התקפי זעם ואלימות בהריון

אני באמצע ההריון.
גם בפעם הקודמת זה היה ככה, אפילו יותר גרוע.

אני נהיית אלימה,
כשאני מרגישה ממש ממש פגועה רגשית אני רק רוצה לפרק משהו, לעשות נזק.
אני מרביצה לכל מיני דברים בסביבתי (קירות, דלתות, חפצים) וגורמת נזק בעיקר לעצמי (אם אפשר לקרוא נזק לחבלות קטנות בידיים)

זה מפחיד את בן זוגי, הוא לא יכול להכיל את זה
לפעמים גם הבן שלי רואה אותי ככה.

בהריון הקודם רסקיו עזר, הפעם לא.

חייבת לסיים בינתיים

טוב, עכשיו היכיתי גם את בנזוגי.
הוא החזיר לי. סטירה אחת חזקה.

אני מרגישה באיזה מעגל קסמים שמידרדר.

עצוב. לא יודעת מה לאמר .

האם יש בינכם אלימות גם כאשר את לא בהריון?

דבר ראשון

בדיוק ראיתי שיחת נפש עם עדן הראל, שמדברת [גם] על זה, על ההריון שמציף ומעלה דברים
http://hot.ynet.co.il/home/0,7340,L-7394-24708,00.html

לי באופן אישי, נראה סביר שעם ההריון וההרמונים תיהי תוקפנית, אני בהלם מזה שאישך הרים עליך יד, אני ההיתי מעמידה אותו במקום, את נושאת את ילדו

אצלי זה דומה- בכל הריון אנחנו כמעט מתגרשים...
את בעלי עדיין לא הכיתי (למרות שיצא לי לזרוק עליו דברים כשהוא עיצבן אותי P-:)
עם הילדים גם חסרת סבלנות ביחס לרגיל, וזה קשה לי.
ובמצב נורמלי מאוווד קשה לעצבן אותי. אבל בהריונות. שאלוהים ישמור.
לפעמים אני רבה איתו ושניה אחרי שנגמר אני משתגעת- למה עשיתי את זה? ויודעת שזו אני המשוגעת ועדיין כועסת עליו

וזה לא רק הוא. "נדלקת" בקלות על כל מי שבסביבה- משפחה, חברות...
וזה גורם לחיכוכים לא מועטים, למרות שהוא מנסה להיות מבין ותומך אני במצבים האלה הופכת להיות ממש בלתי נסבלת, לא מכבדת, מזלזלת, משפילה, צועקת עליו... ואז גם הוא נסחף ורב איתי בחזרה.

מצד שני-
אני בהלם מזה שאישך הרים עליך יד, אני ההיתי מעמידה אותו במקום, את נושאת את ילדו

טוב, עכשיו היכיתי גם את בנזוגי.
הרבצת,קיבלת.
את נתת סטירה?אגרוף?

ממליצה על פרחי באך. לא רסקיו, פרחי באך מותאמים לך אישית (יכולה להיכנס ל הגדרות פרחי באך ולהתאים לעצמך או לבקש ממטפל) . אם לא יעזור אז טיפול אחר שמאזן אנרגיות יכול לעזור

בדיוק ראיתי שיחת נפש עם עדן הראל, שמדברת [גם] על זה
לי באופן אישי, נראה סביר שעם ההריון וההרמונים תיהי תוקפנית
אצלי זה דומה- בכל הריון אנחנו כמעט מתגרשים...
שיצא לי לזרוק עליו דברים כשהוא עיצבן אותי
עם הילדים גם חסרת סבלנות ביחס לרגיל, וזה קשה לי

קודם כל תודה על אלה.
אני יודעת שזה מוכר ונפוץ במידה כזו או אחרת, ובכל זאת מתביישת לחשוף.
אבל אני מרגישה שנכון לי לפתוח,
אז תודה שאתן מביאות את זה לדף, זה עוזר.

ובמצב נורמלי מאוווד קשה לעצבן אותי. אבל בהריונות. שאלוהים ישמור.
גם אצלי. אני עוסקת בעבודה פנימית רוחנית שאני לומדת כבר כמה שנים, בנאדם מודע יחסית, יש לי הרבה כלים שעוזרים לי לפעול מתוך הכרה, לבחור בזמן הווה, לקבוע מתוך הטוב שבי.
ו... בהריון אני פשוט לא מצליחה להשתמש בהם, הם מאבדים מיעילותם.

אני יודעת ומזכירה לעצמי שזה טבעי; יש נשים שפחות מושפעות מההורמונליות שלהן אבל אני לא אחת מהן, זה גדול ממני.
מזכירה לעצמי שזה לחלוטין תחום בזמן. והידיעה הזאת עוזרת לי לשמור על שפיות כללית בין התקף-זעם-ואלימות למשנהו.

האם יש בינכם אלימות גם כאשר את לא בהריון?

כן.
יש לנו בעיה של אלימות, לשנינו.
לא תמיד, זה בא בתקופות.
זה דפוס ששנינו אחראיים לו.

לפעמים הוא אלים מילולית ונפשית כלפיי.
זה יוצא ממנו גם על הבן שלנו, אבל בקטן, רך יותר.
אלימות פיזית גם יש לפעמים, אבל כמעט תמיד אני זאת ש"מתחילה".

והוא כמעט תמיד מחזיר.

בדר"כ הוא מחזיר יותר חזק.

הרבצת,קיבלת.
את נתת סטירה?אגרוף?

נפנפתי ידיים בצורה מאוד מאיימת לכל מיני כיוונים (זה יוצא ממני די הרבה בהריון), מה שנתתי בתכל'ס היה חבטות בכפות הידיים על הזרוע ליד הכתף. כמו מין סטירות כאלה לא מאוד חזקות. הזרוע שלו מאוד מוצקה... והידיים שלי קטנות.
קיבלתי סטירה מצלצלת בפנים.

לא מצטדקת. לא חושבת שהגיע לי, אבל גם לו לא הגיע.

אני לא מאשימה אותו באלימות.
יש לנו בעיית אלימות משפחתית.

המעגל כולל בתוכו כמובן גם את הבן.
הוא בן 4. ילד מאוד מיוחד. הוא יותר חכם משנינו ביחד. ויש לו חוסן נפשי שמדהים אותי.

אחת הסיבות הגדולות לריבים בינינו הוא פער בתפישות שלנו מה זה חינוך ואיך צריך בכלל להתייחס ולגשת לילדים, אליו ולכל הילדים שיהיו לנו.
אני מנסה לדבר אתו על הדברים האלה שנים, מאז ההריון הקודם, ואנחנו אף פעם לא מצליחים לנהל את השיחה הזאת כמו שצריך. לא מצליחים להגיע לעומק הדברים, הוא לא נותן.

אז הדברים מתפוצצים בזמן אמת. זה מה שקרה היום.
הילד נשך את אבא כל היום,
בערב אבא היה עצבני מכל מיני סיבות והילד עצבן אותו עוד יותר, גב הגמל נשבר והנה צעקה ופליק.
זה קרה מאחורי הגב שלי אבל שמעתי את הפליק וזה היה חזק.
הסתובבתי והגנתי על הגור שלי - בעזרת פליק.
כמה הריוני-קמאי-חייתי, ככה טיפשי (הרי איזה מסר אני נותנת לו בזה)

אז קיבלתי סטירה,
כמה צעקות נזרקו,
הרבה דמעות (שלי) נשפכו,
מעט משפטים קשים ושקטים (שלו) מולמלו,
עכשיו הוא ישן על מזרון בחדר של הילד והילד ישן אתי.

