ועכשיו הוראת היוגה

אולי זה יכול גם להיות סוג של מעצבן לראות מסביב.
הנה מונלוג של מורה ליוגה....
ורק להקדים תרופה למכה-אני? מה פתאום! לא עצבנית. אני,מתבוננת,מנתחת,מבינה וממשיכה הלאה. ובכל זאת,נשאר בי הרצון והצורך לשתף מורות אחרות שמבקרות כאן.
אני מתקשה להבין מאין יש לאנשים את החוצפה לא לרצות לשלם על חוג יוגה.
לא מדוייק לומר שאינם רוצים לשלם. הם רוצים,אבל בתנאים המאד מסויימים שלהם.
ומה שבאמת חורה לי זה הרצון שלהם "לשלם לפי שיעור".
אני יודעת שבשיבננדה עושים את זה. משלמים על כרטיסיה ובאים כשרוצים. ומסיבה זו יש שעורים בשיבננדה שבהם מגיעים 2 מתרגלים בלבד. ולפעמים אפילו זה לא. מרכז שיבננדה יכול אולי לספוג את זה. לדעתי,מורה עצמאי בודד-לא.
ובכלל,כשאני כלקוחה מבקשת להרשם לחוג,או לרשום אתילדיי....ממתי משלמים לפי שעור? בדר'כ התשלום הוא במס' מסויים של צ'קים מראש,לכל השנה.רשומים לתחילת כל חודש. וכמובן,הצ'קים יוחזרו אם נפסיק להשתתף.
אבל לאחרונה אני נתקלת בכמה וכמה משתתפים שמתמקחים איתי על העניין הזה. וזה למרות שאני מלמדת פעמיים בשבוע ואפשר להשלים שיעור. ומפעם לפעם מוסיפה שעור השלמות.
זאתי,הבן-דוד שלה בא לביקור והיא נורא עסוקה ותצטרך פשוט להפסיק לבא.(אל תבואי. ההפסד שלך).
זאתי,לפעמים עובדת ביום של השעור ולא יכולה להתחייב(אז תשלימי ביום אחר. תחליטי,את רוצה יוגה?).
זאתי מתחמקת בכל פעם שעולה נושא התשלום... עושה את עצמה לא מבינה.
וכשביקשתי צ'קים מראש היו כמה שהתרעמו כי הן לא אוהבות לעבוד עם צ'קים.זה עולה להן עמלה!(נחשו מי בסוף הביאה דווקא צ'ק?)
אז אני עומדת מולן והצד החומל והרך שבי מבקש לוותר להן. "עזבי", אומר לי הצד,"העיקר שתתרגלה יוגה".
והצד היותר אסרטיבי זה שמבקש ליצור אצלי חוש עסקים יותר מפותח אומר "מי שלא מתחייבת ממילא לא תמשיך לאורך זמן. את צריכה לעמוד על שלך.בחיוך".
אני יודעת מעצמי, מורים שאצלם שילמתי פר שעור-זה נגמר מהר מאד. מצידי. או שיש מחוייבות אישית או שאין.גם כשהייתי אמא לתינוקות ופעוטות ובאמת היה לי קשה להתחייב. עדיין,לא קיבלתי החלטה לעשות למען עצמי משהו.פעם בשבוע. כי כשיש החלטה-יש חוג כל שבוע.
אני חוששת להתפתות ולאפשר את ה"סידור" המפוקפק הזה. משתי סיבות
אחת,יש כאן משהו שלא תופס את עצמי כמורה רצינית.
שתיים,אני מניחה הרגל לא נכון לעתיד לבוא.

אם מישהי מכן תרצה להגיב או לשתף מהנסיון שלה,אני אשמח מאד.
תודה

הי נועה.
תדעי לך קודם כל, שכשקראתי את מה שכתבת היה נדמה לי שאני עצמי כתבתי את זה.
אני מוצאת את עצמי נואמת את אותו מונולוג ביני לבין עצמי ומקורביי - ואני מסכימה עם כל מילה, ונמצאת בדיוק באותה הסיטואציה (אני לא יודעת אם צרת רבים היא חצי נחמה אבל שיהיה)
מעבר לזה, פעמים רבות אני שומעת תלמידים אומרים: "החסרתי שעור אחד החודש, אני רוצה לשלם על שעור פחות" ואני אומרת וכשיש חמישה שעורים בחודש והם מקבלים שעור במתנה? (וזה קורה המון) מה אז? מדוע אז לא באים ואומרים: "את יודעת, החודש היה שעור אחד יותר, אני רוצה לשלם על עוד שעור".
אני יכולה לומר לך שהדרך שאני בחרתי לנהוג בה כרגע (ושוב, איני יודעת אם היא הדרך הנכונה או לא) היא ללכת על החבל הדק ולהיות רגישה לסיטואציה ולמספר התלמידים שיש לי. כבר קרה לי בעבר שהתעקשתי על מה שנראה לי נכון והוגן, ונשארתי בלי תלמידים או כמעט בלי תלמידים ומצד שני אני מכתיבה כיוון מאוד ברור של תשלום לחודש, וכשאני נתקלת מידי פעם בקשיים אני נואמת ממש מילה במילה את מה שכתבת למעלה. האם כשהם רושמים את ילדיהם לגן או לבי"ס והילד מחסיר ימים בגן, הם משלמים פחות באותו החודש? ומעבר לזה, יש פה עניין של מחוייבות אם אני יכולה להתחייב ולהגיע שעור אחרי שעור במיטבי, להיות מוכנה לשעור, קשובה, סבלנית, מקצועית, נחמדה (גם כשאני לא במיטבי, גם כשאין לי אנרגיות להיות נחמדה), מן הראוי שכתלמידים תהיה התחייבות.
אני כמובן חכמה גדולה בתיאוריה ונשמעת כאן בדף היוגה מאוד אסרטיבית, אבל בפועל מוצאת עצמי לא אחת "מתגמשת" (מתקפלת?) כשאני לא רוצה לאבד.
מצד שני, לפעמים אני מרגישה שצריך לאפשר לאנשים ללכת, כדי לזכות באלה שמגיע לי לקבל, כדי להניח, כדברייך, הרגלים ויחסים נכונים.
לא יודעת אם עזרתי. בעיקר אני מזדהה.

מצד שני, לפעמים אני מרגישה שצריך לאפשר לאנשים ללכת, כדי לזכות באלה שמגיע לי לקבל, כדי להניח, כדברייך, הרגלים ויחסים נכונים
לדעתי זו גישה בריאה. כשאני רואה מורים אחרים,וותיקים(ולא רק ליוגה, אלא גם לאומנויות לחימה או טאי-צ'י או פילאטיס)ודרך העבודה שלהם-זה לפי חודש. ואפילו תשלום מראש לכל השנה.ומי שמחסיר-זה עליו. ולפעמים יש חודש בשנה שנקרא "חודש השלמות" וזה רעיון יפה לדעתי.
אני חושבת שמורה שמתרגל ונותן לתלמידיו להתרגל לשלם אחרת-יוצר אנרגיה מאד קלילה,קלילה מידי,בהוראת היוגה שלו.
אני מורה ליוגה. אני מתפרנסת מהוראת יוגה. זה משפט שחשוב לי לשנן אותו ולהפנים אותו. נכון שבראש ובראשונה אני מתרגלת יוגה(יוגינית). אבל כשאני יוצאת ללמד,אני עובדת.נקודה.

