ילדים יחידים

השעון הביולוגי עדיין לא מתקתק, אבל לאחרונה אני מוצאת את עצמי תוהה אם יהיו לי עוד ילדים או שאלה תישאר יחידה. ולא מבחירה.

אני סקרנית האם אתם מכירים כאלה שילדו ילד אחד ובזה סיימו את הגדלת המשפחה... ומה היו הסיבות.

ברוסיה זה היה מאד מקובל (וגם בסין:-D) מה הסיבות שלך בעצם?

אני מוצאת את עצמי שם... ילד יחיד ולא מתוך בחירה

זה לוקח לי המון זמן (שנים) לעכל את הרעיון ולחיות איתו.
עדיין יש לי תקווה (פתח) שמצבי הכללכלי יעבור מהפך ואוכל לפחות לאמץ.

אבל...
את עוד צעירה, ויש לך מרחב זמן להביא עוד ילד, גם אם לא עם בן זוג (הכוונה כמובן לבנק הזרע),
יש לך זמן אפילו ליותר מאחד.

הסיבה שלי היא כלכלית. אני לא רואה את עצמי מגדלת עוד ילדים כמפרנסת יחידה. לא הוגן עבורי ועבורם.

יש תקופות בזמן האחרון שאני תוהה איך החיים היו נראים אם היה שם עוד מישהו, לחלוק את המטלות ובעיקר את החלקים הרגשיים של גידול ילדים. אבל זה נמחק מהר מאוד.

בכל אופן, כלכלית ואנרגטית אני יודעת שלא אצליח לגדל עוד ילד.

מבינה על מה את מדברת...

ובכל זאת, יש דברים ששניים או יותר, זה יתרון. - חינוך ביתי למשל

אז מה התחושות שעולות לך עם המחשבה על אלה כבת יחידה?

האם את מצליחה לראות את עצמך בזוגיות בעתיד?
האם בכלל את רואה אופציה של הגדלת המשפחה?

מכירה את הסיבה הכלכלית ,אפילו שאנחנו זוג. קראתי פעם איפושהו על אנשים שגרים יחד או בצמוד ומהווים יחידה כלכלית , מבלי להיות זוג(נניח עם הורה חד הורי נוסף) מה דעתך?

גם אני שם.
לא נראה לי שבזמן הקרוב תהיה לי אפשרות לאמץ עוד תינוק/ת מחו"ל (עניין של כ-25,000$), שלא לדבר על גידול שני ילדים...
אני מתכננת מעבר דירה עכשיו - לצאת מת"א לבית קטן עם גינה. מקווה שהשינוי הזה יביא עמו אנרגיות טובות וחדשות, ואולי בעקבותיו אוכל לאמץ אח/ות לטיאן.
די מבאס אותי שהיא תהיה ילדה יחידה. לדעתי משפחה גדולה זה כיף אדיר ומעבר לזה - אני רוצה עוד ילדים, תמיד חלמתי שיהיו לי הרבה ילדים. מסתבר שלגוף שלי היו תכנונים שונים משלי והוא לא שיתף אותי בתוכניות...

כמובן שתמיד קיימת האפשרות של זוגיות (שמישהו יזכיר לי מה זה...) שתביא עמה עוד ילדים, אם ילדים של בן הזוג או ילדים מאומצים שלנו יחד.

מונו נוקי , קיבוץ?

בלי ציניות, לא הבנתי למה את מתכוונת.

לדעתי,
היא מתכוונת למשהו דומה לזה שדיברתי עליו בשנה שעברה.
שתי משפחות חד הוריות שמקיימות משק משותף.

נאוה, לשאלותיך:

כמפרנסת יחידה אני גם ככה לא יכולה להשאיר את אלה בבית (לצערי) כך ש"שניים יחד בחינוך ביתי" גם ככה לא רלוונטי...
התחושה שלי שהיא תהיה בת יחידה היא מאוד קשה. כמו מיה גל , גם אני דמיינתי משפחה גדולה.

משפחה של שניים עושה לי קונוטציה מאוד בודדה כזאת , תחושה של חוסר אונים כזה...

בת דודתי היא בת יחידה וכשהייתי קטנה תמיד ריחמתי עליה כי אמה היתה דאגנית-יתר , חרדה לגביה, לא הירשתה לה הרבה דברים. וגם בת דודתי כמהה לאחים שלא היו לה.

אני יודעת שבאוד כמה שנים גם אני אפתח חרדת יתר לגבי אלה ולא בגלל אופי חרדתי (כי אני ממש ההיפך) אלא כי היא כל מה שיש לי.

אני זוכרת שבפיגוע בדולפינריום יצא שרוב בני הנוער ההרוגים היו ילדים יחידים (יוצאי רוסיה) ובבת אחת לא היו להורים ילדים יותר. זהו. בית ריק. ולקחתי את זה מאוד אישית ומאוד בקיצוניות בגלל ההזדהות של ילדה יחידה, שאין עוד ילד להתנחם בו.

שליחה על ידי מולי* » 05 מאי 2004, 23:55

האם יש מישהו מביניכם שהוא ילד יחיד והחליט שכך גם יהיה אצלו?
האם יש מישהו ששינה את דעתו? כאן (ארה"ב) מאד נפוץ להיות משפחה בת ילד אחד והשיקולים הם בעיקר כלכליים.
רציתי לדעת אם למישהו יש נסיון דומה.

אני מכירה כמה ילדים יחידים וכולם בלי יוצא מהכלל נשבעו שלהם יהיו יותר.

דווקא בתקופה שגרתי בקנדה אני ממש לא זוכרת תופעה כזו כנפוצה (גם לא בארה"ב). מה שכן, היכרתי הרבה משפחות שהתחילו יחסית בגיל מבוגר ו"תיקתקו".

במרכז וצפון איטליה מאוד נפוץ ענין הילד היחיד ושם השיקול הוא בעיקר של סדר עדיפויות- הם מסיימים לימודים מאוחר, עושים קריירה, מתפנים להקמת תא זוגי בסוף שנות ה-30 ואף יותר מאוחר וכך יוצא שבדר"כ יש ילד אחד.

האמא המבוגרת בעולם היא איטלקיה.

אני מאוכזבת לראות שאף אחד לא כתב את דעתו לגבי מה שהעליתי חוץ מכמה אנשים שזה רלוונטי גם עבורם.

מקווה לראות פה עוד תגובות.

רציתי להגיב אבל...

אני אחת מ- 3

לא קראתי מה שנאווה כתבה בעבר אבל התכוונתי לאנשים המקימים משק בית משותף מבלי להיות משפחה במובן הקלאסי.נניח שתי חד הוריות שגרות יחד ומתחלקות בהוצאות מבלי שהן זוג.

אני בת יחידה, ועל אף שארצה ללדת יותר מילד אחד בעצמי (בינתיים אין שום ילדים באופק...), להיות ילדה יחידה לא היתה חויה רעה או קשה בכלל. נראה לי שנוכחות של כמה ילדים במשפחה יכולה להוסיף גיוון ועניין ולתרום לפיתוח כישורים חברתיים אצל הילדים; אבל אני לא מרגישה שיצאתי עם חסך בגלל שלא היו עוד אחים.
האמת היא שאני לא יודעת איך ההורים שלי חוו את המשפחה המצומצמת שלנו. יש לי הרגשה שמה שיש לך ממלא את העולם שלך ומתאים את עצמו למידותיו. לא נראה לי שדאגה לילדים מתחלקת באופן חשבוני כך שכל אחד משלושה אחים מקבל שליש מכמות הדאגה שילד יחיד מקבל - מידת הדאגה לילד תלויה בעיקר באופי ההורה. אבא שלי למשל תמיד חרד לי מאד לעומת אמא שלי שהיתה רגועה - ולשניהם היתה ילדה אחת בלבד... אם את לא טיפוס חרד מטבעך, חגית, אז לדעתי אין סיבה שהיותה של אלה בת יחידה היא שתגרום לך להפוך לכזו.

מה שכן, ההצעה של קירבה ליחידה משפחתית נוספת נשמעת לי כאפשרות שיכולה להוסיף המון לחייכן. לאו דווקא ממש לגור ביחד, אלא לגור קרוב מספיק כך שהילדים יוכלו לשהות בשני הבתים באופן קבוע, שאפשר יהיה לקיים ארוחות משותפות - בקיצור, לקיים לפחות חלק ממשק הבית במשותף. אצלנו היה משהו דומה, וזה יוצר דינמיקה תומכת וחמה של משפחה גדולה.

