הצבת גבולות והתחנכות עצמית

[משה*]

שלום עליכם.
מאמר שלאחרונה הפצתי בין מכרים זכה להדים חיוביים, וחשבתי שיוכל לענין הורים נוספים כאן באתר.
אשמח לקבל תגובות, ואשמח אם יתפתח דיון.

הצבת גבולות לפעוטות והתחנכות עצמית
משה בר-נס

לא מזמן הגיעה אלי שאלה המשותפת לאמהות ולאבות רבים:
_"בני בן שנתיים, ובאופן טבעי ואופיני לגילו הוא בודק את הגבולות. איך עושים זאת ואיך יוצרים שיתוף פעולה?
למשל, כאשר הוא מצייר על הקירות. הסברתי לו, אם כי הבנתי שהסברים בגיל הזה לא עובדים. הוא לעיתים גם משתולל מתוך כייף ואז גם בועט בי וזורק עלי דברים. הכוונה היא לא רעה, פשוט בהתלהבות נמרצת יוצא ים דברים שפוגעים בי. כאשר אנחנו ברחוב הוא מסרב לתת לי יד, ולכן, למען הבטיחות אני שמה אותו בעגלה או שאני מרימה אותו על הידיים, אם יש חשש שיקפוץ לכביש.
איך בכל זאת ניתן ליצור איתו שיתוף פעולה של נתינת יד, כך שלא ירוץ לאיזורים מסוכנים?"_

קשה להתייחס רק למרכיב או לשאלה אחת צרה, ולהתעלם משפע המגעים והמפגשים האחרים של האם עם בנה. ובכל זאת אנסה, בתשובה ישירה: מתוך מה שתיארת, עלתה לי השאלה הכללית של הקשר ביניכם – האם את באמת תופסת את עצמך כבוגרת, כבעלת סמכות, כזו שאמורה להנחות ולתת לו הדרכה וגבולות? לעיתים הקושי של הילד לקבל גבולות, הנחיה והדרכה קשורה לסוג הקשר שלו עם אותו מבוגר – במקרה הזה את כאמא שלו. לפעמים נוצר קשר כזה, שבאופן כללי הילד לוקח את ההנחיות והאיסורים של אימו רק כהמלצות בלבד. כאילו הוא לא באמת מאמין שאת מתכוונת לזה. ההתנהגות שנצפה תהיה של 'בדיקת גבולות', באמצעותה הוא בודק את מה שעומד מאחורי הגבול, כלומר את הכוונות הממשיות, בפועל, של מי שהציב אותן. עליך לשדר לו שוב ושוב את רצינות כוונותיך, שיהיה ברור לך ולו, שאלו אינן רק המלצות, אלא הכוונה שאת מצפה שיתנהג לפיה. כמובן, שבחלק גדול מהיום הוא משחק כאוות נפשו, ושהוא חש ומרגיש את אהבתך אליו; אבל במקרים מסוימים עליו לנהוג לפי דרישתך ולא לפי החשק שלו. בעלי חיים נוהגים רק לפי החשקים שלהם. אנחנו בני האדם לא עושים רק "מה שבא לי", וכל עוד האדם לא בשל לתת לעצמו הנחיות וסדרים מתוך עצמו, למשל מכיוון שהוא עדיין ילד בן שנתיים, עליו ללמוד לקבל את הסדרים והדרישות מבחוץ, כלומר מהמבוגרים האחראים עליו.

הילדים שלנו מביאים לנו את השיעורים של פיתוח כוח הרצון שלנו, את ההתכוונות והעמידה על שלנו. חינוך ילדים בגיל הרך הוא תמיד קריאה לחינוך עצמי של המבוגר, להתחנכות עצמית.

