ילדים סוכר והיפראקטיביות

אנונימי

~ראו גם: ילדים וממתקים: תשוקה למתוק אצל ילדים / האם להגביל אכילת ממתקים / לאכול ממתקים / שוקולד כן או לא / חינוך לאכילת ממתקים / לשכנע בנזקי תרבות הממתקים / סבים סבתות וממתקים
גמילה: החלטתי להיגמל מסוכר / גמילה ביתית ממתוקים / להתנקות מסוכרים בהנקה מלאה
אפשרויות אחרות לסוכר: סוגי סוכר / תחליפי סוכר / נפלאות הסטיוויה
אפשרויות אחרות למאכלים טעימים: מתכונים מתוקים בלי סוכר / שוקולד חי / קינוחים חיים / גרסאות ביתיות לאוכל מוכן שילדים אוהבים / חטיף בריא / חטיף לא מועיל ולא מזיק / חטיפים בריאים לגן שעשועים~

דיון שהתחיל בשאלתה של זקוקה לעזרה על גמילה מסוכר, שלה ושל הילדים.

{תבשיל קדרה (10.05.2007 18:18):
זקוקה לעזרה?,
אני לא יודעת אם זה מעודד, אבל -
בני נגמל מסוכר (בקיץ האחרון). עבר בהתחלה לדבש, ועכשיו שמתי לב שכשהוא אוכל מתוק, הוא רגיל לטעם פחות מתוק.
(זה בין שלל רווחים אחרים, כתבתי פה כדי שתדעי שאח"כ זה באמת פשוט יותר.)

תבשיל קדרה

תודה !

אבל איך מתחילים?
אני כ"כ משתדלת ושיניתי כמה דברים בתזונה , אבל יש לי הרבה נפילות והתקפי מתוק שאני זוללת מכל הבא ליד...
יש לך טיפים אולי?
מכולם אני שומעת שאם רק אוריד מהכמויות , כבר לא ארצה יותר ... אבל זה לא מצליח

תודה !

שאלתי את הילד.
בשביל ה"מתחשק מתוק" הוא מציע תחליפים - ממתק תמרים, עוגת דבש, מעדני פרי (ס'ט דלפור) וכו' וכו' ("אז שיקנו לה מש שכן מותר, כמו שעשו לי!")
"וגם תגידי לה שבסוף מתרגלים".
"תגידי לה שאם היא צריכה עזרה, אז אני יכול לעזור לה" (כלומר - את מוזמנת להמשיך לשאול).

לא להוריד מהכמויות. להפסיק בכלל.
לנו עזר שעשינו שבועיים נסיון, בהם היינו "דתיים" לגמרי. בסופם עברו הקריזים, וגם - הילד היה רגוע כמו שאף פעם לא היה.

הבנתי
וגם כנראה שכבר קצת יישמתי בלי לשים לב , בלילה תמיד הייתי אוכלת גלידות ושוקולדים ומאז שכתבתי כאן, החלפתי לתמרים ואגוזים ובאמת , כבר הרבה פחות מתחשק לי שוקולד וגם לא עוגות שאני מכינה מדי פעם לילדים ,בעצם כמעט שלא .
גלידות אני לא מכניסה הביתה !!!
עכשיו רק נותר למצוא תחליף לסוכר שבקפה ובתה ...

הוא מקסים, הבן שלך, ובטח, אני אעזר בו !

לנו עזר שעשינו שבועיים נסיון, בהם היינו "דתיים" לגמרי. בסופם עברו הקריזים, וגם - הילד היה רגוע כמו שאף פעם לא היה

למה הכוונה?

הבן שלי אוהב מתוק מאד מאד ואני מקשרת את התנהגויותיו העצבניות לזה , (גם שלי בעצם)

כשהגדרנו "זה נסיון לשבועיים" הצלחנו, בתקופה זו, לעזור לילד להמנע לגמרי מסוכר. היתה לנו תשובה לנו ולאחרים במצבים האלה שהילד "בקריז", ונורא מרחמם עליו: זה רק לשבועיים, ואז נחליט.
("דתייים" - כלומר אף גרגר סוכר לא נכנס לו לאוכל).
אחרי שבועיים הפסיקו המצבים בהם הוא צורח שהוא רוצה סוכר, ושהוא כועס כי לא נותנים לו סוכר, וגם ראינו תוצאות: ילד רגוע יותר (זו הסיבה שמלכתחילה הוא הפסיק לאכול סוכר).

לפני כן, הוא לא אהב מתוק באופן חריג. ואת טירוף-הסוכר לא ראינו. חשבנו ש"ככה הילד". ככה הכרנו אותו מגיל אפס. (חברה ראתה ואמרה לי, ועדיין התקשיתי להבחין!).

בן כמה הילד??
מה עשיתם כש
צורח שהוא רוצה סוכר, ושהוא כועס כי לא נותנים לו סוכר, וגם ראינו תוצאות: ילד רגוע יותר (זו הסיבה שמלכתחילה הוא הפסיק לאכול סוכר).???

_מה עשיתם כש
צורח שהוא רוצה סוכר, ושהוא כועס כי לא נותנים לו סוכר_
הילד בן 6 וחצי. הגמילה מסוכר היתה כשהיה בן כמעט 6.
בתקופה הזו של השבועיים-נסיון, כשצעק ובכה וכעס כי רוצה סוכר - חיבקתי, דיברתי, הסברתי, הזכרתי מה ולמה. לא הרשנו.
מה כבר אפשר לעשות?
זה קרה אחרי שהבנתי לגמרי שהוא מוכן ללכת בדרך הזו של גמילה מסוכר, אבל זקוק לעזרה שלנו, ורוצה שנקבל את ההחלטה בשבילו ונעזור לו לעמוד בה. מהמקום הזה הצלחתי, כאמור, לחבק ולא להרשות.

תודה תבשיל קדרה
ממש לא פשוט...הייתי רוצה לגמול את הילד שלי מסוכר (וגם את בן זוגי..אני גמולה..) הוא כמעט בן 4... מה שעולה לי לראש זה חינוך ללא כפייה...
אני לא אומרת שזה המצב אצלכם! ממש בעייתי מבחינתי כי אני בפירוש רואה את ההשפעה של הסוכר ומצד שני רוצה לסמוך עליו שהוא יודע מה טוב לו...
היום למשל כשהיינו בחוץ הוא רצה גלידה.. הסברתי לו שגלידה זה לא אוכל.. והזכרתי לו שזה לא עושה לו טוב..
הוא אמר: "אבל גלידה זה אוכל של ילדים..." לא השתכנע ..אז קניתי לו.
דילמה מבחינתי...לא יודעת מה עדיף...אני מקווה שלבד הוא יבין שזה לא טוב לו...אבל אם אנחנו מודים שהסוכר ממכר אז איך הוא יכול להפסיק לבד..?
אוף..
אולי כדאי להעביר את הדיון הזה לדף אחר

היה פער בין ההבנה של הילד שהוא רוצה להפסיק לגמרי לאכול סוכר כי זה לא טוב לו, לבין התחושה שלו שהוא רוצה סוכר (בעיקר כשהיה על השולחן סוכר - כלומר בכל פעם שנפגשים עם אנשים [עוגיות, מיץ, גרנולה, ביגלה (חלק מהיצרנים), קטשופ, חלה לשבת ... ]).
כמו שכתבתי - רק כשהבנתי שהוא באמת רוצה את העזרה שלי בהתמודדות, רק כשהבנתי (ובן זוגי הבין) שהילד המבין נותן לנו מנדט לאסור על הילד שבקריז, יכולנו לאסור עליו.
מה שכן - בתקופה זו, לכל מקום שהיינו מגיעים (גם עם אנשים שאינם קרובים אלינו) ביקשנו את העזרה של להמנע ממתוקים לחלוטין (זו בקשה גדולה מאוד). אנחנו הבאנו קינוח מתוק שמותר לילד. למרות זאת, היו "מוקשים" (היה מקרה שחברים הביאו משקה קל. הם אפילו לא חשבו על זה. בסוף מישהו נסע לקנות לו מיץ תפוזים טבעי).

היום אנחנו מבקשים מאחרים להמנע מסוכר באופן חלקי, משתי סיבות: 1 - שלא יהיו מוקשים כמו קצת סוכר במנה "מלוחה", 2 - שניתן יהיה להערך לחלופה. אתמול, למשל, הוזמנו לארוחת ערב. השתיה הקלה היתה מיץ תפחים מרכז נטול סוכר, ובקינוח היו עוגות ומלון. הילד היה מבסוט לגמרי.

אני לא בטוחה שזה היה מצליח לנו עם הבנות. יש משהו מאוד מבין בילד הזה.
בעצם -- סביר שעם הבנות זה היה עובד אחרת.

שליחה על ידי קוראת* » 12 מאי 2007, 18:02

תבשיל, האם תוכלי לספר (רק אם את מעוניינת כמובן) מה היו הגורמים שהניעו אתכם לפתוח בגמילה? כלומר, מה היה המצב לפני כן?
שוב, רק אם את רוצה. תודה

_תבשיל, האם תוכלי לספר (רק אם את מעוניינת כמובן) מה היו הגורמים שהניעו אתכם לפתוח בגמילה? כלומר, מה היה המצב לפני כן?
שוב, רק אם את רוצה. תודה_

קשה לומר.
הילד תמיד היה מאוד פיזי. זה לא השתנה.
לילד היו מין "התקפי כעס". אני מרגישה כאילו גם זה לא השתנה, אבל האמת היא שהם מאוד התמתנו.
אולי אבקש מחברה לכתוב מה היא ראתה שאני לא ראיתי.

הטריגר?
אני התחלתי טיפול, בו עלו הרבה שאלות בקשר לילדים (כל ילד והקשיים שלו/שלי). המטפלת היתה זו שהציעה שיפסיק את הסוכר.

מתישהו סבתא קנתה לילד סוכר פירות (נראה כמו סוכר רגיל), אפתה לו עוגה, והוא התחיל להוסיף את זה ליוגורט. פתאום - תוך יומיים - ראיתי אצלו מין מבט מטורף בעיניים. נדמה לי שהוא היה שם גם קודם, אבל לא הבחנתי בו, כי ככה הכרתי את הילד מתמיד.
הפסקנו גם את הסוכר פירות (כשמזוקק).
אני מנחשת שגם אם יכרסם קנה סוכר הוא יהיה בסדר.

