יומנו של אב טרי
-
- הודעות: 1392
- הצטרפות: 30 יוני 2003, 10:48
- דף אישי: הדף האישי של תמר_ס*
יומנו של אב טרי
איש של יונתן ועפרה, מקסים. פשוט מהמם מה שכתבת.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אבא של יונתן, תודה רבה על השיתוף המרגש. כמה טוב להרגיש שיש שותפים לדרך.
-
- הודעות: 5
- הצטרפות: 15 מרץ 2004, 01:42
יומנו של אב טרי
טוב, ציפיתי לתשובה ארוכה יותר מידיד משכבר הימים
טוב, אולי לא משכבר הימים הרי ימי האוניברסיטה שלי די רחוקים
ועברו כמה כבר שנים, צריך עוד רמזים?
תמיד היינו זוג, על הבמה ובחיים!
ולא מזמן נפגשנו בדרכים!
יש ניחושים?
טוב, אולי לא משכבר הימים הרי ימי האוניברסיטה שלי די רחוקים
ועברו כמה כבר שנים, צריך עוד רמזים?
תמיד היינו זוג, על הבמה ובחיים!
ולא מזמן נפגשנו בדרכים!
יש ניחושים?
-
- הודעות: 769
- הצטרפות: 02 מאי 2003, 01:24
- דף אישי: הדף האישי של תוספות_יוםטוב*
יומנו של אב טרי
אני כבר ניחשתי...
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
טוב, יאיר!
אבא של יונתן, מה קורה! טוב לשמוע ממך. ד"ש חמה לעפרה (גם מענת). יש סיכוי שנראה אתכם באחד המפגשים?
אבא של יונתן, מה קורה! טוב לשמוע ממך. ד"ש חמה לעפרה (גם מענת). יש סיכוי שנראה אתכם באחד המפגשים?
-
- הודעות: 5
- הצטרפות: 15 מרץ 2004, 01:42
יומנו של אב טרי
שלום יאיר! מה שלומך?
אבא של יותם אנחנו נשמח להגיע לאחד המפגשים . רק מתי המפגשים ואיפה שומעים עליהם?
אבא של יותם אנחנו נשמח להגיע לאחד המפגשים . רק מתי המפגשים ואיפה שומעים עליהם?
-
- הודעות: 931
- הצטרפות: 08 אוגוסט 2001, 01:47
- דף אישי: הדף האישי של ענת_גיגר*
יומנו של אב טרי
אהלן אהלן! איזה כיף להיפגש במקרה! ד"ש חמה לעפרה והמון מזל טוב!
יש מפגשים שמתארגנים דרך האתר , יש דף המפגשים הבאים. ביום רביעי לא נגיע לטיול שמתארגן, אבל בכל אופן, נשמח להיפגש סתם ככה, בלי קשר, בתל אביב באיזה בוקר. אתם מוזמנים להתקשר, 08-8693098
@}
יש מפגשים שמתארגנים דרך האתר , יש דף המפגשים הבאים. ביום רביעי לא נגיע לטיול שמתארגן, אבל בכל אופן, נשמח להיפגש סתם ככה, בלי קשר, בתל אביב באיזה בוקר. אתם מוזמנים להתקשר, 08-8693098
@}
-
- הודעות: 323
- הצטרפות: 14 אוגוסט 2002, 20:39
- דף אישי: הדף האישי של נגה_שפרון*
יומנו של אב טרי
אולי אני נדחפת, אבל אני לא מתאפקת...
אבא של יונתן, יכול להיות שאני מכירה אותך? (הרצאה, מחכים לגודו, בימַרטף, אבא של יונתן, אקדמיה דיאלוגית, נשמע מוכר?)
אבא של יונתן, יכול להיות שאני מכירה אותך? (הרצאה, מחכים לגודו, בימַרטף, אבא של יונתן, אקדמיה דיאלוגית, נשמע מוכר?)
-
- הודעות: 5
- הצטרפות: 15 מרץ 2004, 01:42
יומנו של אב טרי
שלום נגה.הרצאה? הייתי בהרבה. מחכים לגודו? לא ראיתי. בימרטף הופעתי. אבא של יונתן-אמת. אקמיה דיאלוגית -רחוק מהמציאות אבל שמע מעניין.
יש עוד רמזים?
יש עוד רמזים?
-
- הודעות: 769
- הצטרפות: 02 מאי 2003, 01:24
- דף אישי: הדף האישי של תוספות_יוםטוב*
-
- הודעות: 5
- הצטרפות: 15 מרץ 2004, 01:42
יומנו של אב טרי
תןדה רבה לך! הבנתי שגם אתה אבא של אביחי בן שנה ושמונה... עפרה מוסרת ד"ש חם ושכל פעם שהיא חושבת עליך זה מעלה לה חיוך.
-
- הודעות: 769
- הצטרפות: 02 מאי 2003, 01:24
- דף אישי: הדף האישי של תוספות_יוםטוב*
-
- הודעות: 1594
- הצטרפות: 28 פברואר 2004, 00:23
- דף אישי: הדף האישי של ג'ינ_ג'ית*
יומנו של אב טרי
כמה יפה לראות הרבה אבהים סופסוף מדברים .
יומנו של אב טרי
לפעמים יותם אפילו מרחיק עוד קצת- מוחה נמרצות על כך שאני וענת מחזיקים ידיים, או מתחבקים. לא! הוא מוחה, אני עכשיו! אמא שלי!...
תוסיפו אותו לחיבוק , אצלנו זה מצליח.
תוסיפו אותו לחיבוק , אצלנו זה מצליח.
יומנו של אב טרי
שי, אבא של... אהלן.
אני חדשה פה ובשבוע האחרון אני פשוט מכורה ל"באופן טבעי" ולא שבעה ממנו...
קראתי בשקיקה את הדברים שלך... הקטע שכתבת על "שיר כאב" מקסים ואמיתי ועורר אותי לחשוב הרבה...
ברשותך הדפסתי לעצמי את הדברים כדי שאוכל לקרוא אותם שוב ושוב ולהפנים..
כי יש בהם אמת.
ואם תרשה לי אשתף את חבריי בגילוי....
אני חדשה פה ובשבוע האחרון אני פשוט מכורה ל"באופן טבעי" ולא שבעה ממנו...
קראתי בשקיקה את הדברים שלך... הקטע שכתבת על "שיר כאב" מקסים ואמיתי ועורר אותי לחשוב הרבה...
ברשותך הדפסתי לעצמי את הדברים כדי שאוכל לקרוא אותם שוב ושוב ולהפנים..
כי יש בהם אמת.
ואם תרשה לי אשתף את חבריי בגילוי....
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
קצת יותר משנה וחצי שאני אבא.
זה הרבה או מעט? לא יודע. אני רק יודע דבר אחד- קצת יותר משנה וחצי שאני אוהב, כפי שלא אהבתי מעודי. זה אולי מעט נדוש ואפילו מתקתק, אבל ישנם רגעים שבהם אני פשוט מוצף התפעמות ומתרגש, למראה הילד המקסים, שמצליח כל פעם לרגש ולהפתיע. אחת הפעמים הללו היתה בטיול לסיני, לפני כחודשיים בערך. דרך חתחתים ותלאות רבות, כולל גילוי מאוחר שלא נוכל להעביר את הרכב, הגענו לבסוף לחוף המיוחל, התמקמנו והכל היה כרגיל. עם בוקר התגלה כי משהו שונה. יותם לא רצה לינוק. האמת- לא נורא כל כך, חשבנו. אבל יותם ממש מנע מעצמו קירבה, שלא לדבר על מגע, עם ענת. כך המשיך היום והבשיל לשעת צהריים והילד- שמח, עליז, משחק, צוחק, אוכל ושותה- ולא יונק. כשהתעייף לקראת אחה"צ שוב לא היה מוכן להירדם בדרך בה נרדם עד אותו היום- יניקה. הוא פשוט ביקש ממני שאקח אותו, טיילנו, ולאחר זמן מה, נרדם. כשניסיתי להניחו בחושה הוא התעורר, וכל הסשן התחיל שוב. בכי, קושי, לא רצה לאמא. ענת התחילה מעט להתעצב. לקראת ערב חששנו מעט- איך ירדם, ומה יהיה אם יתעורר בלילה. האם אני אצטרך לקום ולהסתובב עמו עד שירדם? בלילה יותם ינק כרגיל, ובבוקר, עם הקימה, ינק מעט ואז- שוב. לא הסכים כלל להיות עם ענת. דחה אותה מעליו. הסכים לשבת רק עלי, או על אחרים. לא נתן לענת להאכיל ולהשקות אותו. רק אבא. במהלך היום יותם היה מעט עצבני, וכשניסה להרדם, לא ממש הצליח. לענת זה כבר היה מעט קשה. מעין גמילה שכזו, שפתאום האירה את העניין באור חד ובהיר. הגמילה מההנקה, כשתהיה, יום אחד, תהיה גמילה דו כיוונית, ולא חד צדדית. ענת התקשתה בעיקר עם הדחייה הזו, יותם לא הסכים להתקרב אליה כלל, כאילו הוא מבקש לא להכשיל עצמו. כך חלף עוד יום, שבו אני תפקדתי במשרה מלאה, וענת היתה מעט חופשיה יותר. בבוקר היום השלישי, לאחר שאנחנו כבר הספקנו להציב תאוריה סבירה מבחינתנו, שיותם גומל עצמו מיניקת יום, ובלילה הוא יונק, וזה הגיוני, ומתקבל, וטוב, ובכלל- מה שהוא רוצה, הוא בודאי יודע, וכהנה וכהנה, הסברים שלדעתי, היום, אני מבין אותם כצורך המצחיק שלנו במציאת הגיון בכל דבר, והקושי שלנו לזרום עם ההתרחשויות, יותם קם וינק כרגיל, והכל חזר כפי שהיה יומיים קודם לכן. שוב יותם יונק, כמו תמיד, רוצה בעיקר את אמא, ופחות את אבא. מצד אחד קצת רווח, ומצד שני קצת הכביד. שיעור גדול למדנו מיותם הקטן. שעור על גאווה וענווה. אני הרגשתי מצד אחד נהדר, ביומיים בהם יותם "העדיף" אותי. ליומיים הייתי על תקן אמא- מאכי ומשקה, מרדים ומרגיע. מצד שני, הכבידה עלי העובדה שענת נדחקה הצידה, והשתדלתי לא להתחיל לפתח רגשות אשמה מטופשים. כל כך הרבה הסברים מניחים את הדעת מצאנו, ואז התהפך הגלגל, ואני, שפיתחתי גאווה מסוימת, חייב הייתי לשוב ולראות- יותם הוא המיע, הוא הבוחר. צרכיו היחודיים מכתיבים במידה כה רבה את חיינו, ואני הבנתי שאנחנו אולי יותר מדי תלויים בקשר עמו. הקשר הוא כמובן דו כיווני, אבל לדעתי צריך לזכור תמיד- הוא זה שצריך לקבל, אנחנו אלה שנותנים, ובעצם הנתינה- מקבלים.
יותם נמצא עכשיו בסימה של מחלת אבעבועות, שבמהלכה הוא כוסה בפצעים, רבים כל כך, נדמה היה שאין מקום לפצעים רבים כל כך על הגוף הקטנצ'יק שלו. היה משהו קצת קשה בלראות את יותם מכוסה בפצעים. זה מעין סוג של הדגשת הפגיעות שלו, ושלנו גם. אבל זה כבר בסוף, חולף, והקשיים שנלוו למחלה קטנים כעת. אתמול, יותם נרדם עם חיוך גדול, ואני הבטתי בו עוצם את עיניו. זו לא הפעם הראשונה כמובן, אבל אתמול עלו בי מחשבות על נצח, תוך כדי שעשיתי עצמי ישן, כדי שלא יסחוף אותי לתעלולים בשתיים עשרה בלילה. חבר שלי אמר שזוג זו מלכותהעולם, וילדים- זה כבר נצח. תמיד חשבתי על כך במסגרת ההגיון. הילד שלי הוא המשך הגנים, המשפחה, והוא ישא זאת הלאה. לכן נצח. אבל אתמול הרגשתי נצח אחר. נצח שכולו תחושה, הרגשה, אולי אנרגיה, לבטח אהבה. הנצח הוא לא פיזי, הוא לא טמון בהעברת גנים. הנצח טמון באהבה שאני נושא בקירבי, ומעביר ליותם, שנושא את האהבה הזו בקירבו כבר עכשיו, ויעביר אותה ברבות הימים, למי שיחפוץ. האהבה הזו לא שמורה רק לילדים, או לבני משפחה. היא אהבה שמשפיעה ומגיעה לכל אדם הבא בקשר אתי, או עם יותם, או עם ענת. כך, הנצח טמון בלבבות האנשים שאנחנו מכירים ומוקירים, כך האהבה שלנו כמשפחה יוצרת נצח אמיתי, נצח שלא צריך בשבילו הרבה יותר מרגע שקט, מבט אוהב, רגע לפני שנרדמים, וזה נוסך בי בטחון. אני לרגע שוכח הכל, את כל הארעיות של חיי, את מעשיי, תכונותי, גופי, אני רק אהבה, לנצח.
זה הרבה או מעט? לא יודע. אני רק יודע דבר אחד- קצת יותר משנה וחצי שאני אוהב, כפי שלא אהבתי מעודי. זה אולי מעט נדוש ואפילו מתקתק, אבל ישנם רגעים שבהם אני פשוט מוצף התפעמות ומתרגש, למראה הילד המקסים, שמצליח כל פעם לרגש ולהפתיע. אחת הפעמים הללו היתה בטיול לסיני, לפני כחודשיים בערך. דרך חתחתים ותלאות רבות, כולל גילוי מאוחר שלא נוכל להעביר את הרכב, הגענו לבסוף לחוף המיוחל, התמקמנו והכל היה כרגיל. עם בוקר התגלה כי משהו שונה. יותם לא רצה לינוק. האמת- לא נורא כל כך, חשבנו. אבל יותם ממש מנע מעצמו קירבה, שלא לדבר על מגע, עם ענת. כך המשיך היום והבשיל לשעת צהריים והילד- שמח, עליז, משחק, צוחק, אוכל ושותה- ולא יונק. כשהתעייף לקראת אחה"צ שוב לא היה מוכן להירדם בדרך בה נרדם עד אותו היום- יניקה. הוא פשוט ביקש ממני שאקח אותו, טיילנו, ולאחר זמן מה, נרדם. כשניסיתי להניחו בחושה הוא התעורר, וכל הסשן התחיל שוב. בכי, קושי, לא רצה לאמא. ענת התחילה מעט להתעצב. לקראת ערב חששנו מעט- איך ירדם, ומה יהיה אם יתעורר בלילה. האם אני אצטרך לקום ולהסתובב עמו עד שירדם? בלילה יותם ינק כרגיל, ובבוקר, עם הקימה, ינק מעט ואז- שוב. לא הסכים כלל להיות עם ענת. דחה אותה מעליו. הסכים לשבת רק עלי, או על אחרים. לא נתן לענת להאכיל ולהשקות אותו. רק אבא. במהלך היום יותם היה מעט עצבני, וכשניסה להרדם, לא ממש הצליח. לענת זה כבר היה מעט קשה. מעין גמילה שכזו, שפתאום האירה את העניין באור חד ובהיר. הגמילה מההנקה, כשתהיה, יום אחד, תהיה גמילה דו כיוונית, ולא חד צדדית. ענת התקשתה בעיקר עם הדחייה הזו, יותם לא הסכים להתקרב אליה כלל, כאילו הוא מבקש לא להכשיל עצמו. כך חלף עוד יום, שבו אני תפקדתי במשרה מלאה, וענת היתה מעט חופשיה יותר. בבוקר היום השלישי, לאחר שאנחנו כבר הספקנו להציב תאוריה סבירה מבחינתנו, שיותם גומל עצמו מיניקת יום, ובלילה הוא יונק, וזה הגיוני, ומתקבל, וטוב, ובכלל- מה שהוא רוצה, הוא בודאי יודע, וכהנה וכהנה, הסברים שלדעתי, היום, אני מבין אותם כצורך המצחיק שלנו במציאת הגיון בכל דבר, והקושי שלנו לזרום עם ההתרחשויות, יותם קם וינק כרגיל, והכל חזר כפי שהיה יומיים קודם לכן. שוב יותם יונק, כמו תמיד, רוצה בעיקר את אמא, ופחות את אבא. מצד אחד קצת רווח, ומצד שני קצת הכביד. שיעור גדול למדנו מיותם הקטן. שעור על גאווה וענווה. אני הרגשתי מצד אחד נהדר, ביומיים בהם יותם "העדיף" אותי. ליומיים הייתי על תקן אמא- מאכי ומשקה, מרדים ומרגיע. מצד שני, הכבידה עלי העובדה שענת נדחקה הצידה, והשתדלתי לא להתחיל לפתח רגשות אשמה מטופשים. כל כך הרבה הסברים מניחים את הדעת מצאנו, ואז התהפך הגלגל, ואני, שפיתחתי גאווה מסוימת, חייב הייתי לשוב ולראות- יותם הוא המיע, הוא הבוחר. צרכיו היחודיים מכתיבים במידה כה רבה את חיינו, ואני הבנתי שאנחנו אולי יותר מדי תלויים בקשר עמו. הקשר הוא כמובן דו כיווני, אבל לדעתי צריך לזכור תמיד- הוא זה שצריך לקבל, אנחנו אלה שנותנים, ובעצם הנתינה- מקבלים.
