התחלת עוברת אורח מהגגת

[סופר_נני*]

מה פתאום מנשא? זה יהרוס לך את הגב. חוץ מזה, מה? את לא מחנכת אותו מגיל שבוע לעשות כלים בעצמו?
אני באה אלייך ותוך יום-יומיים את נחה בסלון, הבית מתוקתק והילדים מצחצחים לך את הנעליים.
<לאיזה צד את רוצה שהם יסתרקו כל בוקר?>
<נראה לי שמאל.>
<את לא רוצה שיהיו להם קינים על הראש.>

[עוברת_אורח*]

וכל זה בלי סבון?

[תמי_גלילי*]

אני אוהבת לקרוא ואוהבת לכתוב, אבל לא יכולה לעשות את זה עם התינוק.
מה דעתך על ספרים מוקלטים? אני גיליתי אותם כשעברנו הנה. אני מבלה, לצערי, הרבה זמן בנהיגה, וככה אני יכולה לקרוא תוך כדי זה. אם את לא יכולה להתרכז במשהו עיוני, לכי על ספרי זבל .

אני צריכה כח. אני צריכה אמונה. אני צריכה תקווה.
חיזרי אחריי:
השלב הזה יעבור.
השלב הזה יעבור.
השלב הזה יעבור.
השלב הזה יעבור.

[ניצן_אמ*]

בטח יעבור. שלושה חודשים, כמה שזה גיל מתוק ומקסים, זה גיל קצת מבעס... קפיצות גדילה, חיוכים עמיאת, אבל מה, לא זזה רברס! פתאום נהיה אינרטאקטיבי, עניינים...
אני חושבת שלא לקפוץ למסקנות. תני לזה עוד קצת זמן. דברים ישתנו. הם משתנים כל כך מהר בשלב הזה... <אני צריכה לספר לך את זה?>

בגיל שלושה חודשים כבר שמתי אותה על הגב ביאמו. זה תלוי בהחזקה של הראש ושל הגב, אבל אם הוא ילד שמתפתח יפה ועולה יפה במשקל אז לא הייתי חוששת ביכ-לל.

ספרים מוקלטים זה רעיון מצויין חבלז מזמז. הכי הטוב, להוריד אותם פיראטי, לשים על האייפוד ולשמוע באוזניות.
(שאני אביא לך אייפוד כשנבוא? אם את אומרת כן את כבר תהיי השניה, ולי יש אחד, ולאיש יש אייפון. רק שלא יעצרו אותי על ייבוא בלתי חוקי של אייפודים )

[עוברת_אורח*]

מה דעתך על ספרים מוקלטים?
לא יודעת, עולה לי שאלה לגמרי מפגרת: אבל מה אני אעשה בזמן שאקשיב לספרים המוקלטים?
בעצם זה לא כל כך מתאים לי. יש לי גם ככה בעיה קשה של חלוקת קשב (אם שני אנשים מדברים אלי ביחד נשרף לי פיוז מהנסיון להתרכז לגמרי בכל אחד מהם. עושה אותי עצבנית לאללה).

אולי בעצם מה שמטריד אותי זה הקלות שבה אני לא עושה כלום. זה שהיום שלי מסתכם בכביסה ושניים ורבע סידורים מחוץ לבית וזהו. שכאילו אני "לא מצדיקה" את זה שאני יושבת בבית.
ושוב, אלו סרטים שידעתי שיבואו, ועדיין צריך להתמודד אתם.
כאילו אם המחוקק הישראלי היה אומר שחופשת לידה זה ארבעה חודשים, הייתי מתחילה להתעסק בסוגיות האלה אחרי ארבעה חודשים. אז אוקיי, אני קולטת שזה מפגר, אבל המחשבה הבאה שלי היא "אז כמה זמן זה צריך לקחת?", שזו שאלה לא פחות מפגרת....

צריכה לשחרר, צריכה לשחרר, צריכה לשחרר.
הכל בסדר. אני בבית עם תינוק בן פחות מארבעה חודשים שיונק מלא, ורוצה להיות על הידיים ברוב שעות הערות שלו. זה נורמלי שאני לא מצליחה לעשות הרבה מדי במצב הזה. זה נורמלי שצר עולמי כרגע כעולם נמלה. זה יעבור מעצמו, גם בלי שאני כל הזמן אסתכל סביבי בחרדה ואומר: דרדסבא, זה עוד רחוק?
אבל קשה לי לסמוך על עצמי שזה יקרה.
מפחדת להתנוון.

נ.ב. כל מי שלא ניקתה את המזווה שלה כבר כמה חודשים, שתלמד מנסיוני המר ותלך מהר לעשות שם סדר. זרקתי היום שתי שקיות מלאות בדגנים וקטניות מלאים ברימות של איזה חרק ארונות מגעיל. ככה יצא שלא עשיתי עוגת גזר ולא עשיתי גרנולה

<קולטת את כל הטבעונאים שמחים לאידי וחושבים שלהם זה לא יכול לקרות>
<אז רק שתדעו שגם זרקתי חצי מגרה של גזרים אורגניים שהעלו עובש>
<אני יכולה להזניח בכל משטר אכילה!>

[עוברת_אורח*]

אה, ובעניין המנשא:
ניסיתי יאמו על הגב והיה לי פחות נוח מאשר מקדימה. אולי אני פשוט לא רגילה, ואולי זה שהרצועות לוחצות לי על הציצי זה מה שהטריף אותי.
המממ..... כנראה השני.

[ניצן_אמ*]

את מצליבה? למה בעצם?

ובעניין ההזנחה, דווקא אצלי המזווה מתוקתק ארוז להפליא בקופסאות אטומות ואחידות והגזרים אוהבים להרקב...

[עוברת_אורח*]

ארוז להפליא בקופסאות אטומות ואחידות
כן, כנראה שזה גם מה שאני אעשה. לא יכולת לספר לי את זה לפני שזרקתי הכל, כולל קופסא חצי מלאה של After Eight שהבנזוג כל כך אוהב?

<וכן, אני ממשפחת המצליבים>
<אבל אולי ננסה פעמבאה בלי להצליב>

[ניצן_אמ*]

להצליב מקדימה זה סיוט גם לי שהציצים שלי ממש לא ענקיים ולא פוזלים פנימה. אני לא יודעת איך שלך (בטח מושלמים!) אבל זה ממש מעיק בעיניי.
כתפיות על הכתפיים. ויפה שעה אחת קודם.

אמרתי לך את זה קודם. לא הרגשת שהנשמה שלי שידרה לך תדר של קופסאות אטומות? אוםםםם...
<האמת שאני כבר מתפדחת לדבר על הקופסאות. כל הבית קופסאות. אבל תשמעי. החיים מסודרים ממש טוב.>
<החיים כקופסא.>
<בקופסא.>

[עוברת_אורח*]

(בטח מושלמים!)
D-:
P-:

[ניצן_אמ*]

יותר טוב?
למה לא יושנת יא עיני?

[אמא_ללי*]

לי עוזר, לפעמים, להודות בכל הפחדים עד הסוף לפני שאני מנסה לבטל אותם או "להתגבר" עליהם. ללכת עד הסוף עם תסריטי האימה הכי גרועים, להרגיש את כל מה שעולה - החרדה, המתח, התחושה שהמצב הנוכחי הוא בלתי נסבל, הפחד שהוא לא ישתנה אף פעם. לתת לכל הפחדים האלה מקום להיות ולהתקיים בכבוד בלי לנסות לגרש אותם. לראות אילו מחשבות ותחושות עולות כשאני נותנת לקושי לשהות קצת. להרשות לעצמי לקטר ולפרוק (למישהו שיכול ויודע באמת להקשיב) בלי למהר להגיד שהכל יהיה בסדר...

[תמי_גלילי*]

<אני יכולה להזניח בכל משטר אכילה!>
D-:

[טלי_מא*]

הכל בסדר. אני בבית עם תינוק בן פחות מארבעה חודשים שיונק מלא, ורוצה להיות על הידיים ברוב שעות הערות שלו. זה נורמלי שאני לא מצליחה לעשות הרבה מדי במצב הזה. זה נורמלי שצר עולמי כרגע כעולם נמלה. זה יעבור מעצמו
כן. הכל בסדר.
כן, זה יעבור.
זה רק שלב וזה עובר.
זה רק שלב וזה עובר.
זה רק שלב וזה עובר.


