חיים חדשים

[מיכל_בז*]

איזה יופי! שמחה רבה. סימן שהעבודה הקשה משתלמת.

[אמא_של_מוש*]

פרח אהובה את מדהימה!
את ממש מודל להערצה בעיני בימים טרופים אלו.
אני קוראת אותך ושואבת ממך כוחות.
תודה @}

[גוונים*]

איזה יופי! שמחה רבה. סימן שהעבודה הקשה משתלמת.
ממש!
איזו התקדמות מדהימה@}

[תמרוש_רוש]

_עוד מאתיים ומשהו גרם יא מנאייק????
הוא עולה!
עבר את ה1.800!
ממש הופתענו, חשבנו שהמשקל מתבלבל..._
יקירתי,
מגע עור-לעור מפחית סטרס ומסייע לעלייה במשקל.
לא סתם אתם עושים את מה שאתם עושים. אתם פשוט עושים את הדבר הנכון.
את שאקלית.
מלכה.
נפלאה.
מדהימה.
גאוות השבט, זה מה שאת

_לקחת את העריסה והמשאבה ביחד לחדר של מנהל ביה"ח או המנהל/ת הקליני/ת,
אבל לולו מחובר למילון מכשירים שמחוברים לקיר..._
אז רק את המשאבה.
תשמעי, בטח זה לא בראש שלך.
לגיטימי.
אבל מניסיון שלי עם בתי אבות, הכל מתנהל כמו שהוא מתנהל, פידבקים באים והולכים ומתאדים, אבל כשבא מישהו וצועק ממש חזק בחלונות הגבוהים, פתאום כולם לאורך הפירמידה מצליחים לזוז נורא מהר.
פתאום יש ציוד שקודם לא היה, פתאום יש תנאים שקודם לא היו, פתאום מתקנים נהלים שהיו עקומים כבר ימים או שבועות.

אם (ורק אם) היה לי מצברוח לדבר כזה, במצבך, הייתי מתיישבת ליד הדלת של המישהו-החשוב ומחכה.
וכשהיו שואלים אותי מה אני עושה שם, הייתי אומרת: "אני שואבת פה כי במחלקה התנאים תת-תנאים, אני לא ישנה כבר שבועיים ואני קורסת"
אני אומרת לך, תמיכה באמהות כמוך היתה משחררת להם פגים מוקדם יותר הביתה.

_הרופאה הזאת...
אני חושבת שמישהו אמר לה משהו. או האחיות או איכשהו דרך חברה שלנו הרופאה.
כי הבוקר הייתה נחמדה באופן מיוחד. דיברה איתנו ואפילו פנתה אליי בשמי הפרטי! ובסוף אפילו שאלה איך קוראים ללולו כי הבינה שכבר יש לו שם_
נו, באמת, פרח.
אני מאוד מאוכזבת ממך.
כמובן שזו הייתי אני!
לא היה צריך הרבה, רק לשלוח לה http://www.super--market.com/he/wp-content/uploads/2017/06/%D7%A9%D7%95%D7%98-%D7%9C%D7%9E%D7%A9%D7%97%D7%A7%D7%99-%D7%A1%D7%90%D7%93%D7%95-%D7%9E%D7%90%D7%96%D7%95.jpg]את[/img] זה בווטסאפ, עם הבטחה למשלוח אישי-ישיר באמצע מרץ.
ו.... יולי קו, תפסיקי להשתפן. נקמה זה כיף.

(בצחוק, בצחוק, נו. סתם מוצאת סיבות לגחך בזדוניות ולהתענג על כל רגע)

[פרח_בית*]

תמרוש אפשר להשאיל את השוט?
ממש לא בצחוק, כבר כמעט נתתי בוקס לאחות היום.

לא מבינה למה לפחות פעם ביום אני כמעט בוכה בגלל האחיות.

היה יום סה"כ סבבה. בעלי היה פה, הספקתי לנוח. החזקתי אותו, לא מספיק אבל כל פעם קצת. והוא ישב איתו איזה שעתיים בקנגורו.

התחלנו לתת יותר מבקבוק.
אכל פעם אחת 10 וארוחה אחרת 5.
ואז האחות, החליטה כרגיל שהיא יודעת יותר טוב ממני.

פעם ראשונה -
חצי שעה בערך לפני הארוחה, הוא עליי. אני רואה שהוא מתחיל קצת לזוז, אז מחליטה לתת לו ציצי.
הוא חצי רדום, אבל כן מכניס לפה ומוצץ מדי פעם.
האחות באה, שואלת למה אני נותנת לו לפני החלפת חיתול ושזה צריך להיות לפי הסדר. קודם חיתול ואז אוכל.
הוא כבר נרדם, אז אני מחזירה אותו לעריסה והיא מחליפה לו חיתול.
אני לוקחת אותו שוב עליי וכמובן שהוא כבר לגמרי ישן אז לא מוצץ בכלל... מזל שהספקתי קצת לפני שהיא באה להפריע.
דקה אחרי הוא עושה קקי, אז במילא צריך להחליף שוב חיתול...
אז יצא שהיא סתם שיגעה אותנו.

ועכשיו בערב.
אני נחתי בחדר. התחלתי לשאוב.
ביקשתי מבעלי שיגיד לי אם לולו מתעורר כי אני תמיד מפספסת את הזמנים שהוא.
הוא שלח הודעה והחלטתי לרדת, למרות ששאבתי רק 20 מ"ל. ידעתי שיש עוד במקרר.
באתי והוא היה ערני, עם עיניים פקוחות ומסתכל מסביב.
לקחנו אותו כדי לתת לו בקבוק.
אכל טוב, לא מהר מדי, עם הפסקות קצרות באמצע.
שמחנו מאוד, אכל ככה בערך 15 מ"ל.

עשינו הפסקה קצרה, עשה גרפס קטן.
חיבקתי אותו וזה היה נעים.
ניסינו עוד קצת אבל ראינו שהוא כבר ישן מדי, הכניס את הפיטמה לפה אבל לא מצץ בכלל והחלב נזל החוצה.
הוצאתי לו את הבקבוק ושמתי אותו שוב על הכתף שלי. נח, חמוד מאוד. עשה עוד קקי...

ואז באה האחות. אמרנו שנחזיר אותו למיטה וניתן לו את השאר בזונדה.
היא לקחה אותו ממני וחשבתי שהיא מחזירה אותו.
במקום זה התיישבה איתו ואמרה שתנסה לתת לו עוד קצת מהבקבוק.

ואז - דחפה לו את הבקבוק בכוח לפה, הוא ישן אז לא מצץ ולא בלע, החלב קצת נשפך מהפה ואחרי רגע הוא פלט.
היא התחילה להגיד שתינוקות פולטים וככה זה. שזה לא נורא.
הוא בכה לרגע. ניסיתי לקחת אותו ממנה אבל היא ניקתה אותו קצת ולקח איזה דקה עד שהביאה לי אותו.
לקחתי אותו עליי, חיבקתי והרגעתי. הוא התנשם לכמה רגעים ואז נרגע ונרדם.

כל כך כעסתי על עצמי.
למה לא הצלחתי לעצור אותה?
גם בעלי, עמד שם ולא הצליח להגיד לה לעצור... רק הביע חוסר שקט כשפלט, והיא חשבה שאנחנו נלחצים מהפליטה...
כשברור שמה שהפריע לנו זה שהיא גרמה לזה!

בעלי אומר שהיא הבינה שהייתה לא בסדר כי לא הפסיקה לתרץ תירוצים.
שיש תינוקות שהספינקטר של הוושט לא סגור עד הסוף, ושמתישהו הוא יצטרך ללמוד לאכול וכל מיני שטויות כאלה שלא קשורות בכלל למה שקרה...

אני ישבתי שם עם דמעות בעיניים.
במקום השמחה והרוגע שהיו לפני.
כועסת על עצמי שלא הצלחתי להגיד לה שתעזוב אותו.

כשהסייעות בגן היו דוחפות אוכל לילדים הייתי אומרת להן להפסיק. פעם אחת אפילו הרמתי את הקול. ופעם אחת עצרתי למישהי את היד כשהתערבה לילד.
הרגשתי מאוד לא נעים אח"כ והתנצלתי המון, אבל ברגע האמת לא שלטתי בעצמי ועצרתי אותן.

למה דווקא עכשיו, כשזה הילד שלי, אני לא מצליחה?
למה שוב ושוב אני מתבאסת בדיעבד, אבל באותו הרגע לא מצליחה להגיד את המילה? לא, די. זה לא מתאים.

בעלי אומר שקשה לו להיות זה שכל הזמן עומד מולן ואומר.
אני מבינה אותו. זה קשה מאוד.

כל היום אני על המשמר. יש הרבה פעמים שאני מתעקשת ועושה בעצמי, שאני לא לוקחת סיכון בכלל.
אבל זה כל כך קשה, יום אחרי יום. שעות ברצף, כל הזמן להיות עם עיניים פקוחות, להתגונן.
זה הדבר שהכי קשה לי פה...

מעצבן שאין אחיות קבועות פחות או יותר, שכבר מכירות אותו ואותנו. כל פעם מישהי חדשה, שלא מכירה אותו בכלל ועושה דברים שממש לא מתאימים לו.

---

צריכה הרבה חיזוקים.
גם כדי שאצליח לעמוד מולן.
וגם כדי שאצליח לא לכעוס על עצמי כל כך בכל פעם שאני לא מצליחה.

[פרח_בית*]

לגבי הרופאה, היא ממשיכה להתנהג בנחמדות ולעדכן אותנו הכל דבר.
ממש מסבירה לי דברים ועונה לשאלות.

הבנו מי דיבר איתה (חוץ מתמרוש).
כנראה האחות שבעלי שפך לפניה את הלב דיברה עם האחות האחראית, והיא דיברה עם הרופאה.
כי מאז גם האחות האחראית נחמדה אלינו יותר ושואלת כל הזמן מה שלומנו.
היום הרופאה רצתה לעדכן את האחות שלנו במשהו, אז שאלה מי מטפל בלולו. והאחות האחראית ענתה לה "ההורים שלו".

בעלי חושב שהן מרכלות עלינו בחדר צוות, כשהן מעבירות משמרת.
יש את אלו שמכירות אותנו וסבבה עם הגישה שלנו, אבל לדעתו האחיות בגישה השנייה (אלה שאנחנו לא אוהבים..) "מזהירות" אחת את השנייה מפנינו.

---

אתמול בלילה הייתה אחת משתי האחיות המועדפות עלינו.
כמה דברים שמראים איך זה יכול וצריך להיות -

כל פעם שהיא ניגשה היא עשתה את זה ממש בשקט ובזהירות כדי לא להעיר אותי. כשהתעוררתי לרגע אמרה סליחה וששש ותחזרי לישון.

אני הרגשתי כל כך בטוחה בזכותה שהצלחתי לישון הרבה, ואפילו לא תמיד התעוררתי כשהיא באה לעשות דברים. ידעתי שהיא מתנהגת עם לולו בכבוד ובעדינות.

היא מדברת אל לולו בכל פעם.
עשתה את המינימום כדי לא להציק ולהעיר אותו.
לא החליפה מצעים או בגדים.
החליפה חיתול ואפילו על זה אמרה שסליחה שהיא מפריעה לו, וחבל שהחליפה כי חשבה שיש קקי ובסוף זה רק פיפי.

מעודדת את זה שאנחנו איתו כל הזמן, וכשאמרתי שהיא היחידה שלא מעירה לנו על זה שאנחנו ישנים שם, אמרה שהיא לא מבינה מה יש לאנשים אחרים להתערב ביחסים שלנו איתו.
ושהנוכחות שלי חשובה לו, גם אם אני בקושי קמה אליו כי אני או שואבת או גמורה... (הניסוח שלי כמובן, לא שלה...)

---

האחות ההזויה מאתמול אחה"צ, לקחה את ההערות שלה צעד קדימה -
ראתה אותי שואבת.
למה את עושה עם היד ולא עם מכונה?
זאת חזיית הנקה? לא נראה שהיא מחזיקה טוב.

מה את מעירה לי על החזיה שלי???

האמבטיה אתמול הייתה בסוף סבבה ללולו אבל על הפנים בשבילנו.
רגע לפני היא הציעה שוב שהיא תעשה במקומנו, כי אין זמן והיא תעשה מהר מהר.
התעקשתי לעשות בעצמי.

הרגשנו אותה נושפת לנו בעורף כל הזמן.
ברור היה שהיא לא מרוצה משום דבר שעשינו. לרוב התאפקה אבל מדי פעם העירה הערות. ובסוף סיכמה את זה בכמה מילים שהבהירו שמה שעשינו לא נראה לה.

יומיים לפני, כשהיינו עם האחות שאנחנו אוהבים,
עשינו בדיוק אותו דבר.
וקיבלנו מילות עידוד. כל הכבוד על הביטחון שלנו ושנראה שאנחנו יודעים מה לעשות.

אוי ההבדל...

האחיות הנורמליות גם לא ישאלו אותי אף פעם אם אני הולכת לשאוב עכשיו. כי זה לא ממש עניינן מתי אני שואבת. כי זה החיים שלי...
ואני רואה שכל האחיות המציקות טורחות לשאול אותי שוב ושוב מתי אני הולכת לשאוב... מה זה קשור אליהן? אם אשאב יהיה חלב אם, אם לא אז מטרנה. למה זה עניינן?

[יולי_קו]

אוף. מעיק.
מזל שכל יום מקרב אתכם ליציאה.
אני מאוד מסכימה עם התובנות שלך, אמא של לולו.

[פרח_בית*]

תודה יוליקו

הזכרת לי סיפורים שכשלקחו אותי מהפגיה בעפולה אחרי 7 שבועות שם (עם הורים שביקרו אותי די פעם, וראו אותי רק דרך חלון הראווה של הפגיה -!!!!)
זה נורא...
שולחת לך חיבוק ענק

בדיוק ראיתי בפסייבוק נשים שכותבות שיש פגיות שיש שעות שלהורים אסור להיכנס.
בחלק מהמקומות זה איזו שעה ביום של ביקור רופאים. במקומות אחרים משהו כמו 8-12 בבוקר. שלאימהות עם ילדים בבית אלה השעות שהכי נוח לבוא...
הייתי בשוק שזה עוד קיים... פה בתיאוריה כתוב שיש שעות שצריך לצאת, אבל בפועל אף אחד אף פעם לא אמר לי כלום.
כנראה באמת טוב פה יחסית והציפיות שלי פשוט ממש גבוהות...

[פרח_בית*]

חדשות מרעישות.
היא נשארת פה למשמרת נוספת! היא האחות שלנו גם בלילה...
אלוהים ישמור...

עוד פנינים:
"את נשארת פה בלילה? למה? זה לא מקום לישון בו. לא ביררת על חדר אימהות? טוב מה שאת רוצה... אבל אם לא תישני לא יהיה לך חלב"

כל היום הוא היה בלי חימום.
אני אומרת שהוא מרגיש לי קר, הידיים שלו קרות והפנים גם יותר מבד"כ.
היא נואמת לי על זה שלא בודקים חום בידיים ובפנים, כמו שמבוגר יוצא ביום קר החוצה והידיים שלו קרות. שבודקים רק מתחת לבגדים.
מודדת לו חום ויש 36.3.
מפעילה לו חימום...

[פרח_בית*]

ומשהו טוב.

היא תכננה לתת לו רק זונדה (כנראה עוד מפוחדת מאירועי הארוחה הקודמת).
אבל הוא היה ערני, אז בסוף לקחתי אותו עליי.
נתתי לו ציצי, והוא ממש מהר פתח את הפה והכניס את הפיטמה.
סחטתי לו חלב לפה, והוא מצץ ממש בהתלהבות. לפעמים קצת הכאיב לי... לא נראה לי שהצליח להוציא משהו בעצמו, אבל ניסה יפה.
ככה היינו 10 דקות בערך.
התלהבתי ממש.

יש פעמים שהוא מתעצל לפתוח את הפה, אז סוגר אותו חזק ומנסה בפה סגור למצוץ פנימה את הטיפות של החלב שאני סוחטת לו. זה נראה ממש חמוד ומצחיק.

לא בטוחה אם הוא מכניס טוב את הפיטמה, אבל הפה שלו ממש קטנטן ולא נראה לי יכול להיכנס אחרת.
וגם מתקשה עדיין למצוא תנוחה נוחה, אז מחליפה מדי פעם. לפעמים נשנעת אחורה והוא שוכב עליי, ולפעמים נשענת קדימה כי ככה יותר נוח לי לסחוט תוך כדי.
בכל מקרה, הוא זרם עם התזוזות שלי ודי שיתף פעולה.

