לאן לתעל את כל העצב הזה אם לא לאוכל

תודה. גדולה. לכל מי שכאן. השלמנו, יש הקלה. אני מנסה להתרכז בסליחה לעצמי, בהפניית משאבים לעצמי. זה מדהים. כאילו שהדלתות פנימה סגורות, כל מחשבה וסליחה וחמלה נעים ממני והלאה, נהדפים החוצה בניגוד לרצוני. משהו מאד פגוע שם, בקשר שלי עם עצמי. כל כך פגוע, שאני לא יודעת אם אפילו יש לי אומץ להסתכל. אבל בזמן הזה, שאני לא מסתכלת בו, כל האחרים רואים. וגם ההרגל האינטרנטי הזה, אם מישהו מכל הנחמדים האלו היה יכול לשער מה זה עושה לי, - שוב שלחו לי קישור לתמונות של איזה מקום שהייתי בו, אירוע עם הילדים. ואני רואה את עצמי בלי אמצעים ובלי רחמים, כולל קלוז-אפים מכל הצדדים, ויודעת שיש עוד מאה מקושרים אחרים. רק פעם אחת העזתי והתקשרתי למישהו, בקשתי להוריד חלק מהתמונות שלי שהיו באיזה אתר שלו. האיש פשוט שפך את כרטיס הזכרון של המצלמה לאתר שלו באינטרנט, כולל כל המטושטשות והמפוספסות, ואני, שהנחיתי חלק מהאירוע, נראיתי הכי נורא שיכול להיות.

אין לה רחמים, למצלמה. היא חודרת, חושפת, בוקעת, מפיצה ברבים. בשם ההומור, הרכילות או הטעם הרע, המצלמה יכולה לגרום לדברים איומים. ואני, כל צילום שרואים אותי כואב לי פיזית, נפשית, הורג אותי קצת מבפנים. ואני חושבת, לא רק צילום. גם מבט, כשמביטים בי, כשאני מביטה בעצמי. אני לא רואה את מי שצריכה להיות אני.

יש בך, תודה על כל מילה מהפוסט האחרון.

ניסית קלטת שמע? כן, פעמים רבות. זה באמת מאד נחמד!

יופי שהשלמתם. אני מצרף קישור למשהו שאולי יתן לך עוד כלי או נקודת השקפה
http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4285333,00.html

אין לה רחמים, למצלמה. היא חודרת, חושפת, בוקעת, מפיצה ברבים.
המצלמה היא תמימה, והרבה פעמים המשתמש בה תמים.
מי שצילם לא רצה לגחך אותך או להראות אותך באור רע.
הוא פשוט צילם ואת פשוט עמדת שם.
רק הצופה בתמונה יכול להיות תמים או מוטה.
ואולי, זו רק הוכחה נוספת לשיפוט הקשה שלך את עצמך.
שאת לא מספיק טובה ולא מספיק יפה ויותר מדי שמנה ושחמישה קילו זה רק נוזלים.
אני בטוח שאפשר גם לראות בתמונות האלו אמא אגדית ומסורה שמטפלת במסירות אין קץ בילד עם קשיים רבים.
אני משוכנע שאפשר לראות בתמונה הזו אישה מלאה חיים שעובדת ומתפקדת למרות שיש לה כמה סיבות טובות לא לעשות את זה.

הדבר הכי חשוב שאני מרגיש הוא שזה נגמר.
הדי הקרב שלך עם עברך עדיין נשמעים אבל זה קרב מאסף ואת תנצחי במלחמה הזו.
תזכי שוב לחזור לעצמך אחרי שעצב כבד כבש אותך.
זה נגמר כי החלטת לחשוב חיובי, כי את מתחברת לחיובי שבך
כי החלטת שמעכשיו ואילך את רוצה שיהיה לך טוב למרות שלכאורה טוב שם, באזור הנוחות הרע.