אני יכולה לומר לך שהדרך שאני בחרתי לנהוג בה כרגע (ושוב, איני יודעת אם היא הדרך הנכונה או לא) היא ללכת על החבל הדק ולהיות רגישה לסיטואציה
מקרים שבהם אני מאפשרת לשלם לפי שעור;

אימהות לתינוקות.אני יודעת כמה הן זקוקות לזה וכמה קשה להן למצוא איזון.
מתרגלות שרוצות לתרגל ספציפית איתי אבל מוגבלות בגלל התנגשות של התחייבות אחרת שלהם עם זמני השעור שלי.

כשאני מאפשרת זאת אני תמיד מדגישה שאני חורגת כאן ממנהגי ושאודה להם אם ברגע שישתנה משהו יוכלו לחזור לצורת התשלום שכולם נוהגים בה.
ונכון,זה "מפחיד" לתת לתלמידים ללכת בגלל זה. אבל כמו שכבר אמרתי,ככל שאני חושבת על זה יותר
א.התלמידים ממילא לא "שלי".
ב.תלמידים כאילו (שמראש באים מנק' מבט "קמצנית") ממילא יעזבו בהזדמנות הראשונה.
ג.מנסיוני עם קבוצה כזו(שהרוב שילם לפי התחשבנות של נוכחות) יצא שלימדתי מעט תלמידים והרווחתי מעט כסף(בסוף החודש פתאום את מגלה שהרווחת רק 500 ש'ח על 4 שעורים). אז אולי עדיף להשאר בבית עם הילדים בערב

משתפת כאן מה אני עושה בעניין התשלום:
ראשית, כשמגיע תלמיד חדש אני מספרת שמשלמים בתחילת חודש לכל החודש (אני לא רוצה צ'קים דחויים לכל השנה, אני לא מתנ"ס ולא רוצה לחייב אנשים לשלם לכל השנה, מנסיוני יש כאלה שנשארים שנים ומגיעים כל שיעור ויש כאלה שבאים חודש בהתלהבות ואז נעלמים כאילו בלעה אותם האדמה וזה בסדר).
אם מישהו יודע מראש שהוא: נוסע לחו"ל, יוצא למילואים או משהו כזה, אני מתגמשת.
אבל מסבירה לתלמידים שגם כשהם לא מגיעים, אני כן מגיעה לשיעור ושזו הפרנסה שלי.
למי שלא סגור על עצמו אני מאפשרת לשלם פר שיעור, מחיר גבוה יותר ממה שכביכול עולה שיעור אם אני מחלקת את התשלום החודשי לפי מספר השיעורים בחודש, כמעט אף אחד עוד לא השתמש באופציה הזו.
והכי הכי חשוב- אני מאמינה שמגיע לי לקבל תשלום על העבודה שלי, בימים שבהם פחדתי לדבר על כסף עם התלמידים הייתי צריכה להלחם כל הזמן על התשלום, מאז שהתחלתי להאמין בזה שמגיע לי, ולסמוך על היקום שידאג לי ולפרנסתי, לא הייתי צריכה פעם אחת לעשות "שיחת ניעור" לקבוצות, כולם משלמים בזמן ואני אפילו לא מזכירה את הנושא במילה.
מאחלת לכולנו להמשיך לעסוק בשמחה ובאהבה במקצוע המופלא שלנו ולהתפרנס ממנו בכבוד @}

למי שלא סגור על עצמו אני מאפשרת לשלם פר שיעור, מחיר גבוה יותר ממה שכביכול עולה שיעור אם אני מחלקת את התשלום החודשי לפי מספר השיעורים בחודש
כנ'ל.

נשאלתי ע"י מתרגלת, האם בתנוחת ההרפייה על הבטן (למשל לפני קוברה), שיש בה מעיכה של החזה, האם זה לא פוגע בחזה?...
ובכלל מה ההתייחסות של היוגה לכך.

ידוע שהטקסטים הקלאסיים מכוונים אך ורק למתרגלים גברים, ואין בהם בכלל התייחסות לנשים,
אך אשמח לשמוע את דעתכם בנושא.

כמו כן מה דעתכם לגבי תנוחת השינה המומלצת? על הבטן? על הגב? על הצד? תנוחת "לטאה"? תודה.

הי אלפא
ידוע שהטקסטים הקלאסיים מכוונים אך ורק למתרגלים גברים, ואין בהם בכלל התייחסות לנשים,
נתחיל בזה שזו עובדה שגויה. (-:
זה נכון, שרוב הדיבור על תרגולי יוגה הוא דיבור גברי, אך דווקא המיתולוגיה והטקסטים היוגיים הקלאסיים רבויים בדיבור ומסרים אודות נשים ואודות הכוח הנשי שהוא הוא על פי היוגה הכוח המניע, המחולל, היוצר בכלל ויוצר חיים בפרט. אפשר לקרוא את זה באינספור טקסטים. החל מהאופנישדות (שהם בין הכתבים העתיקים שנכתבו אחרי הודות), ובטקסטיים טנטריים קלאסיים רבים. בטקסטים האלה יש שיחות בין שיווה לפארווטי. בחלק מהשיחות האלה שיווה הוא כהרגלו המורה של פארווטי שמלמד אותה את רזי היוגה אבל בחלקם דווקא היא המורה שלו. ולפעמים דווקא כשהיא בתפקיד התלמידה, היא זו שבסופו של דבר, באמצעות שאלותיה החכמות ומסירותה מלמדת את שיווה הגדול את מוסר ההשכל. גם במהבהראטה נשים הם חלק חזק ועוצמתי בעלילה וזו גם ההתייחסות אליהן, והן מופיעות דווקא בתור מי שלגיבורים הגברים שעוברים את השינוי יש הרבה מה ללמוד מהן. מעבר לזה בטקסטים יוגים מאוחרים יותר יש התייחסויות לא מעטות לנשים.
מעבר לזה, ככל שאני מעמיקה את הקריאה שלי בטקסטים היוגיים, במשך השנים, מתחזקת אצלי יותר ויותר התחושה שאחת הסיבות שאין התייחסויות מפורשות לנשים היא שהטקסטים האלה מנסים לתאר את הדרך של האדם באשר הוא להתחבר אל האלוהי, אל הפורושה, ובסופו של דבר מתחת לגוף של כולנו, גברים ונשים, קיימת אותה פורושה. וככל שאני קוראת שוב ושוב את הסוטרות של פטנג'לי וטקסטים אחרים אני מגלה את האוניברסליות שלהם.

נשאלתי ע"י מתרגלת, האם בתנוחת ההרפייה על הבטן (למשל לפני קוברה), שיש בה מעיכה של החזה, האם זה לא פוגע בחזה?...
לא. ממש לא.
מרכזה של תנוחת הקוברה הוא עמוד השדרה. יצירת אורך מקסימלי של הגוף ומרחב אדיר ומתוך האורך הזה פתיחה. במצב הזה (וגם בזה שלפניו) מתקיימת התארכות של צידי הגוף, של החלק האחורי של הגוף - עמוד השדרה ושל החלק הקדמי של הגוף - הבטן והחזה. בתנוחות ההכנה לקוברה יש מעין התגלשות של הצלעות על גבי המזרון קדימה והובלה של בית החזה קדימה. ומכאן, לא מעיכה ובטח שלא פגיעה לחזה.
מניסיוני, לפעמים נשים מניקות או נשים עם רגישות בחזה (בזמן ביוץ וכ') לפעמים מרגישות לחץ מסויים וגם התשובה לזה היא בד"כ יצירת אורך ומרחב כך שהחזה עצמו לא מונח על הקרקע.

