טרנקילה והרעש מהדורה ביתית

[טרנקילה*]

שלום, זהו דף בלוג

[טרנקילה*]

באמצע הויכוח ראיתי את הלב שלי יושב על הספה ומפצח גרעיני אבטיח, תוך שהוא מביט בי בשיעמום.
יש משהו בפיצוח גרעיני אבטיח, שגורם לך לחשוב שהוא נועד קודם כל לעצבן את המתבונן. כאילו, מה כבר יוצא מגרעין אבטיח? רעש בכמויות, כן, יריקות שנדבקות על הסנטר, יופי, לכלוך מסביב כמו להקת דררות מחריבות תרבות ציפורית שלווה, בהחלט. ובסוף מה? הפיסת כלום הלבנבנה הזאת?
הויכוח, כדרכם של ויכוחים ערכיים, הסעיר אותי וייבש אותי בו זמנית. הוא התנהל ביני לביני אמנם, מול מסך המחשב, בשקט מוחלט ואפילו ללא הקלדה, אבל בשיתוף עם כל כך הרבה צודקים לוהבים.
מכיוון הספה נשמע רצף של שלוש או ארבע יריקות מסורבלות, בלי להסתכל ידעתי שזה מאלה שנדבקו על הסנטר, ואז באה עוד נשיפה כזאת ונדמה לי שגם קללה חרישית, ואז קריאה לעברי: אולי תחרימו גם את שמוליק קראוס המניאק מפוצץ אשתו ותפסיקו לשמוע החלונות הגבוהים? ומה עם זה חבר שלו צובט התחתים שמת לא מזמן, הוא כן עובר אצלכם?
אני לא מגיבה. אין לי מה להגיד. מפה הפינק פלויד, מכאן תקליטי אבי ואמי האהובים פזורים על השטיח הירוק, כולם. כולם שם. וכולם ארוגים בנימי נפשי, כל שיר מעיף אלי את כל ילדותי על הריחות הטעמים המראות השמחות הבילבול והביטחון. כל שיר בתקליט של אריאל זילבר, יש מקום בצורה שלו, בתוך הנשמה שלי, בתוך כל מי שאני. כל שיר. ללא יוצא מן הכלל.
אני יושבת בכתפיים שמוטות והבעה חצי מזוגגת מול המחשב. עוברת מהכתבה על רוג'ר ווטרס לאלה המקומיים. הויכוחים על חופש ביטוי, ההחרמות, כל העניינים האלה. איך הכל עולה עכשיו. פתאום בכל מקום, קושרים יצירות ליוצריהם ולפה הגדול שלהם.
אני מרגישה לטיפה עדינה על הראש. הוא מתישב לידי, הלב שלי, פיו נקי כבר מהגרעינים והוא לוחש לי
"תקשיבי לי. תקשיבי. אין קשר. את יודעת הרי, שאין קשר. שמישהו, שעובר בו משהו, שנוגע עמוק באחרים, הוא כלי. זרזיף אלוהות עבר דרכו. אלוהות גסה או עדינה, קטנה או אפילו בלתי מורגשת, עברה דרכו. למה דווקא דרכו? אלוהים יודע. אבל עברה, וזהו. אין לו קשר אל מה שהגיע. הוא היה בשירות של משהו, וזהו. ואולי הוא בשירות הזה שעה אחת. ואולי הוא בשירות הזה ארבעים שנה. ואולי הוא לא בחר, ואולי הוא מתבלבל וחושב שזה הוא עצמו. כל זה לא משנה. תניחי לזה. זה רעש. חסר לך רעש? "
לא, לא חסר לי, אני עונה לו בשקט.
אז תעזבי את זה.
בסדר.
ובכלל, באהבה אני אומר לך, מה הלכת על הליין הזה של אקטואליה. זה בכלל לא את.
נכון. אז מה עכשיו? אני שואלת אותו.
עכשיו מוסיקה. הוא עונה.
טוב.
http://www.youtube.com/watch?v=xd9W-rBp7q4

[טרנקילה*]

אל הבן הקטן שלי בא חבר מהגן. הלב שלי מפרפר באושר. ראית, ראית, הוא אומר לי. באים אליו! רוצים להיות איתו! לא רק את חושבת שהוא מדהים.
והילד בא גם למחרת, ויום אחרי הם נפגשים שוב בחוץ, וממציאים שיר בחרוזים, ושרים ביחד.
ואז הילד שואל את הבן שלי "איחס, הפלצת?"
והבן שלי מחייך ואומר "כן".
ואני, כמעט מתה, הלב שלי מבצע את מה שהוא יודע לעשות כל כך טוב ומחסיר פעימה כדי להלחיץ עוד יותר, מהר מהר אני מריצה בראש את שש שנותיו, איפה זה היה, איפה זה היה, איך הוא הגיע עד הלום ולא לימדתי אותו להצניע פוקים פלוצים וכל גאז שהוא? עכשיו מה יהיה. עכשיו מה יהיה.
והחבר אומר לו איחס יא מגעיל. ושניהם צוחקים.

[אנונימי]

איזה יופי.

<לבנים מותר להפליץ>

[ציל_צול*]

הכתיבה הזו... העונג הזה... אני מכירה את זה מאיפשהו...

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

אני לא מאמינה זה פה כבר שעה וחצי ולא ידעתי.הולכת לקרוא. איזה עונג שבת!

[אמא_של_טוסיק_דבש*]

"..מישהו, שעובר בו משהו, שנוגע עמוק באחרים, הוא כלי. זרזיף אלוהות עבר דרכו. אלוהות גסה או עדינה, קטנה או אפילו בלתי מורגשת, עברה דרכו. למה דווקא דרכו? אלוהים יודע. אבל עברה, וזהו. אין לו קשר אל מה שהגיע. הוא היה בשירות של משהו, וזהו. ואולי הוא בשירות הזה שעה אחת. ואולי הוא בשירות הזה ארבעים שנה. ואולי הוא לא בחר, ואולי הוא מתבלבל וחושב שזה הוא עצמו. כל זה לא משנה. תניחי לזה. זה רעש. חסר לך רעש?
כ"כ נכון.
אבל חמלה ולב שמדבר ורואה (ואפילו מפצח גרעיני אבטיח) ככה, זה כבר הבנאדם עצמו.