אני הבכורה מ4 ואמא ל2. אבל רציתי להוסיף משהו.

שאלתי חברה שהיא בת יחידה מה היא חושבת. היא מספרת שבילדותה ובנעוריה המוקדמים היא באמת לא הרגישה שום חוסר באחים. הוריה גם לא מהסוג הלוחץ.
החסרון באחים הופיע כשהיא התבגרה קצת והבינה/הרגישה שמכיוון שהיא כל המשפחה של הוריה והם כל משפחתה (ויש לה בעל וילדים, אבל הם כל המשפחה הזו שגדלים בה, שהיתה איתה מההתחלה...אם את מבינה מה הכוונה...) ישנם דברים שהיא לא תוכל לעשות. כמו לצאת לטיול רחוק וארוך, לגור רחוק מההורים....ולא כי הוריה דרשו זאת, אלא כי ככה היא מרגישה.
הסיכום שלה היה: אחים נותנים חופש. חסרה לה הקרבה הזו שאחים יכולים לתת. אחים גם ילוו אותך (בד"כ) לאורך חייך, גם לאחר שההורים עוזבים.

את בעצמך אמרת: השעון עוד לא מתקתק... אני חושבת שאחים זו מתנה גדולה, אבל גם שילדים עושים כי רוצים ולא כי צריך.
בשורה התחתונה, אני חושבת שמה שקובע את חוזק המשפחה אלה הקשרים והחוויה המשפחתית ולא הגודל.

תודה על התגובות.
ראשית לגבי השתיים האחרונות: נכון לעכשיו אני עוד לא אמא חרדתית ודאגנית אבל אני חוששת שאהיה. כרגע אין לי על מה, אלה ואני רוב הזמן יחד, מעולם לא נפרדנו ללילה או ליותר משש שעות...

אני לא רוצה מצב שהיא ורק היא תהיה כל עולמי ואני כל עולמה. מפחיד אותי שזה יקרה.

וגם, מה לעשות, אכזבה. יש לי חברה בהולנד עם שלוש בנות שהבכורה בת חמש... והבת הרביעית בבטן ! תמיד יש שם צחוק ילדים ומשחק וחיים... וקשה לי לחשוב שהמשפחה שלנו לעולם תהיה כל כך קטנה.

נניח שתי חד הוריות שגרות יחד ומתחלקות בהוצאות מבלי שהן זוג.
אני מכירה שתי נשים שגרות יחד ויש להן ביחד 5 בנות! לפחות חלקן מאומצות.

קראתי את הדף כמה ילדים וקצת התפלאתי שאין שום דיון כאן על האפשרות של לגדל ילד יחיד.
יש כל מיני סיבות, לעיתים הגיל לא מאפשר, או המצב המשפחתי, או המצב הבריאותי...

מה לדעתכם, או יותר נכון נסיונכם בנושא? האם מישהו גדל כילד יחיד? האם היו לכם חברים שהיו ילדים יחידים ושמעתם מהם סיפור חיים?
אולי פגשתם ילד כזה בגינה הציבורית?
אנא שתפו.
הנושא מטריד אותי. יש לי ילד אחד ולא בטוח שאוכל להוליד לו אח/ות.

אני מכירה רק משפחה אחת שיש בה ילד אחד(שהוא היום מבוגר) . אני מניחה שלמרות שיש מאפיינים למשפחות עם ילד יחיד, הרבה יותר דומיננטי מרכיבים אחרים. כלומר כל משפחה, בלי מספר הילדים עשויה להיות חמה \לא חמה מעשירה\לא מעשירה תומכת\לא תומכת.
הילד היחיד שאני מכירה הוא לא דוגמא אידאלית. אבל זה אולי יותר בגלל המשפחה בה גדל. הוא גדל עם אם וללא אב. ואמו , אולי בגלל אופיה הקיצוני (אני מכירה אותה) או מסיבות אחרות לא היתה פנויה אליו רגשית במיוחד.
אני לא חושבת שהדוגמא הזו עשויה לשקף.
אני חושבת שטוב לילד לגדול בחברה. אבל אם לא מתאפשרים אחים, הרי שאולי מתאפשרים בני דודים, שכנים, חברים.....

הנושא מטריד אותי. יש לי ילד אחד ולא בטוח שאוכל להוליד לו אח/ות.

תודה על פתיחת הדף. גם אני מתחבטת בנושא הזה (כרגע נוטה לחשוב שיהיה לי רק אחד ודי).
משום מה יש נטייה לחשוב על ילד יחיד כעל "מסכן" או כעל "מפונק" - אין באמצע.

אם לא מתאפשרים אחים, הרי שאולי מתאפשרים בני דודים, שכנים, חברים..... או קהילה, שבט...
בתי היא בת יחידה וככל הנראה תישאר כזו.
לי זה עצוב, הייתי רוצה שיהיו לה עוד אחאים.
לי יש שני אחים ואחות, וגם אחיינים מספיק בוגרים כך שהם מתפקדים על תקן אחאים צעירים שלי. זה כיף גדול. המון רעש והמולה בארוחות שישי

היום, במגורים השבטיים שבנינו לנו, יש לבתי את "זאתי" שמתפקדת על תקן האחות הקטנה, וזה נפלא!
גם אני חושבת שטוב לילד לגדול בחברה

משום מה יש נטייה לחשוב על ילד יחיד כעל "מסכן" או כעל "מפונק" - אין באמצע.
אותי מעניין בחלק "המפונק":
האם באמת הם לא לומדים לחלוק, להתפשר, לתת ולחכות? ( אולי יש עוד? )
ובחלק "המסכן" :
האם זו החברה שחסרה? כי אפשר למצוא חברים, משפחה.
או אולי זה כי ההורים מזדקנים והילד גודל מהר מידי וסוחב על כתפיו היחידות את שניהם?
מה בעצם יש בחשיבה הזו, והאם היא נכונה?

לנו בנתיים יש ילדה אחת, וגם אני שואלת את עצמי, מה אם זה יגמר כך?
זה באמת יהיה נורא?
יש לי חברה טובה שהיא חד הורית מבחירה, והיה לה ברור מהרגע הראשון שהיא רוצה שני ילדים כי אחרת זו לא תהיה "משפחה" היא פסיכולוגית קלינית וכנראה ראתה ילדים כאלו "בודדים".
היום היא עם שניים

_אותי מעניין בחלק "המפונק":
האם באמת הם לא לומדים לחלוק, להתפשר, לתת ולחכות?_

דווקא התכוונתי לצד הטוב של "מפונק" - מי שהוריו נתנו לו הכל ולא חסכו ממנו דבר. אולי הייתי צריכה לכתוב "ילד תפנוקים"

כן, כן....

אני הצעירה מבין שניים (ניסו עוד אבל לא הלך), ותמיד אמרתי ש"משפיה קטנה זה משעמם" וש-3 ילדים זה גודל טוב מבחינתי.
עכשיו זה רק אני אני והינוקא, ולמרות שהייתי שמחה לעוד אחד תיאורטית, לא חושבת שאעמוד בגידול של שניים לבדי.

שליחה על ידי חגית* » 19 יוני 2005, 20:45

דף מעניין.

גם לי יש בת יחידה מעניין מאוד לשמוע על עוד מקרים והתמודדויות.

או אולי זה כי ההורים מזדקנים והילד גודל מהר מידי וסוחב על כתפיו היחידות את שניהם?

לי נדמה שהכי קשה זה כשההורים זקנים מאוד או אחרי שהם נפטרים - בעצם נגמרה המשפחה הגרעינית. אין יותר שארי בשר מדרגה ראשונה, כמו שקוראים לזה באופן רשמי. גם אם הילד היחיד יקים כבר משפחה משלו עד אז, זה לא בדיוק אותו הדבר.

שליחה על ידי נטע* » 22 יוני 2005, 01:23

בתור בת יחידה שמאוד לא מרוצה מהיותה בת יחידה, אני יודעת שאעשה כל מה שבאפשרותי על מנת שהבן שלי לא יהיה ילד יחיד.זאת אכן בדידות גדולה להיות ילד יחיד אחרי שההורים נפטרו ולדעתי אין תחליף לאחים גם כשהיחסים כוללים מטענים שונים מן העבר. מאז היותי בת 7-8 אני צמאה לאח או לאחות וכולי סקרנות ורצון עז להרגיש איך זה להיות אח של מישהו ואיך זה מרגיש כשיש לך אח או אחות. חשוב לציין שלעומת התחושות שאני חשה, אני מכירה טוב מישהי במשפחה שלי שרק בזמן מסויים בילדות רצתה אחים ואחר כך זה עבר לה. היום היא לא מרגישה שמשהו חסר לה.