כמה עצות מעשיות: כאשר אנו פונים לילד, החלק הלא-מודע שלו פתוח אלינו מאד, ותמונות מדברות ללא מודע יותר מאשר מושגים מופשטים, חסרי תמונה. אם אני אומר לילד לא לצייר על הקיר, התמונה שיצרתי בדמיוני והעברתי אל הלא-מודע שלו היא של ציור על הקיר. ה'לא' הוא במקרה זה מופשט, חסר-תמונה, ולא נקלט על-ידי הלא-מודע. על-ידי כך חיזקתי בלא-מודע שלו את תמונת הציור על הקיר. ניתן לצפות שיעשה זאת שוב ושוב, וככל שנעביר מסר זה יותר פעמים אל הלא-מודע שלו, התמונה הפנימית הלא-מודעת של ציור על הקיר תופנם יותר ויותר. את אותה פעולה שרציתי לגנות ולמנוע את חזרתה – דווקא חיזקתי.
הפתרון הוא מאד פשוט, אך דורש יצירתיות.
הכיוון הוא, ושוב מדובר בהתחנכות עצמית, שבמקום לגנות את המעשה במילים של 'לא' ו 'אל', לעשות היפוך בתוכי ולומר לילד מה כן לעשות. לדוגמה: "אנחנו מציירים רק על נייר. הנה נשים ל-XXX נייר על קרש הציור, הנה לך סלסלת הגירים/צבעים, כעת נוכל לצייר". כמובן, יש לנקוט בכל פעולות המנע הנדרשות – לתת לו צבעים רק לאחר שהקרש והנייר מוכנים, לאחר שהוא יושב יפה לשולחן, מוכן ומתכוון לצייר. בבית שלו, רובו ככולו, הסביבה צריכה להיות מתאימה לו, כלומר לא להעמיד אותו בנסיון. אם יש משהו מאד מושך, שאסור לו לשחק/לנגוע בו, אזי עדיף להרחיק ולהסתיר את הדבר ממנו. כך עדיף, מאשר לומר לו כל הזמן: "אל תיגע! זה לא מתאים! היזהר שזה לא יפול".
דוגמה נוספת: כאשר הילד מתרוצץ במדרכה בחוסר זהירות, רצוי לומר באופן חיובי: "כעת עלינו ללכת לאט". או עדיף לומר משהו עם קצת דמיון וגם הומור: "כעת אנחנו צבים, הולכים לאט לאט". במצבים כאלה עלינו תמיד לתת כיוון לילד אודות מה אנחנו כן מצפים שיעשה, וזה דורש הרבה אקטיביות פנימית ודמיון יצירתי. הילד הוא ישות של רצון ועשיה; במקום לעצור ולבלום אותו צריך לנתב את העשיה להתנהגות הולמת, לעשיה מועילה. את זאת נוכל לעשות על-ידי פיתוח הדמיון שלנו, על-ידי תמונות מהדמיון שלנו שנמסור לו ושיפעלו ויכוונו אותו.
גם כאשר אנו מכוונים או מגבילים את הילד, אם בגלל כללי בטיחות או מסיבה אחרת, חשוב שאנחנו נהיה שלווים, במצב רוח טוב, ושהוא יקלוט דרך הדיבור שלנו את אהדתנו אליו. זהו שוב אתגר להתחנכות עצמית, כי האווירה הטובה שלנו איננה מובנת מאליה. טוב להבין שלפעמים מה שיכול לעזור איננו עוד עצה מה לעשות עם הילד, או מה להגיד לילד, כי נניח שכבר ידוע, במקרה מסוים, מה נכון וטוב לו ולהורה; מה שנותר הוא רק האיך, ובאיזו אווירה נעשה מה שנעשה ונאמר מה שנאמר. לפעמים האווירה הטובה אפקטיבית יותר מכל עצה של מה לעשות ומה להגיד. בתוך אווירה שלווה, מתוך רוגע ופתיחות, תוך כדי הקשבה לילד ולסיטואציה, יכולה להגיע תובנה מה לעשות או להגיד.

ארוכה הדרך של ההתחנכות ההורית, אך גם מלאת יופי ומשמעות. באתגר אליו התיחסנו במאמר זה, ההורה נדרש לפיתוח הוליסטי של שלושת כוחות הנפש: הרצון, ההלך הריגשי, וכוחות הדמיון. נוכל לצפות שככל ששלושת אלו מפותחים ובאיזון בינהם, ההתנהלות עם הפעוטים תהיה נינוחה יותר. ואילו בינתיים - יש לנו מה ללמוד ולהתחנך.