ניסיתי מתישהו היום לתזמן את הזמן על הציצי לפני השאיבה, שיהיה לו יותר חלב. אבל זה לא ממש מצליח לי, כי צריכה לשאוב כדי שיהיה לו לארוחה הבאה. ולא תמיד הוא ערני מספיק אז זה מסובך לי.

בשלב מסוים הוא התחיל לנמנם והרגיש לי קר מדי אז החזרתי אותו לעריסה לחימום. הוא עדיין רצה למצוץ אז נתתי לו מוצץ וליטפתי אותו עד שנרדם.
מתוקון קטן.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

פרח יקרה, אתם עושים הכל מצויין, למרות הקושי והעייפות...
טוב שיש אחיות נחמדות, ועם אלו הנחמדות פחות, אני מבינה כמה קשה להתמודד...
אין לי עצות אבל אני מאמינה שבעדינות ובהערות קטנות מדי פעם, כמו שאתם עושים, יבוא השינוי, ואם לא, אז בקרוב בקרוב אמן אתם הולכים הבייתה...
ושירכלו בחדר צוות כמה שבא להן...
לדעתי אח"כ ובדיעבד הן עוד יעריכו אותכם ומי יודע, אולי יזמו איזה שינוי... אני יודעת שזה לא עוזר לעכשיו עכשיו
ושכל פליטה מיותרת שלו מכאיבה לכם ממש... או כל הצקה מיותרת או משהו כזה, אבל תנסי לחשוב שבסה"כ הכללי רב הזמן לולו נח ונמצא הרבה בקנגורו,
מגע חיובי ואנרגיות טובות של המשפחה האוהבת שלו, וגם סה"כ מאמינה שלאחיות, גם המעצבנות, יש משהו טוב בכוונה,
אז גם אם יש נקודתית משהו לא נעים, הוא נרגע ועובר הלאה... והעיקר המשאבים שאתם נותנים לו.

שיהיה לילה טוב ויום טוב מחר !

[תמרוש_רוש]

למה את עושה עם היד ולא עם מכונה?
כי זה טוב לזִקְפָּה וטוב לפליטה.
(סליחה. לא יכולתי להתאפק....)

היום הרופאה רצתה לעדכן את האחות שלנו במשהו, אז שאלה מי מטפל בלולו. והאחות האחראית ענתה לה "ההורים שלו".
אחחחחחחחחחחח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
גדולה מהחיים.

_כל כך כעסתי על עצמי.
למה לא הצלחתי לעצור אותה?
למה שוב ושוב אני מתבאסת בדיעבד, אבל באותו הרגע לא מצליחה להגיד את המילה?_

או, איזו הקלה. סוף סוף פרח בית הצליחה למצוא במה היא אשמה ולא בסדר. כבר חשבתי שאת חולה או משהו
האם הידד לגנים היהודיים, שהצליחו סוף סוף להתגבר על האינסטינקטים הנמריים של אמא לביאה ועל מצב החירום שגייס לך את הקישקעס.

עכשיו תשמעי,
א-ל-מנ-ט-רי ווטסון.
ככה בנויות מערכות, כדי להשפיט אותך.
עכשיו לנשמות העדינות שמסתובבות פה, תעשו לי טובה עם "הם לא מתכוונים והכל מכוונות טובות".
מערכות רוצות לתפקד, והרבה יותר קל להן לתפקד כשהאנשים החיים בהן ממושמעים בסך-הכל.
אז הן ממשמעות, באלף ואחת דרכים, גלויות וסמויות.

למה, למשל, כהבית אבות שלי עבר דירה, המנהלת אמרה "אנחנו מאפשרים לדיירים לעשות פםרסונליזציה לחדר שלהם, ולתלות דברים על הווים המיוחדים שלא צריך לתקוע בקירות",
אבל אז אף אחד לא טרח להביא ווים כאלה שיהיו זמינים, והדיירים שאין להם קרובי משפחה שיכולים לקפוץ ל"קנה ובנה" נשארו חודשים בלי קישוטים אישיים, או עם התמונות שלהם מונחות על הרצפה.
הלו!!! אתם אמורים לעודד את הדיירים לקשט את החדרים שלהם ולהרגיש בבית ולהקל עליהם את המעבר!
עכשיו, כשאת נמצאת במקום כזה, שמואיל ברוב טובו להרשות לך לתלות על הקירות ווים אבל לא נותנים לך אותם, או במקום שאומרים לך "הנה התינוק, לכי תניקי, אבל אנחנו נקבע את כל הפרטים הקטנים של הטיפול בו ולא נואיל בטובנו ליידע אותך", את נאלמת.
את כבר לא יודעת מה לעשות.
את מרגישה חסרת אונים.
גם מאוד קשה לחזות מה יקרה. אנשים נכנסים, יוצאים, באים, אחות לא מוכרת פתאום עובדת בקצב אחר. זה מצב לא צפוי, ומאוד מאוד קשה להגיב.

אז בתור התחלה, את מושתקת מכוח השיח הזה, המנגנוני, הדורסני, שמתחפש ל"זה לטובתך".

בהמשך את קופאת, כי כל בית החולים הזה:

• מגרה את מערכת העצבים שלך ל- fight or flight עם כל האורות והרעשים
• ואחר כך מחליש את יכולת העמידות וצלילות המחשבה ומהירות התגובה שלך בעזרת הטריק העתיק של מניעת שינה,
• וכשמישהו פתאום לוקח את הדורסנות עוד צעד אחד הלאה - טראח. המערכת מצפצפת לך "סכנת חיים" ואת נכנסת למצב מגננה עתיק, וגאלי: קפיאה, ירידה בנשימה ובקצב הלב, אבדן כושר הדיבור.

אז קודם כל:
זו לא רק את.
וזה לא רק בית החולים הזה.
זה בהחלט מערכתי. אין בזה שום כישלון אישי שלך.
זה כמו שאני אכעס על עצמי שהשתנתי במכנסיים כי מישהו הכניס לי עירוי לווריד ולקח את השירותים לעיר אחרת.
נו, באמת!
תהיי בנאדם! את לא רואה שמחבלים בך מערכתית??
את לא קולטת עדיין שאת חיה בדיכוי, בתוך מקום דורסני?

ברור שלא כל המקום הזה הוא דורסני.
נשפכתי מעונג מלקרוא על האחיות הטובות.
באמת. כל הפידבק שבעולם - להן.
(לאחות האחראית ההיא שענתה לרופאה, בכלל הייתי נותנת תעודת הוקרה לתלייה על הקיר. איזה משפט פיגוז!)
אבל בחישוב מתימטי-פיזיולוגי צלול, הדורסנות עולה עשרת מונים על החביבות.
כי החביבות היא אינדיווידואלית, ואילו הדורסנות כלפייך יושבת גם בתוך האינדיווידואלים שמשגעים לך את השכל, וגם בתוך הנהלים והפרוצדורות שחלים על כולם, וגם במבנה הארכיטקטוני של המקום, וגם בעיצוב הסנסורי של המקום, וגם בציוד שמספקים לך (או לא).

נו, אז כל אלה, בשילוב עם הרקע שלך, ברור שאת מגיבה בקפיאה.

אז מתוקתי, בואי תשמעי את תמונת המצב האמיתית:

את אמא נמרה משהו יוצא מן הכלל.
יש בך כוחות אדירים שמאפשרים לך להמשיך לתפקד בסיטואציה, ולא להיכנע לה לחלוטין, לוותר על ההנקה וללכת לישון כל לילה בבית.

אי לא רוצה להיכנס עכשיו לסצנריואים של מקרים ותגובות, אפשר להגיב ככה או ככה.
אני רק רוצה לתת לך מנטרה אחת פשוטה:

את האמא, ואת האפוטרופסית

ואני הייתי מתחילה להגיד לעצמך את המנטרה הזאת, כל פעם שמישהו נכנס לחדר, כל פעם שמישהו פונה אלייך, כל פעם שאת מדברת למישהו אחר.
תתאמני על בעלך ועל אמא שלך.
למשל: "אתה יכול להביא לי בבקשה את הבקבוק שעל השולחן? אני האמא ואני האפוטרופסית".
כל פעם שאחות חדשה נכנסת למשמרת: "שלום, אני האמא והאפוטרופסית החוקית של לולו. מה שמך ותפקידך בכוח?"

את גם האמא החוקית של לולו, גם אשת מקצוע התפתחותית מיומנת, ועד כה הוכחת מעבר לכל ספק שאת יודעת מה טוב בשבילו.

עכשיו, מצב מגננה פיזיולוגי זה אגוז קשה. אין לנו שליטה רצונית על זה.
אילו הייתי מכירה איזו גלולה למניעת מצב-מגננה-קפיאה, הייתי שולחת לך על המקום. אבל אין.
בעצם יש: חיוכים ושירה.
תתלי על העריסה תמונה מודפסת של האדם האוהב ביותר שאת מכירה, מחייך.
ותשירי. כשאת שרה, שרה באמת, מהלב, לא משנה באילו זיופים, את פשוט לא יכולה לפחד.
ותבקשי מבעלך שישיר לך.
ותתחילי לשיר גם לאחיות ולרופאים.
אני רצינית.
"ש-לוום ל----ך!"
שהקול שלך היהי הכי צלילי שאפשר. הכי מזמר. עם רבע-מנגינה בתוכו, לא משנה מה.
זה יפיג את הפחד ויעזור לך להגיב ממקום נכון.

הרבה פעמים אני אומרת לקולגות שלי שאני שרה לדיירים, וכמה שזה עוזר, והן אומרות "כן, אבל אני לא יודעת לשיר".
אז התחלתי להגיד להן: תדברו בצלילים. שמשפטי הפתיחה יהיו צליליים, חצי-שיריים. כל אחד יכול לעשות את זה. וזה כבר יוצר הבדל עצום.
(מבוסס-ראיות )

בכלל, תשלחי לי מייל, תני לי את הווטסאפ שלך, ואני אשיר לך קצת דרך הטלפון. נצחק קצת ביחד, מה יש?

(())

[תמרוש_רוש]

אה, כן: גם צחוק זו גלולה יעילה.
אז קדימה, להתחיל להריץ בדיחות על כל המוסד ועל האחיות והרופאות.
עד תחילת המשמרת הבאה, אני רוצה שתמצאי כינויים מטופשים לכל המעצבנות.
ותכתבי אותם פה, שנצחק ביחד

כבר כמעט נתתי בוקס לאחות היום.
זה דווקא טוב.
זה אומר שלא תמיד את בקפיאה, חלק מהזמן את ב- fight/flight, שזה מצב פחות קשה פיזיולוגית, קצת יותר קל לפעול בתוכו, וקצת יותר קל לצאת ממנו.
עדין, הוא לא יעיל תקשורתית, והוא כרוך באיבוד כושר הדיבור.

אז כנ"ל: הומור, חיוכים, שירה, וגם שימוש בגוף:
להיעמד מול האחות, לחסום את מרחב התנועה שלה, להושיט ידיים קדימה ולהגיד לה: תני לי אותו עכשיו. אני האמא.
ולא מעניין אותך בכלל מה היא אומרת, את לא מקשיבה ולא מתווכחת, את אומרת רק דבר אחד:
תני לי אותו, אני האמא.
היא מנסה להתחמק, אז תזוזי עוד יותר קרוב אליה.
תני לי אותו, אני האמא.

את לא תצעקי עליה ולא תתני לה בוקס. את לא תהיי אגרסיבית-אקטיבית כי זה מזיק לכולם ועומד בניגוד לקוד האתי שלך כמטופלת (וגם כמטפלת, בעצם. בגדול, היא מעין קולגה).

אבל את כן יכולה להשתמש באנרגיה התוקפנית שלך (אם את מרגישה אותה בגוף), ממושמעת ומרוסנת-היטב, בכך שאת חוסמת לפוצית התורנית את המרחב ומבהירה לה מה את מצפה ממנה לעשות.
תני לי אותו, אני האמא.

קודם שתתן לך את לולו, אחר כך שתתן לך דקה להירגע, ורק אחר כך את מסכימה בכלל להסתכל עליה ואולי להתחיל משא-ומתן.
ושהנהלים יחכו.
אני האמא.

(את זה באמת כדאי לתרגל קודם על הבעל)
<תעזור לי להתאמן, אני האמא>

[בשמת_א*]

תמרוש רוש, לגזור ולשמור.
ואני רק אוסיף: הקפיאה? כשיהיה לך זמן מיותר, חפשי stephen porges polyvagal theory
נגיד:
https://www.youtube.com/watch?v=ivLEAlhBHPM
https://www.youtube.com/watch?v=27FSiBqEDUs
סיכומים קצרים. מסבירים מה מפעיל אצלנו בגוף את השיתוק/ההתקפה/הבריחה. בגדול, אלה מנגנונים עצביים עתיקים שאין לנו שליטה עליהם.

[תמרוש_רוש]

בשמת, סאחה על הקישור.
לא היה מזיק לנו לפתוח דף חדש על התיאוריה הפוליווגאלית עם כל מה שכבר כתבתי על הנושא וקישורים נבחרים, שיהיה לנו רפרנס נוח ופחות עבודה.

(עלי, מתישהו...)

[תמרוש_רוש]

כתבתי = כתבנו

[לב_שומע*]

אני פה ממש לקצר, כי קשה לי:
האחות שהעירה לך שהחזייה לא מחזיקה מספיק טוב - מבחינתי זה גובל בהטרדה מינית. כן.
גם אם היא לא התכוונה. אני יודעת שהיא לא התכוונה.

היא לא סתם אמרה לך את זה. היא אמרה לך את זה כדי להשפיט אותך.
היא אמרה את זה כי למשפט כזה, אין כמעט שום דרך להגיב "נכון", באופן ששומר על מקומך ועל כבודך.
היא אמרה את זה, כי זה שילוב בין חודרנות קשה ופלישה קשה למרחב הפרטי שלך, ובין דיבור על הגוף שלך ואיברים פרטיים שלך, בדרך שבשום אופן שהוא אינה קשורה לתפקידה.
אחרי שהיא משפיטה אותך ככה, ואת נשארת לגמרי בצדק ללא מלים, הרבה יותר קל לה לתמרן אותך ככה שהיא תוכל לעשות מה שהיא רוצה עם לולו, באופן שלא סופר אותך. כי היא נטרלה אותך ע"י השפלה שהיא כאילו "לא נורא". כי יש לאלה חיישנים שקולטים מהר מאוד שעל זה לא תגיבי, שעל זה תבליגי, כי זה כביכול לא פוגע בלולו אלא רק בך. כביכול רק פגיעה מילולית ולא מעשית.

ממליצה לך בחום להתלונן עליה.
בכל שפה ומינוח שתמצאי.
זה כל כך, כל כך, לא תפקידה כאחות, השאלה האם החזייה שלך מחזיקה או לא.. )-:

זו שאלה שנועדה להבהיר מי זה שמנהל את העניינים כאן.
בדיוק כמו שחלק מהפגיעות המיניות נועדו להבהרת כוח על ידי ביזוי מיני.
אני לא אומרת שזה מה שקרה לך, רק שיש לך את כל הסיבות המצוינות שבעולם להתלונן עליה באופן הכי אישי שיש.

[פרח_בית*]

_אני יודעת שזה לא עוזר לעכשיו עכשיו
ושכל פליטה מיותרת שלו מכאיבה לכם ממש_
באמת שממש לא אכפת לי שהוא פולט.
הבוקר הוא היה עליי עם הזונדה ופלט. ניקיתי אותו והוא המשיך לישון. הכל היה סבבה.
מפריע לי שהוא פולט בגלל שמישהו עשה משהו שלא נעים לו. כלומר, מפריע לי החלק שעשו לו משהו שלא נעים לו. ובלי שזה יהיה איזה טיפול רפואי הכרחי, כמו להכניס זונדה או עירוי... סתם לעשות פעולה יומיומית רגילה בצורה שממש לא מכבדת אותו ואת התחושות שלו.

_היום הרופאה רצתה לעדכן את האחות שלנו במשהו, אז שאלה מי מטפל בלולו. והאחות האחראית ענתה לה "ההורים שלו".
אחחחחחחחחחחח!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!
גדולה מהחיים._
האמת שהיא ממש לא "בצד שלנו" בד"כ. היא די עשתה לנו את המוות שביקשנו לא להיות עם אחות מסוימת. אבל כנראה עם הזמן הבינה מי אנחנו אז היא מתנהגת בהתאם...

אני פחות מסתדרת עם מנטרות...
אבל כבר בבוקר שמעתי את השם של האחות מלפני יומיים ונזדעקתי כולי.
הבוקר היה אחלה, אבל כל הבוקר הייתי על קוצים כי ידעתי שהיא אמורה להגיע ולא ידעתי אם היא תהיה איתנו.
אז עבדתי על עצמי, ואמרתי לעצמי שהוא הכי חשוב ואני אשמור עליו ולא אתן לה לעשות לו כלום לא משנה מה.
שאני חזקה ואני אסתדר עם ההערות שלה והעיקר שהוא יהיה בסדר.