אני חושבת שהסיבה שילד יחיד גדל אחרת, היא משום שילד שני (גם הבאים אבל במיוחד השני) מלמד את ההורים - את האמא בעיקר - פרק חשוב בהורות, שאינו יכול להלמד עם ילד יחיד: איך להיות אמא פחות ממושלמת; איך ילד יכול לחיות בלי לקבל את הקשב המקסימלי של ההורה שנמצא לידו.
אולי יש אמהות שיודעות לעשות את זה באופן טבעי, גם בלי שבא ילד שני ולימד אותן, אבל זה נראה לי נדיר.
דפים קשורים: התרכזות בילד, והיה כאן משהו פעם על "מותה של האמא המושלמת".

האם יש דף או דיון על ילדים יחידים בחינוך הביתי ?

נועה, אפשר לפתוח... ואפשר גם לדון ב חד הוריות והחינוך הביתי
מעניין שחשבתי היום שצריך לעשות "ספירת מלאי" או "התפקדות" של חד הוריות באתר - אף פעם לא היינו רבות מדי...

נאוה, תודה על ההתייחסות. ילד יחיד או הורה יחיד הם שני דברים שונים שלא תמיד הולכים יחד

באופן אישי, אותי מעניין הנושא של ילדים יחידים.
האם כאימא לילד יחיד הרגשת יותר צורך לדאוג למפגשים עם חברים ? האם נדמה לך שאולי בנך לא למד לחלוק עם אחרים, או שהוא דורש יותר תשומת-לב, כי הוא רגיל תמיד להיות במרכז ? ועוד כאלה קלישאות...

אני כתבתי קצת בענין בדף בדידות בחינוך ביתי לדעתי לקראת סוף הדף.

אני הייתי ילדה יחידה.
זוכרת את עצמי בגיל 5 יושבת על אדן החלון בשעת בין ערביים מחכה לאמי (חד הורית)שתחזור מן העבודה, מביטה חזק אל הכביש מנסה למצוא את מכוניתה בין המכוניות שעצרו ברמזור האדום בכביש החוף מתחת לבית שלנו.
חוזרת לבד הבייתה מן הגן .מפתח תלוי על הצוואר, לכל אורך הילדות המוקדמת.
בוכה בביה"ס, לא יודעת למה בדידות? כעס?
תמיד הייתה לי חברה מאוד קרובה כמו אחות, שהייתי מבלה אצלה את כל היום אחרי ביה"ס.
בתקופת ההתבגרות המאוחרת פרצו החוצה הנזקים של להיות ילדה יחידה:
חוסר יכולת לקבל דחייה, נטייה להתבודדות.
אם יש לכם שאלות לגבי זה אנא שאלו.

האם הנטייה להתבודדות נשארה באיזשהוא פן בחיים שלך גם היום? @}

הנזקים של להיות ילדה יחידה... נטייה להתבודדות.
נאמר שהנטייה להתבודדות נובעת מכך שאת בת יחידה (הרי יש גם אנשים שיש להם\ן אחים ואחיות שיש להם\ן אותה נטייה). למה זה נחשב לנזק? מדובר בתפיסה ולא באמת מוחלטת, כלומר יש כאלה שנהנים\ות מנטייה זו ויש כאלה שלהיפך. אבל נטייה להתבודדות אינה שלילית כשלעצמה ובמהותה, ואני מתארת לעצמי שיש גם גוונים שונים, שיש הבדלים במידת החוזק של הנטייה, בדרכי ההתבטאות שלה וכו'.

האם הנטייה להתבודדות נשארה באיזשהוא פן בחיים שלך גם היום?

כן.

נאמר שהנטייה להתבודדות נובעת מכך שאת בת יחידה (הרי יש גם אנשים שיש להם\ן אחים ואחיות שיש להם\ן אותה נטייה). למה זה נחשב לנזק? מדובר בתפיסה ולא באמת מוחלטת, כלומר יש כאלה שנהנים\ות מנטייה זו ויש כאלה שלהיפך. אבל נטייה להתבודדות אינה שלילית כשלעצמה ובמהותה, ואני מתארת לעצמי שיש גם גוונים שונים, שיש הבדלים במידת החוזק של הנטייה, בדרכי ההתבטאות שלה וכו'.

הרבה שאלות אנסה לענות עליהם:

הנטייה להתבודדות היא שלילית ואני אסביר מדוע . כילדה יחידה שאינה מורגלת בחברה מובנת מאליה בתוך ביתה אלא במפגשים יזומים עם ילדים מבתים אחרים וכמובן אנשים(חברי האם וכיוצא..) למדתי להתמודד עם דברים עם עצמי או עם אמי ולא היה לי עם מי לחלוק חוויות ותחושות באופן מיידי וזמין כל הזמן גם אם הייתה לי חברה שחלקתי איתה הכול זה המתין עד לפעם הבאה שפגשתי אותה, ולכן זה לא היה אבסולוטי או ספונטאני. וזאת למרות שהיה לי צורך עמוק שזה יהיה אבסולוטי וספונטאני מטבע הטבע האנושי של ילדים שהם יצורים אבסולוטיים שאינם יודעים לדחות סיפוקים.

בהתבגרותי כאשר נתקלתי בקשיים במקום להיתפתח לסביבה ולבקש עזרה נניח, העדפתי (עד היום) להסתגר עם בעיותיי בבית ולהתמודד לבד. אפילו להסתגר ולא לצאת מהבית בכלל תקופה. אפילו בלי לבקש עזרה סתם להיות בקשר עם החברים בתקופה קשה היה לי קשה והעדפתי להיות לבד בבית.
ןלכן זהו אקט שלילי להתבודד בתנאים הללו.

האם כאימא לילד יחיד הרגשת יותר צורך לדאוג למפגשים עם חברים ? האם נדמה לך שאולי בנך לא למד לחלוק עם אחרים, או שהוא דורש יותר תשומת-לב, כי הוא רגיל תמיד להיות במרכז ? ועוד כאלה קלישאות...

בשנים בהם היה לי ילד אחד (את השני ילדתי כעבור 4 שנים) לא ידעתי האם הוא יהיה אחד או בכור,
על כל פנים, כן בהחלט היה טראסק לדאוג כל הזמן לחברים, כן הוא דרש המון תשומת לב כי לא ידע לחלוק אותה.

הנטייה להתבודדות היא שלילית
ולי חסרה מילה קטנה אחת: לדעתי . וזה נכון גם לגבי שאר ההכללות בדברייך.
את מתארת בצורה מאוד מעניינת ומעוררת מחשבה אירועים שקרו לך, תגובות שלך וכו'. אבל מה שכתבת משקף את הסיפור האישי שלך, ולא בהכרח את הסיפורים האישיים של כלללללללל הבנים והבנות היחידים\ות. כמו כן, זו דעה אישית שנטייה להתבודדות היא שלילית במהותה. יש דעות אישיות אחרות בנושא.

למשל את דברייך אלו למדתי להתמודד עם דברים עם עצמי או עם אמי ניתן לראות גם באור חיובי מאוד: למדת להיות עצמאית, לסמוך על שיקול דעתך, לא להיות תלויה בדעות של אחרים, למדת להיות לבד (יש כאלה שלא יודעים\ות איך להיות לבד ולכן מוכנים\ות לעשות כמעט הכל כדי חלילה לא להיות לבד אפילו תקופה קצרה), למדת להעסיק את עצמך, ועוד ועוד.

אני חיה עם בן זוג ויש לנו ילד אחד-פעוט. אנחנו מאוד נהנים מהחינוך הביתי כרגע, אבל אני קצת דואגת לגבי העתיד: האם זה אפשרי ונכון לגדל ילד יחיד בחינוך ביתי? לילד יחיד כמו בני לא יהיו אחים לשחק אתם. אז אולי יהיה כדאי בשלב מסויים כן למצוא עבורו מסגרת חינוכית כלשהי, שבה לפחות יהיו לו כמה שעות של בילוי בחברת ילדים.(בנוסף לקבוצת חינוך ביתי שאליה אנו שייכים).

