החיוניות שלי חלק רביעי

פתאום חשבתי על משהו שאולי יכול להחליף את השייק - מיץ עגבניות!
אני מתה על מיץ עגבניות!
רק צריך למצוא מאיפה להשיג טרי...

יש לדעתך משהו שיכול להחליף את השייק?
המממ... נתחיל מזה ששייק הוא הרע במיעוטו בעיניי. הייתי בהחלט מעדיפה ללעוס את כל זה במקום לשתות. אבל הזמן שייקח לי להכין ואז ללעוס הוא פשוט ארוך מדי יחסית למה שיש לי.
אולי בימים אחרים, רגועים יותר, אני גם אעשה את זה.
בנוסף, השייק הוא בשבילי רק למה שאני מכנה "זמן פירות", שזה עד הצהריים. אחרי זה לא מתאים לי בכלל. ואם אני שותה שייק אחרי שעות הצהריים הגוף שלי בהחלט יזכיר לי מה דעתו על זה.

אולי בשבילך קצת יותר אגוזים? או לערבב פירות מסוימים בתוך הסלט? אני חובבת גדולה של סלט ירקות עם חתיכות פרי בפנים. זה טויסט מעולה בשבילי.

מה מתחשק לך לאכול בבוקר? מה ישמח אותך מתוך המבחר הצמחי והחי?

גדלתי בבית שבו אוכלים המון ירקות ופירות בצורות שונות וכמעט לא אוכלים בשר וביצים בכלל.
כיף לך. מכשול אחד פחות בדרך הארוכה הזו. גם אצלנו אכלו המון ירקות ופירות אבל תחת ההנחה הברורה שהשובע בא ממקום אחר. לחם ובשר. פירות וירקות בשביל הבריאות. לחם ובשר בשביל השובע.

אני לא כל כך אוכלת פירות.
יש לך צורך במתוק או שזה פשוט טעם שלא מדבר אליך? ואם כן, מאיפה את משיגה אותו?

אבל אני לא פוסלת לנסות שוב
יופי! גם דברים שכבר היתה לי מסקנה לגביהם ניסיתי שוב. לפעמים זה מחזק את המסקנה ולפעמים מערער אותה ולפעמים פשוט מוסיף לה עוד רובד שלא ראיתי בפעם הקודמת. אני מנסה שוב כשמשהו נרשם אצלי תחת "יש מסקנה אבל נראה לי שטרם למדתי כל מה שניתן היה ללמוד מהחוויה". לרוב אני צודקת ויש בזה למידה נוספת.

שייק וסלט, גם אם יהיו מאותם מרכיבים בדיוק יעשו תחושה אחרת לגמרי בבטן
גם המים, בטח, וגם הלעיסה. כל עיכול מתייחס לזה אחרת. בגלל זה השייק אצלי הוא לא מתת האל. הוא קיצור דרך. וכדרכם של קיצורי דרך יש לזה חסרונות ברורים.

או לערבב פירות מסוימים בתוך הסלט?
לא סובלת את זה, הורס את הסלט לגמרי

מה מתחשק לך לאכול בבוקר?
הבוקר הוא פחות בעיה בשבילי, בבוקר מתחשק לי ירקות (קודם לא מתחשק לי כלום איזה שלוש ארבע שעות ואז אני אוכלת סלט או המון ירקות). הענין הוא שאני לא יכולה לאכול סלט גם בבוקר, גם בצהרים וגם בערב... באיזשהו שלב זה כבר מספיק לגמרי. אז חשבתי שאם אני מעבירה את הסלט לצהרים, אני צריכה משהו אחר לבוקר. או להשאיר את הסלט בבוקר ולאכול משהו אחר בצהרים (זה לא באמת בוקר צהרים וערב - הכל מתרכז איפשהו בין אמצע היום לשעות הערב המוקדמות).

לחם ובשר בשביל השובע.
אה כן, בהחלט, גם אני גדלתי על זה שצריך פחמימה בשביל לשבוע. פחמימה, תבשיל ירקות וסלט כך היו נראות ארוחות ילדותי ועד היום זה ככה אצל ההורים שלי. אני מנסה לשכנע את אמא שלי שאפשר גם בלי הפחמימה הזו אבל היא ממש לא מוכנה ללשמוע (לפחות הם עברו לקמח מלא...)

יש לך צורך במתוק או שזה פשוט טעם שלא מדבר אליך? ואם כן, מאיפה את משיגה אותו?
יש לי צורך במתוק, עדיין לא נגמלתי לגמרי מסוכר (חום, או דבש) מדי פעם אני שותה תה קצת ממותק. בזמן האחרון צימוקים הולך טוב.
פירות פשוט לא מדברים אלי. כשאני אוכלת אין בעיה זה בסדר, אבל אני כמעט בחיים לא אקום ואקח מיוזמנתי פרי ואף פעם לא יבוא לי על זה (חוץ מפירות הדר דוקא).
גם פירות יבשים לא עושים לי את זה (חוץ מצימוקים, כאמור).
בקיצור קצת בעייתית

תודה על השאלות - עוזר למקד!

בקיצור קצת בעייתית.
הבעיה היא הבסיס לכל מחקר! זו ברכה.

הבוקר הוא פחות בעיה בשבילי, בבוקר מתחשק לי ירקות (קודם לא מתחשק לי כלום איזה שלוש ארבע שעות ואז אני אוכלת סלט או המון ירקות). הענין הוא שאני לא יכולה לאכול סלט גם בבוקר, גם בצהרים וגם בערב... באיזשהו שלב זה כבר מספיק לגמרי.
אז למה ללכת נגד הזרם? בואי תנסי ללכת איתו. תאכלי בבוקר מה שמתחשק לך (ירקות) ותמשיכי עם מה שמתחשק לך עד שתגיעי למבוי סתום. אם המבוי הסתום הוא כי בא לך פתאום משהו שאת מעדיפה עקרונית לא לאכול תשאלי את עצמך מה יכול להחליף את זה באותו רגע. לא מחר ולא תמיד. באותו רגע. ואם הגעת למבוי סתום כי נמאס לך לאכול אותו דבר כל הזמן תשאלי את עצמך את אותה שאלה ותראי לאן זה לוקח אותך.

בכל אופן, זה מה שאני עושה כשהתוכניות היפות שלי מסתבכות. אני נתקעת מול המקרר בחושקי בביצה קשה עם חמאה ומלא מלח ואני אומרת לעצמי, או קי, נגיד שלא היתה ביצה עכשיו, מול המקרר הזה (המלא בכל טוב מהצומח בכל רגע נתון) מה היית בוחרת?
ואני בוחרת.

ועוד דבר שאפשר לעשות זה להיפטר מהכללות... אני שומעת אותך אומרת המון פעמים שפירות לא עושים לך את זה. אולי אפשר לוותר על האמירה הזו ולראות איך זה מרגיש בלעדיה?
במקומה אפשר לאמץ את "אני נהנית כרגע מצימוקים ועושה רושם שפירות הדר די עושים לי את זה ואני משאירה ראש פתוח ביחס לשאר השפע האינסופי שנקרא פירות"

ואם בא לך להרחיק לכת עוד יותר, כדי לראות עד כמה זה יותר מורכב מההכללה, את יכולה להחליף את "פירות הדר" במשפט למעלה בכל הרשימה של פירות ההדר שנעים לך לאכול. ככה תגלי שאת בעצם אוהבת פירות. פשוט לא את כולם. כרגע.
מי יודע מה יהיה מחר?

לגבי האפרסמונים זה מאוד פשוט.
ויטמיקס!!!!
יוצא מוס מדהים במרקם ג'לי כזה...

ברוכה הבאה.
חן חן על קבלת הפנים הלבבית.

אם יבוא לך לבחור לעצמך כינוי אני אשמח
אני סוף _מעגל, נעים מאוד, ה"פלונית" התפלק עקב השימוש במחשב לא לי.

ניסית את זה פעם?
טרם, קונספט כזה (תמר מגולגל בחסה) צריך לחלחל זמן מה

.

זה מועיל לך, המידע הזה?
סה"כ כן, המידע מועיל, אם כי גם אני במשתהות על הכמות שנראית לי כזעומה.
מצד שני אני קוראת פה עוד מימי אופק העליזים

על השייק הירוק ולא מצליחה להבין במה מדובר.
< מימי אופק קוראת על השייק, עוד הרבה לפני כן על דברים אחרים

בקיצור פ"זמניקית >

אולי את זקוקה למשהו אחר בכלל שיועיל יותר?
לא כיוון אחר אבל שאלות נוספות באותו כיוון:
מה זה "עלים"? איזה עלים? כמה? בכלל דוגמא לתכולת שייק טיפוסית מאוד מעניינת אותי. וגם, כשאת כותבת "הרבה" אגוזים למה הכוונה?

אני חושבת שאני מתחילה להיות בשלה נפשית

לתזונה חיונית אבל כרגע אני בתקופה של שינוי (הריון שלישי) ולכן כרגע מביעה עניין תיאורטי.
לא רואה דרך להיפרד מה"ערגליות" של אסם (כסימבול, אך גם כמרכיב "תזונתי") בהריון הנוכחי ומלאה ביסורי מצפון על כך.

אהלן סוף מעגל ... לפני הכל - הריון קל ונעים שיהיה לך. מעניין איך ההריון תופס כל אחת אחרת. אני דווקא בהריונות עשיתי את הקפיצות התזונתיות הכי גדולות שלי ממש מתוך איזה אימפולס כזה.

לא רואה דרך להיפרד מה"ערגליות" של אסם (כסימבול, אך גם כמרכיב "תזונתי") בהריון הנוכחי ומלאה ביסורי מצפון על כך.
ערגליות זה מוצר קדוש, שתדעי... רק מלקרוא את המילה הזו שכתבת עבר בי גל של נוסטלגיה בלי מילים. יש משהו בעוגיות האלה שפשוט מחובר אצלי לכל כך הרבה דברים. בעיקר לזכרונות טובים

ניסיוני הדל מראה שככל שתמהרי להיפרד מייסורי המצפון כך תקצר גם הדרך לפרידה מהערגליות. אני לא יודעת למה זה עובד ככה אבל ככה זה עובד. משהו במעגל הזה של ייסורי מצפון=עוד מזון מזיק כולל היזון חיובי חוזר חיובי שאי אפשר להיפטר ממנו. אבל אם את נפטרת מהצד הראשון של המשוואה גם השני נעלם בהדרגה אחרי כמה זמן.
אני מנחשת שזה קשור למנגנוני ענישה פנימיים אבל זה כבר עניין לשיחה אחרת, אם יעניין אותך.

על הכמות שנראית לי כזעומה.
היא לא יכולה להיות זעומה אם אני כותבת מפורשות על נשנוש כמה שבא לי ומתי שבא לי. אולי ככמות של מזון בארוחה זה נראה לך/לכן פחות ממה שרגיל אבל זה לא משנה. הרעיון הוא לא להיות רעבה לאורך זמן, בלי קשר לתכולה הספציפית של ארוחה ספציפית. וכאמור, אני בהחלט לא רעבה. כל מי שבוחר בדרך של תזונה חיונית מנשנש. זה חלק אינהרנטי מהתזונה וזה הולך ביחד עם תזונה אינטואטיבית באופן כללי. אוכלים כשרעבים, כמה שצריך ומתי שצריך.

אני קוראת פה על השייק הירוק ולא מצליחה להבין במה מדובר.
הא! זה מאוד פשוט. לוקחים בלנדר רב עוצמה שיכול לטחון למרקם ממש חלק גם דברים קשים ושמים בפנים (זה מה שאני שמה בפנים בשביל חצי ליטר. האמת היא שאני מכינה תמיד בערך ליטר וחצי אבל זה מה שצריך באופן יחסי לחצי ליטר):
1) כמות של בערך פרי גדול אחד. אני תמיד שמה שניים או שלושה מרכיבים שיגיעו בערך לכמות הזו. למשל, חצי תפוח וחצי בננה. או חצי תפוח וכמה תותים. או בננה וחצי מנגו. כיד הדימיון, זה באמת לא משנה ותלוי במה שבא לך. מתוק... חמוץ... קרמי קטיפתי.... גרגרי...
2) עלים. כמה חופנים קטנים של: פטרוזיליה, מנגולד, תרד, חסה, סלרי, כרוב עדין בטעמו אם יש (אם טעמו חזק זה מחריב את כל השייק לדעתי) וכל עלה אחר שאת מוצאת טרי ורענן. לזה אפשר להוסיף גם מעט מאוד מעלה אחר שיש לו טעם דומיננטי. למשל, בזיליקום או לואיזה או שמיר. הכמות תלויה בכמה "ירוק" את רוצה את הטעם. אם את מתחילה הייתי הולכת על כמות קטנה של חסה עדינה או פטרוזיליה, רואה מה דעתך על זה וממשיכה משם הלאה. הילדים שלי שותים שייק שבערך עשירית ממנו מורכבת מעלים. אצלי זה בערך חמישים אחוז ואפילו יותר.
3) אגוזים - כף גדושה של טחינה גולמית משובחת או חופן של אגוזים, בתערובת או רק סוג אחד.
4) מים - תלוי בסמיכות הרצויה ובחוזקו של הבלנדר. עד שלא מנסים לא יודעים.

לקח לי לא מעט זמן להגיע למרקם הנכון והטעם הנכון בשבילי. הצלחתי להכין כמה שייקים שאדם בלי חוש טעם לא היה שותה... משהו מזעזע. אבל היום אני יכולה להכין לי שייק בחמש דקות ועיניים עצומות וכבר אין לי פאשלות בכלל.

קונספט כזה (תמר מגולגל בחסה) צריך לחלחל זמן מה .
רק אם את מדמיינת את עצמך אוכלת לנצח את הדבר הזה כקינוח. אז כן... זה צריך לשקוע. אבל אם את לא (וזה עדיף) אז בעצם את יכולה ללכת עכשיו למקרר, לעטוף תמר אחד מתוק במיוחד בירוק העדין של חסה טרייה ולהכניס לפה ולבדוק מה את חושבת על הרעיון המשוגע הזה. ואחרי זה, גם אם זה יהיה טעים, אני מסירה ממך רשמית כל מחוייבות להמשיך לאכול את זה

ואני רוצה לומר לך עוד משהו שהוא מאוד אישי לי ואולי במקרה יתאים גם לך - ככל שאני שואלת יותר שאלות על מה שאנשים אחרים עושים כך קטן הסיכוי שאעשה זאת בעצמי

את עומדת מול בריכת מים שנראית לך קרים ועמוקים. אני בפנים. את שואלת אותי איך שוחים בדבר הזה. אני עונה לך בשמחה רבה ומוכנה לפרט בדיוק איך אני מרימה את היד, וכמה קרים לי המים ואיך מכניסים את הראש פנימה וצוללים... זה לא מזכיר לך לימודי שחייה בהתכתבות? ואת בטח יודעת כמה זה מועיל ללמוד שחייה ככה

אני מזמינה אותך למשהו אחר, אם מתחשק לך וזה נראה לך המקום המתאים - לספר קצת על התחושות שלך ביחס לרעיונות האלה. גם מה שאת חושבת/מרגישה כלפיהם וגם מה שאת חושבת/מרגישה כשאת מדמיינת את עצמך ביחס אליהם, את הרעיון של תנועה מאיפה שאת עכשיו למקום אחר. נכון, זו הזמנה לחפירה, אבל יש כאלה שבא להן על זה. אז אם בא לך שתדעי שזה המקום.

הריון קל ונעים כבר אמרנו? כן. אין דבר. נגיד עוד פעם. שיהיה לך הריון מקסים.

שיהיה לך הריון מקסים
תודה, תודה ועוד פעם תודה.

התגובות שלך (לא רק אלי) כל כך כיפיות...

מעניין איך ההריון תופס כל אחת אחרת. אני דווקא בהריונות עשיתי את הקפיצות התזונתיות הכי גדולות שלי.
גם אצלי, למרות הרושם הבומבסטי

שעשתה המילה הטעונה "ערגליות".
סה"כ רובה המכריע של התזונה שלי בשגרה הוא כ- 50% פירות וירקות, ובהריון כ- 70%.
הבעיה היא עם כל השאר, שמתחלק כנראה שווה בשווה בין חלב, בשר וזבל טהור (ערגליות, כבר אמרנו?).
עכשיו, בעוד החלב והבשר מדי פעם מגעילים אותי, זבל לעולם לא

אני מנחשת שזה קשור למנגנוני ענישה פנימיים
סיקרנת אותי. אשמח אם תכתבי בכיוון הזה. אלא אם את מתכוונת לנחמה שבסוכר ואז נדמה לי שאני מבינה למה את מתכוונת ואף מסכימה.

ולמטאפורת לימודי שחייה בהתכתבות
אהבתי.
אני באמת מרגישה ככה: עומדת על שפת הבריכה ומביטה בך בעיניים כלות.
אני הולכת להרביץ קפיצה בקרוב, ואשתמש במתכון השייק שלך לשם כך.
אבל שוב, זה בדיוק הקטע שתוקע אותי: השילוב של התמר והחסה, ובאותו אופן התפוח/מנגו/בננה עם פטרוזיליה.
כבר כמה שנים שאני אומרת לעצמי שבטח החמצתי משהו בדפי ה רסק ירוק שהשילובים האלה בעיני ממש לא נתפסים.

אני מזמינה אותך... לספר קצת על התחושות שלך... גם מה שאת חושבת/מרגישה כלפיהם וגם מה שאת חושבת/מרגישה כשאת מדמיינת את עצמך ביחס אליהם...
כלפי הרעיון התחושות שלי מאוד חיוביות. הקוגניציה פחות. בעודי כותבת פה בן ה- 5 שלי ביקש "רשות" לאכול בננה שלישית ברצף. עניתי לו בפיזור נפש "בטח, קח". והגאון הקטן: "זה לא עושה עצירות?". זה האוטומט שגדלתי עליו ושאני מנחילה לילדי. רוצה להיפטר מזה.
אני ביחס לרעיון? רוצה להתקרב אליו, לא בטוחה שלאמץ לחלוטין. למשל עכשיו אני אחרי ארוחת צהרים של מרק גולש מדהים. הבנים פה (5, 11, 40) מתים על החיות המתות שבמרק

, ואני על כל השאר (תפוחי אדמה, גזר, גריסים). אני לא רואה סיבה לותר על כאלה. גם ירקות מוקפצים הולך פה הרבה. בקיצור, סלט ירקות ענק ביום זה לגמרי בשגרה, עבור כולנו, אבל לא רק... אני מאמינה שעסקי השייקים יעשו אצלי שינויי. אדווח.