כמו כן מה דעתכם לגבי תנוחת השינה המומלצת?
לאנשים הסובלים מרגישות בגב, מומלץ לאמץ שכיבה על הצד, בתנוחת עובר כשכרית מונחת בין הירכיים.
גם שינה על הגב עם הגבהה של כרית או שמיכה מתחת לברכיים יכולה לעזור (באופן הזה הגב התחתון שטוח ופרוס טוב יותר )

הי גבירה,תודה על התשובה.

אגב, כשכתבתי שהטקסטים הקלאסיים מכוונים אך ורק למתרגלים גברים התכוונתי לגבי האטה יוגה, לא להתייחסות הפילוסופית והמיתולוגית.

בתנוחת ההרפייה לפני הקוברה, על הבטן (לפחות באסכולה שאני למדתי בה) נהוג להניח שתי כפות ידיים זו על זו, עליהן את אחת הלחיים, כשכפות הרגליים נפגשות באצבעות.
במצב הזה, למי שיש חזה בינוני או גדול, יש מצב של מעיכה מסויימת. השאלה, אם זה נכון להרפות כך למי שמרגישה מעיכה.
ברור שבתנוחת הקוברה עצמה יש התארכות של החלק הקדמי והאחורי של הגוף, אך בתנוחת ההרפייה לפניה, החזה מונח על המזרון...

השאלה היא, איך ניתן ליצור אורך ומרחב כך שהחזה עצמו לא מונח על הקרקע...?

תנוחת "הלטאה" (ברך וזרוע של אותו צד כפופים ב-90 מעלות) מספקת מענה מסויים, אשמח לשמוע עוד רעיונות.

הי אלפא.
גם אני התכוונתי להאטה יוגה. (-:
יש סיפורים נפלאים (שבאים בעיקר מכיוון הקונדליני טנטרה) שמתארים אלות ואלים (הרבה סיפורים על שיווה ופארווטי הזוג המלכותי) מתרגלים אסאנות שונות, מתחרים ביניהם וכ'....

בקשר לשאלת החזה, אני חושבת שהתשובה נמצאת בשאלתך האחרונה.
בתנוחת ההרפייה לפני הקוברה, על הבטן (לפחות באסכולה שאני למדתי בה) נהוג להניח שתי כפות ידיים זו על זו, עליהן את אחת הלחיים, כשכפות הרגליים נפגשות באצבעות. במצב הזה, למי שיש חזה בינוני או גדול, יש מצב של מעיכה מסויימת. השאלה, אם זה נכון להרפות כך למי שמרגישה מעיכה.
קודם כל, תנוחת ההרפיה בין אסאנה לאסאנה התפתחה אכן ממסורת מסויימת ונהוגה בעיקר בתירגולי שיבננדה וכאלה שצמחו משם, אני למשל לא נוהגת לתרגל ספציפית את ההרפיה הזו אבל אני בהחלט מתרגלת תנוחות הרפיה שונות לפני תנוחות שונות, ואם אני (או לחלופין מי מתלמידותיי) מרגישה לחץ במקום מסויים בזמן תנוחה שבה אני אמורה להרגיש הרפיה, זה סימן עבורי שאני צריכה לשנות משהו, לעשות אדפטציה מסויימת כדי שהתנוחה תתאים לי. אחרת אהיה עסוקה רוב הזמן בתחושת הלחץ והמתח שהוא מכניס לגוף ואפספס את חוויית ההרפיה.
המלצתי אם כך, לנשים שמרגישות לחץ בחזה בסיטואציה הזו, פשוט לשנות תנוחה. אם תנוחת הלטאה מאפשרת לשחרר את הלחץ הזה מה טוב.
תנוחה נוספת מצויינת למנוחה, היא תנוחת העובר. ישיבה על הברכיים, האגם מובל אחורה ולמטה אל העקבים, מצח על המזרון וזרועות מתארכות קדימה - אפשר לתרגל אותה במגוון וריאציות שיתאימו גם לבעלות חזה ובטן שופעים. אפשר לפסק בין הברכיים כך שלחזה ולבטן יהיה מקום לעבור ביניהן, ואפשר גם לבוא לעמידת שש כעמידת מוצא ואז לשלוח את האגן אחורה ולמעלה ולתת לחזה ולבתי השחי לשקוע למטה. באופן הזה, אין מגע מיידי של החזה עם המזרון (למעט מי שהגב העליון שלה מאוד גמיש/ או החזה מאוד גדול) ויש פתיחה נפלאה והתארכות של הגב, בתי השחי והחזה.
זה קצת עונה על שאלת ה אורך ומרחב כך שהחזה עצמו לא מונח על הקרקע...?
בנוסף, אפשר ואף מומלץ לתרגל חצי קוברה. במצב הזה בשכיבה על הבטן, הידיים מושטות קדימה ודוחפות מעט את הרצפה רחוק מהגוף, הקודקוד מנסה להתארך קדימה והרגליים מתארכות אחורה. השאיפה מטפסת לאורך עמוד השדרה וממש מרחיקה את החוליות אחת מהשניה ומתוך המרחב הזה בין החוליות הצלעות מתגלשות קצת על המזרון קדימה, הצלעות מתרחקות אחת מהשניה והחזה (והלב) נפתחים.
התנוחה הזו סופר סופר נעימה, ויכולה לשמש כמנוחה.

מקווה שהפרוט המילולי מובן... לפעמים מתחשק לי לקפוץ לתוך המסך (-:

וגם....עוד התייחסות לגבי שהטקסטים הקלאסיים מכוונים אך ורק למתרגלים גברים
גם רוב הקומפוזיטורים המפורסמים הידועים היו גברים, והציירים הבולטים וכ' וכ'. זה כמובן לא אומר שומדבר על אי קיומן של נשים בתחום (כפי שמטיבה כ"כ לתאר וירג'יניה וולף ב"חדר משלה") ולמעשה ברור לגמרי שהיו ויש אף איזכורים לכך - מעטים, אך בכל זאת (-:

כל מה שהגבירה כתבה וגם- בתור מתרגלת יוגה בעלת חזה די גדול ולעיתים רגיש מאוד אני חייבת לציין שלי באופן אישי אין שום בעיה עם מנוחה בשכיבה על הבטן אבל גם אני חושבת שאין טעם להצמד בהכרח לתנוחה מסויימת ואפשר ליצור וריאציות שיתאימו לצרכים השונים של התלמידים @}

