החיים עם 3 ילדים בלוג

איזה יופי
גם לדעתי...

יש לי עוד כל כך הרבה מה לכתוב על השינויים שעברתי,
מחכה ומצפה

יופי שחזרת לכתוב. את השראה ויש לך יכולת לגעת @}

תודה לכן!
היום נסעתי לעיר עם הילדים, בדרך חזרה לאוטו הקטנצ'יק רצה אקדח צעצוע שעלה 10 ש"ח, פשפוש קצר בארנק העלה שנשארתי עם שני שקלים ועשר אגורות (מזל ששילמתי לחניה מראש

) הוא התאכזב (השעון, הגלידה, הנעליים, והמסטיק שקיבל נשכחו מלבו) ובכה כל כך ואני ממש אבל ממש הרגשתי את הכאב האכזבה שלו, כל הדרך לאוטו הוא צורח ובוכה ואני מנסה לנחם אותו, כשהגענו לאוטו דיברתי איתו הסברתי לו שאני מבינה אותו ואת האכזבה שלו והלוואי שהיינו מוצאים 10 ש"ח זרוקים כך ברחוב, הוא לאט לאט נרגע ואחרי הבטחה שבערב הוא יקבל את האקדח הוא אומר לי "אמא עכשיו אני שמח אני לא בוכה ולא עצוב".

מדהים כמה קלים החיים יכולים להיות כשאני מצליחה להרגיש את הכאב/אכזבה/תסכול שלהם.

יופי לך !@}
עבודה יפה את עושה,תמשיכי.

מרגש לראות אותך בוראת עוד ועוד חלקים חדשים בתוכך

מדהים כמה קלים החיים יכולים להיות כשאני מצליחה להרגיש את הכאב/אכזבה/תסכול שלהם.
אכן יש לך יכולת ורגישות גדולה לקלוט את המקום בו הם נמצאים על כל דקויותיו.

לצד זה אני רוצה להציע לך לבדוק אם קיים פה במקרה עדיין גם מעט מהאוטומט הישן. כלומר - האם יש לך חופש לומר לו גם "לא" על האקדח צעצוע?
זה אחלה לומר לו "כן", השאלה היא אם זהו "כן" אוטומטי או "כן" שהיתה בו בחירה שלך בין "כן" ו"לא"? האם היה פה חופש שלך?

תסתכלי על שני סוגים של אוטומטים. האחד - רגשות אשמה, מחשבות של "לא נעים לי ממנו כי הוא הקטן". השני - קשור למקום בו את מציבה את עצמך מול שאר העולם: כי מי בדיוק יסע בערב שוב את כל הדרך לתוך העיר כדי לקנות את האקדח?

בקיצור, מציעה לעצור ולבדוק האם ההבטחה לקנות לו בערב את האקדח נאמרה ממקום נקי, ועם נוכחות מלאה של האני שלך.

(עירית לוי)

קראתי אותך, צריכה לחשוב קצת, אגיב יותר מאוחר.

לצד זה אני רוצה להציע לך לבדוק אם קיים פה במקרה עדיין גם מעט מהאוטומט הישן.

קשה לי לדעת, חשבתי שהתגברתי לגמרי על האוטומט הזה, כעיקרון יש שני מקרים שבהם אני אומרת לו כן באופן כמעט אוטומט, המקרה של אתמול היה אחד מהם ואין לי מושג ממה זה נובע, הרי לא חסרים לו אקדחים או צעצועים אחרים.

מקרה שני (קרה היום) זה שאני אומרת לו כן כי פשוט אין לי כוח לשמוע את כל הבכי והצרחות שלו, אז אני מעדיפה להסכים מההתחלה ולא ליצור מצב של מלחמת כוחות כשאני יודעת שבסוף אני אכנע.

כי מי בדיוק יסע בערב שוב את כל הדרך לתוך העיר כדי לקנות את האקדח?
האמת, לא חשבתי על זה עד הסוף (למזלי אמא שלי הייתה בעיר כך שהיא קנתה לו) אבל לא חסרו מקרים בעבר שהייתי נוסעת שוב כדי לקנות לו משהו שהבטחתי לו יותר מוקדם.

חשבתי שהתגברתי לגמרי על האוטומט הזה
מטבע הדברים כאשר מנקים רובד אחד של הדברים ומשתחררים מאוטומט - זה המקום בו נחשף רובד נוסף שלו. לפעמים יש כמה רבדים להסיר עד שמגיעים לחופש מסַפֵּק. ניקוי של הרבדים העליונים או הדומיננטיים מאפשרים לראות דברים שלא שמנו לב אליהם קודם. דברים שרואים מכאן לא ראו משם. ולא סתם.

איך שאני רואה את זה - אין פה שחור ולבן. יש תהליך, יש עצירות, יש אחורה וקדימה, ויש זמן הבשלה (יאללה, תוציאי את הצ'ק-ליסט לחופשה

).

אין לי כוח לשמוע את כל הבכי והצרחות שלו, אז אני מעדיפה להסכים מההתחלה ולא ליצור מצב של מלחמת כוחות כשאני יודעת שבסוף אני אכנע.
מה דעתך להפוך (ולו בהתבוננות כרגע) את "כיוון השעון" של הלופ הזה?
את אומרת: כשהוא צורח ללא הפסקה אני תמיד בסוף אומרת לו "כן" (=את מגיבה אליו).
אני מציעה: כאשר את יודעת שבסוף תגידי "כן" הוא קולט אותך וצורח ללא הפסקה (=הוא מגיב אליך).

ישנה אשליה שכביכול הוא - בדרך ההתנהלות שלו - גורם ויוצר את מהלך הדברים. אני רוצה להציע שהמקרים הללו לא קורים סתם כך במקרה ואז את מגיבה בהתאם (כלומר "נכנעת מראש" במילותייך), אלא הם קורים כאשר את מראש לא שלמה עם ה"לא". התייחסות כזאת יכולה ליצור אותך (עבור עצמך) כ"בעלת הבית" של עצמך גם במקרים בהם את עדיין לא חווה את עצמך ככזו. כבוראת לגמרי את המציאות שלך.

אין לי מושג ממה זה נובע, הרי לא חסרים לו אקדחים או צעצועים אחרים.
כמו שאת אומרת - זה לא באמת האקדח, זה מה מסתתר מתחתיו.
מקרים כמו זה שתיארת יכולים להיות הזדמנות לעצור (שוב) ולבדוק מה עוצר אותך מלומר "לא" כזה לא מתאים לך. מה (אם בכלל) מפחיד אותך בלומר לו "לא"? מה יקרה (לו ולך) אם תאמרי "לא"? עם אילו מחשבות או רגשות שלו את לא יכולה להיות / להכיל? מה פה הוא שלך - שאת "זורקת" עליו, "זורקת" על הרצון העז שלו באקדח צעצוע נוסף?

עירית

(יאללה, תוציאי את הצ'ק-ליסט לחופשה ).
LOL

מה עוצר אותך מלומר "לא" כזה לא מתאים לך. מה (אם בכלל) מפחיד אותך בלומר לו "לא"? מה יקרה (לו ולך) אם תאמרי "לא"? עם אילו מחשבות או רגשות שלו את לא יכולה להיות / להכיל? מה פה הוא שלך - שאת "זורקת" עליו, "זורקת" על הרצון העז שלו באקדח צעצוע נוסף?

העניין הזה שוב חוזר על עצמו (גם אז באימון היה לי קשה לענות על זה) קשה לי לאכזב אותו, קשה לי לראות את הבעת הפנים שלו כשהוא מאוכזב, מה שעובר לי בראש זה שהוא עדיין קטן וכשהוא יגדל החיים כבר יזמנו לו עוד המון אכזבות, אז כל עוד אני יכולה אני רוצה למנוע ממנו את האכזבות האלו. חוסר ההשלמה המלא שלי עם העניין נובע מהפחד שיבוא יום ובאמת לא אוכל לתת לו מה שהוא רוצה......

חוסר ההשלמה המלא שלי עם העניין נובע מהפחד שיבוא יום ובאמת לא אוכל לתת לו מה שהוא רוצה......

ואז מה יקרה?
האם את באמת צריכה לתת לו את כל מה שהוא רוצה?
האם את באמת יכולה לתת לו את כל מה שהוא רוצה?

ובמקביל -
בואי נניח לרגע שהשיחה הזאת היא לא עליו אלא עלייך. ושהדאגה היא לא כלפיו אלא בעצם כלפייך.

כשאני מזהה דאגה שיש לי ביחס לבת שלי, אני קודם כל מחזירה אותה אלי ובודקת מה מדאיג אותי ביחס אלי. וזאת על בסיס ההנחה שאני "זורקת" על הבת שלי עניינים שהם שלי. כי אם זה לא היה "שלי" זה לא היה מטריד אותי גם ביחס אליה. למה דווקא זה ולא דברים אחרים (כי בפוטנציאל עשויים להיות אינסוף דברים שאני יכולה לדאוג בגללם)? וכשאני משתחררת מהדאגה שלי ביחס לעצמי, לרוב היא מתמוססת אצלי גם ביחס לבת שלי.

אז בואי נניח.
ועל בסיס ההנחה הזאת את יכולה לברר -

מה מפחיד אותך ביחס לעצמך?
מה את מפחדת שתרצי ולא תוכלי לקבל?
מה את רצית ולא קיבלת?
מה את רוצה היום ולא מקבלת?

(תראי אילו תשובות עולות לך מהבטן, לא מהשכל/מהראש. כי השכל נוטה לומר לנו שהכל בסדר ומסביר לנו למה אין מקום לדאגה. הדאגות שאנחנו סוחבים יושבות בבטן).

עירית

מה את רצית ולא קיבלת?
הבנה הכרה וסיפוק של הרגשות והצרכים שלי (אני מדברת על הילדות)

מה מפחיד אותך ביחס לעצמך?
שבאיזשהוא שלב הרגישות שלי בקשר לצרכים/רצונות/רגשות שלו יילכו ויעלמו, כבר עכשיו עם הגדולים אני מוצאת את עצמי מבטלת (לפעמים) את הרגשות/צרכים/רצונות שלהם.

עירית_לוי

הבנה הכרה וסיפוק של הרגשות והצרכים שלי (אני מדברת על הילדות)
ועכשיו?
האם עכשיו, היום, הם נענים, מוכרים, מסופקים?
הצרכים?
הרגשות?
האם את (ולא אף אחד אחר) מבין, מכיר ומספק את הצרכים שלך? אבל לגמרי.
(נסי לתת תשובות מהבטן, או מהלב, לא מהשכל).

_מה מפחיד אותך ביחס לעצמך?
שבאיזשהוא שלב הרגישות שלי בקשר לצרכים/רצונות/רגשות שלו יילכו ויעלמו, כבר עכשיו עם הגדולים אני מוצאת את עצמי מבטלת (לפעמים) את הרגשות/צרכים/רצונות שלהם._
(שימי לב שאת שוב מחזירה את זה אליהם. כלומר לצרכים שלהם בתוך השיחה על הצרכים שלך).
קשה לי להאמין שהרגישות שלך תעלם. אני ממש לא רואה את זה קורה. הסירי דאגה מלבך

.
מה שאני כן יכולה לראות קורה זה אותך הופכת (ממשיכה) להיות יותר ויותר קשובה לרגשות/צרכים/רצונות של עצמך.
ואולי מה שיקל עלייך במסע הזה, זה לראות שזה לא משהו שקורה על חשבונם. להיפך (נדמה לי שאת זה כבר ראית).
מה דעתך?

נקודה נוספת -
מה דעתך להוריד שוב את העטיפה הכל כך "לא בסדר" שיש כרגע מבחינתך ל"לא קשובה/לא רגישה"? כבר ראית שיש בך מהכל. בחלק מהזמן (רובו) את מאוד רגישה ובחלק את לא. בחלק ממנו את רגועה ובחלק כועסת. בחלק את מתחשבת ובחלק את אגואיסטית. מותר. זה בסדר. זה חלק מלהיות את עצמך, מלהיות אנושית. חלק מלהיות הכל. כל הצבעים שקיימים בספקטרום. ורק מהמקום הזה אפשר לזוז הלאה ולצמוח. אנרגיית האשמה ביחס לרגישות/אי-הרגישות שלך מורידה אותך למטה.
מה את אומרת?

ושאלה אחרונה - האם את יכולה לראות אותך קשובה ורגישה לגמרי לצרכים/רצונות של הבן הצעיר מבלי שאת נענית לכל בקשותיו? האם את יכולה/רוצה למוסס את הקשר בין רגישה=נענית לכל בקשה? האם אפשר לומר "לא" ועדיין להיות קשובה? (זו פרדיגמה ששווה לך "למדוד"

).

אמא לשלושה,

קוראת את הדף טיפין טיפין, מנסה ללמוד ולהבין.

דף מחכים ממש.

האם את (ולא אף אחד אחר) מבין, מכיר ומספק את הצרכים שלך? אבל לגמרי.
המממ לגמרי, ממש לא! אבל זה כורח הנסיבות, המציאות, החיים.
_
ואולי מה שיקל עלייך במסע הזה, זה לראות שזה לא משהו שקורה על חשבונם._
אז זהו שאני מרגישה שזה כן בא על חשבונם (ברוב המקרים) כל העניין של לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות דוחק אותם לפעמים לפינה, יש מקרים שאין לי בעיה עם זה כי בסופו של דבר גם הם מרוויחים מזה, אבל יש מקרים שנורא קשה לי עם זה.

