חיים חדשים

[פרח_בית*]

פותחת דף חדש
לכבוד התינוק החדש והמקסים שלי,
והתקופה הקשה שמצפה לנו.
כשנצא הביתה אפתח דף נוסף.

בינתיים אתחיל פשוט לכתוב פה, בהמשך אעביר את מה שכבר כתבתי במקום לנשום, החל מסיפור הלידה (במטרה שגם אסיים לכתוב אותו מתישהו..).
אם למישהי מתאים לעשות את זה בשבילי אשמח, פשוט אסתבך מהטלפון ואין לי פה מחשב...

דף בלוג
דף מוצנע

[פלונית_אחרת*]

מזל טוב |l| ותתחדשי על הדף, הלוואי והתקופה הזו תפתיע אתכם לטובה
(אם מרגיש לך נכון אפשר גם בנוסף למגע הככ חשוב שלכם ולחלב אם שאת נותנת לו, לדבר אתו ולהסביר לו מה קורה ואיך אתם אתו ושומרים עליו כל הזמן )

[בלבוסטה*]

רוצה לציין שהצוות בפגיה ובטיפול נמרץ עושה עבודת קודש.
אנחנו כאמהות מתמקדות ברצון לשחזר את החום והמגע של הרחם אבל הן שם דואגות לחיים.
אז גם לקבל את זה שלא הכל כמו שהיינו רוצים, ויש צרימות ושילדים שמאושפזים שם - במקום להרגיש שהם מופקרים, להרגיש שהם הילדים של כולם, כי זה מאמץ משותף לייצב לטפח, לשמור, לרפא, לדאוג לשמור מזיהומים.
וכן יש תינוקות שמגע או טילטולים או מגע בכמה מקומות בו זמנית מציק להם (למשל כשאחות בודקת ברגל ועל הראש יש יד), כלומר אלה לא המצאות, יש שם ניסיון.
יחד עם זה יש אחיות מעיקות, מציקות, שחוקות, אפילו רעות.
יש כמו שיש בכל מקום. וחשוב להישמר ולהשתדל, אבל גם להעריך ולפרגן ולכבד ולהקשיב ולנשום עמוק ולהבין שזה לא רק ממניעים צרים, זה יותר רחב מזה, הצרימות ושצריך לספוג חלק גדול מהן לטובת הילד שלכם.

תודה לאל על המחלקות האלה ועל הצוותים האלה ועל הקשיים הבלתי רגילים שהם מתפקדים תחתם יום יום שעה שעה כדי לגורם לתינוקות לשרוד ובטוב.

[פרח_בית*]

אוף צריכה קצת לשחרר קיטור.

קשה לי כבר לשמוע ששואלים מתי בעלי חוזר לעבודה. ושלא נוכל לעשות את זה ככה לאורך זמן. ומה נעשה כשאני אחזור הביתה. ושזה הגיוני שאין לנו מיטה ומקלחת צמודה אליו כי מיטה בבי"ח זה יקר.
ושאין מה לעשות וזה המצב.
ושיש לנו פריווילגיה שאין לנו עוד ילדים בבית (באמת באמת שאין לי מושג מה הייתי עושה במקרה הזה. אבל להגיד שיש לי פריווילגיה שאין לי עוד ילדים, אחרי שאת הילד הזה לקח לי 5 שנים לפגוש...)

אנשים מוציאים 10,000 ש"ח על טיסה לחו"ל, 5000 ש"ח על שרשרת זהב או יהלום, 1000 ש"ח ללילה על צימר בגליל.
אז למה זה יהיה כל כך הזוי אם אני אוציא סכום קצת משוגע על חדר קרוב אליו כדי שאוכל לנסות להיות איתו כמה שאני יכולה? ושיהיה לי מקום להתקלח ולשאוב, ושבעלי יפסיד עבודה ומבחינתי שלא ישלמו לו (אני יודעת שזה לא כזה פשוט, אבל נו מה, הם יפטרו אותו?).
תכלס אנחנו לא ממש שוחים בכסף, שנינו עם משכורות מגוכחות. בלי עזרה של אמא שלי מדי פעם (לדברים נקודתיים, לא גמלה חודשית) יש הרבה דברים שהיינו צריכים לוותר עליהם.
אבל זה לא שאנחנו במינוס, ויש את הכסף שחסכתי כדי להאריך את החופשת לידה. מקסימום נשתמש בזה ונסתדר בהמשך.
וגם חשבתי אולי לבקש מאנשים שרוצים להביא מתנה ללידה, עוד לילה במלונית. שיתאספו כמה אנשים ויוסיפו לנו לילה או שניים.
וככה לפחות התקופה הראשונה עד שאתאפס על השאיבה תהיה סבירה.
ואח"כ ננסה להשתמש בפתרונות האחרים (שפשוט נותנים פתרון רק לי ולא לבעלי...ואני מפחדת שהוא ינהג הביתה כי הוא כל הזמן מחוסל מעייפות).


למה יותר הגיוני מזה, זה שאני אשאיר אותו שם לבד והוא יתחיל לבכות, ולא ייגשו אליו, אז הוא יבכה יותר חזק ובסוף יצרח את נשמתו חצי שעה ברצף?
וככה יום אחרי יום. וזה רק יחליש אותו במקום שיתחזק.

גם ככה כל דקה שאני לא שם נשבר לי הלב.
גם לאצמרגיע אותי דאמשים אחרים יהיו איתו. כי אני לא יודעת אם הם ירגיעו אותו דבר, ולא יודעת מה יעשו לו באותה המשמרת.

למשל היום, רוב היום היה אחלה. היה שקט ורגוע. בבדיקות דם כרגיל הייתי לידו ולא בכה.
החזקתי אותו קצת, אבל לא המון כי פחדתי להירדם. וגם הייתי צריכה לשאוב.

ואז בצהריים היה צריך להחליף לו עירוי. זה לא משהו שהיא הייתה יכולה להגיד לי מראש, היא פשוט בדקה וראתה שזה אדום ונפוח.
שאלה אם אני רוצה להישאר כי אולי יהיה לי קשה.
ואני חשבתי - לו בטוח יהיה קשה, אז מה, אני אשאיר אותו לבד?
הייתי לידו והחזקתי אותו כשהיא הוציאה את העירוי הקודם. הוא ממש בכה, סבל מאוד. אני שמתי עליו יד והחזקתי ונתתי לו למצוץ קצת חלב שלי ומוצץ.
הוא עדיין בכה, אבל לפחות הייתי שם.
אחרי זה כל פעם שהיא קירבה אליו את היד הוא בכה שוב, למרות שלא עשתה משהו כואב, רק נגעה בו.
נשארתי איתו עד שהיה רגוע.
אח"כ בעלי בא, והוא פתח עיניים. הסתכל עלינו וחייך (אמא שלי טרחה לציין שזה לא רצוני. כן, אני יודעת. ןעדיין זה היה הכי חמוד בעולם). קיפלתי לו את הרגליים ונתתי קונטרה לעקבים שלו, והוא דחף חזק ובעט בי, כמה פעמים. הרגשתי שהוא משחק איתנו.

אחרי זה הכניסו לו עירוי חדש. החזקתי וליטפתי, הוא בכה ממש אבל נרגע מיד אחרי.

מאוד רציתי להרים אותו אח"כ אבל אי אפשר היה כי הוא היה צריך לאכול בשכיבה על הצד, זה אמור לעודד ספיגה כדי שיעלה במשקל.

אבל ראיתי שהוא רגוע וחמוד ונח לו אז השארתי אותו והלכתי קצת לשאוב ולנוח. בעלי נשאר איתו.

ואם לא הייתי שם, אני תוהה איך זה היה עובר עליו. האחיות באמת מנסות ונחמדות ובאמת עדינות, חלקן כן היו מחזיקות ומרגיעות , אבל חלקן פחות. אבל אף אחת לא הייתה נשארת אחרי להמשיך לגעת ולשיר ולדבר, כדי שיחזור לרוגע. כמובן שאני לא מצפה מהן, זאת לא העבודה שלהן והן לאציכולות לעשות את זה עם כל תינוק.
אבל זה כן הפואנטה, שהוא התינוק שלי, אז אני אמורה לעשות את זה. לחבק ולהרגיע ולהראות לו שאני שם.

ואם הוא לא היה בפגיה, כל כך הרבה זמן ברצף, ואני אחרי לידה, ושואבת בלי הפסקה, הייתי באמת יושבת לידו יום ולילה.
הרי זה מה שהיה קורה אם זאת הייתה לידה בזמן. היינו הולכים יחד הביתה, הוא היה יונק או ישן לידי ואני הייתי אמא שלו. וזהו. מה עוד יש לי לעשות?

ועכשיו אני בחדר והוא שם. בעלי איתו, אני לא דואגת. אבל כן מתגעגעת מאוד מאוד.

מתבאסת שהשאיבות גונבות מלא מהזמן שלי איתו.
בניגוד להנקה, שההאכלה היא הזמן עם התינוק, פה זה בנפרד...

די תקועה כרגע על 6-7 מ"ל, לפעמים אפילו 5. מאוד מבאס אותי. מתה כבר שזה יגדל. גם כדי שיפסיק עם המטרנה, וגם כי אני מחכה שאצליח לשאוב בבת אחת ל2 ארוחות, ולא נצטרך לרוץ כל היום הלוך חזור להספיק להביא את המזרק לארוחה.

---

לפחות אמא שלי ודודה שלי היו היום, הביאו אוכל מזין וגם עברו אצלנו בבית והביאו בגדים.
וגם עשו כלים ולקחו כביסה. וזרקו אוכל מהמקרר ואולי הוציאו את הפח? שכחתי לשאול.
לא זכרתי בכלל באיזה מצב נשאר הבית, הרי רק קפצנו רגע לבדוק ולא יצאנו 4 ימים...

מה שכן, מתקשה מאוד להרפות.
היה לי קשה מאוד לחשוב שהן מכנסות אלינו הביתה ונוגעות ומזיזות ואני לא יודעת מה בדיוק.
שמישהו אחר יכבס לי.
שמוציאים לי בגדים מהארון (לא הצלחתי להסביר בדיוק בדיוק איזה חולצות להביא למשל, פשוט אמרתי לה להביא כמה. חלק מתאימות וחלק פחות).
גם פה בחדר היא סידרה. תכלס היה כאוטי, הייתי גמורה אתמול ודי זרקתי את הדברים איפה שהם נפלו. עכשיו מאורגן ונוח. אבל בכל זאת, היה לי קשה.

---

לא באמת מצליחה להעזר.
מרגישה שכל מי שמגיע זה רק מעיק עליי במקום לעשות טוב. לוקח לי זמן של שינה או חיבוק איתו.
ומצד שני צריכה מלא עזרה. להביא לי דברים, אוכל, לקחת מפה לשם.
כן מתקשה לדייק מה בדיוק אני צריכה. תמיד שוכחת לבקש איזה משהו. או שהיום היינו צריכים שמישהו יקפיץ את החלב, אבל עד ששאבתי הן כבר לא היו פה.

---

וגם כל הלהרפות הזה שחשבתי שאצליח בהתחלה, זה מתחיל להתגנב.
כל החומרים האלה שנכנסים אליו משגעים אותי.
אני יודעת שאין ברירה אבל עדיין קשה לי עם זה מאוד.
וזה שאני לא יכולה לבחור בעצמי..
דוגמא קטנה , משחת החתלה. בחיים לא הייתי משתמשת במשחה מהרגילות, שמגעילות אותי. בטח בוולדה או משהו. ופה זה מסוג הדברים שהם לא לבחירתי (האמת שלא שאלתי, אבל אני ממש בספק, כי הם לא ממש מסכימים להכניס דברים מבחוץ). ובהמשך כשירחצו אותו אז הסבון שישתמשו. דברים כאלה קטנים, שוליים, אבל הם ההרגלים שיהיו לנו יחד בבית. ופה זה לא שלנו בעצם, זה המחלקה מנהלת

---

נושא קצת רגיש.
גיליתי שבקבלה עשו לו בדיקה רקטלית.
כמובן שלא הייתי ולא ידעתי, גיליתי אחרי יומיים בערך. בעלי היה אבל נראה לי שהיה די בשוק ופחד להתערב להם, היה המון לחץ, בדיקות צינורות וכו (במצב רגיל הוא היה אומר שאני לא מסכימה, דיברנו על זה מתישהו).

בכל מקרה, התבאסתי אבל יודעת שאין מה לעשות בדיעבד.

אתמול אמרו שעוד לא עשה קקי, ואם לא יעשה ייתנו נרות.
ועוד פעם מסוג הדברים שאין לי מושג אם הם נחוצים או לא, אם יש פתרון אחר. אם זה היה מצב רגיל והייתי איתו בבית, משערת שהנקה ומציצה עם קצת תרגילים ותנועות לבטן יכלו לעזור. אולי הייתי מחפשת פתרון מוסף. אבל פה הוא לא יונק, אי אפשר להזיז אותו עד כדי כך (הוא מאוד עדין) ואני לא יכולה להחליט על טיפולים אחרים על דעת עצמי.
קיבלתי את זה שאולי זה יהיה המצב, והתחלתי לייחל לקקי. אמרתי לו שממש כדאי לו לעשות.
בעלי שר לו את שיר הקקי (כנראה בדיחה פנימית של שניהם). ואחה"צ שלח הודעה נרגשת שעשה קקי!
כל כך שמחתי.
בהמשך עשה שוב.
קצת התבאסתי שלא הייתי וראיתי. די דבילי אבל הרגיש לי משהו שאני צריכה להיות חלק ממנו...
למרות שבעניין החיתולים אני די מרפה, מרגישה שזה לא מספיק קריטי שיבוא ממני כדי לבזבז על זה כוחות. לפעמים מחליפה אם יוצא, אבל היום למשל ניצלתי את הזמן שהחליפו לו כדי ללכת לשירותים.

למרות שלפני הלידה דווקא מאוד רציתי שננסה לפשפש (חלקית בלבד, למשל קקי ץ, ופיפי מהסוג שמגיע בזמנים קבועים, כמו בבוקר למשל). ועכשיו מרגישה שאני לא שם בכלל ולא מתאים שאתעסק בזה כרגע.
אולי כשנחזור הביתה ארגיש שזה משהו שאני רוצה לפתח, בהבנה שלי אותו.

---

עכשיו אנמנם קצת, ואז לשאוב ואז ללכת אליו

[פרח_בית*]

לא בטוחה מה הריח שלו. כלומר אם הריח שלו זה שלו, או שזה של הפגייה. מוזר לי שאני לא יודעת איך הוא מריח.

---

הכי כיף , כשהוא עליי, לנשק את השיער החלק שלו.
בהתחלה פחדתי לנשק אותו. לא ידעתי אם מותר. עכשיו אני מנשקת אותו בלי הפסקה בראש ובלחי.
לפעמים אני מגזימה וזה מציק לו אז אני אומרת סליחה...
אבל קשה להפסיק כי הוא כזה רך ונעים

---

לפעמים אני מפחדת שהוא לא יודע שאני אמא שלו.
אמנם אני כל היום סביבו, אבל כשאני שואבת או רק יושבת בצד הוא לא יודע שאני בשבילו.
הוא רואה אותי רק לכמה שעות ביום.

ממש משתדלת כשהוא עליי לסחוט כמה טיפות ולשים לו בפה. אולי הריח והטעם ירמזו לו מי אני.

[פרח_בית*]

יש לו שם.
לקח זמן להחליט אבל בסוף הצלחנו (זה שם שאני רציתי, ואז בלידה שיניתי את דעתי, אבל בעלי כבר רצה אותו. בסוף השתכנעתי).

לא אכתוב אותו פה, אז פה נקרא לו לולו (פעמיים שורוק). ככה אני קוראת לו כשאני מדברת אליו.

[בלבוסטה*]

תתרגלי שאנשים מעירים ומתערבים -ואת עושה מה שנכון לך.
זה חלק מההתערבות שכולועוברות רמגע שאנחנו אמהות ואני זוכרת שבעצמי כבחורה צעירה ועוד לא אמא התערבתי לאחרות במשפחה.אני שמחה בשבילכם שאתם יכולים להתגייס לטוטאליות הזו.
ושיש לכם עזרה.
ויאללה כל יום שעובר אתם בדרך חזרה הביתה.

לגבי להיעזר, גם לי היה קשה להיעזר וויתרתי. ז ה מעיק, מכביד, מחייב ויתורים, אז העדפתי לוותר על עזרה במה שלא חירום, ולהישאר עם שקט נפשי.
למרות זאת למדתי להיעזר עם השנים, כי זה יותר נכון לילדים, שיש עוד יד ועוד ידיים וכמה שיותר.
פשוט מי שסביבי למדו איך אני רוצה ואוהבת ואני למדתי לבקש יפה וללמוד להתאכזב פחות מגעיל.

אגב רוב התינוקות סובלים מאוד אחרי לידה, מצהבת, ברית, גזים, ריפלוקס, קשיי הנקה, ויסות חושי, אמא בדכאון ועוד ועוד, וזה כשהם בריאים. הילד שלך לא אומלל בכלל. הכניסה לחיים לא הכי חלקה אבל נשמע שהוא מטופל היטב על ידי כולם, וגם הכאבי בדיקות הם נקודתיים תודה לאל, רוב הזמן הוא ישן, מתרפק, אוכל, תזכרי את זה.

רק בריאות ושמחה!

[בשמת_א*]

אנשים מתעצבנים לראות מסירות, אהבה והשקעה בתינוק. לא יודעת למה, זה מעלה לאנשים רבים את הסעיף.

כתבת:
"די תקועה כרגע על 6-7 מ"ל, לפעמים אפילו 5. מאוד מבאס אותי. מתה כבר שזה יגדל. גם כדי שיפסיק עם המטרנה, וגם כי אני מחכה שאצליח לשאוב בבת אחת ל2 ארוחות, ולא נצטרך לרוץ כל היום הלוך חזור להספיק להביא את המזרק לארוחה".
הכמויות שאת מצליחה לשאוב מורכבות מ: א. זה סדר הגודל של הכמויות וזה גם סדר הגודל של הכמויות שהוא זקוק להן בכל הנקה )-: הם דוחפים יותר מדי. ב. לוקח בממוצע כשבועיים ללמד את השד להוציא חלב למשאבה. זה לא טבעי וזה קשה מאוד. הגוף אמור להגיב למגע ולריח של התינוק, לא לחתיכות פלסטיק וסיליקון. כל הכבוד לך שאת מצליחה.
הגברת החלב קריטית בשלב הזה כי את מייצרת קולטנים לחלב. עדיף המון המון נסיונות שאיבה ביממה (כמו שתינוק קטן יונק, כל שעה וחצי שעתיים לאורך כל היממה, תנסי כמה שיותר לחקות את הדפוס הזה), על פני מעט שאיבות ארוכות. המטרה איננה להוציא כמות כפולה בכל שאיבה אלא להפעיל המון פעמים ביממה, כדי שיהיה לך חלב כשהוא יוכל להתחיל לינוק. עכשיו הזמן שהקולטנים מיוצרים, והם מיוצרים על פי כמות החלב שאת מצליחה להוציא ועל פי מספר הפעמים שאת מוציאה.
גם שאיבה קצרה על ריק, עדיפה על אי-שאיבה. גם שאיבה על ריק מודיעה לגוף שאת צריכה לייצר עוד חלב. לא חשוב אם יוצא 1 או 7.
אני יודעת שזה נורא קשה, אז פשוט תכווני את הסוויץ' במוח על "אני עושה כמיטב יכולתי" וזהו. ועוזר להחזיק בגד שהוא לבש ולהריח אותו כשאת שואבת, אולי גם לשאוב כשאת לידו או רואה אותו.

