ילד שני שונה

[אהבת_עולם*]

אפילו בפעילות דבילית (סליחה, סליחה, חשובה להפליא) כמו משחק בחול.
ניק זמני, אם היית קוראת מאמר מדעי שהיה מסביר בפרוטרוט למה משחק בחול בעצם משפר את האינטליגנציה, את היכולת הקוגניטיבית, את הקשר בין האונה הימנית לאונה השמאלית של המוח וכו' - האם זה היה מרגיע אותך?
האם אז היית יכולה להעריך יותר משחק בחול, על באמת?

כי עד כמה שהבנתי, משחק בחול אכן עושה את כל זה. (רק צריך למצוא את המאמר המתאים שמסביר את זה... מישהי כאן יכולה למצוא מאמר כזה?)

(ולא רק משחק בחול, עד כמה שידוע לי - משחק והתפלשות בחומרים בגיל צעיר, או בכלל פעילויות 'גופניות' כמו זחילה, טיפוס ועוד - מאוד מאוד מפתחות דווקא קוגניטיבית ולא רק גופנית).

[פלוני_אלמונית*]

ניק - האם יש פעילות שלך, שאת נהנית ממנה, ללא מידרוגים/ציונים/משוב ושיחת הערכה? האם יש פעילות שאת נהנית ממנה למרות שאת רחוקה מלהצטיין בה? פעילות שהיית רוצה לנסות אבל נרתעת ממנה כי לא ברור אם תהיי בה הכי-הכי? (אני, למשל, מיצבתי את עצמי כרצה הכי איטית והכי צילייגרית, כך שאני כן הכי-הכי במשהו).

מהצד ההפוך: את נקראת לי כאדם תחרותי ושאפתן (במובן הטוב של המילה, כן?). יש מצב שתתעלי את כל התכונות (הטובות!! טובות!!!) האלו לפרוייקט של עבודה או יצירה?
(אף מילה על ילדים בפוסט הזה)

<אמא אינקובטור>

[ניק_זמני_כרגע*]

_אז נכנסתי לכתוב סליחה.
סליחה, סליחה, סליחה.
הולכת לבדוק את עצמי. ומבטיחה לא להפריע יותר._

היי פלוני אלמונית, תודה שחזרת לכתוב את מה שכתבת.
גם אני המשכתי לחשוב על הדברים.

אני חושבת שמה שכתבת הפריע לי כי (תופים, חצוצרות ותמונה של פרויד מתנוססת ברקע) אמא שלי היא אדם מאוד קשה לריצוי. כשהתחלתי את התואר הראשון היא בדקה לאיזה תואר שני אני מתכננת להמשיך. כשהתחלתי את התואר השני היא שאלה אותי למה לא מסלול ישיר לדוקטורט. וכשהתחלתי את הדוקטורט... טוב, זה היה ממש לא מזמן, אבל אני לא אתפלא אם בקרוב אמצא רשימה של המקומות הכי טובים לפוסט מודבקת לדלת המקרר . ואני רואה כמה היא מתכוונת לטוב (זה לקח לי כמה שנים), וכמה היא מגיעה ממקום של לדחוף כי היא הרגישה שאותה אף אחד לא דחף. ואני רואה איך היצר הזה באמת מועיל לאנשים מסויימים (אני אצטרך יותר מאצבעות כפות ידיי כדי לספור כמה אנשים היא דחפה במו ידייה לתוך האקדמיה, והם הודו לה על כך מאוד).

העניין הוא, שהדבר הזה, הדחיפה הספציפית מאוד הזו, גרמה לי באופן אישי להאחז בדברים מאוד לא נכונים. אני מתאמצת מאוד כדי להתקבל ולהגיע למקומות שקשה להתקבל אליהם, אבל אז, אחרי שהשקעתי את המאמצים בכל החלק המשעמם (בירוקרטיה, מבחנים חסרי רלוונטיות, המלצות וכו') והגעתי לדבר עצמו- אני מרפה. כי אם אני כבר יכולה להגיד "אני סטודנטית לתואר שני במקצוע הנחשק X במוסד האטרקטיבי Y", אז מה בעצם זה משנה מה אני עושה. וזו חתיכת דרך מבאסת ומסריחה לעשות דברים.

(והנה, אתן רואות, אני מרגישה את האסימונים שלכן נופלים ושומעת אותכן אומרות- בגלל זה היא יצאה ככה! ועכשיו היא מתכננת לדפוק את ילדיה בדיוק באותו האופן! הוווו).

אז תודה פלוני אלמונית. כי זה שעצבנת אותי כל כך ממש גרם לי לחשוב.

[ניק_זמני_כרגע*]

(וכמובן, תפריעי יותר, ותגידי את כל מה שיש לך, אם יש לך, להגיד)

[ניק_זמני_כרגע*]

שלא תחשבי לרגע שהייתי שאננה לגמרי מזה שהילד כל היום בחול... בשבועות הראשונים בהחלט הייתי בסרט של "אבוי, הילד ישחק כל היום בחול ובגיל 8/9/10 עוד לא ידע לקרוא". אבל החלטתי לסמוך עליו והרי זה פלא, מתברר ששעות המשחק בחול לא הפריעו לו להכנס לכיתה כשרצה וזה ענין אותו ללמוד עברית וחשבון ופה ושם גם לטעום מעוד שיעורים על קצה המזלג. אז הסרט נגמר,לפחות לעת עתה.

תזמורת הים, תודה על התיאור המופלא הזה!

_ניק זמני, אם היית קוראת מאמר מדעי שהיה מסביר בפרוטרוט למה משחק בחול בעצם משפר את האינטליגנציה, את היכולת הקוגניטיבית, את הקשר בין האונה הימנית לאונה השמאלית של המוח וכו' - האם זה היה מרגיע אותך?
האם אז היית יכולה להעריך יותר משחק בחול, על באמת?_

תשמעי, אני לא יודעת מה לענות. אני חושבת שכמו אוהבי קריאה רבים (כמו שעלה כאן כמה פעמים במהלך הדף) אני בעיקר אוהבת את הצורך בשליטה. וכשנולד לי ילד מס' 1, הרגשתי בשליטה (אין לי מושג למה, בדיעבד) וראיתי איך הוא צומח לתוך מה שהוא היום (שכמובן עוד ילך ויגדל וישתנה). ועם מס' 2 אני מרגישה חסרת שליטה לחלוטין, ויותר מהעובדה שאין לי מושג מה תורם משחק בחול (עכשיו כבר יש לי קצת יותר מושג, בזכותכן, תודה), קשה לי מאוד לתאר אותו בעוד שנה וחצי מעכשיו. קשה לי לדמיין ילד לא מילולי. קשה לי לדמיין ילד פרוע. ברור שהבעיה היא בי ולא בו, אני פשוט לא בטוחה ש(עוד) קריאה תהיה מועילה כרגע.

[ניק_זמני_כרגע*]

_ניק - האם יש פעילות שלך, שאת נהנית ממנה, ללא מידרוגים/ציונים/משוב ושיחת הערכה? האם יש פעילות שאת נהנית ממנה למרות שאת רחוקה מלהצטיין בה? פעילות שהיית רוצה לנסות אבל נרתעת ממנה כי לא ברור אם תהיי בה הכי-הכי? (אני, למשל, מיצבתי את עצמי כרצה הכי איטית והכי צילייגרית, כך שאני כן הכי-הכי במשהו).
מהצד ההפוך: את נקראת לי כאדם תחרותי ושאפתן (במובן הטוב של המילה, כן?). יש מצב שתתעלי את כל התכונות (הטובות!! טובות!!!) האלו לפרוייקט של עבודה או יצירה?
(אף מילה על ילדים בפוסט הזה)._

כן, התחלתי לנגן בפסנתר ואני בהחלט לא מצטיינת בזה. אבל זה משהו ש"תמיד רציתי לעשות" (גם לכן יש רשימה כזו? אני עוד מחכה לטיול של כמה חודשים בניו זילנד).
בתקופות מסוימות גם רצתי למרחקים ארוכים ובהחלט לא הצטיינתי בזה. אבל מאוד נהנתי.

אבל קלעת בול בחלק של-
שאת נהנית ממנה, ללא מידרוגים/ציונים/משוב ושיחת הערכה?

אני ממש ממש זקוקה לכל אלה. כמו אוויר לנשימה. אחרת אני לא מוצאת משמעות. ואני יודעת (יודעת- בראש) כמה זה דבילי, אבל אני לא מצליחה להתנער מזה. פשוט לא מצליחה. אני צריכה מטרה, אני צריכה אתגרים מדידים. ולמרות שאני יודעת שגם אם הם חסרים זה לא הופך את העניין לחסר ערך, אני מאוד מתקשה להאמין בזה. (אייקון דופק ראש בשולחן).

יש מצב שתתעלי את כל התכונות (הטובות!! טובות!!!) האלו לפרוייקט של עבודה או יצירה?
לא בטוחה שהבנתי את הכוונה?

[ניק_זמני_כרגע*]

ועוד משהו-

ילד מס' 1 היה ילד שמאוד אהב שמפעילים אותו (לא יודעת אם הוא הגיע ככה או שזו מערכת היחסים שנוצרה ביננו, לא חושבת שזה מאוד משנה) וילד מס' 2, כאמור, מעסיק את עצמו (במקרה הזה אני חושבת שזו "אשמת" ה"הזנחה" שלי, כל הדברים שבו באתר אמורים להסיר מהם את רגשות האשם ולחגוג אותם). איך שלא יהיה, כשאנחנו מקבלים הזדמנות לעשות משהו יותר חופשי, כמו להיות בטבע או להיות עם עוד אנשים (בקיצור, כשאין הזדמנות לעשות משהו דידקטי) אני רואה (ממש בתקופה האחרונה, ובעזרתכן) איך יורדות (ממני, מהם) כל מיני שכבות של מאמץ. זה מעניין אותי להמשיך להסתכל על זה. אני חושבת אולי להדבק לכל מיני מפגשים וחברים בתקופה הקרובה, כדי שיהיה לי יותר קל לשחרר.

(אל תטעו, לא הפכתי את עורי, וברגעים אלו ממש רץ לי בלופ אינסופי בראש המשפט - אם קשה לך סימן שאתה בעלייה - ואני תוהה מה המקום של מאמץ בחיינו, בחינוך הביתי ובכלל).

[תמרוש_רוש]

ניקי, את פשוט כותבת נפלא, אין מה לדבר. יש בך אומץ, ויש בך אהבה, והמודעות העצמית שלך מפעימה אותי ביושר, בתבונה ובעדינות שלה, ומרגשת עד דמעות - את על הסוס. אין ספק שאת על הסוס.

בגלל זה היא יצאה ככה! ועכשיו היא מתכננת לדפוק את ילדיה בדיוק באותו האופן!
ככה בהעלבות? מה שאני תיכף חשבתי היה:

"אה, בגלל זה היא יצאה ככה! ועכשיו היא עומדת להתעלות על אמא שלה כפל כפליים, ולמזג את התכונות הטובות הקיימות באמה עם כמה תכונות חדשות, טובות ונפלאות (קשב לזולת, הבנה מעמיקה יותר של הילדים, אהבת החול, השטות והמשחק, ועוד דברים שאת עובדת עליהם במלוא המרץ), שיעדנו, ידייקו וישאו אותה מעלה מעלה".
איזה נפלאה את!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

(שנאמר: באתי להתמוגג ויצאתי עם חיוך מאוזן לאוזן )

[תמרוש_רוש]

כשאנחנו מקבלים הזדמנות לעשות משהו יותר חופשי, כמו להיות בטבע או להיות עם עוד אנשים (בקיצור, כשאין הזדמנות לעשות משהו דידקטי) אני רואה (ממש בתקופה האחרונה, ובעזרתכן) איך יורדות (ממני, מהם) כל מיני שכבות של מאמץ. זה מעניין אותי להמשיך להסתכל על זה. אני חושבת אולי להדבק לכל מיני מפגשים וחברים בתקופה הקרובה, כדי שיהיה לי יותר קל לשחרר.
|Y||Y||Y||Y||Y||Y||Y|
גוריינת!

[תמרוש_רוש]

ואני תוהה מה המקום של מאמץ בחיינו
מניסיון מר למדתי: מאמץ איננו שווה ערך לתוצאה
המאמץ הנכון, במקום הנכון ובזמן הנכון, מתובל בנדיבות באהבה, הזנה ומנוחה - יביא לתוצאה טובה.
כל שאר המאמצים - בלעעעעעעעעעע

[ניק_זמני_כרגע*]

לינק תזכורת לעצמי (instead of eduction/John Holt), רק בהתחלה אבל נראה לי סופר רלוונטי
http://gyanpedia.in/Portals/0/Toys%20fr ... cation.pdf

[בשמת_א*]

באתי להתמוגג ויצאתי עם חיוך מאוזן לאוזן

[פלונית*]

ניק זמני - את בכורה?

