חזרה לארץ

מי, משוגעת מספיק, לחזור לארץ, מאוסטרליה????

את לא רצינית, הם אמרו, אחרי כל השנים האלה??
אבל למה?? מה יש לך לחפש בארץ??
אנשים אוכלים אחד את השני, אדם לאדם זאב, אין כבוד, הם אמרו, ואל תתני לי להתחיל, אפילו, על הכבישים, ועל לנסות לגמור ת׳חודש..
היית שם יותר מדיי זמן, הם אמרו, יאכלו אותך פוה בלי מלח, את כבר יותר מדיי רגישה בשביל הארץ,
והפטריוטיות? כבר לא קיימת, נשמה,
תתעוררי, זה דור האיי-טק כאן..
ואיך פורטים למילים,
שכמה שתישלוט באנגלית, שכמה שתגיד g'day ו-howyagoin, שכמה שתדע לספר על גו׳ליה גילארד וטוני אבוט,
שום דבר לא ישווה למילה הזאת בעברית, שישר חודרת ללב, לפני שבכלל שמת לב,
שום דבר לא ישווה ללראות דגל קטן, בכחול ולבן, איפושהו בקהל באולימפיאדה,
ונגמרת!

זה הדברים הקטנים..
אבל תמיד זה ככה, הלא כן?
במבה, ודווקא זאת הצהובה, ולא זאת עם התינוק,
מוקה של יוטבתה,
ההרגשה של יום שישי בצהריים,
פיתה! אוחחחחח.. פיתה! אין! אין כמו הפיתות של הארץ!!!
חומוס. ועל זה לא צריך אפילו להוסיף.
יפו. הכותל. תל אביב. קיסריה. שלמה ארצי. אריק איינשטיין. חיילים. שמע ישראל ברדיו, של תחילת השידורים. יום כיפור. צפירות. של יום השואה. של יום הזיכרון.
קיטורים. כי זה שלנו. כי אכפת. כי זה נוגע.
פטיש של יום העצמאות. זהו זה. אהוד מנור. יהורם גאון. טיול של אחרי הצבא. והגאווה. כשיודעים שמשהו זה כחול לבן. שאנחנו המקור.
ואז. הסבתות. הסבים. הדודים. הדודות.. ואפילו שלפעמים מודים שרחוקים. מהבלאגן. מהדרישות. מהציפיות. מהכאב ראש. זאת חבילה. ולקטר זה לוקסוס, כי זה אומר שיש על מה. שהם שם. בקרוב.

לא יודעת... אנחנו מתלבטים, לא בכלל מתגעגעת לדברים שאת ציינת.
שונאת את שלמה ארצי ואת יום הזכרון, לא אגע בבמבה עם מקל...

רק שלמשפחה, לחברים ולעברית באמת אין תחליף. לשייכות.
וגם שכמה שרחוק הלכנו, עוד לא מצאנו מקום שהוא באמת באמת עונה על כל הצרכים שלנו.\

אבל בישראל- השנאה, העוני, המלחמות, הפשיזם העולה, הצפיפות, הזיהום... עדיף שלא אמשיך.

זאת פשרה וזאת פשרה

צפרדע, צבי ופרפר,
תחליפי. את שלמה במי שגורם לך להמשיך ללכת. את יום הזיכרון ברגע שעושה לך להרגיש שאכפת. את הבמבה ב-yummy האחר. שלך. שאי אפשר למצוא ב-down under.
זה הסמלים. שלי.
לך יש את אלה. שלך. שנוגעים לך באמצע של הבטן.
שמשאירים אותך חשופה ומרגישה ״אני רוצה הביתה״.
לא יודעת כמה שנים את על האי הדרומי.
לא יודעת מה היו הנסיבות שלך (כם), לבוא לפוה. להישאר.
אצלי. אחרי כבר המון שנים פוה. אחרי שאני שולטת באנגלית האוסטרלית בלי לעפעף. אחרי הלהגיע לרמה בעבודה, שמתאימה לסטנדרטים שלי, ומספקת.
אחרי כל הטריקים, בכל הקופסאות.
הלב, המערכת, הראש. לא משוכנעים. לא מרגישים שייכים. לא מרגישים בבית. לא מרגישים ״שלנו״.
מעריכה. מהנהנת. לכלוך ברחובות. טיק. עוני. טיק. צפוף. טיק. טיק. ועוד טיק.
שהרי כל הקטע דל האי הדרומי הזה, זה מ-ר-ח-ב.
אחחחחחח... תענוג... להיות מסוגלת לפרוש ת׳ידיים לצדדים ולא להיתקל בשום אחד אחר..
אבל. כמו תמיד. מתישהו בא ה״אבל״.
זה. לא. שלנו.
פוה לא ההיסטוריה. פוה לא העבר. פוה לא הזיעה והדם.
יש אנשים שיכולים.
אני מתסכלת לצדדים. ומסביבי. כל כך המון אנשים. ממדינות כל כך אחרות. מדינות שלעולם אפילו לא אגיע אליהם. קרוב לוודאי שלא אגור בהם.
ואני שואלת את עצמי. האם כולם. האם כול אחד ואחת האנשים האלה, מרגישים לא שייך. לא שייכת. האם כול אחד ואחת מהם מתגעגעים למקום שממנו הם באו. מתגעגעים לאוכל אחר. לנופים אחרים. למשפחה שהם השאירו מאחור.
כי אם כן.
זה אומר שהאי הזה ספוג באין סוף געגועים וייחולים לאחר.
אבל אני יודעת שלא. שלא כך הוא.
שאנשים אחרים יכולים לעבור למקום אחר ולהשאיר את המקום הקודם. מאחור.
ואין בזה שיפוט. ואין בזה הגדרה. ואין בזה טוב. או רע.
אנחנו שונים. אנחנו שונות.
דברים שונים. נוגעים בנו אחרת.
אותם הדברים. משאירים צלקות שונות על גופנו.
וזה בסדר.

חייתי פוה המון שנים.
והיה טוב. נשארתי כי אהבתי. נשארתי כי עדיין לא יכולתי להגיד שלום לאי הזה. כי עדיין לא גמרתי לעשות את מה רציתי לעשות. כי עדיין לא הייתי בשלה לעשות את המעבר הענקי והעוצר נשימה הזה, של לעבור מדינה, של לסגור את הבסטה המוכרת שלי ולהחליט אחרת.
נשארתי כי פשוט להמשיך ללכת היה יותר קל מלהפסיק ולשנות.
אבל כמו לדעת.
ברגע שיודעים משהו, כבר אי אפשר ללכת אחורה ו״לא לדעת״ אותו. לחזור לרגע התמים של לפני הידיעה.
כך אני.
ברגע שפתחתי את הדלת. לישראל. אצלי הלב.
כמו נראה, שאני לא יכולה, כבר, לחזור לרגע שלפני, לניחותא שבה חייתי את חיי, לשללללה, של לפני..

וזה עוד בלי לדבר על איך שההחלטה הזאת תשפיעה על דור ההמשך שלי..
ששוכבת כרגע על המיטה ושותה את abc4kids ללא משים..

ורק כי כבר שמת את זה על השולחן..
שינאה..
וואי, זאת מילה כל כך כבדה וגדולה וכואבת..
אבל אם חיית על האי הזה מספיק זמן בשביל לראות את הבקעים (ובבקשה, אל תראי זאת כשפיטה), את באמת רוצה להגיד לי שלא ראית את ההתנשאות הבריטית למול ה״אחרים״, כולל למול אלה שזכותם על האי הזה, עולה על זו של כולנו, האנשים המקוריים שהיו על האי הזה וכיבדו אותו למשך אלפים בשנים??
את באמת ועם יד על הלב, לא רואה את הגזענות שמסביב, את החיתוך למי שמגיע לו יותר ומי שמגיע לו פחות, למי שמתקדם ומי שנשאר לעמוד באותו המקום??
שוב, שינאה זאת מילה חזקה,
אבל לי מספיקה התנהגות לא מילים כדי לדעת שפוה היא לא החברה השיוויונית האידיאלית, שהחברה באי הזה אוהבת לחשוב על עצמה

_זה הדברים הקטנים..
אבל תמיד זה ככה, הלא כן?_
כן.
אבל את עשויה לגלות שגם הדברים הקטנים האלה שינו את פניהם בזמן שלא היית. כמובן, לא כי הם באמת השתנו. כי את השתנית.
כל כך התגעגעתי לחנות האורגנית שלי. אבל כשהגעתי אליה, בתחושת חג בלב, הופתעתי לגלות שהיא קטנה, צפופה ויקרה בטירוף. ואת רוב מה שהייתי צריכה לא מצאתי... סופר-האיכרים שלי בארה"ב, מה לעשות, היה נוח, נעים וזול הרבה יותר.
אני שמונה חודשים בארץ. בתחושה כבדה, שאני אוהבת אותה פחות מאשר לפני הנסיעה.
שבזמן שלא הייתי היה קל לטפח פנטזיה מסוימת, דימוי מסוים של הארץ, שהיה נכון רק חלקית. היה קל לטפח אותו כי הייתי מוקפת ישראלים כמוני, באותו גיל ובאותן נסיבות חיים. עברית היתה דומיננטית מאד בפארק השכונתי שלנו. לא היה קשה להעמיד פנים שאנחנו בעצם בישראל, אבל הישראל הזו היתה נוחה, רגועה, מרווחת, אביבית-תמיד, משכילה, מנומסת ואוהבת אדם. שונה מאד מישראל שחיכתה לנו מעבר לאוקיינוס ויבשת.

חזרנו כי מעולם לא התכוונו להישאר. חזרנו כי רצינו לגדל את ילדינו בחיק משפחתם המורחבת. חזרנו ואנחנו שלמים עם הצעד הזה.
אבל הוא לא פשוט. וכל כמה שיזהירו אותך לפני -- אי אפשר באמת להיות מוכנים לכמה שזה לא פשוט. כמו לפני שמביאים ילדים לעולם.
כמה שנים את באוסטרליה?

הי סמדר,
מסכימה לחלוטין!
הדברים הקטנים משתנים! אני משתנה! ישראל משתנה! הזמנים משתנים!
הכול. כולנו. בתנועה מתמדת. כול הזמן. כול רגע. כול שניה.
ואני בכלל לא בטוחה כמה אתחבר לבמבה בפעם הבאה שאהיה בארץ.

עוד מסכימה, שדברים שרואים משם לא רואים מכאן ושהפנטזיה מהמרחק עולה פי כמה על חווית המציאות.

אני באוסטרליה מעל שלוש עשרה שנים.
וכל רגע שנשארתי לא היה רגע של ״לא לישראל, כן לאוסטרליה״, אלא יותר רגע של להמשיך עם מה שיש, עם מה שכבר עשיתי.

חודש שעבר חזרנו. כן, לארץ.
היינו בארץ חודש.
התפרקתי. נמחקתי. נפלתי.
חזרתי לאוסטרליה לשנס כוחות.
אני רוצה לנסות שוב, בעוד שנה, עם כוחות מחודשים, עם ידע ועם כוונה.

מסכימה ללא גבולות.
ילדים, כמו מעבר למדינה אחרת, כמו מערכת יחסים, הם מסע בזמן שאף פעם אי אפשר להתכונן אליו, אי אפשר לנחש מה מחכה לנו מעבר לסיבוב, אי אפשר לדעת איך נגיב, אילו רגשות יתעוררו בנו, איך נשתנה ומה יילד יום..

אבל החודש שחוויתי בארץ, עם כל הקושי וההלם והטראומה,
ויותר מזה, החזרה לפוה, אחרי החודש הזה, חיזקו בי את הידיעה, שבשבילי, הלכלוך, הפנטזיה, הדברים הקטנים, הדחיפות בתור, היעדר הנימוסים, לא יכולים להשתוות ולו בכדי להרגשת השייכות, להרגשת ה״שלנו״, להרגשת האיכפתיות שאפפהו אותי ברגע שהרגליים שלי פסעו בנמל, ברגע שהעיניים שלי פגשו ברחבת ה״כמה טוב שבאת הביתה״ שפורחת מעבר לחלון, בשדה התעופה.

אני לא. אני לא היקפתי את עצמי בישראלים. הרגשתי, שבאתי לפוה, כדי להיות פוה, להיות חלק ממה שהפוה. וזה, בשבילי, אמר, להיות חלק מהעם שבמחיצתנו בחרתי לחיות.
עוד, בשבילי, מצאתי שישראלים הם אחרים כשהם גרים במדינה אחרת, כמו כול עם, אני מניחה.
וגם מבחינה אישית, אני קצת ביישנית בקטע של חברים וקבוצות.
אבל, בגדול, זה רק אומר שלא יצרתי לעצמי מיני-ישראל.
רציתי לחיות באוסטרליה של האוסטרלים, וזה מה שעשיתי. בלי יותר טוב או פחות טוב.

כמה זמן אתם הייתם בארה״ב?? ולאן חזרתם בארץ? ליד ההורים? היית לכם דירה, שחיכתה לכם?? עבודה??
והעברתם את כול הדברים חזרה לארץ??
ואתם בטוח נשארים בארץ, עם כול הקשיים?
מצאת דברים חדשים שאת מתחברת אליהם בארץ??

בבקשה, אנא, בכל לשון של בקשה, פה.
לא פוה.
מרתק, אבל הפוה הזה פשוט נראה כל כך טרולי, אפילו שהוא לא.

כ"כ מזדהה
קשה להאמין שגם אחרי ככ הרבה שנים השאלה תמיד שם.
אני כבר חמש שנים לא חיה בישראל, ועכשיו עם בן זוג אמריקאי וילדה בת שנתיים, הכל יותר מורכב.
קשה לי לדמיין את הקושי שיהיה לבן זוגי, ללא עברית, ובכלל המנטליות השונה.
ואיך אני רוצה שהבת שלי תגדל? להיות אמריקאית? ישראלית? או שתהיי תמיד מין חצי חצי כזאת שלא ממש מרגישה שייכת בשום מקום?
ואולי בכלל זאת אני שלא מרגישה שייכת בשום מקום?

איך המשפחה קיבלה את ההחלטה לעבור?

פה.
זה בשבילך, פלוני אלמונית.
למרות שאישית אני הרבה יותר ״פוה״, מ״פה״.
אבל זה לא כך כך חשוב לי, שארצה לשמוע אותך חורקת שיניים כל פעם שאת קוראת איזה משפט שלי.
מה לא עושים בשביל שלום בית, אה?!

חצי עולם,

חד וחלק. הגוזלה שלי לא רוצה ישראל. לא רצתה ישראל. ועדיין לא רוצה. ישראל.
אוסטרליה זה מה שהיא מכירה.
אוסטרליה זה מה שהיא יודעת.
והיא לא מדברת עברית. גם.

המשפחה בארץ לא אהבה את זה שחזרנו. בלשון המעטה.
היו שם האשמות, מילים קשות, טיפול בשתיקות ושאר ירקות.

החזרה לאוסטרליה הייתה בלתי נמנעת.
פתיחת מצנח רגע לפני ההתרסקות, בלשון המעטה.
הגעתי למצב נפשי מאוד לא בריא, שהיה מורכב מלחצים בלתי הגיוניים שעטיתי על עצמי, מהמשפחה המורכבת מאוד שלי, מלחשוף את עצמי ליום השואה ויום הזיכרון רגע אחרי נחיתה בארץ (הימים האלה משפיעים עליי מאוד), מהפערים בין הפה לשם, מלהיות אמא ולהצטרף לקחת החלטה בשביל הגוזלה שלי, ומעוד נקודות עלומות שעדיין מתחוורות לי..

מה שלא ציפיתי, הוא, שישראל לא תוותר עליי ואיך שנחתתי, רציתי לעלות על המטוס חזרה,
סביר להניח שהייתי,
לו היה בי הכוח הנפשי והפיזי,
אבל, בשבילי, זה לא נכון לחזור עכשיו, עדיין,

ובשביל הגוזלה שלי??

