הלידה הטובה שלי

סיפור הלידה הזה מתחיל כמובן בלידה הקודמת, של הבכור. רציתי ללדת בלידה טבעית והגעתי לביה"ח תמימה ואופטימית. הלידה היתה עבורי חוויה קשה, ממש טראומה פיזית ונפשית. ההתאוששות מהלידה היתה ארוכה. בשנתיים שאחרי הלידה הייתי בטיפול. הייתי זקוקה לעבד את הלידה, לבכות על האכזבה, על הפגיעה הפיזית והרגשית, לשקם את הזוגיות, ללמוד לסלוח לעצמי שלא היתה לידה כמו שרציתי, ולקבל את הטוב שיש.

שנתיים אחרי, אני בהריון. יש לנו בת. ידעתי. רציתי.. כשאני מגלה שאני בהריון המחשבות הראשונות הן על הלידה. מה יהיה הפעם, איך יהיה. רק לא לעבור שוב את הסיוט של בי"ח.. מרגישה צורך להתכונן. לעשות הכל כדי שהפעם זה יהיה אחרת. מרגישה שכל הפוקוס שלי הוא על הלידה. אני נשאבת לקריאה אובססיבית של "באופן". קוראת כל מילה במדור לידת בית ומכירה כבר את כל סיפורי הלידה, היולדות, המיילדות ותוך כדי גם נחשפת לדרך החיים ה"באופנית", שקוראת לי אליה. אני מתחילה לחשוב על חינוך ביתי..
כבר אחרי הלידה הראשונה רציתי שהלידה הבאה תהיה בבית. לא רציתי בשום פנים ואופן לחזור לבי"ח. הרגשתי שזה מקום רע עבורי ושהצוות הרפואי אינו יודע כיצד לנהוג ביולדת שרוצה ללדת באופן טבעי.
אני מתקשרת לטובה קרני. בפגישה עם טובה ותמי, שעובדות יחד, אני יודעת שזה זה. טובה נראית לי כמו שדמיינתי שמיילדת אמורה להיראות, אמא אדמה כזאת, גדולה ומכילה וחזקה וגם רכה וקשובה. בעלי איתי. הוא חושש מהמרחק מבי"ח ומה יקרה אם נצטרך לנסוע בדחיפות. אין לי תשובה ממש מספקת, אבל אני שלמה עם ההחלטה והוא תומך ומצטרף. הוא עושה מחקר משלו וקורא קצת על לידת בית. הוא מופתע לגלות שאתרים רשמיים ורציניים וגם מחקרים סטטיסטיים מראים שלידת בית לא פחות בטוחה מבי"ח. הוא איתי לגמרי. מתכונן ומדמיין איך זה יהיה. אני נפגשת עם טובה לליווי הריון. הפגישות אצלה רגועות, נעימות וביתיות. כל פגישה איתה מחזקת אותי, אני מרגישה בטחון ורוגע ותחושה עמוקה של הדבר הנכון.

בשליש השני של ההריון אני פורחת, מרגישה נהדר, עושה יוגה ושמחה על ההריון. נהנית להיות בהריון ומרגישה יפה ונשית. הקיץ מגיע ואני מגלה את ההנאה משחיה. הבריכה בקיבוץ פתוחה, אני בחופש והמים הם המקום שבו אני מרגישה קלה. אני נהנית מהמגע של המים בגוף ומהשקט שלהם. השקט של המים מחבר אותי לגוף ואל העוברית שבבטן.

