החלמה מלאה וניסים אחרים

נקודות ורודות אגדיות. מחזירה לך בחזרה עם עינים לחלוחיות, גרמת לי בחזרה. תודה על המילים החמות, באמת מחמם את הלב. אני לא יודעת אם אני גיבורה, אבל מה שכן אני יודעת שכל הורה לילד חריג יוצא למסע לא קל. כל אחד יעשה את המסע בדרכו, אין קצורי דרך, למרות שרבים עשו זאת כבר לפניך. אתה מוכרח לפלס לעצמך את הדרך. דרך לא קלה, אין ספק ,ויחד עם זה הכי מלמדת שבעולם. גם היום הרבה שנים אחרי הלידה של בני בכורי, עדין הסיטואציות לא קלות לי, עדין נדרשים ממני הרבה כוחות, כי כל דבר הוא חדש בגיל ובמצב החדש. עדין יש לי ימים קשים מאד, רגעי משבר וקושי גדול, אבל אני למדתי לאסוף את השברים בכל פעם, וגם למדתי שתמיד יש יום חדש וכוחות חדשים. טוב, אני לא המרכז כאן, אפנה בחזרה את המקום להולנדיה, ושוב תודה רבה לך על המילים הכל כך מפרגנות, הלואי שלאף אחד לא תהייה דרך לא אפשרית.

שולחת אהבה ותפילה לרפואה שלמה לאם ולתינוק
מצטרפת לעצה לחפש מעגלי תמיכה רחוקים: אולי קבוצת תמיכה? וגם כתיבה כאן וגם במקומות אחרים.

את יודעת במקרה מה עיקרי השיטה של הקוד?
היום אמא שלי סיפרה לי שהיא תרגלה עליי את הקוד (ועוד שיטה ה-הופונופונו), אני לא יודעת אם זה עזר אבל באותו יום נפתרה בעייה רפואית שלי בדרך נס. ממה שהבנתי ממנה מדובר על עבודה של אדם קרוב שמעריך את המצוקות הרגשיות שהמצב של ה"חולה" גרם לו ואח"כ בוחר את הסיבה העיקרית ואז מחפש איפה זה קורה אצלו. למשל אצלי אימי העריכה שאני הכי מפחדת והיא בדקה ממה היא הכי מפחדת ואז תרגלה כל יום את מקום הפחד שלה. אני מניחה שזה מאד מאד שיטחי, היא קראה את הספר והיתה בהרצאה ובאמת נתנה לי על קצה המזלג את עיקרי עבודתה עבורי, בכ"מ שווה לנסות...

הי, שולחת לך/לכם כוחות ואנרגיות מחזקות ומרפאות.
וגם מצרפת מייל וטלפון של אישה מקסימה ומיוחדת בשם קובי (בהולנד), היא מטפלת בקינסילוגיה ובדרכים נוספות.
[email protected] 593-552583 . את יכולה לומר שהגעת דרך גיל/עדנה שפירא מישראל . בהצלחה

שליחה על ידי לילך* » 04 מאי 2009, 01:15

ראשית ברצוני לאחל לכל משפחתכם הבראה .בהקשר של הדברים שכתבה עוד אמא, אני חושבת שבמקרה של טראומה, גם להורים וגם לתינוק יש חשיבות בבכי לשחרור הטראומה , דבר המאפשר התמודדות יותר נקיה עם התוצאות. דווקא הבכי לדעתי יכול לעזור במניעת תחושת האשמה הכעס והקורבנות, יחד עם לקיחת אחריות לתגובה לאור המצב.בנוגע לקוד קראתי את הקוד לפני מספר חודשים ואני לא זוכרת בדיוק אבל מה שאני זוכרת זה שאנחנו בודקים מה אומרת לנו ה"בעיה" של האדם השני מבחינתינו ,כי הרעיון הכללי הוא שהילדים של היום בפרט ובכלל אנשים קרובים ערבים זה לזה עד כדי כך שהילדים מבטאים את הבעיה של ההורים במקומם וההורה לכן בעצם צריך לטפל בעצמו. הטיפול עצמו הוא משהו שדורש חמש דקות ביום הוא מעין טקס שנעשה יום יום באותה שעה אם אני לא טועה במשך חודש תוך כדי מחשבה על במקרה זה הילד. זה יכול להיות משפט או משהו אחר שבעצם עוזר לאותו אדם שעושה את הטקס.

הולנדי ה, ברשותך, העתקתי מכאן הסברים על שיטת 'הקוד' ל-שיטת הקוד של רונית גלפו (הסברים שקצת היו חסרים שם לדעתי).
אני מקווה שזה בסדר....
(במקרה שיש לך השגות, אנא כתבי לי).

רפואה שלמה לכם !

הולנדיה, מה שלומך? מה שלומכם?
את בודאי עסוקה ולא יכולה לכתוב, מקווה שאת עדין קוראת ונעזרת.
אם יש לך זמן קצר, תכתבי קצת כדי שאנשים יוכלו להמשיך לסייע לך, לתמוך.
זה חשוב, התמיכה הזו, בעיני. אבל כמובן מה שמתאים לך.

שליחה על ידי מיכל* » 07 מאי 2009, 10:12

באמת מה שלומך?
חיבוק.

שלום לכולן וסליחה שלא כתבתי כבר כמה זמן. הימים שלנו עמוסים עד מאד ואין לי דקה לינשום (ולישון...). תודה למיכל ולעוד אמא על ההתענינות בשלומי.
אני אנסה להגיב לכולכן (וסליחה מראש אם אפספס מישהי המוח שלי בקושי פועל היום מרוב עומס וחוסר שינה) בכל מקרה אגיב מהסוף להתחלה:
אהבת עולם - אין בעיה שהעתקת לדף על שיטת הקוד בזכותך גם למדתי על קיומו של דף בנושא. תודה.
לילך, בין אם רוצים ובין אם לא הבכי הוא חלק אניטגרלי מהיום יום שלנו מאז הלידה (ולא רק של התינוק...). טוב או לא זה פשוט מתפרץ ברגעים קשים.
איריס, תודה על האנרגיה והאינפורמציה. כרגע אין אפשרות להכניס אפילו סיכה בלו"ז של התינוק שלנו אבל אולי נבדוק עוד שיטות ומטפלים בהמשך.
פלונית, תודה על השיתוף. אם לך קרא נס אז זאת מבחינתי הוכחה שניסים קורים ויקרו עוד גם לנו! אמן.
תודה ליאורה על התמיכה והעצה.
עוד אמא?, תודה לך על נקודת המבט החדשה. אני מודעת לאפשרות הזאת שהכל בי ובתוכי (חוץ כמובן מן המקרים בהם אנשים אמרו לנו בפרצוף מה דעתם בקשר למקרה שלנו ולבחירות שלנו). אני מנסה להשתפר, לגדול, להיות רוחנית יותר ומכילה יותר לכל המצב. פשוט לקבל את הימים כפי שהם כרגע בלי כל הלחצים החברתים והדאגה לעתיד (בעיקר החברתי של התינוקי שלי). אבל זה קשה לי. מאד. תודה שאת כותבת לי. אין חכם כבעל נסיון.
עוד אמא, היה בדברייך משהו כל כך מרגש שעיני נהיו לחלוחיות... תודה נקודות שתארת כל כך טוב את שהרגשתי גם אני כשקראתי.
רונית ונטע תודה על החיבוק! חצה את הים והגיע עד לכאן.
אמא של דנדי, הצטערתי לקרוא על הקשיים שאתם המשפחה שלך מתמודדת. איחולי החלמה מלאה ושיקום מלא ככל שניתן לאבא שלך. אני לא מפסיקה לחשוב על הציטוט שלך: ניסים קורים בעבודה קשה_ וגם _הניסים יגיעו.אמן ואמן!!!
כל הכבוד למשפחה שלך ולאבא שלך על תעצומות הנפש אל מול התחזיות השחורות של הרופאים. אשמח אם תרצי לשתף שוב במה שקורה אצלכם.
תודה ריחות של יסמין (איזה ניק מקסים וריחני).
אחת, מדהים אותי איך בין השורות האלו בהן אני מוציאה את כל הג'יפה הנפשית שלי הצלחת למצוא: איזו משפחה אמיצה ומקסימה אתם נשמעים_ מדהים! תודה על זה וגם על זה: _זכיתם זה בזה, שיהיו לכם ימים טובים מלאי שמחת חולין
טוב צריכה לגשת רגע אל התינוק, אמשיך להגיב בקרוב.

עשב, תודה על כל שכתבת. כן אנחנו מקבלים תגובה לפישפושים. מפספסים המון אבל גם מצליחים המון אז ממשיכים עם זה למרות שזה פשוט מתיש כל ההתרוצצויות האלו לשרותים כל רבע שעה...
קראתי כבר לפני מספר ימים את מה שכתבת על התקוה שזקוקה למנוחה וזה חיזק אותי מאד. כאילו איפשר לי לקבל בהבנה פתאום גם את רגעי היאוש שלנו בידעה שאוטוטו התקוה חוזרת. תודה לך על הרעיון הזה ועל כל שאר הדברים המחזקים.
נקודות, תודה על השיתוף בסיפור. ככל שעובר הזמן אני שומעת עוד ועוד סיפורים קשים כאלה וזה פשוט מדהים איזה נס זה כשתינוק נולד בריא ומושלם. נס. וכל כך הרבה הורים לא יודעים אפילו להערך את הניסים האלו שנחתו אצלם בבית ולא יודעים אפילו כמה סבל נחסך מהם ואיזה אוצר נפל לידהם. מאז מה שקרה לנו אני כל הזמן מוטרדת משלומם של תינוקות אחרים כאלו שאין להם שום בעיות למשל אבל שההורים שלהם כבר יהרסו להם את החיים וכאלו שיש להם המון בעיות ואפילו עוד לא נולדו וכבר החיים שלהם הרוסים. במיוחד מזעזע אותי לחשוב על כל התינוקות שננטשים בטיפול נמרץ ילודים. אלא שממש ממש פגועים קשה ואין מי שינסה אפילו לשקם אותם.

