היומן האישי של סטלה רומנו

[סטלה*]

עובד אף פעם לא העיר לי בקשר לבית. אין לו טענות.
בגלל זה כשהיום הוא התרגז על מצב המקרר, לא קפצתי לענות. נעמדתי לידו מול המקרר
הפתוח ושנינו נשמנו את כל מה שכבר צריך היה להיות בפח. אבל מה שנכח יותר מכל ריח
ברגע הזה היה שזאת פעם ראשונה.
אני זוכרת כשהכרנו וכל הפעמים הראשונות עוד היו לפנינו ואז אחת אחת הן הסתדרו
בטור מאחורינו. הנשיקה הראשונה. הלידה הראשונה. הפעם הראשונה שאיבדנו הורה.
מצחיק שאני משווה את זה.
אבל בגלל זה לא נעלבתי, לא הצטדקתי, חייכתי לנוכח האמת הפשוטה בדבריו ורק אז
התפניתי להכיר שזה לא קשור למקרר. זה משהו אחר. משהו שהוא לא אומר לי.
חשבתי על כל הדברים שאני לא אומרת בשבועות האחרונים ושזאת גם הפעם הראשונה
שאני לא מספרת לו משהו. והתפלאתי שאני עדיין לא אומרת. אז אמרתי.
מול המקרר הפתוח הרגשתי איך יוצאת ממנו כל רוח הלחימה, איך הוא נהפך ממוצק לרוטט.
עכשיו הוא משוטט בחוץ. ואני מנקה את המקרר.

[סטלה*]

בבוקר מול המראה, בזמן צחצוח השיניים, נסתכל מחדש על עצמנו. נסתכל אחד לשני בעיניים
ונמצא מה שנמצא

[לי_אורה*]

[עדינה_ניפו*]

קוראת כבר זמן מה בשקט
כל כך מרגשת אותי הכתיבה שלך
תודה

[ענת*]

אוי את כותבת כל כך כל כך יפה. תודה רבה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

@}

[לונה_פארק*]

גם אני

[סטלה*]

מזלי שאתן איתי

[סטלה*]

בבוקר ברגע שהבית התפנה חזרתי למיטה. הצד של עובד נשאר מתוח ומוצע.
הוא ישן עם הילדים ויצא לפני שקמתי. חמש מילים אמרתי לו אתמול מול המקרר.
אני מאוהבת גם במישהו אחר. אחר כך נאמרו עוד מלא מילים אבל אני לא אמרתי אותן
הן נשפכו ממני כמו צפרדעים מפי האחות החמדנית מהיפות באגדות העולם.
נשכבתי בצד שלו במיטה. לא היתה לי מחשבה אחת נקיה. הלב שלי דפק מהר
כאילו נבהלתי. לא נרדמתי. לא קפצתי לשום מקום שאין בו יותר מדי ממני. לא ניצלתי מעצמי.

[סטלה*]

רק
עוד
פעם
אחת
ודי

[לי_אורה*]

למה ודי?
ואפשר לשלוט בזה לגמרי?
ואם אפשר - כדאי?

[סטלה*]

הוא שאל - את יכולה לשלוט בזה?
הוא שאל - אם את לא יכולה לשלוט בזה בשביל מה זה טוב שסיפרת לי?
הוא שאל - ואם היית יכולה היית מפסיקה?
הוא שאל - מה אני אמור לעשות עם זה?
הוא שאל - מה את רוצה?

מה אני רוצה.
אני רוצה לבכות ואני יבשה.

[סטלה*]

שיכחה. זה מה שאני רוצה.

[לי_אורה*]

אפשר להחליט שמה ששייך לעולם/למציאות X - שייך לשם
ומה ששייך לעולם/למציאות Y - שייך לשם
ולא חייבים לערבב, לספר וכו'.
וגם אם מדובר בחלומות - לא חייבים לספר
זכרי מה קרה ליוסף.

[סטלה*]

בדמיוני אני עומדת מול הדלת בז'בוטינסקי. מול הפתק עם שני השמות. אני יכולה לראות
את היד שלי מתרוממת, לשמוע את קול הדפיקה המהססת. הדלת נפתחת והפנים מאחוריה
נפתחים בהפתעה. באי הבנה. אפשר לקרוא עליהם שאני אישה זרה. איך אני מסבירה?
ולפעמים כשהדלת נפתחת עומדת שם אישה. היא זורחת. יש לה בטן קטנה הריונית. לא משהו
שהייתי שמה לב אליו אם לא הייתי יודעת. אני שולחת יד כאילו לגעת, אני רוצה לומר לה –
גם אני קשורה אליו. אבל היא נבהלת. בדמיוני אני בורחת משם.
בבקרים אני שעות מעבירה בדמיונות כאלה. אני משתגעת.

