יאללה בוא

[גוונים*]

מיכל, איזה כיף שעדכנת, מוצאת עוד ועוד נקודות דמיון, שגורמות לי להזדהות אינסופית אתך.
והשיא - גם האיש שלי, במקביל לכל המתרחש אצלי בבטן, עסוק בשנה הבאה. 'שנה הבאה' זה מונח שאצלו כולל, בין היתר, אופציות (רובן תיאורטיות, אבל חלק ריאליות לפרקים) בחו"ל. בדיוק בתקופה של השקיפות בערך, אולי שבוע-שבועיים אחרי ריחפה איזו אופציה קונקרטית להחריד (כבר התחלתי לברר על אמצעי התחבורה באזור..) בארה"ב שהצליחה להוציא את שנינו מאיפוס לחלוטין. מה באמת? ארה"ב? עם תינוקת בת שלושה חודשים? לא התחבר לכלום. תודה לאל ולמושכים בדבר שם, שבסוף שינו את ההצעה וזה ירד מהפרק.
כרגע אין כמעט שום דבר קונקרטי חוץ ממשהו באנגליה, נראה.. אבל זה מלחיץ אותי תחת. איזה טיימינג בחיים האלה...

אמרה לי שהיא לא מצליחה להבין נשים שלא נהנות מזה.
אני לא מצליחה להבין נשים שכן נהנות מזה. בחיי. אולי בהריונות הבאים, אבל בהריון ראשון? אני קצת חושבת שהן עובדות עלינו ועל עצמן...
מה יש להנות כאן? הכל בקרוסלה תמידית של שינויים ורגשות, זה מתיש... ואת זה אני אומרת כמישהי שחיכתה להריון הזה עד כלות ומאושרת מקיומו יותר מכל דבר אחר בעולם, מה עם נשים שקצת פחות בעניין? דיסקסתי ארוכות את העניין עם חברה, שעברה שני הריונות ופשוט חושבת שזו תקופה קשה שרק צריך להעביר ולעבור בשלום ושהחברה כולה צריכה להכיר בזה ולא לצפות מהאישה להתנהג כרגיל. אולי בהריונות הבאים אפשר יותר להנות, כשכבר יש איזה ניסיון ושקט ולא כל דקה את בפתח של עוד תופעה לא מוכרת, עוד רגש חדש, עוד איזה התנהגות לא מוסברת...

מאוד קשה לי לעשות דברים, אפילו הבסיסיים ביותר ולא רק בגלל שאני עייפה כל כך. אני מרגישה תקועה, תקועה לחלוטין וזה מתסכל אותי. המקום היחיד שבו אני מרגישה בנוח זה עם בנז בבועתנו הקטנה, כל מקום אחר, כל יחסים אחרים נורא חורקים, קשים עליי, כבדים עליי, משונים לי. ואני מרגישה שאני נראית מאוד רע, ממש רע. אני בטח לא זוהרת, אני נראית כמו דף מקומט ושחוק.
ככה ואף חמור יותר היה מצבי. לי זה עבר בסביבות שבוע 15. כל תחילת ההריון הייתי בתקשורת מינימלית עם העולם, רק אחותי ואמא שלי שמעו ממני בערך, ולא הרבה. ובגלל שאני גם עובדת בעיקר מהבית והיו בחילות, אשכרה ישבתי לי במאורה החמימה ובקושי הגחתי לעולם. רק בבית, בטרנינג, על הספה, עם ספר הרגשתי בנוח. גם עם האיש לא תקשרתי הרבה, אבל כן רציתי אותו בסביבה. כל פעם שנדרשתי לפעילות חברתית כלשהי זה ממש דיכא אותי, תעזבו אותי באמא'שכם רוצה להתכנס לי בתוך עצמי... זה עבר כמעט לגמרי בסביבות השבוע 15. טוענים שההתכנסות היא תופעה מוכרת בשליש ראשון.. וגם אני נראיתי רע. רע מאד. גם עכשיו לא משהו, אבל נראה לי שיותר טוב (או שפחות אכפת לי, העיקר שאני מרגישה יותר טוב!)

_ובכן, אני לא ממש נהנית מזה.
א) חכי שתתחילי להרגיש תנועות._
כן, אמנם זה קצת מעצבן שאומרים חכי ל... גם לי כל הזמן אמרו ואומרים את זה. והנה אני אומרת את זה לאחרות, אבל אצלי זה גם כ"כ נכון. כשהתחלתי להרגיש תנועות עברתי שלב. אין ספק (יחד עם ההרגשה הפיזית הטובה יותר) שעכשיו קצת יותר קל להבין נשים שאומרות שהן נהנות מההיריון. זה מתגמל בצורה שלא תאמן.

מה שגרם לי ולבנז פשוט למות מהתרגשות.
נכון? יואו זה כל כך מרגש! אחרי השקיפות הייתי על ענן יום שלם!!
איזה כיף.. את הולכת לעשות גם סקירה מוקדמת? שם כבר יודעים בוודאות - בן או בת...

[מיכל_בז*]

לו הייתי מצליחה לזלול בחזירות רק אוכל מזין, דיינו, אבל אני ממשיכה להתביית על זבל זבלי ביותר. לפחות תגברתי צריכה של מאכלים מזינים. אין לי הרבה עצות

גם את מרגישה כאילו בהריון הרבה יותר קשה לשלוט בדברים? כאילו כל מחשבה שעולה לי על אוכל טיפשי מיד חייבת להתממש.

מה יש להנות כאן? הכל בקרוסלה תמידית של שינויים ורגשות, זה מתיש... ואת זה אני אומרת כמישהי שחיכתה להריון הזה עד כלות ומאושרת מקיומו יותר מכל דבר אחר בעולם

ישתבח שמך גוונים, תמיד את מרגיעה אותי. וזה ממש קטע שלא יאמן איך אנחנו עוברות את אותם הדברים כמעט בהפרשים של כמה? חודש?


איזה כיף.. את הולכת לעשות גם סקירה מוקדמת? שם כבר יודעים בוודאות - בן או בת...

בטח! הקטעים הכי הכי כיפיים בהריון הזה זה האולטרסאונד.
אגב, שאלה. את מזמינה את אמא שלך לאחת הסקירות? אמא שלי נורא רוצה.

[בשמת_א*]

האם הנרגשת לעתיד אוכלת כחזירה ביום חגה ולא ממש מצליחה לשלוט בזה ותוהה: אולי להניח וזהו?
להניח וזהו.
למען האמת זה מונע כל מיני מרעין בישין בהריון.
לא לעשות דיאטות בהריון.
לא לרזות בהריון.
זה מסוכן לעוברית הקטנה.
מה כן?
להשתדל לאכול כחזירה אוכל. אם תאכלי אוכל אמיתי זה יהיה מצויין כי נחוצות כמויות אדירות של ירקות ופירות מכל הסוגים, מבושלים וחיים, כדי להעביר ויטמינים ומינרלים לעצמך ולעוברית (נו את יודעת, ירקות, פירות, אגוזים, שקדים, פיצוחים, בשר, ביצים - רצוי הכל אורגני כמובן, כי כל חומרי ההדברה האלה לא ממש טובים לעוברים S-: ואל תזכירו לי בכלל את מה שהולך היום בחדשות. חבל שפתחתי את טמקא )-: ).

_אמרה לי שהיא לא מצליחה להבין נשים שלא נהנות מזה.
אני לא מצליחה להבין נשים שכן נהנות מזה. בחיי. אולי בהריונות הבאים, אבל בהריון ראשון? אני קצת חושבת שהן עובדות עלינו ועל עצמן..._
לא עובדות, באמת.
לאמא שלי למשל היו הריונות מדהימים. היא פרחה בהריון. הרגישה מצויין, נראתה מצויין. איך היא אומרת? "החיסרון של ההריון הוא שבסוף יולדים תינוקת" ואז נגמר הכיף...
פגשתי עוד כאלה. שנראו והרגישו נהדר בהריונות.
אני לעומת זאת מאלה שבאמת לא היה טעם שיסתירו שהן בהריון. נראיתי ירוקה, אי אפשר היה לפספס שאני בבחילה קשה...

כאילו כל מחשבה שעולה לי על אוכל טיפשי מיד חייבת להתממש
נו, למה מדברים על חשקים בהריון? יש ממש תרבויות שבהן הגבר חייב-חייב-חייב לרוץ להשיג לאשתו את מה שהיא בדיוק חושקת בו בהריון כי אחרת הם מאמינים שייגרם נזק לעובר (-: (יופי של אמונה. ויש לה גם בסיס ביולוגי, כי לנשים בהריון יש בד"כ חשקים שקשורים במינרלים נחוצים. הבעיה רק בתרבות שלנו, שמכילה המון רמאות במקום אוכל, שהחשק יכול להיות למגנזיום, ובצדק, אבל בגלל התרבות את תחפשי איזה חטיף עם חיקוי-מגנזיום או משהו כזה...)

[ציל_צול*]

אולי להניח וזהו?
השאלה היא, כמובן, למה מניחים.
אם את מניחה לשליטה - אני מעודדת מצד מהמסלול.
אם את מניחה למודעות שלך - אני אחבק אותך בסוף בכל מקרה אבל אני חושבת שזה חבל.

כשאת כותבת שאת אוכלת כמו חזירה אני תוהה מה זה באמת אומר.
אם את אוכלת הרבה מאוד כי לשם הגוף שלך מבקש ללכת - תאכלי ותשבעי ותהני (בתקווה שזה אכן אוכל אמיתי, כמו שאמרה בשמת).
אם את אוכלת הרבה מאוד כי את מדחיקה דברים/חרדה/מתקשה למצוא את עצמך/לא מספקת צרכים בסיסיים או בקיצור - לא בנוכחות, אז שווה להרהר בזה רגע ולא להמשיך מכוח האנרציה רק כי את בהריון.

זה לא אומר שבסוף תאכלי אחרת. בסוף את תעשי מה שאת רוצה. אבל לסמן בדרך מה קורה לנו, לחייך אל המודעות שעומדת בצד ומנופפת לשלום, להבין את הרובד התחתון של מה שקורה - את כל זה אפשר גם. זה לא דוחק אותך להתנהג אחרת, רק להיות (being) אחרת. וכשזה קורה, הרבה דברים קורים ביחד עם זה. מקבלים מנות גדושות יותר של שמחה וחיוניות. עוד לא פגשתי מישהי שמתנגדת לזה

[מיכל*]

כשלא הפסקתי להרגיש רע בהריון, בחילות, הקאות ונקודות שחורות מול העייניים, כשלידי חברה שאומרת שלולא הילד שבסוף, מבחינתה להיות כל הזמן בהריון (:-)), לא הבנתי: אבל מה כיף בזה?! אז יש נשים ויש נשים. ובטח מדוייק יותר: יש הריונות ויש הריונות. בניגוד לאותה חברה- הילד(ה) שבסוף זה צ'ופר אמיתי. שוכחים הכל. מה לא הייתי נותנת כדי להקיא בוקר וערב שוב...
וגם אני פתאום התחלתי לאכול ביסלי ובמבה שלא לפני ולא אחרי הייתי נוגעת בהם. אבל ניסיתי להסתובב גם עם מקלות גזר ומלפפון. זה קצת עזר.
ודבר אחרון: בדיעבד אני חושבת שאם הייתי אוכלת יותר, הייתי מרגישה רע פחות. כי אוכל (מסויים. היו מזונות שרק המחשבה עליהם במקרר עשתה לי רע ברמות. לא יכולתי להתמודד עם לזרוק אותם מרוב הבחילה שהעלו בי) בסופו של דבר מנע בחילות. או עזר קצת.
ונכון שבחילות ערב הכי קשות? מי המציא את הדבר הזה עם הבוקר?

[גוונים*]

הקטעים הכי הכי כיפיים בהריון הזה זה האולטרסאונד.
לגמרי! והסקירה בינתיים הייתה עבורי הכיפית ביותר. הרופא שלנו היה ממש חמוד והתלהב בעצמו מכל דבר תקין שהוא ראה, וזה נתן הרגשה כ"כ כייפית, כל דבר שהוא ראה הוא ישר הראה לנו מכל הזויות ושאל אם אנחנו רואים כמה הלב פועם יפה וכמה העורק הזה תקין והוריד ההוא מושלם (מדהים לאיזה רזולוציה יורדים בסקירה הזו), ובסוף אחרי חצי שעה של בחינה מדוקדקת מכל הכיוונים של הפיצקוש (קיבלנו דיסק עם בוק שלם שלה ) גם הדובדבן היה לגלות שזו בת!
מקווה שגם הרופא שלך יהיה בעניין, זה כיף שזה הופך במקום הליך טכני לחצי שעה של גילוי והיכרות
לא עלה בדעתי להזמין את אמא שלי, למרות שהיא תהיה מאושרת אם אעשה זאת. היא לא מבקשת ולא מעלה בדעתה, לדעתי, אופציה כזו. אצלנו הגבולות מאד ברורים בעניינים האלה, היא שותפה מלאה, מעורבת, מתלהבת אבל רק בכל מה שאני בוחרת לשתף אותה (הרבה) ולא מעבר לזה. יש עכשיו סיכוי מסוים (ומדכא) שהאיש יאלץ להיות בחו"ל במועד של הסקירה המאוחרת, אם לא אצליח להקדים אולי אזמין את אמא שלי או אחותי. אבל מה שבעצם אני רוצה זה את האיש שלי שם, ולא אף אחד אחר. עד כה, הבדיקות האלה היו רגעים קסומים שגם חיברו אותו להריון וגם יצרו אצל שנינו איזו הרגשה מגניבה של משפחתיות של היתה קודם.
מה שכן, תתכונני שאם הבדיקה תהיה וגינלית (חלק עושים בטני, חלק וגינלי וחלק משולב, הרופא שלי עשה רק וגינלי, הוא טוען שבשלב הזה, כשהיא עוד כ"כ קטנה רואים הרבה יותר טוב ומדויק) זה יכול להיות לא נעים ולרגעים מסוימים קצת כואב (זה ארוך והוא די לוחץ עם המתמר הזה כדי לראות הכל) לדעתי זה ממש לא נורא, אבל לי היה טוב שיידעו אותי לפני כן ולא שזה הפתיע אותי.
אמא שלי נורא רוצה.
ואת רוצה אותה שם? אני יודעת שזה לא יוצא דופן להזמין את אמא. השאלה איך את ובנז תרגישו.
סך הכל היום מקבלים המון תמונות ודיסק (והבנתי שאם לא מקבלים אז אפשר לבקש) אז החוויה לגמרי עוברת לבני המשפחה האחרים, אנחנו אפילו לא הראנו את הדיסק אלא רק את התמונות וזה לגמרי עשה את העבודה, מאד ממחיש ומרגש.

וזה ממש קטע שלא יאמן איך אנחנו עוברות את אותם הדברים כמעט בהפרשים של כמה? חודש?
לגמרי! נראה לי חודשיים, אני עכשיו בשבוע 22 באיזה שבוע את?