גם אני בת יחידה, בתור ילדה ובעצם עד היום, תמיד היו כיסופים וכמיהה מאד גדולה לאחים ואחיות, תמיד היו לי דמיונות איך הם היו נראים. מה אופיים? איך היו היחסים ביננו וכו.., למזלי הגדול גדלתי בקיבוץ בזמנים שעוד היתה הלינה המשותפת, (שזכרונות על השנים ההן זה לדפים אחרים לגמרי) וזה הציל אותי מתחושת בדידות באופן מסויים.
כיום, כשלי משפחה משלי, עצוב לי שלבני לא יהיו בני דודים מדרגה ראשונה ולא דודים, אנחנו שבט גדול במשפחה המורחבת אך יותר מתראים באירועים וכאלו ולא על בסיס יוםיומי. אני מקווה מאד שה' יפתח את רחמי לילדים נוספים כי הלבד התמידי הזה משאיר חללים מאד גדולים.
וגם כעת שהורי מזדקנים האחריות היא על כתפי בלבד גם מהבחינה הפיזית וגם אי יכולת השיתוף באמת.
אשרי המשפחות הגדולות שהמשפט "ילדים זה שמחה" ממלא את חייהם.
לחברות מסביב יש ילד יחיד בין אם הן חד הוריות ובין אם מסיבות אחרות, יש עצבות שאותה הרגשתי בתור ילדה, אני הייתי מבקשת מכל מי שיכול בנסיבות חיההם כן להביא עוד ילדים.
מעניין בהקשר הזה לראות איך זה משפיע כחברה באופן יותר רחב כמו למשל דורות שלמים בסין שגדלים לבד, איך זה משפיע בהיבטים סוציאלים שונים?

תודה לך, פלונית אלמונית, על השיתוף שאת משתפת. זה גם נושא שמאוד מטריד אותי.

חשבתי עוד על מה שספרת, פלונית אלמונית. נזכרתי בילדותי. אחי הגדול רוב הזמן הרביץ לי, לעיתים רחוקות כן שיחקנו ביחד. בגיל 7 , נולד לי עוד אח קטן. אף פעם לא היה ביני לבין האח הקטן ממש קשר, כי שבע השנים ביננו היוו פער גדול מידי.
גם כיום הקשר עם אחי הגדול הוא קלוש, מתמצה בעיקר בפגישות בחגים. עם אחי הקטן הקשר הוא בעייתי כי הוא חוסה ושוהה בדירה מוגנת.

אם הדף הזה יתעורר לחיים, הייתי שמחה לשתף בהתלבטויות ולהשתתף בתובנות של אחרים לגבי ילדים יחידים.
אני מגדלת את ביתי בנפרד מאביה, ולאחרונה הבנתי שאין שום סיכוי לילד נוסף איתו. אני בגיל מאד גבולי להריון ולידה, ומרגישה צורך עז לילד נוסף: גם כי אני רוצה וגם בשביל ביתי, שלא תהיה לבד (מראש יש לה שני הורים מבוגרים, שמלכתחילה לא מסתדרים יחד, וזה לא פייר להטיל הכל על כתפיה). אני מאד מוטרדת מזה שביתי תשאר בת יחידה ועל כן שוקלת כל מיני אפשרויות לשינוי המצב.משלל פתרונות אפשריים (במידה והבחירה היא ילד נוסף), האופציה היא אבא אחר, וזה מאד מסבך את התמונה.מאד חוששת מלקחת אחריות וללדת עם מישהו אחר, שיהווה צלע שלישית במשפחה (בנוסף לי ולאב הנוכחי). מסובך להעלות על הכתב, וקשה לדייק ולומר מה אני מבקשת לשמוע. אולי חוות דעת לכאן או לכאן, ואולי אנשים בסיטואציות דומות.ואולי.....
מזמינה תגובות.

"אמא חדשה". הניק שבחרת הוא בשימוש של משתתפת די ותיקה באתר. אנא בחרי ניק אחר.

גם אני תוהה בימים אלו לגבי היחידות של בתי. רוצה מאוד שיהיה עוד, ותוהה עד מתי לחכות כדי לחשוב וליישם אופציות אחרות פרט לזוגיות.
מתנחמת באיזו "תוכנית אב" עתידית של עוד אחד בעוד שנתיים שלוש, עם זוג (לכשיהיה) או בלעדיו.. האם יש אמהות שאינו בזוגיות כיום, שהביאו עוד ילד אחרי הילד הראשון? אני ממש אשמח לשמוע אותן

בהתבגרותי כאשר נתקלתי בקשיים במקום להיתפתח לסביבה ולבקש עזרה נניח, העדפתי (עד היום) להסתגר עם בעיותיי בבית ולהתמודד לבד.
גם לי יש נטייה כזו, למרות שגדלתי בצמוד לאחי (הבדל של שנתיים) ושיחקנו יחד כל הזמן והיינו חברים. כנראה שזה בכל זאת תלוי אופי ולא רק נסיבות משפחתיות.

עולם ומלואו
האם יש אמהות שאינו בזוגיות כיום, שהביאו עוד ילד אחרי הילד הראשון? אני ממש אשמח לשמוע אותן
יש כאלה בפורום היחידניות בתפוז (34). כולל כאלה שילדן הראשון נולד בזוגיות (שהתפרקה) והשני מבנק הזרע.
את יכולה לקרוא גם בספר "סדר נשים" של עמיה ליבליך, שמביאה סיפורי חיים כאלה, של מסגרות משפחתיות פחות מקובלות (2-3 אמהות שאני זוכרת מהספר ילדו או אימצו יותר מילד אחד, בהורות משותפת או לבדן).

עוקבת,
מאד חוששת מלקחת אחריות וללדת עם מישהו אחר, שיהווה צלע שלישית במשפחה (בנוסף לי ולאב הנוכחי).
החשש שלך מובן מאוד, בייחוד אם אותו מישהו אינו בן זוג לכל דבר ועניין (ואפילו אז הדברים די מסובכים).

אני תוהה, אם יש בין באי האתר כאלו שבחרו באופן מודע ומשותף, להיות הורים לילדים יחידים, ולא מכורח נסיבות.
זוגות שבדומה לנו, ילדם בבית, והם מאושרים בו ואוהבים את הורותם ועם זאת-
לא חשים צורך להרחיב את המשפחה.

לעיתים, אני חשה שהרצון שלי להישאר בהרכב הנוכחי ולא להביא עוד ילדים לעולם,
מתנגש באיזה אופן שקשה לי להסביר על רגל אחת, עם החינוך בבית, עם אורח חיים טבעי יותר, איטי יותר, אותנטי.
מרגישה שהדעה הרווחת על אומללותם של יחדים, היא קלישאה ושהאמת תלויה כל-כך במשפחה ובנסיבות.
בקלות מגדירה את בתי, הצעירה מאוד אומנם, כילדה מאושרת.

פחות טבעי להביא ילד אחד לעולם מהורות לכמה ילדים?

הרי בדרך-כלל, משפחות החיות כך, בדומה לנו, מביאות לעולם יותר מילד אחד.
מנסה לעשות סדר בתחושות הללו ולשמוע דעות.

_פחות טבעי להביא ילד אחד לעולם מהורות לכמה ילדים?
הרי בדרך-כלל, משפחות החיות כך, בדומה לנו, מביאות לעולם יותר מילד אחד._
הכי טבעי, ומה שבטוח הכי אקולוגי. אלה שמביאים יותר משניים הם אלה שלא מתחשבים בסביבה ולא יעזרו כל הצהרות הבלי חיתולים.