אלוהים, איזה שאלה קשה,
אני אוהבת את ישראל, בכל מאודי,
בשבילי, אין ספק שישראל זה הבית,
האם זה הבית שלה, גם?
אין יום שעובר שאני לא שואלת את עצמי את השאלה הזאת?
ומה עושה מקום ל״בית״?
האם זה המוכר? הידוע? איפה שקל?
אין לי ספק איפה אני רוצה שהיא תחיה ואילו ערכים אני רוצה להקנות לה,
אבל, האם הרצון שלי מספיק, בשביל לשנות את ההווה שלה ב- 180 מעלות,
ומי יודע, איך המעבר ישפיע עליה מבחינה נפשית?
אני עברתי מדינה בתור מבוגרת ואני יודעת כמה קשה זה היה!
האם האמונה שלי בערכים היהודיים וערכי ההישרדות של העם הישראלי, מספיקים כדי להעביר אותה דרך מסלול המכשולים הזה?
אנשים אומרים, ילדים, הם אלסטיים, הם מתגברים מהר, הם משתלבים,
אנשים אומרים, לא תעפעפי, והיא תדבר עברית יותר טוב ממך,
כמה מאיתנו זורקים את הגוזלים שלנו למים הקרים עם האמונה שהם יהיו בסדר, בלי שהלב שלנו מת בפנים,
אנחנו לא. כי החיים קשים מספיק. בשביל לא להעצים קשיים נוספים ובלתי נחוצים בפני הגוזלים שלנו.
כי כשלא מקבלים אותך בבית ספר ואין לך עם מי לשחק ואתה אפילו לא יודע להגיד מילה, זה לא משנה שבספרים רשום שתשרוד את זה, אתה מרגיש את זה נצרב לך על העור.
ובתור הורים, אנחנו מעדיפים לא להעמיד אותם בסיטואציות כאלה, אם אפשר..

אז אותן השאלות, חצי עולם יקרה,
האם השייכות שלי לישראל, מחייבת אותה?
האם האמונה שלי בישראל, אומרת שזאת צריכה להיות האמונה שלה, גם?
האם אני מוכנה להעמיד את העתיד שלה בסימן שאלה, עם כל הקשיים שהיא תצטרך להתמודד איתם, בשביל העבר שלי?

_כמה זמן אתם הייתם בארה״ב?? ולאן חזרתם בארץ? ליד ההורים? היית לכם דירה, שחיכתה לכם?? עבודה??
והעברתם את כול הדברים חזרה לארץ??
ואתם בטוח נשארים בארץ, עם כול הקשיים?
מצאת דברים חדשים שאת מתחברת אליהם בארץ??_
היינו שלוש שנים וחצי. חזרנו לאותה עיר שגרנו בה קודם. כן, זה לא רחוק מההורים. דירה לא היתה לנו. שכרנו את הראשונה שראינו, שבועיים אחרי החזרה. נמשיך לגור בשכירות בשנים הקרובות ואולי יותר מכך. לא היינו בעלי דירה מעולם.
לעניין הקפת עצמנו בישראלים: זה לא קורה בדיוק מבחירה אקטיבית. חיינו בעיר אוניברסיטאית, בשכונות שמסביב לאוניברסיטה, ו באופן טבעי אנשים ממוצא דומה שחיים באותו איזור מתחברים זה לזה. אני מניחה שגם הסינים היו "מוקפים בסינים", האיראנים "מוקפים באיראנים", וכמוהם ההודים, הטורקים, הגרמנים וכולם. אמריקאים ילידים היו בשכונה שלנו מיעוט ככל מיעוט אחר. כמובן, הכרנו גם לא ישראלים והתיידדנו עם חלקם.
נסענו לרגל הפוסט דוקטורט של האיש שלי. המטרה שלו היתה לקבל משרה אקדמית (כחבר סגל בכיר) בארץ. הוא קיבל. אז חזרנו.
וכן, העברנו את רוב הדברים חזרה לארץ. בגדים, ספרים, צעצועים, כלי מטבח וכמה מכשירי חשמל (קטנים) שקנינו שם ושדרגו פלאים את איכות חיינו. את רוב הריהוט לא העברנו, זה היה ריהוט יד שנייה, שלישית או רביעית/מתנות מאנשים שעזבו/ליקוט מהפח. לא היינו ממש קשורים אליו רגשית... יכולנו להשקיע מעט זמן במכירתו או חלוקתו, אבל לא היה לנו כוח. השארנו ליד הפח. אני בטוחה שהוא מצא במהירות בעלים חדשים, בקהילת הסטודנטים/פוסטדוקים הדלפונים שבקרבה חיינו. שלחנו מכולה שהגיעה לארץ 3 חודשים אחרינו. זה יקר, אבל אנחנו מקבלים החזר.

לגבי "בטוח נשארים בארץ" -- כלום לא בטוח בחיים האלה, אבל נכון לעכשיו זו התוכנית, ואנחנו לא בודקים אפשרויות בשום מקום אחר.
דברים חדשים שאני מתחברת אליהם בארץ -- לא, לא בדיוק (כבר אמרתי -- הארץ נחמדה פחות משזכרתי אותה). יותר הדברים הישנים דווקא. קבוצת המפגשים שלנו למשל. חברים טובים שחיכו לנו. רופא המשפחה ורופאת הנשים. ולילדים יש סוף סוף סבא וסבתא שרואים תדיר ולא פעם בחצי שנה. אישית גדלתי דלת ליד דלת עם סבא וסבתא שלי, ולגדל את הילדים כל כך רחוק מסבא וסבתא נראה לי עוול איום.
אבל האמת היא שזו תחושה רגשית בלבד, ואין שום בעיה להביא מולה טיעוני מחץ: האם לגדל ילדים במקום צפוף, עם נטייה בולטת לאלימות ולגסות רוח, ולהאדרת הקבוצה על חשבון הפרט -- האם כל זה אינו עוול איום?

וזה, בשבילי, אמר, להיות חלק מהעם שבמחיצתנו בחרתי לחיות.
איך אני רוצה שהבת שלי תגדל? להיות אמריקאית? ישראלית? או שתהיי תמיד מין חצי חצי כזאת שלא ממש מרגישה שייכת בשום מקום?

אני רוצה להתייחס קצת לנקודה הזאת, כי היא תמיד עולה בדיוני הגירה לארץ וממנה.
הזהות הישראלית שאנחנו גדלים עליה, עוד מימי "כור ההיתוך", היא משהו אקסקלוסיבי, נוקשה, עניין של או-או. אם את ישראלית, ברור שאת לא יכולה להיות שום דבר אחר. ואם את במקרה כן משהו אחר, ולא ויתרת עליו, אז את לא באמת ישראלית. מכאן המחשבה על כל מיני "מעורבים" ו"חצאים" אומללים, ש"לא ממש שייכים" לשום מקום, רגל-פה-רגל-שם שכזה.
אבל הזהות האמריקאית, למשל, בנויה בצורה שונה לחלוטין. היא גמישה, אינקלוסיבית, ומדגישה מאד את ה"גם וגם". מנקודת ראות אמריקאית, אין שום בעיה ושום קונפליקט בין "להיות אמריקאי" ל"להיות ישראלי". אפשר להיות גם וגם. אפשר להיות ציוני נלהב ופטריוט אמריקאי. הכרתי כאלה. זה לא סותר -- להיפך. ארה"ב גאה בהיותה אומת מהגרים ומבחינתה, הזהויות השונות רק מעשירות את המרחב התרבותי. השופט המחוזי שניהל את טקס ההתאזרחות שלי (בעצמו צאצא למהגרים, כך סיפר, איטלקי/יפני) אמר במפורש למתאזרחים החדשים שהם מוזמנים ומעודדים לשמור את השפה, התרבות וחיי הקהילה של ארצות מוצאם. לא יכולתי שלא לחשוב באותו רגע על אמי, ילדה בת 10 ממרוקו, שלא הורשתה לשמור אפילו את שמה. היום, כמובן, יש הרבה פחות לחץ על מהגרים לישראל לשנות את שמם, אבל עדיין קיים לחץ להיות "ישראלי", וכמה שיותר מהר. בארה"ב הרבה אנשים מקפלים לתוכם מזיגה של זהויות לאומיות ואתניות. וזה מה שזה -- מזיגה. לא תסביך.
(אני יודעת שנשמע שיש לי סימפטיה לגישה הזאת, ואכן כך. הצד הפחות סימפטי שלה הוא שמאחר שאף אחד לא חושב שאת כמהגרת אמורה "להשתלב" באיזושהי תרבות "ילידית", אף אחד לא חושב שהוא צריך לעזור לך לעשות את זה. אם החלטת לבוא לכאן, תתמודדי... זה משאיר מהגרים בתחילת הדרך בודדים מאד, אם אין להם תמיכה של הקהילה "שלהם".)

חצי עולם, את מדברת עברית עם ילדתך? אם כן, היא תגדל דוברת שתי שפות ברמת שפת אם. כבר רווח נקי! אם רוצים, אפשר לשלוח למסגרת דו לשונית. אפשר לבקר באופן תכוף ולפרקי זמן ארוכים. ילדתך תהיה שייכת לשתי תרבויות; "ארגז הכלים" שלה יהיה עשיר יותר. אפשרויות הבחירה שלה יהיו רבות ומגוונות יותר. אני רואה במצב הזה הרבה יותר יתרונות מאשר חסרונות.
השאלה שנשאר לברר היא מה איתך. אני נוטה להאמין ש ואולי בכלל זאת אני שלא מרגישה שייכת בשום מקום? ייתכן שהייתי מתחילה מלברר למה את זקוקה כדי להרגיש שייכת, בכל מקום שהוא.
אובייקטיבית, אכן, קשה מאד מאד להגר בגיל מבוגר ללא שפה, כפי שצפוי להיות מצבו של בן זוגך אם תעברו לישראל. ועל זה נוסף הקושי הספציפי שיש בארץ למי שרגיל לשפע חומרי ולמרחב. ועם זאת, יש בארץ הרבה יצירתיות, ספונטניות, אינטימיות מיידית. גם מבוגרים שפגשתי עכשיו, ושלא רכשו עדיין את העברית, מרגישים בכך. ייתכן שאלו דברים שיקלו על הקושי. והרבה אנשים בארץ דוברים אנגלית לפחות ברמה בסיסית, כך שלא מדובר בבידוד של מי שדובר, נגיד, קוריאנית.
בהצלחה בכל בחירה! איפה את בארה"ב?

ורק כי נגעת בזה -

כן. אני המון שנים באוסטרליה.
אבל לא נשאתי בתוכי את השאלה ישראל-אוסטרליה כל השנים האלה.
אצלי התהליך היה שונה.
הייתי מאוד עסוקה בלבנות לעצמי חיים פה, באוסטרליה.
רציתי לדבר אנגלית ברמה שעונה על הסטנדרטים שלי. ועבדתי קשה והמון והרבה על זה.
רציתי לעבוד בעבודה שמתאימה לסטנדרטים שלי. ושוב, המון עבודה.
רציתי ללמוד לחיות באוסטרליה. בכל מובן של המילה.
ועשיתי את כל זה. ולקח לי המון זמן. ועבדתי קשה על זה.
אבל זאת הייתה המטרה שלי. רציתי לחיות במקום אחר. עם להכיר את כל המקומות הטובים לאכול. עם להשתלב בחברה. עם הסלנג. עם הקיטורים.
ואולי עכשיו.
אחרי שסגרתי מעגל. ואני יכולה להגיד בפה מלא, שחייתי המקום אחר, על כל הרבדים של המילה חיים.
אני מרגישה שאני יכולה להגיד בפה מלא,
שאני רוצה לחיות בישראל, שאני שייכת לישראל, שאף פעם לא אהיה שייכת לפה.

חברה שלי, מאוסטרליה, אומרת, שזה כאילו שהגן הישראלי של יהיה רדום, ורק עכשיו, שהגשמתי את עצמי מהרבה בחינות, אני בשלה להתפנות ולקבל אותו ולהגשים אותו ולהחיות אותו ולחיות אותו.

חברה שלי, מישראל, אומרת, שזה היה תהליך, של לפתוח את הדלת להחלטה לחזור לישראל, שכל פעם פתחתי את עצמי למשהו נוסף, וההכרה שלי השלימה עם משהו נוסף, עד שנה שעברה, שהתחלתי להגיד שלום לדברים החומריים ועד, אפילו, לרגע שבו נחתנו באוסטרליה לאחרונה, ויכולתי להגיד בפה מלא,
אני ישראלית במאה אחוז, חייתי באוסטרליה, כן, אבל אין לי פוה כלום, הכל שלי ואני, כולי, מישראל, בישראל.

_המשפחה בארץ לא אהבה את זה שחזרנו. בלשון המעטה.
היו שם האשמות, מילים קשות, טיפול בשתיקות ושאר ירקות._
?!
למה?! כל כך הרבה משפחות בארץ רק מחכות שהקרובים מעבר לים יחזרו.
מה זה אומר לגבי התמיכה והעזרה שאתם יכולים לצפות לה מהם, אם וכאשר תחליטו להשתקע כאן?

בת כמה הבת שלך? למה היא לא מדברת עברית (זו חלילה לא נזיפה. מדובר בבחירה לגיטימית. אלא שיש לתת את הדעת על משמעות הבחירה הזו -- עבורכם ועבורה)?

עוקבת מהצד , מאוד מעניין התהליך, בת כמה הקטנה ? את חוזרת רק איתה ? גם אני לא הבנתי את הקטע עם המשפחה
וסתם שאלות שמעניינות אותי :
למה מלכתחילה ירדתם לאוסטרליה ? מה חיפשתם שם ? האם הציפיות התממשו ? מה היה לך קשה בשיבה לישראל ? ואיך את יכולה לחשוב על שיבה לכאן אם ניסית וזה לא הלך ? מה יחסר לך כאן בארץ שיש לך באוסטרליה ?

מעניין המצב של הבת שלך, להיות בת לישראלית שחוזרת לישראל - האם היא תצטרך לעבור חבלי קליטה ? כי אני די מרחמת על העולים, תמיד נראה לי שזה מאוד קשה להיות מהגר גם אם זו הארץ שלך, ההשתלבות קשה מאוד.

שליחה על ידי יעל* » 06 יוני 2013, 12:46

_המשפחה בארץ לא אהבה את זה שחזרנו. בלשון המעטה.
היו שם האשמות, מילים קשות, טיפול בשתיקות ושאר ירקות.
?!
למה?! כל כך הרבה משפחות בארץ רק מחכות שהקרובים מעבר לים יחזרו._

אני הבנתי שהמשפחה לא אהבה את החזרה לאוסטרליה (הרי הם באו לארץ וחזרו לאוסט')

סמדר נ,
הבהרה ראשונית,
באנו לארץ לפני חודשיים, השנה, 2013.
היינו בארץ חודש.
התפרקתי.
חזרנו לאוסטרליה לפני חודש.

המשפחה לא אהבה את זה שחזרנו לאוסטרליה.
מה שאומר,
שכשנחזור כדי להשתקע, לא, סביר להניח שלא תהיה עזרה,
אבל פוה אנחנו, גם, נכנסות לקטע המסובך של המשפחה שלי,
שעזרה עכשיו כרוכה ב״להיות חייבת״ אחר כך, עזרה על תנאי, עזרה עם להרגיש הכרת תודה לאין סוף,

אז, כן, הם היו שמחים לראות אותנו חזרה בארץ,
אבל אני אצטרך לעשות את זה לבד, למען הבריאות הנפשית והשפיות שלי..