[לי_אורה*]

שאין לי מושג מה תורם משחק בחול (עכשיו כבר יש לי קצת יותר מושג, בזכותכן, תודה),
ואחרי כל ההסברים הממש מרתקים איך משחקים בחול עוזרים ומקדמים ומעשירים ותורמים וכו' וכו' - יש לי הערה מכיוון אחר לגמרי:
נאמר לרגע שאין שום תועלת משום סוג במשחק בחול
אז?
כלומר, האם לכל דבר חייבת להיות תוצאה ותועלת? האם כל דבר חייב להיות תכליתי, לקדם לקראת מטרה כלשהי?
מה עם כיף? פשוט כיף?
נאמר שהתינוק הקטן והילד הקטן שלך פשוט נהנים מהחול.
זה לא מספיק?
ומשום שאת משתמשת במה שנאמר לך כראי למה שהוטמע בך במהלך ילדותך וחייך וכו' - תחשבי אם את מאפשרת לעצמך הנאה טהורה ללא שום תכלית מעשית, שלא מקדמת לשום דבר ואין בה שום תכלעס חוץ מהכיף!

ורק להבהיר: גם אני חושבת שמאוד חשוב לאפשר לתינוקות ולילדים/ות להתפלש בחומרים שונים כולל בחול, לשחק לשחק לשחק לשחק, אבל אני חושבת שיתרון חשוב מאוד הוא עצם העונג הטהור שהם מפיקים מכך!

ומתנה לכולנו
http://www.youtube.com/watch?v=PIb6AZdTr-A

[לי_אורה*]

מה המקום של מאמץ בחיינו
פחות מאמץ, פחות ניסיונות (שלא יצליחו באמת) לשליטה, פחות להיצמד, פחות ניסיונות לכוון, לנתב, לקבוע, להחליט, להחליט מראש, לנסות להתאים אדם (בכל גיל) לתוך מסגרת-תבנית קשוחה שמוכנה מראש, שלא מתחשבת באינדיבידואל

יותר לזרום (כן כן, אני יודעת שיש שמשום מה לא אוהבות את המילה, אבל היא ממש מתאימה), יותר to let go יותר להקשיב, יותר לשים לב, יותר לאפשר, יותר להכיל

בקיצור, במקום פחדים מהווה ומהעתיד וניסיונות להתגבר עליהם באמצעות ניסיונות שליטה - הרפיה, זרימה, אהבה, אמונה ועוד ועוד.

תזכורת לעצמי. תודה על הדף!

[לי_אורה*]

במקום מאמץ (להתאמץ לעשות משהו שכנראה לא מתאים אחרת זה לא היה מאמץ כל כך גדול) - להיות אותנטית, להיות אמיתית, לעשות מה שמתאים וכיף ונעים (שוב תזכורת לעצמי)

[לי_אורה*]

במקום לעשות - להיות

[לי_אורה*]

באמת בתואם מושלם, פתאום ראיתי את זה בפייסבוק:
Be... Don't try to become
~ Osho

[פלוני_אלמונית*]

_יש מצב שתתעלי את כל התכונות (הטובות!! טובות!!!) האלו לפרוייקט של עבודה או יצירה?
לא בטוחה שהבנתי את הכוונה?_

לעשות משהו, ליצור משהו. להיות המנצחת, האדריכלית והמוציאה-לפועל של פרוייקט (מעקש: סטודנטית מקצועית, כמוני למשל, תתנפל על פרוייקט מוכתב מבחוץ ותבצע אותו באם-אמא של ההצטיינות אבל תעמוד קצת חסרת אונים כשהיא צריכה לתכנן ולבצע משהו מתחילתו עד סופו, בעצמה, ולעמוד מול האפשרות ש[השם ישמור] הוא יתקבל בביקורת). לדוגמה: אחרי תואר שני נחשב, והתחלה של דוקטורט נחשב, עזבתי כי היה לי רע מאוד. שיניתי כיוון ועכשיו אני לומדת תחום נחשב, אלא מה. הלימודים קלים לי. לא קלים במובן "זה חומר של כתה ו'" אלא "יש כאן אתגר אבל בסופו של יום אני לא סחוטה וכבויה".

אבל אני תופרת מדי פעם, כשיש לי זמן. שמיכות טלאים ועוד כל מיני לבית. שתי הסבתות שלי היו תופרות. לא היו להן תארים, לא חושבת שהן סיימו תיכון כי סיום התיכון שלהן היה בדיוק בתחילת-אמצע שנות ה-40 של המאה הקודמת. לו אני הייתי מודיעה שאני רוצה להיות תופרת - תופרת פשוטה, לא מעצבת - כל המשפחה כקולקטיב היתה חוטפת שבץ דו צדדי. הולכים ללמוד כי זה מה שעושה ילדה חכמה ומוצלחת. ובגיל שלושים ומשהו מגלים שאת אוהבת את התחום שבחרת בו אבל האקדמיה לא בשבילך. ובין לבין את תופרת ומרגישה שיש לך פינה בחיים שהיא לגמרי-לגמרי שלך. עם הבדים שאת בוחרת, והדוגמאות שאת בוחרת. ובלי דד-ליין להגשה - יש לי שמיכה כמעט מוכנה שעבדתי עליה כמות לא הגיונית של שעות ומחכה לטאץ' הסופי כבר שנתיים. וכל פעם שאני מביטה בה אני חושבת, רבאק, יצרתי וביצעתי משהו יפה.

לגבי אמהות איומות ונזקים בלתי הפיכים - מבלי להכיר, יש לי הרגשה שאת לא בקבוצת סיכון. עוד כמה שנים - והתהליכים האלה איטיים יותר מערעור על דו"חות חניה בעיריית תל אביב - תראי אותם פתאום ממרחק, מתנהלים עם אחרים, ותגידי לעצמך - אולי בכל זאת עשיתי כמה דברים נכון.

וכיף לקרוא אותך ועל הילדים המדליקים (באמת) שלך ועל ההנאה שאת נהנית מהם.

<אמא אינקובטור>

[דניאלה*]

מתנה לכולנו
איך סינדי לאופר עושה חשק לרקוד ברחובות!!
איזה כיף

[תמרוש_רוש]

האם לכל דבר חייבת להיות תוצאה ותועלת? האם כל דבר חייב להיות תכליתי, לקדם לקראת מטרה כלשהי? מה עם כיף?
כיף זה סוג של תועלת
(כיף מטעין את הבנאדם, מחזק את המערכת החיסונית, מרחיב את התודעה... You name it)

[לי_אורה*]

בדיוק!

[תמרוש_רוש]

וכמובן: הלמידה האפקטיבית, הטובה, המעמיקה וגם המהירה ביותר מתרחשת כאשר יש בסביבה:
א. אהבה
ב. כיף.
(בדוק, מחקרים וכו')

[אינדי_אנית*]

ממליצה לך לקרוא את הדף של עקרון הרצף באמנות של ילדים ,אפילו רק את ההתחלה. חווה מסבירה שם על חשיבות העונג הקינסיאטי בהתפתחות ילדים.
כלומר העונג שהם מקבלים מהתרכזות ממושכת במשחק או בציור. ובכלל דף ממש מעניין.

[פלוני_אלמונית*]

_וכמובן: הלמידה האפקטיבית, הטובה, המעמיקה וגם המהירה ביותר מתרחשת כאשר יש בסביבה:
א. אהבה
ב. כיף_
אם זכרוני אינו מטעני יונת הוסיפה לפני כמה ימים קישור שמסביר את זה ל{{}}הרצאות מומלצות{{}}.
(אבל אולי הוא מטעני וזה לא בדיוק זה, שולחת על עיוור בלי לבדוק)

[עוברת_אורח*]

איזה דף מעולההההההההה!!!!!!
(ניקי, בתור פותחת הדף אני מצדיעה לך ומודיעה שכבר עשית משהו חשוב בחיים, והדוקטורט הוא רק בונוס)

[תמרוש_רוש]

העונג הקינסיאטי
מתקנת: עונג קינסתטי. העונג שבהפעלת החוש האחראי על תנוחת ותנועת הגוף

[תמרוש_רוש]

בתור פותחת הדף אני מצדיעה לך ומודיעה שכבר עשית משהו חשוב בחיים, והדוקטורט הוא רק בונוס

[תזמורת_הים*]

לידיעתך יש פה בדיוק את האייקון שאת מחפשת עושים אותו ככה: | א ו ף | בלי רווחים

[מיכל_צמות*]

תמרוש רוש - ההסבר שלך כל כך מצויין!! תודה.

[תמרוש_רוש]

אהמ... איזה מהם?
תודה בכל אופן! @}

[תמרוש_רוש]

תשמעו סיפור:

הבן שלי יושב אתמול בסלון ומפרק עט לחלקיו.
כשהקפיץ של העט עף לו לשטיח, והוא מתחיל לזחול בחיפושים אחריו, בעלי מעקם (לרגע) את האף.
אמרתי לו: תשמע, ככה זה. הוא עכשיו בשלב פירוק העטים. גם אני הייתי שם.

ואז בעלי מניח את הספר מידו ואומר לי כך:
"כשכל הילדים היו רצים לשחק בחוץ, איזק ניוטון היה יושב ומתעסק עם גלגלי מים וטחנות וכל מיני דברים שבנה והרכיב.
<פאוזה>
גלילאו גליליי, את יודעת, הוא ליטש את העדשות שלו בעצמו.
<הרהור>
מדענים, ודווקא התיאורטיקנים הדגולים, בילו לא מעט זמן בלהתעסק עם דברים. בלעשות דברים עם הידיים. ריצ'רד פיינמן, האלוהים של הפיזיקאים, היה מתקן רדיואים"

אני חושבת על זה, חושבת על הדף ואומרת לו:
"נראה לי שבגלל התכנות התרבותי שלנו, למידה דרך עשייה והתעסקות, שהיא כעיקרון הלמידה הכי טובה שיש, לא מוערכת כמו שמגיע לה, ולפעמים היא אפילו לא מזוהה כלמידה".

והשבלול הקטן המשיך לפרק ולהרכיב את העט, אדיש להוריו הפילוסופיים.

[בשמת_א*]

(-: מקסים, תמרוש רוש

[תמרוש_רוש]

כל הקרדיט לזוט

[ניק_זמני_כרגע*]

היי כולן, באתי להגיד שלום. קצת מתבאסת "לקלקל" את הדף היפה הזה עם הסיפורים שלי.

ככל שעובר הזמן נדמה לי שהדברים רק הולכים ומסתבכים. אני חושבת שלא מדובר בהעדפה של חול על פני ספרים, אלא שזה רק ביטוי לזה שהילד השני שלי הוא הרבה יותר קשה (לי? או באופן אובייקטיבי? אין לדעת).

פאוזה לרגע- לפני כמה ימים כתבה אחת החברות שלי בפייסבוק ברכת יומולדת לביתה השנייה. והיא כתבה שם- כשX נולדה (הבת הבכורה) ואבא אמר שהוא רואה בה שכפול של עצמו, לא היה לי מושג על מה הוא מדבר, ואז הגעת את והבנתי בכל ליבי.
אני חושבת שאם הילד הראשון שלי לא היה יוצא תאום נפשי (אני יודעת שזה נשמע קצת כבד על ילד, אני לא כזאת פסיכית, אבל אנחנו פשוט משדרים על אותו הגל, אם להסביר במונחים קצת פחות טוטאלים), היה לוקח לי הרבה יותר זמן להחליט על הילד השני. ועכשיו, כשאני יודעת שיש סיכוי שהילד/ה הבא שלי יהיה דומה למספר 2, או יהיה אחר בצורה שונה, אני פשוט חושבת (אני כנה מאוד כאן בדף, ואני אשמח אם לא יסקלו אותי, תודה) שמספר 3 יכול בהחלט להיות הילד/ה האחרונ/ה. כי זה מאוד קשה (לי) לגדל ילד כל כך שונה ממני.

סיטואציה מהימים האחרונים: אנחנו במפגש. אנחנו בתוך הבית וילד מס' 1 מעסיק את עצמו- הולך לשם, מביא מפה, משחק בזה, מתקתק על איזו מקלדת שבורה. ילד מס' 2 בתזזית, זוחל, מזיז, מוציא קופסת גבינה לבנה מהפח ומתחיל ללקק אותה, טועם את האוכל של החתולים, תופס איזה מוט-אולי-מסוכן של הקמין וחוקר אותו וקצת מיבב כי לא ממש מוצא את עצמו. זוחל זוחל זוחל עד שהוא רוצה לצאת החוצה. סבבה. אומרת לילד 1 שאנחנו בחוץ, והוא, בשלווה, מצטרף. ילד מס' 1 עובר לחקור בשקט חצץ, לסנן אותו, לחפש תלת אופן, בעוד מס' 2 עדיין לא מרוצה. הוא עולה ויורד הולך וחוזר וכעבור שתי שניות זוחל לכיוון הבית, כאילו מסמן- יאללה, חוזרים. נו, זה פשוט מתיש. ואל תגידו לי- יש בניהם שנתיים הפרש וכו' וכו', זה אמנם נכון, אבל מדובר בהבדלים אישיותיים. כמשהו לא מוצא חן בעיניי מס' 2 הוא צורח.

או- הולכים לספרייה. מספר 2 זוחל למרכז האקשן, איפה שזה לא יהיה לדעתו. נניח, בתור להחזרת הספרים- אנשים הולכים, באים, חוזרים, נוסעים עם עגלות, והוא? בכלל לא מחפש אותי או את אחיו. הוא יושב באמצע כל זה, מרותק. וכשאני קוראת לו? מתעלם. וכשהוא זוחל החוצה מהספריה לעבר שירותים ציבוריים ואני מבקשת שיעצור? מתעלם.

