החיים עם 3 ילדים בלוג

הי אמא קפצתי לבקר גם אצלך. מרתק! כתיבה מדהימה ומהנה.
לא הספקתי לקרוא את הכל... אני חייבת לחזור עוד קצת לאחור ולהתרפק.... סליחה.

רוני בלוני
כיף לדעת שאת פה ותודה.

בזמן האחרון אני עושה כל כך הרבה שינויים בחיים ולעומת הפעם הקודמת, במקרה הזה אני מאוד נהנית מהתהליך מרגישה שאני צומחת מתפתחת וגודלת.
מרגישה שהחיים מאירים לי פנים והכל מסתדר על מקומו. היו לי כמה בעיות לטפל בהם ומרוב מחשבות לא ידעתי איך ובמה להתחיל עד שקראתי את מה שכתבה בשמת א באיזשהוא דף על לקבוע סדרי עדיפויות. אז ישבתי עם עצמי חשבתי במה אני צריכה לטפל, החלטתי מה הכי חשוב לי טיפלתי בזה וכמו במטה קסם כל השאר הסתדר כמעט מעצמו.

מאז שהגדול עבר את מבחן המחוננים, הוא הולך כל יום שלישי ליום העשרה במרכז מחוננים, האמצעית לא מפסיקה לדבר על זה שבשנה הבאה היא גם תעשה את מבחן המחוננים ואם היא תעבור או לא, היא ממש עסוקה בזה ואני ממש אבל ממש לא יודעת איך לענות לה או מה לומר לה.
עמוק בלב אני יודעת שהיא לא מחוננת ואני לא חושבת שהיא תצליח לעבור את השלב השני, מה אני אמורה לעשות עכשיו?
לעודד אותה ולגרום לה לפתח ציפיות או להסביר לה כמה המבחנים האלו קשים?
פשוט אין לי מושג איך לדבר איתה או מה לענות לה, עד עכשיו פשוט התחמקתי אבל היא לא מרפה מהנושא.
ולא אנחנו לא מדברים כל הזמן על "הילד המחונן שלנו", אנחנו כמעט כבר לא משתמשים במילה "מחונן" אנחנו פשוט חיים את החיים כרגיל, אבל בגלל יום ההעשרה הזה, היא כל הזמן חוזרת לנושא ולא מצליחה לשכוח ממנו.

עירית_לוי

מרגישה שהחיים מאירים לי פנים והכל מסתדר על מקומו.
איזה כיף!!

פשוט אין לי מושג איך לדבר איתה או מה לענות לה, עד עכשיו פשוט התחמקתי אבל היא לא מרפה מהנושא.
מציעה נקודת מבט נוספת על מחוננות, כזאת שאולי תתן לך פתח להתייחס אחרת לנושא הזה בכלל ואליה ספציפית. מה דעתך במקום לנסות להקטין או לטשטש מולה את חשיבות של להיות מחוננת בתחום שאחיה מחונן בו, לנסות להאיר על החלקים החזקים והייחודיים שלה?

למרות שבבית הספר מחוננות פירושה מנת-משכל גבוהה, במציאות, מחוננות וכשרונות ייחודיים קיימים בכל מיני תחומים שלאו דווקא באים לידי ביטוי באופן שגרתי במסגרות החינוך הפורמאלי: אמנות פלסטית, מוזיקה, ספורט וכל מה שקשור לתחום התנועה, יזמוּת, מנהיגות, חברתיות ויחסים בין אישיים (מה שקיבל לאחרונה את השם אינטליגנציה רגשית), ועוד.

אני מאמינה שלכל ילד יש משהו יחיד ומיוחד שהוא באמת שלו. זה לא שיש או אין (מחוננות). תמיד יש, אבל בצורות ביטוי שונות.

לעודד אותה ולגרום לה לפתח ציפיות או להסביר לה כמה המבחנים האלו קשים?
אולי לשחזר יחד איתה מה זה כל התהליך הזה. ולשאול אותה מה יכול להיות. לדוגמה: אילו אפשרויות קיימות ושהיא תענה: או לעבור או לא. ואחר כך אם היא עוברת, מה הלאה? אם היא לא עוברת מה הכי גרוע שיכול להיות?
רעיון נוסף לשיחה: להציג את יום העשרה כיום חוגים ואז לתת לה לבחור חוג עד שנים <לפי מה שמתאים לך>
וגם אפשר לשקף לה שאת לא כל כך יודעת מה לאמר לה כי זה לא תלוי בך ולהקשיב למה שהיא אומרת. מה שהכי חשוב זה להקשיב לה. לא חייב להיות פיתרון רק שהיא תדע ששומעים אותה ונותנים לה מקום.

מה דעתך במקום לנסות להקטין או לטשטש מולה את חשיבות של להיות מחוננת בתחום שאחיה מחונן בו, לנסות להאיר על החלקים החזקים והייחודיים שלה?
עשיתי את זה אולם משום מה נדמה לי שלהיות מחוננת זה צורך מאוד חזק שלה (אני יכולה להיתמם ולשאול למה? אבל אני כבר יודעת למה P-: )

ולשאול אותה מה יכול להיות. לדוגמה: אילו אפשרויות קיימות ושהיא תענה: או לעבור או לא. ואחר כך אם היא עוברת, מה הלאה? אם היא לא עוברת מה הכי גרוע שיכול להיות?
לא חשבתי על זה, אנסה את הרעיון בהזדמנות הראשונה שתהיה לי.

. מה שהכי חשוב זה להקשיב לה. לא חייב להיות פיתרון רק שהיא תדע ששומעים אותה ונותנים לה מקום.
צריכה לזכור את זה.

עירית_לוי

_מה דעתך במקום לנסות להקטין או לטשטש מולה את חשיבות של להיות מחוננת בתחום שאחיה מחונן בו, לנסות להאיר על החלקים החזקים והייחודיים שלה?
עשיתי את זה אולם משום מה נדמה לי שלהיות מחוננת זה צורך מאוד חזק שלה (אני יכולה להיתמם ולשאול למה? אבל אני כבר יודעת למה)_
אז אולי שווה לך לשקול לעשות את הסוויץ' המחשבתי הזה עבורך, כלומר להטיל ספק אמיתי בתפיסה שלך, בשבילך. גם בשבילה כמובן אבל לא רק, כי כמו שתיארת, אי אפשר לעשות משהו "בכדי ש..." ולצפות זה יעבור את החיישנים המתוחכמים ההם

. זה אגב ישרת לא רק אותה ואותך, אלא גם את שני אחיה, כל אחד מהזווית שלו.

אז אולי שווה לך לשקול לעשות את הסוויץ' המחשבתי הזה עבורך, כלומר להטיל ספק אמיתי בתפיסה שלך, בשבילך
את מתכוונת למחשבה שלי על המחוננות? כי אחרי ההלם והגאווה הראשונים אני כבר די נרגעתי מהקטע של "יו איזה כיף יש לי ילד מחונן" אני פשוט קולטת שזה "אחלה" אבל לא יותר מזה.

עירית_לוי

את מתכוונת למחשבה שלי על המחוננות?
למה את התכוונת כשאמרת אני יכולה להיתמם ולשאול למה? אבל אני כבר יודעת למה ?
מהו ההסבר שאת נתת לצורך החזק שלה להיות מאובחנת כמחוננת?

מהו ההסבר שאת נתת לצורך החזק שלה להיות מאובחנת כמחוננת?
התגובה שלי לידיעה שהבן שלי מחונן, מודה באשמה, יצאה מכלל פרופורציה טחנתי את הנושא כמה ימים טובים, והיא כנראה ראתה את הגאווה והאושר שלי מכל העניין הזה ומכאן בה הצורך החזק שלה להיות מחוננת.
עכשיו אני רוצה לתקן את הרושם שהותרתי בה.P-:

עירית_לוי

עכשיו אני רוצה לתקן את הרושם שהותרתי בה.

מה יכול לתת לה את התחושה והידיעה הפנימית שהיא אהובה ולא-משנה-מה?
תבדקי עם עצמך - איזה כפתור שלך נלחץ והפעיל את היציאה ההיא מפרופורציות?

מה יכול לתת לה את התחושה והידיעה הפנימית שהיא אהובה ולא-משנה-מה?
תגידי, זו לא שאלת המיליון דולר שכל הורה רוצה לדעת את התשובה עליה? כי לי באופן אישי אין מושג, אני פועלת הכי טוב שאני יכולה, היא יודעת שלא משנה מה היא תעשה אני תמיד אוהב אותה, אבל בנושא הזה אני לא יודעת.

איזה כפתור שלך נלחץ והפעיל את היציאה ההיא מפרופורציות?
הכפתור של "עשיתי את זה" כל ההשקעה שלי השתלמה, "סוף סוף יש תוצאה" מחוננות זה דבר מאוד מאוד נדיר בסביבה שבה אני חיה, חוץ ממנו אני מכירה עוד ילדה אחת מחוננת (היום היא כבר בת 30 ).
כפתור "האמא הפולניה" שמשמעותו "גאווה" פשוטו כמשמעו.
צריך להבין מאיפה באתי ואיך גדלתי כדי להבין את היציאה מהפרופורציה.

את יודעת מה, כשאני חושבת על זה אז יש עוד נקודה,
בילדות שלי ציפו ממני להמון, גם בתחום הלימודים, בתיכון הייתי תלמידה מצטיינת וכולם נבאו לי עתיד מזהיר.
כאשר לא עמדתי ציפיות כולם נורא התאכזבו ממני (והם טורחים להזכיר לי את זה עד היום).
בשבילי המחוננות של הגדול הייתה הזדמנות להראות לכולם שהנה למרות שלא עמדתי בציפיות של כולם, בכל זאת הצלחתי לעשות משהו טוב.

עירית_לוי

תגידי, זו לא שאלת המיליון דולר שכל הורה רוצה לדעת את התשובה עליה?

הנה תשובת-השני-סנט

הלא-חדשה שלי.

אני חושבת שנדרשים לשם כך שני דברים:

התייחסות מעצימה לילדים (לעומת וללא התייחסות מחלישה). התייחסות כזאת שנותנת לה תמיד להיות מי שהיא, תתן לה את התחושה והידיעה הפנימית שהיא אהובה ולא-משנה-מה.
התייחסות מעצימה לעצמך. בהנחה שהילדים שלך מעתיקים את ההוויה שלך, אם לך תהיה ידיעה פנימית שאת אהובה ולא-משנה-מה, גם לה תהיה.

כמובן שהיישום שלך שני אלה דורש עבודה והתכוונות מתמשכת, כי הוא מנוגד להרבה אוטומטים שעולים בדרך. אבל זו בעיני התשובה.

כפתור "האמא הפולניה" שמשמעותו "גאווה" פשוטו כמשמעו.
מבינה לגמרי. ויש לך על מי להיות גאה

.

בשבילי המחוננות של הגדול הייתה הזדמנות להראות לכולם שהנה למרות שלא עמדתי בציפיות של כולם, בכל זאת הצלחתי לעשות משהו טוב.
אני חושבת שטוב שהבחנת בזה.
עכשיו את יכולה להמשיך ולהסתכל על זה (במבט לא-שיפוטי) ולבחון מהו המסר שעובר לילדים.

עכשיו את יכולה להמשיך ולהסתכל על זה (במבט לא-שיפוטי) ולבחון מהו המסר שעובר לילדים.
הייתי אומרת במבט "על".
וגם לשתף אותה במה שסיפרת כאן.