[שרה*]

איזה שם יפה בחרת לדף. @}
ממש אהבתי את הרעיון של להמיר מתנות בלילות מלונית.
אגב, הייתי בודקת גם מול קופת חולים כמה אפשר לגבל. להבנתי, בדרך כלל, זה משהו כמו 50% ועד 3 ימים. לא הרבה אבל לא זניח. אפשר גם לבדוק מול המלונית האם אפשר לקבל חדר משונמך לתקופה במחיר מוזל. לדוגמא: אפשר לפעים לקבל חדר לא בקומה של התינוקיה. בשבילך- זה לא חסרון בכלל <למען הסר כל ספק שום כוונה שאת בעצמך תעשי זאת. אחלה משימה לדודה שמגיעה לבקר ואת צריכה ממנה כמה דקות הפסקה>

[פרח_בית*]

הילד שלך לא אומלל בכלל. הכניסה לחיים לא הכי חלקה אבל נשמע שהוא מטופל היטב על ידי כולם, וגם הכאבי בדיקות הם נקודתיים תודה לאל, רוב הזמן הוא ישן, מתרפק, אוכל, תזכרי את זה.
תודה! זה עוזר.
בהתחלה כל הזמן הרגשתי שהוא מסכן. עכשיו רואה גם שטוב לו.

---

בשמת, קיוויתי שתגיבי לעניין הזה.
זה סדר הגודל של הכמויות וזה גם סדר הגודל של הכמויות שהוא זקוק להן בכל הנקה sad הם דוחפים יותר מדי
חשבתי ככה, אני שואלת אותם על זה כל הזמן. זה נראה לי המון.
אבל זה מסוג הדברים שאני מרגישה שאין לי מספיק ידע בפגים כדי שתהיה לי דעה עליהם.. אצל תינוק שנולד בזמן , אני יודעת שאמור לינוק לפי דרישה, שזאת כמות קטנה, ואמור להספיק לו כל עוד יש פיפי-קקי.
אבל פה המקרה קצת אחר, כי חוץ מהאוכל הוא מקבל תוסף של כל מיני חלבונים/מלחים לא יודעת מה, דרך הוריד. והמטרה היא בהדרגה להוריד את זה ולעבור רק לזונדה ובהמשך בקבוק ואז ציצי. ויש את עניין המשקל, שהוא יותר קריטי מאשר אצל תינוק שנולד בזמן. ובטח יש עוד עניינים שאני לא מספיק מצליחה להבין לעומק. וגם אולי באמת אפשרצקצת פחות אוכל אבל איך אני אדע?

אחד הדברים שמטרידים אותי זה המשחק הזה עם הקיבה שלו. העובדה שהאוכל מגיע ישר אליה, שמגדילים אותה קצת בכוח, שמשחקים איתה. לפני כל ארוחה מוציאים דרך הזונדה שאריות שנשארו ולא נספגו, אם זה לא הרבה אז מחזירים אותן... נראה כל כך מוזר ולא טבעי לגוף...
ברור לי שזה המצב, וכלום פה לא לא טבעי כרגע.
אבל תוהה איך זה ישפיע בהמשך, על העיכול שלו, על מנגנוני הרעב והשובע.

היום כשהגדילו את הארוחה חצי ממנה בכלל לא נספג... בארוחה הבאה שמו אותו על הצד ובעלי אומר שלא הייתה שארית.

הגוף אמור להגיב למגע ולריח של התינוק, לא לחתיכות פלסטיק וסיליקון. כל הכבוד לך שאת מצליחה.
תודה. מאוד מעודד.
אני יודעת שעדיף שאשאב לעיתים קרובות יותר, אבל בפועל לא מצליחה. למשל - שאבתי, אני הולכת אליו, לוקחת אותו עליי לשעה, ואז הולכת לשירותים, אוכלת רגע. חוזרת, עושים לו בדיקות ואני איתו. הופ עברו 3 שעות מהשאיבה האחרונה. לא הספקתי שוב באמצע...
מה שכן, היום כשהוא היה עליי סחטתי ידנית. יוצא מעט מאוד אבל, את זה אני עושה בעיקר כדי לגרות את השד. ואז יש עוד קצת התעסקות איתו בין שאיבה לשאיבה.
וגם אני רוצה שלולו יתרגל להריח את החלב כשהוא עליי ושמה לו כמה טיפות בפה.

גם שאיבה קצרה על ריק, עדיפה על אי-שאיבה. גם שאיבה על ריק מודיעה לגוף שאת צריכה לייצר עוד חלב. לא חשוב אם יוצא 1 או 7.
משתדלת להזכיר לעצמי כל הזמן שהמטרה זאת בניה לעתיד. כדי שתהיה הנקה. אבל בכל זאת מתקשה לוותר על לספק לו חלב לכל ארוחה, כדי לצמצם את כמות המטרנה...
רציתי שלא יכיר תמ"ל לעולם. זה כבר לא יקרה, אבל לפחות שיהיה כמה שפחות.
כל הזמן יש לי בראש את ההתלבטות הזאת, אם להתאמץ על כל ארוחה, או להקפיד על שאיבות קצרות יותר גם אם פחות יעילות. או לפעמים האם כדאי לווותר על ארוחה אחת כדי לשאוב אח"כ כשאני יותר בטוב (בלילה לרוב אני לא מספיקה את הארוחה הראשונה. בערב אני כל כך מותשת שכבר לא יוצא כלום...).

וגם רוצה שהחלב שלי יחזק אותו. למשל אתמול הצהבת התחילה טיפה לעלות , אז ממש רציתי לשאוב לו כדי שיתחזק קצת, ממש לא רוצה שיחזירו לו את האור והכיסוי עיניים...

ואז גם עשיתי קצת עבודה בדמיון. שאני שמה ידיים מעליו באינקובטור, והידיים שלי מוציאות אליו אור כחול.
בינתיים הוא לא צריך שוב. מקווה שימשיך כך.

חייבת להגיד שבעלי מעודד אותי עם השאיבה בצורה מדהימה. כל טיפה ומ"ל הוא מתלהב איתי ומתרגש. וכל פעם שלא יוצא אומר שממש לא נורא ויותר חשוב שאצבור כוחות.
גאה בי מאוד ומחזק.

את המשפט" לא בוכים על חלב שנשפך" המציאו בהקשר של שאיבת חלב אם. כי על חלב של תנובה לא בכיתי מעולם ...
משתדלת גם פה לקחת בקלות יחסית אם קצת משפריץ או נשפך. אבל לפעמים כשהעייפות משתלטת זה קצת משגע אותי.

---

לפני הלידה. תהיתי איך ארגיש עם הנקה בציבור. אם אברח כל פעם לחדר או שאשים כיסוי או בלי?
בסוף יוצא שאני ערומה חצי יום, אנשים יוצאים ונכנסים ולא ממש אכפת לי. וזה עוד בלי תינוק שמכסה , רק המשאבה שהיא לא ממש מחמיאה. וגם סחיטה ידנית לא נראית משהו.
אני פשוט נכנסת, מתיישבת, מרימה חולצה ושואבת. הפסקתי אפילו להקפיד על לסגור את הדלת כי לפעמים אין לי כוח לקום...
רופאים ואחיות נכנסים, עושים העברת משמרת. ואני שואבת להם מאחורי העורף.
רק כשהמנקה נכנס קצת לא נעים לי. אבל זה לא שאני מפסיקה או משהו...
גם כשמביאים את לולו עליי, אני פשוט מורידה בגדים באמצע החדר, שמה עליי חולצה פתוחה ומחכה לו.
היום כשבכה בבדיקה הוצאתי את השד וסחטתי לו כמה טיפות. חשבתי שאולי זה נראה קצת מוזר אבל זה מרגיע אותו.
הן שמות לו סוכר לפני בדיקות. אנחנו לא אוהבים את זה, לאצרוצים שיתרגל למתוק ויקשר אותו להרגעה (אכילה רגשית שלום...).
אבל אני חושבת שאם אין משהו אחר אז כן כדאי, כדי שיהיה רגוע.
כשיש לידן מזרק עם חלב שלי, יש חלק שנותנות לו ממנו במקום. ואם אני שם אני מוציאה טיפה על המקום ונותנת. אבל לא תמיד זוכרת או מספיקה להגיד להן בזמן. אולי בהמשך כשתמיד יהיה חלב שלי אבקש שזה יהיה ככה באופן קבוע.

---

יוצא שהמון זמן אני כותבת פה, במקום לישון בעיקר...
אבל מרגישה שאני חייבת קצת לפרוק ולארגן מחשבות.
וגם מאוד רוצה לזכור את כל הדברים האלה בהמשך. כשתהיה פרספקטיבה אחרת.

[פרח_בית*]

הייתי בודקת גם מול קופת חולים כמה אפשר לגבל. להבנתי, בדרך כלל, זה משהו כמו 50% ועד 3 ימים.
כן אמור להגיע. אשלח להם את הטפסים (מתישהו) . שכחתי מזה ואמא שלי ראתה ואמרה לי. ובגלל שעוד לא נכנס לתוקף השינוי בסל (מה1/4 מגיע רק 2000 שח להריון, וכבר ניצלנו את זה על הבדיקת ניפט), כי לולו החליט לצאת ממש מוקדם, אז נספיק...

אפשר גם לבדוק מול המלונית האם אפשר לקבל חדר משונמך לתקופה במחיר מוזל. לדוגמא: אפשר לפעים לקבל חדר לא בקומה של התינוקיה.
אנחנו אכן בקומה אחרת. אבל לא התרשמתי שהמחיר מופחת (אמא שלי טיפלה בזה והזמינה אותנו ל3 לילות). אבל אולי אשאל אם יש איזו הנחה לתקופה ארוכה יותר.
אולי דרך הפגיה יאשרו לנו כמה לילות בהנחה (זה עדיין יוצא הרבה, אבל פחות), מחר אבדוק שוב עם העו"ס. ואולי גם לילה חינם (שבעיקרון מגיע לנו אחרי לידה, אבל לא בטוח שייתנו כי נשארתי לילה ספייר באשפוז...)
הקטע שלא מספיקה לבדוק הכל וכל אחד מעביר אותי מאחד לשני.
סה"כ אם נשיג הכל זה יהיה - לילה חינם, 3 לילות בהחזר מקופ"ח, ו3 לילות נגיד בהנחה מהפגייה. ככה שזה עד הסופש הבא, במחיר שסביר לשלם אותו (אולי 2000 ש"ח סה"כ) . אבל תלוי אם אכן נקבל את הכל... ואז נראה לגבי ההמשך, כי בלי הנחות זה באמת ייצא המון.
אבל אולי אם השאיבות יהיו קלות יותר נסתדר עם החדר אימהות ובעלי שיישן בבית או אצל חברים.

---

הצלחתי מקודם לשאוב 8 מ"ל בחצי שעה בערך!
אחרי שישנתי חצי שעה, סחטתי קצת ואז עם המשאבה.

אה, ושמתי לי שירים ברקע. גם אתמול עשיתי את זה.

https://youtu.be/nCH2h-jmTVY
מקשיבה, בוכה ושואבת.
שלא ייכנסו לו דמעות לחלב...

_היי שקטה עכשיו הכל בסדר
אפילו המחנק עומד להשתחרר
זה לא הגיהנום ובטח לא גן עדן
זה העולם שיש ואין עולם אחר_

_הי שקטה כאילו אין בך דופי
כאילו האוויר נותן לך הגנה
כאילו הצרות כבר מתגבשות ליופי
כאילו מעפר פורחת שושנה_

[פלונית_אחרת*]

חיבוק ענק את מדהימה! את נותנת לו את כל הטוב שיש, כל יום דברים משתפרים, לולו גדל ומתחזק, את מחלימה, יוצא יותר חלב. הכל מסתדר לאט לאט...
תעשי מה שנכון בעינייך, יהיה את כל החיים לדאוג לכסף ודברים כאלו, הפרטיות שלך תחזור, הכל מסתדר עם הזמן

[בשמת_א*]

זה שאת סוחטת זה מעולה, ועוד יותר שסוחטת ונותנת לו על המקום.

לגבי מה שהם נותנים ועושים - תשחררי. באמת באמת. אל תעסיקי את עצמך בזה. זמן חירום עכשיו, את בבית חולים מסוים, זה מה שהם עושים, זה מה יש, העיקר לצאת הביתה והכל יהיה מאחוריכם. רק באמת השתדלות להפעיל את השד הרבה, גם אם לא ייצא הרבה וגם אם לא יוצא כלום, זה בנייה לעתיד. זה חשוב. אל תמדדי לפי כמה שיוצא או אם בכלל יוצא, תמדדי לפי כמות הניסיונות שלך.
אל תבזבזי את הכוחות שלך בצער על "מה היה אילו" ומה היו יכולים לעשות ו"רציתי שלא יקבל תמ"ל". הוא יצא, ההריון הסיוטי נגמר, הוא חי, הוא חמוד, הוא גדל, אתם הורים נפלאים, הצוות נפלא וטוב איתכם, נהדר. כל יום יותר טוב מהיום שקדם לו, ואתם עטופים באהבה ובעזרה. אחר כך יהיו סיפורי גבורות לספר לו כל החיים. וים של חיבוקים ונישוקים בבית לפצות אותו.

[קור_את*]

עוד לא קראתי הכול, אבל פרח בית, מותר להיות ישירה וקצת בוטה? שכולם, אבל כולם, אבל כולם, יקפצו לך!
הישארי במלונית לידו כמה שאת רוצה ויכולה. אף פעם לא תתחרטי על זה. קחי הלוואה של כמה אלפי שקלים והישארי שם. את יודעת מה את עושה, ורק את ואבא שלו מחליטים.

[תמרוש_רוש]

שלא ייכנסו לו דמעות לחלב
חלב זה סוג של דמעות, לא ידעת?
אני תמיד אוהבת ללקק את הדמעות שלי כשאני בוכה. לפעמים עידן מלקק לי אחת.
בדמעות יש כוח.
ואת נפלאה.
(סליחה שנעלמתי לך. אחזור שוב בקרוב)

[פרח_בית*]

לילה ראשון שאני לידו.
כדי שבעלי יוכל לישון ברצף ולצבור כוחות.

באתי ב8 וחצי.

הלבישו, אותו פעם ראשונה. היה לי מוזר לא לראות ולהרגיש את הגוף שלו, אבל זה היה כזה חמוד! הוא יפיוף.

לצערי היה צריך להחליף את העירוי שעשו לו בצהריים כי הייתה נפיחות....
אמרו שרק האחות המעצבנת יכלה לעשות את זה. בסוף היא הנחתה מישהי אחרת בזמן שהיא עשתה. קצת התבאסתי אבל בתכלס היא באמת מאוד מקצועית והסבירה לה ממש טוב. ספגתי כמה אמירות קטנות, ומדי פעם הייתי צריכה לזוז מהאינקובטור כדי שיצליחו לעבוד, אבל לא הסכמתי ממש להתרחק. למרות שמבחינתה לדעתי היה שעדיף שאני אצא....(השתדלתי לא להפריע, בכל פעם שראיתי שצריכות מרחב לקחתי צעד אחורה).
האחות שהייתה איתו הייתה ממש מקסימה, ואחרי זה ליטפה ודיברה איתו ואיתי ועשתה הכל בעדינות. הוא נרגע די מהר.

זה לקח די הרבה זמן, אז לא הספקתי לשאוב לו לפני הארוחה.
שמו לו אוכל, הוא עוד היה ערני אז שמתי עליו יד ועשיתי את קצת קולות והוא נרדם.
היה לי נעים להרדים אותו, זה לא משהו שממש יוצא לי לעשות (תכלס הוא ישן המון, אבל המעברים בין שינה לעירות הם לרוב בגלל טיפולים כואבים...).

שאבתי בכורסא ונרדמתי תוך כדי. אח"כ ישנתי שעתיים בערך, וקמתי לשאוב שוב.
נרדמתי לעוד קצת ועוד פעם.
הכורסא די מושקעת כזאת, נשענת אחורה ואפשר להרים רגליים. אבל היא לא עוברת ממש לשכיבה, וזה ממש קשה לישון ככה לארוך זמן. ממש כואב לי הגב. וזה רק יום אחד...
אני ממש מחכה שבעלי יבוא להחליף אותי ואלך לשכב על מיטה.
לא טרחתי לקום כשהיא נתנה לו אוכל או החליפה חיתול , רק פתחתי רגע עיניים לוודא שהוא רגוע (כאילו יש לי אופר , מאכילה ומתחילת את התינוק כשאני ישנה...) .
רק ב4 כשראיתי שהיא מתכוננת לבדיקת דם קמתי להיות איתו.

בתכלס, אם הייתה פה מיטה ממש, עם כרית ושמיכה, הייתי ישנה פה ממש בסבבה. הרי גם ככה השינה שלי ממש קטועה בגלל השאיבות אז אין ממש הבדל. וגם ככה היינו צריכים ללכת באמצע הלילה כדי להביא לו את החלב. אז זה רק היה יותר טרטור.

אבל הוא ישן כל הלילה, שקט ולא שומעים אותו בכלל.
אז יש הרגשה מוזרה לשכב פה בחדר. כאילו, למה אני צריכה לסבול את הכורסא הזאת?
מצד שני, אם הייתי יודעת שהוא בכה ולא הייתי פה, זה היה גומר אותי...
אבל אם ממש לא נעמוד בזה פיזית , אולי בתחילת הלילה אשן בחדר אימהות (ממש צמוד למחלקה) ואבקש שיקראו לי על כל ציוץ ועל כל פרוצדורה מעבר לרגיל. ואבוא ב4 לבדיקות. כמו ביות חלקי במחלקת יולדות...
מקווה שאצליח להסתדר.

תכננתי לשאוב שוב ואז להחזיק אותו עליי קצת, כי בתחילת הלילה הייתי עייפה מדי, ופחדתי שייפול.
אבל לצערי שוב עלתה הצהבת והחזירו את האור... מקווה שלא להרבה זמן.
מבאס גם שלא רואים עכשיו את העיניים שלו, הן ממש יפות.

[פרח_בית*]

לקחתי מזרק של 10 כרגיל. והוא לא הספיק!
יצא 13 מ"ל ב40 דקות!

[פרח_בית*]

פלונית אחרת, בשבת, קוראת ותמרוש. תודה @}

הכתיבה והתגובות פה מאוד מחזקות אותי.

