הסרט ''אנשים חופשיים''

ב דחילו, דמייני את המאבחנת בלשכת הגיוס שמנסה למלא את סעיף "שנות לימוד".

דמייני את המאבחנת בלשכת הגיוס שמנסה למלא את סעיף "שנות לימוד".
וכשהיא מגלה שאין עשר שנות לימוד, הנער נשלח אוטומטית לטירונות של נערים "בעייתיים" שלא יודעים קרוא וכתוב, עם בעיות עבריינות וכל מיני כאלה. דמייני את קלא יושב עם הכינור שלו בכתה בה מורה חיילת מלמדת את הקבוצה קרוא וכתוב.... ומקבל אחר כך תפקיד שמתאים לקב"א (ככה קוראים לזה?) שלו. אדם ש, אלוהים ישמור, לא הלך לבית ספר.

דמייני את המאבחנת בלשכת הגיוס שמנסה למלא את סעיף "שנות לימוד".

18 - לא?

טוב, אולי וחצי...... (-:

ב דחילו, דמייני את המאבחנת בלשכת הגיוס שמנסה למלא את סעיף "שנות לימוד".

אכן חזיון מבדח. היא נאלצת לקום פעם אחת ולצלול לחדר סמוך לחיזוק. ואחרי כן גם לשאול אחת אחרת מה לכתוב ב"מוסד אחרון".

<מחר אני נוסע לשם>

קלא, אני כפול מהגיל שלך, אבל לך יש את חכמת הדיאלוג (זוכר שכתבת על כך שלא צריך מפתח?)

בהצלחה, בכל מה שתבחר לעשות שם @}

לא ראיתי את הסרט עדיין (בשמת הזמינה אותי להקרנה פרטית, ואני אנצל את ההזמנה ואז גם אני אוכל סוף סוף לומר שאורנה מקסימה

).
רצית להאיר נקודה : האם הסרט עלול (כן "עלול") לשכנע מישהו לבחור בחינוך ביתי? זה קצת מדאיג אותי כי אני מרגישה שככל שיותר אנשים בארץ ירצו את זה או אפילו שהאופציה לחינוך ביתי, גם אם לא תהיה נפוצה, תהיה בחירה לגיטימית ונורמטיבית-כמעט - ככה שזה יהיה יותר קיים - זה יקשה על המבקשים פטור מה"חינוך" הבית ספרי.
כן, אני מודאגת קצת.
כרגע, אנחנו (לפחות המשפחה שלנו) מסווגים אצל המשרד-חינוכניקיות בתור "המשוגעים האלה". אלה שמרשים לילדה ללכת בכפכפי ים גם כשיורד גשם (ע"ע "לא שמים גבולות"), אלה שמוכנים שהילדים יקומו ב-10 בבוקר ("ויגדלו להיות פאראזיטים לא עלינו, ומה יהיה בצבא?")
בתור משוגעים זה קלי קלות להשיג אישור. יש בטח עוד איזו משוגעת (בשמת:-D) בתל אביב או אולי שתיים ולאלה מגיע פטור.
אם יהיו יותר משוגעים, השיגעון יהפוך לנורמה וזה בהחלט יהווה איום על הממסד ה"חינוכי" .
אני בטוחה שלא לימור לבנת ולא רונית תירוש תאהבנה את ההרגשה שיש קבוצה (הולכת וגדלה) של אנשים המחנכים בית.

אז הלוואי... שלא יהיו עוד סרטים בנושא. שהפרופיל ישאר נמוך, שנוכל לגדל את הילדים בשקט.
מה אתם אומרים?

אממא שלי האהובה מכל ישבה לראות איתנו את הסרט.
(בשביל הפרוטוקול - היא זו ש"מצאה" לי בפרק הירדן לפני שנתיים את הקהילה המופלאה הזו!!!)
וכל הסרט הינהנה במרץ כשכל נציג מהשבט השפרוני דיבר.
ושפכה קיתונות של רותחין (בנימוס) בכל פעם שהוזכרה המילה "מורה", "שיעורים" או "משרד החינוך"...
והסרט כולו עשה לי קצת שירות - להראות לאממא שלי משפחה שלמה שחיה ככה וילדים מופלאים צומחים בה.

תודות רבות לכם.

אם יהיו יותר משוגעים, השיגעון יהפוך לנורמה וזה בהחלט יהווה איום על הממסד ה"חינוכי".
האם זה לא מה שקרה בעצם עם לידות הבית? כל עוד היה מדובר בכמה משוגעות זה איכשהו עבר, עכשיו שזו כבר תופעה, מנסים לשלוט בכך, לקבוע נהלים, תקנים, ביטוח, טררמ.. לא היה עדיף לנו לפני זה?

ברקת, אני אוהבת אותך, ולכן אסלח לך שהתפלק לך משפט בפולנית עתיקה:
לא היה עדיף לנו לפני זה?
חו"ח, תמיד עדיף לנו מה שעכשו!

מסתבר שיש פה עוד לילך, אז מעכשיו אני אהייה לילךמ...
אפילו אנחנו במצבנו השפוך הנוכחי (לימודים, עבודה, ילד, הריון) שרדנו ערים את כל הסרט והוא העלה בנו הרבה מחשבות. כמי שחיים על "קו התפר", כלומר מנסים לתת מקום כמה שיותר מלא למשפחה שלנו אבל גם נקרעים מבחירה מתוך רצון לשלב עשייה חברתית-חינוכית בסדר גודל רחב יותר.
לראות בחירה טוטאלית מנומקת שלא פוסחת על שני הסעיפים מרשים ומעורר קנאה. במיוחד כשאני חושבת על התינוק החדש לכשיוולד ועל המחויבות שלי למסלול שידרוש ממני אקרובטיות מרשימה.
משהו בכל זאת הפריע לי בסרט - לא ברור לי עד הסוף מהו ואני בטח לא רוצה להיות שיפוטית - אולי תחושה מסויימת של חוסר הדדיות בנתינה, אולי איזה ממד של התעלמות מהמצוקה הכלכלית (לא על מנת להיות עשירים) על מנת לשלם חשבונות ולספק בסיס איתן.
ועדיין בעיקר קסם.

_אז הלוואי... שלא יהיו עוד סרטים בנושא. שהפרופיל ישאר נמוך, שנוכל לגדל את הילדים בשקט.
מה אתם אומרים?_

לא מסכימה

בשלב הזה אין ממה לחשוש - אין מצב לדעתי שהתופעה תתרחב עד כדי כך, לא נראה לי שיש סיבה לדאגה.
בינתיים - אני כן רוצה לראות עוד סרטים על עוד אנשים שעושים חינוך ביתי כדי להראות שאין מודל אחד....

וגם לחנך ילדים בבית בעיר זו לא מילה גסה - ובדידות אפשר להרגיש גם באמצע העיר. אני יודעת שזה נשמע קלישאה אבל הייתי חייבת להגיד אותה.

אני שייכת למספר קבוצות בחו"לת שביין היתר (לידה ללא מילדת) עושים חינוך ביתי.
יש מספר רב של סיפורים על משפחות הנמצאות תחת פיקוח ה -CPS
(עובדים סוציאליים), כי הילדים נולדים בבית, אינם מקבלים חיסונים, יונקים עד מאוחר, ישנים במיטת הוריהם ואינם הולכים לבי"ס 0-: ("באופנים"?

) ויש מספר לא קטן של ילדים שנלקחים מהוריהם!
אני הייתי דואגת.

שלום
אני קוראת מזה זמן מה באתר זה אך אף פעם לא כותבת. הגעתי לאתר מתוך התענינות בנושא חינוך ביתי ועם זאת ברור לי הניגוד והשוני מאופן חיינו כיום. בן זוגי צפה איתי בסרט הוא לא מכיר את האתר אינו מודע לנושא ובכל זאת לא פטר אותם בתמהוניים או קיצוניים שהרי מעבר לכוונות יש גם תוצאות. הילדים לומדים חושבים ואכן מתבטאים ומביעים ברמה גבוהה ובצורה אינטליגנטית. כמו כן דברים שצפריר ואורנה אמרו היו נכונים קולעים וחשובים בכדי לפטור אותם כצמד תמהונים. אורנה אנחנו כל כך התרשמנו מהסבלנות והצניעות שלך . אין ספק שדברים ישתנו והשתנו אצלנו לאט לאט מעט מעט. תודה לכולם אני לומדת ולעיתים אף מוצאת נחמה באתר זה.

חיוך ביתי

בתור משוגעים זה קלי קלות להשיג אישור. יש בטח עוד איזו משוגעת
כמי שמחכנת את ילדיה בבית זו השנה השלישית
באישור משרד החינוך, אינני רואה עצמי " כמשוגעת" וכנ"ל משרד החינוך.
אנחנו החלטנו מהסיבות שעימנו ,וכך גם החברה ומשרד החינוך מתיחסים אילינו.
רק לידע כללי כל שנה נוספות עוד ועוד משפחות לחינוך הביתי- בלי קשר לשום סרט או כתבה,
כך שלפי דעתי אין לך סיבה " לפחד" שמא יצטרפו עוד אנשים בגלל סרט.
למה מצטרפות עוד משפחות זו השאלה שהגברות הנכבדות (-: ממשרד החינוך צריכות לשאול עצמן.
כמי שדרך חיה שונה לגמרי מדרך חיי משפחת שפרון אני חושבת שחשוב שיהיו סרטים כאילו כי הם מציגים עוד צורות חיים וצועקות " די לריבוע"
לכל המגיבים למינהם כמו משפחת שפרון חיות לא מעט משפחות בארץ בהתישבויות בודדים בנגב ובגליל.
וגם להם ילדים ולא הם ולא משפחת שפרון ( לדעתי) מתעללות בילדיהם שבחרו עבורם לחיות " בבידוד"
לחיות ברמת אביב ג טוב יותר עבור ילדים?
אגב באוסטרליה/ קנדה / ניו זילנד חיות משפחות רבות במרחק של שעות רבות מאחרים והילדים חיים בבידוד מוחלט.
כך שאף אחד לא המציאר כלום
והיה והיינו רואים סרט אוסטרלי לא בהכרח היינו חושבים שהילדים המבודדים ( אומללים).
כל משפחה בוחרת לה איך נכון לה לחיות.
ואנו כציבור צריכים לומר תודה למשפחת שפרון שפתחה את ביתיה ונתנה לנו לצפות בדרך חייה .

את הסרט ראיתי במקרה, לאתר אני נכנסת לראשונה.
בתור הורים המחפשים - מחשבתית ופרקטית, דרך אחרת לחיים, הסרט נפל לידינו בזמן הנכון, וגרר שיחה פוריה אל תוך הלילה.
ועם זאת- מספר נקודות:

עוני, מבחינתי, הוא ילד בן 15 שנאלץ להתפרנס ע"מ ללמוד. גוני היא שדברה על זכותה כילדה ללמוד ללא הצורך לעבוד.
ילד בן 15 שחי בדירה שכורה, עובד למחייתו ולומד מקצוע- איננו ילד. אני מעריכה ומתפעלת מיכולותיה של הנערה, אך לא אאחל זאת לילדיי, נהפוך הוא, מטרתי למתוח את ילדותם ולאפשר להם לצאת ממנה בזמנם שלהם ובאופן טבעי.
לילדים של משפחת שפרון חופש המחשבה אך לא חופש הבחירה. לי היה חופש הבחירה, נטול חופש מחשבה ( תעודת בגרות מצוינת והורים מפרנסים מול דחיפה משפחתית וחברתית ל"קריירה יוקרתית" כמהות חיי).

אנחנו מחפשים את הדרך להעניק לילדינו את המירב משני העולמות הללו, ולצורך כך צריך גם לפרנס,גם לחנך בבית, וגם לאפשר חשיפה לעולם. איך?