באמת עונג שבת

[מיכל_בז*]

אבל אני בכל זאת לא אראה יותר סרטים של וודי אלן. מצד שני, נראה לי שזרזיף האלוהות כבר מזמן הפסיק לעבור דרכו.

[תמרול_ה*]

אוח.
אכן הכתיבה הזאת מנגנת על מיתר מוכר . האמנם? אפשר איזה רמז קטנטן שנדע אם אכן?
כמובן שזה נפלא גם אם לא...

[תמרוש_רוש]

איזה יופי

[אישה_במסע*]

גם לי הכתיבה מוכרת
וגם לבנות מותר להפליץ

[בשמת_א*]

(-: קדה טה טרנקילה, זה העיקר.
quedate tranquila
(תרגום אצלי, או כאן כמובן מתוך ידיעה שייצא עקום)
שששש אני לא פה, לא ראית אותי בכלל.

[אינדי_אנית*]

וואלה!! כל כך מרגיע מה שהלב שלך אמר לך על אריאל זילבר. גם אני הייתי טרודה בזה. תודה @}
(אוי נו ברור שזאת את <איזה כיף>)

[תמרול_ה*]

אכן כן, ברור כשמש (-:

נכנסת לכוננות המתנה מענגת.

[מצ'רה*]

נכנסת לכוננות המתנה מענגת.

[טרנקילה*]

תודה לכל האהובות (ז"א כולכן)

[יעל*]

@}

[עננים_בקפה*]

סוף סוף סיבה ללחוץ על הקיצור של באופן במחשב

[מרב*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מחכה בשקט להמשך

[ציפורי*]

[טרנקילה*]

תודה

[טרנקילה*]

בהמלצת חברות, נכנסתי אתמול לסופרמרקט שעד היום נראה לי מבולגן ולא כיפי.
מדהים מה שמילה טובה עושה לבנאדם. מיד מסתכלים על הכל עם הקדמה של מחשבה טובה ונתינת צ'אנס. מזכיר גם, מה עושה מילה רעה. אותה הקדמה רק בפול דרייב. אבל עכשיו מספרים על מילים טובות.
בקיצור, האנשים נראו לי שם מגוונים ושמחים. שיחות ערות בין המדפים בין עקרות בית נרגשות שדיברו על מישהי בלהט כזה, שזאת בטח ניצלתה ולא הבינה למה אפילו. אבל היה רווח גדול בין מדפי הירקות הטריים העמוסים מאוד, שהכיל יפה את הלהט הזה והשאיר עוד מקום לעגלות משני הצדדים. מכיוון הלחם נשמעה שירת אופרה של מי שסידר בגטים. זה היה כ"כ מקסים. עצרתי ליד הזיתים, איפה שאנשים תמיד טועמים ואני תמיד לא נעים לי וגם נגעלת קצת. לידי עמדו שני גברים גבוהים ומבוגרים. אחד העמיס במרץ והשני התלבט עם קופסא חצי מלאה. איפה המכסים, מלמל המתלבט. והמעמיס במרץ ענה לו, אה, זה שמה בפנים, לא פה. זאת הדרך שלהם לשלוט בנו. מילאתי קצת זיתים, בעיקר בגלל הדחף ללכת לשמה בפנים ולראות איך זה מתנהל. הייתה שם גומחה כזאת ואשה צעירה וחייכנית- כך ניכר, שהיא אשה חייכנית, אם כי לא חייכה, שקלה ומכססה והדביקה מחיר לשתי נשים ערביות ששוחחו בינהן בנחת. הושטתי את הקופסא שלי ועשתה גם לי. פתאום מאחוריה הבחנתי בשקים. באמצע הסופר העירוני הזה, תבלינים, קטניות בשקים. יש לכם קארי הודי? היא הישירה אלי מבט צלול וענתה בתנועת שתי כפות ידיים שמניחות משהו לכיוון הרצפה: יש קארי. כך אמרה. בצלילות קצרה כזאת. עם הדגשה על המילה קארי, כמי ששמה נקודה פסקנית אחריה שלא יהיו אי בהירויות.
אוקיי, עניתי, מקבלת את הדין. הסתכלתי עוד קצת וראיתי שק תורמוס יבשים. נזכרתי שאמא מחפשת עבור סבתא "תורמוס מר". מסתבר שיש דבר כזה. ירושלמים עתיקים עושים את ההבחנה הזאת, בין תורמוס מר לתורמוס מתוק. בשוק בכפר לידינו, כשחיפשנו, אמרה בזמנו אמא "אפילו כבר להם אין."
הסתכלתי בהתרגשות על התורמוס. יש תורמוס מר? שאלתי אותה
שוב התנועה הזאת, המבט הצלול "יש תורמוס".
ואז הוסיפה, ברמז לחיוך "קשה לי עם הצירופי מילים". לא הייתה שם ציניות. אולי רק רמז קל שבקלים, הכי איוושתי בעולם, שאמר חאלאס עם זה אחותי, יום חמישי בערב ואת רואה כמוני מה הולך כאן.
הוי היא כל כך כבשה את לבי. פשוט מצאה חן בעיני הזבנית הזאת. הייתי מעניקה לה פרס בהירות בשירות.
בעודנו מסיקות מסקנות זו לגבי זו בעוד המשקל מדפיס לנו את מה שמדפיס, נעמד בפתח הגומחה איש גבוה אחר, זה סופר כזה של אנשים גבוהים, ושאל בקול רם מדי: סליחה! סליחה, יש לכם במקרה נייר לשירותים?" לצערי הוא גם הצביע אל השירותים, מה שהביא לתודעתי את הסמיכות הגדולה מאוד של גומחת התבלינים הנפלאה, אליהם.
לא, ענתה לו הזבנית באותה צלילות והיישר מבט.
אוי ואבוי, ענה בתשובה האיש. ובאותו הרגע הסרתי עיני ממנו כי לא חפצתי להיות מעורבת אף יותר, במה שמלכתחילה לא שמחתי להיות מעורבת בו. העתקתי מבטי אליה, מחוסר ברירה מעורב בסקרנות. היא השתהתה לרגע (נדמה לי שהוא אמר בינתיים עוד פעם אוי ואבוי), ואז הצביעה על גליל נייר ענק, אני מניחה שקוראים לו "גליל נייר ענק לצרכים מוסדיים" שהיה מורכב על גלגלת ברזל רחבה בכניסה למה שנראה כמו גומחת המגבים והמטאטאים, ואמרה " יש את זה".
תודה, שמעתי את האיש אומר. לא הסתכלתי לברר את בחירתו, כן או לא נייר מוסדי, אבל היא הסתכלה אלי, וחזרה במבטה אל המשקל. ושוב הסתכלה אלי, ברמז חיוך.
תודי שאת מעדיפה צירופי מילים, אמרתי לה.
כן, ענתה.

