החיוניות שלי חלק רביעי

[מקדמיה*]

_הדבר הזה שקרה אכזב אותי. רציתי משהו והוא לא יקרה. זה היה ממש ממש קטן אבל בכל זאת מאכזב.
ברגע שהבנתי את זה נעלם לי בפוף החשק לאוכל מבחוץ._
איזה כיף! שמחה לשמוע.

[מצ'רה*]

אתן חותכות את העלים בסכין?
כן. תמיד.
לחתוך בסכין לא הורס שם משהו?
לא. אבל חשוב שהסכין יהיה חד.
לקרוע עלים ביד זה סתם פלצנות או אמונה טפלה לדעתי. אלא אם נהנים מהפעולה עצמה.

[תפוזית*]

הי מצ'רה, תודה על התשובה. אני דווקא נהנית לקרוע את העלים ביד...
אבל באמת אנסה היום לחתוך את העלים בסכין - אם זה יקצר את הזמן עד לסלט כדאי לתת לזה צ'אנס!

[מצ'רה*]

אני דווקא נהנית לקרוע את העלים ביד...
את זה אני יכולה ממש להבין.

[גוגוס*]

_אני דווקא נהנית לקרוע את העלים ביד...
את זה אני יכולה ממש להבין._
גם אייל שני

[גוגוס*]

עוברים עלי ימים טובים מאוד. אני מטפלת בגוף שלי היטב (רצפת אגן, יוגה, ריצה) ואוכלת ממש ממש מדויק. כן, כן, גם ברמת הכמויות.
למדתי להכין שייק בכמות מדוייקת לגמרי אבל הסלט עדיין ענקי ועדיין נאכל בשתי נגלות.
מה שאני שמה לב אליו זה שהכמויות לא קרובות אפילו לבוא לי באופן טבעי.
אם אני מכינה משהו וחושבת על משהו אחר יצא לי שוב גדול מאוד. אם אני אוכלת ומהרהרת במשהו אחר אני אוכל יותר מדי ואשים לב מאוחר מדי.
החלק היפה הוא שהמאמץ, שהוא החלק הפחות חביב עלי, ממוקד בלהישאר מודעת ולא בפעולה עצמה.
ברגע שאני מודעת זה בא בקלות רבה.
זה לא דבר טריביאלי כמו שזה נשמע. אני זוכרת תקופות ארוכות שבהן הפעולה עצמה היתה במאמץ. יכולתי להיות מודעת ולרצות לעשות דבר אחד אבל כשבאתי לעשות אותו הרגשתי כמה זה קשה לי. כאן זה אחרת. הקושי הוא להישאר מודעת. כשאני מודעת הכמויות המתאימות כל כך משמחות אותי עד שזה בא לי ממש בקלות ואין לי שום צורך יותר לאכול המון.
אתמול גם ניסיתי שוב את התרגיל של לעצור להתבונן ברגש ושוב הוא עבד יפה וחיסל לי בשנייה את הצורך במשהו מתוק.
ראיתי בערב שאני עצבנית ומחפשת מתוק. עצרתי לרגע ושאלתי מה קורה לי ומצאתי כעס. כעסתי על עצמי ועל כמה רגעי הורות ממש לא מוצלחים. הסתכלתי על זה, אמרתי לעצמי "כפרות", ואז נעלם לו הכעס וגם החשק למתוק.
אלוהים, כמה שזה קל!

סימתי את היום בצפייה בסרט FOOD MATTERS
מבחינה קולנועית זה סרט איום ונורא. ממש תת רמה. עם כל מיני המחשות כמו בסרטים חינוכיים לבני נוער. מבחינת המסר הוא לא חידש לי כלום אבל חיזק את הכיוון הכללי שלי. בלבי קיוויתי שהם צודקים ושזה הכיוון שאליו העולם הולך, ולו בגלל שאין באמת ברירה אחרת.