בבית הספר ובגן ילדיי לומדים כישורים חברתיים, לומדים שאנשים שונים חושבים באופן שונה, אני שואפת ומשתדלת שילמדו לכבד גם את דרכי החיים השונות שאמא ואבא שלהם אינם שותפים להן.

פרט לכך ה"לימודים" בביה"ס בהחלט זניחים, ובחלקם מזיקים...

מטרת החינוך בארצות ה"נאורות" הוא לגדל משלמי מיסים, ובארצינו- לגדל חיילים שיהיו גם משלמי המון מיסים.

כאמור, אנחנו עדיין מחפשים.
הדשא ירוק יותר באוסטרליה, השלג לבן יותר בקנדה, ובתור מי שחיה בארצות השונות- כל בני הנוער המבודדים סובלים, ומחכים בקוצר רוח ליום בו יוכלו לעזוב את האי המבודד/ חווה מרוחקת/ כפר של 50 משפחות - כדי להתחבר לעולם.

ולאפשר להם לצאת ממנה בזמנם שלהם ובאופן טבעי.
מחפשת, מדוע את חושבת שהיציאה של גוני לא היתה בזמנה שלה ובאופן טבעי?
בבית הספר ובגן ילדיי לומדים כישורים חברתיים,
איני יודעת לאילו בתי ספר או גנים הולכים ילדייך. אני כן יכולה לומר על שניים מהילדים שנראו בסרט (לא מהסרט, מהיכרות) שכישוריהם החברתיים מעוררי קנאה. למיומנויות שיש להם כבר עתה הצלחתי להגיע רק בגיל הרבה יותר מבוגר. בחוויה האישית שלי, הדבר העיקרי שהמסגרת פגמה בו הוא היכולת החברתית שלי (דווקא מבחינה לימודית זה לא היה אסון כל כך גדול).

לילדים של משפחת שפרון חופש המחשבה אך לא חופש הבחירה. לי היה חופש הבחירה, נטול חופש מחשבה ( תעודת בגרות מצוינת והורים מפרנסים מול דחיפה משפחתית וחברתית ל"קריירה יוקרתית" כמהות חיי).
לא הבנתי למה הכוונה ב"חופש המחשבה" מול "חופש הבחירה". תוכלי להסביר?

ילד בן 15 שחי בדירה שכורה, עובד למחייתו ולומד מקצוע- איננו ילד. אני מעריכה ומתפעלת מיכולותיה של הנערה, אך לא אאחל זאת לילדיי, נהפוך הוא, מטרתי למתוח את ילדותם ולאפשר להם לצאת ממנה בזמנם שלהם ובאופן טבעי
כן, רק שגוני יצאה בזמן שלה ובאופן טבעי. אף אחד לא הכריח אותה לצאת. היא יצאה מתי שהתאים לה. יכול שכשנותנים לילד להיות ילד כמה שהוא צריך, ולא זורקים אותו מהבית בגיל 3 חודשים, אז בגיל 15 הוא מספיק בוגר ובשל בשביל לצאת לעולם.
תחשבי על בני 15 בתרבויות אחרות ובתקופות אחרות. אני לא הרגשתי ילדה בגיל 15, ודי הרגיז אותי כשאחרים חשבו כך. כלומר, ניסו להחליט בשבילי. או אז צץ וצמח לו "מרד הנעורים", המיותר כל כך.
כלומר, מיותר כשמתייחסים אליך כאל אדם אחראי ובוגר דיו כדי להחליט בעצמו מה לעשות בחייו. מיותר כשבהדרגה ובקצב שלך אתה לוקח את האחריות הזו.

מטרתי למתוח את ילדותם ולאפשר להם לצאת ממנה בזמנם שלהם ובאופן טבעי.
אולי זה היה בזמנה שלה? הרי לא הכריחו אותה. היא עשתה מה שמתאים לה.
שימי לב לסתירה במשפט שלך - את רוצה למתוח את ילדותם (מחליטה מראש מה טוב להם, שיישארו בבית כמה שיותר), ומצד שני בזמנם שלהם. אולי נערים ונערות לא רוצים למתוח את ילדותם, אלא להתחיל לחיות כמו מבוגרים?
זה כמו שמישהו שההורים שלו הכריחו אותו ללמוד רפואה, יאלץ את הילד שלו, שרוצה להיות רופא, ללכת ללמוד אמנות או קרקסנות.

דחיפה משפחתית וחברתית ל"קריירה יוקרתית" כמהות חיי
האם באמת היה לך חופש בחירה?

לגבי עוני:
אורנה אכן אמרה בסרט, שאם מודדים עוני לפי המצב החומרי -- הם אכן עניים.
אם שמת לב לדקויות, היא התלבטה לגבי ההגדרה. עוני הוא במידה רבה תחושתו של האדם עצמו לגבי מצבו.
אני ממליצה לקרוא מה שאורנה כתבה בעניין זה לפני זמן רב בדף רמת חיים :
_בעניין הכלכלי.....
זהו אחד המקומות בהם אנחנו סוחבים הכי הרבה פחדים בגלל שהבטיחו לנו שביטחון הוא בטחון כלכלי. הבטחות אלה נתנות מעצם המבנה הכלכלי של החברה - חברת צריכה שחייבת לשמר את המבנה שלה באמצעות עוד ועוד צריכה של חבריה, תוך הבטחה לאושר ובטחון.
צבירת נכסים אינה מעניקה ביטחון למרות שנהוג לומר היום כי הכל ניתן להשיג בעבור כסף. צבירת נכסים היא דרך אחת לחיות ולמרות היותה נפוצה ביותר היא לא היחידה. אפשר גם אחרת. אני לא ממליצה בזאת על עוני כדרך הגשמה, אבל אפשר למצוא אנשים מאושרים, שעל פי המדדים החברתיים היו יכולים להיות מוגדרים כעניים._

מחפשת דרך,
ברוכה הבאה לאתר @}

בתור הורים המחפשים - מחשבתית ופרקטית, דרך אחרת לחיים, הסרט נפל לידינו בזמן הנכון, וגרר שיחה פוריה אל תוך הלילה.
להמשך חיפוש פורה, אולי תוכלי למצוא עניין בקריאת דפים בקישור: מדור חינוך ביתי.
בהצלחה!

הסרט היה מרתק!
והדיון בעקבותיו מרתק לא פחות!
ומכל האנשים בעולם דווקא חצי פרצוף שלי הציץ. ומכל האנשים בעולם דווקא היועצת של בית הספר (הנחמדה עד מאד) זיהתה אותי (-:
וקיבלה על הבוקר, בשער בית הספר, נאום לטובת חינוך ביתי. (-:

בינתיים - אני כן רוצה לראות עוד סרטים על עוד אנשים שעושים חינוך ביתי כדי להראות שאין מודל אחד....
אכן, סרט כזה מתייצר לו.

אני אגב לא רוצה להישמע מיליטריסטית או משהו, אבל לגבי לשכת הגיוס:
זה לא יותר ממגוחך שהצבא לא מבדיל בין "ילדי הפקר" לבין חינוך ביתי?
צריכה להיות להם אופציה בטופס, לצד "מספר שנות לימוד" - "בוגר חינוך ביתי".
זאת קטגוריה שצריכה להיות נעלה יותר על "בוגר 12 שנות לימוד" או "תעודת בגרות".
לדעתי (-;
אולי אם יהיו יותר ילדי חינוך ביתי שיגיעו ללשכות הגיוס, הם יתחילו להכיר בתופעה במקום לנסות לדחוק אותה לטפסים הלא מתאימים שלהם.
נכון, אורנה צודקת בכל מלה שלה, שזה ממש לא אסון גדול אם הצבא (לא שום מקום אחר) חושב שהילד שלך "לא שווה", אבל... (טוב, אולי אורנה צודקת נקודה, בלי שום אבל, עם כל היתרונות, ואת הערכים שלי ושל משפחתי אפשר לפתור באמת בהתנדבות ליחידה המשפחתית שלנו).

_בשמת, זה מדהים מה שאת כותבת על הסצינה של ההנקה...
אני ראיתי את זה לגמרי הפוך ממך
גם אני. זה היה כל כך באופן טבעי._
בטח שזה היה לגמרי באופן טבעי - מה שאורנה עשתה, מה שהתרחש בסצינה, הכל היה מאוד יפה (ומוכר כל כך, וחמוד כל כך).
אני התייחסתי אך ורק לדבר אחד שהפריע לי: חוסר הרגישות של הצלם בזמן הצילום.
ומכל הסצינה לא עצם קיומה או עצם ההנקה (נפלא בעיני דווקא) אלא אך ורק אותה שנייה במצלמה שחיתוך התמונה שלה חשף את החזה של אורנה (ואורנה היתה מודעת לנוכחות הזרה והשתדלה להחזיק את החולצה למטה, אבל הקטן כדרכם של הילדים בגיל הזה, השאיר את החולצה של אמא פתוחה למעלה כשקם (-: ).
חוסר העדינות של הצלם בזמן הצילום ושל העורך/ת בזמן העריכה היו נקודה שהיתה לא לטעמי, ואילו אני הייתי המצולמת אני הייתי
א. מצפה מהצלם לדאוג לחיתוך הפריים ככה שהצילום יהיה מתאים בעדינותו לעדינות של המצולמת (מצטערת, אני לא מוצאת ניסוח יותר טוב). למשל, שברגע שהילד מתנתק יעביר את הפוקוס לפנים של אורנה ו/או נטע ויחזיר אותו אחרי שאורנה סידרה את החולצה חזרה.
ב. מצפה שבעריכה יעשו עם זה משהו, כי הרי רוצים לשמוע את אורנה אבל הצילום כבר יצא ככה.

(לתשומת לבכם, ר. וש.)

אז לא כל אחת מתרגשת מחשיפה מקרית של השד בזמן ההנקה.
ונכון, זה ממש לא עניין גדול, ובטח לא מרכזי בסרט ולא כלום, סתם הערתי גם על זה כי זה נראה לי כמו עוד עדות למגמה להראות לצופים משהו אחר ממה שיש (שוב הניסוח לא יצא לי ואני לא יודעת איך לשנות).
לי זה בלט, בסרט שבו ראו באופן עקבי את אורנה לבושה בבגדים לא חושפניים, ועוד ועוד, כבר כתבתי קודם. לכן זו נראתה לי דוגמא לחוסר רגישות. נגיד, כאילו היו מצלמים רגע במקרה את אחד הילדים בשירותים או במקלחת - ומכניסים את זה לסרט. נו, מין "פגיעה בצנעת הפרט". זה הכל. לא אהבתי את זה.
אבל מהתגובות פתאום תפסתי שהבינו אותי לא נכון, כאילו כל הסצינה לא נראתה לי (מבחינת הסרט), או - מה שהכי רחוק מהאמת - שלא אהבתי משהו ממה שאורנה או הילדים עשו בסצינה.
להיפך! הכל אהבתי שם, כולל זה שאורנה בהתחלה אומרת שלא מתאים לה להניק עכשיו, כי היא בדיוק מדברת [ואולי נבוכה מפני הזרים שמצלמים], אבל כשהילד [זה אורין? קצת התבלבלתי] מתעקש אז היא מבינה ומקבלת שזה מאוד חשוב לו כרגע, יותר חשוב לו ממה שסברה בהתחלה, ולכן היא משנה את דעתה ומסכימה, והכל בעדינות שקטה, בדיאלוג פיזי ומילולי כאחד.
זו בעיני היתה דוגמא מופלאה ומרגשת לאמהות קשובה שאנחנו שופכים עליה כל כך הרבה מלים כאן באתר, והנה שתי שניות של דיאלוג ותמונה בסרט מראות בכל עוצמתן את ההתנהלות הזאת.

