העדפת אחד ההורים

אנונימי

_{ראו גם: אבא נעלב מתינוקת בת חצי שנה / את מי אתה אוהב יותר / תינוק לא רוצה להיות עם אמא / ילד שלא נחמד לאבא / רוצה שאבא שלי / העדפת הסבתא על אמא}

שאלה לבשמת.

אין בכתבה שלך שום התייחסות לקשר של אבא-ילד.
האם לדעתך קשר חזק של אבא-ילד יכול להוות תחליף מלא לקשר אמא-ילד שאיננו, בהנחה שהתינוק כן יונק מאימו (או שותה חלב אם מבקבוק) ?
ניצן

בכוונה לא התייחסתי בריאיון. הנושא מסובך מאוד.
על רגל אחת אגיד כך: לדעתי, ילד צריך גם אבא וגם אמא, לא או-או. אף אחד מהם אינו תחליף לשני.
יתרה מכך, בשנה הראשונה וגם בשלוש הראשונות, אמא חשובה יותר מאבא, כי הקשר הוא פיזי, והתינוק זקוק לקשר הפיזי הזה: פעימות הלב, הגוף, הריח, השד וכו'.
אם הדברים שהתינוק צריך מאמא חסרים, אז יש חסר. אבא לא מחליף את זה, הוא יכול רק להיות מקסימום אבא, לא אמא.
כמה חסר? זה תלוי במליון גורמים, כל מקרה לגופו.

עכשיו, אם זו שאלה תיאורטית במצב חסר אילוצים שבו זוג יכול להחליט כל מה שבא לו - אמא יותר חשובה מאבא, ואף אחד מהם אינו תחליף לשני.
אבל בחיים האמיתיים - הרבה פעמים השאלה איננה אם אבא יכול להוות תחליף לאמא וגו', אלא - באיזה מצב יחווה הילד חסר יותר גדול, אם אמא תגדל אותו (אולי היא לא מתאימה, אולי היא מקריבה וסובלת) או אם אבא יגדל אותו? ואם אנחנו עוברים לשאלה "באיזה מצב יחווה הילד חסר יותר גדול", אז כאן כבר המציאות קובעת, ויש בהחלט אפשרות שעדיף "אבא ילד" מאשר "אמא ילד".

אין ספק שצריך גם אמא וגם אבא וזו כמובן היתה הנחת היסוד שלי, אבל האם לדעתך מינימום אמא ומכסימום אבא שווים למינימום אבא ומכסימום אמא ?

הטיעון שלך של מגע פיזי לא שכנע אותי מספיק. מה, אין מגע פיסי בין אבא לילדו ?

בעניין הצד הפיזי, לא ניסיתי לשכנע, אז כתבתי בקיצור. לא התכוונתי לחיבוקים ונשיקות וכדומה, שפה אין הבדל. התכוונתי לעובדה שהתינוק מכיר את הצד הפיזי של אמו מהרחם - ריח, קולות, פעימות הלב שלה המיוחדות, הקול שלה - ויונק מאמו (לא מאביו, למרות כל מאמציו של בעלי לשכנע את בתנו לינוק ממנו

), וזה צד פיזי טהור של האמא הביולוגית, שאף אחד לא יכול להחליף, ואם זה לא ניתן לתינוק אז זה חסר לו, תמיד.
השאלה "כמה חסר" ואיזה נזק יגרום החסר - תלויה, כאמור, במיליון גורמים ואני לא מתחמקת, פשוט אין תשובה חד משמעית לזה ובאמת אי אפשר לדעת.
עכשיו, לשאלה שלך על מינימום אמא ומקסימום אבא וההיפך - שוב, אני מוכרחה לחזור למה שכתבתי בסוף.
אין תשובה עקרונית נכונה לשאלה הזאת. אין. אין. אין. וזו לא התחמקות. לפי כל העדויות (הרפואיות, הזואולוגיות, האנתרופולוגיות וכו') כנראה שבתנאים אופטימליים, מבחינה ביולוגית התינוק זקוק בשנים הראשונות למקסימום אמא ומינימום אבא.
אבל אין הכוונה לכך שאבא אינו נחוץ למשפחה. כי אמא זקוקה למקסימום פרטנר (החברה המערבית בנויה ככה שהפרטנר היחיד שבא בחשבון הוא הבעל, אבל למעשה זה לא הכרחי ביולוגית. יש חברות רבות שבהן האם מוקפת בחברת הנשים שתומכת בה, והבעל אינו נדרש למטרות אלה).

אבל בתנאים אנושיים, לא אופטימליים - אין תשובה. זה תלוי באמא ובאבא הספציפיים.
ועכשיו וידוי אישי, ניצן: לי יש אבא אמהי מאוד מאוד. כך שאני אישית דוגמא לילדה שקיבלה אימהות מאבא, ומזלי שהיה לי אבא חם ומחבק. אז באמת, זו לא שאלה תיאורטית, ניצן. אין תשובה עקרונית.