[שלי_א*]

גמני מעדיפה צירופי מילים. טרנקילה והרעש מהדורה ביתית, לדוגמא. תודה על זריקת המרץ לכבוד קניות השבת. מקסימה ונוגעת כהרגלך.

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

היי הופ! "זה סופר כזה של אנשים גבוהים" לקח לי זמן אבל לבסוף הרחתי את ניחוחות המרק הנפלא שאת מכינה לנו פה. ואני כבר רואה שזה יהיה מרק גרזן כהלכתו, המתבשל שמונה שעות על האש ובכל פעם מוסיפים לו עוד משהו. תענוג.

[ציל_צול*]

אוח, איזה עונג...
תמיד חשבתי שכזו באסה לגברים שכשהם מבקשים נייר יודעים מה יש להם

וזה הזכיר לי את הפעם האחרונה שהבאנו מרק לגינת לוינסקי. מישהו מהילדים רצה ללכת לשירותים הציבוריים, מה שעורר בי חלחלה גדולה נוכח כמות ההמון האנושי שעשתה בו שימוש.
להפתעתנו הרבה מצאנו שם שירותים נקיים להפליא, כי מישהו מהחבורה של הפליטים לקח על עצמו, או הותנדב, לדאוג לזה. הוא עמד בחוץ עם גליל נייר טואלט וחילק לאנשים כמה ריבועים, לא לפני ששאל בעברית צחה לגמרי, ליד כל שאר באי התור - קקי או פיפי?

[בשמת_א*]

עונג שבת

(עוד, עוד, עוד, עוד, עוד!!!!!!!! תפסיקי להתקמצן עלינו! נוווווווווווו יאללה, תעמיסי)

[ביישניתית*]

איזה תענוג

[מצ'רה*]

זה מקום כזה שנורא קשה למצוא חניה?
ולפעמים גם אין עגלות מרוב שמלא?
והירקות זוהרים דרך הבלגן?

[טרנקילה*]

כן הירקות זוהרים דרך הבלגן, ואם את מוצאת עגלה היא מטונפת ולא אכפת לך. מקום מוזר.

[יווו*]

מתמקמת ביציע ומתענגת על מה שכבר בושל. רק מהשם של הדף חשדתי שזו את! (גאה בעצמי..)
איזה כיף

[אמא_בגבעתיים*]

לא חיוך ולא צחקוק אלא ממש לצחוק בקול ממשהו שקוראים- לא קורה בכל יום.
טנקס

[טרנקילה*]

תודה

[דנה_ה*]

גם אני נמשכתי באופן מסתורי להיכנס לדף ואחרי חצי דקה הבנתי למה..
איזה כיף

[עולם_ומלואו*]

נשיקות ולילה טוב

[טרנקילה*]

הן חברות ממש טובות רק כשהן שונאות אותי יחד. אז משתרר לו שקט נעים, הן מדברות זו אל זו בקול ערב כזה. מתעלמות ממני באחדות לבבות כה טהורה וזכה.
אבל כשהלכנו בחושך, בקור מצליף וטיפות קרח עפות אל הפרצוף, והצלופנים האדומים ירוקים זהובים נצנצו וזהרו בחושך, והאצבעות הקפואות אוחזות היטב את משלוחי המנות היפים לחלוקה לחברים, שמעתי דוקא את הביקורתית והמלעונה יותר מבין השתיים אומרת בשקט חגיגי "איזה משפחה לתפארת אנחנו".

[טרנקילה*]

בהקשר הזה, אמרו שהכינים מפסיקות כשמתחיל גיל ההתבגרות. תמיד התייחסתי אל העובדה המבטיחה הזאת כאל אור בקצה המנהרה. יש לזה סוף. יבוא יומו של סירוק אחרון. זה יגיע.
ואילו עתה, באלוהים, מחליפה כיני נצח בדבר הזה, גיל ההתבגרות.

[רסיסים_של_אור*]

הן חברות ממש טובות רק כשהן שונאות אותי יחד.
אויש...
אצלנו היו אומרים "יופי, עכשו אתם עושים קואליציה נגדי... "
וחיבוק נקי על ואילו עתה, באלוהים, מחליפה כיני נצח בדבר הזה, גיל ההתבגרות.

והלוואי והיינו יכולות בעיקר לדבוק ב- "איזה משפחה לתפארת אנחנו". ולהעלים עין ולב מכל השאר

[מצ'רה*]

מחליפה כיני נצח בדבר הזה, גיל ההתבגרות.
הי
גם גיל ההתבגרות עובר. נשבעת!
(מה שבא אחריו - עוד נראה אם לא עדיפות כיני נצח... אני עוד לא יודעת)
אבל באמת. מהגלמים יוצאים פרפרים.

[תמרול_ה*]

הלוואי אמן.
<כינים ופרפרים ומה שביניהם>

[יוליקו*]

שמחה שחזרת.

[בשמת_א*]

(-:
זה על ההיבהוב הקצר שלך פה.

(אין לי זכות דיבור בנושאי גיל ההתבגרות P-: )

[דנד_י*]

אז שמישהו יגלה את הסוד...
קישור לדפים קודמים אולי?
הרי לא מגלים סודות בחברה, לא יפה
והצהובון - כרוחב הראות עומק הרעות...

[פלוניה_פולניה*]

אז שמישהו יגלה את הסוד...

תנסי משהו שקשור לבדידות ואבטיח...

[דנד_י*]

תודה....
ahora estoy tranquila
טעים...........

[עולם_ומלואו*]

אני עוד בעניין לנחש מי המלעונה מבין השתיים.