מעבר לכך, לדעתי הבמאית העלתה בחוכמה את השאלות על קשיים, כי אלה השאלות שעולות מיד אצל הצופה
אני אולי מסכימה עם ענת גביש שהשאלות האלה שהמיינסטרים P-: מעלה היו צריכות להישאל בסרט (אם כי בדיוק הלילה הרהרתי רבות בשאלה "האמנם יש תועלת כלשהי בקלישאת אנשי התקשורת על הצגת "בעד ונגד" וכל שאר המרכיבים של "האיזון הקדוש", כשלרוב מדובר בעימות שקרי בין מי שמבין וחושב למי שלא יודע ומייצג פחד ובורות; וכן הרהרתי בשאלה אם אין דרך פחות גרועה וקלישאית להתמודד עם הפחד והבורות של הצופים כשרוצים להציג תופעה לא-מקובלת או סתם לא-מוכרת),
אבל אני לא אהבתי את הבחירה המגמתית מדי ב"תשובות".
וענת, כמו אמא של יונת, גם אני יודעת שיש אנשים שלא הבינו את מה שאת חשבת שמשתקף בין השורות. כן, למשל מי שמרחם על "הילדות המסכנות". העובדה היא שהסרט יצא ככה שהוא מכוון צופים רבים לחשוב שהן "מסכנות" וזה ממש זיוף.
חבל, כי הסרט באמת חשוב ובאמת קסום. (למרות הביקורת שלי). ואני שמחה שהקלטתי אותו כי זה יאפשר לי לראות אותו שוב (כבר מהדיון קיבלתי חשק (-: ).

ילד בן 15 שחי בדירה שכורה, עובד למחייתו ולומד מקצוע- איננו ילד.
זה כל כך נכון. וכמה חבל שאל רוב הנערים מתייחסים כאל ילדים ולא בהתאם לגילם.

גם אם המראיינת לא חדת הבחנה, וגם אם הכלים הניתנים לה לא ממש יעילים ומדויקים, סביר שתצליח לאבחן את ההבדל בין ילד מוזנח לילד מחינוך ביתי, גם בלי להכיר את המושג הזה או את משמעותו.
אין ספק שמאבחנת רצינית תצליח, אבל ספק אם אופן חישוב הקב"א מאפשר לה להכניס לשם את התרשמותה.
הקב"א נקבעת (או לפחות נקבעה בעבר -- אינני מעודכנת) על סמך כמה נתונים שכולם מבוטאים בדרוג מספרי: עברית, השכלה, דפ"ר וצד"ך. הטבלה היא טכנית, ואין למאבחנת אפשרות לשנות.
השכלה - קרי מספר שנות לימוד וכן או לא תעודת בגרות. כלומר, גם אם המאבחנת התרשמה מאד מאד מהידע, ההשכלה והאישיות של האדם שלפניה (וזה בהחלט קורה -- תאמינו לי), אין ביכולתה להכניס את ההתרשמות הזאת לתוך הטבלאות המספריות היבשות שעליה למלא.

אני בעד מבחן התוצאה (שוב כמובן בעיני המתבונן)
איזה ילדים שלווים, מלאי חוכמת חיים, מחבקים את החיים בשתי ידיים ומאושרים יש לכם.
גוני: הצלחה בתחום הקירקס, הוראה, הנתינה לקהילה ומעל לכל הקשרים האנושיים
רונן: להתאהב בו, בכישרון, בישירות ביכולת ללמד
נגה: צלמת מוכשרת, בגיל ההתבגרות ובתחילת דרכה הבוגרת
וכל יתר הילדים שעברו מצויין!

אז בכלל לא משנה מה הדרך העיקר שהיא מביאה למקומות יפים טובים ונכונים
(ואיזה כיף שגם אנחנו הולכים בה)

לאורנה, צפריר, והילדים,
תודה גדולה ועמוקה על הסרט הזה. בעיני הוא משקף נתינה אמיתית ומופלאה שלכם לעולם. לא רק לקהילת באופן, אלא לכלל תושבי הארץ הזאת.

במהלך הסרט לא יכולתי להמנע מלשאול את עצמי מה אתם חושבים עליו? האם הוא עונה על הציפיות שלכם או שאתם מאוכזבים מהתוצאה?

חשבתי על זה כי כשאני הייתי בת 11 והוריי החליטו לעזוב את הקיבוץ בו גרנו, הטלויזיה הישראלית של אז עשתה עלינו סרט תיעודי. הצילומים ארכו כשנה וחצי. אני סבלתי מרובם, והוריי התאכזבו מאוד מהרדידות של הסרט שיצא בסוף ומכך שהמסרים שהיה חשוב להם להעביר נשחקו אל מול המגמות של יוצרי הסרט.

בסופו של דבר, כדאי לזכור ש:

_וזה רק סרט. זה רק מקטע, ערוך, קצוץ, מנוהל, תוצר של הרבה מאוד החלטות "מקצועיות", אסתטיות, קולנועיות, טכניות, פופולריות ואידיאולוגיות.
זו לא משפחת שפרון. זה סרט שביימה שירה בצלאל על משפחת שפרון._

משפחת שפרון היא עולם שלם. עולם בפני עצמו. ויש בה שמחות ועצבונות, קשיים ורכויות, התמודדויות מסוגים שונים, רגשות, אילוצים, פשרות ונחישויות. ויש גם זמן. ומשך. ורצף. עבר, הווה, עתיד. ואת זה קשה מאוד ללכוד בצלולויד.

תודה לשפרונים, ותודה על הבלתי-שלם, הבלתי-מושלם. שיישאר לכולנו מקום להיות. שלא נישאר בחוץ.

תודה מכל הלב.

אפשר לראות היום כל כך הרבה ילדים שמבלים בבית הוריהם עד שנות העשרים המאוחרות, חיים על חשבונם, לא מגלים אחריות מינימלית, משתמשים בכל שאפשר לקחת ולא תמיד נותנים בחזרה. המצב הזה מגובה בדרך כלל על ידי ההורים שרוצים להקל על ילדיהם את החיים.. "איך הוא יממן גם לימודים וגם עבודה? איך הוא ילמד ויצליח ויעבוד באותו זמן" ומרוב הציפוי הזה שכוונתו טובה שוכחים את עצמאותו של הילד, והדרך שהוא צריך לפלס בחיים, דרך קשה שממנה לומדים כל כך הרבה, וגדלים והופכים אנשים חרוצים, עושים, נאבקים . וזה לא רק קושי זה גם גילוי על החיים ועל העצמי ועל הדרך.
ראיתי את גוני בסרט מפלסת לה דרך משלה בעוצמה ובשקט..
הסרט הזה לא יוצא לי מהראש, ואולי זה השירות הטוב ביותר שעשה, גרם לנו לחשוב לתהות ולשאול.
תודה מכל הלב.

ראשית על הסרט כחוויה:

דרך הסרט נחשפתי לדרך חיים שונה. הסרט כולו – אורח החיים של משפחת שפרון, בחירת התמונות המשודרת, המוזיקה, כולם הכניסו אותי לשעה של שלווה, ניתוק וריחוק מהחיים של אנשים מן הישוב. למשהו אחר מהחיים שלי ושל המקורבים לי.

בחירת זוויות הצילום והצילומים המוקרנים – דווקא בשל היות חלק מהם לא מלוטשים עד הסוף – התאימו מאוד לדרך חיים זו, ובכך תרמו להצגת החיים הטבעיים – ללא "פוזות".

כך גם המעבר מנושא לנושא, מבן משפחה אחד למשנהו ומפעילות כזו או אחרת. הכל היה משולב האחד בשני בסרט, ונראה לי מתאים גם לדרך החינוך שלהם – אין תוכנית מובנית כגון זו של מ. החינוך – אלא נראה לפי רצון, קצב וחשק הילדים וההורים, ומתוך כך שהם נמצאים יחד, בערוב גילאים, ולומדים האחד מן השני, לפי מה שהחיים מזמנים.

מכל זה נוצרה השלמות של הסרט הזה והוא השאיר בי הרגשה שהיא מעבר לסרט תעודי.
זו היתה חוויה שעברתי. והנה כמה ימים אחרי... אני עדיין חושבת עליו.

ותגובה לכמה תגובות :

אין הורה שיכול להיות אדיש לדברים שהוצגו בסרט. התגובות באתר זה, נדמה לי באות בעיקר מאנשים המצויים בתחום החינוך הביתי, ולכן יש בחלקן רגישות יתר לדקויות, שעבור אנשים סטנדרטים לא משמעותיות. ומתוך החשיפה והתגובות נראה שנוצרה פגיעות (זמנית...)בקרב בני משפחת שפרון. זה מובן.

אני חשה שזה כן סרט על משפחת שפרון. ראיתי את הכינוס והפגישה עם הורים אחרים שבחרו בחינוך הביתי – אני בטוחה שאורח החיים של רבים מהם נראה אחרת לגמרי – פרט לעניין המשותף שהילדים אינם לומדים בביה"ס.

השאלות שהוצגו לבני המשפחה היו במקומן בהחלט! כשבימאי עושה סרט – בפרט סרט תעודי – הוא חייב לראות לנגד עיניו מי קהל היעד שלו! ואני כצופה שלא מכירה את דרך החיים הזאת – מעלה את אותן קושיות במהלך החשיפה לנושא! וטוב עשתה הבימאית ואף היתה זו חובתה לצופים להעלות את השאלות, מה גם שלא היתה בוטות בדרך התשאול.

אבל זה גם מאוד דומה למה שקורה בבתים "רגילים". וגם אנחנו משלימות עם זה (האמת.. משלימות בכאילו !)- כמו אורנה. הצפיות ממשפחה כשלהם הן אחרות. זה לא כך ואין צורך לא להתייפייף ולא לנקוט עמדה גסה בשביל לחפות על-כך.
אכן סרט כזה זו חשיפה וקשה להתמודד איתה. ביקורת היתה נאמרת על כל משפחה שהיתה זוכה לסרט של שעה.

בסך הכל – בלי לרדת לפרטים – התקבלה תמונה של משפחה הפועלת כמכלול שלם, שלמה בדרכה. וזה החשוב.
הערכתי הרבה לאורנה על השלמות הצנעה וההשקעה! (הערכה זו נתונה גם להרבה אמהות אחרות!)

מבחינתי קיבלתי מהסרט, מעבר לחוויה, "ניעור" כזה המעודד להשקיע עוד יותר בבית, במקביל ללימוד בביה"ס.

ועל כך אני מודה לכל המשתתפים והיוצרים.

הסרט היה מדהים למרות שצולם ע"י הערוץ הממלכתי הצליח להציג את נושא החינוך הביתי על קצה המזלג.
הפתיחות של משפחת שפרון ראויה להערצה ואנו מחזקים אותם ומודים להם על האפשרות שנתנו לנו לראות כיצד חיים בבית שנושם וחי חינוך ביתי.
אותנו באופן אישי עיניין החלק של ההתמודדות מול רשויות החינוך והחברה בכלל ולא ממש הבנו כיצד קיבלו את האישור.
העיקר שהנושא הוצג בצורה חיובית ולנו נשאר רק להגיד כל הכבוד ותודה על כך שהסרט צולם.
אפילו ההורים שלנו שתמיד חשבו שאנחנו לבד בקטע הבינו שיש עוד כמונו בעולם וראו שילדים מסוגלים להגיע לבגרות נפשית ללא מערכת החינוך.
הסרט רק חיזק את האמונה שלנו בחינוך הביתי ועשה לנו חשק לעוד ילדים......

אכן אורנה נראית כנושאת בעול העיקרי

איני רוצה להתיחס לנעשה בביתנו, אלא לומר משהו באופן כללי.

