כאב המלחמה בלוג

[דלעת*]

זה הולך ומעיק יותר ויותר.

המלחמה הזאת.

כל כך הרבה הרוגים. כל כך הרבה טרור. כל כך חסר מוצא.

[דלעת*]

לא מצאתי את עצמי בדף שנפתח לפני כמה ימים, המלחמה ואנחנו. דווקא רציתי לפתוח דף בנושא כמה ימים קודם, אבל לא יצא, ואז הדף ההוא נפתח,
אבל קיבל כיוון שלא מצאתי את עצמי בו.
והכאב הולך וגובר.
אני ממש צריכה לדבר על זה.
אני מאוד לא רוצה שהדף הזה יתפוס כיוון וכחני. אני לא יודעת איך לגרום לזה. אני כן רוצה תגובות ודיון. האם ההגדרה כבלוג מאפשרת לי (מוסרית) למחוק תגובות שלא יתאימו לי?

[דלעת*]

לפני שבוע, זה התחיל. במכה אחת, יותר ממאתיים הרוגים בצד שלהם. עכשיו זה כבר כמעט חמש מאות, אבל אז, במכה הראשונה, זה היה לא פחות מזעזע.

אני חושבת שהמלחמה הזאת מוצדקת. התקיפה הזאת מוצדקת. הכרחית אפילו, בהנחה שאנו רוצים להמשיך לחיות במדינה הזו.

ובכל זאת, זה כואב, כואב, כואב..

מעל הבית שלי שומעים את המטוסים ממריאים להפצצות שלהם. מישהי כבר כתבה על זה בדף ההוא גם. אם מסתכלים למעלה, רואים אותם עם הפצצות. ואני חושבת שזה הכרחי. ואני חושבת שזה נורא. ואני מרגישה שהראש שלי והלב שלי נמחצים, ומתפרקים, ואני רוצה לבכות את הכאב הבלתי אפשרי הזה.

[דלעת*]

אני לא יכולה לראות איך יבוא הפתרון, ואולי זה מה שהופך אותי לחסרת אונים.

כי באופן צבאי, לא יבוא הפתרון. כלומר, כן, באופן זמני. כמו הרגיעה עכשיו בצפון. עד הפעם הבאה.
אבל באופן לא צבאי, גם לא. כי אין אמון, וסאת הכאב מלאה משני הצדדים. ויש את הפלג הזה באיסלאם שמקדש את המוות ואת ההרג. ואיתם לעולם לא תהיה לי שפת הידברות.

אני לא מצליחה לשמוע מאנשי שמאל שמתנגדים למלחמה, מה הם חושבים שכן צריך לעשות. איך הם חושבים שיופסק הירי על ישובי הדרום. מה יפסיק אותו. אם יש למישהו תשובה, אשמח לשמוע.

[דלעת*]

ואני מפחדת.
אני מפחדת כי כבר נפלה פעם קטיושה בבניין שבו גרתי, ואם הרוח היתה בכיוון של חלקיק מעלה יותר דרומית, אז זה היה על המיטה שלי. ובשש בבוקר, עמדתי בחוץ וראיתי את השכן שלי מוצא מתוך ההריסות בתוך שקית פלסטיק, ואת הדירה שלו ראיתי אחר כך, עיי חורבות.
ואני נוסעת בישובים ערביים, אבל עכשיו אני מפחדת. כי פעם, לפני מיליון שנה, כבר חטפתי אבן לשמשה, וישבתי מקדימה, והשמשה התנפצה עלי, ובנס לא נפגעתי וגם אף אחד אחר באוטו לא.
ואני מרגישה שהפחד מתחיל להכריע אותי.
אז אתמול בדרך חזרה מאילת אנחנו עוברים אצל חברים בבאר שבע, וכאילו כלום. אבל פתאום איזה שיר ברדיו נשמע כמו אזעקה, ואני בלחץ. ואיזה משחק של הילד נשמע כמו אזעקה, ואני בלחץ.
לעזאזל.
וברדיו אותן החדשות, כניסה קרקעית. הפצצות. רק מחכים לדיווחים על הפצועים וההרוגים בצד שלנו. גיוס מילואים.
מתי יגייסו את בן הזוג? הוא אומר שרק אם תהיה מלחמה גם בצפון יגייסו אותו.
אבל מגייסים בני זוג של חברות ומכרות.
והחדשות, שוב, ושוב. והאדרנלין. ואי אפשר להירגע. ואי אפשר לישון. ומכבים בשלב מסויים את הרדיו, וסוף סוף אני מתחילה להירגע, והוא, שהחליף אותו בנהיגה, רוצה עכשיו להדליק את הרדיו, ואני מרגישה מותקפת, מאויימת, ומבקשת מאוד מאוד שלא. והוא נענה. תודה.

