא נעלבת, אבל מאוד מתקשה לקבל את זה.

אם זה יקרה, זה יקרה אחריי שתקבלי את עצמך בשלמות בכל משקל, אחרי שהרעיון של הרזון יפסיק לקנן במחשבותייך ולהטיל ביצים של אי שביעות רצון. אחרי שכבר לא יהיה אכפת לך אם תהיי רזה או שמנה, כי תאהבי את עצמך ואת החיים ותרגישי שלמה כמו שאת.

אבל זה קצת פשטני מדי בעיניי. כלומר, זה נכון כמנטרה וכאמירה כללית, אבל קצת יותר קשה לפרוט את זה לפרוטות של מעש. וזה מה שאני מנסה לעשות.
אני אנסה להסביר את עצמי. אני מרגישה שה-לקבל את עצמך כמו שאת - הוא הצד השני של המטבע.
כאילו החיים המודרניים נותנים לנו שתי אפשרויות קיצון ואנחנו צריכות לבחור באחת מהן: להיות או מרוצות מאוד ממי שאנחנו, או בלתי מרוצות בעליל ממי שאנחנו.
אני רוצה למצוא את דרך האמצע, או יותר נכון להתחכם לה. אני רוצה לאהוב את עצמי ולקבל את עצמי למרות שאני לא מרוצה מזה שיש לי משקל להוריד. אני לא רוצה לדחות את חוסר המרוצות הזה, כי הוא חלק ממני, אבל אני רוצה שהמשקל שלו יהיה פחות משמעותי בחיים שלי.

[אישה_במסע*]

זה פשוט משהו אחר, מיכל.

אני לא יודעת איך להסביר, איך להעביר במילים את מה שאי אפשר לומר. ואני גם לא יכולה להבין אותך, לא עד הסוף. לא הלכתי שני ירחים בנעלייך, אז איך אני מעיזה לייעץ לך, ובנחרצות כזאת? אבל אני יודעת. ידע פנימי שלא תלוי בדבר.

את הרי קראת כל מיני דברים שכתבו צפריר ואורנה. כל מה שהם אומרים יפה כל כך על קבלה של העולם כמו שהוא. ומה שכתבה ביירון קייטי.
קבלה של עצמך היא קבלה של עצמך עם החסרונות שלך. כביכול זה מה שאת אומרת, אבל יש איזשהו הבדל, כמו ההבדל בין אחריות לאשמה, שאני פשוט לא מוצאת איך להסביר.

את מבינה, אני משווה את המילים שלך למציאות שלי, ולא מוצאת התאמה. זה כאילו את מתארת הכל נכון, אבל משהו חסר. זה לא שתחליטי פתאום שמשקל עודף זה בריא וחיוני. וזה כן שמשקל יהיה פחות משמעותי. אבל יש עוד משהו, שאני פשוט לא מצליחה לתאר במילים, והוא-הוא הדבר החשוב. המהות של מה שאני מנסה לומר, ולא מוצאת את המילים, מסתבכת בהן כמו בפקעת חוטים.
אני אנסה שוב, אי שביעות הרצון מהמשקל תישאר, אבל תהיה לוגית, לא רגשית. לא, גם זה לא מדויק, אבל הכי מדוייק עד עכשיו.

אני מרגישה כאילו את מתארת דרך למקום שלא היית בו לפי המפה, ומה שאת אומרת נכון, אבל כל מי שהלכה בדרך הזאת תתאר אותה בצורה שונה כל כך.

[מיכל_בז*]

אני מרגישה כאילו את מתארת דרך למקום שלא היית בו לפי המפה, ומה שאת אומרת נכון, אבל כל מי שהלכה בדרך הזאת תתאר אותה בצורה שונה כל כך.

מעניין שאמרת את זה. כי עכשיו כשהכנתי ארוחת ערב, חשבתי על זה בדיוק.
שאני הולכת בדרך חדשה ודווקא הצבת היעד הזה של "קבלה עצמית" הוא נורא לא מועיל לי. את מאוד צודקת בדיומוי של הדרך ואני גם עקשנית ורוצה לסחוב את הפנס על הראש לבד, בזמן שאני הולכת בדרך.

את צפריר ואורנה לא קראתי, אבל את ביירון קייטי כן וזה היה נחמד ועזר לי בזמנו. אבל אפילו לביירון יש את הדרך שלה ולי יש את הדרך שלי.
למרות שאני לומדת מכולם, בחיי שאני לומדת, הפעם אני דווקא צריכה ללמוד לבד ואני חייבת שמטרות ענקיות כמו להרגיש שלמה עם עצמי לא יהיו הפעם. זה מרפה את ידיי.

לכן אני דבקה, כמעט בקטנוניות מרגיזה בהחלט במטרתי הקטנה: לא לעשות דיאטה. ויש לי הרגשה שהגוף ילמד אותי הפעם את מה שאני צריכה לדעת.

[אישה_במסע*]

את יודעת טוב יותר ממני מה מתאים לך. בהצלחה לך בדרכך, עם הפנס, והמפה, והכל!

ועל באמת מקווה שתצליחי.

מה כן, אני לומדת ממך הרבה. למשל, שלהרגיש שלמה עם עצמך נתפס לך כמו מטרה ענקית. שזה יכול לרפות את ידייך. אני מרגישה את זה בצורה כל כך שונה, ולומדת הרבה מהדרך שלך להביט על העולם.

הזכרתי על קייטי וצפריר כי אני חושבת שהם מסמנים טוב יותר את הדבר הזה שהמילים: "להרגיש שלמה עם עצמי" פשוט לא מעבירות.

ועוד משהו. את לא צריכה לדעת כלום. באמת! אולי כדאי לך ללמוד דברים מסויימים. אבל את ממש לא צריכה לעשות את זה.

[גוגוס*]

לא לעשות דיאטה.
ומה כן לעשות? מה את רוצה שיהיה בצורה פוזיטיבית? אני חושבת שאולי יהיה מועיל לתאר את זה לעצמך.

ויש לי הרגשה שהגוף ילמד אותי הפעם את מה שאני צריכה לדעת.
אני דווקא קראתי אחרת את ה"צריכה". כ"אמורה". כלומר, את מה שידעת פעם והחיים גרמו לך לשכוח.

מיכל - כל הכבוד לך! צאי לדרך עם הנחישות שלך. בפעם הראשונה מזה זמן רב נראה לי שאת חשה משהו כה חזק עד שמוטב לא להרבות במילים אלא פשוט לזרום עם המצב התודעתי המופלא הזה שבעיקרו מציאת מה ששלך.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל, אני תוהה מה המשמעות של "דיאטה" במשפט "לא לעשות דיאטה".
כי את כן רוצה לאכול ככה שתפחיתי את משקלך, נכון? אז מה את לא רוצה לעשות?
אני אנחש, ותקני אותי אם אני טועה: אני חושבת שאת רוצה להשתחרר מחוקים וכללים חיצוניים לגבי מה וכמה את אוכלת, ולחפש את מה שהגוף שלך רוצה וצריך. ולתת לו את זה בדיוק, לא יותר ולא פחות.
אני מעזה להמשיך ולנחש שאם זו תהיה ההרגשה שלך, שאת אוכלת בדיוק מה וכמה שהגוף שלך צריך, אז גם תחיי יותר בשלום עם מה-שלא-יהיה-המשקל-שלך בנקודת הזמן הזו.

אם זה אכן הכיוון, אני יכולה לומר לך שאני מאד מאמינה בו, אבל שאת בטח יודעת בעצמך שמדובר במסע ארוך ואטי וזה בסדר. אל תתיאשי ואל תתבאסי מזה שיום אחרי יום אחרי יום את רק מרגישה את ה"עכשיו אכלתי יותר מדי" בלי שתוכלי למנוע את זה. מדובר בשיעור קשה להפנמה, ואני אומרת את זה בתור מי שנמצאת בערך צעד וחצי לפנייך (אבל באמת בערך צעד וחצי, ועדיין רחוקה רחוקה מהיעד). מי שאוכל ממליון סיבות, שאין להן ולצרכי הגוף דבר וחצי דבר, שאין בהן שום קשב, צריך המון אימון. זה לא כדי לרפות את ידייך, את יודעת, כי זה אימון כייפי ונעים אם רק לא מצפים לתוצאות מהירות.

שתהיה לכולנו שנה של קשב עצמי. שנדע מי אנחנו ומה אנחנו רוצות ומה יעשה לנו טוב.

[עוברת_אורח*]

זו הייתי אני

[חבצלת_מים*]

מיכל, כתבו לך כ"כ יפה לפני..שאין לי מה להוסיף

[אישה_במסע*]

עוברת אורח, את מקסימה, ואני מאוד אובת את הכינוי שלך

[מיכל_בז*]

ומה כן לעשות? מה את רוצה שיהיה בצורה פוזיטיבית? אני חושבת שאולי יהיה מועיל לתאר את זה לעצמך.

גוגוס הנהדרת, תמיד את כזו חדדנית.
אני רוצה לאכול טוב ובריא ונכון, אבל בלי להשקיע בזה יותר מדי מחשבה. זה קצת אוטופי, אני מניחה, אבל אני פשוט רוצה לזרום.
אני גם רוצה להאמין בגוף שלי. בקטע הזה אני מאוד מאמינה במחשבה שיוצרת מציאות. אם המחשבה על חוסר, כמו בדיאטה, יכולה לייצר סטרס כזה שגואם לגוף לאגור שומן, אז אולי המחשבה המנחמת שהגוף שלי מסוגל להתמודד גם עם ג'אנק מדי פעם, תיצור את האפשרות הזו בדיוק?

אני רוצה להיות רגועה כשזה מגיע לאוכל. זה באמת מה שהייתי רוצה.

_מיכל, אני תוהה מה המשמעות של "דיאטה" במשפט "לא לעשות דיאטה".
כי את כן רוצה לאכול ככה שתפחיתי את משקלך, נכון? אז מה את לא רוצה לעשות?_

אז זהו, שלא ממש. כלומר, ברור שאני רוצה לרזות, זה תמיד נחמד והרבה יותר קל לקנות בגדים נהדרים ככה. אבל כרגע אני מסתפקת ברצון הפשוט לא להשמין.
אני כבר די טובה בלהיות במשקל שלי. יודעת להתלבש בו, לזוז איתו. אני עושה ספורט, אני חזקה. אבל אני לא רוצה להיות יותר שמנה ממה שאני עכשיו.
אני רוצה לאכול בריא ואני רוצה לאכול מוסרי. אלה שני דברים שחשובים לי ואני רוצה לאכול בריא ומוסרי לאורך זמן.
אני רוצה לנצח את השיטה, את הגומיה הזו של להיות "טובה" "מושלמת" באיך שאני אוכלת ואז ליפול חזק לצד השני.

אני אנחש, ותקני אותי אם אני טועה: אני חושבת שאת רוצה להשתחרר מחוקים וכללים חיצוניים לגבי מה וכמה את אוכלת, ולחפש את מה שהגוף שלך רוצה וצריך. ולתת לו את זה בדיוק, לא יותר ולא פחות.

כן. ברור. ניחשת היטב:)

אם זה אכן הכיוון, אני יכולה לומר לך שאני מאד מאמינה בו, אבל שאת בטח יודעת בעצמך שמדובר במסע ארוך ואטי וזה בסדר. אל תתיאשי ואל תתבאסי מזה שיום אחרי יום אחרי יום את רק מרגישה את ה"עכשיו אכלתי יותר מדי" בלי שתוכלי למנוע את זה. מדובר בשיעור קשה להפנמה, ואני אומרת את זה בתור מי שנמצאת בערך צעד וחצי לפנייך (אבל באמת בערך צעד וחצי, ועדיין רחוקה רחוקה מהיעד). מי שאוכל ממליון סיבות, שאין להן ולצרכי הגוף דבר וחצי דבר, שאין בהן שום קשב, צריך המון אימון. זה לא כדי לרפות את ידייך, את יודעת, כי זה אימון כייפי ונעים אם רק לא מצפים לתוצאות מהירות.

אני יודעת. אני יודעת שזה ייקח זמן וזה החלק הקשה. אני ממש מרגישה את האצבעות שלי נאחזות בקצה המחשבה הזו לפני שאני זורקת אותה לעזאזל. כי אף פעם לא הייתי טובה באורך רוח, אין לי סבלנות.
מצד שני, אני מאמינה בזמן ובתהליכים ובעיקר ברור לי שהפעם אין ברירה. זה מרגיש לי קצת כמו להתבגר - לקחת נשימה, להמתין, להמשיך ללכת בדרך למרות המשברים, לא לצפות להיי מטורף אבל גם לא להגיע לתהומות עמוקים. כן. אני מבינה למה דווקא עכשיו זה מתאים לי ולא בשנות העשרים שלי.

וחוץ מזה: גוגוס וגוונים וחבצלת ועוברת ומנגו וממ (איפה את?) ובשמת ומצ'רה וקוסמת ואישה במסע וכל מי שפה לעיתים וכל מי שקוראת לפעמים ובכלל, כל הנשים הנהדרות באשר אתן, שנה טובה!

[גוגוס*]

עוברת אורח, את מקסימה, ואני מאוד אוהבת את הכינוי שלך
מזדהה!

אני רוצה להיות רגועה כשזה מגיע לאוכל. זה באמת מה שהייתי רוצה.
מיכל, זה נשמע נהדר! מסבה את תשומת לבך לפרדוקס מסוים שהתרחש אצלי - הרוגע הזה הגיע אחרי תקופות ארוכות ארוכות של היעדר רוגע. כל התנועה הזו שלי, החיפוש, התזזיתיות, הניסויים... זה מה שהוליד את הרוגע. חקרתי ממש לעומק, הבנתי עד הכי חד שיש מה טוב לי ומה פחות ומה ממש מזיק ונהיה לי רגוע. כלומר, הרוגע הגיע אחרי שכיסיתי את כל הפינות של הידיעה מה נכון ומתאים לי. לא נאלצתי לזמן אותו. הוא פשוט בא לבד. פתאום הרגשתי שאין לי מה ללמוד יותר (בגדול, בקטן תמיד יש) ולכן כעת נתונה הבחירה בידי מה לעשות במידע הזה בכל יום ובכל ארוחה מחדש. זהו זה. נהיה לי רגוע. בלי קשר למה שאני בוחרת. גם כשאני בוחרת ממש גרוע אני נשארת רגועה ביחס לזה.

אני רוצה לנצח את השיטה, את הגומיה הזו של להיות "טובה" "מושלמת" באיך שאני אוכלת ואז ליפול חזק לצד השני.
לא יכולה להתאפק מלומר שאם תרגישי צורך בליווי אז עירית לוי פשוט אלופה בזה ואפשר גם במיילים. אצלי זה עושה עבודה מעולה. אני לא מרגישה איתה בטיפול ולא מרגישה שהיא מחזיקה לי את התהליך. היא פשוט מלווה ומציפה לי את השאלות הכי טובות שהייתי צריכה לשאול את עצמי ומתוך התשובות צומח משהו מדויק מאוד, עמיד מאוד, יציב מאוד.

כן. אני מבינה למה דווקא עכשיו זה מתאים לי ולא בשנות העשרים שלי.
איזה כיף זה להיעשות יותר חכמה עם השנים, נכון? אצלי זה ממש מקל להתגבר על ההזדקנות של הגוף.

ומיכל, לך ולכל נבחרת החלומות שנמצאת פה כבר שנתיים ולא מפסיקה לצעוד קדימה - שנה טובה ומתוקה מדבש @}

[גוגוס*]

יקרות לי מאוד - יאללה ביי!
בפעם הבאה, חיוניות וחינוך ביתי באנגליה

[מיכל_בז*]

גוגוס גוגוס, בהצלחה!

[מנגו*]

גוגוס גוגוס, בהצלחה!
ימים טובים, חיוניים וביתיים @}

[גוונים*]

גוגוס!
דרך צלחה ונחיתה נעימה.
איזה כיף לכם!@}

[חני_בונה*]

אהבה לדרך

[אישה_במסע*]

התחלות מתוקות לך

[חבצלת_מים*]

גוגוס,
נסיעה טובה!

אני רוצה להיות רגועה כשזה מגיע לאוכל. זה באמת מה שהייתי רוצה.
אני רוצה להיות רגועה...לא רק בהקשר של אוכל. אני רוצה להרגיש טוב, ממש מבפנים.

אני בתקופה לא במיוחד טובה. כשאני חושבת על זה יש לי הכל, כל מה שכולן רוצות, ואני לא שמחה
חלמתי הלילה חלום שבו הכל לא בסדר - הרכב לא בסדר ולכן אני מאחרת לעבודה, הנייד לא תקין ואני לא יכולה להודיע שאני מתעכבת, הילדים נראים מוזנחים, ואני מרגישה שאיבדתי שליטה על החיים שלי, ואני לא מצליחה לתקן את כל מה שדורש תיקון ושינוי. התעוררתי ו... החיים שלי ממש שונים מהחלום. בחיים שלי טוב לי. הרכב תקין, וגם כשלא בעלי שאוהב אותי מאד מייד דואג שהכל יסודר. העבודה שלי טובה, אני אוהבת לעבוד שם. הילדים נהדרים, מטופחים, רוב הזמן שמחים ומרוצים. נעים לי בבית שלי, המשפחה שלי, המצומצמת והמורחבת אוהבת אותי מאד, יש לי חברות אוהבות ומסורות... עכשיו נשאר לי למצוא שלווה, לפנק את עצמי, להיות רכה לעצמי ובעיקר - לשכנע את תת המודע שלי שהכל טוב והחיים יפים.

הדבר היחיד שהשתנה הוא התנהלות האכילה שלי. בעבר, כשהייתי מרגישה ככה, שמשהו פנימי, שבכלל לא קשור לחיים החיצוניים כוסס וגורם לי לאי שקט, הייתי אוכלת בלי סוף אוכל שמאד לא טוב לי. שוקולד, גלידה, ולזניה היו במקום ראשון, שני, ושלישי בהתאמה. והפעם, למרות שאני לא רגועה, עייפה, עצובה ומתוסכלת, אני אוכלת אוכל שמיטיב איתי. מדי פעם מתחשק לי. מתחשק לי שוקולד, שלשום פתאום התחשק לי שוקו חם, עם שוקולד אמיתי - ממש יכולתי להריח אותו, אבל במקום אני אוכלת ושותה דברים אחרים שטובים לי.

אני לא אוהבת להתלונן ולילל, ובכל זאת לוחצת על הוסף לדף.

[גוגוס*]

שלום! אני כאן. באופן חלקי משהו כי האינטרנט פה על הפנים. חיברו אותנו לאיזו משהו מצ'וקמק לאללה.

תודה על המילים החמות של כולן. היה כיף לקרוא. ואכן התחלה מתוקה...
גם מבלבלת ומסעירה ומתישה אבל בהחלט מתוקה.

[גוגוס*]

אני לא אוהבת להתלונן ולילל, ובכל זאת לוחצת על הוסף לדף.
ברור שלוחצת! איפה אם לא כאן? ומוכרחה להודות שקראתי פעמיים ולא לגמרי הבנתי איפה החלק המתלונן והמיילל אבל מי אני שאמסגר אותך מחדש?

חבצלת, קודם כל את מספרת על משהו טוב שקורה לך ביחס לתזונה. ממש טוב. ואיזה יופי. סחטיין עליך.