פגשתי עוד כאלה. שנראו והרגישו נהדר בהריונות
כן גם אני. אכן יש כאלה, אבל באמת מעניין אותי לדעת אם גם בהריון הראשון הן הרגישו נהדר כמו בהריונות הבאים. ואם הן יפרקו את האמירה הזו של הריון זה כיף, אולי הם יסכימו שיש שלבים או חלקים שהם פחות כיפיים (אולי, לא בטוח...)
לי הריון ראשון נראית לי כמו חוויה של גילוי וחוסר ודאות, הרבה יותר מאשר ההריונות הבאים.
ואגב, הלא כיף מבחינתי הוא פחות בגלל הקטע הפיזי. מבחינתי קושי הרבה יותר גדול מהתופעות הפיזיות המאד לא נעימות של השליש הראשון, היו ההתמודדויות הרגשיות בשליש הראשון - הקרוסלה הרגשית, הרצון להתכנס, התמודדות עם החרדות (לי זה היה הכי קשה כי היו לי חרדות נוראיות), התמודדות עם כ"כ הרבה סוגים של שינויים, חוסר השליטה המוחלט במה שיקרה עם ההריון, התמודדות עם אי ודאות וכו'ו כו'. איך יכול להיות כיף כשמתמודדים עם כל זה?
אז אולי חלק לא לוקחות את זה כ"כ קשה (יש לי הרגשה שזה גם קשור לגיל בו נכנסים להריון ולכמה זמן לקח להכנס להריון המדובר) ולכן לא חוות את כל קשת הרגשות הזו, אבל מי שכן חווה את כל זה, קשה לי לראות איך זה כיף, גם אם פיזית הכל מושלם.
לי אישית היה קשה לגלות על עצמי שלא כיף לי (כל כך חיכיתי לזה! יכול להיות שעכשיו אני כזו כפוית טובה ואפילו לא נהנית?) לקח לי זמן ועבודה פנימית כדי לקבל את עצמי ככה, עם חוסר הכיף הזה. וכל הנ"ל לא סותר כמובן לרגע את האושר העצום והאינסופי מקיומו של ההריון הזה מהדקה בו גיליתי אותו ובכל רגע נתון מאז.
אבל מההיבט של כיף - רק עכשיו, כבר אחרי חצי הדרך, אני מתחילה להרגיש (ברגעים) את הכיף, כי אני מרגישה יותר טוב (הרבה פחות עייפה!!) כי יש בי יותר וודאות שההריון לא הולך להיעלם, ונראה לי שבעיקר כי אני מרגישה אותה זזה!
אז מיכל, אני מאמינה שגם אצלך זה יגיע בדרך זו או אחרת, עוד מעט (וסליחה על המגילה)

[בשמת_א*]

אבל באמת מעניין אותי לדעת אם גם בהריון הראשון הן הרגישו נהדר כמו בהריונות הבאים
אמא שלי הרגישה הכי נהדר בהריון הראשון, גם בשני אבל אז כבר היתה לה ילדה אחת וזה קצת פגע בכיף המוחלט...

יש לי הרגשה שזה גם קשור לגיל בו נכנסים להריון ולכמה זמן לקח להכנס להריון המדובר
המממ. מכירה גם כאלה שכבר היו בסוף שנות השלושים שלהן ועדיין נהנו מאוד מההריון.

[מיני*]

ממרומי הריון שלישי (כולם מעל גיל 30) - אני ממש ממש לא נהנית להיות בהריון. החודשים הראשונים מלווים בבחילה 24/7, וגם אחר כך זה לא גליק גדול עבורי...
גם אמא שלי פרחה בהריונות (הרגישה עייפות קלה ונפיחות בציצי ותו לא), אבל מה לעשות שזה לא עבר לי בירושה.
עד כדי כך לא כיף לי בהריונות שנראה לי שגורל הילד הרביעי (יהיה או לא יהיה) תלוי רק בכך, או בקיצור - ילד רביעי אולי יהיה לי, אבל הריון רביעי די בטוח שלא.
אה, ושלושת ההריונות מאד רצויים ומאד מרגשים, כך שלא זה העניין (אצלי).

[תמי*]

אני מאלה שנהנות בהריון.
אבל היי - זה ענין פיסי אז אין מה לעשות השוואות.
ההריונות שלי היו במהלך שנות השלושים וגם לקראת סופן.
אין לי כמעט בחילות - ממש מעט בהתחלה וזהו.
אני בכלל לא עייפה בחודשים הראשונים כמו שכולן מספרות - להיפך, מלאת התרגשות ואנרגיה. ולא נראה לי שזה קשור למשהו שאני עושה. זה פשוט כך.
בהריון הראשון אכן היו גם חששות (בעקבות בדיקה אחת), אבל הם עברו ולא הצליחו לשבש את ההנאה מההריון.
התיאבון גדול ואני נהנית ממנו, משמינה אבל מאוד שמחה מהסיבה להשמנה. (ובעזרת ההנקה הכל יורד אח"כ).
נהנתי אכן יותר מההריון השני - כי היה לי בטחון בגוף ומין שלווה קיומית. הרגשתי שזה פשוט מופלא שבעוד שאני חיה את חיי הרגילים, גופי מטפח בתוכו יצור חדש, בעבודה אינטנסיבית מאוד, ומכין לי מתנה נהדרת.
רק החודש האחרון כבד לי, אבל הוא היה קצר אצלי ולכן לא קלקל את חדוות ההריון.

[אחת*]

אצלי זה הולך ככה: השליש הראשון גורם לי לדכאון קיומי. פשוט לא בא לי לחיות. עייפות תהומית ובחילות וחוסר יכולת לשתות קפה...
בהריון היחיד שפרחתי, התברר לצערי שהעובר הפסיק להתפתח בשבוע 7, וידעתי על כך בדיעבד רק בשבוע 12.
אני בהריון שישי וזה נהיה לי קשה מהריון להריון, אם כי בהחלט משתפר בשליש השני. מצד אחד, אני חושבת שזה גם העומס והגיל. בהריון הראשון, התעסקתי רק בהריון והייתי בת פחות לשלושים. עכשיו אני עובדת במשרה מלאה וגם מטופלת בשתי ילדות והגוף זוכר 5 הריונות קודמים ודי צפופים. מצד שני בעלי טוען שאני שוכחת מהריון להריון, כל פעם שאני אומרת לו שאין לי כוח ואני לא יכולה.
(לצערי אין טעות בהתאמה בין מספר ההריונות למספר הילדות )

[פלוני_אלמונית*]

ואני רוצה לשתף אותך בטיפ שקיבלתי בהריון הראשון, לפני מליון שנה, לאכול כל יום שלושה משמשים מיובשים עם שבעה שקדים, ברזל+ויטמין סי לספיגה מיטבית.

[תפילה_לאם]

גם את מרגישה כאילו בהריון הרבה יותר קשה לשלוט בדברים? כאילו כל מחשבה שעולה לי על אוכל טיפשי מיד חייבת להתממש.
אני לא יודעת אם זה ההריון שדוחף אל מעבר לשליטה או שיש לנו תפיסה, שכיוון שאנו בהריון צריך להיכנע לכל גחמה, זבלית ככל שתהיה.
בשלב שאת נמצאת בו עדיין סביר שתהיה דחייה ממזונות שונים, ואז המבחר מצטמצם, וסביר שתמצאי את עצמך אוכלת אוכל טיפשי. אבל אני כבר אמורה להיות מעבר לזה.

מה יש להנות כאן? הכל בקרוסלה תמידית של שינויים ורגשות, זה מתיש... ואת זה אני אומרת כמישהי שחיכתה להריון הזה עד כלות ומאושרת מקיומו יותר מכל דבר אחר בעולם
אולי זה תלוי איך מגדירים "הנאה".
לא נהניתי מהבחילות, לא נהניתי מהעייפות, אני לא נהנית מהכובד, לא נהנית מהוורידים התפוחים ברגליים וכן הלאה.
אני כן נהנית מהמחשבה על הפלא הזה שנמצא אתי 24 שעות ביממה ונהנית מהתזכורות לקיומו שהוא שולח מדי פעם. נהנית מהאולטראסאונדים, נהנית להיראות בהריון - כאילו זה איזה משהו מיוחד שהצלחתי לעשות לראשונה בהיסטוריה.
קשה להסביר...

[גוונים*]

תפילה, רוב מה שכתבת נכון לשליש שני, לא? (התנועות, הלהראות בהיריון ואני מוסיפה - היחס של הסביבה אליך כשאת בהיריון) אבל בשליש ראשון, מעבר לעניינים הפיזיים, התנודות הרגשיות הרי הרבה יותר חדות.
אני מאושרת עד אין קץ מההיריון, מהמחשבה על החיים שמתפתחים בתוכי וכו' וככה זה היה מהרגע הראשון, כולל בכל הקטעים הקשים. בהחלט התרגשות, התפעמות, הכרת תודה (עצומה!) ועוד ועוד אבל הנאה? כמו שכתבתי, רק עכשיו אוטוטו חודש שישי שאני יכולה להגיד שהתחלתי להרגיש רגעים של הנאה...
לא יודעת, אולי אני יותר מדי בניואנסים, בכל אופן לי היה מאד קל להזדהות ולהבין מה שמיכל כתבה.

[תפילה_לאם]

תפילה, רוב מה שכתבת נכון לשליש שני, לא? (התנועות, הלהראות בהיריון ואני מוסיפה - היחס של הסביבה אליך כשאת בהיריון)
מותק, אני כבר בשליש השלישי...
וכן, נכון, כל ההיבטים האלה לא באים לידי ביטוי בשליש הראשון, שאז אפשר ליהנות מהמחשבה על הפלא הזה שנמצא אתי 24 שעות ביממה_ אבל לא מקבלים ממנו _תזכורות לקיומו , וזה לא הרבה ולפעמים אפילו מדאיג, כי... רגע... מה קורה שם בפנים? איך יודעים שהכול בסדר?
בעניין שינויי מצב הרוח: רק בשנים האחרונות אני מתחילה להעניק לגיטימציה לקשר הורמונים - מצב רוח. עד כה לא רק שביטלתי אותו אלא שכעסתי כששמעתי "את/ היא עצבנית, כי את/ היא במחזור" (בכלל, מילה מרגיזה בהקשר זה). זה היה בקטע של "מה? אני לא מסוגלת להתעלות מעל עניין גופני פעוט? מה פתאום לתלות את התחושות שלי בשינויים הורמונליים?" אז עכשיו אני מבינה שטעיתי, אבל זו רק הבנה שכלית. אני עדיין לא מקשרת בין נדברים בפועל, ולכן לא יכולה להגיב עניינית לטענה ש התנודות הרגשיות הרי הרבה יותר חדות.

אולי אני יותר מדי בניואנסים
כנראה שזה עניין של הגדרה. יכול להיות שמה שאני מתייחסת אליו כהנאה הוא מה שאת קוראת לו התרגשות, התפעמות, הכרת תודה (עצומה!)

[גוונים*]

מיכל,
בקשר למה ששאלת אותי על החלבון העוברי.
עכשיו בדיעבד, אני די משוכנעת שהייתי עושה את בדיקת הדם של ה-DNA העוברי בשבוע 11 - שוללת תסמונת דאון על ההתחלה ואז ממשיכה בסבבה, ברוגע, אולי עושה את הבדיקות כי הן בודקות גם דברים אחרים ואולי לא, אבל בטוח שלא עושה אותן בשביל התסמונת דאון. אני די בטוחה שזה מה שאעשה בהריון הבא.
עכשיו אליך, המצב שלך שונה כי את צעירה ממני ב-5 שנים בערך (נראה לי) וזה מאד משמעותי בבדיקות הסקר של תסמונת דאון.
בחלבון העוברי, יצאה לי תוצאה בתוך טווח הנורמה, רק הגיל שלי הוריד אותה כל כך. הרופא אמר במפורש שאותה תוצאה בדיוק אם הייתי 10 שנים צעירה יותר היתה יוצאת 1 לכמה אלפים (ולי יצאה 1:66) אז יכול להיות שלך יש הרבה פחות מה לחשוש, את בגיל סבבה והשקיפות יצאה סבבה (גם לי השקיפות יצאה סבבה).
אבל כשאת עושה את הבדיקה, רק תהיי במאה אחוז מוכנות לזה שגם תוצאה לא טובה לא אומרת בפני עצמה כלום! ממש תעשי לעצמך שטיפת מוח בעניין כדי לא להילחץ ולהתבאס חלילה (למרות שאני באמת מאמינה שאצלך הכל יהיה בסדר).
החלבון העוברי זו בדיקת סקר לא מאד מדויקת, מאד מושפעת מכל מיני דברים (אצלי בדיעבד הסתבר כמעט בוודאות שהתוצאה כ"כ נמוכה כי היה לי דימומון שבוע לפני הבדיקה ודימום כזה מהשיליה משפיע על תוצאת ההורמון הזה שגם הוא מופרש מהשליה, רק שהרופא שלי סירב להתייחס לזה בתור פרמטר ורק היועץ הגנטי שהסתכל על כל התמונה כולה הסביר לנו את הענין).
ובכל מקרה התוצאה של הבדיקה בפני עצמה לא אומרת כלום. צריך לעשות שקלול יחד עם התוצאות של השקיפות וכדאי גם של בדיקת הדם שעושים אחרי השקיפות (עשית? אני בטעות לא עשיתי) רק שקלול כזה ייתן את התוצאה המהימנה ביותר לקיום תסמונת דאון.
שקלול כזה עושים, אם הבנתי נכון, במעבדות זר אבל אך ורק אם עשית אצלם את כל הבדיקות הנ"ל.
או ביעוץ גנטי פרטי. אנחנו הלכנו לפרופ' שוחט ששקלל הכל והפלא ופלא פתאום התוצאה עלתה ל-1:450 כך שאפילו עם התוצאה הלא אמינה של החלבון העוברי בשקלול של כל הבדיקות יחד אני מחוץ לטווח שבו שולחים למי שפיר, פשוט אבסורד שבמערכת הכללית מתייחסים לכל תוצאה בנפרד במקום לשקלל וכך מגיעים למסקנות שגויות ושולחים מלא נשים למי שפיר סתם (גם שוחט טוען את הטענה הזו בדיוק, הוא אומר שזה גם עולה למערכת כסף מיותר כי הרבה נשים שלא באמת בטווח הבדיקה נשלחות אליה בכל זאת). אז תדעי, לא לעשות את זה! לא להתייחס לתוצאה של החלבון העוברי בפני עצמה, רק בשקלול עם יתר הבדיקות!
כמובן שאם היא יוצאת סבבה אין שום צורך לשקלל כי הכל סבבה

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מסכימה שיש לגיטימציה לספק גחמות קולינריות וגם לאכול כאוות נפשך. זה לא רע בעקרון ומהניסיון שלי יורד תוך 4-8 חודשי הנקה מתחת למה שהיה קודם, אבל -
בהריון ראשון נהגתי כך ועליתי מעל 20 קילו (כי עולים עוד כמה קילוגרמים פרועים דוקא בסוף). נהגתי כך= הרבה שווארמות בד״כ
זה מזיק רק מהבחינה הזו שלגוף קשה יותר להתמודד עם המשקל (כי הוא אכן עודף...)
בהריון השני אני לא מרסנת רעב אבל שומרת על צלם אנוש ויותר נעים לי (למשל: שכחתי לתרגל יוגה ועדיין קל לי להתחיל גם בשביעי הליכות ויוגה. הקודם מרביעי יכלתי רק לשחות-שזה גם ספורט הריוני מופלא- אבל איבדתי גמישות וכוח פיזי כתוצאה מעליה קצת תלולה מדי עבורי)
רעיונות מספקים ובריאים:

• תמיד שקית עם פירות יבשים ואגוזים מגוונים (דלעת מלך שקדים)
• לחם עם אבוקדו כמעט שלם עליו
• קוואקר מבושל עם כפית סילאן וכפית טחינה גולמית/שקדיה ומים, או יוגורט עיזים בתוספת של הר פירות ואגוזים (או פרג....!)
• לאפות בעצמך (מפיג בולמוסים קשים) דברים מלאים עם העשרה: קמח טף, טחינה, פרג, חמאת בוטנים, כאלה
• וזה לא כל כך פופולרי אבל למי שאין בעיית כולסטרול חמאה. הרבה. עם קצת לחם

ואני פירגנתי לי גם שווארמות ספורות. אפשר גם להכין בבית (הודו זה אחלה).
הולכת לאכול משהו

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

זאת אני מלמעלה. רוצה להדגיש שיש הבדלים בהריון כבד לעומת קל- אין לי כאבים במפשעה מהמשקל, אין כאבי גב, אני לא ישנה עם הר כריות סביב ופחות קשה לי לזוז. זה חשוב אבל זו לא מטרה בפני עצמה ״לא להשמין יותר מדי״ . וברור לי שכאבים יכולים להיות גם אם לא עולים גרם (יש כאלה מוזרות...).