[דלעת*]

כל השאר נראה לא חשוב עכשיו.
איך אפשר לעבוד, לקדם דברים אחרים, כשיש מלחמה?
אני רוצה רק להתכנס לתוך עצמי.
או, לנסוע לסייע בדרום.
לעשות מדיטציה, יוגה, להירגע. לכוון אנרגיות טובות.
להבין מה קורה בתוכי כשאני שומעת את הדברים האלה.
להבין את ההתלהמות שבתוכי, את הפחד, את הכאב, את הייאוש, וגם את הששון אלי קרב שמתחבא שם ואולי הוא שמפחיד אותי יותר מכל.

כל השאר נראה שולי. המלחמה סוחפת את הכל. איך אפשר לדבר עם אנשים על דברים אחרים עכשיו.

[רוזמרין*]

והחדשות, שוב, ושוב. והאדרנלין. ואי אפשר להירגע. ואי אפשר לישון
אתמול (בעצם היום) נכנסתי למיטה בשלוש בבוקר ולא הצלחתי להרדם. הערתי את בעלי ואמרתי לו שאני מתחילה להרגיש סימנים של התקף חרדה. הוא, במילותיו הרגועות, הצליח להסדיר לי את הנשימה ואז מצאתי את עצמי שולחת מסרים של הגנה ל-X שנכנס אתמול לעזה. להעמיד לו בועה של מגן שלא יקרה לו כלום ולא יחווה את המוות מול עיניו. ושוב אני מריצה מול העיניים איך צריך להתארגן לטילים שאולי יבואו מהצפון...מים, קמח, ביצים, בטריות. אסור להקשיב לתקשורת אבל אי אפשר שלא.

אני לא מצליחה לשמוע מאנשי שמאל שמתנגדים למלחמה, מה הם חושבים שכן צריך לעשות. איך הם חושבים שיופסק הירי על ישובי הדרום. מה יפסיק אותו. אם יש למישהו תשובה, אשמח לשמוע.
הלוואי והיתה תשובה ידועה מראש.
אבל מה שעושים עכשיו, כבר עשינו קודם ולא השתנה דבר. הירי על הדרום היהודי הוא רק חלק ממכלול שלם של ההתנהלות הקלוקלת שלהם ושלנו. שני הצדדים לא מוכנים לויתורים כואבים. בעצם, שלושה צדדים- גם מצרים צריכה לוותר ולתת יותר. האמת היא שכמו בין אנשים, גם מדינות צריכות לוותר כדי לקבל ולפני כן הן צריכות לנהל דיאלוג. לא להחליט חד צדדית (כמו פינוי גוש קטיף למשל, או לבנון) כי אז זה לא מחייב את הצד השני והוא מצידו יכול להרגיש שניצח.