וכמובן שבצהריים היא באה והיא איתנו.
מבאס להעביר ככה את שישי בערב...

בהתחלה די התעלמתי ממנה. סגרתי את הוילון ושאבתי. כשהיא פנתה אליי עניתי במילים בודדות.
רוב הזמן היה בסדר, עד שבזמן הארוחה אמרתי לה שנחכה כמה דקות לראות אם הוא מתעורר כדי לתת לו בקבוקב ואם לו אז ניתן רק בזונדה.
היא הייתה עם תינוק אחר, אז חיכיתי שהיא תסיים ואמרתי לה שהוא עדיין לא התעורר אז אפשר לחבר לו לזונדה.

היא באה ובטון נוזף אמרה ש"לפגים לא מחכים" ונותנים להם את האוכל בזמן. שעכשיו כבר 20 דק' אחרי שעה הארוחה שלו. שלא מחכים שהוא יתעורר אלא מחליטים בשבילו מתי הוא אוכל.

עכשיו, אולי באמת אני לא מבינה בפגים. אבל עובדתית כמעט כל אחות אחרת דחתה פה ושם את הארוחה ב10-15 דקות. בהחלטה שלהן או כי איחרתי עם השאיבה, מכל מיני סיבות. לא היה נראה שלאף אחת יש בעיה עם זה...

אחרי זה ראיתי אותה מקלחת תינוק אחר והודיתי ממש שלא נתתי לה לקלח אותו לפני יומיים.

יש לה "שיטה" שקודם היא שוטפת את הראש ואז מנגבת אותו, ורק אז מפשיטה את התינוק ורוחצת את שאר הגוף.
היא החזיקה את התינוק בדרך שכנראה לא הייתה נוחה לו כי הוא בעט עם הרגליים והתבכיין קצת. אחר כך החזירה אותו למיטה, ניגבה את הראש, הפשיטה, שקלה, ורק אז הכניסה למים. היה כמה רגעים במים, סיבנה והוציאה אותו.
כל הזמן הזה התינוק בוכה בעדינות וזז בחוסר שקט וברור שזה לא ממש נעים לו.
ממש ריחמתי עליו...

---

בשמת לגבי הקישור, בטח אתפנה לזה רק אחרי שנשתחרר.
בכלל, אני מרגישה שהדבר האחרון שיש לי כוח אליו כרגע זה עבודה עצמית.
אבל המקום הזה מאתגר. אותי מכל כך הרבה בחינות.
הלך רוח כנוע וכאלה...

בעלי בא שוב "להציל" אותי.
הגיע גמור מעייפות, עם עיניים נפוחות...
רצה לדבר עם האחות שאחראית היום אבל אמרתי לו שזה נראה פחות רלוונטי כרגע, כי המשמרת הזאת מלאה באחיות שבאות לעיתים רחוקות בלבד... אז עדיף לחכות לראשון ולנהל את השיחה עם מישהי עם יותר השפעה.

אני כמובן מיד חששתי ממה שהוא מתכוון להגיד, כי לא נעים לי ולא מלפגוע ולהיות ילדה טובה וכאלה...

אבל הוא אמר לי מה הוא התכוון להגיד ותכלס כל הכבוד לו...
רצה ללכת ולהגיד - "איך היית מרגישה אם אחות הייתה מעירה לך על כל מה שאת עושה, כולל סוג החזייה שלך? גורמת לך להרגיש שכל מה שאת עושה לא בסדר? כולל מקלחת או הלבשה"

מסתבר שביום של המקלחת היה חלק שלא הייתי מודעת אליו.
אחרי שסיימנו והיא העירה את ההערות שלה, בעלי אמר לה - אוקיי אז תגידי לנו מה היית עושה אחרת. או משהו כזה. והיא פשוט אמרה "לא".

ממש משחקי כוח.
לא רציתם עזרה מקודם אז לא אעזור בכלל (תכלס טוב מאוד, שלא תעזור ותתרחק כמה שאפשר).
ועכשיו מרגיש כאילו היא כל הזמן מחכה שאעשה משהו" לא נכון" לטעמה כדי שתוכל להוכיח אותי על זה...

מהרגע שהיא הגיעה אני בסטרס. ממש נמצאת בהיכון, עם אוזניים ועיניים פקוחות. כל פעם שהיא מתקרבת אני נדרכת.

[יולי_קו]

אוף. מתחשק לי לצעוק עליה. חזק.
(לא ליד לולו)
הלוואי שתהיה לכם שבת טובה בכל זאת.

[קור_את*]

דמייני חומה בינך, בעלך ולולו הקטן לבין האחות המפגרת. שום דבר שהיא אומרת לא עובר את החומה. חומה!

[פרח_בית*]

רצה לדבר עם האחות שאחראית היום אבל אמרתי לו שזה נראה פחות רלוונטי כרגע, כי המשמרת הזאת מלאה באחיות שבאות לעיתים רחוקות בלבד
הוא לא דיבר איתה בסוף, אבל מסתבר שאני אמנם לא מכירה פה אף אחות במשמרת. אבל האחות האחראית דווקא ידעה מי אנחנו.
כשבעלי אמר לה שלום אמרה
"כן אני זוכרת אתכם מלמעלה, היית ישן שם כל לילה"

עד האמבטיה הייתי ממש על קוצים.
כמובן שהיא הציעה שהיא תעשה לו ואני אסתכל. אמרתי לא
(כמובן בעדינות והתנצלות כמו תמיד... אבל בפועל לא נתתי לה)
ואז הציעה שקודם נשטוף לו את הראש ואז את הגוף. אמרתי לא.
כדי לרכך קצת אמרתי שארטיב לו את הראש רק ממש בסוף (היא מפחדת שיתקרר).

סה"כ עבר די בסדר. השתדלתי להתעלם ממנה...

מה שכן במקום לצאת לכמה דקות לאכול יחד אכלתי לבד ובעלי יצא אחרי. כי לא רציתי להשאיר אותו לבד אפילו כמה דקות (עד שבעלי הגיע התאפקתי לא ללכת לשירותים..). למרות שהוא ישן ורגוע.
אז בגדול זה מעיק הץכדהיא פה, אבל הבין האח רוחות היא לא מגיעה לפה כל כך אז לא מציקה לי.
מזל שהיום כבר לא שאלה כל 5 דקות אם שאבתי...

---

שישי בערב בפגיה. כמעט כל ההורים פה. יושבים עם הילדים שלהם.
לחלק יש עוד ילדים בבית. חלק באו לפה לאכול ארוחת ערב עם ההורים.

---

לולו גיבור ממשיך לעלות במשקל.

1. 888 ק"ג

ושאיבות גם סבבה.
כל שאיבה אני מפחדת שלא ייצא כלום.
אבל בפועל שאבתי 30-40 בכל שאיבה.
ואספתי בערך 35 ספייר במקרר.

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

_ולו גיבור ממשיך לעלות במשקל.

1. 888 ק"ג

ושאיבות גם סבבה.
כל שאיבה אני מפחדת שלא ייצא כלום.
אבל בפועל שאבתי 30-40 בכל שאיבה.
ואספתי בערך 35 ספייר במקרר._

מדהים ! שימשיך ככה !

תשמעי, אני גם לא אסרטיבית וקשה לי להעיר, אז כמו שאמרתי בהתחלה, אין לי עצות איך,
והעצות של תמרוש רוש למעלה מעולות
ואני מאמינה שגם תצליחי, אולי חלקית ואולי הרבה ואולי זה יעזור לך בהמשך.
אבל את יודעת מה, למרות כל הדברים הלא טובים שקורים, ולמרות שאת נאלצת להיות כל הזמן על המשמר במקום לנוח,
דברים כן משתנים, היחס כן השתנה, והנה עובדה, בסוף את קילחת אותו, עובדה שהאחיות כבר מפנימות שמי שמטפל בלולו הם ההורים וזה עובר גם ביניהן ובין הרופאים.
וזה כן כי את ובעלך דיברתם והערתם, ופשוט המשכתם להיות שם ולעשות את התפקיד שלכם, להיות אמא ואבא של לולו.

שבת שלום !

@}

[יולי_קו]

הקטע עם החזיה ממשיך להדהד לי. זה פשוט.... כל מה ש לב שומע כתבה.
איזו נמרה אמיצה את שאת מתמודדת עם כל זה כבר כל כך הרבה זמן ברצף!
אני חושבת שכדאי להעביר למערכת מילולית/ בכתב את המסר שאתם מטפלים בו בכל מה שלא רפואי פרופר- אם, ורק אם, זה בכוחותייך (או בכל דרגה שמתאימה לכם- אמבטיה, חיתול, החלפת בגדים, .... - ממש לפרט מה רק אתם עושים).
איזה יופי- הקטנטן עולה במשקל ומתפתח! הוא נהיה לאט לאט פחות עובר ויותר תינוק! אני ממש רואה את זה מפה! איזה אושר!!! נחת!!!
הוא פשוט גדל מאהבה.
שיהיה לך המשך יום טוב ושופע חלב! אצלנו יש יום יפיפה.

[פרח_בית*]

איזה הבדל מאז שהיא הלכה בערב...

בלילה חמותי באה לישון פה.
עדיין קשה לי ממש לשחרר, בעיקר כי גם היא וגם אמא שלי, עדיין קצת מפחדות לשבור אותו... לא נוגעות בראש, מחזיקות אותו כאילו הוא בובת חרסינה.
אבל היא כן מניחה יד על הגב כשהוא זז בחוסר נוחות, וגם מעדכנת אותי על כל דבר. אז זה עוזר.

שאבתי ב10, ב11 נתתי לו בקבוק והוא אכל 20 מ"ל.

ב11 וחצי אחרי תדרוך קצר לאחות עליתי לחדר לישון.
האחות של הלילה לשמחתי הייתה סבבה, אמרתי שאני מעדיפה שהיא לא תיתן בקבוק כי אני רוצה לתת. אמרה שתיתן רק אם ממש יחפש. ובכל מקרה ב5 לא תיתן כדי שאוכל לתת לו ב8.
ידעתי שב2 הוא כנראה לא יהיה ערני במיוחד אז הייתי רגועה.

החלטתי לוותר על השאיבה של 1, לישון 4 שעות ברצף. ולקום ב4 כדי לשאוב.

שמתי לי שעון ולשמחתי הצלחתי לקום בזמן.
שאבתי יותר מ50 מ"ל בחצי שעה, וירדתי אליו.

הוא היה ערני, אז נשארתי ונתתי לו בקבוק.
שוב אכל 20 מ"ל.
עדיין חיפש קצת למצוץ, אבל כבר לא יכל לאכול כי היה עייף מדי בשביל לבלוע והכל פשוט נזל לו מהפה.
החזרתי אותו לעריסה שיאכל את השאר בזונדה ונתתי לו מוצץ.
חזרתי לחדר לנוח.

ישנתי עוד שעה בערך וב7 קמתי לשאוב שוב.
עליתי אליו והאכלתי אותו שוב בבקבוק.

לאחר התייעצות עם יועצת הנקה פה, החלטתי שאנסה לתת לו פעמיים ביום ציצי וכל שאר הפעמים שיהיה ערני לתת בקבוק.
במטרה שכן יתאמן על יניקה, אבל גם נקדם את האכילה מבקבוק כדי שיוכל להפסיק עם הזונדה.

קצת מורכב לתזמן את זה,
כי עדיף שאני אהיה לפני שאיבה כדי שיהיה לו קל יותר, וצריכה להצליח לתפוס אותו כשהוא ערני מספיק. וגם כשאני לא נרדמת...
מצד שני, אם פשוט לא אשאב לפני אז לא יהיה לו אוכל לאותה ארוחה, במקרר יש פחות מארוחה מלאה, ולא רציתי שיקבל כל פעם מטרנה.

אז תכננתי את הזמנים, ולקראת הארוחה של 11 -
נמנמתי חצי שעה על הכורסא כדי להיות ערנית.
סחטתי ידני בעיקר משד ימין ואז קצת משמאל.
ימין בד"כ עצלן ולא יוצא ממנו הרבה, אבל בסחיטה ידנית הוא יותר משתף פעולה, וגם הרגשתי שהוא ממש כבד.
אז יצא בסוף 30 מ"ל בסחיטה ידית בלבד!
הרוב מימין, ומשמאל סחטתי רק מעט כדי להקל על היציאה של החלב כשהוא יהיה עליי.

העלו לו את הארוחה ל35, אז ידעתי שחסר קצת. אבל אמרתי שאו שהוא יקבל את זה על הציצי, או שנשלים מהמקרר.

יצאתי לאכול משהו קטן ולשירותים, החלפנו ללולו חיתול,
וב11 ערנית ושבעה וכו' לקחתי אותו עליי.
לקנגורו אחרי שאתמול לא עשינו בכלל.

הוא הכניס קצת את הפיטמה לפה אבל הסתבך.
האחות הציעה לנסות פטמת סיליקון וזה עזר!
הוא הכניס יותר בקלות, ונשאר ככה לאורך זמן.
אמנם מצץ רק קצת עם מלא הפסקות באמצע, אבל אני סחטתי תוך כדי וראיתי שיוצא חלב.
ישבנו ככה בערך 20 דקות עד שנראה שהספיק לו והוא הוציא מהפה.

שקלנו אותו לפני ואחרי וכנראה אכל סביב ה8 מ"ל!!

ממש התלהבתי.

לקחתי אותו עליי להמשיך עם הקנגורו בזמן שאכל את השאר בזונדה.
מאז יושב עליי ומתפנק הבונבון.

[פרח_בית*]

מאתמול התחילו לו ירידות בדופק מדי פעם. בעיקר אחרי כאוכל.
יורד לרגע ועולה מיד.
ידעתי שזה יכול לקרות כי הפסיקו לו את הקופאין לפני יומיים, אבל זה עדיין מבהיל אותי.

שאלנו אתמול את האחות המעצבנת (אמנם אני לא מסתדרת איתה, אבל ציפיתי שלפחות מבחינה מקצועית, היא אחות וכאלה...).
אמרה שזה נורמלי, גם תינוקות שנולדו בזמן עושים את זה וזה לא קשור לקפאין.

שאלתי גם את שתי האחיות שאח"כ וגם את הרופאה, ולפי כולן זה כן קשור לזה שהוא פג וכן קשור להפסקה של הקופאין.

כולן אמרו שזה לא מדאיג. אבל לקח לי זמן לקבל תשובה קצת יותר מפורטת.

אז זה אמור להסתדר לבד. כל עוד זה עולה לבד מיד זה לא מדאיג ולא יחזירו את הקופאין. עד שבוע 40 זה נחשב נורמלי שזה קורה.

מה שכן,
התחלתי ממש לדאוג מהאחות המעצבנת, כי לא רק שהיא מעצבנת, היא גם ממש לא מקצועית ופחדתי שיקרה משהו והיא לא תתפקד כמו שצריך.
שהרי זה הדבר שאני כן צריכה ספציפית מהאחיות.
כי אם אני אחליף חיתול לא טוב מקסימום יברח פיפי על המזרן.
אבל דווקא ענייני ירידת דופק וסטורציה זה זה יותר התחום שלהן, והסיבה שתכלס אנחנו צריכים להישאר פה בהשגחה...

---

אז היום אמרתי לבעלי, שאני ממש מפחדת שהיא תהיה איתנו שוב בצהריים.
הוא אמר שדי חייבים כבר לדבר, אני בדיוקצתכננתי לשבת עם לולו ורציתי להיות רגועה בזמן הזה.
אז הוא הלך לבד לאחראית משמרת.
חזר אחרי דקה בערך רגוע ומחייך ולא הבנתי איך כל כך מהר...

ביקש לדבר איתה בפרטיות.
היא אמרה שצריך לדבר עם האחראית על האחיות שתהיה מחר.
הוא אמר לה שהאחות הזאת תגיע היום שוב ואנחנו לא רוצים שהיא תהיה איתנו. היא אמרה שהיא לא תשים אותה איתנו.
וזהו.
הוא רצה בכל זאת לפרוק קצת אז אמר לה את עיקרי הדברים (עניין החזיה, המקלחת והירידות דופק).

תכלס נראה לי שזה פשוט תלוי באחראית שנפלנו עליה היום, יש כאלה שפחות היו משתפות פעולה מיד.
אבל לפחות היום יהיה לנו שקט ממנה.

איזה רוגע זה יוצר.
אחות נורמלית, משתפת פעולה, עוזרת, עדינה איתו.
מישהי שאנחנו סומכים עליה.
אנחנו עדיין פה, אבל לא דרוכים. פשוט יושבים בנחת. אני יכולה אפילו להירדם או לצאת לכמה דקות ויודעת שהכל בסדר.