לפעמים אני מרגישה משוגעת שאנחנו לא זזים פה מהחדר...
ולפעמים לא מבינה איך אפשר לזוז.
הרי אם היה בא איתי הביתה לא הייתי זזה ממנו לרגע בשבוע הראשון, ובהמשך אולי אולי משחררת לאט לאט אל בעלי ולסבים, סבתות...

זה מה שהבנתי אתמול, לגבי הקושי שלי עם זה שהם יבואו להיות איתו.
שאם היינו בבית, לא הייתי מעלה בדעתי להשאיר אותו איתם שעות בגיל כל כך קטן.
ולא כי הם לא טובים, פשוט זה נראה לי לא קשור.
הוא רק נולד.
הייתי משאירה אותו כמה דקות כשאני מתקלחת או משהו, אבל לא הולכת לבית אחר ל5 שעות ומשאירה אותו עם אמא שלי. כמה שהיא מדהימה.

אתמול ההורים של בעלי היו איתו קצת, בזמן שהייתי בחדר ובעלי עשה הפסקה לאכול וכאלה.
כשהגעתי בערב בעלי היה בחוץ. ברגע הראשון האינסטינקט שלי היה להיכנס מיד, אבל במקום ישבנו קצת. דיברנו, אפילו צחקנו.
נראה לי פעם ראשונה שצחקתי מאד הלידה.

אח"כ נכסתי ואמא שלו הייתה בפנים.
פעם ראשונה שלא הרגשתי שזה קשה לי. היא התפעלה מכמה שהוא חמוד. שאלה אם זה בסדר שאנחנו מרימים אותו כל כל הרבה, אם זה לא מסוכן. הסברתי לה שזה דווקא חשוב מאוד.
מסתבר שהיא חשבה שעלינו הוא בלי המכשירים ולכן דאגה. אמרתי לה שהכל אותו דבר, ובגלל שהוא עלינו הוא גם שומר על חום גוף.
אז יש בזה רק יתרונות.
שאלה אם לא יתרגל להיות כל הזמן על אנשים ואם זה לא יהיה לו קשה כשייכנס לגן P-:
אמרתי שאולי לא יילך לגן, בחצי צחוק. אמרה שבסדר עד גיל 3 אבל מה אחרי זה? איך יתרגל?
אמרתי לה שיש עוד זמן ויהיה בסדר ועכשיו הוא רק בן 4 ימים.

מה שכן, השיחה לא הרגישה כמו ביקורת או התקפה. זאת הייתה שיחה קלילה. פשוט הבדלי רקע ודעות. קצת הצחיקה אותי אפילו. הכל נאמר בחיוך.
בסופו של דבר עודדה את זה שאנחנו איתו כל הזמן.
והרגשתי שהיא מאוד מתרגשת ממנו ואוהבת אותו.

[פרח_בית*]

ממש רוצה לסיים את סיפור הלידה אבל לא מגיעה לזה. פתאום זה מרגיש כל כך רחוק.
למרות שאתמול נזכרתי בה קצת וזה היה לי מאוד אמוציונלי.
הוא כבר ברובו כתוב, צריכה רק לסיים ולהוסיף כמה פרטים.

[פלונית_אחרת*]

יקרה, את כזו נהדרת וגם בן זוגך, אתם עושים עבודה נפלאה!
גם אותי ניסו לגרש מטיפול נמרץ יילודים ולא הסכמתי , היו אחיות שהיו מלאכיות והיו ששנאו אותי, אבל שרדתי (יש לציין שהייתי רק מספר ימים) אני מחזקת את ידיכם |l|
לדעתי אין מה למהר עם הסיפור, את יכולה בינתיים לכתוב רק נקודות לזכור גן מהפגייה ואז לכתוב את כל הסיפור עד השחרור אני כתבתי את סיפורי הלידה של כל הילדים רק בחודשים האחרונים, שנים רבות אחרי שנולדו (אבל עזר לי לכתוב אם כתבתי את הפרטים כבר אז כמו שעשיתי לפעמים)
את מדהימה באהבה, במסירות ובכוחות שלך , אנא שמרי על עצמך |l|

[פלוני_אלמונית*]

שאלה אם לא יתרגל להיות כל הזמן על אנשים ואם זה לא יהיה לו קשה כשייכנס לגן
וואי, וואי, הדאגות שיש לאנשים ( :

פתאום זה מרגיש כל כך רחוק.
מכירה את זה! זה מן קטע כזה מהשבועות הראשונים, הכל כל כך מעורפל כזה...

אתם כל כך מתוקים! וחזקים. בא לי להריץ קצת את הזמן קדימה בשבילכם.

<ליאור>

[תמרוש_רוש]

״לפעמים אני מרגישה משוגעת שאנחנו לא זזים פה מהחדר...
ולפעמים לא מבינה איך אפשר לזוז.
הרי אם היה בא איתי הביתה לא הייתי זזה ממנו לרגע״

יקירתי, זו לא את שמשוגעת.
זו המערכת.
כמו שבשמת אמרה: אם היו משחררים אתכם ליום אחד והייתם חוזרים דרך המיון - הכל היה נראה אחרת.
התנאים שאת מתארת אינם מבוססי-ראיות. לאפשר לך פיזית להישאר לידו 24/7 היה תומך באופן ענקי גם בבריאות שלך וגם בשלו.
וחוסך למערכת הרבה כסף עתידי.

את נפלאה, בעלך מקסים, וכל יום יותר טוב ממה שקדם לו.

בקשר לחלב: קראתי הכל ברצף, ואני רואה גדילה משמעותית, ניכרת ויציבה בייצור החלב.

איזו כלה את!

[פרח_בית*]

גם אותי ניסו לגרש מטיפול נמרץ יילודים ולא הסכמתי , היו אחיות שהיו מלאכיות והיו ששנאו אותי, אבל שרדתי (יש לציין שהייתי רק מספר ימים) אני מחזקת את ידיכם
פה הן לא מגרשות, ורובן גם נחמדות מאוד.
אבל זה בהחלט מוזר להן שאנחנו נשארים שם לילות שלמים. היו כמה שעודדו אותנו ואמרו כמה זה חשוב לתינוק שאנחנו הרבה איתו ומחזיקים אותו וכו.
הלילה הייתה אחות חדשה שלא הכרתי. היא שאלה בהפתעה אם אני נשארת שם כל הלילה, נראה שלא מרוצה מזה... בפעם הראשונה שנכנסה לתת אוכל וכאלה הדליקה את האור ואמרה בנימה קצת כועסת שהיא לא יכולה לעבוד בחושך. אמרתי לה שברור ואני מבינה, איך שנוח לה. ובמילא אני קמה לשאוב.
ראיתי שזה הרגיע אותה ומאז הייתה נחמדה יותר (בכלליות היא די מהתכלסיות, לא מדברת כמעט, מגיעה עושה מה שהיא צריכה ויוצאת. אבל סך הכל עבדה בעדינות. יש כאלה שמדברות איתו, אומרות לו שלום, שהוא חמוד וכו תוך כדי). נראה לי שהיא פחדה שאציק לה כל הלילה, וכשראתה שאני רק ישנה ושואבת נרגעה.

בא לי להריץ קצת את הזמן קדימה בשבילכם.
לגמרי. מתה כבר להיות במרץ. בונה על זה שלא נצטרך להיות יותר מחודש...

לאפשר לך פיזית להישאר לידו 24/7 היה תומך באופן ענקי גם בבריאות שלך וגם בשלו.
נכון, אני יודעת. זה מה שאני אומרת כל הזמן.

אולי בגלל שאני אומרת ממקום של אמא, ולא מהכובע המקצועי שלי לי זה נשמע לי פחות משכנע?
בעלי אמר היום שהוא חושש שיש לו קשיים בוויסות חושי, כמו אצלי. אז הסברתי לו שהגיוני שזה ככה כי מערכת העצבים אצל הפג פחות מפותחת, ובגלל זה כל כך חשוב שאנחנו עושים הרבה עור לעור, ובגלל זה אני שמה עליו יד ונותנת הרבה מגע עמוק ובגלל זה חשוב שיהיה בחושך ושקט. כדי שמערכת תבשיל וזה פחות ישפיע עליו בהמשך.

והוא הרי עושה את הדברים האלה באופן טבעי, ומרגיש שעליו הוא הכי רגוע.
אבל גם אני מרגישה, שכל עוד זאת ההרגשה שלנו כהורים, זה פחות חזק מאשר ה"מוכח מדעית" הזה.

כשאני בונה תכניות תחושה לילדים בעבודה, אני עושה את זה אינטואיטיבית.
כלומר לפי היכרות עם הילד, רואה מה נעים לו ומתאים לו ואיך הוא מגיב.
פעם מישהי חדשה שאלה אותי אותי על בניית תוכנית, ונעזרה באיזה דף מהלימודים. שאלה איזה גרייה מעוררת ואיזה מרגיעה, לפי מישור התנועה וכו.
אמרתי שוואלה אני לא זוכרת. אבל כשהסתכלנו בדף ראינו שמה שכתוב זה מה שאני עושה...
פשוט כי - עשיתי, ראיתי איך הילד הגיב והבנתי שזה מעלה/מוריד לו רמת עוררות...

אז אנחנו רואים שהוא רגוע. ישן טוב. יציב. התחיל לעלות חזרה במשקל
אז למה להפסיק משהו שעובד?...

---

אזרתי אומץ והלכתי להציץ על הפגיה.
לא טוב, אבל פחות גרוע ממה שחשבתי.
כלומר די מה שחשבתי, רק שההרגשה כשהסתכלתי לא הייתה נוראית.
מה שכן, אכן חדר גדול , אינקובטורים, אור דלוק. אין פינות פינות. ראיתי רק כיסא שלא הבנתי איך אמורים לשבת עליו יותר מחצי שעה.
היה עוד איזור עם דלת סגורה שלא היה נעים לי להיכנס להציץ בה.

אז כשדיברתי עם העו"ס ביקשתי שיראו לנו אץקצת ויסבירו על התהליך להמשך.
היא אמרה שכרגע עמוס במיוחד, אז זה לא מייצג.
שאלה למה אני חושבת על זה עכשיו, אמרתי שהוא במצב שכנראה יכול לעבור כבר והיא הופעתה ואמרה ששמחה לשמוע.
אמרה שתמיד זה שוק להורים, המעבר. מחדר לבד לחדר עמוס כזה.
ואני חשבתי לי, שהבעיה שלי זה לא השוק שלי, אלא השוק שלו...
אבל שכן יש כורסא, וישצאפשרות לעשות קנגורו ואפשר להיות שם כל שעות היום חוץ מביקור רופאים (שדווקא פחות מטריד אותי כי רואה שהבדיקות של הרופאים הן בקטנה ולא מפריעות לו, הם רק נוגעים קצת. ובינתיים ממה שראיתי היו עדינים ודיברו איתו תוך כדי). וזה אותו צוות אחיות כמו עכשיו.

בעלי שאל את האחות שהייתה היום, והיא אמרה שעכשיו באמת עמוס ואין מקום. וכנראה שגם אם יתפנה הוא לא הראשון שיעבור כי הוא קטן עדיין.
אמרה שאפילו יש סיכוי שיישאר בטיפול נמרץ עד הסוף אם העומס ימשיך ככה.

סה"כ מעודד. למרות שזה קצת עניין של מזל.
אנסה לעשות קצת מדיטציות לדמיון מודרך לכיוון.
לרצות ולקוות לטוב. אולי היקום ישמע או משהו...
שגם אם נעבור שיהיה ממש בסוף והוא לא יצטרך להיות יותר מדי זמן בהצפה הזאת.

[פרח_בית*]

בינתיים הארכנו קצת את המלונית, קיבלנו אישור להנחה ל3 לילות.
עוד מבררים לגבי לילה נוסף בחינם.
וככה נגיע לסוף השבוע לפחות ומשם נחליט הלאה.
בינתיים זה אפילו לא יצא כזה פסיכי לדעתי. חשבנו ללכת לצימר לפני הלידה, אז נגיד שזה במקום (לא יצאנו לנופש יותר משנה, בגלל הטיפולים וההריון).
והרי גם חסכנו בסוף על דולה, אז מקסימום גם את הסכום הזה נוציא על מלונית...

---

איזה הבדל זה כשאוכלים נורמלי ומזין.
במקום לחם אחיד עם גבינה לבנה ועוגת הבית פחות או יותר...
אתמול דודה שלי הביאה לי טחינה, סלט שומר, סלט סלק, לחם מחמצת ביתי, לביבות ירקות (ממש התחשק לי ושמחתי שהיא הכינה, מבחינתי לביבות זאת טרחה. אז ביקשתי כאופציה ולא הייתי בטוחה אם היא תכין), עוגיות גרנולה ושייק פירות.
ומלא פירות וירקות. וביצים קשות. ואבוקדו.
בבוקר אכלתי בחדר אוכל של המלון, לא משהו אבל אכלתי סלט ירקות וקצת גבינה. ובלינצ'ס לקינוח... ולצהריים את האוכל שהיא הביאה.
חוץ מהבלינצ'ס ושתי עוגיות (שהן די בריאות ביחס לעוגיות , קמח מלא ואגוזים וכאלה) לא אכלתי שטויות היום.

ביקשתי גם שיביאו לי בצל בדבש, ג'ינג'ר ולימון, כי בגלל שפתאום חורף פחדתי שאהיה חולה (עד אתמול לא יצאתי בכלל החוצה והלכתי עם חצאית ונעלי אצבע כל היום...). אז שיהיו לי פה דברים מחזקים.

ולא לקחתי אקמול מאתמול!
מעדיפה לא לקחת אם לא ממש צריכה כי נראה לי שזה די מחליש אותי.
וההתכווצויות ממש נרגעות, לפעמים רק כואב בתפרים. וגם כאב מוזר בצד של הבטן מדי פעם, נרגע היום אבל אם זה יחזור אולי אנסה לתפוס רופא לשאול כי אני לא מבינה מה זה.

הגב כואב ואני תוהה איך זה יהיה אחרי תקופה על הכורסא..
כשנחזור הביתה אנחנו מזמינים לנו מסאג'...
ואני גם דחוף פיזיו ריצפת האגן, ברגע שיחלים שם.
צריכה בינתיים לחשוב על כמה תרגילים לגב לעשות במהלך היום, שלא יישבר לגמרי.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

את נשמעת יותר טוב , הלוואי שתמשיכי להתחזק ושהמצב רוח ישתפר.

יופי שהביאו לך אוכל מזין !

הלוואי שיסתדר הכי לטובה עם הפגיה/טיפול נמרץ ושיהיה לכם מקום כמה שיותר קרוב לשם.
זה כל כך נורמלי שבעלך לקח חופשה ושאתם עושים מעל ומעבר להיות עם הקטן כמה שיותר, זה רק האחרים לא נורמלים... אם זה נראה להם מוגזם.

ותתחדשו על השם לקטן (גם אצלנו לולו זה הכינוי...)

[אוליב*]

כל הזמן קוראת ועוקבת ומאחלת ללולו שייגדל ויתחזק ולך שתתחזקי ותחלימי ושתחזרו מהר הביתה.

[פרח_בית*]

תודה ניחוח ואוליב!

ישבתי וכתבתי לי שיגרה פחות או יותר של מתי להיות איתו ושאיבות ומנוחה וכאלה, כי קצת נאבדתי בלו"ז.
סידרתי בערך כמו שהיה היום, שסה"כ הלך טוב מבחינת החלוקה עם בעלי.
העניין הוא שבסופו של דבר אני ממש מחוסלת וגמורה ועייפה וכואב לי הגב.
אבל לא רואה איך יהיה אחרת כל עוד אני שואבת כל 3 שעות. בקושי נשאר זמן. רק לישון קצת, לאכול, מקלחת ושוב לשאוב...

חשבתי שאם הייתי מוותרת על הנקה והיינו מוותרים על הלילות. בעצם זה היה די קל...
אולי קשה רגשית, אבל קל פרקטית. היינו הולכים לישון ל8 שעות רצופות על מיטה נוחה כל לילה, ביום מחלקים חצי חצי נגיד, כל אחד יושב לידו 5-6 שעות.
זה נשמע ממש קליל ובכלל לא מעייף...

שמתי לב היום שב7 בערב כבר היה ריק לגמרי. רק אני הייתי שם חוץ מהאחיות. כל החדרים חשוכים, התינוקות ישנים ורק מדי פעם מישהו בוכה.

אבל זה קצת ירגיש כאילו אין לנו תינוק לא? כשהתינוק בבית כן צריך לקום אליו בלילה וכאלה...
ככה זה רק לבקר אותו קצת במהלך היום. ומה אני אעשה שאר הזמן? אשב ואצא מדעתי?

אתמול יצא שלא הרמתי אותו כל היום, יותר מ24 שעות...
בלילה לא הרמתי כי פחדתי להירדם איתו, ובבוקר שמו לו את האור של הצהבת ואי אפשר היה.
הלכתי לחדר לנוח ובעלי היה איתו. די מהר הורידו לו את האור, ובעלי ישב איתו בקנגורו.
אני ממש חיכיתי ל5, תכננתי אחרי השאיבה לקחת אותו עליי.
האחות אמרה שיש קצת עומס והיא תראה אם היא מספיקה לבוא להוציא אותו , אמרתי בנחמדות שבלי לחץ ואני מחכה בחדר, כשיהיה לה זמן.
הלכתי לידו והתחלתי להשתגע. כל כך רציתי כבר להרגיש אותו. היה לי ממש קשה.
בסוף היא באה די מהר כי גם ככה הייתה צריכה לשים לו אוכל.
סוף סוף החזקתי אותו.
בכיתי וחיבקתי ונישקתי. דיברתי איתו קצת וניסיתי לשיר אבל כל רגע בכיתי שוב.
ישבתי איתו שעתיים שלא רציתי שייגמרו. החזרתי אותו רק כי הייתי צריכה לשאוב...
מחכה כבר לזמן שאוכל להיות צמודה אליו כמה שארצה.

---

אוף יש פה תינוק שצורח ברקע

[פלונית_אחרת*]

שיהיה יום טוב, מלא מגע, שפע חלב, מנוחה גדילה והחלמה |l|

[שרה*]

יקרה, את כזו אמא אוהבת ומקסימה @}
בחיים לא הייתי אומרת לך את זה, כי אני באמת חושבת שאתם הורים שעושים הכי טוב בשביל הקטן שלהם, אבל בגלל שתהית, אני באופן אישי, כן הייתי מנסה לאפשר שנת לילה, לשניכם. אפילו בסוג של רוטציה: את הולכת לישון מוקדם בערב, אפילו ב-7. האיש איתו עד מאוחר בלילה, נניח 12. ב-6 בבוקר +- את מגיעה קוממיות, רעננה, אחרי 11 שעות שינה, לשאוב לידו. האיש ישן עד 10 נניח, מתארגן, ומגיע להחליף אותך/להיות ביחד איתך/אתם לוקחים חצי שעה הפסקה ואוכלים ארוחת בוקר (במלונית זה עד 10 או 11? הייתי מנסה לתכנן לפי זה).