לא להוריד מהכמויות. להפסיק בכלל.
אכן.
אני עושה את זה בשבוע האחרון. אסור לי מתוק. בכלל בכלל.
זה קשור להתמכרויות שאינן רק אוכל, ולעוד דברים.
קשה נורא. קשה נורא!!!!!!!!!!!! לפעמים אני רוצה לצרוח, כל כך מתחשק לי מתוק.
אבל אני יודעת שזה יפיל אותי חזק.
אי אפשר "קצת" כי זה כמו "קצת הרואין". אין קצת. או שלקחת את הסם שלך או שלא. אין באמצע.
וכן, הקריז לוקח שבועיים שלושה. אין ברירה, צריך לעבור את זה. בנחישות...

בשמת, את מדברת על עצמך, אני מדברת על ילד...האם אני יכולה להחליט לילד בן כמעט 4 להגמל מסוכר אם נראה לי שזה ממש מזיק לו..? גם אצלנו הילד מאד אקטיבי.
תבשיל, מה בדיוק התכוונת "פיזי"? אקטיבי?
ואיך זה מסתדר עם חינוך ללא כפייה ?? אם הילד אומר שסוכר עושה לו טוב..אז מה, הוא יודע מה טוב לו??
אני שואלת ברצינות. ומה, כל הילדים כמעט אוכלים סוכר, מה ילדים, כל המבוגרים שסביבו חוץ ממני מכורים לסוכר! אז איך אני יכולה לגרום או לשכנע אותו להפסיק ...ואולי עדיף לאכול סוכר מאשר לכפות על ילד...

בשמת, את מדברת על עצמך, אני מדברת על ילד...האם אני יכולה להחליט לילד בן כמעט 4 להגמל מסוכר אם נראה לי שזה ממש מזיק לו..? גם אצלנו הילד מאד אקטיבי
גם על בן ה-4 שלי.
מה זה "אם הילד אומר שסוכר עושה לו טוב"? זאת לא אבחנה שאני מכירה בה, מילד.
הוא יכול להגיד שהוא אוהב סוכר.
כמובן!!!!!!!!
ברור שהוא אוהב סוכר!
הוא מכור לו!
גם הנרקומן אוהב הרואין.
האם תאמיני לו אם הוא גם יטען ש"הרואין עושה לו טוב"? באיזה מובן זה עושה לו טוב?
התשובה היא אצלך ורק אצלך.
אם את, בתור האמא, רואה בעליל שהסוכר ממש מזיק לו, אז את מסמנת את החומר הזה (הלבן הלבן הזה) בתור סם ולא בתור אוכל. ומנקודת המבט הזאת, נראה לי שיהיה פחות קשה לך כאמא לחסום באופן החלטי גישה לסם ממי שללא כל ספק ניזוק ממנו.
זה לא עובד אם את לא בטוחה, אם יש לך רגשי אשמה כאילו את מונעת מבנך איזה אוכל (זה לא אוכל, חד משמעית), אם יש לך ספקות, אם את מרגישה שאת מונעת ממנו (deprivation).
כאשר הבן שלי אלרגי למשהו, או מכור למשהו, והוא כמוני מכור לסוכר וכמוני זה גורם לו נזק - אין לי שום בעיה לחתוך. חד משמעית. אסור לנו, זה רעל בשבילנו.
עם ילדים, מאוד עוזר שיש מבוגר בבית שמוטלת עליו הגבלה דומה. אבל גם אם לא, הכל תלוי בגישה.
להבין שזה קשה - זה באמת קשה, אני מרגישה את הקושי בכל הגוף, אני יכולה להבין ילד - לחבק, ובכל זאת להגיד: הקושי הזה יעבור אחרי שהרעל ייצא לך מהדם. באמת. זה לוקח זמן לגוף להתנקות, ואחרי זה יש רגיעה בהשתוקקות לסם.

נדמה לי שמישהי פעם אמרה לי שהמוח האנושי זקוק לסוכר ולשומן כדי להתפתח, ולכן בני אדם נמשכים למתוק.. ודאי לאו דווקא לסוכר לבן מעובד ומזוקק, אבל אילו תחליפים יש, חוץ מפירות?

תודה בשמת
מה שהיה בבית עד היום זה שבבית אין דברים שמכילים סוכר לבן או קמח לבן כך שהילד נחשף לזה יחסית מאוחר. הוא לא בגן אז אני מניחה שיכל להיות יותר גרוע.... אבל עדיין מבחינתי המצב לא כמו שהייתי רוצה. החלטתי לסמוך על הילד ולא להגביל אותו מחוץ לבית. בבית פשוט אין. אבל אני רואה שכמעט כל יום הוא אוכל משהו מזיק ואני רואה קשר ישיר להתנהגות.
אין לי רגשות אשמה לגבי למנוע ממנו את החומר...
הספקות שלי הם אם זה לא יגרום לההיפך. כלומר ירצה עוד יותר בגלל ש"אסור". או שזה יגרור רגשות אשמה אצלו. בכל מקרה לא רוצה להפוך את זה לאישיו.
בגלל זה אני חושבת ומתייעצת ובינתיים לא מגבילה.

איך אני יכולה לגרום או לשכנע אותו להפסיק
יש גבול דק, לדעתי, שהורים מפספסים אותו, בין חינוך ללא כפייה לבין "חוסר גבולות". הראשון הוא יחס של כבוד לילד ולצרכיו. השני הוא רתיעה מכל עימות עם הילד ומכל הכנסה של משהו שלא מוצא חן בעיני הילד.
אני מבקשת לחדד את ההבחנה הזאת, בעניין הנדון.
כאשר אנחנו מונעים מילד לרוץ לכביש ישר לתוך מכונית נוסעת, איננו נרתעים משום עימות. זו סכנת חיים. אנחנו נציל אותו מייד, בכל מחיר. נכון שאם הילד רק רוצה לרוץ לכביש אז נצליח להציל אותו בצורה מכבדת, ואם הילד כבר טס בכל המהירות ואנחנו נאלצות לדלוק אחריו ולהרים אותו באוויר שנייה לפני שרגליו נוגעות באספלט - זה יהיה קצת פחות מכבד, אבל אין לנו שום "התלבטות" איך "לגרום לו" לא לרוץ לכביש או "לשכנע אותו להפסיק".
המטרה היא לא לשכנע אותו.
לפעמים הילד צריך לקבל שאמא קובעת (או אבא, לצורך העניין), בלי להשתכנע!
כי אמא יודעת שזה מסוכן לך, וגמרנו.
אמא מודיעה ועוזרת להתגבר על הצער והתיסכול, אבל אין בכלל ויכוח. זה לא דיון אקדמי.
כך לגבי ריצה לכביש, לגבי הכנסת מזלג לשקע החשמל, לגבי ניסיונות בפיזיקה עם אגרטל הקריסטל של סבתא, או לגבי חגורת בטיחות. אנחנו לא אמורות לנסות "לשכנע" את הילד שכל אלה לא מתאימים - רק להודיע, ולעזור לו עם התיסכול, כאשר דווקא מתחשק לו לרוץ לכביש (אין לו מושג מה עלול לקרות), דווקא נראה לו מלהיב לתקוע מזלג בשקע, דווקא האגרטל מושך אותו, אולי הוא מתגעגע לשמוע את קולות הנפץ של זכוכית נשברת, ודווקא חגורת הבטיחות מציקה לו והוא לא מבין למה הוא צריך להיות קשור בזה.
באותה מידה, דווקא מתחשק לו מתוק, והוא לא מבין למה צריך למנוע ממנו את התענוג.

האמת היא שבני אדם נולדים עם העדפה למתוק.
זה ביולוגי.
יש להם העדפה לחלב האם, שהוא מתוק (יותר מתוק מחלב פרה, למשל).
ויש להם העדפה לפירות, כי המין האנושי התפתח קודם כל על פירות, כמו כל הקופים: פירות, אגוזים, וגם כל מיני עלים אכילים הם הבסיס. לפי הטעם המתוק, הפרימאטים מזהים את הפרי הטוב למאכל. פירות הבוסר אינם מתוקים...

הבעיה נולדה כאשר התעשייה המודרנית זיקקה סוכר לבן מתוך צמחים, והתעצמה כאשר אותה תעשייה המציאה money makers בדמות כל מיני מוצרים שמבוססים על כמויות של אותו מוצר מזוקק חסר כל ערך תזונתי (ולא סתם חסר, אלא ממש מזיק).

יש אנשים שניזוקים יותר מהסם הזה, ויש שפחות. יש אנשים שאוכלים תזונה בריאה ומגוונת ויש להם בסיס בריאותי טוב, כך שכמויות קטנות של מזון תעשייתי עתיר סוכר לא מותירות רישום ניכר על הרקע הזה. אלה, לא חייבים בהכרח לסלק כל רמז לסוכר מתפריטם.
יש ילדים שרגישים יותר לסם הזה, והם אוכלים כמויות לא פרופורציונאליות ממנו, וגם ההשפעה ברורה. וגם מבוגרים כאלה. אגב, לנו (לי ולבני) אסור כל מתוק. גם סוכר קנים אורגני, גם דבש.
מותר לנו בטטה בתנור (מתוק מאוד אבל טבעי), פירות כפי שהם (לא מסוכרים, לא מבושלים), וכדומה.

בשמת
הילד אוכל בריא בבית אבל לדעתי אפילו קצת סוכר משפיע עליו לרעה. הוא בעצמו יודע ורואה. אם הוא שותה מיץ (בחוץ) אנחנו צריכים לחפש שירותים כי יש לו שילשול..אולי זה כי הגוף לא רגיל..
בכל מקרה לא ממש ענית לשאלה שלי ואני אשמח אם את או אחרות תוכלו לעזור לי...אולי לא הייתי ברורה..
החשש שלי הוא לא מהעימות אלא מאיך הילד יתייחס למתוק בעתיד, כבוגר. זה שאני אמנע ממנו עכשיו יעשה שכבוגר הוא ידע מה טוב לו ולא יהיה מכור למתוק או להיפך, זה שאגביל אותו יגרום לאובססיה למתוק...ברור שלאף אחד אין תשובות לגבי העתיד. אבל כאן החשש שלי.. וזה מה שמונע ממני להגיב.
אני עוברת ברור?
תודה...@} בהצלחה עם ההמנעות..מותר לכם פירות יבשים? צימוקים?

_תבשיל, מה בדיוק התכוונת "פיזי"? אקטיבי?
ואיך זה מסתדר עם חינוך ללא כפייה ?? אם הילד אומר שסוכר עושה לו טוב..אז מה, הוא יודע מה טוב לו??_

פיזי -
גם אקטיבי, אבל גם נוגע, מחבק, מחובק. לא יודעת איך לתאר את זה, אבל כשאני צריכה "להגיע" אליו, זה חיב לכלול מגע.
דאה. זה נכון לכולם, עבורו זה נכון יותר.