שיטת קיי.
מחפשת הכנה ללידה. אני יודעת שחלק מהטראומה שלי בלידה הקודמת היה מחוסר מוכנות. אני צריכה כלים. קוראת ובודקת על היפנובירת'ינג, ימימה, פאולה, קיי. בסוף קובעת פגישה עם אביטל שמדריכה בשיטת קיי. אביטל רכה, נעימה, נותנת המון מקום ורוגע. כמעט ולא מתערבת, שקטה, מקשיבה.
אני משחזרת את הלידה הראשונה. גם אחרי שנתיים זה עדיין קשה לי ואני בוכה. אנחנו מחלצות מהסיפור שלי משפטים מחזקים. אני זקוקה בעיקר לתחושה שאני מוקפת באהבה ושהאנשים סביבי תומכים בי. אני רוצה גם ללמוד לקבל את מה שבא ולהיות בתוך ההווה של הלידה.
אני מתחילה לתרגל את ההרפיה. שומעת כל יום את הדיסק ונרדמת איתו. זו פעם ראשונה בחיים שלי שאני מצליחה להגיע לכזו הרפיה. זה מטעין אותי באנרגיה טובה, רגועה ואני מרגישה שזה משפיע על ההתנהלות היומיומית שלי. אנשים סביבי אומרים לי שאני נראית מאוד רגועה..
הדמיון המודרך מביא איתו גם התמודדות עם פחדים. פחד מאיבוד שליטה, מחוסר אונים. חזרה אחורה, זכרונות ילדות. אני מבינה שכדי להתמודד עם מצבים של פחד, אני זקוקה לדמות מכילה ומנחמת, שתראה את הקושי והפחד ותהיה איתי. אני צריכה להקיף את עצמי בתמיכה מתאימה ולדעת לבקש מהאנשים סביבי את העזרה שמתאימה לי.
אני מרגישה רגועה ומלאה באהבה. מרגישה את התינוקת בפנים ויודעת שהיא בטוב. יש לי מין בטחון ורוגע עמוק לגביה ולגבי הלידה. אני יודעת שזו תהיה הלידה הטובה שלי.

אנחנו מתכוננים, מדברים על איך זה יהיה, קונים בריכה ומנסים אותה עם הקטן, מצחיק לראות אותה מנופחת ומלאה במים וכולנו שוחים בה. חשוב לי להתכונן ברמת הפרטים הקטנים - לראות כמה זמן לוקח לנפח, ולהכין את הצינור שיהיה נקי ומוכן מראש, ולבדוק את הטמפרטורה של המים. ממש שכל מה שאפשר - שיהיה בשליטה...
אנחנו מחליטים לא לספר על לידת הבית. לא רוצים לשמוע תגובות. ברור לי שרוב הסובבים אותי לא בעניין. לקראת סוף ההריון אנחנו מספרים גם לאמא שלי. היא תהיה הגיבוי במקרה הצורך. לקטן אני מספרת שהתינוקת תגדל ותצא. שכשהיא תצא זה יכאב, אבל שזה כאב טוב. עוד לא יודעת מה יהיה איתו בזמן הלידה וחושבת על מספר אופציות. אני לוקחת אותו לאחת מפגישות המעקב אצל טובה. רוצה שיראה אותה וידע מי היא לפני הלידה. הוא משחק בחצר עם משאית שטובה נותנת לו.

חודש תשיעי. יש לי צירים מידי פעם, וטובה אומרת שזה טוב, שזה מכין את הגוף ללידה. התינוקת כבר ממוקמת נמוך מאוד ואי אפשר לעשות הערכת משקל כי לא מצליחים למדוד את הראש שלה באולטרה סאונד. טובה מעודדת אותי - זאת תהיה לידה מהירה, היא כבר שם, רק צריך פתיחה והיא תצא.
סוף שבוע 40. חשבתי שהלידה תתרחש לפני הזמן, והנה אני בשבוע 41, סופרת את הימים. כל ערב חושבת שהלילה זה יקרה וקצת מתאכזבת שלא. אומרת לעצמי שהיא תבוא בזמן שלה, זה לא בשליטתי ואין שום משמעות לתאריך שכביכול נקבע על ידי הרופאים.

יום חמישי בערב. יש צירים, בערך כל 20 דק'. בעלי שואל כל כמה זמן מה עם הצירים ואני מנסה לרשום זמנים, אבל שמה לב שזה מלחיץ אותי ומבקשת ממנו שלא ישאל ואם יהיה משהו אגיד לו. הולכת להתקלח, בהרגשה שזה קרוב, אבל שמה לב שבזמן המקלחת אין בכלל צירים, והולכת לישון. ישנה טוב, חלומות טרופים.