עכשיו את יכולה להמשיך ולהסתכל על זה (במבט לא-שיפוטי) ולבחון מהו המסר שעובר לילדים

הייתי אומרת במבט "על".
לא הבנתי את מה שאתן מנסות להעביר לי.

לשתף אותה במה שסיפרת כאן.
קצת מלחיץ אותי הרעיון הזה, אני לא רוצה שהיא תקלוט מסרים מסויימים.

עירית_לוי

לא הבנתי את מה שאתן מנסות להעביר לי.

איזה מסר הילדים קולטים כאשר בשבילך המחוננות של הבכור היא הזדמנות להוכיח סוף סוף שאת "שווה"?
באיזה תפקיד זה מציב אותם?
אילו ציפיות זה גורם להם לחשוב שיש מהם?
תארי לך את אמא שלך מתייחסת בצורה דומה להצטיינות שלך בתיכון. איך היית מרגישה? איזה מסר היית מקבלת? איזה מסר היו מקבלים האחים/יות שלך?

ו- להסתכל על כל זה בלי שיפוטים על עצמך. מבט נקי או מלמעלה כמו שחני כתבה (אהבתי

).

את חייבת אבל חייבת לעשות לי חיים קשים, מי חשב בכלל שיש אי אלו השלכות על הילדים?
איזה שאלות קשות שאלת אותי, הבנתי את מה שאת מנסה להעביר לי, אבל ממש לא חשבתי שגם את זה הילדים קולטים (צריכה להפנים בדחיפות).
אז מה אני עושה עם זה עכשיו? הרי הילדים וההצלחות שלהם הם חלק מאיתנו לא? (או שרק אצלנו זה ככה) כמו שאני לוקחת אחריות על "הכשלונות" שלהם "זכותי" לקחת קרדיט על ההצלחות שלהם.

הרי הילדים וההצלחות שלהם הם חלק מאיתנו לא? (או שרק אצלנו זה ככה) כמו שאני לוקחת אחריות על "הכשלונות" שלהם "זכותי" לקחת קרדיט על ההצלחות שלהם.
המממ. אני חושבת שהאייפקית שלי היתה אומרת לי משהו כמו:
אז זהו, שלא. תפסיקי לקחת על עצמך אחריות ל"כשלונות" שלהם, מה זו המגלומניה הזאת. זה לא הכל "את". קודם כל הם בני אדם בזכות עצמם, ושנית יש עוד אנשים בעולם שלהם חוץ ממך, לא כל דבר שאת לא מרוצה ממנו הוא "באשמתך" ולמען האמת, לא כל דבר ש את לא מרוצה ממנו הוא באמת "כישלון".
באותה מידה, הם בני אדם בזכות עצמם וההצלחות שלהם נובעות מעוד הרבה גורמים חוץ ממך. נכון, תטפחי לעצמך על השכם שלא קילקלת יותר מדי (-; ואז, תירגעי.

הניסוח כמובן שלי, של בשמת, ואני לא בטוחה שדינה חותמת על הדברים בדיוק בדיוק כמו שניסחתי אותם, אבל באופן כללי, יש לי תחושה, שזה מה שהיו אומרים לי.
האם הפנמתי את זה?
אהההמ.
בכנות? לא. אבל רגע, לא הכל שלילי: לפחות אני כבר יודעת לדקלם את זה.
אבל לא, לא הפנמתי. אני לוקחת על עצמי אחריות ועוד יותר גרוע מזה, אשמה, לכל דבר שנראה לי "לא בסדר" אצלם (טוב, חוץ מכמה דברים שבהם ברור שהם דומים ל-50% האחרים בגנים P-: )(בעצם, בדרך כלל אני מייחסת לו את זכויות היוצרים על היופי שלהם, המתיקות, העדינות והחוש האמנותי). (וכשאני מתעצבנת שהם "לא מקשיבים" ובקול רם מייחסת את זה לו, בלבי אני אומרת לעצמי, אם לא היה לך פה כל כך גדול, היו שומעים אותך יותר).

והכי גרוע:
כל פעם שאני רואה, שכאשר אני עושה בתוך עצמי שינוי לטובה זה משפיע מייד לטובה עליהם, ומשהו שכבר יצא מאיזון חוזר לאיזון, אני רק מקבלת עוד "הוכחה" שהכל "בגללי", כמו שאמרה הג'ירפה לאריה. אילו רק הייתי מושלמת - תיכף הילדים שלי היו מאושרים.
יש פה איזה באג, נכון?

תטפחי לעצמך על השכם שלא קילקלת יותר מדי ואז, תירגעי.
איזה מצחיקה את, כשקראתי את זה לא ידעתי עם לצחוק או לבכות (בסוף צחקתי).
בעצם, בדרך כלל אני מייחסת לו את זכויות היוצרים על היופי שלהם, המתיקות, העדינות והחוש האמנותי).
את ממש נדיבה, אני מייחסת לו רק את היופי שלהם, כל השאר, ממני!

כל פעם שאני רואה, שכאשר אני עושה בתוך עצמי שינוי לטובה זה משפיע מייד לטובה עליהם, ומשהו שכבר יצא מאיזון חוזר לאיזון, אני רק מקבלת עוד "הוכחה" שהכל "בגללי",
נו, זה בדיוק מה שטענתי, הכל מתחיל ונגמר בנו (האמהות).

לא, לא, זו טעות אופטית, והכל ההשפעה המשחיתה של הגירסאות הפופולאריות לתיאוריות של פרויד. טפו.

נו, שמישהי תבוא לעשות פה סדר כבר! (נו, עירית לוי וכל החכמות? מה זה, אתן ישנות בשעה כזאת? לא ייתכן!)

אני מייחסת לו רק את היופי שלהם, כל השאר, ממני!
D-: לא יעזור, בן זוגי שיחיה, חוץ מזה שהוא יפה להדהים, הוא גם מתוק, ובתמונות ילדות שלנו רואים שהוא היה ילד עדין כמו הילדים שלנו, ואני - משהו אחר.

לא ידעתי עם לצחוק או לבכות (בסוף צחקתי).
בדיוק ברוח זו כתבתי.

תפסיקי לקחת על עצמך אחריות ל"כשלונות" שלהם, מה זו המגלומניה הזאת. זה לא הכל "את".
במחשבה שניה, אם זה
זה לא הכל "את". אז למה תמיד אבל תמיד אנחנו נדרשות לעשות את השינוי? למה כשילד/נער בן 14 רוצח/גונב/אונס תמיד מאשימים את ההורים ואת החינוך הלקוי?

כל פעם שאני רואה, שכאשר אני עושה בתוך עצמי שינוי לטובה זה משפיע מייד לטובה עליהם, ומשהו שכבר יצא מאיזון חוזר לאיזון, אני רק מקבלת עוד "הוכחה" שהכל "בגללי",
קודם כל, זה לא שהכל בגללך, אלא בזכותך

ועכשיו ברצינות - כשאת עושה שינוי בעצמך, את בעיקר 'עובדת' על זווית הראיה שלך, זה בעיקר קשור בהסכמה עם כך שהקשיים שלך עם הסיטואציה הם שלך. וגם אם קשה להם במציאות, את רק יכולה בתוכך לעבוד על המקום שהקושי נוגע בך!
אז אולי אצלם החיים "מסתדרים" ברמה של השקט, האיזון, הרגיעה והקבלה של עצמם וכך הלאה... אבל הם ממשיכים להיות מי שהם , את משתנה כדי להקל על עצמך ולא כדי שהיא תצליח או לא לעבור את המבחן

אם היא תצליח או לא זה לגמרי שלה ! ואם את תרגישי שווה או לא, זה לא צריך להיות בגללם או בזכותם.
זה נכון, שיש "תדר" של הסכמה, קבלה, אהבה זה מדבק - על כך אולי כדאי שתוסיף חני בונה .

אז מה אני עושה עם זה עכשיו? הרי הילדים וההצלחות שלהם הם חלק מאיתנו לא? (או שרק אצלנו זה ככה) כמו שאני לוקחת אחריות על "הכשלונות" שלהם "זכותי" לקחת קרדיט על ההצלחות שלהם.
לא. זכותך כמובן להכל, אבל איך זה משרת אותך בחיים ?
ההפרדה בינכם היא חשובה.
_הם בני אדם בזכות עצמם, ושנית יש עוד אנשים בעולם שלהם חוץ ממך, לא כל דבר שאת לא מרוצה ממנו הוא "באשמתך" ולמען האמת, לא כל דבר ש את לא מרוצה ממנו הוא באמת "כישלון".
באותה מידה, הם בני אדם בזכות עצמם וההצלחות שלהם נובעות מעוד הרבה גורמים חוץ ממך._
בדיוק

זה לא הכל "את". אז למה תמיד אבל תמיד אנחנו נדרשות לעשות את השינוי? למה כשילד/נער בן 14 רוצח/גונב/אונס תמיד מאשימים את ההורים ואת החינוך הלקוי?
לדעתי יש שוני גדול מאוד בין 'כשלון' במבחן או חוסר הצלחה ברמה שאת מתמודדת איתה לבין הפשעים שאותם את מזכירה כאן.
ילד שיוצא מאיזון ברמה כזו יש לו בעיה! את יכולה לקרוא לזה חינוך לקוי, אבל זו הגדרה כ"כ כללית שכלל לא מאפשרת לגעת בבעיה. כמובן שיש כאן קשר עם ההורים כי להגיע לרמת חוסר איזון כזה צריך שתהיה מעורבת הסביבה, ומספיק שהיא אינה מעורבת כדי ליצור חוסר איזון.

עירית_לוי

קודם כל, קל מאוד ליפול במקום הזה, בואי נתחיל מזה. זו תגובה אנושית אוטומטית וטבעית. אז אל תרגישי כל כך רע עם עצמך, ובטח שבטח אל תרוצי להוציא את השוט

.

אני אנסה ליצור בהירות לגבי זה תוך כדי הקבלה להבחנה אחריות מול אשמה, כי שתי ההבחנות הללו נוגעות לדעתי באותו האוטומט.

אם מה שעומד בצד השני של הסקאלה מול אחריות במקרה של אי-הצלחה זו אשמה -
אז מה שעומד בצד השני של הסקאלה מול אחריות במקרה של הצלחה זו היוהרה (לא מילה מדוייקת אבל אני לא מוצאת אחת כזאת כרגע. תיכף אסביר למה אני מתכוונת ואולי תעזרו לי למצוא מילה מתאימה יותר).

גם אשמה וגם יוהרה, שתיהן באות ממקום של חוסר, שתיהן צצות ועולות כדי לנסות להוכיח שאני "שווה". אחריות, לעומתן, באה ממקום שלם. כשאני מרגישה אשמה – ההלקאה העצמית באה על מנת להוכיח שאני בסדר. שלמרות שטעיתי או לא הצלחתי – אני בסדר כי שילמתי את המחיר (קיבלתי עונש מעצמי). כשאני מרגישה יוהרה (נניח) – גם היא באה להוכיח שהנה, למרות מה שאתם ואני חושבים עלי – אני דווקא כן שווה.

אז מה אני עושה עם זה עכשיו?
כרגיל - רק לשים לב, להסתכל. שוב ושוב ושוב. בכל פעם שאת גאה בהם על משהו או שמחה לראות צד חיובי ונפלא שלהם – תשאלי את עצמך האם השמחה שלך באה ממקום של חוסר אצלך או ממקום שלם. האם ההצלחה שלהם מפצה על משהו שממתין לפיצוי אצלך, או שלא. לאט לאט את תהיי מיומנת להבחין בין גאווה מסוג אחד לגאווה מהסוג השני, ועם המיומנות בזיהוי המנגנון האוטומטי, יוכל לבוא גם השינוי.