אצלינו, הילד ידע שהוא משתגע, שהוא צועק, כועס, מוציא את כולנו מדעתנו. הצבעתי על מצבים כאלה, ואמרתי לו שזה מה שהסוכר עושה לו. ברור שזה טעים, כיף וכו', אבל הוא הבין למה אני מתכוונת.
שוב - היה פער בין הילד שמבין לילד שמכור. הילד שמבין ביקש ממני עזרה (ביקש! יזם! אולי אספר אח"כ על הרגע של ההבנה הזו שלי).

כשהתחלנו בגמילה, כולנו נמנענו מסוכר. לא היה בבית, לא היה במקומות בהם היינו. בעצם - אני שתיתי תה עם סוכר, ותמיד הצענו לו תה עם דבש בו"ז.
בשלבים הראשונים, בכל פעם שמישהו רצה משהו מתוק (זה נמשך עד היו, אבל לא בכל מצב), היינו שואלים אותו האם הוא יכול להסתדר עם זה, ואיך. למשל - יושבים במסעדה, אחותו רוצה משקה-זבל-כתום-ממותק. אני אומרת לו, ומציעה שסביר שעכשיו הוא מאוד רעב, ולא מתאים לו לרואת מיץ על השולחן. כשישבע ויהיה מוכן לזה, הוא יודיע. אחרי שהוא אוכל ונרגע, הוא מודיע בעצמו שעכשיו אפשר מיץ. לפעמים הוא אומר שלא מתאים לו בכלל. לפעמים - שאין בעיה, אפשר לאכול חופשי (כמה התרגשתי בפעם הראשונה שנתן תשובה כזו!)
כלומר - לגמילה הזו התגייסה כל המשפחה הגרעינית, אבל גם הסבים, חברים, שכנים וכו' וכו'.
היום כל החברים שלו יודעים לקרוא אותיות קטנות על אריזה. בימי הולדת מדברים מראש ומחילטים אם הקינוח נטול הסוכר עלי או על מישהו אחר. החברים אפילו צוחקים אתו - יכולים לומר "אסור לך, יש בזה סוכר!" על משהו כמו - למשל - כדורגל.

לומר לך שאני הייתי מסוגלת? לוידעת.
מנסיוני, קל לי בהרבה להחזיק דיאטה קפדנית בשביל יונק שלי מאשר בשביל עצמי.

שליחה על ידי ממ* » 13 מאי 2007, 20:15

_אני עושה את זה בשבוע האחרון. אסור לי מתוק. בכלל בכלל.
זה קשור להתמכרויות שאינן רק אוכל, ולעוד דברים._
מתוק זה כולל גם פירות, תירס וכו'?
ולמה אסור לך? (אם מותר לשאול. אם לא, אז מתנצלת).

אני נגמלת לתקופות ארוכות, ואז נשברת קצת, ושוב נגמלת... אבל אוכלת מעט מאוד סוכר, וכך גם בתי. בדרך כלל אני כמהה למתוק כשיש לי מיגרנה.

גם אני בהתלבטויות בנוגע לבתי. בבית יש פירות וביסקוויטים מקמח מלא עם מעט מאוד מאוד סוכר קנים, וכן אני שמה לה מעט מאוד דבש על דייסת שיבולת שועל מלאה. אבל כשהיא רואה ילדים בגינה אוכלים ארטיקים, או כשאצל חברים אוכלים שוקולד, היא מבקשת ואם אין מוצא או אפשרות להסיח את דעתה, אני מאפשרת לה פשוט כדי לא ליצור עניין סביב זה. יחס פשוט גם הוא חשוב למניעת הכמיהה. על אף שלדעתי סוכר הוא מקור כל הרע (פחות או יותר). התזונאית המופלאה שלי טוענת שלילדים רבים יש קנדידה (הניזונה מסוכר וקמח לבן), שיוצרת כמיהה עצומה לאוכל מתוק ושאר צרות.

אלא מאיך הילד יתייחס למתוק בעתיד, כבוגר
זה תלוי באיך תתייחסו לזה.
זו נטייה פיזית, הבעיה עם המתוק. לכן צפוי שזה יימשך כל החיים. אם תדברי איתו על זה בצורה שמתאימה כל פעם לגילו, ותתנו הרבה תמיכה ואהבה, יהיה לו מודל לחיים עם המגבלה הזאת.
כי זה לחיות עם המיגבלה.

_מתוק זה כולל גם פירות, תירס וכו'?
ולמה אסור לך?_
שימי לב, כתבתי שלא. דברים שבאים איך שהם בטבע לא בעייתיים, חוץ מדבש כרגע.
אסור לי בגלל שההתמכרות לא טובה לי, עושה אותי עייפה, ועוד בעיות. לילד שלי היא גורמת להיפר ועוד תופעות.

אולי אבקש מחברה לכתוב מה היא ראתה שאני לא ראיתי.
אני החברה.
אולי מה שיש לי להגיד עדיין רלוונטי.
אני אתחיל מהסיפור האובייקטיבי -
תבשיל ומשפחתה התארחו אצלנו לארוחת ערב, ובסוף היתה עוגת שוקולד מאוד טעימה.
לרוב ילדים (וגם מבוגרים) שאוהבים את העוגה הזאת, אוכלים ממנה פרוסה או שתיים. יותר אי אפשר....
הילד הזה אכל 6, בזמן מאוד קצר. מההתנהגות שלו תוך וכדי ואחרי היה לי ברור שמדובר בהתמכרות.
אני עבדתי עם ילדים בגיל הזה בקיבוץ, ולמדתי קצת באוניברסיטה (לא סיימתי, מודה) - אז אני קצת מבינה. ראיתי ילד שמכור לסוכר. מהכרותי עם ילדים אחרים כאלה הסקתי שהמצב שלו דומה - ושזה בעצם משפיע על ההתנהגות שלו כל הזמן - ושאנחנו לא מכירים את הילד האמיתי שמתחבא שם, מעולם לא פגשנו אותו. יכולתי להבין שה"אופי" העקשן והכעסן והפיזי מאוד מאוד - יש סבירות גבוהה שנובע מרגישות לסוכר וצריכת יתר שלו.

אני חושבת שיש מקום לשים גבול ברור וחד משמעי לילד במצב כזה. אני חושבת שיש בלבול עם חינוך ללא כפיה. מניעה של חומרים מזיקים (סוכר לבן זה רעל לכולם, לא רק למי שרגיש לו יותר מאחרים) מילדים אינה כפיה. כפיה זה להכריח ילד לעשות משהו שהוא לא רוצה. פה את עושה את ההפך. (וכשאת לא עושה דבר, זה בעצם מחדל)

כמו ששאלתי את תבשיל - כשהיה לה קשה לעצור בעדו (וזה באמת קשה) - אם היתה לו סוכרת? היית נכנעת?

תודה על השיתוף @}
אני צריכה לחשוב על כל מה שנאמר כאן...

שלילדים רבים יש קנדידה (הניזונה מסוכר וקמח לבן), שיוצרת כמיהה עצומה לאוכל מתוק ושאר צרות
תיקון קל: קנדידה ניזונה מכל פחמימה שמכניסים לגוף - גם פחמימות מלאות, טבעיות ואורגניות. איליין גוטשייל טוענת שחד סוכרים (כמו אלה המצויים בפירות) הם בסדר, הניסיון שלי הראה שצריך לצמצם בהתחלה פחמימות בכלל. (סוכר שולחני זה דו-סוכר).

מוסיפה על דברי פוגית:
בדיוק סיפרתי בפורום שלי על וידאו שצפיתי בו לפני שנים, במשרד של ד"ר קרישר המנוח. ילד אוטיסט קיבל מנה קטנה של קוקה קולה. כמעט בין רגע הוא התחיל להשתולל, לקפוץ ולהטיח ראשו בקיר ובכיסאות. זה נמשך עד שנתנו לו את המנה המנטרלת של הקוקה קולה, ומייד חלה רגיעה ברורה.

אם לא הייתי רואה את זה (ועוד דברים מסוג זה) בעיניי, לא הייתי מאמינה למי שהיה מספר לי.

תיקון קל: קנדידה ניזונה מכל פחמימה שמכניסים לגוף - גם פחמימות מלאות, טבעיות ואורגניות. איליין גוטשייל טוענת שחד סוכרים (כמו אלה המצויים בפירות) הם בסדר, הניסיון שלי הראה שצריך לצמצם בהתחלה פחמימות בכלל. (סוכר שולחני זה דו-סוכר).
גם מהניסיון שלי. ולפי הבנתי את הפיזיולוגיה של גוף האדם (שפעול אינסולין וכו') - כדי להגמל באמת גמילה פיזית צריך 7 ימים שבהם לא נכנס בדל פחמימה לפה. (חוץ מאלה הנמצאות בירקות).
אחרי שבוע הגוף נגמל פיזית, ואז נשארת רק הגמילה הנפשית. הפרד ומשול.

ההתנסות שלי הייתה שיש משבר ביום הרביעי פלוס מינוס, ואם עוברים אותו יש משבר נוסף כעבור כשבועיים. אם מצליחים לעבור גם אותו, הרבה יותר קל אחר כך בלי פחמימות.
בעבר, אני החזקתי ככה מעמד במשך כמה שנים, שבהם עמילנים למיניהם פשוט נראו לי כמו יציקה דביקה ולא מעוררת תיאבון בכלל. אבל בשנים האחרונות, אני מתקשה לעבור את היום הרביעי )-: .