[פרח_בית*]

מה שקורה זה, שמרוב אחיות מעצבנות,
אני כבר עומדת על הרגליים האחוריות עם כל אחות חדשה שבאה...

עכשיו יש מישהי, מבוגרת כזאת.
כשהציגה את עצמה אמרה שהיא יודעת שאנחנו עושים הכל לבד אז שנגיד לה אם אנחנו צריכים משהו.
סה"כ נראתה לי בסדר והתנהגה בנחמדות. אבל היה לי חשש שאמרה את זה רק כי אמרו לה איך אנחנו ובפועל היא כן קצת מתערבת.
נתנה כמה הערות, אבל כולן היו בניסוחים בסדר ולא בצורה מעיקה.

ואז באוכל אמרה שהיא תנסה גם לתת לו קצת, לראות אם הוא יאכל עוד.
ישר נלחצתי.שלא תדחוף לו, ואם אצליח להגיד משהו. ותיאמתי עמדות עם בעלי.

הוא אכל 10 מ"ל ונרדם.
חיכינו קצת עד שקראנו לה. ידעתי שהוא כבר צריך לאכול, אבל הרגשנו שאנחנו צריכים רגע לפני... והיא הייתה באמצע משהו חיכינו שהיא תסיים.

בסוף קראנו לה לשים את השאר בזונדה והיא אמרה שתנסה לתת לו עוד קצת.

אמרתי שפעמים קודמות שניסינו כשהוא ישן הוא פלט.
היא אמרה שתעשה בעדינות. בעלי אמא בפירוש
"רק לא לדחוף לו" (אמרתי לו שאם אני לא מצליחה להגיד שיגיד בעצמו).

אני נדרכתי כולי.
ואז - היא עשתה את זה באמת בעדינות...
גירתה מעט את הפה, הכניסה בהדרגה. והוא אכל עוד 5 מ"ל. כשראתה שהפסיק החזירה אותו לעריסה ושמה את האוכל בזונדה.
אמרה שפעם הבאה כדאי לקרוא לה מיד ולא לחכות, כדי שיהיה רעב בארוחה הבאה. אמרה את זה בצורה נורמלית ולא נוזפת. אמרנו לה שפשוט לא רצינו להפריע לה והיא אמרה שאין בעיה, היא תעשה הפסקה שנייה ותבוא.

אמרנו לה תודה.

[פלונית_אחרת*]

היומן הזה שאת כותבת כ"כ חשוב בעיני.
חוץ מזה אתם הורים נהדרים ולולו שלכם זכה

[פרח_בית*]

תודה פלונית
בדיוק בעלי אמר שהיה מעניין לכתוב על יום מה קורה לנו. שאלתי אותו מה הוא חושב שאני עושה פה כל היום...
נראה לי שהוא לא הבין באיזו אינטנסיביות אני כותבת פה...

הוא כן שואל אותי מדי פעם אם כתבתי פה איזה משהו ומה עניתן לי.
למשל על עניין העמידה מול האחיות.

---

הבנתי היום כמה מפריע לי הפער בין איך שאני פה ואיך שאני בעבודה.

פה אני איך שהייתי תמיד.
ביישנית, שקטה, מנומסת מדי, לא נעים לי כל הזמן.
כל הזמן נאלמת, נעלמת.

בעבודה, לא יודעת איך, אני כבר כמה שנים אחרת.
חברותית יחסית, מדברת די בחופשיות עם כולן.
עומדת על שלי, מדברת באסרטיביות לרוב.
מרגישה שיש למילה שלי משמעות, מתייעצים איתי ואני מביעה את דעתי באופן ברור ובקול רם.
בישיבות צוות, הדבר שהכי הפחיד אותי בהתחלה, אני מדברת יותר מכולן בערך... אני יודעת שכשאני לא נמצאת זה מורגש. יש ישיבות עם 10 אנשים, שבעיקר אני ועוד אחת או שתיים מדברות.
גם כשמדברים על ילדים שלא מטופלים שלי, אני מביעה דעה, מציעה רעיונות. לא מתביישת או מפחדת.
כשיש משהו שמפריע לי אני אגיד בברור. אפנה לאחראית עליי להציף את זה.

כמובן שכל זה בערבון מוגבל. יהיו דברים שיהיה לי פחות נעים להגיד, שלא אהיה בטוחה איך לנסח. אבל בסופו של דבר אני מרגישה שאני אומרת את מה שחשוב לי. ששומעים אותי, מכבדים אותי, מקשיבים לי.

ופה, כבר שבועיים. אני שקטה.
מסתתרת עם לולו אחורי הוילון,
כמעט לא מדברת עם אנשים מסביב, אלא אם פותחים איתי בשיחה.
חוששת מהאחיות, מפחדת להגיד, "להתחצף", להפריע.
לא מרגישה שיש לי מילה או כוח.

זאת תחושה קשה. מקום שלא נעים להיות בו.

אולי זה רק עניין של זמן.
תמיד לוקח לי הרבה זמן להסתגל.
לסיטואציות, למקומות, לאנשים.
תמיד ממש מזדהה עם הילדים בגן שקשה להם עם מעברים.
והרי גם פה מה שהכי קשה לי זה המעברים.
מטיפול נמרץ לפגייה, מהמחלקה למונית לחדר.
ממשמרת למשמרת.
משינה לערות...
כל מעבר כזה דורש ממני כוחות אינסוף.ובכלל המעבר מהבית לפה. קשה ומאתגר ועוד לא לגמרי הסתגלתי.
ומקווה שנצא מפה לפני שאספיק.

אבל אולי אחרי תקופה, כבר הייתי מוצאת את המילים שלי. את הכוח שלי. את המקום שלי.
את האנשים שאני מרגישה איתם בנוח.

ואולי זה יותר העניין של ה"תפקיד" שלי פה מול התפקיד בעבודה.
שם אני באה בכובע מקצועי, יש לי כותרת שמוערכת ע"י האנשים מסביב.
ופה אני בכובע מאוד פגיע. הורה.
לא יודעת למה, אבל זה תפקיד שאנשי מקצוע מאוד מזלזלים בו.
אני רואה את זה גם בעבודה שלי.
כלומר, בתיאוריה מכבדים ומדברים על החשיבות שלהם וההיכרות עם הילד.
אבל בפועל יש מלא ביקורתיות, תמיד יש תחושה שאנשי המקצוע יודעים יותר.

זאת עבודה של חיים שלמים לדעתי, להוריד את הביקורתיות הזאת כלפי ההורים.
מה שכן, אני יודעת שאני משקיעה הרבה בלנסות לנקות את זה כשאני מולם.
לא להישמע ביקורתית, לא לנזוף או לכעוס.
לכבד את המקום שלהם. את החיים שלהם. את הבחירות שלהן.
גם אם הן לא נראות לי.

דוגמא הכי קטנה.
ילד חרדי עם בעיות בויסות חושי.
לובש מכנסיים שברור שלא נוחות לו ומפריעות לו.
מצד שני, ככה הם חיים. אם ילבישו אותו במשהו אחר הוא יהיה שונה, חריג, ההורים ירגישו לא בנוח.
אז לא לבקר אותם. לקבל את זה שככה הם.
כן ליידע. שישימו לב. אבל בצורה מאוד עדינה.
אולי רק בבית שילבש משהו אחר.
אולי לנסות משהו בסגנון אבל שיפריע פחות.
אבל לא להסתכל עליהם מנקודת מבט מתנשאת.

דוגמא נוספת -
הורים שמתקשים בהרדמות בלילה, נאבקים שעות ובסוף מוותרים והילד נרדם מול הטלוויזיה.
אז אפשר להציע הצעות, לחשוב איתם איך להפוך את התהליך לקל יותר. למתאים יותר להם ולילד.
אבל גם להכיר בזה, שאולי זה קשה מדי עבורם כרגע. שאולי זה ידרוש יותר מדי כוחות, וכרגע מה שהם יכולים זה שהילד יירדם מול הטלוויזיה.
לא אידאלי, אבל זה החיים שלהם. הבחירות שלהם.
לי אין מילה בעניין.
אני יכולה רק לעזור להם עם רעיונות או תמיכה רגשית.
אין פה שום מקום לביקורת, לתוכחה. זה לא רלוונטי בכלל.

וכשמישהו בגן מדבר ככה להורים, אני מתעצבנת ומזדעקת.
וכשמדברים פה ככה אליי, אני מתקפלת ושותקת...

[בשמת_א*]

שכחת מה שכתבה לך תמרוש רוש בצורה מאוד ברורה:

_תהיי בנאדם! את לא רואה שמחבלים בך מערכתית??
את לא קולטת עדיין שאת חיה בדיכוי, בתוך מקום דורסני?_

זאת המערכת והיא בנויה לעשות לך את זה ככה, בכוונה, כי כשאת שפוטה את נוחה לשליטה שלהם. וזה מה שהמערכת צריכה.

בבקשה אל תבזבזי כוחות על האשמה עצמית.
תקבלי את זה. תקבלי את עצמך. בבקשה עם המון חמלה. ותעשי הכל - כמו שאת כבר עושה - לעקוף את זה בדרכך. את באמת עושה את המקסימום שאפשר לעשות במצב הנוכחי וזה המון. אני פעורת פה לנוכח כמה הישגים שלכם.
חמלה.
תחבקי את עצמך.
את בתוך מערכת משפיטה וקשה שעושה את זה בכוונה, הכל בנוי ככה. אפילו שיש אנשים טובים, כל בית החולים בנוי להשפיט אותך ולהשפיט חזק! שתסתמי!
ומול זה ההצלחות שלך פנומנאליות.
אז בבקשה תחבקי את עצמך. אל תשאלי למה, אל תבקרי את עצמך אפילו לא בלב, את אמא אחרי טראומת לידה ממש לא קלה, במצב פיזי טראומטי במקום שגם אדם בריא לא אחרי לידה ולא עם עומס פיזי של טיפול בפג 24/7 היה יוצא מדעתו מהרעש והאורות וההפרעות והנהלים והאנשים. ולמרות זאת את מצליחה כל כך הרבה!

[פרח_בית*]

בשמת תודה.

הגעתי למסקנה שגם המדים משפיעים.כשהן רק מגיעות למשמרת, עם בגדים רגילים, יש תחושה אחרת.
כשהן הולכות להתלבש וחוזרות עם מדים זה משנה משהו. יוצר דיסטנס כזה.

---

הגיעה משמרת לילה.
האחות האהובה עלינו פה אבל לא איתנו.
את מי שאיתנ ואני לא מכירה אבל היא נראית סבבה.

מקווה שאצליח לישון פה טוב.
נראה אם אשאב ב1 או אחרי.
בכל מקרה יש במקרר מספיק לארוחה של 2.

---

האחות הציעה היום שנדחה לו את האוכל בשעה באופן קבוע, כי הוא אכל ארוחה אחת קצת יותר מאוחר.
אמרתי שלא כי זה ישגע לי את כל הזמנים של השאיבה.
גם ככה הכל על הדקה, אז לדחות את השאיבה של 10 ל11 יהרוג אותי לגמרי (ולשאוב מוקדם יותר בכל פעם לא ישאיר לי זמן איתו בין הארוחה שלו לשאיבה אחריה) .

עכשיו הלו"ז פחות מאורגן מההתחלה, כי יש לילות שאני ישנה פה ויש לילות שבעלי או חמותי.
אבל בכל מקרה, יוצא שכל 3 שעות יש שאיבה-החלפת חיתול-האכלה. משהו כמו שעה-שעה וחצי בכל פעם.
בין לבין או שאני מחזיקה אותו, או שאני ישנה איזה שעה, או שאני מתקלחת ואוכלת.
ככה בלופ עד שנגמר היום...
אין זמנים בין לבין.

[פרח_בית*]

אני חושבת שכדאי להעביר למערכת מילולית/ בכתב את המסר שאתם מטפלים בו בכל מה שלא רפואי פרופר- אם, ורק אם, זה בכוחותייך
כמו שזה נראה בינתיים, ממש כולן כבר יודעות.
השאלה זה אם הן מחליטות להתייחס לזה בכבוד או לא...

[פרח_בית*]

כשהאחות עכשיו הבינה שאני ישנה פה בלילה, במקום לתקוף אותי ולנסות לגרש, היא רק אמרה - אז אולי תביאי לך כרית או משהו.
אמרתי לה שאנחנו מסודרים פה עם כרית ושמיכה.

כמובן שאני מראש אומרת את זה בהתגוננות, כי מכירה את התגובות בד"כ.

---

סוף סוף כיבו אורות.
ממש הרגשתי הבדל בגוף בשנייה שנכבה האור...
נראה לי שהפלורסנטים משפיעים עליי יותר ממה ששמתי לב.

אמרנו שכשנגיע הביתה נישאר איתו שבוע בחושך.
האורות ממש משפיעים עליו ולא לטובה.
לטענת בעלי, הוא אוכל יותר טוב כשאנחנו מכסים לו את העניים ומחשיכים לו קצת.
הוא גם כל הזמן מנסה לעשות לו צל עם כל מיני דברים כדי להסתיר קצת את האור.

לילה טוב.

[יולי_קו]

רק רוצה להוסיף ש...
למרות שלהורים לרוב אין הכשרה, זה תפקיד ראשון במעלה, ומתמקצעים בו עם הזמן וההכשרה של החיים.
היום יש לך יותר ניסיון במקצוע הזה מאשר לפני שבוע, ואת כנראה (וגם בעלך), האדם שהכי מכיר את לולו בעולם. זה תפקיד מאוד חשוב, כי המערכת מכירה את הסטטיסטיקה, אבל לא אותו אישית.
אני אומרת את זה כאמא לשלושה ילדים, שצוברת ניסיון בכל יום ויום. אין כמו נסיון, ואין כמו אהבה, גם אם לעיתים נעזרים בבעלי מקצוע, ובבני משפחה וחברים.
וכל מה שבשמת אמרה.
חיבוק גדול! גם לאבא של לולו. תחזיקו מעמד. עוד קצת.

[פרח_בית*]

למרות שלהורים לרוב אין הכשרה, זה תפקיד ראשון במעלה, ומתמקצעים בו עם הזמן וההכשרה של החיים
ברור לגמרי!
אני כן רואה שאצל ילדים במצבים מיוחדים לפעמים כן יש צורך בידע של איש מקצוע, פשוט כי יש דברים שמאפיינים את המצב וההורים לא מכירים.
לא אומר שעם הזמן הם לא יצברו ידע ובסוף אולי ידעו גם יותר מאיש המקצוע בהקשר לילד הספציפי שלהם. אבל לפעמים בתקופה הראשונה כן נדרשת איזו הכוונה.

אני רואה את זה בעבודה.
בתקופה שלאחר האבחון ההורים לרוב מרגישים אבודים. לרוב זה אחרי תקופה שהם רואים שמשהו אצל הילד שונה, ולא יודעים מה לעשות עם זה. לא יודעים מה הסיבה ומה הדרך להתמודד.
לפעמים מוצאים דרכים לעקוף את זה, אבל הרבה פעמים הן לא מספיק יעילות (הילד מתוסכל, נדרש מההורים המון אנרגיות ועוד).
לוקח זמן עד שהם מצליחים לחבר בין מה שהם מכירים מהילד שלהם לבין האבחנה. מה זה "סימפטומים" ומה זה פשוט הילד, האופי שלו.
הרבה פעמים הורים נלחצים מכל מיני דברים - שזה סימפטום חדש. ואני מנסה להרגיע שלא תמיד אפשר לדעת, ועדיף להסתכל על הילד עצמו, ולא ממש משנה אם זה סימפטום או סתם אופי, צריך פשוט להתייחס לזה באופן שמתאים לו...
אבל יש פעמים שהניסיון שלי עם ילדים אחרים יכול לעזור להם ללמוד ולהכיר את הילד הספציפי שלהם. שאנ מצליחה להגיע לילד בדרכים שהם לא מצליחים (למרות שגם במקרה כזה, ברור לי שהילד אוהב, מכיר וקשור להורה יותר מאשר אליי. גם אם רק איתי ישחק במשחק חדש או יתמיד לאורך זמן או ייצור קשר עין וכו וכו)

ואני רואה את זה עכשיו גם אצלנו.
בהתחלה לא ידענו כלום, לא ידענו מה מאפיין פגים, לא ידענו מה נחשב בסדר ומה לא.
וזה כשאני כן מכירה תינוקות, כן יודעת איך להתמודד עם תינוק שנולד בזמן. כמובן שאני לא יודעת הכל אבל לא הגעתי להורות ממקום של חוסר ידע וחוסר ניסיון.