מקווה שאתם, ההורים המתמודדים עם זאטוטכם, תמצאו טעם בדברים אלה.
הכותב הוא גנן בגישת ולדורף (חנוך אנתרופוסופי), מעביר חוגי הורים, יעוץ חנוכי לגיל הרך, ותיראפיה בתמציות פרחים.
תגובות ושאלות ניתן להעביר: [email protected]

[אילה_בשדה_הדגן*]

תודה רבה על השיתוף במאמר.

[גם_אמא_של_אורי*]

תודה.זה בא לי בדיוק בזמן והזכיר לי דברים בסיסיים שחשוב לי לזכור

[אילה_בשדה_הדגן*]

כוח הדימיון:
שמתי לב לכך שאני , בתור בחורה מבורדקת עד אין סוף , כש אני לוקחת את עצמי בידים ומתחילה לסדר אני חושבת לעצמי :'עכשיו אני כמו חברתי מ' , או כמו חברתי נ' ,לפעמים חברות אחרות 'עוזרות'.לפעמים אני נצמדת לפליי לידי '
כי אני מעצמי , אין לי את זה בסדר.
בניקיון כן יש לי דימוי של עצמי מנקה , בעיקר בתקופה שעבדתי מחוץ לבית .אני מנקה יפה וטוב, מים וסבון זה ממש התחביב שלי.

אוירה של פתיחות זה משהו שאני פחות הבנתי /פחות מחוברת אליו.פתיחות זה אומר קבלת כל סוג של התנהגות.
מצד אחד זה נכון והרמוני ונעים .
מצד שני ,אני לא רואה איך זה מתקיים.יש התנהגיות פוגעות שאני לא מתכוונת להתיחס אליהן בפתיחות וגם לא לשניה.

למשל , אתמול ראיתי חלק של סרט (איזה באסה , הדיוידי היה דפוק)אביב ,קיץ ,סתיו וחורף.סרט מקסים.
בסרט יש סצנה שילד קושר חוט ל3 בעלי חיים ומחבר את החוט לאבן .
הנזיר מסתכל עליו ובוחר אבן כבדה תוך כדי כך.
רק בלילה ,תוך כדי שהילד ישן ,הנזיר קושר לילד את האבן לגוף.
בבוקר הוא שולח אותו לשחרר את בעלי החיים. שניים מהם כבר מתים.

[משה*]

אילה
אוירה של פתיחות זה משהו שאני פחות הבנתי.
פתיחות במובן של ההיפך מסגירות.
כולנו מכירים מצבים ריגשיים שבו אני כעוס/עצבני/לחוץ וקרובי משפחה דומים. במצב זה ההתיחסות שלי לילד והתגובות שלי אליו מושפעות יותר ממצבי הריגשי ופחות מהתיחסות ענינית ופתוחה למה שילדי עושה או מבקש. מתוך מקום פנימי רגוע ואוהב אני עדיין מכוון ומציב גבולות, שומר שילדתי לא תקפוץ לכביש, תצייר רק על הדף, תנקה אחריה לאחר שלכלכה, וכו' וכו'.
השקט הפנימי והפתיחות רק מאפשרים התיחסות יותר ענינית, שבו הילד ירגיש אהוד ולא שיורים בו חיצים. ממקום כזה כל אחד יציב גבולות או יתן הכוונה איך שנראה לו לטובת הילד והסיטואציה, ופחות ממקום אמוציונאלי או מוצף.

לגבי הסרט - האם סיימת לספר? ותחברי אותו לדיון?