ה{{}}התקפי זעם ואלימות בהריון קורים לי גם בלי קשר לבנזוגי.

למשל, אם אני ממש ממש רעבה (או עייפה או עם צרבת היסטרית), ומשהו לא קורה כמו שתכננתי ואני לא יכולה לאכול את מה שרציתי או בזמן שהתכוונתי (כלומר ברגע זה) - אני יכולה להרוג מישהו.
היום ניסיתי להכין מין קציצות צמחוניות כאלה והכל נהרס לי. לקחתי מגבת מטבח, תקעתי אותה בפה שלי, התקפלתי כולי קדימה וצרחתי את נשמתי לתוך המגבת מרוב זעם. אח"כ הסתובבתי בבית והרבצתי לקירות. רציתי להרוג את הטמבל שהעלה את המתכון לרשת, אבל הוא לא היה לידי, מה לעשות. אז שיהיה הקירות.

לא נעים. לא לי, לא לבנזוג, לא לילד.
לילד הכי פחות אכפת, הוא מקבל אותי כמו שאני ויודע להכיל אותי. נשמה גדולה שכמותו. אני נזהרת מאוד מלהעמיס עליו אחריות כלפיי, אבל לא תמיד זה מצליח (לא תמיד אני תופסת את עצמי).
בןהזוג ממש לא מסוגל להכיל את זה.
הוא רק גורם לי להרגיש יותר גרוע (אומר שאני מפלצת, שצריך לאשפז אותי ועוד פנינים כאלה).

אני כותבת ובראש רצות לי תגובות שאני מכירה מדפים אחרים לבעיות דומות מאוד, את חלקן כתבתי לאחרות בעצמי.
מכירה את הדפים באתר שעוסקים באלימות ואלימות נפשית במשפחה,
מכירה את הדפים על עבודה פנימית ומאה אחוז אחריות,
מכירה את התשובות הנפלאות של בשמת,
מכירה בעל-פה.
בחיים הרגילים אני חיה אותן.

זה לא עוזר לי עכשיו בגרוש.

בחיים הרגילים אני יודעת לסנן מעולה, לא נעלבת, לא נהיית קורבן, לא מגיעה לתחושות כאלה של תסכול וחוסר אונים
לא מגיעה כמעט בכלל לאלימות בעצמי (אולי פעם בשנה).
בחיים הרגילים האלימות היא משהו שנמצא בי, אני לוקחת את זה אתי באשר אלך, אבל לא נותנת לזה להכתיב לי את המעשים. זה כמו רישום מת, חסר כוח.

בהריון זה כל כך הרבה יותר חזק ממני.
אני רגישה לכל דבר, לא יכולה שלא להיעלב ממילה סתמית.
הכל כואב לי, הכל פוגע בי,
וכמה שאני מזכירה לעצמי שיש פה הזדמנות להתבוננות ולעבודה ולמודעות ולתיקון - זה לא בונה לי שריון, זה לא מגן מהפגיעה, זה לא משכך את העלבונות והכאבים.
מקסימום, אח"כ כשכל מה שנשאר זה לגמור את הבכי ולהתאפס,
מה שעוזר לי לקצר את הזמן הזה היא הידיעה שזה גם שלי. לא שאני לא בסדר והוא (או אחרים) כן, אלא שזה לא לגמרי חיצוני לי, יש בזה מרכיב שהוא פנימי, שהוא קשור לסרט שלי ואני רק משליכה אותו החוצה.
וזה לא משנה באותו רגע מה זה, אני לא נכנסת לזה, רק זוכרת שזה ככה וזה עוזר לי להירגע, לשחרר את הגוש בגרון ולחזור לנשום רגיל.

אבל בזמן אמת לא,
וזה קששששהההההההההה

ממליצה על פרחי באך. לא רסקיו, פרחי באך מותאמים לך אישית (יכולה להיכנס ל הגדרות פרחי באך ולהתאים לעצמך או לבקש ממטפל) . אם לא יעזור אז טיפול אחר שמאזן אנרגיות יכול לעזור

כן, חשבתי על הומיאופתיה.
בהחלט.

כל הזמן אני מוצאת את עצמי זורקת עליו את האחריות -

אילו הוא רק ידע להכיל אותי...
אם הוא רק יסכים לשמוע אותי כדי שאני אסביר לו איך הוא צריך להתנהג כשי שזה לא יקרה...
אם הוא רק יהפוך פתאום לאדם רוחני ומודע ומתקן...

זה עוד הבדל בין החיים הרגילים לעכשיו, בהריון.
בחיים הרגילים אני לא צריכה את כל הדברים האלה.
כן, המחשבות האלה עוברות לי בראש, אבל לא חזק.
כי אני מצליחה לעבוד עם עצמי ורואה מזה תוצאות.

עכשיו כשאני לא מצליחה, ואין תוצאות, נראה לי לא הגיוני, לא הוגן ולא אפשרי שכל האחריות הזאת תהיה עלי.
כי לא תמיד אני אני.
אני עכשיו לא אני.

אבל מה אני אעשה?
יופי, אני יכולה לרצות עד מחר שהוא ישתנה. זה לא תלוי בי.
נו, אז לרצות את זה זה יותר הגיוני?
או הוגן? מה הוגן בלרצות שהוא ישתנה?
אפשרי?
לאלוהים פתרונים.

יקירתי, קודם כל

אין לי נסיון עם טלטלות הורמונליות של הריון אבל יכולתי להזדהות עם תחושת המועקה הכללית שעולה מהכתוב.

כמה דברים ששווה לחשוב עליהם לדעתי:
א. אני עכשיו לא אני. את אף פעם לא את, האני החמקמק, מי בכלל יודע מה זה. שחררי את הקונספציה שלך לגבי מי את ומה את ואיך את בדרך כלל לעומת עכשיו, ההשוואות האלה לא מועילות להתנקות מהתסכול.
ב. בהמשך לסעיף הקודם, מתוך השחרור של כל מה שנדמה לך שהוא את, נסי למצוא מזור בכלים שהם לאו דווקא שכליים-תודעתיים אלא בדברים פשוטים מאוד. אני הייתי מתחילה בגוף, במיקוד בנשימה למשל. זה יכול להיות עצמאית אבל אולי יקל עליך לעשות זאת עם מורה ליוגה או מדיטציה או כל תרגול אחר ששם דגש על נשימה ואת מתחברת אליו.
ג. לי באופן אישי שינה את החיים מקצה לקצה דבר שלא האמנתי כמה הוא חשוב- שינוי שעות השינה שלי. מאז שאני מכריחה את עצמי ללכת לישון עד 24:30 חיי השתנו באופן שקשה לי לתאר. אני כל כך הרבה יותר שמחה, רגועה וחיונית שזה פשוט משפיע על כל תחומי החיים.

צריכה ללכת, אמשיך מאוחר יותר @}

מה שאני לא מבינה זה איך אישה שמעידה על עצמה
עוסקת בעבודה פנימית רוחנית
לומדת כבר כמה שנים
בנאדם מודע יחסית
יש לי הרבה כלים שעוזרים לי לפעול מתוך הכרה
לבחור בזמן הווה
לקבוע מתוך הטוב שבי.

חיה עם גבר כזה?
יולדת איתו ילד?
נכנסת ממנו להריון נוסף?

איזה מין חיים את רוצה לך ולילדים שלך?

גברת מצטערת, שקלתי רבות אם למחוק את הודעתך, זה לא דף שלי לכן לא אמחוק אשאיר את הזכות לבעלת הדף.
אבל אומר לך שאין פה מקום לביקורתיות שלך.
אני מעריצה את הכנות והפתיחות שבהריון שני מעלה פה, ספק אם את או אני היינו יכולות להביא.
את השאלות הרטוריות שלך ,אנא, תפני לעצמך בנושא הזה או בנושאים אחרים בחייך.