יותם נמצא עכשיו בסימה של מחלת אבעבועות, שבמהלכה הוא כוסה בפצעים, רבים כל כך, נדמה היה שאין מקום לפצעים רבים כל כך על הגוף הקטנצ'יק שלו. היה משהו קצת קשה בלראות את יותם מכוסה בפצעים. זה מעין סוג של הדגשת הפגיעות שלו, ושלנו גם. אבל זה כבר בסוף, חולף, והקשיים שנלוו למחלה קטנים כעת. אתמול, יותם נרדם עם חיוך גדול, ואני הבטתי בו עוצם את עיניו. זו לא הפעם הראשונה כמובן, אבל אתמול עלו בי מחשבות על נצח, תוך כדי שעשיתי עצמי ישן, כדי שלא יסחוף אותי לתעלולים בשתיים עשרה בלילה. חבר שלי אמר שזוג זו מלכותהעולם, וילדים- זה כבר נצח. תמיד חשבתי על כך במסגרת ההגיון. הילד שלי הוא המשך הגנים, המשפחה, והוא ישא זאת הלאה. לכן נצח. אבל אתמול הרגשתי נצח אחר. נצח שכולו תחושה, הרגשה, אולי אנרגיה, לבטח אהבה. הנצח הוא לא פיזי, הוא לא טמון בהעברת גנים. הנצח טמון באהבה שאני נושא בקירבי, ומעביר ליותם, שנושא את האהבה הזו בקירבו כבר עכשיו, ויעביר אותה ברבות הימים, למי שיחפוץ. האהבה הזו לא שמורה רק לילדים, או לבני משפחה. היא אהבה שמשפיעה ומגיעה לכל אדם הבא בקשר אתי, או עם יותם, או עם ענת. כך, הנצח טמון בלבבות האנשים שאנחנו מכירים ומוקירים, כך האהבה שלנו כמשפחה יוצרת נצח אמיתי, נצח שלא צריך בשבילו הרבה יותר מרגע שקט, מבט אוהב, רגע לפני שנרדמים, וזה נוסך בי בטחון. אני לרגע שוכח הכל, את כל הארעיות של חיי, את מעשיי, תכונותי, גופי, אני רק אהבה, לנצח.
-
- הודעות: 931
- הצטרפות: 08 אוגוסט 2001, 01:47
- דף אישי: הדף האישי של ענת_גיגר*
-
- הודעות: 1594
- הצטרפות: 28 פברואר 2004, 00:23
- דף אישי: הדף האישי של ג'ינ_ג'ית*
יומנו של אב טרי
איזה יופי!
-
- הודעות: 51
- הצטרפות: 14 מאי 2004, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של אדם_א*
יומנו של אב טרי
אש"י, אתה אדם גדול !
-
- הודעות: 548
- הצטרפות: 18 מרץ 2003, 00:27
- דף אישי: הדף האישי של אמבט_ים*
יומנו של אב טרי
מקסים!
-
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
יומנו של אב טרי
תודה על הדף הזה. הוא באמת מיוחד במינו. ורואים עליכם. את האהבה.
-
- הודעות: 941
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2002, 01:11
- דף אישי: הדף האישי של אמא_אדמה*
יומנו של אב טרי
התרגשתי מאוד. @}
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
תודה, תודה, תודה.
-
- הודעות: 769
- הצטרפות: 02 מאי 2003, 01:24
- דף אישי: הדף האישי של תוספות_יוםטוב*
יומנו של אב טרי
בדמעות בעיניים- תודה. (למרות שיש לי אהוב מקסים ונהדר, אני קצת מקנאה בענת )
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
עוד מעט מחשבות על הנצח:
אני עוסק בתאטרון. מהותו של התאטרון היא נצח. מדוע? כיוון שכל העוסק, בין אם על הבמה, ובין אם בקהל, לא בא סתם להתבדר. על הבמה נפרשת עלילת חיים שלמים. חיים של דמויות בדיוניות אמנם, אשר עוברות מהלך אישי מרוכז במשך זמן כה קצר. אדיפוס המלך האומלל, רואה את כל חייו נפרשים לנגד עיניו במהלך חקירה אינטנסיבית של שעה וחצי. מי שמשחק את אדיפוס, כמו מרוויח חוויות חיים שלמים בזמן קצר כל כך. מי שצופה, עובר עם המלך את המהלך של הגילוי הנורא.
תאטרון איננו החיים. הוא גם לא ממש חיקוי, לטעמי, כפי שנהוג לתארו. תאטרון הוא משהו שמתהווה באופן מרוכז ודחוס, ולמשך רגעים מספר, וכל שחקן מכיר את הרגעים הללו, ישנה לפתע תחושת התעלות, לאו דוקא תחושה של טרנס, משהו אחר, מעין חיות, אמיתיות, אני קורא לזה להיות בנצח. ככה מרויחים עוד קצת נצח, ועוד קצת, וכל זאת על מנת להימלט מן הידיעה של סופיות הווייתנו הגשמית.
יש לי בעיה "פילוסופית" עם זה. אני רוצה לחיות את נצח בכל רגע ורגע. לא רוצה להזדקק לתחליפים בדיוניים. לא רוצה לפחד מהמוות. חבר טוב אמר לי שאולי אני מתרגל את הנצח דרך התאטרון. זאת מחשבה יפה. למען האמת, מאז שהפכתי לאב, אני מרגיש במקום מסוים שהתאטרון איבד את כוחו אצלי. הוא נמצא שם, כחבר ותיק, כמיומנות אהובה, כעבודה. אבל הוא חדל מלהיות ספק הנצח שלי.
יותם חוזר עכשיו על כל מילה חדשה שהוא קולט. דרך האופן שבו הוא חוזר על מילים, מתגלה הקשר בין מילים כמו- "בלון", "מלון" ו"חלון", למשל. כולם הם "לון". "כפית", "פיל" ו"פיפי" הם "פי". התקשורת באמצעות מילים רק מדגישה את הדרך העצמאית שב הוא גדל מחד, תוך התכווננות אל המסגרת שאנחנו מציעים לו, מסגרת אנושית פשוטה. הוא מבין הכל, ויש לו דיעה לגבי כל דבר וענין.
בטיול למערות לוזית, היתה לי חוויה מעניינת. יותם רוב היום, מתחילתו למעשה, לא רצה להיות איתי. נדבק לאמא, ולא בא לאבא. אני כהרגלי, ייחסתי את זה למשהו בו. במהלך הפיקניק, ברגע שבו הייתי רגוע, שלו ומאושר, לפתע יותם צץ משום מקום, ומחבק את רגלי. הבנתי משהו חשוב מאד- זה הייתי אני. אני לא איפשרתי לו להגיע במהלך היום, עד אותו רגע בן הייתי פנוי, פתוח. לפני כן הייתי טרוד בספיחי עבודה, הכנות לטיול, וסתם דאגות מצויות של יומיום. יותם הרגיש אותי. הרדיש שאני זקוק למעט זמן כדי להתרכך, להירגע. וברגע המתאים, לו ולי, יצר מגע.
אני לא מכה על חטא או משהו כזה. אין ספק שפעמים רבות אני לא באמת פנוי. אני לא מתכוון להתפנות תמיד לחלוטין. אבל האבחנה הדקה של יותם, התחושה הפנימית שלו אותי, גורמת לי לסמוך עליו. שהוא ידע ויכיר אותי היטב, אולי יותר משאני את עצמי. היחסים ביננו יכולים להיבנות מתוך הרגישות המופלאה הזאת.
אני לא חושב שיש סימטריה. אני האב, צריך להיות שם בשבילו, ולא הוא שם בשבילי. אבל אם כבר דנו באתר זה בדרכים בהן אנו מנצלים את ילדינו, אזי אני מוצא נתיב נוסף- הילד שלי, בהתקרבות ובהתרחקות ממני, נותן לי מידע חשוב על התחושות הפנימיות שלי, אלו שאני כל כך מורגל להן, עד כי אני לא ממש מזהה אותן. וכך, אני מקווה, יהיו עוד פעמים בהן אהיה פנוי באמת, ויותם החכם יזהה, ויחבק, וייצור נתיב ביני ובינו, נתיב שעדיין אין בו מילים, ואולי אינו זקוק להן.
אני עוסק בתאטרון. מהותו של התאטרון היא נצח. מדוע? כיוון שכל העוסק, בין אם על הבמה, ובין אם בקהל, לא בא סתם להתבדר. על הבמה נפרשת עלילת חיים שלמים. חיים של דמויות בדיוניות אמנם, אשר עוברות מהלך אישי מרוכז במשך זמן כה קצר. אדיפוס המלך האומלל, רואה את כל חייו נפרשים לנגד עיניו במהלך חקירה אינטנסיבית של שעה וחצי. מי שמשחק את אדיפוס, כמו מרוויח חוויות חיים שלמים בזמן קצר כל כך. מי שצופה, עובר עם המלך את המהלך של הגילוי הנורא.
תאטרון איננו החיים. הוא גם לא ממש חיקוי, לטעמי, כפי שנהוג לתארו. תאטרון הוא משהו שמתהווה באופן מרוכז ודחוס, ולמשך רגעים מספר, וכל שחקן מכיר את הרגעים הללו, ישנה לפתע תחושת התעלות, לאו דוקא תחושה של טרנס, משהו אחר, מעין חיות, אמיתיות, אני קורא לזה להיות בנצח. ככה מרויחים עוד קצת נצח, ועוד קצת, וכל זאת על מנת להימלט מן הידיעה של סופיות הווייתנו הגשמית.
יש לי בעיה "פילוסופית" עם זה. אני רוצה לחיות את נצח בכל רגע ורגע. לא רוצה להזדקק לתחליפים בדיוניים. לא רוצה לפחד מהמוות. חבר טוב אמר לי שאולי אני מתרגל את הנצח דרך התאטרון. זאת מחשבה יפה. למען האמת, מאז שהפכתי לאב, אני מרגיש במקום מסוים שהתאטרון איבד את כוחו אצלי. הוא נמצא שם, כחבר ותיק, כמיומנות אהובה, כעבודה. אבל הוא חדל מלהיות ספק הנצח שלי.
יותם חוזר עכשיו על כל מילה חדשה שהוא קולט. דרך האופן שבו הוא חוזר על מילים, מתגלה הקשר בין מילים כמו- "בלון", "מלון" ו"חלון", למשל. כולם הם "לון". "כפית", "פיל" ו"פיפי" הם "פי". התקשורת באמצעות מילים רק מדגישה את הדרך העצמאית שב הוא גדל מחד, תוך התכווננות אל המסגרת שאנחנו מציעים לו, מסגרת אנושית פשוטה. הוא מבין הכל, ויש לו דיעה לגבי כל דבר וענין.
בטיול למערות לוזית, היתה לי חוויה מעניינת. יותם רוב היום, מתחילתו למעשה, לא רצה להיות איתי. נדבק לאמא, ולא בא לאבא. אני כהרגלי, ייחסתי את זה למשהו בו. במהלך הפיקניק, ברגע שבו הייתי רגוע, שלו ומאושר, לפתע יותם צץ משום מקום, ומחבק את רגלי. הבנתי משהו חשוב מאד- זה הייתי אני. אני לא איפשרתי לו להגיע במהלך היום, עד אותו רגע בן הייתי פנוי, פתוח. לפני כן הייתי טרוד בספיחי עבודה, הכנות לטיול, וסתם דאגות מצויות של יומיום. יותם הרגיש אותי. הרדיש שאני זקוק למעט זמן כדי להתרכך, להירגע. וברגע המתאים, לו ולי, יצר מגע.
אני לא מכה על חטא או משהו כזה. אין ספק שפעמים רבות אני לא באמת פנוי. אני לא מתכוון להתפנות תמיד לחלוטין. אבל האבחנה הדקה של יותם, התחושה הפנימית שלו אותי, גורמת לי לסמוך עליו. שהוא ידע ויכיר אותי היטב, אולי יותר משאני את עצמי. היחסים ביננו יכולים להיבנות מתוך הרגישות המופלאה הזאת.
אני לא חושב שיש סימטריה. אני האב, צריך להיות שם בשבילו, ולא הוא שם בשבילי. אבל אם כבר דנו באתר זה בדרכים בהן אנו מנצלים את ילדינו, אזי אני מוצא נתיב נוסף- הילד שלי, בהתקרבות ובהתרחקות ממני, נותן לי מידע חשוב על התחושות הפנימיות שלי, אלו שאני כל כך מורגל להן, עד כי אני לא ממש מזהה אותן. וכך, אני מקווה, יהיו עוד פעמים בהן אהיה פנוי באמת, ויותם החכם יזהה, ויחבק, וייצור נתיב ביני ובינו, נתיב שעדיין אין בו מילים, ואולי אינו זקוק להן.
-
- הודעות: 835
- הצטרפות: 10 נובמבר 2003, 17:28
- דף אישי: הדף האישי של ליזה_ליזה*
יומנו של אב טרי
תודה, תודה, תודה @}
-
- הודעות: 3030
- הצטרפות: 19 יולי 2003, 21:25
- דף אישי: הדף האישי של עודד_המחפש*
יומנו של אב טרי
אבא של יותם,
איזו כתיבה יפה ואיזו רגישות ומחשבה! מאוד נהניתי לקרוא, והזדהיתי עם הרבה מהדברים.
בקשר ל אב טרי:
אהבתי מה שכתבת בקשר ל טריות של החוויה, הראשוניות, ושאתה מקווה שתמיד תוכל לחוות את הדברים כך.
אני חושב שתמיד נהיה אבות טריים מעוד סיבה: אנחנו גדלים יחד עם הילדים שלנו.
בהתחלה הייתי אב טרי לרך נולד.
אחר-כך הייתי אב טרי לילד שמתחיל להיות עצמאי במרחב.
אחר-כך הייתי אב טרי לילד שמתחיל לדבר.
אחר-כך הייתי אב טרי לילד שכבר מדבר ומשוחח ויכול להיות ממש פרטנר להרבה דברים.
ואז, נהייתי אב טרי לשניים. אב טרי לאחד בן שנתיים וחצי, ולרך נולד.
עכשיו אני אב טרי לילד בן שלוש ולילד שני שמתחיל להיות עצמאי במרחב.
וכך , אמשיך להיות אב טרי לכל מיני גילאים, התפתחויות, מצבים, שינויים ותהליכים. בכל פעם מחדש אני צריך להמציא את עצמי כאב. לגלות מצבים חדשים, להתבונן בהם, לחוות אותם, להבין אותם, להגיב אליהם, ולהיות אב לילדי במצבים החדשים.
וזה, כנראה, לא ייגמר עד שאני אגמר.
לאב טרי מאב טרי. @}
איזו כתיבה יפה ואיזו רגישות ומחשבה! מאוד נהניתי לקרוא, והזדהיתי עם הרבה מהדברים.
בקשר ל אב טרי:
אהבתי מה שכתבת בקשר ל טריות של החוויה, הראשוניות, ושאתה מקווה שתמיד תוכל לחוות את הדברים כך.
אני חושב שתמיד נהיה אבות טריים מעוד סיבה: אנחנו גדלים יחד עם הילדים שלנו.
בהתחלה הייתי אב טרי לרך נולד.
אחר-כך הייתי אב טרי לילד שמתחיל להיות עצמאי במרחב.
אחר-כך הייתי אב טרי לילד שמתחיל לדבר.
אחר-כך הייתי אב טרי לילד שכבר מדבר ומשוחח ויכול להיות ממש פרטנר להרבה דברים.
ואז, נהייתי אב טרי לשניים. אב טרי לאחד בן שנתיים וחצי, ולרך נולד.
עכשיו אני אב טרי לילד בן שלוש ולילד שני שמתחיל להיות עצמאי במרחב.
וכך , אמשיך להיות אב טרי לכל מיני גילאים, התפתחויות, מצבים, שינויים ותהליכים. בכל פעם מחדש אני צריך להמציא את עצמי כאב. לגלות מצבים חדשים, להתבונן בהם, לחוות אותם, להבין אותם, להגיב אליהם, ולהיות אב לילדי במצבים החדשים.
וזה, כנראה, לא ייגמר עד שאני אגמר.
לאב טרי מאב טרי. @}
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אנחנו עוברים תקופה מיוחדת, כולנו, עכשיו. רציתי לכתוב- קשה, אבל העדפתי לייחד את הרגעים השונים, שמצטברים לכדי כאילו תקופה, כאילו באמת ניתן לתחום את זה. זה פשוט על פני השטח... יותם קם בבוקר כשעל שפתיו המילה: "לא". הוא קם, וכשהוא רואה אותי הוא מצווה: "שם". הוא לא מקבל מיד את מה שהוא רוצה, והתגובה היא בכי היסטרי לרבע שעה. או יותר. זה באמת קשה. אבל זו לא תקופה קשה,לא. אלה רגעים קשים, וגם רכים, מתאחדים יחדיו לעיסה אחת של מזג אוויר. לפעמים גשום, לפעמים בהיר. אבל תמיד השמש זורחת, וסופה לשקוע, והירח עולה, מתמלא, מתרוקן ונעלם. וזה נוסך בי כוח. העליות והירידות של יותם, שלי,של כולנו הן כאין וכאפס לעומת הירח המתמלאומתרוקן, ושוב, ושוב, עד קץ הדורות.