[סטלה*]

בצד ימין של המיטה הזוגית עובד ישן. על הבטן הוא ישן. הכרית שלו מקומטת מתחתיו.
עוד בכניסה לחדר החשוך הרחתי אותו שם, חלומותיו מעל גופו החם כמו קשת, כמו
הקשת שהופיעה עם הגשם השוטף היום בבוקר וחטפה אותי אל הבלתי יאמן.
הלב שלי צנח כמו מעלית אל המרתף. פחדן. בשלושה צעדים ענקיים ברחתי חזרה לכאן.
עכשיו אני סופרת עד שלוש ואני חוזרת אליו. אמן שלא אהיה מדי נזהרת. אמן שאהיה
תמימה ואאמין שגם אנחנו כמו הגשם יכולים בהפתעה גמורה ונגד כל הסיכויים.

[ממריאה_אחת*]

מבינה אותך
גיליתי אותך רק עכשיו
@}

[סטלה*]

לבד בבית. הבוקר נפרש למולי כמו חוף ים בספטמבר.
ריק.
הכל רחוק ממני. כל האהובים.
עובד צודק. אני יכולה לדבר ולדבר
אבל מה שנהרס לא יבנה ממילים. אנחנו שוכבים.
כמו שני פליטים נואשים. כמו אנשים שהאדמה רועדת תחתם.

[סטלה*]

עובד שואל שאלות. הוא בודק שהסיפור שלי לא משתנה. הוא משתולל כשאני אומרת
שזה לא משנה. אני לא יודעת לאיזה חלק הוא לא מאמין. הוא לא מבין שזה מחליק לי
בין האצבעות כמו חול. הוא אומר שהוא לא יכול. מה אתה לא יכול? אני לא יכול.
הוא שוקל כל מילה בנפרד ואורז ומגיש לי כמו בעיה שאני צריכה לפתור. כאילו שאני יכולה.
הוא אומר עוד מעט יום כיפור והקול שלו נסדק כמו כשהוא מתפלל לבד. אני נוגעת בשיא
העדינות בזקן שלו, שיש בו התחלה של שיבה וקמה לאסוף את שאריות החלה ולנער את
המפה של השבת. והמבט שלו מלווה אותי בבית כמו נמר חברבורות.

[עוד_אחת*]

דף בלוג

[סטלה*]

ויש את הכאב ששמו זאב.
אני לא מתחמקת ממנו.
פעם בכמה שעות אני עוצרת, כמו לצליל של גונג
ומתעמקת בו. הוא מתחיל בחזה והוא מתפשט לבטן ולגרון
ואז הזרועות נהיות חלשות והגל, עולה, עולה, עולה, נשבר,
מתנפץ על הצלעות.

[סטלה*]

לפנות בוקר התעוררתי מאריק קלפטון שר אולד לאב. אנפלאגד.

בחושך של הבית הצללית של עובד ישבה מול המסך.
נעמדתי קרוב מאחוריו. אולד לאב. ליב מי אלון.
הגב שלו נדרך. הנחתי יד עליו. אמרתי לעצמי בלי פחד.
תקלטי, הוא אמר, בלי להסתובב אלי, את הגבוה הקרח, מאחורה,
איך הוא מנגן על התוף מרים, באצבע אחת, בשיא הרגש.

לרגע תמים ומוזר, שנינו ביחד חיבבנו איש זר, עם תוף מרים.
כמו משב רוח ים זה היה. כמו כשנשבר השרב.

http://www.youtube.com/watch?v=w24A2ees ... re=related

[ציפורי*]

מקסים @}

[אהבת_עולם*]

התגובה של עוד אחת, זה היה ברור שהיא באה להסתלבט.
אבל חשבתי (אולי בתמימותי?) שהתגובה של זו שלפניה הייתה אמיתית. (והיה נראה לי מדהים שעוד מישהי חווה משהו דומה, רק בצורה קצת אחרת. אולי זו בכלל תופעה מוכרת?)

בכל אופן, רציתי לומר ולחזק - שאני מאוד אוהבת לקרוא אותך.
(ובמיוחד מאז שהסברת בכמה מילים, אז פתאום התמונה התבהרה לי, ומאז יותר קל לי לעקוב... תודה !)

ומעבר לתוכן המרתק, שאני כמובן מאמינה לכל מילה שבו, (אלא אם כן אני שוב תמימה? מקווה שלא... זה נשמע אותנטי לחלוטין)
יש לך כתיבה ספרותית משובחת בעיניי. אבל ממש !
**************

(אני עדיין נורא סקרנית לדעת אם את חיה בשני גופים בו זמנית, או רק מחליפה לרגעים אישה שחיה בגוף אחר, או מבקרת בגוף שלה בזמן שגם היא בתוכו?
ואם בכלל זו אישה אמיתית שחיה היום באמת באותו מקום שאת רואה - והאם, לו רצית, היית יכולה לנסוע לשם עכשיו ולראות אותה? היית רוצה באמת ללכת לשם ולבדוק את זה?
אני יודעת שהשאלות והתשובות הן פרוזאיות, ואולי זה מפריע לספרותיות של הטקסט? אז את לא חייבת לענות על זה. אבל אם בכל זאת תרצי מתישהו לנסות להסביר או להעלות השערות אני מאוד אשמח לקרוא).