חוץ מזה מגיבה כאן לסרט שמישהי הדביקה בדף על תזונת פליאו. לי אין דבר וחצי דבר עם תמיכה בסגנון התזונה הזה, ובכל זאת לא יכולתי שלא להתרגז מאוד מהסרט העלוב הזה. גם בגלל שהמסר שלו הוא "תאכלו עמילנים", כאילו שאם לא אוכלים בשר כל היום לא נשאר שום דבר אחר שישביע אותנו לבד מעמילנים, וגם בגלל המרצה המצולם שהוא התגלמות הדמגוגיה במירעה. בהחלט לא עושה שירות טוב למי שמחפש טיעונים שחותרים תחת הפליאו.

ובאופן כללי יותר זה עורר בי מחשבות לגבי הצורך להטיף לאחרים ולשכנע אותם בצדקת דרך כזו או אחרת. מצד אחד אני לגמרי מבינה את זה. מצד שני נורא קל לי להבחין בין אלו שפשוט רוצים לחיות בעולם טוב יותר ובחברה בריאה יותר לבין אלו שפשוט אוהבים כוח ושליטה (כלומר, לומר לאחרים מה טוב עבורם ומה נכון).

[סגולה*]

שמחה לכתוב כמה דברים טובים שקרו לי ...
כששאלתי על כמה זמן לוקח להכין סלט... עוד לפני שראיתי את התשובה אכלתי לצהריים סלט, חתוך כזה קטן וחשבתי לעצמי שזה באמת די קל. הסלט היה כתוספת לאוכל מבושל . התחלתי ממנו וחשבתי כמה הוא נעים ורענן ומרגיש לי מלא חיים ואז טעמתי מהמבושל וחשבתי על ההבדל - רך כזה , מנחם . כבד. בסוף כמובן שאכלתי את כל המבושל כי גם הוא היה טעים אבל נשארתי עם החוויה הטובה מהסלט.
אתמול עבר עליי יום מאוד ארוך ומעייף. יום קלאסי להגיד לאיש - בוא נזמין איזה משהו ולהרקב על הספה עם מנת נודלס וקינוח ולהתבאס על עצמי כשאני בקושי נרדמת מאכול הכבד... לא רק שלא אמרתי לו , אלא כשהוא הציע סירבתי. הכנתי לנו מנה קלילה של ירקות מוקפצים עם מעט טופו ואגוזים ולקינוח אכלנו הרבה פירות. אמנם גם אכלתי 3 קוביות שוקולד אבל אני אומרת לעצמי שזה ממש לא נורא יחסית לקינוח שהייתי אוכלת אחרי מנה כבדה בתסריט אחר. ולא היה לי קשה לסרב לתסריט האחר , פשוט ממש לא התחשק לי .
היום התעוררתי בבוקר ושתיתי קפה בלי כלום ליד. חשבתי לעצמי כזה שזה מדוייק לי להתעורר עם משקה וללא אוכל ליד ושתמיד אני מרגישה עם זה אשמה כי אומרים שחייבים לאכול משהו קטן כשמתעוררים. כשהאיש והגדולה יצאו ליומם נשארתי עם הקטן וחשבתי להכין לנו ארוחת בוקר - ביצה , לחם אבוקדו. פתחתי את המקרר ומולי הייתה קופסה מלאה בעלים טריים ששטפתי אתמול כשהיום הארוך התחיל וחשבתי שאכין סלט... אז חתכתי קצת עלים (בידים:-)) גזר,עגבנייה , חצי אבוקדו ,כמה תותים שקרצו לי מאתמול במקרר אגוזים מעט גבינת פקורינו מגורדת מעל והופ- סלט. איזה כיף זה היה משביע ונעים וגרם לי להרגיש פשוט מעולה. כשהייתי רעבה שוב אכלתי בננה וחצי , קצת אגוזים , תמר (לא בבת אחת..) .. וכשחזרתי הביתה לארוחת צהרים , אמנם לקחתי כמה ביסים מלחם (הגדולה הכינה חלה בגן...יאמי) אבל אכלתי את אותו הסלט קצת גדול יותר לצהריים. הפעם פינקתי בגבינת קממבר. אהמ... לא יודעת אם זה נחשב הכי "חיוני" אבל זה היה ממש טעים. וגם נעים.
משמח.