מה דעתך להוריד שוב את העטיפה הכל כך "לא בסדר" שיש כרגע מבחינתך ל"לא קשובה/לא רגישה"? כבר ראית שיש בך מהכל.
כבר הרבה זמן שלא שמעתי את השיר ביץ' אולי אני צריכה לחזור ולשמוע אותו לפחות פעם ביום

האם את יכולה לראות אותך קשובה ורגישה לגמרי לצרכים/רצונות של הבן הצעיר מבלי שאת נענית לכל בקשותיו? האם את יכולה/רוצה למוסס את הקשר בין רגישה=נענית לכל בקשה?
הא? לא! נראה לי ששני הדברים קשורים בקשר הדוק.

_האם את יכולה/רוצה למוסס את הקשר בין רגישה=נענית לכל בקשה?
קודם כל נתחיל מזה שלא ידעתי שזו פרדיגמה

אני רוצה לנסות אבל נראה לי שזה יהיה ממש לא קל.

דף מחכים ממש.
תודה ותהני

שמתי לב לעוד משהו, בתקופה האחרונה הבן זוג נהיה ממש לא רגיש לצרכים/רצונות/רגשות של הילדים ואני מרגישה איזה שהוא צורך לחפות על זה.

עירית_לוי

_האם את (ולא אף אחד אחר) מבין, מכיר ומספק את הצרכים שלך? אבל לגמרי.
המממ לגמרי, ממש לא! אבל זה כורח הנסיבות, המציאות, החיים._
טוב, התכוונתי לכתוב "מבינה, מכירה ומספקת" ויצא לי "מבין, מכיר ומספק". אני מניחה שהבנת את הכוונה גם כך.
בכל אופן, מה הקשר בין נסיבות וכורח - לבין היכולת שלך להכיר בצרכים שלך? ברצינות.
אולי את לא תמיד יכולה מיד לספק כל צורך, אבל מה מונע ממך באופן בסיסי להכיר בצורך, לראות שהוא שם, לקבל אותו, לתת לו לגיטימציה, ולו בתוכך??

אז זהו שאני מרגישה שזה כן בא על חשבונם (ברוב המקרים) כל העניין של לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות דוחק אותם לפעמים לפינה, יש מקרים שאין לי בעיה עם זה כי בסופו של דבר גם הם מרוויחים מזה, אבל יש מקרים שנורא קשה לי עם זה.
תני דוגמא. קשה לעבוד עם זה באופן תאורטי. אבל נדמה לי שגם כאן מדובר בפרדיגמה שלא משרתת אותך.
על כל פנים, אני לא יכולה לראות כיצד ילד יוצא מרווח משום בחינה כאשר אמא שלו חיה את חייה תוך שהיא מציבה את עצמה בסוף סולם העדיפויות של עצמה!

_מה דעתך להוריד שוב את העטיפה הכל כך "לא בסדר" שיש כרגע מבחינתך ל"לא קשובה/לא רגישה"? כבר ראית שיש בך מהכל.
כבר הרבה זמן שלא שמעתי את השיר ביץ' אולי אני צריכה לחזור ולשמוע אותו לפחות פעם ביום_
זה, או כל דבר אחר שיגע ללבך ושיזכיר לך מדי פעם את עובדת היותך "הכל". האוטומט סוחף אותנו להתבוננות של "אני בסדר" או "אני לא בסדר". האימון כאן הוא להכניס לאט לאט למערכת את ההבנה, ובעיקר את הידיעה הפנימית שיש בך מהכל ולקבל את עצמך כך.

_האם את יכולה לראות אותך קשובה ורגישה לגמרי לצרכים/רצונות של הבן הצעיר מבלי שאת נענית לכל בקשותיו? האם את יכולה/רוצה למוסס את הקשר בין רגישה=נענית לכל בקשה?
הא? לא! נראה לי ששני הדברים קשורים בקשר הדוק._
(עונה לך באותה רוח בה כתבת

):
הלללללוווו!!!!!???

מה לגבי "אני קולטת שאתה רוצה לרוץ כרגע לכביש ולזרוק את עצמך מתחת לגלגלים של המשאית (טפו), אני קולטת לגמרי! ומבינה את הצורך שלך להשתולל עכשיו, אבל אין מצב שאני מאפשרת לך לעשות את זה".

בכוונה לקחתי את זה לקצה אבל זה נכון לכל דבר שלא מתאים לך לאפשר שיקרה. לרוץ כל בוקר למכולת בשביל מסטיק, להסיע פעמיים לגן/בי"ס במקום פעם אחת, לנסוע שוב לתוך העיקר בערב בשביל אקדח צעצוע או לקנות יותר מצעצוע/צ'ופר/ממתק אחד ולא-משנה-כמה-הוא-עולה.
זו דוגמא לאיך את יכולה להיות בו זמנית לחלוטין קשובה, מבינה, רגישה, קולטת מבלי להענות לבקשה. ומהיכרותי איתך אני יודע שאת כבר עושה את זה

__האם את יכולה/רוצה למוסס את הקשר בין רגישה=נענית לכל בקשה?
קודם כל נתחיל מזה שלא ידעתי שזו פרדיגמה
אני רוצה לנסות אבל נראה לי שזה יהיה ממש לא קל._
פרדיגמה היא כל אמת שלך. יש אמיתות שמשרתות אותך ויש כאלה שמגבילות אותך ואת החופש שלך להיות.
האם הפיסקה הקודמת שכתבתי מקדמת אותך לכיוון מסמוס הפרדיגמה?
פרדיגמה נוספת שכדאי לפקפק בה היא "מילוי הצרכים שלי בא על חשבון מילוי הצרכים שלהם" (תזכירי לי מי היא זאת שאוהבת לצטט כל הזמן את המרגיעון "זה לא נגדך זה בעדי"?

).

אבל הנקודה החשובה, לדעתי, היא שזה יהיה פספוס לשים את הפוקוס בשיחה הזאת על הצרכים שלהם.
לא מדובר כאן בהם אלא בך. בצרכים שלך שאינם מסופקים, ושמסיבה זו הופכים אותך לססמוגרף רגיש-עד-כאב כאשר מדובר בצרכים הכביכול או לא כביכול לא-מסופקים של ילדייך.
אם לך לא היה אישו עם צרכים לא מסופקים של עצמך - הצרכים של ילדייך לא היו אישו כזה גדול עבורך (לא צריך להתעלם כמובן מהצרכים שלהם, אבל אם נניח שהתעלמות היא קיצוניות אחת, אז "להפוך לאישו" יכולה להיות הקיצוניות האחרת. באף אחד ממקרי הקיצון הללו אין חופש להיות).
והיחידה בעולם יכולה לתת היום מענה לצרכים שלא מסופקים שלך זו את עצמך. ברגע זה.

את מרשה לי להיות בוטה לצורך העניין? (מדמיינת אותך נותנת רשות. תודה

).
מה שאת עושה זה הופכת את עצמך לסמרטוט וזורקת את האחריות לכך על ה"צרכים של הילדים". את מרשה לעצמך לא לכבד את עצמך תוך שאת מנופפת בדגל של "רגישות לצרכי הילד". אם כבר מדברים על צרכים של ילדים, אז ילדים צריכים אמא שמלמדת אותם להיות קשובים לעצמם, מכבדים את עצמם, נאמנים לעצמם וכו', באמצעות קשב ורגישות לעצמה.

ושוב - אל דאגה. את לא תהפכי לאגואיסיטית-אטומה-שמזניחה את ילדיה. אין כל חשש כזה. את לא כזאת ולא תוכלי להיות כזאת.
מה שכן יכול להיות לך, זה לצד הרגישות שכבר יש בך לצרכי הילדים, גם רגישות לצרכים שלך עצמך.
כרגע את רגישה לצרכי הילדים אבל אין לך חופש להיות רגישה לצרכייך שלך.
האם לא היית רוצה להיות רגישה לצרכי הילדים אבל מתוך חופש גם לתת לעצמך?
אני רוצה להציע שרגישות לצרכים של האחר שלא באה מתוך חופש לבחור את הרגישות זאת, אינה רגישות אמיתית.

תראי מה מכל זה נוגע בך...

נועה, תודה על השיתוף, קראתי אותו כבר באותו היום והוא השאיר לי המון חומר למחשבה.

עירית, קראתי אותך, צריכה לחשוב על זה קצת.

המון חומר למחשבה.
יאללה, זרקי איזה עצם

אם לך לא היה אישו עם צרכים לא מסופקים של עצמך - הצרכים של ילדייך לא היו אישו כזה גדול עבורך
ניסיתי לחשוב איזה צרכים לא מסופקים קיימים אצלי ולא הצלחתי למצוא צורך משמעותי, זה מתחלף ומשתנה עם הזמן אין לי צורך אחד גדול שקיים כבר הרבה זמן ולא סופק.

מה שאת עושה זה הופכת את עצמך לסמרטוט וזורקת את האחריות לכך על ה"צרכים של הילדים". את מרשה לעצמך לא לכבד את עצמך תוך שאת מנופפת בדגל של "רגישות לצרכי הילד".
קשה לי עם המשפט הזה (וכן אני מרשה לך להיות בוטה

), כן זה מעייף לפעמים וגם לא נוח לספק את הצרכים של הקטנצ'יק כל הזמן (אני מדברת בעיקר עליו כי עם הגדולים אני יותר מסתדרת) אבל כשאני חושבת על זה עולה לי מין קול בראש שאומר "את האמא שלו, זה התפקיד שלך, החלטת להביא אותו לעולם אז תתמודדי!" וקשה להתווכח עם הקול הזה ואז אני משכנעת את עצמי שכשהוא יגדל אז אני אהיה פחות רגישה אליו ולצרכים שלו ואז יהיה יותר קל.

היום היה יום קשה במיוחד איתו הוא בכה/צעק/קלל/הרביץ/זרק וכו' במשך כל היום, אבל הקושי שלי לא נבע מההתנהגות שלו, הוא נבע מההסתכלות שלי על כל העניין ומהדאגה של "מה יהיה איתו" במקום להיות קשובה אליו לצרכים שלו ולנסות להבין מה הוא צריך הייתי עסוקה רק במחשבות עד שהתחלתי לדבר עם עצמי והבנתי שיותר פשוט לי לספק את הצרכים שלו מאשר להלחם בעצמי, עוד משהו שהבנתי זה שהרצון שלי שכל העניין הזה ייפסק ושאני אוכל לומר לו "לא" לא נובע רק מהרצון של לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות, הוא נובע בגלל הפחד שהוא יהיה מפונק "ולא יסתדר בעולם" וממה יגידו האנשים/שכנים וכל הנשמות הטובות.

מקווה שהבנת משהו.

דף מקסים. רלבנטי מאוד מאוד.
גם אני אמא לשלושה. מאוד מרשימה ההתמסרות שלך ללימוד הפנימי.

רציתי להציע עוד נקודה שגיליתי שהיא נכונה לגבי, כמישהי שיש לההתמקצעות ב
הופכת את עצמך לסמרטוט וזורקת את האחריות לכך על ה"צרכים של הילדים".
גיליתי שבסוף כל הקרבה מגיעה ההתפוצצות. מגיע הרגע שבו אין ברירה אלא לקרוס או להתפרץ.
ואז יש אישור מהרופא לדאוג לעצמך כי המצב הוא באמת מצב חירום.
וזה העניין.
הפרידגמה, כפי שעירית אומרת, קובעת שאין לך זכות לקבל, אלא במצבי חירום. את לא מוכנה לפרגן לעצמך ולכן יש צורך שהעולם יפרגן לך
וזה קורה כשאת מביאה את עצמך למצב שאת כבר לא אחראית על ה-well being שלך.
אולי את חרדה בעצמך מ הפחד שהוא יהיה מפונק "ולא יסתדר בעולם"
כלומר שאת תהיי מפונקת, שאת תרצי ותרצי ולא תקבלי ולכן את מעדיפה להכחיש את הצורך שלך בפינוק ובתשומת לב מראש, לפני שמישהו אחר יסרב לך.
אני יכולה להציע משהו שעבד אצלי:
ככל שיהיו יותר רגעים בהם את לגמרי עוזבת את תפקיד האם המתמודדת ומתרכזת בפינוק עצמי- תוכלי לחוות איך העולם סביבך דווקא הולך ומסתדר...

מקווה שזה בסדר שהתערבתי ככה. וכל הכבוד על הפתיחות.

_אבל כשאני חושבת על זה עולה לי מין קול בראש שאומר "את האמא שלו, זה התפקיד שלך, החלטת להביא אותו לעולם אז תתמודדי!"
וקשה להתווכח עם הקול הזה_ קבלי טיפ: כאשר עולות לך שיחות שקשה לך להתווכח איתן. תני להן מקום שזה אומר משהו כמו: אני שומעת אותך ונותנת לך מקום וכבוד, יחד עם זאת אני מתאמנת על....אז קול יקר תפוס לך מקום של כבוד אני כעת עסוקה במשהו אחר.

