לאן לתעל את כל העצב הזה אם לא לאוכל

[הנני*]

החיים שלי לא פשוטים. אולי זה ענין של בחירה, של יחסיות, של אופי. אינני יודעת. הרי העולם מלא באנשים שסובלים יותר ממני, ועיניהם אל האור, לא כמוני. ואצלי, ותמיד היתה איזו תוגה כזו, אופפת, עוטפת. דוחקת לפינה, משוועת לנחמה. למרות שאם תראו אותי, אם אתם מכירים אותי, לא תדעו שמץ. אני נעימה, צחקנית, מה זה כייפית. עם ילדים בכלל, אני ילדה בפנים. אני רוצה לצחוק, ולהשתולל, ולעשות חיים עד קצה גבול היכולת.

אני אמא. הילדים שלי נפלאים. שניים מהם. שלישי גם נפלא, באמת. אבל לא באמות המידה של העולם. אני, כמה שאני אוהבת אותו, לפעמים העצב עולה על גדותיו. אני מתבוננת בו, בילד שלי המוגבל, והלב נקרע לי מייסורים, וכמה שאני שמנה כבר ככה, אני אוכלת עוד, ועוד, ועוד, ועוד. אבל איך אני יכולה להאשים אותו, והרי כל חיי הייתי ככה. כל החיים. כל נקודה של עצב, כל נקודה של שפל, אני והאוכל, האוכל ואני.

אני לא יודעת לרדת במשקל. כלומר, אחרים יגידו, ודאי יודעת. ירדתי יותר משליש ממשקלי, כבר כמה פעמים בשנים האחרונות. מה זה יודעת, אני להטוטנית המשקל של העולם. וכשאני יורדת, בתהליך, אני מרגישה חשופה, ופגיעה, וקצרת סבלנות. אי אפשר להשאיר את הילדים שלי בלי הסבלנות שלי, מה יהיה עליהם. וקוצר הרוח שלי הולך וגובר, הולך ואוכל, ואני, אסור לי להיות קצרת רוח אליהם. בעיקר לא אליו, המתוק שלי. שתלוי בי בצרכים הכי בסיסיים שלו, שאין לו עצמאות, שאין לו כלים ואין לו מילים לעזור לעצמו. והלב שלי נכמר, ואני נשברת, והולכת לאכול משהו, הרבה משהו, כדי שאוכל שוב להתפנות אליו, לנשמה שלי.

המשקל העודף, המון משקל עודף, מזמן מעצמו עוד ועוד נקודות שפל. אין לי הגנה במקומות האלו. הגעתי למשקל שמסוכן לבריאות שלי. אני ענקית. פילה. אני חייבת למצוא לי נחמה אחרת, לא מזיקה. אני חייבת להפסיק לפנות אל האוכל. אבל אני לא יודעת לאן כן.

[יש_בי_אהבה*]

קראתי את קריאתך המרגשת לפני השינה וחשבתי עליך.
נשמע שאת באמת אישה נפלאה. אבל שאת פועלת ממקור אנרגיה פנימית שמתכלה.
את מגייסת אנרגיה פנימית כדי לחיות במצב שבו היית רוצה להיות (או מצב שבו את חושבת שסובביך רוצים שתהיי) אבל האנרגיה הזו מכלה לאורך זמן.
את נחלשת, מתייאשת ולכן את מחפשת נחמה או אנרגיה בהתמכרות מסוימת שבמקרה זה היא האוכל.

האוכל מבין אותך, מנחם אותך, מחזק אותך, מכיר אותך, יודע מה את אוהבת, מה את רוצה.
הוא שם בשבילך ברגעי השפל. כשההצגה נגמרת ואת נשארת עם המציאות האמיתית של חייך.
אבל האוכל הוא סוג נוסף של אנרגיה מדומה. יש לו מחיר כבד משל עצמו.

היות ואני לא רוצה להכביד עליך, אני לא רוצה להמשיך בכתיבה לפני שתגידי לי שאני בכלל בכיוון.

[פז*]

אולי תנסי להזמין את עירית לוי

[הנני*]

הי יש בך אהבה, בבקשה המשיכי

[יש_בי_אהבה*]

ראשית אני לא אישה אלא איש.

אני אנסה ללכת איתך עקב בצד אגודל אם תרצי.
בכל רגע שתרגישי שאני פוגע או מכאיב, תרגישי חופשיה...

בואי נתחיל ממשהו מאד מעודד שהבנתי מדברייך:
כתבת שהאוכל הוא בעצם הכתובת אליה את מתעלת את העצב שלך.
החדשות הטובות הן שאם זה כך, הבעיה היא בכלל לא האוכל אלא תיעול העצב.
מכאן גם שכל ניסיון לעשות דיאטה לא יצליח לאורך זמן.
הרי חסימת הניקוז של אגן העצב רק תעלה את המפלס ולבסוף הוא יעלה על גדותיו ויגלוש.

לכן, לדעתי, אל תנסי לפחות בשלב הזה להתמודד עם בעיית האוכל וההשמנה - הם רק תוצאה של אגן עצב המתמלא בקצב מהיר מדי.

כלומר, הרעיון הוא להשתמש באנרגיית החיים המופלאה שלך כדי לראות למה אגן העצב הזה מתמלא ולנסות להקטין או אפילו לבטל את הזרם שממלא אותו.

אני אשאל אותך שתי שאלות קצרות ופשוטות (לכאורה).
השאלה הראשונה היא מה גורם לך להיות עצובה?
השאלה השניה היא למה אותו דבר גורם לך בהכרח לעצב ולא (גם אם זה נשמע מוזר - לשמחה?)

בהצלחה

[הנני*]

איש ולא אישה, אתה מבלבל אותי, ומרגש אותי באכפתיות שלך.
מה גורם לי להיות עצובה? לעשות את זה קצר? זה שהילד שלי חריג ומוגבל, בעיות בחיי הנישואים, המשקל שלי, שמכה בי בכל רגע ושניה של קיום.
את השאלה השניה לא באמת הבנתי... אני מרגישה קורבן של נסיבות, קורבן של נכויות, אישה חופשיה ומלאת חיים, עם ענייני משקל פתירים, שהפכה להיות אמא-של, שירותי בריאות מהלכים, ובדרך איבדה את הצורה ואת האהבה. אשמח אם תוכל להראות לי מה משמח בזה.. אתה רואה? דוקא השאלה שלך גרמה לי לרחם עוד יותר על עצמי. מי אתה?

[יש_בי_אהבה*]

גם את מרגשת אותי מאד בכנות שלך ובאופן שבו את מתמודדת עם המציאות.
השם שבחרת לדף ולך פשוט שבה אותי.
אני חושב שגם התגובות שלך מראות שאת בשלה לשינוי - בהצלחה.

קצת עלי:
אני אדם (די מבוגר אם כי מבוגר זה יחסי) נשוי באושר לאשה נפלאה ואבא לילדים מקסימים. עוסק בתחומי ההנדסה.
בשנים האחרונות עברתי שינוי מאד משמעותי בתפיסת העולם.
אמנם, במבט לאחור, הייתי על מסלול השינוי הזה הרבה שנים אבל רק עכשיו אני מרגיש את הפירות.
אולי בגלל הרקע שלי אני אהיה קצת קצר ותכליתי (לא כמו שמקובל כאן....(- ולכן אם משהו לא ברור תגידי ואסביר.

אז ככה, ראשית אני לא פטליסט ולא דטרמיניסט בהשקפתי.
אני מאד מאמין ביכולת שלנו להשפיע על חיינו שלנו אבל אנחנו לא יודעים איך המעשים שלנו משפיעים עליהם.
היות ומי שאנחנו בנקודת זמן מסוימת זה דבר ידוע, ידוע גם איך נחליט באותה נקודת זמן.
ומכאן אפשר לומר שמסלול החיים שלנו ידוע מראש.

כלומר, אני מאמין שכל מה שקורה לנו, היה אמור לקרות רק שלא ידענו על כך.
למשל המפגש הוירטואלי שלנו הוא כזה לדעתי......

לכאורה המודל הזה מכביד.
לכאורה, כל החלטה שלנו הופכת להיות הרת גורל ואפשר להתייסר עד אין קץ על החלטות שקבלנו בעבר אבל מטרת המודל הזה היא הפוכה.
בעצם, המודל הזה מראה שדי טבעי היה שתקבלי באותה עת את אותה החלטה.
החלטה אחת הביאה להחלטה נוספת ומכאן מראה המציאות שכל האפשרויות התיאורטיות שלי מי שיכלת להיות נותרו תיאורטיות.

גם עכשיו את נמצאת לפני אין ספור אפשרויות שונות של חיים.
משום מה, (וזו לא האשמה) את בוחרת באפשרויות שגורמות לך לחיות חיים שאת לא רוצה בהם.
הנשמה שלך זועקת ומבקשת ממך שתבחרי משהו אחר.
לכן החכמה היא לצאת לרגע מהטייס האוטומטי המוכר והידוע ולבחור משהו אחר וחדש בחיים
להעיז ולבחור את מה שנראה לא הגיוני ולא לבחור שוב ושוב במה שנראה מוכר ובטוח.
זה מאד מאד קשה לעזוב את המוכר וללכת אל הנודע אבל ממילא אנחנו הולכים כל הזמן אל הלא נודע.

נמשיך הלאה כי מסקרן אותי מה שכתבת

אם אתם מכירים אותי, לא תדעו שמץ. אני נעימה, צחקנית

ברמת הפרקטיקה, השאלות שלי (לאור מה שכתבתי ומה שכתבת) היא:
האם את מרגישה אשמה בדברים שגורמים לך להיות עצובה? (במיוחד בילד החריג?)
אולי זה קשור לזה שאת מסתירה את האמת מסובביך ומנסה לשדר להם תמונה לא נכונה - האם את באמת חושבת שהם לא יודעים את "האמת"?

[פרקטית*]

אני לא בטוחה שצריך להתחיל שינויים דווקא ממקום עמוק .
העצב קיים כרגע . למה לא לנתב אותו במקום לאכילה- לעשייה , למשל ספורט. מתוך זה יש חיבור לגוף , תרגישי יותר טוב עם עצמך יהיה לך יותר אנרגיה ללמוד לקבל את מציאות חייך ויחד עם זה לשנות את מה שניתן.
שנה טובה

[הנני*]

איש עם אהבה, אני לא מרגישה אשמה לגבי הילד. נהפוך הוא, לפעמים אני אפילו מדמיינת כתרים נקשרים לראשינו, ביחד, הוא ואני. לגבי הסתרת האמת... אתה מתכוון לגביו? אי אפשר להסתיר כלום, מי שמביט רואה. הילד חשוף.
אני כן מרגישה קורבן, לפעמים, שהתחתנתי לתוך המחלה, שלא ידעתי על קיומה, שהכתה בי. כעס על שרק אני מתמודדת אתה, נושאת באחריות ההיקפית לגביה, בדאגה הפרקטית. רגשות שליליים אחרים קשורים למשפחות אחרות, לקנאה, להתאוות למקום שרחוק ממני מדי. המון יאוש, גלים גלים של יאוש, ומאמץ אין סופי להשאר עם הראש מעל המים, לא לשקוע.

נעימה וצחקנית, זה מה שסקרן אותך. מעניין. כן, לגמרי. כשאני מצליחה להפריד, ואני מצליחה פעמים, אני אוהבת לצחוק, להנות, לעשות חיים. יש לי המון תחביבים, אהבות קטנות, התאוויות. אני מאד מאד אוהבת לשמוח.

אבל עכשיו אני שמנה. ענקית. זה לא קשור לילד, או לבעל, או לאף אחד אחר. רגשות אשמה? אין סוף. איך הגעתי למצב הזה, מה אני עושה כאן. הנאות קטנות? לא זמינות בכלל. פשוט ככה. מסך עבה של שומן, של צער, של חוסר אונים, של כאב, מסך בלתי נתפס בהיקפו, יושב לי מתחת לעור. חיים של בלי להיות נאהבת, ואני כותבת ומוחקת מילים מאד קשות שנפלטות לי, ממני לעצמי, ושלא ראוי להעלות. אני לא יכולה להפריד יותר, זה לא ילד שאפשר להשאיר בבית ולצאת לקחת אויר, זה כל הכאב הזה, האין סופי, שיושב לי על הגוף. המבטים של האנשים מסביב, הדחיה.