3:09 מתעוררת מציר חזק. שונה מאלו שהיו עד עכשיו. נוכח יותר. קמה מהמיטה עם ידיעה שזה זה. אחרי כמה דקות עוד אחד. חזק ונוכח. אני מסתובבת קצת בבית, מנסה להתרגל לרעיון שהלידה מתחילה, אבל מתרגשת מידיי ומעירה מייד את בעלי ומתקשרת לטובה.

3:30 תמי מגיעה. רעננה ואנרגטית. אני יושבת על הכדור וכשמתחיל ציר קמה כדי לעמוד וללכת. הצירים מגיעים כל 5 דקות בערך ואני מתמודדת איתם בסיבוב קצר בסלון, נשימה עמוקה וזה עובר ממש בקלות.
בעלי עסוק בניפוח ומילוי הבריכה ובכל מיני אירגונים בבית, נרות, מוזיקה...

3:45 טובה מגיעה. היא ותמי מארגנות ציוד, מביאות דברים מהאוטו. אני רואה אותן, אבל גם מאוד עם עצמי. מרגישה שהכל בטוב, שזה עוד מעט מתחיל, עוד לא ממש קורה. האוירה של אמצע הלילה מוסיפה לזה משהו קצת מפחיד, כמו בחלום, דברים שקורים בחושך, באישון לילה, כשכולם ישנים. והרי ככה רציתי שיהיה. הלילה שקט.

טובה מבקשת לבדוק לי פתיחה. זה קצת מוזר לי לשכב פתאום ושהיא תבדוק אותי. כל כך מעט התערבות וכל כך עדינה ומתחשבת, ובכל זאת זה מוציא אותי מעצמי וחודר את הבועה שלי. פתיחה 4 ו80% מחיקה. אני זוכרת שבלידה הראשונה בדקו לי פתיחה כשהגענו לבית חולים והיה בקושי 3. הייתי אז כבר בכאבים חזקים. ועכשיו זה ממש לא נורא.

כשהכאבים מצטופפים ומתחזקים אני רוצה את האיש איתי. כל הזמן ישבתי על הכדור ונעמדתי כשהגיע ציר. עכשיו אני כבר לא מתיישבת. המעבר מישיבה לעמידה הופך קשה והתכיפות גוברת. אנחנו עומדים זה מול זה מחובקים. אני שמה לו ידיים על הצוואר וקצת נשענת עליו. כשיש ציר הוא נוגע בגב התחתון שלי וזה נעים ועוזר. כשהוא מזיז את הידיים אני מחזירה לו אותן שימשיך.