אני צריכה לחשוב על כל מה שנאמר כאן...
בעודי חושבת...
הילד היה היום אצל סבתא ואכל: שוקולד, פודינג מנגו (מה זה בכלל??), עוגיות שומשום, תפוח, תפוז, ואולי היה עוד משהו ששכחתי...(לא אוכל...). הוא היה אצלה מ-10.00-14.00 בערך... חזר הביתה ומאז עד שנרדם עכשיו (אנחנו 6 שעות קדימה- לא לשים לב לשעה שכתובה...)הרבה בכי, צעקות, קשה לו למצוא משהו לעשות, מציק לתינוקת, מתרכז במה שאין או אי אפשר (שאבא לא ילך לעבודה...-הוא מלמד יוגה בערב)...ואני תודה לאל הייתי ממש רגועה ולא ניסיתי לשנות כלום והתרכזתי בנשימות שלי ובעיקר "התבוננתי"...(יש לי נטייה לנסות בכוח לשנות את המצב, למצוא פתרון לכל דבר...מה שלא עוזר ורק מתיש אותי..)
ביום ראשון הילד גם היה אצל סבתא והיה תסריט דומה רק קצת יותר גרוע..
דיברתי עם סבתא המון על הסוכר והיא יודעת בדיוק מה העמדה שלי...היא לא עושה את זה בכוונה רעה היא פשוט בעצמה מאד מאד מכורה ולא נראה לי שיכולה להעביר חצי שעה בלי מתוק..
רק לאחרונה הילד התחיל לרצות ללכת לסבתא בלעדי (אנחנו כאן כמעט שנה..) ונראה שסוף סוף הם מתקרבים -הסבתא והילד..
אז מה לעשות???
דיברתי עם בן זוגי שידבר עם אמא שלו. הוא מסכים איתי על הסוכר אבל לא רוצה לדבר איתה שוב...
ביום שבת יש יום הולדת לגיסתי ואנחנו נפגשים עם כל המשפחה. דיברתי עם בן זוגי שיבקש מאמא שלו שלא יקנו עוגה ...הוא לא הסכים ואמר שאם אני לא רוצה אנחנו לא חייבים ללכת...התפלאתי מה העוגה כל כך חשובה?.. אבל הוא טוען שכן..(לא לו ,אלא למשפחה שלו...לדבריו העוגה מאד חשובה...)
אז אני ממש בדילמה...
לא רוצה להתרחק מהמשפחה ומצד שני לא רוצה לחשוף את הילד לכל כך הרבה סוכר...זה ממש לא הכרחי!!
אני מסבירה לילד על הסוכר ונזקיו אבל הוא קטן- כמעט בן 4..לא נראה לי שיכול לשבת עם משפחה שהם אוכלים עוגה ולא לאכול...(אולי כן??)
מה לעשות?? אני די מיואשת...
שכחתי לכתוב שהסבתא מדברת רק יפנית..

ואני בקושי מדברת יפנית..בגלל זה קשה לי לדבר איתה ישירות...
בשמת, אני עדיין לא ממש מבינה איך זה מסתדר עם חינוך ללא _כפייה .. אני מבינה מה שאמרת אבל עדיין לא ממש ברור לי העניין...אני מגדלת את הילד להחליט בעצמו אז מה כשהוא מחליט מה שלא נראה לי אז פתאום אני לא מקבלת את הדיעה שלו....
בקיצור, אני מבולבלת...
תודה

לדעתי, תפרידי:
אפשר להחליט שפעם אחת, ביום ההולדת הקרוב, הילד ואתם תעברו יום קשה בגלל העוגה.
וגם, בלי סתירה, אפשר להחליט שמתחילים גמילה מסוכר, ואז מבקשים מסבתא עזרה - שלא תתן לילד סוכר, כי זה מזיק לו בריאותית.
הביאי אליה ממתקים נטולי סוכר - שמבוססים על תמרים או על דבש (פה אפשר לקנות כאלה בחנויות טבע, אבל גם אפשר בקלות להכין בבית) בשבילה ובשבילו יחד. אפילו שוקולד נטול סוכר (עם ממתיק מלאכותי רעיל), שיהיה מותר רק אצל סבתא - כדי לאפשר/לעזור לה למלא את הבקשה שלכם תוך כבוד גם אליה.

אגב - את יכולה לאפות בעצמך עוגה נטולת סוכר שתהיה טעימה לכולם.

עוד אף פעם לא אפיתי עוגה ולא נראה לי שיום הולדת זו הזדמנות מתאימה...התחלתי לאפות לחם..לאט לאט..
כשהוא רואה שוקולד למשל הוא לא באטרף! אני מפחדת שעל ידי האיסור על זה אני אכניס אותו לאטרף...
וגם אם הוא לא רוצה להפסיק עם סוכר אז בעצם אני כופה עליו לא?? בעצם אני אומרת "אתה מחליט ואתה יודע " אבל כשזה לא מוצא חן בעיני אז אני משנה את הגישה...
כמו שכבר כתבתי אני מבולבלת וצריכה עזרה..אצלך הילד יותר גדול ושיתף פעולה. זה בא ממנו לפי מה שכתבת. זה לא המקרה אצלנו.

וגם אם הוא לא רוצה להפסיק עם סוכר אז בעצם אני כופה עליו לא??
הסברתי קודם, אבל יכול להיות שיצא לא ברור.
אז אולי אגיד משהו אחר.
אגיד ככה: כן. את כופה עליו.
את מתארת ילד שסוכר הוא סם ורעל בשבילו.
אני לא מבינה מה הבעיה להגיד לו - בלי שהוא יבין ובלי שהוא חייב להסכים ובלי שהוא חייב להשתכנע - שמהיום אסור לכם לאכול את זה. הוא רגיש לזה, וזה לא בשבילו. נקודה.

תסבירי לי: אם הילד ירוץ לכביש, את תעמדי ותנהלי איתו דיון? ואם הוא יגיד שהוא דווקא לא משתכנע ומעדיף לרוץ לכביש, את תתני לו לרוץ לתוך גלגלי מכוניות כדי לא לכפות עליו ?
זה נראה לי לא רלבנטי לנושא החינוך ללא כפייה!
<קודם כתבתי ארוך, וזה לא עזר. עכשיו אני שולחת לך שאלה קצרה. תחשבי עליה>

הדבר השני שאגיד: כיוון שהוא קטן, חשוב במיוחד לעשות את זה ביחד איתו. כלומר, שכל מה שאסור לו אסור גם עלייך.
אצל סבתא - אסור לו לאכול מהאוכל של סבתא, להגיד גם לו וגם לה שאסור לו, כי יש לו מחלה מיוחדת. לשלוח איתו אוכל שמותר לו.
טליה, הבן שלי בן 4. אצלו, זה לא מיוזמתו.

שליחה על ידי ממ* » 15 מאי 2007, 18:55

תיקון קל: קנדידה ניזונה מכל פחמימה שמכניסים לגוף - גם פחמימות מלאות, טבעיות ואורגניות. איליין גוטשייל טוענת שחד סוכרים (כמו אלה המצויים בפירות) הם בסדר, הניסיון שלי הראה שצריך לצמצם בהתחלה פחמימות בכלל
התזונאית הטבעית (הגאונה) שלי דווקא אומרת שפחמימות מלאות זה בסדר, והקנדידה משגשגת בעיקר בסביבת קמח לבן וסוכר. אבל היא מוסיפה כל מיני תוספות טבעיות שעוזרות לחיסול הקנדידה, אז אולי בגלל זה מאשרת פחמימות מלאות.
לדבריה, ומחד סוכרים יש להימנע לפחות 6 שבועות, ורצוי שלושה חודשים.

זה נראה לי לא רלבנטי לנושא החינוך ללא כפייה!
מסכימה.
בנוסף, סוכר לבן ופחמימות ריקות משבשות את מנגנון הרעב/שובע הטבעי והופכות אותו למנגנון התמכרות/כמיהה. במסגרת עיוות המנגנון, אין מה לדבר על חינוך ללא כפייה. צריך קודם כל לאזן אותו.

עוד דבר שכבר נאמר כאן, אבל אולי שווה לחזור עליו:
יש הבדל בין כפייה שבה את מכניסה בכוח אוכל לפה של ילד - פה רלבנטי חינוך ללא כפייה, כי דרוש שיתוף פעולה עם הילד או שעושים פעולה אלימה ופולשנית.
לבין משהו שנראה לכאורה כ"כפייה" אבל הוא בפועל לא עושה כלום לילד. לא מכריחים אותו לעשות משהו שהוא מסרב לו. לא מכניסים לו משהו בכוח. לא פולשים לגופו. לא אונסים אותו.
רק מרחיקים אותו מסכנה.
או - מרחיקים ממנו סכנה.
גם אם הילד ירצה לטעום הרואין (נגיד שעברתם ברחוב וראיתם שק הרואין מונח שם (-; והילד סקרן לנסות את זה, ואת מסרבת והילד מתחיל לבכות ולצרוח באמצע הרחוב בקולי קולות שהוא חייב לטעום את זה! עכשיו! הנה גם האיש שם מלקק את זה!!!! אאאאאא אווווווו גם הוא רוצה!!!!!!!!!!) - את נותנת לו?
את מתחילה להתעסק בשאלה אם זה חינוך ללא כפייה לתת לו לטעום הרואין?
או שאת נבהלת כל כך מהסצינה שהילד עושה, שכבר מייד את נכנעת ומוותרת ומשכנעת את עצמך ש,נו, בסך הכל קצת הרואין, הוא בטח לא ימות מזה, אז הוא יטעם, מה כבר יקרה?
ואחרי שאת רואה שהילד נעשה מסומם וההרואין השפיע עליו קשה -
האם גם בפעם הבאה את מסכימה לתת לו לטעום, כי נורא חשוב לך ה חינוך ללא כפייה?
אם ההרואין לא מדבר אלייך, תנסי: אקונומיקה, אבקת כביסה, חומר ורוד שפוזר בסביבות ביתכם נגד עכברים.
האם גם במקרים האלה תתלבטי לגבי כפייה או לא כפייה, אולי בכל זאת ללכת לקראת הילד שרוצה לטעום? הרי בטח יש אקונומיקה בבית של סבתא, לא? ואולי היא בדיוק מנקה כשהוא שם? ואולי הוא רק רוצה לשאוף את האדים?
בתירוץ של אי כפייה את תאפשרי גם את זה?

אם כן, אז הלו, איפה הפרופורציות?
חינוך ללא כפייה אין פירושו שאנחנו כהורים לא נגן על ילדינו מכל גחמה ילדית שצצה במוחם,
ואין פירושו שאנחנו כהורים לא נגן על ילדינו מרעלים שמסממים אותם וגורמים להם נזק.

בכוונה אני כותבת בצורה מאוד חריפה, כדי שייצא מאוד בהיר.
שאפשר יהיה להבין איך אנחנו מציירים את הקו המבדיל בין סוגיות שאפשר להתלבט בהן (מלפפון או גזר?) לבין סוגיות שאין להתלבט בהן.

