יצירת חברויות בגיל מבוגר

[יצירת_חברויות_בגיל_מבוגר*]

לבודדה - המצב שלך כל כך דומה למצב שלי לפני כמה חודשים. כאמור, אני עכשיו במצב אחר לחלוטין.
ושוב אני אומרת - מילות המפתח הן "נכונות" ו"לקיחת אחריות". הרצון עצמו הוא תנאי מחייב אך לחלוטין לא מספיק.
אני עשיתי את זה דרך האינטרנט. למרות ההמלצות להתחיל לדבר עם אמהות בגני משחקים ולהתיידד עם אמהות של ילדיי, זו לא היתה הדרך העדיפה עבורי. הייתי חייבת מכנה משותף רחב יותר מאשר האימהות עצמה.
דרך פורומים שונים היכרתי נשים הרבה יותר מאשר היכרות שטחית בגן המשחקים. היכרתי אותן דרך הכתיבה - בתחילה דרך הפורום, אח"כ זה עבר למסרים אישיים ולמסנג'ר, וכשהרגשתי מספיק בטוחה במערכת היחסים (דבר שלא קרה לי שנים!) יזמתי מפגשים - אישיים, משפחתיים, רב-משפחתיים. וראו זה פלא - כשיזמתי היתה היענות! ניצלתי את כושר הארגון הטבעי שלי, לקחתי נשימה עמוקה, וקפצתי למים. נכון שחברותיי פזורות על פני הארץ, כי כאמור לא פגשתי אותן במקום מגוריי, אבל זה עושה כזה הבדל! אני חייבת לומר שמתקופה מאד קשה באופן אישי נכנסתי לתקופה מאושרת בחיי, וזה גרם לשינוי גם בתחומים האחרים - אפילו בעבודה יותר טוב לי.
ממליצה לך מאד להחליט ולבצע. זה נראה מאד טכני ויזום בהתחלה, מאד לא ספונטני, אבל זה הכרחי.

[הבודדה*]

תודה על העצות
אבל מאד קשה ליישם אותן.
וועד כיתה ובית הספר אני בעניין מאז שהבנות הן בנות 6 ודי פעילה .
אבל מי שמכיר אותי לא יאמין למה שכתוב בהמשך , כלפי חוץ אני משדרת בטחון אבל בתוכי אני בודדה מאד.
מה שמעניין אותי זה חוג חברתי קבוע שמקיים מפגשים אחת או פעמיים בשבוע בשעות הערב
הרצאות, טיולים משפחתיים וכד'באזור חיפה קריות טבעון יקנעם והסביבה .
רוצה להרגיש חשובה למישהו , חוץ ממשפחה .
הייתי רוצה להוסיף כמה מילים על הרקע שלי
אני אמא לשלוש בנות
2 תאומות בנות 10 וילדה בת 6 התאומות הן עם ליקויי למידה וההתמודדות היא קשה.
העולם שלי מוקף בעיקר בילדים
בעלי טיפוס מאד חברתי ואני מרגישה עצורה ולפעמים אף מקנאה בו , היכולת שלו לפתח שיחה ולדבר על
כל דבר ברונמו של עולם מעוררת בי קנאה , אך שום דבר מזה אינו נותן לילדים .
יש לו קשרי ילדות עם חברים ולי אין אני מאד מפרגנת לו אבל נשארת מאחור , הוא לעולם לא מפרגן ולהפך
בד"כ מבקר.
לפעמים אני ממש רוצה חברה טובה לצאת ולשתות כוס קפה אבל אין לי עם מי .
לפעמים אני פשוט מתביישת ממנו אך איני מדברת איתו על המצב קצת קשה לי.
פעם היינו החברים הכי טובים ושמחתי בחלקי שיש לי אותו ואת משפחתי ,
אך כיום אני מרגישה שהוא קצת חנוק אז הרפתי , אבל קשה לי ליצור קשר חדש.אין לי גם הרבה נושאי שיחה
לפי דעתי גם מאד נוח לו התלות שלי בו והוא קצת מנצל את העניין.
אני מעוניינת בהרצאות על כל מיני נושאי העשרה (הבעייה שאני צריכה קבוצות קטנות כי גם אני עם בעיית
קשב וריכוז )
הרבתי לדבר על עצמי אז....
אם אתן יודעות על קבוצה כזטו או על לימודי העשרה אשמח לקבל אינפורמציה.

[ליאורה_נ*]

בודדה, מה לגבי חוג הורות בסביבה? או חוג ספורט כלשהוא?

האם יש לך קשר עם הורים של חברי ילדייך? אולי כדאי ליזום קשר כזה, שאמנם לא התאים ל יצירת חברויות בגיל מבוגר אך לי למשל התאים מאד.

שלב ראשון הוא להאמין בעצמך ללא תלות בחברים. לאחר מכן יצירת הקשרים הופכת טבעית יותר.

בהצלחה רבה.

[רוני_בלוני*]

אצלי הרבה הכרויות נוצרו בגני השעשועים, בבריכה, סביב הילדים. - גם את זה אפשר לנסות.

יש לו קשרי ילדות עם חברים אולי יש לחברים הללו יש גם נשים שאיתן אפשר לפתח חברות?!

הרצאות, טיולים משפחתיים
גם זו אפשרות, אפשר לחפש איזה חוג: ביה"ס להורים, חוג הליכה, חוג ריקודי עם, חוג אירובי, חוג מלאכת יד (גם בחנויות למלאכת יד). אולי להירשם לטיולים של החברה להגנת הטבע?

וועד כיתה ובית הספר אולי להקים משהו, להביא איזה מרצה מפעם לפעם (דרך בית הספר)? להכין טיול של שבת משותפת (כל ילדי הכתה/גן עם המשפחות)?

והעיקר, לא לפחד ליזום!

[לילה*]

לכל הגרושות, האמהות הבודדות שקשה להם ליצור חברויות בוא ננסה כולנו ליצור חוג נשים כייפי בצפון בבית קפה נראה איך הולך,חוג הרצאות, חוגי זמר,טיולים עם הילדים וכד,
מי מרים את הכפפה
מה דעתכן

[קרן*]

ההודעה האחרונה אמנם מלפני מס' חדשים אך רק עכשיו נתקלתי בה. אם יש באזור הצפון נשים שמעוניינות להכיר נשים אחרות ולצאת לפעילויות כמו שלילה ציינה-צרו קשר בדף זה.

[קטר_זיס*]

אני לא חד הורית,אבל אני בבית,בעלי עובד הרבה ואין לא חברות שיש להן ילדים,איכשהו זה צמצם את מעגל החברה שלי.אני גרה בצפון ואשמח להפגש עם עוד נשים.
מקווה שיהיו תגובות.@}

[פלוני_אלמונית*]

זו לי הפעםצ הראשונה לבקר באתר הנ"ל אני פה בדיוק מאותה הסיבה שאחרים פה - אני חשובת

[פלוני_אלמונית*]

אני מרגישה מאוד סגורה ולאומת זאת מאוד צריכה חברה

[יפעת_ניר*]

רוצה להיות חברה שלי?, כן, את שמכנה את עצמה אין לי חברים.
אז מאוד כיף להיות חברה שלי: אני מאוד מעניינת ( את עצמי) ומצחיקה וביכלל לי לא משעמם עם עצמי, תמיד יש מה לעשות: יצירה, להכין פעילות, לבהות, לחשוב על החיים עם ילד, לשחק עם ירדן ( התינוק שלי), לריב עם הבנזוג- חיים תוססים.
אז את בהחלט מוזמנת ובלי תירוצים של מרחקים (אין לי שמץ של מושג איפה את גרה, ויתכן שזה 2 דק' ממני???) לבקר, לסתם דיבורים ואוכל טעים ואולי נעשה טיול במושב או בפרדסים, ונקטוף תפוזים ואפשר גם איזה יצירה נחמדה למזכרת- אז מה את אומרת??
לקביעת היום והשעה, בדף הבית @}

[יפעת_ניר*]

רציתי לשים לך פרח, יצא שטרודל....
@}

[אופיר_א*]

חפשתי לכתוב על בעייה שיש לילדיי, בעיית חברים ונתקלתי בדף הזה.
הרגשתי פה הזדהות עצומה.
אני יכול לספר על עצמי שאני מאוד חברותי ותמיד הייתי מוקף חברים. אני יודע לשמור יפה על קשר וגם ולפח אותו.

בשנים האחרונות שמתי לב להדרדרות בקשר עם כמה חברים, (צבא, לימודים וכו') והיום אני יכול לספור על כף יד אחת את מספר החברים.
ניסיתי לדבר כאן עם כמה חברה, היתה כבר תזוזה לאנשהו אבל המומנטום נעצר.
אני תולה תקוות רבות במפגש של פארק הירדן על מנת שאוכל להכיר חברים חדשים.

גם אם לא יצא, אשמח לדבר ולהכיר בכל מסגרת אחרת.

אופיר

[מיץ_פטל*]

אפשר להציע לך חברות?????

[מיכל_צמות*]

בשנים האחרונות שמתי לב להדרדרות בקשר עם כמה חברים, (צבא, לימודים וכו') והיום אני יכול לספור על כף יד אחת את מספר החברים. זה קורה אצל כולנו. בכל זאת נורא ריגש אותי שכתבת את זה. הכנות. אנחנו בטח לא נהיה בפארק הירדן, אבל מחזיקה לך אצבעות.

[אופיר_א*]

תודה

[מי*]

דף בלוג
דף תמיכה
נושא לדיון
אני עדיין לא רוצה להזדהות בניק הרגיל שלי,אבל רוצה לכתוב על נושא מאד כאוב.אין לי שום חברים. כלום.. נכון שיש לי משפחה,בעל ילדים,אבל פחות או יותר זהו. עם יתר העולם הקשר הוא שטחי,לפעמים קצת יותר לתקופה מסוימת אבל שום קשר לא מאריך ימים. כל החיים הייתי כזו אבל בזמן האחרון התמונה מתבהרת ומתחדדת וזה ממש כואב. אני כל כך רוצה חברים.... כלכך נמאס לי להיות מנותקת

כשאני רואה שתי חברות יחד,מסתובבות לקניות,או סתם שותות קפה אני נקרעת מקינאה,כשאני רואה חבורה שמחה ביחד,ליבי שותת דם,אף פעם לא הייתי חלק משום "חבורה"...
הפעילות החברתית הטריוויאלית, שנראה שכל העולם חוץ ממני ואולי עוד כמה ווירדווס, שותף לה נבצר מיכולותי ,ואני לא אדם מוגבל,יש לי כל מה שצריך-חוץ מדבר אחד חשוב ובסיסי,האמונה שמגיע לי,שאני ראויה,
עברתי תהליך,אני עדיין בתהליך,שאולי קצת מקרב אותי לאפשרות לבחור אמונה חדשה,אולי בגלל זה הכאב על תחושת הניתוק החברתית התעצם כל כך. הלוואי שזה רק שלב.
הקשרים שלי עם ההורים והאחים תמיד היו בעיתיים ועכשיו אפילו יותר,למרות שעם עצמי יותר טוב לי וגם עם בעלי והילדים יש שיפור ניכר,באיזה דרך פרדוקסלית מכל יתר העולם אני מתרחקת יותר.גם עם שכנים ועוברי אורח פעם תיקשרתי יותר.
אולי יש בי מקום שלא רוצה להתפשר יותר.או אולי ייאוש.
ודי קל להמשיך ככה כי אני כל הזמן עסוקה עם הבית והילדים והבעל ועצמי שאין זמן משמעותי להרגיש בו את הבדידות.ובכל זאת,איך ייתכן?...איך אפשר להמשיך?....
ואני כלכך רוצה....כמהה להרגיש חלק ממארג החיים,מהפעימה הגדולה של חברות, לארח להתארח,לשתף,להשתתף,להתקשר,שיתקשרו אלי,להרגיש בנוח ,להרגיש רצויה אהובה,שוות ערך,בעלת ערך,כל המילים היפות האלה שאני רק יכולה לחלום עליהן כרגע....
אני מודעת לזה שאני לא עושה שום מאמץ כדי שזה יקרה,לא מתאמצת להיות נחמדה ולפתח קשרים,אפילו לא מוצאת זמן למי שכן יכול להיות חבר פוטנציאלי,יש בי מין תבוסתנות בנושא הזה,אספתי כלכך הרבה נסיונות שנכשלו,שאין לי את האמון בעצמי שיכול להיות לי אחרת.
אני יודעת שזה הכל בראש,אני יוצרת את המציאות שלי.ואין לי מושג איך לשנות את זה.
זה כל כך כואב..
אני חושבת לעצמי שקשה לי להאמין שאלה החיים שלי,אישה שיש לה הכל ואין לה כלום.
זהו הייתי חייבת לכתוב את זה.להקיא את זה.