נשיאה בעול היא תחושה של מי שלא עושה את מה שהוא אוהב, אלא נאלץ מתוקף החיים לעסוק באינספור מטלות שהוא לא אוהב לעשות - כמו בישול, כביסה, נקיון..... וגידול ילדים - אי אפשר להתעלם מכך שבתרבות שלנו גידול ילדים נחשב לעול, והתפיסה הזאת מפרנסת את המרוץ של מעגל הצריכה, שכן נשים עוזבות את הדבר הזה שממנו הן יכולות להפיק את מירב המשמעות לחייהם ( אני לא מדברת על וויתור על כל דבר אחר בחיים, אלא על מסירות לגידול הילדים תוך הבנה ששם טמונים הידע, החכמה, הסיפוק, ההגשמה) ורצות לרכוש תחליפים בכסף. האם המרוץ הזה אינו מהווה נשיאה בעול? ואת מי היא משרתת? את האנשים היקירים לנו? לא!! היא משרתת תאיגידי ענק שחומסים את הכדור ואותנו בנשימה אחת.

אולי ראוי לכל מי מאיתנו שמרגיש שהוא "נושא בעול" לברר מי הניח עול זה על צוארו. במקרים רבים נגלה שאת העול אנחנו בעצמנו הנחנו על עצמנו מעצם תפיסת החיים כעול.

ועכשיו משהו אישי -
לפני זמן ראיתי סרט על הודו, ואיש אחד אמר שם למראיין - "אצלכם קודם מוצאים אהבה ואחר-כך מתחתנים, אצלנו קודם מתחתנים ואחר-כך מוצאים אהבה."
והמשפט הזה מלווה אותי בכל מעשי. ומי שראה את הסרט יכול היה להבין את הדבר הזה מהדברים שסיפרתי על סבתא שלי.

אם רוצים, תמיד אפשר להחליף נשיאה בעול בשמחה ובאהבה

בתור משלם אגרת טלויזיה אני רוצה להודות לרשות השידור על הסרט.

למה הפריע לכמה אנשים שהילדה הגדול לא התקבלה לצבא, הרי היא לא עברה קורס מקדים באלימות במערכת החינוך והצבא הינו גוף אלים שגורם לפגיעה ברבים שאינם אלימים כלל.

אכן...... ילדות מסכנות......... יכולות לעשות כל מה שבא להן.......
מה עם הילדים שרוצים לעשות משהו (כמו ספורט או גידול נחשים).... ולא נותנים להם???
הרי בזה שלא נותנים להם - פותחים בפניהם את אפשרויות העולם הגדול, וככה יגיע משה'לה החמוד, שכל חייו כל כך רצה להתעסק בנחשים שלו להיות רופא, ויוציא את כל המרמור של חייו שלא נתנו לו להתעסק בנחשיו האהובים, על חולים מסכנים......

וחוץ מזה, גם שיש את כל התמיכה בעולם - ללכת בדרך שלך ולאן שאתה רוצה בדיוק, זה אף פעם לא קל...... גם שיש משפחה תומכת..........
לא?

העיקר שנפסיק לרצות לחנך את השונה מאיתנו - הרי לכולם יש מקום על הכדור.........

לצפריר,
יש בך אהבה והיא תנצח

_תרגום האהבה הזו יכול להתבטא בכל דרך, תוצאות האהבה הזו כפי שמצטיירים אצל משפחת שפרון, בתמצית הסרט הזה או במעגלים נרחבים יותר, בכל מקרה מהווים השראה, למתנגדים כמו לחסידים.

וההשראה הזו מהדהדת את עצמה_

לגמרי מהדהדת,
אנחנו עדיין מתהלכים מהודהדים

וצלילי שירכם הפשוט,
איתנו.
תודה.

אז ראיתי היום פעם ראשונה את הסרט בשידור החוזר...

ומה שאני יכולה בעיקר לומר עליו זה שהוא גרם לי לחשוב. המון לחשוב...
לשקול ולהעריך ולדון עם עצמי...

ולהסתכל על הנסיכה הנמה שלי ולחשוב שוב...
ושוב להתלבט...

אז לא הגעתי למסקנות...

מה שכן קיבלתי מהסרט זה את התחושב שאתם משפחה אוהבת מאד ותומכת מאד כמו שהצטיירתם בעיניי קודם...

התרשמתי מהרבה דברים שאורנה אמרה...
וגם מחלק מהדברים של צפריר...
התרשמתי מאד מהילדים שהסכימו להיחשף ככה מול המצלמה ולענות על שאלות נוקבות וקשות...
התרשמתי בכלל מהאומץ של כולכם לעשות מן חשבון נפש מול מצלמה לא תמדי אוהדת... לפעמים אפילו קוטלת...
לא הסכמתי עם חלק מהדברים ששמעתי בסרט... הסכמתי עם הרבה אחרים...

מאחלת לכם שתמיד תהיו מאושרים ושמחים בחלקכם...
ושהאהבה העצומה שנראה שיש בין כל חברי המשפחה תמשיך להיות איתכם תמיד...

ראיתי רק היום את הסרט, אחרי שקראתי לפני כמה ימים את התגובות ביום ששודר
דיברו פה על עצב
חיכיתי שיחלחל בי עצב מהמתרחש במשפחה הזאת
אבל העצב היחידי שחשתי הוא על עצמי, שאותי לא גידלו ככה...

הילדים כל כך ערניים מודעים חכמים, יודעים מה טוב להם וגם שהם יכולים לממש את זה
מה עוד צריך הבנאדם?
ואיזה יופי שגוני חדורה רצון לתת למרות ש"המדינה" כביכול ויתרה על שרותיה
אבל זה רק לטובה כי עכשיו היא יכולה לתת באמת את מה שהיא טובה בו
ורונן שידע שהוא רוצה לנגן על כינור ומימש את זה
ונגה (או נועה) שמצאה לה מסגרת שנראית לי חלום בפני עצמו ומתאימה לה בול למה שהיא צריכה
פשוט קסם
שיכול להתרחש ביתר קלות כשמלמדים אנשים מגיל 0 להיות קשובים לרצונות שלהם
ומשם כבר הכל אפשרי.
יישר כח!

מספר דיבורים

מיני קולות נשמעים כנגד 'חינוך חופשי', כאן ובכל מקום. אחד לשונו הרי היא ש"חינוך ביתי" מקל על חיי הילד במידה מופרזת.
אל קול זה אענה, אולם לא כנגדו. אין זה ויכוח; ספורט הוא מחולשותי.

'דופרצופין הוא העולם'.
שמות שונים ניתנו לשני פרצופיו; מעגליות ומישריות, אור וחשכה, נקביות וזכריות, חסד ודין - כל אלה הנם שמות לאותם השניים.
''דופרצופין הוא', אכן שניים הם - אך לא כל אחד לגופו, אלא הם מעורבים זה בזה, עד כי ככל שתפליג אל מובהקותו של האחד תתקרב אל מהותו של השני. דבר זה מובע היטב בסמל מזרחי ידוע של מעגל חצוי בקו מעוקל, צדו האחד שחור והשני לבן - ובמרכז כל צד נקודה בצבע הנגדי.
עוד דבר: כל אחד מהשניים מהותו מתהפכת עם שינוי נקודת המבט.

אבחן לפיכך את 'החינוך החופשי'. הרי הוא מקל על הילד בכך, שאין הילד נדרש לדבָר, או לכל הפחות הוא נדרש במידה פחותה. מנגד - החינוך החופשי מחמיר עם הילד בכך, שאין הילד נדרש לדבר, והוא מוכרח לדרוש מעצמו בעצמו.
אדמה שהילד הוא חומר צמיגי שאינו מתערבב במים. כאשר החומר מוכנס אל תוך מים, משקלו מוחזק מלחץ המים, דהיינו המים מקלים עליו. מנגד - אותו החומר כאשר הוא מוכנס אל מים, לחץ המים לוחץ אותו אל עצמו, ואינו נותן בידו להתפזר אל כל עבר, דהיינו המים מחמירים עם החומר.

לפיכך, מהו יתרון החינוך החופשי, לתפיסתי? הרי גם בחינוך הרגיל מקלים ומחמירים, בסדר הפוך. מה לך כי תעדיף סדר זה?

אעדיף סדר זה, מפני שבו אין הילד נדרש לדבר, והרשות נתונה בידו לפעול כרצונו, ומפני שדוקא כך מתייצב, מתעצב ומתעצם הילד מבפנים. לחומר במים אין ברירה אלא להתגבש אל מול המגע הבלתי הפוסק של המים.

אין הילד נדרש, אלא הוא נקרא.
אין דורשים ממני, בחינת טופס, שתיל אנושי שעליו למלא תוכניות גדילה כדי שיספיק להתקשח ולעמוד בפני עצמו לפני בוא סופה אשר קוצרת שתילים רכים.
קוראים בשמי, מדברים אלי גופי, ולי לא נשאר אלא לתת מענה, תעודת העצמיות החזקה מכולן. העונה לקריאה מוכרח לעמוד בפני עצמו, שכן גלוים פניו אליו לפתע!

כאשר אני כותב זאת, הריני קורא בשמך.
שמחתי תהיה במענה.

הלואי יכולתי לכתוב ברהיטות ראויה להתלהבות בה כתבתי!

הלואי יכולתי לכתוב ברהיטות ראויה להתלהבות בה כתבתי!
יכולת. אתה יכול (-:

למי ששאל בנושא חופש הבחירה מול חופש המחשבה-
יצאתי לעולם המבוגרים עם תעודת בגרות פיצוץ ופסיכומטרי פגז, וכולם התקנאו שבידיי הבחירה ללמוד "כל דבר"- רפואה, משפטים, פסיכולוגיה, מחשבים... ממש כל דבר. השחייה, הציור, אהבת העבודה הפיסית בחוץ, ושאר אהבות לא-אינטלקטואליות- נזנחו זה מכבר. אמהות ומשפחה לא עלו כלל כשיקול
אכן הגעתי לאחת הפסגות של מקצועי היוקרתי , והבנתי שכדי להצליח בפסגה המפוארת עלי פשוט לוותר על ילדיי. ועזבתי.
היום אני יודעת שחופש המחשבה היה מאפשר לי לראות את העולם באופן מלא וכללי יותר, ובחור דרך חיים יותר נאותה- לי. כוונתי לכך שאפשר וראוי לחשוף את הילדים לכל גוני העולם, וכמה שפחות לכוון אותם לכיוון שאותו אנו רואים כרגע כראוי יותר.

משפחת שיפרון, אפילו הערוץ הראשון לא יכול עליכם

ראינו את הסרט היום (אבא אמא תינוק סבא סבתא) וקשה לי להזכר מתי ראיתי פעם אחרונה פנים נבונות כל כך מבעד לזגוגית של המסך. ייתכן והיום נרשמה הפעם הראשונה...

היום אני יודעת שחופש המחשבה היה מאפשר לי לראות את העולם באופן מלא וכללי יותר, ובחור דרך חיים יותר נאותה- לי. רופאה, משפטנית ופסיכולוגית (הדוגמאות שאת נתת), במיוחד בעלות נסיון, יכולות לתרום רבות גם באורח חיים מאוזן יותר או 'מחוץ למרוץ'. עת לרוץ ועת לרבוץ

מקריאה בדף מתחזקת בי התחושה (הידועה) שההשפעה העיקרית על ילדים היא ההורים. הדוגמא האישית, הפחדים, הלחצים וההתמודדות. המים, במשל של קלא אילן , למשל, הם הוריו. הם תמיד שם, סוערים, זורמים וחיים, עוטפים ולא מגוננים, עשירים ונדיבים וסומכים עליו לגמרי. אם הבנתי את דבריך, אני מסכימה שילד מחנוך חופשי נדרש ליותר. יותר תשובות. גם כי אין מובן מאליו, ובעיקר - כי שואלים אותו.