שליחה על ידי אחת* » 09 מאי 2009, 07:35

קל לקרוא כאן בין השורות כמה את אם נפלאה לבנך, וכמה הוא קסום ומושך אליו המון אהבה ,
בכל יום ובכל רגע אתם עושים צעד משמעותי, כל הכבוד, תודה שאת משתפת

הולנדיה מתוקה, כיף לקבל תגובה, אך לא הכרחי ,אם אין לך זמן או אנרגיה לכל התגובות המאד אישיות שלך, הייתי רוצה לדעת שאת משתמשת בכוחותיך למה שבאמת נחוץ לכם עכשיו,ושאת לא מגיבה מעבר לכוחותיך, אני מצידי , אשמח להכנס לכאן מידי פעם בשביל איזו זריקת עדוד , מקשיבה לכם, ומתפללת בשבילכם בליבי,

אהה , מזכירה לך לנסות לנשוף לו על העפעפיים כתרגיל

הולנדיה מתוקה, כיף לקבל תגובה, אך לא הכרחי ,אם אין לך זמן או אנרגיה לכל התגובות המאד אישיות שלך, הייתי רוצה לדעת שאת משתמשת בכוחותיך למה שבאמת נחוץ לכם עכשיו,ושאת לא מגיבה מעבר לכוחותיך, אני מצידי , אשמח להכנס לכאן מידי פעם בשביל איזו זריקת עדוד , מקשיבה לכם, ומתפללת בשבילכם בליבי,

שליחה על ידי נטע_ש* » 09 מאי 2009, 15:34

_קל לקרוא כאן בין השורות כמה את אם נפלאה לבנך, וכמה הוא קסום ומושך אליו המון אהבה ,
בכל יום ובכל רגע אתם עושים צעד משמעותי, כל הכבוד, תודה שאת משתפת_
את נשמעת מאד מאד טוב, ממורכזת ומלאת רצון לחיות
את הקוסמת !

אני שוב זקוקה לעצות...
בעוד כשבועיים מגיעים לביקור הוריו של בעלי. אנשים קשים. מאז הלידה וכל מה שקרה אני פשוט שונאת אותם.
אין לי דרך לרכך את התחושה הזאת. האנשים האלו מאד כועסים עלינו ש"דפקנו" להם את הנכד המושלם שהיה יכול להיות להם (אלמלא הייינו יולדים בבית).
היחס שלהם לכל הסיפור מזעזע, נטול תמיכה ובאופן כללי דוחה. הם לא מנסים להסתיר את דעתם ותחושותיהם מאתנו או מאחרים (למשל מכרים שלנו).
אמא של בעלי אפילו מצאה לנכון להסביר לתומכת הלידה שלי שפגשנו ברחוב במקרה (בביקור קודם) למה במצבי הספציפי (היא כמובן,בניגוד לתומכת, לא היתה בלידה ולא יודעת על מה היא מדברת) היה עדיף ללדת בבי"ח...
אולי היה קל יותר להתמודד עם כל זה אם היחס שלהם לתינוקי היה אחר.
אני יודעת באיזה בית בעלי גדל - הכל סביב חיצוניות ותארים ותעודות והצגות והעמדות פנים העיקר להיות "בסדר". אז זה לא מפליא אותי שאין להם מושג איך להתמודד עם משהו שלא עומד בסטנדרט שלהם (ולצערם גם אי אפשר גם להסוות את ה"בעיה"). אבל אני פשוט חוטפת בחילה רק מלראות איך הם מתבוננים בתינוקי היפה והמוכשר שלי. הוא הנס שלי שנשאר בחיים ושורד בגדולה רבה את כל מה שעובר עליו, קשיים על גבי קשיים יום אחרי יום. אבל המבטים העקומים שלהם הניסיונות (הכביכול נסתרים) לבחון אותו ואת יכולותיו פשוט מחרפנים אותי. אני לא רוצה שהם יתקרבו לתינוק שלי עם כל האנרגיה השלילית שלהם. ובכלל.
בעלי המסכן עדיין עסוק (כמו ילד בעצמו) בלנסות לפייס ולרצות אותם (כאילו מתנצל על עוגמת הנפש שנגרמה להם בגללנו). ואני רותחת מזעם על כך שהוא לא מבין את האבסורד במצב. במקום שהוריו יעניקו לא תמיכה ועזרה במצב הקשה שבו אנחנו נמצאים, הם כועסים! ועכשיו צריך לבזבז את כל האנרגיה (שבחיי שאין לי יותר) על לצאת "בסדר" איתם.
אוףףףףףף!!!
הביקור עוד לא כאן ואנחנו כבר מנותקים ורבים (כמו שקורה רק כשהמשפחה שלו מתערבת במשהו - שאר הזמן אנחנו זוג למופת).
אני יודעת שהסטטיסטיקה לרעתנו - שנה ראשונה בחיים של תינוק + תינוק עם צרכים מיוחדים. אבל אני מרגישה שהמשפחה שלו עברה כל גבול אפשרי ואני לא מסוגלת יותר להבליג.
אני רוצה שהיחסים ישרדו אבל כרגע אני על סף התמוטטות עצבים. מה עושים?

אלוהים. אין שום, אבל שום אפשרות לדחות את הביקור שלהם?
את אחרי לידה. צריכה לשאוב כוחות על כדי לטפל בתינוק פגוע -- וצריכה להכיל גם את האנרגיות שלהם?
סליחה. תמחקי אם זה לא עוזר, אין לי משהו נבון יותר לומר. נראה לי פשוט אבסורד, מה שנדרש מכם לעשות כאן.

האם הם ישהו איתכם יחד בבית? או שיש אפשרות שהם יגורו במלון קרוב?

מה שעוזר לי במצבים כאלו הוא להיות מאד מאד ממוקדת בצרכים שלי. למה אני זקוקה עכשיו? למה התינוק שלי זקוק עכשיו? איזו עזרה אני מבקשת בדיוק? להיות קונקרטית, לא להכליל (אתם תמיד, אתם תמיד לא...) ולא לפחד.

בגדול גם הוא פוחדים מהמפגש. הם בבודאי מרגישים שברון לב, אכזבה ודאגה נוראית שאתם עושים שטויות והם רוצים, כמו שאת רוצה, ש"לתינוק" שלהם יהיה טוב. הם רק שוכחים שעברו כמה שנים ועכשיו הם בפאזה שהם יכולים לתת ולעזור רק על פי בקשה ולא על פי דעתם. זה קשה מאד להורים, במיוחד להורים מסורים. לכן, את תעזרי להם ולך אם תהיי מאד קונקרטית וחיובית - מה את רוצה שהם יעשו? איך את רוצה שדברים יתנהלו (במקום מה אני לא רוצה ולהתמקד בשלילי).

שיעורים טובים תמיד באים בקבוצות.

אלוהים. אין שום, אבל שום אפשרות לדחות את הביקור שלהם?
או לדבר איתם בטלפון, ככה, כמו שאת נשמעת פה מעבר למילים. כועסת.
גם אני הייתי צריכה מדי פעם (בנסיבות לגמרי שונות) לכעוס על ההורים של בן זוגי, כשהוא היה כ"כ שאוב לדינמיקה הרגילה של ריצוי-פיצוי...
יש לך אומץ להגיד את זה ישר בפנים - ויהיה מה שיהיה? לפעמים זה משחרר אותך, אותם (להרגיש את העצב), ואת בעלך מהתפקיד הרגיל שלו מולם.

ואם הם כן באים, לשכור להם חדר. שלא יגורו בבית. זה נראה לי מזעזע במצבך. את באמת צריכה עזרה אמיתית ולא להתמודד עם אנרגיות כאלו עכשיו.

גמאני לא הייתי מארחת אותם אצלי בבית...

תודה על התגובות (בדקתי כל רגע בציפיה רבה למשוב וסוף סוף הגעתן).
סמדר, לצערי הביקור הזה הוא כבר אחרי דחיה של ביקור שהיה אמור להיות לפני חודשיים כמעט (אז ברגע האחרון הודעתי שאני לא מסוגלת לכך ובעלי התקשר לבטל).
הפעם הם יהיו במלון (אפילו לא הייתי צריכה לבקש מבעלי- זה היה ברור שזה לא בא בחשבון מבחינתי...) אבל עדין נבלה איתם לפחות רוב היום במשך עשרה ימים (אין לי מושג איך לשאת את זה).
נועה, תודה רבה על תגובתך. אני ממש משננת לעצמי את מה שכתבת והלוואי ואצליח ליישם, וגם תודה על נקודת המבט החדשה.
קן, אסרטיוויות היא לא הצד החזק שלי... כאמור יש לי עוד הרבה מה ללמוד בחיים האלו (אבל למה השעורים שלי כל כך קשים?!?) אוףףףףףף
והמרגיעון שיצא לי- רדיפה אחר הכבוד, מרחיקה את היכולת לקבלו - אבל מה לעשות שאני בכל זאת רוצה טיפה כבוד מההורים שלו?
אשמח לקרוא אם למשהו יש עוד רעיונות. תודה.

הביקור עוד לא כאן ואנחנו כבר מנותקים ורבים (כמו שקורה רק כשהמשפחה שלו מתערבת במשהו - שאר הזמן אנחנו זוג למופת).

אבל מה לעשות שאני בכל זאת רוצה טיפה כבוד מההורים שלו?