הגוזלה שלי נושקת לשש שנים על הכוכב הזה,
היא לא מדברת עברית (ותודה שלא שפטת), כי אני פה כבר כל כך הרבה שנים, שאני כבר חושבת, חולמת, הוגה וכותבת את רשימת המכולת שלי באנגלית,
כי בחלומותי הפוריים ביותר לא חשבתי שאי פעם ארצה לחזור לארץ,
לא בגלל שלא אהבתי את הארץ,
יותר בגלל שעברתי פה כל כך הרבה ובניתי את עצמי פה, ולא חשבתי שמשהו חסר,
עד. שהרגשתי. שידעתי. שמשהו חסר! וידעתי גם, מה זה המשהו הזה.
וכי.
בניסיונות הראשוניים שלי לדבר איתה עברית, מצאתי את עצמי קודם מתרגמת את המשפט מאנגלית לעברית, בראש, ורק אחרי שתי דקות, מוציאה את המשפט מהפה. מיותר לציין, שאחרי כמה משפטים, נכנעתי להרגל ולקלות, של פשוט להגיד מה שאני חושבת ורוצה, בשפה שאני חושבת את זה, בשפה שיוצאת לי מהפה..

ברור שזה משפיע, שהיא לא יודעת עברית,
וברור שזה יקשה על המעבר,
אבל אני לא מתחרטת שלא דיברתי איתה בעברית,
כי היא שולטת באנגלית בצורה כל כך טובה,
ויכולת הביטוי שלה היא מאוד מתקדמת, ולא יודעת אם היא הייתה ברמה הזאת אם הייתי מדברת איתה בעברית,
וגם,
אין טעם להתחרט עכשיו, זה מה שזה..

סמדר נ

הפתיחות שדיברת עליה בנוגע למהגרים, שקיימת בארה״ב, במקום שבו גרת,
נשמעת כמעט כמו עולם מושלם,

אני לא מצאתי פתיחות כזאת באוסטרליה,
פה הלבן שולט, בגדול,
ואם אתה לא משתלב באוסטרליות,
אז ״תחזור למקום שממנו באת״,
אפילו במקומות עבודה,
אם אתה לא שותה, למשל,
אתה נשאר מאחור,
כי כל שיחות המשרד ויצירת הקשר עם חברי צוות, קורת בפאב, אחרי שעות העבודה,

הצעת לחצי עולם להתחיל את השאלה ב- למה צריך שייכות,

ואני דווקא מוצאת את קטע השייכות כאחת מאבני הבסיס של ההבנה שלנו את עצמנו, של מי אנחנו, של איך אנחנו משתלבים באוכלוסיית העולם, המקום שלנו בשבט, וההגשמה העצמית שלנו, ההרגשה העילאית שהשלמנו את מה שבאנו לפה להשלים..

סמדר נ

איפה את מוצאת, שהקשיים שלך שוכנים, עכשיו, אחרי שמונה חודשים בארץ??
האם הם אותם הקשיים, של ההתחלה?
האם הם השתנו?

הצעת לחצי עולם להתחיל את השאלה ב- למה צריך שייכות,
לא. הצעתי להתחיל את הבירור ב"מה עוזר לתחושת השייכות".

אבישג א

נדדתי לאוסטרליה אחרי בעל. הכוונה הייתה להישאר שנה. לחוות עולם. לפתוח אופקים. להתנסות. לחזור לארץ לבנות חיים.
כשהגעתי, הוא הודיע לי שהוא נשאר פה (הוא למד פה), שכאן זה הבית שלו,
לקצר סיפור של שנים, החלטתי לנסות, לא להגר, אבל לנסות לחיות במקום אחר, על באמת, עם ללמוד ת׳שפה, עם לעבוד, קומפלט, עם כל הדברים הקטנים,

לא התכוונתי להגר, ככה שלא חיפשתי כאן כלום שלא היה לי בישראל,
ההפך, לעולם לא הפסקתי להתגעגע ולאהוב את ישראל ולרצות לחיות ליד המשפחה שלי,
ככה שזה לא היה בקטע של חיפוש ומציאה, לא בשבילי,
בשבילי זה היה הקטע של ״לעשות את זה״, להשלים את המשימה, לחיות המקום אחר ולהגיע לרמה שאני רוצה,
במובן הזה, זה בהחלט התממש,
אני מאוד גאה בעצמי על המקום שבו אני נמצאת, מבחינת ההגשמה העצמית, דרך כל המכשולים..

אני אחזור אלייך עם שאר השאלות,..

סמדר נ
סליחה על הטעות. כן. אני איתך.
מה תורם לתחושת השייכות..
תהייה לא פשוטה..מממ..

_כי היא שולטת באנגלית בצורה כל כך טובה,
ויכולת הביטוי שלה היא מאוד מתקדמת, ולא יודעת אם היא הייתה ברמה הזאת אם הייתי מדברת איתה בעברית,_
לא שזה משנה עכשיו לגבייך, אבל רק לטובת קוראים אחרים של הדף -- אין קשר בין השניים. מי שכישורי השפה שלו טובים בטווח הארוך רק מרוויח מדו לשוניות (לא רק מעצם ידיעת שתי השפות, אלא עלייה בכושר השפתי הכללי).

איפה אבא של בתך בכל הסיפור הזה (אל תעני אם לא מתאים לך)?

מה קשה לי עכשיו -- מנטליות של "שם" שכבר אימצתי בחדווה כי היא מתאימה הרבה יותר למי שאני, ולגלות שפה זה פשוט לא עובד. קשה להיות עב"מ במקום בו גדלתי.
ידיעה עמוקה, כואבת, ולא תיאורטית כמו קודם -- שמערכת החינוך בארץ ממש, אבל ממש גרועה. לאו דווקא מהסיבות שנפוץ להזכיר באתר הזה, למרות שגם להן יש חלק בכך.
יוקר המחיה השתנה מאד -- לרעה -- מאז שעזבנו. ובמקביל יש לנו יותר ילדים...
תחושה של "כלוב" מנטלי. האמת, של כלוב בכלל. כאילו אין לאן לזוז. שם היו לנו אתרי בילוי נפלאים ומעוררי השראה במרחק קטן מהבית ובמחירים שווים לכל נפש, שתרמו המון לכך שהבן שלי פיתח תחומי עניין רבים ומגוונים. כאן הכל יקר מדי והרבה פחות נגיש (זה אפילו לא פתוח בשעות נורמליות, לעזאזל), והילד שלי כבר לא שורץ בויקיפדיה כמו קודם... חבל לי.
בגדול כן, אלה אותם קשיים של ההתחלה. מחפשת עדיין סוג של השלמה איתם, מתוך הידיעה שכך בחרנו. ושיכולנו -- ואנו עדיין יכולים -- לבחור אחרת.
הקהילה שלנו חסרה לי. אבל גם לו היינו נשארים זה היה משתנה -- לא היינו היחידים שעזבו בזמן האחרון. ואלה שלא עזבו עכשיו יעזבו בעוד שנה-שנתיים. ויגיעו חדשים. ככה זה.

_ברור שזה משפיע, שהיא לא יודעת עברית,
וברור שזה יקשה על המעבר,_
הרבה יותר יקשה על המעבר אם לא תהיי שלמה איתו.
ילדה בגילה -- בעיקר כזו שטובה בשפה -- תלמד מהר. היא תיחשב עולה ותהיה זכאית לשעות סיוע. זה לא אומר שזו צריכה להיות האחרונה בדאגותייך, אבל מצד שני זה גם לא בחמישייה הפותחת.

סמדר נ
להתחיל את הבירור ב"מה עוזר לתחושת השייכות"
זאת אכן שאלה משמעותית. נראה לי שהשפה, אני מתגעגעת לדבר בעברית בבנק, עם הרופאה עם השכנים, עם הרשויות כשצריך.
המשפחה בארץ היא תחושת שייכות אחת גדולה. החברות בארץ.
אז שייכות בשבילי היא שפה ומשפחה.

אנחנו חיים בהוואי, וגם פה יש עירבוב שלם של אוכלוסיות.
ומאוד מעודד איך שתארת את תהליך ה"מזיגה" . מיזוג בין תרבויות במקום תחושת פיצול כואבת.
אאמץ את זה בחום.

אני מדברת עברית עם הקטנה, אך כמעט ורק ממני היא שומעת עברית...
היא לגמרי מבינה את שתי השפות, וזה אכן יתרון.

גם השאלות שהעלת עוף גוזל נגעו בי מאוד.
האם אני היחידה בתא המשפחתי שבעצם "שייכת" לישראל?
אם אני אהיה מסוגלת למצוא את האושר שלי פה, ולא לסבול מהגעגועים, אז כל המשפחה תהיה תרוויח ונוכל להמשיך לחיות בהוואי.

מעניין איך שפתאום עלה בך הרצון העז לחזור לישראל, למרות שלא היו לך תוכניות כאלה בעבר.

איך פתאום עלה בי הרצון העז לחזור..

אני חשובת שזה היה שילוב של דברים,
עבר זמן, עשיתי מעשים, עברתי דברים, אולי זה חיכה בשקט, אצלי במערכת, עד שהייתי בשלה לזה,
אולי זה השלמה איטית שלי עם מי שאני באמת, בגרעין שלי,
אולי זה האימהות, שחיברה אותי למקורות, לערכים שאני רוצה להקנות לגודלה שלי,
איזה עם אני רוצה שהיא תהיה בתוכו, לאיזה היסטוריה אני רוצה שהיא תיחשף,
ואולי, רק אחרי שהפסקתי להיאבק עם המציאות היומיומית, פניתי לי מקום לשאלות יותר גדולות,
איפה זה הבית? איפה אני רואה את עצמי מזדקנת? מה אני יותר, ישראלית או אוסטרלית? חמי נפשי הומיה? מי נוגעת בי יותר, ישראל או אוסטרליה? האם זה מספיק? האם כל מה שהישגתי, שרכשתי, שעשיתי, מספיק לי?
והאם אני רואה את עצמי לעולם לא חוזרת לישראל? האם אני יכולה לחיות עם הידיעה, שזהו, שאני באוסטרליה לעולמי עולמים?
והרגשתי שזה הרגע. שזה עכשיו או לעולם לא. שאני בנקודה בזמן, שאם זה יקרה, זה
יקרה עכשיו.

שליחה על ידי ריקי* » 07 יוני 2013, 23:52

כדאי לך לבוא לפוא
אין לך מה לחפש שם
עזבי אותך
פוה יש צפירות חינם
על חשבון בעל הבית
בואי לפוה מחכים לך

ריקי
אהבתי. אהבתי. אהבתי.
מרחת לי חיוך כ - ז - ה ענק על-כל-הפרצוף
תודה, נשמה,
מתה על זה!
צפירות על חשבון הבית! גאוני!
ועל זה אני מדברת!
מי? מי בעולם יבין את זה??
מי בעולם משוגע מספיק לאהוב את הגאוניות שבחיבור הזה! ושזה יגרום להם לחיוך ענק ולהרגיש כל כך בבית!!
חייבות ללכת לכוס קפה אחרי שאחזור!
אהבתי ת׳ראש שלך!!
ותודה, שוב, על החיוך..

אבישג א
לא שכחתי את השאלות שלך,
המערכת שלי עדיין מעכלת

חצי עולם יקרה,
״האם אני היחידה במשפחה ששייכת לישראל.. אם אני אצליח להתגבר על הגעגועים ואלמד למצוא את האושר שלי כאן, אז כל המשפחה תרוויח..״
את. את מה שעושה את הילדה שלך לפרח שאני בטוחה שהיא.
את. עם כל מה שאת. עם הישראליות, כן, גם. עם הרגישות. אותה רגישות שגורמת לליברל לפעום בכיוון ישראל. זה מה שגרם לאיש שלך לבחור בך.

היו לי זמנים בחיים. שחשבתי. לו. לו לא הייתי מרגישה את הרגשות שהרגשתי. לו הייתי יכולה לעשות דברים כמו אחרים. לו הייתי קצת יותר כמו אנשים אחרים. כמה החיים היו יותר זורמים. קלים. פחות מסובכים. יותר פשוטים.

לפני שהתחלתי למכור את כל הדברים שלנו.
חשבתי.
כמה היה פשוט. לו לא הייתי חווה את ה״התגלות״ הישראלית, את הכמיהה לישראל, את הרצון העז, להתחבר לשורשים, למרום ממנו באתי.
כמה פשוט היה להמשיך בחיים. אפילו להתעלם מזה. לשים ידיים על האוזניים ולעשות לה-לה-לה-לה-לה.. אני לא שומעת את זה. אני לא שמה לב לזה.
שים לב, לב. שימי לב, מערכת. אני מתרגלת התעלמות מכם. אני לא שמה לב אליכם.
יותר מדיי קשה. יותר מדיי מסובך. יותר מדיי לעשות. אני יותר מדיי זקנה השביל זה. עשיתי את זה כבר פעם אחת. פעם אחת הספיקה לי. ועכשיו כבר לא מדובר רק בי. מה קרה, למי אני צריכה להוכיח מה, יש אנשים שגרים באותו הבית כל החיים! למה אני צריכה לעבור מדינה ואז שוב??

אבל. כמו כל דבר בחיים. זה מתחיל בלב. וזה נגמר בלב.
כן. אנחנו נושאים בתוכנו זרעים של המון חלומות. חלקם ינביטו. חלקם לא. כמו דרכם הטבעית של זרעים.
השאלה היא. עד כמה זה חשוב לנו.
השאלה שלי לעצמי. גם היום.
היא לא השאלה הישירה של ״איפה אני רואה את עצמי חיה את שארית חיי??״
אלא השאלה ההפוכה,
״איזהו המקום, שאני לא יכולה, לא מסוגלת ממש, לדמיין את עצמי, בחלומותיי הפרועים ביותר, לא חיה בו, את שארית חיי??״
ובשבילי. בשביל המערכת שלי. לחיות פירושו הדברים הקטנים.

היו זמנים בחיים. שחשבתי את ה״לו״.
ואז החלטתי להפסיק.
להפסיק ולקבל את זה. כמו אכסיומה.
זה מה שאני. אלו הרגשות שלי. אלה הדברים שאליהם אני מתגעגעת. וזה בסדר.
זה בסדר להיות אני. זה בסדר להרגיש את מה שאני מרגישה. זה בסדר להתגעגע למה שאני מתגעגעת.
זה בסדר.
גם אם זה אומר לשנות סדרי עולם כדי להגיע אל האושר שלי.
גם אם זה אומר לוותר על מה שכל כך הרבה אנשים אחרים היו מתים שיהיה להם.
אלה החיים שלי. נתנו לי חיים. אני יכולה. אני יודעת לעשות איתם רק מה שאני יודעת. עם מי שאני. עם מה שיש בי. עם הרגשות שלי. המחשבות. הגעגועים.

לבת שלך יש רק אמא אחת. רק בטן אחת שעטפה אותה והעשירה אותה ושמרה אותה בפנים, עד שהיא הייתה מוכנה לבקוע ולהתמודד עם העולם. הבטן שלך.

ומי יודע?
לפעמים אנחנו נדחפים לעשות דברים, להניע גלגלים, בכלל לא בשבילנו,
אלא בשביל אנשים אחרים, בשביל היקרים שלנו, בשביל אנשים אחרים שאנחנו עתידים לפגוש בדרך ולשנות את גורלם..

במהלך המסע הזה שלי, ניסיתי בכל מאודי לשים את כל הבעד והנגד, ואז לעקוב אחרי ליבי, האמצע של הבטן שלי,
חד וחלק, הגוזלה שלי לא הייתה פה, לו לא הייתי עושה את זה,
לא הייתי פוגשת אנשים, שהיום אני מייחסת כמשפחה האוסטרלית המאומצת שלי,
לא הייתי איפה שאני..

ואיך החיים שלנו, בכלל, של כולנו, ייראו, בלי הלב, בלי הלהרגיש, וחלק מזה, זה הלהתגעגע..

הנה, חצי עולם. אני נותנת לך את הפנינה הזאת. תתגעגעי. תרגישי. תהיי את. את בסדר. כמו שאת. כבר. את האמא הכי טובה לילדה שלך. את האישה הכי טובה שהאיש שלך היה יכול לקוות לה.
ואני פה להזכיר לך את זה. כל פעם שתשכחי.