משהו אחד נשאר חידה בעיני, ראיתי אנשים שלא רק שלא נשאלו, אלא נבעטו ובכל זאת רוח האדם והניצוץ שבהם לא כבה. משכו את עצמם למעלה. אני לא חושבת שבעקבות זה צריך 'לחשל' ולספק ייסורים לילדים, אבל מול זה כל הדרכים והשיטות נאלמות.

לשפרונים, ברכות על הסרט! חבל שלא יכולנו לראות. שמענו מהארץ שהתרשמו ממכם לטובה, אבל זה ממש לא מפתיע אותנו!
קלא - כתבת כל כך יפה. אור אומר דברים דומים. ברשותו אני מצטטת דברים שכתב עכשיו בחיבור ששלח לאוניברסיטה שהוא רוצה ללמוד בה בשנה הבאה, שלא תרגיש לבד. ד"ש חם לכולם.

When people ask me about myself, the discussion inevitably returns to the unconventional nature of my schooling. I can not say if an education conducted as liberally as mine was ends up being better or worse than “normal” school, but I do know that it worked for me. From an early age, I was able to use my time to pursue my interests. I explored many fields, and read many books. Perhaps more importantly, however, homeschooling has allowed me to become extremely self-directed and independent. I do not wait for my discipline to come from external sources, because it never has. From an early age I have set my own goals and, to a large extent, met them, without being coerced to do so. I welcome guidance, but I do not expect anyone else to be in charge of my life—a trait
which I believe will continue to serve me well in the years ahead

לצערי לא זיהיתי את חדוות העשייה אצל הילדים של משפחת שפרון. לא נראה שמישהו פורש בפניהם אפשרויות ומעורר בהם חשק לעשות משהו. הם נראים משועממים לגמרי.
את ילדיי לא הייתי מוכנה לחנך בצורה זאת.
גם אינטראקציה חברתית חשובה מאוד בהתפחות הילד. דבר שאינו קיים כלל.
לצערי, לא הזדהיתי.

זכותי להרגיש צרימה. וזכותו של צפריר להרגיש שהצרימה צורמת לו (כפי שברור שצרמה).
זה לא כל כך משנה מה אני חושבת, אם צפריר בטוח בעצמו ובדרכו.
ואני דווקא מאוד מעריכה ומאמינה בצדקת דרכו.

סצינת ההנקה: לדעתי זה היה רגע קסום. אני מניחה שאורנה אישה אינטליגנטית וידעה שצילמו אותה ברגע זה והיא זו שבחרה להניק בזמן צילום .זו היתה אחת הסצינות האהובות עלי בסרט ואולי מתוך הזדהות והבנת הסיטואציה שילד בא ורוצה לינוק עכשיו וזהו!

אחרי שראיתי ביום שני את הסרט בצורה מקוטעת עקב הפרעות, ראיתי את הסרט היום שוב באופן רציף ומלא.

צ'מעו - איזה עונג.

דוגמא קטנה לשני דברים שנשארו איתי בתום הסרט:

היחסים היפים כל כך בין בני המשפחה.
עצמאות הילדים, סקרנותם ומי שהם.

ועוד דברים רבים רבים וטובים טובים... פשוט יופי.

הסרט עורר אנשים רבים בסביבתי לחשוב על הבחירות שלהם ועל הדרך שבה הם הולכים. בעלי ואני החלטנו כבר לפני כמה חודשים כי דרך החינוך הביתי החופשי תהיה טובה לנו ולילדינו, והצפייה בסרט חיזקה אותנו בבחירה הזו. ועל כל זאת, תודה לכם שפתחת צוהר אל חייכם ואפשרתם לנו להציץ פנימה ולקבל השראה.

ועוד דבר,
קלא, ריגשת אותנו מאוד בדברים שכתבת (ברהיטות מרשימה):
אעדיף סדר זה, מפני שבו אין הילד נדרש לדבר, והרשות נתונה בידו לפעול כרצונו, ומפני שדוקא כך מתייצב, מתעצב ומתעצם הילד מבפנים. לחומר במים אין ברירה אלא להתגבש אל מול המגע הבלתי הפוסק של המים.
לעונג לי להכיר (וירטואלית בינתיים) אדם מרשים כמוך. תודה.

ו- רחלי מ, התפעלתי גם מדבריו של אור. תענוג.

תודה לכולכם.
@}

היום ראיתי את הסרט בפעם הראשונה, לאחר שקראתי חלק מהתגובות במשך השבוע.
וואו!
הרגשתי שהסרט לא מוצה. לקראת סופו הרגשתי שרק מתחילים להתחמם שם. שיש עוד הרבה מה להראות. מעין הצצה לעולם, שכמו שלוונדר כתבה מקודם - הלוואי ואותי היו מגדלים כך!
איזו משפחה גידלתם לכם, שבט קטן ומדהים. יש למה לשאוף.

ד"ר רוני אבירם בדיון - כל מילה שווה!
בסוף הסרט, הזוגי שאל: אז איך זה שהילדים שלנו עדיין לא בבית?

הם נראים משועממים לגמרי.
זה פשוט מרתק, לראות שוב ושוב עד כמה גדול הפחד בחברה שלנו מפני שיעמום.
יש לי הרבה מה לומר בזכות שיעמום, ושמחה לומר שילדיי בחינוך הביתי זוכים בשעות שיעמום רבות, למזלם.
מודה שיש בלבי איבה לא קטנה לכל הטכניקות המקובלות היום במערכת החינוך ובחברה בכלל, למניעת שיעמום.
נלחמים בו בכל אשר יעז להעלות את ראשו, לא בוחלים בשום אמצעים, תוך חיבה יתרה לאמצעים אלימים.
אם ישאלו אותי למה אני עושה חינוך ביתי, במצב רוח מסויים אני עשויה לבחור מכל התשובות האמיתיות הרבות את זו:
כדי שילדיי יוכלו להשתעמם בשקט וללא הפרעה.
ובקשר לילדים שבסרט, מתוך היכרות שטחית איתם, אני יכולה רק להצטער שהם לא גרים בשכנות לילדיי ואין באפשרותינו להנות מזיוום מדי יום.

לא קשה להבין, עם גישה עויינת שיעמום כזו, מדוע נפקד מקומם של השלווה הפשוטה והשקט הנקי ממקומותנו.
פשוט לימדו את כולנו שכך נראה שיעמום. ושמשיעמום צריך להיזהר.

הם נראים משועממים לגמרי. אף אחד שם לא בסרט נראה לי משועמם. אולי רגוע, מהורהר, חושב?

אין ספק שבחברת המיינסטרים יש לחץ מתמיד כזה להראות שאתה כביכול "משקיע" בילד, שולח אותו לאלף חוגים כדי
"לפתח אותו". אם הוא סתם יושב לו על המיטה ובוהה קצת אז יש חשש שהוא מפסיד איזו "העשרה" ואולי לא יתקבל לפקולטה למשפטים בעוד חמש עשרה שנה.

דווקא בגלל שהילדים שלי כן הולכים לגן ולבית ספר אני מרגישה שכשהם באים הביתה הם צריכים כמה שעות עם עצמם, את השקט שלהם. בעצם זה אחד הדברים ששבה אותי בסרט על משפחת שפרון, השקט.

משפחת שפרון
אמיצים ואנשי חירות
תודה על החשיפה ו תודה לאל שהסרט היה סרט נעים ואוהד.

מודל ? מדוע מודל ? בכדי שיתאים לציפיה ? ראיתי סרט ובו יופי רב, ראיתי סרט ובה יצירה ואין כל צורך להסכים, אין כל צורך להתנגד, לקבל או לדחות.

יפה אמרת
@}

ועדיין, תפארת היצירה נתפשת בעיני בדמותה המרשימה של אורנה.

חושבת עלייך הרבה....

ראיתי חצי סרט בקליטה איומה בשידור הראשון, ופעם שניה מוקלט עם הבנזוג, התינוק ועם הורי (שהקליטו בשבילנו, כך שהם גם ראו פעמיים). מבחינתי, שידור הסרט עשה שירות חשוב בפתיחת הנושא עם ההורים שלי. לאחר הצפיה ניהלנו דיון ארוך, וגם אם לא הגענו להסכמה, חלה התקדמות עצומה יחסית לכל מה שהייתי יכולה להעלות בדעתי.. עד היום לא העזתי להעלות את צמד המילים "חינוך ביתי" מולם (שיתרגלו לאט לאט למוזרויות שלנו, וממילא עוד לא החלטנו כלום), והנה יכולנו לדבר על זה כמו על משהו אמיתי וקיים והרבה פחות מאיים מהצל שנדמה היה לי שהוא מטיל.
בשמת, נדמה לי שרוב הצופים באותה הסצינה היו עסוקים מדי בלהרים מהברכיים את הלסתות שלהם [שנפלו למראה ילד בגיל דיבור שגם יונק (!!!)] מכדי לשים לב לפיסת חזה חשופה (או, למרבה הצער, למה שאורנה אומרת שם).

ולאורנה, תודה על דברייך לעיל לגבי האיזון העדין בין צרכינו וצרכי ילדינו. זה נפל עלי ביום רגיש במיוחד והעלה דמעות בעיני.

תודה
@}

אנחנו מגייסים את הילדים לצבא בגן חובה, אנחנו מגדלים אותם להיות צייתניים כדי שיסכימו להרוג ולהיהרג.
(משפט שאמר צפריר בסרט)

שאלה לאורנה ושפריר -
איך זה (הבקורת שמובאת במשפט הנ"ל) מסתדר עם זה שאתם גרים ביישוב בשטחים (נערן)?
הרי המציאות הפוליטית והבטחונית שם היא כזו שצריך שם באמת צבא חזק כדי להגן על חיי המתיישבים היהודים.
ובכלל כמה אפשרי להיות חופשיים כאשר גרים באזור שבו זכויות אזרח נתנות (או נשללות) ע"פ דת (גם אם אתם בצד של ה"לבנים") ?
בעצם, במיוחד כאשר אתם בצד של הלבנים.

לרון ג

אנחנו מגייסים את הילדים לצבא בגן חובה, אנחנו מגדלים אותם להיות צייתניים כדי שיסכימו להרוג ולהיהרג (צפריר)

_איך זה (הבקורת שמובאת במשפט הנ"ל) מסתדר עם זה שאתם גרים ביישוב בשטחים (נערן)?
הרי המציאות הפוליטית והבטחונית שם היא כזו שצריך שם באמת צבא חזק כדי להגן על חיי המתיישבים היהודים._ (רון ג)

נכון יותר לשאול את השאלה הזו לרבים מאזרחי ישראל ולנסחה כך:

איך זה (הבקורת שמובאת במשפט הנ"ל) מסתדר עם זה שאתם גרים במדינת ישראל?
הרי המציאות הפוליטית והבטחונית כאן היא כזו שצריך כאן באמת צבא חזק כדי להגן על חיי המתיישבים היהודים.

כמה היה טוב אם היה לנו הלוקסוס לממש את היות כל אחד מאיתנו פציפיסט!!!
כל זמן שאנו פה בארץ וזה מקומנו - ולא בשבדיה, למשל, כולנו צריכים לשמור האחד על השני.!

קלא_ אילן אתה צובע את השמיים בתכלת יותר אמיתי ממה שנדמה בימים אפורים אלה.

איך זה (הבקורת שמובאת במשפט הנ"ל) מסתדר עם זה שאתם גרים במדינת ישראל?

אחת. החוק הישראלי אינו חל בשטחים, כלומר גם מדינה ישראל אינה מכירה בשטחים כחלק ממנה.