<טוב, את לא ממש צקריכה אותי כדי לדעת את זה>
<אבל תזכורת>

[בשמת_א*]

_כן. הכל בסדר.
כן, זה יעבור._

[אורנה_שפרון*]

עוברת,

ומה עכשיו?
כאן ועכשיו?

זה שהזמן עובר - זה לא בידים שלנו.
זה שהכל משתנה - זה לא בידים שלנו.

מה שיש לנו זה רק כאן ועכשיו.

מה יש לך כאן ועכשיו?
אני שומעת פחדים ודאגות, אני שומעת ביקורת עצמית.

מה עוד יש?
לתחושות קשות יש תכונה שהן ממלאות את כל "הפריים".
מה יש מעבר לתחושות הקשות? האם יש עוד משהו?

נראה לי שזה יכול להיות תרגיל טוב -
שאלי את עצמך כמה בפעמים ביום (רק כשאת זוכרת ורוצה - לא כי את צריכה)
מה יש לי כאן ועכשיו?

מה את מגלה?

[עוברת_אורח*]

זהו שלרוב בכאן ועכשיו הכל בסדר.
ואז עולה המחשבה המפחידה: ומה אם אתעורר בעוד עשרים שנה אגלה שהחיים עברו בלי שעשיתי כלום?
שאחריה עולה השאלה: מאיפה בכלל יש לי את הדימוי של "להתעורר אחרי עשרים שנה ולגלות"? למה להיות בכאן ועכשיו ולא להסתכל על הכל מבחוץ זה כביכול לישון? מאיפה הבאתי את זה?

[ניצן_אמ*]

את ישנה עכשיו? ממה את אמורה להתעורר?
(למה אני תמיד קוראת את המשפט האחרון אחרי שאני כותבת? זה נראה לי הרגל מגונה שאימנתי את עצמי לעשות פעם. לקרוא בלי השורה התחתונה. זה בטח קשור לפסיכומטרי.)

אז אני אנסח מחדש:
את מצליחה לישון עכשיו? עם תינוק ושני ילדים? על מי את עובדת?



זהו שלרוב בכאן ועכשיו הכל בסדר.
הכי מעולה. חבל על האנרגיות שאת מבזבזת על מחר כך. שנני וזכרי - "עכשיו טוב." @}

[עוברת_אורח*]

את מצליחה לישון עכשיו? עם תינוק ושני ילדים? על מי את עובדת?
מותק, כל אחת וההצלחות שלה בחיים. את מפשפשת ואוכלת טבעוני, אני ישנה כאילו אין מחר. כל אחת מאיתנו מעלה עליה את זעמו של מגזר אחר....

[אורנה_שפרון*]

מאיפה הבאתי את זה?

אנחנו רגילים לחלק את ההתנהלות שלנו בעולם לשני הפכים: אקטיביות ופסיביות

אקטיביות משמעה - לעשות! מתוך מחשבה, מתוך תכנון, מתוך הרצון לפתור בעיות, מתוך כך שאנחנו מאמינים כי "גורלנו בידינו" ואם לא נעשה למענו שום דבר מי ידע לאן חיינו יתדרדרו.
פסיביות יושבת בדיוק על הציר הזה והיא הפוכה לאקטיביות. גורלנו אינו בידנו: "שתו לי, אכלו לי" ולכן אין כל טעם בעשיה שלי, ממילא אין ביכולתי לפתור את הבעיות שלי ולכן חבל אפילו לנסות.

אבל יש דרך שלישית. (אני מוצאת את עצמי לומדת להכיר אותה יותר ויותר)
בדרך הזאת אין בכלל חלוקה לאקטיביות ולפסיביות, לא מדובר פה בהתנהלות מכאנית בעולם, או באמונה כי החיים הם בעיה שצריך לפתור.

אני לא בדיוק יודעת באיזה שם לקרוא לדרך הזאת, אבל יכולה להגיד מה יש בה:
יש בה הקשבה, יש בה נוכחות כאן ועכשיו, יש בה התבוננות, יש בה הבנה כי בכל מקרה אני יכולה לתפוס את העולם רק באמצעותי ולכן האינדיקציה הטובה ביותר לבחירות ולמעשים שלי היא "מה אני חשה, איך אני מרגישה", יש בה אמון למה שקורה, יש בה ידיעה שתנועת החיים לא מפסיקה לרגע, ושום דבר, אף פעם לא יכול להשאר "אותו הדבר", הדברים תמיד נעים, תמיד משתנים, נולדים מתפתחים, גדלים ומתים, וגם מה שלא נראה כרגע על פני השטח יתכן וכבר מתהווה ויתכן כמובן שלא.

מה אין בה:
אין בה שיפוט או ביקורת, אין בה נכון ולא נכון, אין בה רק דרך אחת - תמיד יש כמה דרכים להגיע למקום כלשהו, אין צריך ולא צריך.

אולי התפיסה הזאת של אקטביות ופסיביות היא חלק מהשרשים של המחשבה הזאת שלך.
ואולי השאלה הרלוונטית בשבילך, היא בכלל לא מאיפה היא באה, אלא מה היא עושה לך?
מה קורה לך כשאת חושבת את המחשבה הזאת? איך זה משפיע עליך?

בכל מקרה אני חושבת שאת הדבר הכי חשוב למען עצמך את עושה בימים אלה - ישנה!

[עוברת_אורח*]

מה קורה לך כשאת חושבת את המחשבה הזאת? איך זה משפיע עליך?
ובכן, ניצלתי הנקה ארוכה במיוחד כדי לחשוב על זה. לקח לי בין חצי דקה ולדקה להבין שכל מחשבה על להתעורר אחרי עשרים שנה היא מופרכת: בעוד עשרים שנה כל הילדים שלי (בהנחה שהתינוק הנוכחי הוא האחרון) יהיו אנשים מבוגרים. הרבה הרבה לפני זה החיים שלי ייראו לגמרי אחרת מהיום. למעשה, כבר בעוד חמש שנים יהיו שעות ארוכות ביום שבהן אף אחד לא יצטרך אותי (למען הסר ספק: אנחנו לא בחינוך ביתי).
זאת אומרת שאין באמת שאלה של "בעוד עשרים שנה".
ואז עלה פחד אחר: מה יקרה אם אני פשוט לא אעשה כלום עם הזמן הזה שיתפנה? אם אני אעביר את יומי בגלישה בבאופן, קניות בסופר וקריאת ספרים?
אבל זה הרי לא בדיוק ככה. יהיו עוד קצת דברים: ספורט, עבודה בגינה, בישול, בילוי עם הבנזוג.
ואז אני שואלת את עצמי: אם באמת עוד עשרים שנה תביטי אחורה ותראי שזה מה שעשית - קראת, בישלת, עבדת בגינה ובילית עם בן הזוג שלך - זה כל כך רע?

[פלוני_אלמונית*]

- זה כל כך רע?
ואני עונה לעצמי - לא, זה מצויין!

[עוברת_אורח*]

ובלי כל קשר, אסימון שנפל לי היום:

מתוך הרגל, אני מתיחסת לבית שאנחנו גרים בו כאל "הבית שלי" או "הבית שלנו" (כלומר שלי ושל בן זוגי). הילדים? הם גרים "בצל קורתנו". ההרגל כאן הוא כפול: גם כי גרתי כאן לפניהם וגם כי ככה התיחסו הורי לבית שבו אני גדלתי. מכירים את המשפט "בבית שלך תעשי מה שאת רוצה, אבל זה הבית שלנו"? אז זהו.

עד היום לא היתה לי שום בעיה עם ההתיחסות הזו, ולכן היא גם לא עלתה לבדיקה, אבל בזמן האחרון שמתי לב להתנהגות שלי כשיש אצל הילדים שלי חברים. שמתי לב שאני מרגישה כאילו פולשים לי למרחב, ושבא לי שיהיה איזה חדר אליו אפשר לשלוח את הילדים והחברים, שיהיו סגורים בו. אני מוכנה להוביל לחדר תקרובות ומשקאות, רק שלא יתחילו להסתובב לי כל מיני ילדים זרים במטבח.