לקח זמן עד שהרגשנו שאנחנו מתחילים להכיר את לולו עצמו, מי הוא ומה הוא אוהב. מה נעים לו ומה לא.
וזה כשהוא ממש לא עושה הרבה אז זה די פשוט.. הוא הרי או ישן או אוכל או מחליפים חיתול. מקסימום כואב לו כשעושה קקי...

ועדיין, כשיש משהו של פגים, כמו הירידות דופק, ההיכרות שלנו איתו לא תעזור, כי אנחנו לא יודעים למה לצפות..
ופה צריכים את אנשי המקצוע, שמכירים פגים. שיודעים מה נורמלי ומה מדאיג.

ואחרי כמה זמן כזה ועם קצת ידע תיאורי כללי, אנחנו מצליחים להכיר את הדפוסים אצלו.
למשל עכשיו הוא הפסיק לרדת ממש נמוך, יורד בערך עד 110 ואז עולה חזרה. זה אומר שזה פוחת.

הייתי שמחה אם היו עורכים לנו איזו היכרות כללית והצגה של המצב. אומרים למה לשים לב. מה זה דופק נורמלי, מה נחשב נורמלי ומה דורש טיפול.
ולא כל דבר היינו צריכים לשאול ולחקור בעצמנו, כי תמיד לוקח לנו קצת זמן להבין מה בכלל אנחנו צריכים לשאול...

[פרח_בית*]

דיברתי עכשיו הרבה עם המרפאה בעיסוק פה.
לא ייאמן איך מולה פתאום יש לי מילים...

דיברנו קצת על לולו ואז באופן כללי.
מתוכנן יום עיון בנושא אכילה לצוות הפגיה, אז ביקשתי שממש ידגישו שם את העניין של לא לדחוף בקבוק, ושיתפתי במה שקרה שלשום.

דיברתי על עניין ההישארות ליד התינוק, והצעתי שיהיו פה מיטות מתקפלות ללילה להורים שרוצים להישאר. היא אהבה את הרעיון ואמרה שתעלה את זה.

סיפרתי לה על הקנגורו שלנו.
דיברנו על עניין האורות.
על מעורבות של הורים (אמרה שעד לפני שנה עוד היו מוציאים הורים בזמן ביקור רופאים).
דיברנו על העבודה שלה ושלי.

שיחה בסגנון כל כך שונה.
בגובה העיניים.
דו שיח ולא הנחתה מלמעלה.

כמה זה היה חסר לי פה...

[פלונית_אחרת*]

נשמע שהרבה תינוקות ייצאו נשכרים מהמסירות שלכם לבנכם

[גוונים*]

נשמע שהרבה תינוקות ייצאו נשכרים מהמסירות שלכם לבנכם
נכון! זה מרגש כל כך.

פרח, רוצה להגיד לך שאני מזדהה מאוד עם התסכול שאת מביעה על הנוכחות שלך, הקושי למצוא את המילים, לדבר ולא להיאלם ולהיעלם. גם אני כזאת ומכירה את זה טוב גם מסיטואציות אחרות וגם מסיטואציות מול אחיות ורופאים בלידות. אבל, רק תראי, שאיך שאת, בדיוק איך שאת, עם כל הקושי הזה והתסכול, את רואה שאת כבר עושה שינוי? בדיוק כמו שאת, עם ההסתבכות שלך עם עצמך על מידת הנוכחות והעמידה מול הצוות ועם האופי הספציפי הזה והתכונות האלו שהם את, יוצרת אדוות קטנות ואולי גם גדולות של שינוי.
אני יודעת שלהתנהג בצורה מסוימת למרות שרוצים להתנהג אחרת יכול להוביל לתחושות קשות ולא נעימות. מאוד מכירה את זה. אבל הלוואי שתוכלי להרפות מזה קצת.. פשוט להגיד לעצמך, זה מה שאני, ככה בסיטואציה הזאת, לא יכולה להיות אחרת כרגע, וכל מה שאני כן הוא כל כך נהדר. נהדר ללולו, שממש מתפתח ומתקדם ונהדר גם במעגלים הרחבים יותר. בדרכך השקטה והצנועה את מלמדת חתיכת לימוד את האחיות וכל הצוות במקום הזה, רק פשוט מזה שאת שם ומכל מה שאת עושה. והנה את כן מדברת ומציעה הצעות ורעיונות. אז זורעת זרעים, לא מתוך כוונה ושליחות ואסרטיביות אלא פשוט מלהיות האמא הכי טובה בעולם ללולו הקטן. ולא רק הוא יוצא נשכר מזה אלא כל מי שבא אתכם במגע במקום הזה.
וכל זה, נראה לי שנכון גם לגבי בעלך. אתם השראה ענקית.

[תמרוש_רוש]

_בית החולים בנוי להשפיט אותך ולהשפיט חזק! שתסתמי!
ומול זה ההצלחות שלך פנומנאליות._
זה נכון.

וגם מה ש ניחוח אדמה אחרי הגשם כתבה:
_דברים כן משתנים, היחס כן השתנה, והנה עובדה, בסוף את קילחת אותו, עובדה שהאחיות כבר מפנימות שמי שמטפל בלולו הם ההורים וזה עובר גם ביניהן ובין הרופאים.
וזה כן כי את ובעלך דיברתם והערתם, ופשוט המשכתם להיות שם ולעשות את התפקיד שלכם, להיות אמא ואבא של לולו._

אתם מחוללים נפלאות ממש, בתת-תנאים.

איזה כיף שמצאת את המרפאה בעיסוק!
ומחשבה שלי... אולי תניחי לפרסונה המקצועית שלך לזלוג קצת למקום הזה?
הרי את יודעת כל כך הרבה ומנתחת את המצב ממש נהדר (למשל הפלורצנטים המזעזעים, ברור שהם מחרפשים את המערכת! ממש התרגשתי ממך ומבעלך ביחד, איך אתם מנסים לרכך לו את זה),
למה לא לזכור שאת יודעת מה את עושה, לא רק כי את אמא של לולו ומכירה אותו, אלא כי פשוט יש לך ניסיון חיים רציני שעוזר גם במקומות שהם לא הפילוח המקצועי הצר שלך?

אני מרגישה את זה הרבה, איך אני יכולה להביא ידע מקצועי להמון תחומים שהם לא ההתמחות שלי.
למשל, בית האבות שאלה אותי היועצת (שאני הכי מעריכה שם) איך לעזור לקבוצת דיירים בדירה 8, כי יש שם רק זכרים, לא כולם מסתדרים זה עם זה (בלשון המעטה), כמה מהם מרגישים מאוד בחסרונן של הנשים שעברו לדירה אחרת ועכשיו יש ביניהם פחות קשר, ובכלל יש שם יותר מדי טסטוסטרון וקשה להשתלט על העניינים.
אז היא שאלה אוי אם כמרפא הבעיסוק יש לי איזה טיפ לצורך העניין.
אמרתי: לא ממש, אבל כמדריכת הנקה דווקא יש לי: תכניסו לשם חיות מחמד, חזירוני ים או אוגרים או משהו, שיהיה מה ללטף, כדי להעלות לזכרים את רמת האוקסיטוצין. זה יוריד להם את האגרסיביות.
הופה! מאיפה זה צץ?
צץ. עובדה.

ובכלל, את נפלאה. עבודת קודש אתם עושים, לא פחות.
(())(())(())

(ועוד יותר בכלל: תשמרי על קשר עם המרפאה הזאת. אולי פעם תעבירו שם איזו סדנה לצוות, היא בתפקיד המערכתי שלה וההיכרות עם פגים ואת עם הכובע הכפול - גם מרפאה התפתחותית וגם אמא שהיתה שם?)

[פרח_בית*]

תודה לכן @}

רק לציין שבזמו השיחה -
היא לבשה חלוק בית חולים
הייתי גמורה מעייפות ברמות משוגעות
היה רועש והומה ועמוס בפגייה
כל האורות היו דלוקים

ככה שגורמי הרקע משפיעים, אבל הבת אדם משפיעה יותר (וכנראה גם הטייטל. ממש משפיע..).

תשמרי על קשר עם המרפאה הזאת. אולי פעם תעבירו שם איזו סדנה לצוות
נשמע שהיא עושה הרבה, במסגרת הלא הרבה שעות שאני מנחשת שיש לה. ובטוחה שהיא עומדת בפני הרבה קשיים, כי האחיות הותיקות לא ששות לקבל רעיונות חדשים...(וכמובן תמיד כועסות כשלא מקבלים את הרעיונות שלהן). מסתבר שזה מאוד ידוע ומדובר...
זה מה שאמרו לנו על האחות המעצבנת - כן, אנחנו יודעים שהיא בגישה של פעם...

בגן אני כל כך נלחמת שמי שבגישה של פעם ולא מוכנה קצת להשתנות, שלא תהיה שם.

וזה ממש לא אומר שכל מי שמבוגרת אין לה מקום כן? יש גננת מהממת ממש, ותיקה. אבל כולה רוך ונועם וכבוד לילדים. אז כמובן שלגיל עצמו אין שום משמעות.

אולי יום אחד כשאהיה מסוגלת לחזור לפעילות מקצועית, ואהיה מסוגלת לעשות קצת מעבר ולהיות ראש גדול, אפנה לכיון של פגיות.
בכלל הכיוון הבא שחששתי עליו הוא ללמוד קצת יותר על התפתחות בשנה הראשונה ולהתמקד בזה. אז זה ממש מתחבר.

אבל לדעתי ייקח כמה שנים עד שארגיש שאני שם.

מרגישה שאני רוצה להיות בבית איזה שנתיים לפחות.. כרגע אני מוכנה לבלות את כולן בחדר בחושך עם לולו מתחפרים יחד בחיבוק...

אולי זה ישתנה מתישהו P-:

[תמרוש_רוש]

מרגישה שאני רוצה להיות בבית איזה שנתיים לפחות.. כרגע אני מוכנה לבלות את כולן בחדר בחושך עם לולו מתחפרים יחד בחיבוק...
לגמרי

אולי זה ישתנה מתישהו
אולי, מי יודע...?
(אח, המסתורין שבחיים. אולי מתישהו זה ישתנה)

[תמרוש_רוש]

וחוצמזה, תזכורת:
את נפלאה, לה לה לה לה
את נפלאה, לה לה לה לה
את מדהימה, טם טדם טטם
את מדהימה, טם טדם טטם
וזה נפלא (וזה נפלא)
שלולו גדל (שהוא גדל)
ויהיה שמנמן כמו צנון.

[תמרוש_רוש]

ככה שגורמי הרקע משפיעים, אבל הבת אדם משפיעה יותר (וכנראה גם הטייטל. ממש משפיע..)
לדעתי זו גם ההכשרה הבסיסית.
עם כל מה שיש לי להגיד על החסר ברכישת כישורי ייעוץ במהלך ואחרי האוניברסיטה, אנחנו עדיין יותר טובות בזה מאחיות ורופאים.
אנחנו עובדות קודם כל עם הבנאדם - הם עובדים קודם כל עם הגוף שלו.
ככה פשוט.

[פרח_בית*]

ויהיה שמנמן כמו צנון.
אוי הוא נהיה כבר ממש שמנמן קטן. יש לו כאלה חיים עגולות.
לפעמים הוא נראה כמו אוגר, לפעמים כמו סנאי, לפעמים כבר כמו כדור.
היום אפילו היו לו 2 סנטרים לכמה רגעים.

(כנראה אני האמא היחידה שאומרת על תינוק פחות מ2 ק"ג שהוא שמנמן.. אבל כל כך התרגלתי לפיציות שלו שהוא נראה לי כבר גדול...)

לדעתי זו גם ההכשרה הבסיסית.
ולדעתי גם בתהליך הסינון הראשוני.
יש משקל גדול לראיון האישי, ובו מתמקדים ביחסי אנוש וכאלה, יותר מאשר בהישגים הקדמיים. לפחות ככה זה הרגיש אצלנו.

[פרח_בית*]

אני לחלוטין מחוסלת היום.
עייפה וסחוטה פיזית.

הלילה היה קשה. הייתה תינוקת שבכתה ממש המון.
נשבר לי הלב והיה קשה לא לקום אליה.
היא קרובה אלינו אז עשיתי הרבה ששששש כאילו ללולו אבל בעצם בשבילה. לפעמים זה עזר קצת.

הרגשתי שהצעקות שלה השפיעו גם על לולו... עלה לו הדופק הרבה פעמים וזז בחוסר נוחות. ורוב הפעמים לא הרגיש לי שהיה לו גזים.

בכל הארוחות שלו שאבתי ואז נתתי לו בבקבוק.

האחות נראה לי ממש התפנקה כי לא הייתה צריכה לעשות ממש כלום. רק לרשום דברים בדף ולחבר לזונדה, עניין של דקה כל 3 שעות...
כשעם שאר הילדים הן מרגיעות, מאכילות, מחליפות חיתול ולפעמים גם צריכות לרוץ אליהם בגלל ירידות דופק וכאלה.

אתמול התרשמנו במיוחד מאחות ספציפית, שזינקה תוך רגע עם תינוק בידיים כדי להעיר תינוק אחר שירד לו הדופק. בצורה ממש מרשימה.
היא אחת האחיות שאנחנו אוהבים.

בכל מקרה, ישנתי ממש מעט הלילה.
כי בגלל הבכי והאורות והרעש והבלגן לקח לי זמן להרדם כל פעם. ואז יצא שישנתי רק שעה-שעה וחצי בין ההאכלות (נגיד מחצות עד 1 וחצי, מ3 עד 4 וחצי, מ6 עד 7 וחצי...). וככה גם כל שאיבה הייתה קצת בלחץ של זמן כי לא הצלחתי לקום בזמן...

כבר יומיים בערך לולו לא קיבל בכלל מטרנה.
הכמויות יוצאות לי ממש בול, לפעמים טיפה פחות ואז השלמנו מהמקרר.
אבל נגמר החלב במקרר, אז מעכשיו כל פעם שייצא לי קצת פחות ישלימו במטרנה...
לרוב מדובר ב 2-5 מ"ל, אבל עכשיו למשל היו חסרים 10. אני כל פעם מנסה לסחוט ממש עוד כמה טיפות כדי להשלים ל35.

החלב במקרר היה מהיום שהוא עוד אכל 30, ואני כבר התחלתי לשאוב טיפה יותר, והיו נשארים כמה מ"ל כל פעם. אבל עכשיו הוא אוכל 35 והכנמות שלי עוד לא גדלה ביומיים האלה.

מחכה כבר שייצא נגיד 50 כל שאיבה, ואז כל פעם יישארו ספיירים, גם ללילה.

---

עכשיו בעלי איתו ויש אחות חמודה.
אז אתקלח, נאכל, נעשה ללולו אמבטיה (סוף סוף בלי הניג'סית) ואז אנסה להניק קצת.
בטח יהיה עייף מהאבטיה, אבל הוא גם ככה לא ממש יונק כמויות. אז רק שיהיה קצת על הציצי. לא הספקתי בשום זמן אחר היום מרוב שהייתי עייפה...

בלילה בעלי יישאר ואני אהיה בחדר ואקום לשאוב.
לפחות אשכב במיטה, כי הכורסא עשתה לי לא טוב לבטן...

ממש מחכה לבית, איפה שישנים כל לילה בשכיבה מלאה... בחדר חשוך. בלי תינוקות צורחים.

[בשמת_א*]

בשני קילו תשתחררו?

[פלונית_אחרת*]

התנאים שאת מחכה להם כ"כ אלמנטרים, מאחלת לכם להשתחרר בקרוב שמנמנים וחזקים |l|

[פרח_בית*]

בשני קילו תשתחררו?
2 ק"ג, שבוע 35 (שזה יום שישי הקרוב), אם יאכל את כל הארוחות בבקבוק ואם לא יהיו ירידות דופק מדאיגות.
תכלס רק האכילה מבקבוק לדעתי יכולה להשאיר אותנו פה.
אם הוא ממש יתקדם יש לנו סיכוי לצאת מפה בשישי. אם לא אז בטח במהלך שבוע הבא.
בינתיים היום הוא די מתמיד ב20 מ"ל לארוחה. אם יעלה איזה 5 מ"ל כל יום זה יהיה אחלה.

---

חזרתי אל לולו ומצאתי את בעלי עם פנים נפוצים. שאלתי למה, אמר שהתינוקת פה לא הפסיקה לבכות....יצאנו לאכול כמה דקות והוא היה על קוצים. רצה לחזור ליד לולו, לראות שהוא לא משתגע מהצרחות.
אמרתי לו שזה מה שהיה כל הלילה, בגלל זה אני כל כך גמורה היום.
סוף סוף נרגע קצת...
וגם די החשיכו פה.

[פרח_בית*]

אוף קשה לי.