שתי הרבה מים בכל אופן. איך שלא יהיה בסוף ההריון הרצון הכללי שלי הוא לאיזו מלגזה ניידת...

בדיקות- אני מאלה עם ה״היסטוריה״. (אבדני הריונות וכו). אצלי זה לא יום חג, זה שבוע עם טיפות רסקיו.
גם בלעדיהם יש גלי חרדה חסרי פשר בהריון. מה עושים?
אני עושה ומשתדלת להישאר בפרופורציה, לזכור מראש שאת רוב הפגמים אם יתגלו חלילה אקבל באהבה כי זה שלי ואתמודד.
לא אעשה מי שפיר (אבל מתכננת לסיים להרות עד גיל סביר) ו...אולי עיצה קצת פולנית אבל לטעמי חרדות הריון הן הכנה מזורזת לחרדות אימהות (ינק? שלשל? הצהיב? נחבל? מתפתח? ואלה הכי בנאליים...). צריך לפתח כלים של שפיות מינימלית במצבי ביקורת מציאות קלושה

[מיכל_בז*]

היום היינו בסקירת מערכות ראשונית. אני נורא רוצה להגיד שהיה מרגש ומדהים אבל הלב שלי כל כך כואב שאני לא יכולה לנשום. רגע, קודם צפירת הרגעה: יש לנו בת ויש לה אלף איברים מאוד מוצלחים וכולם במקום.
ועכשיו לכאב הלב: אתמול בלילה בנז הטעין את המצלמה שלו כדי שהוא יוכל לצלם את האולטרסאונד. הרציונל היה מורכב משניים: 1. שנוכל להראות לכולם איך צ'ופ זזה יפה ומתפננת במים. 2. כדי שאם יהיה משהו שהוא לא יקלוט אני אוכל לספר לו אחר כך.

נורא נורא התרגשנו. בנז קם בחמש בבוקר מרוב התרגשות ולי נורא כאבה הבטן ולא יכולנו לחכות כבר. מצאנו חניה מהר והרופא התפנה בדיוק בזמן ובכל זאת הדבר הראשון שהוא אמר לנו, בתוקפנות רבה היה : אתם לא יכולים לצלם. לרגע לא התווכחנו אבל כן הסברנו שבנז לקוי שמיעה.
במאוחדת חדר האולטרסאונד קטן וצר. האישה, הלא זו אני, שוכבת על המיטה ולידי מין הסתם הרופא ובן הזוג יושב בכיסא מרוחק כך שהוא אמנם רואה את הצג אבל לא את הרופא. במקרה של לקוי שמיעה זו בעיה כי לא משנה כמה הרופא ידבר ברור, ברגע שהוא לא רואה את הפנים שלו, מאוד קשה לו להבין מה הולך.

זו לא הבדיקה הראשונה שלנו שם, זה לא אותו רופא, אבל לשניהם יש מאפיין דומה: הם נראים כועסים על זה שהם מתבקשים לדבר בקול רם. יש להם חוקים, הם צריכים להתרכז, כל בקשה מעיקה עליהם והם מצליחים לתת לשנינו הרגשה איומה. הם לא נותנים לבנז לעמוד במקום שבו הוא יוכל לראות את הפנים שלהם, הם משתדלים לדבר בקול, אבל הם שוכחים די מהר. למעשה, הם לא סופרים אותו, כנראה כי הוא לא חשוב, לא הוא בעל הבטן והוא ממש לא עובר. כל שאלה שהוא שואל (והוא שואל, חשוב לו להיות בעניינים) נענית ברוגז, בהתנשאות. הרופא הזה, ספציפית, דוחה ממש. הוא עוין אותנו על המצלמה, על זה שבנז לא שומע טוב, אין לי מושג. ואני סובלת, סובלת, סובלת שם בין שניהם. הלב שלי מתכווץ כשבנז אפילו לא שומע בפעם הראשונה שיש לו בת.

לרופא יש בדיחות קרש קבועות, אני מחייכת, מנסה לרצות. אחר כך בא לי להרביץ לעצמי: לא הגנתי על הגבר שלי, התרפסתי. לא הגנתי על עצמי. שכבתי שם עם הבטן מרוחה בוזלין וניסיתי להיות נחמדה. כאילו שנחמדה זה בכלל חשוב, יותר חשוב מכל. רציתי שהאווירה בחדר תהיה "נעימה". איזו מטרה טיפשית, המתח אכל אותנו, שנינו, סבלנו כל כך.

בנז עצבני נורא כשאנחנו יוצאים. גם אני. לקראת סוף הבדיקה הוא ביקש לעבור למקום שממנו הוא יכול לראות את הרופא ונענה ב: "גם ככה כבר אני מסיים." אני מתרגזת, כי זו כבר פעם שנייה שאנחנו מקבלים יחס כזה ועוד מרופאים. אז אני הולכת להתלונן אצל הפקידות ואיכשהו יוצא לי מין בכי כזה, כולי השתנקויות ובין השתנקות להשתנקות אני אומרת: "יו, סליחה אני בהריון, אני בהריון". אבל האמת שזה לא ההריון, זה הכאב לב הזה, כי כמה כואב לי הלב עליו אלוהים, אני מרגישה שאין לי מקום בשביל כל הכאב הזה בתוכי.

אז אולי אני אחזור להתחלה, לחדשות הטובות: יש לנו בת. אני שמחה. ידעתי שזו בת וצדקתי. יש לנו בת, היא נורא נורא בריאה. אם הכול יילך טפו טפו טפו והכול יילך טפו טפו טפו, היא תיוולד באוגוסט ותהיה מזל אריה. והיא תהיה חזקה ובריאה, אחרת לגמרי ואיכשהו דומה.

[ציל_צול*]

אוי, כמה חיבוקים שאני שולחת לך. של שמחה ועצב ביחד.
אני יודעת שזה נשמע פשוט אבסורד, אבל אני שומרת לבנז המתוק מקום מיוחד בלב, למקרה שתיגמר לך ההכלה.
אל תתייסרי על ההתרפסות. זה כל כך קשה במצבים האלה, מול אנשי המקצוע הספציפיים האלה. והתפישה שלך, שמגיע לכם שהרגע הזה יהיה נעים ולא מתוח וכואב, היא לגיטימית. המערכת שלך פשוט ניסתה להציל משהו מהעונג שמגיע לכם. זה נראה לי טבעי מאוד.
זו התמודדות שיש לכם חיים שלמים לעשות לה פיין טונינג וכל חוויה ועיבוד מקרבים אתכם לשביעות רצון מהאופן שבו אתם מגיבים.

ויש לכם בת. יש לך בת. והיא בריאה. איזה כיף לקבל מה שרוצים. זוכרת שאמרתי לך כבר בתחילת הדף - אולי זה צריך להיות יאללה בואי?
<צילי אוהבת להיות צודקת>

שוב חיבוק וכל אהבתי וצערי על זה שגם כשמקבלים בדיוק מה שרוצים לפעמים מקבלים את זה בלי אריזת מתנה.

[פלוני_אלמונית*]

מיכל, איזה כיף שזו בת בריאה ומהממת!

אוף, כמה כואב ומעצבן.
רק מלקרוא את הסיפור שלך אני כבר מתפרקת לאלפי חתיכות שרוטטות מעצבים. היחס הזה לבני אדם הוא אחת הסיבות העיקריות בשבילי ללמה לא לגור בישראל.
אם את מתכננת ללדת בבי"ח, אז אולי זה זמן טוב לתרגל אסרטיביות.

[אמא_נמרה*]

איזה יופי שיש בת בריאה.
ף
כואב הלב מהיחס של הרופא.

[תפילה_לאם]

למעשה, הם לא סופרים אותו
הרבה פעמים הם לא סופרים אף אחד.
כשבהריון התאומות הופנינו לבדיקת אקו לב עובר של אחת מהן, ישבנו (בעלי ישב ואני שכבתי) כמה דקות בדממה מוחלטת, עד שהעזתי ושאלתי את הרופא: "מה אתה בודק?"
ואז הוא ענה בשיא הרצינות: "את הלב".

כואב הלב מהיחס של הרופא.

ונפלא שתינוקת מתוקה בדרך.
מאחלת לכם שיימצא לכם גם צוות מלווה אנושי יותר.

[ענת_ג*]

פשוט מדהים ומוזר אבל זה סיפור זהה למה שעברתי בהריון הראשון, ממש זהה, בסקירת מערכות עם הרופא הממלמל והכועס שלא שומעים אותו, עם כל האוירה הזאת. עם הכעס על עצמי שהסכמתי ליחס הזה ושיתפתי איתו פעולה בנחמדות. אולי זה אותו הרופא? בחיפה במרכז חורב איזה מישהו ששמו הולך (אולי בורח) לפניו? גולדשטיין? גולדנשטיין? גם אני התלוננתי אצל הפקידות מה שהרגיש רק יותר גרוע, כי הן ענו משהו מעצבן "מוזר כי הוא דווקא מאוד בלה בלה בלה, את הראשונה ש...." (את הראשונה ש...זו ההשתקה האולטימטיבית. )
טוב, שיהיה המשך טוב. בסך הכל חדשות טובות מאוד.

[גוונים*]

יואו איזה גוש של מחנק ועלבון וכאב התיישב לי בגרון למקרא הדברים.
איזה פיכסה ואיזה באסה שהחוויה הכה מעולה הזו, התקלקלה לכם ככה, ואיזה רופא בלתי נסבל.
אוף, אוף אוף!

למעשה, הם לא סופרים אותו
מיכל, לא יודעת אם זה יעזור או לא, כי המקרה שלכם הוא באמת אחר קצת, ולא יודעת אם צרת רבים היא מעט נחמה אבל באמת הרבה פעמים הם לא סופרים אף אחד. ובעיקר לא בני זוג.
האיש שלי היה איתי במפגשים עם ארבעה רופאים שונים ואף אחד מהם לא באמת התייחס אליו.
הרופא הראשון בשקיפות ובסקירה הראשונה, אמר לו משפט אחד ויחיד: 'אתה יושב כאן, בפינה, תתרגל שאתה לא במרכז יותר' (זה אמור להיות מצחיק?) ומאותו רגע לא התייחס אליו יותר.
הרופא במי שפיר התעלם מקיומו של האיש לחלוטין, הוא היה מאד נחמד - אלי. הסביר בהרחבה - לי. לא העיף מבט לכיוון האיש בכלל. כשנכנסנו האיש שלי, שכפי שכבר כתבתי לא פעם, במצבים כאלה די נאלם דום, פשוט עמד שם ולא כל כך מצא את עצמו עד שאני אמרתי לו שנראה לי שהוא יכול לשבת על הכיסא הפנוי שהיה שם. מהרופא הוא לא זכה למילה.
והגדיל לעשות הרופא בסקירה המאוחרת, שהיה מהרופאים שלא ממש מתייחסים נקודה. מאלה שלא אומרים שלום בכניסה, לא מרימים מבט וכו'. אז איתי הוא היה חייב לדבר קצת מה לעשות אבל מהאיש הוא התעלם לחלוטין וגם כאן כשעברנו לשלב הבדיקה, הוא פשוט ניגש לאזור הבדיקה ללא אומר, אני הסקתי שאני צריכה ללכת אחריו ולהתארגן והאיש שוב לא ידע מה לעשות עם עצמו עד שראיתי שיש שם כיסא ואמרתי לו שיש כיסא והוא יכול לבוא לשבת. כל ההסברים תוך כדי הבדיקה הופנו אלי (גוף שני נקבה) הוא דיבר בשקט יחסית והאיש שישב בצד השני שלי לא שמע את רוב הנאמר, כמה פעמיים שאלתי שוב בעיקר כדי שהוא יגיד שוב כדי שאולי הפעם האיש ישמע, רוב הפעמים האלה לא נענו כלל. פשוט לא יאמן. והוא מומחה בתחומו והבדיקה היתה מעולה והכל, אבל אין ספק שזה היה מוזר!! אח"כ האיש אמר שהיה קצת משעמם כי את הרוב הוא לא שמע...
הרופא היחיד שדיבר אל שנינו, וגם התעניין ספציפית בעמדתו/הרגשתו/דעתו של בעלי היה פרופ' שוחט שאליו הלכנו פעמיים ליעוץ גנטי. חוויה יוצאת דופן בנוף הרופאים המקומי. באמת.
אז אצלכם זה מתעצם ובלתי נסבל הרבה יותר אבל אולי יעזור קצת אם תראו שזו מגמה, שזו נורמה, שזה לא רק בגלל הלקות של בנז אלא פשוט בגלל שהם רופאים שחושבים שהם יכולים להתנהג בצורה לא אנושית רק בגלל שהם רופאים.
(מכירה את הבדיחה -
מה ההבדל בין רופא לאלוהים?