אם תרצי לשוחח במייל מוזמנת באהבה
[email protected]

לגבי ההורים שלו:
מה שגיליתי שמאד עוזר עם הורים שקשה לדבר איתם, זה לדאוג שיקבלו את המסר לגבי היחס הרצוי מגורם שלישי, ובמיוחד אחד כזה שנתפס כבעל סמכות. הם רואים בכם "ילדים" שלהם, ומורגלים להתייחס אליכם בצורה מסויימת, שכרגע במיוחד לא מתאימה ולפעמים בעל מקצוע יכול לנער אותם (בעדינות), כדי שיבינו שתפקידם עכשיו הוא לתמוך בכם ולא להוכיח אתכם.
אולי שווה למצוא בעל מקצוע (עו"ס, פסיכולוג, רופא...) שתגידו להם שמלווה אותכם ושהייתם רוצים שישוחחו איתו, אולי אפילו עוד מהארץ בתרם ביקורם, שיבהיר להם שתמיכתם הבלתי שיפוטית חיונית עכשיו לתפקוד שלכם ולהחלמה של התינוק שלכם.
וצריך להיות קונקרטים - אלו הדברים שבהם אתם יכולים לעזור - אחת , שתיים, שלוש... אלו הדברים שיכולים להפריע:....
@}

_קל לקרוא כאן בין השורות כמה את אם נפלאה לבנך, וכמה הוא קסום ומושך אליו המון אהבה ,
בכל יום ובכל רגע אתם עושים צעד משמעותי, כל הכבוד, תודה שאת משתפת hug

היי מתוקה,
כנראה שהשעורים שלך הם לא לרגע כאן אז קחי נשימה ארוכה להרבה שנים קדימה,
ותדמייני את עצמכם בעוד נגיד שנתיים,
הסערה והדרמה של תכף אחרי הלידה תשכך , הילד בעזרת השם כבר יעשה צעדים של התפתחות ושמחה, ומי שימשיך ויגדל אותו ויגדל איתו יהיה את ואישך, הוריו הם באמת
לא צד בעניין הזה, ולכן הם יכולים להמשיך להעביר ביקורת מכאן עד סוף כל הדורות זה שלהם בלבד , לא שלך
אולי אחד השעורים החשובים שיש לך כאן הוא שעור של יצירת הפרדות רגשיות וטריטוריאליות
, כאילו לדעת להיות קשובה ומגיבה למה שאת בוחרת לנתב את האנרגיות שלך
ולא לפול לדפוסים של להיות בסדר או מרצה או כי כאן יש לך בחירה איך לפעול, ואינך חייבת לשחק על פי כללי המשחק שלהם, לקחת אחריות ולא לפעול מתוך אשמה . כנראה שהם מצליחים לחרפן אותך כי עדיין לא עיבדת את הלידה הזאת לידי ניקוי מאשמה והחלטה פנימית ש: אותי לא מפעילים עי תימרונים ורגשי אשמה , הילד הזה הוא שלי ,הגורל הזה הוא שלי, ואתם עם כל הכבוד אורחים אצלי במרחב האישי ,אז מכיוון שאני מנהלת את החיים כאן, צריך ככה וככה, לקנות, להביא, לשמור, לעשות, רוצים לעזור בבקשה , זה צריך להיעשות , אם באתם לבקר אז בואו תצטרפו למהלך החיים שאני מנהלת כאן או כצופים מהצד (ואז תשמרו את המחשבות שלכם לעצמכם), או כשותפים לרגע, ואז אפשר לעזור על פי הנחיתי או הכוונתי כי הבית הזה מתנהל כל הזמן כשאיניכם כאן! (קצת מחשבות בונות אסרטיביות)
ואולי דווקא זו הזדמנות בשבילך להתעצם ולסמן גבולות ומרחב מחיה, תנסי לראות בזה עצמה ולא לכעוס עליהם שהם מאלצים אותך לגדול, ואז אולי לא תשנאי כל כך, הם הם ואת את
מקווה שעזרתי קצת מאחלת לך להעצים את כוחותיך ולשמור עליהם מדליפות .

היי הולנדיה!
אני מזדהה איתך מאד בנושא האסרטיביות,
אני מאמינה שהאסרטיביות תצוץ לה כשיהיה לך ברור שלגמרי לגיטימי שלך יהיה נוח בתוך הסיטואציה הזו.
ובאמת אין סיבה שלא!
וכמה רעיונות איך לנהל את זה טכנית; אפשר לדוגמא להגביל את הביקורים,
להסביר שאת צריכה זמן לנוח וזמן שקט לטיפול בתינוקך ולבקש שיבואו לשעה- שעה וחצי בבוקר וילכו לענייניהם
(אולי האיש יכול לקחת אותם לטיולים באיזור?)
אני לא יודעת אם אתם יוצאים כבר עם התינוקי, אם זה אפשרי, אבל אולי תוכלו לפגוש אותם מחוץ לבית,
זה משהו שיכול לאפשר אולי לדינאמיקה להיות פחות פוגענית?

מחזקת אותך מאחלת שיעבור בשלום וישובו החברות והאהבה למעונכם@}
תזכרי שעשרה ימים זה אמנם לא זמן קצרצר אבל זה רק עשרה ימים!

ועוד דבר - תזכרי שהפשוש הקטן זקוק לך ולאהבה שלך ואותה אני רואה שהוא מקבל בשפע
המפגש שלו איתם קצרצר ולא ישפיע עליו בשלב המוקדם הזה.
הם פשוט ילכו כמו שבאו ויקחו איתם את האנרגיות הרעות שלהם...והכל יחזור למסלול הרגיל גם ביניכם...רק אל תשכחו להתחבק מידי פעם תוך כדי הויכוחים ולהזכיר אחד לשני שאתם אוהבים.

שולחת לך חיבוקים
יסמין

גבולות- לדעת איפה הם עוברים מבחינתך ואיפה הקוים האדומים. אם הם עוברים אותם לאמר בעדינות ובנימוס שהם באין כניסה.

הגדרה עצמית שאינה תלויה באחרים- לפתח את הדימוי העצמי כך ש את יודעת מה את רוצה, מה את עושה, ולמה. אם יש אנשים שמתחברים סבבה, אם לא אז שילכו לעולם המושגים שלהם ואותך זה לא מעניין. גם המבטים לא מעניינים וגם המסרים בין השורות- את לא מוגדרת דרכם, את מוגדרת דרכך.

לחמול- לזכור שגם הם במצוקה ולא יודעים איך לאכול את הסיטואציה. לזכור שהם שבויים בעולם המושגים שלהם, שלא תמיד מאפשר להם לראות את מה שאת רואה.

ולתת לבן זוגך להיות איתם לבד, כשאת כבר עייפה.

אולי עזרתי במשהו..

ללכת להחליף חיתול (הם לא צריכים לדעם על הקשב).
להכיון אוכל לילד.
להאכיל אותו (לא יודעת אם את מניקה\שואבת. אבל בכל מקרה התעסקות עם האוכל של הילד תתן לך זמן לבד)
ללכת לשירותים\להתקלח.
לעשות כל דבר שייתן לך פסק זמן מהם, בין אם זה אמיתי ובין אם את צריכה לביים את זה קצת.

אלה הדברים שעוזרים לי עם החמים שלי.
אלה, וההבנה שהם באמת אנשים לא משהו והייתי שמחה אם לא היה לי קשר איתם בכלל. הם לא חשובים לי. אבל הם חשובים לבן שלי, והקשר שלו איתם חשוב לי. אז אני מתחמקת איפה שאפשר, ובולעת צפרדעים בכל שאר הזמן, תוך תזכורת לעצמי שזה בשבילו. ורק הוא חשוב כרגע.

מקווה שיעבור בשלום.

אוי, הולנדיה...

הביקורים הארוכים והאינטנסיביים האלה מעיקים אפילו כשמדובר במשפחות עם יחסים טובים ותינוקות "רגילים". זה פשוט מרוכז מידי! ובודאי שבמצבכם זה הרבה יותר קשה. אני ממליצה לנום עם תינוקי תנומות צהריים משותפות, להחליט שאת צריכה פרטיות כדי להניק אותו, ולא לבטל בשום פנים ואופן את התורים לטיפולים השונים שאתם הולכים אליהם. כל אלו יתנו לך איים נחוצים של שקט.

אני גם ממליצה להחליט מראש מה את מוכנה שהם יעשו ומה לא, ולתאם עם בן הזוג. למשל, את מוכנה/רוצה שהם יקחו את תינוקי לטיול בלעדייך? שהם יקחו על עצמם איזשהו פן של הטיפול בו? אם לא, צריך להתכונן לזה כבר עכשיו. ומהצד השני, מה שאת כן מוכנה שהם יעשו (בין עם זה טיפול בתינוקי ובין אם זה טיפול בבית או בכם), לבקש ולהודות על כך. הם רוצים להרגיש נחוצים.

וכמובן, הרבה חמלה. להם, לבן-זוגך, ובעיקר לך ולתינוקי.

אה, עוד רעיון (שתמיד קשה לי ליישם, אבל עובד יופי): לקבוע עם חברה שנעים לך איתה לאיזה חצי יום באמצע הביקור. שהם יקחו את הבן שלהם וילכו לאיזה מוזיאון, ואת תבלי זמן עם מישהו שמחזק אותך ולא מחליש.

אוף, עם כמה רעל את צריכה להתמודד

רציתי להציע תרגיל קצרצר שיכול לעזור להתמודד עם השפעת אנשים עלינו שאנחנו לא מעוניינים בה:
לעצום עיניים, לדמיין זרם בצבע זהב שעובר ממקלעת השמש שלך למלקעת השמש של האדם השני,(ברום הבטן, מתחת לחזה)
ואז את מדמיינת שכל האנרגיה שלו שתקועה אצלך חוזרת אליו, עוברת בזרם ממך אליו, עד שנגמר - עד שלא נשארת טיפת אנרגיה אחת ששייכת לו אצלך. ואז את עושה את אותו הדבר הפוך - מחזירה את האנרגיה שלך ממנו דרך הזרם , ומפסיקה רק שאת מרגישה שהכל נקי. אם יש הרבה משקעים זה יכול לקחת כמה דקות - צריך סבלנות, בסוף זה יתנקה.
לי התרגיל הזה מאוד עוזר - מקווה שגם לך