ואז אני משכנעת את עצמי שכשהוא יגדל אז אני אהיה פחות רגישה אליו ולצרכים שלו ואז יהיה יותר קל.
מניסיון, בשביל שזה יקרה צריך להתחיל כבר עכשיו, אחרת הרגישות הזו רק עולה....
אהבה

גיליתי שבסוף כל הקרבה מגיעה ההתפוצצות. מגיע הרגע שבו אין ברירה אלא לקרוס או להתפרץ.
כמה נכון.
כלומר שאת תהיי מפונקת, שאת תרצי ותרצי ולא תקבלי ולכן את מעדיפה להכחיש את הצורך שלך בפינוק ובתשומת לב מראש, לפני שמישהו אחר יסרב לך.
הממ לא חשבתי על זה.......

מקווה שזה בסדר שהתערבתי ככה.
אחלה, תרגישי חופשי ותמשיכי.

תני להן מקום שזה אומר משהו כמו: אני שומעת אותך ונותנת לך מקום וכבוד, יחד עם זאת אני מתאמנת על....אז קול יקר תפוס לך מקום של כבוד אני כעת עסוקה במשהו אחר.
אחלה רעיון, די קשה לתת מקום לקולות כאלו.

מניסיון, בשביל שזה יקרה צריך להתחיל כבר עכשיו, אחרת הרגישות הזו רק עולה....
וואלה? ואני הייתי בטוחה שהרגישות תרד P-:

אהבה
בחזרה

כל היום חשבתי על העניין הזה ולא הפסקתי לדבר לעצמי "זה לא כל כך נורא כל הסיפור הזה, הבקשות שלו לא כל כך מוסבכות וגדולות, מה העניין? אז תתניעי את האוטו ותלכי לקנות לו את הארטיק שהוא רוצה, זה באמת כל כך קשה? ככה את מרוויחה קצת שקט והוא מאושר".

אחרי כמה שעות שהקולות האלו רצו לי בראש ממש התעייפתי, נשכבתי על הספה כדי לנוח ואז הקטנצ'יק קורא/צועק לי מהחדר (הוא שיחק במחשב) ומבקש/דורש שאני אבוא לחדר, אקח את הבקבוק שלו, אמזוג לו שתיה ואחזיר לו אותו.
פה כבר חטפתי את הקריזה (לא יודעת אם עליו או על עצמי) כל הקולות של מקודם פתאום נעלמו. אמרתי לו (דווקא ברוגע) שאני לא קמה עכשיו מהספה ואם הוא רוצה שאני אמזוג לו מיץ הוא יצטרך לבוא אליי עם הבקבוק ולחכות עד שאמזוג לו.
הילד פשוט עשה מה שאמרתי לו, בלי ויכוח בלי בכי בלי צעקות בלי שום דבר. 0-:

הייתי די מרוצה מעצמי אבל הקטע הוא שזה קורה רק כשאני ממש אבל ממש עייפה.

גם אני קוראת את הדף שלך - מתכוננת לקראת הבאות

אני מאוד מזדהה עם התהליך שאת עוברת, משום שגם אני עוברת אותו עם שתי בנותי וגם אני כבר הגעתי למסקנה שבמימוש כל רצונות הבכורה וחוסר מה שנקרא 'הצבת גבולות' - לא לה, אלא הגבולות שלי, של מה שאני מוכנה לעשות במקומה ובכוונה הדגשתי שזה לא עבורה אלא במקומה - עשה לה לא טוב

זה באמת מנע ממנה להתמודד עם דברים מבחינה רגשית. לא משהו שאי-אפשר "לתקן", או לעצב מחדש, אבל אני רואה שטעיתי בגדול ולא לטובתה.
אז התחלתי לתרגל את הגישה, שגם מוצעת כאן ע"י הבנות, מתוך הבנה שאני כאן לא כדי למלא סיפוקים, אלא כדי ללמד להתמודד עם אי קבלתם, כלומר בעצם יותר לתמוך במצבים כאלה.
הגעתי למסקנה שהתפקיד שלנו כהורים הוא לאמן את החמודים שלנו להסתדר בלעדינו בעולם מפני שלא נהיה כאן לנצח ובעצם מה שאנחנו עושות זה לגרום להם להיות תלויים בנו ואז כשלא נהיה כאן מה הם יעשו? כאילו זה מבטיח לנו כרטיס לחיים שלא יגמרו לעולם - וזה הרי לא יקרה

הם צריכים לתרגל להסתדר בעולם ולחיות את חייהם ואנחנו כאן כדי לתמוך בהם עד כמה שאפשר - אבל מהצד! וכמובן ברגישות @}

אה - ותודה על הדף @}

היי חגית
שמחה מאוד שהבלוג שלי עוזר לך.
מחכה לשיתוף שלך בהתהליך.

_למוסס את הקשר בין רגישה=נענית לכל בקשה?
הא? לא! נראה לי ששני הדברים קשורים בקשר הדוק._
תראי, אם את רגישה מאוד זה יכול להתבטא בכל מיני צורות ולא רק בכך שאת נענית.
וגם, יש אפשרות להיענות לבקשות, אבל אולי זה לא חייב להיות מיד עכשיו ?
ברגע שהוא רוצה בלון את חייבת לספק לו אחרת הוא בוכה.
איך זה נראה לך? האם באמת הוא חייב את הבלון עכשיו? מיד ברגע זה? ואם הוא היה חייב עכשיו ללכת לים?
תחשבי "פרופורציוני" מה אפשרי כרגע? יש בנמצא בלון, ארטיק, צעצוע, מיץ.... וכל שאר "הדרישות" שלו ?
אם כן, אין שום בעיה לתת לו, נכון?
אם כרגע לא מתאים ללכת לים, אבל הקטן מרים את הבית בבכי, זה הופך את העניין לאפשרי? רק כי הוא בוכה?
לא הגיוני! יש אמצע

תמיד.
זה שלא תעני לבקשתו ללכת לים לא הופך אותך לחסרת רגישות !!! את יכולה מאוד להבין את הרצון והצורך שלו אבל אובייקטיבית עכשיו אי אפשר, או עכשיו אין, זה חלק מהחיים, מה לעשות שאין לי כל מה שאני רוצה? ללמוד להסתדר עם מה שיש. לדעתי זהו "שיעור" חשוב שכלל לא מצביע על חוסר רגישות שלך.
את מבינה לאן אני חותרת? את יכולה להיות מאוד רגישה לבכי שלו, לצרכים שלו ועדיין לא תמיד לספק מיידית את הרצון שלו.
כשהיה קטן ותלוי בך וודאי היה ברור לך ש - אוכל, שינה, חום ואהבה אלו צרכים בסיסיים שהוא חייב אותם, לעיתים במיידית כדי להתקיים, היום, ככל שהוא גודל הצרכים שלו משתנים, אבל הוא כבר הרבה פחות תלוי בך, והבקשות שלו חשובות אבל הן לא צרכים בסיסיים והכרחיים להתקיימות. בהקצנה - הוא לא ימות אם לא יקבל את הארטיק!
כן הוא יבכה, מה זה עושה לך? האם מיידית את אימא פחות טובה בגלל זה?

_"זה לא כל כך נורא כל הסיפור הזה, הבקשות שלו לא כל כך מוסבכות וגדולות, מה העניין? אז תתניעי את האוטו ותלכי לקנות לו את הארטיק שהוא רוצה, זה באמת כל כך קשה? ככה את מרוויחה קצת שקט והוא מאושר".
אחרי כמה שעות שהקולות האלו רצו לי בראש ממש התעייפתי_
העניין הוא שאת מרגישה "לא בסדר" אם לא תתני לו את מה שהוא רוצה. שאת חושבת שתפסיקי להיות רגישה אם לא תעני לבקשה שלו, וזה לא כך.
אם זו לא בעיה בשבילך לקפוץ לכל פיפס, אז יופי, אולי זה מה שנכון לך. אבל אם את מתעייפת ונדמה לך שאולי זה לא לגמרי נכון לך תמיד אז אולי "השקט והאושר" שלו יופנו למקומות אחרים "פחות חומריים", והוא יכול לגלות דרכים אחרות להיות מסופק, ואולי גם לגלות דרכים אחרות להירגע ולא רק בדרך של לקבל את מה שלפני רגע לא היה לו.

והבנתי שיותר פשוט לי לספק את הצרכים שלו מאשר להלחם בעצמי, עוד משהו שהבנתי זה שהרצון שלי שכל העניין הזה ייפסק ושאני אוכל לומר לו "לא" לא נובע רק מהרצון של לשים את עצמי בראש סדר העדיפויות, הוא נובע בגלל הפחד שהוא יהיה מפונק "ולא יסתדר בעולם"
אם את יכולה - אל תלחמי בעצמך, תני לו כשאת רואה שאין בעיה. אם את לא יכולה כרגע - אולי תוכלי בזמן אחר? אם תסבירי לו את זה אני משוכנעת שהוא יבין, וגם אם יבכה, זו זכותו להביע חוסר שביעות רצון, אין זה אומר שהוא לא מבין או שזה צריך להקפיץ אותך מעבר ליכולתך (ברגע זה..).
הוא לא יהיה מפונק בחוץ כי מהר מאוד הוא יראה שמה שאין - אין, וגם יסתדר עם זה, אין לי ספק. אבל אולי הוא ימשיך לחפש אותך, אימא שלו, או בדמותך, זו שנותנת לו את מה שהוא רוצה - ברוב המקרים.
אם תצליחי להיות יותר "מאוזנת" בנתינה שלך = מראה לו שאין קשר בין הרגישות שלך להיענות לצרכיו, לדעתי תוכלי לעזור לו לקבל עולם יותר מציאותי.

הייתי די מרוצה מעצמי אבל הקטע הוא שזה קורה רק כשאני ממש אבל ממש עייפה.
אני חושבת שזה קורה כשאנחנו עושות סדר עדיפות יותר מדויק,
שאת עייפה האנרגיה שלך מוגבלת ואת בוחרת לעשות בדיוק את מה שאת צריכה.
כשלנו ברורה הדרך,הם גם יקבלו אותה.
הבעיה שלא תמיד אנחנו מבהירים לעצמנו מהו הגבול,מה חשוב ומה פחות.
וכשהגבול לא ברור אצלנו,הם יבדקו לאן אפשר למתוח את קו הגבול.
הגבולות מגנים עליהם,טוב להם כאשר הגבול ברור.

מי אמר שקל להיות אמא???

אחרי כמה שעות שהקולות האלו רצו לי בראש ממש התעייפתי,
תארי לעצמך את עצמך בלי הקולות הללו. מה את רואה שם?
מה הכי יעזור לך עכשיו?

_בהקצנה - הוא לא ימות אם לא יקבל את הארטיק!
כן הוא יבכה, מה זה עושה לך? האם מיידית את אימא פחות טובה בגלל זה?_

הצחקתי אותי, הכנסת לי את כל העניין הזה לפרופורציה, נורא קל לי להסתכל על זה בצורה כזו כשאני מחוץ לסיטואציה, בתוך הסיטואציה זה כבר עניין אחר לגמרי.
היום הוא שוב עשה לי בלאגן בבוקר (רצה לבוא איתי לעבודה, לא רצה להתלבש, רצה מסטיק מהמכולת) הרגשות שלי היו מאוד מעורבים והוא קלט את זה,נזכרתי בכל מה שעברתי בזמן האחרון נשמתי עמוק, התרחקתי ממנו לכמה דקות והתחלתי לדבר לעצמי.
אחרי כמה דקות חזרתי אליו נטולת כל רגשי אשמה/רחמים אמרתי לו שהיום הוא לא בא עם אמא לעבודה, הוא מתלבש ברגע זה ואין מסטיק מהמכולת!!! אחרי יללות של עוד כמה דקות ספורות הוא פשוט הפסיק לבכות והתחיל לשתף פעולה.

ללמוד להסתדר עם מה שיש. לדעתי זהו "שיעור" חשוב שכלל לא מצביע על חוסר רגישות שלך.
שיט, כבר מגיל כזה??

תארי לעצמך את עצמך בלי הקולות הללו. מה את רואה שם?
אוי, זה יהיה נפלא, אני פשוט אהיה שלמה לגמרי עם עצמי, הוא יפסיק לבכות/ליילל/לצרוח ואני ארגיש שאני האמא הכי טובה שאני יכולה להיות.

מה הכי יעזור לך עכשיו?
כל מה שאתן כותבות לי עוזר לי עכשיו, מאוד עוזר לי לדעת שיש עוד אמהות במצב כמו שלי, זה הופך את השריטה שלי לנורמלית

עצם הכתיבה והתגובות שלכן עוזר לי לראות ש הוא לא ימות אם לא יקבל את הארטיק! וזה שלא תעני לבקשתו ללכת לים לא הופך אותך לחסרת רגישות !!!

הבעיה שלא תמיד אנחנו מבהירים לעצמנו מהו הגבול
זו הבעיה

מי אמר שקל להיות אמא???
אף אחד גם לא אמר שזה כל כך קשה P-: (יש בסביבה שלי אמהות שנראה כאילו כל העניין הזה בא להן ממש בקלות).