וזה יפה, אבל בכל זאת- "לא" ועוד "לא", והרבה לאוים, כחול אשר על שפת הים. אבל גם בים המים שוטפיםאת החול, עולים ויורדים. כך גם הלאוים יעלו, ירדו, ושוב יעלו, ואין הכוונה להפחית כאן בחשיבות הלאוים. לא ולא. לכל "לא" יש את המקום שלו. (סלוגן מוצלח לשיר ילדים?)
כל "לא" מבגר אותי, מבגר את יותם, מחזק בינינו, מהדק, בוחן, מאתגר, כל "לא" מכוון אלי, אבל גם ליותם, מכוון לעצמו, בודק, שואל, מגשש את הדרך בארץ חדשה- ארץ הדעת.
ואני יחד עם יותם מגשש מחדש בארץ הזו, שנדמה היה לי שאני מכירה היטב, והנה התברר לי כי מעולם לא ביקרתי בה באמת.
וזה יפה, אבל בכל זאת- "לא" ועוד "לא", והרבה לאוים, כחול אשר על שפת הים. אבל גם בים המים שוטפיםאת החול, עולים ויורדים. כך גם הלאוים יעלו, ירדו, ושוב יעלו, ואין הכוונה להפחית כאן בחשיבות הלאוים. לא ולא. לכל "לא" יש את המקום שלו. (סלוגן מוצלח לשיר ילדים?)
כל "לא" מבגר אותי, מבגר את יותם, מחזק בינינו, מהדק, בוחן, מאתגר, כל "לא" מכוון אלי, אבל גם ליותם, מכוון לעצמו, בודק, שואל, מגשש את הדרך בארץ חדשה- ארץ הדעת.
ואני יחד עם יותם מגשש מחדש בארץ הזו, שנדמה היה לי שאני מכירה היטב, והנה התברר לי כי מעולם לא ביקרתי בה באמת.
-
- הודעות: 2560
- הצטרפות: 23 דצמבר 2002, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_יונת*
יומנו של אב טרי
אבא של יותם,
כסבתא לנכד בגיל קרוב לגיל של יותם, אני רואה מה שלא ראיתי כשילדי היו בגיל הזה. הילד מוקסם מכוחה ומהשפעתה של המלה לא . שום מלה אחרת לא משנה עד כדי כך את התנהגות המבוגרים. היא נותנת לו כוח ושליטה. והוא חוגג איתה.
כסבתא לנכד בגיל קרוב לגיל של יותם, אני רואה מה שלא ראיתי כשילדי היו בגיל הזה. הילד מוקסם מכוחה ומהשפעתה של המלה לא . שום מלה אחרת לא משנה עד כדי כך את התנהגות המבוגרים. היא נותנת לו כוח ושליטה. והוא חוגג איתה.
-
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
יומנו של אב טרי
ולמרבה הבושה, הוא גם שומע אותה הרבה מאוד...
-
- הודעות: 2998
- הצטרפות: 26 יולי 2001, 09:53
- דף אישי: הדף האישי של אביב_חדש*
יומנו של אב טרי
ולמרבה הבושה, הוא גם שומע אותה הרבה מאוד...
גם אצלנו השלישית שומעת אותה יותר מהראשון והשני...
גם אצלנו השלישית שומעת אותה יותר מהראשון והשני...
-
- הודעות: 898
- הצטרפות: 25 אוגוסט 2003, 01:27
- דף אישי: הדף האישי של מאמא_מאוהבת*
יומנו של אב טרי
קראתי בנשימה אחת את כל הדף.
אתה מצליח להלביש רגשות במילים - וזה כשרון.
מאוד מהניתי לקרוא וכבר מתחילה לחכות להמשך.
ואפרופו רעיון לספר - גם אני תומכת ברעיון.
אתה מצליח להלביש רגשות במילים - וזה כשרון.
מאוד מהניתי לקרוא וכבר מתחילה לחכות להמשך.
ואפרופו רעיון לספר - גם אני תומכת ברעיון.
יומנו של אב טרי
יש לי הרגשה שאבא של יותם כאילו מצטט מאיזה ספר על עקרון הרצף או משהו דומה.
האנטי אפידורליזם,ההתחברות לכאב,אובססיית ההנקה וכ"ו...
לדעתי הנפילה עוד תגיע. הילד יגדל וכבר לא יהיה רק מתוקי והבעיות תגדלנה וההתפכחות בוא תגיע
ועקרונות הגידול יצטרכו לפנות מקום למציאות העצבנית ואז פשוט זורמים עם היומיום,מתגמשים,מתרגזים
וממשיכים הלאה-בדר"כ עם מטען של רגשות אשמה...
אבל אף פעם לא מפסיקים לאהוב.
כל טוב.
טלי. אמא לשתיים.
האנטי אפידורליזם,ההתחברות לכאב,אובססיית ההנקה וכ"ו...
לדעתי הנפילה עוד תגיע. הילד יגדל וכבר לא יהיה רק מתוקי והבעיות תגדלנה וההתפכחות בוא תגיע
ועקרונות הגידול יצטרכו לפנות מקום למציאות העצבנית ואז פשוט זורמים עם היומיום,מתגמשים,מתרגזים
וממשיכים הלאה-בדר"כ עם מטען של רגשות אשמה...
אבל אף פעם לא מפסיקים לאהוב.
כל טוב.
טלי. אמא לשתיים.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אוי כמה שאת צודקת!
הנפילה כבר הגיעה, ובגדול. יותם פשוט מאכזב אותי ומרגיז, ואני כועס מאד, ומיד מרגיש אשם. טוב, חבל שעקרון הרצף ועוד כל מיני שטויות שכאלה סימאו אותי. התפכחנו! ממחר יותם בגן, אין יותר ציצי, מספיק עם השטויות, זה נגמר.
חבל רק שבמקום להכיל, את משליכה.
כל טוב.
הנפילה כבר הגיעה, ובגדול. יותם פשוט מאכזב אותי ומרגיז, ואני כועס מאד, ומיד מרגיש אשם. טוב, חבל שעקרון הרצף ועוד כל מיני שטויות שכאלה סימאו אותי. התפכחנו! ממחר יותם בגן, אין יותר ציצי, מספיק עם השטויות, זה נגמר.
חבל רק שבמקום להכיל, את משליכה.
כל טוב.
-
- הודעות: 931
- הצטרפות: 08 אוגוסט 2001, 01:47
- דף אישי: הדף האישי של ענת_גיגר*
יומנו של אב טרי
טלי, נימת דבריך מקוממת מאוד. את באה לאב שכותב כאן את רחשי לבו, וממרום מושבך בתור אם לשניים, את יודעת איך מתנהלים החיים האמיתיים.
אז בואי תשמעי משהו, מדובר כאן בחיים אמיתיים מאוד, עם הכאבים, והתסכולים, והיומיום והאשמה, ובכל זאת יש בחירה בדרך חיים מסוימת ולא בדרך אחרת,
לפי דבריך אני מבינה שזו לא דרכך, ושהדרך הזאת מעוררת בך התנגדות, וזו זכותך,
אבל יומן אישי של בן אדם הוא לא המקום לשפוך את ההתנגדות או ההתנשאות שזה מעורר בך, תני קצת יותר כבוד.
האנטי אפידורליזם,ההתחברות לכאב,אובססיית ההנקה וכ"ו...
שימי לב כמה בחירת המלים שלך יכולה לקומם מישהו שבחר באורח חיים כזה, כאילו מדובר באיזה טרנד או הפרעה נפשית.
אז תודה על השיעור המאלף, וכל טוב.
אז בואי תשמעי משהו, מדובר כאן בחיים אמיתיים מאוד, עם הכאבים, והתסכולים, והיומיום והאשמה, ובכל זאת יש בחירה בדרך חיים מסוימת ולא בדרך אחרת,
לפי דבריך אני מבינה שזו לא דרכך, ושהדרך הזאת מעוררת בך התנגדות, וזו זכותך,
אבל יומן אישי של בן אדם הוא לא המקום לשפוך את ההתנגדות או ההתנשאות שזה מעורר בך, תני קצת יותר כבוד.
האנטי אפידורליזם,ההתחברות לכאב,אובססיית ההנקה וכ"ו...
שימי לב כמה בחירת המלים שלך יכולה לקומם מישהו שבחר באורח חיים כזה, כאילו מדובר באיזה טרנד או הפרעה נפשית.
אז תודה על השיעור המאלף, וכל טוב.
-
- הודעות: 2302
- הצטרפות: 30 יוני 2001, 23:50
- דף אישי: הדף האישי של ענת_גביש*
יומנו של אב טרי
_לדעתי הנפילה עוד תגיע. הילד יגדל וכבר לא יהיה רק מתוקי והבעיות תגדלנה וההתפכחות בוא תגיע
ועקרונות הגידול יצטרכו לפנות מקום למציאות העצבנית ואז פשוט זורמים עם היומיום,מתגמשים,מתרגזים
וממשיכים הלאה-בדר"כ עם מטען של רגשות אשמה..._
בקיצור, יהיה חרא.
האנטי אפידורליזם,ההתחברות לכאב,אובססיית ההנקה וכ"ו... אנשים אובססיביים רק מחליפים את האובססיות באחרות. במקרה של האבא כאן הוא בטח יאמין, כשתינוקו יגדל, בילדים חופשיים ומאושרים, בנערים בריאים בנפשם, בחיים בלי רגשות אשמה, מי יודע מה עוד...
ועקרונות הגידול יצטרכו לפנות מקום למציאות העצבנית ואז פשוט זורמים עם היומיום,מתגמשים,מתרגזים
וממשיכים הלאה-בדר"כ עם מטען של רגשות אשמה..._
בקיצור, יהיה חרא.
האנטי אפידורליזם,ההתחברות לכאב,אובססיית ההנקה וכ"ו... אנשים אובססיביים רק מחליפים את האובססיות באחרות. במקרה של האבא כאן הוא בטח יאמין, כשתינוקו יגדל, בילדים חופשיים ומאושרים, בנערים בריאים בנפשם, בחיים בלי רגשות אשמה, מי יודע מה עוד...
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
ענת גביש, שכחת לסיים ב
"כל טוב"
"כל טוב"
-
- הודעות: 2560
- הצטרפות: 23 דצמבר 2002, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_יונת*
יומנו של אב טרי
אבא של יותם ,
הנפילה כבר הגיעה, ובגדול. כי אפילו לדף הנפלא הזה מגיעים אנשים מכל הסוגים. נכון, חבל.
אבל אתה, אל תתן לפגיעה הזאת לחסום אותך. אנשים רבים קוראים בדף הזה, מהנהנים ומתרגשים, ולפעמים אפילו מנגבים דמעה.
החוויות שאתה מתאר הן אישיות וראשוניות. גם אחרים חווים אותן, אבל רק מעטים נחנו במודעות עצמית, רגישות ויכולת תיאור כשלך.
תודה!
ואל תפסיק...
אמא של יונת, וגם אמא לארבעה.
הנפילה כבר הגיעה, ובגדול. כי אפילו לדף הנפלא הזה מגיעים אנשים מכל הסוגים. נכון, חבל.
אבל אתה, אל תתן לפגיעה הזאת לחסום אותך. אנשים רבים קוראים בדף הזה, מהנהנים ומתרגשים, ולפעמים אפילו מנגבים דמעה.
החוויות שאתה מתאר הן אישיות וראשוניות. גם אחרים חווים אותן, אבל רק מעטים נחנו במודעות עצמית, רגישות ויכולת תיאור כשלך.
תודה!
ואל תפסיק...
אמא של יונת, וגם אמא לארבעה.
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
יומנו של אב טרי
נפלתי על הקטע מ"טלי" בהשתאות.
אני תוהה אם לא כדאי לנקות את הדף מאנרגיות טרוליות שליליות?
אני תוהה אם לא כדאי לנקות את הדף מאנרגיות טרוליות שליליות?
יומנו של אב טרי
כן, מצטרפת לבשמת (חשבתי את זה לפני שקראתי מה שכתבת).
בתור קוראת נאמנה, אני לא רואה למה צריך להשאיר כאן כל הערה.
<אפשר למחוק גם הערה זו>
<כל טוב>
בתור קוראת נאמנה, אני לא רואה למה צריך להשאיר כאן כל הערה.
<אפשר למחוק גם הערה זו>
<כל טוב>
-
- הודעות: 2560
- הצטרפות: 23 דצמבר 2002, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_יונת*
יומנו של אב טרי
כן, מצטרפת לבשמת
גם אני. אבל ההחלטה היא של בעל הבית.
גם אני. אבל ההחלטה היא של בעל הבית.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אני לא אמחק את השתלשלות התגובות בעקבות דבריה של טלי.
למה? כיוון שדבריה של טלי, למרות הרוגז שעוררו בי, גם חידדו לי מספר הבנות. למה כל כך התרגזתי? למה הרגשתי שדבריה מאיימים עלי?
אני חושב שבאיזשהו מקום עמוק, עוררה בי טלי את חוסר הביטחון הטבוע בי, אותו מקום שבו נשמעים קולות הטמועים בי, ששואלים ללא הרף- מה יהיה, האם הדרך נכונה, אולי הכל מתבסס על איזה חלום אופטימי, שסופו להתנפץ?
אם לנסות ולתמצת את השקפת העולם המצטיירת מן הדברים שנאמרו, ניתן לומר כי זאת השקפת עולם חסרת אמונה. זו השקפת העולם בה גדלתי, שרצופה בביטוחים למיניהם, בצבירת ידע, בביטול האינטואיציה, בראיית העתיד כזמן האמיתי, תוך ביטול ההווה. כך אמרו לי תמיד- צריך בית ספר, כי בלי בגרות אין מה לחפש, צריך תואר, צריך צבא, צריך וצריך וצריך. העולם קשה, רצוף מכשולים, בכל פינה אורבים עוד מתחרים, צריך לנצח את כולם על מנת להשיג את החיים הנכונים, הטובים. בשם האידיאולוגיה הזאת מצאתי עצמי פעמים רבות מוותר על ההווה, למען הבטחת העתיד. וראו- זה פלא- בכל פעם שעשיתי משהו על מנת להבטיח את העתיד, כמעט הגעתי לקו הסיום, ואז עצרתי. מחוסר כוחות, תוך בחינה מחודשת של הדברים, העדפתי לוותר על ה"עתיד" למען העכשיו.
איך זה מתקשר למה שכתבה טלי? טלי מנסה להכין אותי לקראת העתיד. היא בתום לב, מתוך רצון טוב, שתחילה לא ראיתי אותו, מנסה לומר לי- אתה נאיבי. החיים הרבה יותר קשים. אתה עוד תראה...
אבל אני מעין אידיוט שכזה. אני מעדיף לא לראות. אני רוצה לראות את העכשיו. לחיות אותו. אני מנסה באמת ובתמים לחוות את הרגעים המופלאים עם יותם כפי שהוא (כך אני מאמין) חווה אותם כרגע. כהווה צרוף. כשיותם קם בבוקר, הוא לא קם על מנת לתכנן את שארית היום, כחלק משרשרת מתמשכת של שיגרה. כל ארוחת בוקר שלו היא חד פעמית. כל ביס הוא רגע מיוחד בפני עצמו. לכן החווייה של גידול ילד היא מעין נצח. כל רגע הוא עולם שלם שאין בו עבר ואין בו עתיד. הוא הווה ממושך, עד הרגע הבא, וכך הלאה. לפעמים, אני באמת שוכח לגמרי כשאני עם יותם את הזמן. הזמן הזה, שפשוט נוכח יותר מדי בחיי, נעלם ומתמוסס כשאני עם יותם.
צריך הרבה אמונה כדי לחוות את הרגע ולשכוח את העתיד. צריך הרבה אמונה בכך שמה שעכשיו הוא הנכון. לכן, כשיגיע הרגע שבו יותם יהיה מרגיז ומעיק, כפי שמבטיחים שיקרה, אני אנסה לזכור שזה מה שיש עכשיו, וזה לא אומר דבר לגבי העתיד.
אני מבין שהדברים שנאמרו נאמרו על מנת להכין אותי לזמנים אחרים. אבל אין טעם ממשי בהכנה. כמה שניסיתי להתכונן להריון, לא הייתי מוכן לו. כמה שניסיתי להתכונן ללידה, לא הייתי מוכן לה. באותה מידה, לא הייתי מוכן לשבועות הראשונים אחרי הלידה, שהיו די קשים. ואני מניח שכמה שאנסה להכין עצמי לזמנים קשים אחרים- כשהם יגיעו, אצטרך פשוט להיות שם, וזהו. אצטרך לחוות את הרגעים הקשים, כמו הטובים, ללא ידיעה מוקדמת ממשית, וזה הרי כל היופי, כל הכיף, אלה החיים הממשיים.
יש בי אמונה עמוקה ואמיתית, גם בי, גם ביותם, שתמיד נדע להתמודד עם מה שלא יקרה, כי היסודות שאנו בונים עכשיו, הם איתנים, וכל מה שצריך הוא אמונה בכוח שיש לנו לחיות כל רגע כאילו הוא הנצח בהתגלמותו.
למה? כיוון שדבריה של טלי, למרות הרוגז שעוררו בי, גם חידדו לי מספר הבנות. למה כל כך התרגזתי? למה הרגשתי שדבריה מאיימים עלי?