וחוץ מזה את מספרת על איזו מועקה כזו שמלווה אותך. אישית, אני ממש נגד לשכנע את תת המודע שלי שהכל טוב והחיים יפים.
מה את יודעת? אולי הוא בעצם צודק ומשהו לא בסדר? אולי חסר לך משהו שאת לא נותנת לו שם? אולי הצלחת לעת עתה לסדר את האכילה אבל המשהו הזה שם ובסוף הוא יפרוץ לו החוצה?
אני בעד גישה מחפשת שלא מסתפקת בזה שעל הנייר הכל נראה בסדר. חייתי ככה המון שנים עד שהתפוצצו לי כמה דברים. לא ממליצה. לא יודעת מה תבחרי לעשות אבל לו אני בנעלייך הייתי מקשיבה טוב טוב לקול הזה ומעודדת אותו לדבר.

חיבוק גדול

[עדינה_ניפו*]

לפני 5 דקות חשבתי עליך ועכשיו נכרנסתי למה חדש וראיתי את הדף שלך בראש הרשימה אז נכנסתי מיד לומר שלום
מרגישה געגוע אמיתי ומפתיע מדי פעם
במיוחד אחרי שהייתי עם הילי הנפלאה והמרגשת לפני שבוע...
לבטח אכתוב לך במייל יותר אבל לבנתיים לא יכולתי להתאפק מלהיכנס להשאיר לך כאן חיבוק גדול.
מקווה שאתם בטוב (אפילו לא קראתי במעלה הדף עדיין אולי כבר עידכנת, אקרא כשיהיה לי קצת יותר זמן)
חוזרת לעינייני הסוכה
אוהבת,
עדינה

[גוגוס*]

עדינה יקרה, איזו מתנה נהדרת השארת לי כאן.
עשית לי כזה שמח, אין לך מושג. תודה רבה רבה.
אוהבת אותך מאוד.

[חבצלת*]

גוגוס, גוגוס יקרה |הפתעה| חשבתי שייקח לך הרבה יותר זמן להתחבר.
מה שלומך? והילדים? איך זה לעבור יבשת? תשתפי...

אני מרגישה הרבה (הרבה) יותר טוב.
הייתי מקשיבה טוב טוב לקול הזה ומעודדת אותו לדבר.
רק עכשיו ראיתי, אבל בימים שעברו עד עכשיו עשיתי בדיוק את זה. חשבתי, מצאתי ממה המועקה. וגם מצאתי פתרונות כמובן.

לקחתי על עצמי קצת יותר מדי. בעצם הרבה יותר מדי. והחלום הזה היה הפחד שלי שלא אעמוד בעומס. לעומס הזה יש מחיר. אבל...מצאתי כל מיני פתרונות שמקלים. עוד שבועיים, העומס הזה יחלוף.

דרך אגב, לפני כמה ימים זרקתי מנת ספגטי מדהימה שהילדים לא רצו (אחרי שבישלו בעצמם). פעם לא הייתי מסוגלת לזרוק, הייתי אוכלת בעצמי. הפעם הצלחתי לזרוק, ואפילו לא לטעום. וזה ספגטי שאני אוהבת במיוחד.

אליפות.

[אישה_במסע*]

חבצלת, את מדהימה. חיבוק.

אני קוראת עכשיו בדף על תזונה ללידת תינוק בריא וגם פה, וגם בדף על גמילה ביתית ממתוקים, וזה משפיע.
אני חושבת שכבר מותר לי להצטרף לרשימה הארוכה והמכובדת של (א)נשים שנמצאות בתהליך של שינוי איטי בהרגלי האכילה שלהן.
וזה מקסים

אז רק כדי להזכיר לעצמי, סיכום קצר:

אתחיל מזה שגדלתי בבית בו לא זורקים אוכל שמתחיל להירקב ולהתקלקל, ואני מילדותי התנגדתי לזה. במקרים רבים חיכיתי שהאוכל המקולקל יתקלקל עוד יותר וזרקתי לפח, שם הוא מקומו.
אחר כך, בסוף היסודי, וויתרתי על מנת הבשר שהייתה מנת חובה בארוחת הצהריים לדעת הוריי. אין לי התנגדות עקרונית לבשר, אבל אני לא צריכה כל כך הרבה, וחלק לא קטן מהבשר שאמא שלי מכינה פשוט לא טעים לי.
עבר זמן, התחלתי לקרוא בבאופן, וניסיתי את כוחי בלקטות. אכלתי את הפירות של החוביזה וזרעי סירפדים וליקטתי יותר מאגוזי הפקאן שאני מקלטת מילדותי וליקטתי קצת תמרים, וליקטתי עלי שום ואפילו שתלתי כמה בצלים וליקטתי בצל ירוק.
במקביל פתחתי את עצמי למאכלים חדשים. תמרים למשל אני אוכלת בזכות באופן. חלבה הייתה מאכל נדיר בביתי, ועכשיו הוא מהווה מתוק לגיטימי לצד התה. סילאן שטעמתי לא מזמן בפעם הראשונה, גם כן בזכות האתר. כמו כן, הכרתי ירקות חדשים, התחלתי לאכול אותם יותר, ולקבל ירקות בתור ארוחה לגיטימית.
התחלתי לאכול אגוזים לפני כן לא אכלתי כמעט לחלוטין. הוספתי כעוד סוג מזון אפשרי, שאני לא תמיד אוכלת, אבל עכשיו אוכלת בתקופות, ופעם לא אכלתי כמעט בכלל. שקדים, אגוזי מלך, פקאן, חמניה ודלעת. כשאפשר אני משתדלת לקנות לא מקולפים, כי הם לא אורגניים ולא אורגניים מקלפים בצורה מלאת כימיקלים. את רוב השקדים אגוזי המלך והפקאן קילפתי בעצמי. את זרעי/אגוזי החמניה בהתחלה קניתי מקולף, כי זה היה מזון חדש, ובזמן האחרון אני מקלפת אותם. דלעת לא מצאתי לא קלוי ולא מקולף.

אני גם מנסה יותר לאכול עלים ירוקים, ומודעת יותר לחשיבותם. מנסה לקנות אותם אוראניים. מכירה, לאט לאט, עלים חדשים.

באופן כללי, יש לא מעט מזונות חדשים שאני מנסה מדי פעם, בזכות באופן.

למשל, טחינה לא הייתה משהו שאוכלים בבית שלי. אכלתי אותה פעמים בודדות והזכרונות שלי בנושא סותרים. היום קניתי טחינה אורגאנית של הרדוף ואני מתכוונת לטעום.

בכלל, הקניה שלי היום הייתה יפה מבחינה סמלית ומראה היטב את הגישה שלי.

קניתי כוסברה אורגאנית ונבטי אלפלפא אורגאניים. כי הם עלים וזה חשוב במיוחד שיהיו אורגאניים.
קניתי טחינה אורגאנית כי זה מוצר חדש וחשוב לטעום מוצר בפעם הראשונה כמורצ אורגאני, כדי שיזכר הטעם האמיתי, וכי כימיקלים מקלקלים את הטעם ויכול להיות מוצר שיהיה טעים בגרסתו המקורית ולא טעים בגרסתו הכימית.
קניתי סילאן וחלבה לא אורגאניים. את שניהם הכרתי לא מזמן, לפני שבוע קניתי בפעם הראשונה, בגרסא האורגאנית, וראיתי כי טוב. בהתחלה חשבתי לקנות אורגאני אבל הבנתי שהם יקרים מדי ושיהיה קצת מדי. לא מבחינה אובייקטיבית אלא מהבחינה של תחושת מחסור שאני אהיה בה. קניתי 360 גרם של סילאן אורגאני בעשרים שקלים ואכלתי אותו עם התה והפסקתי כי חששתי שלא יהיה לי. לדעתי התחושה הזו מזיקה יותר מהכימיקלים שיש באוכל, כי בגללה אני בתחושת מחסור ואז אני אוכלת יותר דברים שלא טובים לי.
אז קניתי 900 גרם סילאן בתוספת סוכר ומשהו של לימון (חומצת לימון?) בשש עשרה שקלים וחצי קילו חלבה בעשרה שקלים.

וקניתי עוגת שוקולד תעשייתית שאני אוהבת, אבל היא יקרה - 21 שקלים, אז היא נקנית רק במבצע. והיה אותה בתריסר שקלים וקניתי אותה ואכלתי עכשיו עם התה וקריאת הדים שתי פרוסות גדולות ובסוף הפרוסה השניה היא כבר נהייתה לי לא טעימה.

לדעתי זה תהליך חשוב. כשאוכל שהיה טעים נהפך ללא טעים. אם הוא לא קורה אז ההימנעות ממאכל מסויים גורמת לי להרגיש שאני בעונש. ואם הוא מפסיק להיות טעים אז אני מרגישה שיש לי ברירה, שאני יכולה לאכול אותו, ואני בוחרת לא לאכול אותו. זה חשוב. יש לי שוקולד עם חומרי טעם שהיה לי טעים והפסיק להיות ונשארו לי בבית איזה 100 גרם, אבל אני לא אוכלת. כי זה לא טעים, מה אני בעונש? למה שאני אוכל אוכל לא טעים?

וגיליתי שצימוקים אורגניים זולים יותר מצימוקים כימיים, והיו לי כבר צימוקים בבית אז לא קניתי אבל אולי בפעם הבאה אני אקנה. ואולי אגבה, או ספגטי מקמח מלא, או גבינה שמנה וטעימה, או שקדים אורגניים קלופים, או שוקולד אורגני 85% ממש בלי תוספות רעות, או שמפו טבעי, או סבון טבעי, או שפתון טבעי. לאט לאט. ולמזון יש עדיפות. אבל הכל יקרה. לאט לאט. אני לא ממהרת לשום מקום.


ואני כותבת את כל זה כדי להזכיר. להזכיר שתהליכים קורים בזמן שלהם, שהשינוי המרכזי הוא שינוי התודעה. עבר לא מעט זמן מאז שהבנתי שרוב האוכל שחי הוא אוכל ריק, ואני משנה את התזונה שלי מאוד לאט. אפילו חשבתי שזה לא יקרה עד שאני אשתחרר מהצבא. אבל זה קורה. השינוי ברובד הפיזי מתרחש אם יש שינויי תודעתי. יכול לקחת לזה זמן. שנים. אבל זה קורה.
אני מזכירה אתזה קודם כל לעצמי. כדי לא להצטער על הבחירות שלי. על הסילאן האורגאני והללא תוספות שלא קניתי.
כי אני יודעת שזה מאכל חדש אז אני אוכל ממנו יחסית הרבה בתקופה הקרובה ואז זה יתאזן ואני אדע כמה אני רוצה וכמה טוב לי ולא ארגיש מוגבלת אם אקנה את הכמות הזו, ואז כנראה אני אוכל לקנות את זה אורגאני.
כי קניתי נבטים וכוסברה אורגאנית וליקטתי תמרים, וסיפרתי לברה שלי על שיטת שרמן, והכל קורה כמו שהוא צריך לקרות.
יש דברים שלוקח להם זמן, ואני כבר מכירה את הקצב שלי. וההכרה הבסיסית הזאת גם היא מתנה שיש לברך עליה, רבים האנשים שצריכים להתאמץ וללמוד בקושי רב להקשיב לעצמם.
כי אני ממש בסוף הווסת ופחות מעשירית מהדם הגיע לתחבושות הרב פעמיות שלי, הרוב רוקן לאסלה. רוקן גם כשלא רציתי, כשהתכוונתי ללכת לישון או סתם לא להיות במודעות, ולא הצלחתי. לא הצלחתי כי זה היה כמו להשתין על עצמי כי אני עייפה. פשוט לא סביר מבחינתי. וגם כשהרגשתי שמתחיל לזלוג הדם ואמרתי לעצמי לא, לא הצלחתי ובסוף הלכתי לשירותים, גם אם חלק כבר הרטיב את התחבושת.

כי יש דברים שאי אפשר להעלים. מודעות היא אחד מהם. וכשנראה לי לפעמים שהכל הולך לאט מדי ושאני צריכה לזרז את עצמי, אני מזכירה לעצמי, כמו עכשיו, שיש לי את הקצב שלי. וכשאני הולכת בקצב שלי אני לא צריכה להתאמץ, ודברים קורים מעצמם. כמו שהם אמורים לקרות בחיי.

ואני בתפקיד חדש ומעניין, במקום פחות מודע לסביבה עם אנשים שמשתמשים בחד פעמי כי הם מתעצלים לשטוף כוסות, אבל דיברתי עם מישהו ששותה תה ירוק והמלצתי לו לעבור לעלים, והוא הסכים איתי שעלים זה עדיף. וממש לא הפריע לי שהוא קנה תה בשקיות.

אז אני שוב מזכירה לעצמי:

אני מכבדת את התהליכים של אחרים ואת הקצב שלהם ולא מנסה לגרום לתהליכים להתרחש מהר מכפי שהם אמורים.
אני מכדת את עצמי ואת הקצב שלי, ומקבלת אותו כמו שהוא, ולא מנסה להכריח דברים לקרות מהר מכפי שהם אמורים.

[יעלפו_מהמושב*]

התגעגעתי אז באתי. מה שלומכן?

חוזרת לקרוא ולהתייעץ.

אני אחרי תקופה ארוכה מאוד (חצי הריון נניח, וחצי שנה אחריו. וואו, שנה) של תזונה ממש גרועה. ממש ממש גרועה.
יש לי הרבה התעסקויות אחרות (כמו תמיד, כמו לכולן) ואני פשוט לא מוצאת את המשאבים (הנפשיים) לדאוג לעצמי לתזונה ראויה.
אבל זה כבר נותן את אותותיו ואני נאלצת להתפנות לעניין.

השאלה שלי, שחוזרת על עצמה שוב ועוד, אבל אולי נצליח לעבוד על זה יחד, היא- איך עושים את זה לאורך זמן?

כי אני יודעת שאני אתחיל, מלאה במוטיבציה ושמחה, והכל ישתפר, ואני אהיה עוד יותר מלאת מוטיבציה ושמחה ואז זה יפסיק.
מאוד קשה לי לשים את האצבע על רגעי ההפסקה האלה, שתמיד נרגעים כנקודה שולית וחסרת חשיבות אבל הם למעשה פתח למדרון חלקלק (ניצן אמ וכל הדברים החכמים שיש לה להגיד על מכורים והתמכרויות).

אני יודעת, זה תהליך וזה איטי וזה לוקח זמן. אבל כשאני נכנסת למשהו, אני נכנסת אליו עד הסוף. ולכן, אם אני חוזרת ל"חיוניות" (כמו שקוראים לזה כאן), סביר להניח שזה יהיה בגרסה די "קיצונית"/מיטיבה (תלוי איך קוראים לזה).

רעיונות? מחשבות?

[יעלפו_מהמושב*]

ועוד משהו

אני מרגישה שהשנים האלה שלי עכשיו הן קריטיות נורא מבחינת תזונה כי או שאני בהריון או שאני מניקה.

נראה לי חשוב לכתוב את זה, כי זה חלק חשוב במחשבות שלי. שלא מדובר רק על עצמי אלא גם על עוד אנשים, חשובים ואהובים מאוד.

[אישה_במסע*]

יעלפו, אני לא מאמינה שלכולם מתאים תהליך הדרגתי. יש כאלו שלהן מתאים הדרגתי, יש כאלו שלהן מתאים שינוי חד.

לדעתי אולי זה שאת בהריון/מניקה זה מה שיעזור?

או הימנעות מוחלטת מדברים מפילים?

או אולי פשוט מילוי של הצורך שגורם לרגעים הללו?

אני מעלה רעיונות. בינתיים תתחילי למשל, עם סלט מלא בכל טוב.

[יעלפו_מהמושב*]

תודה!

אז זהו, כרגע הבית קצת ריק מאוכל מזין. אכלתי לחם מלא עם טחינה ודבש. נחכה לאחרי החג כדי להצטייד ולגלות איפה קונים כאן ירוקים אורגנים.

העניין הוא שאני בסבבי- שינוי חד-נפילה חדה, כבר כמה שנים. זה מעייף ומעצבן. לא מצליחה להתגבר על זה ולהפוך את השינוי לאורח חיים קבוע.

[אישה_במסע*]

אז אולי בכל זאת בלי שינויים חדים?

לחם מלא עם טחינה ודבש זה אוכל מזין!

אבל זה רע אם אין ירוקים.

יש משהו ללקט באזור? עברת דירה או משהו? אולי אפשר להזמין באינטרנט?

בכל מקרה, יש לך בבית לחם מלא ולא ריק, טחינה ודבש. לי יש רק לחם ריק, טחינה שקניתי לעצמי בתור מתנת יום הולדת והיא אורגנית אבל אני לא יודעת עם היא מלאה, ומלא זבל. את זה אני אומרת כדי לעודד אותך

(אולי אני אנסה להוסיך טחינה לפלמיניקי?)

[יעלפו_מהמושב*]

אישה, לכל הפחות - גרמת לי לחייך

עברתי דירה, כן. מחפשת עכשיו מקומות חדשים להזמין מהם.

טחינה זה טוב. בתאבון לנו!

[אישה_במסע*]

טחינה זה ממש טוב. אני כבר יותר משנה, אולי אפילו שנתיים, קוראת פה על כל מיני מאכלים מזינים וטחינה זה אחד מהמזונות היותר טובים.

גם לחם מלא זה טוב. ודבש זה מעולה!

מה עם כוסמת, קינואה, בורגול, גריסי פנינה, עדשים מכל הסוגים, חומוס, פול?

בשר?
מוצרי חלב לא מתועשים עד מוות?

ואולי יש איזו חנות ירקות, גם לא אורגאנית, לידך? זה לא נורא. לקנות רק לעד אחרי החגים, שיהיו לך כמה סלטים חגיגיים בחגים.

אז יש לך מה ואיפה ללקט? אצלי יש אגוזי פקאן שליקטי בשנה שעברה ועוד מעט יהיו עוד.

ואגוזים, איך שכחתי אגוזים! אני עוד לא החלטתי מה עדיף, לא מקולף ולא אורגאני, או אורגאני ומקולף.

[גוגוס*]

הי לכן יקרות מאוד, מקווה ששלום כולן טוב. אשה, שיהיה לך מסע נעים נעים...

יעל, כתבת -
אני בסבבי- שינוי חד-נפילה חדה, כבר כמה שנים. זה מעייף ומעצבן. לא מצליחה להתגבר על זה ולהפוך את השינוי לאורח חיים קבוע.

זה משהו שאת מזהה רק בתזונה או שזה קורה לך גם עם החלטות אחרות? אני שואלת כי אם זה דפוס התנהגותי שיוצא מגדר התזונה אז אולי כדאי לסמן אותו ככזה ולטפל בו כמו בכל דפוס התנהגותי שמתחשק להיפרד ממנו לשלום. כשהבנתי שזה משהו שאני עושה, שהוא חלק ממני, התחלתי לחפש בעזרת אחרים את הסיבות לזה. כאשר איתרתי אותן התחלתי לטפל בהן. אולי זו דרך שתתאים גם לך.

[אישה_במסע*]

גוגוס, את פשוט גאונה

באשמתך/בזכותך כשהכנתי סחט מלפפונים ועגבניות, הסלט נראה לי דל כי לא היו לי זרעי חמניות להוסיף לו. אז הוספתי לו נבטי אלפלפא (אספסת) אורגניים שקניתי. הוא עדיין נראה לי דל, אז הוספתי לו כוסברה. אורגנית. היה מאוד טעים

ולפני כמה דקות טעמת טחינה אמיתית. היא לא הייתה מגעילה כמו הגרסא הכימית שלה שטעמתי פעם. עוד לא החלטתי אם אני מתכוונת לאכול אותה כמו שהיא, למהול במים ולהוסיף מיץ לימון ועשבי תיבול, או להוסיף למאכלים. אבל ערבבתי את הטחינה האורגנית עם הסילאן האורגני שנשאר ממנו קצת מדי, והכנתי לי חלווה אורגנית למהדרין, וטעימה.
ואני יושבת ואוכלת אותה כאן ועכשיו, בדף שלך.