תודה על ההתייחסויות המעשירות@}

טוב, יש לי ענין שאני מתחבטת בו כבר כמה זמן ומרוב התחבטויות שכחתי שאני יכולה לפתוח את זה לדיון ולהחכים מחכמתכן!
אז ככה, נקרא לזה "מלכודת הידיעה". בכתבים היוגים מדברים הרבה על מלכודת אי הידיעה אבל אני מוצאת בעיתיות גםם בידיעה או ליתר דיוק באשליה של הידיעה. כשנדמה לי שאני יודעת משהו ואז בעצם פועלת על אוטומאט. זה המקום שבו נפסקת הלמידה. כמתרגלת אני ערה לפח הזה, וגם כשאני נופלת אליו אני לפחות אני יודעת שאני נופלת אליו. כמורה אני מזהה את המלכודת הזאת אצל תלמידים ולפעמים זה ממש גורם לי לעצבים. יש לי כמה תלמידים ותיקים. זו זכות גדולה למורה שיהיו לה תלמידים שהולכים אתה הרבה שנים, אבל מה שקורה זה שנדמה להם שהם כבר יודעים הכל והרבה פעמים אני רואה שהם בעצם על טייס אוטומטי. אני מצידי מנסה לשנות ולגוון כדי שלא יהיה סדר צפוי לדברים אבל מצד שני יש גם טקסיות מסוימת, יש דברים שהם בסדר קבוע גם לזה יש תרומה לתרגול ושם הם חופשי טסים על אוטומט. עוד דבר שקורה אצל תלמידים ותיקים זה שהם מאלתרים חופשי. יש להם כבר כל מני הרגלים וככה הם עובדים, בלי קשר למה שאני מלמדת בשיעור. או שאם אני מלמדת משהו מוכר בדרך אחרת הם לא טורחים ללמוד את זה כי הם כבר מכירים, הם עושים את זה ככה ולא אחרת. אני מציעה בעדינות לנסות. אבל זה לא תמיד מספיק.
בקיצור קשה לי אם זה, אני מנסה לברר אם זה האגו שלי שמוחה נגד הפרת הסמכות המורית שלי או שזו אמת דאגה כנה להתפתחות של תלמידי. לא יודעת.
הנושא כאמור מתרוצץ אצלי במחשבות כבר זמן מה וכפי שניכר מהכתיבה עוד לא ממש התגבש לכדי משנה סדורה. אשמח לשמוע מה דעתכן.

מממ... טוב, לי עוד אין תלמידים שהולכים איתי שנים, מקסימום שנתיים- שלוש ואף אחד מהם לא מחשיב את עצמו ותיק או מתקדם.
אלה שכן יש לי בעיה איתם זה אלה שלמדו במקומות אחרים, בעיקר בהודו P-: ובאים עם מורשת עמידות הראש והגשרים שלהם לשיעורים שבהם התנוחות האלה כמעט אף פעם לא נלמדות ובכלל עם המון כוחניות והתלהבות לשיעורים שהם רכים ועדינים יחסית.
אין לי בעיה עם זה שיש להם "ידע" אלא שלדעתי הוא מוטעה, אני רואה איך הם מתרגלים מבחוץ ולא מבפנים, שמים דגש על איך נראית האסאנה ולא על איך היא מרגישה ועל הנוכחות שלך בתוכה.
בתור תלמידה ליוגה אני מכירה את המקום הזה, שעוד כרוך אחרי מורה מהעבר ומתקשה לשמוע הנחיות שונות, כיוונים שונים ממורה אחר.
אני לא עושה הרבה חוץ מלחזור שוב ושוב על ההנחיות החשובות בעיני ולקוות שיצליחו להפרד מהטייס האוטומטי אבל זה באמת לא קל להתמודדות.

הי מימה אהובה.
קודם כל, איזה כיף לראות את שמך כאן ולהענות לדיון על היוגה @}
זו שאלה מעניינת שמעסיקה גם אותי לא אחת.
אני מניחה שכל מורה (לא רק ליוגה) שבחר בלמידה, בגדילה ובמחקר כדרך חיים נתקל בשלב זה או אחר בתלמיד "היודע כבר". לפעמים נדמה שהם עברו ביחד את אותו הקורס. (-:
אין לי כמובן תשובה אחת ברורה. אבל הנה כמה כלים שאני נעזרת בהם כשאני נתקלת בתופעה:

כשאני עומדת ללמד דבר חדש, אני בד"כ מכריזה: היום נעשה ככה וככה. לפעמים אם זה מתאים לאופי הקבוצה אומרת שני משפטים על מטרת התרגול החדש והשפעתו. אנשים אוהבים לדעת מה הם עושים או כמו שהם מנסחים את זה בשפתם, לדעת "למה זה טוב". באופן הזה, יש מסגרת וכותרת ברורה, והם צריכים ממש לצאת כנגד זה באופן יזום כדי לסרב לזה.
אם יש קבוצה שאני יודעת שיש בה תלמידים מועדים לפורענות, אני מקדימה ויוצרת מעין דיבור בדיוק על מה שכתבת כאן למעלה. על חשיבות הטיקסיות הקבועה, החזרתיות והשינון, ויחד עם זאת על החשיבות הגדולה של הבדיקה, החקירה, היכולת לשבור את התבניות המותנות שלנו, כך שהם מבינים ש"לתרגל יוגה" זה לא רק לעשות X אלא היכולת לעשות X, וגם Y וגם Z ולשלוט בכולם. להסביר שהשליטה הזו היא היא הדרך שלנו להתעלות מעל ההתניות, הקבעונות, התבניות ושאימון היוגה הוא לפעמים עצם התירגול של משהו שאנחנו לא מורגלים בו, תנוחה שאנחנו לא מתחברים אליה.
לספק את המבנה המסויים הקבוע של שעור במיוחד אם יש בו אנשים שזקוקים לקבוע הזה (למשל מדיטציה, פראנימה ותירגול או כל מבנה אחר שהם מורגלים בו) ובתוכו להכניס כל פעם משהו שונה. לדאוג שבכל שעור יהיה משהו מן המבנה הקבוע שהם מכירים שיקל עליהם להשלים עם הדבר החדש, (כמו פרוסת גבינה שעוטפת תרופה שצריך לתת לחתול (-:).
אם אני מכניסה משהו חדש שהתלמידים שלי מתלהבים ממנו, אני מייד דואגת לא לעשות אותו גם בשעור הבא. זה לא יאמן באיזו מהירות אנחנו נצמדים למשהו ומנכסים אותו כהרגל. מספיק שפעם אחת הבאתי מוסיקה לשעור, יש מישהו ששואל בשעור הבא למה אין מוסיקה. מספיק שפעם אחת אני בוחרת להתחיל את השעור בשכיבה, יש מי שישאל בשעור הבא אם אפשר להתחיל בשכיבה. אז אני דואגת שהשעורים לא יהיו דומים.
ולבסוף, אם בכל זאת אני רואה שיש מישהו שמתעקש לעשות אחרת, או לא לנסות, אני מניחה לו. אחרי הכל, זה לא שלי. זה שלו.

אני כאן בשביל להנחות אותו, לגרות אותו, לפתוח בפניו דרכים. אני לא יכולה להכריח אותו ללכת בהן, ואז אני פשוט מתעלמת. לפעמים עצם זה שכל שאר הקבוצה מתנסה, גורם לסוג של לחץ חברתי מתון, וגם הסקפטים או האדישים מצטרפים. לפעמים, כשהם רואים שאני שמה לב, הם פונים אלי ואומרים יש לי בעיה כזו וכזו ונראה לי שלא מתאים לי ככה וככה ואז אני מתייחסת, מסבירה, מציעה אלטרנטיבה. ולפעמים אני פשוט אומרת אוקיי, ומניחה להם
יש אימרה נורא יפה שאומרת שהדרך הטובה ביותר שרועה יכול לדאוג לפרות שלו, היא לתחום שטח ולגדר אותו, ובתוך השטח הזה לתת להן לרוץ חופשי.
בסופו של דבר זו אחריות של כל תלמיד לעשות את הדרך שלו, בדרך שלו, לא? (-:

יש גם משל יפה ששמעתי פעם שקשור לסוגיה הזו. אם מסתייעת שעת כושר בשעור, אפשר לספר אותו לתלמידים:
המשל מספר על פרופסור מלומד שמגיע אל איזשהו גורו ואומר לו: אני פרופסור ככה וככה. יש לי תואר בזה ובזה ובזה. למדתי ככה וככה ואח"כ התמחתי בלימודי ^$&$% ועכשיו באתי כי אני רוצה שתלמד אותי גם יוגה. הגורו, מביט בו ואומר בסדר. אבל קודם בוא נשתה תה.
הגורו מביא קנקן תה ומתחיל למזוג אל כוסו של הפרופסור. מוזג ומוזג ומוזג, והכוס מתמלאת ועולה על גדותיה והתה נשפך אל המגש ומהמגש אל הרצפה ומרטיב את הבגדים שלהם, עד שהפרופסור מזדעק ואומר לגורו: עצור, תפסיק, אתה לא רואה שהכוס מלאה??!
המורה מחייך ואומר: בדיוק! הכוס מלאה. כשהכוס מלאה שומדבר חדש לא יכול להכנס בה. כדי ללמוד, צריך קודם כל לרוקן את הכוס. רק אז אפשר למלא אותה מחדש ולשתות. לך קודם תרוקן את הכוס שלך, אח"כ תבוא שוב כדי ללמוד.