קראתי פה במקרה, לגבי מה שטיבעי ומה שלא בהולדת צאצאים- מביאים יור צאצאים ביחס ליכולת שלהם לשרוד וביכולת להעניק להם גם אצל בע"ח וגם בתרבויות שונות בעולם הרי בחברות שבטיות נהוג להביא הרבה ילדים כי הם כוח עבודה ואחוז תמותת התינוקות גבוה.
אני אחת מארבעה אחים ודי משנה את דעתי כל כמה זמן לגבי כמה ילדים יהיו לי. בילדות יש הרבה יתרונות לזה שאתה ילד יחיד- הרבה תשומת לב מההורים, הרבה משאבים מהם מופנים אלייך, אתה מקבל יותר מההורים שלך בהרבה תחומים, כמובן שזה תלוי ביכולת של ההורים לתת לילדים, אפשר לתת הרבה להרבה ילדים ולא לתת כ"כ לילד אחד.
מצד שני מה שעלה פה מעט ועולה מעט בדיון על ילדים יחידים זה מה שקורה כשההורים מזדקנים ו/ או מתים, ראיתי חברה שמתמודדת לבד עם אמא ואבא חולים וסיעודיים ומתקשה מאוד, לעומת אבא ואמא שלי שלכל אחד מהם היו עוד אחים ואחיות להתחלק בצורה כזו או אחרת בטיפול בהורים.
יש משהו קשה מאוד בלהישאר בעולם בלי משפחה, נראה לי שאולי זה לא אקולוגי, שאולי המשפחה שלי לא הכי קרובה וקשה להיות חלק ממנה, אבל אני שמחה שיש עוד אנשים שמכירים אותי ככה ובבוא היום אם חו"ח נצטרך יוכלו לעזור בטיפול ודאגה להורים

אני אמא רווקה עם ילדה בת 6, מתלבטת בין הרצון לעוד ילד, אח לילדה שלי, לבין האושר שאני חווה לעיתים כל כך קרובות כרגע, כמו שהחיים שלנו עכשיו. הייתי יחידה עד גיל 6. אצלי זה גם כרוך בויתור על הפנטזיה של לעשות את זה עם אבא, שותף, חבר וכו... אבל אני כבר בת 41.5. לפחות מבחינת הזוגיות- יותר קל לכם.

שליחה על ידי רינה* » 04 מרץ 2011, 00:46

לנו יש בן יחיד ,בן 8, וזה לא מבחירה.
הוא מאוד רוצה אחים/אחיות
כל הזמן מסבירים לו את המצב...
לפעמים אני מרחמת עליו

לי ולבן זוגי יש ילדה יחידה בת 6 מבחירה.שנינו אנשים שמאוד אוהבים את החופש שלנו ואנחנו מרגישים שהאחריות הכבדה שיש בגידול ילד פשוט גדול עלינו.
אז החלטנו שנסתפק בילדה המתוקה שלנו וזה הכל.אבל הלוואי שזה היה כ"כ פשוט.
נכון לעכשיו הילדה שלנו לא מבקשת עוד אח או אחות,לפעמים היא אומרת "אם יהיה לי אח אז....",אפשר להגיד שהיא מסתדרת,היא גם מאוד חברותית ויש לה המון חברים וחברות.
אבל אני פוחדת מהיום שהיא תבקש אח או אחות,ואני די משוכנעת שהיום הזה יגיע,לי היו שני אחים (זכרים)ולא הפסקתי לבקש מאמא שלי אחות והרגשתי מאוד מסכנה ומתוסכלת (ולא,היא לא הביאה לי אחות).

הנושא הזה על ילדים יחידים נהיה אצלי כמעט אובססיה ויש לי כמה תובנות על זה-
1-לי יש אחים ואנחנו לא מאוד קשורים אחד לשני,יש לי חברות שאני מרגישה שהם יותר משפחה שלי מהאחים הביולוגים,בסופו של דבר משפחה לא בוחרים וחברים כן,ואותם אפשר לבחור בפינצטה.
2-לגבי טיפול בהורים-רוב הפעמים יש את הילד שלוקח הרבה יותר אחריות משאר האחים לטפל בהורים שלו,גם אם יש 10 אחים,אז ילד יחיד לא שונה כ"כ מאותו ילד שלוקח את כל האחריות.
וכמובן יש את הבונוס המדהים שכל הירושה עוברת אליך ,ואין ריבים מכוערים עם אחים כלות וחמים וכו'.
3-אין בכלל שאלה לדעתי-ילד אחד זה הרבה יותר אקולוגי.פחות חיתולים פחות משחקים לא שימושיים .פחות מים חשמל מזון וכו'...
4-יש לי שלושה חברים שהם ילדים יחידים,אחד אמר שלי שזה נורא ואיום להיות ילד יחיד ושניים אמרו לי שבחיים לא היה חסר להם אח או אחות.
5-אם ההורים הם אנשים שמחים ופעלתנים,ולא מבוגרים "כבדים",הילד פחות ירגיש צורך לעוד ילד במשפחה.

זה לא פשוט להיות אמא לילדה יחידה בארץ אנשים רואים את זה כמו איזה בגידה במדינה(טוב נו,לא קל להיות בארץ כל דבר שהוא לא ה"הנורמה",מן הסתם אתם יודעים).
אני מבחינתי מאוד מאושרת מההרכב המשפחתי שלנו,אבל אני מוכנה לאפשרות שהבת שלי מאוד מאוד תרצה אח או אחות(אני מקווה מאוד שלא),ואז אולי תהיה אפשרות שאני אתן לה את מבוקשה חבל שאי אפשר להחתים אותה על חוזה שהיא תשמור עליו לפחות פעמיים בשבוע
דווקא אימוץ או משפחת אומנה מאוד מדבר אליי(לבן זוגי פחות,כיאה לזכר מצוי,פחות אכפת לו ההשלכות הנפשיות שיהיו על הילדה שלנו אם היא תרגיש באמת בודדה,ותרצה אחים)
למה לא לעזור לילד או ילדה במצוקה במקום להביא עוד ועוד ילדים לעולם....

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום רב שמי עופרי יהב מערוץ 2- אני עושה כתבה בנושא ילדים יחדניים-
בבקשה אם משיהו מכם מכיר ילדים או מבוגרים שהיו בעברם ילדים יחדניים אני מאוד אשמח שתחזרו אלי
הנייד שלי- 0505279990.
תודה רבה
עופרי

חבל ומוזר שהדף הזה לא פעיל.אני אם נשואה לילדה יחידה בת 8 -לכאורה בשנתיים האחרונות ואני כבר בת 40-דיברתי כל הזמן שצריך ללדת עוד ילד.מאז אני בחרדות על איך עוד ילד יכול להשתלב במשפחה שלנו,על זה שעברתי את השעון הביולוגי,על זה שהכל כבר עובד טוב וישנה אידילה במשפחה,על הפחד להתחיל שוב הכל מחדש ובנוסף לכל באופן טבעי זה לא הולך,וגם עם טיפולים זה לא מצליח,אז מה עושים? בעיקר העובדה שאני בת 40 מעצימה את כל הארוע וברור שרוב המשפחות מסביב.אני לא מאמינה בכל התירוצים שנכתבו-הכל תלוי במשפחה ובהורים-משפחה עם ילד יחיד אינה חרגיה בדיוק כמו משפחה עם 3 ילידם-לכל משפחה יש את המאפיינים שלה ומתוך כך את הבעיות-מה עם ילדי הסנדוויץ? מה עם הילד הבכור שממנו מצפים הכל? ומה עם הקטן שתמיד הכי מפונק? על זה לא תראו כאלה התכתבויות ושאלות הרות גורל
אשמח לעורר חיים בדף הזה

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

אני בת 41 בזוגיות אמא לילדה בת 6.5. אחרי שביתנו נולדה האושר היה כל כך גדול וממלא שלא הרגשתי שום צורך לילד נוסף. יותר מזה הרגשתי שגם אין לי מקום בלב לעוד ילד. הייתי מלאה מכל הבחינות. לפני שלוש שנים ניסינו בכל זאת להכנס להריון כולל עם טיפולי פוריות קלים אבל לא הלך. הסתבר שמצב הביציות שלי בכי רע והסיכוי קלוש מאוד. היום ביתי בכיתה א' שבה לכל הילדים יש אח או אחות והבת שלי מרגישה שונה, היא התחילה להמציא לחברותיה כאילו יש לה אחות. וזו הסיבה היחידה שגורמת לי להרגיש מוטרדת סביב העובדה שהיא ילדה יחידה. מעבר לזה היא ילדה שמחה וחברותית. הבעיה היחידה היא שלפעמים מתלוננת שמשעמם לה ומאוד מחפשת חברה ולא תמיד יש... עדיין אני בטוחה שהיא תגדל בסדר גמור והעובדה שהיא ילדה יחידה פשוט תעצב אותה בצורה מסויימת (ממש כמו העובדה שמישהו הוא בן להורים גרושים / ילד סנדויץ וכל מאפיין אחר). אני חושבת שזה יוצר לה עולם פנימי עשיר, בעל כורחה היא מוצאת דרכים לשעשע את עצמה לבד. אולי לא פשוט, אבל לילדה הזו יש שני הורים אוהבים, משפחה רחבה חמה ותומכת, וזה הרבה. לא הכל צריך להיות מושלם ולפי הספר, וזה בסדר גמור. מה שהכי משפיע על הילד לעניות דעתי זה תפיסת העולם של ההורים. אם ההורים חושבים ומרגישים שהילד שלהם אומלל בגלל שהוא ילד יחיד, האם עלולים להעביר לו את ההרגשה הזו, נבואה שתגשים את עצמה. אבל אם ההורים שלמים אם המצב ויודעים לשמוח בו ואפילו להצביע על היתרונות, גם הילד יוכל. בהצלחה לכל ההורים לילדים יחידים. שולחת לכם כח.

