החיוניות שלי חלק שביעי

[נוודית*]

תודה!

[גוגוס*]

בבקשה
פעם הבאה תביאי את המאמר עצמו ואז תקבלי קריאה מושכלת באמת
הלאה העיתונות הנמוכה!

[קול_פעמונים*]

באה לעדכן על כמה דברים טובים שקרו מאז השינוי התזונתי שלי:

התחלתי להישקל רק לפני כשמונה חודשים, יחד עם תחילת השינוי, ומאז ירדתי 8 קילו על הדרך.
בלי דיאטה ועם המון סטייקים ושומנים טובים (-:
לא שיפרתי את התזונה בשביל לרדת, אבל אין ספק שזו המוטיבציה התגמלת ביותר.
מבלי להיות שמנה, עדיין יש מה לרדת, ועדיין ההשמנה שלי מתרכזת בבטן, כפי שהיתה מאז ומעולם.

חודשיים אני נקיה לגמרי ממוצרי חלב, מעודדת מאבחנת האייפקיסט שאני רגישה לחלב-
השינוי הראשון הוא שהדימום במחזור התקצר ביומיים. גם כאבי המחזור הקשים שפחתו מאוד מאז שילדתי, נעלמו כעת לגמרי, ממש בלי זכר.
לשינוי השני שמתי לב רק לאחר שקראתי באתר של ד"ר אבני. הוא מצטט שם מכתב של מישהי שדיווחה שנעלמו לה פצעונים אדומים בצידי הזרועות.
הסתכלתי גם אצלי, ו- וואו, העור חלק. לא קישרתי בין שני הדברים.

סוף סוף אני מפרגנת לעצמי אבחון אייפק מלא לעוד כמה שבועות, אני מקווה לדייק את התזונה שלי יותר בעזרתו.

[גוגוס*]

פעמונית, איזה שיתוף שווה.
ממש נהניתי לקרוא אותך. את נשמעת זורחת וזוהרת.
תהני מאוכל טוב ומהחיוניות.

[קול_פעמונים*]

תודה גוגוס, יש לך חלק משמעותי במה שאני עוברת
תודה ענקית ממני

[תפילה_לאם]

_פעמונית, איזה שיתוף שווה.
ממש נהניתי לקרוא אותך. את נשמעת זורחת וזוהרת.
תהני מאוכל טוב ומהחיוניות._

[גוגוס*]

תודה ענקית ממני
באהבה
איזה כיף לי

[קול_פעמונים*]

אני קוראת כעת את ספרה של אליס מילר "הדרמה של הילד המחונן". היא מציינת בהערת שוליים:

"לעיתים אני שומעת אמהות, שמספרות בגאווה רבה כי תינוקיהן למדו לבלום את תחושת הרעב שלהם לאחר שדעתם הוסחה מכך בחביבו והם ממתינים רגועים למועד ההאכלה. כנגד זאת הכרתי אנשים מבוגרים, שבינקותם עברו התנסויות כגון אלו. הם מעולם לא ידעו בבטחה, האם הם אכן חשים רעב או שהם רק מדמים זאת, כשיחד עם זאת הם חוששים, שהם עלולים להתעלף מרוב רעב."

(התלבטתי אם לכתוב את זה כאן או באחד מדפי ההנקה, אבל כאן נראה לי מתאים יותר)

[גוגוס*]

תודה שכתבת את זה כאן ולא בדפי ההנקה (שפשוט לא הייתי מגיעה לקרוא). אולי אפשר לכתוב גם שם, פשוט כי זה באמת חשוב.

זו אכן חווייה מאוד מאוד מוכרת אצל רבים. לא תמיד בנקודת הקיצון שלה, אבל יש המון על הטווח.
אולי זה ממש תלוי במידה שבה ניסו לאלף את הרעב בינקות.
בכל אופן, זה חומר למחשה בשבילי לעבודה עם אנשים, כי יש כאלה שיודעים ושמעו מהאמהות שלהם איך האכילו אותם ומה היתה הגישה.
זה כמובן לא ישנה שום דבר, אבל לפעמים כשאתה ממש מבין את המקור משהו מתבהר פתאום וזה עוזר לנוע הלאה.

תודה רבה.

[גוגוס*]

אגב, כתבתי בדף אחר על ההתמודדות שלי עם הילדים כאן בבית ועל שחרור הכמויות שהוחלט עליו.
אצלנו אין בעיה של רעב כי אני מרעיבת ילדים ידועה. כולם אצלנו יודעים מתי הם רעבים, ויש גם דיאלוג פורה לגבי הבלבול בין רעב לבין דברים אחרים.
אבל את השובע קצת דפקנו להם ועכשיו אנחנו חוזרים אחורה.
עוד ייקח זמן עד שתהיינה מסקנות של ממש (שבכל מקרה תהיינה רלבנטיות רק לילדים הפרטיים שלי) אבל בינתיים זה ניסוי נהדר שלגמרי לגמרי הגיע זמנו כבר מזמן.

ואגב מחשבות שכבר עלו כאן לגבי ילדים, וההשפעה של השלמות ההורית והיכולת לעמוד מאחורי דברים על איך שהם מתנהלים בפועל - זה היה נושא שאני העליתי (שהלכנו בדרך לא מוצלחת וצריך לעשות משהו) והאיש כאן ממש קפץ ואמר - איזה קטע, בדיוק אתמול חשבתי על זה ש...
וכשזה קורה כך אני פשוט יודעת שזה יעבור מעולה כי אנחנו לגמרי מסונכרנים.

אז עכשיו יש איזה ריקוד בחמישה סביב הדבר הזה בבית כי כל אחד זז אחרת כשיש שינוי, אבל זה ריקוד די מהמם. תכף נהיה מוכנים לאיזה מופע כשרונות

[תפילה_לאם]

אז עכשיו יש איזה ריקוד בחמישה סביב הדבר הזה בבית כי כל אחד זז אחרת כשיש שינוי, אבל זה ריקוד די מהמם. תכף נהיה מוכנים לאיזה מופע כשרונות
ריקוד חמשת המקצבים, לא?

אני מוצאת את עצמי יותר ויותר פעמים מושיבה את הקטנה (כבר שנה וחודשיים) בבוסטר שלה באוטו ומשחדת אותה להיחגר ברוגע בעזרת פלח תפוח. או במהלך הנסיעה, כשהיא חסרת שקט וצעצועים לא עוזרים, שוב אוטו תעלול מצדי.
והיא לא בדיוק בגיל ל{{}}דיאלוג פורה לגבי הבלבול בין רעב לבין דברים אחרים.
אם כי, בעקבות הכתיבה הזאת, אני יכולה להשתדל לומר לה, שאני לא בטוחה אם היא רעבה, אבל כרגע אני לא יכולה לענות על הצרכים האחרים שלה.
בכל זאת, תפוח טוב מדברים אחרים שיכולתי לדחוף לה. לצערי, סלרי או מקל מלפפון כבר איבדו מקסמם.

ואתמול בסעודה שלישית קהילתית לכבוד יום ירושלים, שהפרופורציה בין סלטים לבין עוגות ושות' בה הייתה משובשת לגמרי, יצא שהקטנה ירדה ממני באיזשהו שלב, ואז מצאה שארית בורקס ואחר כך חתיכת לחמנייה ("כפרית"?), וכך לראשונה בחייה ישבה ואכלה מאפה.
אמרתי לעצמי, שהנה, כבר הרבה זמן אני יודעת, שמתישהו אצטרך לשחרר, אז - קדימה - לבצע. התבאסתי יותר מהאמירות של הגדולה שנאמרו כמה פעמים במרווחים קצרים: "אמא, זה טעים לה".

ועוד בעניין הרעב והשובע:
בן העוד-מעט-חמש יכול להתלונן שהוא רעב זמן קצר לאחר שפיניתי את ארוחת הצהריים, שכן או לא אכל ממנה כמות שנראית לי משביעה.
אני לא דנה אתו בסיבות האפשריות לתלונה הזאת. הוא כזה צפלון, וגם נראה לי שיהיה לו קשה להפריד ביניהן.
העניין הוא שאני מתלבטת אם הפרות שאני מגישה לו בשמחה במבחר מצבים לאורך היום, הם התזונה המוצלחת עבורו. האם פוטנציאל הגדילה שלו ממוצה כך? לו היה משלב אגוזים, אבוקדו וכו', זה היה נראה לי מעולה, אבל אפשר להכניס לו מאלה לתפריט רק במשורה. כמובן שהאפשרות שמנגד - להלעיט אותו בקמח ובסוכר - לא נראית טובה בהרבה.
אולי להתאמץ למצוא דרכים לכלול שומנים איכותיים בכמות גדולה יותר בתפריט שלו? יש איזו גבינה מומלצת "בטעם של ילדים" ורצוי מאוד בכשרות מהודרת? (כרגע אוכל בערבים רבים פרוסת גאודה בתוך החביתה שלו.)

[קול_פעמונים*]

אולי להתאמץ למצוא דרכים לכלול שומנים איכותיים בכמות גדולה יותר בתפריט שלו?

ניסית את המרציפן של גוגוס? שקדים טחונים , שקדיה ודבש אורגני.
אצלנו הוא הפך לדייר של קבע והבחור משתגע עליו.

[תפילה_לאם]

נדמה לי שהוא לא אהב. זוכרת בוודאות שלא אהב את זה שהכנתי בתוספת אבקת קקאו.
אבל... ככה לאכול דבש ללא הגבלה זה נראה לכן בסדר? (הדבש שלנו בד"כ לא אורגני אבל לא מחומם.) הוא באמת מבקש ממני הרבה מתוק: דבש, צימוקים, חמוציות, אננס מיובש. מוצאת את עצמי מגבילה אותו, מכוונת אותו ל"תפוח מחומם" וכאלה. S-:

[תפילה_לאם]

אה, אבל נזכרתי שהוא אוהב כריכים של תפוח עץ עם חמאת בוטנים ואולי אפשר יהיה משהו דומה עם "שקדייה".
קצת אתאמץ כדי לא להתעצל...

[נוודית*]

בהמשך לשיחה על סוגי קמח מגוונים (שנמחקה לדעתי בתקלה האחרונה), ואחרי צפיה בפרק האחרון בסדרת הבי.בי.סי שגוגוס סוקרת לאחרונה בסדרת פוסטים מרתקת - אני מוסיפה לרשימה את מה שאולי יהיה הקמח של העתיד - קמח חרקים

[גוגוס*]

קמח חרקים
תודה על ההמלצה! חיברת לפוסט הראשון בסידרה, אז רק לשם הסדר הטוב, יש כבר שלישי
ולמרות שקוראים לו "לאכול כשמגעיל" הוא לא עוסק בשום צורה שהיא בקמח חרקים

[גוגוס*]

שוב אוטו תעלול מצדי
יצאה לך שגיאת דפוס מצחיקה נורא.
לעניין זה, אני אישית לא רואה בזה טעם לפגם (בתפוח בתמורה לישיבה רגועה בכסא).
למה? כי כל הפעולה הזו היא לא נורמלית. להתיישב בכסא ולהיות קשורה וכו'. אז תחת ההנחה שאנחנו עושים פה משהו לא הגיוני בכלל, שלא מחובר לשום אינסטינקט שלה, לשחד בתפוח נראה לי לחלוטין סביר.
בדיוק כמוך, סביר שגם אני הייתי מנסה קודם בלי אוכל. אבל בהינתן שזה לא עובד, אז אוכל מזין מאוד בכמות קטנה נראה לי פתרון הגיוני ורצוי.

התבאסתי יותר מהאמירות של הגדולה שנאמרו כמה פעמים במרווחים קצרים: "אמא, זה טעים לה".
את יכולה בפעם הבאה לנסות להגיד משהו במקום להתבאס. נגיד... בטח שזה טעים לה. זה פשוט סוכר וסוכר זה טעים כמעט לכולם. הגוף שלנו מכוון ככה שזה יהיה טעים לו.
מעבר למה שתעבירי לבתך, זו גם תהיה תזכורת טובה בשבילך. אצלי, דברים כאלה מבטלים לחלוטין את הבאסה מכל הסיטואציה. אולי במקרה גם אצלך זה יפעל באופן דומה.

אולי להתאמץ למצוא דרכים לכלול שומנים איכותיים בכמות גדולה יותר בתפריט שלו?
לא חושבת שמאמץ הוא רצוי כי זה עובר הלאה והתגובה המקובלת של הצד השני היא נסיגה.
מזמינה אותך לזנוח את ה"להתאמץ" וה"לא להתעצל". תשאירי לאמא שלך ולחמותך
תבדקי אם יש משהו שבא לך בקלות.
יש גבינות אגוזים אדירות ממש וקלות מאוד להכנה במרקם של ממרח.
יש טחינה מלאה עם מעט דבש או תמרים שאפשר למרוח על פלחי תפוחי עץ.
אפשר להשאיר גם ביצים קשות בפרוסות אם הוא אוהב.
לא חסר...
הייתי משאירה על השולחן ואומרת לו שאם הוא עוד רעב אז אלו הדברים שיש. במצב מוכן כבר עם תערובות האגוזים.

תראי כמה רחוק תגיעי עם זה.
פירות זה אחלה. לדעתי האישית ביותר - בלי עלים ירוקים (=חלבון) ואגוזים (שומן) זה לא מספק.
תצטרכי להעריך כמה מאלה הוא מקבל משאר התזונה שלו. אם יש שם ביצים וקצת בשר וקצת גבינה אז בהחלט יכול להיות שיש לו מבנה צפלוני וזהו זה. את יודעת, יש גם ילדים כאלה. גם לי יש אחת כזאת

ככה לאכול דבש ללא הגבלה זה נראה לכן בסדר?
במרציפנים אין דבש ללא הגבלה אלא יש דבש. ואם באמת מוסיפים שקדיה בשביל להדביק אז אפשר לקמץ בכמות שלו.
אני אישית לא שמה שקדיה במרציפן, רק שקדים טחונים ודבש.