אום שלום,
את אף פעם לא את, האני החמקמק, מי בכלל יודע מה זה. שחררי את הקונספציה שלך לגבי מי את
המממ. וואללה. מעניין.
קצת קשה לביצוע, נראה לי.
ננסה.

אני הייתי מתחילה בגוף
כן, זה הכיוון הכללי שלי, בינתיים לא עוזר הרבה.
נשימה לא עוזרת לי במיוחד, אבל אולי אשאל את המורה שלי ליוגה על תרגיל ספציפי. רעיון.

שינוי שעות השינה
שונה בעקבות ההריון, אני ישנה הרבה יותר ובשעות יותר נורמליות בדר"כ. הבעיה היא שלא תמיד זה תלוי בי, אם חשוב לי שלא תהיה טלוויזיה דולקת בחדר בזמן שאני ישנה.
אין ספק שאיכות השינה שלי משפיעה הרבה. אם רבנו על טלוויזיה לפני השינה, אני אישן רע ואקום במצב רוח רע (וגם הוא). ואם ויתרתי, אני אישן רע בגלל הטלוויזיה. יוצא שאני ישנה ממש טוב רק כשהוא מוותר איכשהו ונרדם בלי. גם זה קורה לפעמים (מעט).

_מה שאני לא מבינה זה איך [את] ...
חיה עם גבר כזה?
יולדת איתו ילד?
נכנסת ממנו להריון נוסף?
איזה מין חיים את רוצה לך ולילדים שלך?_

אוף, ידעתי שגם תגובות כאלה יבואו.
קצת מעצבן. מה זה גבר כזה? מה את יודעת על הגבר שלי?

אני מבינה שיש לך גבר מקסים ורגיש, מודע ומחובר לצד הנשי שלו, וטוב שלא את צריכה לחיות עם הגבר שלי. מגניב לך.
אני - זה הגבר שלי, אותו אני אוהבת, אתו אני חיה ומתכוונת להמשיך ולהזדקן אתו. מגניב לי. את לא חייבת להבין את זה.

אני מתארת לעצמי שעוד קוראות, כמו מצטערת, לא מבינות ורק מתמלאות כעס כלפי בנהזוג שלי ורוצות "לפקוח את עיניי" ולהראות לי כמה הוא לא בסדר.
תאמינו לי, אין צורך.
אני כ"כ יודעת כמה הוא לא בסדר, אני כ"כ זועמת עליו בעצמי, שאני מסוגלת להיכנס מזה להתקף של צרחות ולהתנפל עליו במכות רצח.
לא פתחתי את הדף כדי להגן עליו, אבל אם תתקיפו אותו, זה מה שאני אמצא את עצמי עושה.

ג'וי יה, רק עכשיו אני רואה את התגובה שלך. תודה

בהריון שני-
ברור שההורמונים וכל ההריון כולו מביאים כל מיני עיניינים לרמות גבוהות מבחינת העוצמה.

מה שעלה לי בקריאת דברייך זה שקשה לך נורא לקבל שזה מה שקורה.
השיפוטיות שלך לגבי מצבך, תחושות האשמה, וחוסר האונים, מאד מגבירים הכל .
מביאים את כל המצב הקשה ממילא לבלתי נסבל עבור כולכם.

כלומר על המצב הקשה בגלל ההריון, נוספת גם אשמה ותסכול ושנאה עצמית...

כאן אפשר פשוט להרפות.
לקבל שככה זה, אפילו בקצת הומור. וההומור מדבק....

ואם ניתן למצוא דרך שעוזרת קצת להזכיר לך מי את באמת.
ורצוי מדרכים עוקפות שכל .
(יוגה מצויין, EFT הומאופתיה, מה שמגיע ומתאים לך)

בהצלחה

_מה שעלה לי בקריאת דברייך זה שקשה לך נורא לקבל שזה מה שקורה.
השיפוטיות שלך לגבי מצבך, תחושות האשמה, וחוסר האונים, מאד מגבירים הכל .
מביאים את כל המצב הקשה ממילא לבלתי נסבל עבור כולכם._

זה די נכון.
אני לא יודעת אם אני שופטת את עצמי, אבל וואללה, לקבל את עצמי ככה באמת קשה לי. ובדר"כ אני אלופה בקבלה עצמית.
אני מקבלת את זה בשכל, כי אני יודעת שזה חזק ממני, אבל בלב קשה לי. במיוחד בזמן אמת (שזה מה שמשנה).

אשמה ותסכול ושנאה עצמית... לא שנאה עצמית. עד כדי כך לא הגעתי

_כאן אפשר פשוט להרפות.
לקבל שככה זה_
אני מנסה. קשה לי שבנזוגי לא מקבל אותי ככה.

בחיים הרגילים לא ממש משנה לי אם ואיך הוא מקבל אותי או לא. ועכשיו אני מרגישה כ"כ תלויה.
הנה, זה עוד דבר לקבל

יקרה שלי,כל כך קשה לך!
אני מרגישה שחיבוק וירטואלי לא מספיק,הייתי מחבקת אותך חזק חזק עכשיו אם יכולתי.
<ועולות לי דמעות שאני כותבת....אולי מסוג של הזדהות>
אנחנו חושבות שכל העבודה הרוחנית והמודעות הפכו אותנו למלאכיות,,
זה הוא שצריך להשתנות,לעבוד על עצמו,להיות יותר מודע בלה בלה בלה....
כל מציאות שאת נמצאת בה היא בדיוק המקום ממנו את יוצאת.
קודם כל-טיפול,בלי עיכובים,באך,הילינג או כל דבר שאת מכירה ויעזור לך.
ההריון לא עושה דברים חדשים מלבד התינוק,הוא מעצים מקומות שהיו בתוכך כבר.
תתני לרגשות לצוף,תתבונני,אל תיבהלי,גם החלקים האלה הם שלך.

אשמח מאוד לאמן (סינרגיה) אם תרצי,כרגע הטלפון מושבת,אשלח לך מייל עם מס' הנייד.

אוהבת ודואגת לך

רגע,מסייגת לגבי ההילינג,עדיף שלא בהריון.
בתנאים מסויימים אפשר בהמשך ההריון אבל רק אצל מישהו מאוד מנוסה.

סגולה אהובה, תודה, העלית לי דמעות בעיניים. מהנהנת בהסכמה לכל מה שכתבת.

לגבי אימון סינרגיה,
נראה לי שאני אתחיל מדברים אחרים, באך/הומיאופתיה. כרגע אני מרגישה שאני לא מסוגלת להפעיל את הכלים שאני כבר מכירה, שלא לדבר על חדשים.

כן, אולי באמת צריך ללכת יותר בפשטות,תזונה,מנוחה (חיבוקים) ואיזה טיפול שיעשה לך טוב.

ובלי קשר,
יש לי הרגשה שחלק מזה יפתר לבד אחרי תשעה באב,
הימים האלו כל כך קשים גם ככה,זה זמן של דין וגבורות.

שנזכה לגאולה אמיתית

אמן סגולה- אמן.
ריגשת אותי בדברייך...
ובקשר לגדילה רוחנית וכו'
אני יכולה להגיד מניסיוני שככל שאני מעמיקה
כך אני יכולה להגיד ביותר פשטות ובכנות
יש בי אלימות
יש בי יוהרה
יש בי שנאה

התרגול הוא להודות ולהפריד.
וזה מה שאת עושה הריון שני- אז את בדרך!

