הרהורים על החיים ועל המוות

[אהבת_עולם*]

שירים על מוות:

שיר של רחל (אני כותבת מזיכרון, מקווה שמדייקת):

מֵתָי

הם בלבד נותרו לי
רק בהם בלבד
לא ינעץ המוות
סכינו החד |

במפנה הדרך
בערוב היום
יקיפוני חרש
ילווני דום |

ברית אמת היא לנו
קשר לא נפרד:
רק אשר אבד לי
קנייני לעד |

*********

שיר שאני כתבתי (מזמן מזמן, בערך בגיל 20):

לעת ערבּית

לעת ערְבּית אשַח אל הֶעפר
אטמין פניי במתֶק רגבים
סחופַת-שנים אהיה ועייפה
אבוא אל מנוחת הלא-שבים |

לעת ערבית אני אלך מכאן
מי עד כי כל שנותיי אינן לשווא?
מה מֶני ייוותר בנצח זמן
ומי יישא עוד שמי על דל-שפתיו? |

[לילה_טוב*]

_הדחף לצמוח טמון בו, הוא בטבע שלו.
ככה לדעתי גם אנחנו_
יפהפה.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

אז גם אני משאירה פה שיר,
נדמה לי שכבר השארתי אותו בדף אחר.

תמיד אני חושבת על מיתה.
אף אחד לא אוהב אותי |
ולוואי והייתי איקונין
והכל בי מחוק.
אודם שקיעה יצבע כחלום את עיניי הלאות מבכי.
לא אדע לאן אלך אלא בכל מקום אלך|
שאתה לי מקלט בסתר.
איך אהבתי לגדול ולפרוח על ליבך התכול
רק דרכים רכות הנחתי
סביב ביתך|
ה-פו-עם.

אלזה לסקלר שילר

מצטערת אם יש טעויות, ככה אני זוכרת אותו (חשבתי פעם ליצור ריקוד על פי השיר הזה ולכן זוכרת)

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

_אני רוצה להבהיר שאני לא חשה פחד מהמוות עצמו, מלהיות מתה. הפחד שלי הוא מהלפני, הידיעה שאני עומדת לקראת הסוף, מהסבל הרגשי או הפיזי שאני עשויה לחוות, מלחוות את הכליון של הגוף שלי, פרידה מהילדים שלי ובעלי...
כמובן שכל אילו הם רק ספוקלציות כי מי יודע באיזו דרך אני אעזוב את העולם הזה? אולי זה יהיה מוות פתאומי?_

אז אם אני חושבת על זה קצת, גם בי יכול לעלות פחד מכאב אם פיסי ואם נפשי - אבל למה לעסוק בספקולציות האלה?
אני חושבת שאני מדחיקה מחשבות כאלה. זה רע? אולי עדיף להתעסק בזה ולהכין את עצמך?


והיא ענתה לי "איך אני אגיד לך את זה... לא, אני לא רוצה שתבואי. אני רוצה שתזכרי אותי איך שהייתי, מלאת חיים ולא איך שאני הולכת להיות..."
זה וכל מה שכתבת בפוסט הזה על תגובתה של אמך, הולך איתי. בא לי לחבק את אמא שלך.
הצורך לגונן עליכם..
אני שואלת את עצמי, מה הייתי מעדיפה לגונן על ילדיי או לקבל מהם יד כשאני עוברת מכאן.
נראה לי נחמד ומחמם ללכת מפה כשיש יד חמה להרגיש אם כי אולי לא הכרחי , זה אולי קצת כמו ללכת לישון .

[עלמה_אליעז*]

המוות פחות מפחיד כשחיים בהרגשה של משמעות.
אני לא חושבת שהמוות מייצר משמעות כשלעצמו, לחיים יש משמעות, המוות אולי מדגיש אותה.
בדרך כלל פחד מכל סוג מגביל אותנו ומחליש אותנו ומקטין אותנו וגורם לנו לברוח מהמשמעויות, ממה שקורה. מהכאן ועכשיו. ממה באמת מפריע ומה עושים עם זה.
ולברוח ממה שקורה, לא להתמודד, יוצר מין מועקה, ואנחנו חיים בה, במין מוות בחיים.

ולפעמים אנחנו מפחדים מהמוות כי אנחנו מרגישים שהכל לא בסדר ואיך זה יכול להיות שזה כל מה שיש. במקום לחשוב מה עושים עם זה ואיך לשנות את מה שלא טוב לנו אנחנו נתקעים בלא לקבל את מה שיש כמו שהוא, בלחכות שזה איכשהו יתברר כשונה ממה שחשבנו. חוסר אונים.