_לכן החכמה היא לצאת לרגע מהטייס האוטומטי המוכר והידוע ולבחור משהו אחר וחדש בחיים
להעיז ולבחור את מה שנראה לא הגיוני ולא לבחור שוב ושוב במה שנראה מוכר ובטוח._

מה למשל?

[הנני*]

פרקטית, תודה על שכתבת. גם אני פרקטית, והתחלתי בדברים שאת כותבת. ככה, לחדש את השנה החדשה. אבל הדרך ארוכה, והעצב עמוק, וחודשים רבים יעברו עד שאצליח, אם בכלל, להגיע למקום שטוב לי בו יותר - פיזית. אני חוששת להחלש בדרך, מקוה שלא. שנה טובה!

[יש_בי_אהבה*]

מה למשל?
זאת שאלת מיליון הדולר. עליה רק את יכולה לענות. מה שאני כותב יכול אולי לסייע לך למצוא את התשובה.

אני חושב שאת צריכה לחשוב איך את מפנה לעצמך זמן להיות עם עצמך. לא להיות כל הזמן בדאגה הפרקטית לבן שלכם.
עובדתית, את נמצאת במצב שקשה מאד להחזיק בו מעמד לאורך זמן ולהשאר שפוי. את יכולה וזכאית לבקש עזרה.

לגבי הסתרת האמת אני מתכוון לפער העצום בין מה שאת מתארת שאת מרגישה ובין מה שאת מתארת בחיצוניות.
המחשבה שאת מסוגלת להפריד בין מה שקורה לך לביו מה שאת משדרת לסביבה נראית לי לא אפשרית.
מילים קשות שאת מוחקת, רגשות אשמה אין סופיים, דחייה לא מסתדר לי עם נעימה וצחקנית.

איך את מסבירה את זה?

[שיר*]

מאחלת לך שנה מבורכת ומתוקה!

אם את מחפשת מידע מאד מאד מאד ממליצא לך להסתכל על סרטים ביו טיוב של ביירון קייטטי-לאהוב את מה שיש זנ באנגלית ואולי יש כבר חומר בעברית-לא ניסיתי

אם יש לך אפשרות לעשות עם מישהו מה"מאפשרים" החדשים בתכנית בארץ איפשור שעשוי מאד לעזור להתבונן בעמצך והחייך באור אחר אלה מפגשים אולי אפשר בסקייפ?
אולי יש כאלה שעושים סטאז ..

כדאי עבור זה להתייעץ אולי עם ורד או אריק פלד=אין לי קשר איתם אישית אך מכירה משהי מקסימה בשם שלומית או שולמית גל שעובדת איתם אולי יש לה רעיון וזה מתוך מחשבה שלא יהיה כבד לכיס.. .ויהי זמין בכל מקרה יש קהילה שמתפתחת וזה מאד מאד חזק בעיני העבודה למי שמוכן-מוכנה לראות את האמת ולעשות שינוי אמיתי.זה אומר לותר על משהו...אבל לאפשר חופש פנימי!

אולי כדאי גם לחפש מידע על אהבה עצמית של הפסיכיאטר פינקי פינשטיין -לא ממש מכירה אותו הם עושים תכנית ששולחים הביתה-להתקשר ולברר.
שוב,
בהצלחה ושפע אהבה ומתיקות בלי תנאים

[יש_בי_אהבה*]

מכיר את מה ששיר ממליצה עליו וממליץ על הכיוונים הללו בחום.

[הנני*]

איך את מסבירה את זה?

בקלות, אני חושבת. אני מלאת חיים במקומות שלא רואים אותי כאישה. או שלא רואים אותי בכלל - לראות סרט למשל, לשקוע בספרים. עם חברות לפעמים, תלוי מי, חלקית. אני מאד אוהבת להיות עם ילדים, לשחק אתם, לצחוק. ילדים אוהבים אותי, ותמיד הבית מלא בהם. רק הבת שלי, לעזאזל אתה, נפקחות לה העיניים עכשיו, מתבגרת, מתחילה לראות אותי כמו שאני, ואני מתכווצת. מתכווצת בתוך גוף ענק. אולי לזה אתה מתכוון בדברים שלא מסתדרים ביחד.

[יש_בי_אהבה*]

ואולי הבת שלך היא רק מציין לבעיה
כלומר, המעבר שלה מילדות לבגרות - כמו שאמרת בעצמך גורם לכך שנפתחות לה העיניים ועכשיו קשה לה לקנות את זה שאת מלאת חיים ושמחה - מול מה שהיא רואה.
עכשיו היא מפתחת חשיבה בקורתית הגיונית. מסיקה מסקנות, שופטת.... משווה.
קשה לה עכשיו להאמין לך.

קל יותר להיות עם ילדים כי הם לא שיפוטיים באותו האופן שהמבוגרים שיפוטיים.
הם מקבלים את מה שאת אומרת על עצמך כאמת.
אולי למבוגרים קשה יותר.

הרי גם את מעידה על עצמך כעל אחת שסובלת מעצב, רגשות אשם תסכול....

[הנני*]

אז מה אתה אומר בזה, המשך בבקשה

[יש_בי_אהבה*]

מה שאני מרגיש וזה רק על סמך קריאת מה שאת בעצמך כותבת יש פער בין מה שאת מרגישה בפנים ובין מה שאת משדרת החוצה.
אני לא טוען חלילה שאת חיה בשקר או שאת עושה משהו במכוון אבל זה מכניס אותך למצב שאי אפשר להתמיד בו.
ואולי, הסיפור שאת מספרת ומקווה שמאמינים לו, שמצבך טוב, גם מונע ממך מלחשוב על איך להתמודד איתו ומונע מאחרים לעזור לך.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

הנני את מאוד מרגשת.
מזדהה עם כל מיני חלקים בסיפור. בתחילת האימהות שלי עליתי 30 קילו והרגשתי איום ונורא.
וגם אני בן אדם של שמחה וחיוכים
אבל אי אפשר להיות באמת שמח כשאתה נושא עמך משקל עודף. לפעמים אולי יש איים קטנים של אושר מהילדים אבל בגדול
העודף מרחיק אותנו מעצמנו ומרחיק אותנו מהמהות שלנו.
היום אני 30 קילו פחות ואם תירצי במקביל לכל תהליך אחר לשמוע מה עבר עלי אשמח לעזור לך כאן או בפרטי [email protected]

[פרקטית*]

קוראת אותך וחושבת עליך. . בהצלחה

[פלוני_אלמונית*]

הנני, מזדהה עם מה שכתבת, את נשמעת מקסימה.
כתבת שאת אוכלת כשאת זקוקה למחמה, אני חושבת שכולנו זקוקים לנחמה והעניין הוא לא להפסיק לחוות כאב, אלא להצליח להכיל אותו ולתת לעצמנו נחמה באמצעות חשיבה חיובית, שתיית מים, נשימה, לעשות משהו אחר, אולי הליכה כדי לפרוק את המתח שמצטבר

[שיר*]

מה בעצם היית רוצה?
אם הכל היה אפשרי מה היית מבקשת מעצמך?
מה הכי חשוב לך?

איפה נקודות החוזקה שלך?
מה מניע אותך כשקשה לך?


מה את ממש אוהבת?
האם את יכולה למצוא מה טוב ברגע?
מה את ממש אוהבת בגוף שלך

איך היית מספרת את הסיפור שלך באופן שמעורר השראה?
איך היית מוכנה לסלוח לך וליצור מע יחסים של אמון עם עצמך?

האם את אוהבת את הילדה הקטנה שבתוכך?האם יש לך חמלה כלפיה
האם את יכולה ונסות רק דבר אחד קטן?

פשוט להגיד לעצמך ם אם את באותו רגע לא מרגישה את זה שאת אוהבת אותך?

אם כל זה לא מדבר אליך
אנא פשוט תמחקי

שנה מתוקה

[הנני*]

בוקר טוב.

קרה משהו מר ופוגע עם בעלי הבוקר. ואני כועסת. כל כך כועסת, כל הגוף רותח. אני פגועה, אני מאוכזבת, אני לא מסוגלת להבין או לקבל, ואני מאד מאד כועסת. אחר כך הכעס יהפוך לעצב, יישאר שם כמה ימים, ולאט לאט ישקע, בשקט, יתמזג עם הכעסים הקודמים, האכזבות, ההתעצבויות, הירידות. וכולם ביחד, זה החדש ואלו הישנים, יעטפו אותי בשכבת עור עבה, עבה עד גרוטסק, צומחת לעד, לדראון עולם.

לא, אני לא רוצה ככה. יום שני לאורח החיים החדש שפצחתי בו, עם משמעת מזון בריאה. אני לא רוצה להחליק את הכעס הזה החדש, הנוקב, לתוך העור שלי. אני לא אוכל אותו. אז מה אני כן? איך להתמודד אתו?

אני יושבת פה ורועדת, בקושי מתרכזת בכתיבה. אבל זה יעבור לי, אני יודעת שהכעס יעבור. רק העצב שיישאר בעקבותיו, העצב על הפגיעה המיותרת בכולנו, על הפגיעות הקודמות, העצב הזה... בבקשה... לאן לתעל את העצב הזה?

[קוראת נוספת*]

הרשי לי להיות פרקטית כי את זועקת לעזרה ועם כל הכבוד למילים מחזקותשיש כאן רבות וטובות ממני להעניק אותן, אני מרגישה צורך לציין ארבע הצעות מיידיות לפתרון.

האחד - לגשת לרופאת המשפחה לבקש ציפרלקס לטיפול בדכדוך, דכאון, ייאוש.
שנית - בדיקת התאמה מבחינתה לנפק לך כדורי הרזייה. ישנם כדורים שהופכים את התהליך המייסר של איפוק וריסון והתמודדויות רגשיות שונות בכל מה נשוגע לדיאטה - לקלים יותר.
וכדורים - עובדים.
למי יותר למי פחות.
שלישית - להצטרף לקבוצת תמיכה כלשהי כמו אכלני יתר אנונימיים או שכל מסגרת שלא כופה מדידות וספירת נקודות אלא קבלה. ברמ הראשונית. קודם לקלב מה שקורה איתך ואיךש קורה איתך.

רביעית , האם את עובדת מחוץ לבית? אם לא, אנא עשי זאת ויפה שעה אחת קודם. יש הרבה כבוד לחינוך היבתי ולצרכים של הילד המיוחד כל כך שלך אבל עבודה גם במשרה חלקית ולא משנה במה, בפקידות, בייצור, בנקיון או בעיצוב, אפייה, עריכת דין או אינסטלציה, ביצוע סקרים או מה.
עבודה מחוץ לבית תרחיב לך את הנשימה ואת נקודת הראות ואת הרצון לחיים מחוץ לבועה הסיזיפית של גידול ילדים והתמודדות בזוגיות קשה.
את תתלבשי כל יום יפ
את תיפגשי עם אנשים אחרים בני גילך ותחווי ריגושים והנאות מהכרויות חדשות . בקצב שלך.
את תרגישי מוערכת.
את תרגישי יצרנית.
את תרגישי פחות תלויה בפרנסה בבעלך.
את תרגישי שאת מתחברת שוב לאני פנימי ששייך לך.
ולא משנה באיזו עבודה. באמת שלא. תמיד אפשר להחליף ולכוונן טוב יותר או להחליט משהו לא מתאים ומשהו אחר יותר.
ומה שהכי חשוב - את לא רק תרגישי את באמת תהיי כל אלה.

וזה שווה גם במחיר של להכניס מטפלת במקומך בשעה שאת עובדת.או להכניס את הילדים למסגרות. או לעבוד אחר הצהרים כשהבן זוג בבית.