[תפילה_לאם]

_שוב אוטו תעלול מצדי
יצאה לך שגיאת דפוס מצחיקה נורא._
אוי, נכון... D-:

בדיוק כמוך, סביר שגם אני הייתי מנסה קודם בלי אוכל. אבל בהינתן שזה לא עובד, אז אוכל מזין מאוד בכמות קטנה נראה לי פתרון הגיוני ורצוי.
תודה.
אחר כך חשבתי על זה שגם ההרדמה המתמדת באמצעות הנקה היא עוד סעיף בעייתי תחת אותה הכותרת בערך. ובזה אני יודעת שדעתך שונה מדעתי.
אבל איכשהו דווקא בזה אני לא מרגישה מתלבטת. אולי כי תפוח אמור לענות על צורך של רעב, והנקה לכתחילה אמורה לענות על עוד צרכים, וקשה למצוא את המקום ואת התקופה שהקו נמתח ומפריד ביניהם. ותפוחים לעולם יהיו, אבל הנקה לא. (אפילו שהיא יכולה להיות מומרת, איכשהו היא לא נספרת אצלי כבעייתית, כ"משתיקול".)

[תפילה_לאם]

בעז"ה עוד אשוב.

[תפילה_לאם]

מזמינה אותך לזנוח את ה"להתאמץ" וה"לא להתעצל".
שיערתי שהטרמינולוגיה הזאת תזכה להערה ביומן.
ובכל זאת בחרתי בה, כי המאמץ או העצלות הם מצדי: מבחינתו זה נחמד מאוד לאכול כריכי תפוח בחמאת בוטנים, ואני מאמינה שלפחות לנסות כאלה מרוחים ב"שקדייה" הוא יהיה פתוח. זאת רק אני שמתבאסת מהנטייה של חמאת הבוטנים הטהורה לנזול ולנטוף וללכלך ובכלל מהצורך להשקיע בעוד משהו. הרי השלב הקודם שלי היה לפתוח לארוחת ארבע חבילת ופלים, ועכשיו אני מתקשקשת בקילוף קיוי, בפילוח תפוזים, בחיתוך תפוחים. כאלה. אז עכשיו גם למרוח אותם?

יש גבינות אגוזים אדירות ממש וקלות מאוד להכנה במרקם של ממרח.
הכנתי פעם מקשיו לקראת פשטידת בצל, ובאמת יצאה כה טעימה שהיה צריך להתגבר כדי שיישאר משהו לפשטידה. ונדמה לי שבאמת גם הבנים אהבו, אבל לא זוכרת בוודאות.
רק שאני לא יכולה לומר שזה משהו שבא לך בקלות. אולי מדי פעם.

אם יש שם ביצים וקצת בשר וקצת גבינה אז בהחלט יכול להיות שיש לו מבנה צפלוני וזהו זה.
לא הבנתי לגמרי את כוונתך בפסקה הזאת.
עלים ואגוזים אין לי ספק שהוא אוכל בכמות זעירה מדי. גדולה בהרבה מזו שאוכלות אחיותיו, אבל אובייקטיבית קטנה ביותר.
ביצים, בשר וגבינה צהובה נמצאים דרך קבע בתפריט שלו. זה נראה לך כתחליף סביר לשומנים הנחמדים מהצומח?

במרציפנים אין דבש ללא הגבלה אלא יש דבש.
מה זאת אומרת? כשאני אוכלת מהמרציפן, אני מסוגלת לחסל בקצב (וגם אצלי אין "שקדייה" בפנים). זה אומר - הרבה דבש...
והילד עצמו יכול (וגם אחת מאחיותיו) פשוט לבקש לאכול דבש. (גילוי נאות: גם אמא שלו עושה את זה, שכנראה לה שאף אחד לא רואה.)
לפעמים הוא מבקש לאכול דש מעורב בטחינה, אבל אוכל מזה מעט. מניחה שאם זה יהיה על בסיס קבוע, זה כבר ישפר את כמויות השומן, ואולי זה שווה לי על אף הדבש. בסך הכול, לא מדובר בצנצנות בסדר גודל של פו הדוב. ועכשיו עולה בדעתי להכין כממרח או כמטבל ולהגיש לצד הפרות החתוכים. שיתקשקש עם זה בעצמו בכיף!

[גוגוס*]

שיערתי שהטרמינולוגיה הזאת תזכה להערה ביומן
זה ריקוד כזה אנחנו רוקדות והוא מעלה בי חיוך.

לנזול ולנטוף וללכלך
שותפתי לשריטה...
אני לא מרשה כריכים. רק בפתוח. שום דבר לא נוזל כי זה מוחזק במאוזן ולא במאונך.
מי שמתעקש על כריך שיתעקש גם על צלחת ואחרי זה שיתעקש לנקות סביבו אם הצלחת לא תפסה הכל.

אז עכשיו גם למרוח אותם?
חלילה וחס.
אני מכינה כמות קטנה בצנצנת ומניחה אותה על השולחן עם סכין למריחה. כל אחד יעשה כמיטב יכולתו.

אני לא יכולה לומר שזה משהו שבא לך בקלות. אולי מדי פעם
אולי בגלל שזה התערבב לך עם הכנת הפשטידה?
הרי אין דבר קל מזה. משרים לכמה שעות טוחנים עם כל מיני שלא דורשים עבודה. להגיד שזה לוקח חמש דקות זה בהגזמה.
מי צריך את הפשטידה? מלקקים ישר מהבלנדר...

ביצים, בשר וגבינה צהובה נמצאים דרך קבע בתפריט שלו. זה נראה לך כתחליף סביר לשומנים הנחמדים מהצומח?
כן. לדעתי שומן טוב זה שומן טוב. אני חושבת שמהצומח הוא מגיע עם פחות דברים שאחר כך צריך למיין ולזרוק ולפח. אבל השומן עצמו נראה לי סבבה. דעתי האישית היא שלא נדרש הרבה שומן בכלל. בכל דבר שאת אוכלת יש שומן, אפילו בחסה. אפילו בתפוח. וזה מצטבר לו בנחת.
אני מניחה שהייתי ממשיכה להגיש גם וגם (אולי בלי גבינה צהובה... זה לגמרי לא אוכל בעיניי אם זו הצהובה הרגילה).

כשאני אוכלת מהמרציפן, אני מסוגלת לחסל בקצב (וגם אצלי אין "שקדייה" בפנים). זה אומר - הרבה דבש...
כמה כבר תאכלי? ברצינות, כמה? ועכשיו תחשבי... כמה דבש יש בכמות הזו? כפית? שתי כפיות?
את יודעת כמה מרציפנים תצטרכי לאכול בשביל להגיע לשתי כפיות דבש?
וזה בטח לא קורה כל יום, נכון?

פשוט לבקש לאכול דבש
אולי שווה לקנות דבש אורגני טוב למקרים האלה ולמה שהוא כן אוכל בשמחה, ובשאר הזמן להשתמש ברגיל.

[תפילה_לאם]

אנחנו רוקדות
יופי, לפחות אני מממשת את לנוע לנוע בכתיבה.


ואחרי זה שיתעקש לנקות סביבו אם הצלחת לא תפסה הכל.
אבל הניקיון שלו הוא לא הניקיון שלי...


אולי בגלל שזה התערבב לך עם הכנת הפשטידה?
לא.
מבחינתי גם לזכור להשרות מראש מוסיף למשימה, בייחוד משום שהבלנדר תפוס לאורך אי אילו שעות בשייק.
ואחר כך צריך שוב לשטוף את הבלנדר.
ואני זוכרת דיון שלך עם דנדי על העמידות של הגבינות האלה, כך שצריך כל יום להכין מחדש. ולהכין כמות קטנה, זה גם מבאס, כי למה ללכלך את הבלנדר בשביל הקצת הזה, וגם כי אם זה ממש קצת, אני לא יודעת אם הבלנדר בכלל יצליח לתפוס את זה.
וגם - זה די יקר, אבל את זה צריכה לשחרר, כי אם היה אוכל אגוזים בשלמותם, לא היה סופרת את זה. זה כבר נכנס לגמרי למערך הקניות.
יאללה, אזכור לנסות מתישהו, ואראה איך יגיב. רק חושדת שהוא יגיד שזה נחמד, יאכל כפית וחצי, ובסוף מי יגמור את כל השאר? (רמז: מי שכבר אכל באותו היום כמות יפה של אגוזים בשייק שלו...)
וחשבתי גם לזכור יותר להציע לו מהשייק שאני מכינה ממילא. לפעמים אני מתקמצנת עליו בטיפשיות ולא מנדבת לאחרים. וגם חושבת שאולי הוא לא ירצה, אבל כשאני מוציאה אותו מהגן ומביאה משהו קטן לזמן הנסיעה לאיסוף האח והביתה, הרי הוא די קהל שבוי.
וגם אם ישתה רק חצי כוס, זאת מנה יפה ועשירה.

כל דבר שאת אוכלת יש שומן, אפילו בחסה. אפילו בתפוח. וזה מצטבר לו בנחת.
אצלי אני לא דואגת. אני בטוחה שזה מצטבר לי יפה בנחת גם מהחסה, אבל אצלו... הוא גם לא אוכל מי יודע מה חסות...


לגמרי לא אוכל בעיניי אם זו הצהובה הרגילה
משתדלת לדאוג לו לאספקה מתמדת של גאודה.


כמה כבר תאכלי? ברצינות, כמה? ועכשיו תחשבי... כמה דבש יש בכמות הזו? כפית? שתי כפיות?
הרבה יותר. הרבה הרבה יותר, אבל זה בטח לא קורה כל יום . אני מחסלת ולא מכינה מיד חדש. P-:


דבש אורגני טוב למקרים האלה
אבל מהם שאר המקרים? המקרים שאני אוכלת?

[גוגוס*]

צחקתי הרבה מהפוסט האחרון שלך, תפילה.
אני מגיבה רק על מה שלא הצחיק אותי

ואני זוכרת דיון שלך עם דנדי על העמידות של הגבינות האלה, כך שצריך כל יום להכין מחדש
לא בדיוק. הדיון היה בסגנון "קחי בחשבון ש..."
לא - קחי בחשבון ולכן הנה המסקנה.
אני אישית הייתי בקלות שומרת גבינה כזו במקרר שלושה ימים. נכון שזה לא המון, אבל זה יותר טוב מיום אחד.
ואפשר גם לחשוב מחשבה ממש אופטימית חלופית - שהוא יחשוב שזה מגעיל ובכלל לא תיכנסי עכשיו לסחרור של הכנות כי אף אחד לא ירצה לאכול את זה אחרי פעם אחת. יותר קל ככה?

אבל מהם שאר המקרים? המקרים שאני אוכלת?
זה עניין של סדר העדיפויות הפרטי שלך ואיפה נראה לך ששווה להשקיע בדבש כזה, למי ומתי.

ואמירה אחרונה דווקא על רקע שותפות הגורל בינינו בעניין הזה - בגיל חמש בערך (לפני פחות מחודשיים, כן?) שחררתי את הגברת מהדאגה שלי לגדילה שלה. יאללה, מיציתי את החלק הזה. זו הקלה אדירה.
אני מכינה מה שנראה לי הכי טוב, משתדלת מאוד לא לבאס עם דברים שאני יודעת שאינם אהובים, וזהו זה.
אולי תנסי לאיזה תקופה. אחר כך תחזרי לדאוג ולהתאמץ ולחשב חישובים. אבל לפרק זמן מסוים לשחרר אותך ואותו מהדאגה שמרחפת מעל... זה יכול להיות תענוג גדול.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

צחקתי הרבה מהפוסט האחרון שלך, תפילה.
הרבה? טוב, לבריאות.


אני אישית הייתי בקלות שומרת גבינה כזו במקרר שלושה ימים.
וואלה. סבבה.
בדיוק מתכננת ממילא להכין שוב פשטידה כזאת לשבועות, אז - על הדרך אנסה לתת לחבר'ה להתלקלק.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אבל לפרק זמן מסוים לשחרר אותך ואותו מהדאגה שמרחפת מעל...
בעקבות ההמלצה הזאת החלטתי לברר עם עצמי עד כמה אני "מודאגת" בהגדרה, כי הרושם שלי עד כה היה שאני... נאמר, "עם היד על הדופק" ולא "מודאגת", אבל אולי אני מודאגת יותר משדימיתי.

<תפילה מהלימודים>

[גוגוס*]

בעקבות ההמלצה הזאת החלטתי לברר עם עצמי עד כמה אני "מודאגת" בהגדרה
יקרה, אלו סתם המילים שלי. אל תקחי על עצמך.
בעקבות מה שכתבת הבנתי שגם אני לא הייתי באמת מודאגת אלא עם היד על הדופק. פשוט שחררתי גם את זה
אצלנו בבית יש ימי הולדת לילדים בהפרשים של חצי שנה. אז פעם בחצי שנה אנחנו נמדדים ורואים מה שלום הגובה והמשקל. מסמנים על הקיר וכל הטקס...

מספיק לי להיות עם היד על הדופק פעם בחצי שנה, והאמת היא שגם זה לגמרי שרירותי.

במדידה האחרונה התברר שהילדים בשני הקצוות גבהו רק בשני ס"מ בחצי שנה, מה שהיה נראה לי ממש מעט, וכזה שלא ידגדג אפילו את הממוצע השנתי שאמור להיות משהו כמו 6-8 ס"מ.
שמתי את זה לעצמי בראש.
חודש אחרי זה, בחיי שאני לא מגזימה, שניהם בתאום מושלם קפצו כל אחד בשני ס"מ.

רוצה לומר - נו, שויין!
וגם - יש מצב שאני עוברת למדידה חד שנתית.
וגם - יש מצב שאני לא מודדת יותר בכלל. מה זה השטויות האלה?

[גוונים*]

צחקתי הרבה מהפוסט האחרון שלך, תפילה.
וגם הזדהיתי הרבה. כרגיל.

[גוגוס*]

_כמה כבר תאכלי? ברצינות, כמה? ועכשיו תחשבי... כמה דבש יש בכמות הזו? כפית? שתי כפיות?
הרבה יותר. הרבה הרבה יותר_
תפילה, איך זה יכול להיות?
כמה דבש את מכניסה שם?

