המשך חיינו באפריקה

סיפורייך על הכנת הג'חנון דירבנו אותי וגם אני הכנתי סיר למחר. אני אומנם לא יכולה לאכול, אבל יהיו מספיק קונים אחרים....
ספרי איך יצא שלך.....

היי אורית, מה נשמע?
רק רציתי להגיד שאני פה, קוראת.
תחזיקו מעמד. @}

ואוו, גם טרה רוסה כאן.
כבוד גדול.
(לא שאני מכירה באופן אישי, אבל בכל זאת...)

יום שבת.סוף שבוע. מחר שבתון. יש פעילות לחג הסוכות ליד בית הכנסת.מגיע לכאן חבדנ"יק שמארגן פעילויות בחגים. החלטנו ללכת, בישביל הבנות, שירגישו עוד קצת חג ונתחכך קצת עם הקהילה (נחייך הרבה חיוכים מאולצים ונצפה במטפלות המקומיות שמטפלות בקטנים...

).

הבוקר הבנות התעוררו בשמחה,הוצאנו את הג'חנון מהתנור ואת הביצים החומות, בעלי הכין רסק.
הבנות התעקשו לאכול בסוכה,למרות שהיה קריר, אז יצאנו לסוכה, ותוך דקות ספורות כל האוכל נעלם...
ברקע התנגן דיסק של אריק איינשטיין.
מי היה מאמין שמדובר בגולה...?

לי היתה הרגשה מוזרה.
קצת בית,אבל זר.
בועה ישראלית, אבל בלי רקע.
תלוש, אבל ביתי.

חוויות גלותיות שכאלה. אף פעם לא יכולתי לראות את עצמי מחוץ לישראל, במקום זר ומנוכר.
והנה, אני חווה את זה במלוא העצמה. קשה להכיל לעיתים.

מה אני כתבתי את הדברים? נראה כאילו תיארת את הבוקר בביתנו (חוץ מזה שכל האוכל נגמר....).
מבינה ומזדהה כמו תמיד!

בוקר חדש,שבוע חדש.
הבוקר אני מרגישה יחסית טוב אחרי הרבהההההההה זמן .
גאיה התעוררה בשעה שש בבוקר, שעה שאנחנו לא מכירות בדרך כלל, עם כאב בטן.נגמר הלילה.
בעלי לקח אותה למטה ושם לה סרט וידאו לפני שהלך לעבודה. הצלחתי לנמנם עוד קצת בזמן שהיא ראתה סרט, אבל להפתעתי, אני לא "גמורה" מעייפות .
אני בסדר. צלולה יותר, קצת רגועה יותר.
מקוה מאוד שמעכשיו אצליח להמשיך ולהחלים והתייצב.
יותר "נמוך" ממה שהייתי אתמול לא הייתי רוצה לרדת...

תודה לצפריר שמתעקש לחזור ולהגיד לי "הכל קטן עלייך, ואת יודעת את זה...".

אור נסעה לבית הספר, וביקשה שנבוא גם אנחנו בסוף היום לקחת אותה. (בדרך כלל היא חוזרת לבדה עם הנהג).
אז נעשה טיול לקראת הצהריים. אשמח לראות אותה שם. מוזר לי קצת שאני לא רואה מה קורה איתה בכלל בבית הספר, רק שומעת ממנה סיפורים (והרבה).

יום יפה לכולם.

אורית חמודה
אני כאן. קוראת אותך ומדמיינת אותך עושה את כל הדברים האלו שאת מתארת.
מלא עשיה אצלכם.

אני הייתי מכינה חומוס ופלאפל ובורקסים בחו"ל. זה כל כך חסר לי. (ואני בכלל לא אוהבת בורקסים)
כשחזרנו לישראל חודש שלם אכלתי רק חומוס ובורקסים קנויים.

כשחזרנו לישראל חודש שלם אכלתי רק חומוס ובורקסים קנויים.

בביקור בארץ, שהיה כולה בקושי חודש ,זה היה מרכיב עיקרי בתפריט היומי שלנו...

כשחזרנו מבית הספר, העובדות סיפרו לבנות שאחד הכלבים אכל לגנן את ארוחת הצהריים שלו.
אור שמעה את זה ומיד רצתה לעזור. בלי לספר לי,היא לקחה כסף מהארנק שלה, מדמי הכיס שהיא מקבלת כל שבוע ,והלכה לתת לגנן. אני שמתי לב שזה מה שהיא עושה וקראתי לה אלי. שאלתי אותה מה היא עושה. היא ניסתה להתחמק מתשובה, אבל הכרחתי אותה לספר לי. "רציתי לתת לו רק קצת כסף שלפחות יוכל לקנות לעצמו משהו לשתות. הוא לא אכל כלום היום!" היא סיפרה בדמעות.
ילדה מקסימה ונדיבה שלי. איזה לב טוב יש לך.
הירשתי לה להמשיך בדרכה ולתת לגנן את מה שתכננה. אבל ביקשתי ממנה שבפעם הבאה תשתף אותי בהחלטות שכאלה.

הי אורית רק רציתי לשתף אותך בחוויה מדהימה שעברנו היום,
אנחנו מתארחות מיום ראשון אצל חברים טובים מזכרון יעקוב, ואחרי יום שלם אתמול בים מהבוקר עד ששקעה השמש.. היום הלכנו עם כל הילדים (שישה במספר) להופעה של רינת גבאי ודוד דיאור
לא יכולה לתאר במילים כמה נהניתי כל כך הרבה זמן לא התרגשתי ככה כמו היום פשוט כיף אמיתי
זהו סתם משהו קטן שהיתי חייבת לספר לך
נשיקות לכולכם וחיבוקים חמים מכולנו

פתחתי את הדף הזה, והנה בראש הדף הופיע גריין מהדף מעבר לאפריקה. לא לעיתים קרובות אני נתקלת בגריינים מהדפים שלי. כמה סימבולי...

גאיה כועסת. היא מתעוררת בכעס ומוציאה אותו על אחיותיה ועלי. אני לא בטוחה למה. כבר היו לה תקופות בהם כעסה מאוד. זה עושה את החיים אתה קשים מאוד. היא נהיית אלימה פיזית ומילולית. שורטת את אור, מרביצה לה, מתנקלת לתומר בלי סיבה נראית לעין, ובסוף עוברת אלי, צועקת,דוחפת.
זה קשה לי לראות. בזמן התקפת כעס אי אפשר לדבר איתה. היא לא שומעת כלום. כאילו נאטמת. צריכה להוציא את הכל, ורק אז אפשר לגשת, לחבק,לאהוב,לנחם.
עכשיו היא רגועה. הן משחקות שלושתן ביחד וזה נותן לי זמן לכתוב. רגעים שכאלה ממלאים אותי נחת ושמחה. אבל התקפות התסכול של גאיה מקשות עלי מאוד. הרבה בגלל שאני לא מצליחה להגיע אליה וכל הבית הופך לכאוס.
אולי אני צריכה לחזור לספר "אחים ללא יריבות". שם בוודאי יש עיצות מועילות.
גאיה מקנאה באור. בהההההההההההכל. למשל כשאור הולכת לבית הספר, אני רואה שזה מקשה עליה, למרות שהיא כבר התרגלה לזה והזמן עובר לנו די בנעימים ביחד. והרי גאיה החליטה בעצמה לא ללכת לגן, ובכל הזדמנות היא חוזרת ומסבירה למה ומביאה עוד ועוד דוגמאות.
אבל משהו כן מפריעה לה. מקוה למצוא את האיזון איתה ולהגיע לימים שמחים יותר.
ופתאום אני חושבת שאולי היא מושפעת ממצב הרוח שלי?? שעכשיו השתפר קצת, אבל לאורך הרבה זמן היה לא משהו...
אני יודעת שגאיה מגיבה בצורה מאוד ברורה לכל שינוי באנרגיות בבית, אז אולי זה זה,ובכלל לא קשור למה שאור עושה.
ואולי זה הכל ביחד.
מה אני אגיד לכם, קשה. כשחייתי בארץ, הייתי יושבת במפגש אצל כשר, ו"מדברת על זה". מישהי תמיד היתה אומרת בסוף משהו שהיה מתחבר לי, ומכל העיצות הייתי מוצאת את המתאימות ומיישמת .
עכשיו אני לבד. אין מי שיסתכל מהצד ויציע עזרה, עיצה, הערה\הארה.
אני מתגעגעת

גאיה מקנאה באור. בהההההההההההכל
לפעמים נראה לי שהיא מקנאת בה גם כשהיא חולה,מפליצה, סובלת וכדומה

הי אורית,
גם אצלי מתאמנים הרבה בקנאה. וזה באמת נראה מוזר שמקנאים גם בדברים ה"שליליים".

ופתאום אני חושבת שאולי היא מושפעת ממצב הרוח שלי?? שעכשיו השתפר קצת, אבל לאורך הרבה זמן היה לא משהו...
לילדי לפעמים יש תגובה מושהית משהו - כל עוד אני נמצאת בקושי אני פחות שמה לב. אולי גם "אין מקום" בבית לעוד מצב רוח. כשאני נרגעת, וזה מאד בלט במעברים הרבים שהיו לנו - פתאום מגיעה סופת רעמים וברקים מאחד הילדים. כל אחד בתורו ובדרכו. כשרע לי אני -לא יודעת איך את - משדרת חוסר אונים ועייפות. אני בטוחה שזה מפריע להם.
למי לא? כשאני מתחזקת - בום!!
בטח את מכירה את עיצת-האוטומט לעשות איתה משהו רק שתיכן. לא יודעת אם זה המתכון המנצח אבל זה יכול להיות נחמד. ככה, לצבור חוויה חיובית.
וחוץ מזה אולי יש משהו שמפריע וגאיה עוד לא הצליחה להסביר אותו?