_הבעיה שלא תמיד אנחנו מבהירים לעצמנו מהו הגבול
זו הבעיה_
גבול לדעתי היא מילה בומבסטית מידי.
תחשבי לשניה ותקבלי תשובה אמיתית = ראש ובטן יחד:
הולך עם אימא לעבודה? כן-לא.
מקבל סוכריה מהמכולת? כן-לא
לא מתלבש? כן-לא.
יהיה לך מאוד שקט וברור.
הבכי מוציא אותך מהאיזון.
תתחילי עם תשובות ברורות לעצמך מיד שהדרישה עולה, הבכי לאט יתארגן לעצמו.
חוץ מזה, אני לפעמים אומרת לבת שלי - למה ליילל? את יכולה לבקש את אותה בקשה בטון אחר? אני מבטיחה לך שאתייחס אליה ואפילו תקבלי מה שתבקשי. היללות האלו באמת מוציאות קוצים.

_ללמוד להסתדר עם מה שיש. לדעתי זהו "שיעור" חשוב שכלל לא מצביע על חוסר רגישות שלך.
שיט, כבר מגיל כזה??_
הוא לא יבקש פתאום מיליון דולר, נכון ? אז לגילו הוא מבקש - צעצוע, ארטיק, ללכת עם אימא לעבודה... קפיש?

אחרי כמה דקות חזרתי אליו נטולת כל רגשי אשמה/רחמים אמרתי לו שהיום הוא לא בא עם אמא לעבודה, הוא מתלבש ברגע זה ואין מסטיק מהמכולת!!! אחרי יללות של עוד כמה דקות ספורות הוא פשוט הפסיק לבכות והתחיל לשתף פעולה.

קפיש?
קפיש D-:

אתמול הבטחתי לגדול שנראה פרק בסדרה (באינטרנט), בערב הייתי כל כך מותשת ואמרתי לו שנדחה את זה למחר, הוא שתק נכנס למיטה והתכסה עד הראש כשעברתי לידו שמעתי אותו מתייפח בשקט, את מה שהרגשתי באותו הרגע אני לא צריכה לתאר נכון?
ישר הוצאתי את הקטנצ'יק מהמחשב, קראתי לגדול, נשכבנו אחד ליד השני במיטה והתחלנו לראות את הסדרה, פתאום הקטנצ'יק קפץ למיטה ונשכב בין שנינו, הגדול התעצבן ואמר לי (המשפט הזה מהדהד לי עד עכשיו בראש) "עכשיו הוא גם לוקח לי אותך".

בלילה שכולם ישנו חשבתי הרבה על הסיטואציה הזו ופתאום הבנתי שכמה שהאמצעית היא אחת שלא מוותרת ודורשת את שלה בכל מיני דרכים (בכי ויללות בעיקר) וכמה שקשה לי איתה, בסופו של דבר זה הכי קל, אני לא צריכה לדאוג לה כל הזמן, היא דואגת לעצמה יופי.
חני בונה אומרת לי כל פעם שאני צריכה להודות על הילדה הזו היא פשוט מתנה "שדואגת" להחזיר אותי למסלול בכל פעם מחדש (תרגום חופשי של המילים שלה).

הגדול בגלל שהוא מופנם וכמעט ולא מדבר על מה שמציק לו, לא הרגשתי שגם הוא צריך אותי, פשוט "שכחתי" ממנו.

נועה בר את מסבירה את הדברים מאוד יפה @} מסכימה איתך לחלוטין.
די לאחרונה גם אני התחלתי לתרגל לא לכעוס על הבכי שלהן כשהן לא מקבלות מה שהן רוצות עכשיו - מאותן סיבות שהזכרת למעלה - ולהפתעתי הרבה יש הפנמה מהירה וקבלת הדין. הן מרגישות שאמא שלמה עם זה ואם אמא שלמה - אז ככה הדברים צריכים להיות כי הן סומכות עלי.

אחרי כמה דקות חזרתי אליו נטולת כל רגשי אשמה/רחמים אמרתי לו שהיום הוא לא בא עם אמא לעבודה, הוא מתלבש ברגע זה ואין מסטיק מהמכולת!!! אחרי יללות של עוד כמה דקות ספורות הוא פשוט הפסיק לבכות והתחיל לשתף פעולה.

@}

חוץ מזה, אני לפעמים אומרת לבת שלי - למה ליילל? את יכולה לבקש את אותה בקשה בטון אחר? אני מבטיחה לך שאתייחס אליה ואפילו תקבלי מה שתבקשי. היללות האלו באמת מוציאות קוצים.
כנ"ל

הגדול בגלל שהוא מופנם וכמעט ולא מדבר על מה שמציק לו, לא הרגשתי שגם הוא צריך אותי, פשוט "שכחתי" ממנו.
אוי! גם אצלי הקטנה מאוד דואגת לזכויותיה באסרטיביות רבה ואני תוהה באמת מה יקרה כשתצטרף אלינו השלישית. גם ככה אני מכה על חטא עם הגדולה ומנסה להתעניין כמה שיותר וללטף ולחבק בכל אפשרות כדי שהיא תרגיש שאמא פה ולא שכחתי אותה

אני לא צריכה לדאוג לה כל הזמן, היא דואגת לעצמה יופי.
נדמה לי שזה מה שניסו לרמוז לך כאן למעלה. אולי כדאי שכל אחד ילמד לדאוג לעצמו (כולל את

) ?
העניין סה"כ הוא להפריד את הבכי מהטקסט.
מה את/ה רוצה? האם זה אפשרי עכשיו? אם לא עכשיו מתי? זה משהו די נקי (בלי רגשות) אפשר-אי אפשר.
אין כאן האשמות, כעסים, בכי...

קשה לי לאכזב אותו, קשה לי לראות את הבעת הפנים שלו כשהוא מאוכזב
את רק בנאדם (במקרה ולא שמת-לב

) זה לא נורמלי להיות 100% בסדר עם כולם בכל רגע ועוד עם 3 ילדים, וכמובן עם עצמך ועם זוגך.
איפה? איפה קיימת האיש/ה הזו שיכולה לא לאכזב אף אחד?
והאם זו אחריותך לקחת את האכזבות של כולם עלייך ?

חג שמח @}

אל המשפטים האלו בשיחה שלך עם עירית

כדאי לך לדעתי לחזור מתישהו

(מכיוון שהבלוג מאוד ארוך והמון מילים חשובות נאמרות בו לדעתי ) החלטתי להדגיש אותן עבורך.
מה את רצית ולא קיבלת?
הבנה הכרה וסיפוק של הרגשות והצרכים שלי (אני מדברת על הילדות)
מה מפחיד אותך ביחס לעצמך?
שבאיזשהוא שלב הרגישות שלי בקשר לצרכים/רצונות/רגשות שלו יילכו ויעלמו, כבר עכשיו עם הגדולים אני מוצאת את עצמי מבטלת (לפעמים) את הרגשות/צרכים/רצונות שלהם.

נדמה לי שזה מה שניסו לרמוז לך כאן למעלה. אולי כדאי שכל אחד ילמד לדאוג לעצמו
אוקיי אבל הגדול שלי אם אני לא אהיה מספיק רגישה כדי לקלוט מה עובר עליו הוא (כמעט) לעולם לא יבוא ויגיד לי שמשהו מפריע לו, ואני חושבת שבתור אמא זו האחריות שלי לדאוג לזה, זה האופי שלו ואין הרבה מה לעשות בקשר לזה.

והאם זו אחריותך לקחת את האכזבות של כולם עלייך ?
שאלה מכשילה לא?

הבנתי את מה שאת מנסה להעביר.
רק אם מתאים לך, כמובן
מתאים, תודה על התזכורת.

וואו, איזה דף מדהים ונפלא. איזה אתר זה, שיש בו דפים כאלה, ואיזה אנשים טובים, שבאמת תורמים תרומה משמעותית לחיים וללב של כל מי שקורא

אתמול ישבתי באמצע בין הבנות באוטו וכרגיל הרגשתי איך הן מודדות אחת לשניה חלקים ב'טריטוריה' אמא וכמה תשומת כ"א מהן מקבלת - מה שגורם להן לדבר בלי הפסקה ובו זמנית איתי ואלי שאני יכולה להשתגע! וחשבתי לתומי - איך הטריטוריה אמא תתחלק בין 3???? הרי 'המלחמה' רק תחריף ביניהן!

הגדול בגלל שהוא מופנם וכמעט ולא מדבר על מה שמציק לו, לא הרגשתי שגם הוא צריך אותי, פשוט "שכחתי" ממנו.
מוכר.
האמצעית שלי פעם אמרה לי שהיא ויתרה מראש כי בבית היו יותר "מסכנים" ממנה ולהם "הגיע יותר" . ותנחשי מי היה המקור ל"תחרות המסכנות"?
את זה היא אמרה לי כאשר ביקשתי ממנה לספר לי איך היא הרגישה בבית.
הצעה: שתפי את הגדול במחשבות שלך ותבקשי את עזרתו. וגם: אולי תסכמו על זמן מסויים שרק שניכם נמצאים יחד?
אהבה

מה שגורם להן לדבר בלי הפסקה ובו זמנית איתי ואלי שאני יכולה להשתגע! וחשבתי לתומי
אוי כמה מוכר.
איך הטריטוריה אמא תתחלק בין 3???? הרי 'המלחמה' רק תחריף ביניהן!
לא יכולה לעזור לך בזה, אני עדיין בתוך התהליך.....

את זה היא אמרה לי כאשר ביקשתי ממנה לספר לי איך היא הרגישה בבית.
איזו אמא נפלאה את, איזה כיף לבת שלך שאת משדרת לה חוזק ושאת יכולה/מסוגלת לשמוע את זה.

שתפי את הגדול במחשבות שלך ותבקשי את עזרתו.
וואלה אני אנסה את זה.

אולי תסכמו על זמן מסויים שרק שניכם נמצאים יחד?
דווקא הצעתי לו שנלך רק שנינו ללמוד טניס פעמיים בשבוע, הוא דחה את ההצעה, אולי אני צריכה למצוא משהו שיהיה יותר אטרקטיבי בשבילו.

אהבה
בחזרה

שליחה על ידי מי_מה* » 24 מאי 2007, 22:08

קוראת כאן בשקט כבר די הרבה זמן (בשקט יחסי, כי מאחורי הגב אני מספרת עלייך וממליצה על הדף הזה לכל חברותי האמהות!) וגם אני מלאת התפעלות והערכה לתהליך שאת עוברת, למחויבות שלך לתהליך, לשיתוף ולליווי המרגש של עירית לוי .
בקשר לזה: שתפי את הגדול במחשבות שלך ותבקשי את עזרתו , יש לי משהו לשתף בו. פטנט שעובד אצלנו (גם שלושה ילדים, גילאים כמעט שבע, ארבע, ושנתיים וחצי )הוא שאני נותנת אחריות. למשל בנסיעה, מתחילים לריב מי ישב איפה או מנסים לבדוק
איך הטריטוריה אמא תתחלק בין 3 ואז אני ממנה את הבכור לאחראי נסיעה. זו השניה שבה חל מהפך. הוא נהיה רציני ואחראי, שואל את אחיו הקטנים למה הם זקוקים, הם מצידם נמלאים קשב ורצון לשתף פעולה עם האחראי שלהם, ואני נוהגת בראש שקט .
מה שקשה הוא לזכור את הפטנט הזה במצבים בהם אני נגררת לתוך הריב שלהם או לחוסר השקט, אבל כל דבר משתפר עם תירגול...

וואו מי מה תודה.

אני ממנה את הבכור לאחראי נסיעה. זו השניה שבה חל מהפך. הוא נהיה רציני ואחראי, שואל את אחיו הקטנים למה הם זקוקים,

הממ, לא חושבת שיעבוד עם הגדול שלי, הוא אוהב את השקט שלו אבל את יודעת מה? שווה לנסות.

מה שקשה הוא לזכור את הפטנט הזה במצבים בהם אני נגררת לתוך הריב שלהם או לחוסר השקט,
ספרי לי על זה P-:

מוסיפה עוד תודות, התפעלות ואהבה לדף המחכים והמדויק הזה.
וגם וואו, איזה דף מדהים ונפלא. איזה אתר זה, שיש בו דפים כאלה, ואיזה אנשים טובים, שבאמת תורמים תרומה משמעותית לחיים וללב של כל מי שקורא

תודה על כל המחמאות.

כבר שבועיים שהכל הולך אצלנו ממש צולע,ידעתי ש "הבעיה" ו "הפתרון" הם אצלי אבל לא ידעתי בדיוק מה הם, לא רציתי להתעמק בזה כל כך והמשכתי לזרום עם המצב. היום זה הגיע למצב שכבר לא יכולתי לסבול את זה ושברתי את הראש שלי כדי להבין "מה לעזאזל קורה בבית הזה בשבועיים האחרונים?". פתאום הבנתי, הבנתי שאני מרגישה חוסר, חוסר בזמן לעצמי, חוסר בחברה/ות.

הכל התחיל בנקודת מפנה אדירה ביחסים עם הבן זוג, הזוגיות שלנו הגיעה למקומות שרק חלמתי עליהם (או קראתי עליהם

) כבר שלושה חודשים שהזוגיות פורחת היית ב "היי" מכל העניין והיה לי כל כך כיף איתו שלא הרגשתי צורך בעוד משהו, בתקופה האחרונה נכנסנו לשגרה (מבורכת, מקסימה ומדהימה אבל בכל זאת שגרה) והייתי כל כולי בתוכה וכל כך התרגלתי אליה עד ששכחתי שיש עוד דברים "בחוץ" חוץ מהזוגיות.
אז דבר ראשון שעשיתי זה להרים טלפון לשתי חברות ולקבוע פגישה (היינו צריכות לפתוח יומנים כדי לקבוע P-: ) וכבר הרגשתי איך אני מתחילה לנשום שוב.