[שלומית*]

שלום משה,
תודה על הדף הזה. הנושא כל כך נוגע לי כעת, ואני מתחברת לרוח דבריך, וגם מנסה ליישם. אולי תוכל לתת דוגמאות למצבים נוספים?
הפעוט שלי אכן מתנסה כעת בכל הדברים שציינת (ואני גם רואה את זה כמוך - כהזדמנות שלי לגדול ולחזק את החיבור אל הרצון שלי), אבל עיקר הקושי הוא בהתנהגות אלימה - החל מצעקות וזריקת חפצים, דרך מכות, משיכה בשיער, נשיכות (לנו ולילדים אחרים) וכלה באלימות כלפי אחותו התינוקת. כל כך הייתי רוצה להמנע מלומר 'לא' ו'אל'. אבל אני לא יודעת איך להעביר מסר ברור בלי להגיד "אנחנו לא מרביצים", "אנחנו לא זורקים חפצים" וכדומה. אני יכולה לומר לו לפעמים "בוא נזרוק כדור/כרית" כשהוא מתחיל לזרוק חפצים, אבל זה לא בדיוק מבהיר לו לא לזרוק חפצים אחרים בזמן אחר...
אשמח לתובנות - גם מהורים אחרים
שבת שלום

[אילה_בשדה_הדגן*]

הקטע מהסרט מדגים שהתנהגות פוגעת עלולה לעלות במיחר כבד , אלא אם מפסיקים אותה מידית.
אומנם מותו של דגיג ומות של נחש וכמה שעות עינוי לצפרדע הם לא מחיר נוראי ,בעיניי אנשים מסוימים , לי זה נראה מיותר.מיותר מאוד.

============
עם כל כמה שאני די צועקת על הילדים בזמן האחרון , אני מנסה גם להתנצל.על זה שצעקתי , לרוב אני חושבת שהבקשה היתה הגיונית .
אחר כך שיושבים באוירה נינוחה , מתחבקים ומתלטפים ,אני מחזירה את הנושא :למשל , היום הבת נדחפה לבן .
אם אמא נותנת לעומריקי משימה מי עושה את המשימה?(לטאטא את המדרגות,אפשר לחשוב ..)

• XX

ואם אמא נותנת לך משימה ,מי עושה אותה?

• YY.

כל הכבוד !
אני מסבירה גם למה אני נלחצת כשהיא נדחפת לו :כי אני מפרשת את זה שכל תוכנית שלי בסופו של דבר בשלב הביצוע נהיית למלחמת עולמות , לסיעור מוחות ,לעוד זמן מיותר שבו אני עומדת על הרגליים וזה מיותר לי לגמרי !
אני מוצפת בעבודות ומשימות , יש לנו המון דברים שאנחנו רוצים לעסוק בהם(חוגים , לימודים ואחזקת הבית) וככה כבר נגמר לי הכוח.
אם אני כל הזמן אתגמש ואאפשר , אני פשוט כבר לא אזכור מי אני ומה רציתי.

=============
שלומית , ממליצה בחום על הדף : איך מסתדרים עם שני ילדים.
וגם כמו שמשה כתב , אם אני מפרשת נכון : ללמד איך כן להתיחס לתינוקת .
ממש להמנע מלהכנס לבור הזה של מה אסור.
למשל ,להזכיר שהתינוקת מאוד עדינה , שהיא שמחה שמלטפים אותה בעדינות כשהיא מתעוררת /ערה , שהיא תשמח לשמוע את אחיה הגדול מדבר איתה ומספר לה סיפורים /שר לה ועושה הצגות ,וכ'
ובכלל , לדבר הרבה על זה שאוהבים מאוד את כולם אצלנו , שמותר וטוב לדבר על מה שקשה ואם יש איזה כעס ועצב.