עוף גוזל, את נשמעת כרגע מאוד שלמה עם הרצון וההחלטה. מה מונע ממך כרגע לעשות מה שאת רוצה?
<אני חיה בחו"ל ולא מזדהה עם שום דבר ממה שאת מרגישה

אבל יודעת לזהות רצון ברור וכוונה גדולה כשאני נתקלת בהם>

בהצלחה
כמה נפלא! שיש מסביבנו אנשים שונים מאיתנו, שחשים שונה מאיתנו! כל כך מרענן. מעניין. מרתק.
נפלא, פשוט, נפלא!
כל כך שמחה בשבילך, באמת, שאת לא מרגישה שום שביב ממה שאני, לחיות איפה שאת רוצה, עם לרצות לחיות שם, עם להיות שמחה, מסופקת, מחוברת.. אחחחחח.. תענוג..

אז למה אני לא מחר על המטוס??

עוד משהו,
שנייה לפני שאני מגיבה על השאלה,

אהבתי שכתבת-
״יודעת לזהות רצון ברור וכוונה גדולה..״
כי לראות את עצמי במראה ששמת מולי, היה מאוד מעניין,
ומאיפה שאני עומדת (אם כי אני מכירה בתשוקה הרבה שלי לחיות בישראל), רוב מה שאני רואה זה הר של לבטים, חששות והמון עבודה, עד שאגיע לארץ הנכספת..

כך שלראות אותך באה מולי ואומרת-

״מה, זה ברור מה את רוצה,
הנה, אני אראה לך מה אני רואה..״

היה כמו אוויר לנשימה,

קידה קטנה בשבילך, ״בהצלחה״..

אז למה אני לא מחר על המטוס?

אחד- אני עוד אוספת את חתיכות הקריסטל של חיי, של האני שלי, של הידיעה שאני יכולה לעשות את זה בלי להתרסק שוב,
כמה מחתיכות הקריסטל עדיין מתחת לספות, ככה שאני עדיין מחפשת אותן,

שניים- אני גמורה,
נפשית, רגשית, מחשבתית, פיזית, ביטחונית,
כל המאגרים ריקים,
בשביל למלא אותם שוב, אני צריכה קודם למצוא את ברז המילוי,
כי איפושהו, בכל התהליך של לעבור מדינות,
משהו עמוק השתנה בי, והדרכים שבהן מילאתי את עצמי קודם לכן, כבר לא אקטואליות, כבר לא ״עושות לי את זה״,
וכדי ללמוד ולהגיע למודעות, של מהן הדרכים של העכשיו שכן עושות לי את זה,
אני צריכה קודם להסדיר את הנשימה,
מה שעדיין לא קרה,

שלוש- אחרי הסדרת הנשימה ומילוי המצברים,
אני צריכה להבין -מה לעזאזל קרה שם-
נפילה כזאת, במהירות כזאת, אפופה בעוצמת פחדים כזאת, על קרקע זרה, בלי תוכנית הימלטות, בלי האני שלי, עם המלאכית שלי,
לא חוויתי קודם.
כן, עברתי נפילות. כן, עברתי התרסקויות. כן, עברתי ״קרקעות זרות״.
אבל שילוב של הכל ביחד, עם אחריות על אדם נוסף, יקר מכל, על אדמה שאמורה להיות לי מוכרת, עם אנשים מסביב שאמורים להיות לי מוכרים, בלי האני שלי...
המערכת שלי, כמו שמפעילים המון מוצרי חשמל בבת אחת, פשוט הפסיקה-

אז אם חוזרים,
ולא רוצים לחזור על האותו התהליך,
כדי לא לגמור באותו מקום,
עם אותה התוצאה,
אני צריכה להבין את ה״מה קרה״,
ואני צריכה להציב את ה״מה לעשות אחרת״,

וכל זה לוקח זמן. וסבלנות. המון. זמן. והמון. סבלנות.

ואז בא מספר-
ארבע-
ובמספר ארבע יושבת הסיבה שבגללה אני פה. הגוזלה שלי.
כי אני עדיין לא סגורה, מעבר לכל ספק, שהצעד הזה, שלעבור מדינות, זה הצעד הנכון בשבילה.
אני יודעת בתוך איזה חברה אני רוצה לגדל אותה.
אני יודעת איזה ערכים אני רוצה להנחיל לה.
אני יודעת איזה היסטוריה אני רוצה שהיא תיחשף אליה.
אני לא בטוחה, שמבחינת מכשולים בחיים, התמודדות עם קשיים, מעברים, היא צריכה את זה,
אני לא בטוחה שזה יהיה ״לטובתה״.
אני לא בטוחה שצעד כזה הוא צעד שמעמיד אותה ואת הטוב ביותר בשבילה, מבחינה אישית, במרכז התמונה,
ומשום שהיא ה״עתיד״,
אני עדיין עונה לעצמי על השאלות האלה-

וככה,
אני לא עולה מחר על המטוס,

אבל,
מצד שני,
אני גם לא- קונה ״דברים״. מתחייבת התחייבויות. מבטיחה הבטחות. של מעבר לקשת.

נראה מה יהיה...

מה שמחזיר אותי. שוב.
לשאלות של אבישג א

מה היה לי קשה בישראל-
המון דברים.
כרגע אני יכולה לצייר את קווי המתאר שלהם. לכתוב את הכותרות בראש הדף.
אפילו לכתוב מילים מפוזרות במרכז העמוד.
אבל המערכת שלי יותר מדיי בתהליך החלמה והתאוששות, כדי להגיע לנקודות המסוימות שירכיבו את התמונה השלמה,

איך אני יכולה לחשוב על שיבה, אם ניסיתי וזה לא הלך-
אני לא יכולה אחרת.
אני לא יכולה לוותר על לחיות בישראל.
אני אוהבת את המדינה הזאת יותר מדיי.
אני מחוברת לכל כך הרבה דברים במדינה הזאת.
אכפת לי, במדינה הזאת.
הלב שלי שם.

וכן. זה לא ישתנה. כבר לעולם.
את זה אני יודעת בוודאות. מעל לכל צל של ספק.
כן, אם ייגמר שנישאר.
זה רק יגיד שאני אצטרך ללמוד לחיות את שארית חיי בלי לב.
ואם חייתי פה, עד עכשיו, באותו האופן.
הרי שעכשיו. ההבדל הוא, שעכשיו אני יודעת את זה,
שעכשיו אני יודעת איפה הלב שלי
ושעכשיו אני יודעת שאני חיה בלי הלב.
השאלה היא, האם אני אוכל לעשות את זה. אם ייגמר שנישאר.

וזה מה שחסר לי.
שיש לי בארץ.
שאין לי באוסטרליה.

לב.

עוף גוזל, את רואה? זה שוב מאוד מאוד ברור. כלומר, מה שאת כותבת ברור ואני מניחה שאת פחות כותבת על מה שפחות ברור לך. אולי זה ככה בתהליך שלך אבל אם כבר מראות אז ככה זה נראה - שיש דברים ברורים והם נשטפים ממך החוצה בקלות אבל שאולי אם תרצי לחדד את מה שאת מרגישה יהיה לך כדאי להתעסק במה שפחות ברור.

והנה התובנה שלי שנכונה כמובן רק כלפי עצמי - שאין דבר כזה שיש לי לב או אין לב כתלות במקום. נורא יפה בעיניי שבחרת דווקא בלב ולא במשהו אחר. כי דווקא הוא הולך איתנו ממש לכל מקום ואין אפשרות שנחיה בלעדיו. זה משקף לך שמה שחסר שחסר לך הוא בטוח לא לב אלא משהו אחר שתצטרכי להגדיר. כי הלב לא פנוי להקשר הזה...

וזה יפה עוד פעם כי אפשר לפרש (מדגישה שזו רק פרשנות) שבחרת באופן כלשהו בדימוי דרמטי וקיצוני ושזה אומר משהו לגבי החוויה שלך. אבל שדווקא בגלל זה, אולי אם תצליחי לראות רגע מעבר למסך הדרמטי הזה, תוכלי לראות יותר בנחת, לחשוב יותר רגוע, ולהבין משהו חדש שעוד לא הבנת.

ואם לחזור רגע ממך אלי וממני אליך - אני מאמינה שכאשר משהו חסר הוא לעולם לא יכול להיות שייך לחתיכת אדמה. יש שם תמיד משהו מתחת שחסר. לפעמים הישיבה על חתיכת אדמה מסוימת יכולה לכסות על הבור הזה אבל היא לא יכולה לסתום אותו באמת. ואולי אולי זו הסיבה שגם כאשר היית על חתיכת האדמה המסוימת לא הגעת לסיפוקך. תמיד אפשר לשייך רגשות כאלה לנסיבות חיצוניות אבל אני אישית לא מאמינה בזה. זה הכל משלי ופרשנות ובלה בלה בלה אבל אולי תמצאי את זה מועיל.
מקווה שהצלחתי להבהיר את עצמי.

רק שלא תהיה אי הבנה - אני בשום אופן לא בעד או נגד תזוזה שלך למקום כזה או אחר. אני פשוט מגלה עניין בתהליך החקירה עצמו.

מעניין מה שאת כותבת עוף גוזל , מזדהה מאוד עם זה וככה גם אני בתוכי מגדירה לעצמי את הדברים כשאני חושבת על מעבר למקום רגוע יותר, שליו יותר. כלומר יש הרבה סיבות למה אני גרה איפה שאני גרה, למרות שלעתים מאוד קשה לי עם זה. אבל אני חושבת שאחת הסיבות העיקריות זה שפה הלב שלי, שאם אני אעזוב אולי יהיה לי יותר קל ונוח אבל הלב יישאר כאן, ולחיות בלי לב אי אפשר.

דיון מעניין מתפתח.
בהצלחה- אני מסכימה עם ההבחנה משהו חסר הוא לעולם לא יכול להיות שייך לחתיכת אדמה. יש שם תמיד משהו מתחת שחסר.
ועדיין שואלת את עצמי, ואותך

, האם זה באמת לא קשור לאדמה?
באיזה שהוא מקום אני מאמינה שיש לנו קשר רוחני לאדמה בכלל ולאדמה עליה גדלנו בפרט.
למים לאנשים לשפה.

ובכל מקרה יהיה טוב לבדוק ולחקור מה הדבר שחסר בחיים, ולנסות לראות מעבר לגעגועים.

עוף גוזל תודה על המילים המעודדות.

אני מאמינה שיש לנו קשר רוחני לאדמה בכלל ולאדמה עליה גדלנו בפרט
אני אישית לא מתחברת לזה אבל לגמרי מבינה את זה.
האם זה שיש לנו קשר רוחני למשהו או לאנשהו אומר שביטוי הקשר הזה חייב להיות במגורים וקשירת כל חיינו אליו?
בעיניי, להגיד שהלב שלי נמצא במשהו זה כמו להגיד ששם התמצית שלי. אז אני יכולה להגיד קודם כל שהלב שלי הוא איפה שאני נמצאת באותו רגע ושמעבר לזה הוא איפה שנמצאים הילדים שלי ואיפה שאני מוצאת שמחה.
אני לא חושבת שלב יכול להיות קשור למשהו שלא נמצא בתנועה, אחרת זה הופך את הקשר הזה למשהו מאוד חומרי.
ולא הייתי רוצה שהתמצית שלי תהיה קשורה למשהו שהוא חומר. במובן הזה אני מבינה את העניין הרוחני שציינת.
ולכן אני קשורה לישראל בהיבט רוחני למרות שאני לא גרה בישראל וזה בא לידי ביטוי בכל מיני דרכים וצורות בחיים שלי. אבל לא בחיים על האדמה.
אדמה זה רק חומר וגם אנשים זה רק חומר. זה הכל. הדברים שהם לא חומר כמו תרבות ואווירה וזכרונות יכולים לעשות לנו טוב אבל לא כדאי לקשור אליהם את הלב שלנו.
גם שימי לב איך כל מה שהוא לא חומר וקשור במקום מפנה את המבט שלו לעבר.
אם הבנתי את עוף גוזל היא רוצה לגור בישראל בגלל דברים שהיא זוכרת ומתגעגעת אליהם. להפנות את המבט אחורה במקום קדימה, בחיפוש אחרי משהו שהיה לה כאן. האם מישהו הבטיח שמה שהיה הוא שיהיה?
והביקור בישראל ממחיש מאוד עד כמה רעוע הגשר הזה בין הזמנים כשעומדים עליו. בעיניי ההווה תמיד יציב יותר. זו כמובן רק דעתי לגבי עצמי.

גם אנשים זה רק חומר.
???

בעיניי אילו לא הזכרונות אלא השורשים
ואדם לא יכול לצמוח בלי השורשים שלו

כי האדם עץ השדה

קשה לי להסביר אבישג למה התכוונתי בזה שאנשים זה חומר. זה נכון בהקשר מסוים אבל זה לא נראה לי קריטי כרגע.
שורשים עשויים כל כולם זכרונות. שורשים הם הייצוג הכי טוב של העבר. ואני מכבדת מאוד את העבר אבל ממש לא רוצה להידבק אליו. אני מעדיפה לדבוק בהווה.
שורשים זה לא דבר גשמי בכלל ולכן אדם לא חייב להיאחז בפיסת קרקע כדי להיות קשור לשורשים שלו. שורשים בעיניי הם משהו הרבה יותר רגשי ורוחני מאשר אדמה. לקרוא לחתיכת אדמה שורשים זה לכווץ אותם למשהו מאוד מאוד קטן.

האדם הוא אכן עץ השדה. אבל הוא לא בהכרח שדה כזה או אחר. אדם לדעתי חייב להיות מחובר לטבע והשדה הוא במובן הזה.
ואם כבר ללכת הלאה עם המטאפורה שלך, אז כמו שאפשר לקחת כל עץ חזק ולהעביר אותו על שורשיו לשדה אחר, כך גם עם אנשים חזקים. ומי שקשה לו מאוד התזוזה יכול לבדוק למה זה ככה. כי לפעמים דווקא ההיאחזות הגדולה באדמה, וההחלטה שהשורשים יכולים להיענץ רק בה, מחלישות מאוד.

ושוב מדגישה - זה לא איזה תיאוריה גדולה על אנשים והאנושות. זה רק איך שאני מרגישה ביחס לעצמי.

אבל אי אפשר.
אי אפשר לעקור עצים ולהעביר אותם לשדה אחר. חזקים או לא.
הכימיה של הקרקע, כיווני הצל, הרוח והאור, החרקים בקרקע, הציפורים וחיות הסביבה, תחלואי הקרקע, וגורמים שאינם ניתנים להסבר או לצפייה
כל אלה שונים בתכלית משדה לשדה.
וגם אם יהיה העץ שניסית להעביר החזק בחבורה,
הסיכוי שהעץ ישתלב בשדה החדש, הוא קלוש לחלוטין,
וגם אם, בסופו של דבר ייגמר שהעץ ישתלב, תהיה לו תקופה שבה הוא ייכנס ל״טראומה״, עד שכל הצרכים שלו יתמזגו עם הסביבה החדשה, כך שתהיה נסיגה וודאית בהתפתחות, בצמיחה, ואולי אפילו בפוריות,
ככה שמבחינת צמחים ועצים,
את לא.
את לא יכולה להעביר עצים.
זה פשוט לא עובד.
ואם זה כן. עבד. פעם אחת.
זה אומר שהיה לך מזל.
שכל הנתונים תאמו.
שהעץ היה מוכן להעברה.

ואדמה.
זה לעמוד על מקום. ולהרגיש את זה. בכל הגוף. שאת שייכת. שכאן המקום. שאת רוצה להישאר. פה.
זה לעמוד על מקום. ולהרגיש. את הקליק מבפנים.
שפעם היית פה.
או שפה את צריכה להיות.
או שפה את צריכה להישאר.