רוצה עוד כוס תה?

<מנסה לביים מעמד של פגישה רבת משתתפים וסיעור מוחות>

רוצה עוד כוס תה?
כן

תודה דגנית
התגובה שלך מאוד מתחברת לי.
אני חושבת שזה התחיל עדיין כשהייתי בדיכאון, אבל אז לא היה לי כח להתעסק עם זה. עכשיו, כשאני יותר בפוקוס,אני שמה לב יותר מה קורה סביבי, וזה מפריע.
נראה לי גם שזה מתחיל להרגע. הלוואי.

בעלי עשה לנו הפתעה ואירגן לנו טיול ספארי!
יוצאים מחר. לשמורה שניקראת "צאבו". כשלוש שעות נסיעה מניירובי.(שלוש שעות נסיעה זה כבר קטן עלי...

)
נישן שם שני לילות. כולנו מתרגשים מאוד.
עוד מעט אצא לקניות לקנות קצת "חירסומי דרך" וחומרי גלם לסנדביצ'ים.
מוכנה להכל- לנסיעה ארוכה,קיטורים,ריבים באוטו, צרחות לתוך האוזן שלי שיענו בצרחות משלי, שינה בלודג' במיטה לא משהו, רגיעה,חיות מקסימות, אויר נקי, והרבה כיף.

חזרנו אתמול.
כמה קשה לחזור לעיר המפוייחת,הרועשת והצפופה.

הדרך היתה ארוכה יותר משחשבנו. הרבה תנועה על הכבישים,הרבה משאיות איטיות וכבישים צרים ומשובשים האריכו את הדרך לחמש שעות נסיעה ארוכות ומתישות.
עכשיו העונה היבשה כאן. הכל יבש מאוד ומשוועה לגשם שמתאחר. לאורך כל הדרך רואים ביקתות בוץ מכוסות פח או קש, כמה ביקתות ביחד לכל משפחה. כך חיים האנשים. הולכים קילומטרים ארוכים לעיירה הקרובה עם מיכלי פלסטיק , בכדי להביא מים למשפחה. לעיתים נושאים את המיכלים על אופניים. לעיתים אלה ילדים בלבד.
ציינתי לעצמי שהמראות האלה עדיין ממלאים אותי פליאה והתפעמות, אבל עיני כבר התרגלו לכך. זה לא מראות חדשים.
בסופו של דבר היגענו ללודג' מקסים. אפילו קיבלנו, בעזרת פרוטקציה של חבר, את הסוויטה- שזה חדר גדול עם סלון, חדר שינה ושירותים-מקלחת מרווחים.
היגענו ישר לארוחת הצהריים. חדר האוכל צופה לנוף המרהיב של אפריקה, עם שטח ענק מכוסה עצים שטוחי צמרת, וברקע הרים מרהיבים.שלווה אפריקאית ירדה עלי.
מול חדר האוכל יש בריכת מים שהחיות באות לשתות בה. כשאנחנו היגענו, היגיעו איתנו בשורה עורפית עדר של בפלו . הם שתו מהמים והשתכשכו מעט, ואז התחילו להגיע אנטילופות, בזמן שהבפלו התחילו להתרחק, שוב בשורה עורפית. ואנחנו אוכלים,מתפעלים ומצלמים.
אחרי האוכל התארגנו ונסענו לטיול קטן למעיין שיוצר בריכה שבה יש היפופוטמים. זו הפעם הראשונה שאנחנו רואים היפואים. מקום מקסים ביופיו. ההיפואים רובצים בתוך המים כל שעות היום ויוצאים רק לעת ערב לאכול עשב, כך שראינו רק את קצה ראשם מציץ מעל פני המים.
המקום הזה, עם המים הזורמים, הזכיר לי את הבניאס או החצבאני ועורר קצת געגועים. רק היה חסר ליטבול במים הקרירים (מה שלא כדאי לעשות בגלל חשש לתנינים...

).
כשחזרנו הלכנו ליטבול בבריכה, ולאחר מכן לארוחת הערב. בשעה זו היגיעו לבריכת המים עדר פילים, נקבות וגורים.
זה מראה מרהיב ביופיו.
למחרת נאלצנו לעזוב את המקום הקסום הזה, כי לא היה לנו מקום שם ללילה נוסף. הלודג' היחידי בו מצאנו מקום היה הרבה פחות מלהיב. קצת היזכיר לנו את בית הארחה בקיבוץ, לפני השיפוץ...
אבל עדיין העדפנו אותו על חזרה לניירובי.
עדיין היתה שלווה, עם נוף אפריקאי צחיח. אבל לא ראינו שם הרבה חיות. אחרי ארוחת הצהריים הלכנו לבריכת השחיה (דבר שיש בכל לודג'). זו היתה חוויה מדהימה. הנוף מהבריכה ההיא היה משגע, צופה לעמק ולהרים שמעבר לו. הבריכה ממש על קצה המצוק. בזמן ששחינו צפו עלינו שפני סלע חמודים וחרדונים ציבעוניים שרצו מצד לצד.
אחה"צ יצאנו שוב לנסיעה לחפש קרנפים. ראינו קצת זברות, שתי ג'ירפות הרבה אנטילופות, ולבסוף גם עדר פילים.
ביגלל המחסור במים, קשה ממש למצוא את החיות. שומרי השמורה ממלאים מים בבורות מיוחדים,בעזרת משאיות עם מיכלי מים, בכדי שהחיות לא ינדדו למקומות אחרים ולא ימותו בצמא. ליד בור מים שכזה מצאנו את הפילים. קרנפים לא מצאנו.
למחרת בבוקר ארזנו את התיקים שלנו, ואחרי ארוחת הבוקר יצאנו לדרך הארוכה בחזרה לניירובי.
חיכיתי שיגיע הלילה ונוכל כבר ללכת לישון. וכשהלילה היגיע, לא רציתי שהוא יגמר.

היום יום בהייה.
הבנות מהבוקר דבוקות לטלויזיה. כולל תומר.
בוהות בקלטת שהקלטנו לפני שעזבנו את הארץ. יש בה תוכניות מהערוץ הראשון -מומינים ו"קסאי ומרנה".
מצד אחד זה מעצבן אותי שזה תופס את כל שעות היום, ומצד שני ,זה נותן קצת שקט ומפנה לי מקום לעצמי.
אני גם יודעת ,מנסיון, שזה זמני. ביום אחר הן ישחקו\יצרו או כל דבר אחר.
אווווף, שיגמר כבר הזמני הזה...

אני כאן. קוראת ונהנית לטייל בספארי דרך העיניים שלך.

תודה זהבי ת.
כאילו קראת את המחשבות שלי. כבר חשבתי שאני לבדי, שוב.
הבדידות כאן כל כך גדולה, שישר אני מרגישה קצת מיסכנה ורחמים עצמיים וזנוחה אם אין תגובות.
אז תודה

האם יש לך אפשרות לצאת לטייל יותר (אולי באמצע השבוע בלי הבנזוג רק עם הבנות?). אני מניחה ששאלתי היא שאלת תם כי לטייל לבד זה בטח מסוכן ולבד עם שלוש בנות זה די קשה וזה גם בטח יקר...

כבר חשבתי שאני לבדי, שוב.
את אף פעם לא לבד פה...
אני תמיד קוראת. קצת מקנאה בך על חוויות הספארי, חוויות של פעם בחיים.

איזה תיאורים מדהימים, ממש הצלחת להעביר את החוויה.
חיכיתי שיגיע הלילה ונוכל כבר ללכת לישון. וכשהלילה היגיע, לא רציתי שהוא יגמר.
ממש כואב לקרוא, כשהבוקר בא, דבר ראשון תאמרי לעצמך משפט חיובי, (איזה יום נפלא) ותודי על כל מה שיש לך, ויש לך הרבה על מה להודות. אל תפלי לבורות חשוכים, אני יודעת שזה דורש המון מאמצים, אבל תנסי.
את מכירה את הספר של לואיז היי?

יו כמה ציוריים התיאורים שלך.
ממש אפשר לראות את החוויה מול העיניים.
אוריתי.
את לא לבד.אנחנו פה איתך.

אורית, אולי תחפשי חוג או לימוד לעצמך?
משהו בלי הבנות, משהו בשבילך למלא את המאגרים .פעם בשבוע.
אולי ציור או רישום. על כלפנים לא משהו פרקטי כדי ללמד או כדי להתפרנס אלא רק בשביל הנשמה שלך.

וסתם סיפור מצחיק שנזכרתי:
כשחזרנו לניירובי מהכפר, הצטרפנו לטיול בספארי.
בלילה ישנו במין קמפינג אוהלים (והסתכלנו בקנאה על הלודג'ים)
והאזור היה ללא גדרות. ככה בלב הספארי.
כשבאתי להכנס לאוהל לישון

פתחתי את הבד של האוהל וראיתי זוג עיניים בורקות. כמו של חיות שנלכדות באלומת אור.
נבהלתי ומיד קראתי לאחד המלווים.
תוך דקות כל אנשי הטיול , מצויידים במצלמות התכנסו מסביב לאמיץ שהצטייד בנבוט רציני וחיכו לצלם חיה פראית במנוסתה מקרוב.
הוא פתח את פתח האוהל וקפץ משם.......חתול ונס על נפשו.