או- נוסעים לתל אביב לגינה שליד הבימה. יש שם בריכת מים גדולה ושטוחה. מס' 2 מזנק ללא היסוסים, מזל-שהספקתי-לתפוס אותו-לפני-שהיה-כולו-במים. וחובט עם הידיים שלו במים, חזק נורא, באקסטזה. מים קפואים של יום חורפי משפריצים לו על הפרצוף והחולצה, הילד נקרע מצחוק.

זה לא שאני לא רואה כמה הוא חמוד. הוא חמוד. אבל פרא. וזה קצת קשה לי.

[מצ'רה*]

אני פשוט חושבת (אני כנה מאוד כאן בדף, ואני אשמח אם לא יסקלו אותי, תודה) שמספר 3 יכול בהחלט להיות הילד/ה האחרונ/ה.
מה פתאום לסקול? איך הגעת למסקנה ש 3 ילדים זה לא מספיק?
מי שלא מביא המון ילדים ממש לא פוגע בעולם...

[ניק_זמני_כרגע*]

_אני פשוט חושבת (אני כנה מאוד כאן בדף, ואני אשמח אם לא יסקלו אותי, תודה) שמספר 3 יכול בהחלט להיות הילד/ה האחרונ/ה.
מה פתאום לסקול? איך הגעת למסקנה ש 3 ילדים זה לא מספיק?_

לא במובן של לפגוע בעולם במובן של - אני כזאת אמא גרועה, שאם הילדים שלי יוצאים שונים ממני אין לי שום מסוגלות (/רצון/יכולת) להתמודד עם זה, שאני פשוט מפסיקה עם זה all together.

[תמרוש_רוש]

נשמע כמו הילד של חברה שלי. היא הגדירה אותו "ילד עם אנרגיות גדולות". ילד שצריך הרבה אקשן, שמזנק ראש לתוך מצבים ופעילויות, שמעז, מעז מדי לפעמים, שלא נבהל בקלות, שמסוגל להשאיר את ההורים שלו מאחור עם הלשון בחוץ.
וזה באמת קשה
ואינטנסיבי.

בכנות, היית "מקלקלת" את הדף אם לא היית מספרת לנו. רגע, זה דף תמיכה או "בוק" של דוגמנית-אמהות?

אבל תרשי לי לא להאמין לך שאין לך מסוגלות ורצון להתמודד עם זה... פשוט קשה לך. ומותר לך לקטר, ומותר "להתייאש רשמית", ולרצות להתפטר, אבל את רוצה ללמוד להסתדר עם זה, וללמוד לאהוב ולהעריך את זה, את שואפת, את מייחלת, לא יעזור כלום: שומעים את זה במה שאת כותבת.
@}@}(())@}@}(())@}@}(())@}@}

[תמרוש_רוש]

עכשיו, כשאני יודעת שיש סיכוי שהילד/ה הבא שלי יהיה דומה למספר 2, או יהיה אחר בצורה שונה, אני פשוט חושבת שמספר 3 יכול בהחלט להיות הילד/ה האחרונ/ה
כאן הפתעת אותי
הייתי בטוחה שאת הולכת לכתוב "אני חושבת שמספר 2 יהיה הילד האחרון".
באמת יש לך כוח נפשי לחשוב על עוד הימור? גם אחרי כל מה שכתבת? גם אחרי קפיצת הראש לבריכה ועוד מאה ואחד אירועים יומיומיים כאלה? פשששש... את בסדר, את.

[פלוני_אלמונית*]

אני לא מבינה. את מתארת ילד מלא אנרגיות, אבל "תקין" לגמרי. זה שקשה לגדל ילד פעלתן כזה, כולן מבינות. אבל למה את חושבת א) שמשהו לא בסדר בך? ב) שמשהו לא בסדר בילד? ג) שהבעיה היא שוני ביניכם?

הילד הראשון פשוט יצא לך שקט ופחות פעיל פיזית, וקל לך איתו. זה לאו דווקא בגלל הדמיון ביניכם. בגלל שהוא שקט נדמה לך שהוא "משתף פעולה" או "על אותו גל איתך". זה ממש לא אותו דבר!
לי היה ילד ראשון די דומה, כזה שתמיד ישב לידי בגינה כשכל שאר הפעוטות הסתכנו בקפיצות קמיקאזה מהמגלשה. הקונפליקטים איתו התחילו מרגע שגילה רצון משלו באופן נחרץ וגילה יכולות נפשיות גדולות יותר להתנגד לי (גיל 5 נניח), וזה ממש לא היה קשור למידת הפעילות הפיזית שלו.

[דניאלה*]

אני לא מבינה. את מתארת ילד מלא אנרגיות, אבל "תקין" לגמרי. זה שקשה לגדל ילד פעלתן כזה, כולן מבינות. אבל למה את חושבת א) שמשהו לא בסדר בך? ב) שמשהו לא בסדר בילד? ג) שהבעיה היא שוני ביניכם?
וגם - הרבה ממה שאת מתארת הוא בכל זאת קשיים של גיל.
אני לא מצפה מילד בן שנה לעצור את דהרתו לעבר יעד נחשק כשמבקשים ממנו.
אבל ילד בן שלושה או חמש - כן.
במילים אחרות, קשה קשה אבל יש תקווה (-:
נשמע שאת עושה הרבה מאמצים והם בכיוון הנכון.
רק נראה לי שאת צריכה לשחרר את עצמך מהמחשבה שמשהו לא בסדר בתמונה.
הכל בסדר בתמונה. הילד פעיל, סקרן, עצמאי, מלא חדוות חיים - הוא נשמע כל כך נורמלי ובריא. הכול טוב.
זה קשה, זה נכון

[פלונית*]

ניק זמני,
אני מאוד מבינה אותך.
השני שלי כבר מעל גיל חמש. מדהים, כובש ומשגע. אבל לקח לי כמעט חמש שנים להגיע לזה, לראות את זה.
עם הראשון, סימביוזה מדהימה. עם השני כל דבר היה קריעת ים סוף. הוא צרח מכל דבר, לא הבנתי איך לעזור לו, לא הבנתי מה הוא צריך. ניסיתי שהוא יתאים לנו, לא להיפך.
אני מבינה היום שחלק מזה היה קשור לאופי שלו, אבל שחלק מזה היה הדרך שלו להכניס את עצמו אלינו ללב כמו שהוא.
לפעמים אני עצובה מכמה עבודה קשה היתה לו כבר מהרגע הראשון. ולפעמים אני רואה איזה מדהים הוא נהיה מזה, איזה עמוד שדרה יש לו. הוא זה שגרם לנו להבין מי הוא וכמה הוא מדהים!
אני הלכתי להתייעץ כשהיה בן שנה+ וכשהיה בן שלוש לגבי ההרגשות האלו שלי. אולי יכול לעזור לך. היעוץ עזר לי נקודתית אבל לא שינה את ההרגשה. הוא זה ששינה אותה בסופו של דבר אחרי הרבה זמן.
מה שכן אני יכולה להגיד לך זה שעם השנים כשהם גדלים הרבה מזה מתהפך בזכות מי שהם, והרבה משתנה ביכולת ההכלה שלנו. ככה שאני מאחלת לכם שזו תקופה שתעבור.

[פלוני_אלמונית*]

אומרת לילד 1 שאנחנו בחוץ, והוא, בשלווה, מצטרף.
וגם (אני אותה אחת שכתבתי 2 תגובות קודם) אולי כדאי להזהיר אותך מלתייג את הילד הראשון כמשתף פעולה תמיד (ולשדר אליו את התיוג הזה, גם אם לא במודע). זה עלול או לאכזב אותך מרה בהמשך, או להקשות עליו לעמוד כנגדך כשבאמת יעלה הצורך שלו לעשות זאת.

[ניק_זמני_כרגע*]

הרבה זמן לא כתבתי כאן.
הקטן גדל והוא כבר בן שנה וחודשיים. הוא הילד הכי חייכן ונחוש שראיתי אי פעם. הוא מתוק ושמח ו...פרא.

הוא מטפס על כסאות, הוא מטפס על שולחנות, הוא רץ לים בלי מעצורים. הוא נעלב ובוכה וצועק (אבל נרגע במהירות). גם עכשיו אין שום סיכוי שיישב יותר מעשרים שניות כדי להקשיב לסיפור.

אני מרגישה שאין לי שום שליטה בו, שום השפעה עליו. שאני לא מלמדת אותו שום דבר, שהוא גדל כמו צמח בר, לטוב ולרע.

למרות שאני רואה כמה קסום הוא, קשה לי עם זה שהוא כל כך פרוע, לא צפוי, חסר פחד.

(שולחת)

[ניק_זמני_כרגע*]

זה כאילו שלא אני מגדלת את הילד הזה, שאין לי נגיעה בו.
מכירות את כל הילדים הפרועים האלה שקופצים על הכיסא הלבן בבית של הדודה? כאלה שאמרתם עליהם, אלוהים, אין להם הורים? אז כזה, אני מגדלת ילד כזה.

[אמא_אינקובטור*]

הוא בן שנה וחודשיים. הוא בן. לפעמים מה שהם צריכים הוא שיאפשרו להם, שישמרו אותם מהסכנות הגדולות ויתנו להם להתנסות בסכנות הקטנות.
הוא בן שנה וחודשיים. הוא עוד ישתנה כל כך הרבה. ואת מלמדת אותו הרבה יותר ממה שאת חושבת.

יש לו לפחות כמה דקות של רגיעה ביום, לטעינת הסוללה שלך ושלו? אולי הוא לא צריך הרבה אינטראקציה כרגע, כך שנשאר רק ליהנות ממה שיש. יש לכם שירים משותפים, רק שלך ושלו? (שירים שלא שרת לאחיו הגדול). משחקי אצבעות? ואולי הוא יקשיב לסיפורים ושירים אבל לא בישיבה אלא תוך כדי תנועה? אם תקראי על kinesthetic learners, נשמע שהילדון שלך הוא בדיוק כזה. מה עם ספירת מספרים כשעולים במדרגות? בצק משחק?

[אחת*]

מצטרפת לאמא אינקובטור: הוא בן שנה וחודשיים.
אני לא בטוחה למה ציפית. כשאני מדמיינת יד בן שנה וחודשיים, נורמלי ובריא, אני מדמיינת אותו.
באמת.
אני מרגישה כאילו כתבו לך את זה פה שוב ושוב אבל...
זה לא נראה לך נורמלי???
(שולחת)

[לילה_טוב*]

אני רוצה להגיד כאן משהו שלא כל כך קשור אבל קצת כן. יש לי שלוש בנות גדולות בהרבה. אני לא מזדהה (סליחה, כן? ברוח טובה ומבינה ממש ) עם הרבה מהדברים שמדאיגים אותך, אבל משהו בהרגשה הבסיסית הזאת קיים אצלי עד היום עם השנייה שלי. היא שונה. שונה ממני. עם הגדולה יש לי חיבור מטורף. היא אני. לא מזמן טיילתי אתה בחו"ל. זה היה מופלא. אני לא יודעת איך להסביר. כמעט כמו הינקות שלה כשהיא עלי במנשא (היא בת 14). אושר גדול. אני אוהבת את השנייה מאוד, אני מעריכה אותה על המון דברים שהיא. היא מיוחדת במינה. יש בינינו אפילו קווי אופי משותפים ודמיון פיזי, אולי אפילו יותר מאשר עם הגדולה (יש גם שלישית אבל זה כבר סיפור אחר). ובכל זאת, משהו אצלנו משדר על קו אחר. יש הרבה אי הבנות. הרבה דברים שאצל הגדולה ברורים בלי מילים. שאין צורך אפילו לתקשר אותם מרוב שהם מובנים, איתה אני נתקעת עליהם. הדברים פחות זורמים. יש נעלם שלעולם אולי לא אצליח לפצח. את הגדולה אני קוראת כמו ספר פתוח. זהו. יש משהו בסיסי שהוא אחר. וזה לא עובר. ושוב - זה לא אומר שאין קרבה או אהבה או דאגה או אכפתיות או כל מה שאמא לבת. זה רק אומר שיש משהו בתקשורת שהוא אחר. שאני צריכה להתאמץ כדי לתקשר, כדי להבין, כדי להסביר. כדי לשמור על הקשר. בסדר. אפילו טוב שכך.
<שולחת>

[אמא_לשניים_קטנים*]

הוא נשמע דומה מאוד לגדול שלי, זה שדומה לי
טוב, תהני (-: מהילד המקסים שלך
אותי הוא מלמד לשים לו גבולות בתשומת לב
כלומר - כן לשים גבולות. בדברים מסויימים. לעמוד עליהם. הוא מבקש אותם. מותח את הגבול עד שאני מבינה שזה כבר יותר מדי, ואז מציבה גבול, ונראה שהוא נרגע ושזה טוב לו (אחרי שהוא צורח וכו'). זה הילד שלי, בכל אופן.