(הבהרה: לילדים שלי יש חדר משותף, ויש גם חדר פנוי שמשמש כחדר משחקים, ויש את חדר העבודה של כולנו שבו המחשב, ויש את הסלון שבו הטלויזיה היחידה; כך שכשמתארחים חברים בהחלט יתכן שהם יתפרסו בכל הבית)

ואז הבנתי שאני לא יכולה להמשיך עם הגישה הזאת. שהילדים גדלים, וכמו שאני מזמינה אורחים ואין לי שום בעיה עם זה שהם יכנסו למטבח או לחדר עבודה ככה גם הם ירצו להסתובב עם החברים שלהם בחופשיות בבית שלהם. וזה העניין, שזה גם לגמרי הבית שלהם. זה מקשה עלי, כי במקום לסגור אותם בחדר אחד בבית ולהגיד "תעשו מה שאתם רוצים" זה מחייב אותי לדון אתם באופן שוטף, על בסיס קבוע, על כללי התנהגות שלנו ושל המוזמנים שלנו ברחבי הבית, כך שלכולנו יהיה נוח לחיות כאן (למשל: אם אני קוראת בסלון אי אפשר לראות שם טלויזיה בקולי קולות, אז צריך למצוא פתרון שמקובל גם על הקוראת וגם על הצופים).

וזה מחדד לי את העובדה שלחיות עם ילדים בבית זה לחיות עם עוד אנשים, על כל הקשיים הכרוכים בכך. אנשים קרובים, אנשים אהובים, אבל בכל זאת - צריך להתחשב, צריך לקיים משא ומתן, צריך להתפשר ולוותר. קשה. קשה. קשה. אבל נראה לי שאין ברירה.

[ניצן_אמ*]

מקשיבה לך.

[טלי_מא*]

יוויווו, עוברת, בדיוק המחשבות שלי הבוקר.

ממש לא שמתי לב לזה שאני חושבת על הבית ככה, עד שהחברות של הבנות התחילו להגיע בשעות שממש לא מתאימות לי (לפני רבע שעה).
רציתי שלא תכנסנה, אבל הן דופקות על הדלת ומיד פותחות אותה.
אני לא יכולה להגיד שלא מתאים עכשו כי לבנות שלי דווקא מתאים מאוד והן שמחות מאוד.

תודה.

[אורנה_שפרון*]

זה כל כך רע?

אולי גם זאת שאלה מכשילה.
אולי רע וטב אלו לא שאלות שמתאימות לעניין זה.
כי מה זה אומר "רע"?
ומה זה אומר "טוב"?

והאם אפשר בכלל למדוד את הדברים לאורך ציר הזמן?
אולי מה שרע לעכשיו יהיה טוב למחר?
ואולי מה שטוב עכשיו כבר ממש לא יתאים למחר?

האם בכלל אפשר לענות על השאלה הזאת מעבר לתחושת הנחת או חוסר הנחת בהווה?

[עוברת_אורח*]

אני לא יכולה להגיד שלא מתאים עכשו כי לבנות שלי דווקא מתאים מאוד והן שמחות מאוד
טלי - זה לא מה שאמרתי. לא ניסיתי לקחת את הדיון למקום של "אין לרצון שלי שום מקום בבית". מה שכן, זה מחייב אותך (לדעתי כמובן) לאותו יחס כמו למקרה שבו בן זוגך היה מזמין מישהו בשבע בבוקר. אולי היית מתרעמת על כך, אולי הייתם מתווכחים ומוצאים פתרון יותר או פחות מוצלח, אבל בטח שלא היה עולה על דעתך לומר לו שאת "לא מרשה לו" לעשות דבר כזה או אחר, נכון? אז זהו.

[מונו_לוגית*]

עוברת אורח, אני נהנת ולומדת מהבלוג שלך ומכל מה שכותבים (כותבות?) לך כאן. תודה.

מה שכן, זה מחייב אותך (לדעתי כמובן) לאותו יחס כמו למקרה שבו בן זוגך היה מזמין מישהו בשבע בבוקר. אולי היית מתרעמת על כך, אולי הייתם מתווכחים ומוצאים פתרון יותר או פחות מוצלח, אבל בטח שלא היה עולה על דעתך לומר לו שאת "לא מרשה לו" לעשות דבר כזה או אחר, נכון? אז זהו.

אהבתי.

[ניצן_אמ*]

@}

[טלי_מא*]

שאת "לא מרשה לו" לעשות
אני אף פעם לא אומרת לבנות שלי שאני לא מרשה להן משהו, מהסיבה הזאת בדיוק - זה לא מכבד לדעתי.

לעומת זאת, מצאתי שאנשים אחרים מאוד אוהבים להגיד לבנות שלי "אמא לא מרשה", על דברים שהם בעצם לא רוצים שהן תעשנה...

[בשמת_א*]

אני בהחלט אומרת שלא מתאים לי כרגע. גם אני בן אדם, ואם לא מתאים לי שיהיו אורחים בבית, אז לא. וגם אם לילדים שלי לא מתאים שיהיו אורחים בבית אז אני מכבדת את זה (לא קורה בעצם, הם אוהבים שבאים אלינו, אבל לפעמים הם חולים או משהו ואני מרגישה שזה לא יהיה להם מתאים אף על פי שאני רוצה).

[לילה*]

_ואז עלה פחד אחר: מה יקרה אם אני פשוט לא אעשה כלום עם הזמן הזה שיתפנה? אם אני אעביר את יומי בגלישה בבאופן, קניות בסופר וקריאת ספרים?
אבל זה הרי לא בדיוק ככה. יהיו עוד קצת דברים: ספורט, עבודה בגינה, בישול, בילוי עם הבנזוג.
ואז אני שואלת את עצמי: אם באמת עוד עשרים שנה תביטי אחורה ותראי שזה מה שעשית - קראת, בישלת, עבדת בגינה ובילית עם בן הזוג שלך - זה כל כך רע?_
תודה. מעורר השראה.

[ניצן_אמ*]

היי, זה מה שאני עושה (חוץ מבישול ומקניות, ואני גם לא ממש קוראת ) זה בכלל לא רע! זה נורא נעים אבל צריך לזכור שכל התורה כולה היא להנות מזה בלי שום רגשות אשם.
זו העבודה שצריך לעשות. להפטר מרגשות האשם.
<נו, אני לא רק בבאופן. עכשיו למשל, אני גם אורזת את כל הבית. >

[עוברת_אורח*]

את לא עושה קניות? כבר הפכת למשק אוטרקי ולא סיפרת לי?

[פלוני_אלמונית*]

מזל טוב, רק עכשיו קראתי שילדת LOL
לייט

[עוברת_אורח*]

באוקטובר הזכרתי לעצמי לכתוב על נושא התזונה. לא יודעת למה התכוונתי אז, אבל בהחלט יש מה לכתוב. קטע מוזר.
כפי שוודאי שמתם לב (...) האתר הזה מלא וגדוש בהמלצות לתזונה - קמח מלא ואורז מלא, טבעונאות, ווסטון פרייס, גמילה מוסכרים ופחמימות ועוד רבים וטובים. אני קוראת את כל הדפים האלה, את כולם, ותמיד מתמלאת חשק עז לנסות את ההמלצות שבהם. תמיד אני מדמיינת את עצמי זוהרת בבריאות, עורי צח ושיני בוהקות, ניחוחי נודף למרחוק והעיקר - אני רזה בחמישה קילו.
ואני אף פעם לא עושה את זה.
לא רק שאני לא עושה את זה, אימה משתלטת עלי מהמחשבה לנסות את זה באמת.
וזה לא הבאופניות, זה קורה לי תמיד. פעם, בהריון השני שלי, היה מן צל צילו של חשד לסכרת הריונית. הרופא שלי המליץ לי "ליתר בטחון" להימנע ממתוקים. נראה לכם שנמנעתי? אפילו לא לרגע. לא הייתי מסוגלת. נפשית, לא הייתי מסוגלת להגביל את עצמי.
אז זה העניין, כל מחשבה על הגבלה באוכל (קמח לבן, סוכרים, מוצרי חלב) מעוררת בי אימה. ולא סתם אני משתמשת במונח החריף הזה. כי אני לא מרגישה התנגדות, או קיפוח, או תאווה - רק פחד עמוק מעצם ההגבלה.
זה מגיע לאבסורדים. לדוגמה, אני לא שותה הרבה אלכוהול. למרות שאני נוכחת לעיתים קרובות בארוחות שמוגש בהן יין, אני כמעט אף פעם לא שותה. אז לכאורה לא היתה לי שום בעיה להתנזר מאלכוהול בהריון, נכון? אז זהו, שלא התנזרתי. למה? למה? לא ברור. פשוט לא יכולתי לשאת את ה"אסור".
טוב, יש עלי תינוק עצבני, לא הזמן האידאלי לחשבון נפש מעמיק....