אורנה,
אהבתי מאד את הסרט. גם לי יש "רק" 3 בנות שהן כבר בוגרות ולמרות שאנחנו קרובות (גם פיזית), לעיתים הן מרגישות ממש לבד. כדי שאדם יהיה קרוב לעצמו הוא צריך לכבד את עצמו. ואם יש משהו שבולט אצלכם במשפחה זה הכבוד שלכם לילדים ושלהם לעצמם -במיוחד של הבנות הבוגרות. ברור לי שרק משפחות כמוכם יביאו את הגאולה בנושא החינוך , לא בגלל שאני חושבת שחינוך ביתי הוא המסגרת האידיאלית אלא משום שאני מאמינה שזה יכריח את מערכת החינוך לעשות חושבים ולהשתדרג. משני קטעים הסתייגתי. הראשון הוא המשפט שבו השתמשת בשורש פ.ג.ע. אני מאמינה מאד בכוח של מילים. המלה "פגיעה" נראית לי "אלימה" מידי בהקשר של התוכנית שלכם. לפעמים ילדים משלמים מחיר של בחירת ההורים וזה מביא אותי לעניין הבחירה. אתם עושים את הבחירות שלכם, הורים אחרים עושים את הבחירה שלהם ואפילו הילדים עושים את הבחירות שלהם עד כדי בחירת המשפחה שלהם. לכן אין טעם "להתעצבן" כל "עצבון" כפי שאת יודעת הוא בזבוז אנרגיה ממש מיותרת וכמובן שאת רשאית לבחור להתעצבן....אני מקווה שלא עצבנתי אותך יותר מידי
הרבה אהבה

_המשפחה בחרה לחשוף את חייה בפנינו, וכל אחד יכול לחשוב עליהם מה שהוא רוצה. אבל פה מתייחסים אליהם כאילו שהם חייבים למישהו הסברים.
להזכירכם - אלה החיים שלהם !_
נכון,
החיים שלהם, אבל הבחירה להיחשף - שלהם
ומרגע שנחשפו, מה שחשפו הוא נחלת הכלל לדיון ולשיח

הבחירה להיחשף - שלהם
הבחירה להחשף -- כן.
בית-דין-שדה -- לא.
האם מהרגע שמישהו נחשף בתקשורת הכל מותר?
הסרט התכוון לחשוף את החינוך הביתי דרך משפחת שפרון.
מה הקשר למקום המגורים, לקוקה קולה ודברים אחרים?
אם הם עושים חינוך ביתי אז הם צריכים להיות מושלמים? ואגב - "מושלמים" לפי דעתו של מי?

לצערי לא זיהיתי את חדוות העשייה אצל הילדים של משפחת שפרון. לא נראה שמישהו פורש בפניהם אפשרויות ומעורר בהם חשק לעשות משהו. הם נראים משועממים לגמרי.
באמת?
הדברים שלא ראית דווקא נמצאים שם, אצל ילדי שפרון, ואם הם לא עברו אליך כנראה שהסרט פספס.

אם הם עושים חינוך ביתי אז הם צריכים להיות מושלמים?
לא מושלמים, אבל אם הדיון הוא בחינוך ביתי אז למה לא לדון במה שהוא חלק מחינוך כזה - האם הילדים משועממים או לא? האם לגיטימי להיות משועמם? ועוד...
חלק מהדברים קשורים ובכך הם הופכים מבית-דין-שדה (או שמא בית דין שדה

) לדיון לגיטימי בנושאים שהחשיפה ביקשה להעלות.
כן, זה לא נעים
כן, זה קשה
אבל לא כולם רואים באותן עינים את אופן החינוך הזה או את דרך החיים הזו (שחלק ממנה הוא מקום המגורים), ולכן - מתפתח דיון
לא בטוח שקו הגבול בין מה שהוא דיון לגיטימי לבין מה שהוא בית דין שדה הוא מה שנעים לשפרונים (או למישהו אחר) לשמוע ומה שלא נעים
אולי הקו עובר בין טונים גבוהים וצורמים לבין טונים נינוחים?

אם מבקשים לעורר דיון ואז הוא מתעורר, יש בעיה לטעון שהצד השני (זה שאומר את מה שלא נעים לשמוע) אינו לגיטימי רק בגלל שהוא תופס דברים אחרת

סרט יפה ומרגשD-:

הייתי רוצה להעלות כמה תחושות ומחשבות . אני מציגה ומציעה כאן את דעתי, והיא מייצגת אותי בלבד... :
האם מהרגע שמישהו נחשף בתקשורת הכל מותר?י
לא הכל מותר, אבל מה שנאמר, נישאל, הובע, היקשה...כאן עד עכשיו, היה לגמרי לגיטימי.
ההתנפלות על מי ששואל, מקשה, תוהה, מתבלבל ומאתגר, אינה יותר לגיטימית.
היא גם אינה, לטעמי, בונה.
היא יוצרת קושי לדיאלוג אמיתי, ואם יש מי שהקולה מפריעה לו ושואל עליה, אני עשויה לראות בזה קטנוניות, אבל זה לא בילתי רלוונטי ובטוח שלא אסור לשאול...
צריך לזכור שהדרך של השיפרונים אינה "רגילה" ואצל חלק מאיתנו היא מעלה תהיות, אולי אף כאב וריגשות אשם...
לפעמים אדם מגיב ממעמקי נפשו הפגועה והפצועה, לפעמים זה בא מהצורך לשרוד. אני עשויה להישמע דרמטית

...אבל , נדמה לי שרבים מאיתנו היו רוצים לפחות לבדוק את המקום הזה, של "להיות חופשי" (ביטוי בעייתי, אבל אשתמש בו לצורך העיניין ) והסרט נגע, גם אם לא אחד לאחד, בדברים לא פתורים...מקומות שלא מעיזים... כך שברגע שמישהו נחשף כך בתיקשורת, הוא בהחלט עשוי מתוקף חשיפה זו, להיות מתבקש לענות על שאלות.
גם אם הן ממקום לא מודע של השואל, וגם אם כן.
חבל שהנישאל, או חלק מחבריו לפורום, ירגישו וידגישו את השאלות כסוג של התקפה או בית דין שדה (ביטוי מאוד מיותר לטעמי ושאין לו כל צידוק לנוכח מה שניכתב) וחבל שתהיה כאן התגוננות ומתקפה בשם השיפרונים (אולי בגלל היותם דמויות מרכזיות כאן), אני לא בטוחה שהם זקוקים לה.
אם הדף הזה הוא דף תודות וטפיחה על השכם, אוקיי, שכותרתו תביע זאת.
אם הוא דף על הסרט, יש מקום לתגובות שונות, ואין מקום לדה-לגיטימציה לביקורת ולשאלות, גם קטנוניות.
הנישאלים, אינם חייבים לענות על מה שלא ניראה להם , אם כי זה קטנוני ואם כי לא בא להם. הם נתנו לכולנו את הסרט, ואני מאוד מודה להם על כך !
מה הקשר למקום המגורים, לקוקה קולה ודברים אחרים
יש מי ששאלה כזו או אחרת נראית לו רלוונטית, ויש מי שלא. גם זה לגיטימי.
לפעמים עצם העלאת השאלה, יוצרת תהליך מחשבתי, אצל זה ששואל ואצל הקוראים.
יש מקום לשאול, לומר דברים ואף לחזור בך(או שלא).
מאז שאלתו של רון ג לגבי מיקום נערן, אני חושבת וחושבת...לדעתי השאלה לגיטימית ורלוונטית, במיוחד לאחר שקראתי מילים נפלאות של אורנה, על הקשר בין חינוך ביתי לצבא. הן מאוד דיברו אלי, ואני מוצאת קושי לחבר בינן לבין המגורים בנערן, בשל המצב הפוליטי.
אולי ארחיב בהמשך,עדיין לא כתבתי משום שאני מתבלבלת ולא סגורה על עצמי ושבשל כך לא אהיה רהוטה מספיק.
יתכן גם שחשתי שאני עשויה להיות מותקפת ודחיתי את ההתמודדות הזו.
אני מצפה ומקווה, שאף אחד, לא השיפרונים ולא אחרים, יעבירו מסר שאין לגיטימציה לשאול. השואל לא מעוניין בהתנצלות, אלא בהידברות.
מי שחש מותקף, מותר לו לומר שהוא חש מותקף בעיקבות השאלה. גם מכאן יכולה לצמוח שיחה.
זה לא מונע את הזכות לשאול אותה, ולא הופך אותה ללא מנומסת או בילתי רלוונטית.

מצחיק שאנשים מחפשים תשובות מוחלטות, רעיונות פיוריסטים, גאולה למצוקותיהם, לוקחים סרט ובמקום להתייחס למהותו, לרעינותיו, נטפלים לכל מה ששולי בו, רק כדי למצוא טעם לפגם וממנו להקיש על הכלל ולא להתעמת ולו לרגע עם הרעיונות המוצאים בו.
מה זה משנה הקטע עם הקולה?!? מה זה משנה הכסף? מה זה משנה נערן? מה שחשוב זה לא משפחת שיפרון, הציצי של האמא, הזקן של האבא או הפסנתר בבית אלא האם אי פעם חשבת והתעמת עם ימי ילדותך, החיים שלך בבית ספר? האם חשבת שבעצם זה היה סיוט גם כשחשבת שלא, והכי חשוב, האם אי פעם עלה בדעתך שיש ברירה אחרת?

נטפלים לכל מה ששולי בו
אורי, זו אמירה בעייתית. לא כל מה שבעיניך שולי, בעיני אחר הוא כזה.
כדי למצוא טעם לפגם וממנו להקיש על הכלל ולא להתעמת ולו לרגע עם הרעיונות המוצאים בו
מי שמוצא איזשהו טעם לפגם, ובשל כך לא מתעמת עם הרעיונות הרבים האחרים.... חבל.
אבל, זו אינה בהכרח המסקנה.
מה שחשוב זה לא משפחת שיפרון, הציצי של האמא, הזקן של האבא או הפסנתר
אל תהיה ציני לשווא...

אפשר לתת את הקרדיט לכך שגם למי שיש השגות כאלו או אחרות, לגבי הקולה או נערן, גם הוא מתמודד עם השאלות :
האם אי פעם חשבת והתעמת עם ימי ילדותך, החיים שלך בבית ספר? האם חשבת שבעצם זה היה סיוט גם כשחשבת שלא, והכי חשוב, האם אי פעם עלה בדעתך שיש ברירה אחרת?י

עדי, כנראה מי שלא מבדיל בין עיקר לתפל למד כמונו, בבתי ספר ולא בבית

(וברצינות: אם דרך משהו הקיים בשולי אפשר היה לקבל מבט חדש על העיקר - אז אחלה ויופי. מכל הדברים שנכתבו כאן כביקורת מרומזת לא מצאתי אחד שהוא קשור לעניין שלשמו נעשה הסרט, לפחות לפי טענת יוצריו והפאנל באולפן אחר כך - חינוך ביתי.)

באופן אישי, חזרה בתשובה וכתות אני מבין, אבל באיזה כת מריחים חיתולים אקולוגים? (אורי מתלהב)

ואם יש מי שהקולה מפריעה לו ושואל עליה, אני עשויה לראות בזה קטנוניות, אבל זה לא בלתי רלוונטי ובטוח שלא אסור לשאול

אין בעיה. מותר לשאול. אבל הוא לא שאל עליה. הוא אמר:

איכשהו כשהאבא מתעסק בצמחים, וההורים שניהם הם מאושיות האתר, שדוגל בחינוך טבעי ומזון טבעי, לקולה אין הרבה לחפש אצלם

לא שאלה. לא התעניינות. קביעה. שיפוט.

זה מה שמפריע לי, לא השאלה, שהיא אכן לגיטימית (אם כי גם לדעתי היא מצחיקה ושולית לחלוטין בהקשר של הסרט: רואים פה אנשים שאורח חייהם וצורת מחשבתם כה שונים מהרגיל, והקולה זה מה שמפריע לך?).

_לא שאלה. לא התעניינות. קביעה. שיפוט.

זה מה שמפריע לי_

זה מה שהפריע לך? עדיף לשאול באופן ישיר מה קולה עושה אצליכם בבית?