[גוגוס*]

סגולה יקרה... איזה ימים עוברים עליך. ממש מרגש לשמוע. קראתי וחייכתי לעצמי ובעיקר שמחתי בשבילך.
שפע של מודעות ובעקבותיה - שפע של בריאות.

מילה לגבי ארוחת הבוקר - אנא השליכי את תחושת האשמה. ברגע שאת נתקלת בכלל כזה מסוג עשה/אל תעשה את יכולה לסמן אותו מייד בביטול. איפה שאין שאלה התשובה לא מעניינת בכל מקרה. אני בעד שאלות, כולל כאלה שכבר שאלנו וענינו עליהן. אני בעדן הרבה יותר משאני בעד התשובות.

אני רואה על עצמי בשבוע האחרון עד כמה ארוחת הבוקר מיותרת לי. אני לא באמת רעבה בשעות האלה. הרעב שלי מתעורר ברצינות רק לקראת עשר ואני מאוד משתדלת לאכול רק אז. זה אחרי חיים שלמים של אכילת בוקר פשוט מתוך הרגל ואיזו מחשבה קדימה שאני לא רוצה להיות רעבה אחר כך. כאילו שלהיות רעבה זה איזה דבר גרוע שצריך להימנע ממנו. רעב הוא איתות, וכל הזמן שלא נותנים לו להפוך לסימן מצוקה, הוא חשוב ומועיל.
בכל העיסוק הנוכחי שלי עם כמויות אני הרבה מאוד פעמים רעבה. אני לומדת כבר לאורך תקופה ארוכה לפענח סימני רעב, לצפות לבואם ולהשקיט אותם בזמן הנכון ועם הכמות המתאימה.

אני חושבת שזה ממש מזכיר הנקה. בתור אמא שהניקה הרבה שנים אני יכולה לומר שאני מנסה לעשות עכשיו בשביל הגוף שלי את מה שעשיתי עבור הילדים שלי בטבעיות גדולה. נתתי אוכל כשהיו סימני רעב. חיכיתי לסימנים הקטנים והעדינים שאומרים שהגיע הזמן. זה אומר שהילדים שלי הרגישו הרבה פעמים ביום רעב. אבל זו הפכה להיות מילה כל כך מגונה... למה, בעצם? כמו שרציתי שהילדים שלי יחוו עייפות כלשהי לפני שאני משכיבה אותם לישון או לחץ בשלפוחית לפני שאני מפשפשת אותם כך רציתי שירגישו רעב. ומה שטוב להם בגיל קטן כל כך טוב גם לי לכל החיים.

אותו דבר איתנו. לאכול כאשר הגוף מאותת. כדי שהוא יאותת אי אפשר להאכיל אותו כל הזמן ובטח שלא בזמנים קבועים אחרת אין לו סיבה לאותת. ואיזה איתות הוא יכול לשדר חוץ מתחושה של רעב? מי שמפחד להרגיש רעב משתיק משהו באופן קבוע ומתמשך. אני חושבת שזה חבל מאוד.
אני מתרגלת בעצמי להרגיש הרבה פעמים רעב לאורך היום וברגע שנפרדתי מתחושת האיום שטבעו בי מול הדבר הזה אני מוצאת בזה הרבה הנאה. כמו בכל שיחה נעימה עם הגוף שלי.

ומילה אחרונה לגבי הבוקר שלך, ומתנצלת אם כבר אמרתי. לא מתכוונת לנג'ס לך אבל אין לי כוח לבדוק אם זה כבר עלה. הקפה. לא מטיפה חלילה נגד אבל כן מזכירה שקשה לדעת משהו על הגוף בנקודה מסוימת בזמן אם את שותה קפה. אולי שווה לבדוק את זה. לא צריך להיגמל מקפה כדי לבדוק. אפשר, אם את סקרנית, לדחות את שתיית הקפה ולראות מה עולה כשהוא איננו שם. אולי תגלי שאת בעצם כן רעבה ולפחות תדעי מה הגוף שלך מבקש. אחרי זה תשתי את הקפה שלך ותרגישי גם מסופקת וגם יותר חכמה

[סגולה*]