זהבי ת, גרמת לי לחייך. איזה חוויות מדהימות נשארו לך מהטיול ההוא.
מיצי פיצי, כל מה שכתבת נכון... קצת מסוכן וכמובן יקר מאוד. תאמיני לי שאם הייתי יכולה הייתי מטיילת יותר

מאיה, תודה על העיצות והעידוד.
ליזה ליזה ובקי, שמחה שגם אתן כאן.
האמת היא שחשבתי ללכת לאיזה חוג, אבל גם צריך להתארגן על סידור לבנות, ובעלי עובד הרבה שעות ביום ותומר עוד קצת קטנה. וגם אני כל הזמן חושבת שהכל זמני, כי בעלי מדבר על מעבר, אז לא ניסיתי אפילו...

אור הלכה הבוקר לבית הספר.
אתמול היה יום כל כך רגוע ונעים שממש לא היה לי חשק שהיא תלך היום. אבל היא בחרה כן ללכת, למרות שגם במשך הבוקר (היא הולכת בשעה 10:15 ) היה שקט והבנות שיחקו בשימחה. ובימי רביעי היא חוזרת רק בשעה 4:00 .
מפתיע אותי בכל פעם מחדש שהפרידות ממנה קשות לי. בכל פעם שאני שולחת אותה לבית הספר, ובמיוחד אם זה ליום ארוך, זה קשה. יש לי מין מועקה בלב, מן עצב של פרידה.
זה קצת יותר קל אם אני יודעת שזה רק לשעות ספורות...
ביתי הבכורה. אני מרגישה שאני גדלה ביחד איתך. כל שלב איתך מרגש אותי. תודה.

היום עשיתי מעשה. לקחתי את הבנות לבריכה.
לאור יש שיעור שחיה פעם בשבוע בבית הספר. וגאיה מתה ללכת לבריכה. לא ממש חם בניירובי, והבריכות עם מים מאוד קרים בגלל זה. גם קצת קשה למצוא בריכה,מסתבר.
לפני כמה ימים סיפרה לי אמא דרום אפריקאית על בריכה נחמדה לא רחוק מהבית שלנו, והבטחתי לגאיה שנלך כשנחזור מהטיול.
היום לא היה חם. יותר נעים, כמו יום אביבי בארץ. אבל אור בבית הספר ליום ארוך, והחלטתי לנסות ולמצוא את הבריכה ההיא. היגענו. מקום נחמד. פשוט. היו שם כמה נשים קניתיות עבות שוקיים שלמדו לישחות והמים היו קרררררררררררים.
אבל נכנסנו. גאיה היתה מאושרת. תומר טבלה את הרגליים והחליטה שזה מספיק לה...
היינו שם כשעה וחצי.
חזרנו מאושרות. זו היתה הפעם הראשונה שהרגשתי טוב,שמחה בלב ,מהיום שהיגענו לכאן.

(-: שמחה לשמוע! מי יתן ויהיו עוד המון ימים כאלה....

היום יום בית. שקט ונעים.
כבר הרבה זמן לא היה ככה.
אולי,שוב,זה קשור בהרגשה שלי שהשתפרה...?

יותר מאוחר יגיע אחי לביקור. כולנו מתרגשים.

אולי,שוב,זה קשור בהרגשה שלי שהשתפרה...?
אני בהחלט חושבת שזה קשור. אני זוכרת את התקופה הקשה שלי פה. ימים שהיינו מבלים בבית רק היו עושים לי רע, תמיד הזכירו לי כמה לבד לי ובודד כאן, תמיד בסופם המרחק מהארץ היה רק מתעצם....
היום שאני השלמתי עם החיים שלנו כאן ואף אני מאושרת מכך- הימים האלה של להיות בבית כולם, הרוגע זה, השלווה רק עושים לי טוב.

היום זה יום חג פה והיינו בבית כולם- פשוט יום שקט ונעים (מילים שלך), אין תיאור מוצלח יותר!

שרון, לא הבנת אותי. הימים בבית לא היו עושים לי רע.
אני אוהבת להיות בבית.
מה שסיפרתי הוא שהבנות רגועות היום וזה נעים. וחשבתי שאולי העצבנות שלהן בתקופה האחרונה היתה קשורה לחוסר השקט שלי...

אופססססס...סליחה. באמת לא הבנתי נכון.....

לפני כשבוע,כשבאתי לקחת את אור מבית הספר, פנה אלי אחד המורים בבקשה.
הם עושים בדצמבר "פסטיבל אור". מסתבר שישנם בכמה תרבויות\דתות איזשהו חג שקשור באור בסביבות חודש דצמבר, כשאנחנו חוגגים את חנוכה.
הוא ביקש אם אני יכולה להביא לו שיר כלשהו או ריקוד או משהו שקשור לחג החנוכה שהוא יכול לעשות עם הילדים.
הכנתי את מילות השיר "חנוכה,חנוכה,חג יפה כל כך..." כשהן כתובות באותיות לועזיות, ואפילו מצאתי את התוים של השיר הזה בספר ללימוד חלילית של אור. הכנתי סביבון מעיגול קרטון וגפרור והבאתי איתי גם את החנוכיה שאור הכינה בחנוכה שעבר- חתיכת עץ שצבענו והידבקנו עליה פקקים של בקבוקים.
היום נסענו בסוף יום הלימודים לבית הספר (אור היתה שם כל היום). הראיתי לו את כל מה שהכנתי והוא שמח מאוד.
המורה אמר שילדי כיתתו יוכלו לנגן את השיר ואולי גם לשיר, ושנראה לו שיכינו חנוכיה אחת גדולה לכל בית הספר.
אמרתי לו שאם הוא צריך עזרה עם השיר הוא יכול תמיד לפנות לאור, וגם אני אשמח לעזור בכל דבר.

החלטתי גם לספר למורה של אור שאנחנו נעזוב את ניירובי מתישהו. סיפרתי לה. היא היתה עצובה. היסברתי לה שאני לא יודעת מתי זה יקרה ושאנחנו מחכים שדברים יקרו. ניגמור כאן את הסימסטר הזה, בטוח. אחר כך יש חופש של חמישה שבועות, אם זכור לי נכון, מאמצע דצמבר. לא יודעת אפילו אם אור תספיק לחזור לבית הספר בסימסטר הבא.
היבטחתי לאור שאבוא לכיתה עם מצלמה ואצלם אותה ואת החברים שלה.
זהו. נראה לי הוגן להגיד מראש. אני שמחה שעשיתי כך.

איזה נחמד מצד המורה.
חנוכיה דולקת למי שלא מכיר את זה מאד מאד מרשימה.

ושבת שלום

יהיה נחמד להסביר בהקשר של "חג האור" את משמעות שמה של אור בעיברית@}

אולי,שוב,זה קשור בהרגשה שלי שהשתפרה...?

נהדר.
מה אורית, יש תכנונים לעזוב את ניירובי?
(ואני דווקא עוקבת בדף הזה...)

מסתבר שישנם בכמה תרבויות\דתות איזשהו חג שקשור באור בסביבות חודש דצמבר, כשאנחנו חוגגים את חנוכה.
נכון. משערים שזה קשור בהתארכות הלילה והתקצרות היום, בכך שנוצרת הרגשה שהחושך משתלט וצריך לעשות משהו כדי להחזיר את האור.

מאיה, הדף ימשיך, אנחנו עדיין נהיה באפריקה...
אולי שוב אפתח דף בשם חדש, לא יודעת, אבל נראה לי שאמשיך לכתוב.
אמא של יונת, שוב תודה על ההארה.
בכל בקרה, בנתייים אני עדיין כאן. עד הודעה חדשה...

היום הכנתי חמין לצהריים. בפעם הראשונה מאז שהיגענו לכאן.
בארץ הייתי מכינה מידי פעם. לא בכל שבת. אבל זו תמיד היתה היזדמנות להזמין חברים. ליזום פגישה.
לפני כשבוע פתאום היה בא לי חמין, אבל מיד הבנתי שאין לי את מי להזמין והיתבעסתי נורא, אז לא עשיתי.
השבוע אחי מבקר אותנו וזו היזדמנות ניפלאה. כל הבית מלא בריח המגרה של החמין וממש קשה לחכות לארוחת הצהריים...

אחרי שבוע חמים ונעים פתאום נעשה כאן קריר וגשם מטפטף (סוף סוף).
אני כל הזמן משווה בראשי את מזג האויר כאן, למזג האויר בישראל עכשיו. ואז ניזכרתי שבדיוק ליפני שנה כתבתי על מזג האויר כאן בהשוואה לישראל בגעגועים גדולים ובדמעות בעיניים. (בדף תחילת מעבר לאפריקה ).
אני עדיין משוה בראשי את מיזגי האויר, אבל כבר בלי דמעות בעיניים. אני עדיין מתגעגעת, אבל מקבלת את העובדה שחיי הם כאן בנתיים.

אני עדיין משוה בראשי את מיזגי האויר, אבל כבר בלי דמעות בעיניים. אני עדיין מתגעגעת, אבל מקבלת את העובדה שחיי הם כאן בנתיים.
טוב לשמוע, אורית! אני שמחה בשבילך.

ליזה ליזה ,תודה לך חמודה. גם על העידוד וגם על העיקביות.