[גימס_בונד*]

בני כמה הילדים שלך?

[מניקה*]

קראתי אותך. הצטמררתי. הזדהיתי עם חלק. עלו לי כל מיני מחשבות ובטח יעלו עוד.

איך היית רוצה שימשיך הדף?
דף בלוג? דף תמיכה? נושא לדיון?

[פרפר*]

גם אצלי המצב דומה ואף גרוע יותר. כל חיכוך עם אנשים נגמר בסופו של דבר בריב.
והכי מטריד אותי - מה אני מעבירה לילדים, איזו דוגמא גרועה אני מהווה, לאמא אין חברות, אף אחד לא בא לבקר אותה, אף אחד לא מתקשר אליה.

[פלונית*]

מזדהה מאוד...

את מכירה את הדף יצירת חברויות בגיל מבוגר ?

[תבשיל_קדרה*]

נסי לפגוש אנשים דרך תחומי ענין משותפים (גם אמהוּת נחשבת).

אני חברה בקבוצה שעוסקת בנושא יחיד, ופעילה כמעט רק בפן אחד שלו (בשונה משאר האנשים, בפרט רווקים שגרים במרכז). בפגישות של הקבוצה, בה בעיקר-עושים-מה-שקבענו-שעושים אני נטענת בהמון חום, אהבה, חיבוק. עכשיו - זה לא לגמרי אמיתי, כי זה לא "מערכת יחסים" אלא רק מפגש-לצורך-ענין-אחד, בסביבה מוגנת ועם תנאים ידועים מראש, אבל אולי בגלל זה קל יותר להרגיש טוב בקבוצה, גם אם את לא חיה-חברתית.
מכאן, בהמשך, אפשר לתפוס אומץ ולהרחיב את הרדיוס. למשל - לחלוק רגשות, לעשות הפסקונת בפעילות לצורך שיחה אישית, לקבוע לפעילות בקבוצה קטנה יותר וכו'

אם את רוצה שהדף ישמש רק לשיתוף, בלי עצות, הרגישי חופשייה למחוק את דברי.

[אוהבת*]

מזדהה וגם מנסה לראות
איך פתאום עשיתי שינוי משמעותי

[חן*]

כל-כך מזדהה, בחיים לא העזתי אפילו לחשוב כך לעצמי כדי לא להתמודד עם זה, תודה.

[מי*]

יה...תודה לכולכן! לא באמת חשבתי שיהיו תגובות,אני כבר מרגישה פחות לבד..
ודווקא היום היתה אצלי היחידה שאני שאני קוראת לה חברה כרגע,היא גרה בישוב אחר אז יותר קל לי להיות אחרת,זה קשר די צעיר ואיפהשהו בפנים אני פוחדת ששוב כמו בכל כך הרבה פעמים קודם אני אחרבן את הכל,אאכזב,אפגע,היו לי חברות לתקופה כל פעם,עד שקרה משהו שפגע בי והתנתקתי.וגם אם ניסיתי לדבר על זה ,זה רק סיבך עוד יותר,אבל אף פעם לא היתה חברות אמיתי ממש מלב אל לב כשיש הדדיות מלאה אהבה ושיתוף,כמו בזוגיות ,תמיד הרגשתי כמו קבצנית,שמתחננת לקשר....
אני לא רוצה לספר על עצמי יותר מידי פרטים שאולי יביאו לזיהוי,למה בעצם? אין לי מושג. אני כאילו מרגישה אשמה בזה שאני לבד,כמו אות קין,כאילו שזה עונש על משהו רע מאד שעשיתי.
בכל אופן לחברה כרגע יש ילד בגיל של הילד שלי ומשם החיבור,אנחנו גם עוסקות באותו תחום,אז יש לנו משותף.
המקום שאני גרה בו רחוק מהעיר,ואין אפשרות להכיר אנשים חדשים,יש פה אוכלוסיה די מגוונת אבל כלכך הרבה שנים לא התחברתי שקשה לי לראות איך זה יקרה עכשיו.אין גינה ציבורית ללכת אליה לפגוש אמהות אחרות,אנשים מבקרים זה אצל זה,ואני? תמיד בבית.
קבוצת ענין? הלוואי שיכולתי למצוא דבר כזה במקום שנגיש לי,אני צריכה לחשוב על זה,איזה מין ענין,האמת שלמדתי תחומים שונים בקבוצות בעבר,ואף -פעם,אף- פעם ,לא נהיו לי מזה קשרים אישים שנמשכו...
בכל מקרה אני אשמח לקבל רעיונות לקבוצות כאלה,אולי כן יצא מזה משהו,

מאז שאני זוכרת את עצמי אני לבד,אפילו בגן לא היו לי חברים..... ויש לי אחות שתמיד היתה מרכז הענינים.
אבא שלי הוא מין טיפוס שכזה,גר לבד ותמיד היה בודד יש לו חבר אחד שגר בארץ אחרת,ואולי עוד אחד פה,אין לי קשר טוב איתו,ואף פעם לא היה ,אבל הוא נראה מרוצה מהחיים שלו,אני פוחדת שירשתי ממנו איזה גן מחורבן של בדידות. כי יש לי צורך גדול בזמן עם עצמי,
אמא שלי לעומת זאת חברותית מאד,גם איתה אין לי קשר טוב.... ממנה ירשתי אולי את הכמיהה לחברה,
תמיד הרגשתי שאני לא יודעת איך להתנהג,מה להגיד,כאילו חסר לי איזה ספר כללי התנהגות בחברה שכולם יודעים בע"פ...
כותבת עכשיו בעיפות מאד גדולה,מחר אקרא שוב את מה שכתבתי ואנסח יותר ברור,
לילה טוב!

[גמני*]

וואו
כבר זמן מה אני מתלבטת אם לפתוח דף כזה בדיוק.
אין לי חברים. אין לי חברות.
אמנם בשנים האחרונות אני מצליחה יותר לתקשר עם האחים שלי, וקצת עם גיסתי, ומקבלת ואוהבת את עצמי הרבה יותר מפעם,
אבל עדיין אין לי חברות. וזה כל כך קשה. ומתסכל. וחסר. ממש ברמת היום יום.

תבשיל קדרה מה שכתבת לגבי הקבוצה - אני מקווה ש מי תגיב גם, אבל אצלי, גם זה לא קיים. קשה לי למצוא אפילו קבוצה כזו, וגם אם אמצא - (מנסיונות עבר מרים) זה יגרום רק לתסכול מחוסר תחושת השייכות 'אפילו' בקבוצה כזו, ומחוסר היכולת לתקשר ולהקשר לעומת אנשים אחרים בקבוצה.

זה הוגדר כדף בלוג, אבל מאד רציתי לשתף, כי גם אותי משמח לדעת שאני לא יחידה בעולם. לפעמים אני מרגישה מוזרה כל כך, ולפעמים פשוט מסתירה. ועצם הצורך להסתיר מכאיב כל כך.

אולי נפתח 'בודדים אנונימיים'. קוראים לי ------- ואין לי חברים.

המרגיעון שואל מה את רוצה? לא יודעת. אפשר למחוק אם לא מתאים לכם.

[אמא_של_לילה*]

הירח המלא שולח לי אור רך ונעים ישר אל המיטה , מה שלא מניח לי לישון. כל כך יפה הלילה הזה. אז אני ערה. ומגלה את הדף הזה.
ומכריזה - היי, מכירה ויודעת על מה מדברים ויש לי מתנה קטנה לתת לכן.

תאהבו את המקום הזה הבודד.
יש לו סיבה. וסיפור ומשמעות.
אל תבחנו אותו דרך עיניים של אחרים שבהווה, ותנסו אולי אם אפשר-אני יודעת שזה קשה- לקלף מהמצב הזה את הדעות שהטמיעו קולות מן העבר , אולי הורים, או קרובים אחרים ששידרו ש-לבד- יש בו מן הפסול, המאיים, הלא נכון.

אלו אתן עכשיו. אלו הצרכים שלכן עכשיו. תכבדו את הצרכים שלכן.
אני יודעת שזה הכל בראש,אני יוצרת את המציאות שלי.ואין לי מושג איך לשנות את זה.

למה לשנות, מי? ומי אמר שזה לא בסדר?
מי זה הקול הזה שמטריד אותך מבפנים וגורם לחשוב שאת לא בסדר?

ואבא שלך? אולי ישנם צדדים נפלאים ומיוחדים בדמותו המתבודדת?
אולי זו בכלל לא בדידות. אולי זה סוג של לבד - מאוד מלא. מאוד אמיץ.

אני מכירה היטב את ההרגשה של השיפוטיות הזו שנבעה מלקיחת דעותיהם של האחרים ביתר רצינות עד כדי שפסלתי את מקומי שלי ובחירותי ויצרתי מאבק בתוך עצמי.
ובקשר לילדים שלנו- נדמה לי שהם רוצים לראות אותנו שלמים. שלמים בתוכנו.
וכשאני אומרת שלמים אני לא מתכוונת לפסול את האפשרות של השיח הפנימי וזמנים של ספק ומאבק- גם אלו הם חלקים מן השלמות.

ובכלל כשמפסיקים להתבונן החוצה, ולראות כמה יש לאחר לעומת כמה 'חסר' לי, מתגלים שם אוצרות כאלו...
הרי לפי כל הסימנים משהו עמוק בתוכך מזמין אותך פנימה לגלות אותו, שם במעמקים מסתתרת לה תיבת אוצרות ובתוכה כל מה שהחלטת פעם מזמן שאינו ראוי ומתאים לך.
וואו, את מתארת לעצמך כמה דברים נפלאים השארת מאחורייך והם כעת רוצים לשוב אלייך.
אז לכי אליהם. לשם את לא יכולה להזמין חברים. אבל כולנו פה. באותו מקום מחכים לך.
רואה? למרות הכל- את לא לבד.

[ענת_ב_פ*]

בני כמה הילדים שלך?
זה יכול להיות קשור.