אם אני צריכה לחשוב על כמויות (וזה קשה, כי אני לעולם לא מודדת, אז זו הערכה מאוד גסה) - על 400 גרם שקדים טחונים, אני שמה בערך 100-150 מ"ל דבש, שהם 20 כפיות דבש, נכון?
יוצאים לי מזה איזה ארבעים כדורים, אז בכל כדור יש נגיד חצי כפית דבש. בהערכה מאוד מאוד גסה.
בשביל להגיע לשתי כפיות אני צריכה לאכול 4 מרציפנים. אני אישית לא אוכלת יותר משניים בבת אחת כי זה פשוט מתוק לי מדי. אבל אם זה יהיה זמין, יש מצב שאוכל ארבעה לאורך היום (גם אני מכינה לעתים רחוקות מאוד ולכן גם אותי זה די מפתה כשזה כבר נמצא).

את מדברת על סדרי גודל אחרים לגמרי?
אם כן, וזה ממש מציק לך מתחת ליד, אז באמת רצוי להכין מזה פעם ב... בדיוק כמו שאת עושה.
השאלה רק במה את ממלאת את הכמיהה הזו כשאין מרציפנים, ואם זה טוב יותר מאשר לאכול הררבה מרציפנים.
אם את פשוט מוותרת - סבבה. אם במקום זה את אוכלת סוכר - פחות.

[תמי*]

אתן מודדות גובה כי מדובר בילדים נמוכים?
לא חשבתי אף פעם למדוד. מדי פעם שמה לב לקפיצה או ליחס עם חברות באותו הגיל.
צריך לבדוק?

[טלי_ב*]

גם אני לא חשבתי אף פעם למדוד. וואלה, אולי כדאי (לא שהוא יסכים...).

[גוגוס*]

אתן מודדות גובה כי מדובר בילדים נמוכים?
מאיפה בא ה"מודדות" ברבים? בינתיים רק אני התוודיתי על הסטייה הזו
לא ילדים נמוכים. פשוט אבא די גבוה שרוצה משום מה שגם הילדים שלו יהיו גבוהים כי יש לו חוויה ממש חיובית מחייו כאדם גבוה

לא, לא צריך לבדוק. אלא אם משהו נראה לך בעייתי או שאת מאכילה את הילדים שלך באופן קבוע באוכל שחשוד כ"לא מספיק..." משהו.

[לב_שומע*]

פשוט אבא די גבוה שרוצה משום מה שגם הילדים שלו יהיו גבוהים כי יש לו חוויה ממש חיובית מחייו כאדם גבוה
D-:
מכירה אבא אחד כזה. (-:

[גם אני תהיתי האם פספסתי איזה משהו ואולי ישנה איזו דיעה באופנית גורפת דווקא בעד למדוד וסתם פספסתי, ואז חשבתי לי בשקט בצד והגעתי למסקנה האבסולוטית תמיד - שאצלי בבית בטוח הכי בריא לא למדוד שום דבר ורק להסתכל בהשתאות על פלא הבריאה.. (-;]

[לב_שומע*]

מצאתי שוקולד ממש טעים, שמספיק לי אחד ואני ממש לא צריכה עוד. מעניין! חדש לי ממש. ואז אני מגלה שאני בכלל עוד רעבה, והכמויות שאני זקוקה להן לאחרונה כדי להרגיש שבעה מפליאות גם אותי... אבל זה כבר עניין אחר.

[תפילה_לאם]

ואפשר גם לחשוב מחשבה ממש אופטימית חלופית - שהוא יחשוב שזה מגעיל ובכלל לא תיכנסי עכשיו לסחרור של הכנות כי אף אחד לא ירצה לאכול את זה אחרי פעם אחת. יותר קל ככה?
שכחתי לצחוק מזה בכתב, כשעניתי תוך כדי הקורס שלי.
קשיו שרוי במים מהלילה.


בעקבות מה שכתבת הבנתי
וואו! נותנת לעצמי צל"ש...


וגם - יש מצב שאני לא מודדת יותר בכלל. מה זה השטויות האלה?
אני עצמי לא מודדת כלל, אבל רואה אותו ועוד אחות שבמעקב גדילה ליד חברים או חברות באותו הגיל. (את האחות אפשר להשוות בקלות לאחותה התאומה, ששומרת על פער משמעותי ממנה עוד מהתקופה העוברית המוקדמת!) וחוץ מזה, אחרי ששוחררנו ממעקב האנדוקרינולוגית, הם אמורים להימדד אצל רופאת המשפחה.
(בקשר לאחותו, דרך אגב, התחלתי להביט בעין בוחנת ולנסות לראות אם היא התחילה לתפוח לאחרונה, מה שקשה לשפוט כשרואים את הילדה מדי יום. וגם אם כן - אין לי מושג מה אני יכולה לעשות בעד גדילה לכיוונים הנכונים...)


_תפילה, איך זה יכול להיות?
כמה דבש את מכניסה שם?_
גם לי קשה להעריך את הכמויות. מדובר באיזו שליכטה יפה ונדיבה של דבש מגובש. קרוב לוודאי שהיחס דומה לזה שאצלך, כי אחרת הכול היה נדבק לי לידיים ולא מתגלגל לכדורים חמודים, אלא שאני אוכלת ארבעה ברצף בלי להניד עפעף וממשיכה לבא בתור (או שמא יש לומר: לבאים בתור).
ולכן טוב להכין מזה פעם ב... בדיוק כמו שאת עושה.


השאלה רק במה את ממלאת את הכמיהה הזו כשאין מרציפנים, ואם זה טוב יותר מאשר לאכול הררבה מרציפנים.
לרוב לא אוכלת שוקולד/ סוכר. עכשיו לקאראת שבועות מתכננת לחגוג קצת בשדה הזה אבל לא בימים כתיקונם (תיקון ליל שבועות?!).

[תפילה_לאם]

השאלה רק במה את ממלאת את הכמיהה הזו כשאין מרציפנים, ואם זה טוב יותר מאשר לאכול הררבה מרציפנים.
המשך:
אוכלת הרבה כדורי תמרים, לפעמים פרות יבשים. שותה כמעט בכל יום שייק גדול, שהוא בטח מתוק בהרבה משלך (שוב, תמרים).
אמש נהניתי מתפוח אפוי שנשאר מליל שבת (כולל תרכיז תפוחים).


מצאתי שוקולד ממש טעים, שמספיק לי אחד ואני ממש לא צריכה עוד. מעניין! חדש לי ממש.
לב!
איך כותבים דבר כזה בלי לכתוב את שם השוקולד????!!!
(או שאולי עדיף שלא לכתוב, כי כשאנסה אותו אגלה שהוא אכן ממש טעים גם לי, רק שלי לא מספיק אחד...)


ורציתי לכתוב בעניין הסנטר הכפול, שדיווחתי בעבר שמפריע לי שצץ במנחים מסוימים של הראש, שנראה לי שדווקא רזיתי במידת מה, והתופעה הזאת בעינה עומדת. השבוע ממש שמתי לב שקווי המתאר של הפנים שלי הוצרו ובכל זאת הצמדת הסנטר לצוואר תניב את החבר הלא נחמד הזה.
וכך הגעתי למסקנה (שכמו בכל דבר, יש בה מן המעודד לצד המבאס), שכנראה שגם אם לא יהיו לי עודפי שומן אדירים, תהיה לי התוספת הזאת, שכנראה תלויה (...) ברפיון ובהידלדלות מסוימים של העור.
<איפה ריצ'רד פיש?>

[אישה_במסע*]

_מצאתי שוקולד ממש טעים, שמספיק לי אחד ואני ממש לא צריכה עוד. מעניין! חדש לי ממש.
לב!
איך כותבים דבר כזה בלי לכתוב את שם השוקולד????!!!_

[גוגוס*]

קטעים איתכן,
קראתי את לב וחשבתי לעצמי -
איך כותבים דבר כזה בלי לכתוב את שם השוקולד????!!!
ואז אמרתי לעצמי - מה, השתגעתי? עד שנפטרתי מהשוקולד אני אקבל רעיונות טובים?

בקיצור, לב, שמחה מאוד בשבילך. בעיקר על זה שאת חווה משהו חדש ואת שמה לב אליו.
דברים כאלה תמיד מעלים בי חיוך. הפליאה הזו, המוכרת כל כך, מהשיחה עם הגוף ומה שהיא מעלה.

עניין אחר אבל קשור - לפעמים זה לא השוקולד או המאכל עצמו שפתאום מספיק מהם מעט.
לפעמים המצב התודעתי שלנו משתנה, ואנחנו במקרה אוכלים משהו חדש, ושני הדברים עוברים צימוד. כך נצרב בנו שהדבר הזה שאכלנו הוא מיוחד ולא צריך ממנו הרבה. אבל בעצם המקור של הצימוד הוא זה שהיינו במצב חדש, שפשוט זקוק פחות לשוקולד ומחפש על מה להתלבש.
זה כמובן לא בהכרח מה שקרה אצלך, אבל חשבתי להגיד כי זה תהליך שאני מכירה והוא מעניין בעיניי.
שעולה בנו צורך למצוא פתרון ולהשתנות, והפתרון מגיע בדמות דבר כזה, והשינוי - בעקבותיו.

קשיו שרוי במים מהלילה
מממ... יאמי...
אולי גם אני אשרה היום. כבר מאתמול מתחשק לי בגללך

לקאראת שבועות מתכננת לחגוג קצת בשדה הזה
למיטב זכרוני בשנה שעברה היית באותו מוד ותיעדת את קורותייך איפשהו.
אני מציעה לך בחום לשוב ולקרוא מה כתבת לפני שאת צוללת לזה השנה. זו הזדמנות טובה להתפתחות, אם מדגדג לך.

כנראה שגם אם לא יהיו לי עודפי שומן אדירים, תהיה לי התוספת הזאת, שכנראה תלויה (...) ברפיון ובהידלדלות מסוימים של העור
גם אצלי אותו דבר וגם אני מרכינה ראש בפני הגיל (אבל לא יותר מדי, אחרת זה ממש בולט )
אני מזדקנת. מקווה שבחן. האיש כאן מפרגן מאוד וזה ממש עוזר.

תפילה, סחטיין על כל הדברים הטובים שהגוף שלך מפגין. בטח נעים שלתהליך שלך יש גם תוצרים כאלה.

[לב_שומע*]

קטעים!!!!
שוקולד של "על המשקל". בחרתי את זה עם השקדים המצופים בשוקולד.
נדמה לי שמה שעה אותו לכל כך טעים עבורי הוא הטריות, בכלל לא הייתי מודעת שיש דבר כזה רמת טריות בשוקולד.
הם אמרו לי שזה שוקולד מאוד איכותי - לא יודעת להגיד, כנראה קצת יותר מוצקי קקאו (לפי הטעם, זה לא יכול להיות 80% מוצקי קקאו, נגיד. הייתי מפרגנת לו מקסימום 60%. 80% כשניסיתי היה לי ממש משונה).
לא יודעת על מצבים שמאפשרים פחות, אבל בהחלט מכירה מצבים שמאפשרים יותר: אתמול, נגיד, גיליתי שאפשר גם אפשר גם מהשוקולד הזה יותר.. <קינה קצרה על כך שיצאתי מכל הרגלי התזונתיים, הקודמים על בסיס הרבה דגנים מלאים פרות וירקות כבר לא מספקים אותי, חדשים אין, עודפים יש, וגם קינות...>
לגופו של השוקולד: לי הוא היה נורא טעים. אבל חוששת לאכזב אתכן.. הוא פשוט היה ממש טרי, נראה לי, זה סוד העניין.

[קול_פעמונים*]

לב, אולי זה השילוב עם השומן המזין של השקד שנותן תחושת סיפוק.
(גם אני תהיתי מהו שוקולד הפלא הזה (-: )

[גוגוס*]

משתפת כאן במשהו מעניין מתוך מחקר שאני עורכת לאחרונה (לא מחקר מדעי, חקירה לרכישת ידע) -

מתוך הספר של ויקטוריה מורן Main Street Vegan, על ההתמכרות למוצרי חלב
Casein, one of the proteins in milk, crosses the blood-brain barrier and becomes something called casomorphins. Yes’m, that sounds a lot like morphine—because casomorphin is also an opiod. Nature designed it that way so young mammals would enjoy nursing, come back for more, and live to reproduce themselves.
Human milk has only 2.7 grams of casein per liter. Cow’s milk has 26. And because it takes, on average, ten pounds of milk to make one pound of cheese or ice cream, you’re looking at a lot of casein and resultant casomorphin.

הפואנטה - בחלב עצמו יש חומרים ממכרים כדי לקשור בין היונק לאמו ולגרום לו לבוא שוב ושוב אל החלב שלה.
בחלב אדם יש בערך עשירית מהכמות שנמצאת בחלב הפרה.
בנוסף, בכדי לייצר גבינה, החלב מופשט מהנוזלים שלו, כך שריכוז החומרים הממכרים הוא אף גבוה יותר, לעתים פי עשר מהמקור שלו בחלב, שגם כך גבוה בי עשר מהריכוז שלו בחלב אם אנושי.
ולהזכירנו, מחלב האם האנושי אנחנו נגמלים בגיל צעיר.

רוצה לומר - אם קשה לכם להתרחק מהחלב והגבינה גם כשאתם לא באמת רוצים לאכול מהם - זה לא בגלל שכוח הרצון שלכם לא משהו. זה בגלל שפשוט יש בו חומרים ממכרים שלא אמורים בכלל להיות בתזונה שלכם כבוגרים.

עוד לא מצאתי על זה מידע, כי המחקר מתעסק בעיקר בפרות, אבל אני משערת שבחלב עזים וכבשים יש מזה פחות. אולי זו דרך טובה להתחיל לצמצם, למי שמחבבת דרכים ארוכות ומפותלות לפרימה של תלות.

[גוגוס*]

תוספת קטנה - זה כמובן לא המקום היחיד שבו ניתן למצוא את המידע הזה.
מחקרים איתרו גם סוגים אחרים של אופיאדים בחלב של פרות ונשים. הנגזרת של הקזאין היא רק אחת מהם.