זהו. הגיע השלב. אביחי הבהיר לי סופית שהוא מעדיף את אמא על פני אבא.
לאחר כמה רמיזות מעודנות יותר או פחות בשבועות האחרונים - אתמול הכל נאמר גלוי, מפורש ומעבר לכל ספק.
גיהצתי בחדר השינה. הדלת הייתה חצי סגורה. שמעתי אותו זוחל לקראתי במרץ. אביחי פתח את הדלת. חייכתי אליו חיוך רחב. הוא עצר, עשה אחורה פנה והמשיך לזחול ביתר מרץ אל עבר החדר בו ברכי הייתה. אפילו לא טרח להסתיר את האכזבה, המתוק.

אז אני יודע שזה "רק שלב", ואני לא ממש מקנא ולא בדיוק נעלב - אבל להגיד לכם ששמץ קושי אין כאן? יש כאן. ואפילו יותר משמץ.

אני משתדל בימים האחרונים להיות עם אביחי קצת יותר - אבל הרבה פעמים כשהוא על הידיים שלי הוא מרגיש לא בנוח (ולא מזמן, ממש לא מזמן, אני הייתי זה שהוא נרדם בזרועותיו ביתר קלות!!!) - ונראה לי שהגוף שלי הוא זה שמשדר לו את חוסר הנינוחות, את חוסר הבטחון, את חוסר הזרימה.

גם אצלנו בבית התופעה מוכרת.
אומרים שכשהם גדלים יש "העדפה מתקנת"

יאיר כנראה שזה מן מעגל כזה, תינוק מעדיף את אמא, הבטחון העצמי של אבא מתערער, אבא משדר לתינוק חוסר ביטחון, תינוק רוצה רק את אמא.
סליחה על חוסר התמיכה, יש לי חברה שאומרת "אצלנו לא מכירים באבא עד גיל שנה", אז גם אצלנו (אפילו קצת יותר), אז תתנחם שזה לא רק אצלכם, ושזה עובר.

יאיר,
אולי תכף, כשהוא יתחיל להגיד אבא (רוב התינוקות אומרים את זה לפני אמא ), יחזור לך הביטחון לשפת הגוף... (-:

תודה לכולם.
ברונית - הוא כבר אומר אבא - אלא שכרגע המשמעות של זה היא בערך "שמישהו יפתח את דלת האמבטיה ויחייך אליי, בבקשה!"
והוא קורא ככה גם לאחי.
וגם לאיש צעיר אחד באוטובוס. היום.

<יאיר ושפת גופו מתדרדרים והולכים>

יאיר,
עד סביבות גיל שלוש, הקטן ציפיות, ממילא זה לא יעזור לך אלא רק יכביד עליך. קח בחשבון שזה לא בגללך, זה בגללו, זה מה שהוא צריך.
אמור לו תודה על שעור ההצטמצמות שהוא מעביר לך. ו- תיהנה מכל רגע שהוא מעניק לך. זה גם קורה.

איזו הקלה, צפריר, אני מיד אספר לבעלי שדי מתוסכל מהנושא.

האם לילדים שלכם הייתה תקופה בה העדיפו אחד (בד"כ אחת) מכם?
אצלנו אני עכשיו המרגיעה היחידה בסיטואציות של עייפות וכדומה, מצב חדש ולא תמיד פשוט.

אצלנו אני המרגיע - וברכי המעוררת (והמועדפת, אם כי פחות בזמן האחרון).

כמה חבל. אז לאף אחד לא פשוט. לא פשוט להיות "הורה מועדף" ולא פשוט להיות "הורה מועדף פחות". וכנראה גם לא פשוט להיות "פעוט מעדיף".
אבל זה לא לתמיד, נכון?

לדעתי זה דווקא די פשוט. אני בכלל לא מוצאת מקום לקנאה ביחסים ביננו, ההורים, לבין הילד שלנו. עכשיו הוא מעדיף אותי באופן היסטרי, לא נפרד לרגע ולא יעלה על דעתו להשאר רק עם אבא מתוך בחירה (זה כן קורה מתוך בחירה שלנו).
אז מה, בעלי צריך להעלב, או לקנא? אם הייתי חושבת שזה המצב זה היה מעיק עלי נורא. יש לי תינוק אחד בבית, עוד אחת בבטן ואני צריכה להוסיף עוד תינוק מגודל לרשימה? לא בא לי.

זה לא ענין של קנאה. לפעמים בנהזוג הלא מעודף לא מבין מה גורם לזה ונוטה לרגשות אשם.

לשמחתי, בני מתחילים לגדול והם יוצרים קשר מאוד גברי עם אבא שלהם, מה שהרגיע אצלו מאוד את התחושה של "הילדים של אמא שלהם".

תוספות יוםטוב , מה קורה היום, שנתיים וחצי אחרי?