חשבתי על זה שכתבת שעם בעלי והילדים יש שיפור ניכר,באיזה דרך פרדוקסלית מכל יתר העולם אני מתרחקת יותר
עלתה לי המחשבה שע"מ להצליח עם העולם שבחוץ את צריכה קודם כל להתבסס טוב טוב בתוך הבית. זה נשמע שכל העניין החברתי תובע ממך הרבה אנרגיה. על רקע תחושת ה"לא מגיע לי" את רוצה קודם כל איזושהי אחיזה בטוחה, איזשהו עוגן, ורק אז תהיי בשלה להתמודד עם העולם בחוץ.
אני חושבת שבאמת אל תאיצי בעצמך כי זה רק ילחיץ אותך.
כבר החלטת שאת רוצה חברות אז את תגיעי לזה. זה יקח זמן כי חברוּת זו מיומנות. אמנם לחלק זה בא מולד יותר בקלות מאשר לאחרים, אבל אני מאמינה שזה בהחלט ניתן לשיפור משמעותי.
קודם כל תחזקי את כל התחום של ה"מגיע לי",
אח"כ תחשפי את עצמך לאט לאחרים, לחברה אחת, ואח"כ עוד אחת וכו'.
כשתחושת ה"מגיע לי" תהיה טבעית לך, תלכי לחוג שיש בו עשייה מהנה ולא מאיימת. זה יכול להיות כל תחום שיחסית את מרגישה בו נוח (בישול, ריקוד, שירה, סריגה, מחשבים וכו'). ולמה שלא תלכי למפגשים של באופן??
הרבה בהצלחה

[אולגי*]

היי שלום...
אני נורא מזדעה איתך....
אני בת 19 יש לי ילדה בת חודש עד עכשיו אני הייתי לבד בלי משפחה ובלי חברים...
אני ממש בודדה רק בעלי עוזר לי אין לי אף אחד שיעזור לי ואין לי עם מי לדבר,
יש לי בעיה קטנה אין לי בטחון עצמי ואני נורא בישנית .

[גברת_האריס*]

_ואו
כבר זמן מה אני מתלבטת אם לפתוח דף כזה בדיוק._

אולי בגלל החגים, אולי זה הסתיו המלנכולי שפורט על ליבי נימי עצב דקיקים, קווים חדים של סכין השיפוטיות.
"את לא חברותית"
"אין לך הרבה חברות"
"תמיד היית אאוטסיידרית"

לכשעצמי, זה בעיקר האומץ.
יש פעמים בהן אני אמיצה, מתקשרת, יוזמת. נפגשת, אפילו לקצת חברותא יש מתת מזור לנשמתי. יש פעמים בהן אני מחכה שהטלפון יצלצל. והוא לא. כמעט לעולם לא.
לא אוהבים אותי? למה לא מתקשרים? למה תמיד אני היוזמת? (טוב, לא תמיד, בד"כ כשמתקשרים אלי אז אני כבר עסוקה...)
פעם אמרה אישה חכמה מאוד- אהבי את עצמך.
אני מוצאת את המשימה הזו קשה מאוד, כמעט בלתי אפשרית עבור אשה כה שיפוטית כמותי.
נשים אחרות סביבי הן מופלאות, כשרוניות, חכמות. ואילו אני? כמעט. כמעט חברה, כמעט אהובה, כמעט כשרונית, כמעט חברותית. רגע לפני אני מתחמקת, בוחרת נתיב צדדי ושקט להלך בו בדד.
הבדידות היא המצב התמידי, גם כשאני עטופה בחברים, עמוק בליבי אני בודדה. אולי זו בדידות כרונית .
עצובה.

[מי*]

דף בלוג? דף תמיכה? נושא לדיון? למה לא הכל ביחד?

שמחה על כל התגובות והגוונים שלהן,תודה למי שמיזדהה וגורמת לי להרגיש פחות כמו איזה מנודה..(צרת רבים נחמת טיפשים?...! לא נורא...)
תודה על מילות התמיכה היפות כלכך שנתנו חומר למחשבה חיובית ומזכירות שיש 360 מעלות ורק צריך לבחור את זווית ההתבוננות....
אני חושבת לעצמי לפעמים כאלה,אבל יש עוצמה רבה בלשמוע ממישהו אחר,ולי אין מישהו מבילתיכן...
האמת אני חושבת שמשהו השתנה אצלי בתקופה האחרונה מספיק כדי שאוכל להתבונן בעיניים גלויות אל הניתוק החברתי הזה ולמדוד אותו ולראות באמת כמה לא ידעתי להיות חברה,כמה יש לי ללמוד,כמה אני רוצה בזה... עד לא מזמן שיקרתי לעצמי כל מיני שקרים,כמו-אני לא גרה במקום הנכון,האנשים פה הם טיפשים,רעים,וכדומה,או-אני רעה ולא ראויה(מזה עוד לא ניפטרתי לגמרי,בנתיים!)
אני חושבת ,מקווה שאני בכוון הנכון.
היום הייתי בסדנה מקסימה,של התחום שבו אני עוסקת,הכרתי נשיםמענינות,נעימות,התרגשתי להיות חלק,ולו לכמה שעות,הרגשתי כמה הכמיהה לחיבור טוב איתן רבה,כמה רציתי להיות ראויה. הלכתי משם בתחושה קשה של ידיעה שלא אראה אותן שוב,כמו תמיד....
אני חושבת שהמקום הזה שמשתוקק כלכך חייב להירגע ולהיתמלא בעצמו,בטוב שבעצמו,לפני שבאמת החיבור יתאפשר.
אתן יודעות,זה לא שאני לא פוגשת,אני כן,לא המון אבל פה ושם יוצא,ותמיד אני עם אותה השתוקקות ואותן אכזבות,זה לא יעזור ללכת לחוג או קבוצה!
השינוי צריך להמשיך בתוכי,
מקווה שיגיע היום שבו אדע שיש לי ערך, שלא ארגיש שתחושת הערך שלי קשורה לאחרים....הלוואי...

אבל אולי קבוצת תמיכה?..
אם הייתי יכולה להיות חלק מקבוצה כזו של בודדים אנונימים ...

מה דעתכן? יש פה איזה סתירה,אבל אולי גם תרופה,אולי דרך למי שלא יודע להיות ביחד ללמוד ולהתאמן?....
טוב לפחות פה בדף הזה אפשר לנסות...
לילה טוב!

[מי*]

אולגי חמודה! להיות כל כך לבד ועם תינוקת בת חודש?....((_)) זה ממש קשה!

[אמא_של_לילה*]

מי ואולגי וגברת הריס וגמני ופלונית, אתן ערות לעובדה שאתן כל כך מרגשות ומשדרות כל כך הרבה אומץ!?
השהות במחיצתכן בדף הזה- כל כך נעימה, אתן כל כך אמיתיות.
שמחה שפגשתי אתכן.
לילה טוב שיהיה לכן. שקט ורגוע ונעים.

[פלוני_אלמונית*]

_מי ואולגי וגברת הריס? וגמני ופלונית, אתן ערות לעובדה שאתן כל כך מרגשות ומשדרות כל כך הרבה אומץ!?
השהות במחיצתכן בדף הזה- כל כך נעימה, אתן כל כך אמיתיות.
שמחה שפגשתי אתכן._
גם אני הרגשתי בדיוק ככה כשקראתי.
אם היתה נפתחת קבוצת תמיכה הייתי באה. זה לא כ"כ הזוי כמו שזה נשמע....
(המרגיעון שיצא לי: "קירבה ללא הקרבה" )

[פלונית_אלמונית*]

היו לי חברות לתקופה כל פעם,עד שקרה משהו שפגע בי והתנתקתי.וגם אם ניסיתי לדבר על זה ,זה רק סיבך עוד יותר,אבל אף פעם לא היתה חברות אמיתי ממש מלב אל לב כשיש הדדיות מלאה אהבה ושיתוף,כמו בזוגיות ,תמיד הרגשתי כמו קבצנית,שמתחננת לקשר....
אולי יש בך נטיה לקחת קשרים לכיוון של התאהבות?
לא בהכרח מרמז על לסביות (למרות שאולי).
אבל כשמכניסים את אלמנט ההתאהבות, בייחוד אם הוא חד צדדי, ובמקום "לא מתאים", מייד מתחילות כל מיני בעיות.
קרה לי פעם עם חברה קרובה, שאהבתי נורא.
ופעם עם גננת של הבן שלי.
הדרך לפתור את העניין הזה, אצלי, היתה -מודעות לעניין.
זה ממש מורכב. כי אחר כך התאהבתי במישהו, וזה לא התאים לי, כי אני מקיימת משפחה, אז לקשר איתו רציתי לדחוף את מושג החברות.
הרגשות שלנו, כשהן פוגשות את הציפיות שלנות מעצמינו, לא תמיד אומרות את הדבר הנכון במקום הנכון.

[ענת_ב_פ*]

השינוי צריך להמשיך בתוכי,
זה הגרעין לשינוי

ללכת לחוג או קבוצה!
כאן באופן טבעי יכול לבוא התירגול בקשרים חברתיים. זו צריכה להיות קבוצה שנפגשת לאורך זמן. כך תהיה קרקע בטוחה להתפתחות של קשר. כך תוכלי לבחור עם מי את רוצה להיכנס לקשר ובאיזו עוצמה.

אם הייתי יכולה להיות חלק מקבוצה כזו של בודדים אנונימים? ...
זה רעיון לא רע אבל צריך אחד שידחוף ואז, מן הסתם, הוא לא כ"כ בודד אנונימי...
בקבוצה יש חופש למרחב מתאים להתקרבות הדרגתית, לספיגה מסויימת של דחייה (זה חלק מההתנסות), עד שבסוף תיתכן הדדיות מלאה .
בכל מקרה, אני חושבת שאת בכיוון
< אזמין את חני בונה לכאן >

[חני_בונה*]

שלום לך מי.
קראתי את מה שכתבת והרגשתי נעים להיות בדף שלך. שאלתי את עצמי מה יש כאן בדברים שלך שגורם לי להרגיש נעים ולרצות להגיב,והתשובה היא הכנות, והאותנטיות שלך. כאשר את אותנטית ומשתפת את נותנת מקום לקוראים והם מגיבים אלייך בפתיחות ובשיתוף.
התכונות הללו הן נדירות אצל חברים. לכן בתהליך שאת עוברת מציעה לך לזכור שיש לך הרבה מה להציע.

ותודה לענת

[מ_י*]

הי מי. את כותבת יפה מאד.
אשמח אם בחרי לך ניק אחר, כי אני מסתובבת פה בתור מי וחבל שיתבלבלו בינינו.
חג שמח!
מ י (יש גם דפים שאני מי, עד שפתחתי את דף הבית מ י)...

[רוקדת_לאור_ירח*]

קראתי קצת בדף הזה ובעבר בדפים דומים.
יש לי הרגשה שיש לחלק מאלה שכותבים ציפיות מאד גבוהות מעצמם/מהסביבה.
האם צריך הרבה חברים?
אם יש חברים- האם קשר איתם צריך להיות אינטנסיבי כמו זוגיות?
האם כל קשר צריך וראוי שיימשך לאורך שנים?

לדעתי
לא לכל אחד מתאימים הרבה חברים. לפעמים הרבה חברים זה לתקופות קצרות, אבל עם מעט אנשים אפשר באמת לשמור על קשר לאורך הרבה זמן וגם אז זה לא תמיד באותה אינטנסיביות ויש בקשר תקופות של עליות ומורדות וגורמים חיצוניים שמשפיעים על קיומו.
למרות זה גם אני לא מעט פעמים מרגישה שאין לי חברים או שיש לי צורך בחברים נוספים או שהקשרים שיש לי לא מספקים אותי מכל מיני בחינות.
השאלה מה אני עושה עם זה. לפעמים יותר ולפעמים פחות. בדרך כלל פחות.

[גמני*]

אין לי בכלל חברים.
לא צריך הרבה. גם לא רוצה.
לא מדובר פה על אין לי מספיק חברים
ונכון שהיום אני מקבלת את עצמי ככה, כמו שאני, בלי חברים, ואולי בגלל זה אני כן מצליחה קצת ליצור קשרים טובים עם בני משפחה (אחים, גיסים)
ואני אוכל להמשיך לחיות ככה, בלי חברים, ואפילו לחיות טוב ולהיות מאושרת.

אבל חסרים לי קשרים חברתיים. בקשרים "לא חברתיים" שיש מדי פעם, תמיד נחמץ הלב מחוסר היכולת להרחיב אותם. כי רצון יש.
אז אני לא חושבת שיש פה עניין של ציפיות גבוהות.