[אמא_לשניים_קטנים*]

אה, ושלי בן עוד מעט שנתיים, בגיל של שלך הוא לא יותר מדפדף בספר, ועכשיו הוא ממש מכור לספרים
עדיין לא "קורא" אותם לגמרי לפי הסדר אבל מאוד נהנה לשתף פעולה עם שאלות על התוכן, מה רואים, משחקי דמיון עם התמונות, לפעמים גם ממציא דברים שהורגים אותי מצחוק

[ניק_זמני_כרגע*]

לילה טוב, כן, למרות פער הגילאים, מה שאת מתארת נשמע ממש מכאן. תגידי, סתם מסקרנות, איך זה היה עם מספר שלוש?

יש לו לפחות כמה דקות של רגיעה ביום, לטעינת הסוללה שלך ושלו? אולי הוא לא צריך הרבה אינטראקציה כרגע, כך שנשאר רק ליהנות ממה שיש. יש לכם שירים משותפים, רק שלך ושלו? (שירים שלא שרת לאחיו הגדול). משחקי אצבעות? ואולי הוא יקשיב לסיפורים ושירים אבל לא בישיבה אלא תוך כדי תנועה? אם תקראי על kinesthetic learners, נשמע שהילדון שלך הוא בדיוק כזה. מה עם ספירת מספרים כשעולים במדרגות? בצק משחק?
יש לו דקות של רגיעה, יש לנו שירים משותפים, ואני הולכת לקרוא על kinesthetic learners, נשמע מעניין!

אני לא בטוחה למה ציפית. כשאני מדמיינת יד בן שנה וחודשיים, נורמלי ובריא, אני מדמיינת אותו.
ציפיתי לאיך שהיה מספר אחת: רגוע, שלו, אוהב מאוד שמקריאים לו ספרים, הרבה פחות אקטיבי פיזית והרבה יותר אוהב לשבת ולחקור. אתן מבינות, כמובן שראיתי את כל הילדים המתרוצצים בגני השעשועים, כמובן ששמעתי את כל ההורים מספרים על ילדים ש"מטפסים על הקירות" בבית ושמוכרחים להוציא אותם החוצה לפרוק אנרגיות, אבל אני לא כזו, ובעלי לא כזה, והילד שלנו לא היה כזה, ולכן זה באמת הפתיע (וגם אחרי שנה וחודשיים ומי יודע עד מתי מפתיע) אותי.

כן לשים גבולות. בדברים מסויימים. לעמוד עליהם. הוא מבקש אותם. מותח את הגבול עד שאני מבינה שזה כבר יותר מדי, ואז מציבה גבול, ונראה שהוא נרגע ושזה טוב לו (אחרי שהוא צורח וכו'). זה הילד שלי, בכל אופן.
זה עוד החלק שאיתו אני מסתדרת. בשלב הזה אני מצליחה להציב גבולות כשצריך, כשזה מסוכן. מה שיותר קשה לי איתו זו ההרגשה שאני לא עוזרת לילד הזה לצמוח. אני יודעת איך לעזור, ולספק סביבה עשירת גרויים לילד שאוהב ספרים, שאוהב להבריג, שאוהב לצייר. אני לא יודעת מה לעשות עם ילד שאוהב לטפס על כל דבר, זה פשוט מסוכן. אז כן, ג'ימבורי. אז יום אחד הוא יגדל וניקח אותו לקיר טיפוס, אבל בנתיים,אני מנסה להבין איך לאפשר לו להתפתח ולגדול ולצמוח, בלי כל הזמן לא לאפשר לו לעשות את הדברים שהוא אוהב (כי הם ממש סכנת נפשות).

[ניק_זמני_כרגע*]

וואו, אמא אינקובטור, תודה על ה-kinesthetic learners!

לפני שבוע בערך אירחנו כאן מפגש קטן של חינוך ביתי. ואחת האמהות סיפרה שפתאום היא נתקלה בספר על ילדים עם high needs (לא special needs, רק high, זאת אומרת ילדים בריאים לגמרי שהם פשוט רגישים מאוד, או משהו דומה, לא התעמקתי). ופתאום זה הפיל לה כל כך הרבה אסימונים, על למה היה לה קשה בהתחלה עם הבת שלה, ולמה לקח לה הרבה זמן עד שהיא הצליחה להבין איך להתייחס לבת שלה בצורה שתהיה טובה לשתיהן. יש סיכוי שה-kinesthetic learners זה בדיוק האסימון הזה שהיה חסר לי (למרות שעם כל ההבנה האינטלקטואלית לצרכיו, אני עדיין לא דומה לו, כמובן, אבל אולי זה יכול להועיל). תודה רבה על זה!

[מאי*]

הילד השני שלך נשמע דומה מאד לבכור שלי. ילד מקסים בן שנה ועשרה חודשים שבערך מהרגע שבו נולד הבנתי שילד-טוב-ירושלים הוא לא יהיה הצרחות שלו היו העזות ביותר שאפשר לדמיין, כשהוא לא רצה לאכול הוא הצליח בקלות להעיף מהפה שלו את הבקבוק, לא משנה כמה חזקה הייתה האחיזה שלי בו. בגיל חודשיים הוא עבר תקופה שבה הוא היה ער מבוקר עד לילה בלי שום תנומה. וכשהוא התחיל להיות נייד? לא היה לו מושג מה זה לשבת במקום אחד. ילד שתמיד מטפס, הופך, שופך, רץ (הוא היה רץ בזחילה עד שלמד ללכת) קורע, שובר. אוכל ניירות. לא מסכים לשבת שלוש שניות להקראת סיפור. הוא אכל את כל הספרים שלו - ספרים קשיחים שאמורים להיות חסינים בפני הרס! פירק אותם אחד אחד בשיניו החדות. ואם כבר מדברים על שיניים - הוא נשך. אותי. את אבא שלו. חברים במשפחתון. ועל משיכת שיערות עוד לא דיברנו.

די מהר התחלתי לומר שאני 'האימא של הילד ההוא'. הביריון של המשפחתון, קטן כמעט בשנה מכל שאר הילדים אבל מהלך עליהם אימים. תוקף את בני הדודים הגדולים ממנו בלי פחד. והדבר המצחיק? הכל נעשה בלי שמץ של עצבים, בשמחה ובטוב לבב ובצחוק מתגלגל. יש לו קסם אישי שקשה לדמיין - ילדים גדולים, אפילו בנים, רבים על הזכות לשחק איתו. כל מי שפוגש אותו מתאהב בו. מאז היה תינוק יש לו צחוק עז ומתגלגל וחיוכים כובשי לב, והוא מחלק חיבוקי דב בנדיבות. אבל כל זה לא ממש מנחם כששוב הוא נושך את בן הדוד העדין שלו, ושוב אני מוצאת אותו עומד על השיש, ושוב הוא מטפס על הקירות כי הוא רוצה לצאת החוצה אבל מזג האוויר לא מאפשר. 'ממי הוא קיבל את הטמפרמנט הזה?' משתאה הגננת שלו. אבא שלו לא כזה. אני לא כזאת. יש ילדים שובבים במשפחה, אבל הוא שבר את כל השיאים.
עכשיו לחדשות המעודדות: היום, בגיל שנה ועשרה חודשים, הוא אוהב מאד ספרים. הוא עדיין נוטה להשחית אותם, אבל בגלל שימוש נלהב מידי, לא כי הוא אוכל אותם. היום אנחנו יודעים שיש לו אינטליגנציה מרחבית שאני ובעלי יכולים רק לחלום עליה. הוא זוכר מקומות ודרכים. יש לו קואורדינציה מופלאה לילד בן גילו (אימא שלי, שגידלה שבעה ילדים והיא סבתא לכמה נכדים, נדמה לראות עד כמה הוא מיטיב למסור כדור) הוא סקרן. יש לו ראיה חודרת - אנחנו יכולים לשלוח אותו להביא חפץ מסוים והוא כמעט תמיד ימצא אותו. הוא גם מסב את תשומת ליבנו לדברים שאנחנו לא רואים ושומעים: לכלוך קטן, נמלה על הרצפה, קול של אוטובוס חולף בחוץ, ציוץ של ציפור. הוא עדיין נמרץ ושובב וקופצני, עדיין יש לו רצון עז והוא צורח בקולי קולות אם משהו לא נעשה לשביעות רצונו. הוא עדיין יכול להתיש אותי לחלוטין בפרק זמן קצר להפליא. הוא עדיין נושך לפעמים, גם אותי. אבל לפחות גם אני גדלתי, לא הוא. אני כבר לא נאנחת 'טוב, אינטלקטואל הוא כבר לא יהיה', כי מי יודע? במיוחד שאני מזהה בו כישורים חשובים שלי לא היו מעולם. אני כבר לא אומרת: 'איך יצא לי ילד כזה', כי לאימא תולעת ספרים שעוסקת בכתיבה ושונאת עיסוקים קונקרטיים, הילד הזה הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי. מצד אחד, זה קשה נורא. מתיש. מתסכל. מצד שני, פתאום אנחנו רוקדים במים, פתאום אנחנו מתגלגלים יחד על הרצפה במשחקי דיגדוג צוהלים, פתאום אנחנו יורדים על ארבע ורודפים אחד אחרי השני ברחבי הבית תוך השמעת קולות נביחה - ועזבו את זה שלילד זה חשוב, אני די בטוחה שגם לי זה חשוב. ואת זה אומרת אישה שהולכת לכל מקום עם ספר בילד ומנסה לחטוף עוד עמוד עד שיגיע הזמן להפוך את החביתה.
אני מאמינה שהוא נועד להיות הילד שלי, ואני - אימא שלו. ובתור אימא שחלמה על כל מה שתלמד את בנה, ההסתגלות הקשה היא לכך שכרגע, עם הילד הזה, אני צריכה להיות פתוחה קודם כל לתפקיד התלמידה...

[אחת*]

אני לא יודעת מה לעשות עם ילד שאוהב לטפס על כל דבר, זה פשוט מסוכן.
לתת לו לטפס על כל דבר שנראה לך סביר. לקחת אותו לים, לטבע, להתפלש בחול ובאדמה ולשחק עם עלים ועם בעלי חיים ולהסתכל על חרקים וציפורים.
לקחת אותו לגני שעשועים שמתאימים ליכולת שלו ופשוט לתת לו להיות.
אני לא כל כך מבינה את השאלה שלך. מבחינתי לעזור לילד לצמוח זה דבר די מינורי, אפילו פאסיבי.
לא רק ילד כזה, פעלתן ושיודע מה שהוא רוצה, אלא בכלל.
להקשיב לילד, לראות מה הצרכים והרצונות שלו, לראות למה הוא זקוק ומה עושה לו טוב, לספק לו סביבה תומכת ולשים אליו לב.
כשהם קצת גדלים, לדעתי גם חשוב לא לשים לב כל הזמן כי אי אפשר לצמוח נורמלי כשכל הזמן מסתכלים עליך.
אבל להמשיך להיות בקשר עם מי שהם ועם מה שהם צריכים.
זהו

[אחת*]

אגב, יש לי שתי בנות שאחת מהן שונה ממני מאוד מאוד.
יש בכך תחושת זרות לפעמים אבל מה שעוזר לי איתה זו תחושת הגאווה שממלאת אותי, דווקא על הדברים שבהם היא שונה ממני.
היא קוף פראי, בעלת יכולות אתלטיות יוצאות דופן, יצירתיות מתפרצת וחשיבה מבריקה.
יש לה נפש של אמן, של אדם יוצר.
אני לא כזו אבל היא כזו מגיל אפס וזה תמיד מילא אותי שמחה וגאווה, גם בגיל שנה; תראו מה היא עושה!! מלא דברים שאני לא.
אני אומרת את זה כי אולי זה ייתן לך זווית קצת אחרת על העניין.
הוא לא כמוך, לא כמו בעלך, לא כמו אחיו. נכון שזה נפלא?!

[אמא_אינקובטור*]

ניק זמני כרגע, שמחתי לעזור!

מאי - כל מילה, ולמסגר, ולתלות. כמה יפה כתבת. הבכורה שלי היתה - מאוד בקטנה - קופיפה אתלטית ופעלתנית. בגילאי הבנים שלכם עשיתי מיקור-חוץ לסבתא לטיול היומי לגינה כי תש כוחי מלתלוש אותה מסלים של עגלות של אחרים, לשם קפצה ראש לחפש במבה וצעצועים. תש כוחי מלרדוף אחריה לכל מקום, לבדוק מתי היא תעצור כשהיא מתחילה לרוץ (לא עצרה), לעצור אותה כשהיא עוקפת ילדים גדולים ממנה פי שלוש בתור למגלשה. (אבל - היתה גם מאוד מילולית, הצלה לאמא המאוד-מילולית שלה).

אתמול חזרה עם אבא שלה מאיקאה ואני חרקתי שיניים כשבחרה בדיוק את הכוננית שלא סבלתי, והתפעלתי כשסידרה אותה במיומנות ואסתטיקה שאני יכולה רק לחלום עליה. לא השתתפתי בבחירה ולא בסידור, הייתי בוחרת ומסדרת אחרת לגמרי, וזה מוזר. היא מתנהלת עם חברותיה אחרת לגמרי ממני, וכל כך קשה לא להעיר, ולכוון ולהסביר, אבל אני רוב הזמן מצליחה לסתום את הפה ורק לתמוך בה כשהיא נופלת. היא כל כך לא כמוני, וזה נפלא לגמרי.