זה קרה לי גם באוסטרליה.
גרתי במדינה אחרת, בתוך אוסטרליה.
באתי לביקור במדינה הקודמת שבה גרתי,
ואיך שהגעתי, ידעתי שאני צריכה לחזור למדינה הזאת. פשוט ידעתי.

פגשתי אנשים. באוסטרליה.
שהיו במדינות אחרות בעולם.
בפעם הראשונה בחייהם.
וכשחזרו, אמרו, הייתי שם פעם. הרגשתי בבית. בכיתי כמו ילדה. הרגשתי כל כך שייכת.

עוד.
יש הר בעיר שבה אני גרה.
איך שאני קרובה להר הזה. אפילו אם אני בתוך האוטו.
הרבה יותר אם אני צועדת ליד או על ההר הזה.
שאני יכולה לנשום בקלות יותר, עמוק יותר.

אני מאמינה בחיבור לאדמה.
מאמינה בזה בכל מאודי.

זאת הכימיה של החול והאבנים והצמחייה?
אולי.
זה הדברים שקרו על האדמה הזאת?
אולי.
זה הנשמות שהלכו על האדמה הזאת לפניי?
אולי.
זה השילוב של האור והצל, הרוח והשמש?
אולי.

אפשר לנתח את זה לחלקיקים קטנים קטנים, מיקרוסקופיים ממש, את מה שמרכיב את החיבור שלנו ל״משהו״,

אבל אני מעדיפה להשאיר את זה שלם,
כי גם אם אנתח את זה ואלקטרוניקה ואפרק,
יהיה איזה גורם גלום, שלא אוכל להסביר ולפרש,

החיבור שלנו. לחומר.
כל חומר באשר הוא.
הוא חיבור למה שהחומר הזה הוא בשבילנו.
ובלי הפרשנות שלנו. אין חיבור.
ובגלל שהפרשנות שלנו, היא אנחנו,
ואנחנו יצורים שמשתנים כל רגע, כל דקה,
כך גם הפרשנות שלנו,
כך גם החיבור שלנו לדברים, לחומרים.

וכך. גם המוכנות שלי, לקבל, את החיבור העמוק שאני חשה, כלפי חתיכת האדמה הזאת. שקוראים לה ארץ ישראל.

וכמה היה קל. לו. כמו שחצי עולם אמרה.
הייתי יכולה.
להתעלם. להפנות את גבי. לא לדעת. לסגור את הדלת. לנעול במגירה.
ולהמשיך ללכת.
בלי לארוז. לסגור. להיפרד. למכור. לתת. לחבק חיבוקים. להגיד שלום.
בלי לפחד מהחדש. לחפש. לא לדעת. להתחיל מהתחלה. לקוות שהיא תסתדר. להמציא את עצמי מחדש.
כמה קל היה.

שלום לך עוף גוזל,

גם אני חיה בחו"ל כבר הרבה שנים ועוקבת אחרי הדף הזה מאז שפתחת אותו.
אני מאוד מזדהה עם דבריה של "בהצלחה", והיא כותבת כל כך יפה, כך שלא הרגשתי צורך להוסיף דברים משלי (מה גם שאני לא ממש משתתפת אקטיבית בפורומים בד"כ).

ובכל זאת, הפעם צצה לי שאלה:
האם חשבת על זה, שאולי הגעגוע והערגה שבך נובעים ממקום אחר, ואילו את בחרת לנתב אותם לכיוון של ישראל?
(אם את מוצאת את השאלה שלי פוגענית, בבקשה מחקי או התעלמי!).

הרי לאחר המעבר המתוכנן לישראל, לאחר שישקטו הסערות והשיגרה תתמקם לה, סביר להניח (למרות שלא בטוח בכלל) שכל המטאפורות היפות שכתובות פה יזנחו בפינה, והחיים בישראל יראו את עצמם במלוא תפארת יתרונותיהם וחסרונותיהם, בדיוק כמו בכל מקום אחר.
ומה אז?

וזה מעלה בי עוד שאלה: האם אינך מודאגת מהמצב הזה, שאושריך תלוי בדבר כל כך חומרי, כמו אדמה\מקום?

אצלי התחושה היא הפוכה - אני מרגישה תחושת הקלה וקלילות בזכות העובדה שאין לי שום רגשות שקושרים אותי לאדמה - וכוונתי כמובן לנקודה אקרעית על הגלובוס, לא לאמא אדמה.
אני אוהבת מאוד את המקום שבו נולדתי וגדלתי (בו המשפחה שלי עדיין גרה וגם הרבה מאוד מחברי, והוא בכלל מקום מהמם) ומדי פעם עולה בי עצב על כך שילדתי לא תחווה את אותן חוויות ושלה יהיו נופי ילדות שונים כל כך.
אבל הבנתי שזה משהו שאני צריכה לשחרר. הרי החוויות שלה והחיים שלה בכל מקרה יהיו שונים, ויפים.
טוב, זה כבר לא כל כך קשור...
בכל מקרה, אלה הן השאלות שלי.

אז אמרתי לעצמי שלי,
כן, נשמה, אני שומעת אותך,
כן, אני יודעת, את יודעת על מה את מדברת, אני מאמינה לך,

אבל מה זה עוד ביקור בחדר המראות, רק בשביל לבדוק,
מקסימום תקבלי עוד חיזוק לידיעה..

אז הלכתי,
וחזרתי,

לא. שום בורות. שום מחסור עמוק אישי במסווה. שום משברים בתחפושת.
רק חיבור אמיתי למקום שבו נולדתי.

מודאגת??
לדעת לאן אני מחוברת??
ממש לא, ההפך, אני נושמת לרווחה!!
סוף סוף!!
סוף סוף אני יודעת איפה זה הבית!
ולהרגיש חיבור עם קרקע, אדמה, מקום,
איזה חזק זה! איזה עמוק זה! איזה משחרר זה!
נפלא!

והיום יום??
דווקא את היום יום שלי אני נושאת איתי!
מתה על היום יום, תביאי לי את זה מחר!
מתה כבר להתחיל את היום יום!
בשבילי השאלה הגדולה הייתה, איפה הבית,
איפה אני מרגישה בית,
מה זה הבית,

וגם אם לא אגיע לשם בסוף,
שהרי עכשיו החיים זה לא רק עליי,

עכשיו האצבע שלי יכולה לעמוד על הנקודה,
ולהגיד זה,
זה הבית שלי!

כמה המון זה!!

שליחה על ידי תמר* » 16 יוני 2013, 14:01

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

קראתי עכשיו את כל מה שכתבת, וזה נשמע שאת עוברת מסע מעניין מאוד.
אני דווקא מאוד מבינה את התחושה שלך, כי הרבה שנים הרגשתי זרה כאן בארץ (עליתי לארץ כילדה), ולקח לי הרבה זמן להרגיש שייכת.
הייתי צריכה גם לעבור חזרה לארץ מולדתי ולגור שם תקופה מסוימת כדי להבין מה אני רוצה.
היום אני במקום אחר ואני חושבת שהייתי יכולה "להשתייך" גם במדינות אחרות, אבל חשוב לי מאוד לחיות ליד המשפחה המורחבת וכך אני רוצה שילדיי יגדלו.
לפעמים אני תוהה אם זה טוב בשבילם לגור פה, אבל בסוף השיקול של המשפחה גובר מבחינתי.
אני תמיד התגעגעתי למשפחה שלי בחו"ל ואת החוויה הזו אני רוצה לחסוך לילדיי.
אז אני מזדהה מאוד עם התחושות שלך. מצד שני, גם חושבת שהלבטים שלך לגבי ההשפעה של מעבר על בתך הם חשובים.
אני לא חושבת שאפשר להגיד משהו גורף על ההסתגלות של ילדים. יש כאלה שכן מסתגלים בקלות ובמהירות ויש כאלה שלא (כמוני).
זה כמובן תלוי גם בהורים ובאיך הם מתמודדים עם קשיים שעולים.
בכל מקרה, אני מאחלת לך בהצלחה בתהליך שאת עוברת וגם במעבר עצמו, אם כך תחליטי.
אגב, אני חושבת שלפעמים לא טוב לחזור לאזור שבו גדלת, כי הוא הרבה פעמים טעון מדי, לטוב ולרע.

תמר יקרה,

כל כך מעניין וחשוב היה לי לקרוא את התגובה שלך,

אכפת אם אשאל אותך כמה שאלות?
כמובן, תרגישי חופשי לשים את שלט ה״עצור, לכאן לא נכנסים״ או אפילו שתודה, אבל את מעדיפה לא לשתף,

כרגע,
בתי היא זו שבראש מעייני,
מה הכי טוב בשבילה,

כילדה, שעלתה לארץ,
האם ידעת עברית?
האם ההורים שלך עלו איתך?
האם ההורים שלך במקור מישראל?
בת כמה היית?
רצית לעלות?
מה היה לך קשה, כילדה, כמתבגרת, כאישה?
האם, בשלב מסויים, הרגשת שייכת לארץ, או שכל הזמן היית לא מפה ולא משם?
האם את מגדירה את עצמך כישראלית?
כישראלית בערכים?
כישראלית בשייכות?
איפה את מרגישה שה״בית״ שלך עכשיו?
האם את חושבת שחווית העלייה הייתה מכריעה בעיצוב שלך, כאדם?
האם העלייה הייתה תהליך קשה בתכליתה?
איך הרגשת כשחזרת למדינה שבה נולדת? כאילו הגעת הביתה? כאילו את כבר שייכת יותר לישראל?
למה את משייכת חשיבות גדולה יותר? לחיות במקום בו נולדת? במקום בו גדלת? לחיות ליד המשפחה?
איפה את רואה את עצמך מבלה את שארית חייך?
איפה את חושבת שילדים שלך יהיה טוב?
מה הילדים שלך רוצים? איפה הם רוצים לחיות?

עוד קלעת כשהזכרת את העומס הרגשי הרב הכרוך בלחזור למקום שבו גדלת,
זהו קשר אני עדיין אני מנסה לפשט ולפתוח,
מצאתי, שלחזור לישראל היה כל כך טעון רגשית בשבילי,
החל מה לראות כמה התקדמה ישראל, כמה השתנתה ישראל, כמה לא השתנתה ישראל, כמה הזדקנה המשפחה שלי, אנשים מפורסמים שאהבתי והערכתי שהזדקנו, ששינו את דרכם וכאלה שעזבו את העולם הזה, מצרכים שאהבתי ועוד קיימים, מצרכים חדשים בה ומצאו, שירים ישנים, אמנים חדשים, והכי גדול, בשבילי, מתחים שנפתרו במשפחה שלי, מתחים שנוצרו, מתחים שעדיין קיימים ותקועים כבר מעל עשרים שנים, אנשים במשפחה שלי שאינם מאושרים ואחרים, שבחרו לעזוב את הלא יעיל והתקדמו קדימה,
כל אלה עמדו לי מול העיניים ולקחו את נשמתי,
להתמודד עם כל כך הרבה ובבת אחת גרם למערכת שלי להפסקת חשמל,

לא הייתה ולו לרגע, הציפייה שיהיה אחרת,
אבל כשעומדים מול כל הנתונים והשינויים והרגשות והמראות פנים אל פנים,
שום דבר לא יכול היה להכין אותי לזה,

אין לי ספק,
שכשנחליט לחזור,
ההתמודדות עם כל השינויים, עדיין יחכו לי,
ועוד,
כי סביר להניח שיהיו עוד שינויים להתמודד איתם,

מה שמביא אותי לתהייה,
האם זה אפשרי?
האם, בתור אמא, עם אחריות לחיים של אדם אחר, זה אפשרי להתמודד עם כל כך הרבה שינויים ועדיין להבטיח שהילדים שלנו יקבלו אותנו שפויים, חזקים, מאמינים, אופטימיים, מוכנים?
שהרי זה מה שאני רוצה בשביל הבת שלי, שהרי זה מה שמגיע לה,
ועדיין,
שינוי עצום שכזה,
משפיע על המרקם העדין ביותר של האני שלנו, כמה שנתכונן וכמה שנהיה בטוחים שזה הצעד הנכון,
לעזוב את המוכר והידוע, זורק אותך, בתור אדם,
ואני לא בטוחה בכלל,
שכמה שאני מרגישה שישראל זה הבית,
שזה צעד שאמא יכולה לקחת, לבחור,
ואולי זה לוקסוס שכבר אינו בגדר אפשרות,
כמו -
חיים ללא דאגה..

בכלל לא בטוחה...

שליחה על ידי תמר* » 17 יוני 2013, 14:40

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי עוף גוזל, אני שמחה שהיה לך מעניין וחשוב .
אני עונה בשמחה על מה שאוכל:

_כילדה, שעלתה לארץ,
האם ידעת עברית?_
לא
האם ההורים שלך עלו איתך?
כן
האם ההורים שלך במקור מישראל?
אחד מהם
בת כמה היית?
בת חמש
רצית לעלות?
אף אחד לא שאל אותי. ממה שאני זוכרת קיבלתי את זה כעובדה, לא כמשהו שאפשר לרצות או לא לרצות. היו לי המון מחלות ובכי לא מוסבר בתקופה של העלייה, שאני מייחסת לעובדה שלא רציתי ו/או פחדתי.
מה היה לך קשה, כילדה, כמתבגרת, כאישה?
קצרה היריעה, באמת. הרגשתי חוסר שייכות, זרות. כנערה כעסתי שהביאו אותי לפה בלי לשאול לדעתי (מכירה את המשפט "ילד זה לא מזוודה?"). הסביבה גם הייתה מאוד עוינת לגילויים של "חוסר ישראליות" והרגשתי שכל הזמן בוחנים אותי, לראות שאני לא מפגינה סימנים של חוסר שביעות רצון מהארץ. אבל היום לדעתי החברה מאוד שונה מאיך שהיא הייתה אז. אני חושבת שאחרי העליות הגדולות של שנות התשעים החברה הישראלית עברה איזשהו תהליך בהקשר של קבלת שונות תרבותית כדבר לא שלילי כל כך. כמובן שתמיד יש את אלה שפחות מקבלים וכו', אבל בגדול אני מרגישה הבדל. כאשה אני כבר לא מרגישה קשיים בקשר לכל הנושא הזה, מבחינתי הוא פתור.
האם, בשלב מסויים, הרגשת שייכת לארץ, או שכל הזמן היית לא מפה ולא משם?
זה תהליך. הרבה זמן הרגשתי משם אחר כך הרבה זמן הרגשתי לא מפה ולא משם. לאט לאט הרגשתי יותר ישראלית והיום אני מרגישה ישראלית לגמרי. השינוי הגדול מבחינתי התרחש בתחילת שנות העשרים שלי, אחרי שגם עזבתי את הארץ וחזרתי. חלק חשוב מלשחרר את הזהות השנייה שלי מבחינתי היה לדעת שאני עוברת לישראל "מחדש" , הפעם מרצוני החופשי.
_האם את מגדירה את עצמך כישראלית?
כישראלית בערכים?
כישראלית בשייכות?_
בערכים אני יכולה לזהות איפה יש לי גם ערכים שקשורים לתרבות אחרת, אבל אני לא יודעת כמה מזה קשור לחינוך ולבית ולעובדה שלא שני ההורים ישראלים במקור, וכמה קשור לעובדה שלא נולדתי פה. בשייכות, כאמור, מרגישה ישראלית.
האם את חושבת שחווית העלייה הייתה מכריעה בעיצוב שלך, כאדם?
לא יודעת מה זה אומר מכריעה, ללא ספק זה השפיע עליי הרבה מאוד. כמו הרבה חוויות שהן ביסודן לא קלות, ההשפעה שלה היא מעורבת, יש בה גם צדדים טובים.
איך הרגשת כשחזרת למדינה שבה נולדת? כאילו הגעת הביתה? כאילו את כבר שייכת יותר לישראל?
המממ... הרגשתי שהפכתי ליותר ישראלית ממה שחשבתי. אבל מצד שני, הייתה גם תחושה של חזרה הבייתה. אבל גם כשחזרתי לישראל הייתה תחושה כזו. בסוף, רציתי לחיות ליד המשפחה הגרעינית שלי (ההורים והאחים) ולכן חזרתי.
למה את משייכת חשיבות גדולה יותר? לחיות במקום בו נולדת? במקום בו גדלת? לחיות ליד המשפחה?
נראה לי שעניתי על זה
איפה את רואה את עצמך מבלה את שארית חייך?
בישראל
איפה את חושבת שילדים שלך יהיה טוב?
הלוואי שיכולתי לדעת. יש לי מצד אחד בעיה לגדל אותם בישראל כשיש אפשרות לגדל אותם בארץ שבה החיים קלים יותר ולא שולחים את הילדים לצבא. מצד שני, נכון לעכשיו החלטתי שיותר חשוב שיגדלו ליד המשפחה המורחבת שלהם. זה כנראה גם קשור לכך שהיחסים עם המשפחה טובים וקרובים וזה גורם שבעיניי מעלה את איכות החיים שלי, של בן זוגי ושל הילדים.
מה הילדים שלך רוצים? איפה הם רוצים לחיות?
יש לי תינוק קטן, וכרגע הוא בעיקר רוצה לחיות עליי