תודה.
מודה שאני יותר מפחדת מלהרגיש את העייפות מאשר להרגיש רעב...
אבל היום התחלתי גמילת לילה עם הקטן , אז אולי בקרוב אני אוכל להפרד מעט מהקפה או לפחות לדחות את שתייתו... אגב- אני לא כל יום שותה אותו מייד כשאני מתעוררת. אם התעוררתי מאוד מוקדם בבוקר , אני לרב אחכה שעה- שעתיים עד שאשתה. ואני לא רעבה בנתיים. אני גם שותה את קפה ללא חלב , כך שזה פחות "משביע".
בכל אופן מאוד התחברתי לכל מה שאמרת על הפחד מהרעב. כשהייתי בטיול ארוך בהודו, לפני כבר יותר מעשר שנים, הייתי רזה מאוד מאוד. תת משקל. זה לא היה מעודף בריאות אבל לא היה עלי גרם של שומן. בכל התקופה הזו , כל רעב היה מלווה בכאבי בטן קשים. בבום. אז למדתי להסתובב עם קרקרים בתיק כדי שיהיה לי למקרה שאין אוכל באיזור.
אני חושבת , שאולי פעם , כשאנשים לא הסתובבו עם עודף משקל , רעב היה נחווה בצורה כזו ואולי משם בא הפחד מהרעב? איך את אומרת? מחשבה חצי אפויה, אולי אפילו רבע..
בכל מקרה כשאני אוכלת נכון אני גם מרגישה רעב מידי פעם ואני אוהבת את התחושה ומאוד מסכימה שכשאנחנו צריכים להיות רעבים לפני שאוכלים. כמה פשוט, הא?

[אישה_במסע*]

אוף, אני כל כך מקנאה בכן!
מסכימה עם כל מה שאתן אומרות, ונאלצת להסתפק בארוחות קבועות בחדר אוכל צבאי ומבצע מיוחד להגנבת פירות מחדר האוכל.

[גוגוס*]

בכל התקופה הזו , כל רעב היה מלווה בכאבי בטן קשים. בבום
אולי פעם , כשאנשים לא הסתובבו עם עודף משקל , רעב היה נחווה בצורה כזו ואולי משם בא הפחד מהרעב?
יכול להיות... אני חושבת שפחד מרעב יכול לבוא מהמון דברים. גם מאלמנטים תרבותיים אבל גם מהבית בלי כל קשר.
כשקראתי אותך על הודו ועל זה שכתבת הייתי רזה מאוד מאוד. תת משקל. זה לא היה מעודף בריאות תהיתי אם לא היה שם מצב של חוסר הקשבה לסימנים המוקדמים של רעב כך שמה שהרגשת בפועל היה כבר המצב הקיצוני שלו. זה קורה לי לפעמים בימים שאני מאוד עסוקה וכל פעם שמשהו שם מרים את הראש אני משתיקה אותו מכל מיני סיבות ואז מה שאני אזכור בסוף זה שפתאום תקף אותי רעב נוראי ממש כואב. אבל במחשבה אחורה זה לא באמת היה ככה.

אנחנו צריכים להיות רעבים לפני שאוכלים. כמה פשוט ,הא?
הכי פשוט שיש. בהחלט.

אישה, אהלן! בהצלחה בהתגנבות יחידים שלך. לגנוב דברים שווים ממטבח צבאי זו מצווה. יש לי היסטוריה ארוכה בזה אבל היא רלבנטית לימים שבהם מה שהיה שווה בעיניי זה גבינה צהובה אלוהים, כמה טוסטים משולשים אכלנו אז. בוקר צהריים וערב טוסטים משולשים עם גבינה צהובה. וכשלמישהו היה אוטו יצאנו מהבסיס לקנות בורקסים בקילגורמים כי כמות הגבינה הצהובה הזו היתה עוד זקוקה לתיגבור. לקחת פירות לא עלה בכלל על דעתי

אחד הזכרונות המצחיקים שלי מהצבא זה שכל פעם שהיו מגישים שניצלים (אמיתיים, לא כאלה מוכנים מראש) האחד שהיו נותנים הספיק לי לשן אחת. לבנים היו נותנים את הגדולים או שניים ומצרפים גם מבט כזה של "תאכל, תאכל" ולבנות היו נותנים אחד. מצאו להם עם מי להתעסק באפליית נשים... כשהדודה היתה מסתובבת הייתי מרימה עוד אחד עם המזלג. הייתי בטוחה שאם הדודה לא רואה אז אף אחד לא רואה. ואז בסיום הקורס הצוערות שלי עשו עלי מערכון שגילה לי שהן ראו טוב מאוד ובמקום לאכול ולקשקש בדקו מה המפקדת שלהן לוקחת לצלחת. כל מיני ערכים גדולים שעמדו אז במוקד הקורס קיבלו תפנית מעניינת מאוד...