טובה ותמי יוצאות החוצה. הן יושבות במרפסת שלנו ומשאירות אותנו בפרטיות. בדיוק כמו שרציתי. כשהתכוננו ללידה קראתי סיפורי לידה שהיו בהם חושניות ומיניות בשלב הזה, נשים שהרגישו אינטימיות גדולה עם עצמן ועם בן זוגן. חשבתי אם זה יקרה לנו ודמיינתי אותנו מתלטפים. בפועל, בזמן הלידה, יש אינטימיות וקירבה ביננו, אבל היא לא מינית. אני נשענת על בעלי והוא עובר איתי הכל יחד. מבחינתי זו חוויה מתקנת ללידה הקודמת, בה הרגשתי מאוד לבד והתקשנו לעזור ולהיעזר זה לזו.
אני מרגישה שכל הלידה היא התרחשות אחת, ובמקום להתנגד ולפחד, אני בתוך החוויה. מצליחה להסתכל על עצמי מבחוץ, מאוד מרוכזת בחוויה הגופנית, אבל גם מודעת למה שקורה סביבי ולכך שאני בלידה. בלידה הטובה שלי. יש בי שמחה והנאה מכך שזה קורה והכאב הוא רק חלק מהחוויה הזו. הצירים שמגיעים מוכלים בתוכי ואני מרגישה מוקפת באהבה, בטוב. אור השחר שעולה והידיעה שאני בעיצומו של התהליך ממלאים אותי בהתרגשות.
אני מרגישה שאני רוצה לנוח. כבר שעתיים בערך שאני בעמידה ובין ציר לציר קשה לי לנוח ככה. אני מנסה להישען על הספה, אבל זה לא נוח ואני קצת מאבדת סבלנות. אני יוצאת החוצה, תמי וטובה יושבות במרפסת שלנו ושותות תה. הן ברוגע, משוחחות ביניהן ומסתכלות על הנוף. בחוץ יש אור ראשון. כבר 5 ומשהו ואני אומרת שתכף נראה את הזריחה. הן אומרות שהשמש כבר זרחה. תוך כדי יש לי ציר ואני משתתקת ונשענת קדימה על המעקה. פתאום יש לי פתאום רגע של מודעות חיצונית כזאת, קולטת שזה באמת קורה. אני בלידה, במרפסת של הבית, בקיבוץ... בדיוק כמו שדמיינתי כל החודשים האחרונים. קראתי כל כך הרבה סיפורי לידה וממש יכולתי לדמיין אותם. ועכשיו זה הסיפור שלי שקורה... אני מרגישה בתוך חלום, זה החלום שלי והוא מאוד מציאותי אבל אני בהוויה שונה, חווה את הרגע וגם מודעת לחוויה קצת מבחוץ. קשה לי להסביר את התחושה. אני מתרגשת ממה שקורה וגם מאוד מפוקסת על התחושות וזורמת עם עצמי. המחשבות לא עוצרות אותי.
אני מבקשת עזרה, אומרת שאני צריכה לנוח בין הצירים ולא מצליחה לנוח בעמידה. טובה מציעה שתי אפשרויות - או שאשתה כוס יין ואשכב לנוח או שאכנס למים. אני אומרת שרציתי לשמור את המים לשלב שיהיה בו ממש קשה, כי קראתי שלפעמים המים יכולים להאט את הלידה. תמי צוחקת ואומרת שכדאי שאכנס כדי שלא אפספס אותם בסוף.
אני נכנסת הביתה ישר אל הבריכה. המים חמים מאוד, קצת חמים מידיי. אני מרגישה הקלה. מתמקמת על הברכיים ונשענת על דופן הבריכה. משעינה ראש על הידיים ומצליחה ככה לנוח. הצירים במים הופכים בבת אחת לחזקים הרבה יותר. עוצמתיים. אני מחזיקה ברגליים של בעלי, שיושב מחוץ לבריכה מולי. חם לי והוא קם לקרר את המים. אני רוצה אותו חזרה ליידי. תמי מציעה לעשות לי מסז' בגב וזה כל כך נעים ומרגיע.
אני נשענת קדימה. מרגישה כל ציר מגיע, הציר כאילו מתחיל מלמטה ועולה ומטלטל את כל הגוף עד למעלה. כאילו מישהו מנער אותי מבפנים.
אני מרגישה פתאום פחד גדול. מרגישה שעד עכשיו יכולתי להכיל את הכאב והוא היה אפשרי ואפילו רגוע וטוב. אבל עכשיו אני מרגישה שהגעתי לקצה היכולת שלי ונבהלת מהעוצמה של כל זה. אני מפחדת שהכנסתי את עצמי למקום שלא אוכל לעמוד בו ועכשיו זה מאוחר מידיי להתחרט. פתאום אני מבינה שאני בלידה ממש ואין דרך חזרה. מרגישה שזה גדול עלי. אני אומרת לטובה שאני מפחדת. מפחדת שזה יכאב עוד הרבה יותר ואני לא יכולה יותר. טובה אומרת שזה לא יכאב יותר, זה רק יהיה יותר אינטנסיבי. הצירים מתחזקים. אני בתוכם. מציר לציר. מצליחה לנוח בין לבין. הגוף כאילו מותש אחרי כל ציר. אני צועקת כשהציר מתחזק. בהתחלה צעקה נמוכה, מבפנים ואז ממש צרחה. הצרחות שלי הן של פחד יותר מאשר של כאב. הצעקה עוזרת לי לשחרר את הפחד, כמו בירידה ברכבת הרים.
לפני הלידה אחד החששות שלי היו שלא יהיה לי נעים לצעוק, כדי שהשכנים לא ישמעו. אנחנו גרים בקיבוץ והשכנה מעבר לדשא כבר יידעה אותי מספר פעמים כשהיא שמעה את הקטן בוכה. היה לי ברור שישמעו אותי ולא רציתי שזה יעצור אותי בלידה ויעכב אותי מלהשתחרר. למזלי הפחדים שלי לא התממשו. הלידה היתה בלילה וכשהגיעו הצירים הכואבים, צרחתי את נשמתי ולא היה לי אכפת מי שומע ומי לא.
מצחיק שבדיעבד סיפרו לי שכל השכנים שמעו את הצעקות ויצאו החוצה לראות מה קורה. היחידה שלא שמעה כלום היא השכנה שממנה חששתי...