[תמי*]

צלצול, מענין מאוד.
מתיישב היטב עם התחושות שלי לגבי מוצרי חלב.
אני גם זוכרת שקראתי טענות שמוצרי חלב, על אף שאין בהם סוכר, הופכים בגוף לסוכר וגורמים להשמנה בצורה שעוד לא לגמרי ברורה.

[גוגוס*]

מוצרי חלב, על אף שאין בהם סוכר
וודאי שיש בהם סוכר, ואפילו לא מעט. חלב אם, כמו גם חלב אם של פרות, הוא מוצר מתוק. לא מתוק כמו סוכר לבן אבל הטעם הכי ברור שלו הוא מתיקות. כמו במקרה של הממכרים האחרים, גם לטעם יש חשיבות במשיכה של הגורים לחלב אמם.

לקטוז הוא סוכר החלב. לקטאז, האנזים שמפרק אותו ונגזר משמו, יורד בכמותו עם השנים כאשר לכאורה אנחנו לא אמורים להזדקק לו יותר. כך שמי שממשיך לצרוך הרבה חלב, בגיל שבו האנזים כבר פחות נוכח, מסבך לעצמו קצת את החיים.
או הרבה. תלוי בגוף הספציפי.
פשוט עוד סוג של שיבוש, שלא אמור לקרות ונובע מחקלאות בעלי חיים.

[תפילה_לאם]

_עניין אחר אבל קשור - לפעמים זה לא השוקולד או המאכל עצמו שפתאום מספיק מהם מעט.
לפעמים המצב התודעתי שלנו משתנה_
היה לי מעניין לקרוא את זה, כי לכשעצמי חשבתי על הצד השני של המטבע: שגם אם מעט שוקולד יספיק לי ודי, תוכל לצוץ לה מחשבה או הרגשה ש"מה פתאום כל כך קצת? הרי זה שוקולד. ברור שאני רוצה עוד!"


_קשיו שרוי במים מהלילה
מממ... יאמי..._
הגבינה יצאה טעימה פחות משזכרתי אבל נחמדת. והפשטידות יצאו יפהפיות ובריח טוב. (לא טעמתי.)
רק הקטן לא הסכים בכלל לטעום מהגבינה, והגדול יותר הסכים לטעום קמצוץ, אבל עיווה את פניו עוד לפני שהטעימה הגיעה לפיו, ומכאן יכולתי להסיק שאין כמעט סיכוי שהוא ירצה תוספת, אם מראש הניח שלא יאהב את זה, ואכן כך היה.
וכך התממש החזון הנבואי הגוגוסי של ואפשר גם לחשוב מחשבה ממש אופטימית חלופית - שהוא יחשוב שזה מגעיל ובכלל לא תיכנסי עכשיו לסחרור של הכנות כי אף אחד לא ירצה לאכול את זה אחרי פעם אחת. יותר קל ככה?



למיטב זכרוני בשנה שעברה היית באותו מוד ותיעדת את קורותייך איפשהו.
נכון. בטח בדף החיוניות הקודם. כרגע ומתעצלת לחפש, אבל זוכרת לפחות חלק מהרשמים. אכן יהיה מעניין להשוות.
רק מרגישה שלא בא לי על הזדמנות טובה להתפתחות, אם מדגדג לך. כלומר, התפתחות זה אחלה, אבל לא במחיר ויתור על עוגת הגבינה שנאפית ברגע זה ממש. (שלא תישרף עד שאחזיר את הקטנה למיטה.)


מרכינה ראש בפני הגיל (אבל לא יותר מדי, אחרת זה ממש בולט
D-:
אנסה לארוב לסימנים האלה בפגישתנו הבאה, ואולי אתעודד.
רק רוצה להגיד שהשפעת גורם הגיל כאן לדעתי היא לא בדיוק "הזדקנתי - אז העור מתרופף" אלא "הזדקנתי - אז העור אומר לי שהוא לא מוכן להימתח ולהשתחרר, כמו שאולי היה מסוגל לו הייתי צוברת עודפים ניכרים בגיל הנעורים ונפרדת מהם אחר כך". הווה אומר, "קחי בחשבון, שאם את עולה במשקל, יהיו לזה שרידים, גם אם אחר כך תחזרי למוטב".



נדמה לי שמה שעה אותו לכל כך טעים עבורי הוא הטריות,
מה זאת אומרת שהשוקולד היה טרי? את חושבת שהם מייצרים אותו אצלם?

[תפילה_לאם]

צלצול, מענין מאוד.
לא יכולה לומר כמו תמי, שזה מתיישב היטב עם התחושות שלי לגבי מוצרי חלב_ , משום שחלק גדול מצריכת החלב שלי בתקופה שצרכתי הרבה חלב על בסיס יומיומי הורכב מחלב ממותק ב{{}}_סוכר לבן .
ובאמת נראה לי שחלב עיזים מתוק פחות מחלב פרה.

מי שממשיך לצרוך הרבה חלב, בגיל שבו האנזים כבר פחות נוכח, מסבך לעצמו קצת את החיים.
את יודעת לומר מה זה עושה לגוף? הלקטוז מצטבר? ואז? סכרת וכאלה?
<שמחה שפניתי אחורה.>

[תפילה_לאם]

רק הקטן לא הסכים בכלל לטעום מהגבינה,
אבל כשנסענו אחה"צ לאורתודנטית של הגדולה, יצאתי מצוידת בתמרים ממולאים בשקדים, וכך יצא שהוא אכל שישה שקדים. גם זה משהו.

[תמי*]

וודאי שיש בהם סוכר
כן. התכוונתי לכך שאני מתייחסת למוצרי חלב שלא הוסיפו להם סוכר.
בזמנו באמת הופתעתי כמה מתקתק הוא חלב אם.
אבל תסתכלי למשל על הערכים התזונתיים של גבינת גאודה. כמעט שאין בה פחמימות, הרוב זה חלבון ושומן. ערך גליקמי נמוך. ואין לה את המתיקות של חלב אם.
ובכל זאת יש טענות שהיא עובדת בגוף בדומה לפחמימות. [אני יודעת שאת לא אוהבת את הקטגוריות הללו. גם אני. אבל לרגע לצורך הענין והנוחות). מניסיוני זה אכן כך.
ראשית, אני ובני ביתי, אם אנחנו מכניסים הביתה גבינות מהסוג הזה (לא מכניסים מוצרי חלב אחרים), מתפתים לאכול הרבה מהן. קשה להפסיק. זה כבר סימן למשהו בעייתי.
שנית, גבינות כאלה גורמות אצלי להשמנה. ושומנים אחרים לא.
לקח לי זמן להבין את זה.
שלישית:
_לקטוז הוא סוכר החלב. לקטאז, האנזים שמפרק אותו ונגזר משמו, יורד בכמותו עם השנים כאשר לכאורה אנחנו לא אמורים להזדקק לו יותר. כך שמי שממשיך לצרוך הרבה חלב, בגיל שבו האנזים כבר פחות נוכח, מסבך לעצמו קצת את החיים.
או הרבה. תלוי בגוף הספציפי_
גם בגבינות האיכותיות ביותר יש לקטוז ועם השנים אני מתקשה בעיכולו. וגם זה טריקי, כי לפני שהורדתי את מוצרי החלב לא ידעתי עד כמה (רע) הם משפיעים על העיכול שלי. כך גם אצל בן זוגי ואצל הבנות.
אני חושבת שהרבה אנשים שחושבים שהם מעכלים טוב מוצרי חלב לא קושרים את הסימנים הלא נעימים הללו לאוכל שאכלו.

[גוגוס*]

סכרת זה רק במקרי קיצון.
מה שקורה זה שיש חוסר מולד בלקטאז או הפרשה נמוכה שלו לאורך החיים.
זה אומר שחלק מהלקטוז (שהוא דו סוכר) לא מתפרק לשני החד סוכר שהוא מורכב מהם (גלוקוז וגלקטוז) ולכן לא נספג דרך המעי הדק אלא מגיע למעי הגס.
עד שהוא יגיע לשם הוא יעלה את לחץ המים במעי (ובגלל זה אי סבילות ללקטוז מתבטאת הרבה פעמים בשלשולים, נפיחות וכאבי בטן).
במעי הגס הוא יהפוך לחומצות שומן, ואם הגוף זקוק לזה הוא יכול לנצל אותן לאנרגיה.
אם לא, זה פשוט עודפי שומן, שכמו שאת מבינה (וכמו שקורה גם בהרבה הקשרים אחרים) לא נגרם בגלל השומן עצמו אלא בגלל סוכר שהופך לשומן וכבר נמצא בכמות עודפת.
בכל מקרה, יש שם נטייה לתהליך עיכול לא מיטבי שנסמך על אנזים שבגילאי העשרה כבר לא אמור להיות לנו בכלל. עד הגילאים האלה, אצל כל אחד תהיינה כמויות אחרות ואת רואה רגישויות שונות ללקטוז. מגילאי העשרה זה כבר הרבה יותר נפוץ.

אגב חלב, כדאי להפריד בין רגישות ללקטוז, שהוא סוכר החלב, לרגישות אחרת והרבה יותר נדירה לקזאין, שהוא חלבון החלב הראשי.

[גוגוס*]

כמעט שאין בה פחמימות, הרוב זה חלבון ושומן.
מבינה מה את אומרת, אבל אם הכמות הזו פשוט לא מתפרקת, וכמו שהסברתי הרגע למעלה (בטח עוד לא ראית) - גורמת לתסמיני בטן, אז כנראה לא צריך הרבה בשביל לסבול מזה.

יש טענות שהיא עובדת בגוף בדומה לפחמימות.
כאמור, סוכר זה סוכר. פחמימות, אכן. וכאלה שמתעכלות בקושי רב.
זה לא כל כך משנה אם משהו הוא כזה או כזה. משנה האם יש או אין בגוף את מה שנדרש כדי לפרק אותו ולעשות בו שימוש.
ולצורך העניין זה יכול להיות סוכר או חלבון או אפילו שומן.

מתפתים לאכול הרבה מהן. קשה להפסיק. זה כבר סימן למשהו בעייתי.
בהחלט. מזה החל הדיון, מהחומרים הממכרים ומעוררי התלות שיש בפנים.
באופן אישי, כאשר אני יודעת שמשהו מעורר תלות, ורואה שהוא פועל כך עלי, זה תמריץ חזק בשבילי להעיף אותו.
מעדיפה לא להיות תלויה בכאלה.

גם בגבינות האיכותיות ביותר יש לקטוז.
והרבה. כאמור, יכול להגיע לפי עשר מהכמות שיש בנפח דומה של חלב.
כל אחד מעכל את זה אחרת.

[יעלי_לה]

זה נכון מה ששמעתי, שיוגורט וגבינות מבוססות-יוגורט הם דלים מאוד בלקטוז (כי תרבית היוגורט אכלה אותו)?

[גוגוס*]

כן, זה נכון. הם אוכלים את הלקטוז ומפרישים במקומו את מה שנקרא חומצה לקטית.
ועדיין... נשאר לקטוז.
ביוגורט עזים - מעט מאוד. משהו כמו 1-1.5 גרם לקטוז למאה גרם. ביוגורט מחלב פרות - בערך פי ארבע.
אני משערת שזה גם תלוי בשיטות הייצור ובזמן שנותנים לחבר'ה האלה לזלול.

[תמי*]

מניסיוננו המשפחתי אין שום הבדל בין מוצרי חלב של פרות וכאלה של עיזים.
גם בכאבי הבטן וגם בנטייה לאכול מהם יותר מדי.
לכן משתדלים להמנע.

[גוגוס*]

משתדלים להמנע
כמעט מזדהה.
משתדלת. הילדים שלי לא משתדלים בכלל. פשוט אין להם ברירה

והאיש בדיוק אמר, אחרי קנייה נדירה שעשינו ביחד בסופר, שישמור אותו אלוהים הטוב מאיך שהוא היה אוכל לולא היינו ביחד.
אני חושבת שנחמד להם מאוד שהם לא צריכים להשתדל.
שמישהו אחר מקבל החלטות טובות ומאפשר להם לדלג מעל כל זה רוב הזמן.
אבל יש בזה גם משהו שלא מתרגל קבלת החלטות בכלל. זה יצטרך להגיע מתישהו, בכל אופן, אצל הילדים.

האיש, כשהוא לבד, אוכל היטב רוב הזמן. כיסי ההתפרעות שלו ממש זניחים בפועל.

[תמי*]

גם אצלנו זה דומה. אני המחליטה בבית. אבל הן כבר לא קטנות ואוכלות גם מחוץ לבית. ובשנה האחרונה כבר מאוד ברור שהן בוחרות בתזונה בריאה וזה לא רק משהו כפוי מלמעלה.
לא תמיד בשמחה, לפעמים קשה להמנע מעוגת גבינה בכיתה, ובכל זאת לרוב הן בוחרות לא לאכול. ולפעמים כן אוכלות.
בכל אופן אני מרגישה שזה לא נכון שההתעקשות שלי בענייני התזונה מנעה מהן לתרגל קבלת החלטות. ממש לא.
וזה גם לא יצר אנטי, או כל מיני תופעות שלעיתים מתארים כתגובה לנוקשות ייתר.
פשוט נוצרה מודעות- מהו אוכל בריא ומה לא, וברור שמשתדלים לאכול בריא.
אני רואה אצל הילדים בבית הספר הרבה עניינים סביב ממתקים (מי הביא מה, מי מוכן לחלק, מי קיבל). ואצלנו כיוון שהן לא לוקחות ממתקים בכלל הן פשוט לא בלופ הזה. לא מביאות, לא מציעות, לא מקבלות וזהו.
מצד שני, אצל הקטנה גיליתי שהרבה חברות מבקשות ממנה מה פירות שהיא מביאה. נחמד.

[גוגוס*]

נהדר לשמוע, תמי.
גם אצלנו אני חייבת לומר שאני רואה הרבה החלטות טובות מחוץ לבית. זה נכון.
אבל כשיש ממתקים הם ישמחו מאוד ויאכלו. גם חטיפים וגם בצקים. מה שמשמח אותי זה שהם אוכלים מזה רוב הזמן במידה.
לא מאביסים את עצמם.
לטיולים הם תמיד מביאים סוג כלשהו של תפוצ'יפס (מתפוחי אדמה, בלי חיטה). בהתחלה חשבתי לא לשלוח כלום אבל עלתה בקשה מפורשת לא להיות חריגים בזה והסכמתי. ברצון הסכמתי.
שקית של 30 גרם תפוצ'יפס פעם בכמה חודשים לא מזיזה לי ברמת התזונה.