אולי יהיו כאן כאלו שיקנאו.
הבן שלי רוצה רק את אבא שלו. אם שלושתינו בבית, אני מחוץ למשוואה.
זה רק אבא תרחץ, תלביש, תיקח, תקריא, תחזיר...
בבוקר קם ומגלה שאבא כבר הלך לעבודה. בכי, צרחות, כעס אדיר "אבל רציתי שאבא ייקח אותי.."
באה לאסוף אותו מהגן, אני זוכה ברוב מוחלט של המקרים להתעלמות מוחלטת או לחילופין "אבל רציתי שאבא ייקח אותי"
כמעט כול בקשה שלי ממנו לוקח לה זמן להתממש מכיוון שיוצאים למשא ומתן כי רק אבא..
היום: אבא חולה שוכב על הספה כמו זומבי, הילד חייב להתרחץ כי יש לו פצע באיבר המין ויכוח של חצי שעה על העניין, בסוף מצליחה להכניס אותו לאמבטיה בכוח
כאשר אני לא מוציאה הגה מהפה והוא צורח לאבא שיבוא להציל אותו ובוכה ובוכה..
כשאבא לא בבית אין לי הצלחה גדולה יותר.
תכל'ס הוא לא רואה לצערנו הרב את אבא כ"כ הרבה (זה במגמת שיפור כול הזמן) אבל זה מעבר לכך.
אבא אחראי לכול הדברים הלא נעימים- גזיזת ציפורניים, חפיפת ראש, מאוד החלטי ואוסר דברים.
לי הוא מרביץ, נושך ובועט- דבר בעייתי בפני עצמו כי הוא בועט לי בבטן ואני בהריון. כמה שאני מסבירה הוא לא מפסיק.
כואב לי בלב מזה כמה אפשר לצחוק על כך?
יש גם רגעים נעימים בינינו והוא סה"כ ילד חייכן וחברותי אבל לרוב יש התנגשויות קשות, שלפעמים נגמרות בהתפרצות של כעס מצידי ואז יש גם את פרשנות בעלי לסיטואציה..
נמאס לי מהמצב. אולי אנחנו צריכים ללכת לפסיכולוג ילדים? הוא בן 3
אשמח לתובנות, שיתוף או מה שזה לא יהיה

ציטוט: "זה לא כייף כשאת לוקחת אותי"

אני מבינה את סבלך ואולי אפילו את הפגיעה שההתנהגות שלו גורמת לך.
אני חייבת לומר, שגם לנו יש אחד שמעדיף את אבא, אם כי לא בצורה שאת מתארת - למשל, בלילה הוא בוכה אבא (חשבתי שתמיד בוכים אמא, אבל כנראה שלא), כשאני מגיעה לקחת אותו מהגן הוא רק קצת שמח, וצועק אבא, אבל בסוף מתרצה.
מאחר ואני מבינה ללבך - ואני מבינה גם בצורך של הילד להיות קרוב לאבא, כי אין אבא כל כך הרבה (עבודה, סידורים ועניינים אחרים), אבל (גדול!) - את זקוקה לשיתוף של האיש שאיתך לעניין. אתם שניכם צריכים להחליט ביחד שאת התופעה הזו צריך להפסיק (הרי אבא הולך לחודש מילואים.. או שלא.. אבל הוא נעדר זמן רב מהבית, בדרך כלל), אבא צריך להסביר לעולל שהיום אמא מקלחת/מלבישה/לוקחת לגן כי אבא צריך לעשות.... עכשיו אמא מכינה אוכל/מאכילה/מסרקת כי אבא יוצא לסידורים...וחלילה לא להפסיק לגמרי את הפעילויות האלה עם אבא.
לאט לאט, ככל שיחלוף הזמן, הפעוט מבין שהוא מבלה זמן גם עם אבא וגם עם אמא, כל פעם עם מישהו אחר, והוא ילמד ליהנות מזה.
אגב, תמיד את יכולה לעשות איתו פעילויות מהנות, שהוא אוהב (אני לא אומרת שאת צריכה להתחיל לשחק כדורגל, בכל זאת, הדבר היחיד שיתגלגל תהיה כנראה הבטן ההולכת וטופחת...), אבל בהחלט דברים שהוא אוהב לעשות - לבנות דברים, לעשות אמבטיה עם מלא מלא קצף ומלא צורות דמיוניות מקצף שמשפריצים על החרסינה (ככה זה אצלנו), או כל פעילות אחרת שאת יודעת שהוא אוהב.
דעו לכם שהתהליך לא יהיה קצר, אבל אני מקווה שבשיתוף של שניכם (אבא ואמא) תצליחו להתגבר....
בהצלחה.