הולנדיה , יקרה.
שמעת על לימודי ימימה? (יש כאן דף בבאופן טביע). זה סיפור בפני עצמו, אני רק רוצה להעביר לך משהו חכם מרעיונותה,
שאני מצאתי שמאד עובד.
היא חוזרת ומדברת על המושג 'דיוק'.
כאשר את מדויקת - שזה בעצם מאד ברורה בינך ובין עצמך, על משהו-
את מעבירה את הדיוק הזה גם לסביבה וזה לא משנה באיזה נושא ובמה מדובר.
אם את מרגישה, אומרת, חושבת משהו וברור לך שזו האמת שלך- אף אחד לא יזיז אותך משם וגם לא יגרום לך לעצב, לכעס או לריב איתו.
כי את פשוט בטוחה.
אם את נשארת ברורה ונקיה בתוכך- הכעס, העלבון והאכזבה של האחרים לא חודרת אליך.
את מבינה שזה שייך אלהם ולא לוקחת את זה על עצמך.
שזה עוד מושג שימימה מדברת עליו- הפרדות.
את מפרידה בין מה ששיך אליך ומה ששיך אלהם.
אם הם לא מרוצים מ- התינוק, ממכם, מהבחירות שלכם או מכל דבר אחר-
זה שלהם , זה לא שלך!
תתני להם להתמודד עם הרגשות הקשים שלהם, ובשום פנים ואופן אל תקחי את זה על עצמך.
תאמרי לעצמך כמו מנטרה- האכזבה הזו היא שלהם, הם צריכים להתמודד אתה, זה לא שלי. וכך הלאה.
תאמיני לי זה עובד!!!!!!!
בדרך כלל, הקושי שלנו עם הסביבה נובע מזה שאנחנו לוקחים על עצמנו מה שהם מעבירים לנו.
מישהו כועס עלנו ואנחנו - כועסים בחזרה, נעלבים, וכו.
אבל אם נפריד את עצמנו, נבין שהאדם כועס מכיון שיש בתוכו משהו שמגיב אלנו באופן כזה-
זה הדבר שבתוכו- והוא זה שצריך להתמודד עם זה- אנחנו בוחרים לא לקחת את זה על עצמנו.
דוגמא קטנה:
לי יש בוסית בעבודה, מאד קשה. היא מתרגזת על כל דבר, צועקת , פוגעת, ופועלת ישר מהבטן. לפעמים היא אחר כך מתחרטת, ולפעמים לא.
הרבה שנים נפגעתי ממנה והתקשתי לתקשר אתה. כולם נפגעים ממנה, כל אחד בזמנו.
עד שהבנתי שזה ממש שלה, ובכל פעם שהיא היתה מגיבה כך אלי, הייתי ממש מרחמת עליה ולא מגיבה כתגובה בחזרה. לא מתוך חולשה ופחד, פשוט כי הבנתי שזה לא שייך אלי.
זה שייך אליה. והיום- יש לנו יחסים ממש טובים. אני לא מעריכה אותה כאדם, אבל היא לא צריכה להיות חברה שלי, אני פשוט צריכה לנהל אתה קשר מאד מסוים.
זו סתם דוגמא אחת, אבל זה עובד בכל הקשרים ובכל המישורים, רק צריך להתאמן.
להתאמן על להפריד את עצמך, ולהתאמן על להיות מדויקת- איפה את עומדת.
אם יהיה לך כח בהמשך- תספרי לי בבקשה אם זה עבד אצלך.
ועוד רעיון- תעשי טבלאת יאוש של הימים ובכל יום תמחקי עוד יום אחד.
את תראי איך בסוף זה עובר - אני יודעת שזה נראה לך הרבה זמן, אבל עשרה ימים עוברים בסופו של דבר.
כלנו נהייה כאן אתך, תוכלי מדי פעם לגשת למחשב ולקבל תמיכה- זה יעזור לך!
אני אתך במחשבה כל הזמן, באמת.

הולנדיה יקרה,

אני מאד מסכימה עם העצות שכתבו לך כאן. מתחברת למקום שאת נמצאת בו, החשש הזה מוכר לי היטב. הרבה פעמים אני מגלה שאני משקיעה המון אנרגיות בלהתכונן לארועים/סיטואציות שאני חושבת שיהיו לי קשים ואז אני סובלת פעמיים. פעם אחת כי בזבזתי זמן יקר לפני בלדמיין/לכעוס/לפחד וכו' ממה יהיה ופעם שנייה בארוע עצמו (שלא תמיד מתגלה ככל-כך נורא). לכן אולי כדאי לקבל החלטות לגבי הביקור ופשוט להניח אותו בצד. לסלק מהמחשבה כשהוא עולה ולא לבזבז עליו אנרגיות מיותרות.

אני לא יודעת איזה מן סוג אנשים הם ומה תהיה ההתנהלות הכי טובה בשבילך. אולי להוציא את הפיל מהחדר מיד בהתחלה- כלומר, שיחה כואבת ורגישה על מה הם חושבים ומה את/ם מרגישים על היחס שלהם. אולי אחר-כך האווירה תטוהר. מצד שני, אם הם אנשים מהסוג הפולני המצוי כמו המשפחה שלי ושל בעלי (בלי להזכיר עדות..) אז אין סיכוי לשיחה כנה ואז ההצעות על גבולות, דיוק פנימי, לו"ז קבוע הכי יתאימו.

לי אישית נראה לי שהאמהות שלך תרכך אותם. הם יפגשו הורים אוהבים שיודעים מה הם עושים ויש להם קן אוהב וחמים וזה יחדור לליבם.

בכל מקרה מחזיקה לך אצבעות ומאחלת שיעבור מהר וקל.

תודה רבה לכולכן על כל העצות. אני משננת ומתכוננת. אתן פשוט עוזרות לי להשתפר והלוואי שאצליח לעמוד באתגר הזה בשלום בעזרתכן.
אבל אני כותבת כאן היום למעשה כי רציתי לעדכן במצב העינים אצלנו.
יש התקדמות!!!
תינוקי למד להפעיל צעצוע בעצמו (כמעט לגמרי) צריך לעזור לו עם להחזיק את הצעוצע בזווית מאד מסוימת וגם לפני כן לטפוס את החבל הפעלה (זה מאד מסובך אבל בסוף מצליח) אבל הוא בפרוש יודע מה הוא עושה וכולם מתמוגגים.
זה מדהים איך משהו קטן כזה נותן פתאום חלון לכל כך הרבה יכולות- יש כוונה ויש תכנון ויש (למרות הכל) איזושהי שליטה בתנועתיות ויש מוח שמבין סיבה ותוצאה! פשוט מרגש. אני מלאת תקווה.
הדרך עוד ארוכה ארוכה אבל אנחנו נתגבר.
חוזרת על המנטרה החדשה שלי: התינוק שלי בריא, מאושר וכל יכול!
תודה שוב לכולכן על התמיכה.

איזה יופי! חדשות מצויינות!

התינוק שלי בריא, מאושר וכל יכול!

_יש התקדמות!!!
תינוקי למד להפעיל צעצוע בעצמו_
מסרי לו חיוך ואהבה בלתי מותנית ממני

איזה יופי@}

שליחה על ידי נטע_ש* » 23 מאי 2009, 23:14

התינוק שלי בריא, מאושר וכל יכול!
את מקסימה, ממש מחמם את הלב

שמחה לקרוא, זו אכן התקדמות עצומה וכמו שכתבת פתח לבאות.
כל יכולת מראה התחלה של אחרות שעוד יבואו!! את תראי!

יש לי דמעות בעיניים.
התינוקי המוכשר, האמיץ והמתוק שלכם משחק בצעצוע וזה כל-כך טבעי וכל-כך משמח!

זוכרת ש ניסים קורים בעבודה קשה_
כולכם עובדים קשה והניסים מגיעים...
חיבוק ענק ואהבה גדולה לכולכם.

שלום הולנדי ה מה שלומכם?

גם תהיתי בזמן האחרון. מקווה שטוב

תינוק בן שנה. לא הולך. לא יושב. לא מדבר. לא משמיע קולות. לא משתמש בידיים. לא זוחל. לא מתהפך. לא מחזיק את הראש. לא ישן (גם אנחנו לא). הכסף ממשיך לזרום והמאגרים מרוקנים לחלוטין. אין יותר כוחות. אין חברים. אין זמן פנוי. חיים בקושי. העולם חולף לידנו במסלול מקביל. חיים מתוך ערפל של סהרוריות מחוסר שינה וטיפול אינסופי אינטנסיבי. מערכת יחסים זוגית שנשחקת אל מול השגרה הבלתי אפשרית. יש גם הרבה יש וטוב אבל לפעמים קשה לראות אותם. בכל זאת תינוק מושלם חיי וקיים ובריא ישן במיטה לידי. שיהיה לו רק טוב. אמן. שימשיך לגדול ולהתפתח ולהצליח להתגבר כמו עד עכשיו. כנגד כל הסיכויים. יש לי תינוק חזק ובריא וכל יכול. אני אוהבת אותו עד בלי די וקשה לי כל כך. הלוואי ויבואו ימים טובים יותר בקרוב. אמן.

תחזיקו מעמד

הלוואי ויבואו ימים טובים יותר בקרוב. אמן.

נשמע לא פשוט. אפשר לנסות רק לחפש מקומות בהם אפשר להרפות, בתוך העשייה המעייפת. מרחב לנשימה.

אני אוהבת אותו עד בלי די וקשה לי כל כך
ליבי איתך

האם אתם עדיין בהולנד?
איך את מרגישה עם הטיפולים ?
מרגישה שהם עוזרים ?
מצטערת לקרוא שזה גם עולה הרבה כסף
נשמע ממש ממש קשה

אוף אתכם. מה נבהלתם לי?
אז הוא עדיין לא מתהפך, זוחל, יושב, מדבר וכ"ו. אבל הוא ילמד! לאט לאט בקצב שלו. זה סיפור עם סוף טוב רק צריך הרבה סבלנות ועבודה קשה. חכו ותראו. אל תעלמו לי ככה מהדף - בכל זאת צריכים תמיכה פה... מספיק אנשים נעלמו לנו מהחיים בתקופה האחרונה, אז תשארו יהיה טוב תסמכו עלי ועל תינוקי. מישהו היה מאמין בכלל שהתינוק הזה יחזיק מעמד? ומחזיק. כמו גדול. בריא כמו שור. שיצליח לינוק? וינוק נון סטופ וכבר אוכל מוצקים אפילו! מישהו בכלל מאמין שתינוק במצב הזה עושה פיפי קקי בשרותים? ועושה בלי בעיה (תודה בשמת א שחסכת לנו את היסורים של הורים "רגילים" לתינוקות במצב הזה שנגמלים מחיתולים בגיל שמונה אולי...). קשה לנו. נכון. קשה מאד אפילו. אבל אנחנו מתגברים - ניסים קורים בעבודה קשה (ותודה אמא של דנדי על המוטו הזה שמלווה אותנו מאז). אנחנו משתקמים ונהיה בסדר. זה סיפור עם סוף טוב (אבל התחלה קשה) mark my words!

זה סיפור עם סוף טוב
ואתם נקראים לי הורים מדהימים.
יהיה טוב ואני סומכת עליך ועל תינוקי.
מחזקת ושולחת כוחות.
@}

ניסים קורים בעבודה קשה.
אני תומכת.
אתם תגיעו למקום הנכון, והמוצלח, והמתאים שלכם. אתם = המשפחה - אבא אמא ותינוקי, ומי שיצטרף

בפוסט שלך כתבת כמעט הכל בשלילה....לא הולך...לא יושב... וכו'..אז נכון שיש הרבה דברים שלא...
אולי תכתבי את כל הדברים שהוא כן...הוא כן מחייך...הוא כן אוכל...
חזקו ואמצו.