בדיוק שאלתי את מר בכור במן שיחה עתידית כזו, אם לדעתו הוא יאכל בבגרותו כמו שאנחנו אוכלים בבית.
והוא ענה לי שזה מעניין שאני שואלת, כי הוא בדיוק שאל את מר מרכזי את אותה שאלה בדיוק
והיתה ביניהם, כך מסתבר, הסכמה כזו שהם יאכלו ככה ממש רוב הזמן אבל לא תמיד, וירשו לעצמם קצת יותר חריגות ממה שמקובל אצלנו בבית.
חשבתי לעצמי - דייני.

ומעניין לעניין, מר מרכזי יצא לטיול, והחברה שקלטה אותם במרכז אנגלי לבעלי חיים או משהו כזה, סיפקה ארוחת צהריים.
אמרתי לו שירגיש חופשי אבל שלחתי איתו גם קופסה עמוסה בכל טוב (= הרבה פירות).
כשחזר הסתקרנתי לדעת מה נתנו והוא פירט: גזר, תפוחים, בראוני קטן, מאפה ושתייה.
ואז הוא גלגל עיניים ואמר שלפני שחילקו הסבירו כמה שזה מאוד מאוד מאוד בריא, והוא מלמל לעצמו as if...
שמחתי על ההבנה שלו אבל תהיתי לעצמי ממי הוא ירש את גלגול העיניים וכל מה שנלווה לזה וממש קיוויתי שזה מאבא שלו.
בכל אופן, אני מתכוונת להאשים את אבא שלו.

[נוודית*]

_אני חושבת שנחמד להם מאוד שהם לא צריכים להשתדל.
שמישהו אחר מקבל החלטות טובות ומאפשר להם לדלג מעל כל זה רוב הזמן.
אבל יש בזה גם משהו שלא מתרגל קבלת החלטות בכלל. זה יצטרך להגיע מתישהו, בכל אופן, אצל הילדים._

הנושא הזה מתחבר לי לנושא שדיברנו עליו בקצרה מאד בדף הלנוע, ושאני ממשיכה לעסוק בו בראש. בועות
אני מרגישה שהרבה פעמים יש חשיבות ותועלת רבה למרחב מוגן, מעין בועה או חממה, שבה אפשר ללמוד, ובעיקר לתרגל ולהפנים את מה שלומדים, בתנאים בטוחים, מוגנים, קלים יותר. אני חושבת שבהרבה מקרים יש ציפיה שנלמד משהו תוך כדי תנועה. זו ציפיה די קשה. כמו לזרוק מישהו לשדה הקרב ולצפות ממנו לפתח כישורי הישרדות והתגוננות תוך כדי מלחמה.

עולם התזונה שבחוץ הוא במידה רבה שדה קרב. המון מתקפות. נראה לי שזה מקרה ממש קלאסי שמדגים שטוב לבסס את ההרגלים בבית, בסביבה מוגנת יותר, חשופה פחות. בוודאי כשמדובר בילדים (אבל נכון לגמרי לדעתי גם עלינו). אני חושבת שבועות כאלה נוטות להתמוסס בזמן ובקצב המתאים, להפתח ולהתחבר לשטף הרגיל של החיים, כאשר יש הבשלה, והכישורים / יכולות שפיתחנו מוטמעים ומתבססים בנו. אני חושבת שלא כדאי לחשוש שהגנת היתר התזונתית (כביכול) בסביבה הבייתית, מנותקת כאילו מהחיים, ויכולה לפגוע ביכולות ההתמודדות איתם, לדעתי - להיפך.


_{(אולי אני אכתוב עוד על בועות באופן כללי יותר בקרוב)}

[גוגוס*]

תכתבי עוד על בועות, בבקשה. הרבה, אם אפשר.
וגם, אולי, על בועות אחרות.
לי מאוד קל עם התזונה, בדיוק בגלל מה שכתבת - שזו כמעט מלחמה שם בחוץ. להגן על הילדים ועל עצמי ממשהו כזה נראה לי בסיסי.
אפילו אם היה לזה מחיר בדמות קושי להסתגל אחר כך, היה נראה לי עכשיו יותר חשוב להגן בעדינות מאשר לפוצץ את הבועה.

האתגר שלי הוא במקומות שבהם אני יוצרת בועה ואין בחוץ שדה קרב. אין ממה לברוח. רק מ... עצמי?
שהבועה היא מחבוא. לא רק, אבל גם. שהיא מקיימת את מה שאין לי כוח להתמודד איתו או לפתור אותו מחוצה לה.

אני לגמרי מבינה אותך בשכל. אני מהנהנת לזה בהסכמה.
אבל יש גם חלק בי שרואה את הפחד שממנו נובעות הבחירות בבועות, ומסרב להשתכנע שכל זה בעצם טוב ורצוי ואמור להיות בדיוק ככה.

וגם, אם כבר פתחנו את זה בדף הזה, אני חושבת שבבועות יש משהו ממכר או מעורר תלות.
מתרגלים אליהן, שוכחים שהן מנותקות, ונשארים בתוכן כי זה פשוט יותר נוח וקל. לא יודעת כמה זה קל לשים לב לרגע שבו הבועה מוכנה להתמוסס ובאמת להוציא רגל החוצה.

[תמי*]

אני מרגישה שהתזונה שלנו היא לא ממש בועה. כי אנחנו כל הזמן גם בחוץ, כל הזמן הבנות מוצפות בהצעות לממתקים, המון בבית הספר, אצל חברות, בכל מקום.
לפני כמה שנים היינו במעין בועה, כשהבנות הלכו למסגרת קטנה וייחודית, ובתחושה שלי זה נהדר. הרבה יותר נכון להתאמן בתנאים נוחים.
אני מרגישה שהייתי שמחה ליותר בועות בחיי. אוהבת בועות. זה לא הפחד להיפגש עם העולם. זה הרצון לחיות באזור שמתיישב עם הערכים שלי.

[תמי*]

אני חושבת שיש מעט תחומים שאפשר להתמכר בהם לקיום הבועתי.
כי אנחנו חיים בעולם, פוגשים אנשים, מתפרנסים, לא?
החוץ נמצא בכל מקום.

[אישה_במסע*]

הרהורים כלליים

אני חושבת בחירת המטאפורה בעייתית. כי יש בתוך הבועה ויש מחוץ לה. ומה יש מחוץ לבועה? לדעתי יש עוד בועה. אולי בועה גדולה יותר, ואז יש בועה בתוך בועה, אולי סתם בועה שכנה, וכך שוכנות להן יחדיו צרור בועות סבון.

כלומר, לדעתי העולם המערבי הוא בועה. ואפילו בועה שנגזר דינה להתפוצץ. אני מחפשת מקום מחוץ לבועה הזו. לא רוצה שהתזונה שלי תהיה בתוך הבועה המערבית, אני מעדיפה לצאת החוצה

גוגוס

_האתגר שלי הוא במקומות שבהם אני יוצרת בועה ואין בחוץ שדה קרב. אין ממה לברוח. רק מ... עצמי?
שהבועה היא מחבוא. לא רק, אבל גם. שהיא מקיימת את מה שאין לי כוח להתמודד איתו או לפתור אותו מחוצה לה._

בועה היא אלטרנטיבה. קצת כמו שאומרים על כיתה א' או בית ספר יסודי שזה חממה, והסבקטקסט הוא שזה חממה ביחס לנורמה - חטיבה או תיכון. ואני רוצה שכל מערכת החינוך תהיה מה שעכשיו מכנים "חממה".
בחירה בבית ספר נטול אלימות היא לא בריחה ובחירה בבועה (כמו שמאשימים לפעמים את מי ששולחת את הילדים שלה לבית ספר פרטי. קרי: נטול אלימות), היא בחירה בסביבה ידידותית.
כך גם בחירה ביצרה של סביבה נוחה ונעימה היא לא בריחה, לדעתי. להפך, אני שואפת להרבות ולהרחיב את הבועות בחיי, למען יהיו תחומים רבים בהם סביבתי נוחה לי, ולמען יתרחב ויתפשט התחום בו בסביבתי הנעימה אני מציבה אלטרנטיבה לתרבות המערבית-ישראלית.

_אני לגמרי מבינה אותך בשכל. אני מהנהנת לזה בהסכמה.
אבל יש גם חלק בי שרואה את הפחד שממנו נובעות הבחירות בבועות, ומסרב להשתכנע שכל זה בעצם טוב ורצוי ואמור להיות בדיוק ככה._

אני מסכימה איתך - בשכל. ברגש אני עם נוודית. מבחינתי הפחד הוא שולי וזניח, אני רואה בבחירה של (א)נשים אמיצות ליצור אלטרנטיבה, לשתוך את הגן שלהן ולטפחו, בחירה חיובית ואמיצה. לא בריחה מ-, כי אם יצירה של משהו חיובי. הבועות הללו קיימות בפני עצמן, גם ללא קשר לתרבות הסובבת. המרחב במחייה הוא המרחב החיובי בעיני יוצרת הבועה, המרחב שמסביב לא חייב להיות שלילי.

אני שמה דגש פה לרגע על החיובי ולא השלילי. אני רואה בבועות בחירה חיובית בפני עצמה, - יצירת סביבה נעימה ופורה. ואת, לפי איך שאני מפרשת אותך, רואה בבועה סירוב לעולם החיצוני, התגוננות מפניו.
את משווה את הבועות לעולם החיצוני. אין ממה לברוח . רואה בהן שלילה של.

כמו ההבדל בין החופש מ- והחופש ל- ב-"מנוס מחופש" של פרום.

ועוד קצת הרהורים על בני ביתך:
יש משהו נוח בסביבה ביתית שהיא לא עויינת. בכך שהנגיש והקל הוא הנכון, ללא צורך בסוויצ'ים מחשבתיים. בתור מי שגרה בסביבה שהיא לא ממש כזאת, לדעתי זה אחד מהחלקים החשובים. לא רק הבחירה התזונתית, אלא הסביבה הלא עויינת.

[גוגוס*]

הי אישה,
מקבלת מאוד את מה שכתבת בפתיח לגבי ריבוי הבועות.
אני חושבת שבועה היא משהו שבו ה"בועיות", כתכונה, פתאום מאוד נוכחת לי.
משפחה אחת יכולה לאכול בדיוק כמו המשפחה שלי. הם ירגישו שהם ממש בתוך בועה, בסוג של ניתוק, ואנחנו נרגיש לגמרי לא בתוך בועה. זה סוג של חוויה, לדעתי, ולא של אבחנה.

ואת, לפי איך שאני מפרשת אותך, רואה בבועה סירוב לעולם החיצוני, התגוננות מפניו.
אני מבינה למה זה נראה ככה. אבל זה לא בדיוק מה שאני חווה.
קשה לי להסביר כי יש לי בחיים כל מיני סוגים של בועות. זו לא חוויה אחידה.
כשאני צועדת לתוך בועה אני לא יודעת שהיא כזאת. כמו שכתבתי, זו חוויה אישית. אז לפעמים קורה שבתוך משהו אני מגלה שאני בבועה. אני מגלה שנוצר לי בפנים בחוץ, לא בהכרח כי תכננתי את זה ככה.
לפעמים היחסים בין הפנים והחוץ הם של הימנעות ממה שבחוץ. לפעמים הם של בחירה במה שבפנים. ולפעמים יש גם יחסים אחרים.

יש משהו נוח בסביבה ביתית שהיא לא עויינת. בכך שהנגיש והקל הוא הנכון, ללא צורך בסוויצ'ים מחשבתיים.
כל מילה. מזדהה מאוד.

[תפילה_לאם]

אתן כותבות על בועות, ואני -אכתוב על ש-בועות.

אחלק את ההתייחסות לארוחת ליל החג לשניים: הילדים ואני.

כפי שלמדתי מבשמת ואחר כך מגוגוס, הגשתי תחילה כמה מאכלים שידעתי שאשמח שיאכלו מהם לפני המאכלים המיותרים. בכל זאת הגשתי גם מהמיותרים במנה העיקרית, כי רציתי שלא ייצא שתהיה לי ילדה שארוחת החג שלה הייתה - חביתה.
ולמרבה התדהמה, כשהגענו לקינוח - שבאופן לא מתוכנן לגמרי התגלגל לכלול ארבע עוגות גבינה וגלידה אחת (!!!!!) - הילדות אכלו הרבה הרבה פחות ממה שאני מכירה. פליאתי הייתה רבה. אמנם חלק ממה שסתם אותן היה המאכלים הבצקיים המתועשים של המנה העיקרית, אבל ידעתי שהתמלאו גם מאוכל סביר יותר לפני כן, וזה בברור בא ע"ח הקינוח על סוכריו וחלביו.

לעומתן, אני אכלתי מהקינוח הרבה מאוד, אחרי שבארוחה עצמה אכלתי בעיקר מאכלים שואפים לחיוניות (להגדרתי).
לא היה לי מדהים, אבל היה לי טעים וכיפי.
כשקמתי לפנות בוקר להיניק, הרגשתי שאני נפוחה, סבלתי מגיהוקים, וחשתי אי נעימות כללית. בבוקר היו לי כאב בטן, כמעט שלשול, בחילה שהתקרבה לגרום כאב ראש. כל זה לא הפריע לי לאכול עוד עוגה בבוקר...
בדיון פנימי ביני לביני חשבתי, שכמובן שאפשר לייחס את כל התופעות הנ"ל בוודאות לתפריט של אמש, אבל קשה לומר אם זה נגרם מהסוכר, מהחלב או מהכמויות המרובות. ואז קלטתי שזה לא באמת משנה, כי אם יש לי בבית עוגת גבינה (או ארבע...) ש"מותר" לאכול מהן, גם אם זה יקרה בתדירות גבוהה, אני אסחף לאכול ממנה בכמויות מופרזות כמו שקרה כשידעתי שה"היתר" הוא לטווח זמן מוגבל. כלומר, ממילא תהיה עסקת חבילה של סוכר, חלב וכמויות גדולות. לא יהיה מצב של אכילה של כמות קטנה של הנ"ל.
ובסך הכול שמחתי שהרגשתי את כל האיכסה הזה, כי יכולתי לקבל מסר ברור ביותר מהגוף שלי ולשים לב אליו ולהבין אותו. בעבר אולי הייתי מקבלת את המסרים האלה כמעט כל הזמן, ולכן לא יכולתי לשים לב אליהם ובטח שלא להבין למה הם מתקשרים.