[טרנקילה*]

שתיהן מלעונות. אל תשחתי את זמנך.
(אהה דודים, אינכם יודעים?)

[טרנקילה*]

במשפחה שלנו מרככים סופים.
זה כבר מופיע לשמחתי במהדורות יותר עדינות מהוורסיה של להגיע כולם לארוחת חג ולא לספר שמשהו איום ונורא קרה, רק כדי שסבתא לא תדאג.
זה יותר ברמה של להריץ קדימה באופן קבוע את הקטע בבמבי כשיורים באמא, וממשיך הלאה כשהדור הבא מוסיף דפי סיום ב"טרמפ על מטאטא" (המעולה) - נאמן למקצב ולחרוזים, רק שגם הדרקון הרשע המנוצח הופך בעצם לטוב ומתקבל לחבורה.
וזה נמצא כרגע על נקודת הזמן הכל כך מיוחדת הזאת בשנה, שמעלה שיחה עם בני הקטן, על כך שמשה הכה בסלע, ולא רק שיצאו ממנו מים, יצא ממנו גם עונש נורא. כי משה לא האמין, והכה, ולא חיכה. הכה, בחוסר אמון, בחוסר סבלנות, בהשתאות, בחשש, באיזשהו משהו אנושי, שגרם לו לעמוד סמוך לסלע היבש הזה, סנדל אחד שלו בהפוגת צל נעימה בקרבת הסלע, וסנדלו האחר עדיין נטרף ונצלה בקרני המדבר המכלות, ובעומדו כך, מטהו בידו ולשונו יבשה בחיכו, ותודעתו מבעבעת "מים...מים...", הוא נתקף היסוס שאינו בר שליטה והיד מתרוממת מאליה, והמטה מרחף כמעט, ונוגע. פעם אחת, נוגע. אולי מכוח עצמו בכלל. אבל אין לחמוק מהאמת המרה: הוא, משה, הכה בסלע. ויצאו ממנו מים. ואלוהים מתבונן, מניד בראשו מצד לצד ואומר, אח, בני, יא איבני, יא חמאר. אתה כל כך...אנושי. מי עשה אותך ככה, מי.

מה? שואל בני, מזועזע. בגלל זה לא להיכנס לארץ? זה עונש יותר מדי גדול, אמא!
צבא ריכוך הסופים שומע. הוא לא נם על משמרתו לעולם. הוא מתייצב מיד. מכחכח בגרונו, מחייך, מנגב טיפת רוק סוררת שנזלה לה כשכמעט ונרדם אבל לא.

מתוק שלי. זה לא בדיוק ככה.

אני מתחילה לחפש...לחפש...ואז נגלית אלי האמת, ובכלל לא חירטוט כמו שחשבתי שנדרש.
תראה, מתוק שלי. אלוהים הוא כמו אבא של משה. אבא שלא משנה כמה הוא כועס ועושה פרצופים לא נעימים, הא אוהב אותו הכי בעולם. הוא מבין בדיוק איך הוא מרגיש, והוא רוצה שיהיה לו טוב.
כשמשה הוציא את בני ישראל ממצרים והביא אותם אל הארץ, הוא כבר היה עייף מאוד. הוא סיים את התפקיד שלו.
תאר לך מה זה עכשיו, להכניס אותם, ולהמשיך להיות המנהיג שלהם, ולבנות איתם מדינה. כבישים...חנויות...חוקים...
משה כבר היה זקן ועייף. כל מה שהוא רצה זה שיעזבו אותו בשקט.
וזה מה שאלוהים עשה.
אהה! היכת בסלע ולא האמנת לי שיצאו מים? אז אתה נשאר פה. לא נכנס. שתראה לך מה זה לא להאמין לאלוהים.
ומשה התיישב לאט לאט על האדמה. פשט רגליים לפנים, עצם עיניים, נאנח. שיניו שנותרו תלויות צהובות בפיו. עיגולי אבק סביב עיניו. שפמו מיובש וזקנו דליל מאוד. גבו כואב, חוליותיו מתפוקקות. וכך, ביושבו פשוט איברים, ביד אוחזת במטה שכבר הבין לאן זה הולך ונתקע על עומדו באדמה, בראש שמוט לאחור, בנשימות מדבר ניחרות, רק אלוהים שמע את מה שאמר בלב:
הוא אמר תודה.

[טרנקילה*]

איזה זמן מיוחד זה.
עם שוך הצחקוק מאחורי רעלת תכלת שקופה, הריצה היחפה באיוושת שמלות מארמונו של מלך כסיל, מגיע תורה של היציאה האמיתית מעבדות לחירות. על משק כנפי אביב המנפנפות את הפחד הזה, על תמרות בושם הניצנים הנפקחים אל העולם ומסמאים את האף המרחרח סכנה, על ציוץ הציפורים עם שחר שמבקיע אל החדר בבוקר וחורץ לשון למחשבות העולות בחושך. להינשא על כל אלה הלאה, בעיניים פקוחות, מבקשות את כל הנגלה והנסתר שהיא מחביאה בין קפלי אמתחותיה, החירות.
למה אומרים בני חורין, שאלה הגננת החכמה של בני, וענתה:
הנה דף נייר. הנייר שלם וחלק. תראו. היא מעבירה ידה על הדף וממשיכה: אין בו חור, אין בו קרע, אין בו שום פתח. כשנושפים, (והיא נושפת בפיה אל הדף) האויר לא יכול לצאת.
אבל אם יש פתח או חור, האויר יכול לצאת. כשיש פתח, אפשר לעבור דרכו, לצאת, ללכת הלאה.
כך, בני ישראל היו בני חורין, אנשים שיש להם פתח.

[יעל*]

אפשר להריח את האביב ואת פסח מהמילים שלך.
@}

[תפילה_לאם]

אני מתחילה לחפש...לחפש...ואז נגלית אלי האמת, ובכלל לא חירטוט כמו שחשבתי שנדרש.
הממממ...פרשנות מעניינת...
ובדיוק הרגע השתמשתי בבלוג שלי בפראפרזה על ציטוט מהסיפור והופתעתי לקרוא אותו כאן.
בן כמה הילד הרגיש?