[טל*]

שלומית,
רציתי לשאול כמה שאלות. בן כמה בנך? תנסי להתבונן ולחקור את ההתנהגויות האלה. מתי התחיל? מתי בא לידי ביטוי? האם בהקשר של רעב או עייפות? אולי יש לו צורך בפעילות פיסית, צורך בשהות בחוץ? האם הוא חשוף למשחקי מחשב וטלוויזיה? האם אוכל הרבה מתוק?
יש גם את הענין של הפניות הפנימית שלך. האם יש לו צורך בתשומת-לב והתיחסות , ובגלל זה מתנהג כך?
אני מכוונת לא אל איך להגיב, אלא איך להבין אותו, להכיר מהם הצרכים שלו, ואיך לעזור לו להיות יותר מסופק ומרוצה, וכך התנהגותו אולי תשתנה.
בהצלחה

[משה*]

שלומית
אני שמח שגם את רואה כי זו לא רק ההתנהגות של בנך שרוצים "להכחיד", אלא הזדמנות שלך ללמוד ולהשתנות.

אבל עיקר הקושי הוא בהתנהגות אלימה - החל מצעקות וזריקת חפצים, דרך מכות, משיכה בשיער, נשיכות (לנו ולילדים אחרים) וכלה באלימות כלפי אחותו התינוקת
לפי מה שאת מתארת המצב מאד אקוטי, זועק לשמים, ודורש הרבה יותר ממה שכתבתי בפתיח (במאמר).
הענין, לדעתי, הוא איך להבין את בנך יותר. וגם איך לתת לו הרגשה שמבינים אותו. אני מבין שהוא במצוקה גדולה. השינוי שאני מבין שנדרש הוא במקום לראות בו את מקור ההצקות (לאחותו, לך, לעצמו) לראות אותו יותר כ"קורבן של נסיבות". במקום לחפש איך לכבות שריפות, צריך לשאול איך למנוע מן השריפות לקרות? במקום איך להעמיד לו גבולות, איך לשנות את התנהגותו המציקה; ללכת לכוון של לחפש להבין את המצוקה שהוא מבטא. טיפול מקומי כאשר הוא מתנהג כך לא יעזור, צריך התיחסות אמפטית ויותר רחבה ועמוקה. בכוון שנשאל ע"י טל מעלי: ממתי זה התחיל? מה כואב לו? קנאת אחים? מתי התנהגותו יותר טובה? מה בעצם חסר לו?
קורה שעצם העיסוק הפנימי בו, בשאלות מעין אלו יכול לשנות את היחס אליו. אם במשך היום הוא חווה מאיתנו הרבה כעסים, הגבלות, גערות, האשמות ושאר התיחסויות מהמשפחה הזו - זה רק מגביר את המצוקה שלו. אם ברגעים שקטים, למשל אחרי שכבר הלך לישון, ניתן לחשוב עליו באופן חיובי, זה ישפיע עליו למחרת.

הצעה לתרגיל קונקרטי: כל ערב, במשך 5 דקות, להעלות בעיני רוחך, מצבים של בנך שמעוררים בך הרגשה חיובית, תחושת הודיה. אם אין מצבים מהיום, אז מלפני שבוע, חודש, או שנה. להיזכר בתכונות חיוביות שאת רואה בו. מה שחשוה הוא לא להיזכר בתכונות שאחרים חושבים שהן ראויות להערכה, אלא כאלה שאת עצמך מרגישה או רואה שהן חיוביות בעיניך. ככל שתוכלי ברגעי שקט כאלה ממש להרגיש תודה על קיומו, או להתמלא ברגש של תודה על הקשר שלכם, או תודה על התכונות הנפלאות שיש לו, או על סיטואציות נעימות שהיו לכם או כדומה - כך תוכלי לראות מי הוא באמת. כך תוכלי להיזכר בצדדים שהתנהגותו הסוערת והאלימה מסתירה. כך יתרפא הקשר שלכם, והוא ירגיש פחות במצוקה.
ביום שיהיה שינוי לטובה, ולו קטן, בערב, עליך להתמלא ברגש תודה על מה שקרה. התודה החדשה תמלא את ליבך באופטימיות ותקוה, ובאמון בו ובקשר שלכם. אלה שוב ישפיעו לטובה, והוא ירגיש פחות במצוקה. התוצאה הצפויה היא המשך ההשתפרות בהתנהגותו.
הקושי הוא בהתחלה, בהיכרות עם התרגיל הזה. וכמובן בהתמדה וברצינות הנדרשת.
שלומית, האם כלי כזה של "דמיון מודרך" יכול בכלל לשמש אותך?
אנא שתפי אותנו.
תודה, משה
זה מה שקיבלתי:
< הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו, ובכל זאת מתחדש מרגע לרגע?>