ולסיום בדחילו ורחימו אני מבקש שתבדקי בארון העבר שלך אם אין בו שלד שמוסתר כל כך טוב שאפילו את לא יודעת עליו.
הרבה פעמים, במיוחד לבנות (ומנסיוני גם לבנים) מדובר במשהו עם רקע מיני. הטרדה קשה או אפילו אונס.
זה יכול מאד להסביר למה את קשה כל כך עם עצמך.
זה יכול להסביר למה את לא רוצה להראות בציבור או במרחבי הרשת,
למה את מכסה את עצמך ולמה את מרגישה בטוחה יותר בסביבת ילדים

ממש מתרגשת לקרוא כאן. תודה הנני, תודה יש בי אהבה.

תודה לך הנני על פתיחת הדף ופתיחת הלב.
אני מתארחת אצלך בדממה מפתיחת הדף.
תודה לך יש בי אהבה? על דבריך הרגישים.

בקשר לתמונות וצילומים, אני מבינה אותך. גם אני (הייתי) במקום הזה.
בעוד זמן מה, כשתתבונני באותן תמונות בעיניים אוהבות בעקבות התהליך ש יש בי אהבה? מלווה אותך ואת כולנו (בזכותך)
האם תראי בהן את האלוהי? את הנשי? את היפה?
באופן אישי אני יכולה היום לחבב גם תמונות לא מוצלחות שלי. ואני עובדת יותר על לאהוב את עצמי כאן ועכשיו, עם מה שיש, מאשר לשנות.
משלימה עם פרטים כאלו ואחרים שאינם לפי תקן מיס יוניברס...

מה שעוזר לי עצמי זה להתיחס אל עצמי כאילו אני בתי האהובה.
האם זה נכון שאת אוהבת את הבן שלך בלי קשר למראהו/התנהגותו/ציוניו וכד?
אמצי את עצמך!
הנה נוספה לך ילדה! מזל טוב!!!
היא ילדה נהדרת!
טפחי אותה, עזרי לה, סלחי לה על שגיאותיה והכי חשוב: אהבי אותה כמו שהיא, כמו ש(רק) את יכולה.

מאחלת לך, לעצמי ולכולנו שנה של אהבה

אני מקשיבה.תודה

הנני, מה שלומך?

עבר יום כיפור. עבדתי עד שכמעט שהתחיל, וברגע האחרון עוד הספקתי להדפיס לעצמי את המאמר בקישור שיש בו אהבה שלח לי. שעה או ככה אחרי שהתחיל, הילד נתן לי מתנה. הוא הצליח לעשות משהו גדול שקודם הוא לא. בדיוק באה חברה לאסוף אותי לסיבוב הליכה, ואני כולי דמעות, מנסה להתגבר ולדבר הא ודא אבל הלב גואה והעיניים זולגות. אחר כך, למחרת, חשבתי על כמה שמה שהוא הצליח לעשות הוא עדין לא 'שם', כמה שהוא חריג, כמה שהדרך ארוכה. על אותו מעשה בדיוק, הלב התרגש בזמן אמת, המחשבה הקטינה ממרחק.

הקישור של יש בו חשוב. כתוב בצורה פשוטה, עממית, מצחיק כמעט. תיק תק תעשו השלמה תעשו סליחה והנה אתם נישאים על כנפי חזונו של אלברט איינשטיין למקום חדש, נקי ומזומן לדברים טובים. אבל אני ראיתי בו דבר, הבנתי בו אולי. אני לא יכולה לסלוח לעצמי, כי בכלל עוד לא הגעתי לשלב של להאשים את עצמי. כן, אני מודעת לזה שאני הבאתי על עצמי את מה שאני עכשיו, אבל המודעות הזו קרה, טכנית, רחוקה. אני זוכרת מקומות אחרים בהם השלמתי וסלחתי. למשל משהו עם אמא שלי, שחשבתי שהיתה צריכה לעשות אתי מעשה בילדותי, והיא לא עשתה. שנים אחר כך הדבר עלה, אולי בעקבות עבודה שעשיתי, ופתאום הרגשתי כלפיה רגשות חזקים מאד של כעס והאשמה. כמה ימים הסתובבתי עם הרגשות האלו, הם הציפו אותי מכל עבר, הרעילו והבהילו והכניעו אותי כמעט, אני לא הצלחתי לדבר אתה בימים האלו, חפשתי כל דרך לשחרר - כתבתי, פרקתי, טופלתי - ואז הצלחתי. אחרי שבוע או יותר, ימים ארוכים, הייתי פנויה לסליחה. ולחמלה, ולהבנה. והיה שחרור כזה, הקלה. כן, אני עדין חושבת שטעתה מאד. אבל זה כבר לא יושב עלי. זה במקום אחר, בעבר הרחוק, משוחרר, נקי ומאפשר. זו היתה חויה מטלטלת.