את במצב של הזנחה רגשית ופיזית קיצונית. לשם המחשה - אם גבר היה נשאר בבית לגדל ילדים והיה משמין פי כמה, ממורמר, עייף וכעוס הסביבה היתה מזדעקת לנוכח הדכאון והידרדרות שלו. אצל אישה יותר קל לקבל את זה גם ברמת הסביבה וגם ברמה שלך האישית אבל זה לא אומר שאזה נכון לקבל את זה. לא עוד. לא כשיש לך זוגיות מחורבנת ומשפחה לגדל וילד מיוחד ואהוב והכל ביחד סוגר עלייך. אז תפתחי חלון וצאי החוצה. הבחירה הלישאר בבית היתה נכונה לשלב מסויים היא לא חייבת להיות נכונה לתמיד. זוה גדולה של היותינו אנשים מתקדמים.

ואם את כבר עובדת בחוץ, אולי כדאי לשקול הלחליף עבודה כי מה שזה לא יהיה, היא לא מספקת את המטרה שלה >

[המרכז*]

אוי הינני. הייתי שם. בניגוד לקוראת ובאופן פרקטי אני מאוד רוצה להמליץ על התעמלות ושומרי משקל.

הורדתי קרוב ל23 קילו. אין להשוות את אך שאני מרגישה. אני יודעת שקשה לספור נקודות ולשקול אוכל, אבל זה רק קשה בהתחלה, אחר כך זה הופך לטבע שני, כמו ללמוד לנהוג. ופעילות גופנית משפרת את מצב הרוח... זה בדוק. שלא לדבר עם ההורדה במשקל עצמה. וזה כל כך קל עם שומרי משקל, את ממש לא מפסיקה לאכול.

מוץ מזה אני מסכימה עם כל שאר העצות של קוראת לגבי כדורים ועבודה, רק שצריך להזהר עם כדורים נגד דיכאון, חלקם גורמים להשמנה.

[פלוני_אלמונית*]

רק שצריך להזהר עם כדורים נגד דיכאון, חלקם גורמים להשמנה.
איזה כדורים גורמים להשמנה?

[קוראת*]

קוראת נוספת, משום שאת באופן קבוע מתעלמת מבקשתי לא להשתמש בניק שלי. הוספתי את המילה "נוספת".

[אני*]

קרה משהו מר ופוגע עם בעלי הבוקר. ואני כועסת. כל כך כועסת, כל הגוף רותח
הנני יקרה,
זאת את מהדף בעל עצבני מידי ?
כי זה בדיוק מה שיכול לגרום לעצב.

[הנני*]

_קל יותר להיות עם ילדים כי הם לא שיפוטיים באותו האופן שהמבוגרים שיפוטיים.
הם מקבלים את מה שאת אומרת על עצמך כאמת.
אולי למבוגרים קשה יותר.

הרי גם את מעידה על עצמך כעל אחת שסובלת מעצב, רגשות אשם תסכול...._

קל יותר להיות עם ילדים כי אני יכולה להיות אמיתית אתם, ולא למכור להם לוקשים. אני יכולה לבטא את הצדדים השמחים שלי. לידם אני פשוט פחות סובלת מעצב, רגשות אשם ותסכול.
כל הדברים האלו מתגברים מאד מול מבטים של מבוגרים, שכמה מנומסים שהם לא יהיו, הם רואים.
ואני מחייכת אליהם, ונעימה אליהם, הרי לא תצפו שאפגוש זרים ואפיל עליהם את מר יומי וייסורי משקלי.
לאחרונה, שהשמנתי כל כך כל כך, גם עם ילדים אני כבר לא מצליחה ממש להפריד ולהנות. אני גם לא יכולה, פיזית, לעשות אתם דברים שעשיתי קודם.

_אבל אי אפשר להיות באמת שמח כשאתה נושא עמך משקל עודף. לפעמים אולי יש איים קטנים של אושר מהילדים אבל בגדול
העודף מרחיק אותנו מעצמנו ומרחיק אותנו מהמהות שלנו._

שיר, המון שאלות גדולות אני הכי רוצה להיות בגוף בריא, ולתת לצדדים שאני אוהבת שבי לצאת החוצה. להיות משוחררת, קלה, חיונית וחיובית. לתרום ולהתרם, להיות חלק ממארג, ליצור, לחוות, לקחת חלק.
זה מה שעולה לי ראשון כרגע...

קוראת, תודה. אני עובדת מהבית, עצמאית כלכלית ויוצרת. אני לא יכולה לדמיין אותי בלי זה... הילדים כבר בבית ספר, גמרנו עם הלהיות בבית. תקופה ארוכה ומדהימה, למרות שנמחקתי בה. אני מוציאה אותם מהבית ומחזירה אותם לקראת אחת, ובין לבין עסוקה בענייניהם בשלל חזיתות. הערבים הם שלי, אחרי שהם נרדמים, ואז אני עובדת בעיקר.
קבוצות תמיכה: הייתי כבר בכמה, כולל אלו המוזכרות. תמיד ירדתי, אחר כך עליתי, מעולם לא נפתחתי, רק על שקילות הקפדתי. אני מרגישה שמשהו צריך לקרות לי פנימה, חסימה ענקית שחייבת להשתחרר, לפני שאגש אוטומטית לקבוצה כזו שוב.
כדורי הרזיה - פחד אלהים. שמעתי רק דברים רעים עליהם. אולי זו סטיגמה ואולי טעות, אבל אני חוששת. כדורי מצב רוח - יש מצב. תודה.

מאד מרגש אותי שאתם כאן כותבים לי, שאכפת לכם

[הנני*]

זאת את מהדף

לא. זה הדף היחיד שלי

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

מה פתאום כדורים לדיכאון???השתגעתם להמליץ דבר כזה? הרי המצב הוא לא מאוד חמור
ובכלל אני מכירה המון נשים שכשהיו בעודף משקל היה להם דיכאון שנעלם כשהם ירדו...

[יש_בי_אהבה*]

לדעתי, יש הבדל בין טיפול בתוצאות לבין טיפול בגורם וכן בגורם שנבחר לביצוע.

זה טוב שיש מנגנון שעוזר לספוג את העצב
זה טוב שיש מנגנון הדחקה שעוזר לנו לקבל החלטות לא פשוטות כמו להכנס לאוטו ולנסוע בכבישים או לחליפין להתחתן.
כל המנגנונים הללו טובים ויעילים כאשר יש זרזיפים של כעס טבעי בריא שאותו יש לנקז.
אפשר לאכול מפעם לפעם כשמשהו מרגיז. אפשר לרטון אפשר לזעוף אפשר לכעוס (אך כמאמר השיר - בזהירות לא להרוס)....

כאשר יש זרם חזק יותר כל האמצעים הללו גם יחד לא יכולים לעזור ולספוג את זרם הכעס.
במקרה כזה, לא מדובר בכעס טבעי ונורמטיבי ולכן חייבים לטפל בכעס שנכנס ולא בכעס שיוצא.

דבר נוסף. לדעתי האמצעים בהם משתמשים הם מאד חשובים אבל הם חסרי ערך אם לא מגדירים מטרה.
כשמגדירים מטרה, נמצאים הכלים והאמצעים להשגתה. הכדורים להרזיה (כן או לא) אימון הכושר (כן או לא) יהיו רלוונטיים רק כאשר תהייה מטרה ברת השגה מסומנת
אחרת, מה שקורה הוא שמתחיליםת בגלל העדר מטרה מפסיקים ומגבירים את תחושת אי ההצלחה והכשלון.

לכן, המטרה לדעתי היא לא לאן לתעל את הכעס אלא איך באמת למנוע את הווצרותו. לדעתי, יש להתחיל בכך שמודים בקיומו...

אם מה שכתבתי פוגע אני מבקש מאד שתמחקי.

[הנני*]

לכן, המטרה לדעתי היא לא לאן לתעל את הכעס אלא איך באמת למנוע את הווצרותו. לדעתי, יש להתחיל בכך שמודים בקיומו...

אם כך, נראה שהתחלתי, לא?

ואני מרגישה שכן הגדרתי כאן מטרה. אפילו בשם של הדף הזה. אני יכולה להתגבר על כעס, אבל לא כל כך על עצב. אני לא יכולה להסיר מחיי את העצב, אני לא חושבת שזה ריאלי. והיום, העצב שלי שהוביל להשמנה הזו שלי, בעצמו ניזון ממנה. אני שמנה כי אני עצובה, אני עצובה עוד יותר כי אני שמנה. איך אני אסביר? כאילו, כל כוחות החיים שלי, החיוניות, החיוּת, היופי הפנימי והשאיפה הטבעית לטוב, הכל כלוא.

המטרה שלי היא למצוא מוצא לעצב שלי, שאוכל לשחרר אותו ממני, ולא לאפסן אותו עלי.

ככה, ובמקביל לתזונה מוקפדת שהתחלתי בה היום, אני מקוה לשחרר מחדש את החיוניות שלי, לתת לה לצאת ולהוביל.

כפי שכתבתי בתחילת הדף, אני אלופה בדיאטות. ירדתי עשרות ק"ג פעם אחר פעם. אבל תמיד יש את החשש הזה שמשהו רע יקרה, ואני אהיה עצובה, ואני אוכל, ואני אשמין בחזרה. כמו שקרה בכל הפעמים עד היום.

אני לא רוצה שזה יקרה יותר.

[יש_בי_אהבה*]

בהחלט התחלת. פתיחת הדף הזה היא מעשה אמיץ ומרגש מאד.
כשקראתי את הפתיח הרגשתי שהוא מגיע מתוככי ליבך ונשמתך ולכן הרגשתי חובה להגיב.
אני מלא הערכה אליך על הנכונות שלך להתמודד עם המציאות ולא לבחור בפתרון הפשוט לכאורה והכואב.
במקום לשקוע עוד ועוד בתוככי המרה השחורה החלטת לצאת.

לדעתי, הפתרון לבעיית ההשמנה הוא פתרון בעיית העצב הרב שממלא אותך. כך לא תצטרכי לאפסן אותו עליך
את כבר יודעת שלרדת במשקל זה קל אבל קשה לרדת במשקל כשעצובים.
כמה שאת אישה חזקה ומדהימה, גם יכולת נשיאת העצב שלך היא מוגבלת. - את רק בן אדם.

אני לא יכולה להסיר מחיי את העצב, אני לא חושבת שזה ריאלי
תחשבי על זה שאין לך ברירה... את חייבת למצוא דרך להבין שזה ריאלי.
כשתמצאי את הדרך לא תאמיני כמה היא הייתה לידך בהישג ידך.
גם אם תמצאי מוצא לעצב שלך הוא עדיין יעבור דרכך...
למה לך את זה.

אני יודע שזה נשמע רוחני אבל אני ממש לא מגדיר את עצמי ככזה
אני עוסק בפתרון בעיות באמצעים טכנולוגיים.
אני יודע שגם בתחום הזה, את הפתרונות הטובים לא רואים כי אנחנו לא רגילים לראות אותם.
אנחנו חוששים מסיבוך, חוששים ממחיר גבוה, ומתפלאים בסוף איך הפתרונות הפשוטים ביותר עובדים.

תאמיני שיש פתרון והוא ימצא. לי זה קרה המון פעמים.

אני מרגיש שהרצון שלך שזה לא יקרה יותר הוא אמיתי ולכן זה לא יקרה יותר.
אבל תמשיכי את הקו הזה.
אל תסגי לעיסוק באמצעים אלא תשארי במהות.

[הנני*]

נ.ב. כמה פוסטים כאן הציעו לי התעמלות. שמתי לב עכשיו שהתעלמתי מזה. אוף, אני, תפסיקי להתעלם מזה
זה פשוט כל כך קשה להתחיל. להתחיל מחדש, בפעם האלף, במצב כל כך יותר נחות מההתחלות הקודמות

[ניקי_ניים*]

אני מקשיבה לך.
שומעת אותך זועקת
ממרחקים,
מפעם.
מתחת לכל הררי התקוות
ורסיסי האכזבות
מאחורי כל ההגנות והמחסומים
אני חשה בכאב שלך
וליבי איתך.
מחבקת אותך חזק מאמצת אותך אליי
ואומרת את פשוט נשמה יקרה.
שום דבר ממה שאת עושה אינו מובן מאליו. שום מאמץ שלך לא מיותר
את לא חייבת להחזיק פאסון ואת פשוט מדהימה.