[משה*]

אילה,
_ממש להמנע מלהכנס לבור הזה של מה אסור.
למשל ,להזכיר שהתינוקת מאוד עדינה , שהיא שמחה שמלטפים אותה בעדינות כשהיא מתעוררת /ערה , שהיא תשמח לשמוע את אחיה הגדול מדבר איתה ומספר לה סיפורים /שר לה ועושה הצגות ,וכ'_
נכון, אילה, בדיוק לזה התכוונתי! האח הגדול צריך שיכוונו אותו באופן חיובי ואוהד, במקום גערות והתיחסות שלילית להתנהגות לא ראויה.

[שלומית*]

אילה, טל ומשה - תודה.
כל מה שכתבתם מדבר אליי. אבל לפני שאענה על שאלותיכם, הבהרה: נתתי דוגמאות למגוון התנהגויות של בני, אבל אין זה אומר שכך הוא רוב היום. במשך רוב היום נעים לנו יחד, וישנה אהבה עצומה בינינו וגם בינו לבין אחותו. כך שמן הסתם, אין לי קושי להעלות בעיני רוחי מצבים של הרגשה חיובית ותחושת הודיה, שנוכחים שניהם ביומיום שלנו.
אני בהחלט מתחברת לדבריך , משה:
במקום לראות בו את מקור ההצקות (לאחותו, לך, לעצמו) לראות אותו יותר כ"קורבן של נסיבות".
אם כן, מהן הנסיבות? הוא בן שנתיים וחצי. לפני חצי שנה נולדה אחותו התינוקת, וזמן קצר לאחר מכן עברנו דירה, והוא גם התחיל ללכת לגן. למרות שהוא שמח מאד בבית החדש ומאושר מהגן, ברור שמדובר בצירוף אירועים לא פשוטים. כל התופעות שתיארתי החלו עם לידת אחותו. אז אני מניחה שבהחלט ישנו קשר לקנאת אחים.
השאלה היא, איך עושים את זה:

במקום לחפש איך לכבות שריפות, צריך לשאול איך למנוע מן השריפות לקרות? במקום איך להעמיד לו גבולות, איך לשנות את התנהגותו המציקה; ללכת לכוון של לחפש להבין את המצוקה שהוא מבטא. טיפול מקומי כאשר הוא מתנהג כך לא יעזור, צריך התיחסות אמפטית ויותר רחבה ועמוקה

ובעיקר, איך יחד עם היותי מבינה את מצוקתו אני יכולה להעביר לו מסר של מה עושים ומה לא עושים?

[שלומית*]

ראיתי שלא התייחסתי לחלק משאלותיה של טל:
אנחנו נמצאים רוב היום בחוץ. יותר מזה, המעבר בין פנים לחוץ תלוי, כמעט תמיד, ברצון שלו.
אין מחשב וטלויזיה ואין מתוקים. מה כן - ישנו קשר לעייפות - בזמן עייפות התופעות מחמירות ותכופות יותר. אבל הן לא נוצרות בגלל העייפות.

נקודה שכן יכולה להיות רלוונטית היא תשומת הלב. לא שחסרה תשומת לב, כי מהרגע שהוא חוזר מהגן (13:00) ועד שהוא הולך לישון אני רק פנויה אליו ואל אחותו. אבל ההתנהגות התוקפנית לרוב מגיעה כשהיא זקוקה ליותר תשומת לב (בעיקר כשהיא יונקת).
מלבד זה, אנחנו נמצאים די הרבה בחברת אמהות וילדים אחרים, ואז הוא ממש לא מבקש את תשומת הלב שלי, ובכל זאת מרביץ לילדים אחרים (או נושך או מושך בשיער). אותו הדבר קורה גם בגן.