אז למה תמיד אבל תמיד אנחנו נדרשות לעשות את השינוי? למה כשילד/נער בן 14 רוצח/גונב/אונס תמיד מאשימים את ההורים ואת החינוך הלקוי?
אנחנו לא נדרשות. אנחנו יכולות לעשות זאת אם אנחנו בוחרות כך. אי אפשר לדרוש מאף אחד לקחת אחריות. אחריות אפשר רק לקחת, לא "להפיל" על אף אחד. המונח אחריות במהותו הוא משהו שטומן בחובו בחירה. אחרת הוא כבר איננו אחריות אלא אשמה.

לדעתי יש שוני גדול מאוד בין 'כשלון' במבחן או חוסר הצלחה ברמה שאת מתמודדת איתה לבין הפשעים שאותם את מזכירה כאן.
או קיי, יכול להיות שהלכתי רחוק מדי, אבל כשאני מדברת על כישלון אני מתכוונת לכל מיני נושאים לדוגמה: אלימות בין ילדים (זה נושא די חם באתר) אפשר לראות בכל מיני דפים אמהות שמבקשות עזרה עם הילד שלהן שכל הזמן מרביץ/חוטף/נושך וכו' ואפשר לקלוט את המצוקה שלהן את התחושה של "מה עשיתי לא בסדר" והתשובות (החכמות) שהן מקבלות הן תמיד לעשות שינוי בתפיסה שלהן, בגישה שלהן וכו'.
וחוץ מזה יש מקרים שאני עדה להם (על בסיס יום יומי ולא אקראי) שאפשר לראות שההתנהגות "הבעייתית" של הילד היא תוצאה ישירה של התגובה או חוסר התגובה של ההורים.

אנחנו לא נדרשות. אנחנו יכולות לעשות זאת אם אנחנו בוחרות
נכון, אבל כשאני רוצה לעשות שינוי כלשהו עם התנהגות בעייתית כזו או אחרת עם הילד, בשורה התחתונה אני היא זו שצריכה להשתנות, הרי הילדים מגיבים להורים באופן אוטומט.

ואם אנחנו לא בוחרות לעשות שינוי אז מה קורה? ההתנהגות הבעייתית לא נעלמת אלא מחריפה ואז מגיעים לילד שרוצח/אונס וכו'.

לא. זכותך כמובן להכל, אבל איך זה משרת אותך בחיים ?
כאשר אני לוקחת אחריות על התנהגות בעייתית של הילד שלי, אני משתנה ומשנה וככה זה משרת אותי.
וכאשר אני לוקחת קרדיט (קצת) על הישגים או התנהגות נאותה (ז"א שהם לא עושים לי פדיחות בחוץ

) אז אני מקבלת כוח להמשיך
אני רואה שיש תוצאות למאמץ.

מקווה שהבנתן אותי.

מקווה שהבנתן אותי.
הבנתי לגמרי..

אבל לא לגמרי מסכימה.

אני אציג לך את הצד השני:
בתור ילדה שבאופן מאובחן הייתי מעל לממוצע [לא הלכתי לתוכניות מחוננים אבל..] מצד אחד ומצד שני הציונים שלי בין החטיבה לתיכון ירדו דרסטית בעיקר במתמטיקה.

הרגשתי שאני פוגעת בהורים שלי.
לשניה לא עברה הצלחתי לעצור לחשוב על: למה הציונים ירדו? אולי יש בעיה שלא קשורה בכמות ההשקעה שלי בלימודים? אולי זה לא קשור לזה שאני מטומטמת?
וההורים שלי מצידם: כמובן שידרו בעיקר אבל אנחנו יודעים שאת יכולה. ומימנו לי מורים פרטיים כי הורים טובים עוזרים לילדים שלהם בלימודים, לא?
אבל מעולם לא ישבו לשאול אותי ולנסות להבין איתי מתי התחילו הקשיים ומה אני מרגיזשה ולחזק אותי גם על הנסיונות שלא מצליחים.
[אולי מיותר לציין שבתחילת התואר הראשון כשטרחתי ללכת לאבחון נמצאו בעיות שונות גם במטמתיקה וגם ADHD]...

מה הייתי רוצה שיהיה אחרת?
שההורים שלי יחזקו אותי על כל נסיון. גם אם הוא נכשל. ואפילו אם נכשלתי במבחן.
שיסמכו עלי שאני עושה את כל המאמצים.
שלא ירגישו [וישדרו לי] שאני מוצלחת רק אם אני מביאה מאיות...

ועוד משהו - לא מסכימה איתך בנושא הדוג' כי בעיני התנהגות ותוצאות מבחנים הם לא אותו דבר.
מסכימה איתך ש:
כאשר אני לוקחת אחריות על התנהגות בעייתית של הילד שלי, אני משתנה ומשנה וככה זה משרת אותי.
לא מסכימה להקבלה בין התנהגות להישגים.
כי אם הם מקבילים בעינייך אני לחלוטין מבינה מאיפה ההרגשה של הבת שלך שהיא גם חייבת להיות מזוהה כמחוננת.
כי אחרת היא תהיה פחות מוצלחת בעינייך - כי זה סימן שאיתה הצלחת פחות מאשר עם אחיה.

אני חושבת שהובנתי לא נכון, אז אני רוצה לעשות סדר בדברים,
אני חושבת שיש דבר אחד שכולנו מסכימות עליו "ילד מחונן הוא מקור לגאווה" עכשיו זה שהאמצעית שלי לא תתגלה כמחוננת זה הדבר האחרון שמעסיק אותי (מה שכן מעסיק אותי הוא היחס שלה למחוננות) אני לא "מאשימה" את עצמי על חוסר המחוננות שלה, או על הקשיים שלה (אם היו לה) אני בהחלט מודעת לזה שיש דברים חיצוניים שלא קשורים להשקעה או חוסר ההשקעה שלנו כדוגמת ADD או ADHD וכל מיני סימפטומים אחרים.
הדיון קיבל תפנית אחרת ממה שהתכוונתי בגלל המשפט הבא:
שאני לוקחת אחריות על "הכשלונות" שלהם
השתמשתי במילה "כשלונות" כנגד המילה "הצלחות" פשוט לא מצאתי מילה אחרת שתתאים.
אבל התכוונתי למשהו אחר לגמרי שאין לו שום קשר ללימודים ולמבחנים.
אני פשוט טוענת שכאשר יש בעיה עם הילד אנחנו (האמהות) לוקחות את האחריות לפתרון, וכאשר הפתרון מצליח כן זכותנו לקחת קרדיט.

_שההורים שלי יחזקו אותי על כל נסיון. גם אם הוא נכשל. ואפילו אם נכשלתי במבחן.
שיסמכו עלי שאני עושה את כל המאמצים.
שלא ירגישו [וישדרו לי] שאני מוצלחת רק אם אני מביאה מאיות..._
יופי של דוגמה, ואני נמצאת במצב כזה עם אחותי הקטנה (בת11) שאובחנה כסובלת מ ADD וכאשר היא מביאה מבחן עם ציון 70 אני מתייחסת לזה כאילו היא קיבלה 100 מפני שמבחינתי "כל עוד עשית את כל מה שאת יכולה אז לא משנה מה הציון שקיבלת, בשבילי זה 100"
אז כמובן שפה אני לא יכולה לקחת "אחריות" על "הכשלונות" שלה מפני שיש גורם שאין לי שום שליטה עליו.

עירית_לוי

אני פשוט טוענת שכאשר יש בעיה עם הילד אנחנו (האמהות) לוקחות את האחריות לפתרון, וכאשר הפתרון מצליח כן זכותנו לקחת קרדיט.
נכון.
אבל כפי שכתבתי, מה שחשוב בעיני זה אם את (באופן אוטומטי ולא מודע כמובן) לוקחת את הקרדיט ממקום של חוסר שזקוק לפיצוי או ממקום שלם שלא זקוק לשום דבר. זה מה שעושה את כל ההבדל. זה מה שמשפיע על המסר שעובר לילדים.

לוקחת את הקרדיט ממקום של חוסר שזקוק לפיצוי או ממקום שלם שלא זקוק לשום דבר._
לא יודעת איך תקראי לזה, אבל אני לוקחת את זה ממקום של:
" יש הצלחתי, אני גודלת אני מתפתחת אני צומחת" הצלחתי לצאת ממבוי סתום שלא חשבתי שאוכל לצאת לעולם.
התגברתי על כל הפרדיגמות (טוב, אז לא ידעתי שקוראים לזה פרדיגמות

) הצלחתי לגבור על משהו שהכניסו לי לראש במשך 30 שנה.

אני לא רוצה שהיא תקלוט מסרים מסויימים. <אי שם למעלה>
בכל מקרה היא קולטת מסרים. השאלה אם היא משתפת או לא. כאשר את משתפת אותה נוצרת בבית אוירה של שיתוף שתעודד גם אותה לשתף בניגוד לאוירה של זהירות כאשר כל אחד "שומר" על רעהו. ההורים על הילדים וגם להיפך.

אז למה תמיד אבל תמיד אנחנו נדרשות לעשות את השינוי?
האם את מתכוונת לשאול למה את נדרשת לעשות את השינוי ?
ולמה את מתכוונת שאת אומרת נדרשת?

עירית_לוי

_" יש הצלחתי, אני גודלת אני מתפתחת אני צומחת" הצלחתי לצאת ממבוי סתום שלא חשבתי שאוכל לצאת לעולם.
התגברתי על כל הפרדיגמות (טוב, אז לא ידעתי שקוראים לזה פרדיגמות ) הצלחתי לגבור על משהו שהכניסו לי לראש במשך 30 שנה._
לא הבנתי.
האם תוכלי להסביר?
האם במשפט הזה את מתכוונת גם למחוננות של הבכור?

כל הכבוד לך, על הנושאים שאת מביאה לכאן ועל כך שאת לא מוותרת, לא לנו ובטח לא לעצמך! אז תודה, כי כולנו נתרמים מכך.