מסתבר שבדקו לו היום חום רקטלית.
פעם אחת השארנו אותו בזמן הטיפול כי בעלי עלה אליי לקחת את החלב...
בד"כ בודקים בבית שחי אז לא חשבתי על זה בכלל.
אבל היה חום קצת נמוך אז האחות בדקה בטוסיק.
כשהבנתי שזה קרה הרגשתי ממש מסוחררת...
היא תכננה לבדוק לו שוב כשהייתי כי עדיין היה קצת נמוך, אמרתי שאני לא רוצה.

והיא אחות ממש חמודה, באמת סבבה. פשוט חושבת אחרת ממני... ולא הייתי שם כדי להגיד.

נשאיר פתק בקלסר לפעמים הבאות.
אבל אוף...

[פרח_בית*]

תדמיינו שיש לכן תינוק בן שבועיים וחצי.
והוא עייף.
ובדיוק בכה קצת כי כאבה לו הבטן.
וברגע שהוא כמעט נרדם, העיניים שלו כמעט עצומות והוא שניה לפני כניסה לשינה,
בא מישהו מאחורי הראש שלו ומדבר בקול ממש ממש רם אל מישהו אחר בקצה השני של החדר.

ממש מזל שלולו כזה תינוק מעולה והצליח להירדם שוב ממש שניה אחרי.

ומסביב כרגיל בכי של תינוקות.
וצפצוף של מכונות.

---

עד עכשיו היו לנו שכנים רק מצד אחד.
והיום כשהביאו שכנה נוספת גיליתי משהו מעניין לגבי הוילונות.
הם לא מספיק ארוכים. חסר להם איזה 10 ס"מ ברוחב.
אז היום כששאבתי הייתי צריכה לבחור - או שהאבא של התינוקת רואה אותי מצד אחד, או שכל הפגיה תראה אותי מהצד השני....
כי כשמושכים את הוילון לכיוון אחד, נוצר פער בקצה השני...פשוט אין מספיק וילון.

---

לקחו את השכנה.
יש קצת יותר מרחב ושקט.
מקווה שלא יגיע מישהו במקום.

[פרח_בית*]

לולו האדיר.
ישב על הציצי איזה רבע שעה.
כמובן בהתחלה התעצל וניסה לשתות דרך החור של הפטמת סיליקון את מה שסחטתי, בלי לפתוח הפה.

אבל בסוף שכנעתי אותו והוא הכניס את הפיטמה ומצץ ומצץ.
לא יודעת אם יצא משהו כי ויתרנו על השקילה.
אבל הוא בטח שתה קצת שסחטתי לו, והיה נראה ערני ומרוצה.
בסוף נרדם.

ירד הדופק ונבהלנו...
אבל עלה אחרי כמה רגעים חזרה ונשארנו קצת להתחבק ככה יחד.

העברתי אותו לעריסה שיאכל בזונדה.
חיפש עוד קצת למצוץ אז נתתי לו מוצץ ואצבע.
ליטפתי ונישקתי מלא.
ועכשיו ישן רגוע.

הייתי מתה להמשיך להתחבק איתו, אבל אני כל כך מותשת שאין מצב שאני מצליחה לשבת ככה עוד שעה עד שיסיים לעכל...

[פרח_בית*]

דברים שאני מחכה להם:

חושך
שקט
מיטה.
להיות צמודה ללולו, בלי להצטרך לשבת עקום מעל העריסה שלו.
לישון ליד לולו.
לאכול ליד לולו.
לפגוש אנשים ליד לולו.

לצאת החוצה. לנשום אוויר.

יוגה.
מסאג'
פיזיותרפיה
דיקור

להצליח להניק את לולו.
להפסיק לשאוב (כל כך מפחדת לבקש את זה, מהפחד שזה לא יקרה. ממש עלו לי דמעות כשכתבתי את זה).

לשלוט על החיים שלי. על הלו"ז שלי.
על מי אני פוגשת, עם מי אני מדברת,
מי נוגע בלולו ומה עושים לו.

ללכת לשירותים שלי, ולא ציבוריים.
ללכת לשירותים כשאני צריכה, בלי לחכות כל פעם בתור.
להתקלח במקלחת נורמלית, בלי לפחד כל רגע שדברים יפלו על הרצפה כי זה מגעיל.

להרגיש קצת רוגע.
להתחבק עם בעלי בלי שיש 30 איש מסביב.
לדבר איתו בלי ללחוש.
לשיר ללולו בלי להתבייש שכולם שומעים.

לצייר ליד שולחן, ולא על פיסת דף שאני מחזיקה באוויר.
צבעי מים.

לראות את לולו בלי זונדה ובלי חוטים שמחוברים לו לגב.

להיות עם לולו לבד. רק שנינו. בלי אף אחד מסביב.

[פרח_בית*]

רק עכשיו שמתי לב, שיש לי בטלפון 3 שעונים מעוררים שמכוונים ל4 בבוקר...

---

יש קטע מוזר,
כל פעם כשאני סוף סוף ישנה אני מתעוררת כדי לשאוב, כמובן מאוד מתקשה לפתוח עיניים ולקום. אבל תמיד יש לי מן הרגשה כזאת, חצי חלום, שאני כבר שואבת עכשיו.
כאילו כבר קמתי, התחלתי לשאוב ונרדמתי באמצע.
ולוקח לי רגע עד שאני בודקת ומגלה שהמשאבה לא מחוברת אליי, ולפעמים היא אפילו עדיין בארון...
כל פעם מחדש אני מופתעת ונלחצת שלא קמתי בזמן... ואז מרימה את עצמי בכוח לחבר את המשאבה.
או פשוט נרדמת חזרה...

ואז או שמפספסת (אם זה בלילה).
או שמתחילה איזה רבע שעה אחרי ומגיעה על השנייה לארוחה שלו...

---

יש לי 5 שעות לישון אם אוותר על השאיבה של 1 (והוא יקבל מטרנה, כי אין כלום במקרר...).
בעלי איתו. מקווה שהלילה יעבור להם בנעימים.

לילה טוב.

[פרח_בית*]

כשאני קמה בלילה יש התלבטות - האם לקום לשירותים.
כי מעבר לקושי הרגיל לקום מהמיטה באמצע הלילה, זה דורש ממני:
לנעול נעליים, לצאת מהוילון, לפתוח דלת במפתח ואז לנעול אותה, לעבור עוד דלת, ללכת שנייה במסדרון, להיכנס לשירותים ולחזור את כל זה חזרה.
בלילה לפחות אין תור.

בבוקר - כל זה ואני מגיעה כשבדיוק מנקים... או שתפוס. ואני עומדת במסדרון ומחכה ומחכה..
עם פיג'מה.
או שמתייאש ויורדת במעליות קומה למטה.

---

כדי לראות את לולו אני צריכה -
לצאת מהוילון, לפתוח דלת במפתח ולנעול אותה, לצאת מעוד דלת,
לרדת קומה במעלית (במשך היום עמוס ויכול לקחת זמן עד שהיא תגיע).
לעבור דרך 2 דלתות - בכל אחת ללחוץ על הפעמון בערך 3 פעמים עד שיפתחו לי.
ללבוש חלוק.
להיכנס דרך עוד דלת.
לשטוף ידיים בסבון אדום ואז באלכוהול.

ורק אז אני יכולה להגיע ולתת חלב וללטף ולנשק ולהתחבק.

רק מזה נראה לי שאני עייפה...

[ניחוח אדמה אחרי הגשם]

בוקר טוב !
קראתי הכל... רק שולחת חיבוק !
איזה באסה (בלשון המעטה...) כמה שהכל לא נוח ובנוי כל כך לא friendly
אני ממש מחכה ביחד איתך שתחזרו כבר הבייתה !

אה, לגבי החלומות המוזרים שאת כבר באמצע השאיבה... קרה לי גם, אחרי הלידה... חלמתי שאני שואבת/מניקה/מחליפה חיתול/ניגשת אליו
ממש מוזר, כנראה עייפות והורמונים...
למרות שקרה לי גם שחלמתי שאני מתארגנת לעבודה

מקווה שיהיה יום טוב, עם עלייה במשקל וכמה שאפשר שקט ונינוחות

@}

[שקטה*]

כן גם לי קרה כל הזמן שהייתי מתעוררת בבהלה וחושבת שנרדמתי תוך כדי הנקה ולא החזרתי אותו למיטה...אנחנו לא בקטע של לינה משותפת כי מפחדים מדי למעוך תינוק קטן בלילה וגם ראינו שכולנו ישנים יותר טוב בנפרד, כולל הוא כי לא מתעורר מנחרות ותזוזות שלנו. בכל אופן ההתעוררויות ההזויות האלה באות לדעתי מעייפות ושינה קטועה וגם אולי מסוג של אינסטינקט הגנה כלשהו.
ככל שאני קוראת כאן יותר כך אני מחכה בשבילכם לרגע שכבר תהיו כולכם בבית. את אמיצה וגיבורה שאת נלחמת על ההנקה בתנאים האלה, כל הכבוד לך.
מה שבטוח זה שכשתהיו בבית הכל ייראה לכם קל ונוח יותר למרות שהתקופה הראשונה עם תינוק חדשה היא לא קלה. אבל ההשוואה למה שחוויתם בבית החולים תהפוך את זה לפיס אוף קייק:) אז לפחות יש בזה משהו קטן חיובי.

[פרח_בית*]

מעניין מה שאתן אומרות לגבי החלומות.
אני ממש מרגישה את זה פיזית, כשאני מתעוררת. כאילו המשאבה מחוברת אליי. כמו כאב פנטום, המכונה כנראה כבר נהייתה חלק ממני.

אבל ההשוואה למה שחוויתם בבית החולים תהפוך את זה לפיס אוף קייק
זה מה שאני אומרת כל הזמן, שפתאום סתם תינוק חדש בבית נראה לי ממש קליל...
כמו שיש לי חברה שילדה תאומים, מוכל הזמן תינוק אחד היה נראה להם ממש שטויות. כל פעם שהייתה רק עם אחד מהם זה פתאום היה נראה לה קל כל כך.

[פרח_בית*]

הנקתי אותו עכשיו.
הצטרפה אליי יועצת הנקה, אחרת מאלו שראיתי עד עכשיו. היה דווקא סבבה.
10 דקות בערך לולו לא הכי שיתף פעולה, מצץ לשנייה ואז נרדם. אבל אז פתאום פתח פה גדול, הכניס מחדש ומצץ די יפה ל10 דקות נוספות.
לפי שקילה ינק 2 מ"ל (זה לא הכי מדוייק, אבל כן ינק משהו, או לפחות שתה מה שסחטתי).

אז נתנו לו את השאר בזונדה כהוא עליי בקנגורו.
הוא היה לא רגוע ץ, לא הניח ראש ונראה שממשיך לחפש.
ניסיתי לתת לו ציצי והוא התעצבן.
ניסינו בבקבוק, אכל 10 והפסיק.
נתנו שוב בזונדה.
כששמתי אותו אנכי עליי לא הפסיק לזוז ולהשתגע. אז מצאתי איזו תנוחה אחרת שהוא לא זז בה.
אבל הוא עדיין נראה לי קצת לא רגוע, העיניים קפצו, לא נראה שקט.
חשבתי שאולי הוא צריך קקי.
אחרי שכמעט כל האוכל ירד, פתאום פלט ה-מון, על כל הגוף שלו, והשמיכה והחיתול. בכה והיה נראה כזה מסכן...

קראתי לאחות כי לא ידעתי איך אסתדר כששנינו מלאים פליטה וחוטים ושמיכות... ואני חצי ערומה.
לקחנו אותו לנקות, בכה מלא כשניקתה לו את הפנים והורידה לו את המדבקה של הזונדה. ממש צרח.
אני לא רגילה לשמוע אותו ככה וזה היה לי קשה...

ניסיתי להרגיע וללטף, זה הרגיע כל פעם לשנייה ואז צרח שוב. הדופק כמובן עלה מעל 200...

סוך סוף היה נקי ומסודר.
לקחתי אותו עליי והוא סוף סוף שם ראש ונרגע.
היה ער קצת עד שנרדם.

עכשיו אנחנו מחובקים ורגועים.

[תמרוש_רוש]

עכשיו אנחנו מחובקים ורגועים.


שולחת לך מייל.

[פרח_בית*]

את אמיצה וגיבורה שאת נלחמת על ההנקה בתנאים האלה, כל הכבוד לך.
תודה.
האמת שזה מאוד מאוד קשה לי, אבל אין לי ממש מחשבות להפסיק... באיזשהו מקום זה כאילו ברור לי מאליו שזה מה שאני עושה עכשיו. שואבת, יום ולילה.
די סיוט האמת, אבל יש רק כמה דברים שמפריעים לי - חוסר שינה, שב מבזבז לי זמן איתו, והציצים כואבים...

אני חושדת שגודל הקונוס לא מתאים לי. שאלתי גם את היועצת הנקה פה והיא אמרה שהיא חושבת שזה קטן מדי.
אז אמא שלי תקנה לי היום מידה גדולה יותר ומקווה שזה יעזור לכאבים ואולי גם יהיה קצת יותר חלב.

ואני כל הזמן אומרת לעצמי, שזה מאוד קשה עכשיו אבל בתקווה שזה יצליח ונגיע להנקה מלאה, זה ימשיך לעוד הרבה זמן קדימה.
כלומר חודש-חודשיים של מאמץ, כדי להניק לאורך זמן.
אין לי מושג כמה...שנה? יותר? כמה שיתאים לנו... אבל בכל מקרה זה יהיה שווה את זה.

[פרח_בית*]

עוד משהו שחשבתי עליו היום, נטו כמרפאה בעיסוק כי זה לא רלוונטי אלינו.

יש פה תינוקות שנמצאים כמעט 4 חודשים.
כלומר כבר לא תינוקות שרק נולדו ואמורים רק לישון ולאכול כל היום.

בגיל 4 חודשים תינוק כבר אמור להתחיל לזוז, להתעניין, להיות אקטיבי יותר.

וגם ככה לתינוקות האלה יש נטייה לאיחורים התפתחותיים, מוטוריים וקוגניטיביים ועוד.

ואז שמים אותם כל היום בעריסה פיצית, שמתאימה בדיוק לגודל שלהם. ואיפה הם יזוזו שם?
אז לא מספיק שיש איחור, אין להם גם תנאים בסיסיים כדי להדביק קצת את הפער...
מהזיכרונות שלי מהקורס על התפתחות מוטורית, לפי הטבלאות בגיל 4 חודשים תינוק מתחיל להסתובב סביב ציר.
ופה אין להם לאן להסתובב...

יש הורים ששמים לתינוקות קצת צעצועים כדי שתהיה איזושהי גרייה, או שמוציאים אותם לאיזה משטח לכמה דקות ביום.
אבל הם צריכים להיות מנוטרים, אז אי אפשר לשים אותם איפה שרוצים, זה חייב להיות צמוד לעריסה. וזה לא משטח שאפשר להשאיר אותם עליו לאורך זמן.

אז חשבתי, למה אין עריסות קצת יותר גדולות לתינוקות האלה? זה לא שצריך המון כאלו, יש מעט תינוקות שנשארים פה לכזאת תקופה. אבל לאלה שכן, נראה לי הגיוני לעודד אותם לתנועה וחקירה.

אולי אגיד את זה למרפאה בעיסוק.
ומסתבר שיש פה גם פיזיותרפיסטית. אבל אותה עוד לא פגשתי.

[שרה*]

אין לי מושג כמה...שנה? יותר? כמה שיתאים לנו... אבל בכל מקרה זה יהיה שווה את זה

זה יהיה שווה את זה,
אני בטוחה

לצערי הצטרפתי ממש רק לרגע, אבל יכולה להגיד לך שבמבט לאחור זה היה אחד המשפטים החכמים שליוו אותי.
שאלו אותי לא מעט פעמים: עד מתי היא תניק? מתי תפסיקי? איימו עלי שהיא לא תפסיק אף פעם מעצמה... למעשה, איפשהו אחרי גיל שנתיים וחצי היא פתחה פערים של ימים מדולגים, ואחר כך זה הגיע לשבוע, או שבועיים. ואחר כך כשהי ביקשה היא ניסתה ולא יצא לה כלום, אז אמרתי לה שנגמר, והיא הציעה שהיא יכולה לשתות מים.
רקאומרת לך שזו אחלה גישה לפתוח בה, ואני בטוחה שתיגעו לשם, בקצב המיוחד והמרגש שלכם

@}

[בשמת_א*]

_הוא היה לא רגוע ץ, לא הניח ראש ונראה שממשיך לחפש.
ניסיתי לתת לו ציצי והוא התעצבן._
אם הבנתי נכון, הבטן הציקה לו, כנראה היתה בועת אוויר ענקית, ובסוף הוא פלט.
ואת ייחסת את זה לבעיה עם ההנקה...