[טל*]

שלום שלומית
אני מבינה מתגובתך שביטויי המצוקה קשורים לאחותו הקטנה. חשבתי על כמה דברים שיאפשרו לך להיות אתו יותר. למשל זמנים שאת נמצאת אתו לבד רק את והוא, או אם אפשר להעזר בסבתא או בחברה או בעזרה שתהיה עם התינוקת יחד אתכם אבל מפנה אותך להיות יותר אתו. זה יכול להיות גם לתקופה קצרה עד יעבור זעם, או עד יקטן.

[אילה_בשדה_הדגן*]

מסכימה עם טל , חשוב מאוד לארגן עזרה של עוד מבוגר שיכול לתת לו תשומת לב ולהיות איתו.
באמת שזה עינין של שלב , העינין הוא לעבור את השלב ולא להתקבע בו.
אם הוא מתנהג ככה בגן זה מקבע אותו במקום הזה , כי הילדים האחרים מתיחסים אליו כאל נושך ומושך.
אני הייתי מונעת ממנו כל סיכוי להגיע למצב של נושך ומושך ע"י הצמדות מאוד קרובה אליו ותצפית שהוא יודע שהיא קיימת עליו כל הזמן.נכון שזה נשמע בולשיביקי , אבל זה רק כדי 'להעביר אותו את השלב' , לא לנצח.
מטרת התצפית הזו היא גם לגשת אליו באותו רגע שבו נראה שהוא עומד להתפוצץ ,ולפרק אותו מהמטען העודף ע"י חיבוק ושיחה וכ'

וחוץ מזה , את עכשיו עם תינוקת , את לא יכולה לעמוד בקצב שלו , לכן יש מקום להעסיק מישהו/י לצורך התפקיד הזה ולסכם איתה עמדות לגבי אופן התיקשורת עם הילד .

[פלוני*]

אצלנו יש מצב דומה
אני הבנתי שעל ידי הסחת דעתו בצורה יצירתית אפשר למנוע או לנתב את ההתנהגות האלימה
אך כשיש פגיעה (באחות ) איך מגיבים?
יש שטוענים שצריך להגביל תנועתו- אם לשים בחדר השינה או חיבוק דוב
אני לא מסכימה...
כן צריך לכעוס אך לא ממקום שיוצא מעצמך- מתפרק
אלא מחווה ברורה של גבול
ואז ... הוא צוחק ומצחקק ( מאז שהיה קטן)
עכשיו כמעט בן 3 ואחותו 6 חוד
זה מאוד קשה לא להתפוצץ מכעס כשהוא פוגע בה
מה עושים

[פלוני*]

לא לצאת מעצמי (כלומר לכעוס בלי שליטה ) זוהי ההתחנכות העצמית שלי

[דדיצ'ה_והללוש*]

אצלנו המצב היה גם כן קצת מתוח אך לשמחתי זה הולך ומשתנה, הגדולה תיכף בת שלוש ואחותה בת שנה ושלוש.
מה שמחזק את עינין השלביות.
הכעס של הגדולה מוצא פורקן בשעות הבוקר- הקימה או בשעות קריטיות של עייפות רעב וכו', בשאר היום זה יכול להיות גן עדן
מה לא עזר-
דיבורים ותוכחות
לדבר בהיגיון
מכה על היד ל"הראות שזה כואב"
מה עזר לנו-
כשאני ממש רגועה ואני איתן או לאו דוקא אלא נוכחת רגועה
שמחה ועוד שמחה ועוד שמחה
מתח עם הבן זוג מיד משפיע אז פשוט להימנע מלהרים קול בנוכחותן
לתת רגע או קצת יותר לסיטואציה ופשוט לראות איך זה נפתר מעצמו
דיבורים אסוצייטיביים וציוריים כמו דיבורים על הלב הרחב והמוזהב, על נדיבות של הלב וכו' זה קצת לוקח את תשומת הלב ומרתק אותה
לתת לפרוק לעיתים בצורת בכי
להודות ולבקש בסוף יום גם כשאין לכאורה על מה והכל נראה שחור.