[אישה_במסע*]

טוסטים. איכס!

לפני כמה שבועות עדיין חשבתי שטוסטים זה מעדן. טוסטים של הבית, לא של חד"א. ואז החלטתי לנסות להכין טוסט עם שמן קוקוס, ויצא לא טעים. חשבתי, אולי זה בגלל הקוקוס, וניסיתי להכין שוב, הפעם עם חמאה. יצא עוד יותר מגעיל. מאז אני נגעלת מטוסטים. (והנה עוד שינוי קטן בתזונה, שנובע מהאמונה שאם אני אוכל מספיק פעמים דבר לא בריא וטעים, הוא יהפוך ללא טעים).

דווקא אים בעיה עם רכבים, ויש אנשים שכל יום אוכלים מחוץ לבסיס. לרוב בקבע - להם יש כסף.

מה זה שניצלים אמיתיים? אצלנו מהבשר האכיל יחסית יש חזה עוף והודו, וכרעיי עוף. מדי פעם יש בשר בקר, אבל הוא דוחה ואני לא מתקרבת עליו. יש גם שניצלים וכל מיני קציצות מפוקפקות.
אצלנו אפשר לבקש עוד מנה של בשר, ונותנים, אבל הבשר שנחשב שווה נשמר למנה ראשונה, שישאר לכולם. ואני בכל מקרה מעדיפה עוד מרק. יש לנו מרק עדשים מצויין.

[גוגוס*]

אצלנו אפשר לבקש עוד מנה של בשר, ונותנים.
אבל את הפירות צריך להגניב...
עולם מוזר. כשאני הייתי בצבא לא נתנו עוד בשר כי בשר היה יקר. עוד אי אפשר היה לקנות אצל רמי לוי עוף שלם בשקל.

[אישה_במסע*]

אני יכולה לאכול כמה פירות שבא לי. בתוך חדר האוכל. אסור להוציא אוכל מחדר האוכל באופן כללי. בשביל השומרים יש כמו מקרר נייד כזה. כזה שיוצאים איתו לטיולים.

כל אוכל שלא בשעול הארוחות הוא אוכל שצריך להגניב. ומה לעשות שלאכול פעמיים ביום זו לא צורת התזונה המועדפת עליי?

ואצלנו לא ממש מתקמצנים. להפך. יש לנו את אחד המטבחים הטובים יותר בכל הצבא

[גוגוס*]

אה... אבל שימי לב שאיכשהו ההגיון הצבאי תמיד עובד נגד הגוף.
אצלנו היה מותר להוציא דברים מחדר האוכל (לא היתה בעיה לקחת אוכל החוצה על צלחת) אבל האוכל לא היה ראוי. אצלך האוכל ראוי (לטענתך) אבל מותר לאכול אותו פעמיים ביום.
ואגב לא מתקמצנים... התיאוריה הכלכלית הכי בסיסית גוזרת שלמי שיש כוח קנייה אדיר אין צורך להתקמצן על הלקוחות שלו. הוא פשוט מתקמצן מול הספקים. הסיכוי שאתם מקבלים עוף ששווה לאכול הוא נמוך מאוד בעיניי. שמחה שאת מבסוטה מהמרק

[אישה_במסע*]

הסיכויי שאנחנו מקבלים עוף ששוה לאכול שואף לאפס, כי עוף ששווה לאכול הוא עוף אורגני שגדל בחופש, ואכל אוכל שהוא ליקט בעצמו.