[שמש_בחורף*]

ג'מילה חיר, היוצרת של סבון ג'מילה, אמרה לי פעם: אפילו אוכל שאני לא אוהבת, אם הרופא יגיד לי שאסור לי - ישר אני אלך ואוכל.

[עוברת_אורח*]

למה הנושא הזה בכלל עלה פתאום? כי הלכנו להומאופת עם השיעולים של המרכזי, וחוץ מתרופה הומאופתית הוא המליץ להימנע ממוצרי חלב וממתקים לחודש הקרוב. ואת זה הוא אמר לילד הכי חובב ממתקים שלי.
אז בגלל שאני - אני, מיד נעשה לי עצוב נורא. כיון שההומאופת הדגיש שזה בעיקר חשוב לקראת הערב, אמרתי לילד שרק בצהרים הוא יאכל קינוח, ושבבוקר נחליף את השוקו במיץ תפוחים (ובלב חשבתי: ואולי רק נשתה כמות קטנה יותר של שוקו) והמשכתי וניסיתי לחשב כל מיני טריקים שיקלו את רוע הגזרה.
והילד הנדון חזר היום מהגן ואמר: אמא, אני יכול גם בצהרים לאכול פרי לקינוח? אני רוצה להיות בריא! יש פומלה?
הבנתם?

[שמש_בחורף*]

מתוק!

[אלטר_אגו*]

הבנתם?
ועוד איך! ילד חכם.

[ניצן_אמ*]

גמני לא התנזרתי מאלכוהול בהריון.
ואל תשכחי שאין להם את השריטות שלנו.
שיהיה בריא!
@}

[בשמת_א*]

חוץ מזה שהילד פשוט וגם
(כלומר, מקסים וטעים)
אז תראי מה זה: איך היקום שולח לך דברים שיקפיצו לך את התובנה הזאת למוח? כי עכשיו את רוצה לחשוב על זה קצת?

[עוברת_אורח*]

כי עכשיו את רוצה לחשוב על זה קצת?
רוצה, חושבת, לא עוזר כלום. קראתי אתמול בלילה את כל הדף של התנקות ביתית מסוכר, הזדהתי והתלהבתי, הושפעתי והתחייבתי, קמתי בבוקר ומה? שתיתי קפה ואכלתי עוגיות, כרגיל. ואחה"צ היינו במסעדה (במין ארוחת צהרים-ערב משולבת) ושאבתי את האוכל בכלל בלי להרגיש מה אני אוכלת.
מרגיז מרגיז מרגיז.
הבאתי את הסיפור על הבן שלי פחות כדי להדגיש איזה ילד מהמם הוא (פרצוף צדקני של אמא שבכלל לא התכוונה שתתלהבו מהבן שלה, עלק) אלא כדי להבהיר כמה אני בכלל לא מסוגלת למחשבה הזו. זה בדיוק כמו שכתבו בדף של ההתנקות הביתית - זה לא משנה כמה יותר טעים יהיה הפרי מהממתק, אני תמיד אבחר בממתק, אחרת אני אחשוב שאני בעונש.
אני כותבת ומתרתחת. אבל על מי אני מתרתחת ועל מה?

[ניצן_אמ*]

על מי שגרם לכך שאת תרגישי בעונש אם תקחי פרי על פני ממתק?

[עוברת_אורח*]

עבר קצת זמן ואני עברתי תהליך בנושא דף ההתנקות מסוכר שהבהיר לי הרבה דברים.

בעיקר שנפלתי בפח שתמיד ראיתי אחרות נופלות בו - הפח של לאמץ תיאוריות, שלא נחוצות לי ושלא פותרות לי בעיה אלא רק יוצרות אותה, רק בגלל שקראתי על זה בבאופן.

אני כותבת את זה כאן כי לא ראיתי את זה כתוב בשום מקום אחר, ואני חושבת שזו תופעה בהחלט נפוצה. קריאת דפים בבאופן בהחלט משפיעה על הקורא, אבל לא תמיד בכיוון של שינוי המציאות. לפעמים היא רק גורמת לנו להרגיש רע עם מי שאנחנו. וזה לא כי מי שכותב בדפים האלה חושב עלינו משהו רע, אני יודעת שלא, רק מפני שהדפים האלה (וזה יכול להיות דפים בנושא תזונה, או בנושא גידול ילדים, או בנושאים אקולוגיים) משדרים מסר כל כך ברור וחד משמעי לגבי מה טוב ומה רע, שקריאה ממושכת בהם היא סוג של שטיפת מח.

חוויתי את זה בקטן בנושא של גידול ילדים בלי חיתולים. תמיד הצהרתי שאין לי שום כוונה ליישם, אבל קראתי להנאתי חלק מהדפים. פתאום נולד לי תינוק, ולמרות שבאמת לא התכוונתי לגדל אותו בלי חיתולים, נהיו לי רגשי אשמה איומים. כל המילים שקראתי על זה שהתינוק יושב לו בתוך שקית ניילון עם הצרכים שלו הדהדו בראשי וגרמו לי להרגיש רע, למרות שהתינוק שלי שכב שם וחייך, מבסוט לגמרי בשקית הניילון שלו. זאת אומרת, במקום להסתכל על המציאות הייתי עסוקה בקולות שבראש שלי. ומאיפה באו הקולות? מלקרוא בבאופן.

אבל זה היה בקטנה. הקטע הרציני בא לי עם התזונה. כשקוראים מספיק זמן בבאופן, פתאום לחמניה, או יוגורט פירות, נראים כמו יצירי השטן.

תכף אני ממשיכה.

[עוברת_אורח*]

אז איפה הייתי?

חשוב לי לציין, אם מישהו קורא את זה, שאני לא מנסה לומר משהו על באופן (כלומר לא מדובר ב דף נבירה עצמית) אלא על אנשים, ובמיוחד על עצמי. אני מנסה לברר לעצמי איך יתכן שלמרות שאין לי שום בעיות בריאות מיוחדות, ואפילו עודף המשקל שלי מתון למדי, נתקפתי דחף ליישם כל מיני עקרונות תזונתיים קיצוניים שקראתי עליהם איפשהו? מאיפה בא לי הרעיון שמוצרי חלב (או חיטה, או מה שלא יהיה) לא טובים לי? והתשובה המביכה היא שרק בגלל קריאה מופרזת של משפטים שליליים אודות המזונות האלה.

אבל ההבנה לא באה לי מזה שלא הצלחתי ליישם את כל העקרונות התזונתיים שקראתי עליהם. בשלב ההוא הייתי סתם באוירת "אין לי כח רצון בגרוש ואני לא מסוגלת לסבול הגבלות בתזונה". ההבנה באה כשראיתי מה קורה כשבאמת יש לי בעיה שאני מנסה לפתור.