[תפילה_לאם]

משהו נוסף שחשבתי עליו:
מעולם לא הבנתי את התופעה של "לשבת עם כוס קפה".
שתיינית קפה לא הייתי אף פעם, ובפעמים ששתיתי קפה (בערך אחת לכמה חודשים), שתיתי, נגמר לי, וזהו.
לעומת זאת, אני רואה אנשים שותים בלגימות קטנות, והשתייה מתמשכת על פני פרק זמן ארוך בהרבה ממה שנחוץ לאדם כדי לערות לתוכו 200 מ"ל נוזל, והם מתענגים על השתייה.
כמובן שאני לא מחפשת למצוא את ההנאה שבשתיית קפה, עד שכבר יש משהו אחד שאני לא מכורה לו... אבל כן הייתי רוצה ללמוד איך צורכים את הממתק בכמות מוגבלת ומתענגים עליו לאט-לאט ובסוף מגלים שזה מספק.
ובאותו ההקשר - בסוף השבוע שעבר קראתי לראשונה בדף המיטב של החיוניות. מצאתי שם שתי פסקות שמתייחסות לפיצה, והזדהיתי עם הנאמר - בהקשר לפיצה, בהקשר לשוקולד ומה לא (טוב, לא בהקשר לקפה ).

כשאני אוכלת חצי פיצה משפחתית אני יוצאת וחצי תאוותי בידי. הייתי שמחה לאכול פיצה משפחתית שלמה. ואני גם מסוגלת לזה. משולש פיצה מעצבן אותי כי הוא לא מדגדג את הצורך שלי. ואני חושבת שאפשר להסכים שרצון עז לאכול מגש שלם של פיצה משפחתית הוא לא בדיוק סביר.

כשאני אוכלת "לוכל" אני מפיקה מזה את המירב (בחוויה) אם אני אוכלת כמות גדולה. נגיד, משולש פיצה זה פשוט בדיחה. זה כמעט מעצבן אותי. אני צריכה הרבה פיצה בשביל שיהיה לזה את האפקט הנעים. אני מרגישה שבהתחלה הגוף מקבל את שלו ואחר כך המוח. בלי שהמוח מקבל את שלו, שזה סוג אחר של שובע, ההנאה מזה אינה שלמה.

[תפילה_לאם]

עוד משהו:

אתן כותבות על הבועה או על החממה, שיוצר הבית שמגביל את הילדים לתזונה מסוימת.
בילדותי לא היה מאכלים שאסור היה לאכול מהם, אבל היה תפריט מאוזן והיה סדר והייתה מידתיות.
וכחלק מהמידתיות היה מותר לאכול שתי פרוסות עוגה.
ויכול להיות שזאת אחת הסיבות, שהיום, כשאין לידי מדי רגע אמא שתעצור אותי אחרי שתי הפרוסות, אם אני אוכלת עוגה - זה מגיע בקלות ליותר משתי פרוסות.

[גוגוס*]

אבל כן הייתי רוצה ללמוד איך צורכים את הממתק בכמות מוגבלת ומתענגים עליו לאט-לאט ובסוף מגלים שזה מספק.
זה מאוד קל ומאוד קשה - נותנים רשות. כשזה לגיטימי באמת, ומותר, ולא דואגים שמישהו מסתכל כי זה מקובל חברתית - אפשר להתענג באמת.
פעם אנשים היו מתענגים ככה על סיגריות. היום את רואה את זה פחות.
זה טוב? זה רע? לא יודעת. אבל הרבה פעמים זה ככה. רשות שלא עוברת תחת מיליון שכבות של מודעות והחלטות וכו'.

שני משפטי הפיצה שציטטת הם שלי. הצחיק אותי מאוד להיזכר בזה.
גם היום אני יכולה לבלוע בקלות פיצה משפחתית וגם היום משולש אחד יעצבן אותי. בגלל זה אני פוגשת את החברה הזו לעתים ממש ממש נדירות ולא בחברת אנשים שעוד מעריכים אותי

[גוגוס*]

וחוץ מזה, עשית לי חשק לפיצה באמצע צום מיצים לאות סולידריות עם האיש שהסתקרן. זה יפה ככה?
מזל שמאוחר מדי...

[מיכל_בז*]

אז סיימתי 30 יום של אתגר פליאו שהיה טוב מאוד. גם אם לא לאורך כל הזמן, מטבע הדברים. ובסופו קיבלתי מתנה: המחזור שלי שהתעכב מאוד מאוד. (מה שאומר, נראה לי, שבקרוב יאללה בוא חוזר לככב ברשימת הפזמונים.

אתגר פליאו (למי שמעוניינת וגם למי שלא.): באתגר כזה עושים פליאו טהור. כלומר, אוכלים אך ורק חלבון, שומן, ירקות וירקות שורש, מעט אגוזים ומעט (מדי!!!) פירות. הרעיון הוא שאוכלים ארוחות מאוד מאוד טובות, לא אוכלים בין הארוחות וכל ארוחה תכלול מספיק חלבון ושומן כדי להשביע לשעות ארוכות. ואכן, חלבון ושומן הם מאוד משביעים ואני עברתי די מהר לשתי ארחות ביום שזה שונה מאוד מהנשנוש האינסופי אליו הייתי רגילה.

בפליאו אסור סוכר, אסור דגנים מכל סוג ואסור אוכל מעובד בתכלית האיסור. במשך 30 יום אסור להישקל. שזה אולי הדבר בכי קשה בכל הסיפור ושחף המסכן הפך למשקל אנושי ששומע 40 פעם ביום: "אז אתה חושב שרזיתי?"
אז איך היה? טוב מאוד ומאכזב.

טוב מאוד: אני חושבת שנשארו לי חוסרים איומים בברזל אחרי ההריון והבוסט העצום הזה של חלבון מין החי פשוט הרים לי את האנרגיה בטירוף. ממש. מסמרטוט רצפה לסופרוומן. עכשיו אני מרגישה פחות טוב אבל מיד בתום האתגר שנפל על שבועות (חג מאוס!) העריתי לתוכי כמויות עצומות של גבינה שדי חיסלה אותי.
חוץ מזה, רזיתי. 2.5 קילו. אני נראית כאילו רזיתי יותר. זאת הרזייה מגניבה כי ממש נראה כאילו נאספים פנימה. התמצקות כזאת...
ופן הרגשי היה לי מאוד מאוד טוב לא להיות סביב אוכל כל היום, אבל כן לבשל לעצמי אוכל ממש טעים. היה פה, יש פה, אלמנט ברור של טיפוח כשהצלחתי להעלות את עצמי בסולם החשיבות ולעשות את זה בלי בושה ובלי רגשות אשם. אני קונה לעצמי אוכל טוב ומבשלת לעצמי אוכל טוב. כמובן שגם שחף נהנה על הדרך, אז יש בונוס.

איכשהו פליאו השתלב נורא נורא טוב עם המצב שלי עכשיו. מיד אחרי לידה ובחודשים הראשונים של עלמה אני בספק אם הייתי מסוגלת לכל זה. ועדיין עלמה דורשת את כל יומי ותשומת לבי, אז מאוד מתאים לי לאכול מעט ומרוכז. ולהיות אנרגטית וממוקדת זה בכלל בונוס.

מאכזב: טוב, זה מאכזב רק לזאת שבטוחה כל פעם שהיא ראתה את האור האמיתי, אבל החיים לא עובדים ככה. ב20 ומשהו הימים הראשונים לאתגר, הייתי באמת בהיי. גם האנרגיה, גם הטיפוח והיה לי כל הזמן פשוט נורא טעים. אבל אז זה התחיל להתמוסס, מצאתי את עצמי מפנטזת על אוכלים אחרים, יוגורט פתאום כיכב לי בפנטזיות. להתחיל את היום עם המון פירות מרווים. בקיצור, התגעגעתי לקלילות. וחוץ מזה, האכילה הרגשית שבה לככב. וזה הפיל אותי חזק לרצפה, כי משום מה הייתי בטוחה שדי, זה מאחוריי.
אבל אני מניחה שמשהו שהוא עוגן כל כך חזק בחיים שלי לא מתמוסס פשוט כי מצאתי דרך אכילה טובה. שוב אמרתי לעצמי: זה לא עובד ככה! אבל זה הפיל אותי. מין עונש כזה שדבוק אליי וכלום לא עוזר. כך זה מרגיש.

אז מה עכשיו? אפילו לא הספקתי לאכול שוקולד מריר שמותר שלא באתגר ואני ממשיכה לי לעוד 30 יום. הקיץ יביא איתו את שינויו אני מניחה. פחות בשר, יותר דגים. יותר ירקות. מעניין איך יהיה הפעם.

[גוגוס*]

מיכל אהובה, תודה רבה על השיתוף המעניין הזה.
שימשיך להיות לך נהדר.

מעירה כאן משהו על תחושת ה"היי" של ההתחלה, שנמשכה (לא במפתיע?) קצת יותר מעשרים ימים - הטענה המוכרת ביותר היא שלא משנה מה בחרת להכניס, ברגע שהפסקת עם הזבל הגוף שלך צוהל. אבל מתישהו נגמר לו מלצהול והוא פשוט מקבל כמובן מאליו את זה שלא נכנס אליו יותר מזון משובש ומשבש.
ומהנקודה הזו מתחיל הדיוק האמיתי. כי בעוד שחשבת שפשוט נתת לגוף מזון מיטבי, מה שבעצם קרה הוא שהפסקת להכניס את מה שלא מתאים והתמדת בזה מספיק זמן.
אחרי שזה הובהר, אפשר להתחיל לבחון מה ממש מתאים, וכל תקופה ועניין מביאים איתם התאמות חדשות.

נהדר לשמוע שאת מטפחת את עצמך. זה תמיד מעורר בי השראה לטפח גם את עצמי

האכילה הרגשית שבה לככב. וזה הפיל אותי חזק לרצפה, כי משום מה הייתי בטוחה שדי, זה מאחוריי.
המממ... לא חושבת שזה משהו שפשוט נפסק. זה משהו שיכול להיות מנוהל היטב, אבל להפסיק ממש דורש המון עבודה, זמן ובעיקר - סבלנות.

המשיכי להקשיב לעצמך. את מדהימה.

[אורי*]

בסך הכול שמחתי שהרגשתי את כל האיכסה הזה, כי יכולתי לקבל מסר ברור ביותר מהגוף שלי ולשים לב אליו ולהבין אותו. בעבר אולי הייתי מקבלת את המסרים האלה כמעט כל הזמן, ולכן לא יכולתי לשים לב אליהם ובטח שלא להבין למה הם מתקשרים.
אני לגמרי זוכרת את זה, זוכרת אותך עושה דברים כי 'אמרו לך' לעשות כך ולנסות ולא מצליחה להרגיש שמשהו מתחבר לך להרגשה. את מעוררת השראה כי נראה שיש שכר בעמלך. שגם אם לוקח זמן זה קורה.
ואני שמחה בשבילך ומתקנאה בך גם יחד . הדרך שעשית מדהימה.



וחוץ מזה, עשית לי חשק לפיצה.
וזה, מעודד ולא מעודד
מעודד כי זה מראה שאת בהחלט אנושית. ולא מעודד, בדיוק מאותה הסיבה:-)




בילדותי לא היה מאכלים שאסור היה לאכול מהם, אבל היה תפריט מאוזן והיה סדר והייתה מידתיות.
אני בילדותי אכלתי ג'אנק. גם אמא שלי היום מצטערת על מה שהגישה לנו. פסטה, פיצה, שניצל טבעול, לחמניות, מיני מעדני חלב שהיו אז. הדבר הכי בריא שאהבתי היה קציצות (כי לא הסכמתי לאכול עוף, דגים קטניות כל כך, גם אם אמא שלי כן הכינה אותם). אבל פירות בהחלט אכלתי וגם ירקות די אהבתי.
לגבי המידתיות-אמא שלי לא היתה מסוגלת לעצור ילדים מלאכול, לכן היתה קונה משהו וזה היה נאכל (לא במידתיות) עד שנגמר, ואז זהו, נגמר. אין. וזאת לגמרי הדרך שבה אני אוכלת היום. אוכלת עד שנגמר ואז נגמר לי, ואם אין לי מה לאכול אז זהו. למשל הערב, אני עוד עם כאבי בטן, ולא מצאתי לי מה לאכול, אז אכלתי מה שמצאתי (כמה תפוחי אדמה עם גבינה קשה) וקצת ג'אנק וזהו. לפחות אני משתדלת שאם משהו לא טעים לי אז לא אוכל אותו רק בגלל ש 'בא לי' משהו. יש לנו עוגיות בארון,אבל לא בא לי מהם, ויש לנו שוקולד מריר אבל לא בא לי ממנו. ויש לנו פסטה במקרר אבל לא בא לי ממנה. משתדלת לאכול רק מה שממש בא לי, ועוצרת במקומות שזה ליד.
ומה שהכי בא לי עכשו זה סלט ירוק גדול עם קצת ירקות מבושלים מעורבבים,חבל שזה לא יקרה (ולא קרה כל הערב...)
קיץ יותר קל עם אכילת יתר, אבל חסרים המרקים.

[אורי*]

מיכל
זה נראה ממש נהדר מה שכתבת. גם האכילה, וגם התחושה הטובה, ואפילו הירידה במשקל וההתמצקות.