לנו יש פער של קרוב לשש שנים בין הילדים.
וזה מדהים שהתינוק נולד איך הגדול שמח
ורק בדיעבד הבנו כמה הוא חיכה לאח.
הוא התחיל י את כיתה א עם אח תינוק ואין לי ספק כמה זה
תרם לו. מעבר לזה אני מאושרת עם האימהות לתינוק,
חויה כל כך טובה ונעימה בהשוואה לגידול ילד ראשון.
לי יש אחות הגדולה ממני בשמונה שנים.
אמנם אנחנו לא קרובות כחברות אך זה חשוב לי שיש לי אחות גדולה
והילדים שלה מאד חשובים לי ואהובים אצלי בלב והבן שלי אהוב שם.
זה כיף בני דודים!

היי, לא בטוחה לגבי הפעילות של הדף אך אנסה בכל זאת...
אני לא בת יחידה וכרגע גם עוד אין לי ילדים אבל הנושא של גידול ילד אחד מתוך בחירה מרתק אותי.
לכן, החלטתי לכתוב את עבודת התזה שלי על החוויה של הורים שבחרו ללדת ילד אחד בישראל .
לצורך ביצוע המחקר אני זקוקה למרואיינים, אם יש פה נשים או גברים שבחרו ללדת ילד אחד או שאתם/ן מכירים/ות כאלו אשמח אם תכתבו לי...
[email protected] , תודה רבה (-:

יש לי ילד בן 4. אני אוהבת אותו מאוד, אבל כל חוויית ההריון, הלידה והגידול מלווים בטראומה קשה מאוד מבחינתי (לא מעצם החוויה אלא מנסיבות ספציפיות שנקלעתי אליהן). בעולם אידיאלי אני מניחה שהיו לי 2-3 ילדים אך במצב שהחיים שלי התגלגלו אליו זה נראה לי מותרות שאני לא יכולה להרשות לעצמי. בעלי מאוד מאוד רוצה עוד ילדים ואני מרגישה שאני שוברת את ליבו. גם כלכלית אין בעיה. זה פשוט מן תחושה שלי שפישלתי כל כך בפעם הראשונה שלא מגיע לי עוד פעם. ואולי גם דרך "להעניש" את העולם. וגם הידיעה שתמיד משהו יכול להשתבש באופן נורא ועדיף לחיות עם מה שיש וזהו.
וכל תינוק קורע את ליבי

שליחה על ידי שקטה* » 25 מרץ 2015, 20:57

אבל כל חוויית ההריון, הלידה והגידול מלווים בטראומה קשה מאוד מבחינתי (לא מעצם החוויה אלא מנסיבות ספציפיות שנקלעתי אליהן)

זה פשוט מן תחושה שלי שפישלתי כל כך בפעם הראשונה שלא מגיע לי עוד פעם

נשמע נורא קשה... מתאים לך אולי לפרט קצת?

הי. תודה על ההתעניינות. האמת שלא הייתי רוצה להרחיב כל כך, בין היתר כי הסיפור כרוך בהמון אשמה והלקאה עצמית. בואי רק נגיד שרק לאחרונה סיימתי טיפול פסיכולוגי ותרופתי ארוך מאוד כדי להיות מסוגלת לתפקד אחרי מה שקרה. וזה לא שאני לא שונאת את עצמי יותר, אך פשוט אני מבינה איך אפשר לחיות לצד הרגשות האלה בלי להתמוטט.
זה גם קצת חורג מהנושא של הדף..

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

בני בן 6. אני גרושה. לגרוש יש עוד ילדים מנישואים שניים. הבן שלי הופך להיות ילד יחיד עם כל הסטיגמות. לאחרונה הוא נמצא לעתים בבית אביו עם אחיו, אבל בבית הוא לבד. אני תוהה האם בעתיד הוא יחוש כלפי אחיו למחצה רגשות של אחווה, למרות שהם בקושי נפגשים ולא גדלים ביחד. ואני ממש אשמח לטיפים או הכוונה לקריאה לגבי חינוך הבן שלי. שיהיה פחות מפונק. שילמד להתחלק. שיפתח עצמאות.

שיהיה פחות מפונק
איך הוא "מפונק" עכשיו? איך היית רוצה לראות אותו?

שילמד להתחלק
בשביל זה צריך אנשים אחרים להתחלק אתם. אין אפס.
(אבל גם ההורים יכולים למלא את תפקיד האדם שאתו צריך להתחלק)

שיפתח עצמאות
שום בעיה. בשביל זה באמת לא צריך אחים, צריך הורים שיודעים לעודד ולאפשר עצמאות.
בעניין הזה אשמח להרחיב (סה"כ, עצמאות זה גם התחביב וגם המקצוע שלי), רק תני לי איזה קצה חוט... אילו מין סוגים של עצמאות... מה הוא עושה עכשיו ש"איננו עצמאי", לאיזה כיוון היית רוצה שיתפתח...?

תמרוש, תודה על התגובה, באמת כתבתי מתוך עייפות וקצת יאוש ודילגתי על העיקר.
פחות מפונק - למשל ההרגשה הבסיסית שלו שהכל מגיע לו. היום הלכנו מהגן הביתה וכל הדרך הוא בכה בצרחות שאקנה לו מתנה. וזה קורה המון.
שילמד להתחלק - כשמגיעים הביתה חברים, הוא לא מרשה להם לשחק במשחקים השווים. הוא לא מחלק להם ממתקים שהוא אוהב. מרגיש שהם לוקחים על חשבונו.
שיפתח עצמאות - הוא לא מוכן לעשות כמעט כלום (חוץ מלעזור לי לבשל, לכבס). הוא מסרב אפילו לנעול נעליים לבד, ולא תמיד יש לי אפשרות בבקרים להיות עקבית בנושא. בנוסף הוא מאוד דבוק אלי, הולך אחרי לכל מקום בבית. כשאנחנו הולכים ביחד ברחוב הוא נותן לי יד, למרות שאני מנסה לעודד אותו ללכת עם חברים במרחק ראיה שלי. והוא אוהב לשחק במשחקים של תינוקות ולדבר כמו תינוק.
יש לי הרגשה שכל הטעויות שעשיתי בגידול שלו ושגרמו לכל ההתנהגויות נובעות מכך שהוא בן יחיד, ושנולד בתקופה שחששתי לחייו. קשה לי שהבן שלי גדל, ושבעצם זה אומר שאשאר לבד, ושלא יהיה לי את מי לפנק... אני רועדת מהמחשבה שעלול לקרות לו משהו. כי הוא בעצם הכל בשבילי. אני מודעת לדברים, אבל איכשהו ביומיום אני חוזרת לטעויות האוטומטיות.
מוזר לי שכתבתי כל כך הרבה חסרונות על הבן שלי. יש לו הרבה יותר תכונות מדהימות.