• אלוהים לא חושב שהוא רופא... )

ולפני הבדיקה הבאה, אתם מתקשרים לברר מראש ולא מתקרבים לרופא שלא מבטיח לכם שאפשר מצלמה!!


ויש לכם בת. יש לך בת. והיא בריאה. איזה כיף לקבל מה שרוצים.
נכון שזה שזו בת זה ממש הדובדבן שבקצפת ההריון הזה?

אגב, אני ילידת אוגוסט. ואריה.
ולמרות זאת אני ממש בסדר (סתם, אני פשוט לא אוהבת את החודש הזה ולא אוהבת מה שמיוחס למזל הזה, ובגלל זה יצאתי ההפך לגמרי )

[מצ'רה*]

בת!
בשעה טובה ומוצלחת!

[תמי*]

אוי, ממש מרגיז. ועם זאת -
_בת!
בשעה טובה ומוצלחת!_
גם אני עברתי חוויות כאלה בהריון הראשון. באמצע ההריון, אחרי רופאה (אישה!) שההפגינה התנהגות מכוערת במיוחד, החלטתי לעבור לרפואה הפרטית.
עשיתי מסע בירורים מקיף כדי לגלות רופאים סימפטיים (יש כאלה) והלכתי לאחד כזה עד סוף ההריון. אצלו עשיתי את כל הבדיקות (סקירות ומעקב). זה היה למעשה בערך פעם בחודש, כל פגישה היא יקרה אבל הקופה מחזירה חלק מזה והעיקר - קיבלנו שנינו יחס נעים, רגוע, קשוב ומקצועי.
היה שווה כל שקל.
בהריון השני מצאתי רופא כזה דרך הקופה - אחרי בירורים וגם בדיקה מוקדמת שלי את הטיפוס.
וגם הבנתי הבנתי שכל זה חל גם על הלידה - שווה לחשוב ולהתכונן.
שיהיה המשך טוב.

[פלוני_אלמונית*]

אני יצאתי בוכה מכל פגישה עם רופא נשים בהריון

[מישהי*]

ליבי איתכם.
הרופא הסוקר שלנו - בעצם, הרופאים הסוקרים , בשני ההריונות -
התייחסו דווקא יפה לבנ"ז (ובנימוס גם אלי)
אבל הרגשתי שאין שום יחס אלי
ז"א אני הייתי שם מיכל (בצירה) לעובר.
לא אישה. לא אדם. רק משהו שמכיל את מה שהם בודקים.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מיכל - בנז שלך נשמע בחור מקסים.
מאחלת לכם שהמפגש הבא עם הממסד הרפואי יהיה מוצלח יותר.
ובעיקר מזל טוב בת בריאה ! חיבוקים
^ נטע

[מנגו*]

יש לנו בת ויש לה אלף איברים מאוד מוצלחים וכולם במקום.
בשעה טובה @}

[מיכל_בז*]

תודה לכולכן יקירותיי! אני רוצה לספר לכן שהיו כבר הרגשתי הרבה יותר טוב, במיוחד שכבר מתחילה להיות לי עגלגלות בטנית.

אבל אז קרה משהו נורא מפחיד. (אין פה רגע דל...) שכבתי על הגב והתפננתי עם בנזג שכמובן מזמז אותי, כששנינו הבחנו במשהו חדש ומפחיד. לאורך ההיקף, בחיבור בין השדיים לגוף, יש שכבה חדשה של גושים גבשושיים כאלה, די עבים, שמעולם לא הכרתי.
אני יודעת שסביר שזה קשור להריון, אבל רבאק, זה מפחיד ת'תחת! למישהי זה מוכר מההריון שלה? או בכלל?

[מיכל_בז*]

יומן הריון, קפטן לוג. (כי אני הקפטן פה וצ'ופה הנוסעת!)

כמה תובנות ופכים על הריון בעידן המודרני:

1. אחרי שאני ובנז שמענו שוב ושוב ש"באירופה לא עושים כל כך הרבה בדיקות", החלטנו לבדוק האם זו האמת ואיכשהו נפלנו על דף שמפרט, בעברית צחה, את מה שקורה בהולנד מבחינת בדיקות הריון. ובכן, מה אני אגיד לכן, זה די מהמם! למשל, שקיפות עורפית שהיא בדיקה קדושה בישראל הרי, עוברות רק נשים מעל גיל 36. רק אם יש בעיה בשקיפות עורפית, האישה מקבלת בדיקות חלבון עוברי. יש סקירה אחת במהלך כל ההריון, בשבוע 20. עכשיו אני חייבת לתהות, האם מדובר בשירותי רפואה ציבוריים די מחורבנים או בשפיות שאפשר רק לקנא בה?

1. לי, למשל, ממש לא בא לעשות חלבון עוברי. נראה לי מעצבן, מיותר, מרגיז. רוצות לדעת את האמת? נמאס לי מכל הבדיקות. אפילו לא בא לי לעשות את הסקירה הבאה, למרות שזה כיף לראות את צ'ופה מתפננת. אוי, זה מזכיר לי חלום נהדר שהיה לי. בצהריים כשאכלתי עם אבא שלי הוא סיפר לי שבאולטרסאונד המאוחר כבר אפשר לראות תווי פנים וחלמתי שאנחנו הולכים לעשות סקירה והיא פשוט שוחה לעבר לעבר הסורק, כמו מפנה את הפנים המתוקות-מתוקות שלה למצלמה ומחייכת אלינו. היא נראתה כל כך שמחה.

1. עלי עברו ימים קשים מאוד. דכאון הריון? אין לי מושג. מין אומללות כזאת. אולי אומללות מתשישות, או מנשירת שיער, או מכך שאני לא נראית לי יפה. ויש חרדה, לפעמים עמומה, לפעמים נוכחת, כל הזמן ברקע. אני אהיה אמא? זה רציני בכלל? אני עוד לא גמרתי לגדול! ויש גם את התחושה הזו של דלתות נסגרות, כמו שהייתה לי קצת כשהתחתנתי גם. התחושה הזו שהעולם כבר לא פתוח לרגלי. כנראה שאני כבר לא אעשה את ההוא ואת הזה. למה אני מרגישה שאני מזדקנת? כל כך מזדקנת? כאילו המוות נמצא מעבר לפינה וכל השנים שלפני נדחסו פתאום ליחידת זמן סוערת שממנה אני אצא כבר זקנה.

1. אבל עכשיו אני יותר טוב. פחות עייפה, פחות נושרת. אבל אין רגע דל! אני עוברת מתסמין לתסמין ואם אני אשמע מעוד מישהו שאני אמורה להרגיש הרבה יותר טוב עכשיו בשליש השני, אני אצרח. בכלל, כל האמורים האלה די משגעים אותי. השיער שלי אמור לא לנשור, אני אמורה לעלות ככה וככה קילואים, אני אמורה להיות זוהרת ולהרגיש נפלא. אני גם אמורה כבר להרגיש את צ'ופנינה, אבל זה עוד לא קורה.

1. והשאלה אם אני אמורה או לא אמורה לשנוא להיות בהריון היא לא רלוונטית. אני לא אוהבת להיות בהריון, אם כי לא שונאת ממש כמו בהתחלה. אני לא אוהבת להיות כבדה יותר ויותר, אני לא אוהבת לשאת ציצים עצומים בצבע סגול (בחיי שזה מה שקרה) ולא כיף לי לרוץ להשתין כל שניה או שכואב לי הגב וגם לא להרגיש כמו לוויתן שזה עתה נמשה מן הים והועבר אחר כבוד לספה. יש לי כאבי ראש, נושר לי השיער, העיכול שלי על הפנים וכל מה שיש לרפואה המודרנית להציע לי היא התובנה שאני בהריון. אבל כך הדבר, אני בהריון. ובסוף אני אהיה אמא ואיכשהו אני צריכה לשמור את זה בראש כדי לא להתמרמר כל כך ולא להסתכל על בנז ששום דבר הרי לא השתנה אצלו בגוף, הוא חרמן עליז ומלא מרץ כתמיד והוא עדיין יהיה הורה, מבלי להיות הרה. זה הוגן בכלל?

[ציל_צול*]

1. שפיות צרופה. לקנא זה לבחירתך, כמו גם כל הבדיקות.
2. אז אל תעשי. ראי תשובתי הקודמת. בדיקות זה בחירה.
3. אכן עוד לא גמרת לגדול. ואם לשפוט לפי מה שקורה/א באתר הזה - רוב הגדילה שלך פשוט תתרחש אחרי שתהיי אמא. האינטרס יותר גדול.
4. את לא אמורה כלום. את אמורה להיות מיכל ונדמה לי שעל זה אין עוררין כרגע, או שיש משהו שתרצי לספר לנו...
5. לא. וזה הזמן להתחיל להושיב לו את זה על הווריד ולשמור חשבון שאי אפשר לאזן לעולמי עד.

1. לא שאלת (וחבל, זה נראה פחות טוב ככה), אבל אני אוהבת אותך המון. כולל במצברוח המקטר שלך.

[גוונים*]

מיכל, אני אישית לא הולכת לעשות חלבון עוברי בהריון הבא. זו לא עצה או משהו סתם הייתי חייבת להגיד את זה כי הזכרת ספציפית את הבדיקה הזו.

אני לא אוהבת להיות בהריון,
גם אני לא.
ומעצבנות אותי נשים שכן אוהבות:-)
גורמות לי להרגיש אשמה ...
תגידי, איזה שבוע את כבר?

[תפילה_לאם]

מיכל, את כה חמודה!


בעניין החלבון העוברי - אפילו אחרי התוצאות המוזרות, שהופיעו אצלי בכשלושה הריונות ובעצם לא העלו בחכתן שום דבר בעל משמעות אך הלחיצו כהוגן, עדיין אין לי אומץ לומר אז אל תעשי.
אבל כנראה שזה בעיקר כיוון שאני לא יודעת מספיק. ובדרך כלל אני מתעצלת לחקור, בייחוד כשהחקירה מצריכה מאמץ של איתור מידע שהוא לא נגיש ונפוץ. אם יש לך סבלנות - חפשי, קראי והחליטי. זה לא נראה לי בלתי אחראי לא להיבדק.

ובעניין התחושות הפיזיות ותערובת הרגשות - אני מזדהה מאוד.
עד היום ממרומי ותק האימהות הנכבד שצברתי אני עדיין חרדה (אולי אפילו יותר) מהאחריות שבגידול ילד.
דווקא התחושה הזו שהעולם כבר לא פתוח לרגלי עמומה הרבה יותר אצלי. מן הסתם, כיוון שעכשיו הפרספקטיבה שלי אחרת. כבר חוויתי למעלה מעשור של מחויבות מהודקת, ועכשיו אני בכיוון של סגירת הבסטה, ולכן הראייה שלי היא שעוד 4-3 שנים החבל יתחיל להתרופף, ובהדרגה אוכל לחזור ולשוטט לי בעולם במגבלות מינימליות. כיוון שאני מניחה שאת לא מתכננת שישה ילדים (או שאני טועה?), קרוב לוודאי שחייך יחזרו לידייך תוך טווח זמן שאפשר לראות את האור שבקצהו, מה גם שהמנהרה הזאת לא באמת חשוכה ולא באמת מחניקה. אפשר לעשות הרבה מאוד דברים תוך כדי הורות לילדים קטנים וגם לחוות הרבה דברים נהדרים שעוד לא התנסית בהם, כמו למשל התמודדות מצמיחה עם מה שמפחיד אותך כרגע.
צילי כתבה יפה כל כך!
אכן עוד לא גמרת לגדול. ואם לשפוט לפי מה שקורה/א באתר הזה - רוב הגדילה שלך פשוט תתרחש אחרי שתהיי אמא. האינטרס יותר גדול.

וגם אצלי השער ממשיך לנשור, אפילו שבהריונות הקודמים זכרתי התמתנות משמעותית יותר, ואפילו שאני חופפת בשמפו בערך אחת לחודש. וגם אני כבדה מאוד מאוד מאוד, וגם הבטן שלי קצת עושה חכמות (הממממ... אולי יש קשר למה שאני מכניסה לתוכה?), והרגליים שלי בצקתיות אפילו לאחר מנוחת שבת, וממש אין לי עצבים לגרביונים האלסטיים המזעזעים, ויש לי איזה טיקון מעצבן בעין ימין כבר כמה שבועות (לא יודעת אם בכלל קשור להריון, ולא נעלם לאחר מנוחה), ואני כבר בתקופה של פחדים מכאבי הלידה (לא ברור למה, כי אני יודעת שיכולתי להם אפילו בתנאים מוצלחים הרבה פחות ותומכים הרבה פחות ממה שמתכונן הפעם), וגם עסוקה ללא הפסק בחיפושי שם ללא הצלחה ו... ו... ו...

ואני דווקא אוהבת להיות בהריון. נראה לי.
לא כל דבר אפשר להסביר.

בנז ששום דבר הרי לא השתנה אצלו בגוף, הוא חרמן עליז ומלא מרץ כתמיד
מעולה! אז שיעשה לך המון מסאז'ים!

[תפילה_לאם]

אה, רציתי להגיב גם בקשר לזה:
אני גם אמורה כבר להרגיש את צ'ופנינה, אבל זה עוד לא קורה.
יכול להיות שהשלייה קדמית?
בשני ההריונות האחרונים שמתי לב, שגם אם רופאים חושבים שאין לכך משמעות, לוקח יותר זמן עד שמתחילים להרגיש את תנועות העובר, ואם מדובר בהריון ראשון, כשאת לא יודעת עדיין למה בדיוק לצפות, על אחת כמה וכמה.

אפילו לא בא לי לעשות את הסקירה הבאה, למרות שזה כיף לראות את צ'ופה מתפננת.
אז למה לא? בגלל היחס של הרופאים?

[מיכל_בז*]

צילי,

אז אל תעשי. ראי תשובתי הקודמת. בדיקות זה בחירה.

זה נכון. אבל זו לא רק הבחירה שלי. וכמו שבנז שאל אותי ובצדק: "את לא מתכוונת לגדל ילד עם תסמונת דאון לבד, נכון?" נכון. אני לא.

לא. וזה הזמן להתחיל להושיב לו את זה על הווריד ולשמור חשבון שאי אפשר לאזן לעולמי עד.

גם ככה הוא נורא מסכן. הוא כל כך רוצה להיות בהריון! ואחרי שהוא קרא לידה פעילה הוא גם נורא רוצה ללדת. הוא מרגיש די מקופח מהצד שלו, אני חושבת. כאילו נעשה לו עוול לא נורמלי פה.


לא שאלת (וחבל, זה נראה פחות טוב ככה), אבל אני אוהבת אותך המון. כולל במצברוח המקטר שלך.

חמודה צילי! גם אני.