הערה חשובה: אני לא מבינה כלום בהנקה אבל ניראה לי שמאוד חשוב איך שאת מקפידה עם שאיבות תכופות. על זה - לא הייתי מוותרת.

כבר אמרתי שאתם הורים מחבקים ומדהימים? @}

שיהיה לכם יום של התזקות וצמיחה

[פרח_בית*]

הצלחתי לשאוב 17 מ"ל!
ועכשיו הוא עליי, והאחות הציעה שננסה לתת לו להכניס את הפטמה שלי לפה.
בהתחלה הוא סגר חזק אבל לאט לאט הכניס. בקושי הרגשתי אותו אז לא לגמרי הייתי בטוחה אם כן או לא.
רוב הזמן סתם היה ככה, ולפעמים כן הזיז קצת את הלשון או הלחי.
זה היה מאוד מרגש.

בשלב מסוים קצת השתנק, אז הוצאתי לו.
הוא שיהק די הרבה והיה קצת לא רגוע.
דאגתי והתבאסתי, אבל אחרי כמה זמן נרדם ונרגע.
עכשיו ישן מתוק.

לאפשר שנת לילה, לשניכם
בסידור הקיים (ביומיים האחרונים) בעלי ישן טוב ורצוף , מסביבות 11 עד 7. וככה במהלך היום יש לו כוחות והוא יכול להיות איתו וגם לתזז קצת במידת הצורך (לבוא לקחת ממני חלב למשל).
אני בגלל השאיבות גם ככה מתעוררת אחרי שעתיים, אז החלטתי שפחות משנה אם זה יהיה על הכורסא בלילה ובמיטה ביום, או להפך. אז עדיף שהוא יקבל שינה רציפה במיטה בלילה.
ואני מנמנמת על הספה בין שאיבות, וביום הולכת לעשות את אותו דבר במיטה...
הלילה יצא לי 3 שעות שינה רצוף, ואז עוד שעה. וקצת נמנום תוך כדי שאיבה.
עוד מעט אלך לחדר ואנסה לאסוף עוד איזה שעתיים שינה (מקלחת, ארוחת בוקר, שאיבה, שינה, שאיבה, ארוחת צהריים. ואז לחזור לחבק אותו)

[גוונים*]

אני בגלל השאיבות גם ככה מתעוררת אחרי שעתיים, אז החלטתי שפחות משנה אם זה יהיה על הכורסא בלילה ובמיטה ביום, או להפך. אז עדיף שהוא יקבל שינה רציפה במיטה בלילה.
מסכימה אתך לגמרי.
גם בבית הלילות הראשונים (והאמת לרוב גם הרבה אחרי הלילות הראשונים) הם לא ממש לילות שבהם ישנים. זה ממש לשנות תפיסה בראש. להפריד את רעיון השינה מהלילה בהכרח. ישנים כשאפשר, לא משנה אם יום או לילה. ואז קצת משתחרר בראש הקושי (הפסיכולוגי) של לא לישון בלילה ואפשר קצת יותר לקבל בהכנעה ובנחת את שעות הערות האינסופיות (פיזית, לי לפחות, זה היה קשה נורא לאורך כל התקופה, לא נהיה יותר קל, כן היה כאמור יותר קל כשלא התנגדתי לזה ועמדתי עם סטופר פנימי כמה זמן אני כבר ערה ועוד כמה זמן מגיע הבוקר וכו'). הנקה לוקחת זמן כשהם קטנים ואחרי הנקה הרבה פעמים הם לא נרדמים מיד או שצריך להחליף להם וכו' וכו'. אז כן, גם בבית, סביר שלא היית ישנה בלילות. ואם יש לך אפשרות להשלים שינה בבוקר אז מעולה ממש והלוואי שגם בבית תהיה לך האפשרות הזו.

פרח, מאז שילדת אני נכנסת במיוחד לקרוא אותך כל יום יומיים, קוראת ברצף את כל העדכונים ורוצה להגיד לך שאת נשמעת מצוין. על אף הקושי הפיזי העצום ואי הנוחות והמצב החדש והכל את נשמעת (נקראת) רגועה, מפוקסת, מאוזנת. ברור שיש דברים מעצבנים ודברים מלחיצים והמון אי ודאות ובתוך כל זה את מתפקדת בצורה מופלאה. תוך שניה נכנסת לתפקיד אמא של פיציק הקטנטן בשלווה וידיעה וטבעיות שאני לא בטוחה שלי יש היום אחרי כמעט חמש שנות הורות... המסירות והאהבה שלך אליו עולים מכל מילה ומשפט שלך, כל כך מרגש לקרוא אותך.
פיציק זכה באמא נהדרת (וגם באבא, האיש שלך נשמע מדהים לא פחות) ועוד מעט התקופה הזאת תהפוך לזיכרון רחוק.
רוצה גם להגיד לך שברצף הקריאה ממש רואים התקדמות והשתפרות בהכל, גם בשאיבות וגם במצב הפיזי שלך וגם בהתקדמות של קטנטון, אתם ממש בדרך הנכונה @}

[פרח_בית*]

הוציאו לו את העירוי!
מעכשיו יקבל את כל האוכל בזונדה - חלב שלי +מטרנה.
בלי התוסף מלחים/חלבונים ושות' שקיבל לוריד.
ממש משמח.
לא הייתי שם כשהוציאו, אבל בעלי אמר שהוא בכה ממש קצת ונרגע.
עכשיו הוא מחזיק אותו.
השלב הבא זה שיתחיל לאכול מבקבוק, אבל זה ייקח עוד קצת זמן לפי מה שהבנתי.

---

גם בבית הלילות הראשונים (והאמת לרוב גם הרבה אחרי הלילות הראשונים) הם לא ממש לילות שבהם ישנים
נכון, זה משהו שדי ידעתי מראש כמובן שכשה קורה בפועל הגוף מתקשה להתמודד.
פה יש את העניין שגם כשאני כבר כן ישנה זה לא בנוחות במיטה שלי, וגם ללכת הלוך חזור שמעייף אותי. אז הגוף עוד יותר מתקשה להתמודד והכל כואב.
אבל ברור לי שהעייפות עצמה, כלומר זה שכל רגע מתחשק לי לישןן, זה נורמלי אחרי לידה...

ורוצה להגיד לך שאת נשמעת מצוין. על אף הקושי הפיזי העצום ואי הנוחות והמצב החדש והכל את נשמעת (נקראת) רגועה, מפוקסת, מאוזנת. ברור שיש דברים מעצבנים ודברים מלחיצים והמון אי ודאות ובתוך כל זה את מתפקדת בצורה מופלאה.
תודה @}
משתדלת מאוד, כי אחרת נראה לי שאלך לאיבוד לגמרי. בימים הראשונים הרגשתי שאני רודפת אחרי עצמי. עכשיו אמנם קשה, אבל אני יודעת יותר מה הולך להיות בכל זמן, מתי חשוב לי להיות איתו ומתי בעלי יכול להחליף אותי. וגם מתי אפשר כן להשאיר ל10 דקות לבד (כדי ללכת לשירותים/לאכול/בעלי בא לקחת ממני את החלב. כי אני יודעת שהוא ישן ולא הולכת להיות איזו בדיקה עכשיו וכו).
ממש מקווה שיישאר שם כמה שיותר ולא יירד לפגיה , כי די נכנסנו לשגרה (גם אם מתישה בטירוף) ויהיה לי קשה עם שינויים דרסטיים.

ביומיים האחרונים יש לי כל מיני כאבים מוזרים , וגם קמה רועדת מהשינה. תוהה אם זה רק העייפות והתשישות או משהו מעבר... יש זמנים שאני כן מרגישה סביר אז לא בטוחה אם זה משהו אחר.

---

קראתי עכשיו בקבוצה של אפס הפרדה בפייסבוק דיון על תנאים לאימהות ששוחררו מבי"ח והתינוק נשאר מאושפז (בגלל צהבת למשל). והרגשתי יותר שפויה.
שיש כל כך הרבה הורים שרוצים להישאר צמודים והתנאים לא מאפשרים.
ואצלנו המצב עוד סביר, יש כאלה שישבו על כיסא כתר פלסטיק שבוע כולל בלילה. או שקיבלו מיטה בחדר מכונות פחות או יותר...

ומישהי כתבה שביקרה בפגיה בחו"ל והמיטות מופרדות ע"י וילון, ויש מיטה נפתחת להורה ליד כל תינוק.
משערת שיש שם גם שירותים מקלחת.
זה נראה לי כל כך בסיסי, ומעבר לזה - אפילו לא כזה יקר. הוצאה של אולי 30,000 ש"ח. נגיד 2000 ש"ח לכל למיטה נפתחת פשוטה, וכמה כבר עולה לבנות מקלחון ולתלות ווילונות? ולהוסיף לוקר לכל הורה ודי.

פה יש חדר אימהות, מספיק בערך לשליש מכמות התינוקות. אבות לא יכולים להישאר. ראיתי היום וליד המיטה יש שידה קטנה פתוחה (מדף כזה, לא ארונית).
הלוקר בחוץ המסדרון, קטן ממש (וגם אין מספיק כאלה) . המקלחת והשירותים מחוץ למתחם בכלל, ליד המעלית. די הזוי.
וכל זה בכלל לא צמוד לתינוק, אלא חדר נפרד מהטיפול נמרץ, וקומה נפרדת מהפגיה...
הכל יוצא מתזז ומסורבל, לעלות/ לרדת/ להיכנס/ לצאת - בכל פעם שרוצים לשאוב או ללכת לשירותים או להתקלח או לשטוף בקבוקים.
כאילו יש כל כך הרבה כוחות ספייר...

---

חשבתי שאולי מתישהו בעתיד אעשה קצת הרצאות להורים בפגיה, על מערכות החוש וויסות חושי אצל פגים.
יש דבר כזה מרפאות בעיסוק שעובדות בפגיה, אבל זה ממש נדיר. משערת שאין תקנים.
אבל אפילו בהתנדבות, פעם בחודש או משהו...

כי תכלס, לא ממש הסבירו לנו על זה.
אמרו - אפשר לעשות קנגורו. ויש דף הסבר בכניסה. וחלק מהאחיות אומרות מדי פעם מילה על מגע עמוק או תנוחות שאוספות יותר.
אבל לא הסבירו מעבר, וגם לא על הרציונל מאחורי.
ולא בטוחה אם מישהו בלי שום רקע מבין את החשיבות, ויידע ליישם באופן ספונטני.

ועובדה שלא כזה נפוץ שעושים הרבה קנגורו.
האחיות ממש מתלהבות שאנחנו עושים כל כך הרבה.
בעלי היה מתישהו 4 שעות והאחות אמרה שנראה לה שהוא שבר שיא. שאבא מחזיק ככה כל כך הרבה זמן.
ובהעברת משמרת אמרה לאחות השנייה "הם עושים הרבה קנגורו", כנראה זה די נדיר.
נתנו לנו למלא דף של השעות שהוא עלינו, משהו לסטטיסטיקה.
היום כשרציתי לקחת אותו היא אמרה שצריך להיות ביקור רופאים, התלבטה ובסוף אמרה שנשים אותו עליי ומקסימום נחזיר (כי היו צריכים לבדוק אלו את הבטן בשכיבה), כי חבל שהוא יפספס.
כלומר הן מאוד בעד, אבל זה לא משווק מספיק לטעמי. ועניין המגע בכלל לא מדובר מספיק.
וגם האור. אני רואה שיש חדרים שהאור דולק בהם די הרבה. אצלנו מכובה כל עוד הן לא ממש צריכות, נגיד כדי לשים עירוי או משהו. כשאני שואבת אני מדליקה אור קטן.

בחדר לידנו יש עכשיו תינוק שאני רואה שההורים שלו גם יותר איתו. לא כל הזמן אבל די הרבה. וגם לוקחים לקנגורו, וגם הסבתא שם די הרבה.
מפתיע אותי שזה כל כך לא נפוץ שאני מתלהבת לראות את זה...

ובכלל, הסיבה שהוא עלינו כל כך הרבה זה כי אנחנו מתגעגעים אליו אם לא...
אולי אם זה היה רק בשבילו היינו מצליחים לעשות פחות. אבל תכלס אנחנו ממש נהנים מזה. הוא כזה רך ונעים. כל פעם שאני צריכה להחזיר אותו כדי לשאוב אני משתגעת.

---

היום קראתי משהו שכתבה מרפאה בעיסוק על פגים, והיו שם כמה דברים שלא ידעתי ועכשיו אני מנסה לשים לב אליהם.
כתבה 3 סימנים לסטרס אצל פגים . שניים ידועים לי - בכי כמובן, ופריסת הגפיים לצדדים. אבל כתבה שגם שיהוק, פיהוק והתעטשות הם סימני סטרס.
ואלה דברים שאנחנו כן רואים אצלו, אז אנסה מעכשיו לשים לב יותר מתי הם קורים.
היום למשל אחרי שהיה עם הפיטמה בפה וזה היה לו יותר מדי. באמת התעטש, פיהק ואז שיהק כמה דקות. התבאסתי מאוד ולא ידעתי מה לעשות. אבל אחרי קצת זמן של מגע עמוק, נשימות עמוקות שלי וקיפול הגוף לתנוחת עובר, נרגע ונרדם.
ולא זוכרת מה היה אחרי, אבל משהו שוב הפריע לו והוא התעטש. אז זה קורה מדי פעם, אבל חשוב שנדע שזה סימן למשהו ואז נעזור לו לווסת את עצמו.
עכשיו אנסה להיות יותר במודעות לסימנים ולעזור לו להירגע כשאני רואה אותם. כי עד עכשיו לא חשבתי שהשיהוקים מסמנים משהו, אז לא נתתי להם יחס מיוחד.

בדרכי וויסות כתבה על הבאת הידיים לפנים ולקו אמצע, וכיווץ הפה.
ואלה דברים שהוא באמת עושה לבד - שם יד על הפרצוף (זה נראה הכי חמוד בעולם) ולפעמים מקרב אותה לפה. וגם מכווץ את הפה בצורה חמודה כזאת.
אז שמחתי לקרוא את זה, שהוא יודע קצת להרגיע את עצמו.
אלה דברים שאני כן מכירה מתחום הוויסות החושי בכלליות, אבל לא בהכרח קישרתי לדברים נקודתיים שהוא עושה.

[פלונית_אחרת*]

איזו התקדמות נפלאה ! תודה שאת משתפת.
עכשיו אני מבינה שאת מומחית למגע איזה יופי לתינוק שלך!
בדיוק אתמול עיינתי במאמר על השפעת העיסוי על פגים ועל כך שזה לא מספיק משווק ע"י בעלי המקצוע...

[שרה*]

@}
ממש כיף לקורא איך אתם גדלים ומתפתחים ביחד

[פרח_בית*]

עכשיו אני מבינה שאת מומחית למגע
הגדרה מעניינת.
רק ביומיים האחרונים בערך בכלל התחלתי לחשוב על זה מהנקודת מבט הזאת.
עד עכשיו הייתי די בשוק ובעיקר הרגשתי שאין לי מושג... אמנם אני עובדת עם ילדים עם קשיים בוויסות חושי, אבל לא עם תינוקות ובטח לא פגים. זה בכל זאת זר לי ומלחיץ.

עכשיו עדיין ברור לי שיש המון דברים שאני לא יודעת, מבחינת התפקוד הפיזי שלו כרגע והטיפול שהוא צריך. אבל כן מתחילה יותר להבין מה עושים ולמה. מה ההתקדמות שלו.

ואז לאט לאט מתפנה לחשוב עליו פשוט בתור תינוק, בן אדם. וזה מחזק את ההרגשה שלי שאני יודעת מה לעשות איתו, שאני יכולה להבין את הצרכים והרצונות שלו.

חושבת הרבה על ילדים שעבדתי איתם בשנים האחרונות. ילדים שישבתי איתם שעות על כדור פיזיו כדי לווסת ולהרגיע, שהתקרבתי לאט לאט (פיזית ומנטלית). שלאט לאט למדתי אותם ואת התגובות שלהם וכך גם את הצרכים שלהם. ובנינו יחסים מרגשים בזכות זה.

אז פתאום זה כל כך ברור לי שזה מה שאני צריכה לעשות איתו. פשוט להיות איתו, לנסות לקרוא אותו וללמוד אותו.
להגיב באופן שמתאים לו.

עד עכשיו כאילו פחדתי לנסות לעשות את זה, כי הרגשתי שהוא קטן כל כך ואני לא מבינה מה המצב.
היה לי ברור שעושים קנגורו (כי גם אם היה נולד בזמן הייתי משתדלת כמה שיותר עור לעור), אבל מעבר לזה לא ידעתי כמה זה בסדר לגעת, פחדתי לנתק או להזיז את המכשירים.

אבל עכשיו יש הרבה פחות חוטים ומכשירים, ורובם רק מודדים, אז מקסימום אם הם מתנתקים אז מחברים שוב.
ואני רואה שהוא מגיב אלינו כל כך טוב.
ולמדתי לעבוד קצת מסביב למכשירים אז פחות נלחצת.

עדיין ממש מחכה לזמן שזה יהיה קליל יותר, להוציא ולהחזיר, להפוך ולחבק. בלי צמידים וחוטים באמצע...
אבל בינתיים נהנים להתחבק גם ככה.

בדיוק אתמול עיינתי במאמר על השפעת העיסוי על פגים ועל כך שזה לא מספיק משווק ע"י בעלי המקצוע
מתישהו חברה שנולדה לה אחיינית פגה שאלה אותי מה כדאי להמליץ לאמא לעשות. אמרתי לה שאין לי כל כך ניסיון עם פגים, אבל מה שבטוח שיעשו הרבה עיסויים.
כרגע זה נראה לי רחוק קצת, הוא כל כך קטן וצנום שאני מפחדת לשבור אותו (ואני זאת שכל הזמן מעודדת הורים לעשות עיסוי עמוק ולא מפסיקה להגיד להם שאפשר יותר חזק ולא לפחד...כל עוד הילד מגיב בטוב).
אבל כשיגדל קצת ונגיע הביתה ברור לי שזה בראש רשימת הדברים לעשות ביום יום.

---

גם עכשיו כשהביאו לי אותו התחיל לשהק. כנראה המעבר קצת מטלטל אותו. אבל אחרי כמה רגעים נרגע ומאז ישן ושליו.

---

בעלי תפס אותו בתמונה עם חיוך ענק. נראה כאילו הוא נקרע מצחוק. כזה מתוק.

---

מרגישה שהקושי העיקרי שלי כרגע זאת העייפות, שמפרקת אותי. מעניין איך אשרוד ככה עוד כמה שבועות... הלוואי ונצא מפה מהר.

[פרח_בית*]

נשמע שהכל יותר טוב. סה"כ באמת טוב.
לולו הקטן מתקדם ממש. ואני מאוהבת בו.