שליחה על ידי שרי* » 26 יולי 2016, 19:03

פעם ראשונה שאני מגיבה כאן. הגעתי לכאן במקרה כשחיפשתי מידע על ילדים יחידים.
אני אמא לבת יחידה, מתקרבת ל 40, זה עכשיו או לעולם לא, לנסות עוד ילד.
לי כלשעצמי אני לא מרגישה צורך בעוד ילד מכל מיני נסיבות כניראה וגם בגלל קשיי החיים
החשש שלי שהבת שלי תהיה בודדה אולי. ואולי לא.
כמי שיש לה שני אחים וחוותה עמם הרבה ריבים בילדות וגם בבגרות, מעולם לא רוויתי נחת מאחיי.
נכון שלפעמים בצרות גדולות אז מתגייסים ומנסים לעזור
אבל ביום יום וברוב החיים, מעולם לא היה בינינו קשר ממש קרוב,.
כשהייתי קטנה רוב הזמן היינו רבים, כסאחים גדולים גם בגיל ההתבגרות, זוכרת את עצמי מקנאה בילדים שהם יחידים, שכל הבית שלהם ואף אחד לא מפריע להם, הורס להם, מרביץ להם, מתחרה איתם על משאבי ההורים... בקיצור לא ממש חוויות חיוביות ושמחות.
אז אחים זה לא תמיד כייף ושימחה לפחות בחווייה האישית שלי ואני מכירה גם עוד כאלה.
אז לעשות עוד ילד מעולם לא בער בעצמותיי, ומתווסף לזה קושי כלכלי וקושי לשלב קריירה . אני אומנם נשואה אולם בעלי לא כזה אנרגטי בעזרה וטיפול ורוב הטיפול עליי.
בנוסף אין לי שום תמיכה מהמשפחה ואני חוששת שעוד ילד ואצא מדעתי.
אני חולה על הבת שלי, אוהבת אותה הכי בעולם, אולם לא מרגישה צורך בעוד ילד
החשש שלי הוא שאתחרט על זה יום אחד, אולי אפילו בעוד 20 שנה, גם אם לא בזמן הקרוב
ושהבת שלי תשנא אותי כשלא עשיתי לה עוד אח ואולי תהיה מפונקת מאוד ולא חברותית ועוד דברים שאומרים על ילדים יחידים
אז כרגע הלב שלי אומר לי לא.
אבל הזמן מוגבל והראש אומר שצריך לעשות לה אח או אחות ואז אני נזכרת בכל המקרים של אחים שלא מדברים אחד עם השני גם בבגרותם
ואומרת לעצמי שאחים הם לא ערובה לשום דבר ושצריך לעשות מה שעושה לנו טוב, אחרת גם אנחנו נסבול וגם הילד הנוסף שנביא

שלום שרי יקרה,
התשובה שעולה לי אינסטינקטיבית היא: לא בא לך, לא בוער לך - אל תעשי עוד ילד.
פרטת למה: אין ערובה לטיב היחסים בין הצאצאים השונים, אינך יודעת מה יהיו צרכי בתך בעתיד (ואם לא יהיה לה טוב, תחזירו אותו?- לבית היולדות....

). את מניחה שהעומס יגבר (מבחינת לו''ז וכספית), וזה יקרה. ועוד.
חוץ מזה, אני מכירה אנשים ממשפחות שונות והמגוון אדיר: מאחים אוייבים ועד אחים שהם החברים הכי טובים בעולם (עובדים יחד, חופשים יחד). באמת אי אפשר לנבא.
אני מכירה גם ילדים יחידים שהם נדיבים ומתחלקים וחברותיים, ועוד המון תכונות נעימות חברתית. תלוי באופי הילד והשפעה סביבתית אולי.
פתאום אני רואה שלא בקשת עצה.
את יכולה למחוק את תשובתי באם היא מטרידה אותך,
כל טוב.

אומרת לעצמי שאחים הם לא ערובה לשום דבר ושצריך לעשות מה שעושה לנו טוב, אחרת גם אנחנו נסבול וגם הילד הנוסף שנביא

לכל מטבע שני צדדים, ואת בהחלט מביאה את שניהם.
אבל מקריאה אותך, נשמע שכל הטיעונים נגד עוד ילד הם אינדיווידואליים, שנובעים מהמצב הספציפי שלך, וכל הטיעונים בעד - כלליים.
תזכרי שבישראל יש לחץ אדיר להביא ילדים - ועוד ילדים - לעולם.

פלונית ושרי, מוזמנות לקבוצה בפייסבוק משפחות עם ילד/ה יחיד/ה
אחרי שתבקשו להצטרף תשלח לכן הודעה אישית מאיפה שמעתן על הקבוצה ואם יש לכן ילד/ה יחיד/ה, ואחרי שתענו תצורפו.

אפשר שם לשתף ולהתיעץ עם עוד נשים במצב דומה ונראה לי שזה יכול לתרום להתמודדות...

תודה למגיבות
אכן הסיבה שאני מתמהמהת עם עוד ילד היא אינדיבידואלית למצבי, כפי שתיארתי לעיל.
אבל, אני עדיין מתלבטת, כי גם ככה היה לי קשה להיכנס להריון ואין לי באמת זמן לחכות, ועניין הזמן הוא מאוד משמעותי אצלי.
מצד שני, אני מפחדת לעשות עוד ילד, רק בגלל שלא תהיה לי אפשרות אחר כך, רק מהפחד מלפספס את הרכבת, זאת לא סיבה מספיק טובה.
גם כך לא קל לי בעולם הזה עם ילדה אחת. לפעמים אני מרגישה שאני בקושי מגדלת את עצמי.
לא חיה את החיים שאני רוצה לחיות. לא אוכלת כמו שצריך, לא עושה ספורט כמו שאני רוצה.
כל כך הרבה דברים שאני צריכה לעבוד בהם על עצמי ולשנות בעצמי שאני לא מצליחה, אז איך יהיה לי כוח לעוד ילד.
אם זו היתה הנורמה החברתית פה, ברור שהיה לי יותר קל.
וכן, יש אנשים ששואלים, למה את מחכה ?
למשפחה קל לי מאוד להשיב, אני אומרת שאין לי שום עזרה מהם ולכן אם הם רוצים עוד ילד, שיגיעו לשמור עליו כשאני נמצאת בעבודה או שאני צריכה בייביסיטר ואז הם צוחקים או שותקים. ובכלל מי ששואל, אני אומרת לו, שאם הוא כל כך דואג לי , שיבוא לטפל בילד שיוולד.
לאנשים זרים, אני אומרת שיש נסיבות וזה לא קל (הם חושבים שאני בטיפולים ועדיף לי שיחשבו כך)
וכשאני אומרת את האמת לסתם שכנים, כלומר שמספיק לי ילד אחד, הם משיבים מייד, ילד אחד יהיה בודד, יהיה לבד, זה לא טוב וכו'
ואני אומרת לעצמי בלב, היום כשאני אישה בוגרת, למרות שיש לי שני אחים בפער גילאים קטן, אני מרגישה הכי לבד בעולם.
גם כשהיינו קטנים, היחסים שלנו התמקדו בעיקר במריבות ואני רואה את זה גם במשפחות אחרות.
אז זו ההרגשה שלי כרגע.
בעלי רוצה עוד ילד, אבל הוא לא טיפוס נמרץ שיודע לתקתק ולעזור עם ילדים ובקיצור אין לי שום גב תומך, לא כספית, לא טיפולית ולא כלום.
לפני שהמתוקה שלי נולדה, אמרו לי שכאשר אהפוך להיות אמא, אני אתמלא באנרגיות וכוחות שרק ילדים נותנים.
ובכן, אצלי זה לא קרה. אני אוהבת אותה הכי בעולם, אבל מרגישה הרבה יותר עייפה וחסרת אנרגיות מהתקופה שהייתי רווקה.
אם אעשה עוד ילד, זה רק בשבילה, לא בשבילי.
בתקווה שהיא לא תשנא אותו בעתיד והם לא יריבו כל חמש דקות כפי שהיה אצלנו.
רק אם יקרה לי נס, ויהיה לי ביטחון כלכלי, אולי אביא עוד ילד.
כך אוכל לשכור מטפלת / בייביסיטר/ לגור בבית משלי ולא לחשוב כל הזמן איך אשלם את מחירי המעונות המופקעים ומי יהיה עם הילדים בזמן שאני מנסה להביא עוד כמה שקלים הביתה.

לאנשים זרים ולשכנים כדאי ואפשר לומר שזה לא עניינם. מניסיוני, זה עובד מצויין.

אוסיף רק שלעשות ילד בשביל הילדה שכבר יש לא נשמע לי בריא - לא בשביל הילדה, שלאו דווקא תודה לך על עומס שכזה. לא כלפי הילד/ה השני/ה, ולא כלפייך. מה יקרה אם הם ישנאו זה את זה, או סתם לא יסתדרו?