שבת שלום ונשיקות @}

הי מימוש,
גם לי אין נסיון כמו שלך ואין לי תלמידים וותיקים. למרות שמתרגלים איתי כמה תלמידים "וותיקים" ביוגה.
עולה לי מחשבה;שאת רואה דרך התלמידים שהולכים איתך שנים את השינויים שאת,כמורה וכיוגית,עברת ועוברת. הם משקפים לך מקומות שבהם היית פעם ואינך יותר. יכול להיות שהם בחרו במודע או שלא,להשאר במקומות שאת כבר זזת מהם.
בכל מקרה,לא להזדהות.
זה שלהם,זו הדרך שלהם.
אם זה מעצבן אותך זה כנראה מעורר בך משהו שקיים אצלך. גם את,אולי,נוטה להתנהג ככה(לאלתר חופשי,לא להיות פתוחה למשהו אחר),גם אם זה לא ביוגה עצמה. מקווה שלא אעצבן אותך בזה שאני בכלל אומרת את זה.

אני ממש מרפה מהתלמידות האילו,לכשישנן. לשמחתי כמעט ואין. זכיתי לתלמידות(אין גברים בקבוצות "שלי") קשובות שמסתכלות פנימה. אני מצליחה לחשוב על גג 3 כאילו. מה שנקרא,שיבושם להן. הן צריכות לחיות עם עצמן,לא אני. תודה לאל.
מה שכן,השעורים שלי בנויים מהרפיה(בשכיבה) בתחילת ובסוף השעור.אני מנצלת את הרפיית ההתחלה לתזכורת,מין קו מנחה לשעור."היום ננסה לתרגל ממקום כזה וכזה...." ברוח הזאת. אז אני זורעת את הזרע ומשאירה להן להחליט אם לתת לו לצמוח או לא.
שבת שלום!

יא,איזה סיפור יפה,גבירה!

נועה מותק, נראה לי שעלית על הנקודה. הם כנראה משקפים לי דברים שמעצבנים אותי בעצמי....
וגבירה גם מותק, איזה יופי של סיפור ואיזה יופי שיש עוד ועוד דרכים לשלב את החתול במשנתך הבאופנית
וחוחית גם וגם מותקנתראה עוד מעט
נשיקות לכולן ואני אשמח להמשיך את השיחה הזאת אחר כך (ועכשיו לסעודת שבת אצל הורי).

יש לי שאלה לגבי תלמיד שלי. תלמיד שמתרגל איתי כבר שנה וקצת. כשהוא הגיע הוא לא ידע ולא תרגל מעולם יוגה. אבל הוא הגיע הכי מוכן והכי צמא ופשוט התקדם בצורה מדהימה למרות
שהגוף הפיזי שלו הוא לא הכי אידאלי כביכול. בדרך, כמובן, הוא היה צריך להכיר את עצמו טוב יותר ולוותר על כל מיני "צריך" וכל מיני רגשות שהיו מנת חלקו עד שהגיעה היוגה ושיחררה אותו
עד כאן טוב ויפה
בסוף השיעור האחרון הוא בא אליי ואומר לי תשמעי, קשה לי נורא עם הברכה לשמש בקטע שצריך להחזיר את הרגל קדימה (אנחנו מתרגלים את הברכה הקלאסית כמעט בכל שיעור)
וזה כל כך מקשה עליי ומצריך ממני כל כך הרבה מאמץ שאני כל הברכה מרוכז בזה שאני צריך להחזיר את הרגל קדימה ולא נהנה מכל השאר"

מה הייתם עונים לו ? (אח"כ אני אספר מה אני עניתי)

מה הייתם עונים לו ? (אח"כ אני אספר מה אני עניתי)
הי פלונית.
הרבה תלמידים שלי (בעיקר תלמידות) מתקשות ממש עם הקטע הזה של החזרת הרגל קדימה.
שתי אופציות שעובדות טוב אצלי:

לעלות על הבהונות של הרגל שנשארת מאחור. כך מתפנה עוד קצת מקום להובלת הרגל קדימה. (זו אופציה שעוזרת בעיקר

כאשר שרירי ההמסטרינגס של הרגל האחורית קצרים, או לחלופין כשיש בטן שמפריעה לרגל לעבור)

אופציה שתמיד אפשרית מבחינתי היא להוריד קודם כל את הברך של הרגל האחורית למזרון, ואז להוביל את הרגל השניה קדימה (עוזר במצבים שבהם הגורם לבעיה הוא חולשה של הגפיים והבטן וחוסר יכולת של הגוף להחזיק את עצמו בזמן החזרת הרגל קדימה)

מקווה שעוזר לך קצת @}

יש אנשים שבדיוק בגלל זה קל להם יותר לעשות את הגרסא עם הקפיצות. יש לי תלמידים שב"הלוך" לקחים רגל רגל אחורה וב"חזור" קופצים. זו אופציה מבחינתך?

יש אנשים שבדיוק בגלל זה קל להם יותר לעשות את הגרסא עם הקפיצות.
אם כי מי שמסוגל להשתרש מספיק עם כפות הידיים ולהביא אותה בקפיצה, בד"כ חזק מספיק כדי להוביל את הרגל קדימה...(-:
מעבר לזה, שהגירסא עם הקפיצות הרבה יותר קשה פיסית, מבחינת הכוח בגפיים וגמישות הגב בכלב עם ראש למעלה, במיוחד לאנשים שמבחינה פיסית עדיין חלשים או נוקשים.
אבל באמנות כמו באמנות, אין דבר כזה שאין דבר כזה (-:
וזה כל כך מקשה עליי ומצריך ממני כל כך הרבה מאמץ שאני כל הברכה מרוכז בזה שאני צריך להחזיר את הרגל קדימה ולא נהנה מכל השאר"
גם אני, כמו מימה חושבת שהפתרון הוא קודם כל להסיר את המכשול הפיסי המיידי ממוחו, כך שיוכל להשאר מרוכז ומחובר במשך שאר הברכה ולא "לדאוג" מסופה המר (-:

קודם כל להסיר את המכשול הפיסי המיידי ממוחו
בנוסף לזה, הייתי ממליצה לנסות שוב אחרי תקופת "צינון" מסויימת לעבוד שוב עם הרגל קדימה, רק כדי לוודא שהתלמיד לא מצא "פתח מילוט קל" מהצורך לעבוד בדיוק על מה שהוא צריך להתמודד איתו שכן הגוף (של כולנו) לפעמים הוא רמאי לא קטן והמוח (של כולנו) מחפש לא אחת את הדרכים הקלות ללכת בהן, לאו דווקא הנכונות. הייתי בעיקר בודקת מה עומד מאחורי הקושי הזה.