קודם כול תודה על התגובה
ישנו שיתוף מלא מצד האבא, שנינו מסבירים שיש ימים שאבא ויש שאמא, שלאבא אין זמן עכשיו וכו'.
ופעילויות משותפות זה באורח החיים שלנו: מבשלים, הולכים לספרייה, משחקים.
אנחנו מבלים המון שעות ביחד ולא שהות טכנית, בגלל שהוא בן יחיד כרגע אז כשבבית המשחק הוא איתי ולפעמים לבד.
זה משהו שהתחיל כבר ביום לידתו רק שאז בכ"ז אני הייתי היחידה שיכולה להאכיל אבל עדיין הרגעות מסוימת היתה רק אצל אבא.
התופעה אצלנו רק מחריפה, למרות שיש גם ימים טובים- היום הוא הפנים שאבא חולה אז היה מותר לי לרחוץ אותו, אבל גם רק באופן חלקי.
כתבתי: כשאבא לא בבית אין לי הצלחה גדולה יותר.
וחשבתי אח"כ שזה לא מדויק כן ישנם ערבים שבהם אבא בעבודה והערב זורם במנוחה. אבל ישנם הרבה ערבים שפתאום באמצע משהו נעים זה נהיה קריז של רק אבא ועכשיו.
היו דווקא תק' בהם הוא ראה את אבא פחות והמצב לא היה כזה גרוע כמו בתק' האחרונה.
דרך אגב בזמן הקרוב הם יבלו יותר בזוג ואני אצא מהמשוואה בשל לחץ מטורף בעבודה- אני עוברת לגור בעבודה בחודשיים הקרובים...
מניסיון פעמים קודמות בהם נעדרתי מהבית והשגרה היומיומית, אני לא מהווה חוסר גדול כ"כ. בטלפון הוא מקפיד להגיד שהוא מתגעגע אבל כשאני מגיעה אני לא זוכה ליחס מרשים במיוחד.
נק' אור: אני רק בעדיפות שנייה, עוד הייתי יכולה להיות מדורגת אחרי הסבתא..
הסברים לא מקדמים אותי לשום מקום בינתיים אז אני לא אפסיק אותם אבל אני צריכה עוד דרכי פעולה

עוד הייתי יכולה להיות מדורגת אחרי הסבתא..
אני מדורגת אחרי הסבתא
אין לי מה להגיד
מזדהה

גם אצלנו היו לכל הבנים תקופות כאלה סביב גיל שנתיים עד ארבע-חמש וזה עבר.
אני חושבת שזה עניין של בנים שבאיזשהו שלב רוצים להזדהות עם האבא ומאמצים אותו כדמות מופת.
זו גם תקופה בה התינוק יוצא מהחיבור הטוטלי שלו שיש לו עם האמא כשהוא יונק ונפתח קצת החוצה ומגלה שיש בעולם דבר מופלא שנקרא אבא.
אצלנו לפחות זה התחיל להתאזן בסביבות גיל ארבע. זה אכן מאוד מעליב במיוחד כשזה ילד ראשון (עם הילדים הבאים זה עדיין מעליב אבל גם די נוח) אבל חשוב שתזכרי כמה חשובה התמיכה שלך וההבנה שלך לילד וכמה חשוב לא לתת לא להרגיש אשם.
זו הבחירה שלו כרגע וצריך לכבד אותה.
כשאפשר להיות עם אבא, אני לא הייתי מכריחה או אפילו משכנעת להיות עם אמא כדי ליצור חלוקה שווה. הייתי זזה הצידה ומטפלת בו רק כשאבא לא יכול. עם שיתוף פעולה ביניכם ויצירת אוירה שמגבה אחד את השני כך שהילד לא צריך לבחור צד בויכוחים או ריבים ביניכם, זה יתאזן בהמשך.

_גם אצלנו היו לכל הבנים תקופות כאלה סביב גיל שנתיים עד ארבע-חמש וזה עבר.
אני חושבת שזה עניין של בנים שבאיזשהו שלב רוצים להזדהות עם האבא ומאמצים אותו כדמות מופת._
מצד אחד זה מעודד (נכון, צרת רבים נחמת שוטים)
אבל, אם משהו לא היה ברור במה שכתבתי קודם, ההעדפה לאבא היא מיום היוולדו!
והיא כבר לא מעליבה אותי, עברתי את השלב. היא בעייתית כי אי אפשר לתפקד ככה כשהוא לא מוכן לשתף איתי פעולה ומה לעשות צריך לצאת מהבית, אני לא יכולה להתעלם. וגם עם העובדה שהוא אלים כלפי.
לנו יש היסטוריה שלילית עוד מהיום שהוא היה ביצית..אני אמשיך יותר מאוחר.
אני מזדהה - איך? מה התהליך שקדם לזה? זה מיום הלידה? תקופתי? בן כמה הוא?
אני לא מסתדרת עם הסימנים אז חיבוק תמיכה

ציטוט: "זה לא כיף כשאת לוקחת אותי"
לא מבינה גדולה בנושא אבל שאלת אותו מה לא כייף לו? או איך הוא היה רוצה שאת תנהגי אחרת? או אולי משחק תפקידים של להיות אבא ובמסגרת התפקיד איך את מבצעת את הדברים? כמובן לא בזמן התפרצות וצעקות אלה בזמן רגוע עדיף.
התנגשויות קשות, שלפעמים נגמרות בהתפרצות של כעס מצידי
וגם, אם תרצי כמובן, הייתי מציע לבדוק מעט את עצמך כי (וזה כן מניסיון) ילדים הם מראה שלנו אז אולי לבדוק את התיסכול שלך ממה הוא מגיע? איך את מרגישה עם הסיטואציות? ואפילו איך את בתור ילדה היית עם אמא או אבא? זה פשוט מה שעולה לי בראש אבל את יכולה לעשות עם זה מה שמתאים לך וגם להתעלם אם את רוצה.
בהצלחה

תודה על ההארות.
האמת שפעם שיחקנו הרבה משחקי תפקידים, אבל אז הוא רצה את אמא (בעלי גילם..) או שהוא היה אבא ואני הוא וכו'.
והאמת שאני לא זוכרת משהו מיוחד של התנהגות שם. הדבר היחידי שאני זוכרת זה פעם שבעלי שיחק איתו בחילוף תפקידים בלעדי והבן השכיב אותו לישון וזה היה נראה די רע עם זה השיקוף..אבל זה רעיון טוב, אני אנסה את זה.
דבר נוסף, שאלתי אותו ולא היתה ממש תשובה. אבל זה טוב שאת מעלה את זה כדי שאני אזכור לשאול שוב
תודה!