הי הולנדיה, את יכולה להשען על הכתף שלי רגע ולנוח אני פה קוראת אותך
ושאלה : תרשילי?

שלום הולנדיה

הצצתי בדף הזה, ולא הבנתי בדיוק מה ענינו. הוא כנראה נערך מתוך דף אחר ומתחיל בהודעה שאיננה שלך.
הבנתי אבל שכנראה חוית חוויה קשה במהלך לידה של ילדך.

אני ממליץ בחום על טכניקת EFT. מצרף קישור לתאור של טיפול במישהי, שחוותה לידה איומה 20 שנה לפני כן.
http://www.emofree.com/Trauma/childbirth.htm
מה שמתואר אמיתי - ניתן לרפא לחלוטין טראומה כזו, בעבודה של מס' שעות בודדות. אני מכיר את זה מהתנסות עם מטופלת שעבדתי אתה, עם סיפור דומה - טראומה בלידה של אחד מילדיה, שיצרה אצלה פחד אדיר מטיפול רפואי. המטען הרגשי שלה כלפי הארוע השתחרר במהלך עבודה של שעה. בסוף הטיפול שארך מפגש אחד, היא ציינה בתדהמה שהיא מדברת על הארוע, כאילו שהיא מדברת על מזג האויר. כשהיא באה, היא לא יכלה לדבר עליו בכלל.

אני מכיר את הטכניקה בעיקר מעבודה עצמית שעשיתי על סוגיות שלי, וגם ממעט טיפול באחרים שהתחלתי לעסוק בו לאחרונה. פוסט טראומה הוא ה-צד החזק של EFT. חפשי מטפל באזור מגורייך.

ועושה בלי בעיה (תודה בשמת א שחסכת לנו את היסורים של הורים "רגילים" לתינוקות במצב הזה שנגמלים מחיתולים בגיל שמונה אולי
הו הו! לכבוד הוא לי! אני מרגישה שזכיתי עכשיו במקום טוב בגן עדן!
ואני אגב רוצה להגיד לך, שהבלי חיתולים הזה פשוט מדהים לפיתוח המוח של התינוקות. התקשורת איתם! זה משהו שלא ייאמן! מי שעושה את זה, פשוט מבין. פשוט מבין! איזו רמה גבוהה של תקשורת זו, איזו רמה של הבנה, למרות אלף פספוסים ואי הבנות, זה משהו שקשה לתאר. זה לוקח את הפוטנציאל של הילד כל כך קדימה, שממש מצער אותי לחשוב כמה אנחנו חוסמים עם החיתולים.

כמובן מאמינה בך ובכוחות שלך!

אין יותר כוחות
חיים מתוך ערפל של סהרוריות מחוסר שינה וטיפול אינסופי אינטנסיבי. מערכת יחסים זוגית שנשחקת אל מול השגרה הבלתי אפשרית.

אנחנו משתקמים ונהיה בסדר. זה סיפור עם סוף טוב (אבל התחלה קשה) mark my words!

הולנדיה,
את מדהימה, כמה כוחות, כמה אופטימיות.
נשמע לי כאילו את ובעלך במירוץ מטורף מאז הלידה ולא עוצרים לרגע.

מותר להציע משהו קצת תמים?

אולי תנסו להאט את הקצב? (זה כנראה מרתון, ולא מרוץ 100מטרים) יש עדיין דרך ארוכה עד להחלמה.
קחו אוויר לפעמים, תדאגו לעצמכם, גם לזמן שהוא רק שלכם (אני מודעת לכך שבטח קשה לכם לראות מתי זה אפשרי בכלל).
מגיע לכם לחיות גם למען עצמכם ולא רק למען התינוק, וזה חשוב גם כדי לשמר את היכולת שלכם להעניק לתינוק.
בהצלחה!!!!

גם אני פה! קוראת ואופטימית!

הי,
תודה לכל מי שבא לבקר והגיב. המצב אצלי מתקרב בצורה מבהילה לפיצול אישיות- יש ימים שהתקוה שורה במעוננו ואין לי צל של ספק שאנחנו יוצאים מכל המצב הזה ובגדול ויש ימים שהדכאון, העצב, החרדות והפחדים משתלטים עלי והמצב פשוט מרגיש נורא. מן הסתם אני מנסה לצמצם מאד מאד את פרצי השליליות ולדבוק בחשיבה אופטימית ועשיה, אבל לפעמים הצד הקוגניטיבי כאילו מחייב להתמודד עם הנתונים לאושרם ולקבל את התחזיות השחורות. מכיוון שאף אחד לא באמת יודע, וכבר היו מקרים וקרו דברים אני מעדיפה לשכנע את עצמי לדבוק בגרסה הכי אופטימית האפשרית (אבל אז אני מסתכנת בזה שתחשבו שאני מדחיקה או מכחישה את המצאיות כי קשה לי להתמודד). בכל אופן המטרה הכללית שלי היא לחשוב חיובי, לעשות חיובי, לדבר חיובי ובסוף יהיה חיובי. כי אם אני לא אאמין בילד שלי הוא לא יאמין בעצמו.
תשובות לפי הסדר:
נטע ש - נגעת בנושא כאוב. באמת עברנו לארץ חדשה- שוב. אנחנו עוברים בערך כל שנתיים אבל במצב הנוכחי המעבר היה קשה ומורכב יותר מתמיד ושוב אין לי כוח ליצור מחדש רשת חברתית זה דורש כל כך הרבה אנרגיה (שאין) ומצד שני אנחנו כל כך זקוקים לעזרה (פיזית ממש שמשהו יבוא הביתה לשחק חצי שעה עם תינוקי שנוכל אולי לתלות איזו תמונה על הקיר, לסדר ארון או משהו) ובנתיים אין ממי לבקש...
פנינה - כן את צודקת, זה פשוט נורא איך שכתבתי אבל זה היה רגע של משבר... האמת שהייתי רוצה גם להחליף את שם הדף למשהו מחזק ואופטימי במקום השם הנוכחי אבל אין לי מושג איך עושים את זה וגם אין לי עדיין רעיון לשם מוחץ.מישהו יכול להסביר לי איך אפשר להפוך את הדף הזה לדף בית שלי או משהו כזה?
דני זובין- הייתי בטיפול של EFT כמה חודשים ובאמת די עזר בזמנו. כרגע לא נשאר זמן וכסף (הכל מושקע בתינוקי) ובאמת יש לי כל הזמן פלשבקים שחבל על הזמן... (דרך אגב אני מחקתי את הודעת הפתיחה שלי, אני רוצה פתיחה אחרת לדף הזה ממה שכתבתי בזמנו כשעוד לא ידעתי אם משהו בכלל יגיב אם אכתוב כאן).
שפירית- גם לי בא לעצור לרגע לנוח איכשהו, לעשות הפסקה, לישון לילה אחד בלי להתעורר (כל חצי שעה -שעה...) אבל אין הפסקות באמהות. בנוסף אנחנו במרוץ נגד הזמן במובן מסויים. החודשים הראשונים בחיים הם תקופה קריטית ביותר בהתפתחות המוח ואנחנו לא רוצים לאבד הזדמנויות להגיע לשיפורים.
בהזדמנות אכתוב על כל מסעותינו בעקבות שיטות שונות ומשונות שניסינו, מנסים ועוד ננסה עד שהנס יקרה

המממ

אני כותבת בלחץ זמן. סליחה אם זה ייצא... פחות תומך ממה שהייתי רוצה

נשמע כאילו את צריכה להאט. לוותר, באופן זמני. לקבל את התינוק שלך כמו שהוא כרגע, (שוב, באופן זמני) בלי להתפלל לשיפור, כי אין צורך בשיפור. אפשר להיות תינוק עם איחור-התפתחותי-שחבל-על-הזמן וזה בסדר. אפשר להיות ילד עם צרכים מיוחדים במשך שש או שתיים עשרה השנים הראשונות, וזה בסדר. אין בזה כל רע. אין טעם לנסות לפתור הכל עד שהוא יגיע לגיל בית ספר. בשביל מה? יש לו עוד שנים על גבי שנים לגדול ולהשתפר ולצמוח. אפשר ללמוד ללכת גם בגיל שבע! אפשר ללמוד להתלבש לבד גם בגיל 12!
נכון שזה "חריג".
ונכון שזה קשה. ושוחק, בייחוד כשהוא נהיה כבד יותר וגדול יותר, וצריך להרים ולהוריד ולשאת ולהלביש ולהזיז ממקום למקום.
אבל באמת באמת באמת, אין בזה כל רע!

אנחנו במרוץ נגד הזמן במובן מסויים. החודשים הראשונים בחיים הם תקופה קריטית ביותר בהתפתחות המוח ואנחנו לא רוצים לאבד הזדמנויות להגיע לשיפורים.
כן, אבל לא, לא, לא נכון.
זו "תקופה קריטית בהתפתחות המוח, זה נכון.
אבל כל החיים הם תקופת גדילה וצמיחה, גם במובן המוחי.
המוח שלנו דינמי, יקירתי. גמיש, פתוח לשינויים וללמידה, לאורך כל הדרך. מה שלא תלמדי בגיל שבע, תוכלי ללמוד גם בגיל שבעים

. באחריות.
את בטח חושבת עכשיו שאני אומרת את זה כדי לנחם אותך, ואולי מתוך גישה באופניקית-רוחניקית כזאת. טעות בידך. אני אומרת לך את זה כאשת מקצוע, ובהתבסס על המחקר וההבנה שלנו את המוח האנושי.
פעם חשבנו שהמוח בלתי ניתן לשינוי, אחרי גיל מסוים. שיש את התקופה הקריטית, תקופת הינקות והגדילה, ואחר כך זהו זה, תאים מתחילים למות, ערוצים מתבססים ומתקבעים, והשינוי נהיה יותר ויותר קשה, או בלתי אפשרי כלל.
אז חשבנו, אז מה.
(פעם חשבנו גם שזבובים נוצרים מבשר רקוב ושמלריה נגרמת מאוויר רע)
טעינו.