אבל כבר ערב, וכואבים לי הבטן, הגב והרגל. והציצי מרוב שאיבה.
אני סחוטה מעייפות, נרדמת תוך כדי שאיבה.
מתה להגיע הביתה.
למיטה שלי.
עם לולו לידי.
לקחת לאכול מהמקרר כשאני רוצה, בלי ללכת רבע שעה עד החדר.
רוצה להרים אותו ולהוריד מתי שמתחשק.
רוצה להניק אותו. ישירות מהציצי בלי משאבה באמצע.
רוצה לחיות איתו באמת, ולא רק לחכות שהזמן יעבור.

אוף קשה.
עבר רק שבוע. איך נעבור עוד 3 כאלה? (לפחות...).
ועוד אם כבר לא נהיה במלונית, בלי מקום מקום לחפצים ומקלחת...
אמרנו שננסה שניים שלושה לילות בחדר אימהות אם יהיה מקום, ואז נחליט על ההמשך.

---

לפחות קיבלתי הודעה מביטוח לאומי שאישרו את השמירת הריון. פחות בירוקרטיה להתעסק בה.
אם היו אומרים מראש שיאשרו, הייתי עוברת את השבועות האחרונים יותר ברוגע.

פתאום עכשיו אני אומרת על כל דבר שצריך לשלם, לא נורא למי אכפת מהכסף.
בעלי מתלהב, הוא תמיד ככה ומשתגע מהחסכנות שלי. אני מאוד מחושבת.
אמר לי שסוף סוף, חבל שאני לא ככה תמיד (רק שאז כנראה היינו מרוששים...)

[פרח_בית*]

זהו, כמו שחשבתי.
המצב רוח שלי לא יחזיק גבוה כל כך לאורך זמן.
העייפות והכאבים והריצות משתלטים.
אמא שלי באה להביא דברים.
היא די חולה, אמרתי לה לא לבוא. היא לקחה אקמול ובאה בכל זאת.
עצבנה אותי ב10 דרכים שונות.
כשאמרתי שלא יהיה לי מקום לשים דברים בחדר אימהות אמרה "אבל את תחזרי הביתה לא?" ואז שעה הסברתי לה שלא.
אחרי זה ראיתי שהתכווצו לי החולצות שאני אוהבת שכיבסה. ידעתי שאני צריכה להגיד לה מראש איך לכבס אותן ושכחתי.
בנוסף היא אספה לי כביסות גם מהמתלה בגדים וכאלה, לא רק מהסל. ולא ויודעת איך היא כיבסה מה שיש שם... לא אוהבת את זה שמסתובבים לי בבית ונוגעים כשאני לא שם.
וכל מיני דברים שהבינה לא נכון והביאה לי משהו אחר במקום מה שרציתי.

ואחרי זה שאבתי, הפטמות כאבו, ואחרי כמה דקות בכלל נרדמתי ואין לי מושג אם זה שאב או לא.
כשקמתי ראיתי שיש רק 7 מ"ל.
הרמתי את עצמי בכוח, עייפה וכאובה. הלכתי מהר להביא לו.
הגעתי 10 דקות אחרי. חיכו לי אבל ביקשו שב-11 אבוא בזמן כי יש החלפת משמרות. אמנם ביקשו בנחמדות אבל הדבר האחרון שהייתי צריכה כרגע.

בנוסף לכל, הטלפון שלי שבק חיים.
פשוט לא מטעין ולא עובד.
יש לי טלפון חדש שבעלי קנה לי שבוע שעבר.
צחקנו שזאת מתנה מוקדמת ללידה, כי רציתי טלפון עם מצלמה טובה לצלם את התינוק. בסוף ילדתי בבוקר אחרי.
אז עוד לא הספקנו להפעיל אותו. וזה הדבר האחרון שיש לי כוח להתעסק איתו עכשיו.

ומתפוצץ לי הראש.

[פרח_בית*]

שמחה שנשארתי בלילה.
הרגשתי שזה דבילי, הוא גם ככה ישן כל הזמן. ואני מחוסלת. וידעתי שלא באמת אצליח לשאוב כי כאב לי. וגם כשאני כל כך עייפה יוצא פחות חלב.

התעוררתי ב1 כרגיל, הרגשתי שאני לא מסוגלת לזוז. נשארתי לשכב עוד חצי שעה, ובסוף רק סחטתי ידנית. יצא בקושי 3 מ"ל...

תכננתי לחזור לישון אבל רציתי להיות לידו כמה רגעים. ואז האחות אמרה שהיא תבדוק לו סוכר. בד"כ בודקים ב4 ואז אני הולכת לעמוד לידו.
אז מזל שהייתי איתו, כי כנראה זה הפריע לו בשינה והוא בכה (למרות שזאת דקירה קטנה ביחס לבד"כ, כי לא בדקו צהבת).
ואז ניקתה אותו קצת כי פלט וזה עצבן אותו עוד יותר. ואז החליפה חיתול.
שאלה אם אני רוצה להחליף אבל העדפתי לנצל את הידיים שלי כדי להרגיע אותו.
שמתי יד אחת עד הראש עם אצבע בפה שלו, ועם השנייה דחפתי את הרגליים שלו פנימה.
הוא נרגע והפסיק לבכות. מצץ קצת את האצבע.
אח"כ היא ביקשה שארים אותו כדי שתחליף לו מצעים. תמיד כשהן מרימות אותו הוא נראה קצת סובל, אז חשבתי לנסות לראות איך להחזיק אותו שיהיה לו נעים יותר (לא תנוחה הכי מוצלחת, לשכב באוויר).
אז החזקתי יד אחת מתחת לראש ואחת מתחת לאגן, וניסיתי ליצור קצת קימור בגב, שלא יהיה ממש פרוש לצדדים. וניענעתי בעדינות ממש מלמטה למטה. הוא היה נראה לי רגוע.

כשסיימנו לטפל בו באופן לא מפתיע שיהק. לא ייאמן איך זה ככה כל פעם אחרי שמשהו מוציא אותו משלווה.
הייתי סחוטה מעייפות אבל ישבתי לידו עוד קצת. הנחתי יד, ניסיתי לתת לו אצבע לפה. לקרב ידיים ורגליים.

בגן אני אוהבת לחפש אצל כל ילד את הנקודות שטובות לו. למשל היה ילד שהייתה נקודה ברגל שכשהיינו לוחצים עליה היה נרגע מבכי ולפני השינה ונרדם. או ילדים שאוהבים שלוחצים להם על הראש בדרך מסוימת. או בכף היד.

אז ניסיתי לעבור על הגוף של לולו, ללחוץ (ממש בעדינות, יותר להניח יד או אצבע עם נוכחות, בלי להפעיל לחץ) בנקודות שונות ובדרכים שונות - למשל עם כל כף היד, או רק עם האגודל, לחיצה ארוכה או כמה קצרות. ולראות איך הוא מגיב.
שמתי לב שיש נקודה בעורף שהוא אהב שהנחתי שם את האגודל שלי. ונקודה מעל הטיטול.
אנסה מחר שוב לראות אם זה עם זה עקבי.

לאט לאט הוא נרגע מהתנועה אבל עדיין קצת שיהק.
היה עם עיניים פקוחות.
ליטפתי לו בין העיניים ואת האף ואמרתי שששששש ארוך ואז כמה ששש ששש ששש קצרים.
עצם עיניים ונרדם הקטן.

---

בדיוק אתמול ראיתי סרטון בפלאפון שצילמתי כדי להראות לאחת האימהות, של איך אני מרדימה את הילד. ילד מאוד תנועתי.
הייתי משכיבה אותו על הצד, מניחה יד על האגן ויד על הכתף. מפעילה לחץ ומנענעת בעדינות אחורה קדימה. ככה עד שנרגע וכמעט נרדם, ואז מניחה יד על הראש למשל למגע יציב לכמה רגעים עד שנכנס לשינה ממש.
לי זה היה די אינטואיטיבי, אבל האמא לא ידעה מה לעשות כדי להרגיע אותו וכל הרדמה הייתה מאוד קשה.

---

שואבת עכשיו שוב. יוצא אבל לא המון.
נסבל אבל כן מציק.
חייבת מחר לדבר עם היועצת כדי להבין מה לעשות כדי שזה יהיה פחות צובט. שלחתי לה אתמול הודעה אבל אז הטלפון שלי קרס...
בעלי ינסה לסדר את זה מחר.

תוהה אם הכאבי ראש יכולים להיות קשורים לשאיבה.
ראיתי אתמול משהו על זה באינטרנט אבל עוד לא הספקתי לקרוא.
הייתי בטוחה שזה עייפות פשוט, אבל האמת זה כאב מסוג אחר שאני לא ממש מכירה.

[פרח_בית*]

אני צריכה לזכור שכל ערב בסביבות 8 המצב רוח נופל.
אמנם עכשיו אני מאוד עייפה, אבל סה"כ במצב סביר.

השאיבות - ב10 יצא 7 מ"ל , ב1 בלילה בקושי שאבתי. ואז ב4 שאבתי, תהיתי כמה ייצא.
ויצא 30 מ"ל!
ארוחה מלאה.
כנראה גם הכמות של 1...

התלהבתי ורציתי שהוא יאכל את זה עליי.
היא שמה אותו, והוא היה ערני.
אבל רגוע, לא השתגע כמו בד"כ במעבר.
ניסיתי לשים אותו קצת באלכסון כדי שאראה את העניים הפקוחות שלו, וכשהוא התקרב לציצי התחיל להרים את הראש ולפתוח את הפה.
ניסיתי לקרב אותו לפיטמה אבל הוא די התעצבן עליה. והתחיל להתעטש ולפהק. לפחות לא הגיע לשיהוקים כי זה היה נמשך יותר זמן בטח.

ניסיתי לעזור לו קצת, מדי פעם הכניס את הפיטמה לרגע והוציא. לא רציתי שהוא יתעייף מדי, אבל הוא די התעקש... לא הפסיק להזיז את הראש.
בסוף מצאנו פשרה, הוא הסכים להניח את הלחי על הציצי ולנוח ככה.
היה עם עיניים פקוחות ושרתי לו, עד שהן נעצמו ואז העברתי אותו לשכב ישר עליי.
עכשיו ישן רגוע.

מה שכן, הוא הרגיש לי פחות חם מבד"כ.
שכחנו לשים כובע, אז אולי בגלל זה.
האחות בדקה ובאמת 36.3.
שמנו כובע ועוד שמיכה ותכף נבדוק שוב.

[תמרוש_רוש]

פרח, את מדהימה.
פשוט מדהימה.
יש לך אינטואיציות מעולות, שבטח נובעות מכושר ההקשבה וההתבוננות שלך.
רואים.
וכל כך מרשים האופן שבו את מדברת עליו ועל הילדים שאת עובדת אתם.
אני מורידה את כובעי בפנייך. באמת.
ואיזה כיף לשמוע על ה- 30 מ"ל!!!!!!!!!!!!!!!

תגידי, הדריכו אתכם איך להאכיל מבקבוק כך שיהיה יותר קל לעבור ממנו להנקה? תנוחה שמפאשרת זרימה איטית ויניקה יותר אקטיבית.

שולחת לך המון תפילות לתנאים טובים שיתאפשרו לך עד השחרור הביתה, ומייל עם שאלה פרטית
@}@}@}@}@}@}

[יולי_קו]

פרח,
כל מלה של תמרוש.
מדהים מדהים מדהים.
ובנוסף, כשאני קוראת את ההודעות שלך אני חוזרת לאינקובטור שהייתי בו, וזה יוצר לי בגוף חוויה טובה יותר של התקופה שלי שם. מעין תיקון. זה המשך לכל מני תהליכים שכבר עשיתי (בדמיון, בהבנה, בסליחה, ועם הבכור שלי שהיה בפגיה).
תודה!

[פרח_בית*]

תודה לשתיכן על המילים המרגשות.

יוליקו, אולי אתם לו לקרוא את זה כשיגדל. נראה לי מוזר כרגע, אבל אולי ארגיש שזה יכול לחזק אותו.
שמחה לשמוע שזה מדבר אלייך.
אני כל הזמן מנסה לחשוב מה החוויה שלו.

תגידי, הדריכו אתכם איך להאכיל מבקבוק כך שיהיה יותר קל לעבור ממנו להנקה? תנוחה שמפאשרת זרימה איטית ויניקה יותר אקטיבית.
כרגע הוא רק עם זונדה, ייקח זמן עד שיעבור לבקבוק.
ממש אחרי הלידה שאלתי את הרופאה והיא אמרה משהו על זה שאצל פגים זה אחרת ויותר חשוב שהם יאכלו או משהו... זאת הייתה הרופאה הפחות חביבה.
התייעצתי עם היועצת מה לעשות בינתיים כדי להכין אותו. אמרה בעיקר לעור לעור, מציצה ווףליטופים על הלחי.כשיתחיח לאכול מבקבוק אתייעץ איתה שוב.
כנראה שלא יתנו לה להיכנס, חוששת אפילו לבקש. אבל אתייעץ איתה מרחוק. וכשנצא הביתה היא תבוא לראות. עם היועצות פה מרגישה שזה בטח יהיה פחות מועיל, הן נחמדות אבל לא ממש עזרו לי בינתיים.

[פרח_בית*]

בעלי הסתכל עליי במבט מוזר לפני כמה ימים, כששטחתי בפניו את כל דאגותיי ומחשבותיי.
ומה יהיה היום ומחר ושבוע הבא ועד סוף החודש.
שאלתי מה קרה.
אמר
"איך לא הייתי רוצה להיות בתוך הראש שלך עכשיו..."

אולי בגלל זה כואב לי הראש...

[פרח_בית*]

לולו עליי, ישן כבר יותר משעה, רגוע. החלטתי לא להפריע לו הפעם עם ניסיונות להתקרב לפיטמה.
נתתי לו פשוט לנוח.

מקווה שבעלי יגיע בקרוב שאוכל ללכת לאכול ולנוח קצת בחדר.
בגלל שהטלפון עוד לא מתפקד, שלחתי לו הודעות בפייסבוק אז הן בטח לא העירו אותו. ודווקא טוב שהוא לא התעורר מוקדם, כנראה סוף סוף ישן באמת טוב הלילה.

בלילה אחת האחיות אמרה לי כל הכבוד על כמה שאנחנו מסורים.
ואחרות כל הזמן בודקות איתי שאני יודעת על האופציה של החדר אימהות.

דווקא מבחינת שינה די התרגלתי לכורסא. בזמנים שישנתי ישנתי די טוב. בערך שעתיים ואז עוד שעה ואז עוד שעה וחצי. אני ישנה גם תוך כדי שאיבה.

היה פה תינוק שבכה ממש שעות. רחמים...

---

אמרו שיעבירו את לולו לעריסה פתוחה עוד יומיים.
הוא מתקדם ממש יפה.

---

אנחנו כל הזמן עם טלפונים לידו.
התלבטנו בינינו אם זה בסדר.
אמרת לבעלי שתכלס, גם כשהיה בבטן הייתי משתמשת לידו בטלפון.. וגם כשהוא ייצא הביתה.
ואי אפשר לשבת פה שעות בלי להשתמש בכלל.

מה שכן, החלטנו שמטען לא נכניס לפה.

[אלמונית_סדרנית*]

לי זה נשמע מצויין - את חוסכת כשאפשר, אבל מבינה על מה שווה לבזבז את מה שחסכת. נשמע כמו גישה מאוזנת ומצויינת לחיים!

[אלמונית_סדרנית*]

ובנוגע לכל השאר אין לי כל כך מה להגיד. את נשמעת מוכנה מאוד לאמהות, יודעת מה צריל לעשות ועושה את זה היטב. התנאים לא נוחים אבל את עושה מה שאפשר, והמצב משתפר באופן עקבי.

ברור לי שלא קל לך, ומקווה שהקושי יעבור מהר, אבל ההתמודדות שלך פשוט ממש טובה!

[פלונית_אחרת*]

את מדהימה!
אני לומדת המון מלקרוא אותך ואני בטוחה שה"יומן" הזה יהיה השראה להמון אמהות .

[טלי_ב*]

ומה יהיה היום ומחר ושבוע הבא ועד סוף החודש.
ברור ומתבקש שזה מעסיק אותך.
אבל זה בהחלט שואב כוחות... אז כותבת כמה מילות עידוד אנטי-דאגות, דברים שעוזרים לי לפעמים ואולי ואולי לפעמים יביאו תועלת גם אצלך:
עד סוף החודש זה אוסף של ימים. כמו היום, כמו אתמול. תעברו עוד אחד ועוד אחד ובסוף זה ייגמר.
כמובן שיהיו עוד שינויים וכל פעם יהיו אתגרים חדשים (וגם המון המון התקדמות חדשה ושמחות חדשות), אבל כשיגיע משהו חדש, אז (ורק אז...) אתם תתמודדו איתו.
את יכולה לסמוך על עצמך שתתמודדי בצורה טובה: יש לך שכל, יש לך לב, שניהם מוצלחים מאוד כמו שרואים בקלות ממה שאת כותבת (-:
יש לך ידע ומחשבה הגיונית ויכולת תעדוף וכושר המצאה. ואינטואיציה.
אז כשיקרה משהו שיצריך התמודדות (מעבר לפגיה הרגילה, מעבר לבקבוק /הנקה, יציאה מהמלונית או כל דבר אחר) את תצליחי להתמודד איתו. ויהיה קשה בחלק כזה או אחר של הזמן, אבל בסוף זה ייגמר ותגיעו הביתה.

[תמרוש_רוש]

_אנחנו כל הזמן עם טלפונים לידו.
התלבטנו בינינו אם זה בסדר._
זה בסדר גמור, תפסיקי לדאוג.
כל עוד הטלפון לא צמוד אליו - אין בעיה.

כרגע הוא רק עם זונדה, ייקח זמן עד שיעבור לבקבוק.
נכון, שכחתי.

כנראה שלא יתנו לה להיכנס, חוששת אפילו לבקש. אבל אתייעץ איתה מרחוק
ממליצה לך בחום, כשאת מתייעצת אתה, לשאול אותה אם היא תוכל לבוא, ואיך להציג את זה לצוות.
(())

יוליקו, ממש התרגשתי בשבילך

[פרח_בית*]

מנסה להכין את עצמי ללעזוב את המלונית שבוע הבא , כי חוששת שזה יהיה לי מאוד קשה. הקונצפט שאין לי איזו פינה משלי.

אז מנסה לחשוב איך יהיה בחדר אימהות (בתקווה שיהיה מקום) איך אתרגן על מקלחת /שאיבות/אוכל.

וכשחשבתי על זה הבנתי, שזה בערך כמו בצבא.
לא ממש מתחשק לי לחזור לצבא...

נקודה לטובת הבית חולים - המיטות יחידות ולא קומתיים. ומופרדות בוילון (למרות שגם בבסיס תליתי וילון מסביב למיטה ככה שיכולתי להתחבא קצת כשהייתי צריכה).
נקודה לטובת הבסיס הצבאי - הלוקר גדול יותר, ונמצא צמוד למיטה ולא במסדרון.
ושעות השינה היו משמעותית טובות יותר...