איכשהו כשהאבא מתעסק בצמחים, וההורים שניהם הם מאושיות האתר, שדוגל בחינוך טבעי ומזון טבעי, ...
רוצה לדעת למה כתבתי את זה כך? הבאתי את הרקע לתמיהה שלי... כי סתם כך אין לי בעיה לראות קולה אצל אנשים,
וגם לא אצל משפ' שפרון. על רקע כל צורת חייהם הקולה זה דבר שקפץ לי לעין... הבעתי את תמיהתי בקול.

יאללה תזרקו עגבניות, תאחלו לי מחלות, תכנו אותי בכינויי גנאי... אין לי בעיה עם זה.
ובקיצור מה שרציתי להגיד עודד המחפש זה אל תהיה כ"כ שיפוטי, לפעמים שאלה עדיפה, לפעמים עדיפה תמיהה בלי סימן שאלה בסופה.
במקרה הזה, לא שאלתי דווקא כדי להביע בקול תמיהה, ובכך הבעתי שהם לא חייבים לי תשובה, ולא צריכים להצטדק, אלא אני הבעתי משהו שקפץ לי לעין פתאום.

ומה אני למדתי מזה? לשמור בבטן (כן יחד עם האולקוס) את התמיהות שלי.
תודה

ומילה למשפ' שיפרון
צריך הרבה אומץ להיחשף כך בטלווזיה מול כל עם ישראל, להכניס את המצלמה לתוץ הבית, ולתוך החיים.
הסרט עורר אותי להמון מחשבה, ואני מודה לכם על כך.

צר לי שנפגעתם מכך שציינתי את תמיהתי על הקולה... >יש שיראו בזאת קטנוניות, מקובל עלי<
רק בריאות לכולם

אל תהיה כ"כ שיפוטי
סליחה אם הייתי שיפוטי.
אבל זה עובד לשני הכיוונים. המשפט לקולה אין הרבה לחפש אצלם מתקבל אצלי כשיפוטי.
אבל באמת :
רק בריאות לכולם
הכי חשוב.

אחת המחלות של חברת השפע והצרכנות המערבית הינה הפיכת העיקר לטפל- ואת הטפל לעיקר.

מעמדו החברתי/כלכלי של האדם חשוב מאושרו הפנימי.
האופנה חשובה מצריכה הגיונית והוגנת של משאבי הפלנטה.
ה"קולה על השולחן" חשובה מהמסר שמביעים החיים של משפחת שפרון

עברו כמעט שבועיים מאז שראיתי את הסרט ועדיין אני הופך בו והופך בו.

המסירות והנאמנות של אורנה וצפריר שפרון לעקרונותיהם,
הדוגמא החיה שהם נותנים לחיים עפ"י עקרונות והיישום של אותם עקרונות,
המוכנות לשלם את המחירים הנובעים מכך.
הינם יוצאי דופן ומעוררים השראה.

ועל כך אין לי אלא להודות על הנכונות להחשף
חיזקו ואימצו.

אל דנטה , איש חכם כתב לפני זמן מה ב דף פוליטי נשי אישי את הדברים הבאים (שהצלתי ברגע האחרון לפני שנמחקו ) :
"_אני גר בישראל ומגדל ילד קטן בין הרבה מוזיקה אני מאוד מסכים עם הדברים הללו. הדרך שבה אנחנו מגדלים את הילדים שלנו היא מעשה מאוד פוליטי. יש קשר בין מיקרו למקרו. יש קשר בין מה שקורה בתוך הבית למה שקורה בחוץ.
יש הרבה אי צדק בישראל וגם הרבה אי צדק בעולם. אתה מסכים עמי בנקודה הזו. יש מעט אי צדק בישראל שהוא כ"כ מובהק וכ"כ קטלני כמו העובדה שמליוני אנשים נתונים תחת שליטתנו קרוב ל 40 שנים. אני מניח שאתה מסכים גם לזה. לא זה המקום לפרט.
אני לא מאמין שניתן לגדל ילדים ביישוב בשטחים, יהיה מתון ככל שיהיה, בלי להעביר להם (במרומז כמובן, לא במפורש) את המסר הבא:
זה נורמלי שיש תחום גאוגרפי שבו עשרות אלפים בעלי זכויות פוליטיות כי הם יהודים ומליונים חסרי זכויות פוליטיות כי הם ערבים. זה אולי לא טוב ולא נחמד ואנחנו אולי מתנגדים, אבל זה לא ממש ממש נורא. אם זה היה ממש נורא, אפשר היה לגור בבנימינה, בגליל או במצפה רמון. אבל זה לא כ"כ נורא. עובדה שאנחנו כאן.

הטענה שלי, אורי ואחרים, היא שלא ניתן לגדל שם ילדים בלי להעביר להם את המסר הזה. המעשה מדבר בעד עצמו.
הנה כי כן, וכיוון שאנחנו מדברים כאן באתר כל הזמן על גידול ילדים - אני חושב שהדברים שכתבתי הם כן רלוונטיים. ניסיתי להצביע על סתירה עמוקה שקיימת, לדעתי, בין חינוך ילדים לערכים של חופש, של הילד כבן אדם לבין מגורים במקום שמהותו צועקת שיש בני אדם ששוים פחות (באופן זמני כבר 38 שנים).

ב דחילו ,
גוגלתי את נערן לפני שכתבתי את התגובה שלי. איש יקר לי שראה את הסרט חזר ואמר לי מה כל הדיבורים שוים אם הם גרים בשטחים. בשטחים ? לא יכול להיות, אמרתי לו. בנערן הא אמר. עדיין קיויתי שזה לא בשטחים, והגעתי לאתר שלהם, שאליו הפנת אותי. גיליתי באתר שני דברים:
אחד, שזה בשטחים.
שתיים, שיש שם אנשים נפלאים (לפחות כך הם מצטירים). באמת. תסתכלו בעצמכם כאן
איפא עוד יש חברה צעירים שמדברים ומיישמים ערכים של שיוויון ושיתוף ? איפא עוד יש אנשים שהחינוך אצלהם הוא דרך חיים, בעידן שבו כמעט כולם רודפים אחרי ההצלחה הכלכלית ?

(וכמובן שאת צודקת שהם לא יתנגדו לפינוי בכח או משהו כזה)

אבל, דווקא בגלל שהטיפוסים שמאכלסים את נערן הם טיפוסים כ"כ חיוביים (כולל כמובן השפרונים), זה יותר כואב לי. כי במובן מסוים השלמנו עם המציאות הזו של הכיבוש. כי רוב האנשים בין הירדן לים נולדו לתוך המציאות הזו. והיא חלק מחיינו עד שהיא שקופה עבורינו לפעמים. באלון מורה ובאיתמר זה פחות שקוף – כי יש שם מטורפים ויש מי שיורה עליהם וזה צועק. האלימות (של שני הצדדים), הפגיעה האנושה בזכויות אדם (בעיקר של הפלשתינים) וכ"ו. אבל בבקעה, זה יותר שקט (נגיד נגיד. הרי נרצחו שם בדם קר אמ ובתה הנכה באחד המושבים הקרובים לנערן לפני שנה שנתיים) והנוף פסטורלי ואפשר לשכוח את המציאות הקולוניאליסטית שם ולדבר על חינוך ועל שיתוף. וזה עצוב.

אי אפשר, לדעתי, להיות חופשיים, כאשר שוללים את החופש של האחר.

במובן הזה כולנו או רובינו לא חופשיים. אני לא מרגיש חופשי.
אבל יש מקומות שזה צועק בהם יותר – אלא אם כן האוזן כבר רגילה לטונים הללו והם נשמעים כמו שלווה מדברית.

על מה הויכוח-
מי שלא מתאים לו חינוך ביתי, שלא יעשה חינוך ביתי.
מה מעניין להסתובב במקום כזה, בשביל מי שלא מתאים לו חינוך ביתי?!

רון, אין לי שום עניין בלדון מעל הראש של השפרונים במקום מגוריהם.
מה שאני אומר מחייב אותי ולא אחרים.

זוכר את הרגשת הכעס שלך כשאתה רואה בחדשות חייל נכנס באמצע הלילה לבית של משפחה ומשפיל (לפעמים מעצם נוכחותו) את המשפחה?
אל דנטה , אני לא ממש מבינה את ההשוואה שלך. אין סימטריה בין הדברים, ואף לא דימיון.
אף אחד לא התפרץ לחייהם של השיפרונים ולא לביתם. לא ביום ולא באמצע הלילה.
השיפרונים בחרו/הסכימו לחשוף את חייהם למצלמה. חייהם, או מה שצולם, נערך ושוחזר מהם.
אני אדגיש שוב שאני מאוד מעריכה מעשה זה. בזמנו, בעיקבות הפעילות הפוליטית שלי, רצו לכתוב עלי כתבה ב"הארץ". נחרדתי מהרעיון. המחשבה על החשיפה הפחידה אותי, החשש ממה שייצא בסוף מהראיון ומהצילומים ולא הסכמתי .רציתי לשמור על פרטיותי ולהמשיך את העשייה שלי שהאמנתי בזמנו שתהיה חלק מחיי עוד שנים רבות . אני מניחה שהשיפרונים לא תארו לעצמם את התחושה שלאחר החשיפה, או שכן - ובכל זאת בחרו בה.
בכל זאת - כי יש לה מחיר. המחיר הוא, בין היתר, הדיון שמתפתח כאן.
אי אפשר, לדעתי, להיות חופשיים, כאשר שוללים את החופש של האחר
לטעמי,לא ניתן לדייק את זה יותר ממה שרון ג כתב.
אבל גם אם דעתך, או דעת מישהו אחר, שונה - אין בזה כל הצדקה להתייחס לביקורת, כזו או אחרת, כאל סוג של השפלה.
הביקורת רלוונטית, אחד לאחד, לנושא הסרט. היא מתייחסת לנושא החינוך, שהוא הוא ליבתו, בכובד ראש.
דוגמא אישית, מסרים ישירים ומרומזים, יחס לבני אדם אחרים, יחס לעוולות, העדפת נוחות מסוג כלשהוא (הקלות כלכליות, בית גדול, מרחבים, נוף, שקט)
כשהמחיר הוא מסר של התעלמות/השלמה/חוסר לקיחת אחריות על העוולות, התנהלות שעשויה להעביר מסר של בועה ( גם אם מקסימה ביותר כפי שיכולנו להתרשם בסרט) שמה שמחוצה לה לא לגמרי רלוונטי לבחירת מקום המגורים (כמו - כמה חיילים נדרשים לשמור על ישוב המונה 10 משפחות) ועוד'...
יהיו מי שימנו עכשיו, כתגובה לדברי, את החלקים שבהם אני ושכמותי (עירונית ממוצעת, בתחומי גבולות מדינת ישראל) לוקחים בהם חלק, והם תרומתי הצנועה לכיבוש ולעוולותיו, כמו המיסים ובכלל לקיחת חלק בכל דבר שעושה אותי חלק מהמערכת...
נכון, אין לזה סוף, והיה על כך דיון לפני מס' ימים - רוחו היתה שלהעביר ביקורת על מגורים בשטחים עשויה לדרוש מהמבקרים לצאת לגמרי את גבולות מדינת ישראל, שהיא מדינת כיבוש, ואני תוהה אם אין זו אלא תשובה דמגוגית , שה
רי, בעצם קיומנו , אנו חלק מ...
אני מעדיפה לראות נכוחה את המקום שבו פחות נוח לי עם הבחירה של השיפרונים ( על המקומות בהם מאוד נוח לי , גם מלמד וגם מרחיב את הלב, כבר כתבתי) , מאשר להסיק מכך שלא נותר לי אלא לחיות על איזו גבעה בה אצמצם את קשרי עם המערכת המסואבת (תהיה אשר תהיה) ואטאטא את הדרך שלפני, פן ארמוס בצעדי נמלים.
לא בטוחה שהמישפט האחרון ברור...היו לי דברים לכתוב באשר למקום הזה, בו אתה מנסה להיות ביקורתי למציאות ולעוולותיה, ולפעמים זה לא יכול להיות טוטאלי (בעצם אף פעם לא ) , עד כדי פראדוקס בו אתה מתוך רצון טוב ולהיטות למטרה, מוצא עצמך חלק מהתנהלות אלימה.
עוד מישפט לא מאוד ברור

כדאי שאפסיק קצת למחשבה והתנסחות.