אני חושב שבאיזשהו מקום עמוק, עוררה בי טלי את חוסר הביטחון הטבוע בי, אותו מקום שבו נשמעים קולות הטמועים בי, ששואלים ללא הרף- מה יהיה, האם הדרך נכונה, אולי הכל מתבסס על איזה חלום אופטימי, שסופו להתנפץ?
אם לנסות ולתמצת את השקפת העולם המצטיירת מן הדברים שנאמרו, ניתן לומר כי זאת השקפת עולם חסרת אמונה. זו השקפת העולם בה גדלתי, שרצופה בביטוחים למיניהם, בצבירת ידע, בביטול האינטואיציה, בראיית העתיד כזמן האמיתי, תוך ביטול ההווה. כך אמרו לי תמיד- צריך בית ספר, כי בלי בגרות אין מה לחפש, צריך תואר, צריך צבא, צריך וצריך וצריך. העולם קשה, רצוף מכשולים, בכל פינה אורבים עוד מתחרים, צריך לנצח את כולם על מנת להשיג את החיים הנכונים, הטובים. בשם האידיאולוגיה הזאת מצאתי עצמי פעמים רבות מוותר על ההווה, למען הבטחת העתיד. וראו- זה פלא- בכל פעם שעשיתי משהו על מנת להבטיח את העתיד, כמעט הגעתי לקו הסיום, ואז עצרתי. מחוסר כוחות, תוך בחינה מחודשת של הדברים, העדפתי לוותר על ה"עתיד" למען העכשיו.
איך זה מתקשר למה שכתבה טלי? טלי מנסה להכין אותי לקראת העתיד. היא בתום לב, מתוך רצון טוב, שתחילה לא ראיתי אותו, מנסה לומר לי- אתה נאיבי. החיים הרבה יותר קשים. אתה עוד תראה...
אבל אני מעין אידיוט שכזה. אני מעדיף לא לראות. אני רוצה לראות את העכשיו. לחיות אותו. אני מנסה באמת ובתמים לחוות את הרגעים המופלאים עם יותם כפי שהוא (כך אני מאמין) חווה אותם כרגע. כהווה צרוף. כשיותם קם בבוקר, הוא לא קם על מנת לתכנן את שארית היום, כחלק משרשרת מתמשכת של שיגרה. כל ארוחת בוקר שלו היא חד פעמית. כל ביס הוא רגע מיוחד בפני עצמו. לכן החווייה של גידול ילד היא מעין נצח. כל רגע הוא עולם שלם שאין בו עבר ואין בו עתיד. הוא הווה ממושך, עד הרגע הבא, וכך הלאה. לפעמים, אני באמת שוכח לגמרי כשאני עם יותם את הזמן. הזמן הזה, שפשוט נוכח יותר מדי בחיי, נעלם ומתמוסס כשאני עם יותם.
צריך הרבה אמונה כדי לחוות את הרגע ולשכוח את העתיד. צריך הרבה אמונה בכך שמה שעכשיו הוא הנכון. לכן, כשיגיע הרגע שבו יותם יהיה מרגיז ומעיק, כפי שמבטיחים שיקרה, אני אנסה לזכור שזה מה שיש עכשיו, וזה לא אומר דבר לגבי העתיד.
אני מבין שהדברים שנאמרו נאמרו על מנת להכין אותי לזמנים אחרים. אבל אין טעם ממשי בהכנה. כמה שניסיתי להתכונן להריון, לא הייתי מוכן לו. כמה שניסיתי להתכונן ללידה, לא הייתי מוכן לה. באותה מידה, לא הייתי מוכן לשבועות הראשונים אחרי הלידה, שהיו די קשים. ואני מניח שכמה שאנסה להכין עצמי לזמנים קשים אחרים- כשהם יגיעו, אצטרך פשוט להיות שם, וזהו. אצטרך לחוות את הרגעים הקשים, כמו הטובים, ללא ידיעה מוקדמת ממשית, וזה הרי כל היופי, כל הכיף, אלה החיים הממשיים.
יש בי אמונה עמוקה ואמיתית, גם בי, גם ביותם, שתמיד נדע להתמודד עם מה שלא יקרה, כי היסודות שאנו בונים עכשיו, הם איתנים, וכל מה שצריך הוא אמונה בכוח שיש לנו לחיות כל רגע כאילו הוא הנצח בהתגלמותו.
-
- הודעות: 383
- הצטרפות: 15 פברואר 2004, 01:25
- דף אישי: הדף האישי של דקל_נור*
-
- הודעות: 21563
- הצטרפות: 28 יולי 2001, 13:37
- דף אישי: הדף האישי של בשמת_א*
יומנו של אב טרי
אבא של יותם, מתי אתה מוציא את הספר שלך, תזכיר לי? (כמו שהוא, בלי לערוך אף מלה) אני קונה.
אם לנסות ולתמצת את השקפת העולם המצטיירת מן הדברים שנאמרו, ניתן לומר כי זאת השקפת עולם חסרת אמונה. זו השקפת העולם בה גדלתי, שרצופה בביטוחים למיניהם, בצבירת ידע, בביטול האינטואיציה, בראיית העתיד כזמן האמיתי, תוך ביטול ההווה.
וככה אנחנו חיים מין חיים שאנחנו בכלל לא רוצים, בשביל עתיד שאנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים (אבל אנשים אחרים הגדירו אותו בשבילנו כיעד נכסף), ובשום רגע ורגע לא חיים את החיים שלנו.
אנחנו לא רוצים יותר לא לחיות.
אנחנו לא רוצים יותר חיים שהינדסו לנו אחרים.
אנחנו לוקחים מחדש את החיים שלנו, ומנכסים אותם מחדש לעצמנו.
אנחנו לומדים עם הילדים שלנו לגלות יום יום: מי אני? מה אני רוצה? מה אני רוצה לעשות עכשיו? מה טוב לי ומה לא מתאים לי?
אנחנו לומדים עם הילדים הקטנים שלנו לגלות יום יום: שמותר לא לעשות מה שלא נעים, ורצוי לעשות את מה שנעים (-:
אם לנסות ולתמצת את השקפת העולם המצטיירת מן הדברים שנאמרו, ניתן לומר כי זאת השקפת עולם חסרת אמונה. זו השקפת העולם בה גדלתי, שרצופה בביטוחים למיניהם, בצבירת ידע, בביטול האינטואיציה, בראיית העתיד כזמן האמיתי, תוך ביטול ההווה.
וככה אנחנו חיים מין חיים שאנחנו בכלל לא רוצים, בשביל עתיד שאנחנו לא בטוחים שאנחנו רוצים (אבל אנשים אחרים הגדירו אותו בשבילנו כיעד נכסף), ובשום רגע ורגע לא חיים את החיים שלנו.
אנחנו לא רוצים יותר לא לחיות.
אנחנו לא רוצים יותר חיים שהינדסו לנו אחרים.
אנחנו לוקחים מחדש את החיים שלנו, ומנכסים אותם מחדש לעצמנו.
אנחנו לומדים עם הילדים שלנו לגלות יום יום: מי אני? מה אני רוצה? מה אני רוצה לעשות עכשיו? מה טוב לי ומה לא מתאים לי?
אנחנו לומדים עם הילדים הקטנים שלנו לגלות יום יום: שמותר לא לעשות מה שלא נעים, ורצוי לעשות את מה שנעים (-:
-
- הודעות: 898
- הצטרפות: 25 אוגוסט 2003, 01:27
- דף אישי: הדף האישי של מאמא_מאוהבת*
יומנו של אב טרי
שי, יצאת גבר!
כתבת ממש יפה. נו, מה חדש פה?
שוב
כתבת ממש יפה. נו, מה חדש פה?
שוב
-
- הודעות: 548
- הצטרפות: 18 מרץ 2003, 00:27
- דף אישי: הדף האישי של אמבט_ים*
יומנו של אב טרי
ואני מניח שכמה שאנסה להכין עצמי לזמנים קשים אחרים- כשהם יגיעו, אצטרך פשוט להיות שם, וזהו. אצטרך לחוות את הרגעים הקשים, כמו הטובים, ללא ידיעה מוקדמת ממשית, וזה הרי כל היופי, כל הכיף, אלה החיים הממשיים.
כמה חכם גם כל השאר. תודה.
כמה חכם גם כל השאר. תודה.
-
- הודעות: 2560
- הצטרפות: 23 דצמבר 2002, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_יונת*
יומנו של אב טרי
שי, יצאת גבר!
לא.
יצאת אדם .
לא.
יצאת אדם .
-
- הודעות: 898
- הצטרפות: 25 אוגוסט 2003, 01:27
- דף אישי: הדף האישי של מאמא_מאוהבת*
יומנו של אב טרי
וגבר הוא לא אדם?
-
- הודעות: 2560
- הצטרפות: 23 דצמבר 2002, 00:39
- דף אישי: הדף האישי של אמא_של_יונת*
יומנו של אב טרי
וגבר הוא לא אדם?
זה לא מה שאמרתי, אבל זו הדגשה אחרת. כשאומרים "גבר" זה בניגוד ל"אשה". זה מדגיש את הגבריות שבו.
כשאומרים "אדם" זה מדגיש את האנושיות שבו.
זה לא מה שאמרתי, אבל זו הדגשה אחרת. כשאומרים "גבר" זה בניגוד ל"אשה". זה מדגיש את הגבריות שבו.
כשאומרים "אדם" זה מדגיש את האנושיות שבו.
-
- הודעות: 2
- הצטרפות: 22 אוגוסט 2004, 00:37
יומנו של אב טרי
גבר הוא בהכרח אדם, אבל אדם הוא לא בהכרח גבר.
ההערה של אמא של יונת החליפה אנושיות במגדריות, גם אם לא להגדרת מגדר ממשית כיוונת כשאמרת "גבר", מאמא.
אנושיות היא הרבה יותר מגבריות. "גבריות" ו"נשיות", או "זכריות" ו"נקביות" אפשר לראות בטבע בלי סוף, אבל כמה פעמים אפשר לראות אנושיות?
<רשוון מכמת>
ההערה של אמא של יונת החליפה אנושיות במגדריות, גם אם לא להגדרת מגדר ממשית כיוונת כשאמרת "גבר", מאמא.
אנושיות היא הרבה יותר מגבריות. "גבריות" ו"נשיות", או "זכריות" ו"נקביות" אפשר לראות בטבע בלי סוף, אבל כמה פעמים אפשר לראות אנושיות?
<רשוון מכמת>
-
- הודעות: 898
- הצטרפות: 25 אוגוסט 2003, 01:27
- דף אישי: הדף האישי של מאמא_מאוהבת*
יומנו של אב טרי
וואו, איזה סיפור נהיה מהערה הומורסטית שבכלל לא כוונה ל"שי, וואללה, איזה גבר אתה!" אלא ל"יצאת גדול, כל הכבוד וכו'".
<לא אוהבת להתפלסף>
<לא אוהבת להתפלסף>
-
- הודעות: 86
- הצטרפות: 09 ספטמבר 2003, 23:19
- דף אישי: הדף האישי של דרור_כמון*
יומנו של אב טרי
אילו תובנות, שי!
אתה מבורך וקדוש!
אתה מבורך וקדוש!
יומנו של אב טרי
יש לי שאלה לאבא של יותם, כתבתי מחזה ואני רוצה לדעת מה אני צריך לעשות כדי להעלות אותו. אני גם רוצה לביים אותו. מה הדרך הכי טובה לחבר את כל הקצוות ?
-
- הודעות: 151
- הצטרפות: 19 פברואר 2003, 01:29
- דף אישי: הדף האישי של יולי_פעלולי*
יומנו של אב טרי
עונג לקרוא, במיוחד אחרי שכל שני וחמישי אנחנו מקבלים שטיפת מוח דומה מאמא של בן זוגי שמאוד דואגת ל"עתיד" שלנו
ובכל הזדמנות מחדש מזכירה לנו שאנחנו צריכים לסדר כבר את החיים שלנו וסוף סוף להתברג לאיזו שהיא חברה גדולה ומבוססת!
@}
ובכל הזדמנות מחדש מזכירה לנו שאנחנו צריכים לסדר כבר את החיים שלנו וסוף סוף להתברג לאיזו שהיא חברה גדולה ומבוססת!
@}
-
- הודעות: 151
- הצטרפות: 19 פברואר 2003, 01:29
- דף אישי: הדף האישי של יולי_פעלולי*
יומנו של אב טרי
..דרך אגב לי לקח שנים ללמוד שוב להגיד לא!
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
חולם חסר, כתוב לי בדף הבית אבא של יותם , שם אשמח לדון בנושא.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
בקרוב אצטרך לשנות את ה"ניק" שלי למשהו מעט יותר ארוך כמו אבא של יותם ו- ?
כן, אנחנו מצפים לנשמה נוספת שתצטרף אלינו, והיא למעשה כבר כאן, מתפתחת ומתכוננת ליציאה לאוויר העולם בסביבות חודש יוני (סוף החודש). יש לנו תחושה חזקה שמדובר בבת, אבל ימים יגידו. השינוי בכינוי לאתר הוא רק קוסמטי, אבל מאחוריו שינוי ענק, שינוי מרגש, שינוי מעט מפחיד. ההתמודדות עם האבהות היא יומיומית, וריכוז החוויות הוא עצום. איך יש מקום לשניים? אני מכיר חלק מאנשי הקהילה שלהם מספר גדול יותר של ילדים- איך עושים את זה? (לא איך עושים ילדים... את זה אני חושב שכבר הבנתי) איך מוצאים זמן, מקום, כוח, כל כך הרבה כוח. ואולי לא צריך בכלל למצוא עוד כוח. אולי צריך דווקא להבין שישנן מגבלות טבעיות, ובמסגרת המגבלות לתת את כל מה שיש?
בכל מקרה, הריון שני הוא חווייה שונה לחלוטין עבורי, בכל אופן. אני כמעט מתפתה לומר שזה יותר קל. בהריון עם יותם בנינו לאט לאט את היחס שלנו כלפי כל ה"עסק" הזה של ההריון- הבדיקות, ההכנות, הפחדים ממה שלא ידוע ולא ברור כלל. כעת, עם פז"ם הכל נראה שונה. אני הרבה יותר בטוח בדרך שבחרנו- מיעוט בבדיקות, לידה בבית. אני מסוגל לדמיין מה זה תינוק בן יום, מה הצרכים שלו. אני זוכר שזה היה קשה, ואני לא חושש מזה. אני בעיקר מצפה ומתרגש, לקראת חוויות חדשות, לקראת הלידה השניה, שבודאי תהיה שונה מהראשונה. איך יותם יגיב לכל זה?
יותם ילד רגיש. אני מאמין שהוא כבר קצת מבין, אבל בעיקר לא יודע מה מחכה לנו. הוא עסוק ברגע שלו, בנצח שלו, בגדילה, בעיקר בשליטה. כן, הכל סביב שליטה. בגיליון של באופן שעסק בשליטה כתב דני לסרי ששליטה היא למעשה ביטוי של צורך בקשר ובביטחון. אנחנו מתמודדים כמעט כל יום עם התפרצויות של יותם (להלן- הקריזות) שנסובות בעיקר סביב חוסר רצון ממשהו וניסיון של יותם לשחזר את הרגע בו לא סופק רצונו. לדוגמה- יותם מבקש לאכול בבוקר לחם עם דבש. הוא מקבל לחם עםדבש, אבל לא צלחת המדויקת אותה רצה, או שלא באופן ההנחה על הצלחת המדויק, ומשם- קריזה. יותם לא מוכן להמשיך הלאה. הוא מנסה להזיז את הכל חזרה לנקודה שבה הקריזה החלה, ולתקן. אבל בדרך הוא מתבלבל, ואנחנו נכנסים ללופ של עצבים מתגברים. בהתחלה (לפני כשלושה חודשים בערך זה התחיל) הלכנו עם יותם, בדרכו שלו, בניסיון להשביע את רצונו. הנטיה הטבעית שלי ושל ענת לרצות את הסובבים אותנו התבטאה גם כלפי יותם. זה לא ממש עבד. קשה היה להבין את רצונו של יותם, ופעמים רבות זההתנגש ביכולת לעשות אפילו דברים פשוטים מאד. כשהקריזות הלכו ותכפו, שאלתי עצמי מה קורה כאן. התשובה המתבקשת היתה סיווג גילי- כלומר, ברוכים הבאים לגיל שנתיים. אבל אותי זה לא סיפק. אני חושב שהבנתי משהו, שעזר לי לארגן מחדש את היחס שלי לקריזות. הבנתי שבאורח פלאי יותם כאילו נשלח אלינו עם מטרה מסוימת. ענת ואני, כפי שציינתי, טיפוסים די גמישים ומרצים. קשה לנו לקבוע גבולות ברורים. בעבר, כשיותם לא היה מרוצה, תמיד היה הציצי בסביבה כדי להרגיע ולנחם. כשענת החליטה לגמול את יותם, הוא איבד את היכולת שלו להרגיע עצמו. הבנתי שיותם מחפש דרך להחזיר לידיו את השליטה, כיוון שמשהו בקשר אבד לו. הבנתי שאנחנו צריכים ללמוד להציב גבולות, כי מתחת לכל הכעס יותם אולי מבקש לומר לנו- הלו, מי כאן ההורה? אולי תגדירו לי כבר עד לאן מותר? מה אפשר? ענת התחילה לומר ליותם שהיא מבינה שהוא מנסה למצוא שקט, ושהוא ימצא את השקט שהוא מחפש בתוכו. במקביל, אני כבר לא כל כך מתרגש מהקריזות, ומשתדל לקבוע גבול ברור בכל פעם שאני מרגיש שהוא קרוב להיחצות. ישנם ימים שעוברים בשקט ובזרימה, וישנם ימים שכל רגע הוא פוטנציאל להתנגשות. בסופו של דבר, אני מרגיש שכל התקופה הזו היא תירגול בדיאלוג, ותירגול בהבנה הדדית, בעיקר קביעת כללי משחק חדשים ביננו לבין יותם.