אני תמיד תוהה לגבי פליאו, אם זה לא יותר מדי בשר ודגים, מהבחינה הזו שאם הכל מלא ברעלים היום, אז אולי עדיף כבר מזון אחר. אבל כמובן זה תלוי מה קונים ואיפה.
אני קוראת אותך והייתי רוצה לנסות תזונה כזו בשביל הבן שלי (הרזה והקטן) אבל אין סיכוי לדבר כזה בעולמנו הפרוץ. מה שהשתנה בהשקפה שלי זה שאפשר להכין רק מנה עיקרית ולא חייבים תוספת. אם הילדים מסכימים לאכול עוף או קציצות ושבעים מזה זה מספיק והם לא מוכרחים ליד זה 'מנת פחמימה' (שבדרך כלל תהיה פסטה או פתיתים כי הם לא יסכימו משהו אחר).

[גוגוס*]

זה מראה שאת בהחלט אנושית.
אני מקווה שמעולם לא חשדת אחרת
לאחרונה אני אנושית באופן מיוחד, ולכן הצטרפתי כאן לאיש עם צום המיצים...

אם הילדים מסכימים לאכול עוף או קציצות ושבעים מזה זה מספיק והם לא מוכרחים ליד זה 'מנת פחמימה'
תובנה חשובה מאוד! מחזקת את ידייך.
כן הייתי מנסה תוספות של ירקות, פשוט בשביל העיכול ושאר הויטמינרלים. אבל אני לא זוכרת כרגע אם הילדים שלך בעניין או לא (או אם סיפרת על זה בעבר ספציפית ביחס לירקות).

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כשזה לגיטימי באמת, ומותר, ולא דואגים שמישהו מסתכל
אפילו כשהרשיתי לעצמי להתפרע על שוקולדים בסופר, הייתי מוטרדת מהתגובה העתידית של הקופאית...

רשות שלא עוברת תחת מיליון שכבות של מודעות והחלטות וכו'.
בדיוק בקורס פוטושופ מתקדמים כרגע. כאן אפשר לגרור בקלות בעזרת העכבר את השכבות המיותרות לפח.

שני משפטי הפיצה שציטטת הם שלי.
ניחשתי!

לא בחברת אנשים שעוד מעריכים אותי
D-:
תוהה אם זה רעיון טוב לדייט הבא שלנו. טוב, לא תוהה. ברור שלא.

זה יפה ככה?
סליחה, לא בכוונה.
ואני עוד לא חנכתי את מסחטת המיצים (הפושטית) שלי.

מיכל,
היה מעניין לקרוא על ההתנסות שלך.
תרצי לספר מה אכלת? זאת לא הייתה טרחה רבה?
למה מותר לאכול רק מעט אגוזים?
ובאמת הרגשת שבעה לאורך שעות?
וממש כיף כל מה שהרווחת: גם האכילה, וגם התחושה הטובה, ואפילו הירידה במשקל וההתמצקות.
בהצלחה בחודש השני!

<תפילה>

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני לגמרי זוכרת את זה, זוכרת אותך עושה דברים כי 'אמרו לך' לעשות כך ולנסות ולא מצליחה להרגיש שמשהו מתחבר לך להרגשה. את מעוררת השראה כי נראה שיש שכר בעמלך. שגם אם לוקח זמן זה קורה.
תודה, אורי.
אני עדיין מרגישה שזה ראשוני ביותר, כלומר, שהקישור הברור בין התחושות לבין האכילה הוא כללי ביותר, ושאם הייתי אוכלת פרוסה בודדת של עוגה או מנה קטנה של גלידה, לא יכולתי להבחין בסימנים.
העניין הוא שכאמור אין זה ממנהגי לאכול כמויות כאלה, ולכן קל יותר להבחין בהשפעות המאכלים. אולי זה עוד יגיע גם אם לוקח זמן

אני בילדותי אכלתי ג'אנק.
גם אני, אבל זה לא נתפס כג'אנק.
לא היו הרבה שניצלים מתועשים, אבל ברור שהכול היה על טהרת הקמח הלבן והמרגרינה, וכשאמא שלי הייתה עמוסה או רצתה לגוון הכינה כתוספת - "טובשילים" (מכירות?), והתבלין שכיכב היה אבקת מרק עוף. ובארוחת הערב אכלנו מעדן חלב או חביתה, כי שניהם חלבונים.

מה שהשתנה בהשקפה שלי זה שאפשר להכין רק מנה עיקרית ולא חייבים תוספת.
בהקשר הזה בילדותי היה ברור, שאוכלים מנה בשרית מדודה ומשלימים לשובע מהתוספת. אפילו בלי להתייחס לפירמידת המזון הידועה לשמצה, שטרם התפרסמה אז, היה שיקול של עלות הפתיתים מול עלות השניצל.
היום אני מגישה לפי הסדר תוספות של ירקות ומנה בשרית ורק לאחריהן תוספת פחמימתית. כשרק הבנים (והקטנה) אוכלים, אפשר לא להגיע בכלל לתוספת הפחמימתית, אבל כשהבנות ישובות ליד השולחן, אין מנוס מזה, כי הן לא נוגעות בירקות, ואני לא ארצה שתאכלנה עוד ועוד מהבשר, גם בגלל מחירו, גם _מהבחינה הזו שאם הכל מלא ברעלים היום, אז אולי עדיף כבר מזון אחר, וגם בגלל הטרחה שבהכנת קציצות או שניצלים אל מול אורז.


אני מקווה שמעולם לא חשדת אחרת.
אני כן. וטרם השתכנעתי שלא.

<תפילה>

[גוגוס*]

אפילו כשהרשיתי לעצמי להתפרע על שוקולדים בסופר, הייתי מוטרדת מהתגובה העתידית של הקופאית...
אויש, לגמרי!
לפני כמה זמן הלכתי לקנות בשעת ערב מאוחרת תפוחים שהיו חסרים ושוקולד לאיש ולי, כי... ככה. יש סופר מתחת לבית והוא פתוח עד אחת עשרה.
הקופאית עובדת גם בבית הספר של הקטנים. השארתי את השוקולד ולקחתי רק את התפוחים
אני בונה על זה שלא יתברר שהיא גם קוראת עברית...

יש סוג מסוים של לגיטימיות שכנראה את ואני כבר לא נחווה. הסוג שפשוט לא רואה ככה את הדברים האלה וזהו זה.
אם את חושבת ששוקולד זה לא משהו שאת אמורה לאכול, ובטח לא הרבה, אז זה אף פעם לא יהיה יותר לגיטימי כמו שזה היה פעם.
מה שכן, אני חושבת שכן אפשר לתת רשות מלאה. יכול להיות שזה יצטרך להיות רחוק מטווח הראייה של אנשים מסוימים (נגיד... כל אלה שהרצית להם על כמה שזה לא מומלץ ). ואז אפשר פשוט לאכול ולהתענג וזהו.

תוהה אם זה רעיון טוב לדייט הבא שלנו
להזכירך, האחרון היה בפיצה פינו
<אבל אכלנו סלט...>

[גוונים*]

_לעומת זאת, אני רואה אנשים שותים בלגימות קטנות, והשתייה מתמשכת על פני פרק זמן ארוך בהרבה ממה שנחוץ לאדם כדי לערות לתוכו 200 מ"ל נוזל, והם מתענגים על השתייה.
כמובן שאני לא מחפשת למצוא את ההנאה שבשתיית קפה, עד שכבר יש משהו אחד שאני לא מכורה לו... אבל כן הייתי רוצה ללמוד איך צורכים את הממתק בכמות מוגבלת ומתענגים עליו לאט-לאט ובסוף מגלים שזה מספק._
תפילה, אני בול ככה עם הקפה, התמכרות ותיקה שלי שאני אפילו לא מנסה (עדיין?) לוותר עליה. כוס קפה הפוך אחת ביום, בצהרים. זה כמעט טקס וזה הפינוק האולטימטיבי מבחינתי, כל יום מחדש. וזה מספק לגמרי. לפעמים כשאני מתפתה להכין לעצמי עוד כוס, כמעט לא מצליחה לסיים אותה וכמעט תמיד יש לי אחר כך בחילה.
אבל.... זה לא עובד בשום התמכרות תזונתית אחרת... כל דבר אחר מתחום המתוק שעושה לי את זה, אם הוא בבית הוא מתחסל. ואני לא מצליחה לשכוח/להניח לזה/להתעלם עד שאני מחסלת. והחיסול אמנם יכול לקחת לפעמים קצת זמן (תלוי בגודל הממתק, אין דין חבילת עוגיות כדין חטיף 'אנרגיה' בודד) אבל הוא שיטתי וממוקד:-)
הלוואי שדפוס הקפה היה תופס גם בשאר המתוקים.
המון פעמים ניסיתי להבין למה קיים השוני הזה בדפוסים, לא הצלחתי עדיין לעלות על הסיבה.

ובאמת הרגשת שבעה לאורך שעות?
זאת גם השאלה שלי.
נורא בא לי לנסות (ביום מן הימים כשלא אהיה עייפה כל כך ובתחושה תמידית של השרדות) תזונת פליאו. משהו בסוג הזה של התזונה מושך אותי ונראה לי נכון עבורי.
אם אכן אפשר לאכול פחות (הבנתי נכון? בגלל ריבוי החלבונים?) ולהרגיש שובע לאורך זמן, רק מוסיף לרצון שלי לנסות.

[תפילה_לאם]

אם את חושבת ששוקולד זה לא משהו שאת אמורה לאכול, ובטח לא הרבה, אז זה אף פעם לא יהיה יותר לגיטימי כמו שזה היה פעם.
כמובן שאני חושבת שאני לא אמורה להרבות באכילת שוקולד, ורציתי לכתוב שמצד שני יש הפעמים, שאני נותנת לעצמי רשות וחופש, אבל כנראה שאפילו אז החופש לא מוחלט.
כיוון שהילדים כבר תפסו את "יום הממתקים" של החופש הגדול כמסורת, ולי נוח להיתלות בהם כתרוץ, מן הסתם יהיה לנו אחד כזה גם הקיץ, ואולי כך בין כתלי ביתנו כן ארגיש שיש לי רשות חד-יומית מוחלטת.
אני בטוחה שיש עוד כמה סיבות ל שוני הזה בדפוסים , ולפחות אחת נוספת כן מתחוורת לי, אם כי היא רלוונטית לחיי היום, והדפוס הזה היה קיים גם בעבר. (טוב, אז היו שאר הסיבות...)
אני פשוט עושה כמעט תמיד משהו יחד עם עוד משהו. כשחיסלתי במוצאי החג את רוב שארית הגלידה (הפרשתי קצת לבעלי P-:) בתוספת עוגה, זה היה תוך כדי קיפול כביסה. בפעמים אחרות אכילת הממתקים תהיה במהלך עריכת קניות או מול המחשב או בגיחות אל המקרר בין מקטעי עבודה כלשהי. וכשזה משתלב עם הצורך להחביא את הזלילה הקלה מ{{}}כל אלה שהרצית להם על כמה שזה לא מומלץ , כבר באמת לא נשארים די ריכוז ורוגע להתמסר לחוויה ולמצות אותה.



<אבל אכלנו סלט...>
נו, בדיוק!!!


וזה מספק לגמרי.
מספק לגמרי את הצורך בקפה בלבד או צורך במתוק בכלל לזמן מה?

[תפילה_לאם]

לא סיפרתי לכן:
לפני שבועות הכנתי את עוגת התותים הטבעונית הקפואה של אורי מאיר צ'יזיק.
זה היה פאצ'קעראיי רציני (או איך שכותבים את זה), ואפילו אחרי כל ניעורי הבלנדר וההתקשקשות עדיין לא התרסקו לי כל המחיות כמו שהיו אמורות להתרסק.
בכל זאת יצא טעים.
בליל שבת היינו מוזמנים לארוחה אצל חברים. החברה ואני ישבנו והתענגנו על העושר הזה, שחלק מהקסם שלו היה שאחרי הארוחה העשירה והכבדה הוא מרענן בחמצמצותו ובקרירותו. אלא שזה חלק מהבעיה, כי גם את זה התקשיתי להפסיק לאכול. כאילו באמת יש קופסה נפרדת בבטן אחרי כל הארוחה...
בשורה התחתונה: נראה לי שאכין לעתים רחוקות ביותר, כי הטרחה רבה, והעוגה לא עד כדי כך מדהימה (אולי כן אצל בעלי וטימקס?), והקליינטורה הסופית מסתכמת בעיקר בי.

[אישה_במסע*]

אם את חושבת ששוקולד זה לא משהו שאת אמורה לאכול, ובטח לא הרבה, אז זה אף פעם לא יהיה יותר לגיטימי כמו שזה היה פעם.

לא מסכימה. אני לא כל כך נגד שוקולד, רק נגד סוכר לבן, אבל יש מספיק מאכלים שאני חושבת שאני לא אמורה לאכול ובטח לא הרבה. וזה לגיטימי בעיניי, ואני לא אחשוב אפילו להתבייש מהקופאית (WTF?). לדעתי זה מראה על הלך רוח כנוע{{}}.

בפעמים הבודדות שאני שותה סוג של קפה (סג ששכחתי את שמו שהוא בטעם אגוזים) אני שותה לאט ובלגימות קטנות. אבל אני בטוח לא מכורה. לא לקפה, לא לממתקים שיכולים לשכב בבית חודשים. ויש רק סוג שוקולד קונקרטי שמעורר נטייה לסיים את כל החפיסה, וגם אז זה לא תמיד קורה. אבל פה אני כבר לא זוכרת בדיוק - מזמן לא קניתי אותו, בדיוק בגלל האיכות הממכרת שלו.

באופן כללי אני נוטה להסכים עם תפילה - אכילה כבדרך אגב מגדילה את כמות הזבל הנאכל. אני אוכלת את השוקולד שלי כתוספת לכוס תה. זה ריטואל של ממש, ובתור כזה הוא מהנה ומספק. מה הסיכוי לאמא עייפה ליצור לעצמה טקס שכזה ולמלא אותו באדיקות? לדעתי זה יקטין את כמות המתוקים ויעלה את כמות ההנאה והסיפוק.