ואני חושבת, איפה הדבר התמים שאמי עשתה, שעליו הגבתי בכאלו עוצמות - ואיפה הפגיעה המכוונת ומקיפת החיים שלי בעצמי. אם הייתי מצליחה לכעוס, הרי הייתי כועסת על עצמי אימים. כשמישהו נותן לילדים משהו לא בריא, או שוכח להוסיף להם ירק לצלחת, כולי נדרכת. כשיש משהו לא בריא על השולחן, אני מבקשת מהם שלא. ואחר כך, אינספור פעמים אחר כך, זה הגיע אלי. אכלתי זבל שעליהם אסרתי. בידיעה ברורה, צלולה, מחוברת - שזה פוגע בי. ואני לא יודעת אם אני צריכה לחפש את הכעס על עצמי, את ההאשמה, מה יקרה אם אכעס כל כך על עצמי? מה יקרה לי? ובכל אופן, אני מרגישה את זה עומד בגרון, אני מודה בזה, אני מכירה בזה, אני רק רוצה להרגיש את זה כבר, כדי שאוכל לשחרר החוצה. אני מרגישה מנותקת מהרגש שלי, אולי מנסה להגן על עצמי. מעצמי. אני לא בטוחה מה קורה לי.

באינטרנט רץ סרטון של אישה שמנה מאד, שחורה, שמשתתפת בתוכנית "X-פקטור" ושרה שיר לסיימון, המנחה. זה נראה מצחיק כזה, משעשע, האישה הפכה את עצמה לליצן ויותר ממיליון וחצי כבר צפו בזה, ודאי צחקו כמו שאני צחקתי בהתחלה. הסתקרנתי וחפשתי את הסרטון המלא, לראות מה קרה אחר כך. ובכן, רגעים ספורים אחרי שירדה מהבמה, היא התחילה לאבד את הנשימה. הסרטון מסתיים בתמונות שלה מובהלת באלונקה לתוך אמבולנס, קשורה ומחוברת לחמצן, עלובה ומסכנה. אני לא מפסיקה לחשוב עליה.

איך שכחתי - יוליקו - תודה על הדברים וההבנה!

וגם - יש בך, תודה על האומץ שאזרת לכתוב את מה שכתבת. התרגשתי.

האם ראית את הסרט הינני?
סרט חדששהיה אליו לינק כאן
ממש ממליצה
שנה מתוקה!

הילד נתן לי מתנה. הוא הצליח לעשות משהו גדול שקודם הוא לא.

ענק המורה הזה. הוא בא להגיד לך, בדרכו שלו, אמא: לאתגר אותי ולדרוש ממני לעשות דברים שאני לא עושה בדרך כלל אלו ביטויי אהבה.
זה מראה לי שאת סומכת עלי, מאמינה בי, ביכולות שלי. זו האהבה שנחוצה לי.
זו האהבה שאני מייחל שתחושי. אני מקווה שיגיע היום ותאהבי כך את עצמך ואת בעלך ואז תעשו דברים גדולים שקודם לא עשיתם.
גם אותי את מרגשת עד דמעות. את לומדת מהר כי את מסתכלת חוקרת שואלת את פשוט נפלאה וגדולה.