[צוויליך*]

תמיד ראיתי את משה משאיר את הסנדלים שלו ליד הסנה. אולי שכח. אולי לא נראה לו ראוי, כאילו הנעילה תהיה סימן להתרחקות מהקודש.
כמו שחקני כדורגל שגורבים אותם גרביים למשחקים חשובים. נשאר נשול.

צוויל

[לי_אורה*]

פרשנות מאוווד יפה לסיבה לכך שמשה לא נכנס ארצה.
ומאווווווווווד אהבתי את האביב שלך, ואת המעבר המרשרש בשמלותיו מפורים לפסח הפרפרי.

[טנא_מלא_כוכבים*]

כך, בני ישראל היו בני חורין, אנשים שיש להם פתח.
מאד יפה כתבת. תודה.
@}

[שלי_א*]

תודה!!!

והעץ היה מאושר.
(דומען ידוע..)

[טרנקילה*]

תודה

[יוליקו*]

תודה!

[טרנקילה*]

אני לא רוצה לחזור אחורה בזמן. טוב לי בגיל שלי. אבל לפעמים צצים דברים שאני חושבת, וואי הייתי שמחה אם...ואחד מהם קורה כאן בישוב שלנו, ולא עליו אני רוצה לספר, זה רק הרקע. הדבר הזה הוא הצעה לאנשים צעירים לבוא לבלות שנת לימודים להתפתחות אישית בהשראת דרך האימן. אנשים בני עשרים-שלושים פלוס, באים לכאן בכל שנה מהארץ ומהעולם, ועוברים יחד מסלול מיוחד בן שנה, של למידה שלא עברתי, רק צפיתי בה מהצד, ואני מקווה שהילדות שלי יעברו. הם חווים פעילויות הרצאות טיולים והתנסויות שמועברים על ידי אנשים טובים, מאוד, חכמים ומחכימים, בתחומים שונים של החיים. לתכנית הזאת קוראים "פריזמה 21". ויצאו ממנה כבר כמה וכמה חתונות מתוקות של זוגות --- (הקלפטע שבי הייתה חייבת להוסיף את הפרט הזה),שחלקם בנו את ביתם פה וחלקם במקומות אחרים.
ובכן, אחד מבוגרי השנה הנוכחית עורך בימים אלה תערוכת צילומים שצילם במהלך השנה, בעיקר צילומי טבע מיוחדים ויפים. לכל צילום הוסיף האמן, אוסמאן שמו, שורה מפיו של מישהו ידוע בשם או אנונימי. ושורה אחת, מתחת לצילום יפהפה אחד של שביל בין עצים, אמר כך: Lovely days don't come to you, you should walk to them.

המשפט הזה, של המשורר הסופי רומי, רומם את רוחי כל כך שהייתי חייבת לשתף אותו. קחו ותיהנו.

[טרנקילה*]

מי מכיר? אני מנסה להיזכר בשיר שמדבר על אדם שיוצא לחפש מעיין ביחד עם חברו, יש שם שורה "את המעיין לא מצאנו, אבל אבן להניח עליה את הראש העייף הזה, מצאנו" משהו כזה. חשבתי שזה של יהודה עמיחי אבל כנראה שלא.

[טרנקילה*]

אתמול בלילה ישבנו חברתי ואני, מנשנשות את אחרוני הקישואים מהרשת המתקררת (לכך, כנראה, לא יוקדש פוסט נפרד, אך בעולם שמכבד את קישואיו היה גם היה מוקדש, בהיות המאכל הזה הדבר הכי טעים שיש. רצועות קישואים על האש.), לא רחוק מאיתנו ילד מכוסה עד מעל לראש בשמיכה ירוקה משובצת, ישן כבר, אך עדיין מודיע מדי פעם בדחיפות לאויר הלילה "עכשיו תשימו את התפוחי אדמה", וחוזר להשתבלל, וילדה שיושבת ומקשיבה לגדולות, כמו שאני אוהבת שילדות עושות וכמו שעשיתי פעמים כה רבות בעצמי פעם. ואז, מתוך החושך נשמע מין קרקור ענוג, יותר כירכור, הייתי אומרת. כמו בעלת כנף כלשהי מגרגרת מים עם פנינים לפני השינה. מה זה? שאלתי את חברתי, שמחה שיש עדה לצליל המשונה והרך הזה ששמעתי לבדי בלילות האחרונים.
כרוון, היא ענתה. כך, ללא היסוס. ידעה מיד. כרוון. ציפור שדות, הוסיפה.
איך מישהו בעולם יודע מה זה כרוון? הוא לא מצוי רק בכפיפה אחת עם קטה סנגלית שושנית ושושנת ים והחיה האלמותית עורב אפור גוזלים?

ואז, לפתע, יד נעלמה הסיטה הצדה מן השולחן את החפיסה היא, והניחה לפני עיני רוחי חפיסה קדומה יותר, שאני ממש מקווה שהיא לא אחות לשיר המדומיין של עמיחי (שטרם נמצא, אגב.). זו הייתה חפיסה מצויירת, ששיחקתי רק עם אמא, ושם היה כתוב כך:
"בדחילו ורחימו התקרב הדוחל
ואחריו, נשען על מקל, הקיכלי, מחרה-מחזיק אחריו".
אמא, אני יודעת שאת לא זוכרת... תודה ששיחקת איתי כאלה משחקים יפים.

[פז*]

לפעמים אני מצטרת שאין like בבאופן... כי איך אפשר רק לסמן מהיציע שממש אבל ממש אהבתי... (את כל כל הבלוגים שלך בכל כל באופן)

[שלי_א*]

טרנקילה,
אני אוהבת אותך ואת כל מה שאת כותבת. תמיד. נוגעת בנימים דקיקים, בחמלה ובעדינות. גם בקריאה שניה, רביעית וכו..

[טרנקילה*]

תודה לשתיכן ואהבה בחזרה

[בשמת_א*]

[מנגו*]

לפעמים אני מצטרת שאין like בבאופן... כי איך אפשר רק לסמן מהיציע שממש אבל ממש אהבתי... (את כל כל הבלוגים שלך בכל כל באופן)

[טרנקילה*]

שמות שאני לא מכירה...פז, מנגו...
אז רק תדעו שזה כיף שאין לייק בבאופן. שככה הייתן חייבות ממש לכתוב, ועל הדרך לשמח אמא בישראל רגע לפני טקס הכנת הסנדביצ'ים בחשכת הבוקר כשכולם עוד ישנים.