שליחה על ידי תמר* » 17 יוני 2013, 14:58

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני רק רוצה להבהיר, שכתבתי ממש בקיצור על תהליכים מאוד מורכבים וארוכים שעברתי, ומן הסתם אי אפשר "לעשות צדק" איתם בפוסט אינטרנטי קצר.
היום אני מרגישה שגם אם הייתי גרה במקום אחר, לא הייתי מרגישה חוסר שייכות, פשוט כי אני מבחינה רגשית אני במקום אחר ובאמת קשה לי להרחיב על זה (מקוצר זמן, אם ממש מעניין אותך אני אנסה להשלים קצת בהזדמנות אחרת).
עוד קלעת כשהזכרת את העומס הרגשי הרב הכרוך בלחזור למקום שבו גדלת,
אני התכוונתי למקום בתוך המדינה, אם כי זה כמובן נכון גם לגבי המדינה בכללותה. אני לא גרה בעיר ואפילו לא באזור שבו גדלתי בתוך הארץ, וזו הייתה בחירה מכוונת. יש לי יחסים מורכבים עם העיר שבה גדלתי ואני חושבת שאם הייתי גרה שם היום היה לי קשה לראות את המציאות כפי שהיא, בלי להיזרק כל הזמן לעבר. וגם, בניגוד למה שרוב האנשים חושבים, למרות שישראל היא מדינה קטנה יש בתוכה הבדלים תרבותיים די גדולים בין אזורים וערים שונות.

מה דעתך על להגיע מתישהו לחופשה ארוכה בישראל? חופשה של חודשיים-שלושה? לפעמים יותר קל לעכל דברים במצב צבירה של חופשה. וזה פחות מחייב.

_האם זה אפשרי?
האם, בתור אמא, עם אחריות לחיים של אדם אחר, זה אפשרי להתמודד עם כל כך הרבה שינויים ועדיין להבטיח שהילדים שלנו יקבלו אותנו שפויים, חזקים, מאמינים, אופטימיים, מוכנים?_

שאלות גדולות את שואלת

תראי, למרות כל מה שתיארתי על החווייה שלי מהעלייה לארץ, אני לא חושבת שזה בלתי אפשרי שילד יעבור את זה בקלות יחסית. אני מכירה גם ילדים כאלה.
לי יש נטייה לעבור דברים קשה באופן כללי... וגם יש את העניין שההורים שלי לא ממש טיפלו בקשיים שהיו לי. אני חושבת שהם כל כך רצו להאמין שאני מאושרת ושטוב לי, שהם פשוט לא היו מסוגלים לראות שלא. וגם, כמו שכתבת, זה קשה להיות שפויים, חזקים, מאמינים, אופטימיים, מוכנים בזמן שאתה בעצמך בהתמודדות לא פשוטה. אבל מצד שני, הם נתנו לי בסיס רגשי טוב ויציב באופן כללי, ועובדה שאני פה היום מאושרת מאוד מהחיים, ויש להם חלק גדול בזה. ואם לא היינו עוברים לישראל, לא הייתי פוגשת את בן זוגי, אז מהבחינה הזו, זה כבר היה שווה

אם תהיי אומללה ומקריבה, כי את לא חיה במקום שטוב לך בו, זה גם לא טוב לבת שלך. בסוף את מכירה את עצמך ואותה, ואת יכולה רק להעריך כמיטב יכולתך מה הכי טוב בשבילכן. אבל אי אפשר לדעת .

תמר יקרה,
רק גמרתי לגמוע את התשובות שלך,
כל כך המון מחשבות, רגשות, תהיות,
כל כך נהניתי לקרוא ..
כל כך תודה.. תודה.. תודה..
צחקתי איתך, בכיתי איתך, החזקתי אותך קרוב לליבי,
חיבוק גדול על כל מילה שנתת לי-

אגיב לדברים עצמם עוד רגע...

אני מסתכלת עליה,
וכל מה שהייתי רוצה זה לעשות לה את הנפילה הבאה קלה, פחות כואבת,

בסרט finding nemo,
אבא של נימו אומר לדורי (הדגה הכחולה), ״הבטחתי לו ששום דבר לא יקרה לו״,
ודורי אומרת ״זה דבר מוזר להבטיח, כי אז באמת שום דבר לא יקרה לו״,
ואולי,
אולי היא תצא מזה מהצד בשני, חזקה יותר, בטוחה וותר, יודעת יותר,
אבל אולי היא לא,
ויש גם את ה״עד ש״, עד שהיא תצא מהצד השני,
אני עוד זוכרת איך זה הרגיש לעמוד ליד אנשים, ללכת לחנות, ושלא יהיה לך מושג על מה הם מדברים,
ילדים, מי יודע איך הם מעכלים את הדברים,
אבל כהורה, שיודעת שקשה בחוץ, אני רוצה כל כך להפחית את ה״קשה, קשה״ שאיתן היא תצטרך להתמודד,

חזרה מארץ אחרת,
כרוך בכל כך המון רצון,
כשהיו פה, באוסטרליה שריפות, ראיינו אישה אחת, שמתנדבת כחלק מכוחות הכיבוי, אמרו לה, מה שאת עושה הוא כל כך אמיץ, יש אש, ובמקום לעקוב אחרי האינסטינקט, להסתובב על עקבייך ולברוח כל עוד רוחך בך, את מסתובבת אחורה ונכנסת לתוך האש!! והיא אמרה,
לא יודעת, תקרא לך אמיץ,
תקרא לזה שם אחר,
מה שכן, צריך שיהיה לך שני דברים, פאנאטיות מסויימת, שמנטרלת לך את המחשבה, שגורמת לך ללכת קדימה בלי לחשוב פעמיים, ולהאמין בעצמך שתצא משם,
וטיפשות, שמנטרלת את המודעות..

לעזוב מוכר, ידוע, נוח,
עם ילד,
ולחזור לארץ שממנה באת,
לקפוץ ללא ידוע, לא מוכר,
עם ילד,
צריך ידיעה שאין אחרת,
שפשוט אחרת לא קיים,
וטיפשות,

בעולם, שבו כל רגע נשלף לך השטיח מתחת לרגליים,
בעולם, שבו שאנשים מחזיקים בעבודה שהם לא אוהבים, בבן זוג שלא מתאים,
והנה אתה קופץ למים,
אומר שמע ישראל -
נותן יד לילד
וקופץ..

ראבאק,
אכן פאנאטיות,
אכן טיפשות..

אבל-
זה הקטע!
שאין אחרת!!
שזה לא שאתה בוחר, את הבחירה הזאת,
מיני רבות,
אלא,
שאתה לא יכול שלא לקפוץ!
כי אין לך המשך אחר!
הקפיצה.. ככה מתחיל הפרק הבא שלך..

האם אני כבר שם..
mmmmmm..

ואני יודעת,
אני שומעת אותך, תמר,
את נשמעת כאדם שחושב על דברים לעומק,
ההורים שלך חושבים אחרת,
אני, חושבת אחרת ממנה,
האם, החששות שלי, כלפיה, כלפי הניסיון שהיא תעבור,
עושה איתה חסד, או עושה לה עוול,

אני אדם שחושב על הפרטים הקטנים,
שצריכה את הזמן שלי עד שמרגישה מקורקעת,
אני חושבת על התהליך שהיא תעבור,
דרך המסננים שלי,
דרך החוויות שלי,
דרך המערכות שלי,
עד כמה שאהיה מודעת לזה שהיא אדם אחר, שונה ממני, נפרד ממני,
המסננים, המערכות, החוויות, שלי,
הם הציוד היחיד שיש לי להעריך את הנסיבות, לשקול את הדברים,
כרגע,

כמובן, שבתוך הניסיון עצמו,
היא תלמד אותי,
על הניסיון שלה, על הדרך שמתאימה לה, על מה שעובד ולא עובד - בשבילה,

וכל החלטה שלנו בתור הורים, משפיעה עליהם, ולו תהיה זו הכי קטנה ופעוטה,
ואפילו זו שאנחנו בוחרים, בלי לחשוב, בלי לעפעף פעמיים,
מי יודע מה יכול לעשות להם חיים ומה יגרום להם להתכנס לתוך החילזון שלהם..

ולחזור לחודשיים- שלושה..
מחשבה נחמדה,
אבל!
זה יותר מדיי בשביל המערכת שלי..
ה-לא לדעת מה מחר,
ה-להיות לא פה ולא שם,
ה-להיות בארץ האמצע,
ה-לא לקנות ״דברים״, פן יעמיסו, פן יהיו כבדים מדיי להעביר בין הפה לשם, פן יקשרו אותנו יותר מדיי למקום מסויים,
ה-פוס, עצור,
ה-לא לעשות תוכניות, לא להתחייב רחוק מדיי, לא לתכנן לעומק..
ושוב..
להיות באירעי הזה יותר מדיי זמן,
לא בריא לי (בייחוד שאני בטבעי, אדם של ריצות ארוכות ולא ספרינטים),
וכתוצאה,
זולג אליה,
כי היא רואה, מרגישה, ויודעת,
שאני לא בבטוח שלי, שאני באמצע,
ושהיא צריכה להישאר עירנית,
כי דברים יכולים להשתנות,
כל רגע,
ופתאום

ואולי בגלל זה היא הכריזה,
שאנחנו לא זזות לשום מקום, לפני היומולדת הבא שלה..
שהיא לא רוצה לשמוע על זה אפילו..
(מה שלא עוזר לה עדיין, כי התחלתי לדבר איתה עברית, פה ושם; וכל פעם שהיא מזכירה את היומולדת הבא שלה, אני אומרת, ורגע אחר כך אנחנו על המטוס..וווווווווו....)

נתת להם בטן. לגדול בתוכה. לעשות את עצמם. הם קרו. לא, אין לך מושג איך, איבדת את הוראות השימוש. ואז. ברגע. נפחת בהם נשמה.
ונשמתך התקעקעה לנצח נצחים.
והם הפכו לצפון של המצפן שלך.
וכל סדר העדיפויות, וסדר המחשבות, וכל סדר אחר, שאי פעם היה קיים בך,
היה ולא עוד.
הם ממלאים הכל.
וכבר שכחת שאי פעם היה אחרת.
ואת לא מסוגלת לקלוט, שאי פעם, אכן, היה בכלל, אחרת.
יש תמונות להעיד.
וזה כמו מישהי אחרת. כן, נראית מוכרת. אולי את אפילו מכירה אותה מאיפושהו. לא מצליח לך לזכור את השם עכשיו.
ואז.
המשימה נשענת עלייך קמעה ואת, לפתע, מרגישה את כובדה.
רגע, מה זאת אומרת, אני אחראית לאושרם? את לא רצינית?? מה אני יודעת על אושר, ואני עדיין מנסה להרכיב את הפאזל האישי שלי.. מאיפה לי לדעת על אושרו של אחר/ת ועוד-
של אלה שמעתיקים את נשמתי, שחרותים על ליבי, שאתן להם חלק מגופי, את נשמתי ..
והיא אמרה.
את יודעת, נשמה. את כבר יודעת. יחד עם האהבה האינסופית, הבלתי מותנית,
הטבעתי בך את הידיעה, לאושרם.
לאושרכם.
והשניים צרופים, יקירה. היא אמרה. כגוף שזור אחד.
ואת תדעי.
כשתצטרכי.
וגם דרך ווילון התהיות, הפחדים, החששות,
לא תוכלי שלא לראות

זה בסדר.
תני לסערה לרגוע,
לבוץ לשקוע,
תסתכלי,
המים עוד רגע יהיו צלולים בחזרה,

את לא יכולה שלא!
נתתי לך אותם
כי ידעתי
שאת כבר.

חייבת להוסיף משהו שלא נאמר.
החיים בישראל אינם זהים בכל מקום.

החיים בתל אביב שונים משכונה לשכונה.
החיים בתל אביב שונים מהחיים בפריפריה.
החיים באילת שונים מבכל מקום אחר בארץ.
החיים בצפון הרחוק שונים מהחיים בגוש דן.
החים בישובים קטנים בגולן שונים מהחיים בישובים קטנים מסביב לחיפה.
החים בישובים קטנים בדרום שונים מהחיים בישובים קטנים בגוש דן.
החיים בקיבוץ שונים מהחיים בעיר, כנל לגבי מושב ובין המושבים יש שוני.. ובין הקיבוצים..

הרבה אנשים "בורחים" מהארץ בגלל יוקר המחייה, הצפיפות, הקושי הבטחוני עווד. הם בורחים מתל אביב או גבעתיים ונוסעים לקנדה, להיתקע בעיירה מרוחקת מהמרכז שמרחק נסיעה מהעבודה עומד על שעתיים, שהטמפרטורות מקפיאות את הריסים, שיוקר המחייה מתקזז עם הוצאות על הסקה, טיסות דו שנתיות לארץ, ושאר עניינים.
במקום לשקול להעתיק את המגורים מתל אביב לחיפה למשל. שהתחבורה ברכב ממנה לחצי מדינה לא אורכת מעבר ל- 50 דקות. מחירי הדיור נורמלים, אוניברסיטאות, בתי חולים, רב תרבותיות ונגישות לכל המ שיפה בצפון, בזול, ברכבת, החל המר הכרמל, הגן הבאהי, הים והחוף המקסים, כנסיות, מוזיאונים, שכונות היסטוריות עתיקות יפהפיות, ומעבר לפופיק הגולן, טבריה, ראש הנקרה, עכו, מה לא.
זו סתם דוגמא.
אני בכלל לא מהצפון. וחיפה עו דנחשבת עיר לא משהו. והלא משהו הזה עדיין מלא בשפע, ונח למגורים, וקרוב למקומות אחרים בארץ שמאפשרים את מה שאין אם אין.

האלטרנטיבות קיימות גם ברמת המיקרו.
מערכת החינוך על הפנים? שלבו עם חינוך ביתי, או חוגים, העבירו לבית ספר אחר, מרוחק, ואם זה מאוד חשוב - אפשר גם לעבור עיר.
כאן אהבתם שהמשפחה קרובה אבל לא אהבתם את החטטנות שלה - אז גורו בארץ, אבל קצת רחוק מהחמות.
חושבים שאין כאן היצע תרבותי נרחב? הרי הכל עניין של נגישות, כי תרבות פנאי יש כאן בשפע בכל פינת רחוב, בעיקר בערים גדולות, אבל בכל מקום באופן כללי. אז רכשו רב קו לרכבת, לאוטובוס, נכון אין לנו מטרו, אבל המערכת משתפרת כל הזמן, זה לא מה שהיה לפני חמש שנים וגם לא לפני שנתיים. צרו קשר עם משפחות שילדיה רשומים לחוגים מעניינים, שלבו שיתוף פעולה בהסעות לשם, רכשו אופניים לילד, חישבו יצירתי, אפשר להתמקד גם בגינון ולא רק בעבודות יצירה, אפשר ללמוד מוזיקה בוובינר ולא רק אצל מורה וגם - היום דרך האינטרנט ניתן ללמוד והלחשף להרבה מאלה בלי ללכת רחוק כל כך.