[קרן_שמש_מאוחרת*]

דלעת, אני שותפה לפחד שלך. גם אני לא התחברתי לתגובות המתלהמות והכיוון שהדף שפתחתי תפס ולכן פרשתי ממנו. הרגשתי צורך לא להיות לבד עם הפחד הזה והכאב על הדם שנשפך ויישפך משני הצדדים ולכן פתחתי את הדף. לטעמי את בהחלט יכולה למחוק תגובות שלא מתאימות בעינייך. קשה לי גם מאוד עם המחשבה של "מה שהיה הוא שיהיה ואין חדש תחת השמש". אין לי עדיין ילדים. אבל האם זו המציאות שאני מנחילה לילדים שלי לעתיד? מדכא אותי לחשוב שאין דרך אחרת חוץ מהדרך הכוחנית להתמודד עם הסכסוך הזה.
חברה טובה שלי פגשה לפני כחודש מישהו והתאהבה. פעם ראשונה אחרי שנים של רווקות וחיפוש סיזיפי אחרי בן זוג. הבוקר הוא גוייס. אין סיכוי לחיים נורמלים במדינה הזו?

[אהבת_עולם*]

מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת.
כתבת כל-כך מהלב.

לצערי, אני משתדלת כמה שפחות לשמוע על זה, או לחשוב על זה, כי אני לא יודעת איך להתמודד עם הפחדים שזה מעלה בי.

הזדהיתי במיוחד עם המשפט הזה:
להבין את ההתלהמות שבתוכי, את הפחד, את הכאב, את הייאוש, וגם את הששון אלי קרב שמתחבא שם ואולי הוא שמפחיד אותי יותר מכל.
כן, אני מרגישה במיוחד שאני צריכה יותר להבין את הפחדים, מאיפה הם באים, האם באמת הם משרתים אותי. האם אפשר אחרת.
אולי הם באים כתוצאה ממחשבות שאני מאמינה בהן?
אולי יש משהו הרבה יותר גדול במציאות הזו, ביקום הזה, שהוא מעבר לפחדים. שאם אני אתפוס אותו - אז אבין שאין ממה לפחד?

כמו כן, גם ה'ששון אלי קרב' מאוד מוכר לי.
המחשבה הזו ש-'אוֹה, סוף סוף. טוב מאוד ! שיכניסו להם!'
ואני שואלת את עצמי אם באמת זו הדרך שאני רוצה לחשוב בה?
ואם אני אצליח לחשוב בצורה לא לוחמנית, אהיה כולי שלום מכף רגל ועד ראש - האם זה יכול להגיע לצד השני? באמת יכול? או ש'הם לא משאירים ברירה'?

אני כל-כך לא אוהבת לחשוב במונחים של 'הם' ו'אנחנו'.
אך מתקשה להימנע מצורת המחשבה הזו, שאני כל-כך מורגלת בה.

תודה על הדף.

[אהבת_עולם*]

מתייגת לך דף בלוג.

[יוטי_לונדון*]

תודה לך שפתחת את הדף הזה @}

אני, בלונדון הרחוקה, לא יכולה להפסיק לחשוב עליכם.
על אנשים מסכנים ומפוחדים בדרום הארץ.
על אנשים מסכנים בעזה.

עצוב מאד מאד .

[אפרת_נ_היא_עדיין_מתעגלת*]

בעוד חודשיים תיוולד לי תינוקת וכל מה שאני רוצה לעשות זה לברוח הכי רחוק שרק אפשר

[פלוני_אלמונית*]

מלחמה היא לא דבר הוגן, לא דבר צודק, היא רק כאב. אצלנו בבית היא נמצאת ברקע. האבא כאיש קבע לא חוזר כמעט כבר מבוקר שבת לפני שבועיים כשהכל החל. הוא במרכז הבטוח אבל לא בבית. ואין בגבר שלי שפתאום במדי ב' שום תחושה של להכנס בהם, אלא תחושה של עושים מה שחייבים. ואני כ"כ רוצה לשמור על הילדים שלי אלו שבחוץ ואלו שבבטן.
היום תלמיד שלי ערבי מנסה להעלות את הקונפליקט בו הוא נמצא- אבל אני מכיר גם ערבים טובים שלא יורים פצצות. איך להגן על ילד קטן ותמים כזה מכאב העולם?