[שלי_א*]

כי אם לא נקום, איך תדע השמש שהיא אמורה לזרוח?!

<לא לסמוך על שלי א בעניין זה>

[שביל_בצד*]

מצחיק, גם אני התוודעתי לעוף הזה לא מזמן כשראיתי אותו הולך ובעקבותיו שלושה גוזלים מתוקים מתוקים.

[פז*]

טוב.. את לא מכירה אותי אבל אני מכירה אותך לא יודעת מה קפץ עלי שפתאום החלטתי לכתוב לך.. טוב, חוזרת בשקט לצללים @}

[מיכל*]

מנסה להיזכר בשיר
היתכן שאת מכוונת ל"חלקת אלוהים" של יורם טהרלב?

[טרנקילה*]

כי אם לא נקום, איך תדע השמש שהיא אמורה לזרוח?!
מה את אומרת, שלי אלף? הבלוג בוגר מספיק לקבל קישור?
(פז, לועסת את סקרנותי ובולעת.)
מיכל, לא...אבל תודה על המעיין

[טרנקילה*]

טוב, חיכיתי שלוש שניות לא עברה איגואנה ושלי לא באה, אז הוחלט על קישור:
https://www.youtube.com/watch?v=EQ4h6SC0hkc

[טרנקילה*]

שני אירועי יום עצמאות בחיי נערה אחת שהכרתי:
היא חסרת מנוחה, בחוג המוסיקה עובדים על סולו שלה כבר המון זמן ונורא ברצינות, וכעת אחרי שכל כך עבדו על השיר, היא מגלה שהשיר הזה עושה לה רע. רע. היא לא רוצה אותו. הוא עושה לה רע. חשבה שזה יעבור אבל זה ממשיך וככל שעובר הזמן יהיה יותר קשה לשנות משהו.
היא נוסעת לסבתא ביום העצמאות.
סבתא אומרת לה מיד עם היכנסה "אני רואה שאת לא מקשיבה לי. אמרתי לך שלא יפים לך המכנסיים האלה. הם קצרים מדי והדוקים עליך מדי." -- "אבל סבתא אני כן מקשיבה לך ובכוונה באתי עם מכנסיים אחרים."
"אה אלה אחרים? אז כנראה שלא יפה לך מכנסיים קצרים, זה מבליט לך את האגן. גם לי היה אגן לא יפה. הפנים שלך יפות. תבליטי את הפנים, את צריכה שיהיו לך מחזרים." הנערה מחייכת וסבתא אומרת: "פנים יפות אבל מה זה השיניים האלה? למה את לא עושה כלום עם השיניים?"
בשובה הביתה היא לא יכולה יותר ומסמסת למורה למוסיקה, שהיא כל כך כל כך מצטערת אבל היא לא יכולה לשיר את השיר הזה. כולם כבר כל כך השקיעו בליווי ובקולות אבל היא לא יכולה כי הוא עושה לה רע. וממש סליחה ונורא לא נעים לה אבל האם יהיה אפשרי להחליף שיר בשלב כזה. והמורה מסמס לה חזרה "בטח שאפשר חמודה. כל הכבוד שאת מקשיבה לעצמך."

[לב_שומע*]

יו, איזה סיפור מדהים...

[טרנקילה*]

מה אכלת היום בגן?
אוף את תמיד שואלת את זה.
נו אני אמא שלך, אני רוצה לדעת מה אכלת
אני לא יודע מה אכלתי
מה זאת אומרת? אכלת פסטה?
לא היה פסטה.
אז מה היה?
אכלתי אורז וטחינה, ולחם עם שמן זית וזעתר. וירקות. ואכלתי את הצלחת שלי. ואת השולחן. ואת הגננת . ואת כל הילדים.

(אני די בטוחה שהוא לא קורא קבוע של אביבית משמרי אבל מצד שני מי יודע.)

[טרנקילה*]

תודה לב שומע

[בשמת_א*]

והמורה מסמס לה חזרה "בטח שאפשר חמודה. כל הכבוד שאת מקשיבה לעצמך
נשמטה לי הלסת.
התפעמתי עמוקות.

[פז*]

אוי סליחה טרנקילה יקרה, התכוונתי שאני מכירה אותך מכאן, לא באמת.. אבל זה כמו שמכירים דמות מספר, מרגישים שבאמת באמת מכירים.. ליתר דיוק, קראתי כל מילה שלך באתר ותמיד הרגשתי מחוברת.. סליחה על סקרנות השוא...

[דנה_ה*]

[אורלי_נ*]

עורב אפור גוזלים
לצחוק מקול ממשהו שקוראים, גם לי הייתה החפיסה ההיא.
הטריד את מנוחתי שנים.
אני מצאתי לי פתרון בדמות עורבני.
נסי ותיהני

[שלי_א*]

אכלתי אורז וטחינה, ולחם עם שמן זית וזעתר. וירקות. ואכלתי את הצלחת שלי. ואת השולחן. ואת הגננת . ואת כל הילדים.
בלופ. בלופ. (מרחשי השלולית).

[טרנקילה*]

ילדה אחת שהייתה בכתה של בתי כבר לא לומדת כאן יותר. ביום תחרות אתלטיקה באזור, נפגשו הילדות, וישבו קרוב. כל אחת ספונה בלהט עידוד בית הספר שלה.
כשהזמינו את ק' שלנו ברמקול לבוא לקחת את הגביע, פרצה אותה הילדה בשאגות שמחה ומחיאות כפיים והריעה לק'. חברותיה לכתה היסו אותה, אחת אף שמה יד על פיה ואמרה לה "ששש...! זה לא הבית ספר שלנו!"
והילדה, חייכה בגאווה פרטית לגמרי וענתה "זה הבית ספר שלי."