טריק נהדר שעוזר מאד לתלמידים שמתקשים עם התנועה קדימה,ונותן להם הרגשה שהם עדין,עושים עבודה גופנית בתנועה קדימה; שאיפה-כיפוף הברך אל הבטן(עדיין בכלב ראש למטה ולכן זה דורש עבודה נכונה ומאוזנת עם הזרועות)נשיפה-הנחת כף הרגל בין כפות הידיים.שאיפה-מבט למעלה, נשיפה-אוטנאסנה ואז לעלות כרגיל למעלה.
ככה עושים בעצם את התנועה קדימה עם הרגל בשתי נשימות.
גם אני מלמדת ברכה לשמש בצורה ה"קלאסית" אבל הוואריציה הזאת עוזרת להרבה אנשים פחות גמישים.

זקוקה לעצה מהמורות באתר;
תלמידה שיש לה בעיה במחיצת האף.תכל'ס,הנחיר השמאלי שלה סתום תמידית ומס' מומחים המליצו על ניתוח לשיקום המחיצה.מה שאומר-בעיה עם נאדי שודנה. איך אני יכולה לעזור לה כן להרגיש את הנשימה הזו?לאזן אידה ופינגלה? כרגע אני ממליצה לה לנשום עמוק(היא נושמת רק מימין) ולהיות מודעת לצד שמאל ולא רק להתמקד בימין. להיות מודעת לנחיר שמאל ולמרכז הגבות(אג'נה צ'אקרה),לשאוף לשם ולנשוף משם.
בקיצור,אם יש לכן רעיונות ונסיון עם מקרה כזה-אשמח לשמוע....
שבת שלום.

אהלן נועה
במקרה היה לי תלמיד עם בעיה דומה. לו אישית היה פוליפ שסתם נחיר אחד והוא לא יכול היה לנשום דרכו. זה אכן היה בעייתי. הוא בסופו של דבר עבר ניתוח להסרת הפוליפ וזה שיפר את מצבו פלאים. תלמיד אחר שלי היה עם מחיצה שבורה באף. ושוב... בעיות בנאדי שודנה. אין בא ואין יוצא מהנחיר הסתום.
מה שעוזר לו מאוד הוא תרגול נאדי שודנה ללא האצבעות. באופן הזה בעזרת המחשבה מרגישים את האוויר נכנס לא רק דרך הנחיר אלא דרך כל צד שמאל (למשל) של הגוף וממש מרגישים איך כל צד שמאל מתמלא ומתנפח מאוויר ונושפים את האוויר דרך צד ימין של הגוף ואז ממש מרגישים את הצד ימני מתרוקן מאוויר בנשיפה. באופן הזה לא רק הנחיריים פעילות אלא כל הגוף ועם אימון הנאדיס נהיים מאוד מוחשיים ולטעמי זו אפילו עבודה מעודנת וחזקה יותר מהנאדי שודנה הרגיל.
יש אפשרות לתרגל את זה בהתחלה בזוג באופן שמאוד ממחיש זאת. (אני אנסה להסביר פה, ואם לא יהיה ברור, דברי איתי בטלפון)
אחד מבני הזוג יושב בלוטוס או חצי או כל אחת מתנוחות הישיבה המתאימות למדיטציה ובנהזוג השני שעוזר יושב מאחוריו.
בנהזוג המסייע מניח את שתי כפות ידיו על צד אחד של הגב העליון ובנהזוג המתרגל שואף ומנסה למלא את הצד הזה של הגב היישר אל תוך כפות ידיו של המסייע. בנשיפה מעביר המסייע את כפות ידיו אל השכמה בצד השני של הגב והמתרגל נושף אל תוך כפות ידיו.
זה מצריך גם התבוננות עדינה וגם קשב גבוה מבנהזוג העוזר וכך תורם לכל הנוגעים בדבר.

מקווה שעזרתי קצת. @}

תודה,זה רעיון יפה.אם אדם עם מגבלה כזו בנאדי שודנה יכול להתחבר לדמיון מודרך זה באמת עשוי לעזור לו. פעם למדתי הדמייה בעזרת כדור לבן(אידה) וצהוב(פינגלה) שאנחנו "אוחזים" בכל כף יד ומעסים אותו. משהו כזה,לא נכנסת לזה לעומק...
עם ילדים למשל,עובדים בעזרת הנעת אצבעות(שאיפה הרמת אצבע יד ימין,נשיפה הורדת אצבע יד שמאל וכן הלאה...) וחשבתי גם על זה....
אבל כהתחלה,ובגלל שזו קבוצת מתחילות,חשוב לי רק לעבוד איתה על מודעות לאיזור....הכל משותק לגמרי שם...
שבת שלום.

אם אדם עם מגבלה כזו בנאדי שודנה יכול להתחבר לדמיון מודרך זה באמת עשוי לעזור לו
מה שמגניב בזה, שזה ממש ממלא את הגב ואפשר לראות את זה מבחוץ ולהרגיש את זה כשמניחים את כפות הידיים על השכמה. כך שכול הנאדי והזרימה בו הופכים מאוד מוחשיים. ואפשר ממש לעבוד עם כל הקבוצה על זה. זו בד"כ פעילות שתלמידים נהנים ממנה, שוב כי היא פתאום הופכת מושג "ערטילאי" עד כה עבורם, למשהו בר קיימא בגוף.
@}

זה גם קטע...יש תלמידים שמתים על עבודה בזוגות ויש כאילו שממש סולדים ממנה(ולא משנה למה) ובשעור כזה של עבודה בזוגות הם מתבאסים ועולות אצלם המון התנגדויות. אבל מה לעשות,ככה זה בחיים,אי אפשר לרצות(בקמץ) אף פעם את כל העולם.

כן... זה נכון. אם כי הרבה פעמים עבודה בזוגות נותנת להם קצת הפוגה מהריכוז והמאמץ של השיעור ופתאום מאפשרת להם קצת לנוח, להחליף מילה וחיוך.
אבל כן, בגדול מסכימה.

מתייעצת עם המורות הנפלאות שמבקרות כאן
נתבקשתי להעביר השתלמות לאנשי חינוך גיל רך בנושא יוגה(מאד כללי,כן?)
4 מפגשים, שעתיים כל מפגש שמורכב מתרגול מעשי ושיחה סביבו
קצת נסיעה וקצת הכנתת חומר מודפס
משלמים לי מהמועצה( לא כל משתתפת באופן פרטי)
כמה לבקש עבור זה? רוצה לבקש סכום שיהיה הוגן כלפיי אבל לא גרידי ואין לי שמץ של מושג ירוק. תזכרו שאני לא חיה במרכז,זה עושה את ההבדל...
תודה!

מממ... שאלה טובה, גם אני תמיד מסתבכת בדברים האלה.
לא פחות מ- 250-300 למפגש, זה מה שאני הייתי מבקשת וגם אני פריפריאלית.
לדעתי אפשר לבקש גם יותר אבל לא יודעת אם הייתי מעיזה (-:

את נוסעת למרכז או שזה קרוב יחסית (המושגים אצלכם שונים, כשזה מגיע למרחק, אבל נגיד בטווח החצי שעה נסיעה)?
אני נוהגת לקחת על שיעור חד פעמי מהסוג הזה 400 שקל + נסיעות אבל כאן מדובר בארבעה מפגשים אז אולי אפשר להוריד את זה קצת, בכל אופן לא שקל פחות מ300 +נסיעות, אלא אם זה ממש קרוב .
ואם זה בצפון אז בואי לבקר!