כבר שנה בערך שיש לי תופעה מוזרה: בכל פעם שאני אוכלת הרבה בשעות הלילה, ובמיוחד כשאני שותה אלכוהול (אפילו כוס יין אחת), דרכי הנשימה שלי מתמלאים בליחה, ואני משתעלת ומצפצפת ומתקשה להרדם. וזה הולך ומחמיר מפעם לפעם. אגב, בבוקר הכל נעלם. תופעה מוזרה, כמו שאמרתי. אחרי הפעם האחרונה, שבה שכבתי במיטה וממש לא הצלחתי לנשום, החלטתי שמספיק ודי. יותר אני לא אוכלת ולא שותה אלכוהול אחרי אחת עשרה בלילה, ולא משנה עד איזו שעה אני ערה.

ואת זה התחלתי ליישם מיד, ובלי שום בעיות.

ואז הבנתי את ההבדל בין משהו אמיתי, שבא ממך כדי לעזור לך, לבין משהו שאתה מנסה לכפות בכח על עצמך.

הדבר הנוסף שאני מנסה ליישם בתחום האוכל הוא להפסיק לקרוא כשאני אוכלת (אם כי לא להפסיק לאכול כשאני קוראת, ומי שלא מבין את ההבדל כנראה לא מכיר את המנצ'יז האיומים שקריאה יכולה לעשות). יש לי ממש התניה לחפש חומר קריאה ברגע שאני מתיישבת עם אוכל ליד השולחן, כי מדובר בהרגל של שלושים שנה, ומזה אני באמת רוצה להיפטר, כי זה מפריע לי להנות באמת מהאוכל. שם אני מרגישה באמת שמדובר במשהו שאני לא רוצה אבל קשה לי להיגמל ממנו, ולכן שם אני באמת משקיעה מאמצים כנים. בלי לנסות לחבל לעצמי במאמץ, אלא רק עם קשיים להיפטר מהרגל ארוך שנים.

[עוברת_אורח*]

ולמה כל זה חשוב לי? הרי אני לא כאן כדי להזהיר את הציבור, אז בשביל מה כתבתי את כל זה?

כי מבחינתי מדובר בצעד קטן נוסף בזיהוי הקול הפנימי שלי, זה שקשה לי מאד לשמוע ויש אפילו נטיה להשתיק ע"י השמעת קולות חיצוניים בפול ווליום. והאפשרות שגיליתי כאן, להבחין בין ציווי חיצוני (שמסתבר שאני מתמרדת כנגדו) לבין ציווי פנימי (שלא תמיד אני מצליחה לעמוד בו, אבל אני תמיד מנסה באמת), מאד מעודד ועוזר.

הנה, לפני ההריון עשיתי ספורט במשך יותר משנה, ואהבתי את זה. ומאז שילדתי אני מייסרת את עצמי על זה שאני לא חוזרת לפעילות גופנית. אבל עובדה שאני לא חוזרת, למרות כל הנזיפות שאני נוזפת בעצמי. ככה שכנראה לא מדובר בקול פנימי שלי, אלא בציפיה שפיתחתי כלפי עצמי, וכרגע לא מתאימה. נחכה ונראה מתי יחזור הצורך, ונקח בחשבון שאולי הוא לא יחזור, אלא יוחלף בצורך אחר, שמי יודע מה הוא יהיה.

איך אמרה אשה שמחה בתבונתה כי רבה? לנוח יותר ויותר בכף ידו האוהבת של אלוהים

[שמש_בחורף*]

זה נורא יפה, מה שכתבת.
וחשוב גם.

[תמרול_ה*]

לעוברת היקרה,
כמה משחרר וטוב ונעים להקשיב לך מקשיבה לעצמך.
כמה זה עוזר לי לעצור רגע, לקחת אויר ולהקשיב גם.
איזה כיף לבקר כאן בדף. משב רוח מחייה נפשות.

[עוברת_אורח*]

תרמיל ותמרול ה - תודה רבה!
נעים לדעת שיש מי שקורא ועוד יותר אם זה גם עוזר.

[אשה_שמחה*]

ואז הבנתי את ההבדל בין משהו אמיתי, שבא ממך כדי לעזור לך, לבין משהו שאתה מנסה לכפות בכח על עצמך

מאוד מזדהה.

איך אמרה אשה שמחה בתבונתה כי רבה?
(איזה כיף לגלות שקראת).

[אמא_ללי*]

כי מבחינתי מדובר בצעד קטן נוסף בזיהוי הקול הפנימי שלי, זה שקשה לי מאד לשמוע ויש אפילו נטיה להשתיק ע"י השמעת קולות חיצוניים בפול ווליום. והאפשרות שגיליתי כאן, להבחין בין ציווי חיצוני (שמסתבר שאני מתמרדת כנגדו) לבין ציווי פנימי (שלא תמיד אני מצליחה לעמוד בו, אבל אני תמיד מנסה באמת), מאד מעודד ועוזר.

מאד מרגש אותי לקרוא את זה גם אני נמצאת במסע שכזה

[תמי_גלילי*]

_זה נורא יפה, מה שכתבת.
וחשוב גם._

[עוברת_אורח*]

[-:

[ניצן_אמ*]

הגיון של אוכלת לחם. עזבי אותך.
למרות שאין עוררין על כך שאת בחורה נאה!
(וטריה גם.)

[אמא_בבית*]

יש לי ממש התניה לחפש חומר קריאה ברגע שאני מתיישבת עם אוכל ליד השולחן
גם לי וגם אני לפעמים מנסה להפסיק.
חוץ מזה, איזה כיף לבקר כאן בדף. משב רוח מחייה נפשות.

[עוברת_אורח*]

תסלחי לי! הגלוטן מהווה בסיס ליכולות קוגנטיביות! יש על זה מחקרים שכרגע אין לי זמן לחפש!
ולקטוז הוא תנאי בל יעבור לחוש הומור משובח. גם זה הוכח על ידי ווסטון פרייס, בישיבה חשאית בינו לבין ויקטוריה בוטנקו.

(אחת שיודעת, כנסו דחוף)

[בשמת_א*]

הגלוטן מהווה בסיס ליכולות קוגנטיביות!
חחח זה בדיוק מה שהוא מקפד (-:

[עוברת_אורח*]

אני לא חושבת שמותר למי שכל הילדים שלה מעל גיל שש להשתמש ב -

[עוברת_אורח*]

ועד כמה שידוע לי, רוב הישגי המין האנושי בתחום הקוגנטיבי הושגו בתרבויות מבוססות גלוטן, אבל לומשנה.

[ניצן_אמ*]

רגע של רצינות - הבעיה היא לא במידע. מה שכתבת לא הופך לחם וסוכר ללא מזיקים או אפילו קצת בריאים. הסוגיה המרכזית בעיניי היא "מדוע לחוש אשמה לנוכח מידע?" קיבלת מידע, שקללי, קבלי החלטה יותר מושכלת, והלאה.

ועד כמה שידוע לי, רוב הישגי המין האנושי בתחום הקוגנטיבי הושגו בתרבויות מבוססות גלוטן
שלא לדבר על חיתולים.
מש"ל

יאללה, אפשר לסגור את באופן. התקדמו בשלשות לעבר היציאה.

[בשמת_א*]

אני לא חושבת שמותר
D-:
הצחקת אותי בקול רם!
(בדיוק אתמול אמרתי לעצמי: הי! מעניין מתי השתמשתי בפעם האחרונה ב !!! אני חושבת שזהו, הוא כבר לא יינק יותר! אז מובן שהיום הוא פתאום בא לינוק. נכון, דלקת אוזניים וכל זה, אבל שלשום היתה דלקת אוזניים עם חום גבוה והוא לא ביקש לינוק. זה רק מפני ש חשבתי בקול רם בלב שלי, שהוא כבר נגמל... אז ישר המחשבה הגיעה לנשמה שלו, והנשמה מייד התקוממה, מה זאת אומרת נגמלתי, נראה לך?! אז ישר שי בא לינוק).

רוב הישגי המין האנושי בתחום הקוגנטיבי הושגו בתרבויות מבוססות גלוטן
ממש לא.
באורז אין גלוטן!
והסינים הגיעו הכי מוקדם להישגים קוגניטיביים מרשימים ביותר! וגם להישגים אחרים! אף עם אחר לא התפשט על ארץ כה גדולה ודחק כל כך הרבה עמים אחרים ויצר אימפריה כל כך גדולה לאורך כל כך הרבה שנים ומיליארד איש מאותו עם!