לפעמים זה פשוט קשה מנשוא. יותם מתעורר באמצע הלילה, לא נרדם, מבקש להיות על הידיים- גם זה לא עוזר, מבקש לראות טלויזיה- באמצע הלילה, וכשהסכמנו בעבר, גם זה לא עזר. ההבנה שיותם בעצם מחפש דרכים משל עצמו להתמודד עם אובדן הדרך היחידה שהכיר מיומו הראשון, פתחה את הדרך לדיאלוג ביננו, גם אם לא תמיד זה ממש מצליח.
לפעמים אני שוכח שיותם רק בן שנתיים וקצת. לפעמים נדמה לי שהוא מבוגר לגמרי, ולפני כמה חודשים היתה לנו תזכורת מכאיבה לגילו ולסכנות שבכל זאת נמצאות שם תמיד. יותם שיחק עם גפרורים, ענת לא שמה לב, אני הייתי בחוץ, ולפתע שמעתי את ענת צועקת. מסתבר שיותם הצליח להדליק את כל הקופסה בידו, והוא נכווה די קשה בחזה וביד. נבהלנו מאד, יותם סבל נורא. מרחנו על הכוויות משחות מרגיעות, יותם (שעדיין ינק) נרגע ונרדם תוך בכי קורע לב. אנחנו היינו בלחץ, התקשרנו לקבל קצת תמיכה, ולאחר ארבעים דקות, יותם התעורר, כולו חיוכים ושמחה, והתחיל להשתולל כאילו לא קרה כלום. אנחנו הבטנו בכוויות ונחרדנו. כושר הריפוי של יותם היה מדהים. הכוויות נעלמו מהר מאד, ואני חושב שזה קשור ליכולת הריפוי הפנימית שלו. יותם ממש נהנה לספר לכולם על מה שקרה, ("אש, גדול, כואב, יד") ואני מאמין שהיכולת שלו לדבר, תרמה את חלקה לריפוי המהיר. עבורי המקרה היה תזכורת ברורה- אמנם יותם כבר ילד, לא תינוק. אמנם הוא מדבר, הולך, יודע היטב מה הוא רוצה- אבל עדיין, הוא רק בן שנתיים, ואנחנו שם בשביל להיות איתו, וגם כדי לסמן לו גבולות ברורים, על פי מה שאנחנו מאמינים שהוא יכול- או לא יכול, או אולי לא צריך?
הקשה באמת היתה תחושת הפגיעות של הגוף שעלתה מן המקרה. העובדה הפשוטה שליותם גוף קטן ופגיע כל כך, הממה אותי ממש כמו גילוי עובדות החיים. הרי הייתי אמור לדעת, להשגיח, ובכל זאת- המחשבה שהאש יכולה הייתה להזיק יותר, לא הירפתה שבועות לאחר המקרה. מאז הגפרורים במקום בטוח, אבל מהר מאד חזרנו למסלול, לא הפכנו חרדתיים יותר, או משגיחים יותר, ואני מודע לאפשרות הסבירה בהחלט שעוד מקרים כאלה ואחרים צפויים לנו, ושיותם ואני וענת נצטרך להתמודד עם כל מקרה לכשיקרה.
כן, אנחנו מצפים לנשמה נוספת שתצטרף אלינו, והיא למעשה כבר כאן, מתפתחת ומתכוננת ליציאה לאוויר העולם בסביבות חודש יוני (סוף החודש). יש לנו תחושה חזקה שמדובר בבת, אבל ימים יגידו. השינוי בכינוי לאתר הוא רק קוסמטי, אבל מאחוריו שינוי ענק, שינוי מרגש, שינוי מעט מפחיד. ההתמודדות עם האבהות היא יומיומית, וריכוז החוויות הוא עצום. איך יש מקום לשניים? אני מכיר חלק מאנשי הקהילה שלהם מספר גדול יותר של ילדים- איך עושים את זה? (לא איך עושים ילדים... את זה אני חושב שכבר הבנתי) איך מוצאים זמן, מקום, כוח, כל כך הרבה כוח. ואולי לא צריך בכלל למצוא עוד כוח. אולי צריך דווקא להבין שישנן מגבלות טבעיות, ובמסגרת המגבלות לתת את כל מה שיש?
בכל מקרה, הריון שני הוא חווייה שונה לחלוטין עבורי, בכל אופן. אני כמעט מתפתה לומר שזה יותר קל. בהריון עם יותם בנינו לאט לאט את היחס שלנו כלפי כל ה"עסק" הזה של ההריון- הבדיקות, ההכנות, הפחדים ממה שלא ידוע ולא ברור כלל. כעת, עם פז"ם הכל נראה שונה. אני הרבה יותר בטוח בדרך שבחרנו- מיעוט בבדיקות, לידה בבית. אני מסוגל לדמיין מה זה תינוק בן יום, מה הצרכים שלו. אני זוכר שזה היה קשה, ואני לא חושש מזה. אני בעיקר מצפה ומתרגש, לקראת חוויות חדשות, לקראת הלידה השניה, שבודאי תהיה שונה מהראשונה. איך יותם יגיב לכל זה?
יותם ילד רגיש. אני מאמין שהוא כבר קצת מבין, אבל בעיקר לא יודע מה מחכה לנו. הוא עסוק ברגע שלו, בנצח שלו, בגדילה, בעיקר בשליטה. כן, הכל סביב שליטה. בגיליון של באופן שעסק בשליטה כתב דני לסרי ששליטה היא למעשה ביטוי של צורך בקשר ובביטחון. אנחנו מתמודדים כמעט כל יום עם התפרצויות של יותם (להלן- הקריזות) שנסובות בעיקר סביב חוסר רצון ממשהו וניסיון של יותם לשחזר את הרגע בו לא סופק רצונו. לדוגמה- יותם מבקש לאכול בבוקר לחם עם דבש. הוא מקבל לחם עםדבש, אבל לא צלחת המדויקת אותה רצה, או שלא באופן ההנחה על הצלחת המדויק, ומשם- קריזה. יותם לא מוכן להמשיך הלאה. הוא מנסה להזיז את הכל חזרה לנקודה שבה הקריזה החלה, ולתקן. אבל בדרך הוא מתבלבל, ואנחנו נכנסים ללופ של עצבים מתגברים. בהתחלה (לפני כשלושה חודשים בערך זה התחיל) הלכנו עם יותם, בדרכו שלו, בניסיון להשביע את רצונו. הנטיה הטבעית שלי ושל ענת לרצות את הסובבים אותנו התבטאה גם כלפי יותם. זה לא ממש עבד. קשה היה להבין את רצונו של יותם, ופעמים רבות זההתנגש ביכולת לעשות אפילו דברים פשוטים מאד. כשהקריזות הלכו ותכפו, שאלתי עצמי מה קורה כאן. התשובה המתבקשת היתה סיווג גילי- כלומר, ברוכים הבאים לגיל שנתיים. אבל אותי זה לא סיפק. אני חושב שהבנתי משהו, שעזר לי לארגן מחדש את היחס שלי לקריזות. הבנתי שבאורח פלאי יותם כאילו נשלח אלינו עם מטרה מסוימת. ענת ואני, כפי שציינתי, טיפוסים די גמישים ומרצים. קשה לנו לקבוע גבולות ברורים. בעבר, כשיותם לא היה מרוצה, תמיד היה הציצי בסביבה כדי להרגיע ולנחם. כשענת החליטה לגמול את יותם, הוא איבד את היכולת שלו להרגיע עצמו. הבנתי שיותם מחפש דרך להחזיר לידיו את השליטה, כיוון שמשהו בקשר אבד לו. הבנתי שאנחנו צריכים ללמוד להציב גבולות, כי מתחת לכל הכעס יותם אולי מבקש לומר לנו- הלו, מי כאן ההורה? אולי תגדירו לי כבר עד לאן מותר? מה אפשר? ענת התחילה לומר ליותם שהיא מבינה שהוא מנסה למצוא שקט, ושהוא ימצא את השקט שהוא מחפש בתוכו. במקביל, אני כבר לא כל כך מתרגש מהקריזות, ומשתדל לקבוע גבול ברור בכל פעם שאני מרגיש שהוא קרוב להיחצות. ישנם ימים שעוברים בשקט ובזרימה, וישנם ימים שכל רגע הוא פוטנציאל להתנגשות. בסופו של דבר, אני מרגיש שכל התקופה הזו היא תירגול בדיאלוג, ותירגול בהבנה הדדית, בעיקר קביעת כללי משחק חדשים ביננו לבין יותם.
לפעמים זה פשוט קשה מנשוא. יותם מתעורר באמצע הלילה, לא נרדם, מבקש להיות על הידיים- גם זה לא עוזר, מבקש לראות טלויזיה- באמצע הלילה, וכשהסכמנו בעבר, גם זה לא עזר. ההבנה שיותם בעצם מחפש דרכים משל עצמו להתמודד עם אובדן הדרך היחידה שהכיר מיומו הראשון, פתחה את הדרך לדיאלוג ביננו, גם אם לא תמיד זה ממש מצליח.
לפעמים אני שוכח שיותם רק בן שנתיים וקצת. לפעמים נדמה לי שהוא מבוגר לגמרי, ולפני כמה חודשים היתה לנו תזכורת מכאיבה לגילו ולסכנות שבכל זאת נמצאות שם תמיד. יותם שיחק עם גפרורים, ענת לא שמה לב, אני הייתי בחוץ, ולפתע שמעתי את ענת צועקת. מסתבר שיותם הצליח להדליק את כל הקופסה בידו, והוא נכווה די קשה בחזה וביד. נבהלנו מאד, יותם סבל נורא. מרחנו על הכוויות משחות מרגיעות, יותם (שעדיין ינק) נרגע ונרדם תוך בכי קורע לב. אנחנו היינו בלחץ, התקשרנו לקבל קצת תמיכה, ולאחר ארבעים דקות, יותם התעורר, כולו חיוכים ושמחה, והתחיל להשתולל כאילו לא קרה כלום. אנחנו הבטנו בכוויות ונחרדנו. כושר הריפוי של יותם היה מדהים. הכוויות נעלמו מהר מאד, ואני חושב שזה קשור ליכולת הריפוי הפנימית שלו. יותם ממש נהנה לספר לכולם על מה שקרה, ("אש, גדול, כואב, יד") ואני מאמין שהיכולת שלו לדבר, תרמה את חלקה לריפוי המהיר. עבורי המקרה היה תזכורת ברורה- אמנם יותם כבר ילד, לא תינוק. אמנם הוא מדבר, הולך, יודע היטב מה הוא רוצה- אבל עדיין, הוא רק בן שנתיים, ואנחנו שם בשביל להיות איתו, וגם כדי לסמן לו גבולות ברורים, על פי מה שאנחנו מאמינים שהוא יכול- או לא יכול, או אולי לא צריך?
הקשה באמת היתה תחושת הפגיעות של הגוף שעלתה מן המקרה. העובדה הפשוטה שליותם גוף קטן ופגיע כל כך, הממה אותי ממש כמו גילוי עובדות החיים. הרי הייתי אמור לדעת, להשגיח, ובכל זאת- המחשבה שהאש יכולה הייתה להזיק יותר, לא הירפתה שבועות לאחר המקרה. מאז הגפרורים במקום בטוח, אבל מהר מאד חזרנו למסלול, לא הפכנו חרדתיים יותר, או משגיחים יותר, ואני מודע לאפשרות הסבירה בהחלט שעוד מקרים כאלה ואחרים צפויים לנו, ושיותם ואני וענת נצטרך להתמודד עם כל מקרה לכשיקרה.
-
- הודעות: 3030
- הצטרפות: 19 יולי 2003, 21:25
- דף אישי: הדף האישי של עודד_המחפש*
יומנו של אב טרי
איזה כיף שחזרת לכתוב.
הדברים מהדהדים ומוכרים, ובדרכך אתה שוב מעורר מחשבות ותובנות.
תודה.
הדברים מהדהדים ומוכרים, ובדרכך אתה שוב מעורר מחשבות ותובנות.
תודה.
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אכן, זו בת.
ויותם נרגש. כל ערב כמעט הוא מסתכל באלבום התמונות מהלידה שלו, ואנחנו מספרים לו את סיפור הלידה כל פעם מחדש. בעצם,הוא כבר יודע לספר הכל בעצמו. יותם ראה בתמונות שהוא בכה מיד עם יציאתו לאוויר העולם. ששאלנו אותו למה הוא בכה, אמר יותם- כי הוא ("תינוק יותם") רוצה להיכנס לבטן של אמא שלו. יש לנו גם ספרים על לידה ותינוקות למינהם, ויותם מסתכל אף בהם כל יום. בקיצור- התכונה רבה, וההכנות בעיצומן.
ואני- אני מודה- זה לא כמו הפעם הראשונה. כן, זה פחות מרגש במובן מסויים, בוודאי פחות מפחיד. לכאורה יודעים לאן הולכים, מכירים את השלבים השונים, כבר לא עושים עניין מהבחירות ה"משונות", בטח לא מול המשפחה. זה הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה. זה יותר נכון לי, אישית. אני חושב שאני הרבה יותר רגוע, פחות אכול רגשי אשמה, יותר תומך ומבין את מקומי. וישנו יותם. יותם איכשהו מעביר לי את ההריון של ענת באופן מדהים. העיסוק סביבו ומקומו המרכזי במשפחה כל כך מרכזי, שכאילו אין ממש מקום להריון. וזה מה שקצת בכל זאת- מפחיד. כל כך התרגלתי כבר לשלישיה הזוגית שלנו, שאין לי שמץ של מושג איך זה עובד ברביעיה. מה- אם יותם הוא יותר "ילד של אמא" לפעמים, אז התינוקת בחדשה תהיה לימים יותר "של אבא"? ובכלל- מבחינה טכנית, איך מכניסים שני ילדים לאוטו, כשאחד לא רוצה, והשניה אולי לא תסבול לנסוע?
ןלמה לדאוג?
יש עוד זמן. ימים יגידו. יהיה בסדר. עשו את זה לפנינו. כמה מחברינו הטובים בעלי משפחה מוגדלת.
טוב, נו. הקלישאות האוטו-סוגסטיביות הללו (סליחה על המילה האקדמית) נשמעות לי כמו בדיחה. הדבר היחידי שאני יכול לומר- יהיה אשר יהיה.
ויותם- הוא מנסה לשחזר את חוויית הרחם שלו. הוא לא מפסיק להתייחס לזה, ובמיטה הוא נרדם לילה אחד תוך התעקשות להתחבק עם ענת מתחת לשמיכה באופן מלא, בחושך, בחום, ומזל שהוא לא רצה גם מים סביבו... והוא פשוט ילד גדול. היכולת התקשורתית שלו כל כך מדהימה, שלפעמים אני שוכח שהוא עוד לא בן שנתיים וחצי, ושבכל זאת יש דברים שאני יודע קצת יותר טוב ממנו.
ליותם יש יכולת ביטוי מדהימה, לא רק בדיבור, אלא גם בביטוי רגשי. הוא בוכה, צועק, צוחק, מוחה, והכל בת אחת לפעמים. שמתי לב לתופעה מעניינת- עד לפני שבוע-שבועיים, היתה ליותם עוד תקופה של קריזות "תעצרו את העולם", לפעמים בתדירות בלתי אפשרית ששיגעה אותנו. זה לא שזה נגמר לגמרי עכשיו, אבל זה די נרגע. בכל אופן, שמתי לב שמפלס המתח והעצבים של יותם עולה במקביל אלינו, ולא במקרה, לדעתי, הגיע לשיא כשאני הייתי בשיא המתח לקראת סיומה (האומלל) של הפקה שעבדתי עליה בתאטרון. בפעם הקודמת שיותם שיגע אותנו בטורים דומים הייתי גם ערב עליית הצגה אחרת שביימתי. צירוף מקרים?
לא יודע. לא נראה לי. לפעמים אני חושב שיותם מהווה ברומטר רגיש עבורי למתח שלי, יותר מאשר אני לעצמי- אבל סביר להניח שאני משליך עליו יותר מדי. יש דברים שהם שלו, ושלו בלבד, ויש שהם שלי בלבד.
לקראת התרחבות המשפחה אני חושב שזה שיעור חשוב שכדאי ליישם. כדאי לדעת איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר, לפעמים זה חופף אחרים, לפעמים זה משיק, לפעמים אפילו קצת רחוק.
ודאגה כללית אחרונה: אולי באמת אין לי שמץ של מושג, ואני מברבר ללא סיבה, רק כדי להסוות את העובדה שאני באמת, אבל באמת, לא יודע מה יהיה? לעזאזל, החיים האלה, למה אי אפשר לדעת הכל מראש? איך נסתדר עם שניים? איך?