ואולי עוד הדגשה, הפעם בכיוון אחר:
הנושא של חינוך ללא כפייה יותר קשור פה לא לשאלה "האם נמנע מהילד סוכר", אלא - לדעתי, כמובן - לשאלה איך נמנע מהילד סוכר.
כמו איך נמנע מהילד לרוץ לכביש, איך נמנע ממנו לשרוף את הבית בגפרורים, איך נמנע ממנו שתיית אקונומיקה.
על זה נשים דגש.
אז:

נימנע בעצמנו, לפחות עד שהעניין יהיה ברור לגמרי והילד בעצמו יידע כבר להמנע מהרעל. זה מקל עליו נפשית, מראה סולידריות, וגם כמובן "בפני עיוור לא תשים מכשול".
נסביר לו באופן ברור, קצר וחד משמעי, שהחומר הזה רעיל לו /הוא רגיש לזה/ אסור לו מסיבה בריאותית, לא חשוב איך: זה צריך להיות מנוסח ברור ובצורה שהילד הספציפי המיוחד הזה יבין.
נהיה עקביים אך אמפתיים. תקיפים אך מבינים. כלומר: אין הנחות בגזירה, אבל יש המון הבנה וחיבוקים לקושי, ובטח יש גם דברים אחרים שאפשר לעזור לו בהם (אגב, פעילות גופנית כמו הליכה, ריצה, רכיבה על אופניים וכו' טובה נגד התשוקה לסוכר. כדאי להעלות את רמת הפעילות הגופנית בשבועות הראשונים לגמילה).
נעשה הכל כדי לא לחשוף אותו לסוכר, גם אם זה אומר לא ללכת לאירועים שבהם לא מתחשבים בו, לא לבקר אנשים שלא מתחשבים בקושי שלו, או ללכת איתו לביקור קצר, להביא אוכל "מותר" מהבית ולחסום כל אוכל עם סוכר ("זה של סבתא חמודי, לנו אסור לאכול את זה, זה לא טוב לנו"). (אם הסבתא עד כדי כך מכורה שהיא לא יכולה להפסיק לאכול מתוק לחצי שעה של ביקור, אז לפחות תבקשו שהיא תאכל רק פירות, ותלכו משם מהר - תפוח ותפוז אינם בעייתיים, השוקולד, הפודינג והעוגיות כן).

ויש עוד דרכים להתנהג עם הילד בצורה אוהבת, מכבדת, תוך הבנה של הקושי שלו, אבל בלי להתפשר על סמים.

ממ, את מכירה את דייאטת הפחמימות המיוחדות של אליין גוטשייל (מאמר בשמונה חלקים, מפאת אורכו) ? היא מסבירה שם למה דווקא עמילנים הם בעייתיים יותר מחד סוכרים. מלאים או לא מלאים, אורגניים או לא אורגניים. הדייאטה היא מבוססת-מדע.

לקנדידה לא אכפת מהאינדקס הגליקמי. לא אכפת לה אם הסוכרים נספגים ישירות בדם או מגיעים אליה אחרי כמה שעות. לעומת זאת, כמויות בהחלט משנות לה. בעמילנים (כולל דגנים מלאים וירקות שורש עמילניים) יש הרבה יותר פחמימות מאשר בפירות. השווי, למשל, שתי כפות אורז מלא - כמות קטנה יחסית - לתפוח. (וזה מעבר להסבר של גוטשייל).

אני לא יודעת אם טיפולים טבעיים נגד קנדידה הם אכן הסיבה להמלצות של התזונאית, אבל לי אישית נראה שחבל לתת מצד אחד דברים נגד קנדידה, ומצד שני להזין אותה. לדעתי, זה יכול להפחית או לאיין את היעילות של הטיפול.

וזה אולי דיון לדף טיפול בקנדידה .

שליחה על ידי ממ* » 15 מאי 2007, 20:46

תמי גלילי , תודה רבה על ההפניה. בהחלט אקרא.

תודה..
בשמת, מרגישה נזופה..(יש אייקון מתאים?)..אבל הבנתי...תודה. @}

מרגישה נזופה
אופס, אם ככה אז סליחה. מובן שלא התכוונתי לנזוף. אבל את צודקת, שכחתי להוסיף אייקונים (כרגע מצב די מוטרף בבית ואני עושה הכל על רגל אחת).

בשמת, מעריכה את ההשקעה והאכפתיות שלך! תודה@}

טוב, התחלנו בגמילה...עשיתי הרבה חושבים, דיברתי עם בן זוגי שהסכים איתי וגם דיבר עם אמא שלו.. דיברתי עם הילד. כבר יומיים שהוא בלי סוכר. שיהיה ברור הוא לא אכל כל כך הרבה לפני זה ובטח פחות מילד ממוצע...אבל לדעתי הסוכר מאד משפיע עליו. נראה בעוד כשבועיים (כמה זמן לוקח לגוף להתנקות?)...
בדיוק ראינו לא מזמן אני ובן זוגי סרט על אמא נרקומנית ורואים אותה בקריז בנסיון גמילה... אני ממש חושבת שהיו לילד כמה קריזים כאלה! לא יאומן! (בשמת, גילה, זה היה ככה גם אצלכם?).הוא לא מבקש בכלל משהו מתוק אבל כל הזמן אומר שהוא רעב...ולא ממש מרוצה ממה שיש לאכול (אשמח לרעיונות!)... אף פעם לא היו לו ממש התקפי זעם ולא ממש הבנתי מה זה...עכשיו זה לא התקפי זעם אלא התקפי טירוף! מתחיל לצרוח על שטות, נכנס לאטרף ומנסה להרביץ לי ולתינוקת. צורח ברמות היסטריות, נראה כולו בטירוף..לא ממש ברור על מה ולמה...כשנרגע חוזר להיות מתוק כרגיל...מתיש..
אשמח מאד לשמוע אם זה אופייני או שנראה לא קשור לסוכר בכלל??
בכל מקרה אשמח לכל תמיכה שהיא...ימים מאד קשים...תודה

שליחה על ידי Manty_T* » 21 מאי 2007, 17:06

בהצלחה טליה
אני (תמיד) פה

(בשמת, גילה, זה היה ככה גם אצלכם?).
תקראי אחורה ותראי שהשתמשתי במלה "קריז" בהחלט...
קשור, קשור.

כן, בפירוש.
אצלינו הוא היה כ"כ מודע, שגם אמר שהוא ככה בגלל האין-סוכר.

תודה@}

אנונימי

לגבי הגמילה של הילד, ממש מדהים, אחרי יומיים קשים קשים הילד נרגע. עדיין אקטיבי מאד אבל זה הוא- בלי קשר לסוכר. אבל יש הבדל עצום בהתנהגות ! גם כשהוא אקטיבי או משתולל הוא עדיין מחובר לעצמו מה שלא היה לפני הגמילה. לא ממש יודעת איך להסביר..
הוא לא מבקש בכלל דברים מתוקים. נראה שאין אישיו.
אתמול היינו בחוץ והוא רצה לקנות משהו (כמובן שגם היה לי אוכל מהבית) והיה אוניגירי (משולש אורז) או עוגיות...הוא ישר ביקש את האוניגירי...בכלל לא הסתכל על העוגיות!

שלום לכולן

יש לי ילד בן שנתיים, מאוד פעלתן מגיל 0. בערך בגיל שנה הוא טעם "ממתק" בפעם הראשונה - נדמה לי שזה היה פירות יבשים, כלומר אני לא מתכוונת לממתקים התעשייתיים אלא סתם לסוכר - והיה קל לראות איזו השפעה ברורה יש לזה על הפעלתנות שלו. הוא ממש נהיה היפר.
אז כשראינו מה זה עושה לו זה רק חיזק אצלינו את ההימנעות מחשיפתו למתוק. אבל בינתיים הוא גדל, ונחשף אצל אחרים, והתאהב בזה.
מכיוון שהוא ממש לא משמין, ומצחצח שיניים, החלטתי לשחרר קצת. התחלתי לתת לו צימוקים וקרטיבים בקיץ וכל מיני פינוקים מהסוג הזה. אבל לאחרונה אני חושבת שזה ממש לא טוב.
כאמור, הוא מטבעו פעלתן מאוד ושורף ים אנרגיה, ואני רואה שמשק הסוכר שלו ממש תנודתי, ברגע שהוא אוכל מתוק או אפילו סתם לחם לבן או פסטה ריקה הוא נהיה היפר ברמות, הקול שלו נהיה צווחני, הוא נהיה קצת תוקפני, הוא הופך לשד טסמני קטן ואי אפשר לעצור אותו. כשיש לו צניחת סוכר הוא נהיה מסכני ומיילל בעצבנות, מתחיל להתחנן למתוק. כשהוא חוזר עייף מהגן הוא לא מוכן לישון בשום אופן אלא רק רוצה מתוק. אני מציעה לו לוותר ולישון במקום זה, אבל הוא לא מוכן, ורק בוכה שאני אתן לו מתוק.
לא חושבת שיש טעם באבחון כלשהו, אבל אני מניחה שאילו לקחנו אותו לאבחון הוא היה מתויג כהיפראקטיבי.
אגב, לאחרונה נזכרתי ששמעתי פעם שלא כדאי לתת עגבניה לילדים היפראקטיביים. אתמול כשסירבתי לתת צימוקים תפסתי אותו פותח את המקרר ומתחיל ללקק מסביב לפקק של הקטשופ

אז אני רוצה לנסות "לגמול" אותו מסוכר ומעגבניות ושואלת את עצמי:
האמנם?
איך?
באיזו מידה?
האם יש לכן תובנות / הזדהויות / כל דבר אחר לומר?
תודה רבה...

אז אני מבינה שזה לא דברים שאני הוזה אלא עוד א-נשים שמו לב לזה

בדף ההוא דובר על גמילה מסוכר של ילדים בני 4 ו-6, מישהי התנסתה בגמילת ילד צעיר יותר? (הוא כאמור בן שנתיים).
אגב, בעיה: אבא שלו לא מסתדר בכלל עם דגנים מלאים כך שיש לנו מלא דגנים ריקים בבית (אני מנסה לבשל לנו בנפרד ולו בנפרד, אבל זה לא הולך כל-כך). חוץ מזה הוא נהיה היפר גם מפירות (הוא משוגע על פירות, יכול לאכול 6-7 אגסים בשרשרת, בגלל הסוכר כמובן).