[פרח_בית*]

_אם הבנתי נכון, הבטן הציקה לו, כנראה היתה בועת אוויר ענקית, ובסוף הוא פלט.
ואת ייחסת את זה לבעיה עם ההנקה..._

זה נכון שמה שהפריע לו זה הבטן, ואני זיהיתי לא נכון.
אבל לא חשבתי שיש בעיה עם ההנקה, זה היה אחרי שינק וכבר הפסיק ולא תכננתי לנסות שוב.
אבל בגלל שסרב לבקבוק והיה נראה לי שעדיין מחפש משהו לשים בפה, ניסיתי גם ציצי.

מה שזיהיתי לא נכון זה שחשבתי שהיה לו קקי, ואז למצוץ משהו כן עוזר לו.
אבל זה היה גרפס, אז מציצה רק הפריעה יותר...

בעיקר הייתי מתוסכלת שלא הבנתי מה הפריע לו...
כי אם הייתי מבינה שזה גרפס, לא הייתי ממהרת לבקש שיחברו את הזונדה.
ככה יצא שלא טוב לו בבטן, ואנחנו בעצם מכניסים לשם חלב תוך כדי...

בדיעבד, לא נורא. קרה, עבר.
תוך כדי היה מבאס...
אבל בעיקר חשוב שאשים לב לפעם הבאה.
למרות שמקודם היה נראה בערך אותו דבר וכן עשה קקי בסוף, אז זה די מבלבל.

יש פה גם את העניין שדי לחוצים על הזמנים של הארוחה. שלא יתאחר מדי.
אבל תכלס, אם כרגע מציקה לו הבטן זה קצת אידיוטי לדחוף לו אוכל...
אם היה אוכל רק דרך הפה פשוט היה מסרב לאכול, אז לא הייתה ברירה אלא להתחשב בסימנים שהוא מסמן.
אבל עם הזונדה, אפשר פשוט להזרים אוכל בלי שהוא משתף פעולה. לפעמים זה טוב (אם הוא עייף מדי למשל, שלא ייצא שהוא לא מקבל אוכל), ולפעמים זה יכול להתנגש עם מה שהוא צריך כרגע.

[פרח_בית*]

משמרת צהריים.

ראיתי שהגיעה האחות המעצבנת.
ישר הרגשתי דרוכה.
החלטתי שאם היא איתנו אני מבקשת להחליף.

האחות שלנו מיהרה ללכת להחלפת משמרת, אבל בכל זאת ביקשתי ממנה לבוא רגע ושאלתי מי איתנו עכשיו.
היא הלכה לבדוק ואמרה שם אחר.
נרגעתי.

האמת שזאת מישהי שאני לא מכירה ולא סגורה איך היא, אבל יותר גרוע מההיא לא נראה לי שיש...

---

משפטים יפים מהאחות של הבוקר:

אמא אחת שאלה אם צריך לעשות קנגורו גם בבית.
היא ענתה לה - לא צריך כלום, זה רק אם את רוצה. אבל זה יכול להיות לך כיף. תנסי ותראי איך את מרגישה עם זה.

וגם -
שאלה אותה אם זה בסדר להרים את התינוקת כשהיא ישנה, לא רצתה להפריע לה.
האחות ענתה שהיא גם לא אוהבת להעיר תינוקות, אבל להיות על אמא זה אף פעם לא מפריע.

[בשמת_א*]

למרות שמקודם היה נראה בערך אותו דבר וכן עשה קקי בסוף, אז זה די מבלבל
נכון, אי נוחות בבטן מתבטאת בצורה דומה, גם אם פעם זה לכיוון קקי, פעם לכיוון פליטה, ופעם לכיוון אחר.

אח אהבתי את המשפטים של האחות מהבוקר!

[יולי_קו]

האחות מהבוקר כל כך תומכת באמא ובחיבור בין ההורים לעולל. תענוג.

זה באמת מבלבל לפעמים, ולא פשוט לדעת מה המקור לחוסר הנוחות. משתדלים, והרבה פעמים מצליחים לעזור. הפספוסים עוזרים גם הם ללמידה ולדיוק בפעמים הבאות.

הלוואי שלולו ימשיך להיות תינוק כזה משובח. עוד קצת אימוני יניקה ואכילה מבקבוק, עוד קצת השתפרות באיזון דופק.

הלוואי ויהיו לך כוחות להעביר פידבק מדוייק לצוות הפגיה בשביל לשפר תנאים לתינוקות ולהורים שלהם, כולל פרטים ׳קטנים׳ כמו אורך וילון, וסוג אור, וכלה בפרטים שנוגעים בשינויים שיובילו לשיפוץ כללי של המחלקה.

חיבוק גדול!

[קור_את*]

האחות ענתה שהיא גם לא אוהבת להעיר תינוקות, אבל להיות על אמא זה אף פעם לא מפריע.

זאת המהות של הכול!

וכמה שאני מבינה את הצורך בחושך. אפילו כשטסתי עם הפיצי בניתי אוהל מעל המושב עם שמיכות כדי שיהיה חשוך.

[מיכל_בז*]

הם פשוט נורא מסכנים עם הבטן בהתחלה, אבל בעיניי זה סימן טוב שהוא נהיה יותר ויותר ויותר תינוק.

[פרח_בית*]

החליט להבהיל אותי עוד קצת היום.
אחרי שאכל כנראה היה צריך שוב גרפס, וממש קפץ עם העיניים לכל כיוון, עד שראו רק את הלבן של העין.
כבר חשבתי שמפרכס או משהו...
הדופק עלה וירד. רוב הזמן בטווח תקין, כי הדופק הבסיסי שלו גבוה (אז כשהוא יורד זה לדופק שנורמלי אצל שאר התינוקות), אבל לא הפסיק לשחק.
מדי פעם ירד נמוך יותר, וגם הסטורציה.
לפעמים עלה גבוה כי התאמץ, נהיה אדום והתפתל.

ככה מלא זמן.
בארוחה הראשונה זה נגמר בפליטה, אבל נורמלית וקטנה יותר מבצהריים.
ובארוחה השנייה בקקי גדול, וגרפס קטן.

הם פשוט נורא מסכנים עם הבטן בהתחלה, אבל בעיניי זה סימן טוב שהוא נהיה יותר ויותר ויותר תינוק.
כנראה
רק כשתינוק לא מנוטר, אין מכשיר שצועק בכל פעם שהתינוק מתאמץ להוציא גרפס... למרות שיש תינוקות שצועקים בעצמם...

[בשמת_א*]

כנראה צריך להתחיל להחזיק אותו בתנוחת גרעפס אחרי הארוחות. כמו תינוק רגיל (-:
מחזיקה אצבעות שתשתחררו ביום שישי!!!!

[פרח_בית*]

כנראה צריך להתחיל להחזיק אותו בתנוחת גרעפס אחרי הארוחות. כמו תינוק רגיל
מחזיקים וגם תוך כדי כל רגע עולה לו...
כבר לא יודעת מה לעשות...

הלילה בעלי יהיה איתו. מעניין אם גם לו הוא יעשה את הקונצים האלה, או שהוא שומר אותם בשבילי...

כרגע נראה לי ששישי זה קצת לחיות באשליה... אבל יש סיכוי לתחילת שבוע הבא.
אלא אם לולו יחליט לעשות איזה קפיצה באכילה ביומיים הקרובים.

[אוליב*]

לא יודעת אם ראית, שלחתי לך מייל על כוס טפטופים.

לפי מה שאני רואה מסביב, כל העניינים עם הגזים מתחילים בערך שבועיים-שלושה אחרי הלידה. זה נשמע מתאים גם ללולו, לא?
ואני מצאתי שהנקה עוזרת גם לשחרר גרעפסים תקועים, אפילו שלכאורה זה לא הגיוני אבל בפועל זה עובד. אולי זה כמו שאנחנו שותים מים כשמגהקים וזה עוזר לפעמים.

[תמרוש_רוש]

_יש פה תינוקות שנמצאים כמעט 4 חודשים.
כלומר כבר לא תינוקות שרק נולדו ואמורים רק לישון ולאכול כל היום.
בגיל 4 חודשים תינוק כבר אמור להתחיל לזוז, להתעניין, להיות אקטיבי יותר.
ואז שמים אותם כל היום בעריסה פיצית, שמתאימה בדיוק לגודל שלהם. ואיפה הם יזוזו שם?_
אוי, אל תגידי לי
אני מתה.

יש הורים ששמים לתינוקות קצת צעצועים כדי שתהיה איזושהי גרייה, או שמוציאים אותם לאיזה משטח לכמה דקות ביום.
הולכת להטביע את עצמי באמבט חומר חיטוי כדי לא להגיד מה אני חושבת, איך שאני חושבת.
אחזור אחר כך.

[תמרוש_רוש]

טוב, אני אגיד בכל זאת, ממש ממש התחלה, כי זה נושא ענק.

שאלה: ראית אחד כזה? איך הוא מתנהג? כלומר, האם הוא נראה כמו תינוק חולה מסכן שרק שוכב שם ומחכה שירגיש יותר טוב, או כמו תינוק חי שעושה גם דברים אחרים?

ועכשיו:
א. כמה זמן בממוצע ההורים נמצאים שם כל יום?
ב. מה המרפאה בעיסוק עושה אתם?
ג. אם זה מעט כמו שאני חושבת שזה, אז בשביל תינוקות כאלה צריך מטפלת, סייעת ת"פ של המרב"ע וההורים, כמה שעות ביום, בשביל כל הדברים הלא-רפואיים. ומיטה נורמלית צמודה למכשירים שאפשר לשחק עליה ביחד.
Must.

[פרח_בית*]

לא יודעת אם ראית, שלחתי לך מייל על כוס טפטופים.
עכשיו ראיתי

_לפי מה שאני רואה מסביב, כל העניינים עם הגזים מתחילים בערך שבועיים-שלושה אחרי הלידה. זה נשמע מתאים גם ללולו, לא?
ואני מצאתי שהנקה עוזרת גם לשחרר גרעפסים תקועים_
באמת מתאים. הוא בדיוק 3 שבועות היום.
ציצי הוא לא הסכים כשניסיתי... אולי כי גם ככה זה עוד קשה לו. אולי אנסה שוב.
אבל הלילה בעלי ניסה לתת מוצץ תוך כדי וזה עזר. וגם השכיב אותו על הצד.
הוא עדיין התפתל אבל לא פלט בכלל!

[פרח_בית*]

ראית אחד כזה? איך הוא מתנהג?
חייבת להגיד שיש לי תמיד איזו הרגשה שלא מתאים יותר מדי להתקרב ולהתסכל על התינוקות האחרים.. אבל ממה שאני רואה, אלו מקרים לא פשוטים. מבחינה רפואית לפחות. לא תינוקות מונשמים
וכאלה, אבל נראה שכן יש עיכוב וכל מיני עניינים רפואיים מסביב. ולא נראה שהתינוקות עצמם יותר מדי מנסים או יוזמים תנועה... בעיקר ישנים או אוכלים כמו שאר התינוקות בפגייה.
אבל דווקא בגלל זה נראה לי שהיה עדיף שיעודדו אותם הרבה יותר להתעורר ולזוז.

כמה זמן בממוצע ההורים נמצאים שם כל יום?
די הרבה. הורים מאוד מסורים, משתדלים להיות כמה שיותר. לא נמצאים 24/7, כי איך אפשר לשרוד ככה במשך כמה חודשים? זה ממש מפרק...
אבל בהחלט נוכחים. מחזיקים, מאכילים, מדברים, שרים וכו. ונראה שכן משתדלים לעודד התפתחות, אבל המרחב כל כך לא מאפשר... זה תמיד משהו פסיבי שההורה עושה, כי אין לתינוק הזדמנות להיות אקטיבי במיוחד.
תחשבו כמה אני פסיבית כאני שם... אז תינוק שעוד לא יצא אף פעם החוצה?
ויש סביב התינוקות האלה יותר עניינים רפואיים, אז מתעסקים בעיקר בזה.

באמת שאני מעריצה את ההורים האלה שעוד לא קרסו. אני עוד לא חודש שם ומשתגעת..

מה המרפאה בעיסוק עושה אתם?
לא ראיתי... היא לא שם המון זמן בשבוע, ממש כמה שעות אני חושבת. ראיתי אותה רק מדריכה שם לגבי אכילה.

אם זה מעט כמו שאני חושבת שזה, אז בשביל תינוקות כאלה צריך מטפלת, סייעת ת"פ של המרב"ע וההורים, כמה שעות ביום, בשביל כל הדברים הלא-רפואיים. ומיטה נורמלית צמודה למכשירים שאפשר לשחק עליה ביחד.
מה זה ת"פ?
וכן, הלוואי... באמת אני לא יכולה לדמיין איך תינוק יהיה שם כמה חודשים במקום הזה... זה מתאים עד גיל חודש חודשיים, ואז נהיה כל כך קטן וצפוף וחסר גירויים מתאימים.
תחשבו שאלה תינוקות שעוד לא היו באוויר בחוץ.... כל היום סגורים בחדר עם פלורסנטים במיטה קטנה. מקסימום זזים 10 ס"מ ימינה או שמאלה...

[תמרוש_רוש]

ממה שאת מתארת, גם אם ישימו אותם במיטה גדולה לא בטוח שזה יהווה כזה הבדל, כי התינוקות סביר להניח שלא ינצלו את המרחב.
גם בגלל המצב הרפואי שלהם, גם בגלל השלב ההתפתחותי (נולדו פגים) וגם בגלל כל המכשור.
זוכרת מעצמי, כמה שאינפוזיה ביד מגבילה תנועה. אז הנשמה... וזונדה... ומוניטורים לא-נעימים על העור ובכל מיני מקומות... בטח הם משתדלים אינסטינקטיבית לצמצם תנועה למינימום.

מה שאני הייתי הולכת עליו, ככה בשלוף (וזה בטח לא מתאים ממליון סיבות) זו מיטה מלאה, רחבה (90 ס"מ) ליד העריסה, שבה ההורה יוכל לשכב עם התינוק עליו, לשכב והתינוק לידו, לשכב או לשבת בברכיים מורמות כשהתינוק שוכב עליו לאורך הברכיים, להחליף תנוחות... כמו שהורים משחקים עם תינוקות קטים על הרצפה.
אני חושבת שעם החבר'ה האלה מילת המפתח היא - מגוון של גרייה עדינה טקטילית-פרופריו-וסטיבולרית שמובלת על ידי ההורים, ואפשרות לוויסות ויזואלי-שמיעתי על פי תגובות התינוק ותחושת ההורים.
במינימום, הייתי מנסה לארגן להם פינה אחרת, שתרוהט אחרת ותהיה יותר דומה למשהו שאפשר לחיות בו.
למרות שעיצוב כזה יתרום לכולם
הביתחולים הזה חושב יותר מדי אקוטי.
ארבעה חודשים זה סיטואציה כרונית! במובן של משך-אשפוז. ואשפוז לתקופות ארוכות חייב להיראות אחרת. מחלקה אקוטית של בית חולים זה לא מקום לחיות בו יותר משבוע.

כמובן, הביתחולים הזה גם חושב שפגים הם אינדיווידואלים.
ומכאן 90% מהצרות.
צריך לספר להם שהפציינט שלהם הוא יחידת אם-תינוק. שאםתינוק זו יחידה אחת, תפקודית וגם במידה רבה פיזיולוגית.
לשלוח אותם לד"ר ג''יימס מקנה, עם המחקרים שמראים שיש ויסות הדדי בנשימות של אמהות ותינוקות שישנים ביחד.
נשימה! אפילו תינוק בריא ובשל נושם יותר טוב כשהוא על אמא שלו!
אז פג? אתם מצפים מפג לנשום לבד????
(שלא לדבר על מערכת החיסון ומערכת העיכול ומערכת העצבים ומי יודע מה עוד)

איזה חמורים :-[

[תמרוש_רוש]

אה, עכשיו ראיתי שהם לא מונשמים. אופס.
עומדת מאחורי כל השאר.

[יולי_קו]

להחזיק מעמד עוד קצת, ולהנות ממה שיש- לולו שגדל, אחות נחמדה ותומכת, האפשרות לשאול ולקבל עזרה, לדעת שבחרת נכון את הגבר התומך והרגיש שלך, שהוא בן זוג אוהב, ואבא אוהב.
באמת מה זה ת״פ?

[יולי_קו]

גם אני חושבת שלשיר זה מאוד טוב ללב, לנפש: בשבילך, בשבילו, ואפילו בשביל התינוקות האחרים. אם קשה לך לשיר בנוכחות זרים, האם אפשר להפעיל על חלש שירים ממכשיר?

[תמרוש_רוש]

ת״פ זה תחת פיקוד.