יש מקרים שאני עדה להם (על בסיס יום יומי ולא אקראי) שאפשר לראות שההתנהגות "הבעייתית" של הילד היא תוצאה ישירה של התגובה או חוסר התגובה של ההורים.
תיראי, בגדול אני מאוד מסכימה עם הקשר הישיר בין ההורה לילד.
אבל לא עם כך שכל התנהגות בעייתית היא תוצאה ישירה של תגובה או חוסר תגובה.
אני מרגישה שכשאני משנה את ההתייחסות שלי "לבעיה" מסויימת, היא יכולה להיפתר, אבל זה לא יהיה תמיד בתוצאה ישירה, לא תמיד זה קורה מיידית ( למרות שבד"כ הילדים מאוד מהירים ). לא תמיד אני מוצאת בזמן המתאים את התגובה הנכונה.
התנהגות בעייתית היא המון פעמים הביקורת שיש לנו, מבוססת על השוואה לאחר.
בפועל אין ילד שהוא דומה, והילדים כולם 'תמימים' וכל פשעם הוא שהם מחפשים דרך להביע את עצמם. כל ילד מוצא את הדרך שעובדת עבורו -ותהיה זו הדרך שבה הוא משפיע ומזיז דברים אצל ההורים (או הסביבה) אז התנהגות "בעייתית" מחפשת מוצא או דרך, ובעצם קוראת לעזרה - להתיחסות.
( דוגמא אולי קיצונית לכך שאי אפשר להזיז הורה או הילד לא מוצא דרך היא הפשעים שתיארת, אני לא מספיק יודעת ומכירה את הנושא אז מעדיפה כרגע לא להיכנס לקיצוניות הזו, אך מודה כי היא מרתקת אותי )
לדעתי, הילדים מגיבים בעיקר דרך מצוקות, ומנסים לעורר את ההורה, בעיקר לאהבה, אבל לא רק...
הורים שעושים עבודת מודעות עם עצמם, מנסים לשפר את התגובות שלהם, את החשיבה שלהם כך שקודם כל הביקורת על הילד תמסמס, זה כשלעצמו עושה קסמים ! ומעבר לכך, לעבודה הפנימית יש השפעה טובה על הסביבה.
אבל אי אפשר לצפות רק להשפעה טובה

כי תהליך הגדילה יש בו חיכוכים, והחיכוך הוא חיובי ברמה מסויימת בכדי ליצור אינדיבדואליות.
יש תהליך למידה 'נכון' שהילד יעבור עם עצמו, זה מתחיל ביקום ויפול וילמד ללכת, וממשיך בהרבה סיטואציות בחיים שבהן הוא עצמו מחליט או בוחר ומתנסה, ולכך אין קשר ישיר להורה, אלא בדרך ההתמודדות עם הסיטואציות - שם יש להורה הרבה מאוד השפעה.

יש גם תהליך למידה שאנו, ההורים, נוכל לתווך, להקל, לעזור לילד להתמודד טוב יותר בכך שניתן לו כלים, או חוויה, או אהבה.
והתגובה שלנו, או חוסר התגובה שלנו, היא חלק מתהליך הלמידה ההדדי שיווצר בין הילד להורה. חקירה. ניסוי ותהיה. לא תמיד זה אפשרי לדעת מראש איזו תגובה "תעבוד" לטובתנו, וחשוב לזכור שחינוך זה ממש לא לעצב את הילד לפי האמונה שלנו של - "כך צריך להיות.."

כשאני רוצה לעשות שינוי כלשהו עם התנהגות בעייתית כזו או אחרת עם הילד, בשורה התחתונה אני היא זו שצריכה להשתנות, הרי הילדים מגיבים להורים באופן אוטומט.
המורה שלי של "פיזיקה משפחתית" היתה נותנת את הדוגמא הבאה:
כשאת עומדת מול המראה ואת לא אוהבת משהו שאת רואה, איפה תשני ? במראה, או בעצמך?
כתבת קודם:
הרי הילדים וההצלחות שלהם הם חלק מאיתנו לא? (או שרק אצלנו זה ככה) כמו שאני לוקחת אחריות על "הכשלונות" שלהם "זכותי" לקחת קרדיט על ההצלחות שלהם.
היום הרגשתי גאווה גדולה על האופן בו ביתי התייחסה לביקור אצל הרופא. נזכרתי בך

וחשבתי על כך שיש קשר ישיר לדרך שהתייחסתי לכל הנושא, החל מבחירת הרופא, והמשך בהסברים מפורטים על כל מה שהולך להיות... זה השתלם בגדול, והרגשתי כי יש לי קרדיט, ויד בדבר.
אבל, זו אינה הצלחה שלה שעליה אני לוקחת קרדיט, כי אם דרך ההתמודדות שלה, החוזק שלה והיכולת להתנהל חופשיה בעולם, להרגיש טוב.
על זה אני עובדת. עם זה היא תפעל בחיים, תצליח או תיכשל.
אולי כל ההבדל בין התיאור שלי ושלך הוא שאת משתמשת במילים כשלון והצלחה ?
ההתמודדות בחוץ - בעולם, לא חייבת להימדד ולקבל ציון. כמובן שתשמחי עם ההצלחה של ילדייך - ההצלחה היא שלהם, זו תוצאה של פעולות שעשיתם - יחד ולחוד, כדי שהחיים יהיו 'טובים' יותר אבל לאן הפעולות האלו יובילו את ילדייך, על כך אין לך שליטה. הם יבחרו את דרכם, והבחירה שלהם יש לה קשר למה שנתת להם אבל באותו זמן יש בה עצמאות מוחלטת.
>לא ברור לי אם זה ברור<

_כאשר אני לוקחת אחריות על התנהגות בעייתית של הילד שלי, אני משתנה ומשנה וככה זה משרת אותי.
וכאשר אני לוקחת קרדיט (קצת) על הישגים או התנהגות נאותה (ז"א שהם לא עושים לי פדיחות בחוץ ) אז אני מקבלת כוח להמשיך
אני רואה שיש תוצאות למאמץ._
לא ברור לי איך את יכולה לקחת אחריות על התנהגות של מישהו אחר. כשאת משתנה את עושה עבודת עומק והבנה בנושא ההתנהגות "הבעייתית" אבל את לא יכולה לצפות שההתנהגות החדשה תהיה לגמרי לרוחך. וגם לא לחשוב שהכל תלוי בך, יש הרי המון גורמים נוספים לך שיכולים ברגע לשנות התנהגות.
אותו כנ"ל עם התנהגות נאותה, הבחירה שלהם בדרך ההתנהגות הזו היא שלהם, כשאני משקיעה מעצמי בלעודד או לשנות התייחסות של ביתי בכל הקשור לנושא שקשה לה, אין זה אומר שאח"כ היא תתנהג 'כמצופה'. היא תבכה, היא תצחק, כל דבר שיבוא ממנה - זה שלה, זו הדרך שלה להתמודדות.

אוי, כמה תוספות לדף.. כרגיל, בזמן שכתבתי. הולכת לקרוא.

הצלחתי לגבור על משהו שהכניסו לי לראש במשך 30 שנה. כל הכבוד.
זו דוגמה מצוינת להישג שלך. ההישגים ש/ל הילדים זה סיפור אחר.
גדולה.
מחכימון מלווה: כבוד אפשר רק לתת.

האם במשפט הזה את מתכוונת גם למחוננות של הבכור?
לא! אני מתכוונת לעבודה שאני עושה עם עצמי שבאופן אוטומט משפיעה על הילדים שלי.

_האם את מתכוונת לשאול למה את נדרשת לעשות את השינוי ?
ולמה את מתכוונת שאת אומרת נדרשת?_
כשאני כותבת על בעיה שיש שלי (ויש לי הרבה בעיות

) תמיד התשובה שלכן תהיה, תסתכלי עמוק בפנים למה את מגיבה כך? על מה זה דורך לך? וכו' ואז לאט לאט אתן גורמות לי להבין שברגע שאני אשנה את דרך המחשבה שלי שככה זה צריך להיות אז כמעט הכל יסתדר, אתן חופרות לי עמוק בתוך הנשמה והפצעים (חס וחלילה אני לא באה בתלונות אלא שמחה על כך כמובן) עד שאני מדממת, ולבסוף כשאני מצליחה לעשות שינוי עצמי שבאופן אוטומט משפיע על הילדים שלי, אתן באות ואומרות לי לא לקחת קרדיט?????
ונא לא להבין לא נכון, אני לא מרגישה שמכריחים אותי לעשות משהו, אני ורק אני מחליטה על זה, ואני מאושרת מההחלטות שלי ומהדרך שלי.

נועה בר
יהיה לי קשה לצטט משפט ואחר כך להגיב לכן אגיב באופן כללי.
כשאני מדברת על בעיית התנהגות ועל התגובה של ההורה (או חוסר התגובה) אני לא מתכוונת למשהו רגעי שקורה כאן ועכשיו, אני מדברת על משהו שמתפרש לאורך זמן, וכמובן שאני יודעת שהכל עניין של תהליך, אבל גם בתהליך הזה את יכולה לראות לפי התגובה של ההורה (גם אם הילד לא מגיב אליו מיידית) שזה הורה שעובר תהליך של שיפור תיקון עבודה עצמית וכו'.

אבל, זו אינה הצלחה שלה שעליה אני לוקחת קרדיט,
אנסה להסביר את עצמי בצורה אחרת, גם אני לא לוקחת קרדיט על ההצלחה שלהם אלא על זה שהצלחתי לתת להם כלים כדי להתמודד בצורה הכי טובה שאפשר בכל מיני סיטואציות אפשריות.

אתן לך דוגמה שבטח תדבר אלייך:
כשהגדול שלי נכנס פעם ראשונה לגן הוא היה קצת יותר משלוש, בימים הראשונים הייתי נשארת איתו בגן ולוקחת אותו איתי הבייתה, באחד הימים ישבתי איתו במפגש הוא היה צריך ללכת לשירותים, אני אמרתי לו שילך ושאני מחכה לו פה.
הילד קם והלך לשירותים מבלי לבקש שאבוא איתו ומבלי להסתכל אחורנית כדי לראות שאני לא בורחת לו. (ומדובר על ילד שבמשך כל הזמן הזה לא היה עם בייביסיטר אפילו שעה אחת). אני מאמינה שהיה לו איזשהוא חשש שכאשר הוא יצא מהשירותים אני לא אהיה, אבל בעזרת האמון
והביטחון שנטעתי בו מהרגע שהוא נולד ועד אותו הרגע הוא נרגע.
באותו הרגע הרגשתי גאה, גאה בכך שהצלחתי לתת לו את כל הכלים לבטוח בי ולהאמין בי ואת כל הכלים האלו נתתי לו במשך שלוש שנים ושלושה חודשים, זה לא קרה בן רגע.

אבל את לא יכולה לצפות שההתנהגות החדשה תהיה לגמרי לרוחך
טוב בזה את צודקת, ועל זה אני עדיין עובדת כתבתי את זה אי שם במעלה הדף, על הרגשת הכישלון שאני חווה כאשר הבת שלי אומללה.

אבל לאן הפעולות האלו יובילו את ילדייך, על כך אין לך שליטה. הם יבחרו את דרכם, והבחירה שלהם יש לה קשר למה שנתת להם אבל באותו זמן יש בה עצמאות מוחלטת.
אני לא מתיימרת לכך, אני פשוט רוצה לתת להם את הכלים הטובים ביותר כדי להתמודד בחיים כדי להבחין בין טוב ורע או שכאשר הם יהיה בפרשת דרכים בנקודה מסויימת בחייהם אז יהיו להם את כל הכלים שבעזרתם הם יוכלו להחליט.

יופי, אז אנחנו ממש מדברות באותה שפה

כל הדיון הסוער (והמבורך) הסיט אותי מהעיקר שהוא:

מאז שהגדול עבר את מבחן המחוננים, הוא הולך כל יום שלישי ליום העשרה במרכז מחוננים, האמצעית לא מפסיקה לדבר על זה שבשנה הבאה היא גם תעשה את מבחן המחוננים ואם היא תעבור או לא, היא ממש עסוקה בזה ואני ממש אבל ממש לא יודעת איך לענות לה או מה לומר לה.