[רוקדת_לאור_ירח*]

מה עם ליצור קשרים דרך הילדים? הורות זה יופי של נושא להתחיל ממנו...
תחביבים גם יופי של נושא.
מה לדעתך חסר בכדי שייווצרו קשרים כאלה?
לפי מה שאני קוראת כאן, אז מה שחסר זו יוזמה. לפחות לפי מה ש גמני מתארת כאן.
אצל מי זה משהו אחר, לא יוזמה, כי יש התחלות של קשרים אבל אין המשכים. זה לא אותו סוג של קושי .

[מי*]

רוקדת, תודה על דברייך,את עושה לי לחשוב ולנתח,
קודם כל הכאב נובע מתוך צורך אמיתי בקשר עמוק ומלא משמעות,ואולי זה מתחבר לדבריה של פלונית,כי אני אכן מזהה אצלי את הרצון הזה "להתאהב" ו "להיות נאהבת" ע" החברה ולא מדובר כלל על קשר במובן המיני ,אך כן על רמת אינטימיות ושיתוף ומחויבות שיש בן בני זוג, אולי בגלל שאני מרגישה כל כך בחוסר ובהשתוקקות נהיה פה עיוות,כמו מישהו שלא היה לו סקס הרבה זמן....והוא לחוץ ומיד מתאהב בכל ליבו בכל אחת שעוברת לידו מתוך החוסר ..... מכירות?
ואני מודעת היטב לעובדה שאולי אני מבקשת משהו נדיר ביותר או משהו שצריך לבנות במשך שנים,ולי אין את הסבלנות או את החוסן הפנימי לחכות, או את היכולת לבנות קשר כזה מיד,
אני לא מבקשת הרבה חברים.. אבל במחשבה שניה גם לא רק אחת,
אני אסתפק בשתיים שלוש,אחת זה מעט כי אז מן הסתם רמת הציפיות היא גבוהה מידי. הכל מנותב אליה,
ומה אם האחת הזו שהיא היחידה בשבילי יש לה עוד חברות אחרות טובות?....אני מקנאה! וכבר הייתי במצב הזה בדיוק! וזה גרם לי להתרחק...כן אני יודעת שזה נשמע רכושני,אבל אם יהיו לי שלוש נגיד אז הצרכים שלי יתחלקו בינהן ולא ארגיש צורך להיות כלכך רכושנית,ארגיש יותר ביטחון. (אני קוראת את עצמי ומגחכת...סליחה)
הכל אצלי קשור לביטחון העצמי,כמו שכבר אמרתי הכשלונות בעבר יצרו חוסר אמון בעצמי ובאחרים,שיושב עמוק בתוכי ומפריע לי,
וכן גם המקום הזה שאני חיה בו הוא מגבלה,אוביקטיבית.כי אין אנשים חדשים להכיר,ולהכיר ממקומות מרוחקים זה מוגבל מלכתחילה,אבל כניראה שעם זה אני צריכה להתמודד....
ועוד משהו שחסר לי זה חברים ברמה של משפחות-ז"א זוגות עם ילדים שמתארחים ואפשר לטייל ביחד... עוד חלום ניכסף...
אולי באמת אני צריכה לתפוס יוזמה ואומץ(רב) ולהתענין במפגשי באופן?... אמאלה.

[הכאב_שבנפשי*]

טוב לאור דבריה של מ י ואחרי מחשבה מעמיקה וקצרה, החלטתי החלטה אמיצה,אזדהה בניק הקודם שלי ....למה לא בעצם? לא רוצה ליצור פיצול ולא להיכנע לפחד מהחשפות.
הרי למה לי לפחד ? ..עדיין זה רק ניק... אולי יום אחד אפילו אהיה אמיצה מספיק להזדהות בשמי האמיתי....נו
אז מי שרוצה יכולה להיכנס לדף הכאב שבנפשי שבו מתועד הרבה כאב וגם הרבה תהליך ואולי בזכותו הגעתי לפתיחת הדף הזה שהעיסוק בו הוא חלק מהתהליך...
ושוב תודה לכולכן! @}

>והמרגיעון-" הכל חוזר עליך"... מדהים כמה שהם מדייקים לפעמים! כמו בפתיחת קלפים...<

[ענת_ב_פ*]

אני יוצאת ליום ארוך וקצרה בזמן, אבל אני יושבת ומחייכת למקרא דברייך. אני מקנאה!
אני מכירה מקרוב ( ) את התחושות האלה. אל תיבהלי מהן. לכי הלאה וצאי מהקליפה. זה ממש לא נורא להיות קנאית ורכושנית. פשוט תלמדי להתאים ציפיות ולנתב אותן. נו בסדר, גם לזה צריך סבלנות. בכל מקרה, את חמודה

[הכאב_שבנפשי*]

סליחה שמחקתי כמה דברים שלא התאימו פה בכלל,זה הפריע לי ברמה שלא התחשק לי לכתוב פה יותר,אז מחקתי.

הבנתי כמה דברים בזמן האחרון:
לא בראש הבנתי אלא ממש הבנתי,בגוף,
הכל מתחיל ונגמר בתיקשורת,
עם עצמי קודם כל,להקשיב ולזהות מה אני אומרת לעצמי,
להקשיב לאחרים,ובאמת לשמוע אותם,
להיות אמפטית,
להביא את עצמי בלי פחד,

אני כלכך גרועה בזה.. כל כך בלחץ....ששוכחת להקשיב.
צריכה להתאמן.

וגם,שבאמת אני רוצה בחברות משהו טוטלי,דבר שמראש נועד לכישלון.
רוצה לדעת שאני שלמה כמו שאני ולא צריכה שנוכחות של חברה תאשר לי את זה.

[מיכלונת_פה*]

רוצה לדעת שאני שלמה כמו שאני ולא צריכה שנוכחות של חברה תאשר לי את זה.

אמן ואמן

[אמא_של_לילה*]

מעניין, ריפרפתי כך בסתמיות ונתקלתי בשם הדף הזה. עצרתי. לא ידעתי למה.
עכשיו אני יודעת.
חשבתי לי כך-
הרי אני מכירה את המשפט הזה- אין לי חברים...
נהגתי גם אני להשתמש בו לא פעם. אפילו עד לא מזמן.
איך זה שאני כבר לא חשה זהות עם אמירה כזו. מה בעצם קרה ?

נדמה לי שהבנתי-

בעולם שהדגש מושם על החיצוני קשה לו לאדם לא להתבלבל וליצור היפוכי משמעויות.
"חברות" - גם אצלי התפרש המושג כ- "יכולת להפיק", "יכולת לאסוף",
בסוף חגיגת יום - הולדת בעודה מקפלת ואורזת את שאריות החגיגה אמרה לי בעלת יום ההולדת- "כן, כן, הצלחתי בהחלט לאסוף חברים טובים סביבי ..."
ולבי נחמץ.
ואחר- כך חשבתי- אנשים שפגשתי במהלך חיי ואני חשה קרובה אליהם, אוהבת אותם... האם הם כאן לידי? האם הם פריטים באוסף?, האם אני אספנית? האם הם בבעלותי?
לא. הם חיים להם את חייהם הרחק ממני. והם עדיין חיים בתוכי.
ולבי מתמלא באנשים חדשים שאני אוהבת, מתאהבת ובעיקר מפתחת מיום ליום את יכולת ההזדהות כלפיהם. ככה סתם גם מבלי לידע אותם.
נכון, לא תהיה לי לעולם ההוכחה שיש לי חברים.
אבל גם לא אבגוד בעצמי יותר ואטען ש"אין לי חברים" רק בגלל שהמדד לחברות הוא המדד הפיזי \ חיצוני.
יש לי חברים. המון. כל יום אני מתעוררת ומגלה שהלב שלי רחב יותר להכיל עוד ועוד.
ובכלל לא אכפת לי שאני לא יודעת להיות "מפיקה".
אכפת לי שאני לא חשה בודדה. לא חשה מנוכרת.
חשה בהחלט קרובה. חשה קרוב. חשה קירבה . בכל שעות היממה.

• ואולי זה צריך להיות ב- איך להתחבר לרגשות

[ענת_ב_פ*]

_אני כלכך גרועה בזה.. כל כך בלחץ....ששוכחת להקשיב.
צריכה להתאמן._
אין מנוס, צריך בחילופי עונות לקנות טריינינג (בעברית- אימונית) ללב
המרגיעון אומר- "קחו זמן להפנמה"

אמא של לילה , נהניתי לקרוא. איזו אבחנה דקה ומאירה-

הצלחתי בהחלט לאסוף חברים טובים סביבי ..."

אבל גם לא אבגוד בעצמי יותר ואטען ש"אין לי חברים" רק בגלל שהמדד לחברות הוא המדד הפיזי \ חיצוני.
זה העלה לי את המחשבה שכיום לא משתמשים במילה "מכרים", אלא רק בידידים/חברים. בעצם יש מנעד רחב יותר של קשרים ממה שהשפה מאפשרת.
יום חמים

[הכאב_שבנפשי*]

וואו אמא לילה, ריגשת אותי ממש ,אני אשאר קצת עם דברייך החכמים.

[אמא_*]

מעניין אותי ההשלכה של ה"אין חברים" על הילדים, האם להורים חסרי חברים יהיו בהכרח ילדים עם קשיים חברתיים? כי לי עצמי אין בעיה עם מעט חברים ולעיתים אפילו לא, אבל מדאיג אותי לא לחשוף את ילדיי לחברים.

[הכאב_שבנפשי*]

הילדים בבית שלי כולם מוקפי חברים......אין לי מושג איך זה,אבל אני מלאת תודה שאין זכר לקושי שלי אצלם... החברים והחברות גם מבלים בביתנו הרבה.

[אמא_של_לילה*]

כל עוד התעסקתי במדידת העניין הזה- יש חברים או אין חברים - אני חושבת שזה הקרין על חייה של לילה באותו האופן- מדידת העניין ...

מרגע שהנחתי לתפיסות האלו , שהרפיתי והבנתי את המשמעות העמוקה יותר של המושג הזה גם אצלה התרופפה האחיזה בדבר המדומה והיא מחלקת את זמנה בין החשק להיות עם עצמה לבין הרצון להיות עם ילדים שהיא אוהבת לבין הרצון להגיע בחדווה לחוגים שלה... בלי למדוד ולבחון ....

תודה הכאב שבנפשי על תשומת הלב שלך לדבריי.

[בודדת*]

למי, שפתחת את הדף המיוחד הזה וכתבת דברים מהלב.
לאמא של לילה על הדברים הנבונים ופותחי הראש והלב.
לכאב שבנפשי על שהעלית על הכתב מודעות עצמית כה עמוקה.
ולכל אחת ואחת מכן שכתבה כאן, תודה רבה.

מקווה בקרוב להשתתף בדיון \ בשיחה החמה , בנושא זה
שהפך כה קרוב לליבי השבור , בשנים האחרונות.
מהבודדת , שמקווה שזה לא עובר בירושה..

[הכאב_שבנפשי*]

זה נכון,
יש לי צורך רב בזמן לעצמי,ממש כמו אוויר לנשימה,להיות ממש לבד ולעשות מה שבא לי,וזה בעדיפות עליונה לזמן הפנוי שאני מצליחה למצוא.
אפילו להיתקשר זה הרבה פעמים יותר מידי,יותר ממה שאני מוכנה לעשות למען שמירת הקשרים החברתיים,אם אני בדיוק עסוקה עם הדברים שלי.
אז על אחת כמה וכמה ללכת לבקר שכנים.
זה קורה רק לעיתים רחוקות,למרות שפעמים רבות אני נהנית מביקורים כאלה וחוזרת הביתה שמחה ומלאת אנרגיה.
עדיין אני כאילו לא מוצאת זמן לזה.
זה ברור לי שאין לי חברים רבים בגלל הסדרי עדיפויות שלי.
וגם:יש לי כל כך מעט משאבים פנויים לכל העיניין החברתי שאני עושה סינון מאד משמעותי ,ולא רוצה ל"בזבז" אנרגיה על קשרים שהם פחות מ-טהורים-משום מה זו המילה שעולה לי כעת....
או לפחות לא אקרא להם "חברים"
אולי באמת מכרים? מילה מנוכרת..אבל בזה כל כך נכון, חברים או ידידים לא מתאים לתאור כל קשר חברתי שטחי.
עכשיו אני מזכירה לעצמי את האנשים שהיו בעבר יקרים לי,או אלה שיקרים עכשיו אך רחוקים,וגם את הבודדים שהם חלק מחיי היומיומיים,וזה ממלא את ליבי בחום ושמחה...