התרגלתי להיסתכל החוצה מבעד לסורגים. הם כאילו נהיים שקופים לרגע...
התרגלתי לראות חומות מבעד לחלון.
התרגלתי לא לטייל ברחובות ולשמור בשבע עיניים על עצמי ועל בנותי כשאני יוצאת מהבית.
התרגלתי לנסוע באוטו עם חלונות סגורים.
התרגלתי לעובדות בבית.
התרגלתי למזג האויר הנוח כאן.
התרגלתי לבית הגדול מידי והלא נוח שבו אני גרה.
התרגלתי לדבר אנגלית רוב הזמן.
התרגלתי שהכל כאן מצ'וקמק, ויכול להתקלקל אחרי שימוש אחד או שניים

התרגלתי להכין חומוס בבית.
התרגלתי שאין אוכל מוכן -קפוא בסופר.
התרגלתי שאין מקדונלדס, אבל יש תירס על האש טעים.
התרגלתי לראות מאות אנשים הולכים בצידי הכביש.
התרגלתי שיש מידי פעם הפסקות חשמל או הפסקות מים (כמו עכשיו למשל, אין מים פתאום...),או הפסקות טלפון (לא עלינו!).
התרגלתי להיות לבד לבד.שאין לי עם מי לדבר.
התרגלתי לדבר עם אנשים רק דרך המחשב.
התרגלתי לחיות כשהגעגועים איתי בכל רגע ורגע, ולחכות בסבלנות ליום בו אוכל לחזור הביתה.

התרגלתי לחיות כשהגעגועים איתי בכל רגע ורגע, ולחכות בסבלנות ליום בו אוכל לחזור הביתה.

אוי אורית כמה שאת צודקת! מזדהה עם כל ההתרגלויות שלך...
מקווה שעכשיו לאט לאט תגיעה גם ההנאה...לפחות מחלק מהדברים!

הי אורית,
עוקבת בהתרגשות אחרי כל הסיפורים שלך
נשמע שיש קצת רגיעה אצלך,
מקווה שהכיוון הזה ימשיך כך
מאיה ביקשה ממני למסור דרישת שלום חמה לילדות ושהיא מאוד מתגעגעת ורוצה כבר לבקר אותכם.
אני קוראת עכשיו ספר שנקרא מתנות לנשמה ממש מדבר אלי אולי ידבר גם אליך (מכירה?)
החיים אצלינו נכנסים למסלול רגוע יותר הבנות השתלבו מאוד טוב בגן החדש שבנאות
למאיה ממש כיף להיות הבוגרת של בית הספר ואני לאט לאט מוצאת את מקומי....
אנחנו כאן מאוד מתגעגעים ומחכים כבר למפגש הבא איתכם.
זהו להפעם שתיהיו כולכם בטוב. ציפי

תודה לכולכם.
אחי עזב (שוב) הבוקר וחזר למקום עבודתו הרחוק.
רק עכשיו,אחרי שהוא נסע, הבנתי כמה היה כיף כשהוא היה איתנו.
פתאום שוב הדמעות חונקות את הגרון

פשוט ככה...בלי מילים....

מי אתה פלוני אלמונית מסתורי?
תודה לך, מי שלא תהיה.

הבוקר רציתי להכניס כביסה למכונה.
אחרי סוףהשבוע תמיד יש המון כביסה.
אבל... המכונה לא עובדת

.לא מתמלאת במים! כמה מעצבן!
אני די נכה בכל מה שקשור לפתירת תקלות טכניות, התקשרתי מיד לבעלי בעבודה. הוא אמר שיקפוץ הביתה ברגע שיוכל, ובנתיים אני יכולה לבקש מהעובדות שיכבסו ביד...
ואני חשבתי לעצמי שזה די מביך לבקש מהן בקשה שכזאת. מצד שני, ככה הן מכבסות את ביגדיהן שלהן בכל היזדמנות על הדשא, ליד המגורים שלהן, מול המרפסת שלנו. עומדות כפופות מעל קערה מלאה מים וסבון ומשפשפות את הבגדים במיומנות מדהימה.
חיכיתי עוד כשעה,ובסוף ניכנעתי וביקשתי מג'ויס בטון מתנצל שתכבס קערה אחת של כביסה ביד. "רק היום" אמרתי, "אני מקוה שמחר כבר יהיה בסדר".
והיא, היהנה בחצי חיוך, לקחה את הקערה עם הכביסה ,את סבון הכביסה, ויצאה לברז בחצר...

ואיך יצאה הכביסה? רזה יותר?

שמחתי לקרוא בין הדברים שהתרגלת אליהם גם דברים שיהיה לך קשה להיפרד מהם....

בעצם אולי השאלה על הכביסה נשמעת קנטרנית וזו לא הכוונה.
בהודו תמיד שואלים , כשנותנים כביסה לכבס אם זה יהיה במכונה או ידני.
כשזה ידני זה חוזר רזה יותר ולפעמים כפתור שבור בגלל שיטת ההטחה של הבגדים בסלע בזמן תהליך הכיבוס...

זהבית, האמת היא שלא הבנתי בדיוק למה התכוונת ב"רזה", כי אף פעם לא הייתי בהודו...
אבל כאן הן לא מטיחות את הבגדים באבנים, אלא פשוט משפשפות אותם יד ביד.
נראה לי שכך נעשה פחות נזק לבגדים...

אורית יקרה,
לגבי כביסות גם אצלנו משתמשים במכונת כביסה. יש הרבה דברים עדינים יותר שהעובדות מכבסות ביד.
יש גם פעמים שאין המון כביסה ואז גם הן עושות ביד. זה מאוד טבעי עבורן.
מה שלא טבעי זו המכונה האמתנית הזוS-:- בהתחלה הן אפילו די חששו ממנה (מהרעש מהתזוזה). עד היום לפעמים הן עוד המומות מהיכולת של המכונה הזו(-;....
בכל מקרה מה שרציתי לומר הוא שבאמת אין לך צורך להרגיש לא נעים....
אגב פה יש המון זרים שאין להם כלל מכונת כביסה -"למה לקנות אחת כזו שיש ידיים עובדות"?.....
כמו שמעטים (אם בכלל) האנשים שתמצאי פה עם מדיח כלים בבית.

טוב זהו אני אפסיק להתפלסף...העיקר שהבגדים נקיים(-:!!!

דוקא כאו עדיין לא פגשתי מישהו שאין לו מכונת כביסה. בטח עם זו משפחה עם ילדים.
העובדות שלי כבר עבדו בבתים של לבנים לפני כן והן לא נבהלו. לי היה מובן מאליו שיש מכונת כביסה, ולכן הירגשתי לא נעים...

הגשם היגיע.
סגרירי וקריר.
היום יום חופש. יום לזכר הנשיא הראשון, ג'ומו קניאתה.
ליפני עשרה ימים היה יום חופש על שם הנשיא הקודם, מוי.הנשיא המושחת ביותר שהיה בקניה.
כך הם ממציאים להם ימי חופש, "חגים", בכדי לישבור את השיגרה.

אורית,
מוי היה הנשיא כשביקרתי בקניה, ושמעתי כל מיני סיפורים עליו. מתביישת לשאול, אבל - מי הנשיא עכשיו?

אמא של יונת,לנשיא הנוכחי קוראים קיבאקי (kibaki).

השבוע היה חופש מבית הספר. חופשת אמצע סימסטר.
לקח לבנות יומיים שלושה להרגע, ואז... פתאום נהיה כיף בבית.
הן משחקות כל היום (בהארי פוטר), גאיה פתאום מתיישבת ומציירת, פתאום אור יוזמת חזרה על כתיבה\קריאה באנגלית או בעיברית, דברים שלא היו כבר הרבה זמן. הכל זורם בנעימות.
מחר כבר יש לאור בית ספר ישראלי, ובשבוע הבא חוזרת גם לוולדורף סקול.
זה היה קצר מידי...
שוב אני מבינה כמה מתח וחוסר שקט מכניס בית הספר לביתינו.
מזל שיש כאן הרבה חופשים.
מזל שעמדתי על כך שאור תלך רק באופן חלקי.

"מה נישמע"?
אני: "הכל בסדר". (עם חיוך).
קול בתוכי:"מה הכל בסדר, על מי את עובדת?" אני:"שתוק!".
עונה עם חיוך,עושה עם חיוך,רגועה כאילו.
ובפנים: "-לא הכל בסדר. עדיין קשה. עדיין לבד. עדיין לא ממש טוב. ריק בנשמה בלי חברים.אין עם מי לדבר.

אז מה, צריך להמשיך הלאה,צריך לתפקד. יש ילדים בבית. יש בעל.
ומה איתי? הא?! מאז שהיגעתי לכאן התמלאתי כל מיני מכאובים. חלקם ישנים שחזרו, חלקם חלשים שהתגברו,וחלקם חדשים. פתאום כולם ביחד התישבו אצלי ולא רוצים ללכת...

כבר הרבה זמן לא בכיתי. בהתחלה הייתי בוכה המון. אחר כך רק מידי פעם, כשאף אחד לא היה רואה. לעיתים מול המחשב בזמן קריאה או כתיבה.
עכשיו שוב בא לי לבכות. הישליתי את עצמי שהכל בסדר. ש"עליתי על דרך המלך". איזה מלך ואיזה נעליים.
מזג האויר כאן סגרירי, רק מוסיף לתחושת העצב.
פתאום התחלתי לחשוב שאולי עדיף כבר לעבור מכאן. מצאתי את עצמי מרגישה קוצר רוח לקראת המעבר (שלא ברור מתי יגיע...). אולי שם יהיה יותר טוב? שם תמיד חם- אז אין "דיכאון חורף",ואוכל להתחיל מהתחלה.
להתחיל מה? אוף, לא יודעת.