נקודות דמיון -
המקלחת/שירותים במסדרון. מבחינת איכות זה בערך אותו דבר.
האוכל די דומה. אולי בצבא היה טעים יותר... אם כי לא מזין בדיוק באותה מידה.

ההבדל הכי משמעותי - שם שרדתי שנתיים ופה צריך רק עוד כמה שבועות.

[פרח_בית*]

לולו בדיוק בן שבוע (ו40 דקות).

על כל השאר אגיב מאוחר יותר

[שרה*]

לולו בדיוק בן שבוע (ו40 דקות).
ברכותיי @} איזה מרגש! לא להאמין! שבוע שאת אמא! את נשמעת כמו אחת מנוסה וותיקה...
חוששת שזה יהיה לי מאוד קשה
יכול להיות, יכול להיות שגם... לא. עצם זה שתהיי בבית, אפילו חלק מהזמן, מפצה על המחסור בפינה משלך, בבית החולים. פשוט ללכת הביתה. להתקלח. במקלחת שלך. ולשקוע בשינה. במיטה שלך. בהחלט מוצדק ומתבקש שמישהו שיכול לעזור יארגן לך מצעים נקיים קודם, כדי שלא יתבזבז זמן יקר מפז בכגון דא. לא הייתי אומרת לך את זה לפני שבוע, אבל אולי בסוף השבוע הזה יהיה יותר הגיוני...
הייתי מנסה לארגן גיחה ראשונה בתמיכה משפחתית, שתאפשר לכם מנוחה והתארגנות אלמנטרית של לפחות כמה שעות בבית.
להבנתי, זה אומר, בשלב ראשון, לארגן מישהי שאת ממש סומכת עליה לידו. בשלב שני, מישהו שיבוא הביתה לפניכם, יארגן את הבית באופן בסיסי, ואם אפשר ידאג גם לאוכל. אצלי, אחותי מאוד התאימה למשימה השניה...
מה שכן, חשוב, מניסיוני, בזמן הזה, זו זמינות להקפצות או מוניות, חופשי. לא ניראה לי הגיוני שתנהגי בזמן כזה, מבחינת הפניות הנפשית. אני לא יודעת כמה הבית רחוק מבית החולים אבל אצלי זה יצא בערך גיחה הביתה אחת ליומיים וזה בהחלט מצדיק. אבל... זה באמת מוקדם עכשיו בשביל זה... מקוה בשבילך שימשיך לכם בטוב, אתם האלו מקסימים...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

לולו בדיוק בן שבוע (ו40 דקות).
ואו כמה התקדמתם בשבוע הזה !
וגם מה שכתבת על השאיבות, התחלת ממ"ל 1 והגעת ל-30 תוך שבוע ! זה די מדהים.

מסכימה עם כל מה ש טלי ב כתבה , לעבור כל יום , כל שעה, עד שתגיעו הבייתה.

וכיף לשמוע שלולו מתחזק ולאט לאט צריך פחות מכשירים

[פרח_בית*]

מה מסתבר?
שאני מסטולה, ואתמול הוא היה בן שבוע.
היום בן 8 ימים.
לפי הסיכום עם בעלי זה היום שנספר על השם, אז סיפרנו לכולם איך קוראים לו.
אני מתחילה להתרגל לקרוא לו ככה.
שמו לו גם מדבקה עם השם על האינקובטור.

[פרח_בית*]

רוצות לשמוע מה הלו"ז שלי?
נתחיל מהבוקר. קצת מבלבל ממתי להתחיל כי זה די בלופ...

7-8 שאיבה. לאכול משהו קטן.
8-10 קנגורו בזמן שהוא אוכל
10-11 שאיבה

11-12 בעלי מחליף אותי. אני הולכת לחדר להתקלח, ארוחת בוקר.
12-13 לישון
13-14 שאיבה. מישהו צריך להעביר את החלב ללולו.
14-16 לישון/מנוחה/ארוחת צהריים.
16-17 שאיבה, אצלו, או בחדר ואז ללכת להביא לו את האוכל.

17-19 קנגורו בזמן שהוא אוכל
19-20 שאיבה
20-21 ארוחת ערב
21-22 לישון אצלו או בחדר
22-23 שאיבה
23-1 לישון אצלו
1-2. שאיבה
2-3. להיות איתו בזמן בדיקות וטיפול
3-4. לישון
4-5. לשאוב
5-7. לישון (לפעמים קצת איתו בזמן אוכל/טיפול)

יוצא בערך 9 שעות מנוחה מפוזרות על פני היום.
בפועל אני אוספת בערך 6 שעות שינה כי חלק אני גונבת כדי ללכת לשירותים או לכתוב פה או קצת לענות להודעות וכאלה.

השאיבות לוקחות בערך 40 דקות כל פעם, ואז עוד קצת לשטוף בקבוקים, ללכת לשירותים, למלא מים.

משתדלת שהוא יהיה עליי בערך 4 שעות ביום. ולפעמים בעלי לוקח אותו גם, יכול להיות שעתיים או 3 או אפילו 4.
אני לא יכולה יותר משעתיים ברצף כי אז צריכה כבר לשאוב, ובד"כ גם חייבת לשירותים.
כל פעם שאני צריכה להחזיר אותו אני ממש מתבאסת.

זה נשמע שאנחנו לוקחים אותו מלא, אבל תכלס 6 שעות מתוך 24 זה כלום לתינוק שרק נולד.
אפילו תינוק שמקבל ממש מעט מגע יקבל את זה בהאכלה וקצת טיפול בסיסי...
מה שכן, אנחנו משתדלים לגעת הרבה בין לבין בתוך האינקובטור.
פשוט להוציא לזמנים קצרים זה פחות טוב לו כי לוקח לו זמן להסתגל.
ובלילה אני לא יכולה לקחת אותו כי אני עייפה מדי וזה מסוכן...

[פרח_בית*]

אתמול פעם ראשונה שהסכים להכניס את הפטמה לפה בלי להתעצבן.
לקח לו קצת זמן אבל הצליח.
קצת טבע בתוך הציצי...
שכב ככה בזמן האוכל איזה 10 דקות. מדי פעם אפילו ראיתי את הלחיים זזות כי הוא ניסה למצוץ. לא ממש הרגשתי אותו אבל. הפה שלו כזה פיצקול.

אחרי כמה זמן התעייף כנראה והרים את הראש.
לא היה עצבני, פשוט נמאס לו.
השכבתי אותו כשהראש נשען על הציצי והוא נרדם.
ישן עליי בערך שעה וחצי. ממש רגוע ומתוק.

[תמרוש_רוש]

אוי, איזה מדהים!!!
כל כך התרגשתי מהמציצה.

_תכלס 6 שעות מתוך 24 זה כלום לתינוק שרק נולד.
אפילו תינוק שמקבל ממש מעט מגע יקבל את זה בהאכלה וקצת טיפול בסיסי...
מה שכן, אנחנו משתדלים לגעת הרבה בין לבין בתוך האינקובטור._
יקירה, אל תהיי קשה עם עצמך.
כל רגע של מגע רך ואוהב - נחשב.
גם באינקובטור! למה את לא סופרת את זה?
מצוין שאת יודעת שקשה לו עם המעבר, ונוגעת בו באינקובטור בלי להטריד.
הוא מקבל המון מזה שאת יושבת שם ומניחה עליו יד רכה. על הראש, הגב, אפילו כתף או רגל. זה המון.

_יוצא בערך 9 שעות מנוחה מפוזרות על פני היום.
בפועל אני אוספת בערך 6 שעות שינה_
לא אידיאלי אבל אופרטיבי ופרקטי. את מקבלת את "המטכ"לית" שלך (שש שעות שינה) וזה חשוב.
מה שכן, הייתי מנסה לארגן את זה כך שפעם ביממה תוכלי לישון שלוש שעות רצוף (נטו!! לא כולל השירותים וכו'), ולשנות את לו"ז השאיבות בהתאם.
את מתקדמת ממש יפה עם השאיבות, כך שאם תפתחי פער בין שאיבות פעם ביממה, ואז בזמן אחר, כשאת ממילא ערה, תשאבי בתדירות גדולה יותר (נניח בשתיים, שתיים וחצי ושלוש אחה"צ, ותקצרי את השאיבות האלה ל- 10-15 דקות כל אחת), לא תפסידי שום שאיבה, כן תרוויחי המרצה של השדיים וכן תרוויחי שינה ברצף.

תגידי, את יכולה לתאר לי את השאיבות שלך? איך החלב יוצא, באיזה סוג של זרימה, מתי הוא מתחיל לצאת, מתי הזרימה משתנה, דו"צ או ח"צ, מתי את מפסיקה? אולי נוכל לייעל אותן קצת....

[תמרוש_רוש]

ואם את יכולה לתזמן את זה כך שהשינה המרכזית תהיה בשעות המוקדמות של הלילה, איפשהו בין 8-12 או 1, אז בכלל טוב.

[פרח_בית*]

אז עכשיו כל פעם ששמים אותו עליי הוא מתחיל להרים את הראש ולפתוח את הפה, ואז אני שמה אותו על הציצי.
הוא מכניס ומוציא, לפעמים נשאר קצת.
היום שוב קצת התעצבן אחרי כמה זמן ולקח זמן עד שנרגע ונרדם. אבל כן מרגישה שזה משהו שהוא כבר ממש מחפש ורוצה, כנראה מתוסכל כי זה קשה לו עדיין.

_יקירה, אל תהיי קשה עם עצמך.
כל רגע של מגע רך ואוהב - נחשב._
אני מקבלת את זה בינתיים.
האמת שנראה לי שהקושי כרגע אצלי יותר מאשר אצלו, כי הוא ישן ממש אחלה גם באינקובטור. ואני מתגעגעת אליו ברגע שהוא חוזר לשם...

שמה לב כמה חשוב שאני פה בלילה. למרות שזה נראה קצת הזוי כי הוא די ישן כל הזמן.
פעם אחת הלילה הוא התעורר לקצת ועשה פרצופים. ישבתי לידו קצת עד שנרגע ונרדם.
ובבדיקות של 2 הוא תמיד ממש מתעצבן שמפריעים לו לישון, אז זה טוב שאני שם איתו. וגם נשארת איתו אחרי עד שנרדם.
אמנם הוא לא ממש בוכה, אבל משמיע קצת קולות ועושה פרצוף אומלל וזז בחוסר נוחות.

[טלי_ב*]

רוצות לשמוע מה הלו"ז שלי?
לא פשוט בכלל בכלל.
האם יש דרך שבה תוכלי לצ'פר את עצמך מדי פעם? אם הרעיון מדבר אלייך... נגיד מסז'? או אוכל מבושל שמישהו יכול אפילו לקנות לך? ממתקים (לא בוחלים באמצעים כדי לעבור תקופות כאלה...)?
בפעמים שמצאתי את עצמי מאושפזת, גיליתי שמאוד עזר לי לצאת מדי פעם לטיול קטן מחוץ לבניין. פשוט להיות בחוץ ולנשום אוויר, או להרגיש לרגע כמו סתם בנאדם רגיל ביום רגיל, אפילו 10 דקות או רבע שעה. את בלוז צפוף אז לא מדברת אפילו על כל יום, אבל פעם בכמה ימים אולי.

_תכלס 6 שעות מתוך 24 זה כלום לתינוק שרק נולד.
אפילו תינוק שמקבל ממש מעט מגע יקבל את זה בהאכלה וקצת טיפול בסיסי..._
בטוחה שזה קשה, אבל אל תעשי השוואות כאלה.
אתם במצב שונה.
מעבר לזה שכל מגע "נחשב" כי כל מגע מועיל, המצב היחיד שמולו צריך להשוות הוא מה שאפשרי במצבכם. כמה הוא מקבל לעומת כמה אפשרי שהוא יקבל. כאן נשמע שאתם על 100% וזה מצוין.

[בשמת_א*]

_אבל הוא די התעקש... לא הפסיק להזיז את הראש.
בסוף מצאנו פשרה, הוא הסכים להניח את הלחי על הציצי ולנוח ככה._
הנקה אינסטינקטיבית!!! הוא ממש עושה את זה! הוא כבר מוכן לינוק! שיואו, אולי איזו צדיקה תקשר לך כאן לסרטון של זה באינטרנט, פשוט אין לי כוחות. זה נפלא! התינוק יכול להביא את עצמו ישר לתנוחה ממש טובה על הפטמה ועל השד ולינוק בעצמו בצורה טובה!

[פרח_בית*]

הייתי מנסה לארגן את זה כך שפעם ביממה תוכלי לישון שלוש שעות רצוף
העניין הוא שכרגע אני שואבת כל פעם לארוחה שאחרי (למשל שואבת ב4 והוא מקבל את זה ב5).
ככה שאם ארווח שאיבות ייצא שארוחה אחת הוא יקבל רק מטרנה. זה כבר קרה כמה פעמים כשלא הייתי מסוגלת בלילה, אבל מעדיפה אם אפשר כן כל ארוחה יקבל חלב אם.
ואני גם ככה מתעוררת לבד כל 3 שעות בלילה, בדיוק לשעות השאיבה. ביום דווקא צריכה שעון מעורר לפעמים.

כרגע הוא מקבל 30 מ"ל (סוף סוף הפסיקו להעלות לו כל רגע, מאז שירד מהעירוי. אני צריכה באמת לשאול מתי מעלים שוב).
ואני שואבת 10-23 כל ארוחה, משתנה. ככה שפחות או יתר חצי מהתזונה שלו חלב אם.

תגידי, את יכולה לתאר לי את השאיבות שלך? איך החלב יוצא, באיזה סוג של זרימה, מתי הוא מתחיל לצאת, מתי הזרימה משתנה, דו"צ או ח"צ, מתי את מפסיקה? אולי נוכל לייעל אותן קצת....
אז ככה, מתחילה מעיסוי קצר ואז סחיטה ידנית כמה דקות. יוצא חלב אבל אני עושה את זה פחות בשביל הכמות ויותר כי מרגישה שאח"כ יוצא יותר בשאיבה.
אח"כ שואבת במשאבה דו"צ. מתחילה ממהירות ממש נמוכה כי אחרת זה כואב, ועולה לאט לאט. על מהירות נמוכה לא יוצא כלום , כשמגבירה מתחיל לצאת.
שואבת נגיד חצי שעה עם המשאבה. לרוב מפסיקה או כשהגיע זמן האוכל שחו ואני צריכה להעביר את החלב לאחות, או כשעברו 40-45 דקות מההתחלה (כלומר מתחילת העיסוי/סחיטה) , או כשזה מרגיש כואב כבר.
אם אמשיך ייצא עוד חלב, אבל זה לא נראה לי מתאים כל כך הרבה זמן ברצף.
מה שכן, זה לא מרגיש שהבעיה היא כמות החלב, אלא הקצב שהוא יוצא.

יש ממש הבדל בין השדיים. שד ימין יותר עצלן לרוב ויש פעמים שיכול לא לצאת ממנו כמעט כלום, רק כמה טיפות . שד שמאל מוציא יותר. גם בסחיטה וגם בשאיבה.
למרות שבשתי השאיבות האחרונות ימין קצת התעורר.
לרוב יוצא מין טיפות גדולות כאלה שתאספות יחד, לאחרונה לפעמים יוצאים מן שפריצים דקים כאלה, כמו ששמים יד בקצה צינור וזה משפריץ לצדדים.

והיום מרגישה שהם קצת השתנו. כאילו השד התקשה קצת, והפטמות יותר קשות ובולטות.
עדיין צובט אבל פחות מאתמול. התחלתי למרוח לנולין, אולי זה קשור

---

תוך כדי שאני כותבת את זה, סיימתי לשאוב וכשרציתי להעביר למזרק הבנתי שזה לא יספיק.
היה 35 מ"ל!!
פעם ראשונה שאפילו נשאר קצת לארוחה הבאה.
ולא היה פער מהשאיבה הקודמת, 3 שעות כרגיל.
היה היום גם 23 מ"ל ו15 מ"ל בערך.
ככה שזה אכן עולה בהדרגה.
נראה מה יהיה בערב, כי אז לרוב יוצא פחות.

[פרח_בית*]

הנקה אינסטינקטיבית!!! הוא ממש עושה את זה! הוא כבר מוכן לינוק
קראתי בעבר את הדף וראיתי סרטונים של תינוקות אחרי לידה מגיעים לבד אל השד.
בגלל זה זיהיתי את התנועות שלו וידעתי שזה מה שהוא רוצה. מאוד התרגשתי פעם ראשונה שראיתי אותו ככה.
העניין שבגלל שהוא כל כך קטן מפחדת שהוא יוציא על זה יותר מדי אנרגיה, אז מעודדת אותו לנוח אחרי לא הרבה זמן.
אני צריכה באמת להתעייץ עם הרופאה לגבי זה, כי לא רוצה שזה יתיש אותו ואולי יפגע בעלייה במשקל. אם אני מבינה נכון זאת אחת הסיבות שמחכים עם התחלת הנקה בגיל כזה.
בכל מקרה, בינתיים כל פעם שאראה שהוא רוצה אקרב אותו לשד, שינסה קצת.


האם יש דרך שבה תוכלי לצ'פר את עצמך מדי פעם? אם הרעיון מדבר אלייך... נגיד מסז'? או אוכל מבושל שמישהו יכול אפילו לקנות לך? ממתקים 
לגמרי אוכלת ממתקים.. הביאו לנו מלא שוקולדים שכבר כמעט נגמרו... ואתמול בבוקר כשהייתי ממש גמורה, קניתי לי חתיכת עוגת שמרים שוקולד. אני כבר כמה ימים עוברת לידה כל פעם וממש מתחשק לי , אבל תמיד שוכחת לקחת איתי כסף. אתמול סוף סוף הייתי עם ארנק אז קניתי לי. היה מעולה ממש.

לגבי מסאג' מאוד רוצה.
חשבנו לחפש לי רפלקסולוגית שתבוא לכאן.
וגם שלחתי הודעה למדקרת שלי אם היא תוכל להגיע. אמרה שהשבוע לא אבל תשתדל שבוע הבא, מקווה שזה יסתדר (רוצה בעיקר בגלל הכאבי ראש שמשגעים אותי לפעמים, וחיזוק כללי ).

[בשמת_א*]

אל תדאגי לאנרגיה שהוא כביכול מוציא על הנקה אינסטינקטיבית. זה נכון לו. זה הרצון שלו. זו הכמיהה האולטימטיבית. את הבית, את החיים, החיבור איתך הוא הכל בשבילו. ואם וכאשר יתעייף, אין טוב מלהירדם על השד ולהאזין גם תוך כדי שינה לפעימות לבך שליוו אותו מראשית היווצרותו.

[אמא_של_מוש*]

חשבנו לחפש לי רפלקסולוגית שתבוא לכאן.
אני אשמח לתת לך טיפול מתנה ללידה (-:
את כל כך מהממת עושה מאמצים אדירים למען לולו וזה כל כך מגיע לך!

<לצערי זה יוכל לקרות רק עוד כמה ימים.. כרגע אני במרתון שאיבות מטורף כי מושית לא עולה במשקל. יוצא לך יותר ממני בשאיבות ואני שמחה איתך על כל טיפה>

[פרח_בית*]

בשמת איזה יפה כתבת.