[הכאב_שבנפשי*]

בודדת יקרה-זה ממש לא עובר בירושה עד כמה שאני יכולה לראות על ילדי!
אבל בעצם....אבא שלי כזה....
אז כנראה שיש משהו בגנים,אבל לדעתי חשובה הרבה יותר הסביבה והאווירה שגדלים בה,גם ובעיקר מה שקורה בתוך המישפחה הגרעינית,אם יש חום וחברות בין הורה לילדיו,מה שלא קיבלתי בילדותי אך איכשהו כן ידעתי לתת לילדי.

[אני*]

מפתיע לראות את הדף הזה...
ואני חשבתי שאני היחידה בעולם שמרגישה לבד בלי חברים
קראתי כאן את ההמלצות (חוג, להפגש עם אמהות אחרות) אבל ככל שהזמן עובר, הרצון גובר אך הפחד משתק.
אני אסביר - אני כל כך רוצה, אך מצד שני כבר נוח לי להיות עם עצמי וככה בעצם אני מתרחקת מהמטרה שלי (להכיר חברים חדשים)
מתסכל ):

[בודדת*]

הכאב שבנפשי @}
זה ברור לי שאין לי חברים רבים בגלל הסדרי עדיפויות שלי.
כל מה שכתבת פשוט מתלבש כמו כפפה על ההרגשה שלי,
פשוט מילה במילה.

עכשיו אני מזכירה לעצמי את האנשים שהיו בעבר יקרים לי,או אלה שיקרים עכשיו אך רחוקים,וגם את הבודדים שהם חלק מחיי היומיומיים,וזה ממלא את ליבי בחום ושמחה...
הפיסקה הזו היא היחידה שלא אוכל להזדהות איתה, לצערי- אני דווקא חשה לעיתים עצב או כעס שאני נזכרת בחברים שהיו וחלפו להם בחיי.
איך את הופכת חלל שהשאיר אחריו חבר, למשהו חם ושמח? זה משהו שקיים אצלך או אולי משהו שלמדת עם הזמן?
@}בודדת

[אופיר_א*]

כשאומרים חבר למה מתכוונים?
אני מאמין שלחברים יש דרגות. כמו משהו שמסמנים בשאלון בין 1 ל10.
יש חבר קרוב, שלו יכולים לספר בכל, דברים שאפילו לעצמך אתה לא יכול לספר.
יש חבר של לבלות, יש חבר של להעביר שיחה, יש חברי ילדות שאנחנו איתם בקשר של פעם ב.

אני חושב שצריך לשים לב לדקויות כי אז נגלה שבעצם כן יש לנו חברים.
ברגע שנדע לזהות את הצרכים שלנו, מה אנחנו רוצים מחבר, נוכל למצוא לנו חבר כזה.

אני עברתי תהליך דומה. חלק ממה שחשבתי שקרואים חברים, ניפיתי, כלומר ברגע שזיהיתי שהמערכת החברותית שלי היא לא כנה ודו צדדית, הפסקתי להתקשר אליהם. מצד שני, לאחר שפתחתי את ליבי, כאן בדפים האלה, מצאתי מספר חברים ברמות שונות.

יש לי חברה שאיתה אני מדבר המון בטלפון, במייל ולפעמים אף נפגשים ויש לי מספר נוסף של מכרים מכאן שאני נהנה להתייעץ ולדבר איתם בנושאים שונים.

אני חושב שהדפים כאן הם כלי מצויין לזהות את הצרכים שלי לאיזה קשר אני זקוק ומה התדירות שלו.

אני שמח שפתחת את ליבך ועזרת לאחרים לפתוח את ליבם.
לא פשוט לומר את המשפט "אין לי חברים".

בהצלחה בהמשך,
אופיר

[בודדת*]

_כשאומרים חבר למה מתכוונים?
אני מאמין שלחברים יש דרגות. כמו משהו שמסמנים בשאלון בין 1 ל10._
תודה אופיר א
אני חושבת שאני מתכוונת לחברים מהסוג הראשון בעיקר וגם אלה שפשוט כיף לך
להיות בחברתם. (אצלי זה בדר"כ הולך ביחד, ואז זה מצמצם את מספר האנשים
"העומדים בקריטריונים" באופן ניכר )
הניפוי הזה של אנשים שאינם מתאימים להיות חברים שלי הוא יומיומי...

[אופיר_א*]

בחיי היומיום קשה להכיר חברים חדשים ומצד שני קל לאבד סוג של חברים אם מחליטים שהם לא "מספקים את הסחורה".
ובכדי ליצור לך מעגל של חברים העונים על צרכייך, נסי לשאול את עצמך מהם הצרכים שלך והאם יש לך חברים שממלאים את החסר.
אל תתפסי להגדרות ומילים.
אם יש נושא למשל שהיית רוצה לדון בו ולי היה מה לומר, ייתכן שהיינו משוחחים עליו וייתכן שהיינו מחליפים טלפונים והיינו הופכים לסוג של חברים.
אני זה רק דוגמא להרבה אנשים כאן כחברים פוטנציאלים.
קצת כנות ופתיחות ותראי לאן זה מוביל.

[הכאב_שבנפשי*]

בודדת ואופיר,העליתם אצלי שאלות עמוקות,אבל הנה מתחילה להתגבש אצלי התשובה/ההבנה
אצלי אין דרגות לחברים,המעטים שקראתי להם חברים,לרוב חברות,היו קשרים שבהם היתה פתיחות רבה מאד,ורצף ברמת הקשר,טלפונים או פגישות,קשרים שבהם קיבלתי חיזוק לכך שיש לי מה לתת,שיש לי ערך,
לא היו לי חברים של פעם ב... ולמכרים /שכנים/וכו' אני לא קוראת חברים,
זה כנראה נובע מצורך עמוק שלי,מהרצון להיות חשובה לאחרים שבחיי,שזה בא מחוסר אישור עצמי,או חוסר תחושת ערך עצמי שלי,והמחשבה הלא מודעת שע"י החברות ארגיש יותר טוב עם עצמי.
היום אני מבינה את זה.אני חושבת גם שהיום אני כבר במקום אחר ולכן השאלות וההתבוננות והעיסוק בנושא,הדף הזה כבר מילא תפקיד חשוב עבורי בבירור עם עצמי.
אני חושבת שיש לי הרבה יותר יכולת מפעם לנהל מערכות יחסים פחות אינטנסיביות ועמוקות או אולי עמוקות אבל פחות "מחייבות",שיהיה בהן יותר תוכן ופחות "זוגיות"
ובכל זאת המחשבה שאולי אדבר עם מישהו מכם,ששותפים לתחושות אלה,מלחיצה אותי!
וזה עושה אותי עצובה.
כי אני רוצה ויכולה להיות חברה הרבה יותר ממה שאני עכשיו,
אבל יש בי חלק שמתוך כשלונות העבר,או מתוך הרגל חושש.

ולשאלתך הנוקבת בודדת-
כשאני חושבת על חברה שהיתה פעם מאד קרובה ויקרה והיום לא-אני יודעת שיש בי את היכולת להיות בתוך חברות עמוקה וממלאת,ואני יודעת שיהיו לי עוד,ואולי גם הקשר ההוא ועוד כמה כמותו ישובו לחיים חדשים מתי שהו,לא שרפתי גשרים מאחרי,אבל נסיבות חיי השתנו,וגם נסיבות חייהן, ואין בי טינה! גם אם נפגעתי.
אני מבינה שהמוקש הרציני ביותר אצלי היה ההזדקקות ,כשבאים לקשר מתוך הזדקקות,ציפיה,תלותיות,ברור שזה ייגמר לא טוב.זה לא נכון.
כאדם חזק ויציב,שמבין שבידיו כל התשובות,שאין צורך אמיתי אותו עלי לחפש בחוץ,אגיע לקשר ממקום אחר,קל יותר,מאפשר יותר,זורם יותר....
לשם אני צועדת...

אבל אף פעם לא היתה חברות אמיתי ממש מלב אל לב כשיש הדדיות מלאה אהבה ושיתוף,כמו בזוגיות ,תמיד הרגשתי כמו קבצנית,שמתחננת לקשר....
זה לא נכון מה שכתבתי,היו רגעים שכן הרגשתי טוב מאד עם חברה,לא הרבה אמנם אבל היו.

אופיר,השאלה שלך לגבי הגדרת הצרכים היא במקומה,אני מאמינה שכשאדע להגדיר לעצמי בצורה מדויקת את החברים שאני צריכה,הם יהיו שם....ואולי הם כבר שם.

תודה גדולה לכל מי שכתב כאן,אני יכולה לומר לכם שחלק מין הדברים יצרו אצלי זווית אחרת להתיחסות לנושא,יש בי פחות כאב ויותר קבלה,של עצמי,אני גם מרגישה פחות "מצורעת"...תודה לכולכם! @}

[ביישנית*]

הי! גם לי אין חברים. הקשרים החברתיים שלי הם בעלי, אחיות שלי ו2 גיסותיי... קצת עלוב....
היתרון של מגורים בעיר שאני הולכת עם הפשוש לגינות ציבוריות ושם פוגשת ומדברת עם נשים אחרות, אבל אלה קשרים מאוד ארעיים... יש נשים שאני כבר שנה מכירה ויודעת רק שקוראים להם "אמא של"
ניסיתי בזמנו ליצור קבוצת מפגש באזור, שנכשלה כשלון חרוץ. אחותי הסבירה לי שרוב אנשי החינוך הביתי הם "נפשות חופשיות" או יותר נכון- סוציומטים, וקצת קשה להם להכנס למסגרת מחייבת נורא של מפגש פעם בשבוע- שבועיים.
שמתי לב גם, שככל שמזניחים את המאצץ ליצירת קשרים חברתיים, גם היכולת הולכת ונעלמת. אם כשהיינו ילדים תוך שניות התידדנו, היום צריך ממש להתאמץ ול"הבריש" את כישורינו החברתיים שמעלים חלודה.
אז פשוט צריך להמשיך לנסות, לא להתיאש. הבעיה עם ביישנים שדווקא האנשים שיכולים להיות חברים טובים שלהם בישנים גם.

[סבטקסט_כפול*]

מעלה למה חדש

[קט_קטית*]

אני יולדת לעצמי חברות D-:

[סבטקסט_כפול*]

אבל באמת זאת יכולת שאפשר ללמוד או גזרה משמים?

[סבטקסט_כפול*]

אני חושבת שזה נושא שאפשר לדון בו רבות.עיזרו לי ולרבות אחרות ליצור חברויות חדשות ע"י התעמקות בנושא.

[פלוניתה*]

אין לי חברים........