עוד עניין שהשפיע על המצב זה "שפתאום" הילדים שלי גדלו, פתאום בבת אחת הם השתנו לי, הלכתי עם הגדול לקנות בגדים היום, ועל הדרך נכנסנו לסטימצקי (הילד מאוד אוהב ספרים) במשך כל הזמן שבילינו בחנות הבגדים ובחנות הספרים, דיברנו קשקשנו החלפנו דעות ופתאום הרגשתי שאני מנהלת שיחה עם נער בן 16 ולא עם ילד בן 10.

נשמע נהדר @}
גם הגדולה שלי בת 10 ועשתה קפיצת התבגרות גדולה פתאום וגם קוראת המון ספרים פתאום. אבל זה עדיין לא מפריע להן לריב עלי

כל אחת רוצה 100% אמא לעצמה והקטנה, בת 4, שהיא אסרטיבית ועקשנית ביותר זוכה בדר"כ. אז מה יהיה עם השלישית????

טוב, אז הזוגיות קבלה תפנית של 180 מעלות אבל כרגיל זה חייב לבוא על חשבון משהו אחר.
מרוב שאנחנו (הבן זוג ואני) מחכים לבלות זמן שקט בערב (בעבר, אם היה יוצא לנו לשבת קצת ביחד אז טוב, אם לא היה יוצא לנו, אז גם כן טוב.)
אז הבן זוג עצבני, רוצה שהם כבר יסיימו לאכול להתקלח וילכו כבר לישון, העצבים שלו והקשיחות שלו לגבי הילדים גורמת לי להיות יותר מדי רכה איתם ואז נוצר בבית כאוס אחד גדול.
הוא גם נורא רוצה לעזור לי, אז כשהוא רואה שהם משגעים אותי או שאני עייפה אז שוב הוא מתחיל עם הקשיחות הזו, מנחית עליהם פקודות, הוא יעשה הכל כדי שיהיה לי יותר קל.
אז נוצר מצב שאני מאשימה אותו שהוא קשה מדי עם הילדים, הוא טוען שהוא חייב להיות קשה כי אני מאוד רכה איתם והם מאבדים כיוון ועושים כל מה שהם רוצים, ואני טוענת בחזרה שאני רכה מדי איתם כי הוא קשה מדי איתם, בקיצור נוצר "לופ" כזה שאני לא יודעת איך לצאת ממנו.

אתמול דיברנו על זה קצת והצעתי לו שנעשה נסיון ונלך לפי הדרך שלי במשך שבוע אחד ונראה מה יהיה, הוא לא הגיב P-:
רעיונות? עצות? הזדהות?

אז מה יהיה עם השלישית????
המממ יהיה קשה אבל יהיה גם כיף אדיר (אין אין על הילד השלישי!)

מזכיר לי את התוכנית של סופר נני שהייתה בערוץ 2, שההורים היו נורא קשוחים עם הילדים והיא לימדה אותם שהמקלחת וההכנה לשינה קורים הרבה יותר מהר עם חמלה ותוך כדי משחק מאשר בקשיחות והוראות צבאיות בנוסח 'קדימה! קדימה!.
כשההורים חזרו להיות בעצמם יותר ילדים אבל עם גבולות ברורים האווירה השתנתה תוך יומיים!!!! והילדים שיתפו פעולה בשמחה.
תודה על העידוד @}

שרון ס הרעיון שלך נשמע לי קצת בעייתי (אצלנו לפחות) כי אז בימים שהבן זוג אחראי על סיום היום הוא ימשיך עם היחס הזה אליהם ואני לא מוכנה בשום פנים ואופן להסכים (או לשתוק) מול ההתנהגות הזו שלו.

מה שבאמת אני רוצה לעשות זה לחנך/לשנות אותו P-:

מה שבאמת אני רוצה לעשות זה לחנך/לשנות אותו טוב,את בעצמך יודעת שזה לא העיניין.
אולי פשוט לקבל אותו,לתת לו לפעול בדרך שלו,את ממשיכה במה שאת מאמינה.הילדים כבר יודעים לעשות את ההפרדה,אמא מרשה כך ואבא לא.
בסך הכל הוא מנסה לעזור,והוא עושה את זה הכי טוב שהוא יודע.

אולי כשהוא מטפל בהם את נעלמת (את יודעת,לעשות הליכה,לקנות משהו,או להסגר בחדר ולא לשמוע כלום)
העיקר שלא ירגיש את הביקורת הסמויה או הגלויה,אחרת תשארי לבד להתמודד כי הוא יבין שמה שהוא עושה "לא בסדר" והוא עלול לפרוש מהניסיון לעזור בבית.

והוא עושה את זה הכי טוב שהוא יודע.

סליחה בננות, ומי אמר שאנחנו יודעות יותר טוב מהם? האם לא גם אנחנו בסך הכל מגששות באפלה ומנסות כמיטב יכולתינו?
הפתרון היחיד שעבד אצלנו זה לא להתערב, פשוט למדתי בכח לסתום את הפה, והנה פתאום הוא התרכך, והתחבר הרבה יותר לילד.

אני חושבת שהורים חייבים לשדר חזית אחידה. זה ממש מפחיד שאמא ואבא מתווכחים מעל הראש מה יותר טוב לילד, ומי יותר צודק.

אמא לשלושה , איזה כיף לך! ירח דבש שני זה ממש חלום, יש אנשים שלא זוכים לראשון. תהני מהזמן המתוק הזה עם בעלך, את כל כך ראויה לו!

מעניין לקרוא את זווית הראיה שלכן על כל העניין, פתאום הרעיון של שרון ס נראה לי די טוב.

הפתרון היחיד שעבד אצלנו זה לא להתערב, פשוט למדתי בכח לסתום את הפה
זה קשה לכן אנסה את הרעיון של ציפ ציף
_אולי כשהוא מטפל בהם את נעלמת.

אמא לשלושה , איזה כיף לך! ירח דבש שני זה ממש חלום, יש אנשים שלא זוכים לראשון. תהני מהזמן המתוק הזה עם בעלך, את כל כך ראויה לו!
תודה יקירתי, אכן חלום

במסגרת שיפור הזוגיות את יכולה לספר לבעלך קצת על הילדות שלך ושהוא יספר לך על שלו.
יכולה להיות לכך השפעה גם בכיוון הילדים שלכם.
אהבה

מה עם פשוט לדבר על זה ביניכם? להגיד לו את דעתך כיצד את רואה איך הילדים חווים את זה? דיאלוג @}

מה שבאמת אני רוצה לעשות זה לחנך/לשנות אותו

בסך הכל הוא מנסה לעזור,והוא עושה את זה הכי טוב שהוא יודע
גם אני חושבת ככה. "להעלם" זו אופציה אחת, ולאפשר לו "להתגלח" וללמוד את היחס הנכון לילדים זו דרך נוספת, קצת יותר איטית וקשה אבל לטווח ארוך נראית לי משתלמת.

תוכלי לתת לו "ניסוי" ולבקש ממנו למדוד כמה זמן לוקח לו להזיז אותם בקשיחות וכמה בכייף ובנחמדות

אני קולטת אותו פשוט מנסה לזרז עיניינים כדי להגיע למפגש איתך , וזה מקסים בעיני, את הלחץ שלו את יכולה להרגיע בכך שתבטיחי לו שהזמן שלכם "לא בורח" רק קצת מתעכב.. והוא יפוצה בשמחה אם רק יהיה קצת סבלני

במסגרת שיפור הזוגיות את יכולה לספר לבעלך קצת על הילדות שלך ושהוא יספר לך על שלו
את זה עשינו כבר מזמן, אני יודעת כל פרט ופרט על הילדות שלו. (וזה מה שנתן לי את הכוח להמשיך בזוגיות הזו).
להגיד לו את דעתך כיצד את רואה איך הילדים חווים את זה?
אף פעם לא הראיתי לו את הצד של הילדים בעניין הזה, רעיון נפלא, מעניין איך הוא יגיב לזה.

אני קולטת אותו פשוט מנסה לזרז עיניינים כדי להגיע למפגש איתך , וזה מקסים בעיני
גם בעיני, בגלל זה כל כך קשה לי עם העניין הזה.

אתמול דיברנו על זה קצת והצעתי לו שנעשה נסיון ונלך לפי הדרך שלי במשך שבוע אחד ונראה מה יהיה, הוא לא הגיב
מניסיוני, כש"הוא לא מגיב" זה במקרים רבים אומר שהוא מסכים... (-:
אבל לא בטוח שזה תקף לגבי הזוגי שלך.
מה שכן, אינסטינקט הפליי ליידי שלי התעורר (-; ואני חייבת לשאול: מה באמת מתרחש שם? בטוח שאם הייתי רואה את ההתנהלות הייתי מזהה איפה אתם מתבלגנים עם המקלחת ולישון והייתי יודעת להציע מה אפשר לשפר.
אצלנו, שמתי לב שברור לגמרי מתי הימים מסתיימים "כמו שצריך":
כשאני בפוקוס!
כשאני שם, בתשומת לב מלאה על הערב, ובמשימות ברורות. לא נגררת על שום דבר אחר.
זה אומר:
ארוחת הערב על השולחן בזמן.
כשכל ילד גומר לאכול, אני בתשומת לב אם הם רוצים עוד משהו. שלי הרבה פעמים גומרים, יורדים מהשולחן, אנחנו עוד אוכלים, אחרי שגומרים הכל ומורידים כלים והכל - פתאום הם נזכרים שהם עוד רעבים, בדיוק כשכבר שולחים אותם לאמבטיה. אז כדי להקדים תרופה למכה, אם אני בפוקוס אני ישר מכוונת "עוד משהו לאכול?"
אם אומרים לי "לא" - אז יופי, עכשיו להיכנס לאמבטיה. יש להם הכנות והם מתחילים.
אני עוזרת, אני לוקחת את הקטן, אני מכוונת, אני שם, בתשומת לב.
כי אם לא, הגדולה איכשהו תתיישב עם ספר על הספה אפילו שהיתה כבר בדרך להתרחץ, הקטן יתחיל "בדיוק" לשחק במשהו שכבר הוחזר למקום, אני עוד לא גמרתי לאכול (או יותר גרוע: הלכתי לעשות "רק עוד משהו דחוף במחשב") וגם הבנזוג יתרום את שלו בהיסחפות בזה שייתיישב מול הטלביזיה/המחשב ומשם יצעק פקודות שלא בדיוק יעזרו P-:
כשאני בתשומת לב, שני הילדים משתפים פעולה ברצון. הגדולה אוהבת שרוחצים אותה, הקטן אוהב לשחק באמבטיה (אז הוא יכול להיכנס ולשחק שם בדלי כמה דקות, ואני שמה טיימר שכשהוא מצפצף אני באה לרחוץ ולהוציא), ומהר מאוד הם מוכנים לשינה.
וכשאני בתשומת לב, ועושה מה שצריך לקדם את התהליך, אז הזוגי הולך לרחוץ כלים ולפנות כשאני רוחצת את הילדים, וככה מוסיף לאווירה של הפעילות ונשאר לי רק להבריק את הכיור ולהתרחץ בעצמי (-:

עירית_לוי

יקירתי,
נפלת בפח הישן, המוכר (והטוב

) של לנסות לשנות אותו, לתקן אותו, להאחז בציפייה ש הוא ישתנה, ולהיות מתוסכלת כאשר הוא לא מסכים לעבור מקצה שיפורים

(נא לקרוא בחיוך).

נכון, אז הפעם יש לך הצדקה מצויינת לכך שנדרש ש הוא ישתנה, ושהדרך שלך היא "נכונה" יותר, ושיש ילדים קטנים שמשלמים גם הם מחיר ("נכונה" במרכאות למרות שאני חולקת איתך את אותה הגישה, כידוע לך).

אבל למרות המעטפת הצודקת של הדרך הנכונה אני מציעה לך להביט על כל זה לרגע מהצד, ולראות שמה שיש שם בבסיס זה אדם אחד שמצפה שאדם אחר ישתנה כדי שהוא, האדם הראשון, יהיה מרוצה, מסופק ושלו. אדם אחד שחודר לאדם השני לעניינים ומנסה לעשות בהם כבשלו.

אני מציעה, כרגיל, להחזיר את הפוקוס פנימה, לעצמך. כל חיכוך כזה עם המציאות, עם האנשים האחרים בחייך הוא הזדמנות בשבילך לגדול, הוא הזדמנות בשבילך להכנס פנימה ולהתחבר מחדש אל עצמך, אל העוצמה הגדולה שבתוכך. שימי לב שהישארות במצב הנוכחי רק מחלישה אותך. מכל הבחינות.

אני מציעה, אם כך, לקחת צעד אחורה ולשחרר. לא לוותר על אמונותייך ולא על מי שאת כאם, אלא לשחרר. בשלב ראשון, לשחרר כל ציפייה ממנו.
אפשר לומר הרבה דברים בזכות השחרור, אבל בואי נתחיל מהדבר הפשוט ביותר, מהמנגנון שכבר חווית כמה וכמה פעמים במערכת היחסים המשפחתית שלכם, והוא - שככל שאת מתנגדת למשהו, להתנהגות של בן זוגך במקרה זה, וככל שאת לוחצת שישתנה, כך הוא מתעצם ומתקבע.