אז כמובן הגיעו עצות נפלאות והתחלתי בעצה של עירית לוי:

מה דעתך במקום לנסות להקטין או לטשטש מולה את חשיבות של להיות מחוננת בתחום שאחיה מחונן בו, לנסות להאיר על החלקים החזקים והייחודיים שלה?
היום היא שוב התחילה עם עניין המחוננות, אני קפצתי על העניין והסברתי לה שמחוננות זה לא רק בלימודים, שכל אדם מחונן וכשרוני במשהו אחר כמו נגינה, ציור, אומנות, ספורט וכו' אחר כך עברתי אליה ואמרתי לה שלפי דעתי היא מחוננת בספורט ואז היא שאלה אם היא מחוננת בלימודים כמו אחיה הגדול, אני בתגובה עניתי לה שאת זה אני לא יודעת, אבל אני כן יודעת שהיא מאוד מאוד חכמה.
ונתתי לה עוד דוגמאות על אנשים קרובים שמחוננים (יותר נכון כשרונים אבל השתמשתי במילה מחוננים כי זה מאוד חשוב לה) בכל מיני דברים.
לבסוף היא שוב חזרה למחוננות של אחיה הגדול ופה לא התאפקתי ואמרתי לה " נכון הוא מחונן בלימודים אבל בספורט הוא לא משהו"
החיוך הגדול שהתפשט לה על הפנים אמר לי הכל.
עכשיו אני חושדת שגרמתי למין תחרות סמויה ביניהם (מבחינתה לפחות) P-:

עכשיו אני חושדת שגרמתי למין תחרות סמויה ביניהם (מבחינתה לפחות
חוץ מזה שאת גדולה מהחיים ומופלאה (זו היתה סטייה מהנושא אבל לא התאפקתי), דעתי הפוכה.

לדעתי, כבר היתה מבחינתה תחרות ביניהם. לא סמויה בכלל - הרי זה בדיוק העניין עם הרצון שלה להיות "מחוננת".
כל מה שאמרת גרם לה להבין בדיוק את הטענה שלך: שכל אחד יש לו תחומים שבהם הוא מחונן, ושבהם הוא לא מחונן.
בו את גאה על המחוננות בתחום א, ובה את גאה על המחוננות בתחום ב.
אולי הוא פחות טוב בתחום ב, והיא פחות טובה בתחום א, אבל זה לא חשוב.
זה מה שגרמת לה להבין, כשהוספת להשוואה ביניהם גם את התחום שבו הוא חלש ממנה, בעוד שעד עכשיו, כל מה שהיא ראתה זה אך ורק תחום צר שבו היו לה פחדים שהיא "נחותה".

חוץ מזה שאת גדולה מהחיים ומופלאה
תודה, אבל אני חושבת שיצאת מפרופורציות. [-:

זה מה שגרמת לה להבין, כשהוספת להשוואה ביניהם גם את התחום שבו הוא חלש ממנה, בעוד שעד עכשיו, כל מה שהיא ראתה זה אך ורק תחום צר שבו היו לה פחדים שהיא "נחותה".
ממש הרגעת אותי עכשיו, עד עכשיו היו לי רגשות מעורבים בעניין.
מקווה שזה ירגיע אותה ואת הצורך שלה להיות מחוננת.

עירית_לוי

אכן גדולה!

לדעתי, כבר היתה מבחינתה תחרות ביניהם. לא סמויה בכלל - הרי זה בדיוק העניין עם הרצון שלה להיות "מחוננת".
גם לדעתי.

בהתחשב במה שסיפרת אני רוצה לחזור על רעיון החוגים שחני הציעה לפני כמה ימים. מה דעתך לנסות ליצור בדרך כלשהי יום העשרה מקביל למחוננת הספורט שלך?

בעניין ההשוואה: נראה לי שהנטייה להשוות היא נטייה אנושית טבעית.
יש לי מחשבה, תיאורטית כרגע (כי עוד לא יישמתי אותה), שאולי מה שיוכל לחזק את בתך (ואת כולנו בעצם) זה להתרגל להשוות את עצמנו לעצמנו-שלפני-תקופה-מסויימת במקום להשוות את עצמנו לאחרים. תארי לך שהיית נוהגת, במקום להשוות את עצמך לשכנה שלך או לחברה שלך, משווה את עצמך למי שאת היית לפני חודש, למי שהיית לפני שנה. זו נקודת מבט שתמיד (או שכמעט תמיד) תחזק אותך, לעומת ההשוואה לאחרים ש-או שתקטין אותך או שתקטין את האחר לעומתך. וזו דרך התייחסות שאפשר להתרגל אליה.

פרח

הוספת להשוואה ביניהם גם את התחום שבו הוא חלש ממנה, בעוד שעד עכשיו, כל מה שהיא ראתה זה אך ורק תחום צר שבו היו לה פחדים שהיא "נחותה".
זה יכול להיות השלב הראשון בכך שדברים פשוט יחזרו לפרופורציות. אין רק טוב, או מוצלח, או חזק..
בכולנו יש מהכל

אני בדעה ששווה גם להדגיש את האהבה אליהם, ללא כל קשר למוצלחותם - מה יעשו או לא יעשו. אלא למי שהם.
ואת זה שחשוב שיהיה להם טוב, שמח, נעים, מעניין ועוד, עם מה שהם בוחרים על פני שיקרעו את עצמם כדי להוכיח משהו...

ההשוואה לאחרים ש-או שתקטין אותך או שתקטין את האחר לעומתך. כמה נכון, ואיזו רעה חולה זו!

מה דעתך לנסות ליצור בדרך כלשהי יום העשרה מקביל למחוננת הספורט שלך?
היא רוצה ללכת לחוג ג'אז, אני מעדיפה שהיא תלך להתעמלות קרקע, נשב נדסקס ונחליט.

זה להתרגל להשוות את עצמנו לעצמנו-שלפני-תקופה-מסויימת במקום להשוות את עצמנו לאחרים
אני עושה את זה כל הזמן (ז"א מאז שהכרתי את האתר) וזה באמת נותן תחושה נהדרת.
באיזו שהיא דרך גם היא עושה את זה, היא שמה לב לכך שעכשיו היא מגיעה לברז בכיור מבלי להזדקק לשרפרף, או שהיא מצליחה לקשור את שרוכי הנעליים שלה וכו' וזה באמת נותן לה תחושה של הצלחה.

אני בדעה ששווה גם להדגיש את האהבה אליהם, ללא כל קשר למוצלחותם

אתמול (יום שבת) הייתי חסרת סבלנות אבל לגמרי, אפילו הרזרבות נשארו ריקות, האמצעית לא הפסיקה לעצבן אותי ליילל ולבכות.
באיזשהו שלב נשברתי ואמרתי לה שאני פשוט לא מסוגלת להכיל אותה את הייללות שלה ואת הבכי שלה ושיש לי עוד שני ילדים להתחשב בהם ופשוט אין לי כוחות.
היא (עם דמעות בעיניים) אמרה לי "אז אל תתייחסי אליי" ואני עניתי לה שאני לא יכולה שלא להתייחס אליה כי היא הבת שלי ואני מאוד אוהבת אותה. אחרי השיחה הזו היא באמת הפסיקה ליילל ולבכות.
אין לי מושג מה גרם לחוסר הסבלנות שלי (לא עצרתי אז כדי לברר ואני לא מצליחה גם עכשיו).
אני יודעת שאם הייתי מצליחה לברר מה גרם לחוסר הסבלנות שלי אז אולי הייתי מצליחה להכיל אותה, אבל מה קורה אם אני יודעת מה גרם לחוסר סבלנות ועדיין לא מצליחה להכיל אותה? הרי אי אפשר להכיל את הילדים 24/7 זה פשוט לא אנושי ובלתי אפשרי.
מה עושים במקרה כזה? מה אומרים להם?

אין לי מושג מה גרם לחוסר הסבלנות שלי (לא עצרתי אז כדי לברר ואני לא מצליחה גם עכשיו).
עכשיו יש לי דוגמה מדוייקת זה קורה ממש כרגע, חם מהתנור.
היום זה יום פנוי, מהבוקר אני מפנטזת מה אני אעשה בחמש השעות "נטולות הילדים". אז ישבתי קצת במחשב, שתיתי קפה (עם סיגריה) בנחת,
דיברתי בטלפון עם מישהיא שכבר יומיים רציתי להתקשר אליה ולא הצלחתי סידרתי את הבית בשקט ובכיף ופתאום בתוך כל השקט והכיף שלי קיבלתי טלפון מבית הספר שהאמצעית קיבלה מכה במצח ושאני אבוא לקחת אותה.
אז עכשיו אני כועסת עליה כי "הרסה" לי את השקט שתכננתי, היא לא מפסיקה לדבר ולקשקש ואני ממש מתעצבנת, אני צריכה את השקט שלי.

איך זה עוזר לי? (שאני יודעת).
אני יודעת שזו לא אשמתה ואני בכל זאת כועסת עליה.
מה עושים?

עירית_לוי

הרי אי אפשר להכיל את הילדים 24/7 זה פשוט לא אנושי ובלתי אפשרי.
קודם כל את צודקת. אנחנו בני אדם עם פיוזים שקופצים ולכן לא תמיד מסוגלים להכיל את כל העולם. וזה בסדר. זו צריכה להיות נקודת המוצא שלך. את לא לא-בסדר

.

שנית, אי אפשר לנסות ולהכיל בכוח. גם כי ה"בכוח" לא עובד, וגם כי לדעתי הפוקוס צריך להיות - במקום לנסות להכיל את האחרים, להכיל קודם כל את עצמנו. את חוליה בשושלת רב-דורית של חוסר הכלה. נקודת האור היא שאם את רוצה ואם את מחוייבת לזה - יש לך את היכולת להפסיק אותה. זה עובד כך: אם לא הכילו אותך כילדה, את לא יודעת להכיל את עצמך. אם את לא מסוגלת להכיל את עצמך, כיצד תוכלי להכיל את בתך? היא בתורה עוברת ותעבור את אותו התהליך. בתור בת לשושלת של חוסר-הכלה בעצמי, אני מאוד מבינה אותך. גם אני עובדת על ליצור חוליה חדשה שהיא לא מיחזור של הדפוסים שירשתי.

הנה מה שאפשר לדעתי לעשות: היתה לך ציפייה לזמן שכולו שלך (ציפייה סופר לגיטימית כמובן). הקושי שלך הוא לא עם עצם הדיבור שלה (כי אם היא היתה "מקשקשת" ככה אחה"צ זה לא היה מפריע לך) אלא עם הציפייה שלך שנכזבה. לכן, תפני את הפוקוס אלייך במקום אליה, ותנסי להכיל קודם כל את עצמך לפני שאת בכלל מנסה להכיל אותה.

המילה 'להכיל' היא כותרת. אם את רוצה לנסות להכיל משהו או מישהו כדאי שקודם כל תבררי מה המשמעות שלה עבורך. אני אספר לך מה זה אומר לי ותקחי מזה מה שיתאים לך. עבורי הכלה זו קבלה של מה שיש, זה אומר לא להתנגד ולא להתייחס אל משהו כאל דבר נורא ואיום ולא לגיטימי. להכיל את עצמך היום בצהריים היה אומר קודם כל להפסיק להתנגד לעצמך. לראות שהיתה לך ציפייה, שאת מאוכזבת ולתת לזה מקום. זה ברור שאת מאוכזבת! זה בסדר להיות מאוכזבת כשהזמן שלך לעצמך חמק ממך באופן כל כך בלתי צפוי. את בן-אדם.

התקיעות מתחילה כאשר את מתנגדת לתחושת האכזבה שעולה אצלך ומתייחסת אליה כאל לא-בסדר. תתחילי מזה שזה בסדר כי זה מה יש, וזה הרגש שעולה לך. רוב הסיכויים שהפסקת ההתנגדות לעצמך וקבלה מלאה של התחושות שעולות לך הן בעצמן תבאנה להקלה.