אתמול כשלקחתי אותו עליי היה כל כך עייף שרק ישן ולא התעניין בכלל בשד. כנראה בגלל שלפני זה היה על בעלי והיה ער די הרבה כשהוא שר לו וליטף אותו.
רק כשהחזרתי אותו לאינקובטור החליט להתעורר ולפתוח עיניים ולהתסכל סביב.

אני אשמח לתת לך טיפול מתנה ללידה
ואו אמא של מוש תודה על ההצעה!
האינסטינקט הראשוני שלי זה להגיד שלא צריך ולא רוצה הלטריח אותך,
אבל האמת שממש אשמח.
כמובן מתי שנוח ומתאים לך.

מאחלת לך בהצלחה עם השאיבות ושפע חלב!
מי ידע שזה כל כך מתיש כל העניין...

הלילה פספסתי ארוחה אחת שלו כי לא התעוררתי. כלומר התעוררתי בשעת הארוחה אז לא הספקתי לשאוב. במקום זה ישבתי איתו קצת כשהחליפה לו חיתול וסידרה לו את המיטה.
החזיק לי את האצבע ונהנה כשקיפלתי לו רגליים.
נרדם די מהר אז עכשיו אני שואבת ואנסה לישון עוד קצת.
הלילה אני ממש עייפה, כל קימה הייתה ממש קשה.
וגם יש לי כאבים מוזרים בבטן שאני לא מבינה מה הם. מקווה שהכל בסדר שם. הדימום ממש נחלש כבר, וזה לא מרגיש התכווצויות של הרחם.

[יולי_קו]

פרח,
שתדעי לך שאני לא מגיבה כל פעם, אבל אני נכנסת וקוראת בהתרגשות, כמו דודה גאה, על כל הרפתקאותיכם ביחד. אני חושבת שאתם הורים טבעיים מעולים, ושלולו שלכם הוא כוכב.
הלואי שהיום תרגישי טוב יותר! ושתמשיך ההתקדמות היפה שלכם לקראת היציאה מבי״ח, לחיים הרגילים.

[פרח_בית*]

הרופא הודיע שהוא הבא בתור לרדת לפגיה.

הייתי באמצע שאיבה. הרגשתי שנגמר לי האוויר, הפסקתי לשאוב כי לא הייתי מסוגלת.

בעלי ניסה להגיד שבבקשה לא, והרופא פחות או יותר אמר שאין ברירה.
האחות ביציאה הזויה - מה תעשו כשיהיה בבית ספר ויצטרך לעלות כיתה?
אין ספק שההשוואה במקום... וזה בלי להגיד מילה על המחשבות שלי על ביתי.

הרגשתי שיוצא לי האוויר, שקשה לי לנשום. התחלתי לדמוע.

איך ישפיעו עליו האורות והרעש והבכי של שאר התינוקות?
איך אצליח לשבת שם כל הלילה?
אם יהיה בכלל משהו יותר נוח מכיסא.
ואם אצליח להרדם באור ועם האחיות שלא מפסיקות לזוז מסביב.
ואם ינסו לשכנע אותי ללכת לישון בחדר ממש אין לי אנרגיות לעמוד על שלי כרגע.
כרגע הן מסתכלות עליי כאילו אני קצת נסחפת. אבל לא אומרות כלום כי אני לא מפריעה (רק שואלות מדי פעם אם אני ישנה שם כל הלילה, ואם אני יודעת שיש חדר אימהות) . ישנה בצד בחדר שלו , לא אומרת כלום כשהאחות מדליקה אור וכו'.
אבל בחדר גדול והומה אני חוששת שהנוכחות שלי תפריע יותר והן פחות יתמכו בזה. תלוי באחות כמובן, יש מקסימות ממש שמעודדות אותנו, אבל אחרות נחמדות ובכל זאת לא מבינות למה אני שם.

ואם ניפול על האחות שאני לא מסתדרת איתה. כרגע היא אף פעם לא איתנו ואני לא נתקלת בה יותר מדי. אבל שם אי אפשר יהיה להתחמק ולא בא לי לבכות כל פעם שהיא מעירה לי הערות.

ואיך נשב שעות בקנגורו, בלי פינה של שקט ורוגע? בלי זמן נעים של ביחד, במשך יותר משבועיים?

ומה כשאתחיל להניק? או אפילו להאכיל מבקבוק. איך אפשר בתנאים שכל כך לא מעודדים למידה?
מקווה שלפחות יש איזו פינת הנקה נורמלית, אבל אני לא בטוחה איך זה בנוי.

ובכלל אני קצת חוששת מהתחלת האכלה מבקבוק. כרגע הוא עלינו 3-4 ארוחות ביום, מתוך 8. בשאר הארוחות הוא באינקובטור. אוכל מזונדה.
אני רואה בלילה אחיות מאכילות תינוקות בבקבוק. זה נראה לי כל כל זר ומוזר. האכלה של תינוק זה משהו כל כל אישי ואינטימי, זה משהו שמישהו קרוב לא צריך לעשות, לתפסיתי.
אבל איך נצליח להאכיל אותו 8 פעמים ביום? ההאכלות הן אחרי שאני שואבת, ולרוב אני כל כך עייפה שפשוט מוכרחה לנוח. בלילה אני חוששת להרים אותו שלא ארדם כשהוא עליי.
אז כל הסיטואציה הזאת במרחב לא מאפשר, אוף...

ואיך יכול להיות שאחרי שנים של מחקרים, שכשכבר יודעים מה התנאים שמעודדים פגים להתפתח טוב, הפגייה היא עדיין חדר גדול ועמוס ורועש ומואר??

---

ב11 בבוקר, אחרי שהוא היה עליי שעתיים ואז שאבתי, תכננתי ללכת לחדר. לאכול סוף סוף ארוחת בוקר ולהתקלח.
הוא היה על בעלי, ואני פשוט לא הייתי מסוגלת לזוז משם.
עמדתי והסתכלתי עליו ונישקתי אותו ובכיתי בלי הפסקה.
כל מה שרציתי זה לקחת אותו ולברוח.

---

ובתוך כל זה, האחות החליטה לשגע אותי.
ש-למה אני לוקחת דברים מהמגירות לבד .
כאילו אני לא עושה את זה שבועיים ואף אחד לא אומר כלום.
איך נראה לה הגיוני שאם הוא פולט למשל אני אלך לקרוא לאחות שתוציא לי חיתול טטרה, במקום שאקח לבד מהמגירה שנמצאת ליד היד שלי?... או שאקרא למישהי כל פעם שאני צריכה מזרק לחלב.

ואז התקשרו מהקופ"ח שאנחנו צריכים דחוף עכשיו לבוא לרשום אותו לקופה, להחליט לאיזו קופה ואיזה רופא. ופתאום זה נורא דחוף, ואנחנו פה 10 ימים ואף אחד לא אמר כלום על זה.

וזה אחרי שאתמול התקשרו לבעלי להגיד שיש חוב של 200,000 ש"ח! על האישפוז כי לא סידרנו את הרישום, ושנבוא מהר לסדר את זה. ושוב, אף אחד לא אמר כלום בנדון והיינו אמורים לנחש לבד שעושים את זה עכשיו ולא בשחרור למשל.

---

בסוף בקושי רב הלכתי לחדר.
בדרך קניתי לי כריך ומיץ תפוזים ועוגה.
אכלתי. שאבתי, נמנמתי תוך כדי. ועכשיו אשן קצת.
מחכה כבר לאחה"צ שאחזיק אותו שוב.
אם לא הייתי נרדמת כמעט הייתי הולכת עכשיו, אבל צריכה לצבור כוחות.

מרגישה כמו בלון שיצא ממנו האוויר.
לא בטוחה איך להתמודד כרגע.

[טלי_ב*]

אוף.
מקווה שתצליחי לישון וטיפה לחדש כוחות.

---

ואחרי זה - אולי לקראת המעבר לפגייה יהיה מועיל לקבל יותר מידע מבעלי ניסיון.
אני יודעת שיש קבוצה של הורים לפגים בפייסבוק, ואולי לפחות חלקם בגישה שלך.
וגם הייתי חושבת אולי לפנות באופן פרטי לאחת ממנהלות הקבוצה של אפס הפרדה. אני יודעת שתנאים לאפס הפרדה בפגיות זה חלום שיושב אצלן על המדף כבר הרבה זמן, ואולי במשך השנים והשיחות עם אמהות וכו' הצטבר אצלן ידע או סתם משהו חכם להגיד.

[אמא_של_מוש*]

_אבל האמת שממש אשמח.
כמובן מתי שנוח ומתאים לך._
בכייף יקרה..
בעזרת ה' מקווה שיצא לפועל שבוע הבא.

_מאחלת לך בהצלחה עם השאיבות ושפע חלב!
מי ידע שזה כל כך מתיש כל העניין..._
וואי לגמרה מתיש..
תודה גם לך נהרות אגמים ימים של חלב בקרוב ממש (-:

האחות ביציאה הזויה - מה תעשו כשיהיה בבית ספר ויצטרך לעלות כיתה?
וואוו איזה יציאה חסרת רגישות ברמות על! ממש לא מגיע לכם היחס הזה ומובן לגמרה החשש שלך מהמעבר. אני ממש מקווה שתמצאו את הדרך להקל על לולו ועליכם את השהייה בפגייה ושיעבור במהירות.

[יולי_קו]

מדהים כמה מתרגלים למה שיש.

[פרח_בית*]

הוא יעבור היום או מחר.
,בעיקרון היה אמור לעבור עכשיו, אבל הרופא בא לקראתנו ויעבירו אותו רק כשתהיה קבלה.
מצד אחד. טוב שיהיה פה כמה שיותר, מצד שני זה משאיר אותי בחוסר ידיעה ומגביר את הטסרס שגם ככה גומר אותי.

ממש מרגישה שהלב כואב לי...

לפנות באופן פרטי לאחת ממנהלות הקבוצה של אפס הפרד
באמת תכננתי לשלוח להן הודעה ושכחתי מזה.
חיפשתי בקבוצה ואין יותר מדי מידע, והן באמת כתבו שעוד לא הספיקו להגיע לזה.

וואוו איזה יציאה חסרת רגישות ברמות על! ממש לא מגיע לכם היחס הזה
אני בטוחה שהיא חשבה שזה מעודד או משהו. פשוט חוסר הבנה בסיסי של המצב מצידה..

הם מתעקשים להגיד כל הזמן כמה זה חיובי וטוב.
לא יודעת אם הן באמת מאמינים בזה או פשוט רוצים לעודד אותנו. כי אני לא מבינה איך זה טוב, להיות שם כתחנת מעבר, במקום להישאר פה עד שיוצאים הביתה... מבינה שאין ברירה, אבל להגיד שזה חיובי... נו...

בעלי ירד לראות את הפגיה.
האחות הייתה קצת מוזרה ולא הבנו כל מה שהיא אמרה, אבל אמרה שאנחנו יכולים להיות שם כל היום, שיש כורסא ואין בעיה לעשות עליה קנגורו.
לא הבנתי לגמרי את המבנה של המקום, אבל בעלי אמר שיש וילונות וראה אמא יושבת על כורסא ליד התינוק.
לא הבנתי מה טיב הכורסא - כמה יישברו לי הגב הרגליים והבטן מלשבת עליה שעות ברצף ואם אצליח לישון עליה בלילה.
בעלי אמר שמקסימום הוא יישאר בלילות.
לא יודעת לגבי משאבה, אם יש מספיק ואם ניתן לקחת אותה צמוד לאינקובטור.
מה שקצת הרגיע אותי, שבסביבות 6 בערב מתחילים להחשיך אורות.

---

לולו היה עלינו היום קרוב ל10 שעות...אחרי שהיה על בעלי 6 שעות באתי להחזיק אותו (זה הזמן שאני מחזיקה אותו כל יום). האחות התפלאה ואמרה שבדיוק החזירו אותו.
שאלה אם אנחנו מנסים לשבור שיא בקנגורו.
ניסיתי להגיד לה שאני מתגעגעת כשאני לא מחזיקה אותו הרבה זמן, אבל לא ניסחתי טוב וגם ככה אני בקושי מצליחה לדבר כרגע אז לא נראה לי שהיא הבינה...
רציתי בעצם להגיד, שהוא התינוק שלי ואני ממש אוהבת להחזיק אותו. זה נעים לי הרבה יותר מאשר כשהוא באינקובטור.

---

לולו התחיל ממש לנסות למצוץ. כל פעם שהוא עליי או על בעלי מחפש פיטמה ועוד קולות מצחיקים. זה חדש מהיום.
חבל רק שהוא לרוב לא מסכים להכניס את הפיטמה לפה, הוא רק נמצא לידה עם פה סגור חזק ועושה את קולות החמודים שלו.

---

כל כך רוצה להגיע הביתה.
לישון עם לולו במיטה שלנו ולהרגיש אותו כל הלילה.
מרגישה שאין בי מספיק כוחות להעביר פה עוד כמה שבועות...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

פרח יקרה, חיבוק גדול,
נשמע שאת קצת במשבר, מהעייפות, מהמעבר הצפוי, וזה הכי מובן...
אני מאמינה שכמו שמצאת את הדרכים להסתדר במחלקה הנוכחית, ומצאת בה את היתרונות וגם החסרונות,
ככה גם בפגיה, את ובן הזוג שלך תמצאו את הדרכים שלכם להתמודד ואולי אפילו תמצאו יתרונות בשהייה שם...
ונכון שכרגע השבועות הבאים מרגישים כמו נצח, אבל הם יעברו ואתם תגיעו הבייתה, למיטה שלכם, בלי שום רופאים ואחיות מכשירים,
ותתכרבלו בכיף במיטה...

אולי זה הזמן לקבל קצת תמיכה מחברה טובה ? שתבוא ממש לקצת לבקר?
או עוד משהו שיעלה אותך קצת ויעודד ? אין לי עוד רעיונות אבל בטח את יודעת מה עושה לך טוב.

ואיזה כיף שלולו מנסה למצוץ ולינוק.
והכי חשוב שמצבו משתפר, ובסופו של דבר, הפגיה , למרות הקושי במעבר, היא צעד בדרך הבייתה

[פרח_בית*]

עבר.
תכננתי כבר ללכת לישון ובעלי התקשר להגיד שמעבירים אותו.
הלכתי אליו מהר.
רעדתי כולי, לא הפסקתי לבכות.

האחיות דיברו איתי וניסו לעודד ואני רק רציתי לבעוט בכולן.
שיפסיקו כבר להגיד שזה דבר טוב. זה מגוחך.

צפוף, יותר מ10 תינוקות.
דחפו קצת את אחת העריסות הצידה כדי לאפשר לנו מקום לכורסא.
יש וילון.
האורות מעומעמים דווקא בסדר. לא יודעת איך במשך היום. השארנו לו את השמיכה על האינקובטור, לא יודעת מה נעשה כשיעבור לעריסה פתוחה.
הכורסא סבירה, נשענת אחורה. אפשר חצי לשכב אם מרימים רגליים על כיסא (מקווה שהן מסכימום לזה...)

הרעש זוועה.
הייתי שם 10 דקות וכבר התפוצץ לי הראש.
צפצופים, דיבורים, בכי.
האחות הציעה שאשתמש באטמי אוזניים, אבל אני לא יכולה. התחושה של האטמים מטריפה אותי יותר מהרעש. ניסיתי בעבר כמה סוגים.
לא יודעת איך אשב ברעש הזה לאורך זמן.

הכי נורא זה שאין אפשרות להביא לידו את המשאבה, רק בחדר נפרד.
מה שאומר ש -
או שכל פעם שאני שואבת אני משאירה אותו לבד לחצי שעה+-
או שבעלי בא להחליף אותי, מה שלא משאיר לו יותר מ3 שעות שינה רצוף אף פעם.
או שאני מביאה לשם את המשאבה השכורה. אבל גם בלגן לדאוג שלא יקרה לה כלום (למרות שאמרתי לבעלי - אם אני משאירה את התינוק.. מה זה כבר משאבה...).
וגם אצטרך לסחוב אותה כל פעם הלוך חזור מהפגייה לחדר, והיא כבדה וגם אני מפחדת שהיא תיפגע בדרך.
אז אין לי מושג איך אתנהל עם השאיבות שם.
גם ככה כל הכוחות שלי הולכים על שאיבות ושטיפת בקבוקים ואני מותשת. לא יודעת איך אעמוד בזה כשזה יהיה עוד יותר מסורבל.

אמרתי לבעלי, שאם מישהו רוצה באמת לעזור לי, שיבוא וישב בחוץ כל היום, ויכנס רק לשטוף בקבוקים אחרי כל שאיבה... וגם ירוץ להביא חלב לפני הארוחות כשאני לא שם.

קיצר, אין לי מושג איך אני עוברת שם שבועיים.
לולו המשיך לישון כל הזמן ולא שם לב שהזיזו אותו בכלל.
מקווה שגם כשיעבור לעריסה פתוחה יהיה רגוע ככה, כי עכשיו האינקובטור די ממסך רעשים.

לפחות - היו שם הורים למרות שלילה. לפחות 4 הורים חוץ מאיתנו. יושבים ליד התינוקות, מאכילים וכו.
אני רק ישבתי ליד לולו ובכיתי, בזמן שהוא ישן...

מתכוונת לדלג הלילה על שאיבה אחת כדי לנסות לישון 5 שעות רצוף. נראה אם אצליח.

לולו כבר קיבל עכשיו ארוחה אחת רק מטרנה כי לא הספקתי לשאוב בגלל המעבר.
עכשיו אני שואבת אבל תוהה אם לשלוח את בעלי לקחת את האוכל, כי זה אומר שהוא יישאר שם לבד עד שהוא יחזור.
או שכבר ניתן לו את זה בהמשך בתוספת למה שאשאב כשאקום , ואז תהיה לו ארוחה רק של חלב שלי (אחרי 2 ארוחות רק מטרנה).

[פרח_בית*]

אולי זה הזמן לקבל קצת תמיכה מחברה טובה ? שתבוא ממש לקצת לבקר?
דודה שלי הייתה היום לקצת (פחות משעה). בעיקר התבכיינתי לה.
האמת שאין לי ממש סבלנות לאף אחד.
כל הזמן אומרת לאנשים לא לבוא.
אולי מחר אמא שלי תבוא אם ארגיש שזה מתאים לי. כרגע לא בטוחה

[פרח_בית*]

מסתבר שהאחיות כל הזמן מדברות על כמה אנחנו עושים קנגורו.
כי היום לולו היה עלינו כמעט 11 שעות...
זה בעיקר כי בעלי קצת השתגע ובקושי הוריד אותו במשך 6 שעות ברצף (רק לקצת כדי להביא לו חלב וחזר)...
וזה בלי שהוא קרא את עיקרון הרצף.

האחות אמרה לו שהממוצע זה 40 דקות ביום.
אמרתי לו להגיד לה שהן צריכות לשווק את זה טוב יותר.