כלומר, שהסייעת / מטפלת תהיה בהיררכיה ״מתחת״ למרפאה בעיסוק ולהורים.
כמובן שצריכה גם לעקוב אחרי הנחיות האחיות, אבל מבחינה מקצועית היא שייכת לפתיל ההתפתחותי, לא הרפואי.

[פלונית_אחרת*]

מה שכתבת תמרוש כ"כ פשוט ונכון, שמרתי אצלי. תודה!

[פרח_בית*]

ממה שאת מתארת, גם אם ישימו אותם במיטה גדולה לא בטוח שזה יהווה כזה הבדל, כי התינוקות סביר להניח שלא ינצלו את המרחב.
אז בדיוק היום הייתי עדה לשיחה של אמא עם המרפאה בעיסוק, על זה שהתינוקת כבר מנסה לפעמים לזוז ונתקעת בדפנות של העריסה...
מבאס.
והמרב"ע באמת דיברה על זה שבבית זה יהיה אחרת, היא תתחיל יותר לזוז יותר. אז אמרתי שזה באמת מוזר שלילדים כאלה יש מיטה כל כך קטנה...
פשוט הזוי שהבית חולים לא טורח לעשות שום דבר בנדון. זה ממש ליצור עיכוב התפתחותי שלא לצורך...

אין ספק שכל המכשירים מפריעים מאוד. אבל הרבה פעמים דווקא אצל תינוקות שפה הרבה זמן יש פחות מכשירים (כמובן שלא בהכרח , תלוי תינוק).
אבל בד"כ לא יותר מכשירים ממה שיש על לולו עכשיו.

זו מיטה מלאה, רחבה (90 ס"מ) ליד העריסה, שבה ההורה יוכל לשכב עם התינוק עליו
נו זה מה שאני הייתי הולכת עליו מהתחלה גם בשבילנו P-: הם כל הזמן אומרים שאין מקום... ובכלל זה לא נראה להם כל הרעיון הזה, כי זה הכי "לא מקום לישון בו".

מה שכן, מתוכנן איזור לפגים לפני שחרור, ובו כן אמור להיות מקום יותר נורמלי להורה.
למרות שנראה לי, שפגים שיודעים שיהיו פה הרבה זמן (והרי לרוב יודעים מראש, כי זה תלוי שבוע לידה) , עדיף שלא ישגעו אותם ויעבירו ממקום למקום, אלא ישימו אותם במקום כזה מהתחלה כבר.

בכלל יש פה קטע שכל רגע מעבירים תינוק ממקום למקום, וההורים מגיעים ופתאום מגלים את התינוק שלהם במיטה אחרת...מחרפן.

_הביתחולים הזה חושב יותר מדי אקוטי.
ארבעה חודשים זה סיטואציה כרונית! במובן של משך-אשפוז. ואשפוז לתקופות ארוכות חייב להיראות אחרת._
מה שהזוי זה, שמחלקת יולדות ג, שממש פה מחוץ לדלת, נראית ומרגישה שונה לגמרי. ושם מאושפזים ליומיים בערך... יש שם פינת קפה מאורגנת, עם עוגיות וכו, כמובן חדר לשתי ילדות עם אמבטיה צמודה. מרווח ומשופץ יחסית.
ופה מעבר לדלת, 15 תינוקות או יותר. בחדר אחד, מואר ורועש. להורים מקום לכורסא בדיוק בלי מרחב לזוז. מופרדים ע"י וילונות. השירותים - תא אחד לכולם מחוץ לפגיה, המקלחת בכלל בקומה אחרת...
אמנם יש פינת ישיבה נחמדה עם כיור ותמי 4, אבל אין ממש ציוד מאורגן לשתייה חמה למשל, אנחנו יכולים ללכת םמחלקת יולדות ליין לנו.

ככה שיוצא שליולדת שמאושפזת יומיים יש תנאים נוחים, ולהורים לתינוקות שמאושפזים חודש או כמה חודשים, יש תנאים סבירים מינוס.

_צריך לספר להם שהפציינט שלהם הוא יחידת אם-תינוק. שאםתינוק זו יחידה אחת, תפקודית וגם במידה רבה פיזיולוגית.
לשלוח אותם לד"ר ג''יימס מקנה, עם המחקרים שמראים שיש ויסות הדדי בנשימות של אמהות ותינוקות שישנים ביחד.
נשימה! אפילו תינוק בריא ובשל נושם יותר טוב כשהוא על אמא שלו!
אז פג? אתם מצפים מפג לנשום לבד????
(שלא לדבר על מערכת החיסון ומערכת העיכול ומערכת העצבים ומי יודע מה עוד)_
לגמרי.
ניסוח מעולה.
הזוי לגמרי ההתייחסות הזאת לתינוקות...

באמת אני שוב ושוב מתפלאת כמה נורמלי זה נראה לכולם שאשאיר את התינוק שלי, בן 3 שבועות, לבד עם "בייביסיטר". הרי בבית לא הייתי עושה את זה בחיים בחיים. בלי קשר להאם אני כן או לא סומכת עליה. פשוט כי ברור לי שהוא צריך אותי ואת אבא שלו...

באמת שהדבר שאני מחכה לו בבית זה לישון לידו כשהוא במיטה מתחברת.

סוף סוף קנינו מיטה יד שנייה.
זה אחד הדברים שמבאסים אותי אם נחליט בסוף להיות קצת אצל אמא שלי, שנצטרך להרכיב שם את המיטה, ואז להעביר אותה אלינו הביתה. לא יודעת אם נוכל להעביר שלמה או נצטרך לפרק שוב. וגם לא בטוחה אם הגובה יתאים כי הוא מתאים למיטה שלנו.
בכל מקרה, יכולתי פשוט לשכור איזו עריסה מיד שרה ולסגור עניין.
אבל לא יכולה לדמיין שהוא שוב יהיה במרחק סורגים ממני, ממש מחכה להיות צמודה אליו. לשמוע אותו נושם בלילה ולהיות מסוגלת להיצמד אליו כמה שאני רוצה.

כל בוקר עד שאני באה, עדיין גמורה מעייפות, בעלי אומר לי שהוא יכול להישאר עוד קצת ואני אלך לנוח.
אבל אני לא יכולה, אני כל כך מתגעגעת אליו אחרי שלא ראיתי אותו כל הלילה.
לפני השינה אני שוכבת במיטה ומדמיינת את הפנים שלו. קשה לי כשהוא קומה שלמה מתחתי...

ועוד מציעים לי לנסוע הביתה לישון... אני אתחרפן לגמרי.

ויוצא שאני מדברת רק על הקושי שלי. כי הוא פשוט ישן רגוע כל היום הבונבון... ואני שמתשגעת מלהיות רחוקה ממנו.

אבל אין ספק שכשהוא עלינו הוא רגוע באופן מיוחד.
בעלי ממש מתבאס מזה שאנחנו עושים פחות קנגורו. ישב איתו עליו באמצע הלילה...אני תמיד עייפה מדי כשאני פה בלילה אז לא מנסה אפילו.

אם קשה לך לשיר בנוכחות זרים, האם אפשר להפעיל על חלש שירים ממכשיר?
לא יודעת אם מותר עקרונית, אבל אנשים עושים את זה. אני מתביישת גם מזה... אבל אני כן שרה לו בלחש לפעמים. ובעלי שר לו בלי להתחשב בסובבים (לא באמת בקול רם, אבל הפסיק להתבייש).

העניין הוא שבבית אני שרה לעצמי די הרבה, למרות הזיופים שלי... ופה זה ממש קשה לי.

כמובן שצריכה גם לעקוב אחרי הנחיות האחיות, אבל מבחינה מקצועית היא שייכת לפתיל ההתפתחותי, לא הרפואי.
האמת שאני בכלל מרגישה, שזה מוזר התפקיד של האחיות פה.
למשל האכלה, או החלפת חיתול, זה משהו שלא צריך דווקא אחות בשבילו.
היה נראה לי הגיוני שיהיו פה כמה נשים שהתפקיד שלהן זה לעזור להורים בטיפול השוטף, והאחיות יתמקדו בפן הרפואי.

---

המרפאה בעיסוק הצטרפה אלינו עכשיו להאכלה.
בעלי כבר היה עייף ורצה ללכת הביתה, אבל משכתי אותו עוד קצת כדי שיהיה גם.
בסוף היה מרוצה מאוד שנשאר, ואמר שחבל שהיא לא פה כל יום כי לא מספיקה פעם אחת.
באמת היה מעניין ומועיל.
הוא היה די ישנוני, אבל בסוף כן אכל 20 מ"ל. אמרה שעדיף שכן יהיה ערני באוכל, אבל הוא כן שיתף פעולה אז ומצץ יפה אז המשכנו.
היא האכילה אותו כשאנחנו לידה, הראתה לנו איך מגרה את איזור הפה, איך תומכת העורף ובראש ואיך מחזיקה את הבקבוק (סטטי, בלי להוציא להכניס ולשחק כמו שהאחיות עושות בד"כ).
נתנה לנו טיפים כדי לשלוט קצת בקצב כשהוא אוכל, כדי שלא יאכל מהר מדי כי אולי זה מה שגורם לו לפלוט לפעמים.

בהתחלה היה לי קצת קשה להעביר אותו אליה, אבל הרגשתי שאני סומכת עליה לגמרי ואכן הכל היה מאוד בעדינות ובקצב שלו.

זה ממש גורם לי לאהוב יותר את המקצוע שלי...

כל השיח איתה נעים ומכבד.
בעלי ליטף אותו בראש. היא אמרה שינסה פחות ללטף, ויותר להניח ואז להזיז בעדינות. כי לרוב ליטוף פחות מתאים לפגים. אבל שאם הוא מרגיש שמה שהוא עושה כן נעים לו, אז שימשיך. כי בכל זאת לא כל פג הוא אותו דבר, ואולי לו זה כן נעים.
כזה ניסוח של מרפאות בעיסוק

[פרח_בית*]

ושוב היום רמות החוסר רגישות. באופן מפתיי, הרופאה...

לבוא להורה שאמור להשתחרר, ולהגיד כדרך אגב - אה אתם לא הולכים היום, כי יש משהו שצריך לעשות מחר. תלכו מחר.
להשאיר את התינוק חצי ערום (כרגיל) ואת ההורה עם דמעות בעיניים וללכת...

בסוף זה הסתדר אחרי שההורים איימו לחתום על טופס וללכת...
פתאום בדקו והם יכולים להשתחרר היום...

[יולי_קו]

כשקראתי מה שכתבת בהודעה מעלי, חשבתי לעצמי שמעניין מתי את תרגישי שאפשרי ללולו לעזוב את ביה״ח (בלי לסכן את לולו!), ואם תרגישי יכולת לדבוק בתחושה הזאת כמו ההורים שראית.
אני לאו דווקא מתכוונת למלחמות נגד הצוות, אלא לידיעה פשוטה ועמוקה. כרגע את חשה שלמרות כל השליליות שלפעמים נוגעת, בגדול אתם שם כי אין ברירה זמינה טובה יותר. נכון? כלומר, כרגע לצאת הביתה (איתו יחד) זה לסכן אותו? בגלל ירידות הדופק/ צורך בזונדה לאכילה/ קושי לשמור על חום גוף?
שיהיה לכם המשך יום נהדר! מלא חלב אם וחיבוקים.

[פרח_בית*]

כלומר, כרגע לצאת הביתה (איתו יחד) זה לסכן אותו? בגלל ירידות הדופק/ צורך בזונדה לאכילה/ קושי לשמור על חום גוף?
כן. האמת שיותר מהכל עניין האכילה.. כי הוא באמת לא מסוגל לאכול מספיק מבקבוק. יש ארוחות שאוכל רק 5 או 10...
אם יאכל הכל אני חושבת שארגיש שאנחנו יכולים ללכת.
עניין ירידות הדופק והסטורציה קצת מלחיץ אותי, אבל אם הבנתי נכון זה יכול להישאר גם אחרי שנשתחרר, ובגלל שזה עולה לבד זה לא מדאיג.
עניין החום לא מדאיג אותי, כי אני לרוב מרגישה כשהוא יורד לו. למרות ההתעקשות של האחיות שיודעים רק אחרי שמודדים... בבית פשוט נכסה יותר/נשים עלינו /עוד בגדים או כובע.
העניין היחיד עם החום זה שאולי בגלל זה נלך אל אמא שלי ולא הביתה, כי אצלנו כרגע עוד קר מדי בלילה.

בעלי אמר שבטח גם לנו יעשו את זה, שאומרים שמשתחררים מחר וברגע האחרון יגידו שלא.
אמרתי לו שאני אתכונן מראש כדי לא לפרוץ בבכי.
לא אאמין להם כשהם אומרים.
אמר שאם הכל בסדר וסתם יתקעו סיבה נגיד שאנחנו חותמים וניקח אותו וייצא.

---

עוד משפט גאוני מאתמול.

אמא שלי הייתה פה. האחות פתחה את הוילון מול השכנים שלנו ואמרה לה שאין שם אף אחד.

אני חזרתי מבחוץ ואמרתי לאמא שלי משהו על התינוקת שלידנו.
היא אמרה "אבל אין שם אף אחד".
אמרתי שיש, בדיוק העבירו אותה לפה.
"אבל האחות אמרה שאין שם אף אחד"
אמרתי "היא בטח התכוונה שאין שם מבוגר"
אז אמא שלי אמרה, ממש בפליאה "מה, תינוק זה לא נחשב מישהו?"

---

החלב משתף פעולה מאתמול. כמעט כל ארוחה שאבתי 40.
אמא שלי הביאה לי קונוסים גולים יותר, נראה לי טוב יותר. עדיין כואב, אבל מקווה שזה רק כי האזור עוד רגיש.

[תמרוש_רוש]

העניין הוא שבבית אני שרה לעצמי די הרבה, למרות הזיופים שלי... ופה זה ממש קשה לי.
רק תדעי לך שבאופן עקרוני שירה משפיעה לטובה על כל מי ששומע אותה.
אני רואה את זה בבתי האבות שלי. המטופל שאני שרה לו מתרכך, הזקנים שלידו מחייכים, והצוות עוצר ואומר מילה טובה. לשיר טוב יש אפקט מרגיע על כולם.

אתמול הייתי בבית אבות שנמצא תחת לחץ כי הם לא עברו את הבדיקה והסטנדרטים של הממשלה. אז עכשיו יש הרבה מאמצים להשתפר בזמן קצר, בעיקר בתחום של פעילויות (באמת לא היו שם מספיק פעילויות).
כך שאחרי הצהריים, בזמן שישבתי ליד המחשב ותקתקתי את תיעוד כל הטיפולים שלי (החלק הכי נאחס של היום, המערכת הספציפית הזאת מייבשת), אני קולטת שאחראית הפעילויות יחד עם שתי מטפלות עושות קריוקי לתושבים.
שמו שירים רומנטיים פופולריים שהן אוהבות, מישהי התייצבה עם מיקרופון פלסטיק, ואני אומרת לך, הזיופים שלהן היו פשוט תענוג.

כן, שתיים מהן שרו בזיופים שחבל"ז. אז מה? הן שרו, המוסיקה היתה נוחכת, אנשים הקשיבו, הן ניסו לעודד את הזקנים לשיר בעצמם, למטפלת אחת דווקא היה קול טוב, יפה, ואני הצטרפתי ברקע, משתלבת כזה, והוספתי קולות שניים וקולות מילוי.
והיה לי כיף.

גם שירה בזיופים היא שירה. ורוב ה"זיופים" של האנשים הם הגיוניים, יש בהם דפוס, אז האוזן מתכווננת ומתאימה את עצמה למה שהמוח זוכר שצריך לשמוע, ואנשים שמקשיבים פתאום מצטרפים גם, אם בקול רם או בהמהום, ואחר כך נזכרים בשיר נוסף ושרים אותו לעצמם, ומקבלים מצברוח טוב.

תשירי, זה בריא

---

אמא שלי אמרה, ממש בפליאה "מה, תינוק זה לא נחשב מישהו?"

להדפיס, למסגר ולשלוח ישר למנהל המחלקה.

[תמרוש_רוש]

התינוקת כבר מנסה לפעמים לזוז ונתקעת בדפנות של העריסה...
אז זה משהו אחר. ללא ספק, צריך עריסה גדולה יותר.
מה עושים במחלקות שבהן מאשפזים תינוקות שהיו בבית ואושפזו מסיבות שונות? מה יש להם שם?
(לא שאת אמורה לדעת.. אני סתם סקרנית)

[תמרוש_רוש]

החלב משתף פעולה מאתמול. כמעט כל ארוחה שאבתי 40.
וואו, כל הכבוד לשואבת המצטיינת!
את גדולה.

[שרה*]

_וואו, כל הכבוד לשואבת המצטיינת!
את גדולה._

עדיין אין אייקון של כפיים?
@} @} @}