[פלוני_אלמונית*]

אני לא יודעת מה בדרך כלל את אוכלת אבל לי מאכלים עתירי פחמימות וסוכר עושים מצב רוח רע. שמתי לב לזה בעיקר כי אני בשמירה עכשיו על משקל חדש ובכל פעם שאני אוכלת את אותם מאכלים, מצב הרוח מתעכר (ולא בגלל איזו הלקאה עצמית על שאכלתי). אני קמה בבוקר עם מצב רוח ירוד, לפעמים עם דמעות בעיניים, אם אכלתי ככה ערב קודם.

[פלוני_אלמונית*]

קוסמת
אם תירצי במקביל לכל תהליך אחר לשמוע מה עבר עלי אשמח לעזור לך כאן או בפרטי
אם זה מקובל על הנני אנא שתפי פה לטובת מי שמרגיש דומה אבל חושש לצאת אל הדפים. אנא..

[יש_בי_אהבה*]

דוגמה לאיך יוצאים מטייס אוטומטי ובוחרים חיים אחרים.

קרה משהו מר ופוגע עם בעלי הבוקר. ואני כועסת. כל כך כועסת, כל הגוף רותח. אני פגועה, אני מאוכזבת, אני לא מסוגלת להבין או לקבל, ואני מאד מאד כועסת. אחר כך הכעס יהפוך לעצב, יישאר שם כמה ימים, ולאט לאט ישקע, בשקט, יתמזג עם הכעסים הקודמים, האכזבות, ההתעצבויות, הירידות. וכולם ביחד, זה החדש ואלו הישנים, יעטפו אותי בשכבת עור עבה, עבה עד גרוטסק, צומחת לעד, לדראון עולם.

כיצד מגיב זוג נורמטיבי למצב כזה (וכל אחד מאיתנו הוא קצת נורמטיבי...)

כל מה שתיארת זו החלטה של אדם נורמטיבי לראות את המציאות.
החלטה שפירושה למלא את אגן הרגש במנה גדושה של בוץ עצב כבד, שחור ומעיק.
החלטה שפירושה להעכיר את האווירה בה חיים כל דרי הבית לתקופת מה.
תקופה שבה אפשר לעסוק להנאתנו בהלקאה עצמית והכי חשוב להיות צודק....
אין כמו להיות צודק...

ושוב זו לא האשמה ולא איזה טריק רוחני ממקדש הודי - ככה לימדו אותנו להגיב.
מבין אין ספור האפשרויות לראות את המציאות למדו אותנו שז היחידה או לפחות הנכונה.
למדו אותנו שמי שחושב אחרת הוא פראייר ואין משהו שמפחיד אותנו יותר מאשר להיות פראייר.

אחרי שלב הכעס הצודק מגיע שלב החזרה למציאות שכרוך בניקוז האגן (ספורט, אוכל, סמים, לישון לבד, לעזוב את הבית לכמה ימים....)
ואז, לא מדברים כמה ימים למעט מינימום הכרחי.
לא משתפים במחשבות, בדברים מצחיקים (כי אין) בדילמות, בקשיים.
לא מתחבקים לא מתנשקים ובטח שלא עושים אהבה.
ובסוף כששוכחים למה רבנו, משלימים (כי אין ברירה) ולפעמים אפילו נפרדים....

אבל אפשר גם אחרת....
הרי אי אפשר לריב עם מי שלא רוצה לריב. צריך תמיד שניים לטנגו הזה.
בועצם למה לריב כאשר שני בני הזוג רוצים בעצם בדיוק את אותו הדבר.
מי לא רוצה אהבה, בית שייכות.
אבל אנחנו רוצים שהצד השני יהיה פראייר או יכנע או ישבר ויעשה את זה קודם.


למשל, היכולת לחזור מהר מאד למסלול של אהבה חיבה וחיבור שכל אדם היה רוצה קיימת בכל ריב כאן ועכשיו.
אפשר לכעוס דקה, עשר דקות או שנה על אותו דבר בדיוק.
צריך רק להתגבר על הפחד מאובדן הנכס (או הנחס) להיות צודק
צריך רק להבין שהוא/היא לא ישתנו והם טובים מאד כמו שהם עכשיו
וזהו.

יכול להיות שההבנה הזו היא תוצאה של ניסיון חיים.
לא נולדתי עם התובנות הללו וכשהייתי צעיר יותר לא חשבתי ככה ונהגתי בדיוק כפי שתיארתי
אבל אני שלם עם זה כי לפחות ויתרתי על האגו שלי ולמדתי מזה.

היום, בגלל שהסכמתי לוותר על תפיסת העולם הרגילה
בגלל שלא אכפת לי להיות אני ולדאוג לזה שיהיה לי טוב אז טוב לי.
לכן אגב, יש בי אהבה.

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

אם זה מקובל על הנני אנא שתפי פה לטובת מי שמרגיש דומה אבל חושש לצאת אל הדפים. אנא..
לדעתי כבר כתבתי על כך בכמה מקומות באתר...והכוונה כמובן במעבר לטבעונות.
האם יש צורך לפרט?

[עתליה*]

הנני יקרה, מצטרפת לחבריי ושולחת לך חיבוק גדול ואהבה.
יש בי אהבה, הדברים שלך והליווי שלך כל כך נוגעים . תודה גם ממני. הם עוזרים גם לי.
בדבריך האחרונים , אתה מציע לעזוב את האני הצודק ואת התופעות שנלוות אליו (אחרי ריב למשל),
אבל מה כן לעשות מול בן הזוג או ביני וביני במקרה כזה של הכעס מהפגיעה ? תודה רבה,

[הנני*]

הי, יש בך אהבה.
הדברים שלך והליווי שלך כל כך נוגעים
לגמרי. אין מילים.

ולמרות זאת, בלי להבין למה, אני מרגישה איזה אנטגוניזם אל מול דבריך, משהו שנראה לא ברור, כאילו תיאורטי מדי, לא נוגע במציאות ממש. האיש שלי פגע בי אתמול באמת. מתוך כוונה לפגוע בי. מה, לרוץ אליו עם פרחים?

[המרכז*]

הנני,

ההתעמלות מאוד מאוד חשובה. זה חלק משינוי באורח חיים שיעצור את העליה מחדש במשקל. כשעצוב לך או שאת כועסת, במקום ללכת לאכול משהו מזיק, תלכי להליכה או לחדר כושר, ואז שתסיימי להתעמל, יהיה לך תאבון אמיתי ותאכלי משהו בריא שיעשה לגוף שלך טוב. בחיי שאצלי זה ככה עכשו וגם אני סובלת מאכילה רגשית.

את במצב פיזי ירוד, אז תתחילי לשחות או ללכת או שניהם. תתחילי בקטן, רק מה שאת יכולה ולא יותר. כל פעם תעשי עוד קצת ותראי שככול שאת זזה יותר את תרגישי יותר טוב וגם תרצי לזוז יותר.

אני לא יודעת אזה כדורים נגד דיכאון גורמים לעליה במשקל, אני רק יודעת שיש כאלה.

אם משעמם לך לעשות הליכות, אני ממליצה על ספרי שמע או מוזיקה, זה ממש הופך את ההתעמלות לכייף! מצד שני שקט זה גם טוב, כשהגוף עובד המוח חופשי ונכנס למצב מדיטטיבי כזה, מאוד נעים.

[הנני*]

כשעצוב לך או שאת כועסת, במקום ללכת לאכול משהו מזיק, תלכי להליכה או לחדר כושר,

בוינג, נפל לו אסימון. כשאני עצובה או כועסת, אני מחפשת לעשות משהו מזיק. הליכה או חדר כושר? בכיף, אבל רק כשמצב הרוח טוב .

[ בראש עוברת לי תמונה של אישה נוקמת. את הצער שלה אי אפשר להשקיט במילים יפות, במעשים נעימים, בכאלו. לא. כדי להרגיע את נשמתה היא חייבת לפגוע, לבטא משהו רע. למה היא עוברת לי בראש עכשיו? מה, אני כזו? ואם כן, במי אני נוקמת? ]

[פלמונימית*]

הנני

האם את מרשה לעצמך לבכות, לכעוס, להתפרק?
אני שואלת כי הדברים שאת כותבת מעלים אצלי את חוסר הלגיטמיציה העצמית שלי
לבכות, להיות עצובה, לכעוס,ואיך ההתנגדות העמוקה הזאת מייצרת לי דפוסים מזיקים
ואיך לפעמים כשאני לא מתנגדת...זה עובר דרכי וממשיך הלאה במקום להתקע בתוכי....

[יש_בי_אהבה*]

הנני יקרה.
אני חושב שהדף הזה זו זכות גדולה שנפלה בחלקי.
אני חושב ומרגיש מהרגע הראשון שאת בשלה לשינוי מבורך בחיים שלך ושל המשפחה שלך.
אני הוא זה שמודה לך שנתת לי את הזכות להיות כאן ברגע הלידה שלך מחדש.

משהו שנראה לא ברור, כאילו תיאורטי מדי, לא נוגע במציאות ממש
ואולי, זה רק משהו לא מקובל לעשות אותו.
משהו שבמציאות של הרוב לא מקובל.
רק ההפך הוא המקובל...

האיש שלי פגע בי אתמול באמת. מתוך כוונה לפגוע בי.
מן הסתם עוד קרב במלחמה הנטושה בינכם.
אולי הוא הגיב באוטומט למשהו שהוא חש כפגיעה
ואגב זה יכול להיות משהו שעשית או משהו שלא עשית...

מה, לרוץ אליו עם פרחים?
לא חייבים אבל כמטפורה זה הכיוון.

בואי נראה מה קרה עד עכשיו?
עד עכשיו הוא פגע בך ואת בו.
בכל פעם שהוא פגע בך הוא פגע בעצמו.
בכל פעם שאת פגעת בו פגעת גם בעצמך.
שנים רבות אתם עושים את זה אחד לשני.
למרבה הפליאה, זה לא מביא אותך או אותו למקום שאתם רוצים להיות בו?

עכשיו, בואי נסתכל קדימה
האם את רוצה עוד כמה שנים כאלו?
האם נראה לך שעוד כמה שנים של ריב ומדון הגיוניים כל כך...
צודקים כל כך....
נכונים חברתית כל כך...
יביאו אתכם אל המנוחה ואל הנחלה????.

אולי, ננסה לחפש משהו אחר.

חשבתי על זה שדוקא בעלך הוא האדם המתאים ביותר לעזור לך לצאת מהמצב שבו את נמצאת.
יכול להיות שגם את תוכלי לעזור לו לצאת מהמצב בו הוא נמצא.

בואי נבחן רגע את התמונה הכוללת
הגבר הוא המועמד הטבעי ביותר לקחת חלק גדול יותר בנטל של טיפול בילד שלכם (אני מניח שהוא האבא שלו). כך תוכלי למצוא יותר זמן לעצמך, לטפל בעצמך.
הגבר הזה הוא האדם עם האינטרס המובהק ביותר לעזור לך לרזות כי את אשתו והוא רוצה שתהיי בריאה וחיונית.
לגבר הזה יש אינטרס ברור שלא יקרה לך כלום כי אם חלילה יקרה לך משהו, הטיפול בילד שלכם יפול עליו וישנה את חייו ללא הכר.
לאדם הזה ילדים משותפים איתך ולכן ממילא שמור לך מקום של אהבה בקרבו - בכל מקרה.
את המועמדת הטבעית ביותר לגבר הזה להבעת אהבה ושמחה ולהיות איתך בקשר אינטימי.
לכן, על הנייר יש לו רק סיבות לאהוב אותך ולרצות בטובתך....

אז למה זה לא קורה?
אז למה אנחנו ככה?
אז למה כל כך הרבה זוגות אחרים ככה?
למה אני בעצמי הייתי ככה?

התשובה לדעתי היא שחלקנו הגדול פועל כשמקור האנרגיה שלו הוא פחד.
פחד הוא מקור אנרגיה עוצמתי. פחד יכול לגרום להרבה דברים (אפילו לאומץ).
אני מתכוון לפחד המופיע בפתגם שכל העולם כולו גשר צר מאד והעיקר לא לפחד כלל.
פחד יכול לגרום לנו להצליח, להצטיין, להשיג...
אבל אנרגיית הפחד היא אנרגיה שהשימוש בה מזהם את הנשמה.