אולי בגלל שהתחלתי לכתוב. אני מרגישה שיפור בשבוע האחרון כאילו הוא התבגר לי פתאום.
מצד שני בעלי טוען שזה החמיר. טוב השיפור העיקרי הוא שהשבוע הוא כמעט ולא היה אלים כלפי אבל נעדרתי די הרבה השבוע והוא היה המון עם אבא..
אוף. אני נכנסת לתקופה מאוד לחוצה בעבודה ויש 2 אופציות להוספת שעות- אמצע השבוע ואז אני אגיע הביתה בשבע
או יום שישי ואז זה על שעות שהוא בגן ,אבל זה על יום החופש היחיד שלי והזמן המשותף של בעלי ושלי.. זה יסתיים בעוד חודש וחצי ואחרי פסח תתחיל שוב תק' מטורפת וכנראה שהיא תהיה מטורפת יותר. אולי את השאלה הזו אני צריכה לשאול באמהות ועבודה או משהו כזה..

אומנם פה זה אחרת אבל לא מצאתי דף יותר מתאים וזה נראה לי פתאום מיותר לפתוח דף אישי בנושא.
לעיניננו: יש ימים טובים יותר ויש פחות- מבחינת האלימות והקריזות. הוא מעדיף את אבא וכנראה שזה מה יש, אני צריכה לעבור הלאה ולא לקחת את זה אישית.
קל להגיד קשה לעשות. זו לפעמים ממש תחושה של להיות סוג ב', אני לא נחשבת, הוא לא מקשיב לי. אני כבר מוכנה לגיל ההתבגרות שלו..
(בטח הילד הבא ירצה רק אותי ולא יתן לי לנשום..)

הגמילה מאונס היתה קשה אך ברוכהצ- נאלצתי לתפקד בצורה יעילה יותר.. אבל איזה כיף שחזר!
אני רואה שתוכן הדף עדיין כאן ומכיוון שאני לא יודעת להעביר נמשיך כאן..
בתק' חופשת האתר קרו הרבה דברים- ימים מזעזעים ליד ימים טובים. אנחנו עדיין בטוב (רק שאני לא פותחת פה..) יש קשיים- מסרב ללכת איתי ברגל, בורח לי ורץ למרחקים אבל סה"כ שיתוף הפעולה סביר עכשיו אנחנו מכינים יחד תחפושת והוא מבסוט למדי, גם אני.
הוא עובר משבר עכשיו הולך לישון בשעות מטורפות אפילו ששפוך מעייפות. אבל כבר לא בועט בבטן ויודע שאני לא יכולה להרים אותו (יש בעיות..)
אתנחתא קומית: שמנדריק: אמא נכון שאני גדול
כן
שמנדריק: אז אני יכול להיות אח גדול
כן
שמנדריק: אז אולי נביא אח קטן
מסתבר שהוא קולט הכול, לא רצינו להגיד לו עדיין כי מושג הזמן- מתי זה יקרה ישגע אותו.
שמנדריק: לאמא יש בתוך הבטן תינוק! גם לסבא יש? (סבא צריך ללדת מאז שאמא היתה ילדה קטנה...)
ובעוד אמא וסבתא מתפעלות ועוד קרוב בא לשאול מה יש לסבא בבטן השמנדריק: גם לך יש! (מה שנכון, נכון בטן אצלנו זה דבר חזק..)

סוגיה שעלתה בביתנו לאחרונה. פיצקה בת השנתיים, איך נאמר זאת בעדינות, לא מחבבת את אבא במיוחד. זה מורגש הכי הכי כשאבא חוזר מהעבודה אחה"צ. אני יודעת שהיה פה דף על זה שהאוירה בבית משתנה כשאבא מגיע וכו' והילדים חשים את זה ומשתנים בעצמם... אבל אצלינו זה ממש קיצוני. ההרגשה היא שפיצקה ממש נכנסת לסוג של מצוקה כי אבא הגיע הביתה
בודאי שיש בזה את העניין שתשומת הלב פתאום מתחלקת, ואבא מפריע לאידיליה שהיתה בבית עד אותו רגע.