[משה*]

_זה מאוד קשה לא להתפוצץ מכעס כשהוא פוגע בה
מה עושים?_
זה באמת יכול להיות קשה. הכי הרבה - תתפוצצי מכעס.
אבל מניעית שריפות היא אלפי מונים יותר אפקטיבית מכיבוי שריפות. חבל לבזבז אנרגיה על איך להגיב לאחר שהוא פוגע, צריך להשקיע במניעה, בכך שלא יפגע באחותו. בזמנים סוערים זה יכול להיות הפרדה פיסית בינהם, עם אמירה תקיפה לגדול שכעת לא ניתן להשאיר אותו עם הקטנה. אבל יותר חשוב, זה לחשוב על הצרכים שלו ולהתיחס אליהם. אם זו קנאה באחותו, אז לתת גם לו חום ותשומת-לב מיוחדת.

אילה
מסכימה עם טל , חשוב מאוד לארגן עזרה של עוד מבוגר שיכול לתת לו תשומת לב ולהיות איתו.
אני הבנתי מטל משהו אחר. שהעזרה שתגיע תהיה עם הקטנה, כדי שאמא תהיה עם הגדול. אותה אמא שבמשך שנים היתה רק איתו, זו שפתאום נלקחה ע"י הפולשת הצעירה והבכינית, והדורשנית הזו "שלא מפסיקה לצרוח ולקבל את כל האמפטיה והחום שהיו שלי עד שהיא הגיעה. זו שהדיחה אותי מן הנסיכות הקסומה והיחידנית שלי. ואתם מצפים שלא אכעס עליה, שאוהב אותה, שאתחשב בכם עוד ועוד". את המטענים הרגשיים נגד אח או אחות יכולים לסחוב אפילו לתוך הבגרות. אז אם אפשר, אפילו אם זה לאט ובהדרגה, לחשוב ולהתיחס גם לצרכים הלא מסופקים שלו. כדי שלא יסחוב מטענים איתו.
אני חוזר: לשנות את הראיה. במקום לראות אותו כמציק, לראות את המצוקה שלו. לחוש את המסכנות, את חוסר האונים שלו מול החשק העולה בו המכוון להזיק לה. "כולנו זקוקים לחסד/ כולנו זקוקים למגע/..." (נתן זך)

חיבוק דוב הוא לא חיבוק זאבי רע. חיבוק דוב הוא נעים, הוא נותן לילד להרגיש את הגבול שלו, את פני השטח של הגוף שלו, את העור שלו. זה נעשה תמיד באוירה טובה, לא מענישה או כועסת. אני הייתי הופך את זה למשחק. נותן לילד לחפש ולמצוא דרך לצאת מן החיבוק. באופן זה נוצר גם חיכוך ביני לבין הילד. חיכוך שהוא יוצר כשהוא מנסה לצאת. החיכוך הוא חלק מה"תראפיה", חלק מההרגעה שלו. הייתי מכוון מתי אני מאפשר לו להצליח לצאת מן החיבוק, כדי שיהיה מבסוט. ובד"כ מתחיל חיבוק נוסף. הרבה פעמים הילד עצמו רוצה להמשיך לעוד חיבוק.
גם החיבוק דוב הוא סוג של התיחסות, תשומת-לב, חום ומגע. אז למה לא?
אם הוא צוחק - זה רע? אומרים שהצחוק יפה לבריאות.

[מיכלול_ה*]

אצלנו מה שהצליח לרוב לעבוד כדי למנוע אלימות מצד הגדולה זה כשאני רואה שהיא במצב רוח להציק לו לקחת אותה מייד ולהציע להיכן ממנה מאפים (כל פעם המצאנו משהו אחר, פיצה, לחם עוגות וכו') ואז אנחנו מדמיינות שאנחנו שופכות עליה את כל החומרים הדרושים להכנת המאפה ואז אני לשה אותה ומערבבת אותה. היא מאוד נהנית מהמגע הזה. ובינתיים היא שכחה את האגרסיות שרצתה להוציא אל האח החדש.