ובהקשר הזה, הפחד יכול לשלוח אותנו גם לעשות ספורט ולהיות חטובים למראה
הפחד הזה יכול לשלוח אותנו לעשות דיאט רצח שתגרום לנו להשיל קילוגרמים רבים בזמן קצר.
אבל, יום אחד, אנרגיית הפחד לא עובדת יותר.
ביום שהפחד דועך, הדיאטות נכשלות וחזון הגוף האתלטי נקבר תחת שלל תירוצים.


הפתרון הוא לשנות את מקור האנרגיה שלנו מפחד לאהבה.
אהבה מהסוג של ואהבת לרעך כמוך.
הדבר הטוב בשינוי הזה הוא שזה קרוב אלינו מאד. אנחנו יכולים לחבר את מנוע חיינו למיכל הדלק של האהבה כאן ועכשיו.
הדבר הגרוע. זה נורא מפחיד לנתק את מיכל הדלק מהפחד.

הדבר הקרוב ביותר שאני יכול לתת כדוגמה הוא מעשן.
הדבר הטוב בעישון הוא שלכאורה, כל מעשן, יכול להחליט כאן ועכשיו שהוא לא מעשן יותר.
הרי היד שלו היא זו שמוציאה את הסיגריה הבאה מהקופסה ומציתה אותה.
הדבר הרע הוא שזה קשה כי זה אומר שצריך לשנות את המוכר הידוע והרגיל ולהעיז להיות אחר.
כאן נכנסים לתמונה שלל תירוצים כל כך משכנעים ולכן המעשן ממשיך לממן ולהרוס את עצמו ואת בריאותו.

אני יודע שיגידו לי שאי אפשר להפסיק לעשן (ממש כמו שאי אפשר להפסיק לריב עם הבעל) אבל זה אפשרי
אני מכיר אנשים למשל שנגמלו מעישון כבד בטיפול אנרגטי של כמה דקות.
במילים אחרות, האנרגיה להפסקת העישון הייתה בהם והם לא רצו לדעת שהם יכולים להפסיק לעשן כי זה הפחיד אותם...

בהצלחה.

[רותם*]

יש בי אהבה, המילים שלך מרגשות וטובות ומחלחלות. תודה רבה, תודה רבה.

[המרכז*]

אני מבינה את הדחף לעשות משהו מזיק אם את כואבת, הייתי שם. אבל אם תוכלי לתעל את אנרגית הכעס או העצב להתעמלות, את משיגה כמה מטרות. גם הצלחת לא להזיק לעצמך, גם הועלת לעצמך וגם תרגישי הרבה עוצמתית וחזקה וזה ביחד עם האנדרופינים מההתעמלות יגרום לך להרגיש הרבה יותר טוב. אין כמו התעמלות להדגיש את החיבור בין הגוף לנפש.

זה לא יבוא לך באופן טיבעי ובהתחלה את תכריחי את עצמך, אבל כאשר תתחילי להרגיש כמה טוב זה עושה לך, את תתחילי עשות את זה באופן טיבעי.

אני לא מדברת רק מניסיוני, גם אמי ואבי שיש להם עודף משקל גדול מאוד התחילו לעשות התעמלות ואחרי שבוע שבועיים התחילו להרגיש כמה טוב זה עושה להם ועכשיו הם הגבירו את המינון גם כי הם יותר מסוגלים וגם בגלל שהם מרגישים כמה טוב זה עושה להם.

[המרכז*]

[ בראש עוברת לי תמונה של אישה נוקמת. את הצער שלה אי אפשר להשקיט במילים יפות, במעשים נעימים, בכאלו. לא. כדי להרגיע את נשמתה היא חייבת לפגוע, לבטא משהו רע. למה היא עוברת לי בראש עכשיו? מה, אני כזו? ואם כן, במי אני נוקמת? ]

ניראה לי שאת נוקמת בעצמך. לא מגיע לך, לא עשית שום דבר שמגיע עליו נקמה. תתחילי לפרגן לעצמך להרגיש טוב במקום.

[הנני*]

_מה, לרוץ אליו עם פרחים?
לא חייבים אבל כמטפורה זה הכיוון._

רבנו כי הוא לא רואה אותי. הוא יודע שאני שם, הוא עושה את כל מה שהוא אמור לעשות תפקודית כבעל בית ומשפחה והוא בטוח שהוא בעל עוזר ומתחשב, אבל הוא לא רואה אותי בכלל. אני מרגישה כמו אויר. היחס שלו אלי ריק, תפקודי, חסום, נטול מגע. אני לא רוצה לרוץ אליו עם פרחים. אני רוצה שהוא ירוץ אלי.

[ריקוד_שמח*]

שלום לך הינני

סליחה מראש על החשיפות,

קצת שיחקתי עם היפוכים

סתם משחק נחמד שעשוי להעלות ולהציף את האמת הפנימית של הלב...
מוזמנת לשחק ולראות אם יש משהו שמתאים לך כהיפוך...

לי זה עוזר כשמצליחה לותר על קורבנות ואומללות לראות דברים אחרת,
להחזיר לעצמי עוצמה
ונקודות בחירה
להיזכר...

אם לא מדבר אליך
אנא מיחקי.


שבת שמחה

אז ככה...

רבנו (אולי אפשר גם להגיד -רבתי עם עצמי...)כי אני לא רואה אותי. אני יודעת שאני שם, אני עושה את כל מה שאני אמורה לעשות תפקודית כבעלת בית ומשפחה ואני בטוחה שאני אישה עוזרת ומתחשבת, אבל אני לא רואה אותי(או אולי אותו?) בכלל. אני (או אולי גם הוא?)מרגישה כמו אויר. היחס שלי אלי (ואולי גם אליו?)ריק, תפקודי, חסום, נטול מגע. אני רוצה לרוץ אלי(ואולי גם אליו?)עם פרחים. הוא רוצה שאני ארוץ אלי
עם פרחים(ואולי גם אליו? ואולי גם אניח לו עם הציפיות ואגשים אותן עבורי ?בעצמי?ואז הוא כבר לא יהיה אויר?ואני גם כבר לא"אהיה אויר"

ואולי אם לא ארגיש אויר -לא אצטרך להיות עם הרבה משקל-תהיה לי נוכחות?

כל האהבה לה אנו משוועים נמצאת בנו וסביבינו אם נרשה לעצמנו

אני רוצה ללמוד לתת לאהבה לעבור דרכי
אלי ומסביבי כמו אדוות

לאפשר ולהאמין בכח השמחה האהבה

לגעת במהות
במעיין.

לאפשר !!!
לשחרר לחופש

[המרכז*]

_רבנו (אולי אפשר גם להגיד -רבתי עם עצמי...)כי אני לא רואה אותי. אני יודעת שאני שם, אני עושה את כל מה שאני אמורה לעשות תפקודית כבעלת בית ומשפחה ואני בטוחה שאני אישה עוזרת ומתחשבת, אבל אני לא רואה אותי(או אולי אותו?) בכלל. אני (או אולי גם הוא?)מרגישה כמו אויר. היחס שלי אלי (ואולי גם אליו?)ריק, תפקודי, חסום, נטול מגע. אני רוצה לרוץ אלי(ואולי גם אליו?)עם פרחים. הוא רוצה שאני ארוץ אלי
עם פרחים(ואולי גם אליו? ואולי גם אניח לו עם הציפיות ואגשים אותן עבורי ?בעצמי?ואז הוא כבר לא יהיה אויר?ואני גם כבר לא"אהיה אויר"_

כל כך נכון. העבודה של בירון קייטי. מומלץ. וגם להגדיר ולהסביר את הצרכים שלך שהוא לא רואה... כי הוא לא יכול\רוצה לראות ומצידו זה בסדר שהוא לא רואה אבל מצידך זה לא. אז להסביר ולבקש, הוא לא קורא מחשבות והוא לא בראש שלך.

ןאל תביני אותי לא נכון, אני לגמרי איתך אבל סימפטיה לא תעזור בטווח הארוך.

[יש_בי_אהבה*]

אני רוצה שהוא ירוץ אלי.

נשמע כל כך הגיוני, כל כך צודק, כל כך מובן, כל כך אנושי, כל כך דומה למה שלימדו אותנו שצריך לקרות, אבל כל כך דימיוני.

אתם בלולאה של לעשות רע כל אחד לעצמו וכל אחד לשני. אתם רגילים לעשות את זה. זה אפילו די נורמטיבי.לכן לא צריך להסביר אפילו למה אתם שם

את רוצה שהוא יעצור את הלולאה? אולי הוא יעשה את זה מחר, אולי בעוד שנה, אולי אף פעם....

את רוצה לחכות?

אבל את יכולה לעשות את זה עכשיו. הרי זו המשמעות של הנני. לקחת אחריות ולא להיות פסיבית - הנני להבנתי הוא אני מוכנה לשינוי.

די בטוח שזה יזרז גם את השינוי אצלו.. וכולם ירוויחו מזה....

מה עוצר אותך חוץ מפחד?

[הנני*]

יש לי מה לענות, אבל הדברים קשים לחשיפה. רציתי לדבר על המשקל, גם זה קשה נורא.
אני חושבת שרצתי אליו, מה זה ריצה, מה זה פרחים, והוא לא ראה. ובמגושמות שלו, בעט בהם. חזק ונוקב, ישר אל הלב.
אני מאד מאד כואבת. בארבעת הימים האחרונים לא ישנתי במיטה, לא החלפתי אתו מילה, וגם בקושי אכלתי.
כן אכלתי מוקפד, בריא ונכון. ועשיתי קצת הליכות. וירדתי קצת במשקל, והתחזקתי קצת.
אני מאד מתרגשת מדברים שנכתבים כאן וקשה לי לענות עליהם. אתם אנשים זרים ואכפת לכם מאד, אני לא יודעת למה, אני לא יודעת איך העזתי לכתוב כאן, ואני אובר-וולמד.

[אינטו_איציה*]

איזה דף מרגש, מלמד ומאוד מאוד נותן.
יש בי אהבה...תודה
וגם לגברת הנני.

ולכולם בנתיים, שבת מנוחה ממחשבות ומלחמות.

[ריקוד_שמח*]

אולי נאפשר פשוט להיות בהווה ולסלוח

אין חוץ
הכל בתוכינו.
הכל מראות

כשנמצא בנו את החלק שבעט ולא נהיה "צודקים"
תהיה שם אמת קטנה מן סדק ללב להרפא
רק לותר על הצדק...

לדעת שהאהבה זמינה בכל רגע
בכל שבריר שניה אם נסכים להתמסר
למענינו -

כשאני כועסת אני מענישהאת עצמי.
השבוע חשבתי,שכשהיינו קטנים עשינו ברוגז או "דווקא" להורים כדי לחוש חזקים
כדי ללמד "אותם"לקח ...
פגענו בעצמינו כדי שיבינו מה אנחנו רוצים...
עכשיו חשוב לזכור-
התפאורה השתנתה...
זה אנחנו שנפגעים ובני הזוג שלנו גם במסע שלהם,
ואינם הורינו...

ותכלס..אם יורשה..

אם יש לך קצת זמן
מציעה לקרוא או לשמוע היפונו או פונו

מתאים במיוחד למאמינים בניסים
שבת מבורכת

ו-השיר שיתנגן לו...

יש לי הכח לשנות

כל מה שטוב לי לשמר
כל מה שלא-לשחרר
יש לזה מוסיקה...

שבת מבורכת

[המרכז*]

זה בסדר, פשוט תהיי. מותר להיות כועסת ומותר להיות עצובה.

כשסערת הרגשות תשכח קצת, אולי תוכלו לדבר ואז תגידי לו את מה שאמרת לנו. בשקט ובלי האשמות. זה עוזר לדבר מתוך הפגיעות. לפחות אצלי זה עוזר.

בנתיים תמשיכי לאכול טוב וללכת.