[אשה_שמחה*]

אני לא חושבת שמותר למי שכל הילדים שלה מעל גיל שש להשתמש
D-:

[עוברת_אורח*]

בשמת - את רוצה להגיד לי שכשהבן שלך יונק את מקלידה ביד אחת?! מה את עושה עם היד השניה, משחקת אתו שח?

יאללה, אפשר לסגור את באופן.
טוב, אם קיום באופן תלוי בגלוטן וחיתולים, אז בהחלט, אפשר.

קיבלת מידע, שקללי, קבלי החלטה יותר מושכלת, והלאה.
צודקת, רק שבמקרה שלי ההחלטה היותר מושכלת היתה צריכה להיות "המידע הזה לא רלוונטי לך, הלאה", וזה לא מה שקרה. לא כל מידע צריך להיות רלוונטי לכל קורא בכל נקודת זמן, ולי יש בעיה לסנן את מה שלא רלוונטי לי כרגע (או בכלל).

אף עם אחר לא התפשט על ארץ כה גדולה ודחק כל כך הרבה עמים אחרים ויצר אימפריה כל כך גדולה לאורך כל כך הרבה שנים
נכון, אבל הישגים קוגנטיביים זה גם המוזיקה של באך, הספרים של טולסטוי, היכולת להשתיל כליה והאינטרנט. אלה שלנו, החבר'ה עם הגלוטן.

<וכן, גם חיתולים חד"פ. הישג קוגנטיבי. לגמרי. תודה לאל שיש אותם>
<לא, כי זה מרגיז אותי. להמציא תמ"ל וחיתולים חד"פ ועגלות ואפידורל בהחלט חייב יכולות קוגנטיביות מתקדמות, ובהחלט פתר בעיות קשות. זה שיש להם גם מינוסים, אולי כאלה שעולים על הפלוסים, שגורמים לכן לדחות אותם מכל וכל לא הופך את המצאתם למשהו לא ראוי להערכה>

[עוברת_אורח*]

זה רק מפני ש חשבתי בקול רם בלב שלי, שהוא כבר נגמל... אז ישר המחשבה הגיעה לנשמה שלו, והנשמה מייד התקוממה, מה זאת אומרת נגמלתי, נראה לך?!
לא יודעת איך פספסתי את זה בקריאה ראשונה, אבל זה בדיוק בדיוק בדיוק מה שהיה לנו עם הרטבת לילה. עד כמה שזה נשמע לי פסיכי, יותר ויותר השתכנעתי שבכל פעם שאני חושבת שזהו, נראה שהוא כבר לא מרטיב, מיד באותו לילה יש פספוס. לא יאומן.

[בשמת_א*]

מה את עושה עם היד השניה, משחקת אתו שח?
הוא נשען עליה ומנטרל אותה, זה לרוב תהליך הרדמה.
ההקלדה שלי עיוורת, ובהנקה פתאום אני מוגבלת ליד אחת וצריכה להקליד בלי לראות את המקלדת אבל יד אחת צריכה לתפקד כשתיים.

ולי יש בעיה לסנן את מה שלא רלוונטי לי כרגע (או בכלל).
מדוייק.
יופי שאת יודעת על מה לעבוד.
ומעולה שגילית שהכתובת היא את ולא מי שכותב... תפקידי לכתוב מה שרלבנטי לי, או מה שאני מוכנה להגיב עליו כשמבקשים ממני יפה, לא לסנן מה רלבנטי לכל קורא וקורא (-:

נכון, אבל הישגים קוגנטיביים זה גם המוזיקה של באך, הספרים של טולסטוי, היכולת להשתיל כליה והאינטרנט. אלה שלנו, החבר'ה עם הגלוטן
אז? בכלל הבעיות מהגלוטן הן חדשות, כי בעבר זה לא היה אותו הגלוטן.
ושנית, יש גם עניין של איזון בין רעל לבין חיים. וכרגע, התרבות של החבר'ה שלנו היא המוליכה את העולם לאבדון במהירות רבה. כך שהכף נוטה לכיוון הרעל ...

להמציא תמ"ל וחיתולים חד"פ ועגלות ואפידורל בהחלט חייב יכולות קוגנטיביות מתקדמות, ובהחלט פתר בעיות קשות
אני חולקת עלייך בגדול, בתפיסת "המודרניזם כמיטיב עם האנושות". סתם אין לי שום חשק וכוח להיכנס לזה.

אבל זה בדיוק בדיוק בדיוק מה שהיה לנו עם הרטבת לילה
בוודאי. המנגנון הזה כתוב המון פעמים בדפי הבלי חיתולים. קראנו לו חוק מרפי של הפישפושים, לדעתי.

[ריש_גלית*]

תענוג לבקר פה (לבקר במובן לעבור אורח, לא במובן להעביר ביקורת, פה לא הייתי שמה נפשי בכפי ומסתכנת בסוג כזה של ביקור/ת).

[עוברת_אורח*]

אני חולקת עלייך בגדול, בתפיסת "המודרניזם כמיטיב עם האנושות".
אני בכלל לא אמרתי שהמודרניזם מיטיב עם האנושות (גם לא אמרתי להיפך, אני חושבת שזו שאלה מורכבת מאד שאין לי את הנתונים כדי לענות עליה, בטח שלא במלה אחת). כל מה שאמרתי הוא שנדרשו הרבה יכולות קוגנטיביות כדי להגיע למודרניזם. הוא לא קרה מעצמו, והיו צריכים אנשים מאד חכמים כדי להביא אליו. זה לא אומר שהוא טוב, כן? "יכולות קוגנטיביות" מתיחס למאמץ המחשבתי, לא לתוצאה. קחי למשל פושע גאון שמתכנן את הרצח המושלם - יכולות קוגנטיביות סוף הדרך, שום טובה לאנושות.
בכל אופן, לא התכוונתי לפתוח דיון על "גלוטן - מלאך או שטן?" רק לא רציתי שזה יישאר ככה לדראון עולם, שעוברת טענה שהמודרניזם מיטיב עם האנושות.

[עוברת_אורח*]

פה לא הייתי שמה נפשי בכפי ומסתכנת בסוג כזה של ביקור/ת
למה? איזה סוג? למה שמה נפשך בכפך? כולנו פה שמאלנים חלושי נפש, אין מה לפחד....

[דיצה*]

תודה על זה

בעיקר שנפלתי בפח שתמיד ראיתי אחרות נופלות בו - הפח של לאמץ תיאוריות, שלא נחוצות לי ושלא פותרות לי בעיה אלא רק יוצרות אותה, רק בגלל שקראתי על זה בבאופן.

(ממישהי אמנם לא שמאלנית, אבל גם פה )

[עוברת_אורח*]

אני הולכת לכתוב עכשיו משהו מעצבן לאללה. מסוג הדברים שפעם הייתי קוראת בבאופן והיה עולה בי צורך להעיף סטירה למישהו, רצוי לכותבת. הגנתי היחידה היא שהדברים כולם אמת, ושגם אם יש בהם שיפוטיות (במובן של מתן ערך חיובי ושלילי) הרי שיש בהם גם חיבוק וקבלה.

יצא לי לחשוב לאחרונה על האמהות הנוכחית שלי, וכמה היא רחוקה שנות אור מהאמהות שלי בתחילת הדרך, לפני יותר מתשע שנים.

חשבתי על זה שכשהבכור שלי היה בן שבעה חודשים נסענו (הבנזוג ואני) לארבעה ימים לפריז. אני לא אומרת שזה היה לא בסדר, אלא רק שהתינוק הנוכחי שלי בן חצי שנה ונראה לי מופרך לעזוב אותו לארבעה ימים.
ואז חשבתי שבטח, הבכור כבר לא ינק בגיל הזה וממילא נעזב כל יום לשבע-שמונה שעות בזמן שאני הייתי בעבודה. וממילא הושאר מדי פעם אצל סבאסבתא (ללילה שלם? אני לא זוכרת) בזמן שיצאנו לבלות.
המרכזי ינק עד גיל שנה וקצת ובכל זאת נסענו לחו"ל לארבעה ימים כשהוא היה בן 11 חודש. האם בעוד כמה חודשים ייראה לי סביר לנסוע לחו"ל ולהשאיר את התינוק בלעדי? הוא לא נשאר בלעדי ליותר משעתיים-שלוש עד כה.