איך?
ויותם נרגש. כל ערב כמעט הוא מסתכל באלבום התמונות מהלידה שלו, ואנחנו מספרים לו את סיפור הלידה כל פעם מחדש. בעצם,הוא כבר יודע לספר הכל בעצמו. יותם ראה בתמונות שהוא בכה מיד עם יציאתו לאוויר העולם. ששאלנו אותו למה הוא בכה, אמר יותם- כי הוא ("תינוק יותם") רוצה להיכנס לבטן של אמא שלו. יש לנו גם ספרים על לידה ותינוקות למינהם, ויותם מסתכל אף בהם כל יום. בקיצור- התכונה רבה, וההכנות בעיצומן.
ואני- אני מודה- זה לא כמו הפעם הראשונה. כן, זה פחות מרגש במובן מסויים, בוודאי פחות מפחיד. לכאורה יודעים לאן הולכים, מכירים את השלבים השונים, כבר לא עושים עניין מהבחירות ה"משונות", בטח לא מול המשפחה. זה הרבה יותר טוב מהפעם הראשונה. זה יותר נכון לי, אישית. אני חושב שאני הרבה יותר רגוע, פחות אכול רגשי אשמה, יותר תומך ומבין את מקומי. וישנו יותם. יותם איכשהו מעביר לי את ההריון של ענת באופן מדהים. העיסוק סביבו ומקומו המרכזי במשפחה כל כך מרכזי, שכאילו אין ממש מקום להריון. וזה מה שקצת בכל זאת- מפחיד. כל כך התרגלתי כבר לשלישיה הזוגית שלנו, שאין לי שמץ של מושג איך זה עובד ברביעיה. מה- אם יותם הוא יותר "ילד של אמא" לפעמים, אז התינוקת בחדשה תהיה לימים יותר "של אבא"? ובכלל- מבחינה טכנית, איך מכניסים שני ילדים לאוטו, כשאחד לא רוצה, והשניה אולי לא תסבול לנסוע?
ןלמה לדאוג?
יש עוד זמן. ימים יגידו. יהיה בסדר. עשו את זה לפנינו. כמה מחברינו הטובים בעלי משפחה מוגדלת.
טוב, נו. הקלישאות האוטו-סוגסטיביות הללו (סליחה על המילה האקדמית) נשמעות לי כמו בדיחה. הדבר היחידי שאני יכול לומר- יהיה אשר יהיה.
ויותם- הוא מנסה לשחזר את חוויית הרחם שלו. הוא לא מפסיק להתייחס לזה, ובמיטה הוא נרדם לילה אחד תוך התעקשות להתחבק עם ענת מתחת לשמיכה באופן מלא, בחושך, בחום, ומזל שהוא לא רצה גם מים סביבו... והוא פשוט ילד גדול. היכולת התקשורתית שלו כל כך מדהימה, שלפעמים אני שוכח שהוא עוד לא בן שנתיים וחצי, ושבכל זאת יש דברים שאני יודע קצת יותר טוב ממנו.
ליותם יש יכולת ביטוי מדהימה, לא רק בדיבור, אלא גם בביטוי רגשי. הוא בוכה, צועק, צוחק, מוחה, והכל בת אחת לפעמים. שמתי לב לתופעה מעניינת- עד לפני שבוע-שבועיים, היתה ליותם עוד תקופה של קריזות "תעצרו את העולם", לפעמים בתדירות בלתי אפשרית ששיגעה אותנו. זה לא שזה נגמר לגמרי עכשיו, אבל זה די נרגע. בכל אופן, שמתי לב שמפלס המתח והעצבים של יותם עולה במקביל אלינו, ולא במקרה, לדעתי, הגיע לשיא כשאני הייתי בשיא המתח לקראת סיומה (האומלל) של הפקה שעבדתי עליה בתאטרון. בפעם הקודמת שיותם שיגע אותנו בטורים דומים הייתי גם ערב עליית הצגה אחרת שביימתי. צירוף מקרים?
לא יודע. לא נראה לי. לפעמים אני חושב שיותם מהווה ברומטר רגיש עבורי למתח שלי, יותר מאשר אני לעצמי- אבל סביר להניח שאני משליך עליו יותר מדי. יש דברים שהם שלו, ושלו בלבד, ויש שהם שלי בלבד.
לקראת התרחבות המשפחה אני חושב שזה שיעור חשוב שכדאי ליישם. כדאי לדעת איפה אני מתחיל ואיפה אני נגמר, לפעמים זה חופף אחרים, לפעמים זה משיק, לפעמים אפילו קצת רחוק.
ודאגה כללית אחרונה: אולי באמת אין לי שמץ של מושג, ואני מברבר ללא סיבה, רק כדי להסוות את העובדה שאני באמת, אבל באמת, לא יודע מה יהיה? לעזאזל, החיים האלה, למה אי אפשר לדעת הכל מראש? איך נסתדר עם שניים? איך?
איך?
-
- הודעות: 383
- הצטרפות: 15 פברואר 2004, 01:25
- דף אישי: הדף האישי של דקל_נור*
יומנו של אב טרי
מזל טוב{@
ובוקר טוב
למה אי אפשר לדעת הכל מראש? כי אז זה פחות מעניין...
_איך?
איך?_ בכיף, באהבה שלכם
איזה כיף שחזרת לכתוב
ובוקר טוב
למה אי אפשר לדעת הכל מראש? כי אז זה פחות מעניין...
_איך?
איך?_ בכיף, באהבה שלכם
איזה כיף שחזרת לכתוב
-
- הודעות: 893
- הצטרפות: 11 ספטמבר 2004, 22:30
- דף אישי: הדף האישי של ענ_בל*
יומנו של אב טרי
כייף לקרוא כאן.
מרגש לצפות לעוד ילד. כל המחשבות וההתלבטויות נשמעות מוכרות מאוד.
בסופו של דבר הכל זורם. הלב והזמן גמישים ויש מקום לשני ילדים עם כמות אהבה שרק גדלה.
מרגש לצפות לעוד ילד. כל המחשבות וההתלבטויות נשמעות מוכרות מאוד.
בסופו של דבר הכל זורם. הלב והזמן גמישים ויש מקום לשני ילדים עם כמות אהבה שרק גדלה.
-
- הודעות: 8089
- הצטרפות: 13 יוני 2001, 02:23
- דף אישי: הדף האישי של יונת_שרון*
יומנו של אב טרי
שיהיה במזל!
יומנו של אב טרי
אבא של יותם,מרגש ,נוגע ללב ומנחם.
אני קוראת ומתרגשת,ומוסרת ד"ש חמה לענת.
אני קוראת ומתרגשת,ומוסרת ד"ש חמה לענת.
-
- הודעות: 941
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2002, 01:11
- דף אישי: הדף האישי של אמא_אדמה*
יומנו של אב טרי
יו, איזה לא מעודכנת אני! P-:
מזל טוב לכם, שי , ענת ויותם!
מזל טוב לכם, שי , ענת ויותם!
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
אנחנו מתכוננים.
הפעם זה ממש שונה. אפילו יחסית ב"איזי". עבורי, בכל אופן, ההריון והציפייה המחודשת קצת מרוחקים אפילו. ענת כמובן, מטבע הדברים, הרבה יותר מכוונת ומתכוננת. מצחיק שדווקא חווייה לא ממש נעימה שעברה עלינו חיברה אותי מחדש לקראת הלידה הדי קרובה, בעצם.
ענת הרגישה לא כל כך טוב לפני שבוע. היא היתה חלשה ועייפה מאד, וחשה שמשהו הוא מעבר לרגיל אצלה. לאחר שיחתטלפון לייעוץ עם המיילדת, החלטנו לגשת לבית החולים לבדוק שלא מדובר בתחילת לידה, או במשהו שיכול לגרום לתחילת לידה (בשבוע 33...). עבורנו היתה זו הפעם הראשונה בחדר יולדות, מהצד של היולדות. חששנו שיהיה לחוץ, מעייף, ללא יחס הולם- במיוחד לאחר שהאחות בחדר היולדות אמרה שעדיף לנו לא לבוא כי נורא עמוס. בכל זאת נסענו, ולאחר מסע קצרצר במסדרונות בית החולים שבשיפוץ (מישהו מכיר בי"ח לא בשיפוצים?) הגענו למשרד קבלת היולדות. שם היתה מזכירה ממש חביבה, שקיבלה אותנו בסבר פנים נאות. הלכנו לחדר האחות- חדר שבו מספר מיטות ומכשור משוכלל, וריק לחלוטין- התפלאנו, כי אמרו שיש עומס. האחות הגיעה, הקשיבה, בדקה שתן, הכל בסדר- והופל'ה למוניטור. אנחנו רגילים למוניטור קטן ופשוט, כזה שניתן להיות איתו בתנוחות שונות, והנה התוודענו למוניטור הבית-חולימי, על שלל רצועותיו, עם המכשיר שבווליום חזק מדי גורם לך לחשוב שברחם דוהרים פרשים קוזאקים לקרב. המכשיר הרעיש ציפצף ופלט נתונים, ואנחנו חיכינו בשקט ובהנאה מרובה על הזמן היקר ביחד לבד, ממש בילוי. לאחר חצי שעה של פליטת נתונים, סיימנו את מהלך הבדיקות הפשוטות, ונאמר להמתין לבדיקת הרופא. אז המתנו-בחדר ההמתנה, בו ישבו יחד עימנו עוד כשלוש-ארבע יולדות במהלך לידה, שממתינות לתורן להיכנס לחדר הלידה. חוויית ההמתנה חיזקה את אמונתנו בדרך שבחרנו. איך זה שבחדר ההמתנה, כשנשים במהלך לידה פעילה ממתינות, תוך כדי צירים, התנאים הם מתחת לכל ביקורת? למה יש רק כורסאות מרופדות,ואין אמצעים שונים לעזרה ליולדת? למה האחיות לא מדריכות את היולדות ללכת, לשנות תנוחת ישיבה, לנשום נכון?
לידנו ישבה משפחה שלמה. יולדת ובעלה, שתי האמהות, האחות של היולדת וחבר שלה, ושני חברים של החבר של האחות. כולם יחד, על המושבים, מנסים להיות מאד בשקט, מדברים וצוחקים, אוכלים ברעב שפודים וצ'יפס (הם שם מהבוקר), וכשביקשו מהם להתפנות- אמרו בסדר, ולא הלכו. והיולדת, בצירים מתקדמים. בכל פעם שיש ציר, היא נאנקת בשקט- אף אחד לא מחזיק לה את היד, אף אחד לא מדריך אותה ללכת קצת... בסך הכל, שקט. כשיש ציר- כולם משתתקים, השיחה נעצרת, הבעל- שתפקידו היה למדוד את הצירים- אפילו את זה לא טרח ממש לעשות, והעדיף לסיים את האוכל, תוך כדי שהוא מפציר באשתו לאכול צ'יפס ולשתות קולה. יולדות אחרות בחדר ההמתנה היו עם פחות תמיכה אפילו, כשהבעלים בעיקר על הקו לכיוון מכונות השתיה וחזרה. וכל העת אין מי שיסביר, יתמוך, ירגיע...
איך אישה אמורה בכלל ללדת במקום שכזה? איך ילדים באים לעולם מוקפים באורות ניאון בוהקים? איך הבעלים (אני מרשה לעצמי לדבר עלינו קצת) יכולים לעזור ולתמוך כשהם עצמם כאלה קטנים מול כל המערכת והמיכשור? אין ספק שיש מקום לתמיכה בה יותר של הבעלים. אין ספק, שדווקא במקום שכזה, יש אולי איזה יתרון לאסרטיביות וחוצפה גברית, אבל מי רוצה לעזאזל להפוך לידה לקרב על תשומת לב נאותה? ברור שמה שראינו אינו מדגם מייצג של כלל היולדות, חדרי ההמתנה ובתי החולים. אבל אני בכל אופן, הבנתי לפתע כמה כוח יש בידינו, בבחירה ללדת בבית. הלידה בבית מאפשרת לענת ללדת ולהיות בתוך התהליך המופלא הזה, ולי הבית נותן עוצמה כחלק מהמהלך הזה, כתומך, כמחזק, ואני לא צריך להיות מי שאני לא- דחפן, צעקן, "גבר גבר". הבחירה ללדת בבית מאפשרת לנו להיות אנחנו, כפי שאנו, עם עצמה אמיתית, פנימית, ועם כוח הבחירה, המודעות המלאה- אפשר גם לשחרר, לתת ללידה להיותשם, כפי שהיא, לקבל את מה שהיא דורשת, לתת לה את מלוא תעצומות הנפש שהיא צריכה, ללא חשש, מן עירוב שכזה בין שליטה מתוך מודעות, לשחרור שמאפשר את המהלך השלם והחווייה המדהימה הצפונה בו. אני פשוט לא מבין איך אפשר אחרת.
הרופא הגיע לבסוף, היה חביב ומאד קורקטי. הכל בסדר, שום לידה עוד לא התחילה, יש צירים מרוחקים, כמעין הד או גל רחוק בלב ים שמתחיל את דרכו להתנפץ על החוף. בנוסף- זכיתי בבונוס- ראיתי את הקטנה באולטרה-סאונד, בפעם הראשונה, איכשהו זה לא הסתדר עד עכשיו, וזה מאד ריגש ושימח אותי.
מעז יצא עבורי מתוק. חוויתי אישרור מחודש לבחירה שלנו, והתחברתי לקטנה, שמחכה לזמנה לצאת לעולם, וכעת אני כבר לא ממש יכול לשכוח או להתעלם בתוך השיגרה- עומדת להיוולד לנו בת, ואני כבר מוכן לחבק אותה.
הפעם זה ממש שונה. אפילו יחסית ב"איזי". עבורי, בכל אופן, ההריון והציפייה המחודשת קצת מרוחקים אפילו. ענת כמובן, מטבע הדברים, הרבה יותר מכוונת ומתכוננת. מצחיק שדווקא חווייה לא ממש נעימה שעברה עלינו חיברה אותי מחדש לקראת הלידה הדי קרובה, בעצם.
ענת הרגישה לא כל כך טוב לפני שבוע. היא היתה חלשה ועייפה מאד, וחשה שמשהו הוא מעבר לרגיל אצלה. לאחר שיחתטלפון לייעוץ עם המיילדת, החלטנו לגשת לבית החולים לבדוק שלא מדובר בתחילת לידה, או במשהו שיכול לגרום לתחילת לידה (בשבוע 33...). עבורנו היתה זו הפעם הראשונה בחדר יולדות, מהצד של היולדות. חששנו שיהיה לחוץ, מעייף, ללא יחס הולם- במיוחד לאחר שהאחות בחדר היולדות אמרה שעדיף לנו לא לבוא כי נורא עמוס. בכל זאת נסענו, ולאחר מסע קצרצר במסדרונות בית החולים שבשיפוץ (מישהו מכיר בי"ח לא בשיפוצים?) הגענו למשרד קבלת היולדות. שם היתה מזכירה ממש חביבה, שקיבלה אותנו בסבר פנים נאות. הלכנו לחדר האחות- חדר שבו מספר מיטות ומכשור משוכלל, וריק לחלוטין- התפלאנו, כי אמרו שיש עומס. האחות הגיעה, הקשיבה, בדקה שתן, הכל בסדר- והופל'ה למוניטור. אנחנו רגילים למוניטור קטן ופשוט, כזה שניתן להיות איתו בתנוחות שונות, והנה התוודענו למוניטור הבית-חולימי, על שלל רצועותיו, עם המכשיר שבווליום חזק מדי גורם לך לחשוב שברחם דוהרים פרשים קוזאקים לקרב. המכשיר הרעיש ציפצף ופלט נתונים, ואנחנו חיכינו בשקט ובהנאה מרובה על הזמן היקר ביחד לבד, ממש בילוי. לאחר חצי שעה של פליטת נתונים, סיימנו את מהלך הבדיקות הפשוטות, ונאמר להמתין לבדיקת הרופא. אז המתנו-בחדר ההמתנה, בו ישבו יחד עימנו עוד כשלוש-ארבע יולדות במהלך לידה, שממתינות לתורן להיכנס לחדר הלידה. חוויית ההמתנה חיזקה את אמונתנו בדרך שבחרנו. איך זה שבחדר ההמתנה, כשנשים במהלך לידה פעילה ממתינות, תוך כדי צירים, התנאים הם מתחת לכל ביקורת? למה יש רק כורסאות מרופדות,ואין אמצעים שונים לעזרה ליולדת? למה האחיות לא מדריכות את היולדות ללכת, לשנות תנוחת ישיבה, לנשום נכון?
לידנו ישבה משפחה שלמה. יולדת ובעלה, שתי האמהות, האחות של היולדת וחבר שלה, ושני חברים של החבר של האחות. כולם יחד, על המושבים, מנסים להיות מאד בשקט, מדברים וצוחקים, אוכלים ברעב שפודים וצ'יפס (הם שם מהבוקר), וכשביקשו מהם להתפנות- אמרו בסדר, ולא הלכו. והיולדת, בצירים מתקדמים. בכל פעם שיש ציר, היא נאנקת בשקט- אף אחד לא מחזיק לה את היד, אף אחד לא מדריך אותה ללכת קצת... בסך הכל, שקט. כשיש ציר- כולם משתתקים, השיחה נעצרת, הבעל- שתפקידו היה למדוד את הצירים- אפילו את זה לא טרח ממש לעשות, והעדיף לסיים את האוכל, תוך כדי שהוא מפציר באשתו לאכול צ'יפס ולשתות קולה. יולדות אחרות בחדר ההמתנה היו עם פחות תמיכה אפילו, כשהבעלים בעיקר על הקו לכיוון מכונות השתיה וחזרה. וכל העת אין מי שיסביר, יתמוך, ירגיע...