שבת שלום

[הדס_צומחת*]

וואו. דף מרגש.
קראתי את רובו, אם כי מחלקו התעייפתי. סליחה.
לא סתם פתחת את הדף הזה עכשיו. עכשיו את מספיק "מבושלת" לעשות את השינוי.
(מסתכלת בצהוב - "מותר לכעוס" מעורר בי שעשוע קל)
אנחנו בתקופת סליחות. (ולא, אני לא דתיה) אבל כשכלכך הרבה אנשים עושים חשבון נפש,
זה משפיע באופן מיידי על הקולקטיב הקרוב ואח'כ על הקולקטיב במעגל היותר רחוק.
כדי לעשות את הסליחות (מהמריבות עם בעלך למשל), את צריכה קודם כל לסלוח לעצמך.
אמרת, שאי אפשר לא להיות עצובה. אז זהו, שאפשר.
אם משנים דפוסים ואמונות, הכל אפשרי. כמו שאמר יש בי אהבה באיזו שהוא שלב.
אפשר לשנות. אפשר לנקות את הגוף מרגשות מיותרים, מדפוסים שחוזרים על עצמם ומעצב שמשתלט.
אפשר ומותר להיות עצובים, אבל אפשר לכוון טיימר ולהגיד - זהו. נגמר הזמן של העצב.
אני אישית, עד שהכרתי את התטא הילינג, הייתי במריבות אינסופיות עם בעלי, עם הילדים ועם החיים.
היום הרבה יותר טוב.
סלחי לעצמך. על כל האכזבות שהנחלת לעצמך, על כל הפעמים שויתרת ואכלת, על כל המריבות ועל כל הפעמים שהרגשת מושפלת.
תשלימי עם הגוף שלך (מלשון תעשי איתו שלום), ותירתמי אותו לעזרתך. סה"כ, הגוף שלך הוא בעל הבית. הוא מחפש תשומת לב.
תאהבי אותו ותטפחי אותו.
בהצלחה.

[פלונית*]

שנה טובה
מתוקה מתורה
דבש

אהבה אמיתית לי ןלמה שאנחנו באמת

[יש_בי_אהבה*]

הנני היקרה והכואבת.

אני מאד מאד מבין את הדילמה והקושי שלך.
אני מקווה מה שאת חווה זה כאב גדילה וצמיחה רוחנית שבעקבותיו תבוא רווחה גדולה.
אני לא רוצה לשכנע אותך שניתן לראות את המצב בבית שלך אחרת כי את במצב שקשה לך לראות את זה.
לפעמים צריך לתת לאבק לשקוע כדי לראות את מה שנמצא לנגד עיננו.

לכן, אתן לך דוגמה נוספת שבעלך הוא לא חלק ממנה.

מספרים לנו שאנחנו, העם היושב בציון, אנשים ערלי לב, רעים, קטנוניים, מחפשי רווח ותועלת אישית - אבל ראי את הדף הנפלא הזה...
כל שעשית היה לשנות משהו ולפנות ליקום (אם תרצי לקרוא לזה ככה) לעזרה.
האם כאשר פתחת את הדף הזה לפני שלושה ימים בלבד האמנת שכל כך הרבה אנשים יענו לקריאה שלך?
האם האמנת שתהיי חשובה לאנשים שלא מכירים אותך בכלל ולא יודעים מי את ואם את בכלל קיימת? (אולי את טרול...?).
האם האמנת שתקבלי כל כך הרבה אהבה מאנשים שלא מכירים אותך בכלל?

כי כולנו רקמה אנושית אחת גדולה.....

תחשבי כמה קבלת בתמורה לפעולה קטנה ונכונה שלך.
תחשבי כמה תוכלי לקבל בתמורה לפעולה נכונה שלך בבית שלך.

מאחל לך שנת אהבה וצמיחה
מאחל לך את הטוב שמגיע לך - אם תעיזי לבקש.

[הנני*]

_האם כאשר פתחת את הדף הזה לפני שלושה ימים בלבד האמנת שכל כך הרבה אנשים יענו לקריאה שלך?
האם האמנת שתהיי חשובה לאנשים שלא מכירים אותך בכלל ולא יודעים מי את ואם את בכלל קיימת? (אולי את טרול...?).
האם האמנת שתקבלי כל כך הרבה אהבה מאנשים שלא מכירים אותך בכלל?_

או, סוף סוף משהו שקל לענות עליו. התשובה היא לא.

תודה...

[ריקוד_שמח*]

עכשיו כשקראתי הבקר הבנתי משהו

כשאוכלת ומשמינה

כנראה קשה לי להכיל אהבה.

אני קוראת את מה שהנני כתבה ועולה לי שיפוט:

מה ..זה כל מה שיש לה להגיד לעומת ההשקעה של כל מה שיש בי אהבה כתב לה?

ואז תופשת ששופטת ומנתחת...אולי אין לה מקום להכיל את האהבה.אולי לא יודעת איך כי אין כלים מספיק...

ואומרת לעצמי...

לוקח זמן לזהות אהבה
לקבל
לדעת שראויה לאהבה

לאפשר לכלי להתמלא באור...
לתת מקום
לסמוך...

אנו סומכים על אוכל כי הוא זמין מנחם וחם.

והרבה פעמים האמהות שלנו לא ידעו "לתת" אהבה כי לא "קיבלו" אותה
אהבה הופכת להיות אוכל
אני מאכילה את עצמי כדי לאהוב את עצמי.זה מוכר וזמין ובשליטתי
אני במקום הכי פרימיטיבי באותו רגע "עושה לעצמי טוב"
אני לא מודעת.אני בסיפור של אז...
ויש עם זה את כל הרגשות המוכרים...


ואולי הצער הזה שמדובר בו הוא הצער שאינני יכולה להכיל אהבה ברוח,בלב.
ושאינני מרגישה רויאה לאהבת עצמי
או הדרך שאני מבינה לתת לעצמי אהבה היא דרך אוכל זמין וחם כמו שקיבלתי מאמא במקום מה שהייתי זקוקה לו באמת...

ויש כאן פארדוכס...

ויש דרך
אני לא יודעת מה מתאים כאן
לך

איכשהו זה כנראה קשור ללמוד לאהוב את עצמי בעוד דרכים
ולהיות מודעת שכל האהבה היא בהישג יש כפי שכתב"יש בי אהבה"

כמוכן להרשות לעצמי לאהוב אותי
להרשות לעצמי עונג!!!

להרשות לעצמי לקבל שפע אהבה ולדעת להכיל אותה בגוף ובנשמה

להכין כלים...

אהבה עצמית זה כנרא דבר שאנחנו פשוט יכולים ללמוד ולהתאמן בו

ומתנתנו תאיר בעולם ובעולמות כולם


בהצלחה לכולנו
אהוב את עצמנו באמת מהעומק
לגמרי!!!

ולהציף בצוף האהבה

שנה מתוקה!!!

[הנני*]

מה ..זה כל מה שיש לה להגיד לעומת ההשקעה של כל מה שיש בי אהבה כתב לה?

זה לא זה הכל. הדברים שיש בו אהבה כתב לי, ודברים אחרים שכתובים כאן, גם שלך, נכנסים אלי למקום הכי עמוק בלב. זה לא צפוי, הדרך לשם ארוכה, גם פיזית, גם רגשית. והם מגיעים, ודולים משם מילים כמשורה, מעטות, שקטות, אבל הכי מדוייקות שיש.

לא פשוט לי לכתוב כאן, עוד פחות פשוט לי לקרוא כאן. הדברים נוקבים, נוגעים, מרטיטים. אני לא רוצה להגיב להם מיד, אני לא רוצה לקפוץ. משקיטה התנגדויות, מתחוללת בתוך עצמי, קולטת.

אנא, אל תשפטו אותי לפי כמות המילים. אני טובה במילים, יכולה למרוח כאן אלף. לא זו כוונתי. אני מחפשת את האמת עכשיו.

אני רוצה שגם בי תהיה אהבה.

שבת טובה.

[יש_בי_אהבה*]

או, סוף סוף משהו שקל לענות עליו. התשובה היא לא.

נפלא. גם מה שכתבה ריקוד שמח מאד אמיתי כנה ומרגש אבל (אולי) את עוד לא שם....
ההבנה שהאוכל הוא תחליף לדבר האמיתי שכל כך חסר לך...אהבה.

אני לא שופט אותך ממש לא. אני מלא בהערכה אליך כי את מבשילה לקראת השלב שבו תפסיקי לפחד.
אני אפילו מודה לך שנפלה בחלקי הזכות להיות באופן וירטואלי לידך.

בניגוד למה שכתבת שאת רוצה שתהייה בך אהבה אני חושב שיש בך הרבה אהבה אבל את לא רואה אותה.
את צריכה לגלות את האהבה בתוכך. וזה פשוט פלא.
כשחשבתי הבוקר איך להסביר לך על זה שיש בעולם שלנו הרבה פלאים שאנחנו לא רואים אותם כפלא כי אנחנו רגילים להם.
נזכרתי בשירה של נעמי שמר שיש לי יום יום חג. ואחר כך נזכרתי בחיוך בסצינה מסאלח שבתי.....וזה מה שיצא:

תחשבי על זה שאת מגיעה ממקום שבו שותים מבאר לבקר מישהי שיש בביתה מים זורמים.
את צמאה מהדרך הארוכה ומבקשת לשתות.
החברה מראה לך שעל הקיר יש איזו חתיכת מתכת משונה מבריקה ומעוותת.
החברה אומרת לך שאם תסובבי שם איזה חלק עגול יצאו משם מים ותוכלי לשתות.
הסיפור הכי קרוב שאת מכירה שדומה לזה הוא שמשה היכה בסלע ויצאו ממנו מים
ואז את אומרת לעצמך שאת לא משה וקיר המטבח הזה הוא לא סלע...
זה נראה לך קצת הזוי ואולי אפילו את חושבת שרוצים לצחוק עליך האישה שהגיעה מהכפר...
החברה רואה שאת מתמהמהת, היא נגשת אל הברז ומוזגת לך כוס מים ומגישה לך אותם.
ורק אז מראה עינייך יוכיח לך ששני דברים שלכאורה אין בינם כל קשר, סיבוב הידית וזרימת המים אכן כרוכים זה בזה.

כשתשאלי אותה לפשר הנס הזה שהרגע ראית היא תספר לך שזה לא פלא.
היא תספר לך שמאחרי הברז יש מערכת ענפה של צינורות ומשאבות שמעבירה את המים לבית שלה.
כמובן שגם ההסבר הזה יהיה מאד חלקי אבל ההסבר לא חשוב.
מה שחשוב הוא שבלי לדעת כלום על המנגנון אפשר לסובב את הידית וללגום מים חים.


ועכשיו לנמשל:
יש מולך ברז של מים חיים ואת צמאה.
את צריכה לסובב את הידית ולהאמין שסיבוב הידית יגרום לזרם של מים שירווה אותך.
כרגע, בגלל שאת לא מאמינה ואת כל כך משוכנעת וכל כך בטוחה בזה שאין לזה סיכוי ולכן את אפילו לא מנסה....

מה יקרה אם תנסי?

ואגב, לגבי לרוץ לבעלי עם הפרחים. את יודעת, זו דוגמה נוספת לכך שהמטאפורות ההוליודיות מתעתעות בנו.
בעלך לא צריך פרחים. הוא צריך אותך. הוא צריך שתחבקי אותו. שתגידי לו שאת אוהבת אותו ושאת לא מוכנה יותר לריב איתו - אף פעם.
שאת לא רוצה לכלות את החיים שלך ושלו בימים ולילות ללא אהבה וללא חום. זהו - היום מפסיקים.

תהיי אמיצה. סובבי את הברז ותלגמי אהבה

[הנני*]

אוף, יש בך. אתה עושה לי צרות...