חשבתי על איך כשהבכור נולד פשוט כמהתי לחזור לעבודה. לא יכולתי לתפוס את הרעיון של להישאר בבית אפילו שניה אחרי חופשת הלידה.כשהמרכזי נולד זה היה פחות לחוץ, ובכל זאת שמחתי לצאת מהבית. והנה עברו ששה חודשים, ולא רע לי בכלל בבית עם התינוק.

מה השתנה בי?
נראה שרק עכשיו, עם הילד השלישי, מצאתי לעצמי נישה נוחה בעולם האמהות. לא שהיום אני לא עצבנית, ורוצה שיעזבו אותי כולם ויתנו לי סופסוף לקרוא בשקט (או לישון בלי ברכיים בגב), אבל ביסודו של דבר השלמתי עם מי שאני עכשיו. עם זה שאני אמא לשלושה.

[עוברת_אורח*]

אוקיי, הניסוח לא יצא בדיוק כמו שרציתי. אבל גם זה פועל יוצא של החיים עם שלושה ילדים....

[אמא_ללי*]

[ריש_גלית*]

כן, כן. (מהנהנת בהזדהות).

[בשמת_א*]

עוברת! תרשי לי להתרשם!!! עמוקות!!!!!
(פתאום נזכרתי איך נפגשנו בפארק הירדן, בדיוק אחרי שסחבתי לשם את הזבל מהכיבוד של היומולדת, שאז הייתי מרשה פעם בשנה, ביומולדת המשותף של הילדים, אבל בשנה האחרונה לא הרשיתי (-: ).

[ניצן_אמ*]

גם אני. גם אני. גם אני. מתרשמת. עמוקות.
<אני עוד לא יודעת כמה אצלי זה יהיה ככה. התחלתי לעשות ילדים אחרי שעברתי תהליכי גיבוש משמעותיים. אז עכשיו אני בת מאה עם ילדה בת שנתיים, אבל מרגישה שאת כברת הדרך המשמעותית עשיתי כבר. מצד שני, את יודעת, אולי עם הילד השלישי אני כבר אתן לו להתלות לבד על השיער שלי בלי מנשא, אדבר איתו בנהמות בלבד ואצליח לא לקרוא בכלל בבאופן >

[עוברת_אורח*]

זהו, שתהליכי הגיבוש האלה אף פעם לא נגמרים. מה שיותר מטריד, יש תחושה שעד שאני אהיה מגובשת ישארו לי חמש שניות לחיות ולמצות את נפלאות הגיבוש. אני לא אומרת, הדרך חשובה מאד, אחלה של דבר הדרך, אבל בסוף באמת לא ישאר לי זמן להנות מההישגים....

אבל גם אני מתרשמת עמוקות מעצמי. אני אדגים למה:
כאמור, לא חזרתי לעבודה אחרי הלידה. אתמול היתה לי שיחה עם מישהו מהעבודה, שניסה לעניין אותי במשהו מאד מצומצם, רק רבע משרה בשעות גמישות. הנטיה הטבעית שלי היא לענות כן במצבים כאלה. גם כי מחמיא לי שרוצים אותי, גם כי זה מחזיר אותי למקום מוכר ובטוח, גם כי זה שומר על הקשר עם העבודה למקרה שאצטרך, בקיצור - זה מרגיע לי מיליון חרדות.
אז ישר התחלתי לסדר בראש איך זה יעבוד: נשאיר את התינוק ארבע שעות אצל אמא, וארבע שעות אצל זאתי, ואפשר ביום שלישי, ואפשר ביום ראשון, וככה רצתי קדימה, אבל קול קטן באחורי ראשי כל הזמן הטריד אותי. והקול הזה אמר: זהו? ככה זה נגמר? יצאת לחופשת לידה במטרה לעזוב את העבודה ולראות מה את רוצה לעשות הלאה וזה מה שקורה בסוף?
לא התבלבלתי, ומיד שאלתי את עצמי: כשאת חושבת על לבוא לעבודה לרבע משרה, איך את מרגישה? ועניתי לעצמי: זה בסדר, אבל לא ממש בא לי.
וזהו.
מיד נפסק מרוץ המחשבות, והבנתי שאמנם האוטומט שלי הוא לענות בחיוב על הצעה כזו, אבל בעצם זה לא מתאים עכשיו. לא רק שזה בניגוד למה שהחלטתי, אלא מה שחשוב יותר - זה בניגוד לרצוני.
אין לי מילים להסביר לכם, לאף אחד מכם, כמה המהלך הזה לא מאפיין אותי. כמה הוא מצביע על הדרך שעשיתי בשנים האחרונות, במיוחד בשנה האחרונה.
וכיוון שאין לי מילים, אני לא אסביר. אני רק אמחא לעצמי כפיים בקול ואומר לעצמי: מותק, את בדרך הנכונה! אל תפסיקי!

[ניצן_אמ*]

נפלא

מותק, את בדרך הנכונה! אל תפסיקי!
חבל"ז.

[עוברת_אורח*]

שאסור להכניס להם את הפרפקציוניזם המרעיל ואת הפחד מכישלון ואת החרדה שלי "לעשות תמיד הכל כמו שצריך" ו"להיות תמיד בסדר"
(משפט של בשמת מלפני שנה וחצי ב הבלוג של חמומה, למי שתהה)

אני קוראת את המשפט הזה שוב ושוב ושוב, ושואלת את עצמי: ומה עושים כשזה לא מצליח? חשבתי שעשיתי הכל כדי שהבן הבכור שלי לא ידע בכלל שיש "כמו שצריך" ומסתבר שנכשלתי בגדול. או שזה מולד, הפרפקציוניזם. עכשיו מה עושים? איך נלחמים בפחד מכשלון ובחרדה לעשות הכל כמו שצריך אצל הילד שלך? איך מתקנים? זה בכלל אפשרי?

[תמי_גלילי*]

אני רק אמחא לעצמי כפיים בקול ואומר לעצמי: מותק, את בדרך הנכונה! אל תפסיקי!
מצטרפת לכפיים

[שמש_בחורף*]

מצטרפת לכפיים
הכי הרבה על זה:
לא רק שזה בניגוד למה שהחלטתי, אלא מה שחשוב יותר - זה בניגוד לרצוני.

ובקשר לפרפקציוניזם - אני חושבת שזו באמת תכונה מולדת. שצריך ללמוד לחיות איתה, כמו כל סוג של נתון מגביל. זה לא רק מהבית.
אני והאיש ממש לא פרפקציוניסטים, ושני ילדינו כן (כל אחד בתחומים קצת אחרים). העבודה שלי עם זה היא לקבל ולכבד אותם עם התכונה המעצבנת הזו, וליצור את המרחב שבו הם יוכלו ללמוד, בהדרגה ומנסיונם, להתנהל באופן סביר עם הפרפקציוניזם שלהם.