את מתעקשת לשנות שם משהו בכוח. אני אומרת - לא בכוח. באהבה.

איך באהבה?

למשל, להסתכל ולראות כמה אהבה הוא מבטא אלייך ואל כל בני המשפחה בדרכו הנוכחית. כמה אהבה ואכפתיות ודאגה. תסתכלי על זה לרגע, לא רק באמצעות הרציונל, אלא תנסי ממש לחוות את האהבה שמגיעה ממנו ותראי מה יעלה בך. מי יודע. אולי אפילו תרגישי צורך לומר לו באותו רגע איזו תודה קטנה על כל האהבה הזאת (במקום להציע לו "שבוע שבוע אבל-קודם-שבוע-בדרך-שלי")

.

למשל, להסתכל עלייך (באהבה ובקבלה בבקשה!) ולראות מה עוד מסתתר שם מאחורי הצורך לתת לילדים שלך את הטוב ביותר. זה יכול להיות צורך להיות צודקת יותר, או טובה יותר, זה יכול להיות צורך לשמר את המוניטין שלך כהורה המכיל והטוב לעומת ההורה הלא-מכיל (באמצעות מאבק שכבר ראינו שרק מעצים את הפער ולא מצמצם אותו), זה יכול להיות כל מיני דברים. תסתכלי בכנות פנימה ותראי מה יש שם. ותני מקום לכל הדברים הללו. הם חלק מהדבר המדהים הזה שהוא את.

מה דעתך?

עירית_לוי

(אני רואה עכשיו שיש לי שיחה לא סגורה איתך מהסיבוב הקודם של הדיון, בגלל אי נוכחותי לאחרונה בעולם הוירטואלי. אנסה להכנס שוב בלילה ולהוסיף).

הרבה פעמים גומרים, יורדים מהשולחן, אנחנו עוד אוכלים, אחרי שגומרים הכל ומורידים כלים והכל - פתאום הם נזכרים שהם עוד רעבים,

כי אם לא, הגדולה איכשהו תתיישב עם ספר על הספה אפילו שהיתה כבר בדרך להתרחץ, הקטן יתחיל "בדיוק" לשחק במשהו שכבר הוחזר למקום, אני עוד לא גמרתי לאכול (או יותר גרוע: הלכתי לעשות "רק עוד משהו דחוף במחשב") וגם הבנזוג יתרום את שלו בהיסחפות בזה שייתיישב מול הטלביזיה/המחשב ומשם יצעק פקודות שלא בדיוק יעזרו
אז ככה בדיוק נראית שגרת הערב שלנו יום יום.

_כשאני בפוקוס!
כשאני שם, בתשומת לב מלאה על הערב, ובמשימות ברורות. לא נגררת על שום דבר אחר_
ככה עשיתי הערב (הבן זוג היה פאסיבי עקב כאבי שיניים) והכל זרם נפלא, הם אכלו בזמן התקלחו בזמן ובשעה שמונה וחצי בא לציון גואל

הם אכלו בזמן התקלחו בזמן ובשעה שמונה וחצי בא לציון גואל אמן

ולראות מה עוד מסתתר שם מאחורי הצורך לתת לילדים שלך את הטוב ביותר
טוב, ת'אמת בהתחלה עצבנה אותי השאלה הזאת שלך, אבל אחרי שחשבתי עליה כמה שעות טובות הבנתי שהצורך הוא "לשמר את המוניטין שלך כהורה המכיל והטוב לעומת ההורה הלא-מכיל", אבל לא רק, אני באמת מאמינה שיש נזק נפשי לילדים כאשר מתנהגים אליהם בצורה כזו.

חוץ מזה מסכימה עם כל מה שכתבת, אלו לא דברים חדשים לי (כידוע לך

) כנראה ההפסקה מהאימון מתחילה להראות את אותותיה

ליישם אותם יהיה קצת קשה אבל אתחיל קודם כל ב "לקחת צעד אחורה ולשחרר".

המרגיעון שיצא לי "זה לא נגדך, זה בעדי" D-:

_כשאני בפוקוס!
כשאני שם, בתשומת לב מלאה על הערב, ובמשימות ברורות. לא נגררת על שום דבר אחר
ככה עשיתי הערב (הבן זוג היה פאסיבי עקב כאבי שיניים) והכל זרם נפלא, הם אכלו בזמן התקלחו בזמן ובשעה שמונה וחצי בא לציון גואל_
פעם ענת גביש כתבה כאן משהו כמו "איצטדיון שלם התרומם וצעק לי בתוך הראש: ייייייייייייייייישששששששששש!"
D-:

עירית_לוי

הבן זוג היה פאסיבי עקב כאבי שיניים
אין מקריות בחיים

.

אבל לא רק, אני באמת מאמינה שיש נזק נפשי לילדים כאשר מתנהגים אליהם בצורה כזו.
נכון.
אבל זו לא הנקודה המרכזית פה וזו כן הנקודה שתוקעת אותך במקום ושמחלישה אותך.

אם את כבר הולכת בכיוון של טיעונים על "נזק", את מוזמנת לבדוק גם מהן ההשלכות של דפוסי הפעולה הנוכחיים שלך על הילדים, וכן, מה עשויה להיות ההשפעה עליהם של שחרור מצידך. תחשבי לרגע איזו מתנה זו לגדול תחת כנפיה של אם שמעניקה לבן הזוג שלה חופש להיות לגמרי מי שהוא. תארי לך שאת היית גדלה כך.

אבל את יודעת מה? כל טיעון מסוג שכזה (בין אם זה טיעון על נזק ובין אם טיעון על תועלת) יהיה עוד ניסיון לשלוט בתוצאות. הרי לא משנה כמה תשתדלי, מה תעברי, כמה תתאמני וכמה תצמחי - הילדים שלך לא יוכלו לצאת כמו לפי הזמנה, לפי ההזמנה שלך. והם גם לא אמורים לצאת ככה. אין דבר כזה.

שימי לב שיש מכנה משותף בין הניסיון לשלוט בהתנהגות של בן הזוג לבין הניסיון לשלוט באיך יצאו הילדים. שני הנסיונות הללו בלתי אפשריים בעליל, שניהם גורמים לך לסבל וזוללים ממך אנרגיה. אני לא אומרת לפרוק כל עול ולהזניח, אני כן אומרת להתמקד בעצמך ולא באחרים. וגם זה, כאמור, באהבה, ולא בכוח.

מרתק!!!

עירית_לוי

משהו נוסף שרציתי לכתוב ושכחתי:

כנראה ההפסקה מהאימון מתחילה להראות את אותותיה
לא הייתי הולכת לשם.
נדמה לי שזו צורת התייחסות שמקטינה אותך. מקטינה מכיוון שיש בה הנחה סמויה (או לא סמויה) שאת לא בסדר ושאת זקוקה למשהו חיצוני לך שיתקן אותך ושישפר אותך.
ואת לא. בפירוש לא.

זו הבנה שנדרש לתת לה לחלחל פנימה ולתפוס את מקומה של התפיסה האוטומטית של "אני לא בסדר".

את יכולה, במודע, להתחיל לפתח "אלרגיה" או "רגישות" לצורת התייחסות מחלישה. מחלישה כלפי עצמך וכלפי אחרים. ב"אלרגיה" אני מתכוונת לכך שלא תוכלי לשמוע צורת התייחסות כזאת מבלי שזה יצרום לך באוזן, מבלי שזה ירגיש לך לא נכון ולא טוב עבורך. וכתהיה לך הרגישות הקבועה הזאת, את בעצמך תדעי לשים לב, ואת בעצמך תדעי לעשות את הסוויץ'. ואז תראי שאת לא צריכה אף אחד מלבד את עצמך

.

עירית, קראתי אותך וזה היה כמו רענון בשבילי, לכן כתבתי
כנראה ההפסקה מהאימון מתחילה להראות את אותותיה

בכל תקופת האימון הכל הלך די טוב, זכרתי להחזיר את עצמי לפוקוס די מהר, בזמן האחרון אני פשוט שוכחת, מרגישה שאני מגדלת את הילדים בשיטת "האינסטנט", והבן זוג עם ההתנהגות הזו פשוט (איך שאת תמיד אומרת) מעמיד לי מראה מול הפרצוף ומה אני אגיד לך? אני לא אוהבת את מה שאני רואה P-:

תחשבי לרגע איזו מתנה זו לגדול תחת כנפיה של אם שמעניקה לבן הזוג שלה חופש להיות לגמרי מי שהוא.
כעיקרון אני מסכימה עם הרעיון הזה, אבל מה עושים כאשר הבן זוג מתערב באינטרקציה שלי עם הילדים? לפעמים לא הולך איתם בקלות אז אני מנסה כל מיני שיטות כדי להגיע להבנה/הסכמה הדדית איתם והוא פשוט מתערב, מנחית פקודה ומשאיר את כולנו עם טעם מר בפה.

עירית_לוי

בכל תקופת האימון הכל הלך די טוב, זכרתי להחזיר את עצמי לפוקוס די מהר, בזמן האחרון אני פשוט שוכחת, מרגישה שאני מגדלת את הילדים בשיטת "האינסטנט",
תשמעי, יקירתי, זה סימן שאת בנאדם.

ואני הולכת לתפוס אותך עכשיו במילה, וזה בכוונה:
את מכירה בנאדם אחד על הפלנטה הזאת שהוא בפוקוס כל הזמן? בתשומת לב עצמית כל הזמן? אני לא.
זאת הדינמיקה של התפתחות אישית. את מתקדמת, נעצרת, חוטפת איזו זפטה שגורמת לך לשים לב שנעצרת, ואז את מחליטה אם להתקדם הלאה או לחכות. ככה זה.

ולא בכוח בבקשה. לא תוך כדי הפעלת שרירים. את לא צריכה, לא אמורה, ולא חייבת להחזיר את עצמך לשום פוקוס.
כשדיברתי על לשחרר התכוונתי גם לשחרור שלך מול עצמך, לא רק מול האחרים. כלומר, תעזבי גם אותך. אל תהיי כל כך קשה עם עצמך במובן של "אני חייבת לעשות ככה וככה", אני חייבת להשתפר, אני חייבת להתאמן, אני חייבת להשאר בפוקוס. את לא. וכבר ראית שכאשר את באה לשנות משהו ממקום של "אני חייבת להשתנות" או "אני חייבת להיות X" או "אני חייבת ש-Y יקרה" - את במו רגלייך שמה לעצמך רגל

.

כי בדינמיקה כזאת שלך מול עצמך יש אנרגיה של אחיזה וציפייה וכיווץ ושליטה. כמה זמן בנאדם יכול להשאר בפוקוס??? איך אפשר לנשום כשאת בפוקוס כל הזמן?

. את לא יכולה ואת לא חייבת ואת גם לא צריכה. לא סתם אני מזכירה שוב ושוב את המימד של אהבה וקבלה וחמלה ורכות מול עצמך. רק אנרגיה כזאת, אנרגיה של אִפשור ואהבה אמיתית כלפי עצמך, יכולה להוביל לצמיחה.

אז האם את מוכנה לקבל באהבה (!), ולא בפחות מזה, את השיכחה שלך? את ה"אינסטנט" שלך? את כל הטוב ואת כל הרע (אם יש דבר כזה בכלל "טוב" ו"רע", אבל לא נכנס לזה כרגע)? את האנושיות שלך? את כל כולך? האם את מוכנה?

אבל מה עושים כאשר הבן זוג מתערב באינטרקציה שלי עם הילדים?
האם תוכלי לתאר סיטואציה כזאת בפירוט?
מה הילדים עשו, מה את אמרת להם, מה בדיוק הוא אמר, איך הגיבו הילדים אליו, איך את הגבת אליו. האם "הטעם המר" נשאר רק אצלך או גם אצל הילדים (ואם גם אצל הילדים, האם את יודעת בוודאות שאכן כך?)

האם תוכלי לתאר סיטואציה כזאת בפירוט?
בבקשה:
אני: ע' הגיע הזמן למקלחת.
ע' : תכף תוכנית הטלויזיה מסתיימת ואני נכנסת.
אני: ( 10 דקות אחרי שתוכנית הטלויזיה הסתיימה) מה עם המקלחת? (או לחלופין) התוכנית הסתיימה כבר.
ע' : תכף, לא עכשיו, למה אני ראשונה?
אני עוד לא מצליחה לחשוב מה לומר לה (ועד עכשיו אין לי מושג מה לענות לה)
והבן זוג: עכשיו למקלחת! בלי ויכוחים! ברגע זה!
ע': (בקריזה רצינית על סף בכי) לא רוצה, לא בא לי, למה אני ראשונה? (פה היא כבר בוכה)
הבן זוג: כי ככה אמרתי, קדימה למקלחת!!!
ע': נכנסת למקלחת תוך כדי בכי נתינת כאפה לקטנצ'יק וטריקת דלת.
אחרי סיטואציה כזו אז השניים האחרים נכנסים להתקלח בלי בעיה.
בכל הזמן הזה אני או מדברת אליו בשקט בלי שהילדים ישמעו או שאני שותקת או שאני מנסה לשכנע אותה בעדינות להיכנס להתקלח.