[פלונית*]

גם לי אין

[פלוניתה*]

רציתי לפתוח דף חדש שזה הנושא שלו
וראו זה פלא-מישהו כבר חשב והרגיש ככה לפני...
התגובה הראשונה שלי-הייתכן???
אני לא לבד?
זאת אומרת כן לבד,אבל יש עוד כמוני??
התחלתי לקרוא פה,מודה שלא את הכל
קצת מעודד, אבל מעלה הרבה שאלות אחרות
אף פעם לא היו לי המוני חברים ואף פעם לא הייתי טיפוס קליל וחברותי
אבל ככל שעוברות השנים אני מוצאת את עצמי במגמת בידוד הולכת וגוברת
יש/היו לי שתי חברות נפש קרובות ביותר.היינו שלישיה.
הן פתחו עסק כבר לפני 7 שנים ומאז הקשר התחזק בינהן ואני נידחקתי הצידה
כמובן שהמרחק הפיזי בינינו גם תורם
אני היחידה שמנסה לשמור על קשר ומיצידן כל הזמן תגובות של:אני יחזור אליך עוד מעט אני מרדימה את הילדים/בעבודה/בדרך ל...
והן אף פעם לא חוזרות אלי
זה בטח נשמע מפגר....כמו ילדה בגן....
אבל התחושה שלי היא שאני פשוט לבד
חסרה לי מאוד שיחת נשים קרובה
להיפגש עם חברה לקפה
לצחוק יחד
לקטר על החיים סתם
מה עושים?
איך מוצאים את הכוח להתחיל ליזום ולא להמשיך לשקוע בבדידות שמושכת אותי למטה
למרות הרצון בחברים???

[כאן_אימשלו*]

איך מוצאים את הכוח להתחיל ליזום ולא להמשיך לשקוע בבדידות שמושכת אותי למטה

אני יכולה לספר שהייתה לי תקופה בילדות שהרגשתי ככה מאד. אני זוכרת שהדבר שעשה בשבילי את הבדל ושינוי דרמטי וחולל פלאים באישיות שלי היה המעבר לתנועת נוער ביישוב סמוך. האנשים החדשים עשו לי טוב, נתנו ביטחון ופתחו בשבילי עולם חדש של חברויות חדשות ומעניינות. אולי כדאי לך להיכנס למסגרת כלשהי, חדשה ומרעננת? (חוג, קורס, שיעור, מעגל נשים, וואט אבר)
גם היום אני מרגישה שאין לי מספיק חברים, וכשאני מרגישה שזה מחמיר אני משתדלת להיות נעימה, סבלנית, קשובה, מעניקה ומכילה יותר לאנשים סביבי וזה עושה לחברויות טוב.

[פלוניתה*]

אני חושבת שאת צודקת,אולי אני יחפש איזה מסגרת לעצמי
כל כך הרבה זמן השקעתי במשפחה ובילדים שעכשיו אפילו קשה לי לחשוב על איזה דברים מעניינים אותי חוץ מילדים
כשניסיתי ליצור קשרים חדשים עם אמהות של חברים של הילדים, איכשהו תמיד יש לי תחושה שאני אאוטסיידרית
ולמרות שיחות החולין זה לא מתקדם לכדי חברות
היום אפשר לומר שאני נטולת חברות,כך שאין לי כל כך למי להיות קשובה וסבלנית...
ולמרות הרצון העז-אני לא מצליחה להביא את עצמי לעשות משהו עם זה
אולי פחד....???

[כאן_אימשלו*]

נסי להיזכר במה עניין אעשה לך טוב לפני עידן הילדים ומשם תתחילי...

[פלוני_אלמוני*]

יש פה מישהו?
רציתי לומר שאני מאוד מזדהה עם הרבה ממה שכתוב בדף הזה. קראתי את רובו.
האמת היא שהיו לי חברים מאוד משמעותיים בעבר. חלק ניכר מהם היו מהמין האחר, מה שבדומה למה שכתבו פה, קצת מרגיש לא מתאים כרגע (פשוט כי קשר קרוב מאוד עם מישהי שהיא לא בת הזוג שלי נראה לי קצת ערעור על הקשר איתה. הגיוני? מה אתם חושבים?)

אבל היו לי גם חברים בנים. מאוד טובים. מאוד קרובים, אהובים, מוערכים.
אנחנו בקשר, אבל אני מרגיש שהוא קשר רק חיצוני, או בוא נגיד כך: הוא לא מספק צורך מאוד עמוק שלי בדיבור, בעיבוד של החיים שלי עם מישהו, של המחשבות שלי, של התחושות וההבנה של עצמי. בין השאר בגלל המשך והתדירות שלו, אבל זה לא רק זה. אני בטוח שיש לי חלק בזה, שאני שם מחסום מסויים (אולי מתוך חרדה לפרטיות שלי, שלנו) אבל אני מרגיש את זה גם מהצד השני.

וחוץ מזה, אני חושב שחלק מרכזי בחוויה טובה של חברות היא התחושה שמקבלים אותך. כשמקבלים אותך אתה מרגיש נוח, ואז דברים נפתחים. יש אמון, אתה לא פוחד שפתאום ידחו אותך בגלל משהו שאתה אומר, או בגלל משהו שעשית. זה מתחבר למה שכתבו פה (לפני 5 שנים על פגיעות. גם אני נפגע מאוד בקלות, ובורח למקום של i am a rock כדי לא להיפגע שוב. אפילו את עצמי יש תקופות שאני מצליח לשכנע שאני לא צריך אף אחד.

האמת היא שגם מהחברים ההם, הטובים, האידיאליים ברמה מסויימת, נפגעתי מאוד מאוד כמה פעמים במהלך החברות שלנו. בין השאר כי יש בי סוג מסויים של קנאה אולי? זאת אומרת - אני צריך להרגיש שהחברים שלי מעריכים אותי, רוצים בחברות שלנו ואוהבים אותי בדיוק כמו שאני אוהב אותם, רוצה בחברות איתם ומעריך, כי אחרת אולי זה לא באמת כל כך מיוחד כמו שאני רואה את זה, אולי אני מדמיין דברים שלא קיימים בקשר לקשר בינינו? כל פעם שראיתי שהחברים שלי לא מוכנים לתת הכל בשבילי, או המון, נעלבתי, הרגשתי לא רצוי, הרגשתי שאני שוגה באשליות.

האמת שעכשיו כשאני חושב על זה (תודה על ההקשבה התיאורטית שלכם, היא מרגישה לי מאוד נוחה ומקבלת) יכול להיות שאי הכרה בערך החברות היא דווקא סוג של חולשה, שצריך לתמוך במי שלא רואה את האיכות של קשר מיוחד ולא להיפגע. אולי היכולת לראות את היופי הזה אינה ברורה מאליה, וחלק מהעניין הוא להראות אותו.

מקווה שתגיבו
נ.

[מה_עושות_האיילות*]

שלום נ.,
מה שבולט לי לעין הוא:

גם אני נפגע מאוד בקלות
כל פעם שראיתי שהחברים שלי לא מוכנים לתת הכל בשבילי, או המון, נעלבתי, הרגשתי לא רצוי, הרגשתי שאני שוגה באשליות.

על פניו - נראה שאתה אדם רגיש ועדין. אולי בשל איזשהוא חוסר בטחון אתה מחפש "הוכחות" לאהבת חבריך ויש לך קריטריונים מסוימים לחברות.
הענין הזה קיים מן הסתם אצל רובנו, ברמה כזו או אחרת.
יחד עם זאת -
חברות אמת מתפתחת (לטעמי) משילוב של אהבה וקבלת השונה. לקבל אדם על מכלול תכונותיו זו משימה לא פשוטה ודורשת בגרות ואף השלמה עם מי שאתה עצמך.
יהיה מאד קלישאי לומר (אבל נכון, ולכן אומר זאת שכדאי להתחיל מהפנים שלך - להתחבב, להתיידד, לבלות זמן איכות עם עצמך.
כשתהיה שמח עם עצמך - החברים יגיעו.

[עודאחת*]

מאוד הזדהיתי עם נ. וזה, ביחד עם התגובה אליו גרמו לי לתחילתה של תובנה, שאני עוד מעבדת...

אצלי הנושא של אם יש או אין לי חברים וכמה ואם הם "אמיתיים" או לא הוא אישיו מרכזי בחיים... כרגע אני מרגישה שיש לי חברים אבל לא באמת קרובים כמו שהייתי רוצה. אני מתחילה להבין שאני כנראה מצפה ליותר מדי ושבמקום לשמוח ממה שכן נותנים לי אני נתפסת למה שלא (לא התקשרו, לא באו לבקר כשהייתי חולה או כל דבר אחר). נראה לי שכמו שמה עושות האיילות כתבה אני מחפשת אישורים כל הזמן לאהבת חברי, ואז כשאישור מסויים לא מגיע (אפילו שהיו אחרים) אני חושבת כמו שנ. כתב שזה בדמיון שלי, שהקשר הזה לא הדדי או לא באמת כמו שחשבתי, שהם לא באמת חברים שלי או לא באמת אוהבים אותי או משהו בסגנון, ואז אני נסגרת... סוגרת את הלב בפני הבנאדם. ובגלל שאף אחד לא מושלם יש מעט מאוד חברים אם בכלל, שאין לי עליהם איזה מטען פנימי... אז אולי זה מסביר למה אין לי חברים קרובים באמת לאורך זמן....

אבל מה עושים? איך יוצאים מזה?

אשמח לעוד תובנות בנושא

[פלוני_אלמונית*]

m

[בדידות*]

הכל נכון-גם פרשנות לקויה.
אני ילדה מוכה ומשום כך, זה שנים בעלת דפוס מרצה וקורבני.
בתקופה האחרונה (כמעט שנתיים), אני במסע אישי נוקב ומעמיק לשנוי דפוסי התנהגות: קורבנות,ריצוי,תוקפנות סמוייה, הענשה עצמית, הלקאה עצמית. זה מאד קשה להפרד מדפוסים אלו ומאד מפחיד. במסע הזה ניתקתי קשר עם המשפחה שעד היום לא לקחה אחריות על המכות ההשפלות וההתעללות הפיזית והרגשית כלפי והדפוסים האלו עדיין שרירים וקיימים במשפחה בצורות אחרות(בכל זאת אני כברבת 40 לא מרביצים לי יותר). הנתק המשפחתי הוביל לכעס ולהחרמה מצד כל המשפחה עלי (מלבד אח אחד).
גם בזוגיות שלי זיהיתי ואני מזהה את אותם דפוסים ומהרצון להפרד מהם יש רעידת אדמה זוגית.
אותו הדבר אני חווה ועוברת עם חברי וחברותי.
כל האנשים שבחרתי הינם אנשים טובים אך הקשר שלי איתם הושתת על אותם דפוסים והשינוי מביא להתמוטטות הקשרים.
אני אדם מאדחברותי ותמיד הצטופפו סביבי המון אנשים. נתתי להם אהבה מעומק ליבי ולרוב "על חשבוני" מבלי לדעת את זה. זה האוטומט.
היום כאשראני כבר רואה ומבינה, נעלמו כולם והפחד הגדול ביותר שלי---להשארלבד---מתממשכאן ועכשיו.
זו פרשנותי גם אם היא לקוייה.
הבדידות הפנימית שהרגשתי כל ימי וחיי מתרחשת בפועל היום.
אין לי אהבה ואין לי על מי לשים את הראש ולנוח (רקהמטפלת שלי שם עבורי מעט מדי למה שאני זקוקה).
לא אוכל לחיות ללא חברים וחברות וללא אהבה גם אם היא שקרית.
אני מבינה שזה מתחיל ממני, מחפשת בתוכי אהבה למקום הנמוך והאומלל בו אני נמצאת בימים אלו. חווית הנטישה ודפוסי הקורבן קמים לתחייה ותופסים אותי במלתעותיהם כאילו ימותו או אני אמות אם אוותר עליהם.
אני בודדה.
מאד לבד.
נטולת כוחות להבין איך אוכל לשמח ולאהוב את עצמי.
מבקשת חמלה ואהבה ממקום נמוך מאד, פגוע ופצוע.
מישהו,מישהי שומע,שומעת אותי???

[בשמת_א*]

שמעתי אותך.