[עירית_לוי]

אני מאוד התחברתי לזה:

channel]עזה ~ ריפוי הפצע - מסר שהועבר עם המלחמה בדרום Alona Gaza Wound Healing 311208[/po].htm

[יול*]

תודה על הדף הזה, הדף ההוא באמת תפס כיוון פוליטי לא נעים. ואני באמת חשה צורך עז לדבר על הדברים.
ובעיקר לשאול. אני מוצפת בשאלות, תהיות, מחשבות, המון בלבול.
במרכז הארץ הכל נראה רחוק כל כך, אפשר בקלות לא לשים לב.
ואני מסתובבת בחוסר שקט ומרגישה שמשתגעת.
דלעת, אני מאד מזדהה עם חוסר היכולת להתרכז בשום דבר אחר.
בלי להכנס לשאלות פוליטיות ומי צודק ומי לא אני פשוט לא יכולה להשתחרר מתחושת הכאב.
על הכל, על המציאות שבה אנו חיים, המציאות שאותה אנו יוצרים, המציאות שאליה אנחנו נשאבים.
כמה אנחנו מובילים וכמה מובלים, כמה שולטים וכמה נשלטים...
והתהיה לגבי האחריות, שלנו, שלהם ובכלל על ענין הלתפוס צד,
מיהו האויב, מה זה אויב, כולנו בני אדם, לכולנו פחדים, חששות, כמיהות ורצונות.
היכולת לחמלה ורחמים, היכולת לשיקול דעת, הנקודה בה נגמרת הסבלנות, איך יודעים מי צודק?
איפה האמת? יש אמת? כל אחד והסיפור שלו.. כל אחד והאמת שלו, כל אחד והצדק שלו..
אי פעם יימצא פתרון?

אני מקווה שזה בסדר לשפוך את כל זה פה, זה כל כך מעסיק אותי כל הזמן ואין לי ממש עם מי לחלוק.

אני לא מצליחה לשמוע מאנשי שמאל שמתנגדים למלחמה, מה הם חושבים שכן צריך לעשות. איך הם חושבים שיופסק הירי על ישובי הדרום. מה יפסיק אותו. אם יש למישהו תשובה, אשמח לשמוע.
אני מאנשי השמאל שמתנגדים למלחמה, ויש לי כל מיני רעיונות יצירתיים יותר ופחות והמון מחשבות מה אפשר היה לעשות ומה כדאי. אבל אני מרגישה שזה לא נכון לדבר על זה כאן, יש לי תחושה שזה ישר יעורר שוב את הדיון הפוליטי ושוב יהיו אנרגיות קשות.
ופה, כמו שאמרת שאת רוצה, אולי אפשר להשאיר איזה חלקת שפיות קטנה בין כל ההתלהמויות שמסביב ופשוט לדבר בשקט על תחושות ורגשות. @}

[מיטה_מתקפלת*]

תודה תודה תודה על הדף הזה

[בן_עמי*]

בס"ד
אני מאנשי השמאל שמתנגדים למלחמה, ויש לי כל מיני רעיונות יצירתיים יותר ופחות והמון מחשבות מה אפשר היה לעשות ומה כדאי. אבל אני מרגישה שזה לא נכון לדבר על זה כאן, יש לי תחושה שזה ישר יעורר שוב את הדיון הפוליטי ושוב יהיו אנרגיות קשות.
אים יש רעיונות למה אפשר לעשות, זה נכון לדבר על זה בדף המלחמה ואנחנו, יש שם הכל חוץ מרעיונות לפיתרון.

[שי_פודים*]

_אני מאנשי השמאל שמתנגדים למלחמה, ויש לי כל מיני רעיונות יצירתיים יותר ופחות והמון מחשבות מה אפשר היה לעשות ומה כדאי. אבל אני מרגישה שזה לא נכון לדבר על זה כאן, יש לי תחושה שזה ישר יעורר שוב את הדיון הפוליטי ושוב יהיו אנרגיות קשות.
אים יש רעיונות למה אפשר לעשות, זה נכון לדבר על זה בדף המלחמה ואנחנו, יש שם הכל חוץ מרעיונות לפיתרון._

בדיוק.
אשמח להתוודע לכל מיני רעיונות יצירתיים שיובילו לפיתרון.