[סטלה*]

תודה
באמת מחזק

[סטלה*]

המחשבה שאני יכולה לנסוע לשם היא כמו חתך נייר בקצה האצבע
שמשתלט על כל הגוף, מהעור עד לשכבה הכי פנימית, עד לנימים.
באמצע הלילה כשכולם ישנים אני נשכבת בחוץ על המזרון
ומתאווה אליו. בימים אני גמורה.

אני כמו החרק שנתקע עכשיו בין האהיל למנורה.

ובינתיים הירח של אלול מתמעט ואין לי מחילה.

[לי_אורה*]

מקסים!

[סטלה*]

הפכת אותי עם השאלות.
באהבה אני מבקשת -
די.

[אהבת_עולם*]

אוקיי, מחקתי. סליחה...

[סטלה*]

אמא התקשרה היום בלי שום סיבה. אפילו לא אחת מופרכת.
היא אמרה בעצמה - שום סיבה, רק לשמוע שאת בסדר.
מאז שהקטן נולד זה לא קרה.
חיכיתי נשימה, אמרתי - אני לא בסדר.
היא אמרה - תבואי לבקר.
אם אני אראה אותה אני בטוח אספר לה.
אמרתי - אני לא יכולה.
היא אמרה - הייתי באה..
אמרתי - לא נורא.
את חולה?
לא. אמרתי. ואחר כך - כן.
כן?
אי אפשר לשקר לה.
המחזור שלי מאחר.
אה, זה משהו אחר. לא מחלה.
אני משתגעת.
זה נורמלי, היא אמרה, זה הורמונלי.
זה לא נורמלי, אמרתי.
אני לא יודעת מי האבא.
היא נאלמה. חשבתי - היא כועסת.
ספרתי עד עשר ביחד איתה.
בסוף היא אמרה - יהיה בסדר סטלה. תבואי. מחר.

הבטן שלי מתהפכת.
הלוואי והייתי קופצת.

[תמרול_ה*]

תודה לך,
את מחברת אותי עם עצמי.

[סטלה*]

תודה

[אהבת_עולם*]

בסוף היא אמרה - יהיה בסדר סטלה. תבואי. מחר.
נשמע שיש לך אמא מדהימה.
מה שאת מספרת על הקשר ביניכן, זה די יוצא דופן, ומעורר קנאה (לטובה).

[לי_אורה*]

פתאום טוויסט מפתיע. ומעורר מחשבה.
מחכה לעוד.

[עוד_אחת*]

כן זה ממש טוויסט מפתיע שברומן-רומנטי הגיבורה נקרעת בין שני גברים ופתאום נכנסת להריון מחוץ לנישואין.
במיוחד לאור כל סצנות הסקס שקדמו לטוויסט הזה. \
אבל לא - הדף הזה הוא אודות טיול של נשמה בין מספר גופים. אתן לא צופות בטלנובלה אתן רק מתעניינות במסע של נשמה.

[ענת*]

תודה רבה על כתיבתך הטובה ועל אריק קלפטון המשובח.
יש פה כזה שקט איכותי, שלא תמיד ברור לי אם אנחנו אמורים להגיב בכלל.
נעים מאוד להתמסר לכתיבה שלך.היא קצת מלחיצה, את יודעת, יש בה משהו אפל. אבל כובש בכנות ובבהירות שלו. אמיתי. מוכר לכולם ומתואר נדיר.

[פלוני_אלמונית*]

נראה שעוד אחת משתמשת בטענות שלה כלפינו הקוראות כדי שיהיה לה תרוץ להיות פה ולהמשיך לקרוא, עוד אחת, זה בסדר, מותר לך לקרוא פה, אף אחד לא שופט אותך, למרות שיש פה, אללי, גם סקס.

[ענת*]

אולד לאב הוא רק בדקה ה52 (למי שכמוני היה חייב לראות את הקירח העדין עם התוף מרים.) זו הופעה שלמה.

[אהבת_עולם*]

מוכר לכולם
לי זה לא מוכר בכלל בכלל. בגלל זה אולי זה מרתק ומושך אותי.
אבל אני מסכימה עם נעים מאוד להתמסר לכתיבה שלך.

[חלימה_מודעת*]

סטלה- יש לך מתנה
תשתמשי בה לעשות טוב
תתחילי לחפש את הידיים שלך בזמן שאת "חולמת"

[עוד_אחת*]

נראה שעוד אחת משתמשת בטענות שלה כלפינו הקוראות כדי שיהיה לה תרוץ להיות פה ולהמשיך לקרוא, עוד אחת, זה בסדר, מותר לך לקרוא פה, אף אחד לא שופט אותך, למרות שיש פה, אללי, גם סקס.

ממש אין לי בעיה לקרוא דברים כאלה, כמו שאין לי בעיה לקרוא תחזית מזג אוויר בכל יום, אבל את שניהם אני לא מצפה לעשות באתר שעוסק בחינוך ביתי בעיקר, ובשאר נושאים של אורח חיים טבעי.

[אשה*]

את שניהם אני לא מצפה לעשות באתר ש
אז אל תעשי. בפעם האחרונה שבדקתי לא הכריחו כאן אף אחד לקרוא. האתר מפוצץ בדפים שאין להם שום קשר לחינוך ביתי.
וסקס ואורח חיים טבעי? לא יודעת מה איתך אבל לי זה נראה מאוד קשור.