אני חושבת. ומרגישה. המון, בשבוע הזה. גם בגללכם, וגם בגלל שבלי אוכל. ירדתי משמעותית מראש השנה. מרשים, לא? טוב, הרוב מים, וגם אני אלופת הלרדת. אני הרי לא באמת צריכה את כל האוכל הזה שאני אוכלת תמיד, הוא רק שומר עלי מלא לחשוב. לא להרגיש דברים שאני לא רוצה. ועכשיו אני מרגישה, ואני מרגישה לא נאהבת. כן נאהבת כאן, וזו תחושה מוזרה ומתעתעת. אבל אני חושבת על לא נאהבת, ועל הקשר הזוגי רב השנים שלי. שהתחיל באהבה עצומה שלי אליו, באהבת חיים שצמחה והועצמה באהבה שלי אליו, והוא שקט, לא ממש מגיב. כל השנים, ילדים וזה, ואני מובילה את האהבה הזו, מנתבת אותה, מחזיקה אותה, מפריחה אותה, והוא נגרר אבל לא מחזיר. לא נותן לי להרגיש אישה, לא נותן לי להרגיש נאהבת. לא חושק. וכן, הוא אומר לפעמים את ה'את יודעת שאני כזה' , אבל זו לא אהבה. (או כמו שאמרתי לו כל כך הרבה פעמים בעבר - לא אהבה שאפשר להרגיש. לא אהבה שעוברת). קשר ארוך כל כך, שכל פסיק ופיפס בתוכו היה יוזמה שלי, מרגישה שכילה את האהבה הגדולה שלי עם הזמן. קצת אליו, הרבה אלי. אנחנו לא מדברים כבר חמישה ימים, מעולם לא היה דבר כזה. ואני מרגישה שאם אני אזום עכשיו פיוס, כמו שיזמתי בכל הפעמים שהיו בעבר, אז טיפת האהבה הזו שהצלחתי לגייס לעצמי השבוע, שהצליחה להניע אותי להתחיל ולשמור על עצמי, הטיפה הזו תימוג. אני לא יודעת אם אני מצליחה להסביר את עצמי, אלו דברים מאד עמוקים ואני גם נזהרת וחוששת מחשיפת פרטים, אבל אני מאד מדייקת עכשיו, ובבקשה יש בך, ואתם, תהיו אתי.

המשך מגיע

[הנני*]

אני כולי החוצה. הילדים, כמו שכל הורה כאן יודע, הם מערכת נתינה אין סופית. הילד שלי, נשמת חיי, מה שהוא עבר אתי השבוע. השבוע הזה שלא היה לי כח רק לחבק אותו, שגם רציתי תמורה. ליטרלי, לא היה לי כוח לנקות אחריו בשירותים. בלי לכעוס. די אתה כבר נער כמעט, לעזאזל כל העולם ואחותו, תתאמץ קצת. אוף! והוא שרגיל שאני מרפדת ומפנקת אותו על כל צעד, שמור ומוגן כמו משה בתיבה, מרים עלי עיניים גדולות ואומר אבל למה את כועסת. מה עשיתי. לא עליך, אני מסבירה לו, והוא לא לגמרי מצליח להבין. אבל הוא משתדל יותר בשירותים, והם כבר פחות מלוכלכים אחרי שהוא בפנים, ואולי עוד צעד קטן לעצמאות נוצר כאן, ואולי זה בסדר מצדי שאני דוחקת בו, אבל הדמעות האלו שלו, שמנצנצות בחוסר הבנה, גומרות אותי.

שוב כותבת ומוחקת, אז שולחת ככה בינתיים

[אינטו_איציה*]

אני איתך...

[יש_בי_אהבה*]

תמשיכי. הכאבים הללו הם כאבי הגדילה שלך....
צירי לידה חוויתי רק כאבא (-

הילדים, כמו שכל הורה כאן יודע, הם מערכת נתינה אין סופית
אם זו נתינה ממקור מתכלה, אז אנחנו מכלים את עצמנו.

[הנני*]

מה אני כותבת ומוחקת? את ההוכחות שלי לכמה שאני צודקת. לכמה שהחיים שלי קשים, הנה אני אוכיח לכם. כמה שבעלי נכה רגשית, גם לזה יש לי סיפורים והוכחות מלוא החופן. זה לא מוביל אותי לשום מקום.

אבל בראש השנה ישבתי אל שולחן החג, ומישהו צילם, ושלח לי עכשיו במייל. הפנים שלי והראש של הילד, מקרוב מקרוב, אני עם הפנים מחייכות אליו בגאוה, הוא עם הראש מוטה אלי, עם הנשמה נוגעת. ואני מתבוננת בפנים שלי וחושבת שזו לא אני, ואפילו משלה את עצמי שגם אחרים לא יוכלו לזהות אותי מהתמונה הזו, כי זו כל כך לא אני. ואני שואלת את עצמי אם שאר מכותבי המייל הזה מזהים שזו אני, בטוח שלא, אולי לפי החולצה, וקשה לי להסביר וקשה לי להבין מה קורה לי עם התמונה הזו. יש בתמונה אישה שמנה מאד, מוזנחת, אישה שהיא לא באמת, ואני רוצה לצעוק לה ולהגיד תורידי את המסכה הזו, לא אני רוצה לצעוק על הצלם למה צילמת אותה ולא אותי, ואיפה אני הייתי כשצלמת אותה, ואני רוצה להגיד לילד למה אתה מסתכל עליה ככה, כאילו היא אמא שלך, אבל דוקא הוא כן רואה אותי. מה, ככה אני נראית בעיניו? זה מה שהוא רואה כשהוא מרים את העיניים, זה מה שמחזק אותו? ואני חושבת, איך שוב זה לא עבד לי. כי לפעמים, כמו שמי שמפחד מהכביש עובר בו בלי להסתכל שמאלה וימינה, כאילו שאם הוא לא יסתכל אז לא יבוא אוטו וידרוס אותו - אני חושבת שאם אני אצא מהבית בלי להסתכל בראי, אולי גם אחרים לא יראו אותי. ואז מגיעה תמונה כזו, של האישה הזו, שאחרים קוראים לה אני.

[הנני*]

אם זו נתינה ממקור מתכלה, אז אנחנו מכלים את עצמנו.

אין ספק שזו נתינה ממקום מתכלה. אני לא יודעת איך למלא אותו. אומרים אהבה וזה נכון ויפה, אבל אני לא מצליחה לייצר אותה כלפי עצמי. או לראות אותה בתוכי. לא יודעת מה יש לי.

איך מסובבים את הברז

[יש_בי_אהבה*]

אני הרי לא באמת צריכה את כל האוכל הזה שאני אוכלת תמיד, הוא רק שומר עלי מלא לחשוב. לא להרגיש דברים שאני לא רוצה.

הנה הסכמנו שהפתרון הוא למנוע את העצב ולא למצוא משהו אחר שיחליף את האוכל בספיגת העצב.
בשלב הזה גם ספורט, יוגה או השד יודע מה הם רק אמצעים לבריחה מחשבון הנפש הפנימי שלך.
ואכן, אין כמו הימים שבין כסה לעשור לחשבון הנפש.
יש לכפר על עבירות שבן האדם לחברו וחברו הטוב של האדם הוא הוא עצמו.

ועכשיו אני מרגישה, ואני מרגישה לא נאהבת

מצוין. עוד שלב. עוד קליפת בצל סוחטת דמעות מתקלפת. את פשוט מדהימה...

ואולי את אוכלת כי את לא רוצה לחשוב על למה את לא אוהבת את עצמך?
אולי את מסתירה משהו מעצמך? אולי את מסתירה את זה כל כך טוב ולא יודעת....ואולי כן?
כמו שאמרה לי פעם בחורה כבדת משקל, שהמשקל הזה עוזר לה להסתיר את עצמה מעצמה ומהסביבה.
אולי את כל כך צמאה לאהבה (מי לא) ובגלל שמונעת מעצמך לאהוב את עצמך מאמינה שאם תתני את כולך תקבלי אהבה בתמורה - אבל זה לא עובד ככה....

מהי אהבה:
בקצרה, אהבה בעיני היא היכולת שלנו לקבל את מה או מי שאנחנו אוהבים כמו שהוא.
להרגיש שאנחנו לא רוצים לשנות את מה שאנחנו אוהבים ומקבלים אותו as is או כמו שאומרים במחשבים what you see is what you get וזה בסדר.
מכאן, אני אוהב את עצמי אם אני מקבל את עצמי כמו שאני ולא כי אני כזה או לא כזה.
אם אשווה את עצמי למודל הוליוודי של אדם/גבר/בעל/אבא מושלם אז בשפה היום-יומית אפשר לומר שאני מקבל את עצמי עם היתרונות שלי ועם החסרונות שלי, אבל זה לא נכון.
אני לא שופט את עצמי מול המודלים הללו. אני פשוט אני.
ככה אלוהים ברא אותי ואין לי ויכוח איתו. רק תודה על זה שברא אותי בדיוק כמו שאני.

כלומר, אהבה מתחילה מהיכולת שלנו לקבל את מי שאנחנו עכשיו כמו שאנחנו.
לא להביע סלידה מהדמות הניבטת אלינו מן המראה או התמונה ולא לחפש אשמים.
זה אנחנו ואנחנו נפלאים ככה. בדיוק כמו שאנחנו.

במרדף שלך אחרי האהבה את מחפשת אותה בחוץ במקום לחפש אותה היכן שהיא נמצאת בפנים.
לכן, את נותנת ביד רחבה ביטויי אהבה כמו אכפתיות, אמפתיה והקרבה.
הם בעיניך הביטוי לאהבה ואת מקווה שבתמורה לאהבה שאת נותנת תקבלי בחזרה אהבה.
בפועל את לוקחת הלוואות רגשיות ענקיות בריבית של שוק אפור כדי להמשיך ולתת ביטויי אהבה מתוך תקווה שתקבלי אהבה.
אני חושב הצד המקבל אפילו לא יודע איזה מחיר את משלמת על הנתינה הזו כי הוא רגיל שזה ככה. ואין ולא תהייה גם אהבה חזרה.

אבל אני לא מצליחה לייצר אותה כלפי עצמי. או לראות אותה בתוכי. לא יודעת מה יש לי.
את יכולה לחשוב מה מונע ממך לאהוב את עצמך?
להודות באומץ בדבר שמונע ממך לגשת אל הברז ולהושיט יד מהוססת לעברו.

רמז. תסתכלי פנימה. אל מה שאת מנסה בלי הצלחה להסתיר...

[הנני*]

רגע רגע שניה, לא הכל מבינה

אתה באמת חושב שהאהבה שאני נותנת היא רק כדי לקבל אהבה? למי, ממי?

אני חושב הצד המקבל אפילו לא יודע איזה מחיר את משלמת על הנתינה הזו כי הוא רגיל שזה ככה. ואין ולא תהייה גם אהבה חזרה.

אוי ואבוי. נראה לי שהצלחתי, בנסיונות הדבילים שלי, לשכנע אותך בדבר שלא רציתי. איך קרה שנטשת את המערכה הזוגית לגמרי, ועברת להתבוננות פנימית גרידא.

את יכולה לחשוב מה מונע ממך לאהוב את עצמך?

כן. איך שאני נראית. אני מזיקה לעצמי לאורך שנים, שנים, שנים. איך אוכל לאהוב את זו שפוגעת בי? איך אוכל לאהוב את זו שמניחה לעצמה להפגע כל כך?

[יש_בי_אהבה*]

אני לא יודע מה מנחה אותך. זו תהייה יוהרה מצידי לנתח את האופי שלך את הכוונות שלך על סמך מה שכתבת כאן...
אני רק יכול להגיד לך מה אני קורא בין השורות שאת כותבת.
כלומר כל מה שאני כותב זו רק בנקודת ההשקפה שלי על מה שאת כתבת.
מכאן ועד להנחה שזו האמת המרחק ממש ממש גדול.
רק את יודעת אם מה שאני כותב נכון.

בין היתר למדו אותנו שאהבה זה משהו שנותנים ומקבלים. מכאן אנשים לא מאמינים ביכולת שלהם ליצר אהבה לעצמם.
הם מאמינים שהם יתנו אהבה ויקבלו חזרה אהבה אבל מהי אותה אהבה?
אז גם כאן לימדו אותנו שאהבה היא נתינה. של מתנות, תשומת לב, - אהבה מקודשת בדם.