אבא רוצה קצת תשומת לב בעצמו, קצת ממני והרבה מפיצקה זוכה בעיקר למשפטים כמו : אבא מפיע (מפריע), אבא יילך, לא רוצה, די, וכו' (ואם כמה שהוא גדול ובוגר הוא קצת נעלב... )-: ) כל זה מלווה בהרבה בכי והיצמדות בלתי פוסקת אליי. (ברמה של ללכת אחריי לכל חדר שאליו אני הולכת, ובקשה להיות על הידיים שלי כל הזמן. ככה שהרבה מהערבים שלנו הופכים למאוד לא נעימים
לא "הרמוניים" כי כמעט בלתי אפשרי להיות איתה ואיתו באותו חדר,כמובן שאין מה לדבר על זה שאבא יהיה שותף לאיזו פעילות כמו משחק או אמבטיה או כל דבר אחר.
וגם כי באיזשהו שלב אבא מאבד את הסבלנות, כשהוא לא יכול לשמוע
אותה "מתבכיינת" יותר ואז גם הוא הופך ללא נעים לבריות. ואני ... די תקועה בין שניהם ולא יודעת מה לעשות
אז מה עושים ? איך מתמודדים עם זה באופן הכי טבעי ?

וואו, נשמע קשה. ()
האם יכול להיות שהילדה מרגישה עומס של ציפיות של המבוגרים? אם כן, אולי אפשר לנסות לשחרר את הציפיות האלה? למשל אני חושב על מצב שבו אבא חוזר הביתה, אומר שלום לכולם אבל אז מתעסק בעניינים שלו (שיכולים להיות גם מגרים לילדים...) מבלי לצפות למשהו. זה יכול להוריד קצת את הלחץ.
תבדקו אם זה מדבר אליכם, ואם לא - תתעלמו.

שלום עודד, תודה על ההתייחסות. אתה יכול להרחיב קצת לגבי הציפיות ?
איזה ציפיות ?
אבא מתייחס כשהוא מגיע, לפעמים רוצה חיבוק, נשיקה ולשמוע איך היה היום. יכול להיות שגם זה יותר מדי . ולפעמים גם על זה הוא מוותר (והולך היישר אל המחשב (-:)

אולי יעזור לך עד שהגעת הם היו מהממים

למרות זכרוני המחורר, אני זוכרת את הזוגי מתפרץ עלי ערב אחד כי:
יום שלם אני עם הבן שנה וחצי בבית. זוגי מגיע מהעבודה בערב - במקרה שלו רעב ועייף נורא מנסיעות ארוכות בדרכים קשות, עבודה קשה (בחו"ל),
והבן כרגיל על הידיים.
הוא מספר לי משהו אני מקשיבה בשקט. הבן מצביע והומה כלפי העץ שממול שוב ושוב.
בלי הודעה מוקדמת אני מסתכלת על הבן ועונה ברוך:"כן, מנגו, מנגו"
הזוגי מתפוצץ שמה כל כך חשוב המנגו, הוא מדבר אלי!!!

מה רצה המשורר בשירו? שמתי לב שבדרך כלל שאמא מדווחת על בעיה, יעזור אם תבדוק עם עצמה קודם כל.
לא במובן של "הבעייתית" אלא במובן של העמדה שלה, ההרגשה שלה, ההתנהגות שלה בצמתים האלה של מתח.
יכול להיות שאת מתלבטת ברגעים כאלה? שאת קצת מתנערת מתוך איזו שלווה חמימה כשהוא נכנס? (כי אני כן).
ואת זה הבת חשה. וגם הבעל. אולי את נדרשת לעבור כאן פאזה - להתייחס לשניים ולא לאחת; לשנות את הטון והסוג של תשומת הלב? להכין ארוחת ערב וכל הג'ז הזה?
ולרקוד על שתי חתונות? כשבעצם את רוצה קצת לנוח...
אולי בבוא הזמן, תפני לילדה ותגידי: "תיכף אבא חוזר. כל היום הייה בעבודה והתגעגע לאמא ומותק שהוא אוהב.
הוא יכנס ויגיד.... וישים את התיק כאן... ואולי יהיה צמא/רעב וירצה.. אולי נכין לו...
אבא יספר לאמא ומותק על מה שהייה לו היום.
גם אמא תספר לו משהו. ואם גם מותק רוצה... להגיד... לעשות..."

דגנית, תודה על מה שכתבת. עשיתי עם עצמי בדק בית.
חייבת לציין בשלב הזה המצב כל כך קיצוני שכבר שאבא בדלת, פיצקה מתחילה לבכות. לא בכי היסטרי אלא של חוסר שביעות רצון.
כלומר, אני עדיין לא הספקתי להגיב בכלל או לשנות את ההתנהגות שלי והיא כבר רוצה שהוא יילך. יכול להיות שזה באמת משהו שעשיתי שלא במודע לאורך זמן וגרר את התגובה הזו שלה.

ההתנהלות בבית היא כזו שכשאבא בא אז הוא הופך לעקרת הבית, הוא מכין ארוחת ערב ברוב המקרים, ואימא מתפנה לעבודתה (שגם היא מתקיימת בבית)
עד עכשיו זה לא הפריע. ז"א לפחות לא עד הרגע שהייתי ממש עוזבת פיזית את החלל ונכנסת לחדר העבודה. בד"כ יש לנו איזה שעתיים-שלוש שכולנו יחד.
פיצקה מאוד נהנית עם אבא כשאני לא שם. (החל בשתי דקות אחרי שהלכתי)
זה הזמן שאנחנו כולנו יחד הוא שבעייתי

כבר שאבא בדלת, פיצקה מתחילה לבכות.
התכוונתי לפני שהוא בא. חצי שעה קודם...