האמת שאין היגיון צבאי אחד. היה אצלנו סיפור ביחידה, במקום ללכת לאפסנאות ביחידה כדי לחדש חתימה על ציוד, חידשו חתימה במייל. חסכו זמן וכוח אדם לכולם. ואז באה ביקורת כלל צהלית ליחידה, ואמרה, מה פתאום שכל צהל מתנהג בצורה בזבזנית, ואתם פתאוןם תתחילו לחסוך? תתחילו לבזבז מיד! ומאז אנו שוב נאלצים לכתת רגלינו לאפסנאות פעם בחצי שנה.

כך שזה אנחנו נגד צהל, מכופפים את הכללים איפה שרק אפשר. מנסים.

[סגולה*]

האתר לא היה ועבר כמעט שבוע...
לא הצלחתי להחזיק עם תזונה חיונית במיוחד...
קצת קשה לי לסכם אבל, הגעתי למסקנות - שיש המון הרגלים שצריכים להשתנות ושקשה לי יותר לשמור על תזונה כזו כששני הילדים בבית כל היום (להבדיל מכאשר הגדולה בגן) , שלהכין סלט זה לא הרבה עבודה אבל כשמכינים כבר ארוחה לילדים , נורא קל להתפתות ופשוט להצטרף אליהם - זה פחות עבודה. מצד שני - כשבונים על סלט אז פחות מבשלים שזה נחמד . כשאני אוכלת ארוחות סלטים מפנקים יש לי פחות צורך לנשנש , פחות צורך בפחמימות ובבישולים. מחפשת את ההזדמנות הבאה לימי חיוניות כי אין ספק שזה עושה טוב ועשה לי טוב גם ברמה הרגשית.
בכל אופן אין ספק שהדף הזה עושה חשק ומעלה מוטיבציה והיה מאוד חסר פה בימים האחרונים...

[אישה_במסע*]

גוגוס, לרשימת זכויותיך בעולם מתווספים מלפפון מקולקל שנרק לפח, חלב חמוץ שנשפך במקום להישתות (לדעת הורי חלב חמוץ הו לא מקולקל, הו אמקולקל רק כשהוא מר) וסלט שהתקלקל כשהתקלקל לנו המקרר ונזרק לזבל גם הוא.

|פרח|

[אישה_במסע*]

קניתי מיצים של ספרינג בקופסאות של ליטר.
בעיקר מיץ אגסים שאני אוהבת. ומיץ מנגו ומיץ אפרסקים. ואז ראיתי שמיץ האפרסקים לא טעים לי.

ואז אמרתי לעצמי, כמו שהיו אומרים הוריי במקרה כזה, שאני אסיים את האפרסקים ואז אוכל לשתות מיץ אגסים טעים. ואז אמרתי לעצמי - בשביל מה אני אשתה מיץ אגסים עכשיו. ואז חשבתי, זה לא מיץ אמיתי, אני שותה את זה כי זה טעים. זה לא של ההורים שלי, זה מהכסף שלי. אני יכולה פשוט לזרוק את זה. אני לא חיבת לשתות אם אני לא רוצה.

מיץ האפרסקים עומד לבד בפינה. ומי יודע, אולי הוא באמת יגיע לפח האשפה.

[אישה_במסע*]

עידכון - לפני זמן מה, תיארתי את המקרה המוזר של שמן הקוקוס בשופרסל.

בסופ"ש האחרון שלחתי באינטרנט הודעה באתר שלהם, ובו הסברתי למה תנאי האיחסון של שמן הקוקוס לא אופטימליים.
היום התקשרה עליי מנהלת מחלקת GREEN, ודיברה איתי לא מעט זמם. מתברר שהמיקום של שמן הקוקוס נבחר בכוונת תחילה כך שיחשף לאור כמה שפחות, רחוק מהמנורות ולא במדף העליון. למרות זאת שמן הקוקוס התקלקל, כי עדיין צריך למכור איכשהו. והמנהלת המקסימה אמרה שלרוב השמן נמכר מהר (אמת טהורה. נתקלתי בשמן בעייתי פעם אחת בלבד) ושמעכשיו היא פעם בשבוע תבדוק את מצבו של השמן.

תזכורת לעצמי - מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך.