זה בלוג תשובה

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

הופכת והופכת בעניין כתיבת הבלוג הזה כבר זמן ארוך.
מה לי ולזה? האם יש פה רצון גבוה כלשהו? או שח של היצר הרע במסווב של מהלך תמים ומתחסד? רוצה להאדיר את עצמי בעיני עצמי? להשתעשע בנימוחות הזאת של הגאווה? יש לי מה לספר? ולמי אני מספרת? לייצר עוד בלוג הצצה לחיים פרטיים של עוד אדם?

ופה דווקא, באתר הזה? אני מכורה אליו אמנם כבר שנים בעצם, אבל לא ממש נחשפת. זאת אומרת נחשפת באבו אבואה (מילה שמעולם לא נכתבה?..)- קוראת ומתרתחת ונעלבת ומבטיחה (בלי נדר?) שלא לשוב. אבל אז רוצה משהו באופן טבעי . לילד, לאיש, לנפש. לא לנשמה. הנשמה בהחלט סובלת פה צער עצום.
לאחרונה גיליתי כמה נקודות אור לנשמה גם. ואולי בזכותן אני פה.

שולחת לפני שפרעה מתחרט לי

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

זה בלוג תשובה
הופכת עוד בעניין הבלוג הזה. למה לכתוב אותו? למה פה? רוצה להגניב את עצמי בעיני הבשר שלי? העיניים הרוחניות הרי לא יקנו את זה לשניה ואני אפול ואצטרך שוב לקום.
נו, אם לא ליפול-לקום כך אז אחרת.

מרגיעון- "ללא חולמים - לְעולם לא תהא מנוחה לעולָם" .מודה. קשה לי לראות השגחה פרטית אפילו במרגיעונים הפלצנים של באופן, אבל אם אין עוד מלבדו אז אין עוד מלבדו, לא?..

אז אני חולמת. חולמת שאדם אחד מכככל המרחב האינסופי והמצומצם לחלוטין הזה שבאינטרנט יקרא ותתחזק אצלו הנקודה הפנימית. אחד, אנונימי כאילו, ברגע זעיר יתרומם ואפילו התרוממות של הרף עין, ואפילו יחזור למקומו שניה אחר כך. דיינו.

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

1:20 בלילה
אגוז מוסקט המופלא ישן שנת תמימות ןמתיקות ריחנית במיטה. אבא במילואים. אמא במחשב.
מה עושה במחשב? כותבת כותבת.
למי?
לישראל. שישמע.

אחחח. איפה אני ואיפה קריאה לישראל שישמע.
יש התרופפות כזאת בקירבה אליו יתברך אצלי בימים האחרונים.
לא משהו מבהיל שמדרבן לצעקה אליו. מין משהו כזה קצת נו איך אסביר- נינוח כזה ועצל. התפילה בבוקר אמנם זורמת אבל לא מחדשת, לא מרגשת, כמו מן שגרת זוג נשוי ואמיד. ממי, תעשי קפה? מותק, אז למתי נכוון שעון? פיהההההוק.

למה אני ערה עכשיו במקום להיות במיטה עם האגוז?
כי קוראת בשלוקים גדולים את "מקימי" של נועה ירון. דיין.
מטיס אותי אחורה שנות אור. או מילימטרים ספורים. תלוי באיזה נקודה זה פוגע.

כל כך אחורה שחטפתי קרייבינג (עוד מילה שלא נכתבה?..) עז לג'ויינט.
לא זוכרת מתי היתה הפעם האחרונה, אבל עברו מאז שנות אור בהחלט.

בסדר פסח האחרון העפתי פילטרים עתיקים בני שלוש אולי. אמרתי טוב, הקליפה הזאת כבר הוסרה כנראה סופית.
מסתבר שלא.
אפילו סיגריה קטנה לא שרדה בבית
נו, אבל יצר מבקש. דורש. ואני מרגישה שזה בהחלט סביר לתת לא את זה שיתעסק רק שיעזוב אותי בשקט.

מה נגמר?
גילגלתי תערובת תה נהדרת בתוך נייר מהפנקס לסופר והדלקתי.
כן. היה מגעיל.

פסח שעבר הישרתי עיניים לקלפי טארוט.
הרגשתי שהם,איך נגיד- כבר מנמיכים. ברוך השם. פסח קודם הם לא הנמיכו, לא בלטו על שום רקע.
שהחיינו וקיימנו והגענו לזמן הזה. של ניקוי והשמדת קליפות.
מה, למה להעיף? מה רע? בילינו יחד תקופות רוחניות חזקות. הם גילו לנו דברים שמעבר. האיורים כלכך מוכרים ומזכירים נשכחות. למה להיות פנאט?
לא בא לי לענות על זה.
לעצמי עניתי.
ישבתי וגזרתי אותם כדי שלא יכשילו עוד אחים שלי.

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

אז מה, עכשיו כשאני כבר "בעלת בלוג" הוא יתחיל לשתות לי את הזמן היקר לי מפז? ועל חשבון מה? ומה אם פתאום יכנסו אנשים עם ויכוחים ושאלות קנטרניות. ואני אצטרך להזכיר לעצמי מאיפה באתי ולא להתפלא ולא להתפלץ. אין לי כח לזה.

בוראי, עשה שלא אתנמך אפילו קצת בשביל הבלוג הזה. שאצלח את הנסיונות שעוד יגיעו בעקבותיו בדרך קלה. אין לי כח ליסורים של כעס וחרטה והנמכה. באמת, איך בא לי לדעת ממך שזה אכן נכון לעשות ככה כרגע. או לחדול.

לחברה שלי קרה אסון לפני איזה שבועיים.
בעלה נפטר. פשוט כך. בריא צעיר. אין אפילו שום ממצא מאבו כביר שיסביר את זה. פשוט נלקח לעולם האמת פתאום. פלללאק- ואיננו.
כן, הגוף נשלח לאבו כביר. לא, הוא לא זכה לתשובה לפני עזיבתו. האמת- אולי כן? מאיפה לי שלא? ישועת השם יתברך כהרף עין. אולי בשבריר שניה לפני הוא עוד תיקן בעולמות שאני לא מריחה מרחוק אפילו? הלוואי השם הלוואי.

עבר בי דחף עז להתקשר אליה עכשיו ולנער אותה- אחותי האהובה! קוווווווווווווווומי ! התעוררררררררררררררררררי !
אבל לא.
קצת נשבר לי לשחק אותה חיה מאולפת. לא להשמע פנאטית, לא להטריד, לא להציק. נו, באמת, את יודעת, כן,אדם באמונתו יחיה , ובלעע ובלעע. המשפט הזה מצית אותי כל פעם מחדש. וזה בכלל צדיק באמונתו יחיה . קצת משנה את הפונטה.

אבל כן. עם כל הצער העצום שיש למשפחתי וחברי המתנהלים להם בעולם מבלי לדעת אותו יתברך. אין לי מה לעשות בנידון .
וזה נכון מאוד וגם שגוי לגמרי.
אני פשוט לא בנקיון פנימי מספיק בשביל להבחין מתי לדבר ומתי לחדול.
בהתחלה הייתי מדברת ומדברת בלי מידה.
עכשיו אני פשוט שותקת. ברור שבלי מידה.
בטוחה שכשאהיה בעזרתו יתברך במדרגה רוחנית של דיבור באמת- יפתח פי מאליו.
בינתיים אני עוד שם. סבלנות אני משננת.

[מתחדשת*]

קוראת אותך בהתרגשות.

[כוכב_נגה*]

אוי, את נפלאה.@}
ותודה על הבלוג הזה שבא בזמן...
קוראת ומזדהה

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

יש!! אתן פה..

זה דף מוצנע ו דף בלוג גם כן

הלוואי שיהיו לי כוחות לא להתווכח. פה. בכל מקום. מאסתי בזה כלכך.

ומשהו אחר, נזכרת פתאום בעקבות הספר של נועה ירון דיין.
מעט אחרי שהתחלתי לשים מטפחת (כן! אני! פההההההייי!! מה יגידו? איך יגיבו? מה ירגישו? מי שצריך להתרגש יתרגש. מי שצריך לבוז יבוז. מי שצריך לפגוע יפגע? בהתחלה- נורא. עכשיו? שיקפוץ לי גבוה. מוחלת לו באמת. לפעמים. הרב סטבסקי אמר לנו פעם בהקשר דומה- "קחו נשימה, תשפילו מבט, תסתכלו טוב טוב על הנעליים של האדם. כדי שתוכלו לראות מאיפה הוא יקפוץ לכם".. (-: (-: )
בקיצור- אחרי שנראיתי פתאום יהודיה יראת שמיים (חאלס לביטוי "דוסית"), נסעתי לביקור במקום רחוק ונסעתי ברכבת ישראל. כמו שנסעתי לפני כן המון פעמים.
נכנסתי לקרון. צעדתי לחפש מקום. רגע! אותם ספסלים, אותו עיצוב, אותו רעש ואותם חיילים ואנשים. אבל איזה תחושה. כמו סרט. זה היה חזק. אני לא מכאן .
וזה לא בא ממני זה בא מבחוץ אלי: אף אחד לא מסתכל עלי .לא מבט אפילו? מבטון? איזה חייל אולי? טוראי בטירונות? כלום.
טוב אז לא מבט גברי- סתם מבט של 'עם מי יש לנו עסק פה' ? נאדה. הפכתי לאוויר. אף אחד לא בחן לי את הצורה מאחור כשעברתי, את השיער שלי, את הנעליים, את הבטחון או לא שמקרינה ההליכה שלי, הטעם או חוסר טעם בשילוב הבגדים? קאפוט.
לא הייתי יותר פונקציה. זהו.
בחיי שנדהמתי. כולה בגד צנוע ומטפחת- מה קרה? זה לא העציב אותי, אלא הרגשתי פמסך הורם לי אל מאחורי הקלעים. ומה ראיתי שם? ראיתי ריק.
טוב ישבתי וחשבתי לי ושמתי לב שבעם אני גם לא סרקתי את הקרון כההרגלי הבלתי מודע לחלוטין, אז אולי זה משחק הדדי.
בכל אופן, היתה נסיעה ארוכה וזרמתי. לא הסתכלתי יותר בכלל החוצה. ואז זכיתי להסתכל פנימה . לא קל, לא עקבי, מהוסס ומרגש. פנימה!
בסוף אפילו הוצאתי תהילים והתחלתי לקרוא. רציתי במילים ממש, בחוץ, לפחות בלחש, אבל זה היה מוקדם מידי לי (עד היום בציבור קשה לי לקרוא תהילים). סגרתי.
טוב חאלס. האגוז מתפלא איפה אמא..

[כוכב_נגה*]

אף אחד לא מסתכל עלי
כן, זוכרת את ההגשה. גם טוב ומעולה כמו שתיארת, אבל גם (לא רוצה להדאיג אותך,) לפעמים קשה.
חסרה ההתייחסות (אמנם הגסה והצורמת הזאת), של בני המין השני.
זה מחזיר אותי לעצמי - מה הערך העצמי שלי והביטחון העצמי שלי בלי ההתייחסות הזאת לחיצוניות שלי מצד הרחוב?
לא תמיד זה קל...אבל זה מביא למקום האמיתי והמדוייק ביותר. נכון לנשמה.

[ניצה_פורחת*]

יוווווו איזה כיף שאת כותבת!!!! תודה תודה תודה! שמה אותך במועדפים אצלי

[i*]

קוראת אותך בהתרגשות.

שמה אותך במועדפים אצלי

[אמא_דתית*]

גמני גמני..
שמה אותך במועדפים אצלי

ותודה תודה
"חדש ימינו כקדם"

[ענ_בר*]

אם הייתי יודעת איך, אז גמני הייתי
שמה אותך במועדפים אצלי
מחכה מאוד להמשך. מרגישה שכותבת הרבה מחשבות לא מתומללות שלי.

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

טוב, כמובן שאם מישהו רוצה לשאול משהו אז בשמחה..

איך לדבר עם אחיי שעדיין חיים בלי להכיר בו יתברך? לדעת שההתקרבות יכולה לקרות אך ורק כשמגיעה שעתו של האדם, כן, אבל אולי אני יכולה לזרוק איזה עצם שתעורר?
מנסה להיזכר ב"עצמות" שנזרקו לעברי. יותר נכון נזרקו עלי ..
האמת- לא ידעתי מה לעשות איתןץ אלו שעולות לי לראש היו לא לעניין.

[שושיק*]

גם אני קוראת אותך ואת נעה (סימתי אתמול פעם שניה את הספר די ברציפות) מחזיר לפעם באמת אומנם התהליך שלי מאד שונה אבל מחזיר ומעורר ומשמח
הרבה הצלחה לך גם לי היו תהיות בקשר לבלוגים הדתיים כאן מה עניינם האם זה טוב וכו' (לי אין) נראה לי שבאמת אם זה נותן לך להתבונן אל תוך עצמך, להרהרר בתשובה (בחינת התבודדות) ולנו כמה חברות גם הירהור תשובה אז זה דבר עצום.
אולי צריך לחפש יותר קרוב, למרות שיש רצון אז שכל עמ ישראל ידעו אותו יתברך, אבל אם את זורקת לנו החברות הכבר "דוסיות" (בשלב זה או אחר) את העצמות שלך אז תודה!
והלואי שנזכה לחזור בתשובה בכל יום מחדש

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

הלוואי..

אם את זורקת לנו החברות הכבר "דוסיות" (בשלב זה או אחר) את העצמות שלך אז תודה!
וואללה. על זה מעולם לא הודו לי..

[סוסת_פרא*]

איזה יופי את כותבת.

[לבנה_במילואה*]

קוראת. מתחזק. מתפללת לרצות את ה' יותר חזק.
תודה

[לבנה_במילואה*]

@}

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

אני אמביוולנטית כלכך לגבי הכתיבה הזו, מתנצלת שלא ממשיכה בחופשיות

שבוע טוב לכולנו ושנזכה במו עיננו לראות איך כל האמביוולנטיות מתפוגגת כמו חלום מעיק. והיה השם אחד ושמו אחד

רודף אותי חלום אחד בווריאציות שונות.
בחלומי אני מתעוררת למציאות שבה הייתי בעבר. אבל אני אנכי בהווה. אני מתפקדת- חיה עם שותפים בדירות שכורות, מחליפה עבודה, עיסוקים, מלא עניינים. אבל שלא כמו במציאות שהיתה- אני חווה בכל שניה בחלום מצוקה פנימית בלתי נסבלת (במציאות היתי נתקפת בתחושה הזאת בזמנים של ריק בין פעולות/מפגשים/יחסים, ב"מעברים" כמו שאומרים) .
ואז מבליחה לי לתודעה בחלום מין נקודה שגורמת לי צער עמוק- אני חושבת שזה לא בסדר .
וזה מטלטל ומטריד כלכך- מה, מה לא בסדר? מה לא טוב לך? מה יש לך? די! מה את עוד רוצה?

ואז אני נזכרת ששכחתי משהו. ואני נגנבת בחלום- אני לא זוכרת מה שכחתי. אוי, כואב לי להזכר בחלום הזה.

וכל חלום יש דגש על היבט אחר- פעם אני עומדת להתחתן עם החבר שלי (האקס), ואני נקרעת כי אני יודעת שזה דל, שזה רחוק כלכך ממה שאני זוכרת שיכול להיות.
ופעם אני במסעות הקריירה שלי (אמנות) ופיכס, זה נמוווווך לי כלכך.

הלילה הייתי באיזה עבודה זמנית ביומי הראשון, וסבלתי והשתוקקתי לחזור הביתה. זה היה מבזה והייתי בודדה.
יצאתי החוצה בסוף היום ומיהרתי הביתה.

איפה הבית שלי??
איזה בהלה מועקה ייאוש!!
אני מנסה להזכר. רצים לי בראש כל הדירות שותפים שעברתי, השכונות, הערים. איפה הבית שלי??
אני נזכרת. אני באיזה דירה שכורה עם שותפים, וזה יומי הראשון שם.
מועקה.
מסתובבת בסמטאות ירושלים, לא יודעת איפה הדירה בדיוק, לא רוצה להגיע בכל מקרה.
בודדדדדדדדה

איפה הבן זוג שלי? יש לי בנזוג. יש לך בן זוג?? אז איפה הוא? אין לי בן זוג.
יש לי ילד!!! יש לך ילד?? אז איפה הוא?
בודדדדדדה

ומה זה המציאות הרזה הזאת, חסר פה משהו, התבלין, העיקר, הכח, השמחה, הדרך, העבודה

התעוררתי

• רבונו של עולם, אני שלך וחלומותי שלך.

חלום חלמתי ואיני יודעת מה הוא.
בין שחלמתי אני לעצמי ובין שחלמו לי אחרים, ובין שאני חלמתי על אחרים, אם טובים הם חזקם ואמצם כחלומותיו של יוסף הצדיק, ואם צריכים לרפואה רפאם כמי מרה על ידי משה רבנו, עליו השלום, וכמי יריחו על ידי אלישע, וכמרים מצרעתה, וכנעמן מצרעתו וכחזקיהו מחליו.
וכשם שהפכת קללת בלעם לברכה, כן הפוך כל חלומותי עלי ועל כל ישראל לטובה לברכה ותרצני ברחמיך הרבים.
יהיו לרצון אמרי פי והגיון ליבי לפניך השם צורי וגואלי*

(מתוך תפילת עמידה, שחרית)

[חוחית*]

נשמע כאילו את מתביישת בעבר שלך, חווה אותו ככאב בהווה.
אם לא מתאים לך שכתבתי מוזמנת כמובן למחוק.

[ניצה_פורחת*]

נשמע כאילו את מתביישת בעבר שלך, חווה אותו ככאב בהווה.
לי בכלל לא נשמע כאילו היא מתביישת בעבר שלה. היא פשוט חווה את המצוקות של העבר ומשתפת אותנו בזה. זו לא בושה, זו הבעת מצוקה.
מאוד מזדהה עם המצוקה הזאת, למרות שאצלי זה לא היה ככה ממש.

[בוחרת_באהבה*]

קוראת }
תודה על השיתוף
(מזדהה עם האמביוולנטיות כלפי האתר, המשיכה והעניין האמיתיים וכ"כ הרבה ללמוד ולקבל פה
ומצד שני- הזרות, הבלבול---)

[סוסת_פרא*]

כשקראתי את הפוסט האחרון, הזדהיתי והרגשתי כמו כשקראתי את 'מקימי', וכמעט בכיתי.

להבהרה: אני לא דתייה בכלל, אבל כן הייתי.
מבחינתי אני חווה הזדהות עם תחושות הריקנות והחיפוש אחר האמיתי מתקופות אחרות בחיי, למרות שאני לא מקשרת את התשובה לזה בהכרח לדת.
אבל ברור לי שאצלך זה מאוד ודאי שהדת היא התשובה לזה.

בכל מקרה אני קוראת אותך בעניין רב.

[אשה_שמחה*]

אני חושבת שהחלומות האלו, למרות אי הנעימות שבהם, יכולים לעורר להודיה והערכה של ההווה, שבו כבר מצאת את
התבלין, העיקר, הכח, השמחה, הדרך, העבודה .

גם אני, למרות שאיני דתייה (במובן המקובל ) , קוראת אותך בעניין רב. .
יפה, החלק מתפילת עמידה @}

[הגעתי_רק_כדי_ללגום*]

מקסים. כתיבה כל כך מיוחדת. מיוחדת במינה.
אני לא דתייה באורחות חיי, אבל מאמינה באלוהים בכל ללבי ומאודי. חיה אותו, ואיתו בכל מקום בו נמצאת.

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

שלום לכל הנשים הנהדרות פה! (אם יש גם גברים ופספסתי- סליחה..)

פתאום חשבתי על כל ההתנצחויות שדיכדכו אותי פה באתר, והתמלאתי ש מ ח ה !!!!!

תחשבו מה זה, אבל תתרכזו, תתחברו, תרגישו-

שלושת אלפים שלוש מאות ותשע שנים אחרי שעמדו באותו מעמד בלתי נשכח וקיבלו את התורה - אנחנו (כן,כן ממש ממש אני ואת וגם אתה!) הילדים של הילדים של הילדים של אותם אנשים- אנחנו פה .
עדיין פה!
בחיים.
ולא כאילו שהיה רגוע ושקט לנו עד כה.
ולא שאומות העולם הקלו עלינו את ההישארות המופלאה הזאת בחיים.

ותנחשו מה אנחנו הכי אוהבים עדיין לעשות?

להתווכח.

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

ואם טעיתי בחישוב, נא לתקן מייד... (-:

[ניצה_פורחת*]

אני חושבת שזה 3319, אבל גם לא ממש בטוחה.
ותראו איזה מרגיעון: כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם - נוכל לבחור בחירות - כאן ועכשיו.
נו, אז מה עוד צריכים החילונים להבין? הרי להיות "עם חופשי" זה להיות עם שמחפש. ואכן הדורות שגדלו בריקנות ובחופש, מחפשים את עצמם בהודו, או בהייטק, או במקומות אחרים. ומהי חירות? מהו בן חורין? זה שעוסק בתורה.

וכן, אני מסכימה עם אמא של אגוז מוסקט. תחשבו על זה שאנחנו צאצאים של כל אלו שמסרו נפשם כדי להישאר יהודים!!! תארו לעצמכם! לא היה קל להישאר יהודי כל הדורות, אבל כל מי שחי היום והוא יהודי, הוא יהודי אך ורק בגלל שמישהו, או מישהם, אי שם בעברו מסרו על כך את נפשם!

[אמא_דתית*]

אשרייכן לגמרי! ! !

אני כל כך נהנית מהדיבורים הקדושים האלו...

תמשיכו!

[לבנה_במילואה*]

@}

[אמא_של_אגוז_מוסקט*]

ראיתי שכוכב נגה מחקה את הבלוגים שלה
חושבת על הנסיונות שיש לנו, דור האחרונים

כשקוראים בסיפורי חז"ל על התפלפלויות וקושיות כפירה שמאתגרות את היהודי בעבר- זה בא מצד הגויים, ומופנה לרבנים.

והתשובה ניתנת ממקום של זכות, סבלנות, מתינות, לאחר מחשבה רבה ומפי אנשים בדרגה רוחנית אדירה.
ניתנת לאחר זמן הרהור בלתי מוגבל, מתומצת במשפט נאה,
מלכתחילה הנשאל הוא אדם שכבודו הולך לפניו וחוכמתו ידועה
והוא בקי בים התורה וירא שמים גדול
וחי חיים יהודיים שלמים עם משפחתו וקהילתו כשסביבו הכפירה היא מצד הגויים שהם בלאו הכי שונים ממנו כלכך.

ואצלנו
השאלות נורות ללא עכבות
התשובות נכתבות לעיתים בשלוף
איפה אנחנו ואיפה הטוהר של הענקים ההם
והשאלות המתריסות הן מצד אחינו . מצידנו.
מצד ההורים והאחים ובני הזוג והחברים
אין איפה לנוח.. ואין מאיפה להתחיל לענות בכלל
והכל פומבי ומהיר ופזיז ושטחי, ולכי תדעי בכלל מי עומד מולך ושואל. ולמה.
ויש דתלשי"ם וחוזבתי"ם ומתחזקים ונחלשים וחרדים ורוחניים (עם שווא בח'..) וברסלב וחבד ושס וכיפה סרוגה/קטיפה/בוכרית וימין ושמאל וזן ואושו ונטוריזם והודו והייטק ו...............................................................הההה!

ומעל כולם מנצחת ססמאת הסיטרא אחרא המבריקה ביותר שנהגתה אי פעם, הסיסמא שבעצם מבטלת את כולם ואת הכל משטחת ומאחידה הרים עם תלוליות ימות עם ביבים אדם עם בהמה

כל אחד והאמת שלו

והבלבול- אדיר ועצום כלכך
ואני,
איפה אני
מתחילה לפלס צעד.........הפסקה. נסיגה .מאמץץץץ. צעד! צעד?? בילבול...מהתחלה. צעד.........הפסקה. נסיגה .מאמץץץץ. צעד! צעד?? בילבול...מהתחלה

איזה נסיונות, איזה קושי בלתי נתפס..
ובכל זאת, וכל הזמן ולתמיד ומאז ומעולם
אין עוד מלבדו

כוכב נגה יקרה מבינה למה את אוספת את החפצים ומתרכזת בעיקר
בקרוב אצלי
אצל כולנו

[פלוני_אלמונית*]

שלום לכולם
זאת אני אמא של אגוז מוסקט ממחשב אחר

מאז שכתבתי פה פעם אחרונה אני פשוט לא מצליחה להכנס לאתר מהמחשב שלי
מצליחה להכנס לעמוד פתיחה וכל נסיון להכנס לאחד הדפים נתקל ב הודעה שלא ניתן להציג את העמוד

די מתסכל, אין לי בעיה עם אף אתר אחר באינטרנט, מה זה??

נדמה לי שהוכרחתי להיגמל מהאתר, וזה לא קל, בחיי..

אם למישהו יש רעיון מה עושים אני מאוד אשמח- אבל לא לכתוב לי פה כי אני לא יכולה להכנס כאמור
אפשר במייל kbenami@gmail נקודה קום

מקווה עוד להפגש..