תודה רבה על התשובות. וואו, ת'אמת? חשבתי לבקש יותר,פי שתיים ממה שהצעתן

מה אתן אומרות לנסות?

שליחה על ידי נועה* » 05 מרץ 2010, 14:13

נכון שמורה שרק יושבת על השטיחון שלה ומדגימה את התנוחות ולא מתאימה לתלמידים ולא נותנת פידבק ישיר ספציפי לתלמידים ומתקנת אותם היא... לא כל כך מוצלחת
<ציטוט מתוך הדף של מי מה>

שאלה מעניינת וחשובה לדעתי. לפעמים אני מנסה להסתכל על עצמי כמורה,מהצד,ולנסות לראות אותי דרך עיניים של תלמידה.
אבל אם לענות על השאלה שנשאלת כאן- אם מורה עושה את זה כדרך קבע, ייתכן ויש בעיה בתפיסה שלו את ההוראה.ייתכן כי השאלה הכי חשובה היא האם המורה רואה את התלמידים או שהוא שקוע לגמרי בעצמו.
מורה שרואה את התלמיד, לא תמיד יתקן,כי יש תהליך שתלמיד צריך לעבור לפני שמתקנים.
גם לא תמיד ייתן ישר אדפציה לתלמיד שלא מצליח, זה מאד תלוי מאיפה המגבלה מגיעה ואיזו תנוחה מנסים לתרגל.
יש תלמידים שחשוב וטוב להם לחקות את המורה והם לא אוהבים שמתקנים אותם. ויש שלהיפך.
לפחות מנסיוני הדבר שאותי אישית הכי הכי מרתיע במורה(ולא משנה שזה יהיה הגורו הכי גדול בעולם) זה מורה שאומר "רק ככה נכון לעשות וכל השאר טועים".

מסכימה עם נועה וגם
הדבר שאותי אישית הכי הכי מרתיע במורה זה מורה שרק עסוק בתיקון, זה גם מאוד מערער את הבטחון של התלמיד, בעיקר בשיעורים ראשונים. מצד שני אם אני רואה תלמיד במצוקה כי הוא מרגיש שלא מצליח לו או כי משהו כואב או לא נוח אני אלך לראות איך אפשר לעזור לו.
כמו כל דבר בהוראת היוגה ובהוראה בכלל זה עניין מאוד עדין ודורש תשומת לב מרובה, לפעמים יתאים כך ולפעמים כך.
אני ככלל מתקנת מעט מאוד, יותר חשוב בעיני שתלמיד ייצור לאט לאט מודעות גוף וילמד להרגיש את הדברים שאני מנחה בתוך הגוף ומשם יבואו התיקונים לבד וגם ישתמרו בניגוד להרבה תיקונים שנעשים באופן חיצוני על ידי המורה.
מצד שני אני גם כמעט לא מדגימה, אז אין לתלמידים את מי לחקות. מבחינתי הם יכולים להיות בעיניים עצומות כל התרגול אם זה נעים להם ואם היד נמצאת בגובה זה ולא אחר זה לא מאוד חשוב לדעתי. ההתבוננות הפנימית חשובה.

שליחה על ידי מי_מה* » 05 מרץ 2010, 21:29

השאלה הזאת , מה הופך מורה לטוב, היא שאלה ענקית , רחבה מאוד. היא תלויה גם , בהקשר הרחב, לאיזה מורה טוב לאיזה תלמיד. יחסי מורה תלמיד הם סוג של זוגיות, זו מערכת יחסים וכמו באהבה גם כאן יש את החיבור הזה, המסתורי שנוצר או לא נוצר בשל צירוף של המון נסיבות. כמו באהבה אין דבר שהוא מוחלט. אבל האמת היא תמיד אמת. יש אמת אחת ויש אין ספור דרכים להגיע אליה.
הרי יש תלמידים שימצאו מורה מסוימת נפלאה ואחרים ישיארו אדישים לגמרי כלפי אותה המורה וכאלו שלא יאהבו בכלל ואפילו יהיו מי שיסלדו במובהק. מה הופך מורה לטוב? לא יודעת.
אני יכולה להגיד שכשלעצמי הגעתי להוראה פשוט מתוך הרצון לחלוק מה שעושה לי טוב. הדרך שלי, גם באימון וגם בהוראה תמיד עבדה מהגוף לתודעה. אני לא טיפוס אקדמאי, את מה שהבנתי הבנתי מהגוף ואחר כך ידעתי להסביר דברים בשכל. כך גם ההוראה שלי, היא מאוד גופנית ולכן אני עושה את השיעור, בגוף שלי, אני מתרגלת עם התלמידים. מתוך זה שאני עושה עולים לי דברים להגיד. יש שיעורים בהם אני מדברת הרבה ויורדת לפרטי הפרטים הגופניים, לעתים מתוך הגוף עולים לי הקשרים נפשיים ולעתים רוחניים ואני לעתים מרגישה צורך לדבר אותם ולעתים לא. עיני פקוחות תמיד אבל אני לא תמיד רואה את התלמידים ולא תמיד את כולם. אני מתקנת כשאני רואה טעות שעלולה לגרום נזק אבל יש כאבים שאני לא רואה אם לא מספרים לי עליהם. ככלל , אני מעדיפה לא להעיר הערות אישיות, אלא לכוון למקומות שנראים לי חשובים וכשאני רואה טעות אצל מישהו אני לפעמים נותנת הכוונה כללית לכולם, בתקוה שמי שזה רלונטי לגביו יתקן ואם הוא לא, אני אתקן רק במקרים שזה נראה לי חשוב יותר מההישג שיש בלתקן את עצמך. אני חושבת שרוב התלמידים נבוכים אם מתקנים אותם מול כולם. יש פעמים שבהם אני ניגשת לתלמיד ומתקנת פיזית, או באה ומתקנת מילולית בשקט אבל זה לא קורה הרבה. אני לא ידעת אם זה טוב או רע, באופן גורף , אבל בחמש עשרה השנה שאני מלמדת זה עובד בשבילי ובשביל התלמידים שלי.
בגדול הייתי מכנה את השיטה כ'גוף לגוף' אני מלמדת עם הגוף שלי.
ברור לי שיש עוד המון דרכים ללמד ויש מי שהן תהינה טובות יותר בשבילו מאשר הדרך שלי, אבל אני יכולה ללמד רק ככה.

מעוניינת ללמוד הוראת יוגה כשולייה של מורה ליוגה באיזור תל אביב רבתי, בקיץ הקרוב, יוני-יולי-אוגוסט
אפשר גם ללמוד ממורה שמשלבת תנועה, ריקוד ספונטני
אם אתם מכירים מישהי/ו שרוצה ללמד בצורה כזו, אשמח אם תצרו קשר בדפבית או במייל שכתוב בדפבית

שליחה על ידי יעל* » 01 מאי 2010, 22:24

שאלה שעלתה אצלי בזמן האחרון.
אצלי הלסת הרבה פעמים נעולה. וביוגה (ולא רק שם) הרבה פעמים אומרים לשחרר את הלסת.
אבל אני מוצאת שכשאני משחררת לגמרי, אז הפה נשאר פתוח. ואז הנשימה היא גם דרך הפה. ביוגה ממליצים לנשום דרך האף ובפה סגור, לא?