ולא תמיד אפשר לקבל הכל. אבל זה בסדר, כי גם בחוללא קיבלתם הכל. לא קיבלתם את המשפחה לידכם. לא קיבלתם את רשת התמיכה הזו. לא נהניתם מכל דבר בתרבות שם (כמו שציינו - שחייבים לשתות עם החבר'ה לעבודה אחרי העבודה אחרת לא נטמעים וזה לא הרגל שכיף גדול לקבל על עצמך), אני שומעת דווקא אמירות מאוד מגוונות על מערכותה רפואה בחו"ל, על העלויות הגבוהות או על הסרבול (בקנדה), על ביורוקרטיות בכל צעד ושעל ועוד. עלא ובר נימוס או צביעות, על תרבות אכילה או בילויים מוגזמת ועוד.

אז מי שעוזב כי יש לו הזדמנות כלכלית שם בחול והוא ממש לא אוהב את המנטליות הישראלית, שהוא מעולם לא אהב, שהוא מאוהב בטמפרמנט האירופאי או כל טמרפמנט אחר, ושייכות לא מדגדגת לו - זו לא ההודעה שתעשה לו את זה.

אבל במקרה של עוף גוזל והרבה אחרים וטובים שלשייכות יש תפקיד מכונן בחייהם, שווה לשקול לחזור לארץ תוך מחשבה שלא חוזרים למקום ממנו ברחתם בדיוק אלא לישוב אחר בארץ שעם כל גודלה ניתן לחצותה כיום בכלום זמן, ולקבל מגורים במקום נעים, מרווח, לא יקר ויחד עם זה ישראלי לגמרי.

לא כולם אבל הרבה מהעוזבים את הארץ עושים זאת מתוך תחושה של מיאוס או רצון לבנות עתיד יפהפה שם בחול בלי שנשקלו אופצית אחרות בארץ. כי זה קל יותר, ברמת הטבע האנושי לשמוט הכל אחרי שניםש גדלנו כאן בדרכ באותו נוף באותה העיר, ולרצות את הירוק ירוק/ אדום אדום של חו"ל
אני אל נגד מעבר לארצות אחרות, להיפך, אלטרנטיבות בימינו, תמיד מעוררות בי מחשבה, אבל אני יודעת מנסיון של חברים, מוכשרים, ריאליים, שנסעו עם רשת תמיכה גם לשם, שתחושת חוסר השייכות קיימת אצל רובם המכריע. ולא תמיד זה עובר או שווה את זה.

אחרים גם מבינים שגם שם בכל מקום בעולם יש חסרונות, החל מטמפרטורות קיצוניות, מערכות רפואה גרועות/לא מסובסדות/מסורבלות, יוקר המחייה לא כזה שונה בסיכומו של דבר, געגועים למשפחה ועוד.

בקיצור, אני לא נגד מעבר אלא בעד לשקול אלטרנטיבות גם מתחת לפנס ולא רק מעבר להרי החושך

אוקיי,
אז אם הייתי עומדת, עכשיו, ושואלת, במלוא הרצינות, בלי התחכמות או agenda,
אז איפה גרים בארץ?

הנה, אני מוכנה להתחיל במקום חדש, אני מוכנה לנסיעות, אני מוכנה למקומות קטנים,אני מוכנה לרחוק מהכל,
אבל, אנחנו צריכות,

מערכת חינוך טובה
עבודה

אני מוכנה דרום, אני מוכנה צפון,
אז,
איפה גרים בארץ??

שיא הרצינות!!
אשמח לכל תשובה, כיוון, עיצה-

משבר.
ואיך.
איך עומדים באותה הנקודה ולא עוברים את אותו הדבר.
מבינים. שמים דרכי התמודדות. מציבים אכסיומות במקום קלטות של פגיעות עבר. משאירים מקום לטעות. מקבלים את עצמך. מתייחסים לעצמך בעדינות. וממשיכים. ממשיכים. ממשיכים.
ממשיכים ללכת. ממשיכים לשחות.
צעד אחד ועוד אחד ועוד.
הקצב שלך. הסטנדרטים שלך.
מה שמתאים. איך שהדברים קורים.
את כבר עושה את זה.
ברגע שאמרת לעצמך ״זה היה משבר. עברתי משבר״. את כבר לא מה שהיית.
בכלל. כל רגע שעובר. את כבר לא מה שהיית. כל הנתונים בזמן השתנו מאז. האנשים. דעותיהם. ציפיותיהם. המדינה. הכלכלה. הזרמים. החיים. המוצרים. האפשרויות. הכול. כול הזמן. משתנה. משתנה. משתנה.
אז כבר לעולם. לא תחזרי לשם. למשבר שהיה. לנקודה ההיא בזמן.
אי אפשר לעצור למידה. התקדמות.
כל רגע שאת קמה בבוקר. שוטפת ת׳פנים. חושבת. כותבת. נושמת. חיה כל רגע ועוד אחד ועוד אחד. והתקדמת. כבר.
משבר.
איך חוזרים לאותה נקודה ולא שוקעים.
את לא. את לעולם כבר לא תחזרי לאותה הנקודה.
אותה הנקודה חלפה. כבר לא שם.
הזרם סחף אותה איתו מזמן.
ואת עוד פה. תנשמי, ילדה. את עוד פה.

״אשמח לכל עיצה..״

כמו מסיבה ללא אנשים..
הבלונים עדיין תלויים.. האוכל, בקערות, בלי ידיים לקחת..
ערימת הדיסקים נשארת ערימה,
והשקט מסביב..

אוקיי, זה בסדר..
גם אם צעקתי מראש ההר-
וענתה לי ההד של עצמי,
הי,
יש לי אותי להמשיך וללכת,

להרים ת׳ראש,
לקחת נשימה ע-מו-קה בעיניים עצומות ל-אט ל-אט,

אם את/אתה, עוד פה,
נהדר,
נפלא,
כי עוד רגע ואנחנו ממשיכים ללכת,

רק תן/ תני לי שנייה, להחליף
מבגדי המסיבה,
למשהו הרבה יותר נוח,

תמיד זאת הייתה מסיבה של אדם - שניים,
גג שלושה,
בשבילי,
מדהים לראות שאפילו
בסייבר,
אני מריצה את אותו הנוהל-
לפחות אני עקבית

אז אם נשארתם,
יופי לנו,
עוד רגע ממשיכים,

ואם זה רק ההד של עצמי,
שחוזר אליי,
גם נפלא,
עובדים עם מה שיש!
את באה?

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש דף כזה שנקרא איפה לגור

תודה, פלוני אלמונית, אבדוק גם אבדוק

כמה זמן לוקח לקום, אחרי שנופלים?
כמה שצריכים.
זמן של לעשות,
וזמן של לתת למערכת להפסיק לרעוד,
וזמן של לתת למערכת לצאת מהמקלט,
מהפחד מההתקפה הבאה.
והמון זמן באמצע,
של רק להיות.
לתת לחומציות של ההלם לצאת מהמערכת.
כמה זמן שצריך.
ככה.

גרתי בכמעט כל מקום בישראל. בירושלים,בפריפריה של ירושלים, במרכז, בחיפה, בדרום באזור באר שבע ואפילו בישוב ליד אילת.
לא גרתי בצפון צפוןאבל הייתי שם בבתי ספר באזור...
השאלה הראשונה היא איזה חינוך את מחפשת?
למשל בבית אורן יש בית ספר פרטי מיוחד ואפשר לגור בזול בעוספייא(גרתי גם שם)
יש בתי ספר אנתרופוסופים בכל הארץ : http://www.antro.co.il/study/schools.html
ויש בתי ספר אלטרנטיבים: http://www.galil.gov.il/?s=1349
אני הייתי מתחילה משם ואז חושבת על עבודה- או להפך... רואה מקום שמוצא חן בעיני ומתחילה משם לברר מה יש בתחום שלך של העבודה..
בישובים אלטרנטיבים יש לפעמים גם עבודה וגם חינוך אבל תלוי מה המקצוע שאת מחפשת לעבוד בו.

הי מאיה יקרה,
תודה על העיצה,
אפשר לשאול, עם כל הנסיונות שלך, איפוה את מרגישה הכי בבית?
מצאת שיש מאפיינים חברתיים, עקרונות וקצב חיים שונה בכל מקום? או שבסך הכל, הארץ היא קטנה מספיק, כך שאותם החוקים חולשים על כל המקומות?

שלום לכולם. רציתי להחיות את הדף או אולי לראות מה קורה עם עוף גוזל.
אני עומדת לחזור לארץ אחרי 11 שנים באירופה. אני עם 2 ילדים קטנים ובעל לא יהודי.
שמעתי היום על סינדרון החזרה או משהו כזה שאולי זה מה שעבר עליך גוזל. את יכולה לפרט על זה קצת יותר? אני רוצה לבור מוכנה ולדעת ממה אולי עדיף להימנע.
כשנגיע אני זאת שאצטרך לפרנס את המשפחה. יש חסכונות וקצת הכנסה מחו"ל אבל לפחות חצי או יותר יפול עליי. נשמע לי טוב כרגע (למרות שאחרי שנה ומשהו בבית עם 2 ילדים זה יהיה קשה).
מצד שני בחודש הראשון אני מגיעה לבד ואז אני לא ממש צריכה לעבוד אלא יותר להיות בחופש ולאט לאט לחפש את עצמי ואת מקומנו. זה יהיה מהבית של ההורים אז זה יכול להיות קל (עזרה עם הילדים) אבל קשה (לחזור לגור עם ההורים).
אנחנו חושבים לגור במרכז תל אביב. נראה לי שהנפילה תהיה רכה יותר כי זה יהיה הכי דומה לכאן.
יש סיבות רבות לחזרה. כרגע הן כולן נראות מספיק יציבות כדי לשכנע שזה הרגע הכי נכון לעשות את זה. מצד שני מתחיל להתעורר בי פחד ממה שיקרה וממה שאני אגלה, או אתאכזב. מחלומות ורעיונות כזב...

שמעתי היום על סינדרון החזרה או משהו כזה
לא מכירה את המונח, אבל ככלל, אחרי תקופה משמעותית של חיים בחו"ל, החזרה לארץ המוצא איננה באמת חזרה, אלא הגירה-מחדש.
אז לזה את יכולה להתכונן נפשית: לכך שאין לך לאן לחזור, אבל את יכולה לפתוח בהתחלה חדשה - במקום שחלקו קצת מוכר לך מפעם, וחלקו (כולל האנשים שהכרת) כבר השתנה מאוד. גם את השתנית במשך הזמן הזה, ולכיוונים אחרים משל קרובייך וידידייך...

גיסתי חוותה את זה: היא מקסיקנית, באה לארץ בעקבות אחי והתחתנה אתו, ואחרי שנים של חיים בארת ובארה"ב הם עברו למקסיקו. מכל המשפחה (בעל ושלושה ילדים בגילאי 13-3), הקליטה שלה במקסיקו היתה הכי קשה. בעיקר כי היא ציפתה "לחזור", אני חושבת, ואז גילתה שזה לא הולך לקרות.

אז אפשר למחוק את המילה "חזרה" מהלקסיקון. את עומדת להגר לארץ אבותייך, ארץ שאת מכירה (בערך) את השפה שלה, הגיאוגרפיה שלה והמנהגים שלה, ואפילו כמה אנשים, ובכל זאת זו הגירה, כי כבר דור שלם שלא חיית בה.
ומהגרים, כידוע, מועדים לדיכאון יותר מאוכלוסיות אחרות.

אבל עצם הידיעה (וההכנה מראש, אם אפשר) עוזרת מאוד מאוד.

וכן, יש סיכוי שתתאכזבי. ויש סיכוי שתחיו שם כמ שנים, ואז תגידי: אני לא יכולה. דברים שיכולתי לקבל פעם, אני כבר לא יכולה לקבל. רמת הטולראנטיות שלי השתנתה. ואז תחזרו מחדש, לקטלוניה או לאיזה מקום אחר. אני מכירה שתי משפחות שעברו תהליך כזה (היגרו, חזרו לארץ, וחזרו מחדש לאוסטרליה, והפעם באופן מחויב יותר), וזה לא הדבר הכי גרוע שיכול לקרות לאנשים! הם חזרו מה"חזרה" בתחושת בטחון שהם עושים את הדבר הנכון, שעכשיו הם יודעים לאן הם שייכים ולמה.

אחרי תקופה משמעותית של חיים בחו"ל, החזרה לארץ המוצא איננה באמת חזרה
במחקר שעשו על מהגרים ישראלים בקנדה, גילו שחמש שנים זה פרק הזמן המכריע. פחות מזה - בדרך כלל יש "חזרה". יותר מזה כבר דורש לרוב הגירה מחדש.

תמרוש, מעתיקה לכאן משהו שכתבת בדף הבית שלך. אם לא מתאים לך שזה יצא את מוזמנת למחוק. כתבת
בארץ...יש סיר לחץ כזה להתיישר לפי קודים מסוימים

מחברת את הנקודה הזו למשהו מקסים שהעלתה פה פעם רחל ברמן (ואפילו נמצא באחד הגריינים) - כשאת מהגרת יש לך רשות להיות שונה. זה החלק הטוב והמתוק בהגירה, שאחרים מגלים סובלנות כלפי השונות שלך. אז לעניין זה, שתי נקודות:

1) אני חושבת שבכל מקום יש לחץ להתיישר לפי קודים, אבל כשאת מהגרת את פחות מרגישה את זה, כי לכולם ברור שאת לא יכולה להתיישר לפי הקודים, ושאם תתיישרי, זה יהיה במאמץ גדול ועל חשבון הזהות שלך. זה מתחבר גם לפותחת הדף, שסיפרה באיזו השקעה עצומה היא קנתה לעצמה אחיזה באנגלית, גם בהקשר היותר רחב של שפה. ומכאן לנקודה הנוספת,

2) שכאשר "חוזרים", במקום סתם "להגר", הפריבילגיה הזו לכאורה נעלמת. כי למי שחוזר לא אמורה להיות בעיה להתיישר לפי הקודים המקומיים, והחלק היחיד הנעים בהגירה לא כלול בחבילה הזו. אולי בגלל זה המצב של חזרה מועד יותר לפורענות.

אני חושבת שיכול להיות לזה פתרון, כי את ה"זכות" להיות שונה אפשר לקחת גם כשהיא לא ברורה מאליה. אפשר, במסגרת החזרה לישראל, קודם כל לזכור את זה. ממש בפנים, שזו בעצם הגירה כי עבר זמן, ושיש רשות להיות שונה ולתבוע סטנדרט שונה של סובלנות. מה שיושב חזק בפנים בדרך כלל מוקרן החוצה, ולמי שממש קשה תפישה מסביבנו אפשר גם לעזור

ולעניין האישי שלי, אני חיה באנגליה עם שלושה ילדים, אחרי שלפני עשור חייתי פה עם האיש למשך שנתיים. אז כשזה נחוץ לי אני מזכירה לבן/בת שיחי שאני בעצם כבר ממש מכאן. וכשנחוץ ההפך אני מזכירה שאני בעצם מהגרת.
כשזה מתאים אני מתנהגת בשיא האנגליות וגם מציינת את זה בפני מי שמולי, שזה אנגלי בעיניי (באופן חיובי). כשמתאים אחרת אני מתנהגת בצורה יותר ישראלית ומזכירה למי שמולי שבעצם יש לי גם גנים של מקום אחר.
נדמה לי שגם למי שחוזר לישראל יש בעצם מן זהות כפולה כזו, איזה עודף תרבותי מבורך, שאפשר לעשות בו שימוש לפי הצורך, ולתת ביטוי גם לדברים שמחוברים בעצם לגיאוגרפיה אחרת.