תיק תק תעשו השלמה תעשו סליחה והנה אתם נישאים על כנפי חזונו של אלברט איינשטיין למקום חדש, נקי ומזומן לדברים טובים
ושוב חוזרים למורה שלך. את הדבר הגדול הזה הוא עשה מבחינתך בתיק-תק. כתבת שהופתעת. אבל קדמה לזה הבשלה של תהליך.
קרוב לודאי שהוא יכול היה, מוטורית וקוגניטיבית, לעשות את אותו דבר גדול גם אתמול או אולי אפילו שלשום אבל משהו, מנע ממנו.
אולי זו הסביבה, אולי זו אמונה שלו בעצמו ואולי, כמו שתמיד קורה שילוב שלהם.
כדי לפרוץ את הגבולות שהגדרנו לעצמנו אנחנו צריכים תעוזה.

אני מרגישה מנותקת מהרגש שלי, אולי מנסה להגן על עצמי.
יש אפשרות. בהחלט יש אפשרות כזו. אולי את חיה החוצה. מטפלת דואגת לכולם ושוכחת את עצמך.
את אוהבת את כולם, או לפחות מרעיפה על סביבתך סימני אהבה רבים מושקעים ומובהקים אבל לא עצמך.

מודל האהבה שאני ממליץ לך עליו, תוך שאת נעזרת במורה שלך הוא לאהוב את עצמך כמו שאת.
ממש כמו שאת אוהבת את הבן שלך כמו שהוא.
אבל אם אמונה שהוא יכול לעשות דברים גדולים, שלא חשבת עליהן ואז גם את תעשי דברים גדולים שקודם לא עשית.

בהערכה ואהבה

יש בך, אני לא רגילה לכל כך הרבה מחמאות ונתינה... לא מבינה מאיפה באת לי אתה...

יופי
גם אני לומדת
תודה!!

הנני שלום.
האמת היא שאני גם מפתיע את עצמי.
בסך הכל, אני אדם רגיל. לא מטפל, לא רוחני.
אני נוסע בבוקר עם בגדים רגילים באוטו רגיל לעבודה רגילה.
אף פעם לא דיברתי כמו שכאן עם אדם שאני לא מכיר.

בעצם, כאשר אני שומע על אנשים שקוראים לעצמם מטפלים אני שואל את עצמי:
מאיפה התעוזה הזו לגעת בחיים של אדם אחר?
להשיא לו עצות ולהתערב במסלול חייו?

לשאלתך:
יכול להיות שפשוט העזת לבקש מ (תרשמי מעל הקו מה שבא לך) עזרה, אבל באמת, באמת בקשת ו שלח לך אותי.
ואגב, גם אני קבלתי לאחרונה מה' (זו הבחירה שלי) מתנה נפלאה שלא חשבתי שאקבל למרות שבסתר ליבי בקשתי אותה ורציתי בה.

אפשר להאמין בניסים. הם קורים. צריך באמת להאמין.
מאחרי הביצוע של הניסים האלה יש אולי איזו אחריות אנושית קולקטיבית.
משהו שקשר אותך ואותי דרך המדיום הזה.
אולי אנחנו באמת רקמה אנושית אחת חיה.... לא יודע.

גם אני, כעוסק בהנדסה ובעל השכלה אקדמית ריאלית מאד, מופתע מעצמי.
התשובה שלי היא שזה היה בי כנראה ואת עזרת לי לגלות פוטנציאל שהיה חבוי בי.
את רואה. קבלתי גם ממך שיעור ועזרה.

ידעת על זה:
http://www.hinneni.org.il/

נתינה בעיני ולא כקלישאה.. היא תמיד קבלהזה פשוט
כולנו זקוקים אחד לשני.

ויש גם משלימים -כך אומרים...

לאחרונה התחלתי לראות kab tv וזה מאד מרגיש שם ככה
לפעמים זה נראה כל כך פשוט שקשה לקבל כמה...