והיום הבנתי עוד משהו מהדף. אם את זוכרת, ניסיתי להבין אתכן כי חלק גדול מהתיאורים בדף הנוגעים לאוכל פשוט זרים לי ולחיי. קראתי היום ואתמול את גמילה ביתית ממתוקים והיו שם גם כן תיאורים כאלו. וגם הסבר. הוה היה על קפה. ניצן אמרה שמי שלא רגישה לקפה תרגיש את ההשפעות שלו חלש מאוד (זה נכון לגביי. אף פעם לא הבנתי למה אנשים חושבים שתה-קפה-שוקולד-קפאין הם מעוררים. אם הכנתי משקה זה היה כי אם אני יושבת ושותה אני לא יכולה להרדם באמצע ההרצאה) וגם ההשפעות השליליות יהיו חלשות. לעומת זאת, מי שרגישה לקפה. תרגיש את ההתעוררות, אבל גם את ההשפעות השליליות.
בנוסף לכך, אכלתי היום עוגה תעשייתית טעימה מאוד לארוחת הבוקר. קניתי אותה לעצמי ואכלתי כמה שאני רוצה, ולא כמה שההורים מרשים. בסוף הפרושה השנייה היא כבר לא הייתה טעימה, מה שלא הפתיע אותי בכלל. מה שכן הפתיע אותי הוא שהיא ממש השביעה אותי. זה היה מוזר. ואני חושבת שהרגשתי רמז של מה שמרגישות נשים כשהן אוכלות לוכל במקום מזון. וזה לא שלא יצא לי לאכול כל מיני זבלים תעשייתיים. אבל תמיד היה ברור לי שזה לא במקום ארוחה אמיתית. הרגל חיובי מאוד שרכשתי מהוריי. וגם הדברים שאני אוהבת הם קטנים. שוקלד לתה, עוגייה, דבש, תמרים, סילאן, חלבה. אף פעם לא הצלחתי לאכול מהם מספיק כדי לשבוע.
אומנם פעם, בילדותי, ארוחת הבוקר הייתה "עוגת הבית" קנוייה, אבל התמרדתי נגד זה עוד בסוף היסודי, העדפתי אל לאכול כלום על לאכול את הגועל הזה, ואני כבר לא זוכרת מה זה היה.

זה פשוט מוזר. ניסיון חדש לחלוטין, ומעניין מאוד.

לוכל יכול להחליף אוכל.

לפני כן תמיד הסכמתי עם בשמת ואחרות שאומרות שלוכל לוקח את המקום של אוכל אמיתי. אבל הבנתי את זה ברובד הרציאונלי. עכשיו אני יודעת את זה מניסיון אישי.

אני לומדת בזכותך דברים מעניינים מאוד (-:

[גוגוס*]

אני לומדת בזכותך דברים מעניינים מאוד
יקרה, תודה על הקרדיט, אבל אני מחזירה לך אותו בחזרה. את לומדת בזכותך דברים מעניינים מאוד. אנשים יכולים להיתקל במידע שעשוי היה להועיל להם ולא לומדים ממנו כלום. או בגלל שהעיתוי לא מתאים או מסיבות אחרות. להיתקל במידע, לראות את התועלת שבו, לבדוק את זה ולהסיק מסקנות זה הכל עבודה שלך. שלך שלך שלך.

ואם כבר, אז כל פעם שזה מופיע קשה לי לראות את זה - ואני יושבת ואוכלת אותה כאן ועכשיו, בדף שלך.
לא שלי. שלנו. לו הייתי כאן לבד לא הייתי. לו הייתי כאן על במה וכולם מסביב גם לא הייתי. אני לא סובלת את זה ובגלל זה היה לי דחוף להפוך את הדף הזה כמה שיותר מהר לקהילתי. תודה לאל שמספיק גילו עניין וזה הצליח. ותודה לך.

[אישה_במסע*]

אני מסכימה עם מה שאת אומרת, אבל חלקית.

כבר הכרתי לא מעט אנשים, כנראה הרוב, שכשהם נתקלים במשהו חדש, לא מוכר, לא נודע, הם מסרבים לבדוק, מסרבים לחקור. ורוב האנשים לא מקשיבים לגוף שלהם.

אבל למרות הפתיחות שלי, יש הרבה דברים שהכרתי לראשונה באתר הזה. לגדל ילדים בלי חיתולים למשל. על חינוך ביתי שמעתי בצורה אקראית. לא חשבתי על זה בצורה רצינית, אבל אני מאמינה שהייתי מגיעה לזה גם בלי באופן. אבל על בלי חיתולים לא הייתי עולה. מודעות ווסת קיבלתי בצורה חלקית מאימי, שריד למסורת עתיקה. לא בצורה מודעת, ברמת האינסטינקט. מאז שקראתי על מודעות ווסת, היכולות שלי משתפרות מהר יותר. אבל הן במגמת שיפור מאז שקיבלתי מחזור פעם ראשונה.

כל אלו הן דוגמאות שונות. ומכולן הדף שלך דומה לבלי חיתולים.
וכל התהליך שמתחיל ב"לראותאת התועלת שבו" לא יכול היה להתרחש לולא הדף שלנו. אני יכולה להגיד שלמרות שאני מרגישה שייכת, אני לא בטוחה שיש לי זכות כמו לכולן בדף הזה, כי פשוט איןלי את האישוז האלו עם אוכל. אצלי הקושי המרכזי הוא איך לאכול מזון כמה שיותר טוב עם משכורת של חיילת ונוכחות של יומיים בשבוע בבית.
אז אני נהנית מאוד ולומדת, אבל לא הלכתי שני ירחים בנעלייך, בנעלייכן.

כשאמרתי "הדף שלך" לא דייקתי.
אני מדייקת יותר עכשיו - לדעתי הדף שייך לך ולכל מי שמתמודדת עם קשיים לא טכניים עם שינוי תזונתי.
יש פה מקום לקשיים טכניים. אבל הדגש הוא על התהליכים.

ואני יכולה רק לתמוך, לא להבין.
כי התמזל מזלי ואמי אכלה אוכל יחסית בריא. אני לא דור רביעי לתזונה לא מזינה. אני דור שני, אולי אפילו ראשון.
כי אני לא מתמכרת לא לסוכר ולא לגלוטן ולא לקפה ולא לאלכוהול.
כי נשים פה מספרות על איך שקשה להן ואני מרגישה קצת לא נעים, כאילו אני מדענית שמסתכלת על ניסוי במעבדה.
מסתכלת איך נשים פה מספרות על תקופות של אוכל לא מיטבי, ומנסה להבין מה זה. פשוט להבין חוויה שלא מוכרת לי בכלל בחיים האלו.

אז אני חלק מהדף הזה, כי גם אני מנסה לשפר את תזונתי בעולם שממש לא מקל עלי בזה. אבל הקשיים שלי שונים לחלוטין.

והדף הזה שייך קודם כל לאלו שקשה להן ממש לשנות את תזונתן. לכן הבמה הראשית.
כמו שראוי הוא שבמאבקים למען זכויות הנשים נשים תובלנה.
אבל גם לגברים יש מקום במאבקים, ויש גם את המקום בו על הגברים להוביל ועל הנשים רק לעודד - למשל, במאבק על זכותם של גברים להיות הורים באמת.

אז אני שייכת, אבל במעגל קצת אחר.
ואם יצא לי אי פעם לאכול לוכל ושיהיה לי חור בבטן ולאכול עוד ועוד ועוד, זה לא היה בחיים האלו.

ואני רוצה להבין. להבין כי רוב האנשים בעולם הזה מתקשים מאוד לשנות תזונה, ואני רוצה להקשיב, רוצה לשמוע, רוצה להבין.

ורוצה ללמוד. לא את השיעור שלכן, הוא לא השיעור שלי, לפחות לא בחיים האלו. ואתן קיבלתן יותר קושי, אבל הרבה יותר תובנות.
ואני גם רוצה את התובנות האלו! אלו תובנות יקרות מאוד, יקרות מפז ומיהלומים. ואני אוספת רסיסים מהן.

אבל הדף הזה שייך לכן. לכל מי שעוברת את השיעור המסויים שלכן.

ואני יכולה רק לצפות מהצדף לעודד, לספר, לחבק ולחלוק.
ולעמוד אילמת כשמבקשת יעלפו עצה. כי המצב שלה זר לי. כי אני לא מצליחה להבין אותו, ואיך אפשר לייעץ בלי להבין?

[גוגוס*]

אהלן לך שוב. מודה שאני רואה אחרת את הדברים.

כשהם נתקלים במשהו חדש, לא מוכר, לא נודע, הם מסרבים לבדוק, מסרבים לחקור.
לא יודעת לגבי הרוב ולא רוצה להכליל אבל אני בורחת מילים אחרות משלך. אני חושבת שמי שנתקל במשהו חדש לא מסרב לבדוק או לחקור. הוא פשוט בוחר באותו רגע לא לבדוק או לחקור. מאלף סיבות. ולו היינו יודעים מהן הסיבות יש סיכוי גבוה שהיינו מבינים. אולי תחושה של איום, של הפרת הסדר המוכר... דברים מהסוג הזה. אני חושבת שככל שמגלים יותר הבנה לקושי של מישהו לגלות פתיחות עד כדי התנסות (שני דברים שונים) כך יש סיכוי גבוה יותר שהמישהו ירכך את עמדתו.

ורוב האנשים לא מקשיבים לגוף שלהם.
שוב, לא יודעת לגבי הרוב. בדרך כלל מעדיפה לא להגדיר את הרוב כשונה ממני. ובכל מקרה, גם כאן אני בוחרת מילים אחרות קצת. למשל, שיש אנשים שקשה להם לשמוע את הגוף שלהם.

למרות שאני מרגישה שייכת, אני לא בטוחה שיש לי זכות כמו לכולן בדף הזה.
קראתי טוב טוב את הדברים שלך ואני לגמרי לא מסכימה. לדף הזה אין מטרה או הגדרה או גבולות. מי שבוחרת לכתוב מכתיבה את הכיוון שלו. מעצם זה שאת מממשת את זכותך לכתוב את גם מכתיבה את הטון והכיוון והנושאים שמדוברים פה.

הדף הזה שייך קודם כל לאלו שקשה להן ממש לשנות את תזונתן.
לדעתי ממש לא. דרך העיניים שלי, הדף הזה לא שייך לאף אחד. לו היו תובעים ממני להגדיר מה אני עושה פה, מה אני מחפשת, זה פשוט את הדרך הטובה ביותר לחיות, תוך התמקדות בעיקר בפן של התזונה אבל לא רק. אני חושבת שזה מאוד מאוד רחב ומכיל בקלות רבה גם את הדברים שמעסיקים אותך.

ולעמוד אילמת כשמבקשת יעלפו עצה. כי המצב שלה זר לי. כי אני לא מצליחה להבין אותו, ואיך אפשר לייעץ בלי להבין?
בראייה שלי אף אחת לא מבקשת באמת עצה. אולי אני טועה אבל ככה אני מרגישה. אני חושבת שמה שכולנו מבקשים זה לשתף, לקבל הכרה ותמיכה, ומתוך זה להצליח לעוץ לעצמנו את העצות הכי טובות. התהיות הכי פרטיות, שהן בבסיסן דיאלוג שלי עם עצמי, מנוסחות כשאלה. אבל זו לא באמת שאלה לקהל הרחב. זו שאלה לעצמי שאני פותחת בפורום רחב כדי לשמוע איך היא מהדהדת אצל אחרות. ומתוך מה שהן מספרות על עצמן אני מצליחה לחזור אל הסיפור שלי עם עצמי. ומה שיש לי לומר לעצמי על עצמי תמיד יהיה חשוב יותר ומעניין יותר ומועיל יותר מכל דבר שמישהי אחרת תגיד לי עלי.

[גוונים*]

גוגוס!
איך שם?! ספרי קצת...

[גוגוס*]

גוונים, מתוקה. מה שלומך?

איך כאן? האמת, מעולה. ממש מעולה. אנחנו בדיוק אחרי שחבל הטבור שלנו נותק, ממש מילולית. ההורים שלי היו כאן איתנו שבועיים והיום בדיוק נסעו להם. הרגשנו שבעצם רק עכשיו זה מתחיל במובן מסוים.

אני מתה על אנגליה. אני בבסיס שלי אנגלופילית רצינית. הכל פה מוצא חן בעיניי וגם כשלא מוצא חן יש בזה ברוב המקרים הגיון וקשה להתנגד. שום דבר, מעצבן ככל שיהיה, לא שרירותי. ואני שונאת שרירותיות אז זה מתאים לי.

סצינת החינוך הביתי שלנו מגניבה ביותר אבל גם מאכזבת בו זמנית. כאמור, החינוך הביתי פה קל וזוכה לכבוד רב. יש פה קהילה עניפה של מחנכי בית אבל רובם ככולם גרים מאוד רחוק מהעיר עצמה. מאחר ואין לנו אוטו ולא צפוי שיהיה בקרוב זה מעורר קשיים רציניים. רצה הגורל ונמצא לבכור שלי מקום בבית הספר שרצינו. תכף אספר קצת אבל המשמעות היא שהחינוך הביתי שלו יסתיים ביום שני הקרוב והוא ילך לבית הספר. כאשר יימצא שם מקום גם לאמצעי אשאר בבית רק עם הקטנה.
בית הספר הזה הוא ממש משהו משהו. יש בו ילדים מכל מין צבע דת גזע וצורה. מדברים בו עשרים שפות והוא שם דגש גדול על חגיגת השונות הזו ועל תמיכה בקליטה של ילדים שאנגלית אינה שפת האם שלהם. יש המון פעילות שכוללת תנועה. ספורט ודרמה ומוסיקה ויצירה ומה לא. עושה לי חשק ללמוד שם בעצמי. כל שבוע יש כינוס של כל הילדים וכל חבר בקהילה מוזמן, כולל אחים קטנים, סבים וסבתות ומי שהילד חפץ ביקרו.
בכיתה יש 25 ילדים ובכל רגע נתון יש לפחות שני אנשי צוות וברוב הזמן גם יותר. חלק לא מבוטל מאנשי הצוות הם גברים וגם זה מצא חן בעיניי. האמת היא שכל בית הספר מצא חן בעיניי. בטח יהיו דברים שיצוצו בהמשך אבל על פניו זה נראה פשוט מענג ביותר. עשינו סיור ארוך וכל מה שנתקלנו בו זה פרצופים מחייכים, שלווה גדולה ומן זרימה כזו. אף אחד לא מרים את הקול. כמה מרענן...

הבית שלנו מגניב ביותר. הוא ממוקם באחד הקולג'ים ויש לנו מתחת לבית אגם גדול עם ברווזים ואחו פראי ומשגע, בצד השני מגרש טניס ענקי ומגרש כדורגל ענקי ותקני. במרחק יריקה יש מסלולי טיול קטנים שעושים חשק לצאת מהבית במגפי גומי. כמובן שמייד רצנו לקנות מגפיים לכולם ועכשיו הם עומדים ליד הבית בתהלוכה נהדרת ומחכים לרגליים נלהבות.

התזונה כמעט הרגה אותי אבל אז קמתי לתחייה. בהתחלה לא ידענו לגמרי איך להסתדר. כשעזבנו היה פה אוכל אורגני איכותי בכל סופר הכי קטן. חזרנו אחרי עשור במחשבה שהמחלקות האורגניות רק יגדלו. גילינו לחרדתנו שהם נעלמו קליל. במקום זה מצאנו ירקות ופירות יפים אבל ארוזים בחבילות קטנות ויקרים בצורה מעוררת פלצות. נאלצנו לערוף קניות כל יום ולראות את חשבון הבנק מתרוקן. ממש מכה. אבל אז גילינו שמה שקרה זה שאנגליה גילתה את אמריקה ושכל הדברים השווים פשוט עברו לאינטרנט.
הכל בא על מקומו בשלום. משלוחים מסודרים ברמה גבוהה של כל דבר שעולה בדעתי. מבחר אורגני נאה והמחירים סבירים ביותר פלפלים עולים כמו בית אבל חוץ מזה בהחלט אפשר להסתדר. למרות שזה חבל. אני מתה על פלפלים.

בקיצור, או שלא, טוב לנו מאוד פה כרגע. קניתי לי תלת אופן מגניב, כל הילדים כבר על אופניים, הכל קרוב ומזמין, האנשים לבביים אם לא מעצבנים אותם ומזג האוויר עוד לא הפך לנושא השיחה היחיד שלנו. מה עוד אפשר לבקש?

[אישה_במסע*]

גוגוס, שמחה לשמוע על החיים באנגליה.
זה נשמע ממש כייף. גם בית הספר שעושה חשק ללמוד בו , וגם הטבע. אני מאוד אוהבת טבע וטיולים בטבע ואוויר לא מורעל מכוניות.

אני מודה גם לך על שאת שונה ממני. גם לנו, ולא לרק לביתה ספר של הבן שלך מגיע לחגוג את הגיוון P-:

לבחור לא לחקור משהו זה לסרב לחקור אותו. וזה שלרוב האנשים קשה לשמוע את הגוף שלהם לא סותר את העובדה שהרוב לא מנסים. כשקשה לשמוע את הגוף ומנסים אפשר לראות תוצאות, ומעשים.
מה שאת רואה כהבנה לקשיים של אנשים נראה לי כמו הסרת האחריות מהם. אני מאמינה במה ששנוא עליך - אל תעשי לחברתך, ולכן מעדיפה להשאיר לכל אחת את האחריות על חייה. הבנה לקושי לא כוללת אי אמירת אמת. מה שאת אומרת הוא לא שקר, והוא חלק מהאמת. אבל החלק של האמת שנותן משקל להשפעות סביבתיות זה חלק שאני מדברת עליו כשמדברות על שינוי חברתי. לא כשמדברות על אישה אחת. כי אישה אחת, גם בהינתן השפעות הסביבה, יכולה לבחור. אני מבינה אנשים שמסרבים לחקור משהו. זה לא אומר שאני מסכימה איתם. ובטח שזה לא אומר שאני רוצה לשכנע אותם.
כבר למדתי בעצמי שכשמישהי מוכנה ופתוחה לקלוט מידע חדש, הוא יבוא. הוא לא חייב לבוא בזמן שנראה לה מתאים (ע"ע בשמת א ו תזונה ללידת תינוק בריא), אבל הוא יבוא. מי שמקשיבה - תשמע.
ומי שלא מקשיבה, לא תשמע. מי שמקשיבה חלקית אולי תשמע אם אני אתאמץ במיוחד בשבילה, אבל אם היא שמעה את המילים שלי - זה מספיק. כשיגיע הזמן היא תזכר בהן בכל מקרה. אין לאן למהר.

כך שאני כבר מזמן לא מנסה לשכנע אישה שהדרך שלי צודקת. זה לא אומר שאני לא כותבת במקומות ומסבירה את הדעה שלי בנושאים שונים, אלא אני מנסה לא להתווכח, לא לנסות לשכנע. לנשים יש את היכולת לבחור לבד, ואני מתוך כבוד להן, משאירה להן ורק להן את האחריות על הבחירה שלהן.
אם היית אומרת עליי שקשה לי להקשיב לגוף שלי (ובגלל זה אני לא עושה את זה) הייתי מרגישה שיש בזה התנשאות.
אני שונאת התנשאות מכל סוג שהוא. ובמשפטים כאלו יש מעין טשטוש של האמת. חוסר דיוק מכוון, ואני לא אוהבת את זה.