כשאני מרגישה שאני מתמודדת עם החיים וחיה אותם באמת, אז אין לי זמן לפחד. ואם אני חושבת על המוות אני יודעת שאני רוצה לחיות כמה שאפשר ולחיות את החיים בצורה מלאה כמה שיותר.
יש לי ילדה ואני מחוייבת להתאמץ כמה שאני יכולה להיות פה בשבילה אבל אני לא בדיוק פוחדת.

וגם כשאני חושבת על מוות של אחרים, איכשהו יותר קל לי לקבל מוות של אנשים אם הם היו מאושרים בחייהם והגשימו את עצמם.

[עדינה_ניפו*]

_אז אם אני חושבת על זה קצת, גם בי יכול לעלות פחד מכאב אם פיסי ואם נפשי - אבל למה לעסוק בספקולציות האלה?
אני חושבת שאני מדחיקה מחשבות כאלה. זה רע? אולי עדיף להתעסק בזה ולהכין את עצמך?_
אני לא רוצה בהכרח להתעסק בספקולציות האילו אבל בתקופת החרדות שלי הרגשתי שאין לי על זה שליטה.
זאת היתה אובססיה איומה והיא העסיקה אותי 24 שעות ביממה עד כדי כך שהיו ימים שלא הצלחתי לתפקד כמעט.
הפחד שלט בי לגמרי ושיתק אותי טוטאלית. בשלב מסוים בעלי כבר ממש דאג לי וניסה לשכנע אותי ללכת לקבל עזרה מקצועית ואולי לקחת כדורים אם צריך...
לשמחתי אני חושבת שהתקף הפחד הזה כבר מאחורי (כבר שבועיים שאני מרגישה יציבה ומתפקדת כרגיל) אבל הוא היה ארוך, כ 3 חודשים תמימים.
וקשה לי לקבל את התקופה הזאת כדבר שפשוט היה וחלף ואני חוזרת לחיות את חיי כמו שהיו קודם (על אף שלזה התפללתי כמעט כל רגע של כל יום באותה תקופה).
אני מרגישה שלפחד האיום הזה שהרגשתי היתה משמעות חזקה, היא באה לעורר אותי, להאיר לי מקומות מודחקים ונסתרים.
יש קול בתוכי שצועק כל הזמן ממש ללא הפסקה "תסתכלי על המוות בעיניים" ואני לא יכולה ולא רוצה להתעלם מזה.
יכול להיות שזאת עדיין אובססיה ועכשיו שהחרדה הגדולה נמוגה לה אני אט אט אחליק לי חזרה אל תוך השיגרה שלי ואולי מזה אני גם מפחדת ובגלל זה לא מרפה מהעניין.
כי כמה שייחלתי לא להרגיש יותר את החרדה בוא בזמן כאשר היא היתה נעלמת הייתי מתמלאת גם באיזו ריקנות עצובה.
החרדה שמרה אותי במצב של עירנות מתמדת בחיפוש ושיחה כל היום עם אלוהים.
אז, אני לא יודעת להגיד מה נכון או לא נכון רק יודעת שיש כאן משהו בשבילי להסתכל עליו בנתיים.

[עדינה_ניפו*]

_האם אני זקוקה לחיי נצח (גלגולים, עולם הבא וכו') כדי להעניק להם משמעות? אני לא מוצאת את הקשר בין הדברים.

גם אני לא מוצאת קשר, ובכל זאת מאמינה שהחיים הם יותר מאשר הסיבוב הזה, שיש נשמה נצחית מעבר לגוף הזה.
לא בגלל שאחרת אין לחיים משמעות.
פשוט יש להם משמעות יותר רחבה._
ניסחת את זה כל כך מדויק. תודה.

[עדינה_ניפו*]

אגב נקודות,

אני חושבת שאני מדחיקה מחשבות כאלה. זה רע? אולי עדיף להתעסק בזה ולהכין את עצמך?
אני לא חושבת שאני יכולה להכין את עצמי, למרות שבעת החרדה זה אכן מה שהמח שלי מנסה לעשות על אף הפצרותיי אליו שזה לא יעזור או שזאת לא הדרך .
אני הרי לא יכולה לדעת איך אני אמות ומתי אז המחשבה על זה והניסיון להתכונן לזה הם לגמרי עקרים, ביזבוז זמן טוטאלי.
אבל לראות את המוות כמציאות, להתבונן במוות, לשים לב למיתות הקטנות, להבין שאני מתה לעצמי כל רגע מחדש, לראות פרח נובל ולהבין שאין הבדל ביני לבין הפרח הזה... כל אילו הם דברים שאני יותר מודעת אליהם ממה שהייתי פעם.
הם תופסים כרגע את רב המקום בפריים שלי (וזה נראה לי טבעי בחוויה הזאת שאמא שלי עומדת למות).