חיבוק.

יקרה, ההורמונים, הו ההורמונים, איזה חומר חזק זה. גם אם זה נכון שהם מעצימים מה שכבר קיים, צריך כל כך הרבה כוחות להתעלות מעבר להם. אני נכשלת בזה שוב ושוב. גם אם אני יודעת בראש שזה רק הורומונים. את יודעת, אצלי, אחד הסימנים הראשונים להריון, חוץ מהצרבת, עוד לפני שהשתנתי על מקל קטן, היה דחף חזק להרוג, אשכרה להרוג. אפילו לא היו לי מילים לזה עד שבת דודה שלי שאלה אותי בתחילת הריון שלישי (ילד שני) "נו, כבר בא לך לרצוח אותו?" ואז היו לי מילים לתחושות האלה שגעשו בי.
אני לא אומרת שזה שזו צרת רבים מצדיק הזנחה או לא לטפל, טפלי, אבל זכרי שזה מצב זמני, שאת נתונה בסערה ומיטלטלת בין גליה והיא תחלוף.
בינתיים אין לי עצות רק חיבוק גדול של הזדהות ואהבה.

הנה הגעתי,
נשמע באמת קשה, התמודדות מאתגרת מאד.
_ההריון לא עושה דברים חדשים מלבד התינוק,הוא מעצים מקומות שהיו בתוכך כבר.
תתני לרגשות לצוף,תתבונני,אל תיבהלי,גם החלקים האלה הם שלך._

אספר לך בקצרה מה היה לי בהריון הראשון שלי ואם משהו מזה מתחבר לך אז יופי ואם לא אז לא...
אני בהריון הראשון נכנסתי לדיכאון קליני.
רצון למות... הרגשתי שאני מאבדת את שפיותי ודוד רב הזמן לא ידע מה לעשות איתי.
הפסיכולוגית שהייתי מטופלת אצלה במשך כשנתיים רצתה שאלך לפסיכיאטר לקבל כדורים כלשהם (והיא ממש לא ממהרת לתת עצה כזאת אבל היא פחדה על החיים שלי).
אחרי חמישה חודשים של סבל רציני סיפרתי לדוד שאני שוקלת ללכת לפסיכיאטר,
הוא די נחרד מזה,
(אגב, עד אז גם די נמנעתי מלדבר איתו ממש לעומק על מה עובר עלי כך שהוא היה קצת מופתע מהקיצוניות שבה תיארתי לו את הסבל שלי)
הוא אמר שהוא חושב ששמונים אחוז מהקושי שלי נובע מרגשי האשמה והקושי שלי לקבל את עצמי כמו שאני עכשיו (מתחבר מאד למה ש ב עילום כתבה)
הוא ביקש שאנסה משהו אחד לפני שאלך לפסיכיאטר.
הוא הציע שאתחיל בזה שפעם ביום אני מאפשרת לעצמי שעה אחת נטולת רגשי אשמה לחלוטין.
וזה מה שעשיתי, פשוטו כמשמעו.
בשבוע הראשון איפשרתי לעצמי שעה אחת בלבד ביום ובשעה הזאת גיליתי תחושת הקלה אדירה.
בשבוע השני בגלל שראיתי איזה יופי זה עובד כבר איפשרתי לעצמי הרבה יותר זמן נטול אשמה וכך הלאה...
ככה יצאתי מהמשבר הקשה שהייתי בו.
עדיין נשארו סימפטומים לא נעימים בכלל, כמו למשל שהייתי מרגישה צורך להקיא בכל פעם שבעלי נגע בי באופן אינטימי ועוד ועוד דברים...
אבל הסיפור שנרקם סביב כל המצב שלי נעלם והתחלתי להרגיש שאני חוזרת לחיים לאט לאט.

אני לא יודעת אם זה מתחבר לך למשהו, זה שונה ממה שאת מתארת אבל אם לא לך אולי למישהי אחרת כי הבדידות במקום הזה הוא גדול,
את עצמינו בנוסף לכל אנחנו חשות שאיבדנו וקשה למצוא במה להיאחז.

עוד דבר שעשיתי בהריון הזה היה להתקשר לאיזו מתקשרת מחו"ל (דרך אמא שלי) והיא אמרה לי שחלק ממה שעובר עלי קשור לתהליך ריפוי שהגוף שלי עובר ביחס לדברים שקרו לי בילדות סביבות גיל 4 .
היא אמרה לי לשבת כל יום בחדר ולעשות מדיטציה על הגיל הזה.
זה כמובן לא קשור אליך אבל אני מאד מרגישה שכל הריון מציף ומעלה אצלינו דברים מודחקים מהילדות כמו גם זמן המחזור שלנו ועל זה אפשר להודות.
זאת אומרת שבמקום לראות בסבל הזה עונש אפשר לחשוב על זה כך שהגוף שלנו מעלה ומוציא החוצה בצורה פיזית את מה שהוא צריך,
מאין נקיון עמוק לפני הלידה החדשה.

אני בטוחה שזה לא קל בכלל ונשמע ממה שאת כותבת שהאלימות היא נקודה משותפת לשניכם, ואתם משקפים את זה חזק חזק אחד לשני.

מרגישה שכתבתי הרבה ויכול להיות ששום דבר מזה לא באמת נוגע למצב שלך אז בנוסף לכל זה רציתי לשלוח חיבוק גדול גדול והרבה אהבה

וגם להגיד לך שאני מאמינה בך.

שאלתי אתמול את המורה ליוגה שלי על תרגיל נשימה למצבים האלה. היא המליצה על קפהלבטי, להוציא ממני את האש.
נשמע לי נכון. עוד לא היתה לי הזדמנות לנסות.

_זכרי שזה מצב זמני, שאת נתונה בסערה ומיטלטלת בין גליה והיא תחלוף.
בינתיים אין לי עצות רק חיבוק גדול של הזדהות ואהבה._

תודה

מרגישה את החיבוק עד כאן.
זוכרת שזה זמני, כמו שכתבתי זה מה שמחזיק אותי שפויה בין לבין.

עדינה, וואו.
תודה.
זה לא מתחבר בפרטים, אבל זה משקף איזה דברים חזקים יכולים לעלות בעקבות הריון ובאיזה עוצמות, זה מזכיר לי כמה התהליך הוא טבעי ויותר מזה - נכון ונחוץ.
תודה.

_חיבוק גדול גדול והרבה אהבה
וגם להגיד לך שאני מאמינה בך._

תמונה

שמחה שפתחתי את הדף הזה.

היא המליצה על קפהלבטי קפהלבטי עלול להיות קצת חזק להריוניות, כעקרון לא מומלץ לתרגל נשימה אגרסיבית כזאת בהריון.
יש וריאציה יותר עדינה, תבדקי עם המורה שלך האם היא מכירה.

קפהלבטי עלול להיות קצת חזק להריוניות, כעקרון לא מומלץ לתרגל נשימה אגרסיבית כזאת בהריון.

אני יודעת ובאמת עוד לא תרגלתי את הנשימה הזאת מאז שאני בהריון.
מצד שני, כבר כמה שבועות (מאז שנכנסתי לשליש השני) אני מרגישה כ"כ טוב, אם אני שואלת את הגוף שלי הוא עונה לי שאני יכולה לעשות הכל. כמובן עם קשב תוך כדי, יש דברים שאני מתחילה ומפסיקה יחסית מהר. לא כי זה לא היה טוב בכלל, אלא כי זה היה טוב לזמן קצר.
קפהלבטי כאמור עוד לא ניסיתי.
המורה שלי בגישה שלא פוסלת שום תרגיל באופן גורף אחרי השליש הראשון. לדעתה אני יכולה לעשות את זה בלי חשש.