אני בעד לקרוא לדברים בשמם. גם כשהם לא יפים.

[חבצלת*]

אישה במסע תודה על המילים הטובות. מאד מענין לקרוא את הדברים שאת כותבת.
אני מרגישה שמחה ומאושרת, גם תזונתית וגם בכלל. אמנם התאמצתי והתארחנו וארחנו המון, המון, המון, וגם היום אנחנו מוזמנים ומחר מארחים, אבל הכל היה מאד בנעימות. מצחיק אותי , עכשיו, שכ"כ נלחצתי קודם, והרגשתי שהתחייבנו ליותר מדי דברים... פעם אחת כשהתארחנו אכלתי פיתה מאד מיוחדת, עם שמן זית, זעתר ועוד תבלינים שהחברה שלנו מכינה. זה ממש לא מה שאני אוכלת בדרך כלל, זה אמנם מקמח לבן - נראה לי, אפילו לא טרחתי לשאול, אבל היה טעים ונעים. מה שנתן לי הרגשה מעולה <חוץ מזה שלא היו פקקים בדרך בכלל ) זה שלא אכלתי דברים אחרים שאני מעדיפה לא לאכול. לא הרגשתי שאני מתחילה זלילה לא מבוקרת. אני לא יכולה להסביר איך (כי פעם זה מה שהיה קורה, כאילו סכר נפרץ ואי אפשר להפסיק). אני חושבת שזו ההשפעה של הדף הזה, של הנשים שמשתפות כאן. אז תודה רבה לכולכן, באמת!
גוגוס, איזה כיף לשמוע אני אוהבת לשמוע אותך מספרת, ואוהבת לשמוע אותך מאושרת. חג שמח לכולן.

[גוגוס*]

אשה, אני שומעת אותך היטב. ותודה על הדברים שלך. מאפשרים לי גם לחדד את שלי. מגיבה על כמה מהם.

לבחור לא לחקור משהו זה לסרב לחקור אותו.
אני רואה את זה קצת אחרת. בהבנה שלי את השפה, לסרב זה כאשר מוצע לך משהו ואת אומרת לא באופן אקטיבי. לבחור שלא זה פשוט להפנות את הראש מהמידע ובכלל לא לראות בו הצעה. לא יודעת אם אני מצליחה להבהיר את עצמי. אני מרגישה אצל הרבה אנשים שזה יותר השני מאשר סירוב אקטיבי של ממש.

מה שאת רואה כהבנה לקשיים של אנשים נראה לי כמו הסרת האחריות מהם.
אני מתייחסת לאחריות קצת כמו אל זכות קדימה אבל הפוך אי אפשר להסיר ממישהו אחריות או להניח עליו אחריות. זה תפקיד של בתי משפט אבל לא של אנשים. אדם יכול לבחור האם לקחת על עצמו אחריות או להתנער ממנה. זה שאני אניח על מישהו אחריות לא ישנה שום דבר לטובה. יש סיכוי שזה ישנה לרעה כי מי רוצה, כאשר הוא עוד לא מוכן, שיפילו עליו אחריות? לי יש אחריות רק לעצמי ואני לא יכולה להפיל אחת כזו על אף אחד אחר. לכן אני מתמקדת בהבנה של אחרים במקום בייחוס של אחריות.

מעדיפה להשאיר לכל אחת את האחריות על חייה.
ואז כתבת את זה ולא הבנתי איך שני המשפטים יכולים לדור ביחד. רוצה להסביר?

אישה אחת, גם בהינתן השפעות הסביבה, יכולה לבחור.
אני כמובן מסכימה איתך באופן עקרוני אבל אני חושבת שבחירה היא עניין מאוד מורכב. הבחירה שלנו, במובן האמיתי שלה, היא בין הדברים שאנחנו יכולים לראות כאופציה ריאלית בשבילנו. בפנטזיה אנחנו יכולים לבחור הכל בכל רגע נתון. במציאות אנחנו יכולים לבחור רק בין הדברים שנראים לנו סבירים. ואם בנקודת הזמן הזו תזונה מסוימת לא נראית לי עדיין סבירה אז היא לא באמת בתחום הבחירה שלי.

כבר למדתי בעצמי שכשמישהי מוכנה ופתוחה לקלוט מידע חדש, הוא יבוא.
חותמת בשתי ידיים.

אם היית אומרת עליי שקשה לי להקשיב לגוף שלי (ובגלל זה אני לא עושה את זה) הייתי מרגישה שיש בזה התנשאות.
אני בחיים לא הייתי אומרת משפט כזה. זו באמת התנשאות.
אבל אם מישהי היתה אומרת שהיא מרגישה קושי להקשיב לגוף שלה הייתי ממש מבינה את זה.

אני בעד לקרוא לדברים בשמם. גם כשהם לא יפים.
ואני בעד לחפש את היופי בכל דבר ואז לקרוא לו בשם

[גוגוס*]

אני מרגישה שמחה ומאושרת, גם תזונתית וגם בכלל
שומעים את זה, חבצלת, ב"קול" שלך. איזה יופי לך!

[מצ'רה*]

ואני בעד לחפש את היופי בכל דבר ואז לקרוא לו בשם
גוגוס, איך שאני אוהבת אותך.

[אישה_במסע*]

חבצלת, אכן שומעים את השמחה והחירות הכתיבה שלך. אכן יופי לך

_לבחור לא לחקור משהו זה לסרב לחקור אותו.
אני רואה את זה קצת אחרת. בהבנה שלי את השפה, לסרב זה כאשר מוצע לך משהו ואת אומרת לא באופן אקטיבי. לבחור שלא זה פשוט להפנות את הראש מהמידע ובכלל לא לראות בו הצעה. לא יודעת אם אני מצליחה להבהיר את עצמי. אני מרגישה אצל הרבה אנשים שזה יותר השני מאשר סירוב אקטיבי של ממש._

נראה לי שלא דייקתי במילותיי. אני גם כן מרגישה את ההבדל בין שני הדברים. אבל אחרת ממך. אני רואה שני מקרים - אחד, בו אישה נתקלת במידע מעניין, מקשיבה לו, מתייקת אותו ומחליטה לדחות את ההתעסקות בו לאחר כך. אני חושבת שזה קרה לי עם הוויתור על ברית מילה. כששמעתי על זה לראשונה שחיתי את זה לאחר כך, כי זה לא דחוף. אין לי ילדים ואני לא מתכננת בזמן הקרוב.
המצב השני הוא בו אני נתקלת במידע חדש, רואה שהוא מפחיד ומסרבת להקשיב לו. זה שונה. זה כמו ההבדל בין אחריות לאשמה. התחושה שמתקבלת מזה היא ממש שונה.
אמירת לא באופן אקטיבי לא ממש מעניינת אותי. פשוט כי מה שמעניין אותי זה מה שהאישה מרגישה ועושה. אפשר להגיד אותו הדבר במטען אנרגטי שונה כל כך, ויצא שונה מאוד.
המילה "למה" היא דוגמא לכך. לא מעט נשים סיפרו שההורים שלהן השתמשו במילה הזו כהאשמה. ההורים שלי האשימו בצורה ברורה מאוד. לא "למה הפלת את הכוס הזאת" אלא "לא היית צריכה להפיל את הכוס! את לא זהירה! זה רע". ומבחינתי המילה "למה" נאמרת בסקרנות ובפתיחות, ואני מתחילת זיכרונותיי משתמשת בה כמו שמשתמשות בעבודה של ביירון קייטי. לחקירה של המחשבות שלי.
המטען האנרטי שונה מאוד בלמה של האשמה ולמה של חקירה.

באותה המידה, המצב בו אני מקשיבה למשהו ואז בוחרת שונ ממש מהמצב בו אני מסרבת להקשיב, כי זה מפחיד/קשה/כואב.


_מה שאת רואה כהבנה לקשיים של אנשים נראה לי כמו הסרת האחריות מהם
אני מתייחסת לאחריות קצת כמו אל זכות קדימה אבל הפוך אי אפשר להסיר ממישהו אחריות או להניח עליו אחריות. זה תפקיד של בתי משפט אבל לא של אנשים._
זה התפקיד של אלוהים. ושל כל אדם לעצמו.

אדם יכול לבחור האם לקחת על עצמו אחריות או להתנער ממנה.
לא, אדם לא יכול להתנער מאחריות. הוא יכול לתת אותה למישהי אחרת, אבל האחריות על הנתינה הזאת תישאר שלו.

זה שאני אניח על מישהו אחריות לא ישנה שום דבר לטובה. יש סיכוי שזה ישנה לרעה כי מי רוצה, כאשר הוא עוד לא מוכן, שיפילו עליו אחריות? לי יש אחריות רק לעצמי ואני לא יכולה להפיל אחת כזו על אף אחד אחר. לכן אני מתמקדת בהבנה של אחרים במקום בייחוס של אחריות.

אי אפשר לתת למישהו אחר אחריות. כך אני מאמינה. למישהו אחר אפשר לתת רק אשמה. אחריות אפשר רק לקחת, לא לתת. אפשר להרפות מאחריות ולא להחזיק בה, כך שמישהי אחרת תוכל לקחת אותה. וזהו.

_מעדיפה להשאיר לכל אחת את האחריות על חייה
ואז כתבת את זה ולא הבנתי איך שני המשפטים יכולים לדור ביחד. רוצה להסביר?_

אני אשמח להסביר, אם אני אבין מה. לא הבנתי מה לא הבנת

אני כמובן מסכימה איתך באופן עקרוני אבל אני חושבת שבחירה היא עניין מאוד מורכב. הבחירה שלנו, במובן האמיתי שלה, היא בין הדברים שאנחנו יכולים לראות כאופציה ריאלית בשבילנו. בפנטזיה אנחנו יכולים לבחור הכל בכל רגע נתון. במציאות אנחנו יכולים לבחור רק בין הדברים שנראים לנו סבירים. ואם בנקודת הזמן הזו תזונה מסוימת לא נראית לי עדיין סבירה אז היא לא באמת בתחום הבחירה שלי.

אני מסכימה עם זה חלקית. כי אפשר לבחור גם בתזונה לא סבירה. אפשר לבחור לפלס דרך חדשה. מאוד קשה לעשות את זה, אבל זה אפשרי. כל מי שהתחילה משהו חדש התחילה ממשהו שהיא לא הכירה. והיא עשתה זאת בכל זאת. הידיעה שמשהו קיים מקלה על הבחירה.
אני ואה את זה כמו אזור שיש בו הרבה שלג, עד לגובה הכתפיים. ושבילים שהלכו בהם - יש בהם פחות שלג. נניח, עד הברך או עד המותן. ולפלס דרך חדש זה להתחיל לפנות את כל השלג הזה והוא קר ויש הרבה ממנו וזה קשה. אבל זה אפשרי. אני יודעת.

_אם היית אומרת עליי שקשה לי להקשיב לגוף שלי (ובגלל זה אני לא עושה את זה) הייתי מרגישה שיש בזה התנשאות.
אני בחיים לא הייתי אומרת משפט כזה. זו באמת התנשאות.
אבל אם מישהי היתה אומרת שהיא מרגישה קושי להקשיב לגוף שלה הייתי ממש מבינה את זה._

כנ"ל. אבל לדעתי גם להגיד על (א)נשים באופן כללי שקשה להן להקשיב לגוף שלהן זה התנשאות, כל עוד זה בא כתחליף לכך שהן בחרו לא לעשות זאת.
היום קראתי בפורום שקר כלשהו בתפוז איך מישהי אומרת שלדעתה נשים בחינוך ביתי לא על באמת מבינות את המשמעות של הבחירה שלהן ואת ההשפעה שתהיה לה עוד 15-20 שנים. זה נשמע לי מאוד מתנשא. לעומת זאת, יצא לי לקרוא יותר מפעם אחת בפורום פמיניזם מנשים שלדעתן הבחירה בחינוך ביתי היא לא נכונה, ושנשים שבוחרות בזה טועות כי ביטחון כלכלי יותר חשוב, כי הן עלולות למצוא את עצמן תלויות בבעל, כי (עוד הרבה סיבות). יש פה התנגדות, אבל התנגדות מתוך נקודת הנחה שאמהות בחינוך ביתי יודעות את העובדות, ופשוט יש אי הסכמה. זו גישה הרבה יותר מכבדת, לדעתי. למרות שההתנגדות לחינוך ביתי בפורום פמיניזם בתפוז הרבה יותר גדולה.
או עוד דוגמא (כי קל לי לדבר בדוגמאות ואני מקווה שאת גם תוכלי להבין אותן)
בפורום "נשים שלא רוצות ילדים" מספרות הנשים על כל מיני תגובות של הסביבה. חלק מהאנשים חושבים שזה ילדותי ויעבור להן עם הזמן, חלק חושבים שהן חולות נפש, חלק מבקרים אותן ןרואים את המעשה שלהן כלא מוסרי. אלא שרואים את המעשה כלא מוסרי תוקפים אותן יותר מאלו שרואים בהן ילדות שלא התבגרו, אבל מכבדים אותן יותר.

הבנת?

אני בעד לקרוא לדברים בשמם. גם כשהם לא יפים.
ואני בעד לחפש את היופי בכל דבר ואז לקרוא לו בשם

[גוגוס*]

אהלן מצ'רה! איזה כיף לראות אותך. רגשות האהבה הדדיים מאוד. חיבוק גדול...

[ממ*]

בית הספר הזה הוא ממש משהו משהו.

גוגוס, לדעתי, בית ספר משובח--תרבותי וקוסמופוליטי--לילדים בגילים מתקדמים עשוי להיות יותר טוב מחינוך ביתי. בית ספר משובח חושף לענפים תרבותיים והומניסטיים שקשה לספק במקום אחר. זאת חוויה עצומה.

וממ (איפה את?)

מיכל יקרה, סליחה על שעוד לא השבתי. דווקא קראתי הכול. אני לא מסכימה עם הטענה שלא תוכלי לרזות, או לאכול כפי שאת רוצה, אם תקבלי עצמך כמלאה/עגלגלה.
רוב הרזים הבריאים שאוכלים אוכל בריא לא מקבלים עצמם בשום אופן כמלאים. זה נכון שזה משמר איזשהו יחס מסובך לאוכל. אך, בטירוף הקפיטליסטי של האוכל יש לעתים צורך במנגנון התנגדות מסוים שיאפשר מעבר לאכילה של קשב לגוף. חלק מההתנגדות היא לעודף משקל שנובע מעודף קלוריות באוכל הזבלי, ולהתנפחות כתוצאה מפחמימות ריקות וסוכרים ריקים.
הנפש האנושית מלאה קונפליקטים, ולעתים צריך התנגדות, משמעת וכיוצא בזה. לא תמיד. לפעמים

[גוגוס*]

אשה, אני מרגישה שהדיון שלנו מתחיל להתפרס לכל מיני כיוונים שכל אחד מהם יכול להחזיק דיון שלם משל עצמו. אם את רואה שיש משהו שלא עניתי עליו ונראה לך חשוב פשוט תגידי. תודה על חידוד המחשבה.

אישה נתקלת במידע מעניין, מקשיבה לו, מתייקת אותו ומחליטה לדחות את ההתעסקות בו לאחר כך.
המצב השני הוא בו אני נתקלת במידע חדש, רואה שהוא מפחיד ומסרבת להקשיב לו.
מסכימה לגמרי שאלו שני מצבים שונים. אבל מה רע בזה שמשהו מפחיד ולכן לא מקשיבים לו? לא יודעת מה איתך אבל זה קרה לי לא מעט פעמים. אם משהו מאיים עלי, או שנראה לי שהוא יערער כרגע את עולמי, אני בהחלט עלולה לא להקשיב, או אפילו גרוע מזה, להסביר לעצמי למה זה משהו גרוע או אדיוטי. לא יודעת, זה נראה לי משהו די אנושי אם זה קרה לי כל כך הרבה פעמים. לפעמים לגבי אותם דברים בדיוק אני אחזור אליהם אחר כך אחרי שפסלתי אותם בשצף קצף. אגב, זה בדיוק מה שקרה לי עם ה"בלי חיתולים" וגם עם הטבעונאות. חשבתי שזה טירוף, שאלו אנשים משוגעים, ממש קטלתי אותם. ואחרי זה "קרה" שגידלתי שני ילדים מתוך שלושה בלי חיתולים ועשיתי אינסוף התנסויות בתזונה חיונית. נכון שבזבזתי כמה שנים בלחשוב שאלו דברים מטורפים וטפשיים כי זה לא התאים לי ואיים עלי מכל מיני סיבות. אז מה?

אדם לא יכול להתנער מאחריות. הוא יכול לתת אותה למישהי אחרת, אבל האחריות על הנתינה הזאת תישאר שלו.
לדעתי אדם יכול בהחלט להתנער מאחריות בלי להעביר אותה הלאה. זה אולי לא רצוי אבל זה קורה כל הזמן. אני תוהה אם אולי חלק מחוסר ההסכמה בינינו נובע מזה שאת מתייחסת למצב הרצוי, אולי אפילו האופטימלי, ואני מתייחסת אל מה שקורה בפועל, אל המצוי.

לפלס דרך חדש זה להתחיל לפנות את כל השלג הזה והוא קר ויש הרבה ממנו וזה קשה. אבל זה אפשרי. אני יודעת.
בוודאי. אבל את מדברת על אנשים אחרים, לא על עצמך. ובשביל אנשים מסוימים יכול להיות שהם לא חושבים שזה אפשרי. למה? לא יודעת. יש מיליון סיבות. אבל בשביל מי שלא חושב שזה אפשרי הבחירה הזו לא קיימת כרגע. היא קיימת תיאורטית ומחכה לאדם שיכיר בה. זה לא אותו סוג של קיום.

לדעתי גם להגיד על (א)נשים באופן כללי שקשה להן להקשיב לגוף שלהן זה התנשאות, כל עוד זה בא כתחליף לכך שהן בחרו לא לעשות זאת.
קודם כל מבהירה - אני עצמי לא אומרת על אף אחת שקשה לה. אני גם לא אומרת שהיא לא בוחרת במשהו. אם להיות לגמרי מדויקת - אני מעדיפה לא לומר שום דבר על אף אחת
אמרת שהרבה "בוחרים שלא..." ואני עניתי שלו הייתי מאבחנת את הכלל (מה שאני נוטה שלא לעשות) הייתי עושה שימוש במילים אחרות פשוט כי אני חושבת שהן צנועות יותר. הרי מאיפה לנו לדעת האם אנשים עוברים מהלך קוגנטיבי כזה או אחר? מה שאנחנו רואות זה מישהו שאוכל בדרך מסוימת. זה הכל. מה עבר לו בראש עד שהוא אכל כך או אחרת אנחנו לא יודעות. במצב כזה, אם מישהו ישאל אותי מה לדעתי קורה שם, אני לא מניחה אף פעם לרעתו של אדם שהוא נתקל במידע והחליט לטמון את הראש בחול. אני מניחה שהאופציה לא היתה רצויה מסיבות שאינן ידועות לי ושיכול להיות שהיה שם קושי להתמודד עם המידע. לא יודעת למה אבל בתחושת הבטן שלי זו פרשנות נדיבה יותר כלפי אנשים, רכה יותר, במצב שבו אנחנו בעצם לא יודעים כלום.
אולי את רואה את זה אחרת. אני לא מרגישה שום שמץ של התנשאות כאשר אני מפרשת ככה התנהגות של אנשים. אולי זה משום שלי עצמי היה כבר כמה פעמים קשה מאוד לבלוע מידע חדש. לא הייתי רוצה שמישהו יכניס אותי אוטומטית לקבוצה שמתויגת כ"כאלה שבוחרים לא לראות או לשמוע או משהו".