[דלעת*]

תודה רבה על כל התגובות,
אני שמחה שאנשים מוצאים פה מקום ל חלקת שפיות קטנה בין כל ההתלהמויות שמסביב ופשוט לדבר בשקט על תחושות ורגשות.

להגיד "שמחה" זה מוזר עכשיו, אבל לא מצאתי מילה אחרת.
הביטוי של אנשים אחרים את מה שאני גם מרגישה, מאפשר לי לנוח קצת. מוזר, אבל זה כנראה עוזר.

מאז אתמול אחה"צ לא שמעתי חדשות ולא פתחתי אינטרנט. וזה עוזר. וגם, פחתה כמות המטוסים הממריאה מכאן (עדיין יש אבל פחות).

אני מקווה שזה בסדר לשפוך את כל זה פה, זה כל כך מעסיק אותי כל הזמן ואין לי ממש עם מי לחלוק.
בטח בטח בטח

התחברתי למה שכולן כתבו, ובמיוחד למה שיול כתבה.

_אני פשוט לא יכולה להשתחרר מתחושת הכאב.
על הכל, על המציאות שבה אנו חיים, המציאות שאותה אנו יוצרים, המציאות שאליה אנחנו נשאבים.
כמה אנחנו מובילים וכמה מובלים, כמה שולטים וכמה נשלטים...
והתהיה לגבי האחריות, שלנו, שלהם ובכלל על ענין הלתפוס צד,_

[יול*]

משגע אותי שכל כך מהר מתרגלים.
איכשהו לבני אדם יש את המנגנונים האלה שמאפשרים להם להמשיך לתפקד.
איך כל כך מהר מלחמה הופכת למציאות חיינו ואנחנו מקבלים את זה, מפנימים, מרכינים ראש וממשיכים.
איך תוך דקה זה הופך לשגרה?
זה לא נורמלי.
איך אפשר להכיל את החרדה הזו, הדאגה לאנשים אהובים שנמצאים עכשיו בסכנת חיים?
ואיך גם החרדה והדאגה הופכים למציאות חיינו, לשגרה?
כמה שאלות.

שאלות.
ואני כל הזמן מופתעת מזה שלאנשים יש כל הזמן תשובות.
יש הרגשה שכולם יודעים, או מרגישים שהם יודעים או אומרים שהם יודעים.
יודעים את התשובות, הנכונות, האבסולוטיות, הצודקות.
מה נכון, מה לא נכון, מה צריך לעשות, מי צודק, מה מוסרי ומה לא וכמובן מי הטוב ומי הרע.
הכל חד, מוגדר, ברור. כמו במשחקים של ילדים.
לאנשים אין ספקות? לבטים? תהיות?
שוכחים שבחיים האלה אין שחור ולבן, רק הרבה הרבה אפורים.
נראה שככל שגוברים הכאב, העצב, הצער, (והאשמה?).
המקומות הרגשיים האלה שכל כך קשה להיות בהם,
כך יש לאנשים יותר ויותר צורך להצדיק את עצמם באידיאולוגיות.

ועכשיו אני רואה שכתוב לי פה: קחו זמן להפנמה.
וואו, מדויק!

[רוזמרין*]

_משגע אותי שכל כך מהר מתרגלים.
איכשהו לבני אדם יש את המנגנונים האלה שמאפשרים להם להמשיך לתפקד_
לא תאמיני כמה מהר...ואם יש לך ילדים אז על אחת כמה וכמה.
מצד שני, חודשים אחרי המלחמה עוד קופצים לכל טריקת דלת פח והדופק עולה עם כל רעש מסוק.

[לוטם_מרווני*]

מצד שני, חודשים אחרי המלחמה עוד קופצים לכל טריקת דלת פח והדופק עולה עם כל רעש מסוק.
חודשים? עברו שנתיים מאז המלחמה הקודמת. אני עדיין קופצת, בעיקר מסירנות ומבומים על קוליים.
תראו את זה
אני חושבת שזה לא קל לצפיה אבל מחדד את המציאות ואת העוצמות.