איך אישה אמורה בכלל ללדת במקום שכזה? איך ילדים באים לעולם מוקפים באורות ניאון בוהקים? איך הבעלים (אני מרשה לעצמי לדבר עלינו קצת) יכולים לעזור ולתמוך כשהם עצמם כאלה קטנים מול כל המערכת והמיכשור? אין ספק שיש מקום לתמיכה בה יותר של הבעלים. אין ספק, שדווקא במקום שכזה, יש אולי איזה יתרון לאסרטיביות וחוצפה גברית, אבל מי רוצה לעזאזל להפוך לידה לקרב על תשומת לב נאותה? ברור שמה שראינו אינו מדגם מייצג של כלל היולדות, חדרי ההמתנה ובתי החולים. אבל אני בכל אופן, הבנתי לפתע כמה כוח יש בידינו, בבחירה ללדת בבית. הלידה בבית מאפשרת לענת ללדת ולהיות בתוך התהליך המופלא הזה, ולי הבית נותן עוצמה כחלק מהמהלך הזה, כתומך, כמחזק, ואני לא צריך להיות מי שאני לא- דחפן, צעקן, "גבר גבר". הבחירה ללדת בבית מאפשרת לנו להיות אנחנו, כפי שאנו, עם עצמה אמיתית, פנימית, ועם כוח הבחירה, המודעות המלאה- אפשר גם לשחרר, לתת ללידה להיותשם, כפי שהיא, לקבל את מה שהיא דורשת, לתת לה את מלוא תעצומות הנפש שהיא צריכה, ללא חשש, מן עירוב שכזה בין שליטה מתוך מודעות, לשחרור שמאפשר את המהלך השלם והחווייה המדהימה הצפונה בו. אני פשוט לא מבין איך אפשר אחרת.
הרופא הגיע לבסוף, היה חביב ומאד קורקטי. הכל בסדר, שום לידה עוד לא התחילה, יש צירים מרוחקים, כמעין הד או גל רחוק בלב ים שמתחיל את דרכו להתנפץ על החוף. בנוסף- זכיתי בבונוס- ראיתי את הקטנה באולטרה-סאונד, בפעם הראשונה, איכשהו זה לא הסתדר עד עכשיו, וזה מאד ריגש ושימח אותי.
מעז יצא עבורי מתוק. חוויתי אישרור מחודש לבחירה שלנו, והתחברתי לקטנה, שמחכה לזמנה לצאת לעולם, וכעת אני כבר לא ממש יכול לשכוח או להתעלם בתוך השיגרה- עומדת להיוולד לנו בת, ואני כבר מוכן לחבק אותה.
-
- הודעות: 835
- הצטרפות: 10 נובמבר 2003, 17:28
- דף אישי: הדף האישי של ליזה_ליזה*
-
- הודעות: 931
- הצטרפות: 08 אוגוסט 2001, 01:47
- דף אישי: הדף האישי של ענת_גיגר*
-
- הודעות: 3541
- הצטרפות: 15 יוני 2003, 00:44
- דף אישי: הדף האישי של ה_עוגיה*
יומנו של אב טרי
תודה @}
-
- הודעות: 121
- הצטרפות: 20 אוגוסט 2001, 05:36
- דף אישי: הדף האישי של יפעת_הר_אבן*
יומנו של אב טרי
אוהבת אתכם.
-
- הודעות: 345
- הצטרפות: 26 מרץ 2003, 09:35
- דף אישי: הדף האישי של עדינה_מאוד*
יומנו של אב טרי
עומדת להיוולד לנו בת, ואני כבר מוכן לחבק אותה
אין עליך בלרגש! אני מחזיקה את הנסיכה שלנו ודומעת בהיזכרי איך היא נולדה(-: ואיך נולדו אחיה )-:
אין עליך בלרגש! אני מחזיקה את הנסיכה שלנו ודומעת בהיזכרי איך היא נולדה(-: ואיך נולדו אחיה )-:
-
- הודעות: 43441
- הצטרפות: 19 אוגוסט 2001, 22:52
- דף אישי: הדף האישי של פלוני_אלמונית*
יומנו של אב טרי
יומנו של אבא של יותם מסך אנושי אמיתי ומרגש.
keep up the good work!
keep up the good work!
-
- הודעות: 159
- הצטרפות: 16 פברואר 2003, 22:08
יומנו של אב טרי
ארבעים.
שבוע ארבעים כבר כאן, והביא איתו מצב רוח מוזר. התרגשות שקטה, חוסר שקט זוחל, לפעמים נדמה כסתם עצבים, אולי פשוט המתנה. ולמה ממתינים? הרי זה לא קסדות אל מול ירדן או משהו כזה- המתנה למאורע משמח, קשה, כואב, חדש לחלוטין. מה יהיה? איך יותם יקבל את הלידה (הוא יהיה בבית) אולי נקרא לחברה טובה שתהיה איתו, כדי שאני אוכל להתפנות להיות עם ענת?
ארבעים. ארבעים שנים במדבר, ארבעים שנים שהם דור, כמו ארבעים הימים של ישו במדבר, הבסיס לכל הוא ארבעים השבועות המופלאים הללו, במהלכם נבראת נשמה חדשה בעולם.
ויותם כבר מוכן. הרגרסיה הידועה החלה עוד לפני הלידה- ככה יותם, אם כבר, אז כבר, בכל דבר. חזרה לטיולים בטיולון, במקום ללכת, חזרה לחיתול בלילה, ואתמול אפילו ביקש היותמון סיר שיעשה בו צרכיו, לאחר שכבר שלושה חודשים משתמש הילד באסלה המשפחתית, לקלות ולכבדות.
ואני באמת לא יודע כלום. כל נסיונותי לאחוז בידע, בעבר, בנסיון, כל אלה יתפוגגו כשאעמוד מול התהליך המסתורי הזה שוב, בו מגיחה אל העולם הילדה הזו, שאני כבר כל כך רוצה לראות אותה, לחוש אותה, לחבק אותה.
זה כמו צניחה שניה. בצבא אמרו לי שעדיף לצנוח רק פעם אחת. אמנם, אתה מפחדמהלא נודע, אבל אחר כך- בפעם השניה אתה כבר יודע עד כמה זה מפחיד, השבריר שניה הזה, בין חיים למוות על סף הקפיצה, עם ספירת 21 22 23 עד שנשמע המצנח נפתח ממעל.
לפני יותם לא היה מושג. עכשיו יש לי, ואני יודע כמה זה מעבר למושגים של קל או קשה. כמה זה גדול מכל דבר אחר- זה מסע שנפתח בנקודה בה נהרתה, וסופו אי שם בנצח נצחים, ואני רק מלווה רגע קטן וקצר בו.
הפעם אהיה יחד עם ענת במהלך הלידה כולה, אניח לאחרים לעסוק בעניני יותם ומילוי המים בבריכה, ואדאג לאשתי, ארגיע כאביה, אקשיב לאנחותיה, אנסה לרגע להיות בחלק מעולמה הנשי, כבר הייתי שם כצופה, אולי הפעם אוכל יותר להשתתף.
שבוע ארבעים, יום ועוד יום, ואני חושב שיש בי כבר מקום.
שבוע ארבעים כבר כאן, והביא איתו מצב רוח מוזר. התרגשות שקטה, חוסר שקט זוחל, לפעמים נדמה כסתם עצבים, אולי פשוט המתנה. ולמה ממתינים? הרי זה לא קסדות אל מול ירדן או משהו כזה- המתנה למאורע משמח, קשה, כואב, חדש לחלוטין. מה יהיה? איך יותם יקבל את הלידה (הוא יהיה בבית) אולי נקרא לחברה טובה שתהיה איתו, כדי שאני אוכל להתפנות להיות עם ענת?
ארבעים. ארבעים שנים במדבר, ארבעים שנים שהם דור, כמו ארבעים הימים של ישו במדבר, הבסיס לכל הוא ארבעים השבועות המופלאים הללו, במהלכם נבראת נשמה חדשה בעולם.
ויותם כבר מוכן. הרגרסיה הידועה החלה עוד לפני הלידה- ככה יותם, אם כבר, אז כבר, בכל דבר. חזרה לטיולים בטיולון, במקום ללכת, חזרה לחיתול בלילה, ואתמול אפילו ביקש היותמון סיר שיעשה בו צרכיו, לאחר שכבר שלושה חודשים משתמש הילד באסלה המשפחתית, לקלות ולכבדות.
ואני באמת לא יודע כלום. כל נסיונותי לאחוז בידע, בעבר, בנסיון, כל אלה יתפוגגו כשאעמוד מול התהליך המסתורי הזה שוב, בו מגיחה אל העולם הילדה הזו, שאני כבר כל כך רוצה לראות אותה, לחוש אותה, לחבק אותה.
זה כמו צניחה שניה. בצבא אמרו לי שעדיף לצנוח רק פעם אחת. אמנם, אתה מפחדמהלא נודע, אבל אחר כך- בפעם השניה אתה כבר יודע עד כמה זה מפחיד, השבריר שניה הזה, בין חיים למוות על סף הקפיצה, עם ספירת 21 22 23 עד שנשמע המצנח נפתח ממעל.
לפני יותם לא היה מושג. עכשיו יש לי, ואני יודע כמה זה מעבר למושגים של קל או קשה. כמה זה גדול מכל דבר אחר- זה מסע שנפתח בנקודה בה נהרתה, וסופו אי שם בנצח נצחים, ואני רק מלווה רגע קטן וקצר בו.
הפעם אהיה יחד עם ענת במהלך הלידה כולה, אניח לאחרים לעסוק בעניני יותם ומילוי המים בבריכה, ואדאג לאשתי, ארגיע כאביה, אקשיב לאנחותיה, אנסה לרגע להיות בחלק מעולמה הנשי, כבר הייתי שם כצופה, אולי הפעם אוכל יותר להשתתף.
שבוע ארבעים, יום ועוד יום, ואני חושב שיש בי כבר מקום.
-
- הודעות: 195
- הצטרפות: 16 יוני 2003, 01:58
- דף אישי: הדף האישי של מי_כל*
יומנו של אב טרי
בא לחבק אתכם.
את שלושתכם.
ביחד ולחוד.
וגם את זו הקטנה שבדרך.
לילה טוב ואהבה גדולה לכם.
את שלושתכם.
ביחד ולחוד.
וגם את זו הקטנה שבדרך.
לילה טוב ואהבה גדולה לכם.
-
- הודעות: 572
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2002, 08:01
- דף אישי: הדף האישי של יער_נורווגי*
יומנו של אב טרי
כמה יפה. שתהיה לכם לידה קלה.
-
- הודעות: 941
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2002, 01:11
- דף אישי: הדף האישי של אמא_אדמה*
יומנו של אב טרי
לכולכם!
-
- הודעות: 16
- הצטרפות: 05 יולי 2005, 03:31
- דף אישי: הדף האישי של אבא_של_יותם_ושירה*
יומנו של אב טרי
איך מתחילים יומן חדש?
ואולי זה לא יומן חדש, אלא רק פרק בתוך יומן, או אולי בכלל אני צריך לכתוב שני יומנים,ולהיקרא בשני כינויים?
כמה שזה מוזר, חדש, שונה. מצד אחד, ישנה תחושת ה"הייתי שם כבר", ובעצם כאילו מדובר בתוספת על המוכר והידוע, המעובד. ומצד שני- זה חדש לגמרי. התמודדות שונה לחלוטין, וכל כך קשה להימנע מהשוואות.
אני נזכר איך כשהתחלתי לכתוב כאן בדף, וסיפור הלידה יצא ממני, כמו נורה מתוך לוע תותח, לאחר שהצטברו בי כל כך הרבה חוויות חדשות. כעת, אני רגוע יותר. מחושב, אולי פחות מתרגש.
חוויתי את הלידה של שירה כשלם. משהו מעבר לעולם הזה קרה שם, התחבר בתואם מושלם, ובאותם רגעים הרגשתי שאני קרוב יותר מאי פעם לעצמי, לענת, ליותם, ולעולם כולו. הייתי נוכח, לא התעסקתי בכל מיני סירי מים חמים, לא דאגתי, לא חששתי, לא פחדתי, פשוט נכחתי. בערך ב עשר וחצי ענת כבר הרגישה צירים סדירים.התחלנו למדוד, ולאחר חצי שעה בערך התקשרנו לשייין. היא בדיוק היתה בדרכה מצפון לדרום, לא רחוק מאיתנו, ואמרה שתקפוץלראות מה העניינים, ואז תחליט אם להישאר, או ללכת ולחזור. היא הגיעה ברבע לחצות, והחליטה להישאר. יותם היה עדיין ער, ואנחנו התכוננו- שטיפתכלים, ניקיון קטן, סידור המרחב לקראת. לאחר שיותם נרדם, ענתכבר התחילה להרגיש צירים חזקים. נרות האירו את הסלון, מוסיקה שהוכנה מראש התנגנה, הבריכה היתה מוכנה- וענת היתה כבר במהלך הלידה. הייתי עם ענת בצירים, עיסיתי אותה מעט, תמכתי בה. הרגשתי נפלא, כי הייתי איתה. שיין בקושי התערבה, וענת העיזה להיות נוכחת עם הכאב, לקבל אותו, להאמין בו. היא נכנסה לבריכה והלידה התקדמה מהר. בשתיים בערך כבר התחילו צירי לחץ. עוד אחד, ועוד, ושיין תומכת מן הצד, ענת בדקה את עצמה והרגישה את הראש כבר קרוב. עוד כמה צירים קשים, וברגע האחרון, כששיין מנחה את ענת להניח לשירה לצאת ללא לחיצה, ענת הניחה את ידה על מנת לקבל את שירה אליה, באותו הרגע ראיתי את יותם עומד במסדרון, משפשף עיניו ומביט. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו, ועם החיבוק בדיוק נולדה שירה, הגיחה לעולם, כשענת עשתה זאת לבדה, נטלה אותה בידיה. שירה נחה על ענת בבריכה, בשקט גמור, והביטה בה ארוכות. יותם התרגש מאד ושנינו חיבקנו את ענת. לאחר מכן הכל המשיך ברוגע מדהים. ענת נחה על הספה עם שירה בחיקה האחד ויותם באחר. יותם אמר לענת- אנחנו משפחה. ובאמת הרגשתי את זה כל כך חזק וברור- אנחנו משפחה, אנחנו מעין סוג של שלם, ויש לנו כוח מדהים, כוח העולה על כל דבר אחר, ובכזאת שלווה.
אור הנרות, המוזיקה, שיין, הבריכה, יותם, אני,ענת ושירה- כולנו היינו חלק מזרימה אחת נקייה צלולה ונעימה, כל כך שונה מהטלטלה של לידת יותם.
יותר משבועיים חלפו, וכבר נכנסנו לעולם אחר, שונה, חדש, קצת מפחיד, ובעיקר מבלבל. הקשיים קיימים, השאלות לא קלות, התחושות מוזרות, זה כל כך שונה. ונדמה שהזמן יעשה את שלו, וחשוב מכך- אם אצליח לא להיזכר בהשוואה ליותם, כך ייטב לשירה ולי, אתן לה אתהמקום שלה, עד כמה שזה באמת ניתן.
ובכל פעם שאני פתאום קולט- יש לנו תינוקת חדשה, קוראיםלה שירה, ובכל פעם שאני קצת כועס על יותם, ובכל פעם שאני קצת מתייאש, אני נזכר באותה משפחה מלפני שבועיים וקצת, שלכמה שעות מצאה את התואם המושלם שלה, תחנה של שלווה ורוגע בדרך המתמשכת של טלטולי החיים. או אז אני יודע, הרוגע והשלווה והזרימה והתואם- כולם כאן איתי כל הזמן, יחד עם הבלבול, הפחד, הקושי, החיכוך. ובדרכה הנסתרת, האישית, השונה, החדשה, שירה מפלסת דרך אלי, ואני אליה, ואני כבר אבא של יותם ושל שירה, לחוד וביחד, ולא באמת יודע, עדיין, ואולי לעולם לא באמת אדע, מה זה בכלל אומר.
ואולי זה לא יומן חדש, אלא רק פרק בתוך יומן, או אולי בכלל אני צריך לכתוב שני יומנים,ולהיקרא בשני כינויים?
כמה שזה מוזר, חדש, שונה. מצד אחד, ישנה תחושת ה"הייתי שם כבר", ובעצם כאילו מדובר בתוספת על המוכר והידוע, המעובד. ומצד שני- זה חדש לגמרי. התמודדות שונה לחלוטין, וכל כך קשה להימנע מהשוואות.
אני נזכר איך כשהתחלתי לכתוב כאן בדף, וסיפור הלידה יצא ממני, כמו נורה מתוך לוע תותח, לאחר שהצטברו בי כל כך הרבה חוויות חדשות. כעת, אני רגוע יותר. מחושב, אולי פחות מתרגש.