יש תקופות דינמיות יותר, זה נכון, והילדות בטח שיותר דינאמית, אבל הגמישות המוחית לא נגמרת לעולם. לעולם!

הנה את רואה, הבן שלי התעורר ומנסה להשתלט על המחשב. אמשיך אחר כך. אבל חומר קריאה שעשוי לעודד אותך קצת:
ספר בשם "המוח הגמיש", יצא בהוצאת כתר לא מזמן. באנגלית:
The Brain That Changes Itself
מאת נורמן דוידג'.
אפשר לקחת שעה, חודש, אפילו חצי שנה, ולנוח. למלא את המבצרים של עצמך. את לא תפספסי את הרכבת.

(())(())(())

הי תמרוש רוש, The Brain That Changes Itself קראתי כבר מזמן (כמובן). ובכל מקרה תודה על מה שכתבת. עשה לי טוב לקרוא אותך - הזכרת לי כמה דברים חשובים...

אז אני ממשיכה.

מה תמי גלילי כתבה פעם: "גיליתי שגם אמא היא משאב סביבתי מתכלה".
נשמה, יש לך עשרים שנות אמהות לפנייך. עשרים! וזה בלי לספור ילד נוסף, שאולי יבוא. זה ריצת מרתון, לא ספרינט של 100 מטר. תשאלי כל ספורטאי, יגיד לך שההבדל ביניהם הוא הבדל של שמיים וארץ.
אבל נשמע לי שאת רצה את המאה מטר (נו, טוף, אולי כבר עברת ל- 200...), ואז מוסיפה עליהם עוד מאתיים מטר, ועוד, ועוד... וחושבת שאפשר לחיות כך. בלי לעצור.

אי אפשר להמשיך ככה, את תקרסי. חראם. הבן שלך זקוק לאמא, לא לשבר כלי.

בהזדמנות אכתוב על כל מסעותינו בעקבות שיטות שונות ומשונות שניסינו, מנסים ועוד ננסה עד שהנס יקרה

איזה נס? למה את מצפה?
כתבתי ומחקתי וכתבתי ומחקתי. אני לא יכולה להגיד לך יותר ממה שאמרתי עד עכשיו, כי את לא אומרת יותר. בסיפור הזה יש יותר חורים וחללים מאשר בגבינה שוויצרית משובחת, ואני חוששת שאני מתחילה למלא את החללים בדמיון ויצירתיות-יתר...
בינתיים

גם לי בא לעצור לרגע לנוח איכשהו, לעשות הפסקה, לישון לילה אחד בלי להתעורר (כל חצי שעה -שעה...) אבל אין הפסקות באמהות.
אין הפסקות באמהות, זה נכון, אבל דפוס שינה כזה אומר דרשני. מה הסיפור?

ניסיתם אולי תרגילים של פאולה איתו, אפשר בחיקוי וזה יכול לאזן טונוס בגוף ולקדם ....,אפשר במגע
אולי תרצי לדבר איתי בטלפון?..
בדף שלי

שניסינו, מנסים ועוד ננסה עד שהנס יקרה :)_ את זה כתבתי ככה כי הצחיק אותי כל הפעמים שהשורש "נס" הופיע במשפט המקורי שכתבתי _שניסינו, מנסים ועוד ננסה אז החלטתי להוסיף, למרות שניסים כבר קורים אצלנו כל יום. מבחנתי כל יום שבו יש שיפור (וזה באמת כמעט כל יום) זה נס. זה נס שהיכולת הקוגניטיבית של התינוק שלי לא פגועה. נס!!!. עד כדי כך זה ברור שאפילו כל אנשי המקצוע שרואים אותו לא מתבלבלים מחוסר היכולת התנועתית ומשתאים לנוכח תקשורת המבטים שפיתחנו. הבן שלי מצביע עם העינים ויכול ככה לבקש דברים ולענות על שאלות פשוטות. לאחרונה למד גם קצת להזיז את הראש ואומר ככה "לא" (אם לא אומר "לא" אנחנו יודעים ש"כן" אחרת לפעמים הוא מחייך קצת ל"כן"). זה נס. כל פעם שמצליח מעט יותר להזיז את הידים (למשל מרים את היד עד לגובה הכתף כשאני מחזיקה אותו) זה נס. הרגלים שלו במצב מצוין (האתגר זה הגב), מה שגרם כבר לכמה וכמה מומחים לאמר לנו שהוא יוכל ללכת!!! זה נס. היום יש לי כאן ביביסיטר לכמה שעות (והנה אני נחה על יד המחשב). עוד נס. ישנתי לא רע הלילה (התעורר רק איזה שש פעמים). נס. היום קל לי יותר. נס.
בקיצור אני מנסה לחגוג את מה שטוב ולשמור ככה על אופטימיות כי אני בטוחה שעוד הרבה ניסים (כן, קטנים כאלה גם נחשבים אצלי) יקרו לנו.
דפוס שינה כזה אומר דרשני. מה הסיפור? התינוק הספציפי שלי יונק המון בלילה (מעט מאד ביום), עדיין לא מצליח לשנות תנוחה בעצמו (הוא נשאר עדיין "תקוע" בדיוק איך שהנחתי אותו) ומתעורר בגלל זה (ואז אני "מארגנת" אותו מחדש) ובנוסף מוציא מעט מאד אנרגיה בשעות היום (שוכב כל הזמן על הגב) ולכן לא עייף כמונו (וכמו תינוקות אחרים) בלילה. תודה לאל שישן איתנו במיטה ואני לא צריכה פיזית לקום אליו אלא רק להתעורר...

פששששששש! וככה את חיה כבר שנה שלמה עם כל ההתעוררויות ושינויי התנוחה?
לא נותר לי אלא להוריד את הכובע. את מלכה!!!!!!!

קראתי, בכיתי, התרגשתי, נפעמתי מהמסירות המדהימה שלך, ומהנסים שאתם חיים איתם כל יום ויום.
זה מדהים שהרגליים במצב מצויין!
זה מדהים שהוא מבין הכל, ובטח שהוא גם מבין ומרגיש את האהבה והמסירות שלכם.

את אדם מדהים. שולחת לכם כוחות
המרגיעון: קחו אוויר – זה בחינם!

איזה יופי לשמוע על הניסים שלכם, את אמא מדהימה!!

קוראת, בוכה ושמחה איתך
מאחלת נס חדש כל יום
כל החיים

רק רציתי להגיד שאני חושבת עליכם הרבה, ומאחלת בריאות ואושר למשפחה שלכם.

שליחה על ידי ש* » 26 נובמבר 2009, 13:48

וכאן:
כבד את עצמך
ולך, קחי את הכתוב ואל תשכחי מה שאמרו לך, ילדך זקוק לאמא (הורים) חזקים ובריאים,
תדאגי שיהיו לו.

הולנדי ה? ממחשב אחר:
שלום ותודה לכל מי שהגיב. אנחנו כאן עדיין בתקופת התעקלמות במקום החדש.
השבוע הייתי בפגישה של ללל המקומי (לחפש חברות) והתבעסתי לראות איך תינוקות בני ששה שבועות עושים כל מיני פעלולוים שאנחנו לא מכירים בכלל...
יש כאן כמה נשים שתורמות חלב אם לחולי סרטן, ויש סיפור על גבר בעיירה שכנה שעמד למות מסרטן בקיבה אבל בזכות חלב אם חיי עוד שנתיים שלמות. מדהים!
יש לי כמה נושאים שמטרידים אותי, אולי מי שהורים לתינוקות בני שנה-שנתיים יכולים לעזור לי להבין איך זה פועל ב"רגיל"...

כמה זמן התינוקות שלכם מבלים במצב ישיבה ביום (אם מישהו יכול לפרט זמנים כמו: חצי שעה בכסא אוכל שלוש פעמים ביום- זה יכול לעזור לי)?
כמה זמן ביום הם בפעילות גופנית (הליכה זחילה) וכמה זמן משחקים עם עצמם לבד בלי שצריכים יחס/עזרה שלכם?
כמה זמן התינוקות שלכם מבלים עם ילדים אחרים ואיך בדיוק הם משחקים במפגשים כאלה?
מה עושים כדי להפחית את מספר ההתעוררויות בלילה בלי להפסיק הנקה לילית לחלוטין?
מה עושים עם תינוק שמבקש קקי/פיפי רק סתם בשביל הכייף (לא באמת צריך) נורא מעייף כל ה"טקס" ובסוף כלום...
רוצה לשנות את שם הדף איך עושים את זה? ואיך מכניסים הודעת פתיחה חדשה לעמוד הזה?

תודה רבה לכל מי שיש זמן וחשק לענות.

הולנדיה יקרה, לא יודעת לענות לך על כל שאלותייך אבל כדי לשנות שם דף ולהכניס הודעת פתיחה עליך להכנס ל"עריכת כל הדף"

יש לי אחת מודל קיץ 2008, טורבו, מנוע סילון. לשבת? ועוד בכיסא אוכל? אולי חמש דקות. ואז מאבדת עניין. רוצה לשבת עלי או על אבא שלה ולהאכיל אותנו במזלג שלנו. ומיד יורדת, ושוב עולה עלינו. מדי פעם יושבת שתיים שלוש דקות וקוראת לעצמה ספר על הרצפה. לפעמים אוהבת לשבת בעגלה לטייל עם סבתא או מטפלת. ככלל, ישיבה זה ממש לא. יותר הליכה ותזוזה בלתי פוסקת. אם נגיד ישבה חצי שעה כל היום במצטבר זה הרבה.
פעילות גופנית: נון-סטופ בשעות הערות, שזה רוב הזמן

משחק לבד: יש ימים שאף רגע, יש ימים שפתאום נעלמת לעשר דקות. בעיקר אם אחיה בסביבה.
ילדים אחרים: אח גדול. ילדים אחרים -- נדיר. לא ממש יכולה לשחק עם קטנים. עם גדולים דווקא משחקת. ממש ממציאה משחקים, קוקו וכאלה.
הנקה והתעוררות בלילה: שאלת המיליון דולר. יש פה דפים על זה. אני הפחתתי על ידי הסבר, אבל צריך להיות בטוחים שהילד מבין. שלך אאל"ט עוד קטן לזה. יש המדווחים שהחל מגיל כמה חודשים, העברה למיטה נפרדת משפרת את איכות השינה של התינוק. עוד אפשרות היא לתת בקבוק עם מים.