הסיפור הזה העלה דמעות לעיני, לא בגלל גאווה בית ספרית. מעניין ת'סבתא שלי גאווה בית ספרית. הסיפור הזה היה פגישה עם אותנטיות, אותנטיות של אדם המשרטט את גבולות האהבה הפרטיים שלו בצבע ברור ובוטח, והם עגולי פינות ועזים ועוקפים ועוברים מעל הקווים האפורים שמישהו כינה גבול ודגל. והם מתאימים בדיוק למידותיו שלו, ושאף אחד לא יגיד לו.
ככה צריך להיות בנאדם, ואני שמחה שיוצאים מכאן בני אדם כאלה, ואני גם לא מתפלאת.
הביטוי "אדם תבנית נוף מולדתו" אולי הכי פחות מתאים כאן, כמעט מכל בחינה, אבל הוא עולה אז אני כותבת אותו. אולי בהקשר הזה הוא בא לספר על אפשרות נוספת למילה מולדת. אולי אנחנו מארגנים לנו בכל פעם מקום נוח להיוולד בו כפי גודלנו וצרכינו, והמקום הזה הוא אף פעם לא אחד? אולי.

[טרנקילה*]

פז יקרה, סקרנות היא אף פעם לא לשווא חיממת את לבי מאוד ואשמח להכיר גם על באמת אם זה ייצא. תודה לך מאוד.

[מצ'רה*]

[שלי_א*]

<ה"בלופ בלופ" זה קולות ההתפעלות והצחוק שיצאו ממני אחרי שהילד שלך המיס אותי לגמרי והפכתי לשלולית...>

תודה, מחרוזת יהלומים לתפארת את צורפת לנו כאן... @}

[ציל_צול*]

לי יש לחלוחית בעיניים.
מהמורה והסבתא והילד והחברה וכל הטוב הזה (טוב, נו, הסבתא זה קצת פחות...).
וזה ממש מה שהייתי צריכה על הבוקר.
אז תודה.

<קוראת אותך רק אחת ל... כי אחרת זה תמיד מעט לי מדי>

[טרנקילה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

כבר הגיע יום העצמאות וחלף, ואני עוד תקועה בהרהורים על פסח. הייתי רוצה להעמיק ולהבין טוב יותר את כל עניין התיבה המדופנת כופר ההיא. נראה לי שצפונה שם חכמת נשים שהכותב פספס. נראה לי שמשה לא היה היחיד. ובכלל, כדמות הצלוב בשעתו, שנראה כמו רבים ולא בהכרח טובים אבל אולי, לפניו, אני מעיזה לשער בצער ובלחש, שגם משלוח התינוקות הזה בידיים רועדות אל עתיד אולי טוב יותר אך בטוח נסתר מן העין, למען יישארו כל המעורבים או לפחות חלקם בחיים, לא היה המצאה של יוכבד ולא היה שמור רק למשפחה הזאת שבתוך אבק רגליה אנחנו יוצאים לנו מעבדות לחירות כל פעם. סתם מחשבה. בנות ישראל חיות המה.
ואיך, יש לנו מרד, ואחר כך יציאה לחירות, ואחר כך עצמאות. סליחה אם זה משעמם מישהו אבל לי הייתה זו השנה הראשונה לחיבור הזה. יש לי עוד מה להגיד על עצמאות, אבל זה כבר יסתדר בסיפור הבא ששמו שני רשמים מטיול בעכו.

[טרנקילה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שני רשמים מטיול בעכו:
על הנמל, אחר צהריים, הכל קסום.
(אני לא מכבירה, אתם יודעים איך זה בעכו על הנמל. הכל קסום.)
מתחת לחלון, על קיר אבן ישן מאוד ומלוכלך מאוד כתוב על שלט בשלוש שפות:" ביתי הוא לא למכירה" . אנחנו מבחינים בשלט המוזר הזה בעוד שני מקומות.
לפתע מאחת הסמטאות קול המון רב, בספק שירה ספק קריאות משולהבות, וקהל אנשים גדול מגיח בצעד איטי צפוף אך בהול, ודגלים ססגוניים ענקיים, ענקיים, מתנופפים בעוז ברוח. האיש לצדי מתרגם לי: דגל פלסטין...דגל סוריה...עוד דגל פלסטין..." והקריאות הולכות ורמות, הולכות ומתקרבות. אנחנו נעמדים על מקומנו, בסקרנות של תיירים ובזהירות של יהודים. קודם כל לעמוד. לידינו נעצר זקן ילד. איש חרוש מלח ים, חסר גיל, גם קצת חסר שיניים, ומסתכל לשם בעניין רב. מה זה? אנחנו שואלים. מה אני יודע? אני כמו אתם פה, עונה בחיוך ופושט כפותיו בתמיהה. חברו מצטרף ומסביר "יש אשה זקנה, רוצים לבנות לה מלון ושתצא. ואללה היא לא רוצה לצאת. על זה זה ככה." אה! אנחנו מזדהים בהקלה ואני כמעט מצטרפת להולכים שבדיוק חולפים על פנינו ומתעקלים לסמטה אחרת. צודקת! אני מתחנפת לעם הערבי כולו, שלא תצא! מה זה להוציא זקנה מהבית?!
כן..אומר ידידנו הזקן הילד ממקודם, זה על כל עכו ככה, לא רק עליה.
כל הכבוד, אני ממלמלת בשכנוע עצמי שקצת מזכיר לחוח מי שמכיר.
אז בשביל מה דגל סוריה? שואל האיש לצדי.
זה...אומר ההוא שכבר ממש באווירת סחבקיה איתנו ומערבל מין עיסה לא נראית בידו. זה...ככה, בשביל הכל, אתה יודע? ומעניק לנו חיוך באמת נעים. (באמת, נעים.)
וגם על הנכבא, מוסיף חברו כלאחר יד בעוד עיניו תרות בהתרגשות את הקהל הצועד בסך.
מה נכבא עכשיו? גוער בו חברו ועובר לערבית רגוזה שמלווה בהמון תנועות ידיים שאומרות לו יאללה לך יא אהבל יא זבל יא טמבל זה לא הזמן המתאים להגיד נכבא יא ג'אחש.
ואז פונה אלינו, מנמיך מעט את קולו אך זוקף את סנטרו ואומר לנו "אני על הסירה שלי יש שני דגלים. דגל פלסטין ודגל ישראל. הנה תראה שמה. בסירה שלי יש דגל ישראל. כי אני יגיד לך מה, את האמת אני יגיד לך: הבנאדם גם אם תהפוך אותו ימינה שמאלה למעלה למטה תתלה אותו מהרגליים תחזיר אותו מה שאתה רוצה תעשה לו, בסוף כשיחזור יהיה חייב לחיות עם האנשים שמסביבו. ככה זה הבני אדם. חייבים ללמוד לחיות עם מה שיש. אז אני ככה. הלב שלי לבן." ובאומרו את המילים הלב שלי לבן הוא מסמן בשתי אצבעות את מיקום הלב שלו, ומעביר אותן עליו כך בתנועה נחושה כחותם את דבריו, ומחייך בשביעות רצון.