היום אחה"צ הוא נכנס הביתה ומייד ביקש מיץ אדום ו"לַחַמְיָה" (לחמניה) עם סילאן (בפירוש לחמניה ולא לחם, כלומר קמח לבן ולא שיפון מלא). אמרתי לו שרק אם יישן צהריים הוא יקבל כשהוא יקום. ומאותו רגע עד לפני כשעה, כשהוא הלך לחברים עם אבא, רוב ההתנהלות נסובה סביב זה - ניסיונות שלו לתחמן אותי לתת לו לחמניה עם סילאן ומיץ. הסברתי לו למה לא, שיש בזה סוכר ולא טוב לו סוכר, בטח לא בשעה כזאת, בטח לא בלי לישון, ואני יודעת שהוא יהיה היפר וזה לא יהיה לו כיף וגם ישגע את אמא.
הוא התחנן: אבל אני אוהב להיות היפר, אני רוצה להיות היפר!!!! סילאן!!!!!!
יש לציין שהקצב שלו היה פחות מהיר מכרגיל, כלומר אפשר לומר שהאחה"צ שלנו היה לא כ"כ היפרי, וזה כ"כ ברור לי שזה בגלל שלא נתתי לו מתוק.
יש לציין עוד שלא הרעבתי אותו חלילה, בסביבות 4 הוא אכל ביצה, המון קוטג' וקצת גאודה-עזים -- אז זה באמת היה רעב ולא קריז.
במשך כל הזמן הוא היה קרוע מעייפות ולא היה מוכן לישון (רק עשה את עצמו כמה פעמים למשך דקה, כדי לקבל לחמיה עם סילאן כשהוא קם).

פותח את המקרר ומתחיל ללקק מסביב לפקק של הקטשופ

אני לא מבינה בנושא הזה, אבל אני מנחשת שהמשיכה לקטשופ היא בגלל שהוא מתוק (יש בו סוכר) ודווקא לא בגלל 'העגבניה'.

זו אני, אנונאימא, כתבתי בעבר גם בשם הזה. עכשיו החלפתי כדי ליצור במה חדש אשליה של פעילות בדף, לעודד יותר אנשים להיכנס

אני ממש מאוכזבת, לא קיבלתי אף תגובה ממישהי ש"היתה שם".
טוב, נחכה בסבלנות

אני מנחשת שהמשיכה לקטשופ היא בגלל שהוא מתוק (יש בו סוכר) ודווקא לא בגלל 'העגבניה'.
אז למה הוא לא לקח מהמקרר אגס? הוא בפירוש יותר מתוק.

עכשיו החלפתי כדי ליצור במה חדש אשליה של פעילות בדף, לעודד יותר אנשים להיכנס

העברתי את הדיון הרלוונטי לדף הזה. אם את רוצה עוד תשובות אולי תשאלי אישית את המשתתפות בדיון דאז, או מישהי כמו ורד לב שהיא מומחית תזונה.

תודה קרוטונית @}
אני תיכף הולכת לקרוא לטליה.

שמתי לב שבדיון הזה מדובר בעיקר על סוכר לבן ודברים שהומתקו מלאכותית, אבל אני לא שמתי לב להבדל. אולי אני צריכה להתבונן עוד... אבל נראה לי שלא זה העניין. הרי גם כשהוא אוכל צימוקים טבעיים ושותה מיץ מסייידר הגליל (100% תפוחים + מים) הוא נהיה היפר.

קרוטונית, פספסת את העדכון של טליה

:

פספסת את העדכון של טליה
שימי לב לתאריך שלו...

לא הבנתי

הבנתי.. .נפל בעריכה שלי

מתקנת.

אני הייתי כאן מההתחלה פשוט לא ידעתי מה להגיד....
עזר לי מאד הדיון (למעלה) עם בשמת ותבשיל קדרה- תשאלי אותן!!!
אני עדיין לא ממש יודעת מה להגיד...
בגיל שנתיים הילד שלי עדיין לא היה ממש חשוף למתוקים אז היה לי יותר קל...
מבחינתי זה נושא לא פשוט. אני גם תזונאית במקצועי אבל לא נראה לי שזה ממש רלוונטי, כלומר ברור מה טוב ולא טוב לילדים מבחינה תזונתית...ברור שעדיף בלי...
אבל...אני רוצה לחיות עם כמה שפחות "ענינים" בחיי...(נון אישיו...) ולכן לא רוצה שהתזונה והמתוק יהפכו לעניין...וזה לא ממש פשוט...

מה שעזר לי זה להגדיר קודם כל את הדברים בשביל עצמי (ובזה הדיון מאד עזר לי). מה מבחינתי הכי גרוע- מהקל אל הכבד...
כשהדברים היו ברורים לי דיברתי עם בן זוגי, חמותי ועם הילד כמובן.

יש עדיין אטרפים של סוכר אבל משהו כמו פעם בחודש לפעמים פחות.
לפעמים הילד אוכל גלידה או שוקולד אבל אז בעצמו למחרת יגיד שהיום הוא לא אוכל סוכר. הוא מתעניין במה יש סוכר ואיזה סוג של סוכר, (פרי לעומת שוקולד).
לפעמים אני רואה שחשוב לו לאכול משהו ואני מוותרת ולפעמים לא. כל מקרה לגופו-לפי מה שמרגיש לי נכון באותו הרגע. ואני גם משתדלת לשמוע מאיפה הצורך שלו בא. אם הוא באטרף אני בדרך כלל מסרבת. הוא כבר לא מכור.

לפני איזה שבועיים נפגשתי עם אמהות וילדים ובדרך למשחקיה הלכנו לקנות משהו לאכול. לי היה את האוכל שלי וגם אוכל לילד אבל אני יודעת שבחוץ הוא אוהב לאכול דברים אחרים וזה בסדר מבחינתי. אז הוא בחר אוניגירי (אורז לבן). הילד השני לקח מקלות שוקולד. הילד שלי ראה אבל לא אמר כלום. אז אני שמחתי ושתקתי.
כשהילד השני אכל את המקלות שוקולד שלו הילד שלי ביקש ממני גם. אמרתי לו שיבקש מהחבר. הילד לא רצה לתת והאמא נתנה אחד לילד שלי כשסיים ביקש עוד אחד ושוב אותו הספור...הרגשתי שאנחנו "מקבצים נדבות" וחשבתי אולי היה עדיף מלכתחילה לקנות את מה שהילד קנה...(??) בסוף הילד לא רצה להתחלק יותר והמשיך לאכול בפני הילד שלי שישב לידו ובכה...לא ממש ידעתי מה לעשות. הרגשתי ממש חוסר אונים. אמרתי לילד שלי שנלך אחר כך לקנות לו.
כשסיימנו לאכול חזרנו לחנות וקנינו והכל היה בסדר.
השאלה שאני שואלת את עצמי (ואותכן) היא מה עושים במצב כזה...
להגיד לילד לא לאכול שוקולד גם אם אוכלים לידו?
לא להפגש עם ילדים שאוכלים שוקולד...?
להביא מראש מה שאני יודעת שהילדים האחרים אוכלים אפילו שזה לא מה שאנחנו אוכלים ולא מה שהילד שלי רגיל ובוחר לאכול...?
בקיצור, ההתמודדות הזאת לא קלה מבחינתי..

מצטערת אם אני רק מקשה במקום לעזור...
התשובות באות מעצמן תוך כדי זה ששמים סימן שאלה ולא סימן קריאה.
תעדכני מה קורה אצלכם!!!@}

אנונאימא
אני כן עשיתי בהתחלה גמילה לגמרי ממתוק. אחרי שנראה לי שהוא כבר לא מכור התחלתי לוותר מדי פעם.
עכשיו אני מרגישה שזה בסדר מדי פעם כי ההתנהגות שלו לא כמו שהיתה בעבר (כשהיה מכור).
אם יש לך עוד שאלות תשאלי...

הרגשתי שאנחנו "מקבצים נדבות"
הנה סיפור על הבת שלי בת ארבע שנמצאת לאחרונה ב"הפסקת שוקולד" (מושג מקביל למושג הפסקת מספריים שנולד אחרי שהקרוקס שלי עברו טיפול במספריים

)
היא הולכת לגן ואחיה הולך לבית תינוקות של הקיבוץ שנמצא מתחת למשרדים של הקיבוץ. כל בוקר הייתי שואלת אותה לאן את רוצה ללכת קודם לגן או לבית התינוקות. היא תמיד בחרה ללכת קודם לבית התינוקות. בדרך לגן היינו עוברים במטבח של המשרדים ומשום מה תמיד שם היא היתה נזכרת שהיא בעצם רעבה ומבקשת לחם עם שוקולד. אחרי כמה פעמים כאלה החלטתי שזה לא שיטה וקניתי ממרח שוקולד הביתה. היא עברה לדיאטת שוקולד באופן סופי: שוקו, פרוסה עם ממרח שוקולד ולקינוח קצת פסי שוקולד. בעיקבות בעיה רפואית החלטנו להוציא את השוקולד מהתפריט. זה לא מהווה קושי כי אף אחד אחר בבית לא אוכל שוקולד. היא התגייסה לזה באופן מדהים: סיפרה לכולם, הודיעה לסבתות שלא יביאו לה יותר שוקולד, עידכנה את הגננת. כאילו היא רק חיכתה שנשחרר אותה מזה. בין יתר הדברים שהיא אמרה על העניין היתה גם הפנינה הבאה: "עכשיו אפשר לקחת אותי ראשונה לגן"
השינוי המהותי שאני רואה בהתנהגות שלה הוא שהיא פשוט אוכלת יותר ולדעתי היא יותר רגועה פשוט בגלל שהיא פחות רעבה.

אגב, בעיה: אבא שלו לא מסתדר בכלל עם דגנים מלאים כך שיש לנו מלא דגנים ריקים בבית (אני מנסה לבשל לנו בנפרד ולו בנפרד, אבל זה לא הולך כל-כך).
ה"אגב" שלך נראה לי דווקא מרכזי ומהותי.
קשה מאוד ללמד תינוק בן שנתיים על אוכל כשאבא שלו משמש דוגמא לא טובה, והדברים שרעים לילד נמצאים לו בתוך הבית.
זה סוס טרויאני, גיס חמישי וכל מה שאת רוצה. זה מבלבל את הילד, ובגיל צעיר מדי מציב לו פיתויים מול הפרצוף בדיוק בתחום שיש לו בו חולשה קשה.
האם תוכלי להסביר מה זה "אבא שלו לא מסתדר בכלל עם דגנים מלאים"?
האם הכוונה שלאבא יש מחלה מיוחדת, שבגללה הוא סובל מאכילת דגנים מלאים?
אחרי שתפרטי, יהיו לי רעיונות (זה פשוט תלוי בכיוון של ההסבר).