[אביבה*]

אמא אינקובטור, בת כמה היא? מסקרן

[אמא_אינקובטור*]

הבכורה בת 12 - אני כותבת כאן מאז שהיתה תינוקת. לא ייאמן.

[אמא_אוהבת*]

ניק זמני, אני מזדהה איתך מתחילת הדף, אבל ממקום הפוך.
אצלי הבכור (המדהים, המהמם, הרגיש) דומה מאוד לבעלי. השנייה - דומה לי מאוד, ודווקא זה מאוד קשה לי. זו ממש מראה לא ככ נעימה... הרבה פעמים אני חושבת על זה שאני אוהבת ככ את הבכור שלי כי הוא מאוד דומה לבעלי, אהבת חיי. אבל האמת היא שמהרבה בחינות הוא גם דומה לי, ככה שאין שחור-לבן.
עם הקטנה היה לי קשה מההתחלה, מהלידה וכל מה שהיה סביבה, עם דיכאון ארוווך אחרי הלידה, ואחרי טיפול משמעותי שיפור משמעותי אבל עדיין אני עובדת... הרבה פעמים אני אומרת לבעלי שאני מרגישה שאני עדיין לא יודעת איך לקרוא אותה... אני מאמינה שאני עוד אדע! היא בת שנתיים וחצי. ילדה מוזרה! אין לי מילים לתאר אותה. מזכירה קצת את התיאורים שלך, אבל בקטע נשי. מהממת, שובה את לב כולם (במיוחד גברים), חברותית יותר מדי, אמיצה ומלאה בביטחון עצמי. משדרת כל הזמן שהיא מסתדרת בלעדיי. כמו שתיארת - קצת גדלה כמו צמח בר. אבל מצד שני - אני לא מצליחה למצוא בזה משהו לא בריא. היא ילדה ככ בריאה בנפשה! דווקא האובר-קשר הזה של ילד ראשון יכול להיות לא בריא (אצלי הבכור חרדתי ורגיש מאוד). הילדה שלי מצד אחד - גרמה וגורמת לי להרגשות קשות בקשר לאימהות שלי (קשה להרגיש שאת לא יודעת איך לעבוד עם הילדה שלך), ומציבה לי מראה למה שאני הייתי בתור ילדה (היום זה קצת אחרת). מצד שני - דווקא המראה הזאת עוזרת לי הרבה להתקדם עם עצמי ולהיות אמא ובעיקר בן אדם טוב יותר. אני צופה את ההתבגרות שלה כקשה מאוד מאוד, במיוחד איתי. ורק מתפללת שאדע מה לעשות שיהיה הכי טוב לגדילה שלה. אבל אני מאוד, מאוד, אוהבת אותה. קשה לי איתה ואני אוהבת אותה.
תודה על הדף הזה, עזרת לי לחשוב! הלוואי שעזרתי גם לך במשהו.

[לילה_טוב*]

תגידי, סתם מסקרנות, איך זה היה עם מספר שלוש?
אני רוצה לענות אבל לא מגיעה לזה וצריכה לנסח לי בראש.. בקרוב.

[ניק_זמני_כרגע*]

טוב, שמעו, אני די במצוקה. אם יש לכן תובנות - עכשיו זה ממש הזמן.

סיטואציה מהיום-
יצאנו מהבית בסביבות ארבע וחצי לכיוון הפארק הגדול שלידינו.
הגענו, התרוצצנו קצת (מדרגות, סולמות, חבלים, גשרים ומגלשות בערבובייה אחת גדולה). אחר כך גילינו מפל קטן (מפל זו הגזמה, אני לא מקנדה, אבל אין לי דרך טובה יותר לתאר את זה) ומזרקה שמובילה אליו ושביל מים קטן ונחמד.
הבכור, התיישב על אבן וצפה בתנועת המים.
לא, לא ציפיתי שזה מה שהקטן יעשה. אבל הוא בכל זאת הצליח להפתיע אותי. הוא (הקטן) ניסה ללא הרף לעבור את הגדר הקטנה שאמורה למנוע מילדים ליפול/לקפוץ לתוך המים. הוא ממש נאבק בכוח. במקומות שבהם לא הייתה גדר הוא ניסה לקפוץ לתוך המים (ראש קדימה). לא היו לי בגדים להחלפה או מגבת, ככה שבכלל לא שקלתי עד כמה המים האלה מזוהמים או לא, זו פשוט לא הייתה אפשרות להכנס פנימה.
בזמן שאני נאבקת אנושות בקטן (גם כשהזזתי אותו למרחק סביר משם הוא חזר בריצה), הגדול גילה שאם הוא משליך פרחים למים הם נסחפים בזרם וזה ריתק אותו. הוא ישב שם, והשליך לאט פרח אחרי פרח (היו שם הרבה פרחים שנשרו מעץ) והביט בהם שטים למרחק.

והבאסה שלי הייתה כפולה- גם על זה שאני באמצע פארק נאבקת בפעוט כאילו זו מלחמה על חיינו, וגם על זה שאני לא מצליחה להנות מהחוויה הכל כך מגניבה של הגדול.

כשאנחנו בבית, אני חושבת לעצמי- אוקיי, הוא ילד של חוץ. אבל גם בחוץ- הוא מוצא ומחפש את הפינות הכי מסוכנות והכל נהפך למאבק.

מה עושים?

[מחפשת*]

לא עושים. מכילים.

[ניק_זמני_כרגע*]

הלוואי שהייתי יכולה לא לעשות. אבל הוא כל הזמן עושה דברים מסוכנים נורא. אני נאלצת לעשות.

[מאי*]

ניק זמני, לפי החשבון שלי הילדון בקושי בן שנה וחצי, נכון? בגיל הזה הוא לא יודע מה זה 'מסוכן'. הוא פשוט רוצה לחקור ולבדוק את הכל.

הבן שלי בגיל הזה היה נוגע בתנור חם חופשי, מנסה לתפוס להבות אש בין הידיים, בורח מהבית למדרגות ברגע שהדלת נפתחת לשנייה, מנסה לקפוץ מראש המתקנים...שמרנו עליו בשבע עיניים וגם נמנענו מלקחת אותו למקומות שידענו שבהם נצטרך להילחם איתו כדי שלא יסכן את עצמו (חוץ מגן שעשועים, כי באמת אי אפשר למנוע מילד גן שעשועים, אבל רצנו אחריו בלי הפסקה ועם לב דופק בפראות)
תקשיבי, הבן הגדול שלך מזכיר לי את אחיין שלי, שגדול מבני בשמונה חודשים. כשבני היה בן שנה התארחנו אצלם לארוחה, ופתאום, שוד ושבר! הילד גילה את החור לגריפת המים באמבטיה פתוח (גיסתי הסירה את המכסה כדי לגרוף ולא החזירה) וטבל ידיו בג'יפה בשמחה וששון. כשלקחתי אותו לשטוף ידיים שאלתי את גיסתי בתמיהה איך יכול להיות שהיא לא החזירה את המכסה - הרי גם לה יש ילד קטן! תשובתה? 'הוא מעולם לא חשב לדחוף לשם את הידיים!'
אם הילד שלה היה הבכור שלי ואחריו היה נולד לי כבן שני הילד הנפלא שאני מגדלת, מן הסתם הייתי מרגישה כמו שאת מרגישה...

הקטן שלך נורמלי במאה אחוז. הגדול פשוט הרגיל אותך לדפוס אחד של ילד, אפילו לאו דווקא הדפוס הנפוץ ביותר. הקטן מתיש, נכון. שלי אפילו לא היה בחינוך ביתי אלא במשפחתון עד ארבע ועדיין הוציא אותי מדעתי. אבל הילד בסדר גמור, ואת אימא בסדר גמור, ואת יודעת מה? גם הגדול יהיה בסדר גמור, אפילו אם אימא לא פנויה להסתכל עליו שהוא משליך פרחים למים כי היא עסוקה בלהציל את אחיו מטביעה...איך אני יודעת? אולי בגלל שיש לי אחות גדולה ממני בשנה ורבע ואח קטן ממני בשנה וחצי (ועוד כמה אחים אחריהם) שכל אחד היה שונה לגמרי, ואימא שלי הייתה צריכה לתזז מאחד לשני, ולפעמים להזניח אחד כדי להציל את האחר...וכולנו גדלנו עם התקשרות בטוחה לחלוטין ובלי שום חסכים. ורק כדי להראות שהאופי בינקות אינו דווקא מנבא - אחותי הגדולה הייתה ילדת פלא שדיברה ושרה לפני גיל שנה, תקשרה היטב וחזרה עם דיווחים שוטפים על מה שקרה בגנון. אני הייתי הילדה שיושבת עם אצבע בפה ובוהה, לא מצטיינת בדיבור, חוזרת מהגן ולא יודעת לספר מה קרה שם. בבית הספר כבר אני הייתי זו שמדברת בלי סוף, מככבת בהצגות, חברותית ומצטיינת בהבעה בכתב ובעל פה - בעוד אחותי הייתה השקטה יותר ומתרחקת מנאומים והצגות בפני אנשים כשאני אומרת על הבן שלי שהוא בטח יהיה כזה-וכזה (צייד, שחקן, מרצה, מנהיג דגול....) על בסיס התנהגותו היום, אימא שלי תמיד צוחקת. על אף אחד מהילדים שלה, היא אומרת, היא לא הייתה יכולה לנבא מה יצא ממנו על בסיס האישיות בגיל הרך.

[ניק_זמני_כרגע*]

מאי, תודה. אני כל כך מיואשת כרגע( זו כנראה גם השעה הזו ביום) שהדברים שלך כמעט גרמו לי לבכות-
_תשובתה? 'הוא מעולם לא חשב לדחוף לשם את הידיים!'
אם הילד שלה היה הבכור שלי ואחריו היה נולד לי כבן שני הילד הנפלא שאני מגדלת, מן הסתם הייתי מרגישה כמו שאת מרגישה..._
כן, זה בדיוק ככה. יש לי ילד בכור שמשתלב בכל סיטואציה בצורה ממש מוצלחת וילד שני ש- רצנו אחריו בלי הפסקה ועם לב דופק בפראות הוא תיאור ממש מדויק בשבילו.

מהדברים שלך נשמע כאילו זה השתפר/התאזן? איך? מתי זה קרה?

[מאי*]

השתפר זה קצת הגזמה. התאזן - אולי. הוא עכשיו בן שנה ועשרה חודשים ובחודשיים האחרונים, מאז שהוא התחיל לדבר, הוא קצת פחות נואש לפרוץ גבולות לכל הכיוונים. לפני כן תמיד היה נראה לי שהוא מגיע לקיר אז הדחף הראשון שלו הוא לעבור דרך הקיר. פה חל איזון. בכלל, הרבה יותר קל כשהילד מתקשר איתך ישירות, אומר מה הוא רוצה ומה הוא מרגיש. אני נותנת גם קרדיט גדול למטפלת הוותיקה והמצויינת שלו, שיש לה הרבה יותר סבלנות ממני להסביר ולהדגים התנהגות נאותה שוב ושוב ושוב, גם אחרי שהוא נשך את הילדה הכי קטנה במשפחתון בפעם השלישית באותו יום, וכל נשיכה נראית כמו פצע מקליע של רובה, בערך...
הוא ילד מקסים ומלא שמחה, ומאז שהוא מסוגל לבטא את עצמו השמחה הזו הרבה פחות מופרעת מהתקפי עצבים. אבל להגיד שאני יכולה לשבת רגל על רגל? הנה דוגמה לאחר צהריים טיפוסי שחווינו היום: חזר מהמשפחתון, אכל מלון, הפך את כל קופסת הצעצועים (הוא אוהב את הרעש שנוצר שכל הצעצועים נשפכים על הרצפה) ניסה להצית את הגז (ניתקתי את החשמל בזמן) ניסה לפתוח את המקרר (יש לנו סגירה מיוחדת למקרר, הוא מידי אוהב לחטט שם ולהפוך דברים), מצא קופסת גפרורים וניסה לדחוף גפרור באוזן (על אף שכבר ניסה את זה בעבר והוא יודע שזה כואב) , מצא ערימת שקיות ניילון במגירה ופיזר אותם על רצפת המטבח, טיפס על השולחן וחבט בכוח על המחשב הנייד שלי, חבט את הטלפון האלחוטי על הרצפה בקול (לא בעצבים, בצחוק), ניסה לזרוק את הטלפון מהחלון, הצליח להוריד בקבוק שמן מהשיש, לקח מחבת שעמדה על הגז ויצק שמן למחבת (זה מילא, בפעם הקודמת שהוא שיחק עם שמן הוא יצק אותו על הראש של עצמו) וזו רק רשימה חלקית שלא כוללת משחקים ודיבורים בינינו ומשחקים עם סבתא שהגיעה לבקר וארוחת ערב - ואני מדברת על ילד שהגיע הביתה בארבע והלך לישון ברבע לשבע

ברצינות? וודאי שזה משתפר עם הגיל. אבל השיפור האמיתי, לדעתי, הוא ביכולת שלי לקבל אותו כמו שהוא וליהנות ממנו, מה שניזון בעיקר מחוש ההומור שלמזלי יש לי. ילדים כאלה יכולים להיות מתישים, אבל אוי איך שהם מצחיקים. גם אם את מסוגלת לצחוק רק כשהוא נרדם סוף סוף...נכון שלפעמים זה או לבכות או לצחוק אבל אני מעדיפה את האופציה השנייה. במיוחד שיש לי אימא עם חוש הומור שאני מתקשרת לספר לה את מעלליו אחרי שהוא ישן, והיא משועשעת מהם ביחד איתי. אין דבר משעשע מילדים אינדיאניים להורים חנונים וכמו שאמר לי פעם ידיד שהוא חנון עולמי: "לכל החנונים יש ילדים שעושים להם בית ספר". אחד הילדים שלו בתרפיה ברכיבה על סוסים כדי להוציא את עודפי המרץ שלו...אבל גם הוא ילד מקסים ונורמטיבי לגמרי!