[רוקדת_לאור_ירח*]

לפני פחות מחודש, תלמיד בכיתה שלי (אני מלמדת באיזור גבול הצפון) פתאום השמיע בסלולרי צליל של התחלה של אזעקה, בתור בדיחה. לא רק אני נבהלתי מאד, גם התלמידים אמרו לו שזה לא לעניין ומפחיד, הגוף של כולנו עוד זוכר, שנתיים וחצי אחר כך.
אני מאלה שחושבים שיש דרכים אחרות ולא בעד מה שיש שם עכשיו, עם זאת אני חושבת שזה ממש לא המקום, מפריעות לי הטענות כאילו "אנשי שמאל אדישים" או לנו זה לא קורה.
רוצה לשתף ש: אח שלי איש משטרה, בגלל המצב בימים האחרונים הוא מוצב בכל מיני פינת בצפון דווקא, אם שמתם לב המשטרה פרושה עכשיו ברחבי הארץ. גם בשבת הוא היה כאן בצפון (הוא גר בירושלים) וזה כשיש לו בבית אישה בהריון ותינוק בן שנה עם חום גבוה. הבן הבכור שלו לעומת זה( ילד בן 10, אחי גרוש), גר באשדוד. מאד שמחתי הבוקר לשמוע שהוא סופסוף בבית של אחי ולא באשדוד. מה שאומר שהאישה הזו בהריון עם עוד ילד לטפל בו כרגע, ילד עם טראומות שגם בלי מלחמה חווה כל דבר בצורה קשה.
בנוסף, חייל מהישוב שלי פצוע במצב קשה בסורוקה. רסיס במוח. מתפללים לשלומו כאן.

אז מצד אחד קל לי להיות כאן ולהמשיך בחיים שלי כאילו כרגיל, מצד שני אי אפשר להתנתק מזה כי זה נוגע לכולנו והרי אנחנו חיים במקום כל כך קטן. וזה כואב, אני לא חושבת שלי כואב פחות בגלל שאני חושבת שיש דרכים אחרות או שלא מוצו כל הפתרונות ולא נוסו כל הניסיונות.

[נקודות_ורודות_אגדיות*]

_בלי להכנס לשאלות פוליטיות ומי צודק ומי לא אני פשוט לא יכולה להשתחרר מתחושת הכאב.
על הכל, על המציאות שבה אנו חיים, המציאות שאותה אנו יוצרים, המציאות שאליה אנחנו נשאבים.
כמה אנחנו מובילים וכמה מובלים, כמה שולטים וכמה נשלטים...
והתהיה לגבי האחריות, שלנו, שלהם ובכלל על ענין הלתפוס צד,
מיהו האויב, מה זה אויב, כולנו בני אדם, לכולנו פחדים, חששות, כמיהות ורצונות.
היכולת לחמלה ורחמים, היכולת לשיקול דעת, הנקודה בה נגמרת הסבלנות, איך יודעים מי צודק?
איפה האמת? יש אמת? כל אחד והסיפור שלו.. כל אחד והאמת שלו, כל אחד והצדק שלו..
אי פעם יימצא פתרון?_
כל כל נכון
כל מה שנכתב פה.
גם אני עומדת חסרת אונים אל מול כל השאלות הגדולות האלה.
בתוך תוכי אני חושדת שיש איזו תשובה לכל זה. נראה לי שכולנו גם הצד שלהם וגם הצד שלנו מתנהג בפחד. כשפוחדים יורים.
אבל אני לא יודעת מה היה קורה לנו אם הפתרון שלעולה לי היה באמת מתקבל ולא אעלה אותו פה כי מיידית יעלה פה דיון פוליטי.
עדיף להשאיר את הדף נקי מהתלהמות כפי שפותחת הדף ביקשה.
מזדהה מאוד מאוד עם כולכן וכולכם.
)-:

[פולה*]

אני אמא לחייל שנלחם עכשיו בעזה. בני בכורי. רק ילד, בקושי 19 וקצת.