הבוקר שאלתי את אור אם היא ציחצחה שיניים.
"כן",היא ענתה לי,"אבל רק עם מים".
"למה?", שאלתי.
"כי דיויד (שומר הלילה) אמר לי שהכי טוב זה רק עם מים. הוא לוקח ענף מאחד העצים בחצר,מועך לו את הקצה,ועם זה הוא מצחצח שיניים, רק עם מים. והוא אמר לי שכך הכי טוב".
"לדיויד אין כסף לקנות משחת שיניים או מברשת שיניים, ולכן הוא לא משתמש במשחה", היסברתי לה.
"אבל הוא אמר לי שהכי טוב זה בלי משחה.",היא ענתה, והמשיכה-
"לרוז (אחת העובדות) יש בחדר מברשת שיניים שאת זרקת כי היא כבר היתה ישנה.
לג'ויס (העובדת השניה) יש בחדר מברשת שהיא הביאה מהבית שלה."

דיויד בנה לו קשת וחיצים לפני כמה חודשים. קשת מדהימה ביופיה. אמיתית.היא נמצאת בבוטקה של השומר, להגנה עצמית.
בעלי מאוד רצה קשת כזאת לעצמו, אז דיויד אמר לו שאם הוא יביא לו ענף במבוק עבה הוא יוכל להכין לו גם.
חודשים חיפש בעלי כזה ענף, ועכשיו מצא. הוא הביא אותו לדיויד, שמיד החל במלאכת הבניה. הוא חתך מהבמבוק העבה חתיכה אחת ארוכה לגוף הקשת. ואיך עושים שזה יהיה בצורה המעוגלת המתאימה?
הוא תקע באדמה מספר מקלות בצורה המתאימה, והישכיב את מקל הבמבוק ביניהם, כך שהמקלות התקועים מחזיקים את מקל הבמבוק השוכב בצורה מעוגלת. כך זה צריך לישכב כשבוע,עד שהבמבוק מתייבש ונהיה חזק ונשאר בצורה המעוגלת. את כל זה הוא מכסה בעלי בננות מפני הגשם.
הוא חתך עוד כמה מקלות מהבמבוק ,קצרים יותר וצרים יותר, שמהם יעשה חיצים. גם אותם הוא שם בנתיים לייבוש על גג הבוטקה.
"צריך כמה חיצים", הוא אומר,"אחד לא מספיק. אם יש לך רק חץ אחד אתה בורח..."

הי אורית,
היום נסענו לראות איך מכינים שמן זית,
חויה אמיתית הבנות היו מוקסמות מהתהליך ומכל ההמולה הריחות והבלאגן,
היה ממש כיף, אחר כך הן האכילו סוסים וליטפו אותם במשך שעות, מדהים אותי בכל פעם מחדש
איך הן לא פוחדות לעומתי (טראומת סוסים מגיל צעיר) אחר כך היה בילוי בגקוזי ובערסל מדהים, יום שכולו כייף........

הייייייייייי אורית !
זאת מאיה אני ממש מתגעגעת אלכים!!
ורוצה לספר לכם חוויות מהחגים....

בראש השנה היה ממש כיף נשנו ובילנו אצל חברים..
וסוכות בנינו סוכה והזמנו אושפיזין (אורכים) , נשענו לזיכרון יעקוב וישנו אצל חברים, באותו זמן שהינו בזיכרון היה פסתיפל היין והינו באופעה של דוד דאור ורינת גבי...
היה ממש כיף.
בשבועה הבא לזיו יש יום הולדת ואני מארגנת לה מסיבת אפתע אז ש........ שאף אחד לא ישמע
לי יש השנה בת מצווה..

מתי יש לאור לגיאיה ולתומר יום הולדת?
טוב אז בנתים חיבוק ונשיקה אובת אמון אמון אמון אמון אמון אמון אמון אמון אמון אמון אמון אמון אמון אמון........ מאיה ומחקה שתבואו כבר...

אורית, קראתי עכשיו ששוב קשה לך. ואיך אוכל לעזור? מה עושה לך טוב? האם אפשר ליצור קשר עם הישראלים
בכל זאת? סתם להעביר איזה אחרה"צ במקום אחר? אולי זה לא מושלם אבל...

הי אורית
גם כשאני הייתי בכפר במיריטיני, הרגשתי לא נח שאנחנו מצחצחים כל בוקר עם מברשת מפוארת ויקרה ומשחה.
הילדים היו מביאים את חתיכת העץ הלעוסה כדי שאשים להם משחה עליה.
ובכן... לימים הגעתי להודו וגם שם מצחצחים במקל הטרי.
אז קודם כל זה נורא נחמד (מנסיון)בעיקר אם יש איפה לירוק כי כל הזמן צריך לירוק

אבל שם הסבירו לי כמה אנשים שמעדיפים צחצוח כזה על פני השיטה המערבית, שלצחצח שיניים בענף זה יותר בריא:

זה עושה עיסוי לחניכיים.
לעץ עצמו יש בד"כ תכונות בריאות (משתמשים ממנו לכל מיני תרופות)
והנימוק המשכנע: על משחת השיניים שלנו מצטברים להם החיידקים. וגדלים וגדלים ובפעם הבאה שאנחנו מצחצחים גם הם שם.... חתיכת ענף לעוס קוטפים כל בוקר מחדש...

מדבריך אני מבינה שאתם אולי בכיוון אחר. לאן?

הי זהבי ת. נעים לראות אותך שוב כאן.

מדבריך אני מבינה שאתם אולי בכיוון אחר. לאן?
כן, אולי לדאר-א-סאלם שבטנזניה.

לכתוב,לכתוב,לכתוב.
לא חשוב מה. העיקר שהדף יופיע שוב ב מה חדש.
העיקר שיראו שוב את שמי מופיע על המסך.
שלא ישכחו אותי.
"אני כותבת משמע אני קיימת"...

אני שוב מוכת געגועים.
הלילה הופיע לי חברה טובה מישראל בחלום. לא שמעתי ממנה הרבה זמן, והנה היא הופיע לי בחלום עם החיוך והמבט שלה. זה עשה לי טוב אבל עורר געגועים קשים והרבה סימני שאלה.
האם יש לי סיכוי לישמור על קשר ממרחק כזה, בלי אפשרות אפילו לשיחת טלפון??
רוב חברותי שאהבתי ,נשים שביליתי איתן שעות רבות, טיולים,שיחות טלפון, קיבלתי תמיכה ונתתי תמיכה, ליווינו אחת את השניה דרך הריונות ולידות ותינוקות שהפכו לילדים, מרובן אני לא שומעת בכלל.
כל אחת בטירדות היום יום שלה. אני זוכרת טוב את הימים העמוסים לעייפה בין בישולים,כביסות,כלים,הנקות, ועוד ועוד ואין רגע דל,ותוך כדי שיחות טלפון ארוכות עם הטלפון האלחוטי עד שניתפס הצוואר... הייתי מוכנה לחזור לשם עוד היום!

אוייייייש אורית יקירתי, שוב נראה שעוברת עלייך תקופה לא קלה.
התחושות שאת מתארת מוכרות לי עד כאב. הגעגועים העזים, תחושת הלבד, הפחד מכך שכל החברים מתרחקים וקשרים מתנתקים....
שלוש שנים אני חיה את המציאות הזו- לאט לאט עוד קשרים נעלמים. אנשים לא מוצאים את הזמן להגיע למחשב ולכתוב כמה מילים ועם כל הצער הריחוק גדל...
עם כל זה יש מספר קשרים שנשארו עד היום. חברות שההגעה למחשב מדי כמה ימים (במיוחד עבורי) הפכו לחלק משיגרת היום. קשה להאמין אבל אני חושבת שהתרגלתי לחיות ככה. פשוט התרגלתי ...
כמו כן אני פשוט חושבת שזה הכרחי לייצור קשרים חדשים. עד היום שלא עשיתי זאת הרגשתי בדיוק כמוך ואף גרוע יותר (את יודעת מה באמת עברתי ולאן הגעתי...). לפני זמן קצר החלטתי שזהו, אני חייבת לנסות להתקרב לאנשים אחרים. מראש ידעתי שזה לא יהיה קשר דומה לקשרים שהשארתי בארץ. מראש ידעתי שאני יאלץ לעשות ויתורים כי האנשים פה לא בדיוק היו לטעמי.....
היום אני יכולה לומר בפה מלא שאני מרגישה מלאה- יש לי חברות כאן, יש לי עם מי לדבר....

טוב, נעם פה קודחת מחום עלי...אז אני יאלץ להפסיק....אני ישתדל לחזור ולהמשיך אחר כך....
בינתיים נשיקות וחיבוקים!

סיפור-
אתמול נסענו בכביש, וראינו חלק בו מסמנים את הפס באמצע הכביש.
היסתכלתי, ולקח לי רגע להבין שמשהו קצת מוזר בתמונה ... עמדו שם שני אנשים עם מברשות וצבע ,בכפיפה, וצבעו את הפס הצהוב...