מצד שני, אם אני אנסה לעשות את זה בזמן שיש לי דחף לעשות נזק, אולי הקשב לגוף לא יהיה יעיל.
אני אשאל אותה על הוריאציה היותר עדינה. היא בטוח מכירה. איך קוראים לה?

את מתכוונת לבסטריקה?

חשוב שהדף הזה יעלה לנשים בהריון שמרגישות דברים דומים.
לדעתי הרגשת הבדידות שאנחנו חשות עם השינוי הזה מהווה חלק גדול מהקושי ועם הזמן גם מעצים אותו.
אני זוכרת שאני חיפשתי וחיפשתי ספרים עם סיפורים דומים לשלי ולא מצאתי שום דבר.
רציתי מאד לתת לדוד לקרוא משהו מספר, משהו כתוב, מוכח... כדי שיבין שזאת לא אני שהשתגעתי, שקורה לי משהו בגוף שהוא ממש מעבר לשליטתי...

וגם לעצמי, הייתי זקוקה לשמוע שאני לא היחידה בעולם שמרגישה ככה.
לשמחתי העצומה בשלב מסוים פגשתי מישהי בלימודים שלי, אמא ל4 ילדים שסיפרה לי שהיא עברה כמעט אותה חוויה בהריונות שלה וזה הקל עלי מאד.

את מתכוונת לבסטריקה? בשום אופן לא, באסטריקה עוד יותר אינטנסיבי.
אין לה שם מיוחד למיטב ידיעתי, הרעיון לתרגל קפהלבטי בלי לכווץ את הבטן בנשיפה אלא רק את רצפת האגן (מולה בנדהה) והכל בעדינות רבה ובלי תחושת ה: "בואי נשאב את כל אברי הבטן מעלה..."

לתרגל קפהלבטי בלי לכווץ את הבטן בנשיפה אלא רק את רצפת האגן (מולה בנדהה) והכל בעדינות רבה

נראה לך שזה יכול לעזור לי? שזה יוציא לי את האש כמו קפהלבטי רגיל?

נראה לך שזה יכול לעזור לי? אפשר לנסות.
עוד דברים שעלו לי: שיטאלי (נשימה מקררת) וכמובן אוג'אי שמאוד מאוד מרגיעה ומאזנת את מערכת העצבים. לי גם שימוש בקול עוזר כשאני לא רגועה, אם אני יכולה להמהם לעצמי קצת בשקט זה נפלא.

שלום לך
את כותבת על הקושי העצום בהכלת התחושות ובהתמודדות ובתור הריונית בעצמי אני יכולה להבין את פרץ העצבים והזעם ששוטף את כל הגוף ורוצה לצאת מבין האצבעות. גם אני עוברת את זה וזה עולה לי באנרגיות רבות שלא לפרוק את זה על בעלי ועל בני.
למרות כל הקושי אני רוצה להאיר נקודה אחרת - כתבת שלילד שלך זה לא מפריע ושיש לו חוסן נפשי
לילד הכי פחות אכפת, הוא מקבל אותי כמו שאני ויודע להכיל אותי. אני לא רואה איך ילד בן 4, חכם ומיוחד ככל שיהיה יכול לקבל את זה בשיוויון נפש יחסי. התנהגות אלימה של הורים מפחידה ילדים, יוצרת איום על עולמם, גם אם זה לא ניכר לעין. לעיתים הם נשארים כאילו חזקים כלפי חוץ על מנת לגונן על ההורה שנראה להם סובל, לוקחים לעצמם תפקיד הורי. אני לא חושבת שילד כל כך צעיר צריך להכיל אותך.
אני באמת לא מכירה אותך, את בן זוגך ואת בנך ואני בטוחה שאת עושה כפי יכולתך על מנת שלא לחשוף אותו לאלימות אבל מהדברים עולה כי הוא אכן נחשף לכך.
אולי הנקודה הזאת תיתן לך כוח להתעלות מעל עצמך ולפרוק את הזעם במקומות אחרים.

אני לא חושבת שילד כל כך צעיר צריך להכיל אותך.

בתור מי שהיתה ילדה הורית בעצמי, אני מסכימה אתך לחלוטין שהוא לא צריך להכיל אותי.
אבל הוא יכול והוא עושה את זה. ולצערי,
הנקודה הזאת תיתן לך כוח להתעלות מעל עצמך ולפרוק את הזעם במקומות אחרים - לא עובד.

ממליצה מאוד על טיפול זוגי אצל מישהו נייטרלי, שגם יכול לרדת לעומקם של הדברים. מישהו כמו פסיכולוג קליני.
כנראה צברתם כעסים מהילדות, או אולי סתם לא אימצתם לכם עדיין דרך הידברות בוגרת.
הריון מעצים את הילדותיות שלנו, את הצורך שלנו שמישהו יטפל גם בנו, למרות שבעצם אנחנו אמורים עוד מעט לטפל במישהו אחר מאוד תלותי, וזה מפחיד מאוד.
ממליצה על מישהו מבחוץ ולדבר איתו שניכם יחד.

יש לי די הרבה מה להגיב וקצת לספר,
אבל אני לא מגיעה לזה מבחינת זמן ומחשבה פנויה.

המצב בינתיים לא משהו, מקווה לתפוס מחר את ההומאופתית :-\
אולי כשיהיו לי דברים טובים לספר אמצא את המשאבים להגיב כמו שצריך למה שנכתב.

מה שלומך?

אני מרגישה באיזה מעגל קסמים שמידרדר
אם כך את צריכה למצא קוסמת (אולי יש אחת בתוכך) שתוציא אתכם ממעגל הקסמים הזה.
חפשי הכין היא???
בהצלחה!

מה שלומך?
עכשיו אני ברוך השם בקו השפיות. ויש תקשורת ואין התקפי זעם ואלימות והכל בסדר.
עדיין אין לי יותר מדי סבלנות, הילד שלי מטריף אותי די מהר, אבל אני יחסית שולטת בתגובות שלי.

הבעיה היא שאני לא יכולה לדעת מתי זה יגיע פתאום. הטירוף מגיע בלי אזהרה ונשאר יחסית הרבה זמן.
(בעצם יש סימן אזהרה אחד: התפתחות של פצעון בפנים. אבל עד שאני שמה לב אליו זה כבר בד"כ מאוחר מדי ובשיא עוצמתו.)

התרגילי נשימה עוזרים קצת אבל לא מספיק.

ועדיין לא יצרתי קשר עם ההומיאופתית...

הי
גם אצלי קורים דברים דומים בהריון. אני כל כך כועסת שאני מרגישה שאני עומדת להתפוצץ, ואין הקלה עד שאני לא צועקת (רצוי על מישהו). זו פשוט תחושה איומה, של חוסר שליטה עצמית, כאילו אני לא אדונית לגופי.אחד מהדברים היחידים שעזרו זה פשוט לצעוק לחלל האויר או לחבוט בכריות (לפעמים הילדים מצטרפים, וכך הרווחת: גם את מרגישה הקלה וגם הם שרפו קצת אנרגיות). אם זה מנחם אותך, אצלי זה עובר ברגע שאני יולדת.

ואגב בעלים, אישי הוא מקסים ממש וכמובן שמבין שזה בגלל ההריון, ועדיין קשה לו לא להיסחף למריבות. אין מה לעשות, 9 חודשים זה זמן קצת ארוך לבקש ממישהו להבליג.