אי אפשר לתאר במילים את עוצמת הלחץ, הדאגה (ומידיי פעם היסטריה) שאני חווה.

אתמול התקשר ל-30 שניות בדיוק, יצא מ"שם" כדי לדאוג למילוי אספקה, וחוזר ל"שם" מייד אחרי.
אומר לי: את לא יכולה לדמיין בדמיון הכי פרוע שלך, מה קורה פה.

ואני רוצה רק לחבק ולנשק אותו ולהגיד לו שיהיה בסדר, ושרק יחזור אליי מהר, בריא ושלם.
מסניפה פנימה את הכרית שלו במיטה כדי להרגיש אותו קרוב.

ובן זוגי, שתמיד העמוד האיתן בבית (אופטימי,"זורם", לא נלחץ,תומך בי..) פתאום הפך לשבר כלי, לא מכירה את זה אצלו, קשה לי לראות אותו כך. קשה לו לתמוך גם בי.

מנסה לא לראות חדשות אבל חושבת אולי יוסיפו עוד פיסת מידע מאז הפעם האחרונה. ובכל זאת נגררת לדיווחים, שרק מוסיפים ומעלים אצלי את מפלס החרדה.
דברי העידוד והתמיכה של המשפחה המורחבת והחברים רק מטשטשים לרגע את המחשבות.
חושבת גם על הטראומות והמראות הקשים שהוא חווה, ואיך ישפיע עליו אחר כך ?
חושבת גם על האימהות בעזה שגם יושבות מודאגות למצב ילדיהן.

אלוהים, רק לחבק אותו שוב קרוב אליי ולא להרפות !!!!!
בקרוב אמן !!!

[חלוק_ביתי*]

היום קיבלתי ב SMS מספר טלפון בירושלים של המרכז העולמי (או הארצי?) לתפילות נשים. משהו כזה. הם אוספים אצלם שמות של חיילים בחזית ונשים מתקשרות אליהם לקבל כל אחת שם של חייל שהיא אחראית להתפלל לשלומו. התקשרתי אליהם וקיבלתי שם. אני חושבת שזה דבר נפלא שכל אחת תקבל שם של חייל שהיא בכלל לא מכירה ותחוש אחריות עליו להתפלל לשלומו. האם לפרסם כאן את הטלפון? גם ניתן לשלוח להם שמות של חיילים וגם לקבל שם של חייל (כמובן הכל ללא מסירת פרטים נוספים על החייל ובני משפחתו).

[פולה*]

איזה יוזמה ברוכה.
בטח שתפרסמי....

[הדס_מצוי*]

תודה על הדף האנושי הזה.

[נילי*]

פולה,
העלית לי דמעות בעיניים.
אני לא מכירה אותך אבל שולחת לך ולכל האמהות האחרות חיבוק וכוחות.
אני יודעת ששום דבר לא יכול לחזק ולהקל על החרדה ובכ"ז,
למרות שאני אמא לקטנטנים אני חווה את כאבך כמעט בגוף
ומתפללת איתכם.

[חלוק_ביתי*]

_איזה יוזמה ברוכה.
בטח שתפרסמי...._
פולה בשבילך ובשביל החייל שלך. זהו נוסח ההודעה המדוייק שקיבלתי ב SMS: "אם הינכם מכירים משפחות של חיילים בחזית העבירו להם את המספר אליו ניתן להתקשר ל 02-5811911 ולתת את שם החייל על מנת שיתפללו עליו. כמו כן ניתן להתקשר למספר הנ"ל ולקבל שם של חייל שאתה אחראי להתפלל להצלחתו. להעביר."