אתמול נסענו לבקר משפחה דרום אפריקאית. את האמא פגשתי בחוג חימר ובלט של הבנות, כשהיא הביאה את ילדה לאותם חוגים. מסתבר שביתה הגדולה הולכת לכתה א בבית הספר של אור (וולדורף סקול).
התחלנו לדבר. האמת היא שהיא פנתה אלי. אני כבר התרגלתי לא לפנות לאנשים לשיחת חולין, כי עד עכשיו ניתקלתי בתגובות מנומסות ומרוחקות בלבד.
היא היתה נחמדה ונעימה לשיחה. היגענו, כמובן גם לנושא ילדים ולידות והנקה.
מסתבר ששני הקטנים שלה, ילד בן 4 ותינוקת בת שנה נימצאים איתה בבית. רק הגדולה הולכת לבית ספר.
והיא בכלל רופאה במקצועה ,ובעלה הוא עורך דין!
ולא היתרשמתי מאיזשהו קושי להיות בבית עם הילדים. להפך. כשהיגענו לביתם, הופתעתי מאוד. בית קטן,צנוע, לא מסודר וממורק, המשחקים בסלון, אין טלויזיה. הכל פשוט ונעים.
והיא סיפרה על החברות שלה שבאות ומעקמות את אפן למראה הבית ה"לא מסודר" והפשוט למראה. אבל ברור לה שכשיש ילדים קטנים הבית צריך להראות כך, מותאם להם, ויהיה זמן אחר לבית מסודר עם קישוטים יפים, כשהם יגדלו.
היא עצמה ילדה את שלושת ילדיה בניתוחים קיסריים, אבל יש לה חברה טובה שילדה בבית לפני שבועיים, ולא נראה שהיא עושה מזה סיפור גדול . היא רצתה כך, ולכן עשתה זאת.
וזו היתה הפעם הראשונה בה דיברתי עם מישהי על חינוך ביתי, והיא היסתכלה לי בעיניים והיקשיבה והינהנה בראשה.
חלק מהדברים היא עושה בכל מיקרה מבלי לקרוא לזה בשם.
האם רק בארץ שלנו מרגישים "מוזרים" כשעושים דברים כמו שצריך? או כמו שפשוט מרגישים שנכון?
וצריך להתאגד בכדי לישמור על שפיות?

חלק מהדברים היא עושה בכל מיקרה מבלי לקרוא לזה בשם.
כנראה שיש כאן אמת פשוטה וטבעית ולכן חובקת אמהות מכל העולם...

מצאתי זמן לשבת ולהתעדכן אחרי תשעה ימים שלא הגעתי למחשב, והנה כבר סיימתי לקרוא כל מה שכתבת בזמן הזה, כל כך מעט! האם זה בגלל שימייך עמוסי פעילות ועניין ואין לך זמן להגיע למחשב, או שמא עצוב לך וריק לך ואין לך מילים? (מקווה בכל ליבי שזו האפשרות הראשונה). שולחת לך חיבוקים וחיזוקים כמיטב יכולתי.

או שמא עצוב לך וריק לך ואין לך מילים?
לצערי אני יותר מתחברת לשורה הזאת...
לא חשבתי שאגיע למצב שבו "אין לי מילים".
אבל כשהן ימלאו אותי שוב, אפרוס אותן כאן.
תודה על ההתענינות.

שלום לכם חברים יקרים,
מזמן לא שמענו מכם, מקווים שמצב רוחם יותר טוב למרות כל השינויים והתהפוכות שאתם עתידים לעבור שוב, חיבוקים חמים והרבה אהבה מזיו שכבר בת 3 זהר מאיה וציפי

היום הלכנו שוב לבריכה.
אני רגילה שלבריכה הולכים רק כשכל כך חם וזה מפלט היחידי מהחום המעיק.
אבל בניירובי אין אף פעם חום מעיק. לכל היותר "חמימות נעימה". אז מתי הולכים לבריכה??
כשלא קר!!
אור הלכה לבית הספר ואני לקחתי את תומר וגאיה ונסענו לבריכה. המים שם קפואים כמעט כמו בבניאס, מפני שמזג האויר לא ממש חם ולא מחמם את המים . תומר שוב בחרה להישאר מחוץ למים ורק ליטבול רגליים, אבל גאיה ניכנסה ונהנתהההההההה מכל שניה.
קצת אחרי שחזרנו הביתה פתאום התקדרו השמיים והחל לרדת גשם זלעפות. פתאום נהיה קריר וחשוך.
הרגשתי ממש מוזר. או שקיץ או שחורף! מה זה העירבוביה הזאת??!

רוצה לנסות ולשתף במה שקורה איתנו כאן ב"בית הספר הישראלי" שמתקיים בימי שבת.
בית הספר מנוהל ע"י חברי הקהילה הישראלית והכיתות ניפגשות בבית של המורים עצמם.
אור שובצה השנה בכתה ב',יחד עם עוד ילדה אחת. אותה ילדה שהיתה איתה בשנה שעברה בכתה א'.
שנת הלימודים התחילה עם מורה חדשה ומקסימה, שאינה מורה במקצועה, אך היסכימה ללמד אותן בגלל מחסור במורים, ומשקיעה את נישמתה בהוראה.
לפני כשבוע פגשנו את חברתה של אור לכיתה והיא סיפרה בשמחה שהיא עולה לכיתה ג'...
ניסיתי לישאול אותה מה זה אומר, אז היא ענתה שעשו לה איבחון, והיא מתאימה לכתה ג'.
ראיתי גם על פניה של אור שהיא נבוכה.
כשחזרנו הביתה מיד הרמתי טלפון למורה, ואז היא סיפרה שגם אליה זה היגיע רק אתמול, ולא ברור לה מה קורה,ושגם היא נפגעה מהכל כי התחננו שתלמד את הכיתה הזאת ופתאום מפילים עליה "פצצה" שכזאת, ושהכל לא ברור. שאלתי אותה למה לא סיפרו לנו, אז היא לו ידעה להגיד, כי גם בעצם לה לא סיפרו, אלא רק אחרי.ועוד היציעו שאור תרד לכתה א'...
צריך להסביר שבית הספר הנ"ל מנוהל ע"י ועד הורים שניבחר למטרה זאת, וכל שינוי אמור לעבור דרך הועד.
אלי לא היגיע שום הודעה רישמית מהועד!
כעבור יומיים היתקשר אלי ראש הועד וניסה להתנצל על הצורה בה התנהלו הדברים, ואמר שרק אחרי שיקימו ישיבה עם כל הנוגעים בדבר, ויגיעו להחלטה רישמית, יעשו שינויים בשטח.
גם המורה עצמה היתה ניסערת מאוד והעברתי איתה כמה שיחות ארוכות על הנושא.
הישיבה נערכה, והוחלט לאחד את שתי הכיתות- ב' ו-ג'. בכיתה ג' ישנם כ8 ילדים.
כל הנושא נעשה בצורה כל כך מכוערת וב"שושו" מאחורי הגב של כולם. היוזמים היו הורי הילדה השניה. למרות שראיתי את האמא במקרה באותם הימים ,היא בחרה לא לספר לי מה קורה (ואני הירגשתי שמהו לא בסדר, אבל לא ידעתי מה).
עכשיו רוצים לעשות "אבחון" שכזה גם לאור, בכדי לראות מה הנקודות החלשות שלה ואיפה צריכה חיזוקים.
יש סמכויות פדגוגיות (שהם אנשים מורים במיקצועם) שעליהם סומכים אנשי בית הספר הישראלי בעיניינים שכאלה.
דיברתי עם ה"סמכות העליונה" בעינייני פדגוגיה (מה פירוש המילה הזאת ביכלל??...), בכדי לקבוע איתה זמן לפגישה.
היא אמרה שהפגישה נעשית ללא הורה נוכח. שאלתי למה, "בכדי שהילד לא יתחיל להתבייש ולא ירצה לשתף פעולה בנוכחות ההורה", היא ענתה. לא רציתי להיכנס איתה לויכוח בנושא, כי הירגשתי שזה "קיר אטום".
ואיך הילד אמור להרגיש בנוח כשהוא יודע שהוא עומד למיבחן, ועוד מול אדם שאינו מכיר??
כשסיפרתי זאת לבעלי, הוא ממש היתרגז. "מה פתאום?! מי היא בכלל שתגיד לי לא להיות נוכח עם הבת שלי?!"
והוא זה שאמור לקחת אותה לשם, כי אם אני אקח אותה ,אהיה מלווה בעוד שתי בנות, ואז אותה בוחנת בכלל תחטוף שווץ...

בקיצור, כל הגועל נפש של הקהילה הישראלית כאן, זה שניסינו להימנע ממנו כבר יותר משנה, התפוצץ לנו בפרצוף.
אני ממשיכה בתהליך הזה רק בגלל שאור רוצה להמשיך וללכת לשם, ואני לא רוצה לקלקל לה את זה או למנוע ממנה.
ועוד שכחתי לכתוב שכשהתחלתי לדבר על כך עם אור, פתאום יצא ממנה שהילדה שאיתה בכיתה מקניטה אותה ומתייחסת אליה לא יפה, ושהיא לא רוצה בכלל להיות חברה שלה. אני מזמן ראיתי את ה"פוטנציאל" שטמון באותה ילדה, אבל חשבתי שאור מסתדרת איתה

.
כך שאולי זה לטובה שהן מצטרפות לכתה עם עוד ילדים...
וכל הסיפור הזה עוזר לי בהרגשה עם המעבר שמתקרב. שם אין כמעט ישראלים ולא צריך "להתפלש בבוץ" המגעיל הנ"ל.

ומה ששכחתי לכתוב הוא שהדבר תמוה בעיני מדוע כמה שבועות מתחילת השנת הלימודים פתאום התעוררו ונירעשו והיו "חייבים" לקיים את השינוי הנ"ל, מבלי להזכיר את הדרך המכוערת בה זה נעשה.