[ניק_זמני_כרגע*]

וו-א-הו, הרגת אותי, מצחוק ומבהלה כאחד, בעיקר בשלב של
בפעם הקודמת שהוא שיחק עם שמן הוא יצק אותו על הראש של עצמו
טוב, לפחות עכשיו אני צוחקת. אלוהים אדירים!! (כנראה אם נפגיש את שני הבנים שלנו הם ייצרו מספיק אנרגיה כדי להפוך את העולם).

[מאי*]

העיקר שאת צוחקת! ואל תשכחי שהעולם זקוק לנשמות של מהפכנים כדי להתקדם - ומישהי הרי צריכה להיות אימא שלהם אולי הם יגדלו ויתמתנו, ואולי הם יישארו איתני טבע שמזיזים הרים, ויום אחד נזכה להקדשה נוגעת ללב באוטוביוגרפיה שלהם, משהו מסוג: 'לאימי, שהצילה את חיי על בסיס יומיומי בין גיל שנה לגיל שלוש'...

[ניק_זמני_כרגע*]

לא עמדתי בזה וגריינתי את
אולי הם יגדלו ויתמתנו, ואולי הם יישארו איתני טבע שמזיזים הרים, ויום אחד נזכה להקדשה נוגעת ללב באוטוביוגרפיה שלהם, משהו מסוג: 'לאימי, שהצילה את חיי על בסיס יומיומי בין גיל שנה לגיל שלוש'...

[פלוני_אלמונית*]

יש לי ילד בכור שמשתלב בכל סיטואציה בצורה ממש מוצלחת
... אבל הוא לא משתלב - הוא צופה. לא נוגע באמת.
זה כמובן נוח לאמא וזה גם מקסים לראות ילד כל כך מרוכז ומתבונן.
אבל מי שבאמת ניסה לחקור את המים עצמם הוא הילד הקטן.
מתוך סקרנות: האם היתה אפשרות שתורידי לו מכנסיים ותתני לו, במקום לקפוץ ראש, לשכשך ברגליו במים? (לא יודעת מה היה עומק המים). עכשיו קיץ, אפשר להתייבש יחסית במהירות, בשמש, אחרי שיוצאים, ואז להתלבש.

[ניק_זמני_כרגע*]

האם היתה אפשרות שתורידי לו מכנסיים ותתני לו, במקום לקפוץ ראש, לשכשך ברגליו במים?
אז שני דברים-
הראשון, במישור הפרקטי- יכול להיות. זאת אומרת, נניח שהייתי מניחה שהמים לא לגמרי מזוהמים, ונניח שמבחינת הפארק מותר לילדים להכנס למים (אני לא בטוחה בשני הדברים, אבל נניח)- הייתי יכולה לתת לו להכנס למים. אבל, וזה אבל די גדול, לא מדובר, כאמור, בילד שיסתפק ב לשכשך ברגליו במים_. התיאור הפסטורלי הזה הוא הרבה דברים, אבל הם לא הבן שלי. הקטן היה משכשך רגליים, ואז טובל ידיים, ואז מלקק את המים, ואז בודק כמה מהם הוא מסוגל לשתות, ואז קופץ ראש, מתיז עם הבטן וכו' (הוא נפגש לפעמים עם מקורות מים, אני יודעת למה לצפות). (עד כאן בלי להתייחס לעובדה שבזמן הזה, שבו הוא כמובן היה זקוק לתשומת ליבי המלאה מאוד, הייתי מתעלמת מהבכור, שהוא אמנם כמעט בן שלוש, ואמנם מעסיק את עצמו נפלא, אבל לי לא ממש נוח עם זה).

השני, במישור התיאורטי או החינוכי או מה שזה לא יהיה- אני באמת מאמינה שלא צריך להלחם כשלא צריך להלחם. אבל מה עושים בסיטואציות שמעמידות בפני (ובפניו) גבולות? נניח שליד מקור המים היה שלט קטן שמבקש בנימוס מבאי הפארק לא להכנס למים, או שסתם אני כאמא שלו הייתי חושבת שזה לא הדבר הנבון ביותר לעשות כרגע ובסיטואציה הנוכחית. מה אז? אני מנסה לומר- אני מסכימה שאם יש אפשרות, כדאי לאפשר לו- לחקור, להתנסות, לשמוח. אבל לא תמיד זה המצב (החל בחשמל וכלה באיתני הטבע) ואז- מה עושים?

[לילה_טוב*]

יש עניין כזה של חלוקת תפקידים במשפחה. בעקבות מה שכתבה כאן פלונית מעליי, אולי האיזון יימצא כשהגדול יעז להיות קצת יותר פרוע (או פשוט יעז קצת יותר)? סתם תהייה ואין לי מושג איך עושים את זה, אבל הרבה פעמים רואים את זה במשפחה שכשמישהו זז קצת מהתפקיד שלו מישהו אחר נכנס במקומו ולפעמים נוצר משהו מאוזן יותר (גם עם אמא ואבא זה עובד).

לשאלה ההיא, הכי בקצרה אבל גם הכי אותנטי - השלישית כמו הגדולה.

[יונת_שרון*]

לגבי הקטע הלוגיסטי של הצלת חיים בלתי נפסקת, אולי תמצאי ערך בגישה של בטיחות בלי גבולות: בכל פעם שהילד עושה משהו מסוכן, מחפשים דרך לעזור לו לעשות את זה (בצורה בטוחה).

[ניק_זמני_כרגע*]

בכל פעם שהילד עושה משהו מסוכן, מחפשים דרך לעזור לו לעשות את זה (בצורה בטוחה).
הולכת לקרוא. תודה!

[ניק_זמני_כרגע*]

יונת, קראתי. האמת שהדף היה קצת תיאורטי מדי עבורי כרגע, אני מאוד זקוקה לעצוץ פרקטיות בשלב הזה של חיי.

דברים שהקטן עושה:
נעמד על כיסא קטן מעץ (שנמצא בדרך כלל מתחת לשולחן קטן מעץ, הכל בגודל שמותאם לילד בגילו) ומנסה לבדוק אם כדאי לו לרחף משם.
נעמד על כל כיסא אוכל שהוא (גבוה/נמוך), כשאוכלים בגובה הרצפה הוא מתרוצץ וחוזר (לפעמים זה עובד טוב לפעמים זה מסתיים בחתיכות בננה מרוחות על כל הספה לצמיתות).
מנסה לתפוס את הפיפי של אחיו בזמן שהוא משתין לאסלה.
מנסה לתפוס את הפיפי של אחיו אחרי שהוא השתין על החול.
מנסה לשחק עם המים באסלה.
מנסה להכנס לאמבטיה, גם כשהיא ריקה.
באמבטיה- עומד, מפעיל את הברז (לשיא הזרם).
נעמד על הידית הרחבה של הספה בסלון (שצמודה לקיר) וקופץ (בטן קדימה) על הספה.
מטפס על המיטה של אחיו, רץ וקופץ ומתגלגל.

בקיצור, לכל חדר בבית יש את השיגועים החיננים שלו.
הצילו ?

[פלוני_אלמונית*]

יש לכם "מתקני ג'ימבורי" בבית? שיהיה לו מאיפה ולאיפה לקפוץ, חוץ מהספה. לאסוף מזרנים, כריות פשוטות, נחשי בד... לערום את כולם לפינה (לא נידחת אלא היכן שכל בני הבית נמצאים) שתעשה חשק להשתולל בה.
משחקי מים - כנ"ל, לספק לו אפשרויות שונות. בריכות שכשוך, גיגיות (זה קשה אם אין מרפסת או חצר). ללכת למזרקות ציבוריות שבהן ילדים יכולים להתרוצץ בזרם (יש בת"א כמה כאלה).
לגבי הפיפי - זה כבר עניין של חינוך לפרטיות.

[בשמת_א*]

תקשיבי, הרגע קראתי את זה:

"יש ילדים שנרתעים מתנועה ומעדיפים לשבת ללא פעילות, כיוון שהתנועה איננה נעימה להם. הם משתמשים בראייה כערוץ עיקרי לקבלת מידע על תנועה. לעתים יש לילדים אלה בעיות בתכנון תנועה ובשליטה מוטורית. לעומתם יש ילדים, שדווקא מחפשים תנועה. הם יעשו דברים מסוכנים כמו טיפוס לגובה ונדנוד חזק, ואף יפילו את עצמם בכוונה.

תנועתיות רבה והיפראקטיביות עשויות להיות תוצאה של ליקוי במערכת הווסטיבולרית. ליקוי זה עלול לגרום לבעיות בדיבור, בקריאה ובכתיבה. גם חיפוש אחר תחושות מפריע לקשב. משמעות הדבר היא, שתהליך הלמידה מופרע, משום שחלק משמעותי מן הקשב מכוון למערכת שאינה מאוזנת. חשוב לזכור, כי ככל שחוסר האיזון גדול יותר, נמצא הפרעה בקשב ודפוסי התנהגות חריפים וקיצוניים יותר."

10]בקישור הבא 5[/po].asp : http://courses.jercol.macam.ac.il/69/65 ... ons/[po]10 5[/po].asp

זה היה תוך כדי חיפוש חומר על רגישות תחושתית ועל שיטת רמי כץ.

[מאי*]

ניק זמני, אני לא יודעת עד כמה זה 'באופן טבעי' , אבל הנה טקטיקות ההתמודדות שאנחנו אימצנו בגיל הזה, כשהוא היה עושה בדיוק אותם דברים:
אוכל - רק או על הריצפה (וכן, הוא לכלך את כל העולם, אבל את הרוב אפשר לנקות ומה שלא, אז לא. אנחנו לא מחזיקים רהיטים שחבל לנו עליהם יותר מידי) או בלול. לא יודעת אם יש לך, אבל אני השתמשתי בלול בעיקר לארוחות. או שנתתי צלחת והוא אכל שם (ליכלך את סביבתו, כמובן, אבל לא הייתי שמה סדין על המזרן, כך שהיה אפשר לנקות בקלות עם מטלית לחה) או שהוא כירכר בפנים ואני האכלתי אותו מבחוץ. הוא במיוחד אהב לקבל כפיות עם אוכל 'בין הסורגים'.
אמבטיה ושירותים נעולים תמיד. בין אם מישהו בפנים ובין אם לא. (כמובן שזה לא מעשי אם אחיו הגדול, אבל בכל שאר הזמנים)
אמבטיה - אוי מה עברנו עם המקלחות שלו....ילד שמתלכלך כל יום ברמות שאי אפשר לוותר על מקלחת יומיומית אבל עושה שם צרות. הפיתרון שנמצא לבסוף? לשים באמבטיה גיגית גדולה ולמלא אותה במים וצעצועים עוד לפני שמביאים אותו להתרחץ. בדרך כלל הוא התלהב לשבת שם ולהשפריץ מים ולשחק לפחות לכמה דקות ובזמן הזה רחצנו אותו. עוד פטנט: לתת לו משפך או נטלה למלא ולשפוך על עצמו.
קפיצות על ספה ומיטות - לא מנענו ממנו, רק היינו תמיד ליד להשגיח. וכמו שפלוני אלמונית אמרה, לפזר הרבה כריות ומזרונים שעושים חשק להשתולל עליהם.
כיסאות - עד היום זה אביזר מחוץ להישג יד כולל הכיסא הקטן שקנינו לו במיוחד. כשהבנתי שהוא מתכוון להשתמש בו לקפיצות ראש וטיפוסים הכיסא הועלם מהשטח. וכשהוא בבית כל הכיסאות נדחפים (בשכיבה) מתחת לשולחן. פעם היינו שמים מעל השולחן אבל הוא היה מנסה למשוך אותם חזרה לריצפה...ישר על הראש שלו...איך היה פרופסור מודי מ'הארי פוטר' נוהג לומר? 'ערנות מתמדת!'

[אביבה*]

אני הייתי פשוט הולכת משם עם שניהם למקום שמספק הנאה שהיא גם בטיחותית ואינה דורשת מאבק.
למה להאבק? לא חבל להרוס לשניכם את היום?
עברו למקום אחר: ארגז חול, דשא עם כדור, מגלשה...
זה הפתרון הפרקטי שאני הייתי הולכת עליו.