אז צעקתי, פחדתי וצעקתי עם כל ציר. טובה ותמי מעודדות יופי וכל הכבוד. אני אומרת לטובה שאני רוצה כבר שהיא תצא וטובה אומרת שהיא כבר פה ושאני יכולה להרגיש את הראש. אין לי כוח להושיט יד למטה. בדיעבד אני קצת מתחרטת על זה, אבל באותו רגע זה הרגיש לי מאמץ גדול מידי ורק רציתי כבר שזה ייגמר. טובה מבקשת שארים רגל אחת כדי לעשות יותר מקום. זה מאמץ עילאי לשנות תנוחה. היא שוב נוגעת לי למטה וזה כואב, יותר מהציר עצמו. אני צועקת לה שתפסיק והיא מתנצלת, היא דאגה שלא אקרע. אני קוראת לתינוקת: "בואי כבר".
6:30 הקטן מתעורר וקורא לנו. האיש הולך אליו. הוא ישן כל הזמן הזה והתעורר לתוך הצעקות שלי. בעלי נכנס איתו אל הסלון. הקטן רוצה לבוא אלי, קצת מבוהל מהסיטואציה. אני בבריכה, מגייסת את כל הריכוז שיש לי אליו ומצליחה להגיד לו משפט שהוא כבר שמע ממני כשהכנתי אותו לתסריט שיהיה נוכח בלידה.
אני אומרת לו - התינוקת עוד מעט תבוא ואני צועקת כדי לעזור לה לבוא ושזה כאב טוב, משהו כזה.. הנוכחות שלו ממלאת אותי בכוח. כמו מחזירה אותי למציאות - אני יולדת עכשיו אני מודיעה לעצמי..
בעלי מחזיק אותו על הידיים והקטן נצמד אליו. הם יוצאים החוצה ובעלי מחליט לקחת אותו להורים שלי, שגרים בקצה השני של הקיבוץ. אני לא רוצה שהם ילכו, אבל לא מסוגלת לעצור אותם. החלטנו עוד קודם שבעלי יקבל החלטה לפי המצב, כלומר לא החלטנו מראש אם הקטן יהיה נוכח בלידה, אבל זאת היתה אפשרות שקיוויתי שתקרה. שמעתי על הרבה חוויות לידה טובות לאחים. דווקא הכניסה של הקטן לתוך הלידה מילאה אותי פתאום בכוחות, באומץ ובמיקוד. עד אותו רגע הרגשתי שאני מסוחררת בתוך הצירים ומתערבלת איתם. עכשיו אספתי את עצמי וכאילו לקחתי יותר שליטה על המתרחש, רציתי ללדת כבר, גם בשבילו.
6:45 בציר הבא הראש יוצא. אני מרגישה שהגוף שלי סוחט אותה החוצה. הלחיצה היא לא רצונית, לא במאמץ, הציר עצמו דוחף בכוח בלתי נשלט. טובה אומרת שבציר הבא אלחץ את הגוף. אנחנו מחכות והציר הבא לא מגיע. הראש בחוץ, בתוך המים, ועוברות כמה שניות (שנראו כמו דקות ארוכות מאוד) עד לציר הבא. הציר מגיע. הגוף יוצא. היא בחוץ.
בכי של תינוקת.
אני מסתובבת ומתישבת, התינוקת שלי מונחת עלי. שלום יפה שלי, אני מברכת אותה. גיבורה שלי. לא מאמינה שהרגע זה קרה, שנולדת, איזו פשטות, את פה. רגע של קסם, שאין לו מילים.
אני מרגישה שאנחנו מכירות, ושהיא גם היתה פעילה בלידה הזאת. עבדנו ביחד, כצוות.
הן יוצאות החוצה, מנסות לקרוא לאיש שיחזור, אבל הוא כבר התרחק..
טובה עוטפת אותה בחיתול. היא עלי. טהורה כזו, יפה כל כך ועדינה. האיש חסר לי ברגע הזה. הוא היה צריך להיות פה, לראות אותה יוצאת, לשמוע את הבכי הראשון הזה, להרגיש אותה יחד איתי.
הוא מגיע אחרי כמה דקות.
הביא את הקטן לאמא שלי וחזר בריצה.
בדרך חזרה השכנה כבר עידכנה אותו שהתינוקת נולדה. היא שמעה את הבכי הראשון.
אני יושבת איתה בבריכה, מציעה לה ציצי והיא מייד יונקת. כל כך עדינה ויפה. והכל פשוט כל כך ורגוע.
אני עוברת מהבריכה לשטיח ונשענת על הפוף, מחובקת עם התינוקת שלי. הקטן מגיע, וגם אמא שלי. אני לוחצת את השליה החוצה (שכחתי את החלק הזה בלידה, מפתיע פתאום להרגיש שוב ציר..)
שעה אחר כך הבית נקי ואני אחרי הכל. ולפני הכל... טובה ותמי עוזרות לי להתקלח ואני נכנסת למיטה, עם שני הילדים שלי. לבושה בבגדים שלי, בלי תפרים ובלי כאבים. טובה באה להגיד שלום, היא הולכת ואני מופתעת - מה, זהו? נגמר?
השמועה עוברת מהר בקיבוץ, ואני מקבלת סמסים, ביקורים, אוכל ועוגות.
ואני מלאה בהודיה. מרגישה שבורכתי. בלידה בדיוק כמו שרציתי, בחוויה מתקנת ונעימה ומעצימה ובתינוקת מופלאה שממלאת אותי באושר גדול מאז.