הסמטא מתרוקנת, הספן וידידו נעלמים, חוזר השקט והתהייה שלנו ממקודם איפה לאכול דגים מקבלת פתאום טעם של...דג, אולי. אנחנו עומדים דומם על רצפת האבן. האיש שלצדי מתקדם לכיוון דוכן דגים סמוך, מהסס. אני זוכרת שעוד מקודם ההוא שפושט אותם שם קצת הגעיל אותי ולא מתקדמת. לפתע מגיחות שתי נערות. גילן נע בין שש עשרה לעשרים וחמש, קשה להגיד, נושאות מן מראה סטודנטיאלי חוצה גבולות ויבשות וימים. סניקרס וג'ינס, חולצה כלשהי, שיער אסוף לחצי גולגול שובב כזה ומשקפי ראייה אופנתיים עם מסגרות עבות שחורות. הן אוחזות שלט לא גדול, ועומדות אבודות על פרשת דרכי הסמטאות ועיניהן מספרות שהן תוהות לאן פנתה התהלוכה ואיך לעזאזל החמיצו אותה. הן נעמדות ממש לידי אבל עיניהן בולשות למרחק מנסות לחדור חומות אבן בנות אלף שנה, אזניהן כרויות אולי משהו יעבור ויקבלו כיוון.
מה כתוב פה? אני שואלת בחיוך מסביר פנים כאומרת הנה לא סתם באתן, אני פה!
היא מסתכלת בי, מסתכלת בשלט, מסתכלת בי שוב ואומרת: כתוב שלא יוציאו אף אחד מהבית שלו. לא כאן ולא בשום מקום, ובעזרת אלוהים כולם יחזרו לפלסטין כולה. ומצודדת אלי חיוך ותנועת סנטר שובבה, שאומרת משהו. דבר כלשהו. היא חמודה. אני משיבה לה בחיוך ותנועת סנטר דומה.
הן מהמרות על הסימטא לימיננו ונעלמות בה.

[בשמת_א*]

(-:

[טרנקילה*]

לאמא שלי קוראים אסתר, ולאבא שלי קוראים יצחק. בחיים האמיתיים קוראים להם אתי ואייקי. אמא של אמא שלי נוהגת לקרוא לה "'סתר" או "אסתריקה" ואמא של אבא נהגה לקרוא לו "אייזק". אמא ואבא שלי הם דוגמא טובה לזוג שלמרות שהתגרש אחרי עשרים ושתיים שנים , הזוגיות שלהם הייתה ועודנה מאוד מוצלחת. זה משפט מוזר כי הם בהחלט לא תרמו להתפתחות האחד של השני, והם אנשים מאוד שונים זה מזה. ועם זאת, הם היו כר ההתפתחות אחד של השני. והם אהבו את אותם הדברים. את אותו הדבר, בעצם, והדבר הזה הוא יופי. יופי בטבע. יופי במוסיקה. יופי בעיצוב של כל מיני שטויות בבית. עציצים, אקוואריומים, אוספים של מחזיקי מפתחות, בולים, כל מיני כאלה. הם אהבו. אמא שלי הפכה אלופה בתחומי האהבה שלה ואבא שלי הפך אלוף בתחומי האהבה שלו. אולי כי הם מצאו את בני הזוג הנכונים לזה.
בילדות שלי הרדיו היה פתוח כל הזמן, חוץ מהזמן שהפטיפון עבד. לכן קשה לי לדעת אם השיר שאביא כאן לכבוד שבת התנגן אחת ליום ברדיו קול ישראל או הושר על ידיהם הרבה. המילים הן "מי מילל ומי פילל שאסתריקה תינשא לדון יצחק, לדון יצחק, לדון יצחק אברבאנל". זה היה כבוד גדול בעיני שנכתב עליהם שיר כזה מכובד, והכבוד הזה לא הועם אפילו במעט כשהזדחלה ההבנה שלא בטוח שהוא בדיוק עליהם. מושג ה "זה הרי לא באמת מה שמשנה" נולד אי אז ושרת אותי עוד רבות בשנים שבאו אחר כך.
היום, הזדמן לי לעמוד לצד גבר לא צעיר בכלל, נאה מאוד וגבוה, בעל הארשת הזאת שיש לאנשים שהם גם טובי לב גם נבונים וגם בהחלט זוכים להכרה הזאת מסביבתם. משהו גאה וגם רך, ובעיקר פתוח. איש שבזמנים אחרים ללא ספק הייתי שמחה אם היה שם לב שאני שם. אבל כל המחשבות האלה באו רק אחר כך. באותם רגעים כל תודעתי נמלאה רק בשמו שנקרא אל חלל האויר במקום הציבורי בו עמדנו : "יצחק אברבאנל". לא יכולתי , כמובן, לעצור את זה, חייכתי אליו ואמרתי לו "דון יצחק אברבאנל!" והוא ענה באדיבות נעימה "אני נצר שלו". באמת?? "כן, באמת." אני בעצם לא יודעת מי זה, התביישתי. מכירה אותו רק מהשיר. "אה באמת?" התאכזב האיש הנעים, התעשת וסיפר: "הוא היה המוביל של גירוש ספרד." ולמראה הבילבול שבוודאי נפרש על פני הוסיף: "הוא היה מי שהוביל את המגורשים".

https://www.youtube.com/watch?v=JxkSjJ6KLt8

[שלי_א*]

איזה כיף, פוסט לכבוד שבוע הספר. (של סופרת אהובה במיוחד).
טרנקילה והחמלה מהדורת חסד.