הבנת?
כן הבנתי את ההבדל. מה לעשות שאחרי שהבנתי אני חושבת ששתי הדרכים מיותרות. אחת פשוט גרועה יותר מהשנייה. אני לא רואה את עצמי אומרת לאשה שבחרה בחינוך ביתי שהיא טועה כי... אני רואה את עצמי מספרת לה שעלי הבחירה שלה מאיימת כי... ושואלת מה היא חשבה כאשר הנימוק הזה עלה בדעתה ומקבלת את התשובה שלה כמו שהיא.
בדיוק באותו אופן אני לא רואה את עצמי אומרת לאשה שהיא טועה כאשר היא אוכלת מזון מסוים כי... אני רואה את עצמי משתפת אותה במה שאני אוכלת ומשאירה לה להגיד מה דעתה על זה ומסתקרנת ממה שיש לה לספר על עצמה ועל המניעים שלה, אם ככה מתגלגלת השיחה. זה לא בגלל שאני מנומסת או לא רוצה לקרוא לדברים בשמם. זה בגלל שאני באמת ובתמים לא חושבת שמישהו שנוהג אחרת ממני טועה. כאשר מישהו נוהג אחרת ממני והבחירה שלו נראית לי משונה או לא הגיונית אני אטרח לשאול אותו למה הוא בוחר כפי שהוא בוחר. מניסיון חיי הקצר למדתי שכאשר אני שואלת באמת אני לעולם לא חושבת אחרי זה שהמישהו הזה טועה. עוד לא קרה לי שהבנתי אדם אחר לעומק ואחרי זה הרגשתי שכדי לתאר את ההתנהגות שלו אני צריכה לתאר משהו לא יפה.

משהו קטן למען ההגינות - ברור שגם אני לא תמיד מצליחה בזה. כמו כל אדם גם אני לעתים שיפוטית, "קוראת לדברים בשמם הלא יפה" וכו'. אבל אני מודעת לזה כשאני עושה את זה ולרוב מרגישה אחרי זה שהייתי פחות נדיבה ממה שיכולתי ושהאופן שבו נהגתי/חשבתי/פירשתי לא קידם אותי בשום צורה קדימה אלא רק לקח אותי אחורה.

[גוגוס*]

הי ממ. מה העניינים אצלך?

מה שאמרת על בתי ספר הזכיר לי חוויה מתוקה מאוד שהיתה לנו אתמול. הלכתי עם הילדים לספרייה העירונית. בחלק של הילדים, על לוח מודעות ענק, מצאתי שני שלטים משובבי נפש. האחד מזמין אמהות למפגשי לה לצ'ה בספרייה (בחיי...) והשני מגדיל עשות ומזמין הורים למפגשי "בלי חיתולים" גם כן בספרייה! ישר ידעתי שהגעתי למקום הנכון

[גוונים*]

אני מתה על אנגליה. אני בבסיס שלי אנגלופילית רצינית.
גם אני!! וכל מה שאת מתארת נשמע פשוט חלום. מחזק מאד את הרצון שלי להגיע (שוב) לאנגליה לתקופה ארוכה. חייתי שם מספר חודשים וביקרתי עוד כמה פעמים קצרות. זה רק השאיר טעם של עוד ואיכשהו מה שאת מספרת על בית הספר ועל הספריה ועל האנגלים לא מפתיע אותי, זה מתיישב לי בול גם על הזכרונות שלי וגם על איך שאני מדמיינת את החיים שם (באנגליה בכלל ובאוקספורד בפרט).
אם בא לך לספר עוד אשמח לשמוע! (גם על עניני תזונה אבל ממש לא רק )

[גוגוס*]

אם בא לך לספר עוד אשמח לשמוע!
נשמה טובה שכמוך...

ענייני התזונה כאן בהחלט לא פשוטים. הבית יכול להתנהל היטב כי כאמור יש הכל, רק צריך לדעת איפה להשיג. החוץ לעומת זאת ממש קשה. היצור המשונה שנקרא סלט לא ממש נקלט כאן. וכאשר יש מרק הוא כמעט תמיד עם שמנת. ותפריטים שלמים מכוסים בבעלי חיים מכל סוג שהוא. אז מצד אחד הם מתוקים מאוד ומסמנים בצורה מאוד בולטת בכלתפריט מה צמחוני ומה טבעוני, מה לא מכיל מוצרים מהונדסים גנטית ושאר סימונים... מצד שני, בשורה התחתונה אין ממש מה לאכול. לחם וחיות מתות עם כל דבר. או, לחלופין, אורז, כי הפרשנות המערבית על אוכל הודי נמצאת פה בכל חור. לצערי הרב יש לי חיבה עזה לכל הדברים האלה אבל באמת שהייתי שמחה למרחב קצת פנוי מהם.

עברתי עכשיו תקופה לא פשוטה. בהתחלה דווקא אכלתי מצוין אבל ככל שנערמו ההכבדות הרגשיות והקשיים האובייקטיביים של הקליטה כך התרופף המערך שלי. אני עכשיו מתרוממת שוב מהחול, שכלל, איך לא, הרבה הרבה אורז

עניין אחר - יש משהו מהמם לגמרי בהתייחסות של האנגלים, באוקספורד בפרט, לרוכבי אופניים. בכל חור הכי נידח בעיר יש שביל אופניים מסודר וכלי הרכב מתייחסים אלינו בכבוד רב. אני על תלת אופן ולפני יומיים יצא שבנוסעי (חייבים על הכביש, אסור על המדרכה) חסמתי למשך כמה דקות ציר תנועה שלם. היה מאחורי אוטובוס ושיירת מכוניות ארוכה. אף אחד לא צפר במשך דקות ארוכות שבהן ניסיתי לאתר נקודה שבה אוכל לעצור ולפנות את הדרך. כשמצאתי אחת נהג האוטובוס נפנף לי בתודה במקום לצפור ולעשות פרצוף כעוס. איכשהו כולם ניחשו שאני משתדלת ואני ידעתי שהם יחכו בסבלנות כי אני משתדלת. וסיטואציה שהיתה יכולה כל כך בקלות לעצבן נורא וללוות אותי יום שלם הפכה להיות פשוט מקור לחיוך. כמה נעים...

עניין אנגלי אחר הוא הקימוץ. חלק פחות חביב. הכל קצת סגפני, לא נדיב בכמויות שלו, קטן, מינימליסטי. כך גם המיטה הזוגית שלנו. אנחנו שני אנשים ארוכים עם מוטת כתפיים מכובדת על מיטת 135*190. לא פשוט... וכאשר שלושה ילדים מנסים להידחס אליה כדי לתפוס חיבוק של בוקר זה הופך כמעט לבלתי אפשרי. היום בבוקר ממש השתדלנו שאיכשהו כולם יהיו מכוסים ואז היתה לפתע דקה של שקט שבה אף אחד לא זז. פתאום נשמע ציוץ מכיוונה של קטנתי בת השנתיים וחצי. "צפוף. צפוף מדי." (ואני שמעתי - בונד. ג'יימס בונד).

אגב קימוץ, זה נכון לכל הבנייה האנגלית. לא פשוט לי לעבור מהמטבח הענק שהיה לי והסלון העצום למטבח צפלוני וסלון זערורי. חדרי השינה, שבהם רק ישנים, עצומים בגודלם. החללים המשותפים, שבהם אנחנו חיים, קטנים מאוד. זה לא ממש מעודד את הביחד שלנו. מזל שהביחד שלנו בסדר כפי שהוא

[גוונים*]

רק צריך לדעת איפה להשיג.
לא יודעת אם רלוונטי לאזורך אבל שמעתי ששוקי 'איכרים' (אם או בלי מירכאות) הפכו מאד פופולריים באנגליה. לרוב זה בימים מסוימים ולכן קצת קשה לעלות על זה. שם אפשר למצוא מוצרים ואוכל טבעיים ברמות משתנות והרבה פעמים יש שם גם דוכנים שמוכרים מיני פאסט פוד אבל מהתוצרת שאותה הם מוכרים (תבשילים, גבינות וכד').
אם יש לך שוק כזה בסביבה אולי זה יכול להרחיב קצת את האפשרויות של אוכל בחוץ.

וסלון זערורי
אני גרתי בדירה בלונדון עם סלון עצום, תמיד שאלתי את עצמי אם זו נורמה או שבמקרה נפלתי על דירה מיוחדת. כנראה שזו היתה דירה מיוחדת אלא אם כן גם הבית שלכם לא אופיני. אולי אפשר להסב את אחד מחדרי השינה העצומים שישמש (גם או רק) כמרחב משותף?

והסיפור על האופניים, בלתי נתפס במושגים שלנו. איזה כיף!

בהצלחה בהתרוממות מהחול, כל כך מובן ששינוי כל כך ענק בחיים יביא איתו גם מהמורות ואתגרים תזונתיים ואם מדובר רק בהרבה אורז אז יש לי הרגשה שגם ההתרוממות והחזרה לא יהיו מסובכות כל כך

[אישה_במסע*]

גוגוס, הדיון אכן מעניין ויספיק כדי לכלכל כמה דפים מעניינים מאוד. ומה שיותר חשוב, בדפ(ים) נפרד יש פחות סיכוי שמשהו יאבד. יש לך רעיון לשם לדף החדש הזה? אני הייתי קוראת לו דין ורחמים . מה דעתך על השם הזה?

בנוגע לחיים באנגליה - האנשים נשמעים נחמדים. באמת. ואופניים זה אקולוגי ומקסים. ולחוץ אולי אפשר לקחת אוכל מהבית?
ולהצמיד למיטה עוד מזרן? יש מקום בחדר או שגם החדר עצמו קטן? אם חדר השינה עצום אפשר לדחוס לשם עוד מזרון, ואז לא יהיה צפוף.
והספרייה העירונית נשמעת חלומית ממש

בנוגע לדברים שאולי לא ענית עליהם ולדברים שאותם אולי שכחתי - אני מאמינה שהם יחזרו בעצמם במהלך הדיון, בעת שהוא יפרוש עוד ועוד ענפים.

אני אתחיל מהסוף:
משהו קטן למען ההגינות - ברור שגם אני לא תמיד מצליחה בזה. כמו כל אדם גם אני לעתים שיפוטית, "קוראת לדברים בשמם הלא יפה" וכו'. אבל אני מודעת לזה כשאני עושה את זה ולרוב מרגישה אחרי זה שהייתי פחות נדיבה ממה שיכולתי ושהאופן שבו נהגתי/חשבתי/פירשתי לא קידם אותי בשום צורה קדימה אלא רק לקח אותי אחורה.

ופה ההבדל המשמעותי. את מנסה לא להיות שיפוטית. אבל יש הבדל בין שיפוט לשיפוטיות, הבדל לצערי לא מוכר בחברתנו. למרות שההבדל משמעותי כמו ההבדל בין אחריות לאשמה. אפשר לשפוט בלי להיות שיפוטית, וזה שונה. זה משהו שלישי שאנהי מנסה להסביר. האיזון בין דין וחסד. מצב בו אני גם מתייחסת למישהי בחמלה וגם חושבת שמישהי טועה. כשאני נוהגת בשיפוט אך לא בשיפוטיות אני לא מרגישה שאני הולכת אחורה. להפך.

_אישה נתקלת במידע מעניין, מקשיבה לו, מתייקת אותו ומחליטה לדחות את ההתעסקות בו לאחר כך.
המצב השני הוא בו אני נתקלת במידע חדש, רואה שהוא מפחיד ומסרבת להקשיב לו.
מסכימה לגמרי שאלו שני מצבים שונים. אבל מה רע בזה שמשהו מפחיד ולכן לא מקשיבים לו? לא יודעת מה איתך אבל זה קרה לי לא מעט פעמים. אם משהו מאיים עלי, או שנראה לי שהוא יערער כרגע את עולמי, אני בהחלט עלולה לא להקשיב, או אפילו גרוע מזה, להסביר לעצמי למה זה משהו גרוע או אדיוטי. לא יודעת, זה נראה לי משהו די אנושי אם זה קרה לי כל כך הרבה פעמים. לפעמים לגבי אותם דברים בדיוק אני אחזור אליהם אחר כך אחרי שפסלתי אותם בשצף קצף. אגב, זה בדיוק מה שקרה לי עם ה"בלי חיתולים" וגם עם הטבעונאות. חשבתי שזה טירוף, שאלו אנשים משוגעים, ממש קטלתי אותם. ואחרי זה "קרה" שגידלתי שני ילדים מתוך שלושה בלי חיתולים ועשיתי אינסוף התנסויות בתזונה חיונית. נכון שבזבזתי כמה שנים בלחשוב שאלו דברים מטורפים וטפשיים כי זה לא התאים לי ואיים עלי מכל מיני סיבות. אז מה?_

אני לא מסוגלת לזה. אני מסוגלת לא להסכים עם רעיון שהבנתי, או לדחות את ההתעסקות לאחר כך. להתנגד לרעיון כי הוא מאיים עלי זה משהו שאני לא מסוגלת לעשות. זו לא בחירה מבחינתי. לדעתי לדחות רעיונות כי הם מאיימים זו אחת הרעות החולות עליהן מתבססת החברה המודרנית. היא פוגעת מאוד בבני אדם שנגועים בה.

לדעתי אדם יכול בהחלט להתנער מאחריות בלי להעביר אותה הלאה. זה אולי לא רצוי אבל זה קורה כל הזמן. אני תוהה אם אולי חלק מחוסר ההסכמה בינינו נובע מזה שאת מתייחסת למצב הרצוי, אולי אפילו האופטימלי, ואני מתייחסת אל מה שקורה בפועל, אל המצוי.

לא, פשוט המצב שאת רואה והמצב שאני רואה הוא שונה מאוד.
(זהירות, יש פה עוד נושא שראוי לדף משלו)
בעולם שבו אני רואה האחריות נשארת אצל האדם גם אם הוא הניח אותה בצד.
שימי לב, האחריות היא דבר ערטילאי לחלוטין, שקיים רק כי אנחנו מאמינו או לא מאמינות בו.
כמו זכות על רכוש. קראת את "המנושל" של לה גוין? אם אנשים לא מאמינים בקיומה של בעלות על רכוש, היא לא קיימת. וכך בעולם שלי לאנשים יש אחריות, ובשלך לא. זה לא מצב רצוי. זה המצב, עכשיו, בעולם שלי.

_לפלס דרך חדש זה להתחיל לפנות את כל השלג הזה והוא קר ויש הרבה ממנו וזה קשה. אבל זה אפשרי. אני יודעת.
בוודאי. אבל את מדברת על אנשים אחרים, לא על עצמך. ובשביל אנשים מסוימים יכול להיות שהם לא חושבים שזה אפשרי. למה? לא יודעת. יש מיליון סיבות. אבל בשביל מי שלא חושב שזה אפשרי הבחירה הזו לא קיימת כרגע. היא קיימת תיאורטית ומחכה לאדם שיכיר בה. זה לא אותו סוג של קיום._

היא קיימת. גם אם בני אדם לא חושבים שזה אפשרי. היא עדיין קיימת. במחינתי זה חלק מהאחריות שלהם. (כרגע אני לא מצליחה לנסח תשובה ראויה במילים. אולי אחר כך אחזור לנושא הזה, כי הוא נראה לי חשוב)

_קודם כל מבהירה - אני עצמי לא אומרת על אף אחת שקשה לה. אני גם לא אומרת שהיא לא בוחרת במשהו. אם להיות לגמרי מדויקת - אני מעדיפה לא לומר שום דבר על אף אחת
אמרת שהרבה "בוחרים שלא..." ואני עניתי שלו הייתי מאבחנת את הכלל (מה שאני נוטה שלא לעשות) הייתי עושה שימוש במילים אחרות פשוט כי אני חושבת שהן צנועות יותר. הרי מאיפה לנו לדעת האם אנשים עוברים מהלך קוגנטיבי כזה או אחר? מה שאנחנו רואות זה מישהו שאוכל בדרך מסוימת. זה הכל. מה עבר לו בראש עד שהוא אכל כך או אחרת אנחנו לא יודעות. במצב כזה, אם מישהו ישאל אותי מה לדעתי קורה שם, אני לא מניחה אף פעם לרעתו של אדם שהוא נתקל במידע והחליט לטמון את הראש בחול. אני מניחה שהאופציה לא היתה רצויה מסיבות שאינן ידועות לי ושיכול להיות שהיה שם קושי להתמודד עם המידע. לא יודעת למה אבל בתחושת הבטן שלי זו פרשנות נדיבה יותר כלפי אנשים, רכה יותר, במצב שבו אנחנו בעצם לא יודעים כלום.
אולי את רואה את זה אחרת. אני לא מרגישה שום שמץ של התנשאות כאשר אני מפרשת ככה התנהגות של אנשים. אולי זה משום שלי עצמי היה כבר כמה פעמים קשה מאוד לבלוע מידע חדש. לא הייתי רוצה שמישהו יכניס אותי אוטומטית לקבוצה שמתויגת כ"כאלה שבוחרים לא לראות או לשמוע או משהו"._

לדעתי הפרשנות שלך היא פשוט להתעלם מחלק מהאמת שפשוט לא נוח לך. כך אני מרגישה. זה חלקי. זה (פרשנות שלי) אני חומלת ואוהבת בני אדם כל עוד הם טובים אבל לא כשהם רעים, לכן אניצריכה לפרשן את כל בני האדם כך שהם יהיו טובים. אני מעדיפה להגיד שבני אדם מתנהגים בצורה שלדעתי היא רעה, מכל מיני סיבות (פחד, קושי, אף פעם לא מתוך רוע לב). כי זו בעיני המציאות. וזה לא סותר חסד וחמלה. לדעתי אין שום דבר לא נדיב בלתאר את האמת. הנדיבות מתבטאת ביחס שלי עליה. מבחינתי הבחירה של אנשים לא לשמוע היא עובדה. הנדיבות תתבטא ביחס שלילאנשים הללו.



כן הבנתי את ההבדל. מה לעשות שאחרי שהבנתי אני חושבת ששתי הדרכים מיותרות.
יש פה שלוש דרכים, לא שתיים. את רואה את השלישית?

אחת פשוט גרועה יותר מהשנייה. אני לא רואה את עצמי אומרת לאשה שבחרה בחינוך ביתי שהיא טועה כי... אני רואה את עצמי מספרת לה שעלי הבחירה שלה מאיימת כי... ושואלת מה היא חשבה כאשר הנימוק הזה עלה בדעתה ומקבלת את התשובה שלה כמו שהיא.

את אף פעם לא חושבת שאנשים אחרים טועים? אני חושבת. ולרוב זה קורה כשהם פוגעים לא בעצמם אלא בילדיהם. גם כשתראי תיאור של התעללות בילדים תגידי למתעללת שהבחירה שלה מאיימת עלייך?
אני מתייחסת למצב בו יש אי הסכמה. בהינתן שהמצב כבר קרה, מה לעשות עכשיו?