[רתם*]

נכון שאין לדעת מתי ואיך תמותי אבל לפעמים זה די ברור, למשל במצב של מחלה סופנית ואז אפשר לנסות ולעשות את הדברים כפי שהם נראים לך. מאד מרגישה גם שזה קצת כמו ללכת לישון וכמו שאנו מרדימים את ילדינו ומלווים אותם לפני השינה, נותנים יד, מספרים סיפור ומחבקים, יש ללוות מי שהולך אל מותו.

[סגו_לה*]

חוויתי סוג של נגיעה קרוב למוות וכתבתי עליה בדף כמעט מוות בעריסה או היה או לא היה

[אורית*]

אישה אחת שהיכרתי טוב נפטרה לפני שנה , בבית. ליד המיטה , שעליה היא ילדה את הילדים שלה.
יצא לי לשוחח איתה הרבה בשנותיה האחרונות : על הלידות שלה , על התינוקות שלה: שרבים מהם נפטרו בגיל צעיר ,
את חלקם היא קברה בחצר הבית.
נראה לי שפעם , המוות היה קרוב יותר , ונפוץ יותר. למרות שהוא לא היה מובן יותר או מפחיד פחות.
הוא היה פחות מודחק .(היום רוב האנשים לא פגשו אפילו מוות של חיה.)
אני בטוחה שהייתה לזה השפעה על איך שאנשים חיו. לא יודעת בדיוק במה.

[מתחדשת*]

ראיתי השבוע כמעט בבת אחת את כל העונה הראשונה של הכל דבש ואת הפרק הראשון של העונה החדשה
זו סדרה שממש מדברת על החיים ועל המוות, הרבה מוות.
לראות את העונה הראשונה בידיעה שגם פולי וגם שוש מתו ממש איך שגמרו לצלם את זה... זה ממש מדהים.

[עדינה_ניפו*]

כן, אני מאד רוצה לראות את הסדרה הזאת אבל אין לנו טלויזיה והמחשב שלנו השבית את הקול שלו, צריך תיקון

[מאמינה_בשפע*]

מציעה לך וממליצה מאד על לקרוא את הספר " להביט בשמש " של ארווין יאלום , ספר קריא וחכם .
( השם הוא מתוך ציטטה של איזה פילוסוף או מישהו , שאנו מתקשים להסתכל ישירות בשני נושאים , בשמש ובמוות ...)

[עינת_ש*]

אני לא בטוחה שאני בדף הנכון. השכן שלנו, איש מקסים, שקט וענו, נפטר בפתאומיות היום בערב מדום לב, בגיל 41.
הוא התווכח בטלפון עם הקבלן שבונה להם ממ"ד, ולפתע התמוטט. הבן הגדול שלו, בן 10, יצא להזעיק עזרה, אשתו התקשרה לאמבולנס.
בוצעו בו נסיונות החייאה ממושכים של למעלה ושעה וחצי, אך לבסוף קבעו את מותו. כולנו בהלם, אדם מקסים, זוג מקסים, פשוט לא להאמין.
הוא הותיר אחריו אשה ושלושה ילדים, הורים ואחים. לא נתפס. איזה חיים.

[אילת*]

עינת, אני קוראת את מה שכתבת,
מהרהרת בלבי על המשפחה הזו, שחיה את חייה הכה טבעיים,
ועכשיו עומדת המומה.
אני מאחלת להם כוח להמשיך את חייהם בטוב, אחרי שיעבור הזמן המתאים........
על זה יש רק לאמר- 'נפלאות דרכי השם.........'
ומתוך כך גם- 'אשרי המאמין'.

[טליה*]

מרגש מילים שנכתבות לפני 15 שנה, בשמת זכרנוך לברכה, תודה רבה על כל המילים המדוייקות שרשמת ועל כל מי שהיית עבור כולנו.

[יעלי*]

[פלונית_אלמונית*]

מצמרר, ממש עצוב, נפש ענקית, לצערי לא הכרתי אישית, אבל דרך המילים שכתבת אפשר להבין מי וכמה היית

[עפרה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כאילו תיארת את מותך לפני 15 שנים. אוהבת.