תודה לאלוהים, שברך אותי והעניק לי את השפע הזה, את האהבה והבריאות, את בעלי ושני הילדים שלי, שהקיף אותי באנשים כל כך טובים, בתמיכה ובאהבה.
תודה לאיש שלי, שאתה הולך איתי בדרך הזו, ומקבל את כל השגעונות שלי בהבנה. תודה שהיית שותף מלא ללידה, ושהיית איתי קרוב קרוב, ונתת לי להישען עליך. תודה שאתה האבא הכי אוהב לילדים שלנו.
תודה לטובה ולתמי, שאתן עושות את עבודת הקודש הזו. תודה שאפשרתן לי ללדת כך, בדיוק כמו שחלמתי. הנוכחות שלכן במהלך ההריון, בלידה עצמה וגם אחריה, היתה מלאת אהבה, עדינות ורגישות.
תודה לאביטל, שעזרת לי להתכונן ללידה, בעדינות וברוך, להבין למה אני זקוקה ונתת לי כלים שעזרו לי למצוא בעצמי רוגע ושקט.
ותודה גדולה גם לכל הנשים שילדו והעלו את סיפורי הלידה לאתר. למרות שלא נפגשנו, אני מרגישה שאני מכירה אתכן. הסיפורים שלכן ריגשו אותי ונתנו לי חיזוקים ואומץ לעשות זאת בעצמי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אאח... כמה מרגש. קוראת בעיניים רטובות. הסיפור שלך מפיץ חמימות אהבה וקסם. תיארת כל כך יפה את הלידה שכלכך הגיעה לך! עכשיו זה שלך מתנה לכל החיים. תהני! אביטל

האם מישהי מוכנה בבקשה לתייג את הסיפור במדור סיפורי לידות בית?
תודה...

הסיפור שלך ממש מרגש. מזל טוב @}

דף סיפור לידת בית

תודה רבה! (:

סיפור מרגש! לידה מקסימה ומעוררת השראה!
כל הכבוד לך!