סטלה, את נהדרת. לא לשמוע את הקולות המרחיקים. להישאר קרוב. הכל בסדר.

[אהבת_עולם*]

תתחילי לחפש את הידיים שלך בזמן שאת "חולמת"

אבל היא לא חולמת.
היא אמרה את זה במפורש. זה לא חלומות.

[אהבת_עולם*]

סטלה, מקווה שהתגובות שלנו לא מורידות לך את החשק להמשיך לכתוב.
כי אם כן אז מציעה לך למחוק את כל התגובות, ופשוט לכתוב ולכתוב.
אנחנו נקרא.

[ענת*]

סטלה, את נהדרת. לא לשמוע את הקולות המרחיקים. להישאר קרוב. הכל בסדר.

[סטלה*]

בסוף אמא אמרה תעשי מה שאני עושה כשכואב לי מרוב געגועים לאבא שלך.
תגידי לעצמך הוא מת.

כל הדרך הביתה בכיתי. במונית לתחנת הרכבת. ברכבת. במונית ספיישל מהרכבת הביתה.
לא בגלל שאמרתי לעצמי שהוא מת. בגלל שהתגעגעתי לאבא שלי.
בגלל זה יכולתי כשנכנסתי בדלת בעיניים אדומות להגיד לעובד את האמת בפשטות
בלי התפתלויות וזה השפיע עלי כמו כוס יין בשלוק אחד ארוך כמו להגיד ארבע מילים.
אני מתגעגעת לאבא שלי.
אחר כך אמרתי איך זה שאתה ער?
והוא ענה חיכיתי לך.

קפצתי עליו. אולי נפלתי עליו. הייתי שיכורה מבכי. ועוד עלה לי הבכי
כשהתאמצתי להוריד את כל הבגדים ומרוב שהתנשמתי עלו לי שיהוקים
ומרוב ששיהקתי צחקתי והרגשתי איך אני נפרמת כמו פקעת של חוטים
הרגשתי איך הוא נרגע איך הוא נהיה פחות חשדן. יותר חרמן.
התנשקנו כל הזמן.
זה מזמן לא קרה.
הרגשתי את הלב שלי נפתח כמו מצנח מעלינו, את הלב שלו נהיה רך ובהיר.

אחר כך לא רציתי לקום כל כך מהר.
תמיד אני מיד נהיית צמאה ורעבה וצריכה לשירותים.
עובד שמכיר אותי כבר קצת נדרך, כאילו מתכונן לספוג את הקימה שלי
וכמו כדי להקדים תרופה שאל אם אני רוצה כוס מים. לא רציתי. רציתי להשאיר
את האוזן שלי הלחה על החזה שלו ואת היד שלי על הביצים שלו, רציתי להריח אותן
רציתי להניח את הראש שלי בין הרגליים שלו ולהירדם שם רציתי ללחוש לו אני שלך
וכמעט שלא לחשתי. כמעט לא גלשתי אל הריח.
כמעט שנהייתי מאוד עצובה על כל הפעמים שלא עשיתי בדיוק מה שאני רוצה.
מדי עסוקה בלנסות לחשב תוצאות מראש, אבא שלי היה אומר.

[סטלה*]

יש לי תוכנית. יום ראשון בשבע ורבע הילדים על ההסעה. עוד כוס קפה וסיגריה ואני על הרכבת
של שמונה ועשרה. רבע לעשר אני בתל אביב השלום. חוזרת לרכבת של אחת עשרה וארבעים
ואני בבית לפני שהילדים חוזרים. לצהריים אני אפשיר ממולאים שאמא שלחה.

אני ערנית. ורגועה.
יש לי בראש תמונה שלי במונית פונה לז'בוטינסקי. עומדת מול הפלדלת הכחולה,
מול המדבקה עם השמות הרשומים בכתב נשי. אני מרגישה כמו בחלום הכי רגיל,
תחושה שיש חוקים שאני לא מכירה. שכולם מתואמים.

מה שהבנתי זה פשוט שבפשוטים.
אם היא גם בהריון הכל בסדר. יש סדר בעולם. וגם אני ועובד נהיה בסדר.
יותר מבסדר. נהיה שוב הורים.
אולי תהיה לנו בת.

עכשיו אני רק צריכה לחצות את השבת.
כמו הליכה על גשר צר מאוד.
לאט.

[אהבת_עולם*]

אני במתח !!!

[ענת*]

כבר כתבת

בגדול, מקובל לא לתקן אמנים באמצע עשייה. (תשאלו את דני סנדרסון)

[שירה*]

בגדול, מקובל לא לתקן אמנים באמצע עשייה

[סטלה*]

קפצתי. באמצע ארוחת הצהריים. אפילו לא עצמתי עיניים. מצמצתי.
והייתי בזרועותיו של גבר מבוגר. ראשי על כתפו. פניו מאחורי. הוא קצת נשען עלי.
בהרף עין הזה היה נדמה לי שאנחנו רוקדים.
והייתי ליד השולחן. הפה שלי מעט פתוח לקראת המזלג שבדיוק ערמתי עליו מהסלט.
לעובד, מעבר לשולחן, היה מבט שאמר אני רואה אותך כל הזמן.