זה בעצם הנושא של התייחסות מעצימה לילדים שמתחילה מהתייחסות מעצימה לעצמך (הדף ההוא...). כשתקבלי את האכזבה שלך כלגיטימית (כלומר תתייחסי בצורה מעצימה אל עצמך) יהיה לך הרבה יותר קל לקבל את הדיבורים שלה והם הרבה פחות יכעיסו אותך (ואז תתייחסי בצורה מעצימה אליה).

לפעמים הפסקת ההתנגדות לבדה לא מספיקה וצריך לקחת את זה עוד צעד קדימה, מה שמוביל אותי לשאלה שלך:

אבל מה קורה אם אני יודעת מה גרם לחוסר סבלנות ועדיין לא מצליחה להכיל אותה?
איך זה עוזר לי? (שאני יודעת).
הידיעה עצמה (של מה שגרם לך לחוסר סבלנות) היא לא בהכרח זו שתאפשר לך להכיל את בתך, אלא עצם ההתייחסות אל מה ש"לקח" אותך אתמול, אל מה שהקפיץ אותך. אם תתייחסי אל הדבר שלקח אותך בכל בדרך שמדברת אלייך (למשל תשני את נקודת המבט באמצעות שינוי של פרדיגמה) - סביר להניח שיתפנה לך מקום בשביל להכיל אנשים אחרים.

אני למדתי עם הזמן לבדוק בזמן אמת מה "לקח" אותי. לפעמים אני צריכה לשחזר אחורנית את המחשבות שחלפו לי בראש (בזמן שיחה עם מישהו, קריאה של משהו, או סתם ככה) בלי ששמתי לב ולראות על איזו מחשבה נתקעתי. אלו הן בדרך כלל מחשבות שקשורות להתייחסות שלי לעצמי ("אני לא בסדר", "לא אוהבים אותי" וכאלה). מחשבה אחת מסט הפרדיגמות שלך על עצמך יכולה לפעמים להתביית לך בראש אפילו בלי ששמת לב ולהעיב על כל מצב הרוח שלך.

האם כל זה פותח לך פתח?

האם כל זה פותח לך פתח?
פותח פתח גדול, במיוחד:
להכיל את עצמך היום בצהריים היה אומר קודם כל להפסיק להתנגד לעצמך. לראות שהיתה לך ציפייה, שאת מאוכזבת ולתת לזה מקום
בגלל שהאכזבה שלי לא נבעה "בגללה" היא לא הייתה אשמה אז היה נורא קשה לי לקבל את האכזבה שלי (בראש רצו לי מחשבות כמו " מה את ילדה קטנה? את צריכה להבין שלא הכל מסתדר כמו שצריך, לפעמים תוכניות משתבשות, יאללה תתבגרי כבר וכו',).

אם תתייחסי אל הדבר שלקח אותך בכל בדרך שמדברת אלייך (למשל תשני את נקודת המבט באמצעות שינוי של פרדיגמה) - סביר להניח שיתפנה לך מקום בשביל להכיל אנשים אחרים.
זה נורא קשה ליישם בזמן אמת, עוד לא הגעתי לשלב הזה, אני מצליחה לשנות נקודת מבט רק אחרי המקרה כשאני רגועה.

היום היה בוקר נוראי, קמנו מאוחר, האמצעית התעוררה והתיישבה על המיטה, ביקשתי ממנה להתחיל להתלבש והיא ישר התחילה לבכות וליילל, אני פשוט יצאתי מדעתי הרגשתי שעוד רגע אני משתגעתי כעסתי עליה ונתתי לה פליק ביד. עכשיו אני ממש חולה מכל הסיפור הזה, כל כך רע לי
אני לא מפסיקה לייסר את עצמי (אני יודעת, אחריות מול אשמה) אני כל כך מאוכזבת מעצמי, כזו התדרדרות לא ציפיתי, אני לא מפסיקה לחשוב על "מה הייתי יכולה לעשות אחרת" וגם עכשיו אני לא יודעת מה יכולתי לעשות או איפה טעיתי שבגלל זה היא הגיבה כך.

אני עוד לא הצלחתי להבין על מה היא לוחצת לי ולמה אני יוצאת מדעתי בגללה לעיתים כל כך קרובות.
בעצם אני יודעת, היא רוצה כל כך הרבה ואני פשוט לא מסוגלת לתת לה. כל מה שאני יכולה לתת לה לא מספיק לה עד שפשוט התייאשתי.
אין לי כוח אפילו לקרוא שוב ולערוך.

רק באתי להגיד לך, שמה שקרה לך מאוד אופייני.
בהתחלה, כשמתניעים את הסטרטר לעשות שינוי, בדיוק כשאת כבר מבינה מה לא בסדר ויודעת מה את רוצה לעשות ככה שייצא בסדר - פתאום, כאילו בלי שום סיבה, נוחת עלייך משהו ויוצא, כאילו בלי שליטה, שאת בדיוק מתנהגת ההיפך!
זה בסדר, זה טבעי, זה תהליך, רומא לא נבנתה ביום אחד, את עובדת כרגע על אשמה מול אחריות, ובתור ריאקציה כל רגשי האשמה שלך הציפו אותך.
לא לדאוג. זאת שירת הברבור שלהם. באמת, תאמיני, את בדרך החוצה משם.

עירית_לוי

עוד

גם ממני.

מה שלומך? את את מרגישה עכשיו ביחס למה שקרה?

מה שקרה לך מאוד אופייני.
אפילו שלום חנוך אומר ש"תמיד הכי חשוך לפני עלות השחר"

.

לא לדאוג. זאת שירת הברבור שלהם. באמת, תאמיני, את בדרך החוצה משם.
תודה על המילים החמות והתומכות.

מה שלומך? את את מרגישה עכשיו ביחס למה שקרה?
אני עדיין מרגישה רע בגלל כל הסיטואציה כואב לי הלב עליה ורע לי שאני לא מסוגלת לתת לה את כל מה שהיא צריכה.
אני עדיין חושבת שהייתי יכולה להתנהג אחרת אבל גם עכשיו אחרי כמה שעות טובות אני עדיין מרגישה את הכעס שהיה בי.
אני משתדלת באמת משתדלת להיות אמא יותר טובה, מכילה, רגועה, רגישה אבל מה לעשות גם אני בן אדם כמו כולם וגם לי יש נפילות
ומצבי רוח וכאשר לא מקבלים את זה, זה כואב מעצבן וגורם לתסכול אדיר ובעקבותיו התנהגות זוועתית (שלי כמובן).
אבל כשאני חושבת על הצד השני, אולי גם לה הבוקר התחיל בצורה לא טובה, אולי היה לה חלום רע שגרם לה למצב רוח מחורבן, הייתי צריכה לקלוט את זה, אבל עם המצב רוח הרע שהיה לי הייתי כל כך עסוקה בעצמי ששכחתי לראות אותה.

עירית_לוי

יקירתי

רעיון פרקטי:

מאחר שמה שהיה היה, ולא משנה כמה תתנגדי למה שהיה - זה לא ישנה את העבר (את יכולה לחשוב שזו התייחסות לא-רצויה אבל את לא יכולה לשנות את זה) - מה שיהיה הכי יעיל והכי מעצים לדעתי זה להביט קדימה. רק קדימה. לבדוק עם עצמך את כל הדברים שאת יכולה לעשות ביחס לזה. שימי לב לבדוק כל רעיון שעולה לך באמצעות המסננת של "האם זו פעולה שהיא ביחס לעבר או פעולה שהיא ביחס להווה ולעתיד". אם קופצות לך באופן אוטומטי מחשבות ביחס לעבר - להשליך אותן.

- זה לא ישנה את העבר
או קיי אבל אני עדיין לא יודעת מה אני יכולה לעשות אם שוב אני אהיה באותה סיטואציה.
שימי לב לבדוק כל רעיון שעולה לך באמצעות המסננת של "האם זו פעולה שהיא ביחס לעבר או פעולה שהיא ביחס להווה ולעתיד".
צריכה הסבר, לא הבנתי למה התכוונת.

הייתי צריכה לקלוט את זה, אבל עם המצב רוח הרע שהיה לי הייתי כל כך עסוקה בעצמי ששכחתי לראות אותה.
זאת התייחסות לעבר. זה מחליש אותך. ואין בזה שום תועלת.
תשני את הניסוח:
"אה! עכשיו אני מבינה! יכול להיות שגם היא קמה וגו'... בפעם הבאה אני אנסה לזכור, שאולי לשתינו היה יום מחורבן".
זאת התייחסות לעתיד. במקום להאשים את עצמך, את מפיקה לקחים. את אומרת: נו, למדתי משהו! הנה רעיון! הנה טריק! הנה משהו לנסות בפעם הבאה!
ואז, באחת הפעמים הבאות, את פתאום תיזכרי בלקח שלך, ותיישמי אותו, ויהיה שיפור.
זה מעצים.
גם כשאת שוכחת שלוש פעמים ברציפות את מה שכבר קלטת - את אומרת, כמו לתינוק שנגמל עכשיו מחיתולים, "אה, בטעות יצא לך על הרצפה. לא נורא, בפעם הבאה נעשה בסיר". אין ספק, שבאחת הפעמים הבאות, את תזכרי.
בעתיד.
לא "הייתי צריכה", אלא "בפעם הבאה". תהיה אשר תהיה.

זאת התייחסות לעבר. זה מחליש אותך. ואין בזה שום תועלת
למה למה אני לא מצליחה לזכור את זה? P-:

"אה, בטעות יצא לך על הרצפה. לא נורא, בפעם הבאה נעשה בסיר".
איתם אני תמיד משתמשת בשיטה הזו (לאו דווקא בהקשר לגמילה) צריכה ללמוד להיות יותר סלחנית כלפי עצמי.

לא "הייתי צריכה", אלא "בפעם הבאה".
צריכה להדפיס את המשפט הזה ולהדביק אותו על המקרר.

מה שיהיה הכי יעיל והכי מעצים לדעתי זה להביט קדימה
מסכימה מאוד,
ומוסיפה: גם לראות את הדברים הטובים שעשית, לשים עליהם רגע אחד דגש, לתת לעצמך

על מי ומה שאת
אני משתדלת באמת משתדלת להיות אמא יותר טובה, מכילה, רגועה, רגישה
זה המון! המון. וזה לא רק שאת משתדלת, את מצליחה! אבל.. לא אנושי להיות בטופ בכל רגע. השאיפה לשם חשובה, והדרך היא כמו טיפוס. ככל שאת עולה כך הנפילה יותר גדולה וכואבת.
אז נפלת - קומי והמשיכי ללכת.. אין משהו אחר.
אנחנו לומדים ללכת, ללכת בדרך שהיא אינה מוכרת לנו. יש שם בורות, מוקשים, נחשים ועשבים שוטים (ויש שם גם המון טוב, כמובן) אבל זוהי דרכנו ואנו מחוייבים לעצמנו להמשיך בה והכי טוב שאפשר.

עוד ועוד חיבוקים שלך לעצמך, על כל נפילה. ליטוף אמיתי לעצמך על מי שאת - לראות את הטוב שאת עושה, את ההצלחה, דווקא בזמן הנפילה, זה המרשם היחיד שאני פגשתי להתקדמות.

>מאוד-מאוד רציתי לחבק אותך כשקראתי את הסיפור מאתמול בבוקר.<

עירית_לוי

_זאת התייחסות לעבר. זה מחליש אותך. ואין בזה שום תועלת
למה למה אני לא מצליחה לזכור את זה?_
אופס. גם כאן חבוייה לה הלקאה עצמית.
ישנה אשליה כאילו משפט כזה ימנע ממך לשכוח את זה בפעם הבאה, אבל זה בדיוק להיפך. באמצעות משפטים כאלה את משמרת את המצב כפי שהוא.