עכשיו אני ברוך השם בקו השפיות. ויש תקשורת ואין התקפי זעם ואלימות והכל בסדר.
איזה יופי @}

אין לי עוד עצות חוץ מאלה שכבר ניתנו פה, רק שהכל חולף, בא והולך וזה גם הקסם שבזה.
את נהדרת, אהבתי איך שהצלחת למקד חזרה את העניין.

שמחה לשמוע שאת חשה שיפור.
אגב, אם תשאלי את דוד הוא קרוב לודאי יגיד שהתיאור שלך של האלימות זה ממש אני כשאני בהריון (אצלי זה לא בא לידי ביטוי בצורה פיזית אמנם, יותר מילולית, בהחלט באיבוד העשתונות בלי פרופורציה). ככה הוא חווה אותי, אני קצת פחות מודעת לשינוי הדרסטי שחל בי.
חיבוק גדול בנתיים.

אני בחודש שביעי.בהריון ראשון. אתמול הרגשתי כעס על משהו שבן זוגי עשה, אפילו שבעל כורחו.
כשהוא חזר הבייתה, פשוט צעקתי עליו נורא במשך כמה דקות.
והוא, אחרי שניסה להצדיק את עצמו, צעק עליי בחזרה ,ואמרתי לו דברים קשים (כמו שהוא צריך מישהי אחרת),והוא נפגע וצעק ובכה בשברון לב וזרק פחית בירה שהייתה לו ביד על הרצפה. אף פעם לא רבנו ככה...זה הפחיד אותי,העצבים שלו באותו רגע והבכי שלו שניות אחר כך שבר לי את הלב. הוא נשמה טהורה ובעל מדהים ואוהב...
מרגישה אשמה שנהגתי כפי שנהגתי בלי יכולת להכיל ולהבין את הקושי שלו.ככה לצעוק עליו.?! מה יצא ממני.?!
מרגישה אשמה גם כלפי התינוק,שבדרך כלל אני דואגת להיות רגועה ומעבירה לו מסרים של שמחה וצלילים נעימים..
מרגישה רעה.כי ידעתי שהיה לו קשה ולא יכולתי להבין את זה. ראיתי רק את עצמי.
מקווה שאסלח לעצמי בדחיפות.ושלא אחשוש שזה יקרה שוב.
זה עצוב להגיע לסיטואציה כזו עם בעל אהוב....

מזדהה.
זה עצוב באמת.
אבל את לא רעה.
ראיתי רק את עצמי. - זה קורה לפעמים בהריון וזה טבעי.
אני חושבת שזה בסדר גמור ואפילו טוב שהתינוק יכיר שגם רגשות כאלה הם חלק מהחיים, עוד כשהוא בתוך הרחם המגונן שלך.
ככל שתסלחי לעצמך יות מהר ותמשיכי הלאה (בלי הפחד שזה יקרה שוב, כמו שכתבת), כך ייטב.
מאחלת שרק תצמחו מזה

(את בטוחה שזה קשור לדף הזה? לא שאכפת לי, להפך, אבל את לא נקראת לי כל-כך אלימה...

)

תודה יקרה על המילים והעידוד.
חיזקת אותי@}@}

מה לעשות אם אני נהיית בלתי נסבלת אחרי לידות לתקופה ארוכההההה בדרכ עד ההריון הבא???
ניסיתי כל מה שאפשר.
אני מאד קרובה ללכת לפסיכיאטר אבל חוששת...

ניסיתי כל מה שאפשר.
מה ניסית?...

הגעתי לדף הזה בסופו של יום סוער במיוחד. חזרתי הביתה אחרי יום עבודה של עשר שעות ורבע שעה אחר כך התנפלתי על בן הזוג שלי בצעקות. עד עכשיו אנחנו ברוגז. קראתי את הסיפורים והתגובות שנכתבו כאן לפני שנתיים ויותר בדמעות, אבל בכל זאת הידיעה שאני לא היחידה מקלה מעט את תחושת הבדידות. תודה לכל הנשים ששיתפו כאן בעבר, עזרתן לי.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני קוראת הכל.. ומזדהה. אני בדיוק באותו מצב.
מה קורה בסוף? האם שני אנשים שמגיעים ממקומות כל כך שונים, מצליחים לעבור את זה ולהישאר ביחד.

וכעבור כמה חודשים הנה הגעתי גם אני לדף. בטח אין פה אף אחת כבר אבל אני קוראת בפעם הראשונה משהו שמזכיר לי כל כך את מה שאני עוברת ומעבירה את סביבתי. אני בהריון ראשון, חודש חמישי, מחר אגלה סוף סוף את מין העובר. בעלי אדם טוב, אבל יש בו הסתגרות רגשית שיכולה להוריד אותי מהפסים.
חטפתי התקף רעב, אחרי שלא הספקתי לאכל יום שלם, הוא דאג רק לעצמו (הביא לעצמו שווארמה, והחליט לשבת לאכול מולי), נפגעתי נורא- אני יודעת שזה אידיוטי. זה התחיל מניסיון להתעלף, המשיך בבכי, המשיך בתגובה לא מבינה ומזלזלת כלפי (ובצדק, הגזמתי) והסתיים בחבטות שלי-בו. כמעט החזיר לי וברגע האחרון עצר. כדי לפגוע בי בחזרה הבהיר לי מה הוא חושב עליי במילים. כמעט מעדיפה כבר שהיה מחזיר מכה. מותשת, כועסת על עצמי, חוששת לשלום העובר עם ההתקפים האלה, חוששת לגורל הנישואין. מתחילה להתייאש מעצמי. מזל שלפחות יכולתי לכתוב...

לא להתעלף כמובן, להתעלם. למרות שגם זה מרגיש הגיוני כרגע

אגני,
אני יכולה להגיע להתקף כזה אם לא אכלתי כל היום, גם אם אני לא בהריון, על אחת כמה וכמה בהריון.
מאוד מאוד חשוב שתדאגי לעצמך לאוכל.
אל תסמכי עליו או על אף אחד אחר.
ואם קשה לך ברגע מסויים לדאוג לעצמך, תלמדי לבקש. ממנו, או מאחרים.
אוכל זה במקום מאוד גבוה בסדר העדיפויות למען שלווה נפשית. גם שינה אגב.

ולדעתי זה לא אידיוטי שנפגעת נורא, ואני גם לא בטוחה שהגזמת בתגובתך, רק מה, זה לא מה שסייע לך באותו רגע. באותו רגע - וגם ממש עכשיו - מה שלדעתי, מניסיוני האישי, היה מסייע לך - זה לחשוב איזה אוכל יזין אותך וישביע וירגיע, ולדאוג לעצמך לאוכל הזה, גם אם זה אומר להתקשר לטייק אווי של פיצה או משהו, לצאת ולאכול איפשהו, להפשיר לחם מהפריזר ולאכול עם הממרח שיש בבית - כל דבר.

אני אישית בהריון וכל הזמן דואגת שיהיה לי אוכל, ולאכול.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

חייבת לציין שממש לא מסכימה עם התגובה הקודמת.
אין תירוץ לאלימות, בטח לא שווארמה, היום זה יוצא על הבעל, מחר על הילדים. ממליצה בחום על טיפול (מכל סוג) ויפה שעה אחת קודם.