מקודם ,
כשעוד ישבנו בחוץ
ושתינו יין ,
הוא קם ונכנס פנימה וחזר וניגש ועטף אותי בצעיף .
רגש חם הציף אותי .
אימה ,
שמחר, במקום שהכל יסתדר ,
יסתבר שאני באמת מטורפת .

זה עבר .
תמיד מגיע סוף סופו של היום ואני לבד ,
כמו עכשיו, מוקפת קול נשימות החולמים .
רק אז אני כותבת .
ואז אני מאוד מתקרבת לעצמי .
אני מתקלפת עד שאני ערומה ואז אני מתעטפת
כמו עובר במים חיים, במילים .

[ציפורי*]

כמה יפה.
ואיזו הזדהות עוררו בי המילים האלו, התיאור היפה הזה של מעשה הכתיבה (ככה יצא לי, מעשה הכתיבה..כמו מעשה אהבה כנראה רוחו של הדף שורה עלי) -
_ואז אני מאוד מתקרבת לעצמי .
אני מתקלפת עד שאני ערומה ואז אני מתעטפת
כמו עובר במים חיים, במילים ._

[ענת*]

ואיזו הזדהות עוררו בי המילים האלו, התיאור היפה הזה של מעשה הכתיבה (ככה יצא לי, מעשה הכתיבה..כמו מעשה אהבה כנראה רוחו של הדף שורה עלי) -

לגמרי. גם בי.

[סטלה*]

על אותו הספסל באותה הגינה, בשמלה הכי פשוטה שלי, ישבתי קרוב לשעה,
עם הגב לחומה הנמוכה שמעברה הדירה עם הפלדלת הכחולה. לא קמתי.
הרגשתי כמו כשהמילים לא יוצאות מהפה. הייתי אבן קטנה. וכל אותה שעה,
בדירה הסמוכה, מישהו שמע רפי פרסקי, מההתחלה. הייתי משותקת, שמעתי
את העצים מעלי ורפי פרסקי צעק ונזכרתי בנערה שהייתי כשהתקליט הזה יצא,
בת ארבע עשרה , מאוהבת בפעם הראשונה, בזאב שהדריך איתי בתנועה.
באתי אליו אחרי הפעולה. הוא קם להחליף את הצד בתקליט, הוא שאל אם אני
רוצה שהוא יעשה לי מסג'. נשכבתי על הבטן ופיזרתי את השיער על הפנים, שלא יראה
כמה אני משתוקקת. כמה אני נבוכה. הוא עלה והתיישב עלי והניח שתי כפות ידיים
מזיעות על החולצה שלי.
בגב שלי בערה החומה .
נזכרתי במגע של הידיים הנעות במעגלים סביב השכמות שלי.
במכנסיים שלו נלחצות למכנסיים שלי.

כשהתקליט נגמר השעה היתה אחת עשרה ועשרה.
רציתי להיות על המונית בחזרה. לא הייתי יכולה.
אני יודעת איזה כוח מכוון הביא אותי לתחנה, הושיב אותי בקרון,
החזיק לי את היד כל הדרך הביתה בעוד אני בוכה.
אני לא פונה אליו הרבה בזמן האחרון.

עכשיו אני לבד עם פרסקי וכמה פעמים.
מסתכלת על העטיפה. אישה. תקליט. מכתבה.
היום הזה נולד חי מת, נגמר. בסוף זה מה שנשאר. אישה , תקליט, מכתבה.
ושום דבר לא קרה.

[סטלה*]

http://www.youtube.com/watch?v=3qQtHTuMcH4

[סטלה*]

עברתי בראש, לאט לאט, מפגש מפגש.
זה עם השיער עורב והאף השבור, עם העצמות העדינות, הקול הכבד, אני לא מכירה
אותם, רק את זאב. איך זה שלא זכרתי אותו, שלא זיהיתי,
איך לא העזתי, אפילו לדלת לא הגעתי. פחדתי שלא אוכל לחזור.
איך זה שעובד לא קולט שאני לא מקבלת מחזור. שמותר ומותר. שכבר נצח עבר
מאז שצחקתי.

[סטלה*]

כשאני מרגישה איך
האין אונים הופך לחולשה
עד קצות האצבעות
אני קמה לכסות את הילדים

[סטלה*]

שכחתי
זאת אומרת נזכרתי
איך הנערה שהייתי הייתה אומרת, חצי גוף כבר מחוץ לדלת -
קפצתי לחברה,
אני כבר חוזרת.

[אהבת_עולם*]

כשתגמרי לכתוב את הכול - תאספי את זה ותוציאי ספר.
את סופרת גדולה, וזה פשוט ספר מושלם !

את כותבת מקסים.

[לי_אורה*]

כל מה שכתבה אהבת.

[נו_כבר*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני כבר חוזרת.
נו, תחזרי כבר! מחכים לך..