מה זו בעצם הלקאה עצמית? לא סתם קוראים לה 'הלקאה'. זו צורת דיבור אלימה. האם את יכולה לראות שאת אלימה כלפי עצמך?
אם תתחילי בלהפסיק את האלימות שלך כלפייך, יהיה לך קל יותר לא לחזור על אלימות כלפי בתך.

לכן, לקיחת אחריות על המעשים שלך יכולה להתחיל בלקיחת אחריות על צורת הדיבור שלך.

את יכולה להתחיל להתרגל לשני דברים:

רק דיבור מעצים על עצמך.
רק דיבור על העתיד.

רק דיבור מעצים על עצמך.
הולכת לעשות רשימה של כל התכונות הטובות שלי ולקרוא אותה כל לילה לפני השינה.

כשפתחתי את הבלוג הזה לא ציפיתי שהוא יקבל כזו תפנית ושאני אקבל כל כך הרבה עצות, אהבה, חיבוקים, אכפתיות וכו' (ושוב תודה לכן).
הכוונה הראשונית שלי הייתה סתם לכתוב על החיים עם שלושה ילדים ושמי שקורא יהנה.
בזמן האחרון נראה שאני כותבת רק כשקורים לי (לנו) דברים לא טובים, הפסקתי לכתוב על כל הכיף וההנאות עם שלושת המקסימים שלי
ונראה כאילו החיים שלי הם קושי אחד גדול.

מבטיחה לעצמי להמשיך ולכתוב על כל הדברים הקטנים והכיפים שיש כשמגדלים שלושה ילדים.

עירית_לוי

מדהים כמה מהר את מפנימה

רשימה של כל התכונות הטובות שלי ולקרוא אותה כל לילה לפני השינה.
היתי מציעה לרשום במשך היום 5 דברים שעשית ואיתם את מרוצה מעצמך. כך תיראי שזה משתנה מיום ליום, וגם, תתרגלי למצוא את הטוב במה שהוא "יומיומי" או שיגרתי, תיראי שגם כשאת כאילו "לא עושה כלום מיוחד" את מרוצה עם עצמך.
יותר פעמים ביום תעצרי, תתבונני, תרדי מהטייס האוטומטי - ותעברי למוד של כאן ועכשיו. כך תלמדי לחזק את עצמך על הדברים הקטנים, אלו יצטברו, יעצימו ויחזקו אותך לרגעים מאתגרים.

היתי מציעה לרשום במשך היום 5 דברים שעשית ואיתם את מרוצה מעצמך

ואל תופתעי אם בהתחלה כל הזמן רק יעלו לך הדברים הרעים, רק תזיזי אותם בתקיפות הצידה ותמשיכי ללקט את הנקודות הטובות.

ותודה על התזכורת @} מיד ניגשת ללקט רשימה משלי.

< קוראת מתמידה שהגיחה לרגע מהיציע >

קוראת מתמידה שהגיחה לרגע מהיציע
למה לרגע? מוזמנת להגיח בכל רגע שתרצה.

היתי מציעה לרשום במשך היום 5 דברים שעשית ואיתם את מרוצה מעצמך.
רעיון נהדר ודווקא היום יש לי כמה דברים טובים שאני יכולה להכניס לרשימה.

בכל פעם מחדש אני מתפעלת מיכולות התקשורת של הקטנצ'יק (להזכירכם הוא בן 3.5) השבוע הוא קם משנת צהריים מאוחרת, היינו אצל אמא שלי ובכל פעם שמישהוא נכנס הביתה (הבית של אמא שלי הוא כמו תחנת רכבת) הוא ישר ניגש לקטנצ'יק ומתחיל לדבר איתו. הקטנצ'יק היה עצבני והגיב בצעקות ובבכי לכל ניסיון התקרבות. אני מצידי הסברתי שהוא רק קם משינה וצריך זמן להתעורר, אחרי 3 אנשים שניסו לתקשר איתו ולא הצליחו, נכנס אדם רביעי ואיך שהוא שואל את הקטנצ'יק "מה שלומך?" המדהים שלי עונה לו "די! אני כרגע התעוררתי".

הוא יודע לבטא את עצמו בצורה מדהימה, הוא תמיד אומר מה שהוא מרגיש, הוא יודע מתי הוא פגע במישהוא וכמעט תמיד מבקש סליחה שמגיעה מתוך הלב או לחלופין לחבק ולנשק, הוא יודע לומר "אני אוהב אותך" שמקדישים לו זמן מיוחד או כשעושים משהו מיוחד בשבילו.
הוא יודע לנהל משא ומתן בצורה שלא תבייש חבר כנסת מהשורה, הוא יודע לסלוח כאשר פוגעים בו.

עירית_לוי

ואוו.
איזה ילד רגיש

.

כבר אמרתי את זה פה פעם, אבל רציתי שוב - הבלוג הזה מדהים ומחכים בצורה לא רגילה.
תודה תודה!!!

_ואוו.
איזה ילד רגיש ._
_כבר אמרתי את זה פה פעם, אבל רציתי שוב - הבלוג הזה מדהים ומחכים בצורה לא רגילה.
תודה תודה!!!_
רק מצטטת כי כבר ניסחו בשבילי...

אמא נוסעת ו POOH והתוספות
תודה לכן מעומק ליבי, שמחה שהבלוג שלי תורם גם לאחרים.

החיים מחייכים אליי, בימים האחרונים אני מרגישה כל כך שלווה שזה ממש אדיר.
היינו היום במסעדה לכבוד יום ההולדת של אחותי ולמרות שהייתי צריכה ללכת מוקדם (כי הקטנצ'יק התחיל להרגיש לא בנוח ורצה ללכת הביתה)
מאוד נהניתי ולא התאכזבתי או כעסתי.

השבוע הקטנצ'יק ישן צהריים עד מאוחר ולכן מצאתי את עצמי ערה עד השעות הקטנות של הלילה, בסופו של דבר בשעה שתיים וחצי נשברתי, הודעתי לו שאני הולכת לישון, הוא מצדו רצה להמשיך לשחק במחשב, אחרי שסיים התחיל להפריע לי ולבוא בדרישות אני הייתי כל כך עייפה שממש כעסתי עליו ולבסוף הוא נרדם תוך כדי בכי (עליי כמובן).
הפואנטה של כל הסיפור היא שבפעם הראשונה בחיי לא הרגשתי שום אבל שום רגש אשמה, אפילו לא בדל, שביב, ניצוץ, כלום, נאדה.
פשוט חשבתי לעצמי איך להמנע מלהגיע למצב כזה שנית ונרדמתי כמו תינוקת.
אחריות מול אשמה או לא?

עירית_לוי

את גדולה!

בכל בעיה שנתקלתי בה בכל דבר שרציתי לשפר הצלחתי בגדול (בעזרת האתר הזה) מערכת היחסים שלי עם האמצעית הייתה הדבר שהרגשתי תקועה בו, היו שיפורים קטנים, הצלחתי להתקדם לאט מאוד והרגשתי שזה לא זה ושאני יכולה לעשות יותר רק לא ידעתי למה אני תקועה, לא ידעתי למה אני מתנגדת אליה כל כך, עד שבאימון, עירית ואני (מכיון ש עירית לוי עשתה לעצמה אאוטינג בדף שלה אז אני מרגישה נוח לספר על זה) ראינו שקודם כל אני צריכה לקבל את החולשות שלי, את התכונות "השליליות" שלי ורק אז אוכל להפסיק להתנגד לאמצעית.

התהליך הזה ממש לא קל בשבילי, האמצעית העמידה מולי מראה ויש שם דברים שלא כל כך מתחשק לי לראות, קשה לי להשלים עם כל "החסרונות" שלי זה תהליך לא קל ואת כל התסכולים שלי אני מוציאה עליה.

קשה לי עם זה שהיא לא מוותרת לי, דווקא כשאני נמצאת בשפל כשקשה לי, היא עושה לי "חיים קשים" קשה לי לקחת את האחריות במערכת היחסים איתה, מרגישה ש "אם רק יכולתי לתקן אותה הכל היה בסדר" בראש אני יודעת שזה לא ככה אבל קשה לי ליישם את זה. עם הגדול והקטן זה הלך לי די בקלות, איתה קשה לי.

האם הקושי יכול להיות קשור להבדל בין הציפיות שלך מבנים ומבנות ???

האם הקושי יכול להיות קשור להבדל בין הציפיות שלך מבנים ומבנות ???
לא חושבת, אף פעם לא חשבתי על זה,כמובן שיש ציפיות מהילדים אבל זה לא מתחלק (אצלי בכל אופן) לבנים ובנות.

הגדול כל הזמן מתייחס לאמצעית בחוסר סבלנות וחוסר כבוד, כל הזמן אני כועסת עליו על ההתנהגות הזו, היום פתאום שמתי לב שהוא פשוט מחקה את ההתנהגות שלנו, עכשיו כשאני חושבת על זה פתאום אני נזכרת בכל מיני מקרים ששנינו היינו "נגדה",
הגדול היה מתעצבן עליה, מדבר אליה לא יפה, ואני במקום להרגיע את העניינים, עוד הייתי מוסיפה שמן למדורה וכועסת עליה למה היא מעצבנת אותו.

(מזכירה לעצמי אחריות מול אשמה )

מזכירה לעצמי אחריות מול אשמה )

ותזכירי לעצמך:

כל הכבוד על השינויים האדירים שאת עושה!

עירית_לוי

קודם כל מצטרפת ל כל הכבוד על השינויים האדירים שאת עושה!
וגם - כל הכבוד על האומץ לעשות אותם, ועל הנחישות שלך, ועל אינספור התובנות שההתבוננות המתמשכת שלך מייצרת.

התהליך הזה ממש לא קל בשבילי
אז לא בכח יקירתי, לא בכח.
מה דעתך לשחרר מעט את הרצון העז לסמן "וי" על פריצת דרך-עם-האמצעית-שעדיף-שתקרה-מחר-בבוקר?

אל דאגה. גם שם יהיה שינוי. עם מחוייבות גדולה כמו שלך לא נראה לי שזה לא יקרה.
בנוסף, את נמצאת מולה, מול בתך, בנקודת "אל-חזור". כבר ראית דברים ביחס לעצמך שאת לא יכולה להתעלם מהם. את כבר לא יכולה שלא לדעת את מה שגילית פתאום. השינוי יקרה. הוא כבר קורה.

אבל ככל שתפעילי שרירים נגד עצמך כדי ליצור את השינוי מהר ועכשיו - כך גדלים הסיכויים לעכב אותו.
כל לחץ ליצור שינוי מרחיק את השינוי.
ובמקרה הזה - הלחץ ליצור שינוי גם מעצים את ההתנגדות שלך לעצמך, שמעצימה את ההתנגדות שלך לבתך, שמרחיקה אותך מיצירת השינוי. בקיצור - לופ.

לקבל את עצמך זה לקבל אותך ברגע זה. לקבל אותך לא-מושלמת. לקבל את האשה הזאת שיש לה נטיה לא לקבל את עצמה (אגב, את מכירה מישהי שהיא לא כזאת?