פלונית יקרה, אל דאגה. מדובר הרבה יותר בתקיפה סימבולית מאשר ממשית. בעלי אדם גדול למדי והבאות שלי כביכול הן יותר נפנופי ידיים נואשים. להסיק מזה שאני בדרך להכות את ילדיי בגלל שווארמה, זה קצת... טוב לא אכנס לזה. אבל טוב לדעת שגם כאן- בפורום תומך, אני צריכה להצדיק את הכאב שלי ולהיקרא אדם אלים.
ולמישהי היקרה- את צודקת, אני אכן מונעת המון מדחפים של רעב ולפעמים מאבדת שליטה על זה. אני נדרשת לשמור די באדיקות על התזונה שלי בהריון הזה ולעתים זה מוביל לאיבוד שליטה. הפעם, הכעס לא היה על האוכל כמו על חוסר המחשבה עליי, תחושה ש״אנע לא מעניינת אותו״. ועל זה, ללא ספק ולפי עצתה של אלמונית, אכן אצטרך לעבוד בטיפול- כי האמת היא שבן זוגי באמת לא תמיד קשוב אליי. לא עכשיו ולא לפני. רק שכשאני רעבה... אני מגיבה. (ולא- אני לא מתכננת לאכול את ילדיי!!!;)

אגני יקרה, אני יכולה מאוד מאוד להזדהות עם הכאב מכך שלא רואים אותי ולא מתחשבים בי, מה שאני מצאתי שהכי עוזר לי (וזה מתוך לימודי ימימה) זה - להתחשב בעצמי ולראות את עצמי ולדאוג לעצמי ואז הכל נהיה הרבה יותר טוב. בכלל ממליצה על לימודי ימימה...

גם אני בהריוניות הזועמות. לא ברמות שכתובות בדף, אבל כשאני כועסת אני ממש רואה אדום מול העיניים ושולטת בעצמי ממש בקושי. מזל שבן הזוג שלי לא לוקח את זה קשה וגם הבטיח לי חגיגית שהוא לא יתן לי להפוך לאשה מכה, אבל אני מפחדת מעצמי. (בנתיים זרקתי עליו סוודר פעם אחת וקיללתי ממש בפעם אחרת.)
עוצמות כאלה הרגשתי לאחרונה בגיל ההתבגרות האיום שלי. לא רוצה לחזור לגיל ההתבגרות האיום שלי.

נראה לי שחלק מהעניין שזה באמת כמו בגיל ההתבגרות! הגוף שלי מבלבל אותי ועובר דברים שאני בכלל לא מבינה ולא מצליחה להסביר לסביבה שלי. וזה קצת כמו גיל ההתבגרות שבזמן שעוברים עלייך דברים ממש משונים ואת רק רוצה להתכנס כדי להבין אותך את אמורה להמשיך ללכת לבית ספר וכאלה. ועכשיו כשאני גדולה אני אמורה להמשיך לעבוד כאילו הכול כרגיל ולסמן ווי באלפי המשימות שמגדירות את החיים של אדם מבוגר. ורמות ההורמונים הגבוהות, כמובן, לא מוסיפות לשלווה: לא בהריון ולא בגיל ההתבגרות.

בא לי לשפוך את העציצים הקטנים והמתוקים ושלא יגדלו לעולם. לא אדע אם אפשר לגדל עגבניות שרי בחורף או לא
בא לי לקרוע לגזרים את הגרביים האלסטיות שלקח לי זמן כסף וטרטור להשיג והן כל כךעוזרות לי עם כאבי הרגליים מהוורידים
בא לי להרביץ לרגליים שלי חזק חזק, שהקצת מהן שעוד לא כחול מוורדים יהיה כחול משטפי דם פנימיים
בא לי להרביץ לבטן השמנה שלי
אבל לא בא לי להרוג את העובר שבפנים. לא בא לי שתהיה לי הפלה ושאחשוב שזה באשמתי. כמה שמפחיד לידה ותינוק אני מעדיפה שכן, ולא שהכל יגמר עכשיו.
כמה שבא לי למות מעצבים על הבעל המעצבן שנוחר בקולי קולות בזמן שאשתו ממררת בבכי. לא זה לא אותו שאני שונאת זה את עצמי. כן אבל למה? מה עשיתי כל כך רע???
נהר של דמעות. אני יוצאת מדעתי.
אני קצת נורמלית. הפעלתי מכונת כביסה, גם הייתי בעבודה, קצת סידורים עם הילד בן שנתיים וחצי, חירפן לי ת'מוח נגמרה לי הסבלנות. פעם שהוא היה תינוק לא הבנתי איך אפשר לכעוס על ילדים. תמיד אחיות שלי שאלו אותי איך אני כזאת רגועה ולא מתעצבנת. איפה היא היום האישה הזאת הרגועה והלא מתעצבנת שתבוא קצת לבקר קשה כאן ככה להתעצבן מכל דבר. ושתשטוף כלים ותקפל כביסה כשהיא באה.
איפה המקום שלי עכשיו, בגהה? במיטה בבית עם האיש הנוחר? באתר השיתוף והתמיכה?

ללכת לרופא ולקבל כדורים לדיכאון
זה ישטיח אותי לגמרי לא רוצה,
לעשן ג'וינט
אין מצב זה לא קשור אלי,
להמשיך ככה לכעוס על הילד והבעל
מסכנים מה הם אשמים
או הו כמה שהם אשמים
מה זה ללכלך את כל הבית? מה זה "אני לא חייב להתקלח"? רק למדת לדבר וכבר אתה לא חייב להתקלח? וואלה יופי
והבעל- טוב זה נושא בפני עצמו נניח לו כרגע שימשיך לנחור כבודו במקומו

שמעתי בחדשות שמחר יהיה יום חדש וסבסבירות גבוהה שוב תזרח השמש
אולי ארגיש אחרת
(אבל, אלוהים שבשמים, איך לא ליפול שוב גם מחר??)
מקלחת ולישון
עדיף לישון יותר מ6 שעות בלילה בהריון
לילה טוב לכולם וסליחה שלא כתבתי באתר השיתוף או לא בדף המתאים
פשוט כאן אני מכירה ואוהבת
אפשר למחוק להעביר וכוליי
תודה

off season יקרה,

אני מאוד מבינה אותך.
בהריונות שלי עשיתי דברים מאוד לא נעימים לילדים שלי. במיוחד לבכור. ממש לא מתחשק לי לפרט.
מה שעזר לי נקודתית זה לבקש סליחה ממנו, לסלוח לעצמי (לא תמיד היה קל).
והכי חשוב: לדאוג לצרכים הבסיסיים שלי (לישון ולנוח מספיק, לאכול ולשתות מספיק).

אני שולחת לך חיבוק ענק. תחזיקי מעמד.

יולי קו תודה
מעודד לשמוע שאני לא לבד בשריטה הזאת.
אני מרגישה ש99% מהזמן הרגשות שלי והתפקוד שלי ממש לרוחי
אבל לפעמים, נגיד פעם בשבועיים, אני יוצאת מהכלים בצורה ממש מוגזמת לטעמי
(לא סתם קוצר רוח רגיל וחולף כזה, ממש שבירה של כל הכלים).
בדר"כ הטריגר הוא איזה משהו ממש מפגר שבעלי עשה/ לא עשה / אמר / לא אמר.
בימים כתיקונם אפשר להתמודד עם דברים מפגרים- מי לא טועה לפעמים? גם אני לא מושלמת הכל סבבה,
אבל יש זמנים שאני לוקחת את החיים כל כך קשה. שוכחת בכלל מי אני ומה אני רוצה, מתנפצת ומנפצת, ממש "אשה הורסת", זה כבר נהיה בכלל לא רלוונטי זה שהוא עשה איזה טעות. ברגע אחד זו אני שמפלצת כאן.
גם אני מאמינה בכל לבי שהכי חשוב זה לדאוג לצרכים הבסיסיים שלי. בפועל אני לא שם בכלל.
אם עד כה בחמישה חודשי הריון לא הצלחתי לרסן את עצמי ולדאוג לצרכים שלי אף אחד לא ערב לי שבהמשך כן אצליח.
אני שוקלת עם כל העצב שבדבר לפנות לכימיה ולבלוע כדורי הרגעה. אני ממש לא סובלת את הרעיון הזה אבל לא רוצה לפגוע בזוגיות שלי ולא רוצה לפגוע בילד הקטן שלי.
העבודה שלי לא חשובה ואני משקיעה בה את כולי, והמשפחה שלי הכי חשובה לי שבעולם, ודוקא בה אני מרשה לעצמי לזרוע הרס. זה לא לעניין. בטח שנצרך כאן תהליך פנימי ועמוק, אבל לבינתיים אני לא רוצה שהחיים שלי ישרפו והילד שלי יקבל צלקות נפשיות.
יכול להיות שהתקפי זעם בהריון זה משהו טבעי וילד בן שנתיים וחצי יכול להתמודד עם זה. כמו שהוא מתמודד עם הרבה דברים טבעיים כמו נפילות, חוסר גלידות וכו. יכול להיות שלא. אני לא יודעת מה לעשות.