[סטלה*]

כפות הידיים שלי תמיד אדומות. בהריונות אפילו יותר. עובד מנשק אותן בלב ליבן האדום.
אני מושכת אותן והוא לא מוותר. הוא אומר תתקרבי. תאהבי אותי קצת. ומקשיב איך הגוף שלי
משכיב את עצמו לידו. טעון כמו אטום.
בלב אני תמיד בעדו.
הוא מבין לא נכון. כמו יתום הוא טומן את ראשו בשדיים שלי. הדם שלי רותח. מתחשק לי
לצרוח כמו הציפורים הבלתי נראות של הלילה. כמו אזעקה - הריון הריון - הבוקר אפילו עשיתי
בדיקה. פס אחד. הלכתי וקניתי עוד אחת. בגוף שלי אני קודחת. כל התאים בכל הרקמות ערים.
הוא מפסק לי את הברכיים וכשהוא נכנס אלי כל הציפורים נרגעות. התפילות שלי ממריאות
אל יעדן. הוא מרים את האגן שלי אליו ואומר סטלה. אני עונה לו בלב כן.
בלב אני תמיד תמיד בעדו.

[סטלה*]

עוד פעם פס אחד.
כנראה ששיקרתי כשאמרתי שאשמח
לא משנה מה תהיה התוצאה.
עשה רצוני רצונך
אני רק רוצה להיות איתך.

[סטלה*]

אבל אין דם.

במראה יש אישה סמוקה. נראית מעוברת.
אני קוראת אחורה ביומן ונראה לי שהכל מדומיין. שבזמן שנדמה לי שאני מאוד מחוברת
אני בעצם תלושה. אני לא יכולה לסמוך על מה שאני מרגישה. אני מרגישה הבנאדם הכי
בודד בעולם.

[אחת_מפה*]

חיבוק. מקשיבה לך כל הזמן.

[ענת*]

גם אני.

[ריש_גלית*]

וואו!!! (רגע, נושמת).
@}
אני מצטערת שרק עכשיו גיליתי אותך, שלא גמעתי טיפין-טיפין והתגעגעתי לעוד
ואני שמחה שבלעתי הכל בבת אחת ומעכשיו יהיה לי כל פעם עוד קצת...

את כותבת נפלא. פרוע כל כך ומדויק. שירה בפרוזה (או להפך?). אין לי מלים די יפות כדי להלל. מקווה שבהמשך אמצא כמה.

וגם אני מרגישה שאת כותבת על מעשה הכתיבה לא פחות משאת כותבת על מעשי האהבה.
ושיש לך פה (התחלה של) ספר.
תמשיכי...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

ושיש לך פה (התחלה של) ספר.
כתבתי. מחקתי. כותבת שוב...
מזה זמן אני קוראת בהנחה שסטלה היא דמות ספרותית, וכאן נכתב היומן האישי שלה. (שאינו חלק מהספר).
גם אם אני טועה- החיים הם ממילא סרט, לא?

אני מרגישה הבנאדם הכי בודד בעולם.
מצטרפת למחבקות ושולחת לך עוד חיבוק גדול ממני.

[ריש_גלית*]

מזה זמן אני קוראת בהנחה שסטלה היא דמות ספרותית, וכאן נכתב היומן האישי שלה. (שאינו חלק מהספר).
במשפט הזה יש איזו סתירה בעיני: אם היא דמות ספרותית, איך היומן שלה אינו חלק מהספר? הרי אנחנו, הקוראים, בונים את דמותה של סטלה - האמיתית או הבדיונית, זה לא באמת משנה בעיני - דרך היומן שאנחנו קוראים פה. כל מה שאנחנו יודעים עליה הוא מה שהיא כותבת ביומן הזה. כלומר, ה"ספר" והיומן חד המה...

בכל אופן, אני מתייחסת לכתיבה מהסוג הזה כאל ספרות, ורק מפללת שיום אחד גם היומן שלי יהיה כתוב בצורה כל כך... מעוררת השראה. יש אנשים שכל מה שהם כותבים הוא שירה, גם אם זו רשימת קניות. במקרים כאלה התוכן והצורה אינם שני דברים נפרדים, כמו שאצל סטלה המציאות והחלומות, או החיים והקפיצה, אינם דברים נפרדים.

אבל סליחה, רק באתי וכבר אני עושה כזה רעש. מעכשיו יושבת בשקט ומחכה לעוד.

[אהבת_עולם*]

מזה זמן אני קוראת בהנחה שסטלה היא דמות ספרותית

ואני קוראת מתוך ידיעה ברורה שזו אישה אמיתית לחלוטין שמספרת לנו, בצורה ספרותית אמנם ובשמות בדויים, את סיפורה האמיתי שמתרחש ממש כרגע.
זה אפילו מה שעושה את זה כלכך יפה וכלכך מרתק.
לחשוב שאישה שחיה כרגע במקביל אליי חווה דברים כאלה מיוחדים. וגם טורחת לשתף אותי על חי בעולם הפנימי שלה ובדברים הכי אישיים שקורים לה.
האפשרות הזאת היא ממש מנפלאות האינטרנט.
אני באופן אישי מאוד אתאכזב אם אגלה שכל הסיפור הזה הוא המצאה. (קשה לי להאמין כי זה כתוב בצורה מאוד משכנעת, מצד שני יש סופרים שיודעים לשכנע... )

(ולא שאני לא יכולה ליהנות מסיפורים בדויים, רק שבזמן הקריאה מאוד חשוב לי לדעת אם מה שאני קוראת זה אמיתי או לא. ואם אמיתי חלקית, אז מה מזה היה באמת ומה המצאה. מאוד מאוד מאוד חשוב לי לדעת.)