אבא מגיע ו"לובש את הסינור" ואמא נכנסת לחדר אחר לעבוד? "הולכת מהגן?"
זו שגרת הבית מאז ומתמיד?
אולי יש מקום לפסק זמן משותף ורגוע לפני החלפת התפקידים? טקס מעבר שכזה? כוס תה משותפת, טיולון לעת ערביים או אל החלון להסתכל על עננים?

יש מצב שהבכי שלה משנה את התכניות שלכם? "נו טוב... אז אני אעשה לך אמבטיה. {למרות שיש לי טונה עבודה עם דד ליין של אתמול...}"
שהיא למדה שמה שאבא מנסה, ממילא אמא תעשה?

אני לא מחפשת אצלכם טעויות או משהו כזה. אתם נראים לי מתנהלים ממש יופי.
פיצקה מאוד נהנית עם אבא כשאני לא שם. נו? זוכרת שכתבת למעלה שהיא לא אוהבת אותו

חצי הכוס המלאה. בדבש.

כדי לחקור את העניין הזה לעומק
הייתי בודקת קודם כל מה קורה לך כשהוא נכנס הביתה
האם את מחכה לו? האם את רוצה שהוא יגיע הביתה? האם הוא נהנה ומחכה להגיע הביתה?

דגנית, כמו שכתבתי. .. זה לא שכשהוא נכנס אני נעלמת... יש לנו שעתיים שלוש שכולנו יחד... ואם אבא מכין ארוחת ערב, אז אימא מקלחת את פיצקה
והרבה עושים טיולים לגן השעשועים וכו' - ביחד !
השאלה שלי בעצם היא מה עונים לילדה שמתעקשת - "אבא מפריע"
??????

איך מכילים את מה שהיא מרגישה כרגע ועדיין נותנים לה להבין שלא, אבא לא מפריע. אבא גר פה.

\-:

קוסמת, אני מאוד שמחה שאבא חוזר. הוא כרגע פחות נהנה להגיע (-:

איך מכילים את מה שהיא מרגישה כרגע ועדיין נותנים לה להבין שלא, אבא לא מפריע. אבא גר פה
באמת לדעתי זה דבר והיפוכו. לגבי הילדה. מה גם שנראה שקשה לכם להכיל את המילה מפריע הוא כרגע פחות נהנה להגיע
אני משתתפת בצערו (-;
איך מפריע לכם שבת השנתיים אומרת/צועקת/רוטנת "אבא מפריע?"
(את לא חייבת לדווח לי. שמתי לב אצלי שהתרכזות פנימית בשאלה יוצרת שינוי, פותחת דלת חדשה, משחררת תפישות שבי סמויות)

מה אומר לך?
הילדים שלי אומרים ועושים לא מעט דברים שאינם מתיישבים עם תמונת חיי המשפחה שציירנו לעצמנו.
החדשות הטובות הן שזה בדרך כלל חולף. בעיקר אם במקום להזדעזע מהמילים (מה שיכול לעודד את השימוש בהן...), שמים לב ליחסים, לרגשות, למעשים.

"אמא תלכי מפה" היה המשפט איתו התעוררתי היום בבוקר. הילדה המתוקה שלנו ישנה במזרון הצמוד לשלנו, בת שנתיים וחדשיים, ואני ישנה בצד הצמוד אליה. בספטמבר האחרון התחילה ללכת לגן חמוד וקטן במושב, עם גננות שהן נפלאות בעיני. ההתחלה הייתה קשה - כמעט שנתיים היינו יחד בבית, עבדתי כמה שעות בשבוע וסבתא שלה שמרה עליה. המעבר לגן, גם אם רק בין שמונה לרבע לאחת, היה טראומה בשבילה, ובשבילי אולי. היופי הוא שהיא ידעה כבר לדבר, והביעה רגשות באופן שקשה להאמין. מההתחלה - כל הכעס הועבר אליי. עם אבא תמיד היה קשר טוב, פשוט יותר - אבא כזה מפנק ומשחק מאד. אך גם הקשר איתי תמיד היה טוב, ובעת משבר או בעיה כמו נפילה, מחלה, עייפות - אני הייתי המענה. מאז הגן משהו הסתובב. אמא - זה משהו שכועסים עליו. אבא זה מעין טוב כללי כזה. כמובן שאני עושה מאמצים לקבל את זה ולא להעלב.. ועכשיו אני גם בהריון השני והיא כמובן יודעת את זה בדרכה. אני חושבת שאת הגל הגדול (הפעם ) כבר עברנו.. תנו לי לקוות. ונאמרו בו דברים ממש ממש כואבים עליי, בפניי, אך גם פשוט המצב הזר הזה שאני איתה - והיא בוכה ובוכה "רוצה שאבא יבוא.. רק את אבא"
שמעתי על תקופות אבא בסביבות גיל שנתיים, אבל איכשהו אני מרגישה שפה זה משהו חזק במיוחד.
מוזר שדווקא היום אני כותבת את זה כי ביומיים האלה יש שינוי לטובה, ואמא היא גם חמודה, וגם יכולה לקרוא סיפור, לעשות אמבטיה ולהצחיק ולשחק.