בנוגע לכישור בין תחושות לאכילה - גם לי אין כמעט קישור שכזה.
אני עדיין זוכרת במידת מה של פליאה את היום בצבא בו אכלתי בארוחת בוקר מדורית בורקסים וקרואסונים קנויים והייתה לי אחר כך תחושה של לבנה בבטן. פתאום מילים שקראתי ולא התחברו לי לשום חוויה שלי, )ובאותה תקופה אכלתי כמעט כל צהריים באגט עם חזה עוף וצ'יפס) התחברו. והבנתי על מה נשים דיברו פה.
ומאז אכלתי לא מעט מזון ריק, והפסקתי לאכול לחם ריק וקניתי לחם מלא מסוגים שונים. קמחים ריקים לא גורמים לי לתחושת הלבנה בבטן, אני לא מכורה אליהן, ואני לא מרגישה הבדל בין סוגי הלחם המלא השונים.
זה מותיר לי לא מעט תהיות - לחם שיפון פחות טעים לי מלחם חיטה, כששניהם מלאים ושל ד"ר מארק. אבל לרוב כשאני אוכלת לחם זה בעצם בשביל לאכול את הממרח, ובשאר המקרים זה כשאני רעב נורא ולא אכפת לי מה לאכול, העיקר שזה יהיה משביע. כך שאני לא אוכלת לחם בשביל הטעם.
אז להקשיב להעדר התגובה הגופנית שלי ולהניח שאני לא רגישה לחיטה? או בכל זאת לקנות לחם שיפון? כרגע אני חושבת לנסות למצוא לחם כוסמין.

[אורי*]

_זה מראה שאת בהחלט אנושית
אני מקווה שמעולם לא חשדת אחרת._

האמת היא שתמיד חשדתי אחרת
אבל גם לגבי עצמי חשדתי אחרת, ועכשו אני מתחילה לחשוב שאולי צריך לא לחשוד לגבי כולם
זה מין מהפך כזה שאני עוברת
שאני קולטת שבאמת כולם אנושיים כל כך, (במובן ה'נופל וקם' של המילה. וגם במובן שזה לגמרי מותר)

[תפילה_לאם]

אז להקשיב להעדר התגובה הגופנית שלי ולהניח שאני לא רגישה לחיטה?
אישה, על סמך קריאה שלך בעבר (בנוגע ל{{}}מודעות וסת וכאלה) אני משערת שאת באמת קשובה לתגובות מינוריות של הגוף שלך.
אצלי קשה לי לומר שאין תגובה של הגוף לכמויות קטנות של מה שמיכל קוראת "שלושת הלבנים". קודם כול, כאמור כי נדיר שאצרוך מעט מהם (רק נגיד, מעט לחמנייה בארוחות שבת), אבל גם כי ייתכן שהתגובות הקלות עוברות מתחת לסיסמוגרף שלי.

[רסיסים_של_אור*]

האמת היא שתמיד חשדתי אחרת אבל גם לגבי עצמי חשדתי אחרת, ועכשו אני מתחילה לחשוב שאולי צריך לא לחשוד לגבי כולם זה מין מהפך כזה שאני עוברת שאני קולטת שבאמת כולם אנושיים כל כך.

מזדהה מאד. לאחרונה כשאני רואה מישהו אחר עושה משהו למנגנון השיפוט שלי מופעל אוטומטית, אני מצרפת בסופו אמירה ביני לבין עצמי שאני יכולה להבין את זה (מה שראיתי חשפתי כ"כ מהר) וגם לי זה קורה או יכול לקרות...

[רסיסים_של_אור*]

באופן מפתיע זה מרחיב אצלי גם את החמלה והקבלה העצמית.

[גוונים*]

מספק לגמרי את הצורך בקפה בלבד או צורך במתוק בכלל לזמן מה?
מספק לגמרי את הצורך בכל דבר אחר לזמן מה. זה די סותם אותי...
אבל לצערי היכולת והרצון לאכול מתוק חוזרים הרבה לפני שחוזר החשק לקפה (לא חוזר באותו יום כמעט אף פעם, רק למחרת. ואם אני מתפתה לעוד קפה הגוף מעניש אותי בבחילה, כאמור.)

[גוגוס*]

ואני לא אחשוב אפילו להתבייש מהקופאית (WTF?). לדעתי זה מראה על הלך רוח כנוע.
ממש לא. בשבילי, באותו רגע, הקופאית היא פשוט מראה. פתאום אני רואה איך אני נראית בעיניי עצמי ופשוט זונחת את הכוונה הזו לאכול משהו שממילא, בעומק לבי, אני מעדיפה שלא לאכול.
הרי הקופאית הזו, היא בעצמה בטח היתה שמחה לגמרי לאכול מהשוקולד שכמעט קניתי. אני מנחשת שאין לה בכלל שום דבר נגדו.
וגם לו היה לה, לא היה לי ממש אכפת. היא פשוט היתה מראה לרגע, והאמת - שמחתי.

לרוב כשאני אוכלת לחם זה בעצם בשביל לאכול את הממרח
אצלנו נכנס חזק ההרגל של מריחת ממרחים על עלים. כרוב או חסה טובה. זה נהדר גם תזונתית וגם כי אפשר להינות מהממרח, שהוא לרוב מזין מאוד, כמה שרוצים במקום למלא את הבטן בלחם.

באופן מפתיע זה מרחיב אצלי גם את החמלה והקבלה העצמית.
גם אצלי. ואני לגמרי לא מופתעת מזה

[גוגוס*]

והרי שיתוף מחוויה ממש מדהימה שלא היתה לי כבר הרבה זמן.
אירחתי כאן חברה טובה שלא היתה באנגליה המון שנים והיה לה איזה חשק מתוק לחוות דברים אנגליים.
היא מאוד אוהבת אוכל ולכן באג'נדה שלה היו דברים כמו סקונס, צ'יפס וכו'...
לפני שנכנסו להצגת צהריים אכלנו ביחד סקונס ואקלייר במן פטיסרי אנגלי ומקסים. זה היה הסקונס הראשון שאכלתי מאז 2002!
ב 2002 באתי לבקר את האיש שגר באוקספורד (חיינו כמעט שנתיים בנפרדות גיואגרפית, זה די מדהים כשאני מסתכלת על זה אחורה...) והוא רצה להכיר לי את מנהגי האנגלים. זכרתי את זה בתור חוויה משונה.
זה מן מאפה כזה בין לחמנייה ומאפין.
בקיצור, זה היה מן בוסט אדיר של קמח לבן וסוכר, אחרי צום מיצים. נכנסנו להצגה מרתקת ומצוינת, בצהריים, אחרי שנת לילה טובה והכל היה בסדר.
הרגשתי אחרי חצי שעה כזה טשטוש מטורף. ממש כאילו סממו אותי. הגוף שלי היה רופס וכבד, העיניים כמעט נעצמו לי והרגשתי כאילו המחשבה שלי מתערפלת בניגוד לרצוני.
אחרי בערך חצי שעה נוספת זה התחיל לעבור אבל זה היה מדהים.
על רקע המצב הפיזי של צום המיצים, זו היתה תזכורת חדה מאוד וברורה מאוד למה שעושים לי דגנים וסוכר.
הזמנתי את חברתי לבוא שוב בעוד 13 שנים. לא חושבת שאשכח את זה מוקדם מזה.

[לב_שומע*]

וואלה!! נכנסת רק כדי לעדכן בקצר.
אכלתי עכשיו שקד מצופה בשוקולד חלב, מהסוג שאני לרוב קונה בסופר.
אחרי איזה פרק זמן שאכלתי רק מהשוקולד החדש, שהיה משובח לי.
ו.. וואלה, פתאום הרגשתי בגוף שיש הבדל בין מה עושה לי שוקולד מריר כנראה מסוג אכן איכותי או לפחות יחסית (אני כל כך לא בעניין של איכויות באוכל, מה שטעים לי איכותי לי, או מה שנתפס אצלי כבריא, אבל מעולם לא התעסקתי באיכויות של ממתקים) לבין שוקולד חלב.
פשוט זה היה לי נורא חד בגוף.
ולרגע הכתה בי התובנה ששוקולד חלב הוא פשוט.. סוכר.
בשונה מהשוקולד מהסוג החדש שנגמר שהוא.. שוקולד.
ושזה משהו נורא אחר בגוף.
מעניין.
זה הפתיע אותי בעיקר מפני שהתזונה שלי לא בכזה מצב אידילי שהייתי מצפה להרגיש דקויות של הבדלים. ועוד בביס אחד.

גוגוס, תודה על השיתוף.. אלמלא זה היה נכתב כחול כהה על גבי רקע של באופן, לא הייתי יודעת לדמיין שגם את יודעת לאכול משהו שעשוי מהרבה קמח והרבה סוכר.. (מתכוונת להגיד: מה שאני שמעתי בתוך הסיפור הוא שגם את אנושית, ותודה על המפגש איתך )

[גוגוס*]

פשוט זה היה לי נורא חד בגוף.
אין על התובנות האלה. פשוט אין.

לא הייתי יודעת לדמיין שגם את יודעת לאכול משהו שעשוי מהרבה קמח והרבה סוכר..
יש תופעה אנושית מוכרת, שבה המוח שלנו מסדר דברים לפי מה שנחוץ לו. סתם כדוגמה, שאם מישהו הוא כזה וכזה, אז הוא בטח גם ככה וככה.
פעמים רבות מספור סיפרתי כאן על הרפתקאות האכילה שלי. סוכרים וקמחים ומה לא. בלשון הווה, ולא רק בלשון עבר.
וסיפרתי איך יש דברים שבהם יש לי עמדה מאוד ברורה והשתדלות של ממש, אבל המציאות בפועל מורכבת הרבה יותר.
הכתיבה שלי על עצמי מאוד כנה, אבל משום מה היא לא מסתדרת עם איזה דימוי שלי, שאין לי מושג איזו אחריות יש לי עליו.
אני מקווה שלא הרבה

ההשקפות שלי בנוגע לתזונה הן לא לגמרי אנושיות, במובן שהן נתפשות כיום בנקודת קיצון יחסית לכלל.
אבל המציאות שלי היא לא השקפות, דעות ואידיאולוגיה. היא החיים. והם תמיד מורכבים מאוד, בדיוק כמו החיים של כל אחת אחרת כאן.

ומעניין לעניין, עם חברתי שוטטתי החנויות הספרים השוות של לונדון. אני נמשכתי באופן טבעי למדפי התזונה, ומצאתי שם כמות נכבדת למדי של ספרים העוסקים בצום 2:5 (אוכלים יומיים בשבוע משהו כמו 500 קלוריות ובשאר הזמן עושים מה שבא).
ויש לזה כבר גם ספרי הגות וגם ספרי מתכונים, כדי לעזור לאנשים לצלוח את צמצום האכילה של היומיים בשבוע עם מזון מזין באמת וטעים, שערכו הקלורי נמוך.
לחלק מהספרים יש שמות ממש מצחיקים כמו "מתכונים לצום" או "מתכונים טעימים במיוחד לימות הצום"
וחשבתי לעצמי שזה ביטוי אחד מיני רבים לתנועה הגדולה של האוכלוסייה לכיוון של עניין באפשרויות האלה. היה לי מאוד חמים ונעים לרגע קט, לא להרגיש מטורללת.

[לב_שומע*]

אני מקווה שלא הרבה
(-:
הקריאה שלי כאן היא מאוד סלקטיבית, כך שאני יכולה לפספס בקלות, ולנחות על תקופה מסויימת עם איפיונים מסויימים של מישהי.
אני רחוקה מקריאה דקדקנית של הדף הזה, טסה עליו, דולה את מה שתופס לי את העין, כך שאני יכולה לפספס בקלות. (-:

מכירה מאוד את התחושה של לא להרגיש מטורללת לרגע כשיש עוד אנשים שמתעניינים באותם דברים.
מרגישה איכשהו מיותר לומר לך עד כמה את לא מטורללת בעיני. (-:

[גוגוס*]

הקריאה שלי כאן היא מאוד סלקטיבית
כן, אני יודעת. התלבשתי על ההערה שלך כדי לומר משהו כללי על דמותי הבאופנית

עד כמה את לא מטורללת בעיני
@}
מצחיק שלי אין בעיה להגיד את זה על עצמי, אבל אם מישהו אחר אומר אני תוהה מה בעצם זה אומר

[גוגוס*]

דלקות
התכוונתי לכתוב בכל מקרה בגלל התנסות עם גבר שעובד איתי ונתן רשות, והנה זה בדיוק מתאים גם לדייב, שתכף אזמין לכאן.

יש מזונות שאצל רבים מעוררים דלקת של ממש או תחושה של דלקת. מן כאב חד ונקודתי, שנוכח בלחיצה או אפילו בלי לחיצה, אם המצב חמור יותר.
הרבה פעמים כאשר מסירים את המזונות הללו מהתפריט, ומדובר בעיקר בסוכרים על כל סוגיהם (כלומר, גם דגנים) ובמוצרי חלב, הכאב הגדול חולף אבל לא תמיד עד הסוף.
תוספת של מזונות אנטי דלקתיים, דוגמת פטרוזיליה וקינמון, יכולה לתת עוד דחיפה החוצה לכאב.

אבל אבל אבל, פעמים רבות זה לא מספיק. או שהכאב נחלש מאוד אך לא נעלם לחלוטין, או שהוא הולך וחוזר.
בהרבה מקרים זה סימן לדלקת שבאה ממקורות לא פיזיולוגיים. משהו בגוף שצועק.

כאמור, גבר שעובד איתי חווה דלקות במפרק מסוים מאוד באופן חוזר ונשנה, בשני הצדדים. הוא אוכל מצוין.
על פני כמה חודשים הוא פענח שהדלקות הללו מגיעות ממתח מסוג מסוים. כאשר המתח המסוים פוחת, הדלקות פוחתות.
כיום הוא עושה מאמצים לסדר את חייו כך שבתוך זמן סביר צורת המתח הזו תיעלם מחייו.
אלו היו גילויים מרגשים, בעיקר בשביל אדם שכל עיסוק הגופנפש אצלו היה מאוד לא מפותח.
כאשר אני העליתי את האפשרות התגובה הקבועה היתה - נראה. נבדוק את זה אחרי שכל שאר הבדיקות ישללו.
ובסוף הוא הגיע לשם וחדוות הגילוי היה מרגשת גם בשבילי, מהצד.