לא בטוחה שחפרתי לעומק אליו התכוונת, אבל נראה לי שהרמתי מעדר/טוריה

התגובות שלך (לא רק אלי) כל כך כיפיות...
תודה, יקרה! בעונג רב. אני חושבת שזה בגלל ש... כיף לי כאן. מוציא ממני משהו טוב ובעיקר אוהב.

עכשיו, בעוד החלב והבשר מדי פעם מגעילים אותי, זבל לעולם לא
גם אותי הזבל לא מגעיל. הוא מגעיל רק את הגוף שלי

אני עוד יכולה לחשוק היום המון דברים שאני מגדירה "לוכל" וזה ייראה לי כיפי להכניס אותם לפה אבל אחרי זה הגוף שלי יאמר את דברו. ועד השגעתי לפיצול הזה עברתי דרך מאוד ארוכה. כיום יש יותר ויותר דברים שגם מגעילים אותי והשאיפה שלי היא לאחד ביחד את הרצון והגוף אבל על בסיס משותף חדש.
אגב, הדוגמה הכי טובה שלי למעבר כזה היא מקדונלד. בצעירותי ממש אהבתי. אחרי זה אהבתי לאכול והגוף שלי התמרד. היום אני פשוט לא יכולה לשאת את הריח אפילו מרחוק. זה בשבילי סימן לאיחוד מרגש בין הרצון והגוף. ובהחלט אין לי איחוד משמח כזה ביחס לכל הדברים הלא מזינים. זו דרך ארוכה ואי אפשר סתם להיקלע לתוכה. צריך לרצות שזה יקרה ולעשות מעשה. ואם לא רוצים - סבאבה.

כבר כמה שנים שאני אומרת לעצמי שבטח החמצתי משהו בדפי ה רסק ירוק שהשילובים האלה בעיני ממש לא נתפסים.
צודקת. בהחלט החמצת משהו. את זה שהם כן נתפשים!

אבל קשה מאוד לגלות את זה עד שמנסים לאורך זמן. ועכשיו טיפה חומר למחשבה - נגיד שהיית הולכת למסעדת שף נחשבת ויקרה ובתפריט היית מוצאת שילוב מוזר שלא היית חושבת לנסות להכין בעצמך. האם היית אומרת לעצמך - שיאכלו בעצמם את הצירופים המשונים שלהם, או שהיית מסתקרנת לגלות איך הדברים מתגלגלים על הלשון ביחד?
יש כל מיני אנשים, עם מידה שונה של סקרנות כלפי טעמים חדשים. למרות זאת, אני מוצאת שחלק מהסקרנים ביותר במסעדות יוקרה, שהיו מוכנים לשלם הון קטן בשביל דברים מופרכים לגמרי, לא היו מוכנים לטעום מהשייק שלי, גם בגירסאות הפחות ירוקות שלו. למה? לא יודעת. אבל אני חושבת שזה שווה מחשבה, הרתיעה הזו, ועד כמה הרקע שלה תרבותי.

אני הולכת להרביץ קפיצה בקרוב
ואני אעודד בשמחה מהיציע. לא לשכוח כובע ים. זה הופך את הקפיצה לחלקה יותר

אני ביחס לרעיון? רוצה להתקרב אליו, לא בטוחה שלאמץ לחלוטין.
לא צריך לאמץ לחלוטין! באמת שלא. עצם ההרהור בזה מחליש מאוד את היכולת שלך לעשות משהו ויוצר קצת... שיתוק.
התוצאה בכלל בכלל לא חשובה. רק הדרך. להיות בתנועה תמידית לעבר תזונה שעוזרת לך למצות את הפוטנציאל שלך.

אני לא רואה סיבה לותר על כאלה.
וגם לא תהיה לך עד שלא תנסי לוותר עליהם לפרק זמן מסוים. אם מסקרן אותך לגלות איך הגוף שלך חי בלעדיהם - תנסי. ואם לא אז פשוט לא.

לא בטוחה שחפרתי לעומק אליו התכוונת
אולי כי אין במה לחפור? ואם זה ככה אז ברכותיי. אולי זה בגלל שאת מתייחסת לתזונה בקלות ובפשטות ואין לך שם תסבוכות גדולות. איזה יופי!

לאתגר את החושים ותפישות האסתטיקה -

פותחת סוגריים לרגע בעקבות הדיון עם סוף מעגל על השייק הירוק וכי לפני כמה שעות קראתי כתבה על שאול עברון, הבעלים של יועזר בר יין המפורסם, שנפטר לפני כמה ימים. אחד הדברים שחזרו בכתבה זה ששאול לא היה מוכן לאכול משהו שלא היה טעים לו. אם הכניס לפה משהו לא טעים היה יורק אותו לתוך המפית. ואני אומרת על זה שני דברים: 1) זה שקר. יין ובירה, שאותם הוא אהב מאוד והיה ידען גדול, אינם טעימים לאיש בהתחלה. הם חמוצים ומרים ומורכבים ואלו טעמים נרכשים מובהקים. 2) מי שאוהב אוכל באמת, את הקונספט של אוכל ואכילה, לא יכול להרשות לעצמו לאכול רק מה שטעים מייד. הוא חייב להשאיר מרווח שבו יש למידה של טעמים חדשים.
ולראייה, בסוף הכתבה מסופר שם על ארוחה שבה הוא לקח חלק, של מאכל שלרוב לא אהב, ואחרי שטעם אמר שטעים.

אני חושבת שטעם הוא משהו שראוי לאתגר, בעיקר נוכח ההכתבות התרבותיות שבתוכן אנחנו חיים וההרגלים שמנחילים לנו מינקות. כמו שאנחנו מאתגרים את הטעם שלנו במוסיקה, במחול, בספרות וכו' כך ראוי גם לטעם. למתוח את הגבולות, ובעיקר אם הם לא מכילים את המזונות הכי טבעיים ובסיסיים.

וזה מזכיר לי תהליך שעברתי ואפילו לא שמתי לב אליו עד עכשיו בנוגע לריקוד ותנועה.
אני רוקדת כל חיי וכל משפחתי רוקדת. כולנו רוקדים "יפה". זה אומר שאם אנחנו על רחבה ואנחנו נותנים את הדעת לתנועה שלנו אז אנשים יתנו לנו מחמאות. כך יצא שגדלתי על אמונות ברורות מאוד בנוגע למה יפה ומה לא יפה בריקוד. מה הרמוני ומה דיסהרמוני. וגם... מי נראה טוב ומי נראה מגוחך כשהוא רוקד. כמה שיפוט... בלי סוף.
והנה לפני שנה ומשהו הגעתי לשיטה של "חמשת המקצבים". ולמדתי שאם אני רוקדת שם כמו שאני רגילה, תוך שיפוטיות כלפי עצמי ואיך שאני נראית, אני מתעייפת נורא נורא מהר. ולקח לי כמה שבועות כדי לוותר ולהתמסר לתנועה החופשית. ולקח לי עוד כמה שבועות כדי להעריך אצל אחרים את ההתמסרות הזו במקום את מה שמקובל למדוד בכללי האסתטיקה המוכרים.

בשבוע שעבר הלכתי בפעם הראשונה לקבוצת חמשת המקצבים המקומית. היתה שם מישהי שרקדה פשוט מדהים. לא יכולתי להוריד ממנה את העיניים. ורק עכשיו חשבתי לעצמי שלו הייתי רואה אותה לפני כמה שנים הייתי צוחקת בלבי וחושבת שהיא סוג של מופרעת. גם על איך שהיא זזה וגם על זה שהיא מרשה לעצמה לזוז ככה. והיום, כאמור, לא יכולה להוריד ממנה את העיניים. ורוצה להיות גם אני בתוך היכולת להתמסר עד הקצה למקצב הפנימי של הגוף ולתנועה שנובעת ממנו.

אז גם זה סוג של טעם נרכש. ואני מעדיפה מול מפגשים כאלה עם טעמים משונים לנעוץ את הרגליים בקרקע ולנסות לפחות 20 פעמים (ככה אומרים על הזנה של תינוקות, נכון?) לפני שאני מרימה ידיים ואומרת "זה לא בשבילי". זו פשוט דרך להתפתח.

סוף מעגל , שכחתי להגיב על עניין מנגנוני הענישה הפנימיים.
לפני הכל, אין לי פה משהו מגובש מאוד. רק איזו תחושה כללית שהקשר בין אכילה לא רצויה (לא משנה מאיזה סוג) וייסורי מצפון הוא קשר שנובע מתוך עמדה של שכר ועונש. אולי אם תגיבי נוכל לפתח כאן משהו.

ברמת הניסיון, באופן פרדוקסלי לגמרי, כשאני אוכלת לוכל ואחרי זה מייסרת את עצמי, רוב הסיכויים שמייד אחר כך אני אוכל ממנו עוד. אם אני אתייחס לזה בקלילות אני לא אוכל יותר או שאוכל עוד קצת, אבל לא בבולמוס.
אם לשים את זה לרגע במילים בוטות אבל נוחות - אם אני אוכלת משהו שלדעתי מזיק לי אני הרי פוגעת בעצמי ביודעין. אם אני פוגעת בעצמי ביודעין אז אני רעה. אם אני רעה מגיע לי עונש. מה יכול להיות העונש? עוד פגיעה עצמית בדמות עוד אוכל מזיק וחוזר חלילה.

אישית אני נרתעת מאוד מאוד מכל עולם המונחים של "טוב ורע", ביחס לעולם בכלל ולעצמי בפרט. אבל אני לא אתכחש לכך שכך גדלתי ושהרעיונות האלה מוטמעים בי מאוד חזק. אני יכולה להתנגד עד מחר אבל בבסיס של הגידול שלי נחו מערכות של שכר ועונש וקשה מאוד להיפטר מהן. ולא אני זו שקשרה בינן לבין התזונה שלי. אז עכשיו יש לי קשר כפול לפרק. גם את הרעיון עצמו וגם את הקשר שלו לתזונה, שהוא מופרך לגמרי וזה פשוט אסון לייצר אותו... פשוט אסון...

אבל שוב, זה בדיוק הקטע שתוקע אותי: השילוב של התמר והחסה, ובאותו אופן התפוח/מנגו/בננה עם פטרוזיליה.
סוף מעגל, כיף לקרוא אותך ( וכמובן שאת גוגוס, אבל זה כבר חדשות ישנות).
בהצלחה לך.
לגבי השייק - חשבתי בדיוק כמוך עד שניסיתי. וניסיתי. וניסיתי.
אחרי כמה פעמים זה הפך לטעים, אפילו מענג ( תלוי מה המרכיבים ואיזו סמיכות)
כשאני מוסיפה אורוגולה או משהו מעט חריף לחסה, מנגולד, תמר, בננה/ אפרסמון או פרי אחר - זו שמחה גדולה.

) מי שאוהב אוכל באמת, את הקונספט של אוכל ואכילה, לא יכול להרשות לעצמו לאכול רק מה שטעים מייד. הוא חייב להשאיר מרווח שבו יש למידה של טעמים חדשים.
זה בדיוק מה שקרה לי עם סושי. בפעם הראשונה, לפני מיליון שנים, לא יכולתי לסבול את הריח והטעם של אצות. היום זה מעדן בעיניי.
גוגוס, סיפורי הריקוד שלך ( כמו סיפורי אנגליה ושאר כתבייך), נפלאים. ממש השראה.

את העיקר שכחתי:
שיהיה לך הריון מקסים.

אני תוהה אם להיות הכי שנת החיניות תשעב ולעדכן פה כזה ברמה היומיומית איך עובר וזה. אני תוהה אם אני יכולה לשאוב עוד תובנות מכל העסק, או שהגעתי לאיזו סוף דרך שבה אני מתנהלת כרגע בטבעיות בתוך מה שאני יודעת. (משל הייתי קשיש איקרי חיוני ושלו)

אבל כן רציתי לספר שעברתי את הביוץ ואני מרגישה איך התאבון שלי הולך וגדל בהדרגה עד שהוא יגיע לאיזה שיא לפני המחזור.
כן הייתי רוצה לרסן את זה איכשהו. למדתי כבר שאני לא אשמין מזה, כי ברגע שאני אקבל התאבון שלי ידעך לחלוטין, אבל אני מאוד לא אוהבת להרגיש מלאה ונפוחה במשך היום כולו. לא יודעת, אני צריכה לחשוב על זה.

סוף מעגל, ברוכה הבאה! ערגליות??? באמת??? ערגליות???

מנגו, תודה על המילים החמות. זה נעים לי שכיף לך @}

זה בדיוק מה שקרה לי עם סושי. בפעם הראשונה, לפני מיליון שנים, לא יכולתי לסבול את הריח והטעם של אצות. היום זה מעדן בעיניי.
גם לי! אבל אצלי היה גם המשך... אחרי הרבה זמן שמתי לב שאחרי שאני אוכלת סושי אני חייבת לשתות. ולשתות. ולשתות. וזה כבר לא מצא חן בעיניי. כשאני קמה בבוקר אחרי שאכלתי סושי בערב אני מרגישה מיובשת. אז הטעם אכן נרכש אבל אחרי זה גם נזנח.

אני תוהה אם להיות הכי שנת החיניות תשעב.
מיכל, ההומור שלך הורס אותי. באמת.

כן הייתי רוצה לרסן את זה איכשהו.
את יכולה לדייק את מה שאת רוצה בדיוק? להרגיש פחות גלים של אכילה או לאכול פחות או מה בעצם?
ועוד אחת - את מרגישה שזה הכל פיזי או שיש שם איזה חלק שבא מהראש?

אישית, אני אוהבת את המעגליות של התזונה בתוך מעגל הפוריות. גם אני זקוקה ליותר אוכל לפני מחזור. כשאני אוכלת במצבים האלה חיוני זה נגמר לי בסדר גמור. אבל אם אני פותחת שם דלת למשהו אחר זה נגמר אחרת לגמרי. אני מרגישה שבנוסף לצורך הפיזי ביותר אוכל אני גם כאילו מוותרת, כאילו הכל מותר, ואצלי זה לרוב מוביל לזלילה גדולה של לוכל ורק אז באה התחושה של הנפיחות.

ואו, איך הגעתי לכאן רק עכשיו? שבעה מדורי באופן עברתי, ורק עכשיו גיליתי את הדף הקסום הזה. הדרך שלך גוגוס, של ניסויים ותהיות, מקסימה ומעוררת השראה.
אני נטע.
אני גיליתי שהקשר בין אוכל לרגש הוא כמעט אוטומטי אצלי. השובע הקליל גורם לי התעלות נפש ותחושת יעילות ונועם.
אבל באופן לא מתואם- אני מפחדת לעתים קרובות מאד שלא יהיה לי מספיק אוכל. ואז אני בולסת המון ומהר.ואחר כך מרגישה צודקת, שזה בגוף כמו כבדה או לא זזה.
משתפת, בתקווה לזהות את הרגעים האלו לפני שהם מוחצים אותי..

_אני תוהה אם להיות הכי שנת החיניות תשעב
מיכל, ההומור שלך הורס אותי. באמת._

גוגוס, סיפורי הריקוד שלך ( כמו סיפורי אנגליה ושאר כתבייך), נפלאים. ממש השראה.

אותי דווקא זה הצחיק
(משל הייתי קשיש איקרי חיוני ושלו)

D-:

שבעה מדורי באופן עברתי, ורק עכשיו גיליתי את הדף הקסום הזה.
הי נטע, ברוכה הבאה! קשה קצת למצוא אותנו פה כי אנחנו לא כל כך מופיעות ב מה חדש

תודה על המילים החמות, בואי תפסי לעצמך כרית ותרגישי בבית.

משתפת, בתקווה לזהות את הרגעים האלו לפני שהם מוחצים אותי..
מעולה לך. שולחת לך כמה שאלות כי כתבת כמה דברים שלא ממש הבנתי. אולי אם תסבירי למישהי אחרת זה יציף גםאצלך איזו תובנה נוספת? ובכל מקרה, רק אם בא לך.

אני מפחדת לעתים קרובות מאד שלא יהיה לי מספיק אוכל
מה זה בעצם אומר? ומאיפה זה בא, הפחד הזה? את מפחדת שיהיה לך רגע של רעב ולא יהיה לידך אוכל או שזה פחד לגבי פרק זמן ממושך יותר?

ואחר כך מרגישה צודקת
מאיפה מגיעה התחושה הזו? למה דווקא צודקת, ולא, נגיד, רגועה? שהרי התחלת את המהלך בפחד אז צפוי היה שאחרי ש"תפתרי" את הבעיה הפחד פשוט ייעלם, לא?

שזה בגוף כמו כבדה או לא זזה.
גם זה הפתיע אותי. למה תחושה של צדק, שאמורה להיות חיובית, מחוברת למשהו לא נעים בגוף (בהנחה שלא נעים להיות כבדה ובחוסר תזוזה)?

בהצלחה בדרך שלך @}

מצ'רה, תודה. בוקר טוב גם לך.

אני בימים טובים מבחינה תזונתית וגם מבחינה נפשית. לא מדויקים לגמרי אבל ממש ממש טובים. סטיות קלות בלבד.
מרגש אותי שעברתי לגמרי לאכול סלט בלי מלח. זהו זה. מפיזור נדיב של רסיסים לבנים על כל ירק חי עברתי לכלום. אפס מלח בסלט.
והריגוש הוא לא בגלל שזה הצליח אלא בגלל שזה טעים לי. לפעמים תוך כדי לעיסה אני מסתכלת רגע על עצמי מהצד ולא מצליחה להבין איך זה טעים לי. אני חושבת שחלק מהקסם נעוץ בעלים כאן. המגוון הזה, והטריות, יוצרים טעמים שפעם לא היו לי סלט.
משהו אצלי שלו ורוגע. שום שטיק של שום ילד לא יוציא אותי מדעתי. הכל בנועם. נעים לי ככה שהכל מסתדר.

אתמול התבאסתי מההתנדבות שלי בבית הספר. ציוותו אותי למורה שלא היתה זקוקה לשום עזרה וסתם כיליתי את זמני בהתבוננות. מעניין מאוד להתבונן במורה ותלמידים אבל לא בשביל זה באתי.
חוץ מזה, אהבתי המון דברים שהיא עשתה עם הילדים אבל שנאתי את הנוקשות שלה. גם היתה לי תחושה כללית כזו שהיא בעצם עושה הכל על איזה אוטומט. היא העלתה בי רגשות מאוד מעורבים.
אחר כך היתה אסיפה ושוב עסקו בערך החברות בצורה מאוד יפה. אבל תוך כדי לא הפסיקו לדרוש שקט ממש מוחלט ולהחמיא מאוד לילדים שישבו בשקט, כאילו שזו איזו מטרת על. בקיצור, לא היה יוםמוצלח בבית הספר אתמול. יכול להיות שזה בגלל שכולם חזרו מחופשה בת שבוע והמבוגרים מרגישים צורך מיידי להשליט כמה שיותר מהר את השקט והסדר שלהם הם זקוקים. מכירה את זה מעצמי אז קשה לי לבוא אליהם בטענות. אולי בעצם עדיף שאבוא בטענות אליהם אבל לא אשכח גם את עצמי

אגב, זה מתחבר לי לדברים שכתבה נטע. שכאשר יש ציפייה לחוסר סדר (מחסור באוכל) אז עושים צעדים מקדימים שלא רק שהם מיותרים הם גם מזיקים. כופים את הסדר הישן לפני שבודקים אם יש צורך לכפות אותו. שלא לדבר על האפשרות המרנינה של סדר חדש, שנעלמת במצב כזה.

אתמול שוב הלכתי לרקוד. הייתי איומה וקצת עקבתי אחרי הגברת הרוקדת ההיא שמשכה את תשומת לבי. רציתי להבין מה היא עושה שם שמשאיר אותה כל כך... חיונית? חזרתי לאותה המסקנה. היא מתמסרת. כשהיא רוקדת לבד היא כל כולה לבד. טיל יכול לנחות לידה, אש יכולה לפרוץ, והיא תמשיך לרקוד. וכשהיא רוקדת עם מישהו היא כל כולה מתמסרת לשותפות ונראה שאין עוד שום דבר בחדר חוץ ממנה ומהשותף/ה. וואו. גם אני רוצה. וזה ממש ממש קשה לי, להתמקד ככה רק בדבר אחד ולתת את כל כולי. אני עדיין עסוקה במידה מפריעה במה שקורה סביבי. באיך שאחרים רוקדים, באיך שאני אולי נראית, במוסיקה, כאילו שזה משנה, במה שתלוי על הקירות.

אני חושבת שאני מפחדת להיות עם עצמי במאה אחוז כי עלול לצאת משם משהו... לא יודעת מה. מוזר? מגוחך? מנותק? בכל אופן, מרתיע אותי שיצא מזה משהו לא חיובי. או שבתפישה שלי הוא לא חיובי.
אבל זהו. עכשיו זה במודעות שלי. ואני אנסה בשבוע הבא.

ועכשיו, ממתק. ממתק גדול, לדעתי.
אישה במסע , חשבתי עליך כל הסרט הזה. כן, כן, ממש כל השלוש שעות

יש בו המון התייחסות לדברים שדנו בהם כאן בעבר והוא מעמיק את הדיון שלנו על ניהול דיאלוג בצורה משמעותית.

לטובת מי שלא ראתה אותו - מארשל רוזנברג מדבר על תקשורת לא אלימה, במובן העמוק ביותר של היעדר אלימות. לא יכול להיות פחות אלים ממה שהוא מציג

הרעיון שלו נמצא על הקצה.
ההרצאה באנגלית ללא תרגום, ואורכה שלוש שעות. האנגלית מאוד פשוטה והדיבור שלו אטי וברור מאוד. האורך נובע מזה שזו הרצאה מצולמת עם מעט מאוד עריכה. יש הרבה שאלות מהקהל והמון דוגמאות. את העיקרון אפשר להבין גם מכל מיני תקצירים של עשר דקות אבל לדעתי, עד שלא רואים את הדוגמאות קשה להבין איך בכלל אפשר ליישם משהו מזה.

הרעיון ששבה את לבי היה שבעצם כל התקשורת שלנו מבטאת רגשות וצרכים, אלא שלמדנו להביע חלק מהרגשות והצרכים שלנו בשפה שמקשה מאוד לשמוע אותם. כשאנחנו מציגים את הרגשות והצרכים שלנו בשפה מעוותת זה מקור לאלימות.
הדרך שבה הוא מציע להציג את את הצרכים והרגשות של עצמנו, ולהקשיב לאלו של אחרים, מעודדים דיאלוג שיש בו הרבה פחות מילים ומשהו בו מאוד מאוד מזוקק.
כשניסיתי להתאמן על זה ולומר לעצמי דברים בשפה שהוא מציע היה לי קשה בצורה בלתי רגילה. האופן שבו אני רגילה לנסח את הצרכים והרגשות שלי (אחרי הרבה שנים של מודעות, קריאה והתנסות) הוא עדיין אלים לפי הגישה שלו. ואני נוטה לקבל את עמדתו. בשביל זה צריך ממש לראות את כל ההרצאה. חלק מהדוגמאות הכי יפות מגיעות בסוף.

אני לא חושבת שמישהו יכול באמת לדבר ככה בעולם שכולו מדבר שפה אחרת אבל זה חומר אדיר למחשבה. מעורר המון השראה ונותן זוג משקפיים חדש להתבונן בעזרתו על העולם.
ממש התרגשתי לפגוש את הידע הזה.

_אני מפחדת לעתים קרובות מאד שלא יהיה לי מספיק אוכל
מה זה בעצם אומר? ומאיפה זה בא, הפחד הזה?_
שאלה טובה. התשובה המיידית שעולה לי היא שירשתי אותו מאמא. לה לא היה אוכל כמעט כל הילדות שלה. לי היה מתי שרציתי. לא היו איסורים ואפילו לא חוקים. היתה סלסילת ממתקים עם כל טוב (עניין בעיקר את החברים), והיה ועדיין יש תמיד מה לאכול בבית. אבל אני מזהה את החשש הזה המון. אני חוששת, למשל, כשמתחילה הארוחה, שלא יהיה מספיק ואני אשאר רעבה. אני מעמיסה הרבה על הצלחת ומנסה שלא ישימו לב... אני תמיד רוצה לקחת ראשונה כדי שלא יגמרו לי. זה מביך אותי לספר לכן את זה אבל אני מקווה שלא תשפטו.
כשהייתי ילדה דווקא אהבתי את תחושת הרעב בבטן, אבל משהו רגשי קשה נדבק אליה במהלך השנים.

_ואחר כך מרגישה צודקת
מאיפה מגיעה התחושה הזו? למה דווקא צודקת, ולא, נגיד, רגועה?_
עזרת לי לחדד את ההרגשה, גוגוס. אני נרגעת לפני שאני אוכלת, כשכבר יש לי אוכל בצלחת, או תוך כדי אם אני עוצרת לרגע ומבחינה בכך שאני אוכלת (אני בטוחה שעולה לכן תמונה של שואב אבק זולל מהסירים, אבל אני יכולה כמעט להבטיח שאני די מנומסת). אחרי שאני מפוצצת מאוכל אני "צודקת"- מצדיקה את עצמי ומנסה להרגיש שמה שעשיתי עכשיו הוא טוב אפילו שזה לא. ואין לי כוח לזוז, ויש לי כובד שגובל בעצב.

וכן, זה מאד מתחבר לי למקום של "להקדים תרופה למכה", והתרופה הופכת למכה...

_כן הייתי רוצה לרסן את זה איכשהו.
את יכולה לדייק את מה שאת רוצה בדיוק? להרגיש פחות גלים של אכילה או לאכול פחות או מה בעצם?
ועוד אחת - את מרגישה שזה הכל פיזי או שיש שם איזה חלק שבא מהראש?_

קשה לי להגיד מה אני רוצה כי באמת לא הייתי רוצה להתנגד לשום דבר שהוא טבעי. אני אוהבת לזרום עם הגוף ואני מרגישה שהיכולת להבחין בזה היא מתנה יקרה שניתנה לי רק עכשיו וכן הייתי רוצה לזרום איתה.
אבל לא הייתי רוצה להרגיש בעעעעעע. אני שונאת להרגיש בעעעעעעע. וזה מה שקורה כשאני אוכלת יותר מדי.

לא יודעת אם הכל פיזי או שלא, כי קשה לי לנתק את זה. אני חושבת שההסבר (תוך כדי, בדיעבד) בא מהראש אבל הצורך הממש מכלה, זה שמגיע יומיים לפני המחזור, הוא מאוד פיזי.

אבל אני מקווה שלא תשפטו.
ממש לא, להיפך, מזדהה מאוד עם חלק מהדברים שלך.
לא לוקחת אוכל ראשונה אבל אוכלת יחסית הרבה ומהר כשאני בחברה, מהחשש הלא מציאותי שאולי לא יהיה.
תודה שהבהרת לי את מה שאני מרגישה.

התשובה המיידית שעולה לי היא שירשתי אותו מאמא.
חבל שהם לא משאירים לנו יותר כסף על החשבון במקום כל הירושות האלה, הא?
קראתי אותך בתשומת לב. זה נשמע לי כמו משהו להרבה עבודה, דברים כאלה שנתקעו לנו ממישהו אחר. אולי מתחשק לך להתחיל להתבונן בזה ולשתף כאן, ממש כשזה קורה?
לי אישית השיתופים האלה עזרו ללכת כברת דרך עצומה. נעזרתי גם בכמה אנשי מקצוע לדברים נקודתיים והכל ביחד קידם אותי מאוד.
על אף שיש לי כבוד רב לאנשי מקצוע מעולים, אני חושבת שאת הדרך שאנחנו הולכות אנחנו הולכות בעצמנו. והצעד הראשון הוא פשוט לקשור את שרוכי הנעליים ואז להתיישב מייד ולספר למישהו

פנים אל פנים, בטלפון או על המחשב.
אם המחשב עובד בשבילך - כולנו כאן לפרק איתך לחתיכות את הדפוס הזה שאת רוצה להשתחרר ממנו.

את יכולה לבחור לעצמך ארוחה כלשהי שבה צפוי לעלות הדפוס הזה ולראות מה קורה לך כשאת מחליטה לעצור ולהתבונן רגע לפני שאת מתנהגת כמו תמיד.

באמת לא הייתי רוצה להתנגד לשום דבר שהוא טבעי.
מיכל, אני ממש מסכימה שהתחושה היא טבעי והרעב הוא טבעי. כלומר, מה שהגוף אומר הוא טבעי כי זה פשוט צורך. אבל האופן שבו בוחרים למלא את הצורך הזה הוא לא תמיד טבעי. ויכול להיות שאת בלופים של בליסה בגלל משהו שאין לו קשר לטבעי. סוג האוכל/משהו תרבותי או חינוכי שקשור לכמויות... לא יודעת. מציעה את ההפרדה הזו כדרך להתקדם אם זה מדבר אליך.

יש לי יש לי (יעדים... בנושא האכילה)
אבל לפני כן הקדמה.....
גיליתי שהשינויים המשמעותיים שלי קורים דווקא כשהאיש נמצא בחו"ל לצורכי עבודה.
מצליחה לנסות יותר ולהעיז יותר.
למשל: השבוע הצלחתי להרכיב את המעבד מזון ולהפעיל אותו. (כשהוא נמצא או שאני מבקשת או שהוא מציע לעשות זאת כי לו זה הרבה יותר קל מאשר לי)
ובגלל "האישיו" שלי בנושא אוכל וטכנולוגיה מעבד המזון עמד ללא שימוש שנים.
אז כבר יומים אני אוכלת שייק ירוק בבוקר וזה משביע ומהנה.
והיעדים שלי הם: 1. לאכול שיק ירוק בבוקר

לא לאכול אחרי 7 בערב.

בהצלחה לי

ברוכה הבאה נענטע אנחנו כאן בשבילך

גוגוס שוב תודה.

כתבתי פה עכשיו במשך שעה תגובה שנמחקה כשלחצתי על העדכון. כרגע גמרתי להתבאס

ואנסה לשחזר את העיקר.

קודם כל דיווח מהחזית: אתמול שתיתי (אכלתי?) את השייק הירוק הראשון שלי. ניסיתי לציית למתכון שלך (גוגוס) ולו בשביל להתחיל ברגוע, אך מרדנית שכמוני, לא עמדתי בפיתוי ורקחתי: צרור עלי פטרוזיליה, שתי בננות, תפוח ירוק ושני תמרים. כמו שחשדתי שיקרה, נהניתי מכל רגע כבר מהטעימה הראשונה

.
שאלה: האם את מוצאת שכדאי לשתות אותו במכה, כמו ארוחת בוקר קונבנציונאלית (סלט וחביתה), או ללגום ממנו לאורך שעתיים שלוש?

אני חייבת לך תודות על העידוד לקפיצה ועל הרעיונות שאת ממשיכה לזרוע (ירקות בלי מלח? איפה נשמע כדבר הזה?:-)).

גם אותי הזבל לא מגעיל. הוא מגעיל רק את הגוף שלי
מזדהה לגמרי. עד הדף שלך הייתי במקום של השלמה (בכפיה) עם מערכת העיכול הדפוקה שלי ולפתע אני מגלה שאולי יש מקום לפרו-אקטיביות.

נגיד שהיית הולכת למסעדת שף נחשבת ויקרה ובתפריט היית מוצאת שילוב מוזר שלא היית חושבת לנסות להכין בעצמך.
אני חשבתי בכיוון של סלט ראש השנה מזן חסה עם רימונים או גזר עם פקאן. אך לתומי סברתי שארוחות כאלה מוגבלות לפי חוק לפעם בשנה ולא על בסיס יומיומי

.

אולי כי אין במה לחפור? ואם זה ככה אז ברכותיי
כנראה שאכן יחסית לחברותי לעם (נשים) אני לא מאוד מתוסבכת נפשית-תזונתית, אלא רק פיסיולוגית (בקצרה - אפנדציט, קרוהנס).
אפרופו, כמובן לא יודעת לגביך אבל הזכרת לי, גוגוס, שחברתי הטובה משחר נעורי היא רקדנית, ואף פעם לא הבנתי מה עשו לה בלהקת המחול שככה תיסבכו אותה עם הפרעות אכילה ושקילות אינסופיות. בחורה עם גוף מושלם ושליטה מושלמת בגופה.

מנגו
סוף מעגל, כיף לקרוא אותך
תודה וגם על הברכות.

זה בדיוק מה שקרה לי עם סושי. בפעם הראשונה, לפני מיליון שנים, לא יכולתי לסבול את הריח והטעם של אצות. היום זה מעדן בעיניי.
גמני! והיום אני מכינה לפחות אחת לשבוע. אבל צמחוני (עירית, מלפפון, גמבה, אבוקדו) ולא מתקרבת לשרצים למיניהם למרות שהבנים פה מתחננים למילוי סלמון. לפי כמה שנים הוזמנתי לכנס ביפן עם אירוח מסורתי ועתיר שרצים. דיווחתי בטלפון למשפחה (אמא שלי ובעלי, חובבים שרצים ידועים) שאני ניזונה מהקישוטים של האוכל (פרוסות תות מלמעלה) וחטפתי על הראש שזה בזבוז לשלוח שכמותי לצד ההוא של העולם בכדי ללקט תותים.

מיכל
ערגליות??? באמת??? ערגליות???
חייבת להסביר, במיוחד לאור העובדה שדווקא לא יצא לי לאכול ערגליות בחודשים האחרונים.
ערגליות כשם כולל לעוגיות קנויות עתירות E-ים.
את (לא את, אני, כן?) פותחת את הבוקר עם 8 כאלה (או 3 קורסונים) וזה הולך מצוין עם הפנקיק של ארוחת הערב ועם בין לבין באגט עם חביתה. ואז את מגלה שהיציקה שהכנת לא מותירה מקום אפילו לסלט ירקות שלא לדבר על פרי או שניים.
בקיצור, ערגליות כשם כולל למחריבי תזונה חיונית באשר הם.

וזהו. אכן הדף הכי כיפי בבאופן מזה מספר שנים, וכן גוגוס, באמת בכלל לא מככב ב מה חדש

מ סוף מעגל כמובן.

חני יקרה, איזה כיף של בשורות! ואיזה יעדים מעולים. את יודעת, זה ממש עשה לי התרגשות בבטן.
טוב, אולי זה בגלל שאני ממש מכירה אותך אבל בכל זאת... איזו פתיחה מוצלחת למסע שלך.
שני יעדים, שניהם ריאליים לגמרי ומיטיבים כל כך. זה הולך להיות לך ממש כיף.

ואני ממש מזדהה עם חלק מהתחושה שלך לגבי נסיעות של האיש. כשהאיש שלי לא נמצא אני אוכלת הרבה יותר טוב. האכילה שלו מעולה יחסית לכלל אבל עדיין שונה משלי. כשהוא לא נמצא יורד משהו בסביבה שלי שסוחב אותי לכיוון שונה מזה שבו אני רוצה להיות.

יפה לך שאתגרת את עצמך עם מעבד המזון. זו הדרך הנכונה!

חנייייייייייי, אני מחבקת אותך.

מ סוף מעגל כמובן.
כאילו שלא זיהינו את הגברת עם הערגליות

אתמול שתיתי (אכלתי?) את השייק הירוק הראשון שלי. ניסיתי לציית למתכון שלך (גוגוס) ולו בשביל להתחיל ברגוע, אך מרדנית שכמוני, לא עמדתי בפיתוי ורקחתי: צרור עלי פטרוזיליה, שתי בננות, תפוח ירוק ושני תמרים. כמו שחשדתי שיקרה, נהניתי מכל רגע כבר מהטעימה הראשונה .
יששש!!!!! כל הכבוד לך. קפצת למים! ואיזה כיף לשמוע שזה היה לך טעים. פטרוזיליה היא מתת האלים. מעבר לערכים התזונתיים הבלתי נתפשים שלה (אני חושבת שהיא שנייה רק לקייל) היא פשוט כל כך טעימה בכל דבר. שייק, סלט, מרק... זה פשוט דבר טעים.
שיהיה לך בתאבון. וואו, איזו פתיחה מגניבה ליום הזה. זה מעורר בי כל כך הרבה השראה.

האם את מוצאת שכדאי לשתות אותו במכה, כמו ארוחת בוקר קונבנציונאלית (סלט וחביתה), או ללגום ממנו לאורך שעתיים שלוש?
אני שותה בבת אחת. אני לא ניסיתי לאט לאט אבל אני יכולה לומר לך מעדויות באינטרנט שזה גורם להשחרה של השיניים. זה בעצם הירקה של השיניים

אם את שותה בבתאחת הרוק מתחיל לעבוד ומנקה את זה. לאט לאט זה אומר שכל פעם נוספת עוד שיכבה של ירוק והרוק לא מספיק להיפרד ממנה לפני שמגיעה עוד אחת. כאמור, לא ניסיתי בעצמי.

ירקות בלי מלח? איפה נשמע כדבר הזה?
באוזניים שלך! ממש עכשיו. מעניין מה יקרה לפיסת המידע הזו

אחרי המהירות שבה קפצת לתוך השייק אין לדעת מה יקרה בהמשך היום

עד הדף שלך הייתי במקום של השלמה (בכפיה) עם מערכת העיכול הדפוקה שלי ולפתע אני מגלה שאולי יש מקום לפרו-אקטיביות.
הדף שלנו
לא מתקנת אף פעם דיבור של אחרים אבל רק בזה מרשה לעצמי. אני שונאת לארח ושונאת אורחים. אני אוהבת להיות עם אנשים במקום שבו כולנו מרגישים בבית. שייכות מלאה ואחריות משותפת.
ואני עוד יותר שמחה על הגילוי שלך שמוביל אותך לעשייה. זה ממש מרגש וממלא התלהבות.

משהו על עצמי - משחר נעוריי התעסקתי עם הגוף ותמיד בצורה מאוד בריאה. שחייה, ריצה, ריקוד. ומעולם לא נראה שהיו לי תסבוכות עם אוכל או עם הגוף. זה הכל צף כאשר דברים התחילו להשתבש. או במילים אחרות, כאשר שמתי לב שהגוף שלי מזדקן. ומה שצף זה המסרים הכפולים שקיבלתי מהבית כל השנים. מצד אחד בריאות אבל מצד שני התמקדות גדולה במשקל. מצד אחד בריאות אבל מצד שני שמראה חיצוני זה דבר נורא נורא חשוב. אני לא מחשיבה את עצמי מתוסבכת. אני כן מרגישה צורך עז להשתחרר מהרבה אמונות שגדלתי עליהן. גם ביחס למושגים כלליים כמו אוכל ותזונה וגם ביחס לעצמי. מה חשוב ולמה.

אכן הדף הכי כיפי בבאופן מזה מספר שנים
מסכימה! גם אני הכי נהנית כאן. ואיזה כיף שגם את. השמחה שלך נורא מדבקת, את יודעת?

סיפור מסע קצר - מהקרקרח אל הצום

אתמול יצאתי עם שני הביתיים שלי לטייל שוב באחו. בלילה המעלות צנחו מתחת לאפס ובבוקר ראינו שכבה נאה של פרוסט (איך קוראים לזה בעברית) על האגם והדשא. היינו חייבים לבדוק מה קרה לאחו היפה שלנו. מצאנו שם שלוליות ענק אבל בלי קרח וקצת התאכזבנו.
כשהמשכנו ללכת ראינו משהו מקסים - שהשוליים של כל שלולית מכוסים בגושי קרח קטנים. מה שלא ראינו אלא מאוחר יותר זה שהשוליים האלה ממשיכים פנימה לתוך המים ויוצרים שכבה דקיקה של קרח מעל השלוליות.
שמתי יד ושלפתי משטח קרח ענקי שקוף וצלול לגמרי בעובי של מילימטר או שניים. הצעתי לילדים לנגוס מזה.
הם נענו בשמחה וכך מצאנו עצמנו במשך שעה ארוכה שולים מהמים משטחים כאלה ומפצחים בין השיניים ברעש גדול. ממש כמו... קרקרים!
המקסימון שלי, שאוהב להמציא חיבורי מילים מגניבים, נתן לזה את השם קרקרח. קרקר מקרח.
חשבתי לעצמי שמי שישמע על זה יחשוב שזהו זה, ירדתי מהפסים לגמריוהגעתי לקצה שבו כבר לא אוכלים בכלל ומסתפקים בקרקר מקרח. מה הדבר הבא? סלט מאוויר?
זוכרות את המסעדה ההיא בתל אביב שהגישו בה אוכל בכאילו?

צחקתי על עצמי אבל המחשבה הזו נשארה לי בראש ובאורח פלאי ביליתי חלק מהערב בקריאה על צום מים. כבר צמתי על מים שלוש פעמים, כל פעם לארבעה ימים, וזה היה כיף גדול. הקריאה עשתה לי חשק לעוד אחד כזה אבל אולי יותר מדויק. לתכנן יותר, להכין טוב יותר את הגוף (לפני אחד הצומות אכלתי בערב פיצה

) ולראות מה יצא לי.
אהבתי את האתר שהגעתי אליו כי היה בו הרבה מידע ולשם שינוי לא היתה שם הפנייה חד משמעית לצום רק בהשגחת מבוגר אחראי שגובה הרבה כסף ומנתק אותי מהעולם שלי. הגישה היתה שעם אחריות, זהירות ובעיקר הקשבה לגוף, לא צריכה להיות בעיה לקיים צום מים בבית, תוך כדי הכל, ובלי השגחה. היו הרבה הוראות ורעיונות טובים ותחושה כללית של משהו לא מסוכן. אהבתי את זה.
ד"ר פרוהמן (שאותו אני מעריכה בלי כל קשר) צוטט שם כמי שאמר שהנזקים הכי שכיחים מצום הם נפילות עקב התעלפות שמתרחש עם מתרוממים מהר מדי מהמיטה או מישיבה.

בכל אופן, הלכתי לישון עם חשק גדול ותחושה טובה ואני מתחילה להכין לאט לאט את הגוף שלי.

כשהוא לא נמצא יורד משהו בסביבה שלי שסוחב אותי לכיוון שונה מזה שבו אני רוצה להיות
לגמרי
אנרגיה כבר אמרנו?

אנרגיה כבר אמרנו?
את אמרת. ואני? אני הקשבתי ממש ממש טוב (איך עושים לב?).

לא צריכה להיות בעיה לקיים צום מים בבית, תוך כדי הכל, ובלי השגחה
אישי האהוב מקיים כאלו מדי פעם. לאחרונה צם יומיים וחצי כשבחצי יום האחרון הוא הולך כ-15 ק"מ עם ילד 13 ק"ג על הגב או הכתפיים וטוען שהפעם יותר קל לו מפעמים אחרות...
זה היה יחסית צום קצר, אחרים היו 4 ימים. התזונה שלו ביומיום היא טבעונית ב4 חודשים האחרונים.
מה שכן, אחרי יום בערך מתחיל אצלו ריח פה חזק ולא נעים, שקצת משתפר עם הברשת שיניים. אשמח לשמוע רעיונות ממה זה נובע, מה זה אומר? (הריח)

ותודה על הדף, אני נהנית לקרוא בו @}

הי דלית, איזה כיף שבאת.

ריח פה - אני לא יודעת. ממה שקראתי כל הג'יפה שמתנקה מהגוף יוצאת מכל פתח אפשרי ובטח שבטח שדרך הפה. לא יודעת אם זה מה שזה אבל זה העיקרון הפיזיולוגי שאמור לעמוד מאחורי הצום. קודם כל הגוף מוציא הכל החוצה ואחרי זה הוא נח ויכול לאפשר לעצמו התחדשות וריפוי. אין לי עמדה בשאלה האם זה באמת עובד ככה או לא. אני כן יכולה לומר שאחרי צום אני מרגישה פשוט נפלא. כלומר, את ההתחדשות אני מרגישה.
מאחר והפעם יש לי גם כמה אתגרים פיזיולוגיים אני בהחלט אשתף אם משהו מהם עבר. אני לא בטוחה שהצומות שעשיתי עד כה ארוכים מספיק לאפשר ריפוי של דברים כאלה. כאבים עזים בשורשי כף היד ובעוד כמה מפרקים. ניסיתי הרבה דברים וזה פשוט... לא עובר.
קראתי שצומות עשויים בהחלט לשפר מצבים כאלה ואף להעלים אותם. חלקם מייצגים פשוט דלקת וצום אמור לעזור מאוד בהיפרדות מדלקות.

גם אצלי ריח הפה מאוד לא נעים בהתחלה אבל אחר כך זה עובר. בערך ביום השלישי.

ני מכירה מישהו שצם על מיים חודש בערך..הרגיש מעולה...

פרוסט (איך קוראים לזה בעברית)
כפור

אני מכירה מישהו שצם על מיים חודש בערך..הרגיש מעולה...
ומה הוא עשה חוץ מזה בחודש הזה? עבד כרגיל? מטפל גם בילדים? כבר קראתי על כאלה שכן אבל אני לא מכירה אותם או מישהו שמכיר אותם ולא יודעת עד כמה הדיווחים אמינים.

מזכיר לי שרציתי לספר על משהו שהגניב אותי באתר שראיתי.
עולה השאלה מה ההבדל בין צום לבין הרעבה. התשובה היא שבצום הגוף עושה שימוש במאגרים שלו. כאשר הם מתכלים הגוף עובר להרעבה. איך מישהו יודע שלגוף שלו נגמרו המשאבים וצריך להפסיק לצום?
באתר מספרים על תחושה ברורה מאוד של רעב, שונה מאוד מזו שרובנו קוראים לה "רעב", שמגיעה אחרי צום של לפחות כמה ימים. אצל אנשים עם הרבה שומן בגוף (כי זה מה שהגוף זולל בשביל אנרגיה בזמן צום) זה יגיע בשלב מאוד מאוחר ואצל רזים בשלב מוקדם יותר. בכל מקרה, האופן שבו מתוארת התחושה הזו, של רעב שונה ומובחן, ובעיקר כזה שבכלל לא מורגש בבטן, עשתה לי חשק גדול להגיע לנקודה הזו.
יכול להיות שזה יקח עוד כמה סיבובים לפני שאני אתקרב לזה אבל זה מסקרן אותי ולא ראיתי שום תיאור מפורט של זה לפני כן.

מצ'רה - תודה! בדיוק זה.

הגברת עם הערגליות
אוי הצחקת אותי כל כך... אכן קמליות זה לא אני

השמחה שלך נורא מדבקת, את יודעת?
תודה על המשוב, קשה להרגיש להרגיש כאלה במרחב הוירטואלי.

לגבי דיווחים אמינים בנושאי צומות:
סבא שלי ז"ל היה מספר לנו הנכדים סיפורי ילדות מהעיירה בפולניה (כתריליבקה/חלם - מי אמר שלפולנים אין מורשת) ואחד מהם שהזכרתם לי עכשיו הוא על בלגולה (בעל עגלה) שמצא דרך להיות עשיר, העביד את חמורו בפרך וחדל לתת לו אוכל. הוא אכן הלך והתעשר מיום ליום, רק שאחרי כמה ימים החמור, למרבה הפלא, שבק חיים

טוב, זה לא סיפור אמיתי (כמו שאני אומרת לילדים) זה רק בדימיון, אז אל תקחו ללב.
אבל בשורה התחתונה - למה בעצם לצום?

מעבר לערכים התזונתיים הבלתי נתפשים שלה (אני חושבת שהיא שנייה רק לקייל
מה זה קייל?

אני לא ניסיתי לאט לאט אבל אני יכולה לומר לך מעדויות באינטרנט שזה גורם להשחרה של השיניים. זה בעצם הירקה של השיניים
את זה הייתי שמחה לפתוח לדיון. אחרי שקראתי את זה באמת נזכרתי שהייתה לי תחושה משונה בכל חלל הפה, וגם שיניים מחוספסות כמה שעות אחרי השייק. זה מעלה שאלות, לא? בכיוון לא חיובי דווקא.

אבל בשורה התחתונה - למה בעצם לצום?
למען האמת, גם אני פחות מתחברת לענין הצומות ואשמח להבין.
לי באופן אינטואיטיבי צום נראה כמו דבר מאד לא טבעי (שיכול להיות גם מזיק) ולכן לא ממש מתחבר לי לשאיפות לתזונה טבעית ובריאה.
אני יכולה להבין את הרצון להתנקות, ואפילו מתחברת לזה שהפחתה משמעותית של מזון כנראה גם באמת גורמת לכך (לשחרר קצת את מערכת העיכול מהעבודה הקשה שאנחנו כופים עליה)
פשוט באופן הכי בסיסי ואיטואיטיבי, כמו שלא אמנע מעצמי שינה או מים במשך 4 ימים כי ברור לי שזה לא בריא ולא מועיל, כך אני גם מרגישה לגבי אוכל.

מה זה קייל?
נתחיל עם השאלות הקלות

KALE
זה ירק עלי ממשפחת הכרובים. בישראל היה לי קשה לשים עליו יד. מדי פעם הוא הבליח בניצת הדובדבן. כאן יש אותו בשפע כל הזמן. זו משפחה ויש ממנו כל מיני סוגים, בכל מיני מרקמים וטעמים, אבל רוב הסוגים שלו מכילים כמויות עצומות של ויטמינים ומינרלים. למיטב הבנתי הוא מלך העלים הירוקים. אני חושבת שהפטרוזיליה היא המלכה.

ולשאלות היותר קשות - למה בעצם לצום?
אני עונה על השאלה הזו ברמה הכי אישית כי אני מניחה שאנשים מגיעים לזה מסיבות שונות ומשונות. נראה שחלק גדול רוצים לרדת במשקל, אחרים רוצים לתת דחיפה לשינוי תזונתי שקשה להם לצלוח ויש כאלה שרוצים לשפר במכה את מצבם הבריאותי.
אצלי אף אחד מהנימוקים האלה הוא לא המניע.
אני מחפשת את החוויה. פעם, לפני מיליון שנים, כשהייתי בכיתה ט', המדריכה בצופים כתבה לנו בסוף השנה מכתבים אישיים. לי היא כתבה שאין חוויה אנושית שאני אסכים לעבור לידה בלי להסתקרן ולרצות לנסות. עד היום אני זוכרת את ההלם שלי מול המילים שלה. חשבתי לעצמי שני דברים:
1) לא הבנתי איך המשפט הזה בכלל קשור אלי.
2) זה לא הפתיע אותי שזה מה שחשבתי ב 1) כי לא הבנתי על סמך מה היא אומרת את זה. לא הרגשתי שהיא מכירה אותי בכלל מספיק טוב בשביל לומר עלי כזה דבר גדול.

מאז החיים שלי הפגישו אותי פעם אחר פעם עם האמירה שלה. אני עדיין עוברת ליד המון דברים ולא מנסה אותם אבל לרוב זה בגלל שאני מעריכה אותם כמסוכנים. טיפשה אני לא

אבל היא צדקה כל כך. יש בי איזה יצר הרפתקני וסקרן ואם מישהו מספר על משהו טוב או מעניין שקרה לו אני ארצה לנסות בעצמי.
אני תמיד באה לדברים כאלה בלי שום ציפייה. פשוט רוצה לדעת מה יקרה לי בתוך זה.

עכשיו, גוונים, אני מבינה את מה שאת אומרת. ושלא תחשבי לרגע שיש לי איזשהו רצון לשכנע אותך במשהו, אני רק מציגה לך צורת חשיבה אחרת לרגע (את שלי...) - הנימוקים שאת מעלה הם נימוקים למה לא לנסות משהו. בחשיבה שלי, תמיד יש נימוקים מעולים למה לא לנסות דברים חדשים. בעיקר בעיקר כאשר נסמכים על אינטואיציה כי היא יכולה לייצר לנו נימוקי נגד בקלות גם כאשר אין נימוקים כאלה מוכנים וזמינים. אבל השאלה אותה שאלה סוף מעגל, ואותה ציטטת, היתה "למה בעצם לצום?". כלומר, למה כן לצום. ואז את יכולה לראות איך התמקדות ב"כן" מייצרת תשובות אחרות לגמרי ונדרשת כניסה אקטיבית של אנרגיה שלילית כדי לעצור את התשובה הזו מלהתהוות בעולם. בשבילי, הסכנה היא האנרגיה הזו.
כלומר, אם אני מתחילה לענות על השאלה "למה לצום" ופתאום באות לי מחשבות מסוג סכנה אז אני מתעכבת עליהן. אבל הן תצטרכנה להתאמץ קצת כדי להידחק לי לתוך הזרם החיובי

ועכשיו, מתוך זה, אני אתמודד עם ההנמקות שלך מנקודת המבט הפרטית שלי.

לי באופן אינטואיטיבי צום נראה כמו דבר מאד לא טבעי (שיכול להיות גם מזיק)
אני מסכימה שצום יכול להזיק. אבל זה שהוא יכול, שיש לו פוטנציאל כזה, לא אומר שזה מה שיקרה. כמו שאמרתי, זה מה שמצא חן בעיניי באתר שהפניתי אליו. שהם מתייחסים אל הפוטנציאל המזיק אבל מדגישים שזה לא מה שאמור לקרות אם... ואז מסבירים איך צמים בדרך שתצמצם מאוד את הפוטנציאל השלילי.
בנוגע לטבעיות, גם פה אני מסכימה אבל תוך הסתייגות. צום הוא דבר מאוד טבעי במצבי חולי. אנשים קשובים לגופם ובעלי חיים בכל מצב, לא יאכלו כאשר הם חולים. הם כן ישתו. לפעמים אפילו המון מים. אבל לא יאכלו. יפנו את הגוף לרפא את עצמו.
עכשיו נשאלת השאלה מהו חולי? האם אנחנו מסוגלים, בעולם המעט מעוות שלנו, להרגיש מתי אנחנו חולים ומתי משהו מבקש לתקן שם את עצמו או שנרגיש את זה רק כאשר הגוף זועק?
לדעתי האישית, בעולם מזוהם ועם תזונה רחוקה מטבעית יש לגוף שלי תמיד ממה להיפטר ותמיד מה לתקן. מאחר ואני מתקשה ביומיום להרגיש את הדברים האלה, גם אם לפעמים אני רואה אותם בעין, אני יכולה באופן מכוון לעצור, להוריד הילוך ולתת לגוף אפשרות לנוח מהאכילה ולהתפנות לדברים אחרים. כיום אין אף גבר או אשה שאני מכירה שמצבם הבריאותי טיפ טופ. אצל כל מי שאני מכירה באופן אישי יש מיחושים כאלה או אחרים, בתדירות כזו או אחרת. אני מסרבת לחיות תחת האמונה שככה הגוף מזדקן וזה טבעי ונורמלי. בעיניי זה חולה ונובע מאורח החיים שלי והעולם בו אני חיה. אז אני מתייחסת אל עצמי לפרק זמן קצוב כאל חולה ונותנת לגוף לרפא את עצמו.

כמו שלא אמנע מעצמי שינה או מים במשך 4 ימים כי ברור לי שזה לא בריא ולא מועיל, כך אני גם מרגישה לגבי אוכל.
אותה נקודה. מי שחולה ישן הרבה ושותה הרבה. לא אוכל. גם לא עושה סקס, עוד צורך בסיסי של הגוף. יש צרכים שונים והם באים לידי ביטוי בצורות שונות בזמני בריאות וחולי.

מהדברים שאני אומרת אפשר להבין שאני מכריזה על עצמי כחולה כדי להצדיק צום. חשוב לי לציין שזה הסבר לשאלה שבאה מתוך השלילה אבל לא האופן בו אני באמת מתנהלת ביחס לזה. היחס שלי לזה הוא יחס של בריאות. הדגש שלי הוא על מנוחה והתחדשות.
אם לדייק, כשמתחשק לי לצום התחושה דומה לחשק שלי לצאת לחופשה.

זה מאוד משחרר לא לעסוק במזון. בכלל בכלל. לא לחשוב עליו, לא לגעת בו, לא להתהות לגביו, לא לתכנן אותו. פשוט... לא. זה שחרור אדיר ולי זה נעים מאוד. גורם לי לבחון הכל מחדש, גם דברים שלא קשורים בכלל לאוכל ולאכילה פשוט כי מתפנה כל כך הרבה...זמן!

סתם דוגמה קטנה - כשאני צמה אני בכל זאת יושבת לשולחן עם כולם בזמני הארוחות. הם אוכלים ואני לא. ההתבוננות הזו באיך שהמשפחה שלי אוכלת מרתקת בעיניי. ואני לא זוכה בכלל לראות אותה בעיניים כאלה כשאני אוכלת או עסוקה באוכל.

אחרי שקראתי את זה באמת נזכרתי שהייתה לי תחושה משונה בכל חלל הפה, וגם שיניים מחוספסות כמה שעות אחרי השייק. זה מעלה שאלות, לא? בכיוון לא חיובי דווקא.
בטח מעלה שאלות. כמו שכבר אמרתי, שייק זה מאוד מאוד בריא אבל זו לא צורת אכילה טבעית ונורמלית. וכאשר עושים דברים לא טבעיים לפעמים יש לזה מחיר.
למשל, ויקטוריה בוטנקו, מי שקדימה במרץ את הרעיון של שתייה מאסיבית של שייקים, מספרת בספר שלה שהיא ייצרה לעצמה מכשיר מיוחד ללעיסה כי השתייה מדלגת על הלעיסה ומנוונת את הלסת. לו אני בנעליה הייתי מסיקה שהיא שותה יותר מדי במקום ללכת ולבנות מכשיר מיוחד.
אותו דבר עם השיניים. לדעתי המסקנה הנכונה היא שעדיף ללעוס את כל זה במקום לשתות. השאלה היא האם יש לי פנאי לזה והתשובה שלי בימים אלו היא לא. ואז אני שואלת את עצמי אם אולי מוטב לי בגלל ירוק כזה בשיניים או תחושה אחרת לוותר על השייק. אני בוחנת עלות מול תועלת ומחליטה שוב שלא. אבל זה מאוד אישי.
לשתות שייק ירוק זה לא טבעי. נקודה. בכלל, מזון שצריך בשבילו מכשיר מיוחד להכנה לא יכול להיות טבעי.
ואם אנחנו כבר בזה אז הנה עוד נקודה - לשייק יש כוח להעלים טעמים לא טעימים. יש עלים שאני שמה בשייק אבל שלו הייתי צריכה לאכול אותם בלעיסה יכול מאוד להיות שהייתי מוותרת. כי הם חריפים לי מדי או מרירים לי מדי. סביר שהייתי נותנת לזה צ'אנס הרבה פעמים לפני שהייתי מוותרת אבל זה בהחלט עובר לי בראש. שהשייק מאפשר כל מיני דילוגים כאלה. דילוגים על לעיסה ועל טעמים וכו'. דילוגים גם על הזמן. תחשבי שהגוף מקבל את אותה כמות אדירה של מזון, אומנם מרוסק, אבל בבום. במקום שנשב ונלעס באטיות ונעכל בנחת עם הרבה רוק. זה בהחלט עקום במובנים האלה.
זו הסיבה שאני שותה רק חלק מהיום ובשאר מקפידה ללעוס היטב כל מה שאני יכולה. הבוקר שלי עמוס אבל אני רוצה אותו כמה שיותר בריא וזו ההחלטה שקיבלתי. בגלגול הבא שלי כאמא לילדים גדולים אני בהחלט אשקול שוב את דרכי ואצמצם את כמויות השייק שאני שותה לטובת לעיסה הגונה.

עכשיו, גוונים, אני מבינה את מה שאת אומרת. ושלא תחשבי לרגע שיש לי איזשהו רצון לשכנע אותך במשהו, אני רק מציגה לך צורת חשיבה אחרת לרגע (את שלי...) -
טוב, אז אקדים ואומר שאכן לא שכנעת אותי

אבל אני בהחלט רואה את ההגיון מאחורי הדברים שאת אומרת ויכולה להבין מה מניע אותך וכמובן מאמינה לגמרי שאכן כך את חווה את הצום ושזו חוויה מצוינת עבורך.

זה מאוד משחרר לא לעסוק במזון. בכלל בכלל. לא לחשוב עליו, לא לגעת בו, לא להתהות לגביו, לא לתכנן אותו. פשוט... לא.
לגמרי מסכימה עם זה. ובפעמים שצמתי זה באמת היה הדבר החיובי העיקרי אליו שמתי לב, זה מאד כיף.
יכול להיות שאני לא משתכנעת כי החוויה שלי מצום היא גרועה. פיזית. וגם נפשית, האמת.
רעיונית, אני מסכימה שאפשר למצוא בזה היבטים חיוביים. בפועל, כל הפעמים שניסיתי, זה פשוט עשה לי רע (יש לי נטיה ללחץ דם נמוך ונראה לי שזה קשור, כי תוך כמה שעות אני מרגישה חולשה, כאב ראש ובעיקר חוסר חשק לזוז ובאסה קיומית!). אז יש שיטענו (ואף טענו באוזני) שזה לא היה מספיק זמן, שהגוף צריך לעבור איזה סף וכו'.
אז כן, יכול להיות, אבל באמונה שלי אם בשביל להרגיש נפלא צריך לעבור כזה סבל, אז זה מעמיד בספק גם את הנפלאות הזו עצמה ופשוט לא בא לי לחוות את זה שוב.
אני מתארת לעצמי שאם החוויה היתה חיובית יותר, מאד יכול להיות שהייתי יותר סקרנית, פתוחה וכד'.

אני מסכימה שצום יכול להזיק. אבל זה שהוא יכול, שיש לו פוטנציאל כזה, לא אומר שזה מה שיקרה
זה משפט נכון. עקרונית. אבל זה מדרון חלקלק. בנעורי טיעון כזה בדיוק היה בא על מנת לשכנע למה אין שום נזק בלהכניס לגוף חומרים לא חוקיים ברמות חוזק משתנות...
כן, פשטני. אבל מתאים לגיל ההתבגרות (אני רק מכינה אותך לאפשרות של דיונים פוטנציאליים עם דור העתיד שיקחו את הצומות, יצר הסקרנות והנסיון שלך וישתמשו בהם להוכיח דברים קצת אחרים ממה שאת התכוונת...

)

ה מאוד משחרר לא לעסוק במזון. בכלל בכלל. לא לחשוב עליו, לא לגעת בו, לא להתהות לגביו, לא לתכנן אותו. פשוט... לא. זה שחרור אדיר ולי זה נעים מאוד. גורם לי לבחון הכל מחדש, גם דברים שלא קשורים בכלל לאוכל ולאכילה פשוט כי מתפנה כל כך הרבה...זמן!

הקונספט הזה נשמע לי מגניב. אבל אני באופן אישי מתעסקת הכי הרבה באוכל כשהוא איננו.
אני מתעסקת הכי פחות באוכל כשאני יודעת שמישהו אחר מתעסק בו, בגלל זה הפנטזיה הסודית שלי היא ללכת לאיזה מקום כזה שמסתובבים בו כל היום בחלוקים לבנים ורכים ואנשים אחרים דואגים לאוכל בריא וטוב בזמן הארוחות ואני רק צריכה לחשוב על הספר האידיוטי הנוכחי שאני קוראת.

החלטתי שאני כן מוכנה להיות תשעבית ואולי אפילו תשעאית ולעשות ניסוי.
ולכן אני מכריזה בזה על הניסוי הבא שיחל אולי מחר ואולי מחרתיים ואולי בכלל ביום ראשון.

אז 5 ימים ללא לחם מתחילים. אבל זה לא ממש ניסוי, כי כבר עשיתי את זה ואני יודעת מה יהיה: אני ארגיש טוב יותר, קלה יותר, אני ארד במשקל ואני אהיה יותר מרוכזת. אבל בעצם נראה, מה אני רותמת את הסוסים לפני העגלה? יהיה להם משעמם שם.
הניסוי האמיתי זה 5 ימים ללא טחינה. כי טחינה עושה לי רע אבל היא "בריאה" ובגלל שטחינה "בריאה" אני אוכלת ממנה בלי סוף והיא הורגת אותי. אז אני אנסה להוכיח לעצמי את מה שאני בעצם יודעת, רק שהפעם אני אשים לב.

טוב, אז אקדים ואומר שאכן לא שכנעת אותי
יופי. באמת. כי לו שכנעתי אותך לא היית כותבת את כל הדברים היפים שכתבת עכשיו והיה נגמר לנו הדיון. אישית, הוא חשוב לי. סליחה על האינטרסנטיות, אבל בגלל שאני חדשה בזה אני בעצם במצב של ניסוח ראשוני של מה שאני מרגישה וחושבת ביחס לצום. כשאני מנהלת איתך דיון זה מכריח אותי לחשוב וזה טוב לי.

בפעמים שצמתי זה באמת היה הדבר החיובי העיקרי אליו שמתי לב, זה מאד כיף.
בפועל, כל הפעמים שניסיתי, זה פשוט עשה לי רע
יכולה להסביר איך שני אלו מתארים את אותה חוויה?

באמונה שלי אם בשביל להרגיש נפלא צריך לעבור כזה סבל, אז זה מעמיד בספק גם את הנפלאות הזו עצמה
נקודה ממש ממש חשובה! אבל יש לזה הסבר לא רע בכלל (לדעתי).
כמו שאני רואה את זה, יש שני סוגים של צום.
1) זה שבא באופן טבעי, עקב מצב של מחלה שבו פשוט אין חשק לאכול, לפעמים אפילו במשך כמה ימים. במצב הזה הגוף גם סובל אבל הסבל הזה נבלע בתוך הסבל של המחלה ומבין השניים הצורך המכריע הוא להחלים. אם הולכת עם הגוף לא תאכלי ותקבלי בהכנעה את זה שאחרי כל הסבל תהיי בריאה.
2) זה שבא מתוך חשק לצום ולא מתוך קריאה של הגוף. בכל מקום שבו תקראי תראי שיש המלצה גורפת להכין את הגוף לצום. ההכנה כוללת פרידה מסודרת מכל מה שמזיק לגוף. סיגריות, אלכוהול, קפה, מזון תעשייתי וכו' וכו' עד שמגיעים לתזונה חיונית לגמרי ואפילו למיצים. וכתוב בפירוש שאם את צמה אחרי שהכנת את עצמך כראוי את לא אמורה לסבול מכל הזוועות האלה. לא יודעת אם את זוכרת אבל זה בדיוק מה שקרה אצלי. גם בצום הראשון, ולמרות שאני לא בהתנזרות מוחלטת, לא סבלתי משום תופעת לוואי כזו שמיוחסת להתחלות של צום.
אני חושבת שלצום יצא שם רע כי אנשים עושים בו שימוש כדי להתנקות. או אז כל הסמפטומים של ההתנקות מתנקזים בלית ברירה לתחילת הצום ונראים מבחוץ כאילו זה חלק אינטרגלי מצום.
ובכן, זה לא.
את בהחלט לא אמורה לעבור סבל לפני שיהיה לך טוב. אני מסכימה עם זה לגמרי. ואם תרצי לצום ותקחי את זה ברצינות זה לא יקרה.

מילה על טבעיות וחשקים - למרות שזה נראה פשוט אני לא בטוחה שהאבחנה כל כך חדה. לצום הראשון שלי באמת יצאתי מתוך סקרנות גרידא. אבל אחרי שהתנסיתי בזה, שני הצומות האחרים היו לגמרי קריאה של הגוף ובמבט אחורה אני יכולה לראות שם סיבות נפשיות ופיזיולוגיות ברורות לגמרי.

זו לא קריאה מהסוג שיש במחלה, שאני פשוט נכנעת לתכתיב של הגוף, אבל בהחלט חשק מובחן לצום. והתחושה שלי לגבי החשק הזה היא שלא הייתי מכירה אותו לולא התנסיתי בזה פעם אחת וגם שהוא מאוד טבעי. הוא דיבור של הגוף כמו כל דיבור אחר. אני יכולה להחליט שזה לא מתאים לי עכשיו או לא מתאים לי בכלל אבל אני יכולה לשמוע את זה. אבל כמו בהרבה דברים אחרים, השמיעה שלנו לא יכולה להיות מופנית למשהו שהמוח לא מאמין שהוא קיים.

בנעורי טיעון כזה בדיוק היה בא על מנת לשכנע למה אין שום נזק בלהכניס לגוף חומרים לא חוקיים ברמות חוזק משתנות...
ועל כך אענה שכמו שכבר כתבתי - טיפשה אני לא

ועל האופן שבו אחרים שומעים את דבריי ועושים בהם שימוש כבר מזמן הפסקתי לקחת אחריות (ותודה לאל על זה...

)
לפעמים אני אומרת משהו ואחד מילדיי מחזיר את זה אלי באופן הפוך כל כך מזה שאליו כיוונתי עד שברור לי לגמרי שמוטב להרים ידיים בעניין הזה של דור העתיד. בכל אופן, במשפחה שאני מגדלת...

הפנטזיה הסודית שלי היא ללכת לאיזה מקום כזה שמסתובבים בו כל היום בחלוקים לבנים ורכים ואנשים אחרים דואגים לאוכל בריא וטוב בזמן
זו גם הפנטזיה שלי!
שיגישו לי סלט טרי ושונה בכל רגע נתון בו אני רוצה!

הפנטזיה הסודית שלי היא ללכת לאיזה מקום כזה שמסתובבים בו כל היום בחלוקים לבנים ורכים ואנשים אחרים דואגים לאוכל בריא וטוב בזמן הארוחות ואני רק צריכה לחשוב על הספר האידיוטי הנוכחי שאני קוראת.
מותק, קוראים לזה בישראל "מצפה ימים" או, בגירסה היותר יקרה, "יערות הכרמל".

תמצאי איזו דירה למשכן ויאללה, את מסודרת.
ולעצם העניין - גם אני עסוקה באוכל כשהוא איננו אבל רק אם אני חושבת שאני צריכה להכין אותו

אז 5 ימים ללא לחם מתחילים. אבל זה לא ממש ניסוי, כי כבר עשיתי את זה ואני יודעת מה יהיה
את לא יודעת. את יודעת שיהיה יותר טוב מעכשיו. את לא יודעת כמה טוב... ואני מאחלת לך שזה יהיה טוב יותר מהפעם הקודמת.

הניסוי האמיתי זה 5 ימים ללא טחינה. כי טחינה עושה לי רע אבל היא "בריאה" ובגלל שטחינה "בריאה" אני אוכלת ממנה בלי סוף והיא הורגת אותי.
מרתק! שמעת פעם את ד"ר תל-אורן בהקשר הזה? כמעט בכל הרצאה שלו הוא מזכיר ששומשום זה מזון אלרגני ביותר ובגלל שהוא לכאורה בריא המון אוכלים אותו בלי לדעת שחלק מהבעיות שלהם הן תגובה אלרגנית לשומשום. את עושה ניסוי ממש חשוב.

בהצלחה רבה. בבקשה אל תשכחי לספר איך זה הולך ומה למדת. לפעמים את איומה. מעלה את הרעיונות הכי טובים ואז הולכת לקרוא ספר ושוכחת לחזור.

וזה מזכיר לי שרציתי לשאול כבר מזמן אם יש פה עוד מישהי שאכילת שמן זית גורמת לה לדגדוג באף ואפילו צורך לקנח אותו. אני ככה ומישהי פעם אמרה לי שלשבעים אחוז מהאוכלוסיה המערבית יש רגישות לשמן זית שמתבטאת בגירוי של האף. לא יודעת לגבי המספרים אבל אני שוקלת להיפרד מהשמן האהוב לכמה זמן ולראות מה יקרה.
היום למשל אכלתי סלט מדהים בצבעוניותו בלי שמן זית ורק עם מעט לימון. היו שם המון רימונים וענבים בנוסף לירקות וזה היה כל כך טעים שלא הייתי צריכה שמן ובטח שלא מלח. תענוג.

אם להיות כנה עד הסוף אז בעקבות אכילת הסלט הזה כנראה לא אזכה בתואר "אם השנה".
נשארו בבית ממש מעט ירקות ופירות כי המשלוח מאחר בכמה שעות. עמלתי לארגן מהם סלט כדי שלילדים יהיה מה לאכול ובניתי על השייק שנשאר לי. אבל אז טעמתי. וזה היה כל כך כל כך טעים שלא הצלחתי להוציא את הכף שלי מהקערה המרכזית. וחשבתי לעצמי "הילדים, הילדים, שיהיה לילדים מה לאכול" אבל אז גם חשבתי "רק עוד כף אחת". הבעיה היתה שאת המחשבה הראשונה חשבתי פעם אחת ואת השנייה חשבתי הרבה פעמים...
לא לדאוג. לכולם שלום. העובדת הסוציאלית שנשלחה אלינו הביתה לראות מה קורה נאלצה לחזור בבושת פנים מול שלושה ילדים עם פה מלא גרעיני רימון מתוקים. מי יטען להזנחה פושעת מול מראה שכזה?

בהצלחה רבה. בבקשה אל תשכחי לספר איך זה הולך ומה למדת. לפעמים את איומה. מעלה את הרעיונות הכי טובים ואז הולכת לקרוא ספר ושוכחת לחזור.

חמודה גוגוס. זה באמת ככה, אבל סתם בגלל שאני מוסחת בקלות. או שוכחת בכוונה כי לא הולך לי.
אני אחזור לספר. בטח.

ועכשיו אני הולכת לפצח רימון כי עשית לי מזה חשק.

_בפעמים שצמתי זה באמת היה הדבר החיובי העיקרי אליו שמתי לב, זה מאד כיף.
בפועל, כל הפעמים שניסיתי, זה פשוט עשה לי רע
יכולה להסביר איך שני אלו מתארים את אותה חוויה?_
התכוונתי שהדבר ה(כמעט)יחיד שהיה לי כיף וטוב בחוויה הזו היה לא לעסוק במזון. בכלל בכלל. לא לחשוב עליו, לא לגעת בו, לא להתהות לגביו, לא לתכנן אותו. פשוט... לא.
כל יתר החוויה (כמעט) היתה שלילית.

אני מקבלת שמאד יכול להיות שאם הייתי מכינה את עצמי פיזית במשך לא מעט זמן, חוויית הצום היתה שונה עבורי ויכול להיות שמתישהו אהיה מספיק סקרנית בשביל לנסות את זה (חייבת להודות שבינתיים זה לא מאד מושך אותי

) אבל למרות הכל עדיין יש לי תחושה חזקה שלגוף הספציפי שלי לא טוב לא לאכול למשך זמן ארוך.
ודרך אגב כבר קרה לי כמה וכמה פעמים, שהייתי חולה ומאד לא התחשק לי לאכול ולא אכלתי נגיד יומיים והרגשתי חלשה מאד, והייתי בטוחה שזה בגלל המחלה, ובכל זאת השתכנעתי לאכול קצת ואני מדברת פה ממש על כמות קטנה, נניח כמה כפות של מרק עוף (זו ששכנעה, היתה אמא שמאמינה בכל ליבה שמרק עוף יכול להבריא כל מחלה) ואז הפלא ופלא אחרי האכילה הגיע רגע המפנה במחלה. הרגע שבו הגוף מסיים להיות חולה ומחליט שאפשר עכשיו להתחיל להבריא.

הפנטזיה הסודית שלי היא ללכת לאיזה מקום כזה שמסתובבים בו כל היום בחלוקים לבנים ורכים ואנשים אחרים דואגים לאוכל בריא וטוב בזמן
נראית לי פנטזיה משותפת לכול הנשים בדף הזה ואולי גם מחוצה לו. אני בטוח שייכת לפנזטיונריות הללו.
גוונים - כול מה שכתבת על צום תקף גם לגבי. ממש לא מתאים לי יותר מכמה שעות ללא אוכל.

ועכשיו אני הולכת לפצח רימון כי עשית לי מזה חשק.
אם כבר רימון - אתמול פיצחתי רימון, הוספתי לו שקדים חתוכים, כוסברה וארוגולה. אין מילים...
גוגוס, אתמול הכנתי סלט גוגוס- המון ארוגולה ( זהו, התמכרתי), כוסברה, חסה, ושאר ירקות ולא הוספתי מלח.
לא הייתי צריכה.
יש לי הרגשה שכול הירוקים מורידים את החשק למלח כי בכול סיטואציה אחרת אני מוסיפה מלח.

עדיין יש לי תחושה חזקה שלגוף הספציפי שלי לא טוב לא לאכול למשך זמן ארוך.
כן... מבינה לגמרי. גם אני הרגשתי ככה, בעצם כל חיי. אבל אז פתאום משהו בי נדלק. ככה קרה לי גם עם התזונה החיונית.
זה מזכיר לי שבאתר ההוא על צומות יש רשימה של אנשים שלא כדאי להם לצום. אחרון ברשימה זה "אנשים שצום מפחיד אותם" ובמקומות אחרים ראיתי דברים כמו "אנשים שלא רוצים לצום".
זה נשמע מגוחך אבל זה משהו שחשוב לומר. שככל שרעיון רחוק יותר ממה שאת עושה עכשיו כך מוטב לרצות בו חזק יותר לפני שקופצים ראש למים.
אני מאמינה שחלק מהחוויות השליליות של אנשים עם ניסויים, מכל סוג שהוא, לא רק בתזונה, נובע פשוט מהתנגדות פנימית לרעיון שמושתקת לטובת משהו אחר. אני נגד כל השתקה שהיא.

הפלא ופלא אחרי האכילה הגיע רגע המפנה במחלה.
בטח! גם לי קרה הרבה. אני חושבת שיש פה שני דברים. ראשון, זה שבאמת יש רגע כזה שבו מתאים לחזור לאכול. אני חושבת שזו לא תחילת ההבראה אלא סוף ההבראה ותחילת הבריאות

ולפעמים בתוך המחלה והחולשה קשה באמת לדעת שהרגע הזה הגיע כי למי יש כוח אפילו ללעוס כשהגוף חלש ממחלה וחוסר אוכל? אפשר לפספס את זה ובשביל זה יש הורים עם קמצוץ (או יותר) דאגנות שיזכירו לנו שבעצם לאכול זה טוב.
שני, זה שקשה לדעת כמה זמן של צום נדרש לכל מחלה. לא כל מחלה צריכה צום של שבוע... אולי לאלו שאנחנו מכוונות אליהן מספיק יום. או יום וחצי. או יומיים. ואז מגיע הרגע שלהן.
ובעצם עוד אחד, שלישי, וזה שבטוח יש מחלות שמתנהלות טוב יותר תחת אכילה ולא תחת צום. לא רואה סיבה לקבוע פה משהו מאוד מאוד גורף כי אין לי שום מושג. אבל זה שברוב המקרים של המחלה מפסיקים לאכול אומר משהו. זה לא אומר כלום על משך הזמן שבו מתאים להפסיק לאכול, רק על זה שההפסקה עצמה טבעית ורצויה.

יש לי הרגשה שכול הירוקים מורידים את החשק למלח כי בכול סיטואציה אחרת אני מוסיפה מלח.
כפיים למנגו! איזה יופי של סלט. לכבוד הוא לי שהוא על שמי. למרות שעל שמי צריך לקרוא באמת לכל הסלטים שיש בהם פירות. זה הכי אני...

אני מנחשת (תכף אלך לבדוק אם יהיה לי כוח) שבירוקים יש מליחות טבעית לא מבוטלת ושמתישהו זה פשוט מספיק.
יישר כוח על האומץ. אני נאלצתי לעבור התחבטויות נפש עזות, כאילו מדובר בהחלטה גורלית, לפני שעשיתי את זה בפעם הראשונה. ותראי אותך, לא ממצמצת לשנייה...

אגב בלי מצמוץ, האמצעי שלי מצא את הבקבוק עם השייק הירוק שלי (יותר מ 60% ירוקים) והכריז שמהיום הוא ישתה את שני השלוקים האחרונים בכל בקבוק.
שאלתי אותו אם ההכרזה הזו דורשת ממנו אומץ והוא ענה שלא. שהוא פשוט ינסה. בינתיים הוא עומד פה לידי ומחסל בשקט כבר חצי מארוחת הערב שלי. מה קרה לשני השלוקים האחרונים לעזאזל?

ובעצם עוד אחד, שלישי, וזה שבטוח יש מחלות שמתנהלות טוב יותר תחת אכילה ולא תחת צום.
מיגרנה, למשל. לפחות אצלי. רק כשאני אוכלת משהו ( ורצוי פחמימתי כמו לחם, אפילו חתיכה קטנה) זה עוזר ומרגיע.
אם אני לא אוכלת זה מחמיר.
אני מנחשת (תכף אלך לבדוק אם יהיה לי כוח) שבירוקים יש מליחות טבעית לא מבוטלת ושמתישהו זה פשוט מספיק.
נראה לי שהניחוש שלך נכון.
לא הייתי צריכה למצמץ עם הסלט, זה היה ממש טעים לי בלי מלח.

ובמקומות אחרים ראיתי דברים כמו "אנשים שלא רוצים לצום".
אהבתי:-)
זה באמת נכון...

לגבי הבחור שצם. הוא רווק, לדעתי העביר סדנה או שתיים בזמן הצום אבל לא חושבת שהוא עבד פיזית...
הרגיש מעולה וחיוני, רזה המוןןןןן.

לגבי צום..
בחברת השפע שלנו זה נראה כל כך מוזר לאנשים לצום אבל לא נראה מוזר לאכול כל היום..
זה טבעי לקיבה להיות מדי פעם ללא אוכל.
בעל חיים שאפילו קצת מרגיש לא טוב לא יאכל כלום כלום כלום...
ובגלל שכמעט כל אחד סובל מאיזה מיחוש, דיכאון, ועניינים אחרים שהתרגלנו אליהם לאף אחד לא יזיק לצום.
ברור שזהעניין של בחירה ואני למשל בחיי העמוסים לא יכולה לאפשר לי את המרחב הזה אבל ברור שיום יבוא וגם אגיע לזה...
הגוף כולו מכוון לריפוי. 24 שעות ביממה וברגע שמונעים ממנו מזון (לתקופה מוגדרת כמובן) הוא פשוט פנוי לרפא את עצמו....
האלטרנטיבה היותר רכה היא צום מיצים
והאלטרנטיבה היותר רכה וקלה מזו היא פשוט לעבור לתפריט פירות....

בחברת השפע שלנו זה נראה כל כך מוזר לאנשים לצום אבל לא נראה מוזר לאכול כל היום..
אני חושבת שעל זה יש הסכמה די רחבה. השאלה היא מה לגבי אנשים שדווקא לא אוכלים כל היום אלא ממש במידה וסוגרים בסטה בשעות נורמליות. האם גם הם אמורים לצום.

בחיי העמוסים לא יכולה לאפשר לי את המרחב הזה
זה מאוד מדויק. כשצמתי בישראל עשיתי את זה על ימים שהיה לי פנאי. הילדים היו אצל סבא וסבתא ולא הייתי צריכה לעבוד וכו'. הפחיד אותי מאוד לצום, בטח בפעמים הראשונות, גם בלי השגחה וגם בתוך זרם החיים הרגיל.
עכשיו אני הולכת לנסות את זה בלי עזרה אבל גם בתוך זרם של חיים אחרים. יש לי פה איזו שלווה גדולה ותחושה של חוסר דחיפות. שמתי לב לזה בצורה מאוד משונה. בישראל תמיד היה לי בלוק כזה שעליו כתבתי את כל הסידורים שצריך לעשות. תמיד היה בזה משהו מתסכל לראות אותו מתמלא ומתמלא למרות שדברים נמחקו כל הזמן. גם כאן יש לי בלוק כזה אבל אחרי ההתארגנות הראשונית לא נגעתי בו יותר. בדיוק הלכתי לחפש עכשיו משהו וראיתי יש עליו אבק! אבק על בלוק הסידורים שלי זה משהו שחשבתי שאראה רק כאשר המשיח ינחת אצלי בסלון ויבקש כוס מים.
אז חשבתי לעצמי שאם אין לי סידורים בכלל, וחיי רגועים ושלווים, אז אולי אני לא חייבת לחכות ממש לפנאי אמיתי ויכולה לנסות לשלב את זה בתוך החיים כפי שהם. אגלה עוד מעט.

_האלטרנטיבה היותר רכה היא צום מיצים
והאלטרנטיבה היותר רכה וקלה מזו היא פשוט לעבור לתפריט פירות...._
כאמור, אין לי ידע מניסיון. ממה שקראתי צום מיצים מאריך את הגעת האפקט של הצום לפחות פי שניים. ותפריט פירות הוא קצת בעייתי כי אם אוכלים כמויות אדירות של פירות או בשעות לא מתאימות אז הגוף עדיין לא נח. יותר קל לו אבל מנוחה זה לא. באופן כללי שאלת ה"מה" מכניסים לגוף היא תמיד רק אחת מיני רבות. היא קובעת הרבה אבל לא הכל. כמויות, הרכבים, שעות וגם התייחסות כללית לאכול ולאכילה עושות את שלהן.

מסכימה! גם אני הכי נהנית כאן. ואיזה כיף שגם את. השמחה שלך נורא מדבקת, את יודעת?
זה בהחלט הדף הכי שמח שאני נתקלתי בו באתר הזה!
לצערי ההתכתבות קוראת בקצב מסחרר ואני לא עומדת בקצב אבל מדי פעם פותחת רק לקבל משב אוויר רענן וחיוני (-:

ביום שבו אני אגלה ש אין לי סידורים בכלל, וחיי רגועים ושלווים אני אהיה כל כך מאושרת, שבכלל לא ישנה לי מה אני אוכלת...

(אולי האהבה שלי ליום כיפור נובעת מהשילוב של צום והעדר מוחלט של סידורים?)

עדינה יקרה, כל כך כיף לי שאת משאירה פה סימן מדי פעם. שולחת לך חיבוק חם.

ביום שבו אני אגלה ש אין לי סידורים בכלל, וחיי רגועים ושלווים אני אהיה כל כך מאושרת, שבכלל לא ישנה לי מה אני אוכלת...
ביום שבו אני גיליתי את זה התחלתי לפחד ולתהות מתי זה ייגמר לי...
בטח כשנעבור מהמגורים בקולג'. כשתישרף נורה, במקום לשלוח מייל אני אצטרך ללכת לקנות אחת. כשאזדקק למיטה כי יש לי אורחת, במקום לשלוח מייל אאלץ לדאוג לאחת, לסחוב אותה ולחבר הכל. כשיתלכלך לי מול הבית אני אצטרך לנקות בעצמי וכאשר ייגמרו לי שקיות פח האשפה אצטרך לקנות במקום להמתין בשקט שהן תופענה באורח פלאי בתיבת הדואר שלי...
אח, איזה חיים. חבל שאי אפשר להישאר פה לנצח.

אה... וכאשר תחסר לי אדמה לשתילת עציצים אני אצטרך לקנות לי כזו בשקית במקום לרדת למטה ולשנורר אדמת חפרפרות...

הנה הסיפור על יום מוצלח במיוחד.
בילדותי נהגנו להנביט שעועית בצמר גפן בבית. אני לא יודעת אם זה היה רעיון של אמי הביולוגית או של דורית נוסבאום, המורה האגדית לטבע בבית ספר אילנות, אבל בין אם כך ובין אם אחרת - אני הייתי מכורה. זה היה מן קסם כזה. שמים משהו לבן וקשה על חומר שעיר לבן ורך, מוסיפים קצת מים ועם מעט סבלנות יוצאים משם דברים אחרים לגמרי.
בדיבעד, מה חבל שאחרי שהעסק התחיל להשחיר פשוט זרקנו אותו לפח. אף אחד אז לא העלה בדעתו לאכול נבטים... מה אנחנו, משוגעים?
חיכיתי בסבלנות הרבה זמן שיהיו לי ילדים ואוכל לארגן איתם תעלולים שכאלה וכבר די הרבה זמן שיש לי ילדים ובגיזרת הנבטים לא קרה דבר.
היום קרה!

לקחתי את שני הביתיים שלי למבצע הפקת אדניות שהוכתר על ידי המרכזי כיום המוצלח ביותר שבילינו ביחד. מדהים כל פעם מחדש כמה מעט צריך כדי לשמח.
השמש שיצאה לה והבהיקה כל הבוקר בהחלט תרמה למצב הרוח הטוב.
יצאנו לדשא האינסופי ואספנו בשקדנות עלי שלכת, שמהם יש מיליונים. אחר כך התחיל מבצע מיחזור מגניב.

זוכרות שאני מזמינה חסה שמגיעה עם האדמה שלה? זו נראית לי אדמה איכותית מאוד וחבל לזרוק אותה. אז שמרתי. ככה סתם כמו שהיא שתתייבש לה ותמתין בסבלנות.
מה שעוד שמרתי זה את מיליוני הפלסטיקים שבהם מגיע כל ירק לא משנה אם הוא צריך עיטוף או לא. בחרתי שמונה קופסאות מוצלחות במיוחד והלכנו לערבב את האדמה של החסות עם שברי עלים יבשים כדי להכניס הרבה אווריריות לתערובת. בשלב מסוים הבנתי שלא משנה כמה עלים נכניס עדיין תחסר לנו אדמה בכדי למלא את כל שמונת המיכלים.

אין בעיה. ירדתי לדשא וניגשתי בעוז לאחת הערימות שהחפרפרות הנחמדות השאירו לי וחמסתי את כולה. בגלל שהן מעיפות הכל לכל הרוחות זו אדמה סופר אוורירית אם לא מהדקים אותה. כל גרגיר עומד דום בפני עצמו. כאשר הכל התערבב יצאה לנו תערובת מהסרטים. משהו איכותי ביותר. אם אחד הזרעים יתלונן אני מגלה אותו חזרה לפרי שממנו הוא יצא. נראה אם שם יהיה לו כל כך טוב כמו אצלנו...

והזרעים להנבטה? הזמנתי שקית של שעושית מעורבת למאכל. רציתי להנביט חלק ולבשל את השאר. חשבתי יגיעו שלושה ארבעה סוגים וזהו. נברור לנו וננביט. איזה שלושה ואיזה ארבעה? אלוהים אדירים, כמה סוגי שעועית יש בעולם הזה?
מאחר והחלטנו להנביט גם עגבניה, פלפל אדום וכתום ומלון, נשארו רק ארבעה מיכלים לשעועית. בשלושה שמנו סוגים מובחנים (לבנה ענקית, אדומה בצורת כיליה ואזוקי) ואת כל השאר שפכנו למיכל אחד סתם ככה. את הזרעים האחרים גירדנו מהאוכל הביתי (או, נכון יותר לומר, השפרצנו מהאוכל הביתי, אם מתייחסים לעגבניות השרי).

השלב האחרון היה כתיבת שלטים קטנים לכל מיכל. המרכזי שלי, שעושה צעדים ראשונים בכתיבה, שקד עליהם במשך כמעט שעה. מזל שאחותו התמכרה לקורקינט שלה ולא הרגישה זנוחה בכלל.
וכל זה בשמש חורפית מהממת, לעיניהם המשתאות של חברי הקולג' העוברים והשבים, שלפי הלבביות בה הם בירכו אותנו לשלום, כנראה הפיקו הנאה מרובה המהמחזה.
הכנסנו הכל הביתה לאדן החלון הגדול של המטבח ועכשיו...מחכים בסבלנות. אה, כן, ומשקים.

ואם את כל זה אני כותבת מעל סלט אדיר מימדים ושווה באופן מיוחד אז סימן שיש לי אחלה יום. (עגבניות מרהיבות, קצת פלפל אדום, נבטים שמנמנים, מלא בצל ירוק, בוחטה רוקט ובוחטה בייבי תרד, חופן פטרוזיליה והמון כוסברה, חסה מתפצפצת וערימה נאה של תותי בר אדומים ועסיסיים. לימון ושמן זית. מה עוד אפשר לבקש? שגם מחר תהיה לנו שמש כזו).

גוגוס,
תענוג צרוף!

מה דעתכן על צום לסירוגין (24 שעות פעמיים בשבוע, או גירסה אחרת)

xvdbtt]צום לסירוגין eat[/po]-fast-live-longer-hd shortfilms

גוונים, תודה @}

הי נוודית, ברוכה הבאה. סיימתי עכשיו לצפות בסרט. תודה על השיתוף. ממש מעניין. למרות שמצחיק קצת לחשוב כמה משאבים (זמן, כסף והון אנושי) מושקעים בכדי לגלות את מה שבעצם כבר ידוע... ותחילת הסרט, עם האיש שגילו עבר את המאה ורץ מרתון, רק ממחישים את זה. הוא לא היה זקוק לכל כך הרבה מחקר יקר כדי לדעת שאכילה במנות קטנות מאריכה את החיים.

לגבי הרעיון של הסרט - מודה שאני מתקשה להבין למה יש צורך לקרוא לצמצום קלורי צום. צום למיטב הבנתי זה אפס קלוריות. צום מיצים, צום פירות או צום 600 קלוריות אינם צום. הם פשוט הורדת מספר הקלוריות שאדם צורך. וברור שזה יהיה משמעותי. וזה יהיה משמעותי ככל שהאדם צורך בשיגרה שלו יותר מדי קלוריות.
ועוד נקודה כללית - עיסוק בלעדי בקלוריות בהקשר של תזונה נראה לי אנכרוניסטי בצורה ממש קיצונית ואישית יש לי קושי מול זה. יש אמירה כללית בהתחלה שנוגעת לקשר בין אכילה מופרזת של חלבון להזדקנות אבל בזאת זה נגמר למרות שזה כנראה לב העניין, אבל נראה שהם חשבו שלאנשים קל יותר לחשוב בקלוריות ולזה נתפשו. אני חושבת שיש משהו מדכא בסרט שנעשה בשנות האלפיים וכל כולו קלוריות.

אני חושבת שיש נקודה מרכזית בסרט שמפוספסת - כל המדידות של לפני ואחרי מתייחסות אל נורמה שנוצרה על סמך אנשים שהתזונה שלהם מלכתחילה גרועה. זה כמו להשוות את הגדילה של תינוקות יונקים לזו שלתינוקות הניזונים מתמ"ל.

אני מבינה לגמרי את הצורך הנואש של אנשים לשמור על הרגלי התזונה שלהם. באמת מבינה. אבל אני חושבת שגישות כאלה כמו זו שמציג הסרט הן חלק מזרם שבפועל נותן להן הרבה לגיטימציה. אני בעד הבנה ונגד לגיטימציה. אלו שני דברים שונים.

אז מה דעתי? שמצד אחד, ברור שדרך חיים כזו עדיפה על דרך חיים שבה אוכלים כל יום יותר מדי וכל יום מזון גרוע. ברור לגמרי. וברור שהוא ירזה ושכל המדדים שלו ישתפרו. הוא אוכל איום ונורא.
ומצד שני, זה פשוט הרע במיעוטו. ומהצד שלי זה נראה כמו היאחזות ממש נואשת בצורת האכילה מערבית בכל מחיר.

לזכותו ייאמר שהוא לא מכחיש שום דבר ולא מדחיק שום דבר. הוא למד והבין וקיבל החלטה מאוד מודעת ומושכלת להסתפק בצמצום נזקים. זו האמירה הכי ברורה בסרט ואני מצדיעה לו על הכנות.

שוב תודה על הסרט. חיזק אצלי את הרצון לצום וגם סיפק לי כמה הסברים ממש ממש טובים לכל מיני שאלות. בעיקר לשאלה למה המחשבה מתחדדת כל כך בצום ומה הקשר בין צום לתהליכי הזדקנות ברמה הביולוגית.

תודה

נוודית, עוד נקודה למחשבה בנוגע לסרט ועוד אחת בנוגע לרעיון של צום לסרוגין

משהו מאוד צורם בכל הרקע שיש מאחורי הסרט הזה כי גם הדברים הבריאים הם עקומים לגמרי כשמבחינים בפרטים הקטנים.
למשל, ג'ו, זה שאוכל חיוני ומוגדר כאדם מזן חדש, נצפה בעודו מכין לעצמו ארוחת בוקר. איזה הבדל תהומי יש בינו לבין אנשים אחרים שהתזונה שלהם חיונית...
כל הארוחה שלו יוצאת משקיות שהיו במקפיא. אחרי שהוא מערבב את זה הוא יוצק מעל כמות נכבדה של אבקה לבנה מבהיקה שאני מעדיפה לא לדעת מה יש בתוכה וגם לא מגלים לי. התזונה שלו אולי מלאה ברכיבים מזינים אבל היא סינתטית. והאמת היא שהחלק בסרט שמתייחס אל ג'ו משאיר תחושה עמומה שגם האיש עצמו סינתטי. הוא לא צוחק, לא מחייך, לא מדבר כמעט.

למשל הצום הראשון של הגיבור, זה שבו הוא לא אכל ארבעה ימים. משהו באמון של הסרט הזה בצום הוא לקוי. שום צום הוא לא באמת ולכן גם בצום הגדול יש בעצם מרק יומי שערכו התזונתי 50 קלוריות. המרק הזה, האבקה הזו עם המים החמים במלון, היא משהו שלא הייתי מכניסה לפה גם אם זה היה המזון האחרון בעולם. ולא בכדי הוא גם נאכל ככה - בחדר בודד בבית המלון, מעורבב בעזרת עט של המלון כי אין סכו"ם. זה שיא העליבות. אין יותר נמוך מזה. כשצמתי ארבעה ימים לא הייתי בשום אופן במצב של עליבות. ואולי בגלל זה היה לו כל כך קשה. כי היחס המקדמי שלו לדברים שאמורים להיות בריאים הוא שהם מקפחים ויוצרים מרמור. זו לא גישה בריאה בכלל לשינוי אבל אולי זה לא מפתיע כי כל מה שהוא רוצה זה לא לשנות כלום עד כמה שניתן.

אגב, אני לא יודעת מה חשבת עליו אחרי השינוי אבל אני כמעט ריחמתי עליו. נכון, הוא רזה מאוד. ונכון, כל המדדים של בדיקות הדם השתפרו מאוד. אבל תראי איך הוא נראה. הוא העלה עשר שנים בגיל. משהו בו נראה כל כך זקן אחרי כל זה. כל הנמרצות ושמחת החיים שליוו אותו בתחילת הסרט פשוט נעלמו. הוא הפך להיות מן מבוגר טרוד בענייני בריאות. לגמרי כבוי. ועלתה בי השאלה "מהי בריאות?" והאם מדדים של בדיקות דם ראוי להם שייצגו אותה לבדם במערכה על בריאותו של אדם. אני חושבת שכאשר מדדים כאלה משתלטים לנו על החיים משהו עמוק בבריאות שלנו נפגע אנושות. ואני גם חושבת שזה מה שקורה כאשר הבריאות נקשרת כל כך חזק לתחושה הזו של "צריך" ו"אין ברירה כי אחרת אני אהיה חולה" ומילים כמו מחירים וסיכונים...

ולעצם הרעיון של צום לסרוגין - כלומר, נגיד שהרעיון היה לאכול מזין ובריא יום אחד ובזה שאחריו לצום וככה יום אחרי יום. בתחושת הבטן שלי עדיף לצמצם כמות יומית על בסיס קבוע מאשר לצום לסרוגין. אני חושבת שזה שם את הגוף על רכבת הרים תמידית. מי שמעניין אותו צום, או שכמוני יש לו ממש דחף לצום, נראה לי שכדאי שיצום מתי שעולה הדחף או העניין ובכל מקרה - אחת לכמה זמן. אצלי למשל אני רואה שזה מגיע ממש כל ארבעה חודשים. לא יודעת למה.
לא נראה לי שהגוף בנוי לדיכוטומיה על בסיס קבוע. אבל... מאחר וזה מסקרן, יכול להיות שאני אנסה בעצמי מתישהו ואז יהיה לי מידע מסוג אחר. אני לא מנסה עכשיו כי אני מרגישה שאני בהתנגדות לרעיון (כלומר, עולים בי מייד נימוקים שליליים). אני לא בטוחה שזו התנגדות לרעיון עצמו כי כאשר הסרט התחיל דווקא ממש הסתקרנתי וחשבתי לעצמי המממ... מעניין....
אבל ככל שהסרט התקדם נוצרה בי התנגדות ואולי זה בגלל האופן שבו הרעיון מוצג ולאו דווקא הרעיון עצמו.

נוודית, שוב תודה. גרמת לי לחשוב הרבה ועוד היד נטויה

ותפריט פירות הוא קצת בעייתי כי אם אוכלים כמויות אדירות של פירות או בשעות לא מתאימות אז הגוף עדיין לא נח. יותר קל לו אבל מנוחה זה לא. באופן כללי שאלת ה"מה" מכניסים לגוף היא תמיד רק אחת מיני רבות. היא קובעת הרבה אבל לא הכל. כמויות, הרכבים, שעות וגם התייחסות כללית לאכול ולאכילה עושות את שלהן.

אם אוכלים אך ורק פירות הגוף לא צריך לנוח!!! הוא עובד בצורה אופטימלית..באמת..זה פשוט מדהים
הרי פירות זה המזון האולטימטיבי. לא צריך לבשל, לטגן, להמליח, לאפות, לאדות. הוא פשוט מושלם. אתה ערני בטירוף כל היום...העיכול קליל...אין תחושת כמיהה למזונות אחרים
בקיצוראם באמת אוכלים רק פירות 10 אחוז חלבון ו10 אחוז שומן - לא צריך לצום אלא כן יש איזו מחלה או תחושה שהגוף צריך איתחול כללי...

אם אוכלים אך ורק פירות הגוף לא צריך לנוח!!!
קוסמת, אני חושבת שאי אפשר לומר את זה כטענה גורפת. אני מכירה אנשים שניסו את זה ולא הרגישו ככה. בעיקר אצל מי שבחרו לאכול חלק ניכר מהמזון שלהם אחרי רדת החשיכה או אצל אלו שיש להם הפרעת אכילה ופשוט אוכלים כל הזמן, בלי קשר לרעב ושובע.
בנוסף, הדברים שמרעילים אותנו לא נמצאים רק באוכל. עדיאל תל אורן מדבר על זה לא מעט... על ההשפעה הלא מורגשת של זיהום האוויר ולעתים גם של זיהום המים. וזה לפני שאמרנו מילה על סטרס...

שאלה לי אליך בלי קשר למה שכתבתי למעלה - החוויה שאת מתארת נוגעת לאכילת פירות בלבד או שזה כולל אצלך גם ירקות?

גוגוס, תודה על מחשבותיך בנושא. אני מאד מסכימה אתך לגבי הסרט. המסרים שלו מבולבלים משהו, וגם נקודת המוצא שלו קצת מעוותת. ראיתי וחשתי את כל זה, אבל בכל זאת משהו מאד עניין ומשך אותי. המשכתי בחיפושים וקריאה על הנושא של Intermittent fasting. יש הרבה חומרי קריאה וסרטונים, שבאים מכיוונים שונים: הרזיה, בריאות, "בריאות", Bodybuilding. די מעניין.

בסופו של דבר החלטתי פשוט לנסות. התחלתי לצום (שותה מים בלבד) פעמיים בשבוע 24 שעות כל פעם. המשכתי בזה בערך חודש וחצי. לפני כשבוע הייתי צריכה להפסיק, מסיבה שלא שייכת לנושא, אני רואה את זה כהפסקה זמנית.

החוויה של ימי הצום הייתה מצוינת עבורי. מאד נהניתי מהחופש ומהמנוחה גם מאכילה, וגם ממחשבות והתעסקות עם אוכל. לי אישית מאד קל לצום 24 שעות, זה טבעי ונעים. הרגשתי קלילות בימים האלה, וגם בימים מסביב. המשכתי באורח החיים הרגיל שלי ובתפקוד השוטף. אני מחכה לחזור לשגרת הצום לסירוגין, וסקרנית איך זה ירגיש לאורך זמן.

אה... נוודית, את כבר בפול גז...
איזה יופי. וכבר יש לך מסקנות חיוביות. נהדר!
מעבר לתחושה הטובה, יש דברים ספציפיים שזזו אצלך? שינויים שהבחנת בהם בעקבות התקופה הזו?
אני ממש ממש סקרנית.
את רואה? החזרת לי את הסקרנות במקום הרתיעה שהתעוררה בי בעקבות הסרט.

איזה דבר משונה קרה לי אתמול. הייתי פשוט בשוק.

יצאתי עם שני הביתיים לסיבוב קניות. נכנסנו לסופר שיש בו מאפייה שווה ביותר והמרכזי שלי, שיהיה בריא, הריח את הלחמים הטריים וחשקה נפשו. אמרתי בסדר ויצאתי למסע צייד בעקבות לחם ברמה גבוהה. יש להם שם מן קלסר כזה שבכל עמוד מופיעה תמונה של הלחם ופירוט מטורף של כל מה שיש בו ובדיוק בכמה אחוזים ומאיזה סוג. ואני מדפדפת עוד ועוד ולא מוצאת שום דבר נורמלי.
אגב, מעניין לבדוק אם עושים את זה גם בישראל - כאן לכל לחם מדגן מלא מוסיפים גלוטן. הרי הגלוטן אחראי להתפחה... בדגן מלא יש ממנו פחות אז מוסיפים מנה וזה חותר תחת חלק מהרעיון של קמח בריא יותר. בגלל שהכל מפורט כל כך אפשר לראות בדיוק מה וכמה. בקיצור, התבאסתי.
שכנעתי את המתוק שלי שאין כאן לחמים טובים ושנעזוב את זה ופיציתי בקנייה של פסטה כוסמין שנערבב לנו לתוך הסלט. שיהיה.

בדרך חזרה נזכרתי ששכחתי לקנות ראשי סלרי. אוף. אני מכינה היום מרק ורציתי שני ראשים גדולי והם פרחו מזכרוני.

הגענו הביתה, התמקמנו ואחרי שעתיים יצאתי להביא את הבכור מבית הספר. המרכזי נשאר בבית לשמור על הקטנה שישנה.
כאשר חזרתי הביתה מצאתי על השיש שקית ענקית, עם איזה כיתוב אורגני. שאלתי את המרכזי אם אבא קפץ הביתה והוא אמר שלא.
לא הבנתי מאיפה השקית. הנחתי שהאיש כנראה קפץ הביתה והיה כל כך חרישי עד שלא שמו לב אליו.

ומה בשקית? לא יאומן. לחם אדיר מימדים שנראה מיליון דולר ועדיין חם וטרי, ושורשים בגודל עצום. ביניהם, ניחשתן נכון, שני ראשי סלרי.
לא שיתפתי את האיש בתוכניותיי למרק או בזה ששכחתי ראשי סלרי. ובטח ובטח שלא שיתפתי בחשק העז של המרכזי ללחם ובחשק שלי שאם כבר לחם שיהיה אורגני ושווה במיוחד.

הזוי, לא?

כשהוא חזר תמהתי מה קרה וזה בכלל שעשע אותי.
הוא יצא לארוחת צהריים עם אנשים מהעבודה. הם החליטו באופן ספונטני לנסוע רחוק לאיזו חווה אורגנית מדהימה שיש בה חנות ומסעדה. בגלל התפאורה התפתחה כמובן שיחה ערה על אוכל. כאשר שאר החברים שמעו מה הילדים שלנו אוכלים האיש שלי קיבל שטיפה הגונה ועצה להכין הרבה מרקי קטניות.
האיש התוודה שהוא לא מבין בזה כלום והבוס שלו לקח אותו ביד לתוך החנות ואמר לו שאנחנו חייבים להכין מרקי שעועית וגם לחם טוב לא יזיק. למה דווקא שעועית? מי יודע... הוא החליט שזה הכי בריא. הוא עזר לאיש לבחור פקעות ושורשים מתאימים ואמר לו איפה כדאי לקנות שעועית. כאילו מדובר באיזו קטניית גורמה שצריך לקנות דווקא בחנות ספציפית שכמובן מרוחקת קילומטרים מביתנו.
כך יצא שהאיש חזר הביתה עם לחם משובח ועם ערימה של שורשים למרק שעועית אבל בלי השעועית עצמה.

ועכשיו... נחשו מה אני משרה ומנביטה כבר שלושה ימים? ערימה של שעועית! והאיש שלי לא ידע עליה בכלל.

איזה עולם מוזר, הא?

סיפור קוסמי!
זה אומר שזה כיוון נכון בשבילכם (-:

שאלה לי אליך בלי קשר למה שכתבתי למעלה - החוויה שאת מתארת נוגעת לאכילת פירות בלבד או שזה כולל אצלך גם ירקות?