[יונת_שרון*]

_דברים שהקטן עושה:
נעמד על כיסא קטן מעץ (שנמצא בדרך כלל מתחת לשולחן קטן מעץ, הכל בגודל שמותאם לילד בגילו) ומנסה לבדוק אם כדאי לו לרחף משם._

אוקיי, אז הוא אוהב לטפס ולקפוץ? איך אפשר לעזור לו לטפס ולקפוץ? האם אפשר לסדר בבית מקומות שבהם הוא יוכל לטפס ולקפוץ בצורה בטוחה?
אחרי שיש מקומות כאלה, כל פעם שהוא מתחיל לטפס ולקפוץ במקום אחר, אומרים ״לקפוץ -- בחדר השני״ והולכים איתו לשם. אחרי תקופת לימוד הוא כבר ידע לבד איפה הוא יכול לענות על הצורך הזה שלו.

נעמד על כל כיסא אוכל שהוא (גבוה/נמוך), כשאוכלים בגובה הרצפה הוא מתרוצץ וחוזר (לפעמים זה עובד טוב לפעמים זה מסתיים בחתיכות בננה מרוחות על כל הספה לצמיתות).

אז הוא אוהב לנוע גם בזמן האוכל? האם יש דברים שהוא יכול לאכול בתנועה במקום בננה?

_מנסה להכנס לאמבטיה, גם כשהיא ריקה.
באמבטיה- עומד, מפעיל את הברז (לשיא הזרם)._

איכשהו נראה לי שזה יכול להשתלב טוב עם הבננה...
(כלומר, כשהוא רוצה לאכול דברים נמרחים, אפשר לקחת אותו לאכול אותם באמבטיה...)
אבל ספציפית לעניין האמבטיה, למה לא לתת לו לשחק שם? ואם הוא אוהב לשחק עם הברז, אפשר לעשות את זה יחד איתו בפעמים הראשונות, כדי שילמד איך לשלוט בעוצמה ובטמפרטורה. (כלומר, להראות לו חזק-חלש, אולי עם היד שלו בתוך היד שלך על גבי הברז, ולתת לו להרגיש חם-קר.)
ואם מפריע לך בזבוז המים, כדאי לזכור שזו רק תקופה, שעכשיו חשוב לו להתנסות וללמוד את הדברים האלה, והמים שזורמים הם שכר הלימוד.

_מנסה לתפוס את הפיפי של אחיו בזמן שהוא משתין לאסלה.
מנסה לתפוס את הפיפי של אחיו אחרי שהוא השתין על החול.
מנסה לשחק עם המים באסלה._

זה באמת מעניין, אבל נראה לי עדיף שיתרכז באברים של עצמו. אפשר להגיד לו ולכוון אותו לזה. כלומר: ברגע שזה קורה אז להוריד לו מכנסיים כדי שיעבור לשחק בעצמו. (ושוב, הייתי משלבת את זה עם אהבת האמבטיה...)

_נעמד על הידית הרחבה של הספה בסלון (שצמודה לקיר) וקופץ (בטן קדימה) על הספה.
מטפס על המיטה של אחיו, רץ וקופץ ומתגלגל._

שוב נשמע שצריך לארגן את הבית ככה שיהיו מקומות שבהם הוא יוכל לתרגל מוטוריקה גסה ואקרובטיקה למתחילים.

[אמא_אינקובטור*]

בקצרצרה, כי כבר נתנו לך הרבה חומר למחשבה: הייתי הולכת ממקום שבו את צריכה להשגיח עליו בשמונים עיניים ולרדוף אחריו. לא כיף לא לך ולא לו. את אחיו הגדול הייתי לוקחת לבד כדי שיתבונן בעלים שטים במים. תזכורת: את לא יכולה לתת לכל אחד 100% ולפעמים צריך פשוט לחתוך את הסיטואציה למען שפיותך ובטיחותו של הנינג'ה הצעיר. בגיל שנה וקצת יש להם כישורים מוטוריים של קוף וכושר שיפוט של עז צעירה.

אם יש לך כוח וחשק להתחיל איבחוניישן, הייתי מתייעצת עם מרפאה בעיסוק לגבי ענייני ויסות חושי למיניהם. יש להן עצות טובות ותרגילים נהדרים. ואחר כך מתייעצת עם אוסטיאופת.

[נעמה*]

הי ניק, לא יודעת אם זה מנחם או עוזר, אבל יש לי שני בנים בגילאים של שלך, והתיאורים שלך נשמעים דומים לחוויות שלנו (אצלנו זה יותר בכיוונים של מעדרים, מגרפות ופטישים - אמיתיים, אמיתיים). כלומר, לא נשמע לי שהילד שלך חריג או עם בעיות ולדעתי חבל להתחיל לשים עליו תגיות ותוויות עם אבחונים וטיפולים כי למה להתייחס לזה כאל בעיה? יש לך ילד פעלתן שצריך לשמור עליו ולאפשר לו מרחב מוגן להתפתח על פי צרכיו, גם אם זה מתיש (וזה מתיש). תוך כמה חודשים הוא יגדל ודברים ישתנו ומה שהכי יעזור לך זה סבלנות...(-:
ואפשר גם ליהנות מכל החיוניות המתפרצת הזו, כמובן.
ובמרגיעון שיעור בענווה: "אתה מלמד הכי טוב את מה שאתה הכי צריך ללמוד בעצמך."
חיבוק.

[א_ל_א_ן*]

ואולי ללכת לבריכה וגמרנו. אולי אפילו עם תלמיד/ או תלמיד שעכשיו בחופשה, לשלם קצת, כדי שתהיה לך עזרה, עם שניהם, אם קשה מידיי לבד...

[מאי*]

מסכימה עם נעמה.

נראה לי מוקדם מידי לרוץ לאבחון עם ילד בן שנה וחצי שבסך הכל נראה שהוא נמרץ מאד והרפתקן מאד. כמו מיליוני ילדים אחרים.

מצד אחד, מגמת 'ההתערבות המוקדמת' מבורכת בעיני. מצד שני - לפעמים היא מידי מוקדמת...אותי שלחו עם הפשוש לפיזיותרפיה בגיל שנה כי הוא ישב רק W. ממש לא אהבתי את הפיזיותרפיסטית, אז בעידוד המטפלת שלו שאמרה לי שראתה המון ילדים יושבים ככה בגיל הזה ועוברים לישיבה רגילה תוך זמן קצר, החלטתי לחכות לפני שאני חוזרת אליה. תוך חודשיים הוא כבר ישב רגיל. (=רגליים מושטות קדימה).

[תמרוש_רוש]

היי ניקי,
כמה נקודות:

_לא היו לי בגדים להחלפה או מגבת, ככה שבכלל לא שקלתי עד כמה המים האלה מזוהמים או לא, זו פשוט לא הייתה אפשרות להכנס פנימה........
הקטן היה משכשך רגליים, ואז טובל ידיים, ואז מלקק את המים, ואז בודק כמה מהם הוא מסוגל לשתות, ואז קופץ ראש, מתיז עם הבטן וכו'.........
והבאסה שלי הייתה כפולה- גם על זה שאני באמצע פארק נאבקת בפעוט כאילו זו מלחמה על חיינו......
כשאנחנו בבית, אני חושבת לעצמי- אוקיי, הוא ילד של חוץ. אבל גם בחוץ- הוא מוצא ומחפש את הפינות הכי מסוכנות והכל נהפך למאבק._
אוי, כמה שהתיאור שלך על המים הזכיר לי נשכחות על הבן שלי זוחל בשלולית-ענק באמצע החורף...
תראי,
אני חושבת שלפחות בסיטואציה הזאת, ואולי גם באחרות, יש ערבוב מבלבל בין גבולות שחייבים להציב כי הם נובעים מסכנה שאי אפשר לעקוף (נניח, לשתות מים מזוהמים, או לשחק עם מים רותחים), ובין דברים שאין לך ברירה אלא לאסור עליהם כי את לא ערוכה אליהם כרגע.
את היית חייבת לאסור עליו להיכנס, בראש ובראשונה כי אין לך בגדים להחלפה בשלף.
עכשיו, עם ילד כזה, אין מצב לצאת מהבית בלי סט קומפלט של בגדים להחלפה! הוא זקוק להם - ואת זקוקה להם - כמו שילד אחר זקוק לקופסת האוכל שלו, או ילד אחר-אחר זקוק לדובי שלו או למוצץ שלו: אחרת כולם מתחרפנים.

(האמת, מבחינתי אין מצב לצאת מהבית בלי סט שלם של בגדים, נקודה - יש לי סט קומפלט לכל מידה בבגז' של המכונית, הולך אתנו לכל מקום. זה התחיל בגלל מזג האויר פה, שלפעמים קצת מזכיר את הבן שלך, אבל הוכיח את עצמו מעולה מבחינת הורדת הלחץ האמהי והיכולת שלי לאפשר לילד הרבה יותר מאשר אם זה לא היה שם)

אילו היו לך בגדים להחלפה, היית יכולה להרשות לו להיכנס פנימה, ולטבול ידיים, והרגליים, וסנטר, אולי אפילו לשון, ורק לאסור עליו את השתייה. פחות איסורים ויותר מרחב לפעולה = יותר קל לשניכם.

או שסתם אני כאמא שלו הייתי חושבת שזה לא הדבר הנבון ביותר לעשות כרגע ובסיטואציה הנוכחית. מה אז?
אז, אני חובת שיש מקום לבדוק את הנחות היסוד שלך כאמא על מה אסור ומותר.
אני חושבת שהמקום שבו הגבול עובר תלוי הרבה בהורים, הערכים שלהם וכו', אבל גם תלוי המון בילד.
לילד כמו הילד שלי בן החמש, די קל להציב המון גבולות וחוקים ותקנות על כל סיטואציה נתונה. הוא אוהב את זה.
עם ילד אחר, או קונסטלציה של ילדים, אין ברירה להורים אלא "לסגת" לרמה הכי בסיסית שאפשר בכלל.
אמרה לי אמא לשלישיה, שנולדה שנתיים אחרי הבכור: "כן, הרבה פעמים העניינים לא בשליטה, אבל כל עוד הגג עומד ואין שיטפון ולכל ילד יש את אותו מספר של ידיים, רגליים ועיניים - זה נחשב בסדר".
אולי זו גישה שיכולה לעזור לך.

בואי נתחיל למיין, פריט פריט, מה פה גבול בלתי ניתן להזזה שקשור לסכנת חיים, ומה גבול שניתן להזזה על ידי הנמכת ציפיות או ארגון הסביבה או התארגנות מתאימה של עצמך והרגלייך (למשל, ללכת לכל מקום עם מגבת):
_דברים שהקטן עושה:
נעמד על כיסא קטן מעץ ומנסה לבדוק אם כדאי לו לרחף משם.
נעמד על כל כיסא אוכל שהוא (גבוה/נמוך).
כשאוכלים בגובה הרצפה הוא מתרוצץ וחוזר (לפעמים זה עובד טוב לפעמים זה מסתיים בחתיכות בננה מרוחות על כל הספה לצמיתות).
מנסה לתפוס את הפיפי של אחיו בזמן שהוא משתין לאסלה.
מנסה לתפוס את הפיפי של אחיו אחרי שהוא השתין על החול.
מנסה לשחק עם המים באסלה.
מנסה להכנס לאמבטיה, גם כשהיא ריקה.
באמבטיה- עומד, מפעיל את הברז (לשיא הזרם).
נעמד על הידית הרחבה של הספה בסלון (שצמודה לקיר) וקופץ (בטן קדימה) על הספה.
מטפס על המיטה של אחיו, רץ וקופץ ומתגלגל.
הצילו ?_

כן, "הצילו?" זו בדיוק השאלה הנכונה!!
הצילו? האם יש צורך לקפוץ עליו ולהציל? או שזה הזמן לזוז הצידה, לקחת אתך את החפצים השבירים שהיו בסביבה ולתת לו?
ואולי זה הזמן לעיצוב מחדש של הסביבה, לשנות פרמטר שינטרל את חומרת הסכנה? (למשל, פותח את הברזים באמבטיה והחשש הוא מכווייה? אז אולי יש תרמוסטט שיכול לשלוט על חום המים כך שהם לא יתחממו ליותר מ, נניח, 50 מעלות? או בדוגמה של מאי, הכסאות הגבוהים שכובים על הרצפה)
ואולי זה הזמן דווקא להתקרב, להזהיר אותו מסכנה ספציפית, ואז ליצור תאונה מבוקרת שבה הוא מתנסה בתוצאות הלא-נעימות-בעליל של המעשה שלו, אבל בלי לאבד יד/עין/רגל? וכך תהיה משמעות לאזהרות שלך, וכך הוא יוכל ללמוד מהניסיון של עצמו. כי נשמע שלמידה מניסיון, בניגוד ללמידה מצפייה או מסיפור, זה משהו שהוא מאוד מאוד זקוק לו.

---

דרך אגב, טיפוס וקפיצה על הספה ועל המיטות, ולפחות על חלק מהכסאות, זה משהו שאני הייתי מרשה גם לילד עם צורך יותר נמוך בפעילות. על אחת כמה וכמה עם ילד שזקוק לרמת פעילות גבוהה ונלחם עליה. ייפול על הראש? טוב מאוד! (אפשר לפרוש איזה משהו רך על הרצפה למטה כדי למנוע זעזוע מוח). זה ילמד אותו מה אפשר ומה אי אפשר, והוא ילמד לקפוץ קפיצות עוד יותר מדפיקות-לב-הורים-ודודים ובלי ליפול על הראש עוד פעם.