_דיברתי עם ה"סמכות העליונה" בעינייני פדגוגיה (מה פירוש המילה הזאת ביכלל??...), בכדי לקבוע איתה זמן לפגישה.
היא אמרה שהפגישה נעשית ללא הורה נוכח. שאלתי למה, "בכדי שהילד לא יתחיל להתבייש ולא ירצה לשתף פעולה בנוכחות ההורה", היא ענתה._

אוי אורית,
זה נשמע ממש קשה ההתמודדות הזו.
נשמע שיש שם אנשים באמת אטומים, לא רגישיםשמנהלים את הדברים בצורה שרירותית וחסרת שכל.
כמה מכעיס.

תודה סיגל ב.
בנתיים, הפגישה עברה בסדר.
בשבת הקרובה הכיתות כבר ילמדו ביחד, והמורות של שתי הכיתות תהינה נוכחות.
אור גם נירגעה וכבר מצפה לשבת. מקוה שיהיה לה טוב.
היא יודעת שאם לא,היא תמיד מוזמנת להישאר בבית. הלואי.(לא הלואי שלא יהיה לה טוב... רק שתישאר קצת בבית. אני מתגעגעת אליה.)

רק שתישאר קצת בבית. אני מתגעגעת אליה

ובנתיים איפה אני בתוך כל זה?
אני מרגישה "צפה". מעבירה את היום. מוזר, כך הייתי גם בצבא, עכשיו כשאני חושבת על זה. שנאתי את המסגרת הצבאית, ופשוט "צפתי" שם, לא ממש נוכחת, לא ממש אני.רק לשרוד את היום.
גם בצבא "פיתחתי" מכאובים. כאבי גב, שלאחר השיחרור התפתחו למימדים מפלצתיים והיגעתי למצב שלא יכולתי לעמוד על הרגליים. אז התחלתי להיסתובב אצל רופאים מומחים למיניהם, שכמובן לא מצאו שום סיבה לכאבים.
ואז,אז פנינו לרפואה משלימה. ובמסע הארוך והקשה ההוא פגשתי כמה אנשים מקסימים וניפלאים שליוו אותי במשך חודשים ארוכים עד להחלמה. שם למדתי הרבה על עצמי. שם פתחתי הרבה מה"חרא" שאספתי בחיי והתחלתי להתנקות.
הבנתי שלכל כאב ומחלה יש סיבה.שאני מזמנת את המכאובים האלה.
והנה, היום,אני מלאה מכאובים קטנים בכל גופי.ואני יודעת שזה קשור לכל המתח והלחץ בו אני נתונה כבר כל כך הרבה זמן. לחוסר השקט האין סופי ולחוסר השמחה הפנימית.
ואני מנסה,באמת, אבל לא מצליחה. לא מצליחה לשמוח באמת.לא מצליחה להיות רגועה ונינוחה. רוצה לטפל בעצמי. אבל למי אפנה כאן?
בעלי הוא מטפל ברפואה סינית (שתמיד עובדת עלי מצויין), אבל הוא טוען (ובצדק) שהוא לא יכול לטפל בי מהבחינה הזאת,כי הוא חלק מהמיכלול. מידי פעם הוא משחרר לי איזה שריר תפוס או דוקר לטיפול במחלה שהיפילה אותי שוב.
ואני שוב מרגישה כלואה ובודדה ועצובה.

מוזר. לא תיכננתי לכתוב כאן את כל הדברים האלה, וחלקם אף עלו תוך כדי כתיבה.
מודה לכולכם ולאתר הזה שנותן לי מקום למחשבות.

אורית יקרה, זמן רב לא קראתי אותך(היינו בביקור בארץ)...ועכשיו התעדכנתי בקורותייך בתקופה האחרונה.
לצערי, אנחנו עוזבים את אפריקה וחוזרים לארץ, כמובן שאני מתגעגעת למשפחה ולחברים בארץ אבל החזרה מלווה בחששות ובאי וודאות.
אני כבר לא יודעת מה טוב יותר לחיות באפריקה בבדידות, מנותקת מהעולם החיצון, או לחיות בישראל מוקפת במשפחה וחברים אך עם קשיי פרנסה??!!
אין לי תשובות, ואני מבולבלת למדי....נקווה לטוב.
מאחלת לך ולמשפחה שבת שלום ומקווה לשמוע ממך בקרוב
חיבוק ענקי היישר מארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות:-)
תמרי

אני שוב מרגישה לא טוב. כל השרירים כואבים לי ויש לי סחרחורת.
חוסר הוודאות שהתווסף למציאות החיים שלנו מקשה עלי מאוד.המעבר, שתלוי לי מעל הראש כמו מישקולת, מעיק מאוד.
כל כך קשה להיות לבד . כשאין נפש חיה חברותית בסביבה.
והכתיבה כאן, לפעמים היא מרגישה לי כמו ליזרוק בקבוק עם מיכתב לים. אין לי מושג מי ימצא ויקרא, ואם בכלל, וגם אם כן,אני לא יודעת על כך...

דיויד שומר הלילה מתקדם בהכנת הקשת והחיצים.
בכל ערב הוא בא ומראה לבעלי מה כבר עשה ומה עוד נישאר.
עכשיו הוא עסוק בהכנת הלהבים של החיצים. הוא לקח מסמרים גדולים ושם אותם באש לכמה ימים. בכדי שיתרככו. אז יוכל לעצב אותם לצורת חוד של חץ.
הוא סיפר לבעלי, שכשהשבט שלו - קלנג'ין, נילחמו בשבט הקיקויו, התפקיד שלו היה להכין חיצים. הוא היה מכין חמישה חיצים ביום, והכין כמאתיים חיצים.
מרגש לראות בצורה כל כך אוטנטית איך הוא מכין את הכל. עבורו זה משהו מובן מאליו וחלק מהחיים.
עבורינו זו תהיה מזכרת ניפלאה לכל החיים.

דיויד ביקש מבעלי עזרה כספית בקניית מזרון לשינה לילדיו. עד עכשיו הם ישנו על ריצפת הבטון.
שלא תחשבו, לא מדובר במזרון קפיצים משוכלל, אלא במזרון דק ופשוט. כמובן שהוא קיבל את תוספת הכסף הנידרשת, ולמחרת חזר עם חיוך גדול על פניו. בעלי שאל איך המזרון שקנה ודיויד ענה שהכל בסדר. "בטח",ענה לו בעלי,"כשאתה חוזר הביתה בבוקר, הילדים כבר קמים ,ואז אתה הולך לישון על המיזרון החדש". דיויד צחק.

שוב נידהמתי מה"חיים בזבל" שלהם, וכמה מביך פער המעמדות כאן.

כל כך קשה להיות לבד . כשאין נפש חיה חברותית בסביבה.

והכתיבה כאן, לפעמים היא מרגישה לי כמו ליזרוק בקבוק עם מיכתב לים

אני תמיד קוראת. וחושבת עליך. הייה לי רעיון ואולי הוא מאד טפשי ואם כן והוא גם מעצבן וכו - תזרקי בכיף לפח.
כשכתבת על חייך בארץ, סיפרת על הזמינות של האוזן הקשבת תוך כדי עבודות הבית והטיפול בילדים.

הבתים שלנו כאן מבהיקים.
אפילו אם העוזרת חולה יום יומיים, עדיין נקי.
אני לא שוטפת ולא מכבסת ולא תולה ולא מגהצת ולא שוטפת כלים (רק שבת ראשון). אני מבשלת כמו שף (לא ברמה אלא עם מי ששוטף אחרי). אני אוספת צעצועים ומנקה טפטופים מקסימום. וזה בית שמתמלא אבק מהדרך הסמוכה ושערות ארוכות של הכלבה.

פעם אחת, העוזרת חטפה מלריה ונעדרה לשבוע. יש לנו בית ענק ביותר. בכל זאת, תפסתי כלים והתחלתי לנקות.
באפיסת כוחות גמרתי אחרי שעתיים את הקומה התחתונה והבחוץ (יסודי...)
כיבסתי, תליתי וטיפל'ה גיהצתי (הרוב סתם יישרתי בידיים).
הייה די כיף. הרמתי כסאות והזזתי כורסאות, שפכתי דליים של מי סבון ושמתי ברקע מוזיקה שאני אוהבת.
נהניתי מהריח של הכביסה הנקייה ומהצורה של הבית אחרי.

לפעמים יש לי הרגשת זרות בבית בגלל שאני לא נוגעת בו כמעט. אני שמה פרחים בצנצנת ומסדרת ניירות וכאלה אבל
זכורה לי הרגשת תשישות נעימה, הרפייה גמורה עת הייתי צונחת על הספה אחרי שטיפה יסודית כזו של הבית, בארץ.

פעילות גופנית +הסחת דעת זמנית + הרגשת סיפוק. וחינם.
אין לי מושג איך מבצעים את זה (כי גם אם הייתי מציעה לך להדביק את ג'ויס במלריה, אין בניירובי נכון?)
זה משהו שגיליתי אצל עצמי, שמפריע לי, שבלעדיו החיים קצת מלאכותיים. כאילו צריך למלא אותם איכשהוא.

<אפשר להסתלבט על חשבוני שאני מפארת את חיי הצווארון הכחול אבל גם שחזרתי כבר פעם מחיים כאלו, לא התגעגעתי לקטע הזה. טוב, קצת

>

אבל רק אחרי שתבריאי, טוב?