איך קרה שנטשת את המערכה הזוגית לגמרי, ועברת להתבוננות פנימית גרידא.
המערכת הזוגית שלך היא דרך אליך פנימה. הרי את בעלך אני בכלל לא מכיר...

איך אוכל לאהוב את זו שמניחה לעצמה להפגע כל כך?
ולמה את עושה את זה לעצמך?

[יש_בי_אהבה*]

הדבר הטוב במה שאת מתארת הוא שזה נחלתם של רבים.
אולי זה אפילו חלק מתהליך הצמיחה שלנו כבני אדם.
זה תהליך כואב אבל סופו שלווה ומנוחה.

אני מציע לך להתחיל בהבנה מחודשת של המושג אהבה.
אני חושב שמורה האהבה הגדול שיש לך בבית הוא הבן המיוחד שלכם.
אותו את אוהבת כמו שהוא. תנסי להבין את הרגשות שלך כלפיו.

תחשבי על זה שאת אוהבת אותו למרות מבטי הסביבה
למרות הקושי הפיזי היום יומי.
את אוהבת אותו כמו שהוא.
זו אהבה אמיתית.

תאהבי את עצמך כמו שאת אוהבת אותו.
תאהבי את עצמך בלי קשר למשקל שלך, למראה שלך ולסיפור שלך.
תאהבי את מי שאת עכשיו.
אני לא אומר את זה סתם את ראויה לאהבה.

ואז, ממקום של אהבה לעצמך תוכלי לאהוב את בעלך וגם לרדת במשקל ולחיות טוב - אמן.

[הנני*]

אני חושב שמורה האהבה הגדול שיש לך בבית הוא הבן המיוחד שלכם.

הילד הזה הוא נשמה טהורה, חשופה, עדינה. אני אוהבת כל נים וכל פסיג בנשמה שלו, במבט שלו, בישות שלו ובקיום שלו. וגם האחים שלו. אותו דבר. אהובים יקרים שלי.

[יש_בי_אהבה*]

האם זו היית את שכתבת את התגובה שהגבתי אליה ונמחקה מאוחר יותר?

[הנני*]

איזו תגובה? לא ראיתי. כל מה שכתבתי כאן

[הנני*]

אה, מצאתי בעריכה. לא יודעת מי זו, עוד דברים מהלב ... היו, נמחקו, ואני זכיתי בתגובה נוספת גדולה ומרחיבת לבבות משלך.

[יש_בי_אהבה*]

היית תגובה בין שתי התגובות שלי
חשבתי שזו תגובה שלך למה שתכתבי ב 15:40 ועניתי לך ב 20:32
התגובה שנכתבה תחת השם "ללבות ניצוץ אהבה עצמית לפרוץ ולהגשים" נמחקה ועברה אחר כך לדף חדש.

[הנני*]

אז תודה ל'ללבות' שכתבה וגרמה לך לכתוב וגרמה לי לענות במשפט שכתבתי למעלה, שעשה לי כל כך טוב...

ותודה לך. כבר אמרתי? מספיק?

[יש_בי_אהבה*]

את לא צריכה להודות לי בכלל. אני פועל מאהבה והליווי שלך עושה לי טוב.
מטרת כולנו היא להרבות את הטוב ולא ירחק היום ותוכלי לעזור לאחרים.
האם את מרגישה שגם בעלך (אביו?) אוהב אותו בדרכו שלו.

[יש_בי_אהבה*]

את יודעת, כמו ששלמה ארצי אומר בשיר גבר הולך לאיבוד דרך מרפסת.
יש לו דרכים משונות לומר לך שהוא אוהב...

http://www.youtube.com/watch?v=lYSm8GPDrxo
.

[הנני*]

קטעים אתך. כן, בעלי מאד מאד אוהב את הבן הזה שלו. מאד מאד מאד מאד מאד.

[יש_בי_אהבה*]

איזה יופי. אני שומע חיוך בזווית הפה...
בקיצור, הבן שלכם מלמד אותנו שאת ובעלך יודעים לאהוב, אהבת אמת, חסרת גבולות באופן שכתבתי למעלה.
עכשיו, תעשו את זה גם לעצמכם.
תאהבו את עצמכם באותו אופן
אז תוכלו לעשות את זה אחד לשני

[למה_למה*]

תודה יש בי
אתה מאד עוזר גם לי במילותיך החכמות!
ותודה הינני על הכנות בדף הזה
גם לי יש ילד מיוחד וזה כל כך קשה לפעמים

[שירה*]

יופי שהדףהזה תומך
אני שמחה עליו

[הנני*]

מוזר להתקרב ככה ליום כיפור, עם כל כך הרבה התרחשויות.
הרבה, אבל הכל שקט. אנחנו עדין לא מדברים, וזה קשה. השקט הזה, הקורע. בלי להכנס לסיבות, לנסיבות, למה אני אמורה כן או לא לעשות.
ירדתי חמישה ק"ג בשבוע הזה. כמובן, כמעט הכל מים, ועוד הסברים פשוטים של התחלה, במשקלים הכבדים זה לא ממש נראה. אבל ההרגשה טובה יותר, הקלה קלה. אני מרגישה שהגוף משדר לי שזה נכון לו, שהוא מודה לי. תודה חיוורת, אמנם, ביחס למה שהבאתי את עצמי אליו עד עכשיו. אני מתקדמת לקראת לעשות התעמלות. יצאתי לכמה הליכות קטנות, פיציות, זניחות כמעט. ולהליכה אחת ארוכה, עם חברה. היו תקופות שרצתי, ריצות ארוכות. אף פעם לא הצלחתי ליהנות מזה, זה תמיד היה בשביל הבריאות. כן נהניתי אחר כך, מהידיעה שעשיתי.

השקט שביני ובינו נוסך על הכל. זה לא שקט נעים, כמובן. היחסים ביננו מורכבים, והם לוקחים חלק גדול מכוחות הנפש שלי. כן, הם לוקחים ממני במקום לתת לי, בעיקר בתקופות של קושי או משבר. בסיטואציות קשות שעברנו בעבר, במקומות שנדרשנו לכוח זוגי ומחזק, אני נפגעתי ונחלשתי. למרות אהבתו, הוא פגע. במקומות שהכי הייתי זקוקה לו, הוא לא תיפקד. ואני נזכרת שגם בפעמים קודמות שהיו, שהתחלתי לרדת במשקל, משהו שם היה קשור לאיזה נתק שלי ממנו, מסך רגשי מבודד שתליתי, כדי שאוכל להביט על עצמי.

אני לא גאה בזה וקשה לי עם זה מאד. זה לא ראוי ולא נכון שאני תלויה ברגשותי ככה, שאת החללים שבלבי אני ממלאת באוכל תפל, מזיק, בכלום. שאני צריכה להתרחק ממנו כדי להפסיק לאכול. הרי הוא לא עושה לי את הדברים האלו בכוונה, הוא אוהב אותי כמו שהוא מבין, הוא פשוט מי שהוא. מוגבל בעצמו. אולי לא יותר ממה שכל אחד מאיתנו מוגבל במקומות מסויימים. או שיותר או שפחות, מה זה משנה. הוא בעצמו מצר על החסך הרגשי שאני חווה כל הזמן, מתנצל בדיעבד. נכון, את הדברים הגדולים בחיינו עברתי לבד. נכון, אני בטוחה שאני צודקת. אז מה. אני חייבת להפסיק לפגוע בעצמי עוד יותר, להוסיף ולהכביד. אני רואה נשים אחרות. במציאות או בעיני רוחי, לא משנה. גם להן יש עניינים שלהן, גם להן יש ציפיות אכזב. והן מתגברות וממשיכות והן לא נראות כמוני, לא נשמעות כמוני.

יום כיפור בפתח ואני מבולבלת. קשה לי להכנס אל היום הזה ככה, בתוך שקט של מריבה. צריך לסלוח ואני סולחת לו בלב. אבל הוא זה שפגע, ואני לא רוצה להתנצל לעצמי בשמו. כמה ילדותי שזה נראה. אני צריכה את הכוחות שלי כדי לטפל בעצמי, כדי לתת למעט הטוב שהצלחתי לגייס לעצמי בימים האחרונים - להמשיך. אולי אני צריכה את יום כיפור הזה כדי לסלוח לעצמי. הלוואי שיכולתי אחרת.

[פלונית*]

הנני,
אולי את יכולה לשלוח לו במייל קישור לדף הזה, בלי להוסיף אף מילה, בלי לדבר בכלל? יכול להתאים?

[הקוסמת_מארץ_עוץ*]

וואו. חמישה קילו. זו ממש מידה שלמה.
כל הכבוד.
קחי נשימה עמוקה לפני יום כיפור....יהיה בסדר...

[יש_בי_אהבה*]

השקט הוא מבורך כי הוא עוזר לך להתקרב אל עצמך. ממש בניגוד למה שעושה אכילת יתר שמרחיקה אותך ממך.
מה שכן, אני מציע להביר לו שהוא לא יחשוב שאת מגביהה בתוך ליבך חומה של זעם ריחוק וניתוק.
שידע שזה זמן שאת צריכה לעצמך ושאת שותקת מסיבות שלך ולא מענישה אותו.
את צריכה את השקט ואולי גם הוא, אבל שלא יהיה שקט מתוח אלא שקט של התכנסות לחיבור שלכם לעצמכם.
שקט, כמו שהמכוניות פתאום מפסיקות לנסוע בערב יום הכיפורים.

אני חושב שיום כיפור הוא יום שבמרכזו הסליחה שלנו לעצמנו. שנים לא הבנתי מדוע בתפילות החג אני מתוודה על חטאים שלא עשיתי לאף אחד.
הרי לא אנסתי, לא גנבתי, לא שקרתי (אולי קצת פה ושם...)
לאחרונה, התחלתי להבין שאלו בעצם חטאים שאני חטאתי בעצמי נגד עצמי.
נגד החבר הכי טוב שלי שמלווה אותי מילדותי ואם תרצי לניצוץ האלוהות שבי.
נגד עצמי.

אחד מהחטאים הנוראיים שאנחנו עושים לעצמנו זו אי הנכונות שלנו לסלוח לעצמנו.
אם מישהו פגע בנו פגיעה נוראה וכואבת, הסליחה המתבקשת היא לא ניסיון להגיד כאילו הדברים הללו לא היו.
הם היו ולמען האמת, יש גם סיכוי לא רע שהם גם יחזרו.
הסליחה האמיתית היא הסליחה שאנחנו מבקשים מעצמנו על שפגענו בעצמנו הרבה מעבר למה שפגע בנו אותו אדם חיצוני לנו.
בעצם, אחרי אותו מעשה שגרם לנו להרגיש פגועים אנחנו מתחילים לנתח, להבין ולחקור את אותם רגעים.
אנחנו מנסים להוכיח לעצמנו מי אשם
אנחנו מספרים את הארוע לחברים כדי להוכיח את צדקתנו ואת גודל רשעותו של הפוגע המנוול
אבל ככה אנחנו נדונים לחיות את אותם רגעים שוב ושוב (הוא עשה ככה וככה). כך אנחנו חיים את הצער והכאב שוב.
מה שקצת מזכיר את רעיון החזרה הנצחית...


מטרת הסליחה היא לאפשר לנו לצאת מלולאת החזרה הזו ולבחור במשהו אחר.
אנחנו יכולים לא לחיות שוב ושוב בהווה את העבר הכואב. להבין שהוא היה בעבר ורק אנחנו מחזירים אותו שוב ושוב להווה.

עצתי, תסלחי רק לעצמך. לא לו. ממילא את לא יכולה לסלוח לו כי זה לא בתחום הדברים שאת יכולה לעשות.
את צריכה לסלוח לעצמך על שחיית שוב ושוב את אותם רגעים ואת פגעת בעצמך ממש בהתנדבות
אני מאמין שזה יקל עליך במידה רבה מאד.
האם את סולחת לעצמך?

[המרכז*]

נו די, תפסיקי לקחת ממך את ההשגים שלך. ירדת 5 קילו, זה לא מיים ולא כלום זה משמעותי!

ניסית קלטת שמע? אם זה ספר ממש מעניין זה ידחוף אותך ללכת כדי להנות מהסיפור... מה עם לשחות?