לדעתי ילד צריך להביא רק אם רוצים. מאוד רוצים. זה המון עבודה קשה, גם בלי להתייחס למציאות הכלכלית. ככה הרצון עוזר בכל המצבים הקשים. אחרת, חבל נורא. על הילדים, על ההורים, על כולם.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

שלום לכולם,
קוראים לי יותם, אני כותב משהו על ילדה יחידנית. לצערי אני לא מכיר ילדים יחידים במשפחות כך שאין לי עם מי לדבר בנושא. אם מישהו/י מעוניינים לעזור או לספר על החוויות שלהם אני מאוד אשמח.
זה המייל שלי- [email protected], אם מישהו מעוניין לדבר ולשתף אני אשמח. תודה.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

נתקלתי בשירשור הזה במקרה תוך חיפוש מידע על ילדים יחידים.
אני בת 48, בת יחידה לאם גרושה.
ברוך ה' הקמתי משפחה בריאה עם הרבה ילדים.
מהניסיון שלי לא תמיד אדם רואה את הקושי עימו הוא מתמודד עד שמוצבת לפניו מראה.
לא קל לגדול ללא אבא (לא משנה כמה האמא חזקה), גם אם הכל נראה "בסדר" יש חסך שלא תמיד אפשר להבין עד כמה הוא עמוק.
לא קל להיות ילדה יחידה כשכל הציפיות ממתנקזות בך.
לא פשוט בכלל כשההורים (במקרה שלי האמא) מזדקנת וכל העול המעשי והנפשי נופל על כתפייך.
לצערי אין לי חווית משפחה של אחים ואבא אך נראה לי שעצם העובדה שיש "עוד מישהו.." יש בה הקלה.
מהתבוננות מסביב נראה שבכולנו נטועה מעין בדידות מסויימת מהניסיון שלי כשאין לך משפחת מוצא ראשונית, הבדידות רבה יותר.
בדידות זו באה לידי ביטוי ביכולת שיתוף, בביטחון בחברה בהרגשה שבאמת אין לך כ"כ על מי להשען כשקשה..
מבחוץ משדרים חוזק ואי פגיעות אבל בפנים הכל עדין ודי שברירי.
עזבו אקולוגיה וקיימות, אם יש לכם יכולת להרחיב את המשפחה נתתם לעצמכם וילדים שלכם את המתנה הכי יקרה בעולם.

_פעם ראשונה שאני מגיבה כאן. הגעתי לכאן במקרה כשחיפשתי מידע על ילדים יחידים.
אני אמא לבת יחידה, מתקרבת ל 40, זה עכשיו או לעולם לא, לנסות עוד ילד.
לי כלשעצמי אני לא מרגישה צורך בעוד ילד מכל מיני נסיבות כניראה וגם בגלל קשיי החיים
החשש שלי שהבת שלי תהיה בודדה אולי. ואולי לא.
כמי שיש לה שני אחים וחוותה עמם הרבה ריבים בילדות וגם בבגרות, מעולם לא רוויתי נחת מאחיי.
נכון שלפעמים בצרות גדולות אז מתגייסים ומנסים לעזור
אבל ביום יום וברוב החיים, מעולם לא היה בינינו קשר ממש קרוב,.
כשהייתי קטנה רוב הזמן היינו רבים, כסאחים גדולים גם בגיל ההתבגרות, זוכרת את עצמי מקנאה בילדים שהם יחידים, שכל הבית שלהם ואף אחד לא מפריע להם, הורס להם, מרביץ להם, מתחרה איתם על משאבי ההורים... בקיצור לא ממש חוויות חיוביות ושמחות.
אז אחים זה לא תמיד כייף ושימחה לפחות בחווייה האישית שלי ואני מכירה גם עוד כאלה.
אז לעשות עוד ילד מעולם לא בער בעצמותיי, ומתווסף לזה קושי כלכלי וקושי לשלב קריירה . אני אומנם נשואה אולם בעלי לא כזה אנרגטי בעזרה וטיפול ורוב הטיפול עליי.
בנוסף אין לי שום תמיכה מהמשפחה ואני חוששת שעוד ילד ואצא מדעתי.
אני חולה על הבת שלי, אוהבת אותה הכי בעולם, אולם לא מרגישה צורך בעוד ילד
החשש שלי הוא שאתחרט על זה יום אחד, אולי אפילו בעוד 20 שנה, גם אם לא בזמן הקרוב
ושהבת שלי תשנא אותי כשלא עשיתי לה עוד אח ואולי תהיה מפונקת מאוד ולא חברותית ועוד דברים שאומרים על ילדים יחידים
אז כרגע הלב שלי אומר לי לא.
אבל הזמן מוגבל והראש אומר שצריך לעשות לה אח או אחות ואז אני נזכרת בכל המקרים של אחים שלא מדברים אחד עם השני גם בבגרותם
ואומרת לעצמי שאחים הם לא ערובה לשום דבר ושצריך לעשות מה שעושה לנו טוב, אחרת גם אנחנו נסבול וגם הילד הנוסף שנביא_

הוצאת לי את המילים מהפה! , אני גם בדרך לשם לדעתי...ילד יחיד חביב\ה מיוחד\ת וחמוד שמגודל לערכים של עצמאות, נתינה וחברותיות, התחשבות ושיתוף...לפחות כך אני מדמיינת...ילדים יכולים להיות מפונקים ומיזנטרופיים גם עם אחים... אני גם סבלתי מאוד מהיותי האחות הקטנה במשפחה עם שלושה ילדים תמיד ביזו \השפילו\ הרסו\קלקלו ופגעו בי הילדות שלי פצועה רעילה ומדממת...זה כואב ורע.
תמיד אפשר להספיג את הילד בחברתם של עוד ילדים וכך גם משבר הבדידות ההורית יותר פשוט וקל כשיש מעגלי תמיכה...

נסיבות חיצוניות זהות לכאורה יכולות להוביל לחוויות חיים שונות מאוד.
מספר אחים לא יכול לנבא שום דבר, ממש שום דבר.

אומרת לעצמי שאחים הם לא ערובה לשום דבר
בדיוק!
לי יש שני אחים ואחות. אח אחד אמלל אותי כל ילדותי ונעורי. הוציא עלי את כל התסכולים שלו כל הזמן. השני היה קרוב אלי, אבל דווקא בבגרותו נהיה בלתי נסבל.
לא רק שהם לא עוזרים עם ההורים. הם מתישים אותם והעציבו אותם כשעברו לגור בחו"ל. אחותי חמודה, אבל אנחנו לא נפשות קרובות. אנחנו מאוד מאוד שונות ורואות את החיים בצורות די הפוכות. היא טיפוס נהנתן וחומרני שאוהב פסטיגלים ותוכניות ריאליטי. ואני בכלל לא שופטת אותה, אבל זה לא מדבר אלי בכלל וגם לא לילדה שלי.
יש לי שתי חברות שיש להם אחים בעייתיים מאוד, כולל אחד עם הפרעת אישיות.
כבת יחידה הייתי מקבלת גם אמא פחות מותשת ואבא שאולי היה לו זמן אלי.
בקיצור, אין חוקים בחיים.

בעלי ואני שנינו ממשפחות של שני ילדים. לי יש אח לו יש אחות. אנחנו כבר אנשים מבוגרים עם ילדים משלנו. שנינו לא בקשר מאד הדוק עם האחים שלנו, אבל יש קשר, ושנינו מאד שמחים שיש לנו אח/ות. לנו יש הרבה ילדים (כי שנינו הרגשנו ששני ילדים במשפחה זה מעט מידי), בגילאים 20-35, והם ביחסים טובים מאד, מאד עוזרים אחד לשני, תומכים, עוזרים באופן מעשי. אחת הבנות נשואה עם בעל ממשפחה של 8 ילדים. הוא אומר שהאחים שלו זה החברים שלו. הם כל הזמן עוזרים אחד לשני, נוסעים עם המשפחות שלהם (לכולם כבר יש ילדים) יחד לחו״ל, נפגשים המון. כמובן שיש לעיתים ריבים בין האחים השונים - אבל תמיד קצרים, ומהר מאד חוזרים כולם לעזור ולתמוך. ככה שאני מניחה שילד יחיד זה עוד יותר קשה - כאשר ההורים מתבגרים, אין עם מי לחלוק, כשההורים הולכים לעולמם לא נשאר אף אחד מהמשפחה הגרעינית של הילדות. ואי אפשר לדעת מתי זה קורה. זה עצוב ומפחיד. אם אפשר נראה לי שלפחות אח אחד נוסף זה טוב. אבל כמובן שגם ילד יחיד יכול לגדול ולחיות חיים מלאים וטובים.

יש יחסי אחים מתעללים וקשים, אין לדעת ואין צורך לדמיין שאפשר לצפות מה יהיה הערך של אדם אחר בחיים.

אין לדעת ואין צורך לדמיין שאפשר לצפות מה יהיה הערך של אדם אחר בחיים.
נכון מאוד.
יש כל כך הרבה אחים שלא סובלים זה את זה

. יש מכל הסוגים והמינים.