נטולת כוחות להבין איך אוכל לשמח ולאהוב את עצמי.
את יודעת, לקח לי המון זמן, אבל בסוף הצלחתי להרכיב לעצמי את "רשימת הדברים שמשמחים אותי".
ברשימה שלי יש למשל:

• לרקוד (אני שמה שיר מקפיץ ביו טיוב ורוקדת לי בבית מול המחשב (-: למשל: http://www.youtube.com/watch?v=9kP8IRXBymE )
• ללכת יחפה על החוף
• ללכת בין עצים ולהתבונן בהם כדי לספוג את כל הירוק והחי (בשכונה שלי יש המון עצים)
• מקלחת במים חמים
• לעבוד על המחשב תוך כדי שמיעת view]הפלייליסט שהכנתי לי play list[/po]?p=FE76BC84987C4057
• לרכב על אופניים/אופנוע
• להדליק נר בבית

העיקרון עם הדברים האלה הוא, שאני לא צריכה בשבילם אף אחד אחר, ברובם לא מסובכים (אוקיי, את האופנוע מכרתי, אבל השגתי קסדה בהשאלה ויש לי חברים שירכיבו אותי לסיבוב (-: ), ומאוד משמחים אותי.
כשאני רוכבת על אופני, חיוך ענק נמרח על פרצופי מרוב השמחה על הרכיבה, על התנועה, על החיים!

מקוה שנתתי לך רעיונות להרכיב את הרשימה שלך

[נטע_ק*]

גם אני שומעת אותך.

[בדידות*]

תודה ששמעתן אותי, באמת זעקתי ורציתי קול ... לפעמים כל מה שאני רוצה שמישהו יאמר לי אני כאן, מקשיב שומע. כמו אותה אמא שלי שלא יכלהלהיות שכזו.
אני בסדר וזהפשוט רגע כזה שבו אין שום רשימה, רק בדידות.
בשאר הרגעים יש המון ברשימה (אמבטיה,ילדים, בירה,ספר,סרט,לכתוב,מוסיקה,ים..) אבל יש רגעים שבהם הרשימה לא עובדת וטוב שכך. כי לפעמים חשוב להרגיש את ההכי מפחיד שיש ועבורי זו הבדידות.
הרגשתי.
זעקתי.
עבר.
בדיוק, כמו מזג האויר.
רגש.
כל כך מפחיד להרגיש.
אני כותבת את זה לי לא לכן. כי אני שוכחת ונבהלת ובימים האלו רגעים שכאלו יש המון. ורוב הזמן אני במיטה.
ככה זה עכשיו.
ריפוי.
אמן.
ומי מחברי ואהובי שנצליח לשמר את הקשר עם האני חדשה והנסיכותית שתבוא החוצה להבדיל מההיא המרצה הנחמדה הקורבנית שהייתי הללויה. ומי מהם שלא אז לא.
כותבת לעצמי מזכירה לעצמי לרגעים הבאים שהקונפליקטים מדגדגים פרידה ונחווים כנטישה,נחווים כ"נשארתי לבד בעולם" ואני אכן מעדיפה להשאר לבד בעולם מאשר להשאר בבית ,או עם חברים/ות שלא רואים אותי, מכים ,פוגעים.
ואני משתדלת להאמין שאם ילכו החברים האלו יבואו אחרים .
הכי קשה זה עם בזוגיות. פחד מוות.
גם עם חברים זה קשה מאד.
זו אותה נערה שלא הצליחה ולא יכלה לקום וללכת מהבית. היום בקושי, יותר.
זו אותה נערהשאז לא האמינה שיש בטחון בתוכה וכלום לא יקרה לה. היום ממש מעט יותר.
אני מחזקת את אותהנערה שהייתי ואותה אישה שאני היום ,להיות מדוייקת ברצונותייה ויותר קשובה לצרימות שהיא מרגישה ולא לפחד לעצור ולא להמשיך.
לילה טוב לכן, היו ברוכות.
תודה.

[במבי_ק*]

איזה אמיצה את! איזו טלטלה. יש כוח נורא גדול בלעשות משהו, גם אם הוא הכי קשה בעולם, כשאין ברירה. כי אם אין ברירה - חייבים למצוא את הכוחות, והפתרונות, והיצירתיות, והחזון. ונשמע שהגעת למקום הזה שבו אין ברירה אלא לשנות את חייך וה"גורל" שאת לפני חמש דקות היה דבוק אלייך. צריך הרבה כוח ואומץ... כל הכבוד על זה. תודה שאת משתפת

[נועה_ברוך*]

_הרגשתי.
זעקתי.
עבר.
בדיוק, כמו מזג האויר._

_ככה זה עכשיו.
ריפוי.
אמן.
ומי מחברי ואהובי שנצליח לשמר את הקשר עם האני חדשה והנסיכותית שתבוא החוצה להבדיל מההיא המרצה הנחמדה הקורבנית שהייתי הללויה. ומי מהם שלא אז לא._

לגמרי ברור שאת עוברת תהליך של ריפוי.
אני מנחשת שאת במסע בליווי כלשהו, האם זה נכון?

_זו אותה נערה שלא הצליחה ולא יכלה לקום וללכת מהבית. היום בקושי, יותר.
זו אותה נערהשאז לא האמינה שיש בטחון בתוכה וכלום לא יקרה לה. היום ממש מעט יותר.
אני מחזקת את אותה נערה שהייתי ואותה אישה שאני היום ,להיות מדוייקת ברצונותייה ויותר קשובה לצרימות שהיא מרגישה ולא לפחד לעצור ולא להמשיך._
גם אני רוצה לחזק את אותה נערה-אישה שאת היום.
נשמע שאת על הדרך, ובכל זאת מידי פעם קמים ומתעוררים הדפוסים וההרגלים של הנפש, בעיקר בעיתות חולשה.
הרגעים האלו שבהם הישן עולה ומציף, והפחד תוקף ומרעיד את נימי הנימים שבעומק שלנו, מאוד מוכרים, וזה מאוד טבעי בדרך לשחרור ושינוי, בדרך לחדש.
פחד לא חייב לעצור אותך. פחד הוא מנגנון הגנה שיכול לשמוש כמו שעון מעורר.
הפחד מהלבד קיים אצל רובנו. נטישה, אובדן. הרוב מוצא דרכי הישרדות מעולים ויוצר לעצמו כישורים כדי לא לחוש מאויים מפני הפחד הזה.
אין ספק שמי שהיתה לו ילדות אוהבת, מחבקת ותומכת נמצא בנקודת מוצא גבוהה יותר, פחות נוטה להזדהות עם הפחד הזה.
מי שחווה הורים נוטשים יודע כי הצלקת ממשיכה להתקיים, ועל אף ולמרות זאת יודע כי ניתן לקיים חיים באיכות אחרת - וזה העיקר.
הרצון, השאיפה, הדחף למקום טוב יותר, לאני שלם שחיי בשלום ובשלמות עם עבר-הווה חייב להמשיך לפעום במי שבוחר בדרך שיש בה לקיחת אחריות על המציאות, ויציאה ממסלול הקורבנות.

צריך הרבה כוח ואומץ... כל הכבוד על זה. תודה שאת משתפת

מכיוון שגם אני במסלול החיים של אחת עם הורים נוטשים (לא מכים, אך במפורש אינם נמצאים) אני יכולה להבין הרבה ממה שאת חווה, אשמח לתמוך וללוות אותך במסעך.
הרבה הצלחה @}

[נועה_ברוך*]

ל עודאחת
אני מחפשת אישורים כל הזמן לאהבת חברי, ואז כשאישור מסויים לא מגיע (אפילו שהיו אחרים) אני חושבת כמו שנ. כתב שזה בדמיון שלי, שהקשר הזה לא הדדי או לא באמת כמו שחשבתי, שהם לא באמת חברים שלי או לא באמת אוהבים אותי

אבל מה עושים? איך יוצאים מזה?

הדמיון שלך יוצר את המציאות שלך. הרי איך ניתן למדוד חברות, כמה היא טובה?
חברות זה יכול להיות קשר עתיק עם מישהו שנמשך לאורך שנים, גם אם מדברים פעם בשנה.
חברות היא מערכת יחסים יחודית שאת בונה עם אדם נוסף, והיא ייחודית כי אתם יוצרים יחד חיבור ושיתוף שלא יתקיים בין אחרים.
כל אחד זקוק לקשר מסוג אחר וזה משתנה עם הזמן, דינאמי. וכל "כימיה" בין שניים יוצרת תרכובת שונה ודורשת תנאים שונים על מנת להתקיים.

אם את במצב שאינו שלם עם עצמו, חסר בטחון או ספגת ארועים של אכזבה בקשרים, את מהדהדת את זה (זה חלק ממך) ועם המטען הזה את באה לקשר.
עם הכימיה הזו. את מזמנת אלייך 'חומרים מסויימים' והחיבור בינכם הוא תרכובת של מי שאת מושכת כדי לצמוח ולהתאתגר.
הבריאה מזמנת אותנו להתאתגר. לפגוש בקושי מזווית חדשה כדי לא לחזור שוב ושוב על אותו המסלול.
הבריאה מזמנת אותנו להתפתחות, עליה בספירלה. ז"א שאת פוגשת את אותם נושאים מאתגרים רק יש לך פוטנציאל לפגוש בהם ממקום גבוה יותר.

[בדידות*]

במבי, מאד ריגשת אותי במיוחד שכתבת שאנ י אמיצה. אני בוכה ,כועסת, מבואסת וגם חומלת ומחבקת את הנערה שהייתי על פחדנותההגדולה וממש מרגישה את הפחד שמנהל את חיי,
כך שאמיצה זה הפירגון הכי גדול שיכולת לתת לי בימים אלו. אני אמיצה.אני אמיצה, אני אמיצה:)
זו הפעם הראשונה שאני כותבת ומשתפת בפורום כלשהו . קוראת המון ,אף פעם לא כותבת (חוץ מפעם אחת כאן כשהתלבטתי אם להיות אמא בחינוך ביתי ,או לא) .
למה אני לא כותבת? כי אני נורא מפחדת. נורא, נורא מפחדת. שלא יענו לי, שיעליבו אותי,שיחשפו אותי. מאד מפחדת מהלא ידוע. ואני אמיצה עכשיו וגם כותבת.
נועה-- המון תודה . הלב שלי נפתח ללב שלך, בין השורות שלך זיהיתי את הקרבה בינינו קרבת הנטושים בילדות. קרבה עצובה, אבל קרבה גם משמחת. כל כך קשה להאמין לקרבה כשעזבו/פגעו בך כך שכל קרבה גם משמחת. יש שפה כזאת של נטושים. בין השוררות בדקויות. וכן אני מלווה במטפלת מדהימה שפעם אמליץ עליה שאוכל לחלוק בה עם אחרים. כרגע היא רק שלי.

אני עסוקה כרגע המון בשאלה איך לשמור עלי, דוקא בין חברים. איך להגן עלי מקנאה, עין רעה, נטישה, חוסר בטחון, ניצל ליבי הטוב וכו' של חברי שמתורגמים לפגיעה בי. איך להחזיר את הפגיעה אליהם שלא תשאר אצלי. איך לשמור על עצמי. כאילו, חסרה לי שפה שלמה שכל העולם משתמש בה ואני לא יודעת איך.
היום דיברתי עם חברים שלי והם הקשיבו לי. שמעתי גם את הצרימות ואת הכעס . קיבלתי מהם גם מתנות ושכחתי אותם . כל כך מלחיץ אותי לקבל מתנות,בדרכ אני לא פותחת אותן והיום דוקא מיד פתחתי בהתלהבות של ילדה ספונטאנית ואז תפסה אותי המבוכה ופשוט השארתי את המתנה.
הם היו איתי והקשיבו לי מי יותר מי פחות(שניים חבר וחברה) על כל המסע שאני עוברת ואיך ליהקתי אותנו וכו'.. הם היו איתי, אני מבורכת, אז למה אני מרגישה עכשיו כל כך בודדה? ולא מאמינה?