_אני לא אוהבת להיות בהריון,
גם אני לא.
ומעצבנות אותי נשים שכן אוהבות
גורמות לי להרגיש אשמה ...
תגידי, איזה שבוע את כבר?_

חצי השמונה עשרה. זה הולך ומתקרב!
אני לא ממש מרגישה אשמה אבל כן מפונקת ברמות שקשה לתאר. כאילו, לזה ייחלתי, לא? אבל אני צריכה לזכור שייחלתי לילד או ילדה, לא (רק) להריון. קשה לזכור את זה, זה נראה אינסופי.
מה איתך גוונים? איך את מרגישה? באיזה שבוע את? תגידי, טסת בסוף או לא? אני מתלבטת בקשר לטיסה בפסח כי נורא נוררררררררא בא לי לטוס לחופשה.

כיוון שאני מניחה שאת לא מתכננת שישה ילדים (או שאני טועה?), קרוב לוודאי שחייך יחזרו לידייך תוך טווח זמן שאפשר לראות את האור שבקצהו, מה גם שהמנהרה הזאת לא באמת חשוכה ולא באמת מחניקה. אפשר לעשות הרבה מאוד דברים תוך כדי הורות לילדים קטנים וגם לחוות הרבה דברים נהדרים שעוד לא התנסית בהם, כמו למשל התמודדות מצמיחה עם מה שמפחיד אותך כרגע.

תודה, תפילה. אני לא מתכננת שישה, הייתי שמחה לארבעה, אבל אולי כדאי לחכות לראות איך אני אתמודד עם אחת... בבית שגדלתי בו ילדים נחשבו לעול די גדול וכל אחד מההורים שלי היה מוכן לזרוק אותם על ההורה השני כדי שהחיים שלו לא יצטמצמו. למרות שהם מאוד אוהבים אותנו והיום זה מאוד שונה.
אולי בגלל זה אני חוששת. ואולי זאת גם דוגמת ההורות שאני רואה פה וגם מסביבי למען האמת. מין חוקים לא כתובים שבשביל להיות אמא טובה את די צריכה לוותר על עצמך לגמרי לזמן מה בשביל הילדים. אני גם מאוד מאוד לחוצה מההנקה, יש לי הרגשה שזאת תהיה מלחמה בשבילי. והציצי הסגול והעצום שלי כה כואב!
ההורים שלי היו (ועודם) הרבה יותר זורמים. לא יודעת אם זה טוב או רע, אבל ככה זה היה. אולי זורמים ומזניחים היא המילה המתאימה. אני לא רוצה לזנוח את צ'ופה! אני גם לא רוצה להרגיש משועבדת. אוף. אני מבולבלת מאוד.

[ציל_צול*]

בשביל להיות אמא טובה את די צריכה לוותר על עצמך לגמרי לזמן מה בשביל הילדים??? להפך להפך. בשביל להיות אמא טובה מוטב שתשקיעי בעצמך ותטפחי את עצמך ותזכרי בכל רגע ורגע מי את ומה את צריכה ורוצה. לא באופן אגואיסטי על חשבון הילדים אלא באופן נדיב כלפיי עצמך. החיים עם ילדים הם בשום אופן לא משחק סכום אפס.

[תפילה_לאם]

בשביל להיות אמא טובה את די צריכה לוותר על עצמך לגמרי לזמן מה בשביל הילדים??? להפך להפך.
אני מבינה את מה שמיכל כותבת ומבינה את התשובה, אבל קרוב לוודאי שאת האיזון צריך למצוא לבד מתוך החיים.
דפים כמו התרכזות בילד וגם אוי אני אמא מזניחה יכולים בוודאי לעזור, אבל עד שלא מתנסים בזה - הכול תאורטי.

ובקשר להנקה - זאת ממש לא חייבת להיות מלחמה. אולי תהיה הקלה מהגודש דווקא. רק חשוב להיות מודעת ולפנות לעזרה בזמן בעת הצורך.

[אמא_נמרה*]

שלום מיכל,
קרואת ופשוט מתמוגגת - הי, את בהריון, כל כך חיכינו לזה. כולל הקיטורים...יאללה, זה גם חלק מההריון.

מסכימה עם כל מה שצלצול כתבה.
לצורך הסקר הפרטי שלך - גם אני לא אוהבת להיות בהריון, זה לא כיף.
ומזכירה לך שאת בפאזה אחרת. הריון אכן משנה בנו דברים, מחשבות, גישות ומראה וזה בסדר, זה חלק ממי שאת . ואת יפה, טובה, חכמה והכל כמו שאת עכשיו בדיוק.
לאלהשוות לעבר ולא להשוות לעתיד.

[פלוני_אלמונית*]

גם ככה הוא נורא מסכן. הוא כל כך רוצה להיות בהריון!
איזה מתוק!

גם אני לא הרגשתי את העוברונת שלי בשבוע 18. ממש לא (כל כך הדהים אותי שאני לא מרגישה דבר כזה עצום ששוחה לי בבטן!).
והשיליה היתה יפה ובריאה למעלה למעלה באמצע הרחם.
בטח בהריון הבא נרגיש מוקדם יותר.

[ציל_צול*]

זו לא רק הבחירה שלי. וכמו שבנז שאל אותי ובצדק: "את לא מתכוונת לגדל ילד עם תסמונת דאון לבד, נכון?" נכון. אני לא.
אני בהחלט בעד המשאים ומתנים הדיאלוגיים האלה שיש בין בני זוג. אני הכי בעד. אבל במקום שבו את עושה משהו בלי להרגיש שזו גם בחירה שלך יש בעיה.
יש שפע של זמן לנהל את המשא ומתן הזה, זו בהחלט גם בתו, וזה בהחלט הגוף שלך ובתך בתוכו. ואי אפשר שיתבצעו בך דברים שאינך בוחרת בהם. תמשיכו להתנדנד בתוך הדבר הזה, לדבר ולהקשיב, עד שתוודאי שאת עושה בגופך ובבתך דברים שמקובלים עליך.

הוא מרגיש די מקופח מהצד שלו, אני חושבת. כאילו נעשה לו עוול לא נורמלי פה
אישית, אני חושבת שהוא צודק. בחיים לא הייתי מוותרת על האפשרות הזו של הריון ולידה. גם לו בחרתי לא להיות בהריון ולא ללדת - עדיין זה שאין לך אפשרות בכלל להיות שותף בדרך הזו נראה לי מבאס לאללה.
ולסיום החלק הזה - מה שכתבתי לגבי לשמור איתו חשבון נצחי היה לגמרי בצחוק. אבל ל-ג-מרי. פתאום מהתשובה שלך לא הייתי בטוחה שזה היה מובן.

אולי זאת גם דוגמת ההורות שאני רואה פה וגם מסביבי למען האמת
אז עוד משהו לעניין זה מעבר למה שכתבתי - זה הזמן להפנות את המבט להורים מעוררי השראה במקום למי שמשדר לך שהורות גוזלת לך את החיים.
מזכיר לי שלפני שנים רבות, הרבה לפני הריוני הראשון, הייתי בקשר עם אשה מבוגרת שגידלה תאומים ועוד בת וגם עבדה בעבודה מעניינת ותמיד נראתה זורחת ופורחת. חקרתי אותה אז על הקשיים שבגידול תאומים ולא היתה לה מילה רעה להגיד. היא אמרה שהיא עשתה את הכל בכזו אהבה ושמחה שהיא בכלל לא ראתה קשיים ובטח שלא זוכרת כאלה שאולי היו.
והמילים שלה נתקעו לי בלב וסימנתי לעצמי שכך אני רוצה להיות. מישהי קלילה שרואה את הטוב והיפה והשמח.
מה לעשות שאני לא כזו? שיש בי צד כזה אבל גם צד שקשה לו ומקטר ולגמרי זוכר את האתגרים שהיו?
זה שהפניתי את המבט אליה ונצרתי בלבי את החוויה שלה הגדיל את היכולת שלי להתקרב למודל שלה, למרות שידעתי שאני שונה ממנה. אז חפשי לך אמהות כאלה ותחקרי אותן. כי יש המון מודלים של אמהות ואין סיבה להיתקע עם אלו שגורמים לך להיות מתוסכלת מראש.

[רסיסים_של_אור*]

שולחת לך חיבוק גדול וכמה לא מובן מאליו שהדף הזה התפתח ליומן הריון ותודה לאל על כל יום כזה ובעזרת ה', שימשיך להתקדם ככה ויסתיים בלידה של חיים בבריאות ובשלום לך ולה ולכולכם !!

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

מתפקדת. לא מובן מה חשבתי לעצמי בהריון הקודם (הייתי מבחינתי עוד 20 קילו של נשיות מתפרצת). ההריון הנוכחי עובר עלי עם מחשבות על הנוסע השמיני, עד כדי פוביה היסטרית מכך שגדל יצור ממשי בתוכי. ודוקא הריון סולידי, בלי חשקים ובחילות היסטריות (טוב נו, עם אפיזודת אשפוז ושמירת הריון אבל...אצלי זה תמיד מיוחד...).
רסיסים אני ממש איתך...
הריון עלול היות מבאס ביותר (הי, גם לידה זה לא תמיד כזה משהו- טחורים וכו. לפחות מההנקה נהניתי!)
לי לא היו בעיות להיכנס אליהם אלא רק לצאת מהם עם ילד...
לא מובן מאליו הנס היומיומי הזה.
מאחלת לך שפע הקלות הורמונליות לקראת השליש השני-שלישי. ואולי זו אם כל הקלישאות אבל אני באמת לא זוכרת את כל התופעות שליוו את ההריון הקודם (אני רק זוכרת שהיתה אחת חדשה כל יום, 40 שבועות)

[בשמת_א*]

אני גם מאוד מאוד לחוצה מההנקה, יש לי הרגשה שזאת תהיה מלחמה בשבילי
ממליצה בחום רב במקום להיות לחוצה - לקרוא ולהשכיל מראש. וגם לעשות קורס הכנה להנקה (אני יודעת שעדי יותם ממש זיכתה כמה וכמה אמהות בהתחלת הנקה נפלאה הודות לקורס ההכנה שלה אבל לא זוכרת איפה את בארץ). וגם לבוא כבר עכשיו למפגשי לה לצ'ה בסביבתך (לכי לכמה מפגשים בכמה מקומות, אם אפשר, תקבלי טיפים מכל האמהות).
כבר יכולה לרמוז לך שלידה טבעית ולהישאר צמודה לתינוק/ת שלך זה הדבר הכי חכם שאפשר לעשות בשביל התחלת הנקה ברגל ימין.
אם זה רק מתאפשר מסיבות רפואיות טהורות, כמובן (תקראי באתר הזה ותראי שגם פה יש שטח אפור ענק P-: ).
מכל סיבה אחרת, היום אני יודעת שהייתי מרביצה למי שינסה לקחת ממני תינוק שלי בטיעונים נתעבים כמו "זו המדיניות כאן".

זה הזמן להפנות את המבט להורים מעוררי השראה במקום למי שמשדר לך שהורות גוזלת לך את החיים
לגמרי לגמרי.
תתרחקי מכל מה שמבאס אותך.
לכי לצפות רק בדוגמאות החיוביות עכשיו.

ולפרוטוקול שלך, ההריונות שלי היו מזעזעים. מזעזעים זו לא מלה.
לעומת זאת, הלידות שלי היו נפלאות, ומרגע שהם היו בחוץ - אין, אין, שיא האושר, בכלל לא דמיינתי שיש דבר כזה. אחרי הלידה הראשונה כשיצאתי מבית החולים עם התינוקת שלי, אני אשכרה ממש התפלאתי איך זה שלא כל האנשים ברחוב מריעים לכבוד זה שנולדה לי תינוקת! אתם לא רואים את הנס הזה? הנה, פה, אתם קולטים שהיא נולדה? איך זה שלא הפכו את היום ליום חג?

[תפילה_לאם]

בשמת, איזה תאור מרגש ומשמח!
<בייחוד עכשיו כשאני כבר אוטוטו!>

[גוונים*]

מה איתך גוונים? איך את מרגישה? באיזה שבוע את? תגידי, טסת בסוף או לא? אני מתלבטת בקשר לטיסה בפסח כי נורא נוררררררררא בא לי לטוס לחופשה.
מרגישה בסדר גמור פיזית. נפשית אני מרגישה שהתמודדות נעשית מורכבת יותר, לפני כן זה היה בעיקר חרדות והתמודדות איתן. פשוט ולעניין (עאלק..)
עכשיו מורכב יותר, יש המון פחדים, מהלידה בעיקר, אבל יש גם רגעים של בטחון שהכל יהיה בסדר, מן תחושת כוח ועוצמה כזו, אני יכולה לזה, ו'זה' זה כל מה שיידרש ויקרה.
יש רגעים של התרגשות גדולה, וגם משום מה יותר ויותר תחושה של בדידות, לא יודעת למה, כאילו שיש לי צרכים שלא מתמלאים (לדבר, לחלוק התלבטויות, אבל רק בפני מי שיוכל להכיל, ואני לא מרגישה שיש יותר מדי כאלה...) ובעיקר מסתכלת על הבטן שלי, מרגישה את התנועות, ופשוט לא מאמינה, עדיין לא מאמינה שכל זה אמתי.
לגבי חו"ל, לא נסעתי בסוף. מה שהכריע את הכף היו שני דברים:

1. מזג האוויר באנגליה בעונה זו של השנה. אני מתה על החורף ומתה על אנגליה אבל כרגע להסתובב שעות בחוץ בקור של קרוב ל-0 מעלות נראה לי קצת טו מאץ'.. בדיוק התאוששתי אז מסתם צינון חורף רגיל שתקף אותי ביתר שאת, כנראה בגלל ההריון, ואפילו צינון כזה לא התחשק לי להביא על עצמי שוב.
2. הביטוח. הטיסה אמורה היתה להיות בשבוע שהעובר כבר, מה שנקרא, בר חיים. כלומר אם חלילה מתרחשת לידה מוקדמת הוא הולך לפגיה ומנסים להציל אותו. ולפי מה שהבנתי בחקירותיי באינטרנט, כל הביטוחים מכסים את ההריון בשבועות האלה אבל לא מכסים עלויות של תינוק ופגיה ואלה עלויות מטורפות של עשרות אלפי דולרים ליום או משהו כזה. אז נכון שמה הסיכוי שיקרה דבר כזה וכו' אבל ההריון הזה כל כך יקר לי שלא התחשק לי לצאת להרפתקאה כזו.

אם את שוקלת לטוס, כמובן שעדיף לבחור יעד נוח ונעים (אצלי זו לא הייתה חופשה, סתם שקלתי להצטרף לאיש לנסיעת עבודה, או יותר נכון נסיעת חיפוש עבודה) וגם לברר טוב בעניין הביטוחים.
הרבה המליצו לי לטוס, כי כולן טסות והכל סך הכל בסדר עם ההריון אז למה שיקרה משהו ומתי פעם הבאה שתהיה לך הזדמנות לטוס וכו' וכו' כך שאל תתרשמי במיוחד מזה שהחלטתי לא לטוס, נראה לי שאני יוצאת דופן בעניין הזה.
באיזה שבוע תהיי?