[ניצן_אמ*]

עונה על השאלה ששאלת לפי ראות עיניי. בסייגים שאת מכירה כבר היטב. אבל אם זה לא ברור, אני סומכת עלייך שתבואי עם פטיש חמש קילו ותכריחי אותי לכתוב את כל הדיסקליימרים ולהבהיר את כל הטעון הבהרה. (למשל, תיכף תראי, אני לא מתכוונת שאת לא אוהבת אותו, ו{{}}לא מקבלת אותו. ג'יזז, קראי מה אני מתכוונת! )

איך מתקנים? זה בכלל אפשרי?
לא צריך "לתקן" אותו.
הוא חמוד כזה. ויש עליו מדבקה "פרפקציוניסט" כרגע, בכתב ידך
אני בעד להסיר את המדבקה ולקבלותו ולאהובותו כמו שהוא, אפילו אם נראה לפעמים שהוא סובל מזה. ברגעים שבהם המדבקה מאיימת להדבק שובבראש ו, אפשר לשאול "אתה צריך עזרה?" להגיד משהו על זה שהוא נראה מתוסכל או עצבני, לשאול אם זה בגלל הדבר עצמו או בגלל האופן שהוא מתייחס אליו... לשתול את זרעי התודעה לגבי זה שיש אפשרות אחרת, לשאול אם יש משהו שאפשר לעשות כדי לעזור לו עם זה.. בראש ובראשונה עם העניין עצמו שמתסכל אותו כרגע, אח"כ גם עם השאלה היותר מורכבת של הרצון שדברים יהיו מושלמים. אם הוא לא רוצה, זה בסדר. זה חלק מהתהליך שלו ומהחיים שלו ומהצמיחה שלו. השאירי לו משהו לאח"כ. @}

זה מה אני חושבת.
חוץ מזה, שחררי את הפרפקציוניזם שלך בקשר לבן שלך, הוא לא צריך לצאת כזה מושלם שלא-צריך-שהכל-יהיה-מושלם! לא צריך לתקן שומדבר, הוא אחלה ככה.

[עוברת_אורח*]

אני לא רוצה לתקן אותו, אני רוצה להקל עליו את החיים.
ואני ממש לא מצליחה.
אבל זה קצת יותר מורכב מ"סתם" פרפקציוניזם.
זה בהחלט חלק מהתהליך שלו ומהחיים שלו ומהצמיחה שלו אבל כואב הלב להביט בזה מהצד. באמת. הוא לא אחלה ככה, הוא עושה לעצמו את החיים קשים-עד-בלתי-נסבלים-לפרקים ומחייב אותנו להתנהל מולו בזהירות ובערמומיות, וזה לא אחלה, זה אפילו די בעסה.
חשבתי לפתוח על זה דף, אבל נראה לי לא מכבד את הפרטיות שלו (ואותו?), שאמא שלו תנתח באינטרנט את הבעיות שלו. לא ככה?

[בשמת_א*]

ואני ממש לא מצליחה.
זאת הפרפקציוניסטית שבך שמדברת.
ככל שתרפאי יותר את הפרפקציוניזם שלך, כך תקלי עליו.
אני אומרת דברים מפורשים כמו "זה לא צריך להיות מושלם, זה רק צריך להיות בסדר", "תעשי בערך", "לא חשוב איך זה נראה עכשיו" ועוד.
וגם אני אומרת דברים כמו "זה לא צריך לצאת מעולה על הפעם הראשונה! לאף אחד זה לא מצליח על הפעם הראשונה! יותר חשוב לתרגל מאשר להצליח" וכאלה.

<הילדים שלי בטח דור שלישי או משהו לפרפקציוניזם P-: במיוחד הבכורה, כמובן. זה בא עם הרחם ועם הבכורה>

[עוברת_אורח*]

את מזכירה לי עכשיו את אחת ההברקות הכי מרשימות שלי כאמא (לדעתי, כן?). כשהבכור למד לקשור את השרוכים זה לא הלך לו בקלות, והוא מהר מאד אבד את הסבלנות והתחיל לבכות. אמרתי לו: אתה לא מבין, זה לא הולך ככה. אתה אמור שבוע שלם לנסות ולא להצליח ורק אז זה יעבוד. רק אחרי שבוע של כשלונות. אז כדאי שתתחיל כבר עכשיו!
זהו, ביום השני הוא כבר הצליח....

[עוברת_אורח*]

אח, איזו אירוניה לגלות שבפעם האחרונה שכתבתי חלקתי לעצמי מחמאות כאמא. הא! עכשיו אני מרגישה כמו תאומתה העגמומית של אמא חלום בלהות איך אפשר לתקן.
זה שאני צועקת על הילדים עוד מילא, אבל למה אני כל הזמן מעירה להם? ולמה אני אומרת להם משפטים שמתחילים ב"למה"? (אתם מכירים: למה שמת כאן את הנעליים? למה הטלויזיה חייבת להיות בווליום כל כך גבוה? למה אתה מציק לו?)
אני יודעת למה. אני יורדת לחייהם כי את כל הסבלנות גומר לי התינוק, שבעניינו אני באמת עושה מאמצים כבירים כדי לא לצרוח. הוא הגיע לגיל הנפלא הזה שמצד אחד עוד לא ניידים, מצד שני משתעממים מלהיות באותו מקום כל הזמן ומצד שלישי נשבר הגב מלסחוב אותו. שתבוא לכאן מיד איזו יקואנית ותקח אותו לסיבוב!
ואני אומרת לעצמי את כל העצות שאני מכירה מכאן, אבל זה כמו למשוך את עצמי בשרוכי נעלי. הרי אם היה לי כח לקחת את כל השלושה ולצאת לגן המשחקים הכל היה נראה אחרת, אבל כל הבעיה היא שאין לי כח ואין לי עצבים ואני רק רוצה שיעזבו אותי בשקט לכמה חודשים.
ואז אני לא מכילה כלפי הבכור הלא פשוט שלי, ולא סלחנית כלפי המרכזי הפראי שלי, ולא יכולה יותר עם התינוק החייכן והמקסים שלי שרק רוצה שיהיה לו מעניין. רק תנו לי שניה להשתלט על עצמי ואתם לא מאמינים איזו אמא נהדרת אני יכולה להיות, אבל אף פעם אין את השניה הזו. והמביך הוא שגם אם נותנים לי קצת זמן עם עצמי זה לא עוזר ליותר מכמה דקות. אני כמו איזה סלולארי עתיק שצריך לטעון כל הלילה כדי שיעבוד שעה.

פעם אמרתי שאני לא יכולה להישאר עם הילדים בבית, שאני אשתגע. אמרו לי: איך את יודעת? אז עכשיו אני יודעת. אין לי אויר. אני משתגעת. גדול עלי להיות אמא לשלושה. והכי נורא זה שאין לי למי לבוא בטענות. הילדים מהממים, הבנזוג עוזר כמה שיכול ואני מניקה מתוך שינה ולא סובלת מאנמיה. מה עוד אפשר לבקש? למה כולן מצליחות ורק אני לא? למה הפיוזים שלי התקצרו עד כדי היעלמות מוחלטת?

חשבתי שיעזור לי לשפוך הכל. לא עזר בכלל. נו טוב, שיהיה.

[עוברת_אורח*]

<לא ייאמן איך בינואר הייתי בשאנטי. או אולי זה היה רק ביום הספציפי שכתבתי?>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

... רגע, רגע - ילד שלישי משתעמם?

[אליס_בארץ_המראה*]

את ואני יש לנו הסכם בענין האייקונים. אז בלי אייקונים.

אבל שתדעי לך שאני פשוט לא יכולה לדמיין, גם אם חיי יהיו תלויים לי מנגד, לא מסוגלת לדמיין אפילו את קשיי ההורות לשלושה. זה נראה לי ענין רק לסופרוומן וחברותיה. ואת סופרוומן (או חברותיה).

למה כולן מצליחות ורק אני לא?

(חרחורים והתשנקויות, חלקם של הזדהות וחלקם של תמיהה על עומק והיקף ההונאה העצמית המתוחכמת שתקועה לכולנו עמוק בראש)

איפה הבייביסטר/עזרה יומיומית? שתופיע, ומיד.

[עוברת_אורח*]

איפה הבייביסטר/עזרה יומיומית? שתופיע, ומיד.
אז זהו, שיש. אפילו בתירוץ הזה אני לא יכולה להיתלות. יש את החצי שעה של חסד שהיא הולכת אתו בחוץ בעגלה. יש את הזמן שבו הוא אמנם מקטר אבל אני אומרת לעצמי: הוא אתה על הספה והיא משעשעת אותו, אל תתערבי.
אבל מה את חושבת שאני עושה בזמן הזה? שותה פינה קולדה על שפת הבריכה או מכינה קציצות לגדולים? רוקדת למבדה עם חתיך לטיני או שופטת במריבות לגילאי 5-10? הולכת לסופר או תולה כביסה? (במקרה האחרון כל התשובות נכונות)