). לקבל את אי-הקבלה. לקבל את המכלול הנפלא הזה שהוא את. להתבונן על עצמך בזמן אמת ולראות: "הנה, עכשיו התעצבנתי עליה ודיברתי אליה בחוסר סבלנות. כן, זה חלק ממי שאני. ועכשיו חיבקתי אותה והייתי נוכחת לכמה שהיא מתוקה. גם זה חלק ממי שאני. הי, ועכשיו צעקתי עליה ושנאתי את עצמי בגלל זה. גם זה חלק ממי שאני. זאת אני. זה מה שיש עכשיו".

לאט לאט.
.

קשה לי עם זה שהיא לא מוותרת לי
את מוותרת לעצמך?

דווקא כשאני נמצאת בשפל כשקשה לי, היא עושה לי "חיים קשים"
את עושה לעצמך "חיים קלים" כשאת בשפל?

בראש אני יודעת שזה לא ככה אבל קשה לי ליישם את זה.
נכון, זה לא קל. זו דרך התייחסות שאת לא רגילה אליה.
מציעה לא לנסות ליישם כלום אלא רק לנסות להסתכל על הדברים הללו, לשאול את השאלות הללו. ולא בכח

.

רק רציתי להגיד שאני ממשיכה לקרוא וללמוד ממך...

בשמת ופו תודה.

מה דעתך לשחרר מעט את הרצון העז לסמן "וי" על פריצת דרך-עם-האמצעית-שעדיף-שתקרה-מחר-בבוקר?
צחקתי כשקראתי את המשפט הזה. שחררתי!

את מוותרת לעצמך?

את עושה לעצמך "חיים קלים" כשאת בשפל?
הבנתי את המסר שניסית להעביר

מה שהכי עזר לי הייתה התובנה שהגענו אליה באימון היום, שמערכת היחסים שלי עם האמצעית אף פעם לא תהיה כמו מערכת היחסים שיש לי עם הגדול והקטן, היא לא תהיה יותר טובה או פחות טובה אלא שונה.

הייתי כל כך עסוקה ברעיון שמערכת היחסים שלי איתה צריכה להיות בדיוק כמו עם האחים שלה, שזה ממש תקע אותי, לא נתן לי להמשיך הלאה, ומילא אותי ברגשות אשם, מהרגע שהבנתי את זה הרגשתי כאילו ירד לי חצי עולם מהכתפיים, זה שחרר אותי כל כך שמצאתי את עצמי רוקדת היום מרוב אושר ועכשיו אני מרגישה שאני יכולה להתחיל בשינוי.

פשוט כיף לקרוא אותך.

זה שחרר אותי כל כך שמצאתי את עצמי רוקדת היום מרוב אושר ועכשיו אני מרגישה שאני יכולה להתחיל בשינוי.

(())
את גדולה !!
(וגם עירית!)

קוראת אותך ומתרגשת, עולה ויורדת, מרגעי שיא לרגעי שפל ומרגישה שמכירה ומזדהה עם כולם.

מאד מאד מתחברת לתחושות לגבי מערכות היחסים עם כל ילד במשפחה. לי עוזר לדעת שכל אחד מהם שונה ומיוחד בדרכו ולכן גם מערכת היחסים שלנו שונה ומיוחדת בדרכה. לוקח הרבה זמן לשחרר ולהבין שאין "שוויון" מוחלט. אין כזה דבר בכל העולם.

גם אנימרגישה שהאמצעי שלי הוא זה שיותר נוגע לי בקצות העצבים החשופים, יותר כופה עליי לטפל בעצמי ולשמור על עצמי ויש לו איכויות מדהימות ומרגשות מאד.

אני באה ממשפחה שכל הזמן השוו בה ועדיין משווים ביננו האחים, אולי דרך ההסתכלות הזאת אני אוכל לתקן עבור עצמי ולהרוויח למול ילדיי...

היום שמעתי את השיר של דני רובס "בדרך אל האושר" ונורא הזדהיתי עם הבית האחרון

אז בחלון , כמעט עולה הבוקר
כל-כך הרבה בדידות יש בעולם ובתוכי
רק התקווה תעיר אותי בחושך
אני רואה אני שומע חריקה של שער נפתח
בדרך אל האושר.

נועה היקרה, תודה.
רסיסים, תודה על השיתוף, קבלי

בחזרה.

איזה יופי.
איזה דף מרגש.
את מזכירה לי את ההודיה שאני חשה כלפי הבנות שלי.
בזכותן אני (לפעמים) גדלה, לא תמיד מספיק מהר, כמובן...
הדרך שאת עושה היא השראה עבורי.
תודה לך.

תווית של מחונן יוצרת אצל הילד תחושה עצומה של ציפייה (להמשיך תמיד להצטיין, להיות בסדר, להתנהג כמו בוגר, להבין ולהתחשב וכו' וכו'). הציפייה הזאת עושה שני דברים: (עירית לוי 6.7.06)

זה חלק מדיון שנערך לפני חצי שנה ישבתי לקרוא את כל הבלוג מההתחלה ואני סוף סוף יכולה לראות את הדרך הארוכה שעשיתי עד עכשיו.
בתקופה "ההיא" הגדול היה הילד הכי רציני בעולם, מופנם פרפקציוניסט, לוקח קשה כשלונות או הערות מהמורות וכו'
היום, בכל שבועיים אני מקבלת לפחות מכתב אחד או שניים או טלפון מאיזה מורה שהגדול "לא הכין שיעורים" "לא מביא את הציוד הנדרש" "לא משלים את החומר ביום שהוא לא נמצא" פעם אחת הוא אפילו קיבל ציון 60 במבחן ואני פשוט מאושרת, כל פעם שאני מקבלת מכתב או טלפון אני מחייכת, סוף סוף יש לי ילד בבית, והוא, כל כך אדיש שזה מדהים, פעם הוא לא היה נרדם כל הלילה בגלל דבר כזה.

סוף סוף יש לי ילד בבית, והוא, כל כך אדיש שזה מדהים, פעם הוא לא היה נרדם כל הלילה בגלל דבר כזה.

אני מקווה שאת רואה גם איזה נהדרת את, כמה מאפשרת את, כמה מקום את נותנת לו וכמה את קשובה לצרכיו העמוקים.
איזה כיף לו שבחר בך לאמא

תמרולה תודה על המחמאה [-:

אני מקווה שאת רואה גם איזה נהדרת את, כמה מאפשרת את, כמה מקום את נותנת לו וכמה את קשובה לצרכיו העמוקים.

האמת, לא תמיד אני רואה, אבל כשאני קוראת תגובות כאלו זה מאיר לי את הדרך שעשיתי. תודה.

עוד נושא שעלה באימון (יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה לכתוב עליהם) הוא נושא הגבולות, הבנתי שאני צריכה ללמוד לשים גבולות לסביבה שלי, נוצרה לי מין תדמית כזו של "אחת שאפשר לסמוך עליה" כל מי שצריך משהו דבר ראשון פונה אליי,
ולא משנה אם זה בן/בת דודה, חברה, שכנה, אחות, או סתם אמא מביצפר.
זה סחט אותי רגשית ונפשית ולפעמים פגע גם בתא המשפחתי.

השבוע פנה אליי בן דודה שלי (אהוב במיוחד) ושאל אם אני יכולה להקפיץ אותו לאיזה מקום, השעה הייתה שעה מאוד לא נוחה (שש בערב) הילדים היו די נסערים זה זמן של ארוחת ערב/מקלחת/השכבה (בטח כל האימהות ביניכן קוראות את זה ומהנהנות

)
אז אמרתי לו שאני מצטערת אבל אני לא יכולה, הוא קיבל את זה בכזו טבעיות שהייתי ממש בשוק, הוא עוד הודה לי על הנכונות והתנצל על ההפרעה הטלפונית. 0-:

הבנתי שאני צריכה ללמוד לשים גבולות לסביבה שלי_ _אז אמרתי לו שאני מצטערת אבל אני לא יכולה, הוא קיבל את זה בכזו טבעיות שהייתי ממש בשוק, הוא עוד הודה לי על הנכונות והתנצל על ההפרעה הטלפונית

בדרך כלל כשהאסימונים מתחילים ליפול ואנחנו עושים משהו בנידון כמו למשל - להגיד לא, בא היקום ומזמן לנו מקרים "קלים" להתאמן עליהם. בכדי שאחר כך במקרים היותר מורכבים כבר נהיה מתורגלים.

הדרך שאת עושה היא השראה עבורי

גם עבורי.
עוקבת ומתפעלת. ("עומדת אמא ומתפעלת...." כתבה רינת הופר (-: )

כבר חמישה חודשים שאני באימון, הגעתי למקומות שבחיים לא חשבתי שאגיע אליהם, קיבלתי כלים מדהימים להתמודדות עם כל מיני מצבים, מרגישה אחראית ב 100 אחוז לכל מה שקורה בחיים שלי (גם הטובים וגם הרעים) ההרגשה היא פשוט של "היי" אחד גדול, אני מצליחה לנתב את החיים שלי בדרך שאני רוצה.
הזוגיות שלי הגיעה לשיאים שגם בפנטזיות הכי פרועות שלי לא חשבתי עליהם.

מדהים איך שכשאני מקבלת את עצמי ואת התכונות הלא כל כך חיוביות שלי אז גם הסביבה מקבלת את זה, כבר לא צריכה "להתנצל" על מה שאני.
יש המון דברים שכבר הפכו להיות חלק ממני באופן טבעי, כמו אחריות מול אשמה, לשחרר במקום להתנגד, להשלים עם הבחירות שלי
ציפיות רק לכריות ולשים את עצמי בראש סדר העדיפויות וזה במיוחד היה קשהההההה!

בשבוע האחרון נראה היה כאילו כל העולם נגדי, נכנסתי למין ייאוש כזה ולא הבנתי למה פתאום לכל אחד יש מה להעיר על החינוך שלי,( "מה אתה עדיין עם בקבוק?" קרובת משפחה לקטן,"זה לא יכול להימשך ככה, הוא לא מכין שיעורים, לא מממש את הפוטנציאל שלו והציונים שלו נמוכים" המורה על הגדול, וציונים נמוכים זה 85-90 וכו') כבר אמרתי לבן זוג "שאני כבר לא יכולה לגדל את הילדים בשקט" אחרי יומיים כאלו פתאום הבנתי שזאת לא הסביבה, זו אני, "הסביבה" המשיכה בדרכה הרגילה, אני פתאום נהייתי רגישה להערות שלה עד כדי כך שהתחלתי לפקפק בדרך שלי, איך שהבנתי את זה עשיתי סוויץ' בראש ופתאום "הסביבה" נאלמה דום

יש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב על השינויים שעברתי, פשוט הכל מבולגן בראש.

יש לי אחות שחזרה בתשובה (חרדית) האמצעית מאוד מושפעת ממנה
כתבתי את זה לפני שמונה חודשים, מאז ועד היום האמצעית לאט לאט הפסיקה להיות "מושפעת" (אבל היא עדיין נהנית מהקידוש ביום שישי)

השבוע אחותי הדתיה כעסה על האמצעית ואמרה לה "שאסור לזרוק לחם לפח, צריך לשים אותו בשקית".
האמצעית ענתה לה "אני לא מאמינה בזה". וזהו, לא הוסיפה כלום.
לא יודעת מה בדיוק עשיתי בתקופה האחרונה אבל כנראה שעשיתי משהו טוב, האמצעית יותר בטוחה בעצמה, יודעת לעמוד על שלה, לא "מתקפלת" מול נורמות חברתיות, נוטה פחות להעלב ולא חוששת להביע את דעותיה.

לא יודעת מה בדיוק עשיתי בתקופה האחרונה אבל כנראה שעשיתי משהו טוב

@}

איזה יופי @}