[ענת*]

אני מאוד מחבבת את הרעיון שהיא דמות ספרותית שזה היומן האישי שלה שאינו מופיע בספר. זה קסום!
זה כאילו, מופרע ואנין חינניות בדיוק במידה הראויה ולא טיפה פחות. זה מימד מאפשר עד כדי כך, שזה כלל לא סותר אם היא גם אמיתית נוסף לכל.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

<ענת , לגמרי תמללת את שהרגשתי. במדויק! @}>

למען הסר ספק- (במיוחד אצלך, סטלה),
בעיני, כך או כך, מה שנכתב כאן אמיתי.
הכי אמיתי שיש..

[אהבת_עולם*]

בעיני, כך או כך, מה שנכתב כאן אמיתי.

אני לא מבינה איך יכול להיות אמיתי כך או כך.
או שזה אמיתי או שלא.
לא?

[סטלה*]

כשהשמש התחילה לרדת על השבת האחרונה של השנה
יצאתי לסיבוב הליכה בשוליים של השכונה, רק אני והמחשבה שאני בכלל לא מוכנה
לשנה החדשה, שאני שקועה עד הברכיים בביצה של השנה שנגמרת, שאני צריכה תנועה,
קטנה, צעד. שאני רוצה להיות פתורה. שאני רוצה להיות לבנה לקראת החג.
לא שמתי לב איך החושך בינתיים לפת את הרחוב וכלב שאני לא מכירה רץ לקראתי
ובבת אחת פחד מחץ אותי. מעדתי ונפלתי כואב.
הכלב הזר התקרב ועבר על פני בריצה.

חזרתי הביתה בוכה.
ופתוחה.
בבית עוד עמד ריח של חביתה והקול של עובד מספר לבנים לפני השינה נשמע עייף.

אחר כך הוא לקח אותי החוצה
למזרון ומרח את הקרסול שלי
במשחה המחממת עד ששורף.
הוא אמר - מה קרה?
פעם לא היית צריכה שום דבר
חוץ ממני. היית שמחה.
אני שמחה.
את לא שמחה.
הוא היה קצר.
הוא אמר - את הרבה בוכה.
אחרי שאני הולך למיטה. כשאת כותבת.
הוא לרגע עצר.
מה את כותבת?
יומן.
היד שלו הפסיקה ללטף לי את הרגל. הוא נסגר.
נצח עבר עד שהוא אמר - תכף ראש השנה.
אמרתי - כן.
שתקנו שנינו את התחושה שהשנה החדשה תלויה מעלינו כמו גרדום.
כאילו יש משהו חשוב שלא הספקנו.

אמרתי - אולי זה לא קורה בשבילי.
זה הכעיס אותו.
הוא ירה - אז בשביל מי? בשבילם?
בשבילן. אולי זה בשבילן.
הוא נשכב מעלי. הפנים שלו קרובים לפני. העיניים שלו מחפשות בעיניי
את אותן נשים אחרות. הוא הכניס את היד שלו לתוך התחתונים שלי
והופתע, הוא אמר - זה בגללי את מגורה?
לא יודעת מה הייתי אמורה לענות.
רציתי לכסות את שנינו בשמיכה של רחמים ולהדק אותו אלי.
רציתי לנשק את המצח המודאג והחרמן שלו.
לאיזה זמן בלי זמן נשארנו ככה, מסתכלים בעיניים, היד שלו
בין הרגליים שלי, כמעט לא זזה, הנשימות שלנו מתונות.
עד שנהיה לנו קר.
הוא אמר - את משתנה.
לרגע חשבתי - הוא קרא. ומיד - הוא לא קרא.
אמרתי - נראה לי שאני בהריון.
הוא קפץ, נעמד,
הוא אמר - חלמתי שאת יולדת בת.

[סטלה*]

לפנות בוקר ציפורים אחרות מצייצות
והטל נופל מהגג כמו המן במדבר.
ראיתי את איילת השחר.

אחר כך הקפתי בשקט את הבית
שדלק בו אור לילה צהוב
ועצרתי קרוב לחלון חדר השינה
ונשקפתי לעצמי בחלון.
עמדתי והצצתי על האיש במיטה.
אמרתי בלי קול
שבוע לא קפצתי.
אולי זה נגמר.
ערב חג.
מחר התחלה חדשה.

[סטלה*]

כבר כמעט שנרדמתי ושמעתי כמו לחישה -
תתמסרי

[אהבת_עולם*]

אויש, אני נמסה.
נמסה.