בדיוק באותו אופן אני לא רואה את עצמי אומרת לאשה שהיא טועה כאשר היא אוכלת מזון מסוים כי... אני רואה את עצמי משתפת אותה במה שאני אוכלת ומשאירה לה להגיד מה דעתה על זה ומסתקרנת ממה שיש לה לספר על עצמה ועל המניעים שלה, אם ככה מתגלגלת השיחה. זה לא בגלל שאני מנומסת או לא רוצה לקרוא לדברים בשמם. זה בגלל שאני באמת ובתמים לא חושבת שמישהו שנוהג אחרת ממני טועה. כאשר מישהו נוהג אחרת ממני והבחירה שלו נראית לי משונה או לא הגיונית אני אטרח לשאול אותו למה הוא בוחר כפי שהוא בוחר. מניסיון חיי הקצר למדתי שכאשר אני שואלת באמת אני לעולם לא חושבת אחרי זה שהמישהו הזה טועה. עוד לא קרה לי שהבנתי אדם אחר לעומק ואחרי זה הרגשתי שכדי לתאר את ההתנהגות שלו אני צריכה לתאר משהו לא יפה.

גם אני לרוב לא חושבת שאנשים טועים, גם כשאני לא מסכימה איתם. . כמו שאנשים שמכירים רק פסיביות וארגסיביות נאלצים לבחור בין שניהם. קבלה נטולת שיפוט ושיפוטיות, אלו שני האפשרות שאני רואה שאת רואה. מה עם קבלה שלא נוגדת שיפוט? את מסוגלת לדמיין את זה? או לחוות את זה? מצב בו את מבינה אדם ומקבל אותו, ולמרות זאת שופטת אותו?

[מנגו*]

אוי גוגוס, מרחיב את הלב לקרוא אותך...
ד''ש חמה מהלוונט ( אגב, ירד הבוקר גשם זלעפות לחצי שעה בערך וזה הרגיש אנגליה לרגע )

[גוגוס*]

אם יש לך שוק כזה בסביבה אולי זה יכול להרחיב קצת את האפשרויות של אוכל בחוץ.
יש ויש אבל הוא ממש לא משהו. לא התרשמתי עמוקות, לצערי.

בהצלחה בהתרוממות מהחול, כל כך מובן ששינוי כל כך ענק בחיים יביא איתו גם מהמורות ואתגרים תזונתיים ואם מדובר רק בהרבה אורז אז יש לי הרגשה שגם ההתרוממות והחזרה לא יהיו מסובכות כל כך.
תודה, יקרה, זה כבר בטיפול

אוי גוגוס, מרחיב את הלב לקרוא אותך...
תודה, מנגו. בחיי שבדיוק חשבתי עליך היום כי קניתי מנגואים פשוט אליפות. אני קוצצת אותם לסלט ירקות ומלקקת את האצבעות. גם את אלו של הילדים...

[גוגוס*]

יש לך רעיון לשם לדף החדש הזה?
אשה יקרה, אני ממש משתדלת לא לזלוג לדפים אחרים. פשוט לא מסוגלת לתחזק את זה. אני מעדיפה לנסות לשמור את הדיון הנוכחי קשור לדף עד כמה שניתן ולהישאר פה בעצמי. מקווה שזה מתאים לך ומצטערת על חוסר הגמישות הזה.

אני גם מתייחסת למישהי בחמלה וגם חושבת שמישהי טועה. כשאני נוהגת בשיפוט אך לא בשיפוטיות אני לא מרגישה שאני הולכת אחורה. להפך.
אני ממש מבינה מה שאת אומרת אבל בשבילי זה תיאורטי. אני נתקעת בחמלה. לא מצליחה לראות איך השיפוט (לחשוב שמישהי טועה) מועיל לי במשהו או מקדם במשהו. אני רואה איך לחשוב שאני טועה מקדם אותי במשהו אבל איך מקדם אותי לחשוב שמישהי אחרת טועה?
בעיקרון, אני רואה ב"טעות" מין משהו עובדתי אובייקטיבי כזה. אולי בגלל זה אני לא עוסקת בכך. אני כן יכולה לראות נגיד מישהו עושה משהו ולהרגיש שזה לא מתאים. ממש תחושה בבטן. למשל, אם אני נתקלת באלימות יש לי תחושה כזו בבטן. אבל אני לא חושבת שאראה אמא מכה את הילד שלה ואחשוב שהיא טועה. סביר שאני אחשוב שיש מולי משהו מורכב שאני לא מבינה כרגע ושבתוכו יש איזו אומללות או מצוקה. לא טעות.

אולי צריך לשאול באמת - מהי טעות בעינייך?

לדעתי לדחות רעיונות כי הם מאיימים זו אחת הרעות החולות עליהן מתבססת החברה המודרנית. היא פוגעת מאוד בבני אדם שנגועים בה.
לא בטוחה שאני מסכימה עם המסקנה שלך. ומעבר לכך, אני חושבת שאם יש משהו שכמעט כולנו עושים (חוץ ממך... ) אז הוא קודם כל אנושי. אנושי לזמן ולמקום שבהם אנחנו חיים. ואני פשוט לא מסוגלת להתנער ממשהו שהוא לגמרי לגמרי אנושי.

להתנגד לרעיון כי הוא מאיים עלי זה משהו שאני לא מסוגלת לעשות
שומעת אותך. אם אני מבינה נכון, את בעצם אומרת שיש חוויה אנושית רווחת שלא נגישה לך כרגע (אולי תהיה בעתיד?). למרות שהיא לא נגישה לך ושאת בעצם לא מבינה אותה את שופטת אותה. את החוויה. אני חושבת שכל אדם זכאי לדעה בכל דבר אבל אני גם חושבת שכאשר מגבשים דעה על משהו שלא מכירים ו/או מבינים כדאי להיות כמה שיותר נדיבים כלפי זה. בכל אופן, זה ההגיון שלי. כאמור, אני עצמי לא תמיד מצליחה.

בעולם שבו אני רואה האחריות נשארת אצל האדם גם אם הוא הניח אותה בצד.
השאלה היא אחריות למה? בואי נישאר לרגע בתחום של התזונה - האם זו רק האחריות להשיג מידע מסוים שאת ואני רואות אותו כרגע כחשוב או אמיתי? האם זו האחריות לעבד את המידע הזה כפי שאת או אני עיבדנו אותו? האם זו האחריות לבחור בסוף העיבוד הזה בחירות שדומות לשלך ושלי? האם למישהו שנתקל במידע והפנה את הראש יש יותר אחריות ממי שפשוט לא נתקל במידע הזה?
אני מנסה להבהיר שהקונספט של אחריות כזו לא עובד כי הוא בעיניי המתבונן. כמו היופי אני בוחרת ביופי...

לדעתי אין שום דבר לא נדיב בלתאר את האמת.
אני ממש מסכימה. כמעט. אני לא מסכימה שיש אמת. אנשים לא יודעים את האמת על עצמם ובעצם מבלים חיים שלמים בלגלות אותה. אז שאני אדע את האמת עליהם?

אני חומלת ואוהבת בני אדם כל עוד הם טובים אבל לא כשהם רעים, לכן אני צריכה לפרשן את כל בני האדם כך שהם יהיו טובים.
מבינה איך הבנת אותי ככה אבל לא ככה אני רואה את זה. וזו בפני עצמה יופי של דוגמה לבעיות שיש בפרשנות של אחרים. במקרה הזה את מאפשרת לי להביע את דעתי על הפרשנות שלך אבל אני מניחה שבהרבה מקרים את פשוט מפרשת ולוקחת את זה הלאה כי לא עם כל אדם יש לנו דיאלוג.
הנה איך שאני רואה את זה - אני חומלת ואוהבת בני אדם באשר הם. אני לא מכניסה אותם לשום רובריקה. לא של "טובים" ולא של "רעים". רובריקות גרועות בעיניי באשר הן.
ובדיוק בגלל זה אני בכלל לא צריכה ולא רוצה לפרש אותם. אני מתבוננת. כאשר אני לא מבינה משהו (והוא לא חייב להיות "רע") אני לא מפרשת אותו כ"טוב". אני מתייחסת בנדיבות אל האנשים בסיטואציה. נדיבות היא קונספט חזק מאוד אצלי. היא לא נשענת בכלל על הצורך בפרשנות. היא נשענת על זה שאני מניחה כהנחה מקדמית שאני לא יודעת כלום חוץ מאשר על עצמי ואת עצמי. כשאני פוגשת אחרים אני יכולה להציע להם שאלות סקרניות על עצמם או את המחשבות שלי על עצמי ולראות מה זה מעורר בהם ביחס לעצמם. זו תקשורת נדיבה שמובילה אותי בדיוק לנקודה הכי חשובה - חמלה ואהבה. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי כי זו פעם ראשונה שאני נדרשת להסביר מה בעצם אני עושה

גם כשתראי תיאור של התעללות בילדים תגידי למתעללת שהבחירה שלה מאיימת עלייך?
זה מאוד תלוי. אני אהיה גלויה איתך ואשתף שתחום ההתמחות שלי הוא פגיעה מינית כך שקל לי מאוד להישאב לשם אבל אני מתעקשת שלא כי דווקא בנקודה הזו אני מתקשה למצוא את הקשר לדף הזה. כאשר אנשים פוגעים באחרים יש לנו חובה קודם להפסיק זאת. בעיקר כאשר ילדים נפגעים. אבל יש דרכים רבות להפסיק מעשה ויש דרכים רבות להתנהל לאחר שהמעשה הופסק. ואני אומרת לך מניסיון שחלק מהדרכים הללו לא כוללות שום שיפוט או שיפוטיות אלא פשוט דאגה כנה לאדם אחר שנפגע כרגע. בלי שום קשר למי שפוגע.
ואם ישאלו אותי (את שואלת? ) אז אלו הן הדרכים היעילות ביותר לפעול. אלו שלא מתעכבות על המעשה של הפוגע אלא על מה שקרה או קורה למי שנפגע.

מצב בו את מבינה אדם ומקבל אותו, ולמרות זאת שופטת אותו?
לא מכירה מצב כזה אבל אולי זה בגלל שאני לא לגמרי מבינה למה כוונתך. בואי נגיד שמישהו מספר לך סיפור. את מבינה את האדם ומקבלת אותו אבל שופטת אותו. איך הדבר הזה יתבטא במה שתגידי לעצמך בנוגע לסיפור?

[עוברת_אורח*]

גוגוס - למות עלייך. ועל אנגליה.

[מיכל_בז*]

כשאני פוגשת אחרים אני יכולה להציע להם שאלות סקרניות על עצמם או את המחשבות שלי על עצמי ולראות מה זה מעורר בהם ביחס לעצמם. זו תקשורת נדיבה שמובילה אותי בדיוק לנקודה הכי חשובה - חמלה ואהבה. מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי כי זו פעם ראשונה שאני נדרשת להסביר מה בעצם אני עושה

את עושה את זה טוב מאוד.

[נטע_ק*]

כשאני פוגשת אחרים אני יכולה להציע להם שאלות סקרניות על עצמם או את המחשבות שלי על עצמי ולראות מה זה מעורר בהם ביחס לעצמם. זו תקשורת נדיבה שמובילה אותי בדיוק לנקודה הכי חשובה - חמלה ואהבה.
גוגוס - תודה על ההסבר הזה.

[גוגוס*]

עוברת - במקום למות בואי לחיות. פה. אני ממש אשמח לפגוש אותך ויש חדר אורחים. וחוץ מזה - רגשות הדדיים זה הכי... אז תודה על המשלוח מנות הזה.

מיכל, תודה. וחיבוק גם.

נטע, בבקשה. ותודה לך על הפידבק. שמחה לראות שזה עובר היטב.

[מנגו*]

תודה, מנגו. בחיי שבדיוק חשבתי עליך היום כי קניתי מנגואים פשוט אליפות. אני קוצצת אותם לסלט ירקות ומלקקת את האצבעות. גם את אלו של הילדים...
גם אני חשבתי עלייך היום אחה''צ כשאכלתי מנגו אחרי שבועיים שלא קניתי והוא ממש לא דמה למנגואים שלך, בכלל לא טעים, נגמרה העונה
ומצטרפת לעוברת, מיכל ונטע.

[גוגוס*]

והוא ממש לא דמה למנגואים שלך, בכלל לא טעים, נגמרה העונה
תודה, מנגו. וגם הזכיר לי עוד מאפיין של אנגליה. אין פה ממש עונות. כלומר, ברור שיש, אבל לא כשעושים קניות. רוב רובה של התוצרת החקלאית שמשווקת באזורים שלי מגיעה מכל העולם.
זה אומר שאני כנראה אוכל לאכול מנגו כמעט מתי שבא לי אם הוא בעונה איפשהו אחר.
אבל... זה גם אומר שבגלל כל מיני תקנות הכל יגיע ארוז באריזות קטנות והמון המון המון פלסטיק.
קשה ממש לתאר כמה פלסטיק אני זורקת לפח. בחיי שכואב הלב. בגלל שהאנגלים לא אוכלים הרבה תוצרת טרייה הכל נארז ממש פיצי.
מה אני אעשה עם 200 גרם עגבניות שרי? או עם ארבעה תפוחים? או חמש בננות? זה מן כמויות כאלה שמצחיקות אותי נורא...

[מנגו*]

נשמע קצת מבאס, לא? אני מתה על הקונספט הזה של עונות ושל פירות וירקות עונתיים.
מעורר בי התרגשות לאכול את התפוז הראשון לעונה או האבטיח והריח של הקלמנטינה הראשונה בכלל....
גם להתגעגע זה חשוב, לא?

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני אישה במסע.

מנגו, לדעתי אכילה עונתית זה לא רק מרנין את הנפש, זה פשוט בריא וטבעי יותר. בלאכול אותו הדבר כל הזמן יש משהו לא טבעי.

גוגוס, אני עונה לך לא לפי הסדר שענית לי, אבל לפי הסדר של ההיגיון שלי. ולי אין שום בעיה להישאר בדף הזה. זה בעצם עדיף, כי הדף הזה ארוך מכדי שאפשר יהיה לערוך אותו בביטחה.

אולי צריך לשאול באמת - מהי טעות בעינייך?
אין כזה דבר. זו מילה לא מוגדרת ואמורפית מכדי שאני אשתמש בה בעצמי. ולכן השתמשתי בה כדוגמא למה שמישהי אחרת אמרה.

אני ממש מבינה מה שאת אומרת אבל בשבילי זה תיאורטי. אני נתקעת בחמלה. לא מצליחה לראות איך השיפוט (לחשוב שמישהי טועה) מועיל לי במשהו או מקדם במשהו. אני רואה איך לחשוב שאני טועה מקדם אותי במשהו אבל איך מקדם אותי לחשוב שמישהי אחרת טועה?

אני לא חושבת שאפשר להגדיר טעות בצורה אובייקטיבית. למעות זאת, מעשה טוב או רע אפשר, גם אם נוצרות הרבה בעיות.
קיים איזון בין ההשפעות על הסביבה של אדם מסויים. אם הוא הביא יותר טוב מרע, זה טוב. אם יותר רע מטוב, זה רע. חיים זה טוב, אהבה זה טוב, חמלה זה טוב, אמת זה טוב.
צדק זה איזון.
כשאני אומרת שמה שמישהי אחרת עשתה הוא טוב או רע אני מצביעה על כיוון. זה חשוב כי קל בהרבה להחליט על דברים כאלו מראש. לדעת מה המעשה הטוב ולעשות אותו במצב מבלבל אפשר. הרבה יותר קשה להבין מה המעשה הטוב במצב מבלבל. כשאני שופטת מעשה מסויים (וזה תמיד מעשה ולא אדם) אני מכיילת את המצפן שלי. להעיר הערות לאנשים זרים זה רע. להקשיב לילד זה טוב, גם אם האמא מובכת.

בעיקרון, אני רואה ב"טעות" מין משהו עובדתי אובייקטיבי כזה. אולי בגלל זה אני לא עוסקת בכך. אני כן יכולה לראות נגיד מישהו עושה משהו ולהרגיש שזה לא מתאים. ממש תחושה בבטן. למשל, אם אני נתקלת באלימות יש לי תחושה כזו בבטן. אבל אני לא חושבת שאראה אמא מכה את הילד שלה ואחשוב שהיא טועה. סביר שאני אחשוב שיש מולי משהו מורכב שאני לא מבינה כרגע ושבתוכו יש איזו אומללות או מצוקה. לא טעות.

התחושה הזו בבטן, היא מקור השיפוט. כי את יודעת שמה שהיא עוש לא טוב. פשוט יודעת, וזהו. ואין לך צורך בהסברים.

_לדעתי לדחות רעיונות כי הם מאיימים זו אחת הרעות החולות עליהן מתבססת החברה המודרנית. היא פוגעת מאוד בבני אדם שנגועים בה.
לא בטוחה שאני מסכימה עם המסקנה שלך. ומעבר לכך, אני חושבת שאם יש משהו שכמעט כולנו עושים (חוץ ממך... ) אז הוא קודם כל אנושי. אנושי לזמן ולמקום שבהם אנחנו חיים. ואני פשוט לא מסוגלת להתנער ממשהו שהוא לגמרי לגמרי אנושי._

קודם כל זה לא רק אני, אלא עוד לא מעט אוטיסטים, וגם אנשי אמצע. כך שלדעתי זו תכונה נירוטיפיקלית, לא אנושית. אבל זו תכונה שהיא מאוד תרבותית.
ואני לא מתנערת משום דבר. קצת כמו עם בית הספר. אמהות בחינוך ביתי לאו דווקא מוציאות את הילד מבית הספר. הן פשוט לא מוצאות סיבה לשלוח אותו לשם.

_השאלה היא אחריות למה? בואי נישאר לרגע בתחום של התזונה - האם זו רק האחריות להשיג מידע מסוים שאת ואני רואות אותו כרגע כחשוב או אמיתי? האם זו האחריות לעבד את המידע הזה כפי שאת או אני עיבדנו אותו? האם זו האחריות לבחור בסוף העיבוד הזה בחירות שדומות לשלך ושלי? האם למישהו שנתקל במידע והפנה את הראש יש יותר אחריות ממי שפשוט לא נתקל במידע הזה?
אני מנסה להבהיר שהקונספט של אחריות כזו לא עובד כי הוא בעיני המתבונן. כמו היופי אני בוחרת ביופי..._

אני התייחסתי לאחריות להגיב למידע שניתן. לא לאחריות לעשות כמיטב יכולתה כדי להשיג מידע בנושא שנראה לה חשוב. האחריות לדעתי היא להקשיב למידע, ולעבד אותו בכנות. הבחירה בסוף לא ממש חשובה. כל בחירה שנעשתה במודעות מתקבלת. וכן, למי שנתקלה במידע והפנתה את הראש יש אחריות. למי שלא נתקלה בו אים ואל יכולה להיות אחריות על התגובה שלה למידע שהיא לא נתקלה בו.
למה קונספט שקיים בעיני המתבוננת לא עובד? טענתי בעצמי שאחריות היא בעיני המתבוננת - בעיניי. אבל זה לא אומר שהיא לא קיימת. כמו רכוש פרטי. את ואני חיות בחברה בה רכוש פרטי קיים.

_לדעתי אין שום דבר לא נדיב בלתאר את האמת.
אני ממש מסכימה. כמעט. אני לא מסכימה שיש אמת. אנשים לא יודעים את האמת על עצמם ובעצם מבלים חיים שלמים בלגלות אותה. אז שאני אדע את האמת עליהם?_

אני לא יכולה לדעת את האמת עליהם. אני יכולה לדעת את האמת על מה שאני רואה. רק רואה, בלי פרשנות מניעים ורגשות. יש גם את מפת המוסר שלי. היא שלי והיא כולה פרשנות. ואני יכולה לשמן את נקודת הציון של המעשה שלהם במפה שלי. זה שיפוט. אבל זו האמת שלי.