הילד שלך זז, תרצי או לא תרצי, הרבה, חזק ומהר.
ואת חייבת לאפשר לו ללמוד איך לזוז באותה אינטנסיביות ובאופן בטיחותי (להוריד אינטנסיביות זה לא פתרון - זו גזירה שאין הציבור מסוגל לעמוד בה), ולאפשר לעצמך לדעת שאת א,ב,ג,ד,ה,ו את יכולה להרשות לו לעשות כי הוא יודע איך - למרות שכל אדם אחר היה מתעלף מלראות אותו עושה את זה.
ילדים עם רמת פעילות גבוהה כזאת יכולים להיות מאוד כשירים מבחינה פיזית, ולהיות מסוגלים לעשות הרבה מאוד דברים מסוכנים באופן בטוח - אם נותנים להם מרחב לימוד. אבל אם את לא נותנת לו מרחב לימוד, שכולל התחככות בפועל עם הגבולות הפיזיים של העולם ומה קורה כשחוצים אותם (איי!!!), אלא מנסה למנוע ממנו את כל ההתנסות, אז הוא ממשיך לנסות ולעוף עם הראש בקיר בלי לדפוק חשבון.
במילים אחרות, סביר להניח שהילד הזה זקוק לתאונות מינוריות, אפילו בינוניות, כדי ללמוד להימנע מהקטסטרופות.

שאספר לך על הניסיון שלי עם תאונות מבוקרות?

[פלוני_אלמונית*]

נכנסתי לדף הזה בגלל השם, ולא לזה ציפיתי.
זה לא משנה שהוא ילד שני, או שונה. בעצם השאלה פה איך מתמודדים עם ילד שובב.
בכל אופן בכל קראתי את כל הדף.
זה מתחיל עם אמא מאוכזבת שהילד שלה לא יושב איתה לקרוא ספרים, ועבר לכך שהוא לא יושב בכלל, גם שאוכלים.
אז עולה בי השאלה. האם מאז שנפתח הדף הילד נהיה רק יותר שובב? האם הוא מגשים את הנבואה?
לא התכוונתי לכתוב פה, כי אין לי מה להוסיף, אבל משפט של חווה בת חיים שקראתי היום גרם לי שוב להרהר על הנושא, וחשבתי להפנות את תשומת לבך אליו
העניין הוא שעקב אחדות קיומית עם אמא אשר מתקיימת בבני אדם במיוחד בתק' הילדות - הילד חווה את האכזבה הזאת ב"חוש-חש" טבעי שיש לו.

זה בדיוק מה שאני חשבתי. מתוך ניסיון אישי. (המילה אכזבה לא קשורה לפה, אבל כל תחושה עוברת לילדים).
אני מרגישה המון פעמים שהילדה שלי מרגישה בדיוק מה עובר אצלי ופועלת בהתאם.
לדוגמה - אם אני מניקה אותה במטרה להרדים אותה כי אני צריכה רגע מנוחה, זה יהיה תהליך ארוך ומתיש. אם אניק למען להעניק היא תרדם בתוך חמש דקות.
המון פעמים שהיא מתעקשת על משהו משוגע אני מנקה את הראש, והאנרגיה משתנה ככה פתאום.
מציעה לך לנסות, מה כבר אפשר להפסיד.מקסימום תרוויחי כמה שניות של מוח רגוע ממחשבות.

[ניק_זמני_כרגע*]

_נכנסתי לדף הזה בגלל השם, ולא לזה ציפיתי.
זה לא משנה שהוא ילד שני, או שונה. בעצם השאלה פה איך מתמודדים עם ילד שובב._
תכלס, כן. לא יודעת למה ציפית כשנכנסת לפה, שם הדף הזה נראה לי מתאים, כי אולי אם הילד הראשון שלי היה נולד "שובב" אז הייתי חושבת שככה זה ילדים. מכיוון שהילד הראשון שלי נולד ההפך הגמור מ"שובב", האתגר עבורי הוא השוני (בין היתר). בקיצור, מצטערת על ההטעיה

אני מרגישה המון פעמים שהילדה שלי מרגישה בדיוק מה עובר אצלי ופועלת בהתאם.
אני מבינה מה את אומרת. היום חשבתי על משהו דומה, לא ממש זה, אולי בעצם ממש לא זה, אבל משום מה זה מתחבר לי (סליחה מראש על חוסר הקוהרנטיות, אלא ממש לא השעות הטובות שלי של היום)- לילד הראשון הייתי צמודה. בבית עשינו יחד דברים, בחוץ על אחת כמה וכמה שהיינו צמודים. ועם הילד השני, הגיע השחרור. שחרור הילד השני, זאת אומרת. הגדול כבר עצמאי יותר מעצם היותו קצת יותר גדול, והקטן פשוט חופשי לענייניו. אני לא ממש יכולה לומר לעצמי "אם היית מגדלת ככה (ככה= נניח, יושבת בצד בזמן שהוא מטפס על המגלשות, מתגלש, עולה על גשרים, יורד, יוצא מטווח הראייה שלי, חוזר אליו וכו') את הראשון הוא היה יוצא כזה" כי הוא פשוט לא כזה ולא היה כזה מעולם, אבל אני מניחה שלעובדה שאני לא צמודה לשני (וזה אנדרסטייטמנט, כי למעשה כשהוא באמת צריך עזרה הוא צריך להגיע אלי ולמשוך אותי ביד לאן שהוא רוצה, אני לא מתרוצצת אחריו) יש השפעה על מידת (חוסר) הפחד שלו. מה אני מנסה לומר? שברור לי שההתנהגות שלו מושפעת גם מהקשר ביננו וממה שאני משדרת לו.

עוד משהו שחשבתי בעקבות הדברים שכתבתן לי- שוואלה, עם ילד מספר אחת, נורא התאמצתי למצוא משחקים ופעילויות שמתאימות לו. לא בהגזמה, אבל בהחלט גיגלתי מדי פעם "פעילויות עם ילד בן..." ומצאתי דברים שחשבתי שיוכלו לעניין אותנו, ובהחלט קניתי לו כל מיני דברים שחשבתי שיעניינו אותו (לפעמים זה עבד, לפעמים לא, אבל חשבתי על זה). עם ילד מספר 2 אימצתי את המנטרה שקראתי פעם מאמא במשפחה מרובת ילדים, זה הלך בערך ככה: את הילד הבכור לימדתי קריאה בגיל שנתיים והיו לו את כל צעצועי ההתפתחות שהצלחתי להניח את ידי עליהם, ילדה מספר שבע לוקחת תחתונים מערימת הכביסה לקיפול, שמה על הראש, ומכריזה- אני מלכה! אבל אולי לקחתי את זה למקום יותר מדי קיצוני, עד כדי כך שהרוב המוחלט של הפעילויות שאנחנו עושים מותאמות לילד מספר 1 ולא לילד מספר 2 (אל תחשבו שאני מזניחה אותו, היום לדוגמא, היינו בגן שעשועים בשעות הבוקר, ואז בפארק גדול כל אחה"צ, זה לא שאני קושרת אותו לשטיח וחובטת בו עם איה פלוטו עד שהוא מסכים לגלות האם הפרה מכינה קצפת). בקיצור, גם כאן, אם יש לכן עצות מעשיות, אפילו ברמת ה-איזה צעצועי פלסטיק של כתר כדאי לקנות לגינה או איזו טרמפולינה הגיונית לשימוש ילד בן שנה וחצי, או כל דבר שנראה לכן שיכול להיות מועיל לנו- אני אשמח לשמוע.

תמרוש רוש, תודה על כל מילה. ממש ככה. תודה.
גם הדברים שאת כתבת, קצת הובילו אותי לחשוב (אולי גם בהקשר לפלונית האחרונה שהגיבה כאן) ששם הדף צריך להיות "אמא שניה שונה". אם זה היה הבכור שלי, אולי לקחת בגדים להחלפה, להתרוצץ, לאפשר לו לקפוץ למים וכו' וכו' לא היה נראה לי כזה ניג'וס. קצת קשה לי להאמין לעצמי בנושא הזה, אבל אולי. אולי הייתי חושבת שילד זה לא הדבר הזה שיושב בשקט ורוצה לקרוא ספר, אלא הדבר שמתרוצץ ורוצה לטפס על סולם חבלים סופר גבוה רק כדי לרוץ אחר כך ממש ממש מהר למעלה, ולעשות לאמא שלו מיני התקף חרדה בפארק.

ובטח, ספרי לי על הניסיון שלך עם תאונות מבוקרות!

לגבי כל האבחונים וכאלה- רחוק ממני כמזרח ממערב. ברור לי שהילד נורמלי, ולא רק שנורמלי, גם סופר מעולה. הוא מצחיק וסקרן וכל מי שרואה אותו מתאהב בו בשניה. הוא מצליח להביע את עצמו בצורה מרשימה ביותר, יש לו אוצר מילים קורע מצחוק, ומאוד ברור שהוא בריא, במלוא מובן המילה.

אמא אינקובטור, קרעת אותי מצחוק עם בגיל שנה וקצת יש להם כישורים מוטוריים של קוף וכושר שיפוט של עז צעירה_. לגבי _הייתי הולכת ממקום שבו את צריכה להשגיח עליו בשמונים עיניים ולרדוף אחריו. קצת קשה לי לחשוב על מקום שאיננו כזה. גם בכר הדשא הכי פשוט ומרווח הילד מצליח לעשות ספורט אתגרי. אבל תודה על ההצעה בכל מקרה, אולי היא תתגלה כרלוונטית יותר כשהוא יגדל קצת.

יונת, אני ממש אשמח לעצות פרקטיות לגבי שוב נשמע שצריך לארגן את הבית ככה שיהיו מקומות שבהם הוא יוכל לתרגל מוטוריקה גסה ואקרובטיקה למתחילים.. זה ממש לא טבעי לי ואין לי מושג מה לארגן ואיך.

אבל ספציפית לעניין האמבטיה, למה לא לתת לו לשחק שם? כמובן שאני נותנת לו לשחק, שם ובכל מקום. פרקטית זה קצת מסובך כי רוב היום רוב הימים אני לבד עם שני הילדים, אז טכנית לפעמים יש לי כל מיני קשיים של חוסר יכולת להיות בכל מקום עם כל אחד. אבל נדמה לי שזו התחושה הכללית שלי (שעליה אני צריכה להתגבר?) של - וואי, איזה מעייף ילד 2, הלוואי שהיה קצת יותר רגוע. וזו פשוט נקודת מוצא קצת לא מוצלחת לחיים שלי, שלו, ושלנו. ואני לא ממש יודעת איך להתגבר עליה.

מאי, תודה על כל העצות!!

[יונת_שרון*]

לגבי ארגון הבית: מה מפריע לך/לו שהוא יעשה אקרובטיקה בסלון, למשל? אז את זה תשני. אולי צריך להוסיף כרית, או להזיז שולחן זכוכית, או משהו אחר. פשוט תבחרי אזור, תסתכלי מה מפריע שם, ותשני את זה.

[ניק_זמני_כרגע*]

כן, האמת שיש בעיקר פינה אחת בעייתית בבית (האזור של הספה, שצמוד אליו שולחן עץ). אולי באמת צריך לחשוב על דרך טובה יותר להנדס את האזור ההוא.

הלכתי עכשיו לקרוא קצת בגוגל. קודם כל, לא תאמינו (או שכן) כמה תוצאות יש באנגלית לחיפוש פשוט כמו "פעילויות עם ילד אקטיבי" (וכמובן שהחיפוש האוטומטי מיד מוסיף- boy). מלקרוא את שלל סיפורי האימה של אמהות אחרות, אני מבינה שהילד שלי הוא ממש לא יוצא דופן, ומתברר שאפילו לא קרוב לקיצוני. הוא לא מתעורר בריצה בשש בבוקר, ובכלל, הוא לא רץ כל כך הרבה. הוא בעיקר עושה דברים מסוכנים שמפחידים אותי, אבל הוא כנראה אקטיבי באופן ממוצע פלוס בלבד. אני חושבת שהרבה פעמים אני (אח שלו ואני, אבל האחריות היא לגמרי שלי, כמובן) פשוט משעממים אותו. אני חושבת עליו מבין שאנחנו עומדים להקריא שוב את עלילותיהם (המרתקות! תודו!) של צפרדי וקרפד, בוחן את הסביבה ומחליט שלקפוץ על הכורסא זה הרבה יותר מעניין.

אני באמת אשמח לשמוע רעיונות לפעילויות עם ילד כזה, שמצד אחד הוא עדיין קטן (שנה וחודשיים, קשה לי להאמין שהוא כזה קטן בעצם!) כך שאין לו טווח ריכוז עצום או איזה עניין גדול במשהו ספציפי מאוד, ומצד שני בהחלט זקוק לפעילויות שמתאימות לו (ולא לאחיו, ולא לי).

[בשמת_א*]

אני באמת אשמח לשמוע רעיונות לפעילויות עם ילד כזה
לבן שלי, אני הולכת לקנות טרמפולינה.