[ציפורי*]

_אני לא מבינה איך יכול להיות אמיתי כך או כך.
או שזה אמיתי או שלא_
אמיתי זה לא בהכרח בקטע של - קורה בדיוק כך במציאות.
אמיתי במובן של- אמת. שהכותב כותב מתוך חיבור לאמת והקורא מרגיש, כשהוא קורא, שזו אמת. ובמובן הזה כל כתיבה טובה חייבת להיות אמיתית. אחרת ישר מרגישים את הזיוף.

[ציפורי*]

איזה כיף שכתבת הרבה..
כל כך יפה

_לפנות בוקר ציפורים אחרות מצייצות
והטל נופל מהגג כמו המן במדבר.
ראיתי את איילת השחר_

[ענת*]

שהכותב כותב מתוך חיבור לאמת והקורא מרגיש, כשהוא קורא, שזו אמת. ובמובן הזה כל כתיבה טובה חייבת להיות אמיתית.
לגמרי.
סליחה על עודף הלגמרי שלי לאורך הדף, פשוט גם אני נמסה.

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

מה שציפורי כתבה.
גם אני לגמרי נמסה פה.

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

גם אני.
שנה טובה.

[ריש_גלית*]

לגמרי זה הגמני החדש?
אם כן אז גמני. לגמרי.

@} שנה מבורכת לכולן! שתהיה קצת קופצנית וקצת מתנדנדת בגמישות כמו הישבן של ההליכה הזאת של הנשים באפריקה עם תינוק קשור על הגב ויד אחת תומכת במשהו שמונח על הראש. @}

[עדינה_ניפו*]

מצטרפת לגמני
נמסה לגמרי...

[סטלה*]

בערב ראש השנה, אצל חמותי, קצת אחרי הלוביה, זה התחיל.
לא בבת אחת, אולי השתעלתי, הרגשתי איך זה נפתח, מטפטף, כמה שהשתדלתי להדחיק,
להחזיק, זה רק הלך והתחזק והפך לשיטפון כהה ועז, בתחתונים, מלוח ושקוף בעליונים.
חמותי, בדרך כלל אלופה בלהראות לא רואה לא מבינה יותר מדי, תפסה מיד מה המצב
והניחה יד תקיפה על הכתף שלי כשקמתי לכלים. - תלכי לשכב.
שכבתי כל החג. ובזמן ששכבתי חשבתי על המילה להפיל. שרש נפל. במחי אות יכול
היה להיות נצל. לא יכולתי להציל ולא להינצל. ולא מתנצלת. כל מה שקרה לא קרה כי ביקשתי.
גם לא כי הרגשתי הכי קרובה לעצמי כשלא הייתי עצמי. ולא התביישתי.
כל החג הייתי כאובה. שכבתי וחשבתי על המילה תתמסרי. מכל המחשבות נשארתי עם זקיק,
עם שאלה - לְמה? וכשהחום שלי עלה עלתה תשובה. לי. הוא ענה. זה הכל אני.

ואז קפצתי. אל הדירה בז'בוטינסקי 51. והייתי מעליו.
ידיו מחזיקות אותי חזק מסביב לאגן והוא צוחק - התעייפת?
לא
בואי נתהפך
לא, תתאפק
נשכבתי עליו כך שהגוף שלי נשק לגוף שלו לכל האורך, לא זזתי כמעט,
אולי הכי לאט שאפשר. הוא נשם אל תוך הצוואר שלי. רעדתי. צעקתי.
הרגשתי את הקשר שנקשר בינינו אי שם בשנות השמונים נפרם וחוט שלי נאסף חזר אלי.
בזמן שהוא נישק לי את העורף חשבתי - הוא הראשון שהיה אולי האחד.
נשארתי אחריו במיטה לבד.
מהמטבח הוא קרא - רעבה? והקול שלו נכרך סביבי עם ריח של חלה טרייה.
נתקפתי בחילה. לפני שידעתי לאן כבר הייתי מעל האסלה.
עם ההקלה באה ידיעה שתכף אתרומם ואעמוד מול המראה.

פעם הייתי משחקת במשחק הזה המון. הייתי מדמיינת שהרגע הגעתי אל תוך החיים האלה
כמו בסדרה שאהבתי. הייתי מספרת לעצמי בטון מופתע - אלה ההורים שלי. זה החדר שלי.
ואז הייתי קמה בזהירות ומתקרבת למראה, לאט, מהצד, בונה כל פעם מחדש את המתח
במרחק הפסיעה שנדרש עד לגילוי עצמי.
לפעמים הייתי מתאכזבת.
לפעמים הייתי מרוצה ממה שמצאתי שם.

ללי את חולה?
האישה שחייכה אלי במראה ענתה לו -
אני לא חולה.
שמחתי בשבילה.

[אמא_של_נושקי_וטלהצ'וק*]

@}

[ריש_גלית*]

.

[לי_אורה*]

[אהבת_עולם*]

עם ההקלה באה ידיעה שתכף אתרומם ואעמוד מול המראה.
נו, ומה ראית במראה?

[קסטנדה*]

איזה בזבוז
של עוצמה על לא כלום
של יכולת על הבלי עולם
כשנשמתך כל יכולה את התודעה לחצות
מלשון שני חצאים
ולפצל
את עסוקה
בתחתונים
במקום בעליונים