כשדיברתי על לשחרר התכוונתי גם לשחרור שלך מול עצמך, לא רק מול האחרים. כלומר, תעזבי גם אותך. אל תהיי כל כך קשה עם עצמך במובן של "אני חייבת לעשות ככה וככה", אני חייבת להשתפר, אני חייבת להתאמן, אני חייבת להשאר בפוקוס. את לא.

טוב נורא קשה לי לשחרר את עצמי, כשזה לתקופה קצרה וכשאני מודעת לזה אז אין לי בעיה אבל כשהמצב נמשך הרבה זמן ופתאום אני "מתעוררת" ועוד בלי טיפת אנרגיה כדי לחזור לעצמי אז זה נורא נורא קשה.

וחוץ מזה שמתי לב שלסביבה שלי יש יותר מדי ציפיות ממני, "הלכת לקורס של מכון אדלר, קראת 700 ספרים על גידול ילדים, עברת אימון להורות, את כל הזמן באתר הזה שלך ועדיין הילדים שלך מתנהגים ככה? ואיך זה שאת לא משתלטת עליהם? ותראי איך שהם לא מקשיבים לך, ממש לא מתאים לך, אני מתפלא/ת עלייך, הגזמת לגמרי הפעם, תעמידי אותו/ה במקום" אני יכולה להמשיך עם זה עד מחר בבוקר וזה לא ייגמר.

ואיך זה שאת לא משתלטת עליהם?
לילדים בדר"כ יש את האינטרסים שלהם

שליטה????!!!! לא בבית ספרינו!!! להקשיב לנו??? אל תצחיקי

אצלינו הקטנה מייבבת שהיא לא רוצה להיות ראשונה, אז אני מציעה שאני קודם ואפילו אחרי שאני מתרחצת אז היא מושכת את הזמן כדי להיות אחרי הגדולה, אבל מייבבת גם שהיא לא רוצה להיות אחרונה.
פעם הייתה ששה לכל הצעה של אבא להתרחץ איתו - כייף, צעצועים וקצף. אם הגדולה מסכימה לעשות איתה אמבטיה זו גם שמחה. היום, כשהיא מתחילה ויכוח כזה אני מבינה שהשעה מאוחרת מדי והיא כבר עייפה מאוד.
כשהגדולה מתעקשת לא להתרחץ - מפני שכנראה גם היא כבר עייפה - אז היא רק שוטפת רגליים ומצידי שתישן ככה. לא שווה על זה מלחמה.

עירית_לוי

טוב נורא קשה לי לשחרר את עצמי, כשזה לתקופה קצרה וכשאני מודעת לזה אז אין לי בעיה אבל כשהמצב נמשך הרבה זמן ופתאום אני "מתעוררת" ועוד בלי טיפת אנרגיה כדי לחזור לעצמי אז זה נורא נורא קשה.
אז אל.
אם קשה אז אל תשחררי.
זה לא אמור לבוא בקושי.
אל.
אני רצינית.

ותבדקי: אם זה בא בקושי, האם זה באמת שחרור? או אולי הפעלת שריר על עצמך במסווה של שחרור. שווה בירור.
תסתכלי על זה קצת.

וחוץ מזה שמתי לב שלסביבה שלי יש יותר מדי ציפיות ממני
מה את מאשימה את הסביבה בציפיות שלה ממך?
אלה הן פחות או יותר, בוריאציה זו או אחרת, הציפיות שלך מעצמך.

אם לא היית חולקת עם הסביבה ציפיות דומות, אז הציפיות שלה לא היו מציקות לך ככה. ההערות מבחוץ לא היו מזיזות לך. החוץ מהדהד עם הפְנים ונותן לנו אשליה שהחוץ הוא זה האחראי לאי הנוחות. קל ונוח יותר לראות זאת כך. אני מציעה שהפנים הוא זה שאחראי לכך.

עזבי אותם. חזרי לעצמך.

.

לגבי סיטואציית המקלחת ודומותיה -

הערה שלא קשורה ישירות להתנהלות מול הבנזוג: הייתי שוקלת את האפשרות להעביר אליהם (אל הילדים) את האחריות לכניסה למקלחת, בתוך מסגרת זמן שאת קובעת. אני מניחה שהם יפתיעו אותך עם פתרונות יצירתיים. זה יכול לעבוד בדומה לאחריות שהחזרת לידו של הבן הגדול בהתארגנות הבוקר. תבדקי איך את מרגישה עם זה.

לגבי הבנזוג:
אני יודעת שזה לא פשוט אבל לפחות בשלב הראשון לא הייתי עושה עם זה שום דבר. לא מדברת איתו בשקט כשהם לא שומעים, לא מנסה לשכנע אותם "ברכות", כקונטרה ל"טרוריסט"

.
כבר ראית שזה לא עובד. עשי עם העבודה עם עצמך ותראי מה יקרה בחוץ. אני מהמרת על ניסים ועל הפתעות.

הייתי שוקלת את האפשרות להעביר אליהם (אל הילדים) את האחריות לכניסה למקלחת
צריכה לחשוב על זה קצת, הרעיון מוצא חן בעיניי אבל היישום שלו יכניס אותי למתח כי אני לא כל כך סומכת עליהם בעניין הזה.

_לגבי הבנזוג:
אני יודעת שזה לא פשוט אבל לפחות בשלב הראשון לא הייתי עושה עם זה שום דבר_
עשי עם העבודה עם עצמך ותראי מה יקרה בחוץ

כבר יש לי נסיון עם הדרך הזו, ואני יודעת שאם אלך בדרך הזו אז הדברים יתחילו לזוז ולהסתדר, כעיקרון זה הדבר הכי פשוט וקל לעשות ואני לא מבינה למה אני כל כך מתנגדת אליה.

עירית_לוי

צריכה לחשוב על זה קצת, הרעיון מוצא חן בעיניי אבל היישום שלו יכניס אותי למתח כי אני לא כל כך סומכת עליהם בעניין הזה.
תנסי פעם אחת. מקסימום ילכו לישון יותר מאוחר ערב אחד, מקסימום ילכו לישון פעם אחת לא נקיים, מקסימום... (תבדקי מהו ה"מקסימום" הכי נורא בעינייך, מהו זה שלא מאפשר לך להרפות שם).

אם לאורך זמן זה לא יעבוד תמיד אפשר לחזור אחורה.

חשוב שתשימי לב שכאשר את עושה את זה (אם תעשי את זה), את באמת, מכל הלב, מעבירה אליהם את האחריות למקלחות. לא כמניפולציה ולא בכאילו.

כעיקרון זה הדבר הכי פשוט וקל לעשות ואני לא מבינה למה אני כל כך מתנגדת אליה.
אז אל תתנגדי להתנגדות

.
תהיי עם מה שיש עכשיו, עם ההתנגדות. עם מה עוד את יכולה להיות מלבד עם מה שיש?

וגם תסתכלי על זה קצת ואולי תצוץ לך תשובה ל למה ששאלת.

(תבדקי מהו ה"מקסימום" הכי נורא בעינייך, מהו זה שלא מאפשר לך להרפות שם).
אני כבר יודעת מהו "המקסימום" הזה אבל מעדיפה לשמור אותו לעצמי בינתיים.

וגם תסתכלי על זה קצת ואולי תצוץ לך תשובה ל למה ששאלת
מקווה שיצליח P-:}

ישבתי הערב עם שתי חברות, היה ממש כיף, קשקשנו פטפטנו רכלנו וקיטרנו (על הבני זוג כמובן

).
כשהן הלכו ישבתי לבדי וכל מיני מחשבות עלו לי בראש, הרגשתי שיש משהו שמציק לי בזמן האחרון אבל לא הבנתי מה, אחרי שעתיים של הרהורים ומחשבות גיליתי שחסר לי משהו ולא ידעתי מה, עכשיו הבנתי שאני מרגישה "תקועה", התפתחתי גדלתי וצמחתי בתקופה האחרונה, עכשיו "נתקעתי" ואני מרגישה צורך להמשיך לצמוח ולגדול מחפשת משהו שיעניין אותי, איזה קורס או סדנה, עצם המחשבה על החיפוש כבר מעירה אותי לחיים.

שמחה בשבילך על
עצם המחשבה על החיפוש כבר מעירה אותי לחיים.. קוראת אותך אפילו שלא משמיעה קול בזמן האחרון.
יש לי איזה רעיון בנוגע לסדנא אבל יש לי גם אינטרס בעניין אז אם בא לך - תכנסי לדף בית ותגידי ואם לא- בטח תקבלי פה המון רעיונות ותמצאי את הדבר המתאים.
שיהיה שבוע טוב טוב!

החופש הגדול הגיע והשנה הזו ממש נכנסתי להיסטריה (בדרך כלל אני כולי פורחת בחופש הגדול ומחכה לו מספטמבר), כבר יומיים שאני מאיימת עליהם שאם הם ימשיכו לשגע אותי אז ארשום אותם לקייטנות.
לא יודעת מה קורה אצלנו, כל היום אני מנקה ומסדרת אחריהם (לא מסוגלת להשאיר את הבית מבולגן כל היום ולנקות בערב), כל בקשה שלי לעזרה נתקלת בסירוב מוחלט, היום כבר ממש התפוצצתי, הרגשתי לא טוב, ביקשתי עזרה ונתקלתי בסירוב אחרי סירוב משלושתם, הרגשתי ממש רע, כאילו לא אכפת להם ממני, כאילו אני איזה משרתת שלהם, סחבתי את ההרגשה הזו כל היום עד שהתפוצצתי וכשהתפוצצתי אמא שלי התחילה לדבר מהפה שלי, אני מדברת, לא מאמינה על עצמי אלו דברים אני אומרת, נזכרת איך הרגשתי בתור ילדה כשאמא שלי אמרה לי את הדברים האלו (רציתי פשוט להעלם ולהקבר מתחת לאדמה ומצד שני לצרוח עליה שתסתום כבר את הפה שלה) הרגשתי בכל גופי את מה שאני עושה להם ואיך הם מרגישים ובכל זאת לא יכולתי להפסיק. כל הסיפור הזה מאוד הפחיד אותי, הפחידו אותי עוצמת הרגשות שלי, הפחידה אותי חוסר השליטה שהרגשתי, הפחידו אותי המילים שיצאו לי מהפה.

לא קראתי אותך כאן אלא נכנסתי לדף הבית והפסדתי את מה שבאמת עובר עליך. את יודעת, לאחל " יום נעים ושקט" זה נשמע כמו לעג לרש בסיטואציה הזו. אז יצא לי לא בכוונה...
אני כל כך מבינה את מה שאת מתארת... זה כמו להיות כלואה באותו מרחב , עם כמה אנשים אחרים, שהם לאו דוקא אנשי שלומך נכון? מדהים כמה מהר אפשר להגיע לנקודת הרתיחה. אני מקנאה בך אם הפחיד אותך חוסר השליטה שחווית. לי זה אומר שזה חדש עבורך לרדת ככה מהפסים...
אני מכירה את עצמי במצבים האלה המון... כל פעם מבטיחה לעצמי שזה לא יקרה ובכל פעם מפירה את ההבטחה. אישית, אני לא כל כך מאמינה בכוח הרצון כמוביל שינוי. לי זה לא עובד. ז"א זה עובד עד נקודה מסוימת ואחר כך, אולי בדברים שהם ממש עתיקים ועמוקים, אין אפשרות להשפיע שם...
אני יותר מתחברת לאפשרות שמגיעה אחרי שלב המודעות. (זה השלב שאנחנו מסתכלות על עצמנו מבחוץ, שומעות את אמא שלנו מדברת מפינו, מרגישות גם מה שעובר על הילדים שלנו ועדיין לא מצליחות לעצור...) ברגעים האלה אני מבקשת עזרה. עומדת בשקט, ומבקשת עזרה. זה מביא אותי להכרה בחולשה שלי אבל גם בגבולות שלי, זה מזכיר לי מהות פנימית כלשהי שתמיד נשארת שפויה ומכוונת. והרבה פעמים זה יוצר שינוי.
אז נתפלל לטוב? יאללה ושגם הילדים יתאפסו לפני שאמא שלהם תרשום אותם לקייטנה(-;

עירית_לוי

הרגשתי בכל גופי את מה שאני עושה להם ואיך הם מרגישים ובכל זאת לא יכולתי להפסיק. כל הסיפור הזה מאוד הפחיד אותי, הפחידו אותי עוצמת הרגשות שלי, הפחידה אותי חוסר השליטה שהרגשתי, הפחידו אותי המילים שיצאו לי מהפה.
מותר.
מותר מותר מותר לך. מותר לך להתפרק לגורמים, מותר לך לאבד שליטה, מותר לך להיות "מפלצת", ומותר לך לפחד ממה שאת רואה ומרגישה. פשוט מותר (רגע, לא לקפוץ

. אני יודעת איך זה נשמע באוזנייך. חכי. יש המשך).

תני לעצמך רשות להיות מי שאת, להיות אנושית. אני מתכוונת ל-לתת מקום, אבל באמת לתת מקום ולתת רשות לכל החלקים ה"בזויים" וה"לא יפים" שבך. הרי הם שם בפנים. את בעצמך אמרת שהם חילחלו אלייך מאמא שלך. הם נמצאים בתוכך. ומה לעשות. הם שם. את יכולה לא להסתכל עליהם, את יכולה להתעלם מהם, את יכולה לדכא אותם, את יכולה לתרגל התנהגויות מקבילות "יפות", אבל הם עדיין יהיו שם.