_השאלה שאני שואלת את עצמי (ואותכן) היא מה עושים במצב כזה...
להגיד לילד לא לאכול שוקולד גם אם אוכלים לידו?
לא להפגש עם ילדים שאוכלים שוקולד...?
להביא מראש מה שאני יודעת שהילדים האחרים אוכלים אפילו שזה לא מה שאנחנו אוכלים ולא מה שהילד שלי רגיל ובוחר לאכול...?
בקיצור, ההתמודדות הזאת לא קלה מבחינתי.._
התשובות - רק אצלך.
ההצעה שלי היא להבין בינך לבין עצמך מה קשה לך בהתמודדות הזאת, ועם זה להתמודד.
אצלי למשל יש ילד שאסור לו באיסור חמור לגעת בגלוטן, במוצרי חלב ובסוכר. יש לזה מחיר גבוה מבחינתי, בכך שהמזונות שלא טובים לו גורמים אצלו להאטה בגדילה, ולייצור אלרגיות חדשות.
לכן קורה הרבה מאוד שאוכלים לידו דברים שהוא רוצה ואסור לו. זה קשה לו, הוא לפעמים בוכה ומבקש, ובאמת כואב לי הלב בגלל התיסכול והאכזבה שלו, אבל לא כואב לי הלב על זה שהוא לא אוכל דברים שהם רעל בשבילו.
הנה, ממש עכשיו אחותו שמה לעצמה בטוסטר לחם חי, והוא התחיל לבכות שגם הוא רוצה "רק קצת".
קראתי לו אלי, חיבקתי, נישקתי, הסתכלתי לו בעינים ואמרתי לו "זה לא טוב לך. אם אתה רעב, אולי אתה רוצה פריכית עם חמאה?" אז הוא מייד הסכים והלכנו להביא את הפריכיות. כלומר, העברתי את השיחה לדבר על רעיונות למה שכן אפשר לאכול.
להתמקד בחיובי. בקיים. ביש.

היום אחה"צ הוא נכנס הביתה ומייד ביקש מיץ אדום ו"לַחַמְיָה" (לחמניה) עם סילאן (בפירוש לחמניה ולא לחם, כלומר קמח לבן ולא שיפון מלא). אמרתי לו שרק אם יישן צהריים הוא יקבל כשהוא יקום. ומאותו רגע עד לפני כשעה, כשהוא הלך לחברים עם אבא, רוב ההתנהלות נסובה סביב זה - ניסיונות שלו לתחמן אותי לתת לו לחמניה עם סילאן ומיץ. הסברתי לו למה לא, שיש בזה סוכר ולא טוב לו סוכר, בטח לא בשעה כזאת, בטח לא בלי לישון, ואני יודעת שהוא יהיה היפר וזה לא יהיה לו כיף וגם ישגע את אמא.

מה שאני לא מבינה בסיפור הזה, זה למה מנעת ממנו כל אוכל שהוא, ולא רק את הרעל המתוק.
כי מניסיון שלי עם עצמי, גם כשיש אטרף לסוכר, והוא נובע מאטרף ולא מרעב, עדיין לאכול אוכל אמיתי (לא סוכרי), אפילו כמה ביסים, עוזר להרגיע את המערכת. ללכת לישון עם אטרף - נראה לי כמו דרישה מופרכת, פזייולוגית. לא יילך. ללכת לישון אחרי כמה ביסים של... (חסה, תפוח אדמה, לחם מלא, עגבניה, לא משנה מה כל עוד זה בקטגוריה של אוכל "כשר" ותקין ושהוא אוהב) נשמע לי יותר הגיוני. עלי זה היה עובד.

דיסקליימר: אין לי ילדים. אבל לי בעצמי יש משק-סוכר עדין, ואני יכולה להיות מכשפה אמיתית אם הוא מופר.

יש לי הרבה מה לכתוב אבל 0 זמן
רק חייבת להגיב על דבר 1:
מה שאני לא מבינה בסיפור הזה, זה למה מנעת ממנו כל אוכל שהוא, ולא רק את הרעל המתוק.
לא יודעת מאיפה הבנת את זה. הצעתי לו כל מיני דברים אחרים, אבל הוא לא היה מוכן לשום דבר, רק לפחמימות מורכבות וריקות (סוכר לבן / בצק לבן / עדיך שילוב של השניים). זה בגלל שהוא פשוט לא היה רעב אלא בקריז. כאמור, כשהוא כבר היה רעב, הוא ביקש ביצה (אחד המאכלים האהובים עליו) ושמח מאוד לגבינות שהצעתי (מלפפון הוא לא רצה בשום אופן. הוא דווקא אוהב).

האם תוכלי להסביר מה זה "אבא שלו לא מסתדר בכלל עם דגנים מלאים"?

לא טעים לו, לא עושה לו חשק לאכול, הוא יעדיף להישאר רעב מאשר לאכול אורז מלא למשל.
אין סיכוי, לחנך אותו לתזונה בריאה זה משהו שויתרתי עליו מזמן. אני יודעת שבסוף זה יבוא ממנו (אני מקווה שזה יקרה לפני שהגוף שלו ייצא לשביתת מחאה), מה שאני יכולה לעשות בינתיים זה לבשל בעיקר אוכל בריא, פה ושם קצת אורז לבן בשבילו ולהחזיק בבית לחמניות.
לא רבות מהארוחות שלנו משותפות לשלושתנו, ואת הארוחה העיקרית ביום הקטן אוכל בכלל בגן (למיטב ידיעתי הארוחות מתבססות בעיקר על דגנים מלאים בשר וירקות, אני צריכה לדבר עם הגננת על התפריט ולוודא את זה, וגם לבקש שינסו לצמצם את צריכת תפוחי האדמה העגבניות שלו). בכל אופן ביקשתי מאבא שלו ממנו להשתדל לא לאכול לחמניות ליד הקטן. כמו שאת המעט ממתקים שאנחנו אוכלים -- אנחנו בהחלט אוהבים לנשנש מדי פעם שוקולדים וכד' -- אנחנו ממש נמנעים מלאכול בסביבה שלו כשהוא ער או להחזיק בארון שיש לו גישה אליו, אז שיתרגל לעשות אותו דבר עם הלחמניות ושות': שפשוט יחשוב על זה כעל ממתק אסור.

הקטע השני שציטטת לא נכתב על-ידי ואין לי שום קשר אליו.

בכל אופן בימים האחרונים דיברתי אתו הרבה על הנושא, הוא קצת מבין, הוא די מסכים, וגם התחדדו לי האבחנות של איזה מאכלים עושים לו מה.

אני חושבת שאני יכולה לסכם ככה:

דברים שגורמים לו להיות היפר מאוד (צווחני תוקפני, נוטה לזרוק ולשבור כל דבר + נפילת סוכר מאוד קשה אח"כ):
סוכר לבן / ממתקים תעשייתיים
עגבניות מבושלות (ברוטב למשל)
בצקים לבנים ריקים
"ממתקים טבעיים" מתוקים מאוד (פירות יבשים, דבש, סילאן וכד')

דברים שגורמים לו להיות פעלתן ותזזיתי אך חמוד:
פירות טריים (מכל הסוגים) וירקות מתוקים מאוד (למשל סלק; בטטה דווקא לא, ככל שהצלחתי להבחין)
"ממתקים טבעיים" שהמתיקות שלהם לא היסטרית (למשל סיידר הגליל ממעט תרכיז)
עגבניות חיות
דגנים מלאים
תפוחי אדמה

תכנית הפעולה שגיבשתי נראת נכון לעכשיו ככה:
במשך השבוע הימנעות מוחלטת מהרשימה הראשונה, וצריכה מועטה של דברים מהרשימה השנייה, אבל בשום אופן לא לפני השינה (בערך משעתיים-שלוש לפני)
בשבת אנחנו לא נמנע מעצמנו את הפינוקים הקבועים של עוגה ובירה שחורה, ולכן החלטתי פעם בשבוע להרשות לו מזה, אבל בכמות מועטה, וגם בשום אופן לא לפני השינה. הוא גם בהחלט מספיק גדול להפריד בין שבת לבין שאר הימים.

אתמול לא היינו בבית אז לא היו המוקשים הרגילים (עוגה ובירה שחורה כאמור), צלחנו את השבת בלי ממתקים בכלל (רק פירות בבוקר וחמין אחה"צ), ואכן לא נרשמה אפילו השתוללות היפרית אחת.

אגב, אני חושבת שיש עוד מאכלים שגורמים לו להיפר שאולי לא קשורים לסוכר ולכן לא עלו על דעתי. אני אמשיך לעקוב אחרי זה...

_לא טעים לו, לא עושה לו חשק לאכול, הוא יעדיף להישאר רעב מאשר לאכול אורז מלא למשל.
אין סיכוי, לחנך אותו לתזונה בריאה זה משהו שויתרתי עליו מזמן_
לא לחנך אותו, אבל אם כך:

שלא יחזיק בבית את האוכל הזה, שיאכל אותו בחוץ. ממילא את אומרת שהוא אוכל בחוץ.
כמו שהצעת, שהאוכל שלו יוחזק במקום נפרד והוא לא יאכל אותו ליד הילד. כלומר: שוב, שלא יהיה קיים מבחינת הילד.

אולי אם תנסו את זה, הילד יפנים שהאוכל הזה לא קיים יותר בבית, וזהו. משגע אותו שהוא יודע שזה שם, אבל "אסור עליו".

הקטע השני שציטטת לא נכתב על-ידי ואין לי שום קשר אליו.
ברור שלא! (-: זו היתה שאלה של מישהי אחרת, שעניתי עליה. תציצי כמה הודעות למעלה.

בשבת אנחנו לא נמנע מעצמנו את הפינוקים הקבועים של עוגה ובירה שחורה
שימי לב לניסוח שלך:
"לא נמנע מעצמנו" - כלומר, הסילוק של המאכלים האלה נתפס אצלך כקורבן, כסגפנות, משהו בכיוון הכללי של "סבל".
"הפינוקים" - כלומר, עוגה ובירה שחורה הם "פינוק". אז האוכל הרגיל הוא לא כיף? לא פינוק? חמין זה לא פינוק? עוף בתנור זה לא פינוק? תפוח או סלט הם לא פינוק? "ממתקים" = "פינוק וכיף"? שימי לב. זהו בדיוק המסר החברתי, שנולד כמובן (איך לא) ממסרים פרסומיים צרכניים. המסר הזה שייך לימים, שעוד לא ידעו שסיגריות מסרטנות והציגו אותן כסמל לקידמה ושיחרור, ועוד לא ידעו שסוכר לבן, קמח לבן ואורז לבן הם גורמי מחלות ניווניות.
"הפינוקים הקבועים" - כלומר, יש הרגל נעים, נחמד, ביתי, חמים, מתפנק, חיובי.