שליחה על ידי מי_מה* » 01 מאי 2010, 22:40

lips together - theeth apart
זו מנטרה שגורה בהוראת היוגה.
כן, הנשימה כמעט תמיד היא מהאף. נראה לי שאם תתרגלי את זה אז בסוף יתקבע אצלך ההרגל להשאיר את השפתיים סגורות והלסת רפויה. בהתחלה זה ידרוש ממך הרבה תשומת לב אבל בסוף זה יהפוך לטבע ולא יגזול כל כך הרבה התכוונות. זה חשוב מספיק בכדי להקדיש לזה תרגול.
בהצלחה

אני מתרגלת יוגה ב5 שנים האחרונות ומעמיקה לתוך העולם הזה יותר ויותר,
בשנה הבאה אני רוצה להעמיק עוד דרך קורס מורים.
כל השנים תירגלתי ו'יגננה יוגה ומצאתי שם את מקומי,
בשנה האחרונה בעקבות דברים שונים שחויתי,
אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מחפשת מורה שילמד אותי לא רק את רזי האסאנה והפראניאמה
ואת הדיוק, אלא יעזור לי לראות דברים נוספים שקשורים לפתיחת והתמסרות הלב,
שמלמד לתרגל מתוך שמחה הרפייה ושחרור יחד עם חיפוש החויה הכמה שיותר מדוייקת של הגוף
אבל כמה שיותר מדוייקת לי או לי שהוא מלמד, מורה שרואה באמת את התלמיד שמולו.
רעיונות , כיוונים או המלצות?
אשמח לכאלה...

מאיפה את? אני חושבת שאני מכירה משהו שיכול לעזור לך.

ירושלים

קואלה את כאן?

_אני מוצאת את עצמי יותר ויותר מחפשת מורה שילמד אותי לא רק את רזי האסאנה והפראניאמה
ואת הדיוק, אלא יעזור לי לראות דברים נוספים שקשורים לפתיחת והתמסרות הלב,_
על זרם האנוסארה שמעת ? ממליצה מאוד מאוד, אם את מעוניינת בפרטים אני בדפבית

שאלה למורות היוגה שכאן -
לפני שנים תירגלתי יוגה שהשפיעה עלי מאוד לטובה. מלבד תרגול פיזי שהתאים לי כמו כפפה המורה עסקה גם בהוראת 'היוגה של החיים'.
היא הביאה את היוגה מסין. תרגילים שונים היו חלק מהרפואה הסינית, צ'י-קונג, אסנות מהאיירוודה, הרבה עבודה עם הנשימה, יוגה מאוד עדינה שמתמקדת בעבודה על מרידיאנים ולכל תרגיל יש גם תוכן 'פילוסופי'. כל זה מאוד מאוד התאים לי.
זאת הסיבה שלא הצלחתי למצוא, ואפילו להתקרב ולחפש, יוגה אחרת. לא האמנתי שיכול להיות משהו אחר שיספק את החוויה הכ"כ מיוחדת (כמה שנים!) שהיתה לי.
ועכשיו, אחרי שנים שלא התקרבתי ליוגה החלטתי לחזור.

אני מבקשת הסבר להדיוטות על ההבדלים בגישות-שיטות-שמות השונים בזרמים של היוגה.
את איינגר אפשר להשאיר בצד, את זה ניסיתי פעם ופשוט לחלוטין הזדעזעתי.

מאוד חשוב לי לחזור ולתרגל, אני זקוקה ליוגה ורוצה אותה הכי עדינה ומתחשבת בגוף, תמיד עובדת בהקשבה לנשימה ולגוף, ללא צורך במאמץ עד כאב.
לא מאמינה בכאב.
אשמח לכיוון שיאיר דרכי @}

_קורס מורים מורה לחיים
את יכולה לשלוח לי את המייל שלך ואני אכתוב
בינתיים קישור לאתר הבית של האנוסארה בארץ
http://www.shalomyoga.com

שליחה על ידי א* » 10 יוני 2011, 20:32

לנועה - אני יכולה לספר לך על שיטת שיבננדה...
יש פירוט ב אתר שלהם

באופן כללי, בכל שיעור יש סדרה של תרגילי חימום (ברכה לשמש ולפעמים עוד, בהתאם למורה) וסדרה של 12 אסנות, הנעשות בסדר מסויים + וריאציות על אותן תנוחות.

התנוחות כוללות תנוחות הפוכות, כפיפות לאחור, כפיפות לפנים, פיתולי עמוד שדרה ותנוחות עמידה.

בנוסף, בכל שיעור מתרגלים לפחות שני תרגילי נשימה (קפלבהאטי ואנולומה וילומה) ולבסוף, הרפייה סופית.
גם לאחר כל תנוחה נעשית הרפייה קצרה, שמטרתה להזרים את הפראנה (האנרגיה החיונית) בערוצי האנרגיה (הנאדים), לאחר הלחיצות האנרגטיות שנעשו במהלך השהייה בתנוחה. במשך השהייה בתנוחה מופעלות לחיצות על נקודות אנרגטיות מסויימות (בדומה לנעשה בדיקור על נקודות לאורך המרידיאנים).

הדגש הוא על נשימה, ריכוז והרפייה. הקצב רגוע. רמת הקושי משתנה, בהתאם להתקדמות התלמידים.

תודה א
אני לא מאוד מתחברת לדרך התרגול הזו...
אשמח לעוד כיוונים

הי נועה, לדעתי פעם עשו כאן איזה סקירה קצרה של הזרמים השונים. אולי בדף יוגה לכל
אני מסייגת קודם כל בזה שלדעתי הרבה יותר חשוב להתחבר למורה מאשר לשיטה/זרם, בכל זרם יהיו מורים שמלמדים בכל מיני דרכים.
לפי מה שאת מתארת הייתי מציעה לך לנסות ויניאסה (לא אשטנגה ויניאסה) או אולי קונדליני יוגה.
אם תגידי באיזה איזור אולי אוכל להמליץ על מורה.

תודה! הקישור לדף ההוא בהחלט עושה קצת סדר.
מסכימה בהחלט שזה לגמרי מתחיל עם החיבור למורה. אשמח מאוד להמלצה באזור עמק חפר.

בנתיים הולכת לקרוא את יוגה לכל

לנועה ברוך- נגה ברקאי שמלמדת ויג'נאנה באיזור כפר סבא חיה את היוגה ומלמדת אותה בצורה מאד עמוקה לדעתי.היא מחברת את התרגול ואת חיי היום-יום לפילוסופיה ולטקסטים, ולתחושתי אפשר לתרגל תרגול פיזי "קשה" אם רוצים, אבל היא ממש לא יוצרת אווירה תחרותית כזו, ודווקא מעודדת לא להתאמץ יתר על המידה, ומנחה כל אחד לקצב האישי שלו.
יש לה קורסים במיוגה שבנויים מתרגולים ארוכים של 3 שעות או 4.5 שעות של תרגול עם טקסטים. נדמה לי שהתרגול השנתי הבא מתחיל באוקטובר, אבל את יוכלה לבדוק אם יש לה עוד כל מיני מסגרות אליהן אפשר להצטרף כבר עכשיו.

מצטרפת להמלצה על ויג'נאנה יוגה. זו בהחלט שיטה שמקדשת את החקירה הפנימית. ואם כבר התכנסנו כאן, סופסוף קראתי את הספר של אורית סאן גופטה (מייסדת השיטה) 'שערי הרוחות' ואני ממליצה עליו לכל מתרגלות ומתרגלי היוגה בכל זרם שהוא. עוצמתי מרגש ועם זאת פשוט וקל ליישום.

תודות על ההמלצות @} ממשיכה לחפש..