# כמה זמן התינוקות שלכם מבלים במצב ישיבה ביום (אם מישהו יכול לפרט זמנים כמו: חצי שעה בכסא אוכל שלוש פעמים ביום- זה יכול לעזור לי)?
שלי כמעט בן שלוש, אני מנסה להזכר.
נראה לי שבשנה-וחצי שנתיים רק התחיל לשבת (לבחור להיות נינוח), לפני כן היה או על הידיים, או פעיל מאוד. אולי, באמת, חוץ מזמני אוכל.

_# כמה זמן ביום הם בפעילות גופנית (הליכה זחילה) וכמה זמן משחקים עם עצמם לבד בלי שצריכים יחס/עזרה שלכם?
# כמה זמן התינוקות שלכם מבלים עם ילדים אחרים ואיך בדיוק הם משחקים במפגשים כאלה?_
מעט מאוד זמן משחק לבד. או משחק עם אחיו, או נמצא איתי. משעמם לבד...
סביב שנתיים הוא הרבה רב עם אחרים שבגילו (על צעצוע, טריטוריה) - סוג של תקשורת, ומעט שיחק. היום הרבה יותר משחק.

_# מה עושים כדי להפחית את מספר ההתעוררויות בלילה בלי להפסיק הנקה לילית לחלוטין?
# מה עושים עם תינוק שמבקש קקי/פיפי רק סתם בשביל הכייף (לא באמת צריך) נורא מעייף כל ה"טקס" ובסוף כלום..._
כשתגלי, תספרי

יש תקופות כאלה וכאלה.

# רוצה לשנות את שם הדף איך עושים את זה? ואיך מכניסים הודעת פתיחה חדשה לעמוד הזה?
בקשי לשנות שם דף, מישהו שיודע יעשה את זה.
להכניס הודעה פתיחה חדשה - לחצי על הכפתור "עריכת כל הדף"
בשביל זה את צריכה לכתוב עם הניק של, הולנדי ה, כי אין אפשרות לפלוני אלמוני לערוך.

את משתמשת במנשא?
סלחי לי על הצעה שלא ביקשת -
כתבת שהילד הרבה שעות שוכב על הגב.
לדעתי, אם הוא יהיה על הגב שלך (או של בן זוגך), הוא יהיה פחות פאסיבי לעומת שכיבה במיטה, כי הוא יגיב לתנועה שלך. ראי בזה סוג של פיזיותראפיה.
אני משערת שאם את לא רגילה, הוא יהיה לך כבד. עשי לך תכנית אימונים - הגדילי בהדרגה את משך הזמן ומספר פרקי זמן הנשיאה, כך שהשרירים שלך יוכלו להתחזק בהתאם.
תמרוש רוש, רוצה להרחיב?

תמרוש רוש, רוצה להרחיב?

למה להרחיב כשהבקיצור קולע?

אבל בכל זאת:

הוא יהיה פחות פאסיבי לעומת שכיבה במיטה,
נכון, וזו ההנחה שבבסיס הרכיבה הטיפולית. גוף הנושא/ת מניע את הגוף של התינוק בדפוסים שדומים לדפוסי הליכה. אז אפשר לעשות רכיבה טיפולית על אבאמא.

הוא יהיה לך כבד. עשי לך תכנית אימונים - הגדילי בהדרגה את משך הזמן ומספר פרקי זמן הנשיאה
איפה המאמר הזה שלי... אה, הנה הוא: אם תיטיב שאת חלק שני. הכל כבר שם.

עכשיו, בגלל שאני אשת מקצוע אני ממש לא אוהבת את הדף הזה...

בגלל שאני לא מעזה לכתוב כלום, כי לא ראיתי את הילד בעיניים. ומה אם אני אכתוב שטויות במיץ? חראם! הנה, פרקתי, עכשיו אני אולי ארשה לעצמי לכתוב יותר, בידיעה שאת תוכלי לסנן את השטויות.
אז לכן אני לא ממליצה על נשיאה שלו. אבל אני כן נותנת לך אור ירוק לנסות: לכי על זה, ותראי אם זה טוב. אני מנחשת שאין לו שליטה מדהימה בראש? אז תצטרכי לדאוג לזה... לארגו (ויאמו) יש כובע, אבל אני לא יודעת אם זה יספיק לתמיכה מהצדדים.

לשאלותייך:
בן שנה ותשע
_* כמה זמן התינוקות שלכם מבלים במצב ישיבה ביום (אם מישהו יכול לפרט זמנים כמו: חצי שעה בכסא אוכל שלוש פעמים ביום- זה יכול לעזור לי)?
די הרבה, אבל לפרקי זמן קצרים: בעגלה, באכילה, במשחק חופשי (יושב בסלון). יכול להיות עד 3/4 שעה ברצף, או דקות ספורות ואז הליכה לאנשהו ושוב ישיבה. המון פעמים ביום.

כמה זמן ביום הם בפעילות גופנית (הליכה זחילה) וכמה זמן משחקים עם עצמם לבד בלי שצריכים יחס/עזרה שלכם?

זאלה מורכבת. אני מבדילה בין יחס לעזרה: אם אני מקריאה לילד תוך כדי שאני מבשלת או רוחצת כלים, זה מרגיש לי שהוא עצמאי למרות שהוא לא, כי עלי זה לא מכביד...
פעילות גופניצ: כל זמן שלא יושבים....

כמה זמן התינוקות שלכם מבלים עם ילדים אחרים ואיך בדיוק הם משחקים במפגשים כאלה?

מסתכלים בעניין, או שלא מסתכלים בכלל, לפעמים מתייחס במחווה זו או אחרת (מנסה לדבר אתם בשפת סימנים ומתבאס שלא מבינים), וגם קצת משחק משותף, בסיסי ביותר.

מה עושים כדי להפחית את מספר ההתעוררויות בלילה בלי להפסיק הנקה לילית לחלוטין?

מוצץ?

מה עושים עם תינוק שמבקש קקי/פיפי רק סתם בשביל הכייף (לא באמת צריך) נורא מעייף כל ה"טקס" ובסוף כלום...

אם את יודעת בוודאות שהוא לא צריך, תגידי "לא, כבר עשית". ואם הוא כן היה צריך ופספסת - תתנצלי. לא קרה שום אסון

מחשבה: אולי הוא מסמן פיפי כי הוא רוצה להיות בתנועה או להוריד בגדים או כל מרכיב אחר שהוא מקבל מה"טקס"? ואם תתני לו רק את זה אז הוא יהיה שמח...?

שינוי שם דף.

תודה_

הולנדיה, מה שלומך, הבן זוג, התינוק?
אני עוקבת אחריך , אבל המון זמן לא נכנסתי כי בכל פעם שנכנסתי לא היית כאן (כמה חודשים), בעבר לפני שכתבת שוב.
אני עוקבת ומזדהה, מכיון שהייתי במקום שלך לפני חמש עשרה שנים.
היום הבן שלי בן שש עשרה, למעשה ממש מחר. אני כותבת את זה ולא מאמינה מכיון שהשנים פשוט רצו לי-
בין כל המשימות , ועוד שני ילדים שנולדו אחריו.
אין ספק שגידול כזה , הוא יציאה למסע, מסע מאד מיוחד, שיש לצדו הרבה יופי אבל גם קושי.
הבן שלנו עד גיל שנתים וחצי לא עשה כלום, פשוט שכב, או ישב עם תמיכה.
עבדנו המון, בגיל שנתים וחצי הוא התחיל תהליך, היום הוא הולך. לא רץ, אבל הולך.
אני יודעת שבעבר לא רציתי לשמוע על סיפורים של אחרים- אם הם טובים, מי אמר שגם שלי יהיה כך? ואם הם רעים- בודאי שלא רוצה לשמוע.
כך שאני עוצרת כאן, אם תרצי לשמוע יותר פרטים, אשמח לספר לך.
המוטו שלי כל השנים היה לחיות את הרגע, לא הסתכלתי אל העתיד.
אף פעם לא חשבתי מה יהיה בעוד כך וכך, לאיזה בית ספר ילך, איך ילמד וכו.
תמיד חייתי את התקופה , את היום יום, וזה דרש מספיק.
דוקא עכשיו, כשהוא בן שש עשרה, מתחילות מחשבות לא פשוטות אל העתיד, ואני מאד משתדלת לא לחשוב.
מי יודע מהו עתידו, גם כשהוא לגמרי בריא ומתפקד.
לפני חודש וקצת עשיתי תאונת דרכים קשה מאד, חזיתית, עם רכב גדול.
הייתי עם הבת שלי.
הבנתי שברגע אחד כל התוכניות, כל הדאגות, כל המחשבות על איך ראנו את עתידנו- חסרי משמעות.
אז שוב אני אומרת לעצמי, לחיות את היום יום, להשקיע את המיטב בו (ביום יום), זה המון וזה מספיק.
אני כותבת לך וכותבת לעצמי, כי גם אני עדין נופלת, והיום זה מין יום כזה.
מקווה בשבלך שתמשיכי למצוא את הכוחות שלך.
כלם כותבים לך להפסיק את המרוץ, אבל אני יודעת שזה כמעט בלתי אפשרי בשלב בו את נמצאת, אבל זה עוד יהיה אפשרי.
שולחת לך המון חיבוקים והמון כח, אחשוב עליך ואשלח לכם המון אנרגיות טובות לגדילה והתמודדות.

עוד אמא יקרה,
מודה לך מקרב לב על שכתבת לי. ריגשת אותי מאד. בבקשה כתבי לי שוב! אשמח לשמוע כל מה שאת רוצה לספר. תודה שאת כאן איתי קוראת ומשתפת. מרגש לקרוא שעוד מישהו צעד פעם בדרך הזאת והנה התגברתם על כל כך הרבה אתגרים- זה מדהים. בן 16 בריא לגמרי, הולך ומתפקד, וואו. המון מזל טוב ליום ההולדת של הבן, שלך כאמא, ועל 16 שנים של השקעה אינסופית, השגים רבים שהושגו ועוד יושגו. אני כל כך מקוה שתכתבי שוב. איזה אומץ שני ילדים נוספים... אנחנו, בניגוד לתוכניות המקוריות, כנראה כבר "נסגור את הבסטה" אחרי הלידה הטראומטית האחת הזאת וכל מה שקרה בעקבותיה...
ביינתים אני מבקרת באתר כשמתאפשר ומשתדלת להיות יותר פעילה כאן.בכל זאת היום יום שלנו קצת מוטרף ולפעמים אין לי כוחות לכתוב ולשתף אז סליחה על ההעדרות...
בכל אופן אני מאד רוצה לשנות את השם של הדף.
מישהו מוכן לעזור לי לשנות ל"...ועכשיו בריאות, שיקום מלא, אושר, שיגשוג והצלחה" ?
וגם אשמח אם משהו יוכל לעזור לי להפוך לדף תמיכה מוצנע, ולהפתר מה "?" אחרי הניק שלי...
(תודה מראש לכל הגמדים העוסקים במלאכה - מתנצלת, אך אין לי כרגע את האנרגיה הפנויה ללמוד איך לעשות זאת בעצמי).
והמרגיעון: "כולנו משפחה אחת" ...גדול!