לא באמת נחזיק אותו 11 שעות כל יום. נראה לי.
אבל 6-7 נראה לי הגיוני (אני שעתיים בבוקר, בעלי שעתיים בצהריים, ואני שעתיים אחה"צ).

---

לולו כבר ממש מחפש את הציצי כל פעם שהוא אוכל. גם באינקובטור. ממש מרים את הראש ומשתגע עם הפה.
זה מעולה, אבל אני מתבאסת שאני לא איתו כל ארוחה כדי שתהיה לו הזדמנות למצוא משהו.
מתבאסת שהוא מחפש ומחפש ולא מוצא כלום...

העניין הוא שכל פעם שמחזיקים אותו בארוחה זה לפחות לשעתיים, כי הוא אוכל שעה ואז צריך עוד זמן לא להזיז אותו כדי שלא יפלוט.
אז זה לא ממש משהו שאני יכולה לעשות כמה ארוחות ברצף... כי צריכה גם לשאוב ולישון.

מוצץ הוא די מסרב לקחת, אבל אמרתי לבעלי שלפחות ייתן לו אצבע כשהוא ככה, שיהיה לו מה למצוץ.

היום הוא ממש גדל. ערני וזז ועושה קולות ומוצץ. ומסתכל המון עם עיניים גדולות ויפות.

[שרה*]

@}
שומעת את הקושי במעבר לפגיה.
גם אותי זה הטריף.
אם מתאים לאמא שלך לקפוץ מחר - הייתי זוממת להשאיר אותה קצת עם התינוקת ויוצאת עם בן הזוג לארוחה טובה. או לשעתיים שינה במיטה בבית. או לצאת החוצה לשמש. משהו שיגוון את השגרה המאוד מתישה שאת בתוכה עכשיו ויזכיר לך איך ניראים החיים מחוצה לה. (קראתי את סדר היום שלך לפחות 3 פעמים. את אמא לביאה. אין לי מילים)
שולחת לך וכוחות. לאט לאט הוא גדל, לולו, ויהיה לכם עוד זמן לבלות בצורה שפויה יותר...

[תמרוש_רוש]

וואו!!!!!!!!!!!!!!!!!

קוראת אותך ואוהבת אותך.
אגיב מאוחר יותר.
רק תדעי שאני כאן, מחזיקה לכם אצבעות.
@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}@}

טוב, רק משפט אחד:
יקירה, הפגיה לא נורא טובה בשבילו, וגרועה מאוד בשבילך (כלומר, גם בשבילו), ואת קוראת נכון את המפה.
אבל המעבר לפגיה - זה סימן מאוד מאוד טוב.
זה סימן שהוא גדל ומתחזק ומתפתח ומסוגל, בשפה של בית החולים, לקבל תנאים פחות ממעולים ולהמשיך לנשום ולאכול ולהתפתח ולגדול.
אחסוך ממך את מה שאני חושבת על התנאים שם... אבל הצוות שאומר לך ש"זה טוב" - צודק לחלוטין, למרות שהוא טועה.
תחזיקי את המקל משני קצותיו

[פרח_בית*]

אני שמה לב שהדבר שהכי מטריד אותי זה השאיבות. באמת אין לי מושג איך אתמודד עם זה באופן פרקטי...

אני ובעלי חשבנו שכנראה עדיף שאמשיך להיות אצלו בלילה ובעלי ביום, כי הלילה שקט ורגוע יותר וזה יהיה לי יותר סביר. נראה מחר איך הולך.
רק לא יודעת איך אצליח לקום באמצע הלילה, ללכת לחדר אחר, לשאוב ולחזור, 3 פעמים. וכל פעם כזאת להשאיר אותו לבד.

מה שכן הכמויות משתפרות.
והצלחתי לישון עכשיו יותר מ4 שעות רצף שזה נחמד. התאפשר כי וויתרתי על הארוחה של 11.
שאבתי ב11 ובעלי לקחת את האוכל שייתנו לו ב2. וככה ישנתי רצוף עד השאיבה של 4.

---

בעלי כבר התחיל לדבר שם עם אנשים אחרים (לי זה לא היה קורה...)
יש שם אנשים שנמצאים 3 חודשים... ממש מורידה בפניהם את הכובע.

קיבלנו נקודת מבט אחרת על למה עדיף בפגיה.
היחידה שאני מקבלת עד עכשיו.
מסתבר שאנחנו היינו בתקופה טובה בטיפול נמרץ, אבל מישהו סיפר שראה שם כמה תינוקות שלא שרדו.
זה באמת נשמע משהו שנורא להיות עדים לו.

[תמרוש_רוש]

או.קיי, בואי ננסה להיות פרקטיות:

• רעש: להביא זוג אזניות טובות ולהתחבר למוסיקה כשהרעש מטריף. (אם זה עוזר לי עם הפסקולים הזוועתיים של סרטי-אקשן-לילדים של הבנים שלי, זה בהחלט עשוי לעזור גם לך). כמו כן, לרחם עליו פעם אחת שהוא יושב ברעש הזה 24/7, ואז להשלים עם זה לחלוטין ולא לחשוב על זה יותר.
• משאבה: אני ראיתי מתלי-משאבות על גלגלים של מדלה בחדר יועצת ההנקה בבית החולים שלי, כמו מתלי אינפוזיה. אין להם כאלה? אין להשכיר מיד-שרה? איזו משאבה פרטית יש לך? אולי אפשר לארגן לה איזו עגלת-קניות או טיולון או משהו? (אני, בזמנו, כשניגנתי קרן יער והייתי צריכה ללכת למורה בשבתות, הייתי מעמיסה את המפלץ הזה על טיולון קטן פושטי והולכת ככה שלושה קילומטר)
• בכלל, אני מאוד בעד שתמצאי פתרון שאיבה במקום, כדי לחסוך לך טרחה וריצות. את אחרי לידה, למען השם, יש לך רצפת אגן לשמור עליה! טמבלים
• במקביל, לשחרר לשחרר לשחרר את העובדה שאת עשויה להשאיר אותו לבד כשאת באה והולכת וחוזרת ונחה. אין מה לעשות. זה לא אידיאלי, גם את זקוקה לנוכחותו בדיוק כמו שהוא זקוק לנוכחותך, אבל שווה לעשות חישובים קרים, שכלתניים/רגשיים מדי יום, ולהגיד: מה הכי נחוץ לשנינו עכשיו? ואם זה אומר לצאת ולהשאיר אותו (כי יש כרגע צרכים דחופים יותר) אז לצאת ולהשאיר אותו שם לבד. ולזקוף את זה לחובת המערכת המטומטמת שלא מבינה כלום בבני-אדם. ואחר כך לפצות את עצמך עם הרבה חיבוקים ומוסיקה, ולו אל תדאגי. אתם שם אתו ברצף מדהים, הוא כבר הפנים ויודע בעצמות שתחזרו.
• עזרה: אם מישהו רוצה באמת לעזור לי, שיבוא וישב בחוץ כל היום, ויכנס רק לשטוף בקבוקים אחרי כל שאיבה... וגם ירוץ להביא חלב לפני הארוחות כשאני לא שם.

אני כל כך תומכת בדבר כזה שאין לך מושג.
אני גם יודעת שאת במצב עדין מאוד וצריכה בדיוק את העזרה הנכונה מהאדם הנכון, אחרת זה עולה לך על העצבים, ואחרי כל הבלוג הקודם כבר הפנמתי היטב כמה קשה לך להיעזר ולהטריח, אבל בכל זאת: את צריכה סייעת, שקטה ופרקטית ואוהדת וצייתנית. מי יכולה למלא את התפקיד?
(אח, איך הייתי מתנדבת לזה בעצמי... אבל כבר גנבו אותי למשימה אחרת)

מקווה שלא העקתי עלייך עם כל זה...
חיבוקים ענקיים. את מדהימה, ושברתם שיא-קנגורו, שאין דבר יותר טוב מזה במצבו (וגם לך, מבחינות מסוימות), ואני מסירה בפניכם את 2Fimg]הכובע האוסטרלי 3187[/po].1517285913.jpg&imgrefurl=https%3A%2F%2Fthehatstore.com.au%2Fjacaru-hats-fisherman-brown.html&docid=USpyYhMb5FDVAM&tbnid=19xXI1b-y1scWM%3A&vet=10ahUKEwiZ6vrB5bzgAhWJUrwKHUBFA2YQMwjGASgCMAI..i&w=450&h=450&bih=679&biw=1024&q=australian%20hat&ved=0ahUKEwiZ6vrB5bzgAhWJUrwKHUBFA2YQMwjGASgCMAI&iact=mrc&uact=8 שלי.

[תמרוש_רוש]

מסתבר שאנחנו היינו בתקופה טובה בטיפול נמרץ, אבל מישהו סיפר שראה שם כמה תינוקות שלא שרדו.
נו, ברור. זה בדיוק העניין.
טיפול נמרץ זה לאנשים שנשקפת סכנה לחייהם.
ולולו כבר יצא מכלל סכנה, ולכן האחיות והרופאים חושבסים שזה נהדר.

[תמרוש_רוש]

והצלחתי לישון עכשיו יותר מ4 שעות רצף שזה נחמד. התאפשר כי וויתרתי על הארוחה של 11.
זה לא רק נחמד, זה גם חיוני כדי לשמור על השכל שלך שלא יתחיל לטפטף החוצה דרך האזניים.
אין מה לעשות. מחסור בשינה - אפשר להתמודד עם זה לזמן מה, אבל לטווח הארוך שינה חשובה לשפיות, והשפיות חשובה לך

[פלונית_אחרת*]

שתהיה לכם שבת שלום, אתם הורים נפלאים ולולו שלכם גדל ומתחזק כל יום כל הכבוד לכם!
אני הרבה פעמים מדמיינת מן בועת הגנה סביב הילד/ה או סביבי, ממברנה חדירה רק לטוב ומיטיב, אני לא יודעת כמה זה עוזר לילדים אבל לי זה מאוד עוזר.

[טלי_ב*]

אין זמן לכתוב, אבל אולי לבדוק כוס טפטופים.
למרות שמה המטעה היא יוצרת ואקום וגם שואבת.

[פרח_בית*]

בעלי היה אצלו כל הלילה ולא הצליח לישון על הכורסא...

מה שכן,
אני ישנתי יחסית והצלחתי לשאוב כמויות טובות (35 בלילה ו23 בבוקר). התחלתי לקחת חילבה, אולי גם עוזר קצת.

לולו כל האכלה בלילה השתגע. הרים את הראש וניסה למצוץ בטירוף.
בעלי היה חסר אונים. לא ידע איך לעזור לו. למוצץ הוא מסרב.

בבוקר התקלחתי ובאתי.
הבוקר דווקא יותר רגוע מהערב, יש אורות אבל מעל לולו כיבינו אז לא מאוד חזק. ואין כמעט הורים אז די שקט (בעיקר צפצופים, קצת דיבורים של אחיות).

למזלנו יש איתנו היום אחות ממש מקסימה שאנחנו מכירים ואוהבים. לפני שבאתי בעלי אמר לי שהיא איתנו אז הגעתי יותר רגועה.

---

לקחתי אותו עליי ונתתי לו את הפיטמה.
הוא התרגש ופעם ראשונה ממש מצץ, והתלהב כשסחטתי לו לפה. כמובן שלא מצליח עדיין להוציא חלב, אבל ממש מתקדם.

שאלנו את האחות על בקבוק, היא אמרה שבעיקרון אמורים לחכות לשבוע 34 אבל אם מרגישים שהוא מוכן היא לא מתנגדת לנסות כבר עכשיו.
אז אחרי שהוא נרגע קצת מהציצי נתנו לו קצת בבקבוק. שיתף פעולה ושתה 7 מ"ל כמעט.

היינו אני בעלי והאחות, ממש התרגשנו כולנו.

הוא מיצה והתחיל לעצום עיניים ולהירדם. נראה לגמרי מסטול.

האחות אמרה שאולי יש משאבה אחת מסוג אחר שכן אפשר להכניס לכאן, היא תבדוק ותראה לי אח"כ.
מסתבר שהאחרות נעולות בחדר כנראה כי נעלמה אחת, והן ממש יקרות. לא ברור מי גונב משאבה מפגיה...

[פרח_בית*]

זוג אזניות טובות ולהתחבר למוסיקה כשהרעש מטריף.
אוזניות ממש מעצבנות אותי...
חשבתי אולי על מחממי אוזניים אבל לא ממש יודעת איפה יש... שלחתי את אמא שלי למשימה.

ראיתי מתלי-משאבות על גלגלים של מדלה
היה כזה בטיפול נמרץ. אבל זה לא פרקטי להסתובב עם זה מרחקים. וגם לא יהיה לי איפה לאחסן את זה כשאהיה בחדר אימהות.
צריכה לחשוב על איזה תיק קומפקטי וקצת מרופד, אולי סגנון של צידנית כזאת.

כדי לחסוך לך טרחה וריצות. את אחרי לידה, למען השם, יש לך רצפת אגן לשמור עליה! טמבלים
אכן טמבלים. החל מיום הלידה אני לא מפסיקה ללכת מרחקים הלוך חזור. מפחדת מנזקים אבל אין ממש ברירה.
הכל נורא מפוזר.
לא ברור למה לא בנוי באופן יותר פרקטי.
פגיה עם משאבה, חדר הורים עם מקלחת קרוב. מיטה מתקפלת ליד האינקובטור.

בינתיים מנסה לתרגל קצת את ריצפת האגן כשיש לי כוח.
יש שיפור. בימים הראשונים לא הצלחתי לשלוט בזה בכלל, היה קצת מבהיל.
אחרי זה הצלחתי בספירה עד 2 נגיד אבל בקושי רב ועם הרבה רעד.
ואתמול כבר הצלחתי יותר והרגשתי שזה פחות מתסכל.

הכאב בטן המוזר נרגע קצת. מקווה שלא יחזור.

את צריכה סייעת, שקטה ופרקטית ואוהדת וצייתנית. מי יכולה למלא את התפקיד?
אין לי מושג... כולם מאוד רוצים לבקר, אבל בפועל זה רק לוקח ממני כוחות, כי זה יהיה במקום שינה/שאיבה/להיות איתו.
מאוד קשה לתאם את השעות ספציפיות שמתאימות לי עם לו"ז של אחרים.
ולא תמיד מספיקים בדיוק לבשל ולהביא לי אוכל ביתי, ולקנות לי אוכל פחות עוזר כי אוכל קנוי אני אוכלת גם ככה וזה לא עושה לי ממש טוב...
דודה אחת באה פעמיים בשבוע ובאמת מאוד עוזרת. מתזזת מפה לשם ועושה בשבילי מיליון סידורים וגם נשארה איתו פעמיים (באישור מיוחד. בעיקרון אישרו לנו עוד אבל מי שלא יכולה להגיע קבוע לא נראה לי מתאים. כרגע היא היחידה שיכולה כי היא בלי ילדים קטנים).

ושברתם שיא-קנגורו, שאין דבר יותר טוב מזה במצבו (וגם לך, מבחינות מסוימות)
לגמרי גם בשבילי. אחד הפחדים הגדולים שלי היו דיכאון אחרי לידה. עם העבר של דיכאונות הורמונליים אצלי... אני באמת חושבת שבלי להרגיש אותו הייתי מתדרדרת לשם די מהר...

והצחקת אותי עם הכובע.


אני הרבה פעמים מדמיינת מן בועת הגנה סביב הילד/ה או סביבי, ממברנה חדירה רק לטוב ומיטיב
כמו בשיר שמתנגן לי בראש בלום כבר שבוע
"כאילו האוויר נותן לך הגנה"

_כוס טפטופים.
למרות שמה המטעה היא יוצרת ואקום וגם שואבת_
היועצת הנקה המליצה לי על זה

https://s.click.aliexpress.com/e/c0ritqSy

זאת הכוונה?
אמרה שאפשר להזמין מאלי אקספרס, העניין שייקח זמן עד שיגיע...

[יולי_קו]

פרח,
פשוט מתחברת לכל מה שכתבת ולכל מה שכתבו לך.
הלולו המתוק שלך, שמחפש לינוק, ונהנה מזה, ומצליח לשתות מבקבוק, ואוהב להיות על אמא ואבא!
ושניכם, שתומכים זה בזו ולהיפך, והולכים עם הלב, באהבה לחצי השני ולחצי השלישי.
אתם כאלה מדהימים, שלושתכם.
לדעתי אפשר להסביר לחברים הטובים שאת זקוקה לעזרה, אבל לא יכולה לארח. מי שרוצה לעזור צריך להשלים עם לנקות בקבוקים, לתזז, לבשל אוכל של בית. לא יהיה זמן לקשקש, לדסקס, כי אין מרווח כחות פנוי.
חברות זה לא רק לבילויים ולזמן פנוי, זה גם לזמנים של צורך, מצוקה, קושי. זה יכול להעמיק את החברות לשני הכיוונים.
ואת, היית עוזרת לחברה טובה בצרה כזאת בלבשל לה אוכל של בית מדי פעם ולהביא? בלנסוע שעה או שעתיים בשביל לקרוא ספר בחוץ בין שטיפות בקבוקים?
אם כן- תפרגני לעצמך להסביר בדיוק מה נחוץ לך, ותרשי לעצמך לחתוך בנימוס ובחיוך אם זה גולש לשיחה (קשה שלא...), כי זה סוכם קודם.
שיהיה לכם יום מצויים, ושבת שלום!
(הוא עוד פחות משעה בן עשרה ימים!!!!)

[תמרוש_רוש]

בדיוק מה שיולי כתבה.

מי שאומר לך שהוא רוצה לבוא: ״כן, אני בדיוק זקוקה לעזרה עם הבקבוקים ובישול ביתי כי אני גמורה מעייפות. מתאים לך?״
משפט כזה יסנן מיידית את כל הלא-מתאימים. הם כבר ימצאו סיבות לא לבוא.
ושלא יתחילו להתנצל מיליון פעמים. אפשר להגיד להם ״המצב עכשיו מאתגר. אם את יכולה, תעזרי, אם את לא יכולה נראה אותך בכיף עוד חודשיים״.

רצפת אגן: עכשיו את עושה מה שאפשר במצב בלתי אפשרי. אל תדאגי כרגע, אבל מאוד ממליצה לך לתכנן 6 שבועות משכב לידה מתוכנן כשתחזרו הביתה. מקסימום עזרה, כולל בשכר, מינימום ציפיות מהסביבה ומעצמך.
זה יעזור

[טלי_ב*]

כן, לזה הכוונה.
עשיתי חיפוש קצר בקבוצה של לה לצה, ואפשר לרכוש בארץ דרך אתר שנקרא alpha mom. יש להם גם פייסבוק.
כתוב שזה משלוח של 3 ימים שזה די סביר, אבל אולי אפשר גם לאסוף מהם.

[מיכל_בז*]

פרח, עכשיו השלמתי קריאה בנשימה עצורה.
ואוו! מזל טוב! איזו התמודדות יש לכם שלושתכם ואתם לוקחים אותה כמו מלכים. ממש התפעמתי.