הדרך לשחרר אותם מתחילה בלתת להם מקום. אבל מקום אמיתי. לא כמניפולציה. אני רוצה להציע שכל דבר אחר יהיה קיצור-דרך. קיצור-דרך שייצור מעטה חיצוני "משופר" - אבל לא שינוי ושחרור שבאו מבפנים.

לתת מקום ורשות - זה בעצם כל מה שאת יכולה לעשות ברגע כזה. הרי את לא יכולה לעצור את עצמך בכוח (את יכולה, אבל ראית שזה לא עובד

). ההתנגדות לעצמך לא עובדת: היא רק מעצימה את חוסר האונים. יש שם משהו בתוכך שרוצה להשתחרר. יש חוויות ומטען שספגת ושצברת שיכולים לצאת החוצה אם רק תאפשרי הם להיות. אם תנסי לדכא אותם, סביר להניח שבפעם הבאה הם יתפוצצו חזק יותר.

עברת כבר דרך מרשימה ביכולת שלך לקבל את עצמך, ביכולת שלך לתת מקום לכל מה שעולה בך.
והנה האתגר הבא.
הוא לא היה מגיע אם לא היית יכולה לו. לא סתם הוא הגיע עכשיו.
האתגר הוא לקבל את איבוד השליטה המוחלט, את הרגשות הקשים, את ההתנהגות הבזויה, את מה שאת מפחדת ממנו עד אימה. את כל מה שעד כה התנגדת לו (ושאולי בגלל זה הפעם הוא התפוצץ חזק יותר. אולי).

ואת יודעת מה -
אולי זה טוב?
טוב, כי למרות שזה נראה לך כמו סיוט אחד גדול - מנקודת מבט חיצונית זה יכול להראות כמו שחרור של דברים. שחרור של אנרגיה שחייבת להשתחרר. הכל תלוי מבעד לאילו משקפיים את מסתכלת על זה. כי כמה את יכולה להחזיק את עצמך? כמה אפשר לנסות "לשפץ" את עצמינו כשזה לא בא ממקום של אהבה וקבלה אלא ממקום שיפוטי שרוצה לתקן ולתקן ולתקן עד אין קץ?

אני לא מציעה שתתני לעצמך רשות כדי להצדיק התנהגויות כאלה בעתיד או כדי לנקות את המצפון. לא. מתן רשות עשוי להראות כמו הסרת אחריות אבל הוא בדיוק ההיפך. מתן רשות ללא שמץ של אשמה, מתן רשות שנמצא לגמרי מחוץ להקשר של טוב או רע, או של שכר ועונש. פשוט מתן רשות. ענייני. נקי. חומל. אוהב. מתן רשות שמתמסר אל מה שיש.

ברמה הפרקטית, המיידית, מול הילדים, את יכולה לעשות עכשיו כל מיני דברים. להתנצל, להסביר שטעית וכו'. והדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות עבורך וגם עבורם הוא לא להלקות את עצמך על זה (הלקאה בווריאציה זו או אחרת, מעודנת או לא מעודנת).

אהבה

ושבת שלום.

לי זה אומר שזה חדש עבורך לרדת ככה מהפסים...
הממ לא בדיוק חדש אבל אחרי כל העבודה העצמית והאימון האישי זה די מפחיד.
יאללה ושגם הילדים יתאפסו לפני שאמא שלהם תרשום אותם לקייטנה
אין סיכוי, זה איום סרק (אבל הם לא יודעים את זה) קייטנה זה עונש בשבילי.

עירית, קראתי אותך (כבר 10 פעמים) והמילים שלך עודדו אותי מאוד, חייבת לציין שבמהלך כל הסיטואציה הזו וגם לאחריה למרות כל הפחד שהרגשתי, לא הרגשתי שום רגש אשמה על מה שעשיתי וזה שלעצמו גרם לי לרגשות אשמה, הרגשתי כאילו מגיע לי (או אולי להם) כל ההתפוצצות הזו, הרגשתי שזה או זה או שאני פשוט נכנסת לדיכאון קל והחלטתי לבחור.

יש לי עוד הרבה מה לכתוב אבל אני צריכה להפנים את מה שקראתי.

אין סיכוי, זה איום סרק (אבל הם לא יודעים את זה) קייטנה זה עונש בשבילי. הממ... זה היה לי די ברור, אבל לא חיייבים לגלות הכל, נכון? (-:

הרגשתי שזה או זה או שאני פשוט נכנסת לדיכאון קל והחלטתי לבחור. |y|

בזמן האחרון יש לי הרבה מלחמות בין הראש ללב, ואני כבר לא יודעת למי להקשיב, ניסיתי לשחרר, להרפות, להפסיק להתנגד לעצמי לילדים ולבן זוג אבל זה לא הלך, אז החלטתי להפסיק לנסות ופתאום זה כן הולך.

בשבוע האחרון אני והבן זוג מנהלים דו שיח של חרשים, אני אומרת/מספרת/מקטרת על X הוא שומע Y, זה מטריף אותי, אתמול אמרתי לו שאני מרגישה חנוקה ושהמצב לא יכול להמשך כך (חייבת לנשום קצת בלי הילדים) והוא עונה לי "מה עושים כולם?" (ז"א אלה החיים זה מה שיש, תתמודדי.) אני התעצבנתי ואמרתי לו שלא התחתנתי עם "כולם" ואני והוא זה לא "כולם" ואני מדברת על הצורך שלי ולא על הצורך של "כולם".
את זה הוא דווקא הבין P-: , אז לקחתי את עצמי ואת כרטיס האשראי וברחתי למסע קניות קטן שדווקא עשה לי די טוב (אף פעם לא הייתי מאלו שקניות עושות להן את "זה" ופתאום אני כן P-: ).

הקטנצ'יק, אוףףףףףף כמה שקשה לי איתו, סוף סוף למדתי לעמוד מולו ולומר לו "לא" בלי שום רגשות אשמה וחשבתי שזהו הגעתי לנחלה (כן בטח.) אז פתאום הוא הופך פשוט למפלצת קטנה, ואני עם כל הסבלנות שלי מנסה בשקט וברוגע לדבר איתו, להסביר לו "שלא, לא זורקים אבן על הראש של אחותך לא משנה מה היא עשתה לך, ולא אתה לא יכול להשפריץ עם הרובה מים על הטלויזיה כי היא תתקלקל ואם אתה רוצה ללכת לבית של סבתא אז אתה צריך ללבוש מכנסיים או לפחות תחתונים, וכן אני מבינה את הצורך העז שלך לקפוץ על הספה דקה אחרי שסיימת לשחק בחול אבל מצטערת אתה לא יכול, ואחרי שמסיימים לאכול (גם לפני אבל כבר התייאשתי) צריך לשטוף ידיים, כן כן אני יודעת שכבר שטפת אחרי ארוחת צהריים אבל עכשיו אכלת ארוחת ערב וצריך לשטוף שוב", טוב אני יכולה להמשיך עוד ועוד אבל הפואנטה הובנה, בקיצור החיים איתו הפכו למאבק בלתי פוסק גם על דברים שעד לא מזמן היו מאוד ברורים לו.

החופש הגדול הגיע והשנה הזו ממש נכנסתי להיסטריה (בדרך כלל אני כולי פורחת בחופש הגדול ומחכה לו מספטמבר
זהו שינוי מהותי.
מהי לדעתך הסיבה לכך?
אהבה

אמא יקרה, אני קוראת אותך ומהנהנת בראשי ומרגישה כל-כך הרבה הזדהות על המון המוןדברים שאת כותבת וחווה.

בולט לי במיוחד
בזמן האחרון יש לי הרבה מלחמות בין הראש ללב, ואני כבר לא יודעת למי להקשיב, ניסיתי לשחרר, להרפות, להפסיק להתנגד לעצמי לילדים ולבן זוג אבל זה לא הלך, אז החלטתי להפסיק לנסות ופתאום זה כן הולך.

ואני מרגישה שיש הרבה בדברים שעירית כותבת לך. זה באמת נורא מתסכל אחרי שעושים הרבה עבודה עם עצמך ופתאם מגלים שהופס, איך השתחלו להן, בין חרכי התריסים עוד מיליון התמודדויות חדשות, חשבנו שכבר סגרנו את הכל טיפ טופ...
ובאמת קשה לראות ולמצוא את עצמך שוב ושוב מתבוססת בתחושות קשות אבל כנראה שבאמת באמת אין ברירה, רק ככה אפשר לצמוח באמת.

אני מוצאת את עצמי לפעמים המומה מהמקומות שאני כאילו חוזרת אליהם (הרי אני לא במאת חוזרת בדיוק בדיוק, כי אני כבר מישהי קצת אחרת...) אחרי שכבר הייתי משוכנעת שהכל סגור היטב מאחוריי. ובאמת, רק כשאני מצליחה להרפות. לשחרר. להגיד לעצמי דברין כמו: "כן, ככה בדיוק זה אמור להיות, הם אמורים לריב כל יום, כל היום..." רק אז אני מצליחה להתחיל תנועה בכיוון החיובי ושוב מתחילים חיוכים קטנים לפלס את דרכם אל הלב והפנים שלי...

תודה על השיתוף והכתיבה שלך, את נהדרת והדרך שלך מרתקת

מהי לדעתך הסיבה לכך?
שאלה טובה

אבל אני לא יודעת כי לא הקדשתי לזה מחשבה, אבל אני מאמינה שבקרוב אדע את התשובה.

זה באמת נורא מתסכל אחרי שעושים הרבה עבודה עם עצמך ופתאם מגלים שהופס, איך השתחלו להן, בין חרכי התריסים עוד מיליון התמודדויות חדשות, חשבנו שכבר סגרנו את הכל טיפ טופ...
ווא, תארת בדיוק איך שאני מרגישה וזה ממש אבל ממש מתסכל.

הרי אני לא במאת חוזרת בדיוק בדיוק, כי אני כבר מישהי קצת אחרת...)
זה מה שעירית אומרת לי כל הזמן

תודה על השיתוף והכתיבה שלך, את נהדרת והדרך שלך מרתקת
תודה. [-:

היום למדתי שאפשר "לנשום" גם עם הילדים, פשוט צריך לדעת לאן ללכת איתם, הלכנו עם אחיותיי ואמא שלי לשבת בגלידריה ביישוב קטן, ישבנו שם במשך 3 שעות ופשוט לא הרגשתי אותם (חוץ מהפעמים שהם באו לקחת עוד שקל ועוד שני שקל ועוד שקל למכונות שמוציאות מסטיקים וסוכריות שרק אלוהים (ומי שייצר אותם) יודע מה הם מכילים) ישבתי פטפטתי קשקשתי אכלתי שתיתי נהניתי מכל רגע וחזרתי הבייתה מלאת אנרגיות.

מהי לדעתך הסיבה לכך?
חני, חשבתי על השאלה הזו ומה שעלה לי עכשיו שבחופשים הקודמים פשוט זרמתי עם הילדים, קמנו בעצלתיים, אכלנו ארוחת בוקר ב 12 והיום פשוט זרם, כמעט ולא תכננו כלום והכל היה ספונטני, החופש הזה משום מה עלתה לי בראש המחשבה "שצריך לעשות משהו" שאי אפשר לרבוץ כל היום בעצלתיים ומה שיהיה יהיה, חייבים לעשות משהו! לא שזה עזר במשהו כי עד היום חוץ מפעם אחת שהם הלכו לבריכה לא עשינו כלום ובנוסף לזה נוספה לי גם הרגשה רעה של אמא מזניחה/לא משקיעה.

עירית_לוי

ניסיתי לשחרר, להרפות, להפסיק להתנגד לעצמי לילדים ולבן זוג אבל זה לא הלך, אז החלטתי להפסיק לנסות ופתאום זה כן הולך.
מדהים!
זו הבחנה חשובה.
וזו בדיוק המשמעות של להרפות: להפסיק.
אי אפשר לנסות להרפות. כי בעצם הניסיון, ב-לנסות הזה, יש אנרגיה הפוכה להרפיה. אנרגיה של אחיזה, של פעולה, ושל מאמץ.
תחשבי איזה צירוף מופרך זה להתאמץ-לשחרר

.

אני חווה את זה בעצמי בימים אלו. ראיתי שהמקום שבו אני נתקעת הוא כאשר אני מערבבת בשחרור ובהרפיה את הרציונל שלי.
אני מנסה להגיע לשחרור ולהרפיה דרך הראש, דרך הרציונל, כלומר - אני מנסה להבין איך לשחרר.

אבל מה:
אם אני שמה את הפוקוס על להבין - מה שאני אקבל זו הבנה (וזהו. שם זה ייעצר. זה מקום בו ההבנה לא מקדמת אותי. להיפך).
אם אני שמה את הפוקוס על לשחרר - מה שאני אקבל זה שחרור.

עבורי, אפילו עצם זה שאני מרפה מהניסיון להבין-איך-לשחרר, מביא הקלה ומהווה שחרור במובן מסויים. ואז יש מקום לשחרור להתרחש.

אז פתאום הוא הופך פשוט למפלצת קטנה, ואני עם כל הסבלנות שלי מנסה בשקט וברוגע לדבר איתו, להסביר לו
האם יש שם באמת שקט ורוגע?
או שמא הר-געש-של-כעס-ותסכול מודחק ומדוכא?