ואנקדוטה: בקשנו עזרה כספית מהמשפחה של בן זוגי לטיפולים של הקטן. הסבתא הסכימה להשתתף בתשלום. התקשרתי להודות לה, אז היא עונה לי ''העיקר שיצליחו להפוך אותו לנורמלי,,:-S

הי הולנדיה, על מנת להפתר מסימן השאלה את צריכה להפוך את הדף הולנדי ה לדף בית פעיל. לחצי על השם והוסיפי בדף שיפתח ככל העולה על רוחך.
לגבי שם הדף- אולי כדאי לחשוב על משהו קצת יותר קצר וקולע? חשבי על כך.
אה, ועכשיו זה דף מוצנע רק צריך להוסיף את צמד המלים האלה עם קו תחתון ביניהן.
שיהיו ימים טובים @}

הולנדיה יקרה, גם את מרגשת אותי. אני שומעת את ההתמודדות האמיצה שלך, ויודעת יותר מכולם , שזה כמעט לא אנושי, ואת בכל זאת עומדת בזה.
זה כל כך קשה ללדת ילד ראשון ולהתרסק מהפנטזיות והחלומות על חיי משפחה ועל גידול של ילד משלנו- סוף כל סוף-
לתוך מציאות של התמודדות יום יום, שעה שעה.
לראות איך תינוקות אחרים נולדים ועוקפים את שלנו תוך כמה שבועות. קורע לב ממש.
אני תקופה ארוכה מאד לא יכולתי לשמוע תינוקות אחרים, כמובן לא לראות.
לאט לאט התנתקתי מכל חברותי, בודאי כאלה שילדו סמוך אלי.
היתה לי חברת נפש שילדה חודש לפני, כל הזמן דברנו על חופשת לידה משותפת, ואז-
בהתחלה עוד היינו בקשר, והיא היתה מגיעה ומשויצה עם ילדתה, עם דברים חדשים שהיא עושה, עם נעלים חדשות שנקנו לה.
ולבי היה נצבט- ממש כך. ואז שאלתי את עצמי, מה את רוצה שגם לאחרים יהיה קשה? את מחפשת אסונות?
וכמובן שלא, ויחד עם זאת, זה היה בלתי נסבל עבורי. ומה שהיה עוד יותר קשה, שבעלי רצה להמשיך הכל כרגיל-
הוא רצה חברים, הוא רצה נסיעות, הוא רצה תוכניות, הוא רצה סקס. ואני- בקושי הרמתי את הראש מהמיטה בבוקר, בקושי תפקדתי, כל דבר ערער אותי.
ועכשיו לקטע האופטימי-
קשה לך להאמין עכשיו , אני יודעת זאת בודאות, אבל עוד יבואו ימים אחרים!!!
את תחזרי לחייך (חיים שלך), ותחזרי לחייך !
את תרצי שוב עוד המון דברים- ללמוד, להתפתח , לראות , לטייל- הכל.
והכי חשוב- את תרצי עוד ילדים, אני מוכנה להתערב אתך על כל דבר, שיהיו לך עוד- ויותר מאחד נוסף!
האם את יודעת שסטטיסטית את מסכנת את עצמך וילדך כאשר את נכנסת לרכב ונוסעת אתו, הרבה יותר מאשר בלידת ילד נוסף עם קשיים?
אז מה, את לא נוסעת ברכב? לא ללדת עוד ילדים- זה לא לבחור בחיים, ואת תבחרי בחיים.
ובחיים האלה לכלנו יש סיכונים, כל יום, בכל יציאה לרחוב, ובכל זאת אנחנו חיים ויוצאים, ונוסעים וטסים,
ורובנו הגדול איננו נפגעים, וכך גם יהיה אתך.
וגם לך ולבן זוגך עוד יבואו ימים טובים יותר, של גאוה, של שמחה, של משפחה שגדלה, את תראי!
אני יודעת שהכל נראה כרגע לא מציאותי, קשה מנשוא, אבל זה יקרה לך.
ובנתיים- לעבור יום ביומו, לאסוף כח ולעשות את הניתן. וגם נפילות הן חלק טבעי, מה שחשוב שקמים מהן.
ולגבי כל האמירות שסביבך- אני מאחלת לך שתלמדי לענות לאנשים , להסביר להם את עמדתך ולא לשתוק.
אם את שותקת- זה רעל שחודר פנימה לתוכך, וגם אנשים לא מבינים שהם כל כך פגעו בך, הרבה פעמים ממש ללא כונה!
אני למדתי לענות לאנשים, יפה, ללא כעס, אבל להסביר את עמדתי, את ראייתי, את האופן בו אני מתמודדת והאופן בו אני רוצה שיתיחסו לילד שלי.
זה לא שהכל הופך להיות קלי קלות, ללא קושי , ללא התמודדות,
אבל- זה לא צובע את כל החיים בקושי הזה.
יש עוד המון דברים שסביבנו ושאפשר להמשיך לעשות, ולהמשיך להנות.
אבל בנתיים- תרשי לעצמך, את עוד בתקופת התאקלמות, הסתגלות, תני לעצמך המון הנחות, תסלחי לעצמך על הכל.
עכשיו מותר לך ממש הכל.
מקווה שאני עוזרת לך, לבי ממש ממש אתך. עוד אמא.

עוד אמא יקרה,
אני כבר כל היום מסתובבת עם מה שכתבת לי בראש (ובלב). תודה לך. בבקשה תכתבי לי שוב את מצילה אותי ככה מהבדידות האיומה של התפקיד הזה שנחת עלי ככה פתאום... הייתי רוצה לענות לך בפרוט יותר, כל כך ריגשת אותי עם כל מה שכתבת טוב בלקרוא משהוא אחר שיודע את שעל ליבי: _זה כל כך קשה ללדת ילד ראשון ולהתרסק מהפנטזיות והחלומות על חיי משפחה ועל גידול של ילד משלנו- סוף כל סוף-
לתוך מציאות של התמודדות יום יום, שעה שעה. לראות איך תינוקות אחרים נולדים ועוקפים את שלנו תוך כמה שבועות. קורע לב ממש._
אבל לצערי כבר אמצע הלילה כאן, אני עוד בעיצומן של אריזות ומחר בבוקר שוב טסים לשבוע טיפולים.
להוסיף לכל זה שלקטנצ'יק יש חום כבר מאתמול בלילה- אז המצב כאן מאתגר (כרגיל). איך כשיש חום יונקים בלי הפסקה- וחסל סדר שינה לכולם...
בכל אופן תודה לכל מי שעזר עם הדף בית וכ"ו (אחשוב על שם אחר כשאחזור מהנסיעה הזאת).
בבקשה אחלו לנו בהצלחה... עד שאחזור (עוד שבוע) אני קוראת אבל בד"כ לא יכולה לכתוב (בלי מקלדת בעברית...

). תודה לכל מי שכאן על התמיכה.

בהצלחה @}

הולנדיה יקרה.
אני המון במחשב וכותבת נורא מהר, כך שכל פעם אנסה לכתוב לך קצת, אפלו שאני רואה שאת לא כאן הרבה.
מה זה השבוע טיפולים הזה שאתם נוסעים אליו? לאן אתם טסים?
מקנאה בך על הטיסה, אני לא ראיתי שדה תעופה כבר יותר מדי זמן.
יש לנו תקופה כלכלית פחות טובה, ובנתיים זה רק בגדר חלום, אבל , זוכרת ימים קשים יותר, ומקבלת זאת באהבה.
מקווה שלתינוקי החום יורד, שהוא מרגיש טוב. איך תעשו לו טיפולים אם הוא חולה?
אני מאחלת לכם הצלחה ואחשוב עלכם במשך השבוע, אשלח לו ברכות להחלמה ולעבודה פוריה.
איזה יופי שהוא יונק - זה אומר שכל שרירי הפה והאזור מתפקדים מצוין.

בהצלחה ממני, אילת מירב.

בהצלחה

(())(())
@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

הולנדיה יקרה שלום.
האם חזרתם מהנסיעה? איך היה? מקווה שהבן שלכם הרגיש יותר טוב, והטיפולים אכן היו יעילים.
כתבתי לך שאנסה לכתוב לך מדי פעם, אכן אנסה.
רק רוצה ליידע אותך, שיש ימים שמשום מה , אני לא מצליחה להכנס לאתר הזה. הדף מנסה המון זמן לעלות, ולבסוף לא מצליח.
לפעמים לאחר כמה נסיונות זה מסתדר , אבל לא תמיד. בכל אופן , רק שתדעי.
חשבתי עליכם מדי פעם וקיוויתי שהנסיעה מועילה וטובה לכם.
תכתבי כשתוכלי.
להתראות, עוד אמא.

שלום.
חזרנו סוף סוף מחודש עמוס ומטורף של טיסות ברחבי ארה"ב וטיפולים אינטנסיבים. אנחנו מותשים.
מבטלת בזאת את הנסיעות של החודשיים הקרובים. די.
רוצה לכתוב עוד אבל שם הדף מאד מפריע לי. אם מישהו מבאי הדף מוכן לעזור לי לשנות את השם ל:
"החלמה מלאה וניסים אחרים"
מאד אשמח (וגם רוצה ללמוד איך לעשות מין הודעת פתיחה/הסבר בראש הדף). תודה לכל מי שבא לבקר כאן.

וואו, זה היה מהיר!
תודה רבה למי שהעביר אותי לכתובת חדשה. כבר מרגיש לי הרבה יותר אופטימי.
מאד מודה לעורכ/ת האלמונית.