חוויתי את הלידה של שירה כשלם. משהו מעבר לעולם הזה קרה שם, התחבר בתואם מושלם, ובאותם רגעים הרגשתי שאני קרוב יותר מאי פעם לעצמי, לענת, ליותם, ולעולם כולו. הייתי נוכח, לא התעסקתי בכל מיני סירי מים חמים, לא דאגתי, לא חששתי, לא פחדתי, פשוט נכחתי. בערך ב עשר וחצי ענת כבר הרגישה צירים סדירים.התחלנו למדוד, ולאחר חצי שעה בערך התקשרנו לשייין. היא בדיוק היתה בדרכה מצפון לדרום, לא רחוק מאיתנו, ואמרה שתקפוץלראות מה העניינים, ואז תחליט אם להישאר, או ללכת ולחזור. היא הגיעה ברבע לחצות, והחליטה להישאר. יותם היה עדיין ער, ואנחנו התכוננו- שטיפתכלים, ניקיון קטן, סידור המרחב לקראת. לאחר שיותם נרדם, ענתכבר התחילה להרגיש צירים חזקים. נרות האירו את הסלון, מוסיקה שהוכנה מראש התנגנה, הבריכה היתה מוכנה- וענת היתה כבר במהלך הלידה. הייתי עם ענת בצירים, עיסיתי אותה מעט, תמכתי בה. הרגשתי נפלא, כי הייתי איתה. שיין בקושי התערבה, וענת העיזה להיות נוכחת עם הכאב, לקבל אותו, להאמין בו. היא נכנסה לבריכה והלידה התקדמה מהר. בשתיים בערך כבר התחילו צירי לחץ. עוד אחד, ועוד, ושיין תומכת מן הצד, ענת בדקה את עצמה והרגישה את הראש כבר קרוב. עוד כמה צירים קשים, וברגע האחרון, כששיין מנחה את ענת להניח לשירה לצאת ללא לחיצה, ענת הניחה את ידה על מנת לקבל את שירה אליה, באותו הרגע ראיתי את יותם עומד במסדרון, משפשף עיניו ומביט. ניגשתי אליו, חיבקתי אותו, ועם החיבוק בדיוק נולדה שירה, הגיחה לעולם, כשענת עשתה זאת לבדה, נטלה אותה בידיה. שירה נחה על ענת בבריכה, בשקט גמור, והביטה בה ארוכות. יותם התרגש מאד ושנינו חיבקנו את ענת. לאחר מכן הכל המשיך ברוגע מדהים. ענת נחה על הספה עם שירה בחיקה האחד ויותם באחר. יותם אמר לענת- אנחנו משפחה. ובאמת הרגשתי את זה כל כך חזק וברור- אנחנו משפחה, אנחנו מעין סוג של שלם, ויש לנו כוח מדהים, כוח העולה על כל דבר אחר, ובכזאת שלווה.
אור הנרות, המוזיקה, שיין, הבריכה, יותם, אני,ענת ושירה- כולנו היינו חלק מזרימה אחת נקייה צלולה ונעימה, כל כך שונה מהטלטלה של לידת יותם.
יותר משבועיים חלפו, וכבר נכנסנו לעולם אחר, שונה, חדש, קצת מפחיד, ובעיקר מבלבל. הקשיים קיימים, השאלות לא קלות, התחושות מוזרות, זה כל כך שונה. ונדמה שהזמן יעשה את שלו, וחשוב מכך- אם אצליח לא להיזכר בהשוואה ליותם, כך ייטב לשירה ולי, אתן לה אתהמקום שלה, עד כמה שזה באמת ניתן.
ובכל פעם שאני פתאום קולט- יש לנו תינוקת חדשה, קוראיםלה שירה, ובכל פעם שאני קצת כועס על יותם, ובכל פעם שאני קצת מתייאש, אני נזכר באותה משפחה מלפני שבועיים וקצת, שלכמה שעות מצאה את התואם המושלם שלה, תחנה של שלווה ורוגע בדרך המתמשכת של טלטולי החיים. או אז אני יודע, הרוגע והשלווה והזרימה והתואם- כולם כאן איתי כל הזמן, יחד עם הבלבול, הפחד, הקושי, החיכוך. ובדרכה הנסתרת, האישית, השונה, החדשה, שירה מפלסת דרך אלי, ואני אליה, ואני כבר אבא של יותם ושל שירה, לחוד וביחד, ולא באמת יודע, עדיין, ואולי לעולם לא באמת אדע, מה זה בכלל אומר.
-
- הודעות: 3305
- הצטרפות: 21 אפריל 2004, 20:42
- דף אישי: הדף האישי של רסיסים_של_אור*
יומנו של אב טרי
יותם אמר לענת- אנחנו משפחה. ובאמת הרגשתי את זה כל כך חזק וברור- אנחנו משפחה, אנחנו מעין סוג של שלם, ויש לנו כוח מדהים, כוח העולה על כל דבר אחר, ובכזאת שלווה.
-
- הודעות: 1543
- הצטרפות: 24 נובמבר 2002, 23:01
- דף אישי: הדף האישי של לילה_טוב*
יומנו של אב טרי
איזה יופי. (דמעות)
-
- הודעות: 941
- הצטרפות: 28 אוגוסט 2002, 01:11
- דף אישי: הדף האישי של אמא_אדמה*
יומנו של אב טרי
בריאת העולם.
מדהימים אתם...
מדהימים אתם...
-
- הודעות: 306
- הצטרפות: 12 יוני 2002, 21:42
- דף אישי: הדף האישי של יהודית_שפמן*
יומנו של אב טרי
מרגש תהנו ותמשיכו להיות משפחה מאושרת.
-
- הודעות: 992
- הצטרפות: 31 אוגוסט 2004, 15:16
- דף אישי: הדף האישי של בר_עדש*
יומנו של אב טרי
רק לפני שעה גיליתי את הדף הזה, והנה סיימתי לקרוא את כ ו ל ו. מרתק.
מזל טוב להולדת שירה (מוטב מאוחר...)
להתראות מתישהו (היום?) בחצר של לאה.
מזל טוב להולדת שירה (מוטב מאוחר...)
להתראות מתישהו (היום?) בחצר של לאה.
-
- הודעות: 412
- הצטרפות: 28 אוקטובר 2001, 15:26
- דף אישי: הדף האישי של חגית_ו*
יומנו של אב טרי
מזל טוב!
כתבת באופן מאד מרגש
הרבה נחת.
כתבת באופן מאד מרגש
הרבה נחת.
יומנו של אב טרי
סיפורי לידה מדהימים!
<קצת חדשה פה>
המון מזל טוב! (מוטב באיחור.. וגו')
הכי כיף זה כשהם מתחילים לתקשר זה עם זו כשאתם לא מתווכים
אצלנו מיה בת השנתיים רודפת אחרי אורי בן הארבע ברחבי הבית והגינה וכל רצונה לשחק איתו במשחקים שלו. והוא, כמובן, רוצה לבד...
שיהיה בהצלחה
(-:
<קצת חדשה פה>
המון מזל טוב! (מוטב באיחור.. וגו')
הכי כיף זה כשהם מתחילים לתקשר זה עם זו כשאתם לא מתווכים
אצלנו מיה בת השנתיים רודפת אחרי אורי בן הארבע ברחבי הבית והגינה וכל רצונה לשחק איתו במשחקים שלו. והוא, כמובן, רוצה לבד...
שיהיה בהצלחה
(-:
-
- הודעות: 86
- הצטרפות: 14 מאי 2005, 07:06
יומנו של אב טרי
הי , רק רציתי לשאול מה שלומך ? עדין נפעמת מהעולם הקטן שבו אנו חיים .
ובאמת לא צריך לחכות עוד שנתיים , אפשר לשבור הרגלים , ראו עצמכם מוזמנים .
שבת שלום
אגב אני מקווה שאפשר לאפות חלות לשבת (-:
ובאמת לא צריך לחכות עוד שנתיים , אפשר לשבור הרגלים , ראו עצמכם מוזמנים .
שבת שלום
אגב אני מקווה שאפשר לאפות חלות לשבת (-:
-
- הודעות: 16
- הצטרפות: 05 יולי 2005, 03:31
- דף אישי: הדף האישי של אבא_של_יותם_ושירה*
יומנו של אב טרי
בקצב הנוכחי, בטור הנדסי, בפעם הבאה שאכתוב, שירה תהיה בת שלוש, ויותם כבר ענק.
ימים של שינויים רבים עוברים עלינו, עליהם אפשר לקרוא בדף אחר. המעבר לדרום, יחד עם עוד שתי משפחות, הוא אולי השינוי הגדול ביותר בחיי מזה זמן רב.
אבל, נושאו של הדף הוא המבט שלי כאב על חיי, ובאופן טבעי, הילדים הם העניין המרכזי כאן. ומה שמעניין, הוא שכבר אין הפרדה ברורה בין חוויותי כאבא מול חוויותי כאיש, או כבעל, או כאדם, הכל נקשר אצלי, אני הכל.
שירה היא ילדה מקסימה. נו, זה בודאי לא מפתיע שאני חושב כך, אבל באמת, יש בה משהו מיוחד. יש בה שקט מדהים, לא מכאן, שקט שהחל כבר בלידתה, וממשיך עד היום. היא מאד רגועה, ולא במובן האפאטי. היא מביטה בי, ואני בה, ולפעמים אני לא ממש בטוח מי כאן המבוגר, ומי הילד. עיניה משדרות רוגע ממשי, עמוק. היא מבינה הכל, זה ברור. מכרם ומכרות שראו את שירה, ולו לרגע, אומרים שלא ראו תופעה שכזו מעולם. תינוקת בת חצי שנה, כל כך שקטה ורגועה, נושאת בתוכה ביטחון אמיתי, כאילו היא לא נאלצת לחוות קושי קיצוני מול העולם. הכל מרגש אותה, מעניין, היא צוחקת, היא מדי פעם אפילו בוכה, אבל היא בעיקר מתבוננת ומכילה. מישהי אף כינתה את המבט של שירה כ"מפחיד". כאילו, כך אמרה לי, כאילו היא יודעת משהו שאנחנו לא.
אותי שירה ממש לא מפחידה. היא פשוט כובשת אותי בשקט שלה. אני זוכר איך יותם כבש אותי בחיוך שלו, בצחוק, גם ברגעי חוסר האונים. אצל שירה הגלים בגובה נמוך, וכשיש סערה, לעתים רחוקות, אתה יודע בוודאות שהיא צריכה משהו ספציפי- או שהיא עייפה, או רעבה...
איכשהו, שירה איתנו, מבינה ונותנת מקום ליותם. יותם משיך להיות במרכז העניינים, דורש את תשומת הלב שלו באדיקות. הוא כרגע מתמודד עם אינטראקציה חברתית אינטנסיבית מאד, הרבה יותר ממה שהיה רגיל, וכך גם אנחנו. הקשר שלי עם יותם, כך אני מרגיש, הרבה יותר סימביוזי. כשיותם בוכה, נעלב, דורש שיתיחסו אליו, ליבי יוצא החוצה, וכולי הזדהות עמו.
מה שמטריף את יותם יותר מכל הוא חוסר יחס. כשהוא נכנס לריב עם הילדים כאן, הוא דורש שיקשיבו לו, וכשאין תגובה הוא פשוט משתגע. הוא לא סובל חוסר תגובה. אני מהצד, כל כך רוצה להתערב ולעזור לו, אבל מחזיק עצמי בכוח. אני צריך להזכיר לעצמי שעדיף ליותם לעבור את המשברים שלו מול חבריו בעצמו, שזו הגדילה שלו.
אבל בכל פעם שהוא נותר חסר אונים מול השתיקה שממול, אני מוצא עצמי כואב איתו, ורוצה רק לחבק אותו כמו פעם, שהיה תינוק, לעטוף אותו ולהגן עליו.
הגדילה של יותם מרגשת וקשה לעתים, והייתי רוצה לפעמים לעשות קסם קטן, להחזיר את הזמן קצת אחורה, אבל ברור לי שמה שיותם צריך זה מרחב לגדול, ואני צריך לאפשר לו את זה.
אבל לפעמים, ביני לבין עצמי, אני משתעשע בדמיון, נזכר ביותם שנמצא בתוך המנשא, גור מוגן מכל רע, ובו בזמן זוכר ומאמין שיותם יכול להתמודד גם מחוץ למנשא, מחוץ לטווח ידי המחבקות.
ימים של שינויים רבים עוברים עלינו, עליהם אפשר לקרוא בדף אחר. המעבר לדרום, יחד עם עוד שתי משפחות, הוא אולי השינוי הגדול ביותר בחיי מזה זמן רב.
אבל, נושאו של הדף הוא המבט שלי כאב על חיי, ובאופן טבעי, הילדים הם העניין המרכזי כאן. ומה שמעניין, הוא שכבר אין הפרדה ברורה בין חוויותי כאבא מול חוויותי כאיש, או כבעל, או כאדם, הכל נקשר אצלי, אני הכל.
שירה היא ילדה מקסימה. נו, זה בודאי לא מפתיע שאני חושב כך, אבל באמת, יש בה משהו מיוחד. יש בה שקט מדהים, לא מכאן, שקט שהחל כבר בלידתה, וממשיך עד היום. היא מאד רגועה, ולא במובן האפאטי. היא מביטה בי, ואני בה, ולפעמים אני לא ממש בטוח מי כאן המבוגר, ומי הילד. עיניה משדרות רוגע ממשי, עמוק. היא מבינה הכל, זה ברור. מכרם ומכרות שראו את שירה, ולו לרגע, אומרים שלא ראו תופעה שכזו מעולם. תינוקת בת חצי שנה, כל כך שקטה ורגועה, נושאת בתוכה ביטחון אמיתי, כאילו היא לא נאלצת לחוות קושי קיצוני מול העולם. הכל מרגש אותה, מעניין, היא צוחקת, היא מדי פעם אפילו בוכה, אבל היא בעיקר מתבוננת ומכילה. מישהי אף כינתה את המבט של שירה כ"מפחיד". כאילו, כך אמרה לי, כאילו היא יודעת משהו שאנחנו לא.
אותי שירה ממש לא מפחידה. היא פשוט כובשת אותי בשקט שלה. אני זוכר איך יותם כבש אותי בחיוך שלו, בצחוק, גם ברגעי חוסר האונים. אצל שירה הגלים בגובה נמוך, וכשיש סערה, לעתים רחוקות, אתה יודע בוודאות שהיא צריכה משהו ספציפי- או שהיא עייפה, או רעבה...
איכשהו, שירה איתנו, מבינה ונותנת מקום ליותם. יותם משיך להיות במרכז העניינים, דורש את תשומת הלב שלו באדיקות. הוא כרגע מתמודד עם אינטראקציה חברתית אינטנסיבית מאד, הרבה יותר ממה שהיה רגיל, וכך גם אנחנו. הקשר שלי עם יותם, כך אני מרגיש, הרבה יותר סימביוזי. כשיותם בוכה, נעלב, דורש שיתיחסו אליו, ליבי יוצא החוצה, וכולי הזדהות עמו.
מה שמטריף את יותם יותר מכל הוא חוסר יחס. כשהוא נכנס לריב עם הילדים כאן, הוא דורש שיקשיבו לו, וכשאין תגובה הוא פשוט משתגע. הוא לא סובל חוסר תגובה. אני מהצד, כל כך רוצה להתערב ולעזור לו, אבל מחזיק עצמי בכוח. אני צריך להזכיר לעצמי שעדיף ליותם לעבור את המשברים שלו מול חבריו בעצמו, שזו הגדילה שלו.
אבל בכל פעם שהוא נותר חסר אונים מול השתיקה שממול, אני מוצא עצמי כואב איתו, ורוצה רק לחבק אותו כמו פעם, שהיה תינוק, לעטוף אותו ולהגן עליו.
הגדילה של יותם מרגשת וקשה לעתים, והייתי רוצה לפעמים לעשות קסם קטן, להחזיר את הזמן קצת אחורה, אבל ברור לי שמה שיותם צריך זה מרחב לגדול, ואני צריך לאפשר לו את זה.
אבל לפעמים, ביני לבין עצמי, אני משתעשע בדמיון, נזכר ביותם שנמצא בתוך המנשא, גור מוגן מכל רע, ובו בזמן זוכר ומאמין שיותם יכול להתמודד גם מחוץ למנשא, מחוץ לטווח ידי המחבקות.
-
- הודעות: 34
- הצטרפות: 14 דצמבר 2005, 10:43
יומנו של אב טרי
דיי.........אני לא מפסיקה לבכות מהתרגשות....הזדהות....ומיני רגשות.........
גם אני קראתי את הדף בנשימה אחת, מדהים !!!!! כיף כל כך לקרוא !!!!
המון המון מזל טוב !!!! הצלחה ואושר לשלושתיכם !!!!! ( () )
גם אני קראתי את הדף בנשימה אחת, מדהים !!!!! כיף כל כך לקרוא !!!!
המון המון מזל טוב !!!! הצלחה ואושר לשלושתיכם !!!!! ( () )
-
- הודעות: 667
- הצטרפות: 30 אוגוסט 2005, 22:41
- דף אישי: הדף האישי של מיכל_בר*
יומנו של אב טרי
גם בעיני עלו דמעות...