איך הבנת אותי ככה אבל לא ככה אני רואה את זה. וזו בפני עצמה יופי של דוגמה לבעיות שיש בפרשנות של אחרים. במקרה הזה את מאפשרת לי להביע את דעתי על הפרשנות שלך אבל אני מניחה שבהרבה מקרים את פשוט מפרשת ולוקחת את זה הלאה כי לא עם כל אדם יש לנו דיאלוג.

את מה אני לוקחת הלאה לדעתך? אני לוקחת הלאה את הדעות, אם מישהי אומרת משהו שגורם לי כאב ואני לא יודעת איך להגיב, כדאי להגיב בצורה אינסטינקטיבית, להביע את הכאב, פשוט לבכות. אז זה לקחתי מאיך ששפטתי את בשמת ומאיך שהיא שפטה את עצמה. כדאי לא להעיר הערות לאנשים שאני לא מכירה. מאוד כדאי. מאוד מאוד כדאי. את זה לקחתי מאיך ששפטתי בחור שאני לא מכירה. אם אני רואה שמישהו עושה מעשה שבעיני הוא רע, כמו לזרוק נייר על המדרכה, ויש לי כוח, אז עדיף לי להרים אותו ולזרוק למחזור. גם את זה למדתי מאותו מקרה.

הנה איך שאני רואה את זה - אני חומלת ואוהבת בני אדם באשר הם. אני לא מכניסה אותם לשום רובריקה. לא של "טובים" ולא של "רעים". רובריקות גרועות בעיניי באשר הן.

רגע, איפה הכנסתי בני אדם לרובריקות? אני הכנסתי מעשים לרובריקות. אלו שני דברים שונים מאוד. מכירה את וייתמו חטאים - חטאים ולא חוטאים?

ובדיוק בגלל זה אני בכלל לא צריכה ולא רוצה לפרש אותם. אני מתבוננת. כאשר אני לא מבינה משהו (והוא לא חייב להיות "רע") אני לא מפרשת אותו כ"טוב". אני מתייחסת בנדיבות אל האנשים בסיטואציה. נדיבות היא קונספט חזק מאוד אצלי.

אני לא בטוחה עד כמה אני מאמינה בנדיבות. היא יכולה להיות מרווה כשהיא שופעת, ויכולה לפגוע. ובעיקר, היא לא מאוזנת, ובכל יציאה מאיזון יש סיכון.

היא לא נשענת בכלל על הצורך בפרשנות. היא נשענת על זה שאני מניחה כהנחה מקדמית שאני לא יודעת כלום חוץ מאשר על עצמי ואת עצמי. כשאני פוגשת אחרים אני יכולה להציע להם שאלות סקרניות על עצמם או את המחשבות שלי על עצמי ולראות מה זה מעורר בהם ביחס לעצמם. זו תקשורת נדיבה שמובילה אותי בדיוק לנקודה הכי חשובה - חמלה ואהבה.

אני שואפת לחמלה ואהבה שלא תלויות תקשורת. לרוב הן באמת לא קשורות לתקשורת שאין לי עם אותם אנשים שבהם נתקלתי לזמן כה מועט.
בתקשורת אני שואפת ללמוד.

מקווה שהצלחתי להסביר את עצמי כי זו פעם ראשונה שאני נדרשת להסביר מה בעצם אני עושה

הצלחת להסביר מצויין מה את עושה, אבל לא מה את לא עושה. הבנת אותי?

_גם כשתראי תיאור של התעללות בילדים תגידי למתעללת שהבחירה שלה מאיימת עלייך?
זה מאוד תלוי. אני אהיה גלויה איתך ואשתף שתחום ההתמחות שלי הוא פגיעה מינית כך שקל לי מאוד להישאב לשם אבל אני מתעקשת שלא כי דווקא בנקודה הזו אני מתקשה למצוא את הקשר לדף הזה. כאשר אנשים פוגעים באחרים יש לנו חובה קודם להפסיק זאת. בעיקר כאשר ילדים נפגעים. אבל יש דרכים רבות להפסיק מעשה ויש דרכים רבות להתנהל לאחר שהמעשה הופסק. ואני אומרת לך מניסיון שחלק מהדרכים הללו לא כוללות שום שיפוט או שיפוטיות אלא פשוט דאגה כנה לאדם אחר שנפגע כרגע. בלי שום קשר למי שפוגע.
ואם ישאלו אותי (את שואלת? ) אז אלו הן הדרכים היעילות ביותר לפעול. אלו שלא מתעכבות על המעשה של הפוגע אלא על מה שקרה או קורה למי שנפגע._

אבל את הרי חושבת שלהרביץ לילדים זה רע. לא שמי שמרביצה לילדים היא רעה, אלא שלהרביץ לילדים זה רע. לא?

לא מכירה מצב כזה אבל אולי זה בגלל שאני לא לגמרי מבינה למה כוונתך. בואי נגיד שמישהו מספר לך סיפור. את מבינה את האדם ומקבלת אותו אבל שופטת אותו. איך הדבר הזה יתבטא במה שתגידי לעצמך בנוגע לסיפור?

הו! זה רעיון מצויין! דוגמאות זה טוב.
אני אגיד לעצמי אילו עוד אפשרויות יש, ותמיד אנסה להמציא עוד אינסוף. זה בלי קשר לשיפוט. שיפוט הוא במהותו בשבילי השוואה, ובשביל להשוות צריך שיהיה עם מה.. ואני אחשוב איך אני יכולה ללמוד ממה שהיא עשתה, מה אני אעשה ומה אני לא אעשה במצב דומה. איזו אפשרות עדיפה ולמה. מה צריך להשתנות כדי שעדיפה תהיה אפשרות אחרת.

[גוגוס*]

אני מתה על הקונספט הזה של עונות ושל פירות וירקות עונתיים.
אני אוהבת את הטעם של דברים בעונתם כי זה טועם אחרת מאשר לא בעונה.
אבל, אויה, מפונקת שכמותי, אני אוהבת גם שיש לי כל הזמן הכל. זה עקום ולא טבעי בעליל ואולי יום יבוא ואני אערוך ניסוי של פרידה גם מההרגל המגונה הזה
בינתיים אני מפנטזת שוב על ניסוי כמויות, של אכילה בכמויות קצת יותר סבירות ורצוי לפי תחושת הרעב והשובע. זה המוקש הקרוב לפירוק.

[גוגוס*]

אשה יקרה, מצד אחד - עמוס לי מאוד לענות ואני מרגישה גם שאנחנו מתקרבות אל הדקויות, אל ההתפלפלות על המונחים, ויש לי כרגע פחות פנאי במוח לזה. זה דורש ממני הרבה ואני בתוך קלחת אינסופית שדורשת ממני ריכוז ותשומת לב.
מצד שני - המחשבה שלך מרתקת אותי ומאתגרת אותי.
מה אעשה? נראה אם אצליח להגיב רק על מה שבא לי ובכך להסתכן בעשיית עוול לחלק מהטיעונים היפים שאת מעלה.

קיים איזון בין ההשפעות על הסביבה של אדם מסויים. אם הוא הביא יותר טוב מרע, זה טוב. אם יותר רע מטוב, זה רע.
בתחושה שלי המשפט הזה מלמד על טשטוש של האבחנה בין מעשים רעים לאנשים רעים (או טובים). גם אני, כמוך, לא מתייגת אנשים כרעים. אבל אני גם לא מתייגת מעשים כרעים. זה משום שראיתי על עצמי שכאשר אני מתייגת יותר מדי מעשים של אותו אדם כרעים אני בסוף מתחילה לחשוב עליו כאדם רע. אני חושבת שברמה התיאורטית האבחנה בין מעשים לאנשים היא חשובה ומדוייקת אבל שהיא לא לגמרי עומדת במבחן המציאות. בעיקר לא מול הקרובים לנו. כאשר עוסקים יותר מדי באבחנות בין טוב לרע, בדיכוטומיה באופן כללי, זה בסוף צובע את האנשים. בכל אופן, ככה זה אצלי. ולכן אני נזהרת.

כשאני שופטת מעשה מסויים (וזה תמיד מעשה ולא אדם) אני מכיילת את המצפן שלי.
אני לא מרגישה צורך להתבונן באנשים אחרים כדי לכייל את המצפן שלי. אני אפילו לא יודעת איך זה מרגיש. אני מרגישה (ואולי אני נאיבית) שהמצפן שלי מאוד שלי. ושהוא פועל בכיוון הנכון בלי שום קשר למה שאנשים אחרים עושים.

התחושה הזו בבטן, היא מקור השיפוט. כי את יודעת שמה שהיא עוש לא טוב. פשוט יודעת, וזהו. ואין לך צורך בהסברים.
מדויק לי מאוד. ובדיוק בגלל שאין לי צורך הסברים אין לי גם צורך לתייג לטוב או רע. כאשר אני מתייגת אני עוברת מהמקור של השיפוט אל השיפוט עצמו. ואין לי צורך בזה.

האחריות לדעתי היא להקשיב למידע, ולעבד אותו בכנות.
אני חושבת שזו הגדרה מאוד מאוד מעורפלת ורחבה. לו הייתי עושה שימוש בהגדרה כזו הייתי מרגישה שמותר לי ליישם אותה רק על עצמי. אין לי שום יכולת לדעת האם מישהי אחרת מקשיבה ואיך היא מעבדת. וכל זמן שאחריות מוגדרת ככה, לטעמי פשוט אין בה צורך. היא מובילה בקו ישר מאוד לשיפוטיות שסביר להניח שתהיה מיותרת ואולי אף תגרום נזק.

למה קונספט שקיים בעיני המתבוננת לא עובד?
התכוונתי לא עובד במובן שזה לא מוביל לדברים טובים. לי עצמי לא יצא שום דבר טוב מלהגדיר אחריות בצורה הזו. רק פרשנות עם סיכוי גבוה לטעות ושיפוטיות.

ואני יכולה לסמן את נקודת הציון של המעשה שלהם במפה שלי.
אני שוב מתקשה להבין למה זה נחוץ, לסמן אחרים במפה שלי. אולי יש פה משהו שחשוב לך ואני פשוט מפספסת אותו.

בכל יציאה מאיזון יש סיכון.
אני לא רואה זאת כך. אני רואה איזון כמשהו נשאף שלא מגיעים אליו לעולם. קונספט שנכון רק לרגע מסוים בזמן ובמקום מסוימים תחת נסיבות מסוימות. ומאחר והאיזון הוא כל כך חמקמק לא ייתכן שכל יציאה ממנו היא מסוכנת. זה קצת כמו להגיד שהמצב הקיומי שלי מסוכן.

הצלחת להסביר מצויין מה את עושה, אבל לא מה את לא עושה. הבנת אותי?
בטח. אבל זה כמו לבקש להסביר למה אין לי אחות (דווקא יש לי, שווה ביותר). איך אפשר להסביר את מה שאני לא עושה? ואם כבר להיות לגמרי מדויקת, זה לא שאני באמת לא עושה. כאמור, אני אנושית לגמרי. אבל יש דברים שהם במודעות שלי, מתוייגים תחת "מסוכן" או "לא מועיל" ואני משתדלת לעקוף אותם. שיפוטיות כלפי אחרים, דיונים פנימיים בנוגע לאחריות של אחרים וכו' הם בהחלט ברשימה הזו. אז זה לא שאני לא עושה אותם. אני כן. אבל מעט ותמיד תחת מודעות ונורת אזהרה אדומה שנדלקת מיידית.

מה אני אעשה ומה אני לא אעשה במצב דומה. איזו אפשרות עדיפה ולמה. מה צריך להשתנות כדי שעדיפה תהיה אפשרות אחרת.
מצוין. הבנתי אותך. מדייקת את עצמי - יש לי נטייה מאוד חזקה ללמוד רק מהדברים הטובים של אנשים. אם אני רואה משהו שלא מוצא חן בעיניי, מה שאת מכנה "רע", סביר שלא אתעכב ללמוד ממנו. אם מי שעושה את המעשה ירצה ללמד אותי משהו באופן תקשורתי אני דווקא מאוד אשמח. אבל אני לא אעבור בעצמי בתוך הראש תהליך של למידה כמו שהצגת. אם אני אתקל במשהו שכן מוצא חן בעיניי סביר שאני אחפש דרכים "להעתיק" אותו,כך שתהיה לי גם האפשרות להתנהג כך.

הסיבה לכך שאני כזו לא לגמרי ידועה לי. אני פשוט ככה. אם אני מנסה לרגע להסביר למה אני כזו אני מגיעה לדבר הבא - אני חושבת שלמידה פסיבית מאחרים מסתכמת בעיקר במשהו אנרגטי. בהשראה. זה לא שאני באמת אוכל לפרק את מה שקורה מולי לחתיכות ולעשות בזה משהו. אבל אני כן יכולה לקבל השראה. אז אם מי שמולי משרה עלי רוח רעה וגורם לי להרגיש לא טוב אני מתרחקת ובוחרת לא ללמוד ממנו כלום. ואם מי שמולי עושה משהו מקסים זה יעורר בי את החשק גם להיות מקסימה, לעשות טוב, להיות נדיבה (בפרשנות, בתקשורת וכו').

כלומר, נראה לי שמהמפגש שלי עם אנשים אחרים אני מפיקה דברים שונים מאלו שאת מפיקה. אני לוקחת איזו רוח כללית, איזו אנרגיה, ולא את ההתנהגות עצמה. הלמידה הפסיבית שלי, במצבים שבהם אין ממש תקשורת במסגרתה האדם מסביר את עצמו, היא מאוד כללית ולא ספציפית. אולי בגלל זה אין לי צורך לתייג מעשים או לעשות בהם שימוש כמצפן פנימי. כי בתהליך הלמידה שלי אני עושה שימוש בכלים אחרים והתהליך הפנימי שלי נראה אחרת.

חייבת לשתף במשהו שקשור לזה - במסעות שעשיתי (שיטת "המסע" של ברנדון בייס) דיברתי הרבה על הרפייה ושחרור. אחד הדברים שגיליתי זה שהגוף שלי, ובייחוד האגן, נמצאים במצב תמידי של כיווץ. התחוור לי שברירת המחדל שלי היא כיווץ ובשביל ההרפייה אני צריכה מודעות מיוחדת וריכוז. זה היה לי חשוב כי המטרה שלי היא להפוך את הכיוון, כך שברירת המחדל תהיה הרפייה והיכווץ ידרוש מודעות מיוחדת.
לרינה, שהנחתה אותי, הקונספט הזה של רגישות גופנית לכיווץ/הרפייה בכלל לא היה ברור. תהיתי אם היא לא יכולה להצביע בקלות על המצב שלה באותו רגע. היא ענתה שהיא בכלל לא חשה את הגוף שלה דרך רמת הכיווץ/הרפייה שלו אלא דרך הרגישות בנקודות המגע של הגוף. היא מרגישה ברור את נקודת המגע של היד על הרגל שלה או של הרגל על הכסא. אני, לעומתה, בכלל בכלל לא מרגישה דברים כאלה. ממש חוויה גופנית אחרת לגמרי.
אני חושבת שהדיון שלך ושלי נע על רעיון דומה. בנקודה מסוימת אנחנו מתנהלות בעולם בצורה ממש שונה. אני חושבת שזה מרתק.

[חבצלת*]

שלום,
מודה שאת הדיון האחרון אני לא מבינה. אמנם כתוב בעברית, ואני מבינה כל מילה בנפרד, אבל הסך הכל לא מובן לי.
גוגוס, כל מה שכתבת בסוף, מ- חייבת לשתף במשהו שקשור לזה
מסביר את מה שאני מרגישה. גם המשפט המסכם שלך
אני חושבת שהדיון שלך ושלי נע על רעיון דומה. בנקודה מסוימת אנחנו מתנהלות בעולם בצורה ממש שונה. אני חושבת שזה מרתק.

באהבה,
חבצלת

[גוגוס*]

מודה שאת הדיון האחרון אני לא מבינה.
מצטערת שככה יצא. לא היתה כוונה לדבר מעל הראש של אף אחת. שמחה שהתחברת למשהו מתוך זה

אהבה בחזרה. @}

[חבצלת*]

לא, אל תצטערי, לא דיברתם מעל לראש שלי, ואני לא מוכרחה להבין תמיד הכל . חוץ מזה שכשכתבתי את המשפט האחרון שלך, התכוונתי לזה. למרות שאני לא מבינה, זה מעניין. ואיכשהו, כמעט תמיד אני מוצאת משפט, או שניים, או שלושה שגורמים לי לחשוב, להרגיש, ומשהו משתנה.

[אישה_במסע*]

גוגוס

עונה לא לפי הסדר

_חייבת לשתף במשהו שקשור לזה - במסעות שעשיתי (שיטת "המסע" של ברנדון בייס) דיברתי הרבה על הרפייה ושחרור. אחד הדברים שגיליתי זה שהגוף שלי, ובייחוד האגן, נמצאים במצב תמידי של כיווץ. התחוור לי שברירת המחדל שלי היא כיווץ ובשביל ההרפייה אני צריכה מודעות מיוחדת וריכוז. זה היה לי חשוב כי המטרה שלי היא להפוך את הכיוון, כך שברירת המחדל תהיה הרפייה והיכווץ ידרוש מודעות מיוחדת.
לרינה, שהנחתה אותי, הקונספט הזה של רגישות גופנית לכיווץ/הרפייה בכלל לא היה ברור. תהיתי אם היא לא יכולה להצביע בקלות על המצב שלה באותו רגע. היא ענתה שהיא בכלל לא חשה את הגוף שלה דרך רמת הכיווץ/הרפייה שלו אלא דרך הרגישות בנקודות המגע של הגוף. היא מרגישה ברור את נקודת המגע של היד על הרגל שלה או של הרגל על הכסא. אני, לעומתה, בכלל בכלל לא מרגישה דברים כאלה. ממש חוויה גופנית אחרת לגמרי.
אני חושבת שהדיון שלך ושלי נע על רעיון דומה. בנקודה מסוימת אנחנו מתנהלות בעולם בצורה ממש שונה. אני חושבת שזה מרתק._

גם אני. המטרה של הדיון מבחינתי היא ליצור גשר בין העולמות שלנו. למען האמת, זו המטרה העיקרית בתקשורת - להבין את השנייה. לא?

בתחושה שלי המשפט הזה מלמד על טשטוש של האבחנה בין מעשים רעים לאנשים רעים (או טובים).

לדעתי זה בדיוק ההפך. מבחינתי ההבדל בין אדם רע למעשה רע ברור מאוד. לדעתי רוב האנשים עושים בעיקר מעשים רעים. זה כולל אותי. אני לא חושבת שאני רעה.
זה: שכאשר אני מתייגת יותר מדי מעשים של אותו אדם כרעים אני בסוף מתחילה לחשוב עליו כאדם רע. לא קורה לי.

ולכן אני נזהרת.
ולכן לדעתי המצב שלך לא אידיאלי. כמו של מכורה נקייה.

אני לא מרגישה צורך להתבונן באנשים אחרים כדי לכייל את המצפן שלי. אני אפילו לא יודעת איך זה מרגיש. אני מרגישה (ואולי אני נאיבית) שהמצפן שלי מאוד שלי. ושהוא פועל בכיוון הנכון בלי שום קשר למה שאנשים אחרים עושים.