המציאות הקולוניאליסטית שם
לא נסחפתם קצת? לא היה שם כלום לפני וכנראה גם לא אחרי שנלך, האדמה הזאת לא שייכת "להם" יותר מאשר "לנו"... הם השתלטו עליה ואח"כ אנחנו וחוזר חלילה, חבר'ה תלמדו קצת הסטוריה.

מה שלא נאמר בסרט הוא שמשפחת שפרון עברה לנערן לא כל כך מזמן
הזה מתחיל הסרט

עד כדי פראדוקס בו אתה מתוך רצון טוב ולהיטות למטרה, מוצא עצמך חלק מהתנהלות אלימה.

עוד מישפט לא מאוד ברור*

עדי - אחד הפרדוקסים הגדולים , אכן. לכן בא אדם ושמו מרשאל רוזנברג, בעקבות אנשים גדולים אחרים כגון מהטמה גנדי , ותמצת את רעיון אי האלימות והדיאלוג למודל הנקרא :
NVC תקשורת מקרבת
מומלץ בחום
הלוואי והיינו חיים בעולם שהצרכים של כל בני האדם נלקחים בחשבון... לצערנו לא. מה שנשאר לנו זה הדיאלוג ולהבין אחד את השני .

לדעתי משפחת שיפרון נמצאת היכן שהיא בגלל שזה עונה על המון צרכים שלהם ואין להם עניין לבוא במקומם של אחרים. מה לעשות תמיד יהיו אלה שישפטו את מעשיהם כטובים או נכונים -

ככה זה לצערנו

ראיתי את הסרט קצת אחרי שסיימתי את "עקרון הרצף" ככה שהוא התלבש לי בול.
אל הספר התחברתי מייד והוא שינה את חיי (את חיי עוד לא, אבל את תפיסתי). אני לא תפסתי את הספר רק כספר גידול ילדים אלא ממש ספר "פילוסופיה".
האם קיימת פילוסופיית הרצף ?
אני שמח לראות שאפשר להסתדר עם שבעה ילדים וגם להיות חופשיים. הצטערתי קצת לראות שאין עוד ילדים בסביבתכם, שהם צריכים לנסוע רחוק.
מהסרט קלטתי את האב כ"אדם בעקבות גורלו" או משהו כזה. אני שמח לראות שאורנה גם שלמה ומאושרת, והילדים הבוגרים, הכ"כ עצמאיים (בלי "אמא אני צריך כסף לקניון") - לקנא. לא קלטתי את הסרט כעויין ובטח שלא שמתי לב לקולה על השולחן.
בקשר למגורים בשטחים... טוב, אני מניח שזה המקום היחיד שעול התשלומים לא כופה על האדם להיות ע(ו)בד מ8 עד 17 - אלא חופשי לעסוק להנאתו בזמן שהוא בוחר - ואם יוצא מזה כמה ג'ובות, מה טוב. אנחנו שוקלים את אופציית הגולן כרגע ,כדי לבטל את העול הכלכלי, ושם נקים (אולי) את השבט שלנו.
מבחינתי כל ישראל זה שטח מריבה - מריבה ביני לבין השלטונות. בירוקרטים מסוכנים (שיכולים לקחת לך את הילד), צביעות, שטחים מוחזקים בכוח בלי אפשרות לגור עליהם בשלווה ותוך איזון אקולוגי, גובי מסים ועוד ועוד - מדינה היא מקום מסוכן (אנארכיסט שכזה).

לא בשביל להרגיז...ובכל זאת שאלה נוקבת המופנת באופן אישי לכל אחד מהצופים/קוראים: האם אתה/את היית מוכן/ה לחיות עד גיל הבגרות רק עם משפחתך הגרעינית? זאת האמיתית שלך?

האם אתה/את היית מוכן/ה לחיות עד גיל הבגרות רק עם משפחתך הגרעינית?
האם מדובר פה באנשים שחיים עד גיל הבגרות (מהו גיל הבגרות) רק אם המשפחה הגרעינית שלהם?

כי אני לא ראיתי את זה כך

האם אתה/את היית מוכן/ה לחיות עד גיל הבגרות רק עם משפחתך הגרעינית?
הם ממש לא . אולי מי ששאב את כל ידיעותיו רק מהסרט קיבל בטעות רושם כזה, מרב מ , אבל זו פשוט טעות ענקית. זה גם לא נאמר בסרט (הבמאית פשוט "מחקה" את כל מה שלא הכיל את המשפחה הגרעינית בלבד, למעט כמה ש"הסתננו" והיא לא הצליחה למחוק...).

ועוד נקודה למחשבה: המשפחה הגרעינית הזו כל-כך שונה מהמשפחה הגרעינית שלי (בין השאר במספר הילדים, וגם בתפיסת העולם ושאר נושאים), שאני לא יודע אם בכלל יש מקום להשוואה.

זאת לא תשובה לשאלה, אבל זה מה שעולה לי כשאת שואלת.

האם אתה/את היית מוכן/ה לחיות עד גיל הבגרות רק עם משפחתך הגרעינית?
כן. אם ב"בגרות" את מתכוונת ליציאה הדרגתית מהבית החל מגיל 12-13, בדומה למה שעושות בנות שפרון.

האם אתה/את היית מוכן/ה לחיות עד גיל הבגרות בעיקר עם משפחתך הגרעינית, על כל קשריה עם העולם החיצון כולל המשפחה המורחבת?
כן כן ושוב כן. בוודאי היו לי חיים טובים יותר אם היו נחסכות ממני הטראומות החברתיות מהגן, היסודי, חטיבת הביניים והתיכון.

צר לי אם הצטיירתי בעיניי מישהו כ " חצופה" זאת לא הייתה הכוונה.אני כמו הרבה מכם חייה בהתלבטות לגבי חיי עם ילדיי ומעלה ביני לבין עצמי שאלות וזאת הייתה אחת מהן ...כשהעלתי אותה לא באתי אל הורי ממקום שיפוטי אלה מן המקום שבו יהיה יהיר מצידי לאמר שאני יותר טובה מהם ושלילדי יהיה טוב יותר בחברתי מאשר היה לי עם הורי. אני מאוד מודה לכל מי שענה לי ותרם לי לסדר את מחשבותי. ול ליאורה נ : צר לי שאת נאלצת לקרוא כל כך הרבה מלל שאת מוצאת כ חוצפני. אני מניחה ש אנשי הקהילה היו יכולים לסגור את הפורום לכל מיני שכמוני ובכל זאת מטעמם הם לא עושים את זה... שוב : תודב לכולכם!

לדעתי אנשים כאן, כמו בכל מקום , מרשים לעצמם להתערב בענינים לא להם.
הנושא היה חינוך ביתי , מה לקולה /שטחים /כיבוש ושאר ירקות לנושא הנ"ל. ומי בכלל שם אתכם לשפוט את המשפחה.
אני מבין בהחלט את הבן הבכור (כמדומני) שסרב להתראיין כי מה, באמת נראה לכם שניתן להעביר את אורח חייה של משפחה בסרט של 50 דקות שעובר פילטרים של במאי,עורך ורשות השידור.

ראינו את הסרט אתמול והוא קצר מידי....
החינוך הביתי קיבל פתאום צבע, קול, חיוך, עומק ואופק פתוח - חיים.
תודה למשפחת שפרון - הזמנתם אנשים זרים לתוך האינטימיות של חייכם. זה בטח לא הייה קל.
לנו זה הייה חשוב מאד כי הקהילה שלנו היא די ווירטואלית (למעט שיחות טלפון מחייות נפש עם ניירובי/דאר אס סאלאם...)

אהבתי את הקטע על מקומו של האוכל - בישול, קניות, בישול משותף, ארוחות בצוותא. גם אצלנו הבישול והארוחות הופכים לכמעט עמוד התווך של המשפחתיות.

מי אמר שאין חיוכים? ומה עם החי(ב)ו(ק)כים הזוהרים של ההורים?

וזה רק קצת ממה וממי ששבו את ליבי ועל הכל - תודה!

<דגנית מבקשת שבפעם הבאה שמצלמים אתכם מדברים עם אנשי "באופן", יואילו האחרונים ויכתבו כולם את שמם באותיות דפוס גדולות על התג כדי כדי שאוכל לראות יותר טוב >

אני מוצאת חשיבות רבה בסרט על משפחת שיפרון. מעבר לחשיבות הרבה של הצגת הנושא של החינוך הביתי, אני מוצאת כבעל ערך רב להציג דרך חיים שונה, שנובעת מבחירה מודעת תוך לקיחת אחריות אישית על הבחירה הזו.
רוב בני האדם נעים בתוך הזרם הנורמטיבי, שמכתיב את חייהם במידה רבה . כאשר אנשים שבוחרים בחירות נורמטיביות, בלי להקדיש לכך הרבה מחשבה ובלי לקחת על כך אחריות עמוקה, פוגשים באנשים שבחרו בחירות אישיות לא מקובלות, מתעוררת בהם בדרך כלל ציפיה ש"יוכיחו להם" שדרך החיים הזו "מושלמת" . כל התלבטות, כל התמודדות על המחיר של הבחירה, עלול להראות בעיני צופה כזה "הוכחה ניצחת" שהדרך הנורמטיבית, שבה בחר הוא עצמו מבלי לחשוב הרבה, היא הדרך הטובה ביותר האפשרית. כך מצד אחד מתעוררת ציפיה להצגה של מושלמות ומצד שני שמחה על כל הבט של חוסר מושלמות שעולה מן הדברים.
מאד שמחתי לראות שמשפחת שיפרון לא נפלה בפח של ההצגה הזאת ולא נרתעה מלהציג את המחיר של הבחירות שלהם. הרי לכל בחירה יש מחיר. גם הבחירה לעשות מה שכולם עושים, יש לה מחיר. אלא שכשאר הולכים בדרך שבה כולם הולכים לא שמים לב למחיר הזה.(אבל זה לא אומר שהוא לא קיים)
לכל בחירה יש מחיר. השאלה היא אם אנחנו בוחרים מתוך מודעות ומתוך יכולת לקחת אחריות על הבחירה שלנו על כל ההבטים שלה, גם על המחירים שלה.

אני מעריכה מאד את משפחת שיפרון על הבחירה המודעת ועל המוכנות לשתף אחרים.

אורנה

מתי נחים, מתי בוהים , מתי קצת לבד?
לשאלה הזו יש תשובות רבות ומגוונות. למי שחי בבית יכול להיות בהחלט זמן בהיה ומנוחה.

גם אנחנו ראינו את הסרט אתמול.

גיסתי מאד לא אהבה את הסרט. ככשהתחיל הדיון היא עזבה אחרי שהפסיכולוג דיבר.
היא הקשיבה להמשך הדיון בחצי אוזן תוך כדי קיטורים על "איך אנשים חיים ומגדלים ילדים", ואז צעקה מהמטבח "מי זה האיש הזה שם שאומר שבית ספר זה חרא?".
אמרנו לה שזה פרופ' לחינוך מבאר שבע, נאלמה דום.

<חן חן לפרופ' אבירם שמעז לומר בגלוי: בית ספר זה מקום אחרון ללמוד בו לרכוש בו מיומנויות חברתיות>