קוראת אותך @}

אין לי בעיה עם זה שבת השנה וחצי "מעדיפה" אותי.
הבעיה היא צווחות האימה בכל פעם שאבא לוקח לטיול בגינה/אמבטיה/על הידיים.
אני רגילה לזרום איתה ומה שהיא אומרת לי זה שהיא ממש לא רוצה להיות עם אבא (המקסים)
אבל אני בהחלט לא מוכנה לוותר על רגעי החסד בסופ"ש שבהם אני יכולה לקרוא ספר או סתם לשנוץ.
כשאני לא בסביבה הם עושים כיף חיים, אבל אם אני שם - רק אני.
(יודעת שזה יעבור)
יש עצות?

שונית אלמוגית: משהו בדברייך נגע לי בנקודה רגישה.
ונאמרו בו דברים ממש ממש כואבים עליי, בפניי,

מקווה שתקבלי את דברי לא כביקורת אלא מנקודת מבטה של בת לאמא שהטיחה בי משפט דומה פעם. ילדה בת שנתיים וחודשיים לא אחראית לדבריה ולעניות דעתי את טועה כאשר את מעמיסה עליה את המטען הזה. היא אומרת דברים כדי להוציא תסכולים או אפילו סתם! אין משמעות קיומית לדבריה בשלב זה. העובדה שדבריה כואבים לך מקורה בך, ולא בה. אל תטרי לה טינה כיוון שזה רק יחמיר את המצב ביניכן.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הילדה שלי מעדיפה רק את אבא

אצלי כולם מעדיפים את אמא קטנים כגדולים, ואמא לפעמים רוצה קצת שקט (עד שאבא כבר מגיע הביתה,שהוא יקלח ויאכיל וירדים)
התינוקת לאחרונה דוקא מחבבת אותו יותר מבעבר, כשהוא מגיע הביתה היא צועקת צועקת עד שהוא מרים אותה (ואחרי כמה דקות מושיטה ידים אליי). אתמול היא אפילו התחילה לינוק בדיוק כשאבא הגיע, והיא התחילה לבכות ולצעוק,ונרגעה רק כשהוא הרים אותה. מעניין. (אבל בלילה נרגעת כמעט רק איתי, די מעייף הג'אגלינג בין כולם שצריכים את אמא בדיוק באותה השעה באופן בלעדי)

עלמה (חצי שנה ) לגמרי מעדיפה את אבא! מה זה זה? לא לעניין!

מיכל, באמת? איך זה בא לידי ביטוי?
אצלנו אני מתה שהיא תעדיף קצת את אבא לאיזה שבועיים שלושה (יש לי כזה עומס של עבודה!) אבל זה לא קורה...
טוב, איך זה יקרה אם אבא חוזר ארבעה ימים בשבוע אחרי שהיא הולכת לישון?

ואני איתה כל היום כמעט סוליקו...

זה שערורייה. היא מחייכת אליו הרבה הרבה יותר, לפעמים ממש מרפרפת על הפנים שלו באדישות. מבאס ממש.

שלו = שלי. אני יודעת שזה איפנטילי אבל זה שובר לב.

מעניין. וכשעייפה, או בוכה ודואבת? מה אז?
מבינה את התסכול...

מיכל, היא עוד בגיל ובשלב שהיא לא קולטת אותך בכלל כבן אדם נפרד ממנה. את לא אובייקט שהיא יכולה לאהוב, את חלק מהסובייקט שהוא היא.
את גם משהו קבוע.
אבא זה אובייקט נחמד שמופיע לפעמים. אפשר לאהוב אותו (או לא).
את פשוט חלק מהעולם הקבוע, כמו האוויר, כמו האור.

מסכימה עם יעלי לה ומוסיפה: את מבחינתה עדיין חלק מהגוף שלה.
ממש עוד מעט זה יתבטא בחרדת הנטישה, שנוטה להופיע מגיל 8 חודשים אבל עם תינוקות "מחוברים" זה יכול להופיע כבר בגיל חצי שנה.
בתור הכנה, ממליצה להתחיל במשחקי "קו-קו" קצרים ורבים.
קצרים: לחלקיק שנייה, רבים: המון ביום, מאחורי כל דבר שעולה בדעתך, וגם להחביא אותה - לדוגמא, עוטפים במגבת, מכסים את הפנים שלה ואומרים "איפה ??? קוקו!"
בהדרגה מאריכים את משך הזמן שבו מתחבאים.
המטרה: להרגיל אותה לסמוך על זה שאת חוזרת אחרי שאת נעלמת. שאבא חוזר אחרי שנעלם. שהיא חוזרת אחרי שנעלמת. שהכדור חוזר אחרי שנעלם.