מזכיר לי שפעם היה לי מרצה באוניברסיטה שהרבה לנסוע לחו"ל. בהרצאות שלו המון מילים היו מתחלפות לאנגלית. אנחנו צחקנו עליו כי הוא היה לגמרי ישראלי וזה היה כל כך סתם, יעני ניחוח של חו"ל וכאילו בלי הצדקה. אבל כשיש לזה הצדקה, כשאפשר לראות את ההיגיון שמאחורי הדילוג התרבותי, כשזה מוסבר, זה בסדר גמור.

לגבי הסובלנות שמגלים כלפי מהגרים, רק מוסיפה שלפעמים מהגרים לא מכירים מספיק את הדקויות ההתנהגותיות במקום שהם היגרו אליו, ולא תמיד קולטים את זה כשמרימים כלפיהם גבות. ראיתי את זה קורה ללא מעט ישראלים, במיוחד כשהם רגילים שביקורת מבוטאת בצורה גלויה יותר.
אכתוב עוד מאוחר יותר...

ציל צול מזה בדיוק אני חוששת. היכולת להיות שונה ללא ציפיות שתתנהגי לפי הקודים המקומיים. מזה מאוד נהניתי כאן למרות שאני מתחילה לאבד את זה. אני חושבת שבגלל זה פחות אכפת לי לחזור.
אבל אני כל כך שונה, ההשפעות שלי במהלך ה-11 שנים האחרונות הן לא ישראליות. אני בטוחה שמהגרים רבים יבינו אותי, כאן אני מגנה על ישראל ובישראל יגדירו אותי כשמאל קיצוני אפילו טרוריסטית, כאן אני כל כך התרחקתי מהעניין הדתי שדברים שבארץ ברורים מאליו לי נראים בעייתים (עם הדמוקרטיה ועם כבודי כאישה, שבארץ הרבה פעמים נוטים להבין התנהגויות מסוימות ולהתחשב בהן אותי הן ממש מעצבנות...) וכאן אני חוגגת חגים יהודים (כמסורת, אני מדלגת על סיפורי ניסים ומלחמות).
עד עכשיו ראיתי במעבר דבר חיובי ומאוד התלהבתי, עשיו אני מפחדת. אני זוכרת שבעבר הייתי מאוד מתלוננת על התחבורה הציבורים כאן ומאוד מתפארת באוטובוסים באגד (?!?!?!?!) ואז הגעתי לארץ, עליתי על אוטובוס ועלה מהמושב ענן אבק... והבנתי שסתם עשיתי אידאליזציה.... אני מקווה שלא כל מה שאני מדמיינת הוא אידאליזציה אחת גדולה.

אני עובדת עם מהגרים "אמיתיים". כלומר, כאלה שאין להם גם את השפה. ואיזה יתרון זה שיש לך את השפה!
שמתי לב שאלה הדברים שמפריעים בעיקר למצטרפים החדשים למדינת ישראל (כולם גרים במרכז ת"א):

כמה שהכול יקר להדהים. אפילו הבירות. אולי בעיקר הבירות. אבל בעצם כל דבר כמעט בתל אביב יקר בצורה בלתי סבירה.
הבירוקרטיה הישראלית. פחות הסירבול, כי זה יש בכל מקום ויותר גסות הרוח. כדאי להתכונן לזה נפשית בעיקר עם בן זוג לא ישראלי / יהודי. אלא אם כן סידרתם כבר את עינייני התושבות? כי ככל הידוע לי זה עניין של מזל, זה יכול להיות קל ופשוט או מסורבל וארוך, תלוי על איזה פקיד אתם נופלים.

ובהמשך לממשלה הימנית ומדיניות החוץ המסתגרת של ישראל, החיים של מהגרים שאינם יהודים הופכים לקשים יותר ויותר.

הישראלים: הרעש, איך שכולם נוהגים, האגרסיביות, המדיניות של לא לצאת "פראייר".

ויחד עם זאת אני חייבת לספר שלפחות התלמידים שלי (אני מורה באולפן) מתים על תל אביב. אבל שמתי לב שיש בהם גם משהו מאוד בועתי, הם מאוד לא אוהבים לדבר על פוליטיקה ונמנעים מלחוות דעה על מה שקורה בישראל. לא תמיד הם יודעים בכלל מה קורה... נראה לי שלך לא תהיה את הפריווילגיה הזאת.
אבל הם נהנים מתל אביב: האוכל אדיר, השמש נהדרת והעיר נראית טוב.

עד עכשיו ראיתי במעבר דבר חיובי ומאוד התלהבתי, עכשיו אני מפחדת
תוהה אולי זה פשוט הפחד משינוי גדול, בלי קשר לזה שזו ישראל.
ואם זה כך, אפשר פשוט לחייך אל הפחד הזה כי הוא ממש לגיטימי, את יודעת - להסתכל עליו קצת מהצד, או לשחרר את הפחד כי בתכלס, תהיי מוקפת באהבה של הקרובים אליך, ובמקרה שזה לא יתאים לך תעשי אחורה פנה.
את לא סוגרת שום דלת לשום דבר. להפך, את פותחת דלת גדולה לאפשרות נוספת ונותנת למשהו הזדמנות.

מיכל
אלה הן הסיבות שמפחידות אותי (יש לי חברה במשרד הפנים שיכולה להקל על התהליך. בכל מקרה אנחנו נשואים עם 2 ילדים). שלעמוד בתור הופך להיות משימה מלחיצה... אבל אני מנסה לראות את זה כתנועה, תזוזה.
ציל צול
יכול להיות שהפחד הוא משינוי אבל אני חושבת שאני מאוד רוצה שינוי. אף פעם לא רציתי לחזור לארץ כל כך כמו עכשיו. אני קצת תקועה ודברים לא מתקדמים מסביבי. לא בגללי אלא בגלל המצב הכלכלי כאן. וגם המצב הפוליטי גורמים למצב להימאס עלי. אז אני רוצה שינוי. אולי את צודקת והפחד היה נובע מכל שינוי כזה גדול.
אני מתחילה להבין עכשיו שהחיים ימשיכו כאן בלעדי ושאני בוחרת לצאת מזרם הדברים (קיבלנו את הטפסים לרשום את הגדול לגן לפני יומיים...)

אני מאוד רוצה שינוי
זו נקודת פתיחה טובה, לרצות לזוז מהמצב שבו את נמצאת. זה לא אומר שום דבר על הנקודה שאליה בחרת לזוז. ובפער הזה מתגנב לפעמים הפחד, וזה נכון לכל שינוי.
את יכולה לראות עד כמה הפחד הזה הוא עתידי? איך הוא בכלל לא קורה עכשיו? איך אולי הוא מחבל לך עכשיו בתהליך הפרידה שלך מהמקום שבו את נמצאת?
אלו סתם רעיונות למבט נוסף על הפחד. יש עוד המון אחרות. העיקרון דומה - הפחד לגיטימי ומובן אבל הוא לא מתייחס למה שקורה לך עכשיו אלא לעבר שלך ולעתיד שלך.
תבדקי אם את יכולה לראות אותו, לנשום עמוק ולשחרר פירורים ממנו בנשיפה.
הרבה יותר קל להגיד מאשר לעשות, אני יודעת. ובכל זאת אני אומרת @}

אני מודעת לכך שהפחד הוא עתידי. אני יודעת שאני מגיעה מלאת חשק לארץ ומשום מה אין לי ספק שאחרי חודש יעבור החשק והמציאות תסטור על פני. זה נקרא מציאותיות או אולי פסימיות... למרות שאני לא פסימית. אפילו הידיעה הזאת לא מזיזה אותי מהרעיון. אני יודעת שכרגע זה הדבר הכי טוב. או לפחות ככה שכנעתי את עצמי.
הלוואי ואני אוכל למצוא דרך לשמר את בועת הזרים עליה דברה מיכל ושממנה נהניתי כאן.

השינוי הזה הולך להיות מעבר לשינוי מיקום וגם זה מאוד מפחיד למרות שגם מלהיב.
אני עכשיו עם הילדים בבית. כבר יותר משנה. ומאז שהראשון נולד עבדתי מהבית או חצי משרה. כשנגיע התכנון הוא שאני אעבוד משרה מלאה. אני רוצה את זה. כי אני יודעת שהילדים יהיו עם בנזוגי בהתחלה. אני מגישה צורך להתפתח, לצאת ולנסות. לפתח לעצמי קריירה.
אבל אני כל כך אתגעגע אליהם.....
אני מנסה להתענג על כל יום וכל רגע איתם... כי עוד מעט זה לגמרי אחרת.

אין לי ספק שאחרי חודש יעבור החשק והמציאות תסטור על פני
אולי לא? אולי במקרה (או לא במקרה, אלא בעבודה פנימית שתעשי) תצליחי לראות שה"מציאות" היא סוג של רעש רקע ואת יכולה פשוט להמשיך עם הטוב שלך?
יש בדברים שלך דוגמה טובה לאופן שבו הפחד משבש אותנו, למשל כשאת מספרת שאת כבר במן "פרידה" מהילדים. בתור מבוגרת, עם העין על העתיד, את מתנהלת מתוך העתיד הזה שבו משהו לא יהיה, יהיה פחות, וייחסר לך. מה יקרה אם תשחררי את המחשבה הזו ופשוט... תהיי איתם? כמו שאת רגילה ויודעת?
איך זה ישפיע על היחסים שלכם עכשיו ועל המעבר שלך ושלהם?
אני לא מנסה לרמוז שאת עושה משהו לא בסדר. רק לומר, שפעולה מתוך העתיד שעוד לא הגיע יוצרת הסטה מהמסלול ושווה לשים לב אליה, ולבדוק אם היא רצויה לך או לא.
כבודה של המורכבות במקומה מונח, אבל היא תהיה שם בין אם תתני לה להשפיע על חייך ובין אם רק תתבונני בה כמחשבה.

באופן אישי, כשאני בורחת אל העתיד , אני בעיקר משתדלת להזכיר לעצמי שהכל הפיך. גם אם כרגע אני לא רואה דרך להפוך אותו. כאשר הדרך ההפוכה תידרש לי - אני אמצא אותה.

ובתרגום - אם הגעגוע אל הילדים יהיה נוכח בצורה לא נעימה, סמכי על עצמך שתמצאי דרך לאזן אותו עם שאר העולמות שלך.
אם המציאות הישראלית תהיה לך מאוד לא נעימה, סמכי על עצמך שתמצאי את הדרך החוצה ממנה.
ומתוך היכולת לסמוך על עצמך בעתיד נשאר רק החיפוש אחרי מה שטוב ונעים עכשיו
אם את לא סומכת על עצמך, זו נקודה טובה לעבודה פנימית והתפתחות אישית. ובנימה אישית לגמרי - מהמעט שכתבת, את ממש נשמעת כמו מישהי שאפשר לסמוך עליה.

תודה ציל צול. אני חייבת לציין שהרגעת אותי. הל הפיך ואנחנו נחזור לבקר אן לעתים קרובות. אני משערת שהמעבר מסמל הרבה שינויים ולא רק של מקום. לכן מצד אחד זה מאוד מלהיב ומצד שני מפחיד.
לקח לי זמן להבין את עניין המציאות והרעש ואת צודקת. למרות שזה נראה לי דבר מאוד קשה...

אני עכשיו עם הילדים בבית. כבר יותר משנה. ומאז שהראשון נולד עבדתי מהבית או חצי משרה. כשנגיע התכנון הוא שאני אעבוד משרה מלאה. אני רוצה את זה. כי אני יודעת שהילדים יהיו עם בנזוגי בהתחלה. אני מגישה צורך להתפתח, לצאת ולנסות. לפתח לעצמי קריירה.
מניסיון שלי:
כשהבן הגדול שלי נולד הייתי בבית שנה אתו, ואחר כך הוא הלך לגן יומיים בשבוע ואני עבדתי מעט ובעיקר חיפשתי עבודה, ושנה אחר כך כבר עבדתי שלושה ימים בשבוע ושאר הזמן הייתי אתו.
וכשהוא היה בן שלוש יצאתי לעבודה במשרה מלאה.
והיתה לי שנה נהדרת

ואני מכירה את התחושה הזאת שתיארתי, הצורך להתפתח, להשקיע הרבה בתחום המקצועי, לפתח קריירה.
אם זה מה שאת מרגישה, ובייחוד בייחוד עם בנזוגך רוצה ויכול להישאר עם הילדים - לכי על זה.
@}
(כמובן, כדאי גם לעשות את זה במידה מסוימת של עדינות. המקצוע שלי מאוד דורש ואינטנסיבי, גם המצב המשפחתי שלנו היה מאתגר (כתיבת הדוקטורט של בעלי) ואני התאמצתי יותר מדי ואחרי שנתיים נשחקתי מעל ומעבר.
אז לעשות את זה בעין פקוחה, ולשמור על הכוחות שלך, ולדעת להגיד "לא" לדברים

כי את האמא, והרבה מוטל עלינו, רגשית.

לדעת להגיד "לא" לדברים
מזדהה מאוד. וגם - לזכור שכל "לא" כזה הוא בעצם "כן" לעצמי.

לזכור שכל "לא" כזה הוא בעצם "כן" לעצמי.

אני אזור את זה. אני חושבת שעכשיו כבר סדר העדיפויות שלי ברור ושאני אוכל לומר לא שיהיה כן לעצמי. אני מקווה לא להתבלבל במעבר אבל שוב, אין לי ספק שהלב יגיד אם אני מגזימה (ולא רואה מספיק את הזאטוטים) .
אני רוצה להודות לכולכן על התגובות. אני הרבה יותר רגועה. העצות שלכן מקסימות וחכמות! אם הייתן לידי הייתן מקבלות חיבוק חם!

טוב, אני רואה שלא אספיק לכתוב את הגיגי בנושא הגירה.
אז רק אכתוב, כדי שאולי תרגישי אפילו עוד קצת רגועה, שהחווייה שלי מההנקה בארץ (שמתי לב שכתבת על זה כמה פעמים) דווקא הייתה מצוינת.
אף פעם לא העירו לי משהו בזמן ההנקה, והנקתי בכל מקום (כולל בית כנסת ובית משפט (-: ). כשהנקתי במסעדות קרה לי לא מעט שאחת המלצריות באה להניח לידי כוס מים בלי שביקשתי.
בשיחות על הנקה או שזה התקבל כמובן מאליו או שקיבלתי "כל הכבוד".
(אני יודעת שיש מי שה"כל הכבוד" מעצבן אותה, ומבינה מאיפה זה מגיע, אבל אני דווקא לוקחת בכיף כל מחמאה שאני מקבלת, והרי בסופו של דבר אני גם באמת עושה כאן משהו טוב עם ההנקה)

אומנם מאז גיל שנה וכמה חודשים (לא זוכרת בדיוק, זה קרה בלי ששמתי לב) אני ממעטת להניק בחוץ, אבל מדי פעם כן מניקה בחוץ במקרים של מכה כואבת, עייפות קשה וכו' וגם אז לא העירו לי כלום אף פעם. אולי לא עולה בדעתו של אף אחד שהוא יונק, ואנחנו סתם נראים מחובקים, אבל כך או כך, זה עובר בשקט. קרה לי גם שמישהו קלט והסתכל קצת בפליאה, אבל לא יותר מזה.

גם אצלי - שנים של הנקה, רק חוויות טובות. והרבה.

איזה כיף לשמוע. מכאן,עם כל מה שאומרים על מחאות הנקה למיניהם, זה נשמע אחרת.