האחד לא סותר את השני.
כשאני נמצאת במצב מסויים עולה בי תגובה מסויימת. תגובה אינסטינקטיבית. אם המצב חדש לי אני לא תמיד אדע לתרגם את התחושה למעדה הנכון. הזכרתי פה תיאור של בשמת, שחברה שלה תיארה התנהגות אכזרית כלפי ילד, מתוך חוסר אונים שלה. ובשמת לא ידעה איך להגיב. כאב לה בבטן. זה המצפון, זו התגובה האינסטינקטיבית. אבל היא לא ידעה מה לעשות, ופשוט שתקה. ורק בבית הבינה שהיה עדיף לו היא פשוט בכתה.
אני למדתי מהניסיון שלה. ואני מנסה ללמוד מכל אדם.

_התחושה הזו בבטן, היא מקור השיפוט. כי את יודעת שמה שהיא עוש לא טוב. פשוט יודעת, וזהו. ואין לך צורך בהסברים.
מדויק לי מאוד. ובדיוק בגלל שאין לי צורך הסברים אין לי גם צורך לתייג לטוב או רע. כאשר אני מתייגת אני עוברת מהמקור של השיפוט אל השיפוט עצמו. ואין לי צורך בזה._

???
ממש ממש ממש לא הבנתי.
מה ההבדל בין התחושה שזה רע לאמירה במילים? מבחינתי זה שקול. השיפוט זו התחושה הזו. אני יכולה לשיים אותה או שלא. אבל זה ממש לא משנה.

אני חושבת שזו הגדרה מאוד מאוד מעורפלת ורחבה. לו הייתי עושה שימוש בהגדרה כזו הייתי מרגישה שמותר לי ליישם אותה רק על עצמי. אין לי שום יכולת לדעת האם מישהי אחרת מקשיבה ואיך היא מעבדת. וכל זמן שאחריות מוגדרת ככה, לטעמי פשוט אין בה צורך. היא מובילה בקו ישר מאוד לשיפוטיות שסביר להניח שתהיה מיותרת ואולי אף תגרום נזק.

ושוב, אני שופטת, לא שיפוטית.זה שונה. מאוד. זה כמו להגיד שאם נשים תעמודנה על זכויותיהן ולא תהיינה פסיביות זה יוביל בקו ישר לאגרסיביות שתהיה מיותרת ואולי אף תגרום נזק. מה עם האסרטיביות?
או כמו שאנשים כמו ביירון קייטי, אורנה וצפריר שפרון, שאומרים שלאנשים יש אחריות, שהאחריות לבגידה הי אתמיד על שני הצדדים, שכדאי לקחת את האחריות על מה שקורה בחיים. ויש מי שאומרת להם שהם מאשימים את הקורבן, וזה רק יעשה רע יותר.
אבל הם קוראים לאחריות, לא לאשמה. וזה שונה.

התכוונתי לא עובד במובן שזה לא מוביל לדברים טובים. לי עצמי לא יצא שום דבר טוב מלהגדיר אחריות בצורה הזו. רק פרשנות עם סיכוי גבוה לטעות ושיפוטיות.

מי שהייתה רגילה תמיד להתנהג בפסיביות ותנסה להפסיק עם זה - יש סיכוי טוב שתיפול לאגרסיביות בטרם תלמד אסרטיביות. האם זו סיבה להישאר בפסיביות?

אני שוב מתקשה להבין למה זה נחוץ, לסמן אחרים במפה שלי. אולי יש פה משהו שחשוב לך ואני פשוט מפספסת אותו.
כי אני לא יודעת מתי אמצא בנעליהן, ואצטרך ללכת בהן שני ירחים. וכאשר אמצא את עצמי במצב כזה, במקום לעמוד ובידיי מפה ריקה, יהיו לי ציוני דרך, ואדע לאן ללכת.
ללמוד מניסיון של אחרים.

_בכל יציאה מאיזון יש סיכון.
אני לא רואה זאת כך. אני רואה איזון כמשהו נשאף שלא מגיעים אליו לעולם. קונספט שנכון רק לרגע מסוים בזמן ובמקום מסוימים תחת נסיבות מסוימות. ומאחר והאיזון הוא כל כך חמקמק לא ייתכן שכל יציאה ממנו היא מסוכנת. זה קצת כמו להגיד שהמצב הקיומי שלי מסוכן._

שימי לב - אמרתי שיש סיכון, לא אמרתי מסוכן. מבחינתי אלו שתי מילים שונות. אבל כן, המצב הקיומי שלך (ושלי) מסוכן. אבל איזון יכול לכלול יציאה מאיזון, שזו היא הסכנה בעצם.
אם את יוצאת מאיזון מבחינה תזונתית אז יש לזה כל מיני השפעות. זה הסיכון. זו התוצאה.

בטח. אבל זה כמו לבקש להסביר למה אין לי אחות (דווקא יש לי, שווה ביותר). איך אפשר להסביר את מה שאני לא עושה? ואם כבר להיות לגמרי מדויקת, זה לא שאני באמת לא עושה. כאמור, אני אנושית לגמרי. אבל יש דברים שהם במודעות שלי, מתוייגים תחת "מסוכן" או "לא מועיל" ואני משתדלת לעקוף אותם. שיפוטיות כלפי אחרים, דיונים פנימיים בנוגע לאחריות של אחרים וכו' הם בהחלט ברשימה הזו. אז זה לא שאני לא עושה אותם. אני כן. אבל מעט ותמיד תחת מודעות ונורת אזהרה אדומה שנדלקת מיידית

לא, ממש לא! את שוב מדברת על אי שיפוט ושיפוטיות. לא תיארת ולו מצב אחד של שיפוט ללא שיפוטיות, ואני כלל לא בטוחה שהבנת למה אני מתכוונת במילים אלו. זה לא נעים לי שאת מתייחסת לשיפוטיות ושיפוט באותה צורה. אלו שני דברים שונים מהותית.

הסיבה לכך שאני כזו לא לגמרי ידועה לי. אני פשוט ככה. אם אני מנסה לרגע להסביר למה אני כזו אני מגיעה לדבר הבא - אני חושבת שלמידה פסיבית

ומה עם למידה אקטיבית? הלמידה שלי היא ממש לא פסיבית.

מאחרים מסתכמת בעיקר במשהו אנרגטי. בהשראה. זה לא שאני באמת אוכל לפרק את מה שקורה מולי לחתיכות ולעשות בזה משהו. אבל אני כן יכולה לקבל השראה. אז אם מי שמולי משרה עלי רוח רעה וגורם לי להרגיש לא טוב אני מתרחקת ובוחרת לא ללמוד ממנו כלום. ואם מי שמולי עושה משהו מקסים זה יעורר בי את החשק גם להיות מקסימה, לעשות טוב, להיות נדיבה (בפרשנות, בתקשורת וכו').

כלומר, נראה לי שמהמפגש שלי עם אנשים אחרים אני מפיקה דברים שונים מאלו שאת מפיקה. אני לוקחת איזו רוח כללית, איזו אנרגיה, ולא את ההתנהגות עצמה. הלמידה הפסיבית שלי

ומה עם למידה אקטיבית?

במצבים שבהם אין ממש תקשורת במסגרתה האדם מסביר את עצמו, היא מאוד כללית ולא ספציפית. אולי בגלל זה אין לי צורך לתייג מעשים או לעשות בהם שימוש כמצפן פנימי. כי בתהליך הלמידה שלי אני עושה שימוש בכלים אחרים והתהליך הפנימי שלי נראה אחרת.

מאוד יכול להיות.

[גוגוס*]

אהלן...
נתחיל מזה -
את שוב מדברת על אי שיפוט ושיפוטיות. לא תיארת ולו מצב אחד של שיפוט ללא שיפוטיות, ואני כלל לא בטוחה שהבנת למה אני מתכוונת במילים אלו. זה לא נעים לי שאת מתייחסת לשיפוטיות ושיפוט באותה צורה. אלו שני דברים שונים מהותית.
אני חושבת שהבנתי היטב. מעבר להבנה הזו יש את העמדה שלי, ששיפוט ושיפוטיות, על אף שונותם הברורה, כרוכים זה בזה חזק מאוד. ולדעתי, האחד מוביל מהר מאוד לשני. זה ככה אצלי. אני מבינה שאצלך זה אחרת. אני חושבת שההפרדה ביניהם יותר תיאורטית ממה שנדמה. ושוב, אני מבינה שאצלך יש הפרדה ברורה ושזה מאוד חשוב לך. כאמור, אנחנו שונות.

ונמשיך בזה - הלמידה שלי היא ממש לא פסיבית.
בוודאי. לרגע לא חשבתי כך. אבל התייחסתי לסיטוצאיות ספציפיות שהעלית שנראו לי פסיביות. כמו התבוננות באחרים וביצוע מהלך למידתי בתוך הראש, מבלי לתקשר עם האנשים בסיטואציה. בכל אופן, לסוג הזה קראתי פסיבי, כדי להבדיל אותו ממצבים בהם יש לנו אפשרות לדבר עם האנשים ולהבין אותם לפני שאנחנו מחליטות מה לקחת מהסיטואציה.

_איזון יכול לכלול יציאה מאיזון, שזו היא הסכנה בעצם.
אם את יוצאת מאיזון מבחינה תזונתית אז יש לזה כל מיני השפעות. זה הסיכון. זו התוצאה._
או קי. מבינה למה התכוונת. לא נוח לי עם המילה הזו - סיכון. וגם לא עם "סכנה". לא מתחבר לי בכלל עם החוויה שלי. והאמת שגם כל הקונספט של יציאה מאיזון לא מתחבר לי עם החוויה שלי.

לדעתי רוב האנשים עושים בעיקר מעשים רעים.
באמת? וואו. לדעתי רוב האנשים עושים בעיקר מעשים טובים.

אני למדתי מהניסיון שלה. ואני מנסה ללמוד מכל אדם.
אני לא. הניסיון של אחרים כמעט תמיד מעניין אותי כי אנשים מעניינים אותי אבל לעתים רחוקות אני מוצאת שם ממש משהו שאני לומדת לעצמי. אני תופשת את עצמי כייחודית מאוד (וכך גם את כל האנשים האחרים) ולכן לא רואה ממש סיבה לתרגם מאחד לשני. חוויית הלמידה שלי מאנשים אחרים היא, כאמור, הרבה יותר כללית. מההתבוננות באנשים אני לומדת איך העולם פועל. לא בהכרח איך אני פועלת או איך אני אמורה לפעול או לא לפעול.

מה ההבדל בין התחושה שזה רע לאמירה במילים? מבחינתי זה שקול. השיפוט זו התחושה הזו. אני יכולה לשיים אותה או שלא. אבל זה ממש לא משנה.
לתת לדברים שם זה חתיכת מהלך. זה המון. תהליכים שלמים בהיסטוריה האנושית הותנעו בגלל שנמצא שם לתופעה. למה שנשאר בגדר תחושה יש סיכוי גבוה יותר להיות בר חלוף. וכאשר אני נתקלת במשהו "רע" שאין לי צורך לטפל בו או להתפנות אליו אני מעדיפה שהוא יחלוף ולא יישאר איתי. כשאני נותנת לו שם הוא נשאר ואני לא רואה שום צורך למלא את עצמי באנרגיה הזו.

הם קוראים לאחריות, לא לאשמה. וזה שונה.
נכון. זה שונה מאוד. וכמו עם שיפוט ושיפוטיות, אני חושבת שההבדל הוא קו מאוד מאוד דק. והסיכויים לזליגה בין אחריות ואשמה הם לא מבוטלים. אני לגמרי איתך בעניין הזה אבל אני חושבת שזה לא פשוט.

מי שהייתה רגילה תמיד להתנהג בפסיביות ותנסה להפסיק עם זה - יש סיכוי טוב שתיפול לאגרסיביות בטרם תלמד אסרטיביות. האם זו סיבה להישאר בפסיביות?
את מציגה את זה כשאלה רטורית אבל זה לא. לפעמים התשובה היא כן, עדיף להישאר בפסיביות. לפעמים המחיר גבוה מדי ואשה יודעת מה היא עושה כשהיא מסרבת לשלם אותו. גם אם לי מהצד קשה לראות את הבחירה הזו.

_כי אני לא יודעת מתי אמצא בנעליהן, ואצטרך ללכת בהן שני ירחים. וכאשר אמצא את עצמי במצב כזה, במקום לעמוד ובידיי מפה ריקה, יהיו לי ציוני דרך, ואדע לאן ללכת.
ללמוד מניסיון של אחרים._
אני בכלל לא מוצאת את עצמי חושבת את המחשבה הזו, מתי אהיה בנעלי האחרת. וגם אם אהיה בנעלי אחרת, אני לא רואה בזה סיבה ללמוד משהו. כשאגיע לנעליים האלה אעשה את הכי טוב שלי.

כאשר אמצא את עצמי במצב כזה, במקום לעמוד ובידיי מפה ריקה
שוב, זו מחשבה שאין לי ולא היתה לי מעולם, שהמפה בידיי תהיה ריקה. לא משנה במה אתקל, יש לי ניסיון חיים ויש לי שכל ואינטואיציה ויכולת לחפש מידע ומה לא. יש לי המון בשביל להתמודד עם דברים חדשים ולא מוכרים, טובים ורעים כאחד. ולדעתי - גם לך.

[אישה_במסע*]

לפי נושאים:

1. אחריות מול אשמה.

ששיפוט ושיפוטיות, על אף שונותם הברורה, כרוכים זה בזה חזק מאוד. ולדעתי, האחד מוביל מהר מאוד לשני. זה ככה אצלי. אני מבינה שאצלך זה אחרת. אני חושבת שההפרדה ביניהם יותר תיאורטית ממה שנדמה. ושוב, אני מבינה שאצלך יש הפרדה ברורה ושזה מאוד חשוב לך. כאמור, אנחנו שונות.

לא ממש. אני חושבת שהקשר בין שיפוט לשיפוטיות הוא קשר חברתי, כמו גם הקשר בין אחריות לאשמה. קרי: בחברה בריאה ההפרדה הזו תהיה מובנת מעליו. זה היה משפט מלא בשיפוט

באמת? וואו. לדעתי רוב האנשים עושים בעיקר מעשים טובים

איך את מחליטה אם מעשה הוא טוב או רע?
אני משתמשת במחשב, שבשביל חשמל שהוא צורך שורפים עכשיו פחם או נפט, שמזהמים את האוויר, פוגעים בצמחים בעלי חיים ובני חווה.

_הם קוראים לאחריות, לא לאשמה. וזה שונה.
נכון. זה שונה מאוד. וכמו עם שיפוט ושיפוטיות, אני חושבת שההבדל הוא קו מאוד מאוד דק. והסיכויים לזליגה בין אחריות ואשמה הם לא מבוטלים. אני לגמרי איתך בעניין הזה אבל אני חושבת שזה לא פשוט._

איך את איתי? אני מרגישה ההפך.

1. בנוגע לניסיון והרגשות. אנחנו אכן מאוד שונות. ובזאת אני משיימת את החלק הזה בשיחה.

1. איזו משמעות רגשית את נותנת למילים? בשבילי הן הרבה פעמים נייטרליות. זו ברירת המחדל. פעם חשבתי שאשמה זה פשוט אחריות למשהו שלילי. לקח לי לא מעט זמן להבין את ההבדל המהותי. ההבדל בין אחריות לאשמה היה מבחינתי כל כך גדול, שהייתי צריכה ללמוד מה הקשר ביניהם, לא מה ההבדל.

[מיכל_בז*]

_הם קוראים לאחריות, לא לאשמה. וזה שונה.
נכון. זה שונה מאוד. וכמו עם שיפוט ושיפוטיות, אני חושבת שההבדל הוא קו מאוד מאוד דק. והסיכויים לזליגה בין אחריות ואשמה הם לא מבוטלים. אני לגמרי איתך בעניין הזה אבל אני חושבת שזה לא פשוט._

גם אני. למען האמת מעולם לא הצלחתי לנתק באופן פעיל אחריות מאשמה, למרות שמבחינה תיאורטית זו נראית לי הבחנה חשובה.

[גוגוס*]

אני חושבת שהקשר בין שיפוט לשיפוטיות הוא קשר חברתי, כמו גם הקשר בין אחריות לאשמה. קרי: בחברה בריאה ההפרדה הזו תהיה מובנת מעליו.
בהחלט מקבלת את האפשרות הזו. אבל אני מדברת על תיאוריה. אני בכאן ועכשיו בחברה הזו ובחברה הזו זה המצב ואני כנראה חלק ממנו. מה שכן, גרמת לי לחשוב האם כדאי לי לבחון את הדברים ואולי לעשות איזה מהלך פרטי בעניין.

איך את מחליטה אם מעשה הוא טוב או רע?
אני לא. זו פשוט התחושה שלי ביחס לאנשים ולעולם. לרגע לא טוענת שהיא בהכרח מחוברת לאיזו מציאות אובייקטיבית.

איך את איתי?
בזה שאני מסכימה איתך לגמרי שאחריות שונה מאוד מאשמה. ואני מתפצלת ממך בכך שאני חושבת שלמרות השונות הברורה מאוד ברמה התיאורטית, בפועל, אצל אנשים אמיתיים, הקו מאוד דק וקל לחצות אותו.

ובזאת אני משיימת את החלק הזה בשיחה.
התכוונת נותנת שם או שקפצה המקלדת וזה בעצם "מסיימת"? ואם זה מסיימת, בודקת איתך האם פשוט נגמר לך מזה או שהשארתי אותך בתחושה לא טובה כלשהי? בכל אופן, למקרה שלא בא לך לענות על זה בכלל, לא היתה לי כל כוונה לגרום לך להרגיש לא בנוח.

איזו משמעות רגשית את נותנת למילים?
אני לא מבינה את השאלה.

ההבדל בין אחריות לאשמה היה מבחינתי כל כך גדול, שהייתי צריכה ללמוד מה הקשר ביניהם, לא מה ההבדל.
גם בשבילי היה כך משך שנים רבות. אבל תחום העיסוק שלי הפגיש אותי עם המוני נשים שחוות את זה אחרת לגמרי. ואם כבר בלמידה עסקינן, המפגשים הללו הראו לי שגם אצלי הרבה פעמים הקו דק, רק שלא טרחתי לשים לב לכך. בפעמים שבהן האחריות זלגה לי לתוך אשמה פשוט הכחשתי שזה מה שאני עושה כי לקחת אחריות נראה לי ממש טוב ולהתמלא באשמה נראה לי הרבה פחות.

[גוגוס*]

מיכל! את כאן. מה שלומך? פייר, 'תגעגעתי.

[מיכל_בז*]

בטח שאני כאן! אני מכורת באופן חסרת בושה עם יותר מדי זמן פנוי וזה גם הדף האהוב עלי, אז בכלל. במיוחד עכשיו בגרסה של הרפתקאות גוגוס באוקספורד.

אבל מה שכן, אני חסרת אנרגיות לשתף, לא מרגישה מאוד חיונית אלא יותר כמו האשה שמתרחבת על הספה. אבל זו בהחלט תקופה שתעבור, נסיון העבר מלמדנו. וגם חסרת כוחות להגיב באופן משמעותי, אז אני רק זורקת הערות מהיציע.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

עוברת - במקום למות בואי לחיות. פה
אז ככה - החלום שלי הוא לחיות חודש בשנה בלונדון (וזה חלום שאני מתכוונת בכל הרצינות לממש כשהילדים יגדלו). אני אנגלופילית רצינית מאד, הערצה על גבול הגיחוך לכל מה שמריח מאנגליות.
בקיצור, עוד תהיה פגישה תחת שמי הממלכה האפרוריים. מבטיחה.