[נועה_ברוך*]

אני מלווה במטפלת מדהימה
מעולה. בהחלט אפשר היה לראות את זה ולחוש את זה.

אני עסוקה כרגע המון בשאלה איך לשמור עלי, דוקא בין חברים. איך להגן עלי מקנאה, עין רעה, נטישה, חוסר בטחון, ניצל ליבי הטוב וכו' של חברי שמתורגמים לפגיעה בי. איך להחזיר את הפגיעה אליהם שלא תשאר אצלי. איך לשמור על עצמי. כאילו, חסרה לי שפה שלמה שכל העולם משתמש בה ואני לא יודעת איך.
מציעה לך להתייחס לעצמך כמי שלומדת שפה חדשה.
אכן חסרה לך התנסות בחוויה מסוג מסויים, וכן, כדי שאפשר יהיה להכיל חוויות חדשות יש לפנות מקום לחוויות מהעבר שכבר אינן משרתות אותך.
פינוי המקום, הניקוי, הוא תהליך מרתק, אם תסכימי לראותו כלמידה של משהו חדש יקל עלייך.

כל אדם בדרך לשינוי משמעותי (וזה מה שקורה היום לאנשים, כי זו התקופה!) צועד דרך המקומות שבהם אינו מיומן, על מנת להשתכלל ולהתקדם.
זה הכי טבעי ונכון בתהליך ההתפתחות.
בדרך הזו את עוברת במקביל ניקוי של העבר, הלא רלוונטי, ולימוד און-ליין של החדש, שפה חדשה ומאתגרת.

בשלב ראשון מציעה לך להעביר את הפוקוס מהחברים אלייך פנימה.
חברים יבואו וילכו, ישארו, יחבקו, לעיתים אולי יאכזבו, ואת תדעי לשאת במסע הגילוי של קשרים מסוג אחר. שאת במסע הגילוי של עצמך האחרת
קשרים ותהליכים המתרחשים בזמן שאת בתהליך הלימוד של עצמך.
עצמך אל מול נטישה, חוסר בטחון, בדידות, אהבה עצמית, הערכה עצמית.
הסביבה היא מראה מצויינת עבורנו כדי להבין ולמקם את עצמנו - מה מציק, מה כואב, מה אני אוהבת, מה קשה לי.

חיבוק לדרך @}

[מה_עושות_האיילות*]

האני חדשה והנסיכותית שתבוא החוצה להבדיל מההיא המרצה הנחמדה הקורבנית שהייתי
נדמה לי שזו אותה אחת. פשוט לא מצאה עדיין את שמלת הנשף.

[בדידות*]

נכון:) באמת מחפשת לשנות את כל הבגדים שלי עכשיו ולא מוצאת מה מתאים.
אמצע גם אמצע את שמלת הנשף שלי (גם מיד שניה זה בסדר ואולי השמלההיא בכלל חולצה ומכנסיים)
נועה, תודה,קוראת ומקשיבה.

בצהוב---אפשר להזמין הזדמנויות --- מזמינה:)

[בדידות*]

גם כאן היה לי חשוב להביא קול שמח. שאני בריפוי. שאני בשליטה. שאני הכל בסדר.

והעצב, הבלבלה גדולים מאד.
גם עוצמות הכעס גבוהות מיוחד.
נינוחות זה לא כאן כרגע.
מנסה לרצות גם כאן? להתחבב? כן. רוצה להרגיש שייכת.

נועה, באמת הפוקוס עלי ואז אני מגלה כמה פגיעות יש בי, כמה חוסר בטחון, כמה חרדה. כל עפעוף ריס לכוון הלא נכון מתפרש על-ידי כ"לא אוהבים אותי".
אני רגישה מאד מאד ולומדת להתנהל עם הרגישות הזו. לנוח הרבה, להרפות, לנשום. בהמשך אולי ספורט. הרבה רגעי לבד.

זה בכלל לא כיף שכבר שנה אני הולכת עם בגדים שאני לא מסתדרת איתם, עם שיער חצי אפוי ועם זהות לא ברורה. לא נעים לי להראות בציבור. מרגישה כל כך חשופה. כאילו, ישר רואים עלי שאני מפורקת. משילה עורות. ואולי זה מכוער ואולי זה מגעיל.

הנסיכה עוד מאד רחוקה ואולי נסיכה זה משהו אחר ממה שדמיינתי.

אוהבת מאד נשים יפות גם אני רוצה להיות כזו ואני מעין "קלאמזי" מבוהל שכזה.

ממשיכה להסתגר ובמסע מוטרד טורדני קטנוני מתחשבן עם העולם שמחוצה לי.
וזו שפוטיות כלפי עצמי. לא תמיד מצליחה להבין ולהנות מהניקוי. מאד חסרת סבלנות מאד בקורתית לקצב שלי. להשגים.וגם נושמת ומקבלת את הבקורתיות וחוסר הסבלנות---נו זאת אני.

רגע מדהים עם הבת שלי שמהדהדת אותי תמיד...היינו ביום משלנו. פורים שכזה והיא(בת 6) התחילה להתעצבן עלי על כל מיני דברים בסוף התיישבתי על ספסל ואמרתי לה שזה לא נעים לי ההתעצבנות הבלתי פוסקת עלי והאם משהו מטריד אותה והיא המשיכה לזעוף אז אמרתי שלא נמשיך עד שלא נצליח להחיליף אוירה ואז היא כמה והחלה ללכת. אמרתי בקול רם יותר שאני נשארת והיא ממשיכה ללכת ורקהגב שלה עם השערהחום מולי , כמובן שקמתי ופסעתי אחריה והלכנו ככה כברת דרך לא קטנה מבלי שהיא תסובבאת הראש לבדוקהאם אני שם. קרבתי אליה והלכנו זו לצדזו ,עד שהיא הכניסהאת ידה לידי והתחבקנו ורצנו עד סוף הרחוב.

איזה כיף לי שהבת שלי כל כך בטוחה שאבוא אחריה .
כמה אני רוצה להיות בטוחה ללכת ככה מבלי לסובב את הראש .

***זה גם לא פשוט לכתוב בפורום. כבר מרגישה את הצורך להחבב. כבר מרגישה את הכעס עליכן שמגיע יחד עם האכזבה מכן. נראה לי מתכוננת למכה.
מה ישמח אותי כאן? מה יגרום לי להרגיש מסופקת?
זה שאני כותבת. וזה שיש לי חברים שמתקשרים איתי וירטואלית ואני יכולה יחד איתם להתאמן על איך להיות עם חברים מבלי לחזור לדפוסים לא רצויים.

[עודאחת*]

אני גם שומעת אותך @}

[נועה_ברוך*]

רגע מדהים עם הבת שלי שמהדהדת אותי תמיד..
מקסים!!

_באמת הפוקוס עלי ואז אני מגלה כמה פגיעות יש בי, כמה חוסר בטחון, כמה חרדה. כל עפעוף ריס לכוון הלא נכון מתפרש על-ידי כ"לא אוהבים אותי".
אני רגישה מאד מאד ולומדת להתנהל עם הרגישות הזו. לנוח הרבה, להרפות, לנשום. בהמשך אולי ספורט. הרבה רגעי לבד._
מצד אחד את הרבה יותר ערה למה שקורה בפנים, איך את מרגישה.
מצד שני את מאוד רגישה לכל עפעוף שבחוץ, לוקחת אותו פנימה ומפרשת אותו, בד"כ כשלילי.
נראה שהפוקוס עדיין מתנדנד בין פנים וחוץ. האם את מסכימה?

_ממשיכה להסתגר ובמסע מוטרד טורדני קטנוני מתחשבן עם העולם שמחוצה לי.
וזו שפוטיות כלפי עצמי. לא תמיד מצליחה להבין ולהנות מהניקוי. מאד חסרת סבלנות מאד בקורתית לקצב שלי. להשגים.וגם נושמת ומקבלת את הבקורתיות וחוסר הסבלנות---נו זאת אני._
יקרה, זו העבודה הקשה באמת. אני מכירה אותה מאוד מאוד מקרוב
כי האמת כבר התגלתה בפנייך. אין הסתרה.
זו אחת התופעות המשמעותיות של התקופה, והיא תופסת חזק מאוד את אלו שבאו לעשות כאן קפיצת התפתחות משמעותית .
מהניקוי קשה להנות זה תהליך שעלינו ללמוד לא להזדהות איתו. לתת לג'יפה לעבור דרכנו בדרך החוצה, זה אומר שוב ושוב ושוב לחוות את אותו ג'אנק שלמדנו כ"כ להזדהות איתו, כאילו הוא חלק בלתי נפרד מאיתנו, הוא-אני.
הוא-אני כבר לא רוצה להיות כזה יותר!!! את רוצה אני אחר, נפרד מחלקים כ"כ משמעותיים שהיו מנת חלקך עד היום.

אי אפשר להשתנות באמת ללא הניקוי. כדי שיהיה מקום לחדש יש לפנות מקום, להיפרד מהישן.
לנשום ולקבל את עצמך זה חשוב, חשוב חשוב.
כמה שיותר תצליחי לקבל את עצמך יותר מהר יתרחש הניקוי.

נו זאת אני.
עדיף בלי ה- נו
באמת באמת תחבקי את עצמך. את במסע אמיץ מאין כמוהו, מתמודדת עם שדים שמרעילים כל חלקה יפה בטבע האנושי המושלם שהוא את!
תני לעצמך חיזוקים.
תדגישי את הטוב שבך. זה שווה וזה ישתלם לך בגדול.

זה שאני כותבת. וזה שיש לי חברים שמתקשרים איתי וירטואלית ואני יכולה יחד איתם להתאמן על איך להיות עם חברים מבלי לחזור לדפוסים לא רצויים.
זה מעולה שאת רואה בחוויה הזו תרגול.
זה נפלא שאת מבינה שיש לך כאן הזדמנות לתפוס את הדפוסים, להתבונן בהם.
והכי חשוב - שתראי שרוב הפרשנות (אוהבים אותי, אני מסופקת, אני מאוכזבת) היא הדפוסים שלך שמדברים דרכך, ואינם באמת מגיעים מבחוץ.
זה אמור להקל עלייך @}

[בדידות*]

תודה נועה, תודה רבה.
"מה שרואה בפנים הוא מה שנראה בחוץ"זה המשפט שהבהב בצהובלמעלה ואכן הפוקוס הוא על עצמי, אבל ההשתקפות מבחוץ מהדהדת אותי...מתנדנדת מאד עדיין, מסכימה בהחלט.
ומאד קשה לי עם הניקוי, עצבנית מאד.
עייפה מאד, למרות שכביכול לא עושה כלום.
המטפלת שלי דיברה על לפנקאת עצמי. כל כך מתוסכלת שאני לא מאדמצליחה בזה. אבל גם קצת כן.

חזרתי ממפגשעםחברהרחוקה.
דיברתי קרוב והרגשתי רחוק.
אין לי מושג איך להרגיש אהובה, במיוחדבתוך הליכלוך של הניקוי.
אני כל כך מגעילה את עצמי ומפחדת ומבוהלת שרואים את הגועל.
לעיתיםפ חושבת שטוב היה אם הייתי כמה חודשים במנזר מטופלת על ידי אחיות רחמניות. זהנראה לי היה עוזר לי.
ללא דרישות, ללא מפגשים. לנוח . ללא חברים. אם לא היו לי ילדים אולי הייתי עושה את זה.
מאדעיפה מכל התמודדות.
\מאד רוצה שידאגו ויטפלו בי יאהבו ויפנקו. מאד רוצה להרגיש אהבה.להרגיש ראויה לאהבה.