זה עניין של גישה.
אני מסבה את תשומת לבך לעובדה, שבאמונות הטבועות בך, בגישה שיש לך כרגע, את נלחמת נגד עצמך ונגד הדברים העמוקים האלה כשאת מונעת מהילד. לכן כל כך קשה לך ולו.

אני, למשל, פעם אכלתי עוגות ובירה שחורה.
גם השתמשתי באקונומיקה.
היום אני מודעת למשמעות של שפיכת אקונומיקה לצינורות בבית שלי. ברור לי לאן זה הולך, ומה זה עושה. לכן אין מצב שאני בכלל אשקול היום לקנות אקונומיקה. לדעתי צריך להפסיק את ייצור כל האקונומיקה בעולם.
כך גם אין מצב שאני אקנה או אשתה בירה שחורה. אני היום רואה בזה סוג של אקונומיקה לגוף. אין מצב שאני אכניס את זה לצנרת שלי.

עדכון:
ממתקים תעשייתיים וכל דבר מומתק-מלאכותית (כולל בירה שחורה ועוגה בשבת) ירדו לגמרי מהתפריט (עד שהתחיל חנוכה ונכחנו במסיבות חנוכה משפחתיות עתירות סופגניות, אבל מכיוון שזה כבר היה אחרי הגמילה, לא נרשמה הפרה משמעותית)
דגנים ריקים ועגבניות ירדו לגמרי גם הם (טוב, כמעט לגמרי, פה ושם יוצא לו לאכול קצת לחם לבן בעיקר כשאנחנו בבתים אחרים)

יש שינוי גדול ומוחשי:
בא לו הרבה פחות מתוק
כבר אין קריזים
כבר אין תוקפנות
מדי פעם הוא נרדם בצהריים

בפעם האחרונה שהוא בא אתי לסופר היתה לי הדגמה טובה לשינוי... פתאום קלטתי שבאמת היתה פה גמילה... בד"כ כשאנחנו הולכים יחד לסופר הוא מבקש שאני אקנה בערך כל דבר מתוק שהוא רואה ומכיר (מרוגלך עד קרטיבים). ומה הוא ביקש הפעם? כשעצרנו ליד המדף של מוצרי הטבע והבריאות, במקום לבקש ממרח חרובים ממותק כצפוי, הוא ביקש פסטה שחורה משיפון (!) ועוגיות כוסמין ללא סוכר (!). זה אומר הכל, לא?

איזה יופי! חדשות משמחות

_יש שינוי גדול ומוחשי:
בא לו הרבה פחות מתוק
כבר אין קריזים
כבר אין תוקפנות
מדי פעם הוא נרדם בצהריים_
וואו. מדהים!
יישר כח!
@}

עכשיו הבנתי

כל הכבוד! נשמע נהדר.

אבל למה עגבניות גם כן השפיעו עליו ככה? זה מעניין אותי...

_בשבת אנחנו לא נמנע מעצמנו את הפינוקים הקבועים של עוגה ובירה שחורה
שימי לב לניסוח שלך:
"לא נמנע מעצמנו" - כלומר, הסילוק של המאכלים האלה נתפס אצלך כקורבן, כסגפנות, משהו בכיוון הכללי של "סבל".
"הפינוקים" - כלומר, עוגה ובירה שחורה הם "פינוק". אז האוכל הרגיל הוא לא כיף? לא פינוק? חמין זה לא פינוק? עוף בתנור זה לא פינוק? תפוח או סלט הם לא פינוק? "ממתקים" = "פינוק וכיף"? שימי לב. זהו בדיוק המסר החברתי, שנולד כמובן (איך לא) ממסרים פרסומיים צרכניים._

אבל למה עגבניות גם כן השפיעו עליו ככה? זה מעניין אותי...

וואללה לא יודעת. לפני כמה שנים ראיתי בערוץ 8 תכנית על היפראקטיביות ודובר שם על הקשר, אבל לא זכרתי את זה - עד שכמה ימים לפני פתחית הדף עוד מישהו אמר לי את זה (מניסיון אישי).
ואכן גם מהניסיון שלנו יש קשר ברור מאוד.

(בתחושה האינסטיקטיבית והמאוד לא מבינה-בזה שלי, נראה לי שזה קשור לחומצה כלשהי בעגבניה)
(טוב, הלכתי לקרוא על עגבניה בויקיפדיה. ראיתי שהיא מאווווד עשירה בליקופן, אז הלכתי לקרוא גם עליו -- ומסתבר ששיעור הליקופן הזמין לגוף גדל כשמבשלים את העגבניה. אז אולי זה זה? 0-:)

אני מתמודדת גם עם תופעות דומות, ואשמח לשמוע רעיונות על מה אפשר לעשות. עברנו לגור בארה"ב, והאוכל שהיא מקבלת בגן הוא די על הפנים. אני חושבת שרוב הזמן לא אוכלים ממש ממתקים (אם כי גם זה בהחלט קורה בחגים וימי הולדת וכאלה), אבל כל ה- snacks שלהם זה פחמימות ריקות (קרקרים, עוגיות), וגם ארוחת הצהרייםממש לא משהו, בלשון המעטה.
איך אני יכולה לדעת אם יש גם תגובה פיסית?
אני יודעת שהיא מבקשת הרבה יותר מאשר פעם, ומתעצבנת כשאני לא מסכימה. אחרי הצהריים בבית אני מאד מקפידה שהיא תאכל טוב ולעתים רחוקות מסכימה למשהו מתוק. ולא נראה לי שיש תגובה של היפראקטיביות חוץ מבמקרים חריגים. נדמה לי שהמאבקים יותר קשורים לגיל (שנתיים ו- 4) ולזה שהיא יודעת מראש שלא אסכים אם כי לפעמים זה נראה כמו סוג של craving לסוכר. בגדול היא אוכלת מאד מאד מגוון ואוהבת המון דברים, ביניהם הרבה מאד פירות וירקות.
בקיצור - יש סימנים שעוזרים להבחין האם מדובר בתגובה פיסית של התמכרות?

בקיצור - יש סימנים שעוזרים להבחין האם מדובר בתגובה פיסית של התמכרות?

אני לא יודעת לענות באופן כללי אלא רק מה שראיתי אצלינו, הרי זה מן הסתם משתנה מילד לילד, אבל אולי זה יעזור לך לראות את הדברים שאצלכם.

קודם כל שימי לב למה שכתבת: אני יודעת שהיא מבקשת הרבה יותר מאשר פעם, ומתעצבנת כשאני לא מסכימה - זה ממש תיאור שמרמז על התמכרות, אם תחשבי על התמכרויות נפוצות של מבוגרים (לסמים, לטלוויזיה וכד').

דבר ששמתי לב אליו היום: כשרמת הסוכר בדם שלו גבוהה, הקשב שלו נעלם. אי אפשר לתפוס את תשומת הלב שלו ולגרום לו להקשיב למה שמדברים. היום אבא שלו חזר איתו מהשכנים בערב והוא התחיל להשתולל, בהתחלה חשבתי שזה בגלל שהוא סתם עבר את נקודת העייפות והוא בהיפר של עייפות יתר, אבל אז כשראיתי שאני מדברת והוא כאילו לא שומע שאלתי את אבא שלו: הוא אכל שם סוכר, נכון? ונחשי מה... הוא אכל שם עוגה...

עוד דבר (שדיברתי עליו בהודעות הראשונות שלי בדף) זה ה"דאונים". איך היא חווה את נפילת הסוכר? האם זה מאמלל אותה? האם היא מנסה להימנע מנפילת סוכר מייד עם התחלתה (על-ידי בקשה לקבל עוד סוכר)? אצלינו זה אחד ההבדלים הבולטים שבין לפני ואחרי הגמילה. קודם הוא היה ממש אומלל כשזה היה מגיע, ממש בקריז, כמו בדאון של סמים. עכשיו הנפילות כבר לא חדות כמובן (כי אין עליות חדות), אבל גם כשהן גדולות יחסית זה נחווה יותר כעייפות, הוא נהייה קוטר ולא מצליח להחליט מה לעשות עם עצמו, לא מבקש מייד סוכר או אוכל ואפילו מוכן לשקול שינה לפעמים.

אני אנסה לשים לב לדברים שהעלית - גם לקשב ולגם לנפילות.
אין לי ספק שיש איזה שינוי סביב זה, שהוא ברור לאור זה שהיא מבקשת יותר מפעם. הנורמות החברתיות של התזונה פה קלוקלות למדי, כל המעברים שהיו לנו לאחרונה וזה שאני בהריון, עייפה וצורכת הרבה יותר סוכר ולבנים אחרים מאשר במצב "רגיל" בוודאי משפיעים. מה גם שאני חושבת שהכל פה יותר מתוק.
אני מנסה לחשוב אם יש עוד משהו שאני יכולה לעשות עם זה לאור המגבלות והמורכבות של המציאות הנוכחית.

שלום,
אודה מאוד אם מישהי תוכל להפנות אותי למאמר טוב בעברית לגבי הקשר בין סוכר והיפראקטיביות ו\או לגבי הנזקים בסוכר בכלל
זה חשוב כי אני לא מצליחה לשכנע את הגננת של ביתי בנזקים הוא גורם, אני מצטיירת לה כמגזימנית
תודה

אבל למה עגבניות גם כן השפיעו עליו ככה? זה מעניין אותי...

יכול להיות שזה בגלל שבעגבניות יש משהו שמעודד מצבים דלקתיים. אני יודעת שסוכר מעובד וקמח לבן מעודדים מצבים דלקתיים בגוף. יש בעיה דומה גם עם הירקות ממשפחת הסולניים (עגבניות, חצילים, תפ"א..), הם גם נחשבים מעודדי דלקות. אולי כשמורידים את כל אלה מהתפריט הגוף מתחזק וכך משתפר גם הקשב או ההיפראקטיביות? לי למשל סוכר וקמח לבן עושים הרבה יותר רע מעגבניות, אז אני על העגבניות עוד לא ויתרתי.

היי יש לי ילד מקסים בכיתה ה' הוא לא מוכן לאכול שום דבר חוץ מכריך עם שוקולד, גם לבית ספר וגם לקיטנה, חוץ מהחוסר בארוחה מזינה יש לילד גם הפרעות קשב והיפראקטיביות שמחמירות אחרי הכריך, ניסינו להחליף את הממרח בכל מיני תחליפים בלי סוכר או עם ממרח תמרים וחרובים שום דבר לא עוזר, כמובן שהיינו בטוחים שזה ימאס לו בשלב מסויים אבל לצערי הוא מכור.