[מיכל_בז*]

תראו מה זה, רק העזתי לכתוב שאני שונאת להיות בהריון ופתאום הוא נהיה לא כל כך נורא החבר הריון. כנראה שהשליש השני כן כאן, בסופו של דבר. הגיע פתאום וכל האמורים שלו התממשו. אני שמחה יותר ומתרגשת יותר וגם אם אני דואגת קצת, זה רק בקצוות. ממה אני דואגת? או! טוב ששאלתן! ובכן, דאגותיי לפי סדר אקראי:

1. יש לי כאבי בטן משונים, הולכים ובאים, אבל די משתקים בעוצמתם לפעמים. נראה לי שהם קשורים בעיקר לעיכול ולהמתחות הרצועות, אז אני לא נורא דואגת, אלא בקטנה. אני קצת דואגת מזה שאני לא ממש דואגת ולא רצה לרופאה.
2. אני דואגת כי אני לא עושה שום התעמלות וברור שזה ינקום בי. מזה אני ממש דואגת. מצד שני, נורא לא בא לי ללכת לקבוצת נשים שמתעמלת יחד, אני שונאת את זה! זה פשוט לא בשבילי. מיד זה מחזיר לי את כל סבלות התיכון עת הייתי תמיד רצה, מסורבלת, מאחור. מצד שלישי, הגב כבר ממש כואב

[לילה_טוב*]

אולי יוגה? לא צריך לרוץ לשום מקום..

[מיכל_בז*]

אולי יוגה? לא צריך לרוץ לשום מקום..

נכון. אבל זה עם עוד נשים, בסטודיו, עם מזרן. בקיצור כל הדברים שאני מתחילה להבין שאני די שונאת. אני נורא עקומה והאמת שזה די משפיל אותי.

וחוץ מזה- הערת מערכת. הפוסט לעיל היה ארוך הרבה יותר אלא שניסיתי לפרסם אותו בזמן שהיה איזה באג ואז הוא הופיע רק בחציו וגם התחיל לאכול את כל ההודעות שלפניו! פוסט קטן ומטריף.

אבל אני לא זוכרת בכלל מה כתבתי אז כנראה זה לא היה כל כך חשוב.

[אמא_נמרה*]

מיכל, אולי תנסי את שיטת פאולה . השיעור הוא פרטי ובדרך כלל מקל מרענן ומחזק בהריון.

אני מורה בשיטה, אז אני משוחדת...

[גוונים*]

מיכל, גם אני ממש לא אוהבת שיעורים קבוצתיים, אני לא אוהבת שאני לא מצליחה להתנתק מהאיך אני נראית לעומת אחרות ולהיות באמת בתוך המה שזה לא יהיה.
בגלל זה היו לי התלבטויות בנוגע ליוגה, שאני מאד כן אוהבת ומאמינה שיכולה גם להועיל לי בלידה.
בסוף מה שהכריע את הכף זה שמצאתי מורה ממש ברחוב שלי שמעבירה שיעור להריוניות.
(אני גם די עצלנית, בעיקר עכשיו, אם הייתי צריכה להרחיק יותר, או להיכנס לאוטו ולנסוע, בטח הייתי מוותרת)
לפני השיעור הראשון הייתי ממש במתח, גם אני תמיד מרגישה עקומה ומגושמת וגדולה ובקטע של ההריון נכנס גם הסרט הקבוע שלי שאני מבוגרת יותר מכולן והייתי בטוחה שזו בטח קבוצה מגובשת כזו של הריוניות פעם שניה-שלישית בנות 30 כאלה מתוקתקות עם טייצים וכו' וכו'.
ואז מה הסתבר?
שהקבוצה זה כולה 3 בנות.
שלכולן זה הריון ראשון ואף אחת לא נראית צעירה במיוחד (לא שאלתי אבל שתיים נראות מעל 35 ואחת מעל 30)
ששתיים מהן גבוהות כמוני או יותר (ואני גבוהה!) ונעות במרחב סתם רגיל כזה, כמוני, בלי איזה חינניות מיוחדת...
ושהמורה, גם היא לא צעירה מדי והיא כולה מן יצור רך ומקבל ובעצמה לא סטראוטיפ של מורה ליוגה (כלומר לא הכי גמישה וזוהרת בעולם כזו)
כל כך הופתעתי ותוך שניה הרגשתי בנוח (מה שבחיים לא קורה לי, אני מהמתרגלות לאט ולוקח לי שנה עד שאני פותחת את הפה).
למען האמת אני חושבת שהשיעורים שהיא מעבירה לא ברמה הכי גבוהה שאפשר, המורה (ככה קוראים לזה? אולי מדריכה?) רק התחילה לפני שנתיים שלוש, עוד מסתכלת בדפים שלה וכו' אבל זה כל כך לא אכפת לי, להפך, נותן לי הרגשה שאני במקום הנכון.
אז מה אני אומרת, לכי תדעי... אל תפסלי מראש, אולי ייצא גם לך משהו כזה.
את יכולה ללכת, לנסות שיעור אחד ומקסימום לא לחזור יותר לעולם (את יודעת כמה כאלה עשיתי בחיים שלי?) את יכולה אפילו לצאת באמצע ובגלל שאת לא חוזרת את לא צריכה לדפוק חשבון לאף אחד.
אבל יוגה זה שווה, בעיקר עכשיו בהריון, באמת שזה כדאי.
אגב, אני תקופות ארוכות עשיתי יוגה בבית עם DVD, יש גם להריוניות, אבל איכשהו בהריון אני מרגישה פחות בטוחה לעשות את התרגילים לבד בלי איזה עין שתראה שאני עושה בסדר.

[רסיסים_של_אור*]

אני מכירה מישהי מהמושבה שלנו שמעבירה התעמלות לנשים בהריון אם מעניין אותך ולגבי הקושי להתעמל בקבוצה רוצה לספר לך שאני מצאתי את עצמי ממש נהנית מתמיכה של קבוצה בפילאטיס אבל זה בגלל שבחרתי להיות בקבוצה של נשים יותר מבוגרות ממני, לכל אחת הקרכצן שלה והאווירה הכללית נעימה עם הרבה צחוקים משותפים על האנחות המרובות שלנו (שלא לדבר על הדרישות להרפיה כבר מאמצע השיעור ). מעבר לזה, גיליתי שעצם התרגול הזה הוא מתנה שאני נותנת לגוף שלי ולעצמי וזה שינוי תודעתי מאד מאד גדול מבחינתי (קודם כל התעמלות הרגישה כמו להלחם בעצמי...).

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בהריון הקודם שחיתי קצת ובעדינות (עד חצי שעה כל פעם, ועוד עשר דק של שכשוך/הרפיה כיפיים) שחיית חזה. לבד לבד כי אני שונאת ״קבוצות״. זה ספורט מומלץ ללווייתניות מנקה את הראש הריאות והשרירים- אבל לי יש צוואר רחם עם נטיות התקצרות אז מתישהו הפסקתי (צריך תמיד במידה, בלי להעלות טמפ ודופק). הייתי גם עושה עם עצמי קצת יוגה מ״לידה פעילה״
בנוכחי 30-40 דק הליכה עם הכלב בבוקר המוקדם. כשיצא לי.
ספורט ממש לא נשמע לי חובה, אבל לתת פייט לכבדות ולמחזור הדם שעובד קשה עם מעט מתיחות זה כיף.
הנקה הסתדרה לי ולעוד הרבה נשים שהכרתי עם הניסיון ותוך החודש הראשון ופנייה ליועצת...אני התחלתי עם פטמות סיליקון ותוך כחודש הכל הסתדר. בעניין הזה הכי עזר לי זה לראות איך אמהות מנוסות מניקות.
בהריון הזה מה שהכי משחרר לי פחדים אלו הרצאות מאוד מפורטות של רות קרני הורביץ ביו טיוב על מהלך הלידה.
ולשתות הרבה מים

[תפילה_לאם]

_לאורך ההיקף, בחיבור בין השדיים לגוף, יש שכבה חדשה של גושים גבשושיים כאלה, די עבים, שמעולם לא הכרתי.
אני יודעת שסביר שזה קשור להריון, אבל רבאק, זה מפחיד ת'תחת! למישהי זה מוכר מההריון שלה? או בכלל?_

היי מיכל,
אני לא יודעת אם קיבלת מענה לעניין הזה בינתיים, אבל אם לא - אני מניחה שירגיע אותך השיתוף שלי:
בעלי ואני שמנו לב בחודשים האחרונים להתרבות של נקודות חן אצלי ולגדילה של נקודות/ שומות קיימות.
היום ביקרתי אצל רופאת עור, והיא קראה לנקודות החדשות (קטנטנות אך בולטות מעט מפני שטח העור): skin tags או משהו כזה. לדבריה, ההפרעה היחידה שהן עלולות לגרום היא אסתטית. זו (עוד) תופעה הריונית מוכרת ולא מזיקה.
קרוב לוודאי, שזה גם מה שהבחנת בו אצלך, אבל אני מניחה שעדיף לך להראות את החבר'ה למבין דבר.

[אורי*]

לקרוא את הדף הזה מהסוף זה כמו לקרוא ספר שאת יודעת שיש לו סוף טוב. נכנסתי לדף שלך רק ממש ממש מזמן פעמים ספורות עוד כשהוא התחיל (ואף פעם לא השתתפתי) ובזמנו גם אני ניסיתי להכנס להריון,ובאמת זה לקח הרבה יותר זמן משרציתי שיקח, ובאמת ילדתי בסוף קצת אחרי שאת הודעת שאת בהריון. לא מזמן. כך שכולי עוד מזדהה לגמרי עם כל קשיי ההריון והקושי. וגם אני שנאתי להיות בהריון ורק רציתי שיגמר.והאמת שגם עכשו כשאני חושבת על זה (לכי תביני-אני כבר חושבת על מה יהיה בהריון הבא) נראה לי הזוי להיות בהריון 9 חודשים,כאילו זה מלאאאאאא זמן. איך בכלל שרדתי את זה?
אז באיחור אני מאחלת בשעה טובה,הריון קלי ולידה טובה.
ולגבי ההתעמלות. אני ממש מציעה יוגה ייעודית לנשים בהריון. לי זה היה טוב מאוד.והקצב ממש התאים לי כי גם ככה אני לא ספורטיבית ביותר.וכולם שם קצת פדלאות,וכל אחת התופעות שלה. ואפשר להתלונן ככה יחד על כל הצרות,ולפחד ביחד מהלידה.ולהרגיש קצת שוטים בחצי הנחמה הזו. (כמובן שתמיד יש את אלה שנראות נפלא בהריון ומרגישות נפלא בהריון וכו' וכו', אבל יש גם את הכבדות והסובלות שלא, ויש מספיק מבחר ועם מי להזדהות).

בשמת
אחרי הלידה הראשונה כשיצאתי מבית החולים עם התינוקת שלי, אני אשכרה ממש התפלאתי איך זה שלא כל האנשים ברחוב מריעים לכבוד זה שנולדה לי תינוקת! אתם לא רואים את הנס הזה? הנה, פה, אתם קולטים שהיא נולדה? איך זה שלא הפכו את היום ליום חג?
אהבתי את התיאור. ממש תמללת מה שגם אני הרגשתי(אפילו שלא היתה לי בעיה להכנס להריון בזמנו,ובכל זאת,ילד ראשון זה נס נס נס. וגם כשזה לא לידה ראשונה הפלא של להסתכל על תינוק ולא להבין איך בכלל הוא היה בתוכי קודם.זה באמת נס. אני הכי אוהבת את הרוגע הזה של מיד אחרי הלידה,עוד לפני שהשליה יוצאת אפילו,רק את הרגע של ההודיה על כך שהתינוק בחוץ והוא נושם והכל בסדר,והלידה מאחוריי.)

[מיכל_בז*]

עחחחחחחחחח. איזה חרא.

אני ובנז פישלנו בגדול. מכיוון שנראה לנו כה מגוחך ללכת ליעוץ גנטי כשאנחנו לא מצליחים להיכנס להריון (לעג לרש וזה) דחינו ודחינו והיום קיבלתי טלפון מלא אמפטיה, אך גם ענייני שמודיע לי שאני נשאית של מחלה א-י-ו-מ-ה בשם דיסאוטונומיה משפחתית. מה הבעיה? חוץ מזה שאני נשאית של מחלה איומה, הבעיה היא שאני בשבוע 20 וחלון ההזדמנויות למי שפיר הולך ומצטמצם. העניין הוא שאם בנז איננו נשא, הרי שאין צורך לעשות מי שפיר. וכן. אני מעדיפה להימנע ממי שפיר ובדיקות הדם הסופר חדישות לא בודקות את הגן הזה ספציפי.

טוב, עדכון מהשטח, בדיקות הדם של בנז יקחו עוד חודש ואין לנו את החודש הזה לחכות. זה מאוד מבלבל כל זה! בעיקר כי הוא נורא פוחד ממי שפיר (אני חוששת, אבל לא ממש פוחדת) ואני רוצה לחפש את המומחה הכי מומחה שיש ואין לי מושג מאיפה להתחיל. אני פוחדת מהפחד שלו, אולי זאת פשוט תחושה מבשרת רעות? אבל אני יודעת שאני לא רוצה ללדת ילדה מאוד פגועה.

כך שעבר עלינו בוקר קשה. גם רבנו, לפני. ובכיתי נורא נורא, ממש צרורות של בכי ואז, בדיוק כשנראה שזה נגמר, קיבלתי את הטלפון המחורבן. ומצד שני, יש שקט בכל זה. אני אעשה מי שפיר ויהיה מה שיהיה. אני ממש מאמינה שהיא בסדר ואולי זאת סתם אמונה טיפשית, אבל ככה אני מאמינה. ואפילו שאני בוכה עכשיו זה מחרדה ומזה שכולם משגעים אותי והשגען הראשי הוא בנז ומלחמתו בבדיקת מי השפיר. גם האינטרנט משגע אותי. ותארו לכן את זה: תארו לכן שאני אעשה מי שפיר ואפיל בעקבות הבדיקה ילדה בריאה לחלוטין. איך משתקמים מדבר כזה בכלל? איך ממשיכים הלאה?

אתמול קיבלנו את תוצאות החלבון העוברי שהיה ממש בסדר ובאמת הרגשתי לראשונה מזה הרבה זמן שאולי כבר אפשר לנוח. לחשוב על דברים כמו קורס הכנה ללידה וכאלה. ועכשיו זה. בא לי פשוט ללכת לישון ולקום כשכל זה יגמר, אבל אי אפשר כי זה לגמרי שלי ובאחריותי כל העסק הזה, כל ההחלטות שצריך להחליט.

כנראה שאני באמת כבר גדולה.

[פלוני_אלמונית*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

[ציל_צול*]

מיכל אהובה,
חיבוק חם מרחוק.
לא פייר שזה ככה.
מרגישה ביחד איתך שהכל שם בסדר ומחזיקה אצבעות שגם הבדיקה (מה שהיא לא תהיה) תראה שזה המצב.