כפי שאמרתי, התקשרתי אליהם. הם נותנים לכל אחד שם אחד והוא הופך להיות אחראי לתפילות עבורו בכל דרך שהיא.
זה מדהים, אני מרגישה שאימצתי חייל. איני מכירה אותו, אבל אני מתפללת חזק חזק לשלומו ויודעת שבכך נוצר בינינו קשר. מעבר לזה, אני חשה שבכך אני שותפה למאמץ המלחמתי ולא רק ניזונה מהתקשורת. זה אחרת. אני צפונית וחשתי את המלחמה על בשרי לפני שנתיים. עוד מעט זה הרי יגיע אלינו. אני חשה שמאוד חשוב להתאחד בזמנים אלו מעל ומעבר לכל המחלוקות הפוליטיות. תפילה על חייל היא אחת הדרכים בשבילי.

[נחל_לבן*]

מהבית שלי אני שומעת את הבומים ברצועה או את הבומים של הנפילות בצד שלנו...לא יודעת..
בלילה שכבתי ערה ועם כל בום חשבתי לעצמי "עכשיו נהרס בית, עכשיו נהרגו אנשים, ילדים.." .
הורים שלי גרים בעוטף עזה וכבר שנים שנופלים עליהם טילים...כואב לי מאד עליהם. זה לא יתואר עד כמה זה לא הגיוני ומטורף לחיות ככה, שלא לדבר על ילדים שגדלים במציאות כזו. זה לא יתואר עד כמה זה לא הגיוני ומטורף לחיות במציאות של הילדים ברצועת עזה.. אני מרגישה כאילו כולנו שבויים במציאות אלימה ומוטרפת ואין לי ממש פתרונות.
חבר, אבא טרי לתאומים בני חודשיים קיבל צו 8 ואמור להיכנס לרצועה בימים הקרובים. זה לא הגיוני!
עצוב מאד מאד.

[יול*]

וזה נמשך ונמשך... משגע אותי שזה נכנס לשגרה.
זה לא הגיוני שמצב כל כך לא נורמלי ולא הגיוני יהפוך לשגרה.
איזה מן מנגנונים אנושיים מוזרים שמאפשרים לנו להמשיך לחיות כרגיל כשהכל כל כך לא רגיל.
מאד מאד קשה לי להכיל את חוסר האונים שבמצב הזה.
ואנשים סביבי מתפלאים שאני נסערת, איך אפשר שלא?

[אמא_של_תותיק*]

אמהות יקרות, היו חזקות, נעבור את הכל בשלום ב"ה.

[חלוק_ביתי*]

פולה, מה שלום בנך?

[נורמה_טבעית*]

_פולה,
העלית לי דמעות בעיניים._


נחל לבן, תודה על המילים הללו:
אכן, לא הגיוני ומטורף לחיות במציאות הזו.
גם אני מרגישה כאילו כולנו שבויים במציאות אלימה ומוטרפת ואין לי ממש פתרונות.

כבר לא עניין גדול להרוג ילדים

נדמה לי שההערכות יוכיחו עצמן והמלחמה תסתיים עם השבעת נשיא חדש בארה"ב.
עוד כמה ימים ו{{}}ניאלץ למצוא פתרון אחר.
אמן. |חמסה|

[נורמה_טבעית*]

""בעד או נגד המלחמה"" http://info.org.il/zeh/2009/01/04/95/

[פולה*]

בני עדיין שם....וגם הבוקר אחרי החלטת הפסקת האש אני לא מרגישה הרבה יותר טוב.
הרי יעברו ימים רבים עד שיתנו להם לצאת.
דיברתי איתו לפני כמה ימים...נשמע מאד מדוכא (פעם ראשונה ששמעתי את זה בקולו)
כששאלתי אותו מה הוא רוצה הכי בעולם...אמר מקלחת ומיטה.
מקוה שכולם יחזרו מהר הביתה !

..ובנתיים החלפתי לו את המצעים במיטה...שיהיו רעננים... כשיגיע.

מאחלת לכולנו שקט ורוגע.
אמן.
ובמרגיעון: "עוצמה היא לא להשתמש בכוח העומד לרשותך".....כמה מדויק.