דגנית,גדול!
לפעמים בא לי להעיף את העובדות קיבינימאט.
רוצה שהבית בו אני גרה יחזור להיות רק שלי!
מודה שמאז שיש לי ילדים לא היגעתי "לעשות יסודי". פעם בכמה חודשים בעלי היה חוטף את החרעת ושוטף ומזיז הכל.
אבל היה שקט. הכלים היו מחכים לי בכיור, הכביסה היתה מחכה לי בקערה והכל היה על מי מנוחות.
מודה שלפעמים הייתי "מתה" שמישהו יכנס בדלת וישתוף את הכלים במקומי או יקפל את הכביסה.
אבל הייתי בשמחה גדולה חוזרת למקום ההוא עוד היום!
לבית לא נקי, לכלים, לכביסות, לשיחות טלפון נעימות, הביתה -HOME.

לפעמים יש לי הרגשת זרות בבית בגלל שאני לא נוגעת בו כמעט
גם לי.
יש לי גם הרגשה שמי שלא חווה אף פעם חיים שכאלה,קשה לו להבין במה מדובר.
אני יודעת שלי היה קשה לתפוס את זה לפני שבאתי לגור כאן ולקח לי חודשים ארוכים להתרגל.
אין ספק שכשאחזור לארץ סוף סוף אסתכל מזוית אחרת על כל עבודות הבית. (ולעיתים בטח אתגעגע לרוז וג'ויס...)

תודה דגנית.
העלית חיוך על שפתי.

דגנית ואורית כייף לקרוא אתכן, העלתם חיוך גם על שפתי

אני תמיד קוראת. וחושבת עליך
גם אני.

הבתים שלנו כאן מבהיקים.
אפילו אם העוזרת חולה יום יומיים, עדיין נקי
אני זוכרת את השנה הראשונה שלנו כאן - זוכרת את ההרגשה הנוראית הזו שזהו הבית לא שלי יותר. שיש תמיד מישהו שמסתכל, מחפש ובודק כל צעד שלי. שפרטיות אפשר להשיג רק באמצע הלילה (גם אז לא תמיד כי ה"אסקרי" נמצא תמיד בחוץ), שמישהו אחר מלבדי יודע איפה כל דבר נמצא. שלפעמים אני צריכה לשאול שאלות על דברים בבית שלי, שדברים שעושים טבעי לחלוטין בבית כבר לא ממש טבעיים כאן (כמו לצאת עם מגבת מהאמבטיה, או סתם לחרבן עם דלת פתוחה....).
היום עדיין ההרגשה קיימת. אך ההרגל גובר עליה - לא אשקר.
לפני שבוע אחת העובדות הפסיקה לעבוד אצלנו. נשארתי עם עובדת אחת. מיד נכנסתי ללחץ - מה יהיה? איך אסתדר? איך הבית יהיה נקי?
מהר מאוד התעשתתי וחשבתי לעצמי: "אלוהים, מה קורה איתי?...., עובדת אחת שנגישה לי כל היום ואני בלחץ... לאן הגעתי?"...
היום שבוע אחרי ואני מאוד מרוצה. במהלך השבוע הזה מצאתי את עצמי - מנקה, שוטפת, מסדרת, מקפלת והכל בהנאה רבה!
איך אמרת דגנית...פעילות גופנית +הסחת דעת זמנית + הרגשת סיפוק. וחינם - בפירוש כך.

<מרשה לעצמי לספר זאת רק כאן בחברה טובה...במקום אחר כבר היו סוקלים אותי מזמן (כמו חברים בארץ לדוגמה)>.

אורית, תרגשי טוב בגופך ובנפשך.

והכתיבה כאן, לפעמים היא מרגישה לי כמו ליזרוק בקבוק עם מיכתב לים. אין לי מושג מי ימצא ויקרא, ואם בכלל, וגם אם כן,אני לא יודעת על כך...
רק רציתי לומר שגם אני כאן...

אורית,
גם אני. הדף שלך הוא אחד היחידים שאני תמיד נכנסת אליהם. לעתים קרובות אני מנסה לשים את עצמי במקומך, לדמות איך זה לחיות את החיים שאת מתארת - ואינני מצליחה. אבל אני ממשיכה לקרוא.

אמא של יונת, דברייך תמיד מרגשים אותי ונוגעים במקומות הנכונים. תודה לך.
ולכולכן,ליזה,מאיה,תמרי ואפרסקים. תודה שאתן תמיד שם.

היום יום ראשון. שבתון.
סוף סוף כולם בבית ולא צריך לרוץ לשום מקום ולמהר לשום דבר.
יש בי תקוה שאחרי שנעבור מפה אוכל לחזור למקום הזה שוב, בלי בית ספר, רק חוגים,ים,חברים. הלואי.
אני יודעת שאור תביע געגועים לבתי הספר שלה כאן, אבל גם רואה את הנזק שזה עושה לה במידי ויודעת שיהיה יותר טוב בלי. נראה מה ילד יום.

קצת עידכונים-
חוג היצירה גבע באופן סופני.
נישארתי עם שתי בנות, שבסופו של דבר גם היפסיקו להגיע.
מאוכזבת? קצת. אבל ידעתי שזה צפוי. חבל.

אור נהנתה מאוד ביום שבת בבית ספר הישראלי.
היא סיפרה לי שהילדה שהיתה איתה לבד לפני כן בכלל לא התיחסה אליה. עצוב. (על אותה ילדה...).
המורה של הכתה היא מאוד מאוד "מורה".
כשבאתי לקחת את אור היא קראה לי ולאבא של השניה ופתחה ב "הילדות שלכם בסדר גמור. הן בסדר גמור!".
(ליקרוא בצליל של מורה בבקשה...).
אני התאפקתי לא לחייך. כנראה שיש אנשים שצריכים שהמורה תגיד להם שהילד שלהם בסדר

אחר כך היא אמרה לי בצד שצריך ללמד אותה את אותיות הכתב. אני היסברתי לה שבחופש אור לימדה את עצמה את אותיות הכתב ושהיא יודעת אותן, ורק מאז שהתחיל בית הספר היא פתאום נילחצה ומסרבת להשתמש בהן, אלא רק באותיות הדפוס. היסברתי לה גם שאנחנו עושים "חינוך ביתי" ושכל מה שאור יודעת היא למדה בעצמה,לא בבית הספר.
המורה לא ממש ידעה "איך לאכול את זה", ומה לענות.
"אם כך",ענתה, "זה רק ביטחון עצמי. צריך לחזק אותה בזה".
רציתי להגיד לה שאין לאור בעיה של ביטחון עצמי בדרך כלל, ואם היא חושבת שיש לה בעיה כזאת בכתה,אז זה התפקיד שלה לעשות משהו בנידון. היא נימצאת שם ולא אני.
אבל עזבתי את זה.
מה שחשוב לי זה שאור נהנית. היה לה טוב שהיו עוד ילדים איתם. והמורה המקורית(שנמצאת שם גם) סיפרה שאור השתתפה בכתה והבינה במה מדובר בחומר. אז הכל בסדר.

קשה לי עם כל הדינמיקה הזאת. הבית סיפרית כל כך.
אני משתדלת ליצפות ולצחוק מהצד, אבל לפעמים זה ניכנס ומעצבן.
מזל שזה רק יום בשבוע... והאמת שליותר מזה לא הייתי מסכימה.

אור התעוררה הבוקר עם כאב בטן וסחרחורת.
שאלתי אותה מה היא רוצה לעשות. היא אמרה "ללכת לבית ספר". ואז אמרה, "לא ללכת".
היא נשארה בבית. היום. וזה נפלא.
היא וגאיה משחקות מהבוקר כמו שכבר הרבה זמן ללא שיחקו.

איזה יום מוזר עובר עלי היום.
קמתי עם צוואר תפוס כמו שאף פעם לא קרה לי. בעלי בא באמצע היום מהעבודה בכדי לשחרר לי אותו קצת. זה הקל בהרבה. אבל אז התחלתי להרגיש ממש לא טוב. ממש חולה.
הרגשתי שמשהו ממש לא בסדר והייתי חייבת לנסות ולהבין מה. למה אני חולה כל כך הרבה ומאיפה בא הקושי.
שכבתי לנוח וביקשתי עזרה, הנחיה. זה לקח כמה דקות,ואז התחיל ראשי להתמלא במילים.
"התבונני. השמיים לא ניפערו,האדמה לא פתחה את פיה, ואת בסדר. יש בך רק מקום אחד שקשה לו. התבונני עליו. תני מקום לפחדים. אבל זיכרי שזה לא כולך, אלא רק מקום אחד בתוכך.
תודי על הטוב. תני לאמונה להוליך אותך ולתודה להנחות."
ואני מתבוננת ומשתאה.
ומה עכשיו? מה זה המקום הזה? אני ממשיכה לחפש.
"המקום ההוא זה הילדה הקטנה שלא קיבלה מספיק אהבה וביטחון ונאחזת במוכר ובקיים בכדי לישרוד.
תני לה מקום, ולפחדיה. אורית הבוגרת כבר חזקה יותר, לא חוששת משינויים ומעברים. אותו מקום ,אותה ילדה מפוחדת היא שצריכה לקבל אהבה,קבלה.
אל תתני לפחדים להשתלט על כל ישותך. אם זה קורה, כל שעליך לעשות הוא להתבונן".

_"המקום ההוא זה הילדה הקטנה שלא קיבלה מספיק אהבה וביטחון ונאחזת במוכר ובקיים בכדי לישרוד.
תני לה מקום, ולפחדיה. אורית הבוגרת כבר חזקה יותר, לא חוששת משינויים ומעברים. אותו מקום ,אותה ילדה מפוחדת היא שצריכה לקבל אהבה,קבלה.
אל תתני לפחדים להשתלט על כל ישותך. אם זה קורה, כל שעליך לעשות הוא להתבונן"._