[גוונים*]

אויש, תמיד הטוויסיטים האלה בעלילה, בדיוק שניה לפני שמגיעה הרגיעה..
גם אצלי זה היה ככה!
אז אנחנו החלטנו על מי שפיר (גם, ממש לקראת סוף התקופה שעושים מי שפיר, בשבוע 21 או 22. למרות ששוחט אמר שבימינו אפשר אפילו עד שבוע 24) כדי לסיים עם התלבטות אינסופית ולקבל תשובה חד משמעית בגלל החלבון העוברי הדפוק (וכי האיש מלכתחילה נטה בעד הבדיקה).
אני, כמו בנז שלך, פחדתי ממי השפיר כמו שלא פחדתי מימי (לא מהבדיקה עצמה, ממש לא, אלא מהסיכוי המזערי הזה להפלה ומזה שאין שליטה בדברים ויכול להיות שאני אעשה משהו בלי כוונה שישבש הכל, הכל גדל והתנפח אצלי במוח למימדי ענק וכל הימים שלפני, היום עצמו והכמה ימים שאחרי היו לי מאד מאד קשים. נפשית. פיזית הכל היה יותר מבסדר).
על הניר, אין מה לפחד, הסיכויים להפלה, קטנטנים אם הולכים למומחה. וכמו כל דבר אחר בחיים, יש סיכון מסוים, קטן, קטנטן.. יש גם המון רווח, אי אפשר אף פעם להיות בטוחים במאה אחוז. אותי זה ממש לא הצליח להרגיע לפני, למרות שהבנתי את הרציונל הזה במאה אחוז. אני חושבת שאצלך יש סיכוי שדווקא הרציונל הזה יעבוד כי את לא נשמעת לי בפאניקה בכלל.
בדיעבד, לי ברור שהשקט של אחרי, כנראה שהיה שווה את הכל.
כי אם לא הייתי עושה אני יודעת שלא הייתי מצליחה להירגע עד סוף ההיריון.
אבל באמת שאני לא יודעת אם אחזור על כל זה בהיריון הבא, הלחץ שבו הייתי, היה פשוט נורא...
אבל נראה לי שאת לא בכזה לחץ ופחדים, את חזקה! אני באמת מתרשמת שאת יכולה לזה. וגם שהכל יהיה בסדר...
אם את רוצה מספרים וסטטיסטיקות (על סיכויי הפלה וכו') תגידי לי ואכתוב לך, חקרנו את זה די לעומק אבל לא רוצה לכתוב לפני שאני יודעת שזה משהו שטוב לך לקרוא.
גם המלצות על מדקרי מי שפיר מעולים שבמעולים יש לי, עם ניסיון של שנים ומה לא. אם את רוצה שמות תגידי לי.

[גוונים*]

אגב, את יודעת שאפשר לעשות מי שפיר גם בשבוע 30 או 32 או משהו כזה? סיפרו לך על האופציה הזו?
אולי שווה לך לברר.
ואז תוכלו לחכות לתוצאה של הבדיקה של בנז.
העניין הוא כזה, מפסיקים לעשות מי שפיר בסביבות שבוע 22 כי אז פחות או יותר העובר הופך להיות בר חיים. כלומר שאם קורה משהו להיריון כבר מנסים להציל את העובר, העניין הוא שלרוב זה לא מצליח או שזו פגות קשה מאד. לפני כן אם קורה משהו, פשוט אין איך להציל את העובר אז זו כביכול פחות בעיה (!!)
בשבוע 30 או 32 העובר כבר מספיק גדול בשביל שאם תתפתח לידה רוב הסיכויים שיצליחו להציל אותו וזו אפילו לא נחשבת פגות מאד קשה בימינו, לכן יש מן חלון הזדמנויות כזה (לפני שהעובר גדל מדי וכבר אין מספיק מי שפיר וגם מסוכן יותר לדקור) בשבוע מאוחר שבו במקרים מיוחדים עושים את הבדיקה (נניח שמגלים משהו בסקירה מאוחרת וכאלה.)
את כל זה אני כותבת מידע כללי ביותר ולא מתחייבת מאה אחוז על הפרטים (את זה לא חקרנו לעומק, אם כי בשלב מסוים עברה לי המחשבה לעשות את זה כדי שאם חלילה יקרה משהו להיריון נוכל להציל את הפיצקוש... אבל האיש לא שיתף פעולה אם הרעיון הזה אז גנזתי אותו די מהר) לא סגורה על השבועות שבהם עושים את זה, אם זה שבוע 30-32 או 32-34 אבל לא משנה, העניין הוא שקיים הדבר הזה ואולי שווה לכם לשאול את הרופאה ולראות אם זה כיוון אפשרי לפתרון.

[קוראת_ומזדהה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

ואולי גם זה ירגיע: אני נאלצתי לעשות בדיקת מי שפיר בעקבות הדבקה ב-CMV והרופאה שלי אמרה לי שככל שמתקדמים בשבועות הסיכון בבדיקה פוחת משמעותית מכיוון שיש יותר מים. אינני יודעת מה הטווח העליון לעניין הזה מבחינת השבועות.
חוצמזה, עשיתי את הבדיקה גם בהריון הזה וגם בקודם - בפעם שעברה פרטי והפעם ציבורי - ולמרות שאני מאוד מבינה את הפחד (גם אני מאוד מאוד פחדתי) האמת היא שזה לא נורא והסיכוי שיקרה משהו הוא באמת מזערי. וגם, החוייה בבדיקה ה"ציבורית" היתה הרבה יותר נעימה מזו הפרטית. כדאי גם לדעת שיש אפשרות לשלם כסף (לא מעט, האמת, כ-1,000 ש"ח) כדי לקבל תשובות (לפחות לתסמנות דאון) תוך יומיים-שלושה.
שיהיה לכם בהצלחה רבה וחיבוק גדול. הכל יהיה בסדר, אל תדאגי.

[מיכל_בז*]

העניין עם הבדיקה המאוחרת נשמע מעניין, כי אז בנז יוכל לקבל את תוצאות בדיקת הדם שלו ויכול להיות שלא נזדקק לזה בכלל.
אבל האמת שפתאום זה נראה לי מאוד הגיוני לעשות מי שפיר ופשוט לשחרר את חוסר הודאות. אבל מה אם...? המה אם הזה מלחיץ אותי נורא.

אני חושבת שאצלך יש סיכוי שדווקא הרציונל הזה יעבוד כי את לא נשמעת לי בפאניקה בכלל.

אני לא ממש בפאניקה, התגובה שלי לדברים כאלה היא יותר דכאון. אז עכשיו אני פשוט מבואסת תחת, יענו ממש מלקקת את האדמה. אני חושבת מחשבות כמו: "זה לא פייר!" ו"אשכנזים ארורים!" וכמובן "למה אני????" הקלאסי שאני מכירה כבר די טוב.
אבל אתן עוזרות מאוד, יקירותיי הטובות.

וגוונים, כן. אני רוצה כל אינפורמציה שאת יכולה לתת לי. עכשיו שלחתי את אבא שלי לחבר שלו ד"ר מוטיבציה שאני והוא לא כאלה חברים מאז שלא רציתי להתעבר לפי שיטותיו ה... איך אני אקרא לזה... דוחקות? אבל בכל מה שקשור ללמצוא את המומחה הכי גדול נראה לי שהוא מצוין.
ואני רוצה את המומחה הכי גדול למי שפיר. ה-כ-י גדול ביקום בכלל, אבל אני אתפשר על המרכז. וד"ר מוטיבציה בטוח מכיר את המומחה הכי גדול. יש סיכוי שהוא עצמו המומחה הכי גדול. אז זאת האסטרטגיה שלי עכשיו:

1. להגיע, כמיטב יכולתי, לעמק השווה עם בנזי
2. למצוא את מומחה היקום במי שפיר שרק עושה מי שפיר כל היום וכל הלילה.
3. לקבל תוצאות חיוביות במי שפיר.

[רקמה*]

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

לקבל תוצאות חיוביות במי שפיר.



הי- ההריון הזה הוא בעצמו תוצאה חיובית, לא? יאללה ממשיכים באופטימיות

[אחת*]

אם במקרה בן זוגך בן עדות המזרח, הסיכוי שהוא נשא קטן מאוד.

[גוונים*]

אבל האמת שפתאום זה נראה לי מאוד הגיוני לעשות מי שפיר ופשוט לשחרר את חוסר הודאות. אבל מה אם...? המה אם הזה מלחיץ אותי נורא.
זה בדיוק מה שקרה לי. הייתי נגד המי שפיר מאד מאד מאד אבל איך שזה הפך להתלבטות מוחשית, כבר לא יכולתי לשחרר. הוודאות הזו קורצת מאד.

האינפורמציה הכי מדויקת שאנחנו הצלחנו להגיע אליה (וזה לא פשוט בכלל כי אף אחד לא משחרר מידע על הפלות בעקבות מי שפיר) היא:
על הניר, לפי משרד הבריאות ומה שהרופאים חייבים להגיד וכו' - סיכוי להפלה - 1:200 אכן מלחיץ, אבל זה לא מה שקורה בפועל!
בפועל, הסיכוי הריאלי בארץ - 1:750-800 (כך אמר לנו פרופ' שוחט המהולל ומעוד כמה מקורות)
וגם ברוב המקרים שבהם מתרחשות הפלות בעקבות מי השפיר אלה מקרים עם בעיתיות מסוימת, נניח מבנה רחם קצת שונה, דופן בטן עבה וכד', אם לא ידוע לך עד כה על איזושהי בעיה כזו, אז הסיכוי להפלה יורד עוד יותר.
מה שכן, יש עוד מקרים שבהם לא מתרחשת הפלה וכן קורים דברים מאד לא נעימים כמו צירים מוקדמים שמובילים לשמירת הריון וכד' - לא הצלחנו למצוא מידע כמה אחוז מקרים כאלה יש, אבל העובדה שבסוף הם מסתיימים בלידות תקינות הרגיעה אותי יחסית.
הרבה תלוי בניסיון של הרופא, הרבה ניסיון סיכוי טוב יותר שהכל יעבור על מי מנוחות.
המומחים שעליהם אני קיבלתי המלצות במרכז הם: מייזנר, הנדלר ואפלמן שעליו גם אמרו לי שהוא מאד נחמד. יש עוד אחד - ליפיץ, אבל עליו אמרו שהוא יכול להיות גם מאד לא נחמד.
לא יודעת אם הנחמדות זה שיקול או לא. בדיעבד, אני יודעת שלי אישית מאד עזר שהרופא היה נחמד, וסופר מרגיע ומדבר ומסביר אבל לא בטוחה שזה צריך להיות שיקול.
ההמלצות הן מכמה נשים שונות על כל אחד ואחד מהם. חוץ מזה האינטרנט מפוצץ בהמלצות עליהם, אבל אולי זה לא אומר כלום.

[תפילה_לאם]

_אגב, את יודעת שאפשר לעשות מי שפיר גם בשבוע 30 או 32 או משהו כזה? סיפרו לך על האופציה הזו?
אולי שווה לך לברר.
ואז תוכלו לחכות לתוצאה של הבדיקה של בנז._
זה בדיוק מה שרציתי לכתוב.

ולכן ממליצה לך על אסטרטגיה חלופית:
1. להגיע, כמיטב יכולתי, לעמק השווה עם בנזי

1. שבנז ייבדק

3. לקבל תוצאות חיוביות ב בדיקה הגנטית של בנז ולייתר את הצורך במי שפיר

ואם כן תחליטו על דיקור, יכולה להמליץ על ד"ר (בעצם, נראה לי, פרופ') רמי מושונוב, שדיקר אותי בהריון הזה וגם בהריון התאומות. לא הייתי רוצה מישהו שרק עושה מי שפיר כל היום וכל הלילה , כי הוא עלול להיות די עייף... אבל מושונוב מנוסה מאוד וגם חביב. אה, ואפשר לשקול לשלם על בדיקת "פיש", שנותנת תוצאות מהירות יותר (תוך עשרה ימים?) בקשר לחלק מהתסמונות, ואולי יכולה לכלול בדיקה של דיסאוטונומיה משפחתית. צריך לראות אם זה רלוונטי.
אויש, מכירה מקרוב את הדיכאון הזה. בייחוד מההריון הזה, שמנחית עלי חדשים לבקרים הפתעות לא נעימות, כמו עכשיו GBS חיובי בתרבית שתן, מה שדי סתם את הגולל על לידת הבית המתוכננת.


בעז"ה נקרא פה בקרוב עדכונים משמחים.

[יוליקו*]

בענין בדיקת מי שפיר,אני לא בהכרח בעד או נגד.
רוצה לספר שעברתי, פעמיים (בהריון ראשון ובהריון שני בישראל, בהריון השלישי במדינה אחרת התעקשו ובדקו את האבא החמוד ומצאו שלא היה צורך כי הוא לא נשא...למה לא בדקו מהתחלה???).
רציתי לומר שאם עושים, אז חובה לקחת במלוא הרצינות את החובה לנוח מספר ימים.
לי למשל ללכת לאט ובעדינות עד האוטו כשעה לאחר הבדיקה היה ממש יותר מדי.
עצרתי באמצע ופשוט התישבתי כי הרגשתי שזה מסוכן להיות אנכית. הרחם התמרד. החמוד שלי הגיע עם האוטו עד אלי ולקח אותי בידים עד הכסא. אחר כך שכבתי יומיים והיה בסדר.

בקשר לציצי, זה לדעתי בלוטות החלב שמתכוננות ומתאמנות. לא נעים בכלל. מניסיון. עובר אחרי הנקת ילד או שניים לטווח ארוך.
אולי כדאי להתחיל תהליך של אהבה לגוף שלך כמו שהוא,עם כל הצורות והצבעים שבו, כי בסך הכל מגיעה לו תודה: את חיה ,ונושאת עוברונת בקרבך. גופך מאפשר את נס החיים!

[תפילה_לאם]

אני לא הרגשתי את החובה לנוח, אבל בהחלט חשבתי שכדאי להקפיד על כך ונהניתי מאוד מהאפשרות לנוח בהוראה מגבוה...

[מיכל_בז*]

תפילה, החלטתי לקבל את המלצתך החכמה. אחרי יום שלם וארוך שבו אני משנה את דעתי כל דקה. אני תומכת בכל הדעות שלי, כולן נראות לי הגיונות. נראה לי הגיוני לעשות מי שפיר כי אני גם באמת לא מכירה מישהי שהפילה אחרי. (אם כי, זה רק מקרה שאני לא מכירה.)
וזה יתן לי סוג של שקט. נראה לי הגיוני לחכות לתוצאות של בנז, בעיקר שאמרו לו שאולי זה יכול להיות מהר יותר ואז לא לעשות בכלל מי שפיר כי זו בדיקה שיש בה סיכון. אבל נראה לי הגיוני לעשות מי שפיר כי אני לא רוצה לגדל ילדה חולה מאוד וסובלת נורא.
נראה לי הגיוני לא להילחץ להחליט ברגע זה ממש, אפילו שאני בשבוע 20. אבל אני לא רוצה לעשות בדיקת מי שפיר מאוחרת ולהפיל עוברית שאני כבר מכירה ומרגישה. מצד שני, גם עכשיו אני אוהבת את צ'ולפולה וכמו שבנז אמר: היא יקרה לנו כבר מהפס השני.