בעיה אצלי באכילת ירקות שזה תמיד עם מלח וגם רוטב מטופו שאני אוהבת לשים..לא המון אמנם אבל זה משנה לי את ההרגשה ולגמרי לא דומה למה שאני
חשה אחרי שאכלתי אנונה או בננה כמו שהן..(סתם נתתי דוגמאות את הפירות האלו...)

כשאני אוכלת פירות אני מתמלאת אנרגיה...כמעט כל דבר אחר יגרום לי תחושת עייפות קלה...וברור שאכילה לילית מזיקה בדיוק כמו אכילה
מוקדם בבוקר לפני שהגוף סיים את ניקוי הלילה וכו...
לא יצא לי להכיר אדם שהתמיד עם 811 למשך זמן ולא חש מעולה מעולה מעולה.
הבעיה היא שקשה להתמיד! פקטורים כמו התמכרות, אכילה ריגשית , חברתית כל זה בנוסף לכך שכ-ו-ל-ם כמעט אוכלים גרוע הם פקטורים שמונעים התמדה לצערי...

קראתי ב"הארץ" השבוע את "הראיון" (המעצבן) של איילת שני עם חזי לסקלי. הוא סיפר שבמשך שבע שנים ניזון מכוס אורז מלא בלבד ליום. היתכן??!
(סליחה על ההתפרצות - אבל זה היה נראה לי ההפך מאוכל חי וקצת קשה לי להבין שמישהו יעשה לעצמו את זה. שום פירות? שום ירקות)
<פלונית בדרך כלל קוראת פה בשקט ומשום מה הרגישה דחף לשתף>

התכוונתי כמובן לראיון של איילת שני עם חיים לוסקי - ומשום מה חזי לסקלי התפרץ....
התחלה של דמנציה?

גוגוס, אם מצב הרוח לעובדות שלך יסתיים אולי בא לך לדבר?

אני כנראה לא יהיה במצב רוח מתאים בשנתיים הקרובות. יש לי מספיק מזה בעבודה.

בנוגע לאי אלימות - אולי אני אשמע את ההרצאה מתישהו. אם קראתי ספר גדול ועבה באנגלית אז אולי גם את זה אני אשרוד. אבל לא עכשיו.

בנוסף, אני רוצה לשתף אותך ברתיעה שלי משייק ירוק. זה פשוט לא מרגיש לי טבעי ופשוט מספיק כדי לנסות בבית. כמו כן, אני לא אוהבת שמן זית. טעמתי כמה פעמים, אולי מתישהו.
אני גם לא אוהבת הרבה טחינה. ממש קצת, חצי כפית ככה - הולך. יותר מזה זה כבר יותר מדי ונהיה מגעיל. אם עשיתי טעות ושמתי בכלי כלשהו, זה ילך לפח.
וסלט בלי מלח - לא מפחיד אותי. לחדר אוכל צבאי יש גם יתרונות.

בנוגע לצום - לדעתי זה מאוד טבעי. פשוט כי לא תמיד יש מה לאכול. קורה שאין.

זה אומר שזה כיוון נכון בשבילכם
להיום... אולי מחר יקרה לנו איזה נס עם כמה פירות טריים?

קצת קשה לי להבין שמישהו יעשה לעצמו את זה. שום פירות? שום ירקות
הי פלונית שקטה בדרך כלל. ברוכה הבאה. קראתי את הראיון. אני חושבת שההמשך שמגיע אחרי הגילוי הזה נותן כמה תשובות טובות מאוד. אני מודה שכבר הרבה זמן לא שמעתי את השואה בהקשר של הפרעות אכילה אבל הנה היא מרימה ראשה. וגם אני נושאת אותה בתור דור שלישי ותוהה ביני לביני כמה פירורי זהות שלי מקורם שם, בתוך המצוקה הזו.
למשל, הזיכרון הכי חי שלי מסבא וסבתא שלי, שעודם בחיים אחרי גיל תשעים, הוא שאת פירורי הלחם שנחתך אוספים לכף היד וזורקים לפה ולעולם לא לפח. להמון אנשים יש זיכרון כזה. כלומר, זה זיכרון פרטי/קולקטיבי. ואין לי סיבה לשער שזה לא מושך שם בכמה חוטים...

התחלה של דמנציה?
תלוי כמה סוכר אכלת לאחרונה

גוגוס, אם מצב הרוח לעובדות שלך יסתיים אולי בא לך לדבר?
האם הפסקתי לדבר באיזשהו שלב? אני מברברת פה בלי הפסקה. כלומר, נדמה לי שאת השאלה את צריכה להפנות לעצמך.
לכשעצמי, אני נוהגת לדבר על מה שמתחשק לי מתי שמתחשק לי ללא כל התחייבות מוקדמת.
לעצם העניין - גם בדיאלוג האחרון שלנו לא הייתי במצב רוח לעובדות. הייתי במצב רוח להצבעה על כשלים לוגיים בטענות כלליות. אזהרה לציבור הנוסעים - אני תמיד במצב רוח להצבעה על כשלים לוגיים בטענות כלליות בלתי מבוססות כי אני חושבת שהם מוליכים כל דיון לאבדון. לזכותי ייאמר שאני תמיד מקבלת באהבה הצבעה על הכשלים האלה בטיעונים שלי.

אני רוצה לשתף אותך ברתיעה שלי משייק ירוק. זה פשוט לא מרגיש לי טבעי
כאמור, אני מסכימה לגמרי. שייק ירוק זה לא טבעי.

בנוגע לצום - לדעתי זה מאוד טבעי. פשוט כי לא תמיד יש מה לאכול. קורה שאין.
מסכימה שזה טבעי אבל לאו דווקא מהסיבה הזו. אני חושבת שיש בעיה לאחוז את החבל בשני קצותיו. מצד אחד להיות בחברת שפע ולהנות מיתרונותיה, ומצד שני לומר שלא תמיד יש מה לאכול. נכון שקורה שאין, אגב הסיפור של בשמת, אבל זה לא מוליך אותנו לצום. בחברה שלנו אין מצב שתמצאי את עצמך יותר מחצי יום בלי אוכל סביר. אצל בעלי חיים, שלא חיים בסביבת שפע, בהחלט יכול להיות שלא יהיה אוכל והם יצומו בלית ברירה. אני מתייחסת לצום מבחירה בתוך חברת שפע או על צום מתוך דחף, שגם הוא שונה מאוד מה"לית ברירה" שיש לפעמים בטבע.
ככלל הייתי אומרת שאם יש משהו שאנשים רבים מרגישים דחף פיזיולוגי אמיתי לעשות אותו אז כנראה יש בו איזה שריד של טבעיות. בכל אופן, ככה אני מרגישה כשזה עולה בי.

לא יצא לי להכיר אדם שהתמיד עם 811 למשך זמן ולא חש מעולה מעולה מעולה.
קוסמת, עוד לא הגעתי לקרוא את הספר, אז שואלת אותך - גראהם מדבר רק על פירות בחלק של ה"8"? או שזה שם בוטני ומתייחס גם לחלק מהירקות?
ואת ממש צודקת לגבי הסביבה. זה גם הקושי הכי גדול שלי. אני ממש יודעת שאני מעבר להתמכרות ואפילו מעבר לאכילה רגשית, לדעתי. נשאר לי זה שהדברים פשוט שם. מונחים מולי.
כבר אמרתי פעם שבסביבה נטולת גירויים כאלה אני וודאית שלא היתה לי שום בעיה לחיות לנצח עם התזונה הזו.

אגב קטן שבדיוק חשבתי עליו היום - הפן הכלכלי. זה יקר רצח לחיות על פירות. ממש קשה. בעיקר אם הם איכותיים (בשלים או אורגניים או גם וגם) אבל אפילו אם לא. מחורר את הכיס.
אתמול עברה בראשי המחשבה להניח קערת פירות על השולחן במטבח כך שהילדים יוכלו לאכול כאוות נפשם. ה"בעיה" היא שהילדים שלי אכלנים מעולים. מעבר לזה, כאשר הם משועממים הם מבקשים אוכל. עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שלא נוכל לעמוד בזה. ככה, כאשר הם משועממים הם פונים אלי לבקש אוכל ואני יכולה לשקף להם את הקשר בין הבקשה לשעמום ולהנחות אותם למצוא לעצמם עיסוק. בלי מכשול האמא שעומד שם בדרך אני בהחלט יכולה לראות שעות ארוכות בכירסום. תזונתית אין לי כמובן בעיה עם זה.
כן יש לי בעיה עם זיהוי של אוכל כמפיג שעמום ועם העלות הכלכלית שתתלווה לזה.
עדיין שוקלת אבל נוטה שלא. אם למישהי יש מחשבות בעניין אני אשמח לשמוע.

גוגוס, חברת שפע היא לא לכולם דבר טבעי. בעצם, כנראה היא לא טבעית לרובנו.
לגוף שלנו לא טבעיח לחיות בחברת שפע, ולכן לגוף מאוד טבעי לצום.

בנוגע לטענות כלליות, איפה טענתי אותם? לא טענתי שום טענה של כל, אלא טענות של חלק, טענות של קורלציה.
זו הבעיה העיקרית שלי עם מה שרשמת - את פשוט המצאת טענות כלליות שלא טענתי.

לגוף שלנו לא טבעי לחיות בחברת שפע, ולכן לגוף מאוד טבעי לצום.
מסכימה איתך לגמרי. אבל ממש. ואני לא מופתעת שהצורך הפיזיולוגי שלי לצום בא רק אחרי הרבה דיוק בתזונה, במשך זמן רב. זה לא אומר שכל השפע נעלם לו מהחיים שלי. אני עדיין אוכלת יותר מדי, עדיין אוכלת פירות וירקות שלא בעונתם וכו'. אבל משהו כנראה כן הצטמצם מספיק בשביל שהגוף שלי יבקש לצום.

בנוגע להמשך - מה דעתך לוותר לעצמנו על מה שהיה ולהסתכל קדימה? זה מה שהכי מתחשק לי עכשיו. איך את עם זה?
אני מרגישה שהדיון הזה עורר בי כעס אז ומעורר בי כעס עכשיו. לא כל כך מתחשק לי לכעוס ואני לא מרגישה צורך עמוק לברר את זה עד הסוף. מתחשק לי לתת לך חיבוק במקום זה. רוצה אחד?

דווקא המחקר בחברות "פרימיטיביות", "שבטיות" שחיות עד היום באורח חיים של ציידים לקטים מצא שהן אף פעם לא רעבות.
מה שכן, האנשים האלה אוכלים דברים שלא היינו מסכימים אפילו להתקרב אליהם: פגרים בחצי ריקבון למשל, אם אין צייד טרי. פירות מתולעים, אם זה כל מה שנשאר. כל בעל חיים שהצליחו לצוד, בלי שום מיגבלה, וכן הלאה.
כמו כן, אלה עמים שמכירים כל צמח שאפשר לאכול בסביבתם - ומדובר באלפי צמחי מאכל שאנחנו בעולם המתורבת כלל איננו מכירים. ולא צריך ללכת כל כך רחוק: התושבים המקומיים של הגליל (אלה שאתם מכירים בתור ערבים אבל חלקם הגדול היו יהודים עד לא כל כך מזמן) עדיין מכירים עשרות צמחי מאכל שהם מלקטים מסביב לכפר ואוכלים באופן שיגרתי.
הם לא רעבים.
רעבים הם אלה שנאלצים לגדל סוכר, קפה וטבק באדמות שלהם, למדו לאכול את האוכל של האדם הלבן ונותקו מהיכולת להתקיים על אדמתם מלקט, חקלאות או צייד.
רעבים הם אלה שחוסלו מקורות מחייתם (כגון עדרי הבופאלו הגדולים), נכלאו בשמורה, נאסר עליהם לצוד בכלל, ולשם הם מקבלים בעיקר קמח, סוכר ושימורים.
המחקרים האלה הפריכו את הטענה שהגוף שלנו "נועד לאגור שומנים" לזמן קשה כגון בצורת.
או "נועד לצום".
נועדנו לאכול מכל הבא ליד. אנחנו אומניבורים. ואם צריך, ללכת בעקבות המזון. לא לרעוב.

אני מאוד רוצה חיבוק. אבל להמשיך בלי לסגור את זה אני לא יכולה.

מכשפה צריכה לדעת מתי לשתוק. וכשיש לי סיבה להאמין שלא יבינו אותי זה מה שאני עושה.
בחרתי בעבר ואני ממשיכה לבחור פשוט לא לדבר במקום בו יש לי יסוד סביר להניח שיפרשו אותי לא נכון. המאמץ של להתייחס לפרשנות הלא נכונה ובכל מקום לציין במפורש שלא לזה אני מתכוונת גדול מדי. לא רוצה לקחת אחריות על פרשנות לא נכונה למילים שלי.
ומכיוון שאני מדברת כדי לתקשר, הרי שלכתוב תוך ידיעה שלא יבינו אותי אני בוודאי לא רוצה.

וזו הסיבה שחשוב לי לברר את זה.
אני לא מרגישה כעס, אני מרגישה אכזבה ועייפות. הרגשה של נמאס לי מכל זה.

אני יכולה לנסות לדבר רק על צומות ועל תזונה, לוותר מראש על כל מה שאני רוצה לומר אבל חוששת שיתפרש לא נכון, ופשוט אין לי כוח להסביר. אבל רוב הסיכויים שזה לא יעבוד.

גוגוס, יש מצב שעשי ניסוי של לאכול רק דברים בעונתם?

בשמת, תודה, זה נורא מעניין וגם מנסח לי כל מיני מחשבות שחשבתי ולא הצלחתי לתת להן מילים

גוגוס, אז בסוף עשית מרק שעועית?

שליחה על ידי ממ* » 11 נובמבר 2012, 16:48

אתמול עברה בראשי המחשבה להניח קערת פירות על השולחן במטבח כך שהילדים יוכלו לאכול כאוות נפשם. ה"בעיה" היא שהילדים שלי אכלנים מעולים. מעבר לזה, כאשר הם משועממים הם מבקשים אוכל. עשיתי אחד ועוד אחד והבנתי שלא נוכל לעמוד בזה.

גוגוס, משום שילדייך הם אכלנים מעולים, אז לדעתי אין כל צורך בהצבה קבועה של אוכל מכל סוג שהוא על השולחן. זה עלול לבלבל ולגרום לאכילה מיותרת סתם כי עוברים ליד.

בנוגע למחיר הפירות, אכן זה יקר. במקרה כזה, צריך בדרך כלל לוותר כמעט לגמרי על ביקור במסעדות. השאלה היא מה יותר חשוב. לי, למשל, חשוב להיות מסוגלת לאכול לעתים בבתי קפה.

קוסמת, מה זה 811? מתחשק לך, או לאחרות, לפרט קצת?

אני מאוד רוצה חיבוק
אז קודם כל קבלי אחד! בלי קשר לכלום. אני רוצה לתת.
וחוץ מזה, המילים שלך לגמרי פוררו את הכעס שלי לחתיכות. רק שתדעי.
ואני שומעת אותך. שומעת שזה חשוב לך. ותודה שאמרת שזה חשוב ולא החלקת.

אז אני מקשיבה עכשיו באוזניים חדשות לגמרי במידה ויש לך אנרגיה לדון בזה.

אם את רוצה אני אשמח אם תאמרי מה הפריע לך. אני יודעת שכבר אמרת אבל אני מנסה להתחיל מאיזו נקודה חדשה ורוצה לשמוע אותך אחרת.

בשמת, תודה. ממש מרתק.
ותשמעי משהו מעניין - בדיוק בדיוק היום היינו במן חווה כזו שעוסקת בעופות טורפים. זה היה מחזה מרהיב ממש. ואחד הדברים שסיפרו שם זה שהעופות הטורפים, גם במצב של שפע, יאכלו בערך פעם בשלושה ימים. הם לא רואים סיבה להתאמץ ללכוד טרף כל עוד הגוף שלהם לא עיכל ממש ממש לגמרי את מה שאכלו קודם.
אני תוהה לעצמי אם החברות הללו, עליהן את מספרת, וכל המין האנושי בעקבותיהן, עשו התאמה בין התרבות שלהן ליכולות שלהן. כלומר, אם אני שייכת לזן שיכול לעבור ממקום למקום ויכול לאכול כמעט כל דבר, אז אין לי סיבה לצום. וצום הוא כבר לא חלק מתרבות ההזנה שלי או ההרגלים שלי כי היכולות הגבוהות שלי מייתרות את זה. זה לא אומר שהגוף שלי לא מותאם גם לצום.

אפשר לחשוב למשל על מישהו מהעתיד שיתבונן בנו בעוד אלפי שנים. בגלל חברת השפע שיצרנו לעצמנו, והמסוגלות הגבוהה שלנו לייצר מזונות חדשים וגם להאביס את עצמנו בהם, הוא עלול להגיע לכמה מסקנות נמהרות מאוד בנוגע למין האנושי

אני חושבת שהדבר שהכי מאפיין בני אדם זה גמישות והסתגלות. אבל זה שהם כאלה לא אומר שמה שהם בחרו בתקופה מסוימת הוא האופטימלי עבורם כמין. זו העמדה הבסיסית שלי נגד היתלות במסורות כמקור מידע למה נכון או טוב עבורנו כמין.

נראה לי הגיוני הרבה יותר, למי שבאמת כל האפשרויות פתוחות בפניו, לחזור עד לשורשים שלנו כבעלי חיים. לקופים למיניהם. מזה שהקופים הם לא חיות אוגרות שומן אני לומדת הרבה. מזה שהם חובבי פירות אני לומדת הרבה. מהכמויות והתדירות שהם אוכלים אני לומדת הרבה. ואני מסוקרנת מאוד לדעת איזה יחס יש לקופים לצום. יש למישהי מושג או שאצא למסע ציד ברחבי האינטרנט?

ובשמת, אני יודעת שזה לא העניין, אבל ממש מסוקרנת מהמשפט אלה שאתם מכירים בתור ערבים אבל חלקם הגדול היו יהודים עד לא כל כך מזמן
מבלי להטריח אותך לכתוב מאמר שלם (מה שאת בטח מסוגלת) אפשר כמה מילות הסבר?