( off season מהעבודה )

שאלה ליולי קו-
איך אני יכולה לסלוח לעצמי אם אני לא בטוחה שלא אשוב לסורי?
בתפיסה שלי אני צריכה קודם לקחת אחריות ולעשות הכל כדי שלא יקרה שוב. בלי זה אין לי מה לסלוח לעצמי.

off season

אני אגיד לך איך אני חווה את זה מבפנים (זה מאוד אישי כמובן, אבל אולי יהדהד גם לך):

אם אני לא סולחת לעצמי על חטא קורים כמה דברים במקביל:

החטא ממשיך להסתובב לי בפנים. אני ממשיכה להיות הפושעת הזו. ומה עושה פושע? ממשיך לפשוע. חוזר לסורו. אני רוצה לראות גם את הצדדים הטובים שבי, שנמחקים מהתמונה כשאני מתמקדת ב׳פושע׳.
אני מרגישה רע, אשמה. אבל בגלל מי? נכון שבגללי, אבל הטריגר זה האינטרקציה עם הילד, אז קרבתו גורמת לי מתח, שהשד לא יפרוץ. כלומר זה נחווה שקרבת הילד עושה לי רע.
אם אני מתוחה, על מי זה ייצא בסוף?... שלושה ניחושים...
אם אני לא לומדת לסלוח, וקודם כל לעצמי, כי אני במעגל הפנימי שלי (ואז בן הזוג, ההורים , הילדים, האחים החברים, לפי קרבתי אליהם, ואחר כך המכרים, ואז כל העולם), אז איך אדע לסלוח לאחרים? למשל לילד שלי, שלבטח יעשה שטויות מרגיזות במהלך חיינו המשותפים.... כלומר תרגול סליחה לעצמי גם כשקשה כאמצעי לחיזוק ׳שריר הסליחה׳

זה יעזור לי בשלב שני גם לסלוח לילד שלי. אומרים שילדים קטנים - צרות קטנות... (כלומר, ילדים גדולים - .... צריך להתאמן מעכשיו

).

הסליחה העצמית מאפשרת להגיעה ממקום יותר נכון להתנצלות והכרה בפגיעה. תמלול של האהבה והרצון לקו התנהגות יותר מתאים.
חשיבות לדוגמא אישית: כמו כל דבר בחיים, הילדים לומדים מאיתנו. איך ילמדו לסלוח (לעצמם ולאחרים), להביע אמפתיה, להמשיך לחיות אחרי ארוע לא נעים בלי לגרור, בלי טינה עצמית ולאחרים? ילמדו,כמו תמיד, מאמא!

בתפיסה שלי אני צריכה קודם לקחת אחריות ולעשות הכל כדי שלא יקרה שוב.

נכון. דרך רכות.

להבין שאני לא מושלמת. שאני צריכה עזרה. ההריון ׳מפקיע׳ ממני את גופי לתקופה. ככה זה. זרמי ההורמונים מגדלים את התינוק וכתוצר לוואי מעצימים רגישות. ככה זה.
אני אישית לא סופרוומן. אני זקוקה לעזרה. כנראה גם את. יותר שעות שינה, אוכל מזין זמין, יותר התאווררות. וגם יותר סליחה. יותר וויתור על מושלמות. גם מבחינת תפעול טכני של העיניינים וגם מבחינת התפלקויות של התנהגות.
אם אין מנקה, הבית יהיה יותר מלוכלך. אם אני עצבנית על בעלי או על הילד אפשר להגיד שזה מרגיז אותי, גם בטון כועס. אם אני יכולה אני יוצאת לחדר השני (לפעמים זה פועל לי! לפעמים אני מצליחה לצאת להרגע! למדתי מחברה שלי.) כמובן לא לעזוב ילד במצב מסוכן כמו אמבטיה או כביש, אבל בבית לרוב אפשר להגיד שאני כועסת וצריכה להרגע, ולצאת.
לבטא את הרצונות והצרכים שלי, ולא להכיל יותר מדי. אני כבר מכילה עובר 24/7/40...
האחריות היא גם להבין שאני בטוח אעשה שוב טעויות ושגיאות, ולמען כולם כדאי שאלמד איך לצמצם אותן.
לדעתי דרך רכות עם עצמי ועם הסובבים אותי אלמד להיות אדם טוב יותר. סליחה היא אם הרכות.

אני שולחת לך חיבוק. חיבוק.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם
רוצה לשתף את מה שאני מרגישה. ואשמח לקבל תגובה
עברתי פעמיים הפלה, אני נשואה שנה ושלושה חודשים. אני ובעלי רבנו הרבה כל פעם תיכננו הריון ונתתי לו הרבה מכות בסוף העיף לי סתירה חזקה.
האם זה משפיע שההריון יקלט או יגרום לי להפלה? אני אחרי הביוץ בארבעה ימים מרגישה סימני הריון ופתאום היום לא הרגשתי סימנים.
האם המריבות והצעקות למשך שלושה ימים תגרום לי להפלה אם יש הריון?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי הכל.
שמחה שנכנסתי
לא שמחה למה שהוביל לזה
נמאס לי
נמאס לי להיות בהריון אבל רוצה להגיע ללידה ושהתינוקת תשבש לי לגמרי את החיים.
נמאס לי רוצה לצרוח!!!!!!
רוצה לצרוח שאין שום פרגון עידוד תמיכה אהבה אינסופיים שמגיעים לי!!!! ואני לא מקבלת!
רוצה שיעטפו אותי ואין !
הכל אני עושה
מאכילה את הילד ואת הבעל דואגת שלא יחסר להם כלום!!!!!! כלום!!!!!!! מתרוצצת שהם ייחייכו טיפה!
והם???? הילד צורח עליי כשלא מקבל מה שרוצה עקשן בטירוף!!!!!!!!
והבעל?????? הבעל אדיש אנוכי לא רואה מה יש מולו! עיוור!!!!!!!! מלא מבטי אשמה !!!אני רק מסתכלת לו בעיניים ורואה אשמה! מאשים! בכל דבר! המבט שלו מבקר אותי!
שום שמחה!
נמאס לי
נמאס לי
רוצה לצרוח רק לצרוח שנשבררר לי שלא רואים אותי שנשבר לי לראות!
אני שונאת ממש שונאת את כולם!
לא בא לי . בא לי לשכב במיטה ופשוט לא לראות ולא לשמוע אף אחחדד ימים שלמים!!!!!!! להעלם
לא הלצטרך לקום לאכול למים או לפיפי כל 5 דק
ההריון הזה החיים האלה פשוט דפקו אותו חזק.