ויש גם את העניין הזה שההריון יקר יקר, כל כך יקר. אי אפשר להוציא מהמשוואה את הזמן שלקח, את הנס שקרה, את הציפייה הכואבת, נו. את כל מה שהדף הזה מספר. ונראה לי חסר אחריות מצידי לסכן כזה הריון ונראה לי חסר אחריות, מצידי, לא לבדוק את הילדה.
בקיצור, לא ממש הגעתי להחלטה. אבל זה כל מה שעשיתי היום, אגב. חקרתי וחקרתי וחקרתי. עכשיו כבר כואב לי הראש, אז אני אלך לעשות כלים.

[תפילה_לאם]

אז אני אלך לעשות כלים.
אין מה להגיד. זאת נראית לי ההחלטה החכמה מכולן.

[תפילה_לאם]

וחוץ מזה, אולי להציג את הדברים כמעין תרחיש זרימה יכול לעזור:

בנז ייבדק.
תקבלו תוצאות טובות.
נגמר הסיפור: השקט והשלווה ישובו למעונכם.
אם במקרה, בכל זאת יתגלה שהוא נשא, תעברי אז דיקור מי שפיר.
וכאן שלב התוצאות הטובות.
שלווה ונחת.
@}

[אפרת*]

וואו! חיבוק גדול ומרגיע.

אני הייתי במצב דומה מבחינת הלחץ:
תוצאות גרועות מהמעבדה שהגיעו כשהייתי בחו"ל ללא שום תמיכה מסביבי.
הייתי צריכה להחליט האם לעשות מי שפיר שם
או
לחזור לארץ ולעשות את הבדיקה עם עזרה ותמיכה מהמשפחה (כולל בייביסיטר על שתי הבנות), ללא ליווי צמוד של בןזוגי.
או
להיבדק שם.
או
לא להיבדק.
אוי! שלב ההתלבטות הבלתי נסבל ובלתי אפשרי!! אבל תוך כמה ימים או שעות פתאום תדעי את ההחלטה, ותלכי איתה, והיא תהיה נכונה לך ולכם. זה יבוא תוך כדי שטיפת כלים או משהו כזה. את פשוט תדעי מה הכי נכון לך.

משהו אחד חכם שאמרו לי שם: כמה זמן ועד כמה לנוח? כמה שצריך כדי שאם חלילה תהיה הפלה לא תאשימי את עצמך.
ועוד משהו: בסוף עשיתי את הבדיקה אצל מישהי נחמדה, מפרגנת, מקבלת. וזה היה מאוד חשוב, כי זה מרגיע, ובהקשר הזה זה ממש יכול להשפיע על המשך ההריון הבריא.


_וכאן שלב התוצאות הטובות.
שלווה ונחת.
flower_

[מאי*]

שנייה-שנייה-שנייה! פעם ראשונה שאני מגיבה פה אבל הייתי חייבת, וסליחה אם אני מתפרצת: למה לכל הרוחות בדיקות הדם של בן הזוג יקחו עוד חודש? כמה ימים לפני שהתארסתי עם בעלי ביצעתי בדיקה גנטית דרך עמותת דור ישרים שבודקת נשאות של מספר מחלות גנטיות כולל דיסאוטונומיה משפחתית. ברגיל זה באמת לוקח חודש, אבל מכיוון שכבר רצינו להתארס (עדכון קצרצר: בציבור החרדי כל זוג מאורס בודק קודם התאמה גנטית, מתוך ידיעה שלא יבצעו הפלה. במקרה שלנו אני התרשלתי בעניין ולכן בדקנו לקראת אירוסין, במקום לבדוק עוד לפני שנפגשנו) בחרתי באופציה של 'מסלול מהיר', שילמתי אלף שקל, תוך שלושה ימי עסקים היו תוצאות הבדיקות. כך עשתה גם אחת מגיסותיי. אני בטוחה לחלוטין שההמתנה של חודש ימים לתוצאות איננה מחויבת המציאות!

[תפילה_לאם]

פעם ראשונה שאני מגיבה פה אבל הייתי חייבת, וסליחה אם אני מתפרצת:
מאי, מצחיקה!
סליחה אם את מתפרצת?
אם לזה קוראים התפרצות - מעולה שהתפרצת.

[מיכל_בז*]

אם לזה קוראים התפרצות - מעולה שהתפרצת.

נכון. זה לגמרי פתח לנו את הראש. עמותת דור ישרים ממש לא מוכנים לבצע בדיקות כאלה מחשש שזה יוביל להפלה. אז אנחנו מחפשים מעבדה כזאת עם אג'נדה פחות דתית, אבל גמישות דומה.

תפילה, תרשים הזרימה הגאוני שלך הצחיק אותי ואת בנז מאוד וגם פישר בינינו. שנינו החלטנו שזה באמת נורא הגיוני וממש פועלים בכיוון התרשימי. כל הבוקר בילינו בלחפש מעבדה שתזרז את הבדיקה שלו + בירורים על מי שפיר כמה עולה וזה למקרה הצורך.

אוי! שלב ההתלבטות הבלתי נסבל ובלתי אפשרי!! אבל תוך כמה ימים או שעות פתאום תדעי את ההחלטה, ותלכי איתה, והיא תהיה נכונה לך ולכם. זה יבוא תוך כדי שטיפת כלים או משהו כזה. את פשוט תדעי מה הכי נכון לך.

זה מאוד נכון. קמתי הבוקר ממש שלווה ויודעת מה אני רוצה. ידעתי שאם בנז לא נשא אני לא רוצה מי שפיר וזהו. ומצד שני, אם בנז כן נשא, אני גם לא פוחדת ממי שפיר. וזהו. ואני מאוד מוכנה לקבל תוצאה חיובית מבדיקת הדם שלו ולהפליג לעבר השקיעה עם צ'ופה המתוקה הזאת בזרועותיי.

[מאי*]

מיכל - תתקשרי למכון פועה, פרשי את ההתלבטות, אני די בטוחה שהם יוכלו להוביל אותך למעבדה שעושה בדיקות דחופות. 02-6515050. בהצלחה ורק בריאות ובשורות טובות! (אל תיבהלי מכך שמכוונים אותך לדבר עם רבנים, הם שולטים בכל מכמני רפואת ההיריון והלידה, ורפואת נשים בכלל. מניסיון. והגישה שלהם מאד מקבלת וזורמת איתך - לא ילחצו עליך אג'נדה שאת לא רוצה)

[גוונים*]

קמתי הבוקר ממש שלווה ויודעת מה אני רוצה
אלופת עולם בחיי, אצלי דברים כאלה לוקחים שבועיים מינימום ואת למחרת כבר רגועה...
נשמעת כמו תכנית מצוינת!

תגידי, את כבר מרגישה אותה זזה??

[תפילה_לאם]

תפילה, תרשים הזרימה
יה, איזה כיף! אני צוברת זכויות.
ובכלל תהיתי אם לכתוב את זה. זה היה נראה לי כל כך פשטני וטיפשי-עד-מיותר. אז... יופי שכתבתי.

קמתי הבוקר ממש שלווה ויודעת מה אני רוצה.
ולהפליג לעבר השקיעה עם צ'ופה המתוקה הזאת בזרועותיי.
יופי יופי יופי!!!!!

[אורי*]

קמתי הבוקר ממש שלווה ויודעת מה אני רוצה

מעולה
אני לימדתי את עצמי לזכור בתוך מערבולת של קושי ובלבול שמחר הוא יום חדש (באנגלית זה נשמע יותר טוב). כשישנים על משהו זה עושה תזוזה בפנים,אפילו במעט.

[מיכל_בז*]

אינעאל העולם!

והנה עוד טוויסט בעלילה. מצאנו סוף סוף מעבדה שמוכנה לעשות לנו את בדיקת הדם של בנז, אבל שם הסבירו לו שאם הוא לא יעשה מיפוי של כל הרצף, הם יוכלו לתת לו רק ודאות של 97% שהוא לא נשא של המחלה האיומה.
עכשיו, מיפוי מלא כזה לוקח בין שבועיים לשלושה. אני בשבוע 20, זה מביא אותי לגבול העליון (מאוד) של בדיקת מי שפיר. וזה יקר. מאוד. אם כי בשלב הזה עם רמת החרדות הזו כסף נראה מאוד לא רלוונטי.

ופתאום לעשות בדיקת מי שפיר נראה מאוד מפתה ובעיקר מאוד פשוט. אילולא האחוזים הבודדים האלה שמשהו עלול לקרות. אינאעל העולם.

אין, אין, אין שום דרך פשוטה פה והאמת שאני מותשת למוות מכל הסחרחרה הרגשית הזו. ואני הרי יודעת, באמת יודעת, שצ'ופה בסדר וגם שבדיקת מי שפיר תהיה בסדר. אני באמת יודעת. פשוט קשה לי לשמוע את הקולות האלה בהמיית האחוזים וההסתברויות.

[תפילה_לאם]

[קוראת_ומזדהה*]

97% ודאות זה ה - מ - ו - ן. אם אינני טועה גם בדיקת מי שפיר איננה נותנת תשובה של 100% אלא רק משהו בקירוב (למרות התפישה המקובלת לפיה היא מדויקת לחלוטין).

[טנא_מלא_כוכבים*]

ואני הרי יודעת, באמת יודעת, שצ'ופה בסדר
איזה כיף לצ'ופה הזאת שיש לה אמא כמוך.

[מיכל_בז*]

אוי זה קשה. כל כך כל כך קשה.
ההורמונים לא עוזרים ויש פעמים אני מרגישה כאילו אני כבר עכשיו באבל. על מה אני באבל? הרי רוב הסיכויים שהיא בסדר.

החלטנו אתמול לשלם המון כסף לבדיקת הריצוף המלא, כי זה יהיה טוב גם להריונות הבאים. הם הבטיחו לי לנסות להשתדל לצמצם את זה לשבועיים. במקרה הרע אני עדיין אוכל לעשות מי שפיר. במקרה הטוב, ובכן, פשוט שיהיה כבר מקרה טוב. כי זה יושב עלי כל כך כבד שאני לא מצליחה לנשום ואני דואגת דואגת דואגת. כל הזמן. אני ובנז רבים ואז משלימים ואוהבים שוב. ואז רבים ומשלימים. ככה כל הזמן. בעיקר אני צורחת עליו, אבל מגיע לו כי הוא מציף אותי במספרים דרך קבע כאילו זה מה שיעזור לנו בחיים.
ובאמת אתמול הוא סוף סוף מיספר את זה נכון והגיע למסקנה ש 97% ודאות זה ה - מ - ו - ן._ כי בעצם זה אומר שאם הוא בסדר בגנים שקופ"ח בודקת, אז לעוברינה יש סיכוי של 1:2000 להיות חולה. אנחנו נשענים, ובשמחה, על סטטיסטיקה פחות משכנעת כשמדובר בחלבון העוברי. אז למה ללכת על הרצף בכל זאת? כי אני לא רואה בזה שום רע, במקביל עובדים בקופ"ח על בדיקת המוטציות העיקריות, כך שנוכל לקבל תשובה גם מהם, אולי אפילו מהר יותר.

כך או כך, יש לפנינו שבוע וחצי - שבועיים או אפילו יותר של חוסר ודאות שכרגע ממש מוריד אותי לרצפה. את חוסר הודאות שיהיה אחר כך, חוסר הודאות שהוא חלק מההריון, אני אקבל בשמחה. יש פה גם איזו תפיסה פלוסופית שלא עוזרת לי בשיט: יש גורם של אי ודאות בחיים ודווקא מה שהכי יקר, מי שהכי יקר, עלול להיפגע. אני מבינה אני זה אבל זה לא מרים לי את המשקולת מעל החזה.

[קוראת_ומזדהה*]

יש גורם של אי ודאות בחיים ודווקא מה שהכי יקר, מי שהכי יקר, עלול להיפגע. אני מבינה אני זה אבל זה לא מרים לי את המשקולת מעל החזה.
ברוכה הבאה לאימהות (-:

[תפילה_לאם]

קשה, קשה להתמודד עם חוסר ודאות.
כמה פעמים בחיים רציתי לדפדף הלאה ולדעת כבר מה קורה בהמשך.
אולי תצליחי למצוא לך דרך להסיח את דעתך איכשהו לכמה רגעים פה ולכמה רגעים שם, עד שתקבלו את התוצאות. הקטע שאם היה מדובר על חופשה מהנה בת שבועיים - פרק הזמן הזההיה טס, וכשהשבועיים מגיעים מכיוון אחר, יש תחושה שזה פרק זמן ארוך מכדי לשאת אותו.
שיעבור מהר מהר וש פשוט שיהיה כבר מקרה טוב.
תיכף פורים = שיתהפך הכול לטובה!
אני נזכרת שאיחלתי לך לקראת ראש השנה האחרון, תשע"ד, שתהא שנת עיבור דגול. אם כן, חייב להיות מקרה טוב, הרי זה המינימום שבמינימום מתוך הדגול!

[גוונים*]

כך או כך, יש לפנינו שבוע וחצי - שבועיים או אפילו יותר של חוסר ודאות שכרגע ממש מוריד אותי לרצפה.
אכן!
לי עזר לקרוא לקרוא לקרוא, פשוט להיבלע לתוך ספרים שקל לשקוע לתוכם והם סוחפים אותך ופתאום את מגלה ארבע שעות אחר כך שלא חשבת על כלום ושהנה כמעט ערב ועבר לו עוד יום...
(כנ"ל לגבי סרטים וסדרות...)

[רסיסים_של_אור*]

בשבילך ובשבילה, נסי לנצל את הימים האלה כדי להגיד לה ולעצמך, כמה את אוהבת אותה, כמה את מאמינה בה ובבריאות שלה, כמה היא רצויה ועוד כהנה וכהנה. באופן מפתיע תגלי שאת הולכת ומתחזקת באמונה שלך בטוב

[תפילה_לאם]

פשוט להיבלע לתוך ספרים
יש לי המלצה על ספר, שאחת מדמויות המשנה שלו היא נערה שחולה בדיסאוטנומיה משפחתית...
לפעמים יש לי הומור חולני...
אבל תזכירי לי כשייגמר הכול. הוא באמת מסוג ה ספרים שקל לשקוע לתוכם והם סוחפים אותך
ובינתיים אם בא לך על המלצות מתאימות יותר: אהבתי את שני הספרים (השונים מאוד זה מזה) של מרקוס זוסאק - "גנבת הספרים" ו"השליח".