[עירית_לוי]

מצמרר. חונק את הגרון.

[דו_כיפת*]

אוי אוי אוי
באה לפה ולא מאמינה
באנה נחבק. נאהב.
בשמת תחסר לכולנו. ויש הרבה אהבה ומילים טובות להוסיף בעולם.
לקחתי פרק משניות ללמוד לעילוי נשמתה, ונפל בחלקי פרק ו במסכת אבות
המשנה הפותחת:

רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: כָּל הָעוֹסֵק בַּתּוֹרָה לִשְׁמָהּ, זוֹכֶה לִדְבָרִים הַרְבֵּה, וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ כְּדַאי הוּא לוֹ, נִקְרָא רֵעַ, אָהוּב, אוֹהֵב אֶת הַמָּקוֹם, אוֹהֵב אֶת הַבְּרִיּוֹת, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַמָּקוֹם, מְשַׂמֵּחַ אֶת הַבְּרִיּוֹת, וּמַלְבַּשְׁתּוֹ עֲנָוָה וְיִרְאָה, וּמַכְשַׁרְתּוֹ לִהְיוֹת צַדִּיק חָסִיד יָשָׁר וְנֶאֱמָן, וּמְרַחַקְתּוֹ מִן הַחֵטְא, וּמְקָרַבְתּוֹ לִידֵי זְכוּת, וְנֶהֱנִין מִמֶּנּוּ עֵצָה וְתוּשִׁיָּה בִּינָה וּגְבוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר (משלי ח יד): "לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה", וְנוֹתֶנֶת לוֹ מַלְכוּת וּמֶמְשָׁלָה וְחִקּוּר דִּין, וּמְגַלִּין לוֹ רָזֵי תוֹרָה, וְנַעֲשֶׂה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר וּכְנָהָר שֶׁאֵינוֹ פּוֹסֵק, וְהֹוֶה צָנוּע וְאֶרֶךְ רוּחַ, וּמוֹחֵל עַל עֶלְבּוֹנוֹ, וּמְגַדַּלְתּוֹ וּמְרוֹמַמְתּוֹ עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים:

וואייי. כמה בכיתי.
בכל מילה.
תשלחו פרחים. וענווה.

[חני_בונה*]

כל אחת ואחת כאן כותבת מתוך כאב.
אותי המוות של בשמת בעיקר העיר.
העיר מהבהייה בוירטואליה
העיר מהבלבול בין בשמת החזקה לבשמת שזקוקה לעזרה.
למדתי לפעם הבאה. אולי זה יעזור לאדם אחר.
סוף סוף יכולה גם להיפרד
אוהבת אותך בשמת.

[תמרוש_רוש]

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הרהורים על החיים ועל המוות.
האם עדיף חיים ללא המוות?
האם זה לא חלק מהקסם?

[לוטם_מרווני*]

_הרהורים על החיים ועל המוות.
האם עדיף חיים ללא המוות?
האם זה לא חלק מהקסם?_
3>

[חלוקית_נחל*]

[תמרול_ה*]

תמרוש, אני פשוט אוהבת אותך.

[יולי_קו]

בשמת יקרה,

חיית. מתת.
מה לקחת איתך?
מה השארת פה?
מה ממך חי כל עוד יש מישהו שזוכר, שחושב, שקורא את מה שהשארת, שחי ומשתנה לכיוונים שאותם לימדת?
מה לעולם לא יקרה, כי בגופך כבר אינך כאן?
מה יתאפשר בכל זאת (אחרת, אבל בכל זאת) בעזרת כל אלה שנגעת בהם כך או אחרת?
כל הגופנפש רוגש ונסער. מרגישה בגוף, סוערת בנפש: דבר נפל. קו שבר. הדברים השתנו לבלי שוב.
וגם ההודיה- זה התאפשר. זה היה. זה ממשיך בתדר אחר. פשוט כי נגע לעומק ושינה.
דימויים שעולים: אלכימיה שמשנה עופרת לזהב, אבן החכמים, אנושית. פרח.
תודה שהיית.
תודה שהענקת, פתחת, שיתפת, שיחררת.
תודה שנתת גם להתקרב אליך הקיימת והאנושית.
תודה שקיבלת. תודה שהסכמת לקבל.

תודה.
י׳

[יעלי*]

אבן החכמים, אנושית
וואו @}