מבלי לפגוע, ואפילו מבלי לסתור את דברייך, הם אכן נשמעים כמו דבריה של מישהי ש לא גרה בארץ כבר הרבה שנים
אמנם יש הרבה מפונקים שסדרי עדיפויות חדשים היו יכולים להועיל להם,
אבל הסיבה שמאות אלפי אנשים שטפו את רחובות הארץ במחאה בקיץ הקודם אינה פינוק,
אלא העובדה שלא משנה כמה תעבוד, אתה תמיד רודף אחרי הזנב של עצמך.
גם אנשים שמנמיכים סטנדרטים מאד, עדיין מוצאים עצמם בלי כסף כבר בתחילת החודש.
שלא לדבר על העניים ההולכים ורבים בישראל.
אחרי שביליתי כמה שנים בחו"ל, ראיתי איך זה נתפס מבחוץ:
בחו"ל אתה עובד
יש לך כסף. עובד מעט
מעט כסף, עובד הרבה = הרבה כסף.(אני מדברת על אוסטרליה ואירופה, במקומות שאני הייתי בכל אופן).
זה פחות או יותר ככה.
ואז זה בלתי נתפס בעיניך שמישהו עובד כל היום ועדיין לא יהיה לו כסף כי הוא כילה אותו על חשבונות, חינוך, אוכל ודלק.
אז אתה אומר לעצמך - הוא מפונק. היה יכול לחסוך פה והיה יכול לחסוך שם.
זה לא ככה בישראל.
מצד אחד מקטרים על כמה עולה קוטג' ועוד מצד שני אף אחד לא מספיק יצירתי לשאוף ולנסות לחיות אחרת.
אז הנה, יש הרבה משפחות שלא קונות קוטג' גם בימים כתיקונם. הן יעידו שמצבם לא יותר טוב.
זה מקומם כי המצב הוא תוצאה של עיוות מערכתי, ואז להאשים את האזרחים שאין להם כסף כי הם לא מספיק יצירתיים, פירושו לגלגל את האחריות חזרה אליהם.
וזה פשוט לא צודק.
מלבד זאת, מחאת הקוטג' היא רק סמל.
לקחו מוצר מזון בסיסי והפכו אותו לסמל של העיוות המטורף של כמה מרוויחים לעומת כמה מוציאים על מוצרי מזון בסיסיים ועל מוצרים בסיסיים בכלל.
אפשר להתווכח על האם אפשר לחיות עם או בלי קוטג', האם הוא נחשב מוצר בסיסי או לא,
אבל עם מספרים אי אפשר להתווכח - בישראל כמעט כל מוצרי המזון יקרים בעשרות אחוזים מן המקבילות במדינות המערב,
וזאת בזמן שהמשכורות נמוכות משמעותית באופן יחסי.
מי שחי כאן לפני עשרים-שלושים שנה בעיר מסוימת ועבד בעבודה מסוימת היה יכול להרשות לעצמו X דברים (למשל לכלכל משפחה בת 5 נפשות, להחזיק אוטו ולשלם משכנתה סבירה).
היום באותם תנאים בדיוק - אותה עיר, אותה עבודה - זה פשוט בלתי אפשרי.