עכשיו אתה חוזר לדף גם כי זה מחזק אותך להכיר פאן אחר שלך ובעצם הריקמה בין כולם יותר ברורה -לא?

אני מאמינה שאתה נתת לעצמך את המתנה דרךX שלך והנני זה בונוס-ובעצם זו לא הינני אלא שיקוף של עצמך...
מעעניין מה בסיפור שלה מהדהד איתך שלך...לא קשור אליה...

בכלל חושבת על זה בימים אלה..אבל עכשיו אמצע הלילה וקמתי רק לסגור את המחשב
אחרי יום כיפור אוהבת את השקט העמוק הזה...אז רוצה לכבות.

שבת שלום לכם

הי, שמחה על המתנה שקבלת, שמחה שאתה כאן. שכל מי שכאן.

אף פעם לא דיברתי כמו שכאן עם אדם שאני לא מכיר.
כנ"ל.

השיחה שלי כאן שונה מאד משיחות אחרות שנהלתי עד היום. לא הבאתי לדף הזה את המעטפת הרגילה שלי, הרקע, ההישגים, התארים. אני עומדת כאן ערומה בנקודות הכי חשופות שלי, רגע מתמסרת להן, רגע נבהלת ומסתתרת מאחוריהן. מניחה לזרים לגעת, במישור אחר, אינטימי כל כך, משקיטה התנגדויות וויכוחים פנימיים, מנסה לספוג. יש בך, העדינות שלך כובשת. אני שמחה שגם אתה מרויח מהליווי הזה, ויודעת מההתחלה שאני 'ראשונה'. הנקיון של הדף הזה מזמן אליו נשמות נוספות, זה מרגש. הדברים הם אוניברסלים, נוגעים, קשורים. אולי באמת - אנחנו באמת רקמה אנושית אחת

נספח באמצע - את הסרט הנני ראיתי, כמובן. מאלף. את האתר של האתיופים לא הכרתי.

אפשר להאמין בניסים. הם קורים. צריך באמת להאמין.

יש לי כל כך הרבה להגיד על המשפט הזה, אבל המילים מסתבכות זו בזו. אלו לא מילים שקל לי לקרוא. לא עכשיו, לא בשפע הפעמים ששמעתי אותן קודם. אימתה של אכזבה. משאירה את המשפט הזה כאן, תלוי, בינתיים, לתודעה.

_מודל האהבה שאני ממליץ לך עליו, תוך שאת נעזרת במורה שלך הוא לאהוב את עצמך כמו שאת.
ממש כמו שאת אוהבת את הבן שלך כמו שהוא.
אבל אם אמונה שהוא יכול לעשות דברים גדולים, שלא חשבת עליהן ואז גם את תעשי דברים גדולים שקודם לא עשית._

האם באמת, ככתוב, אני אוהבת את בני כמו שהוא? זו שאלה מורכבת. אני חושבת שכן, האהבה טהורה ולא תלויה בדבר. אבל אני כל כך רוצה לשנות אותו. לקדם, להבריא, אפשר לייפות במילים. בפועל, הדבר המרכזי בחיי, כבר שנים, הוא לנסות לשנות אותו. להתווכח עם המציאות, ועם לא מעט מנציגיה שעל סף דלתי, ועם הילד הזה עצמו. לכוון את דרכו, כמו שאני בגבולות עולמי מבינה אותה, ולמשוך אותו לשם בכוח, בסבל לפעמים, כנגד כל אזורי הנוחות של העולם. נכון, אני יכולה לספר לעצמי מהיום ועד עולם, שאם לא הייתי מתאמצת כל כך - מצבו היה שונה היום. נכון, אני שומעת הרבה פעמים אנשים עוצרים את הנשימה, מתבוננים בו וקוראים - מי היה מאמין. תראו לאן הוא הגיע, לא חלמנו. נכון אפילו שהעתיד שלו כבר ברור יותר היום, ושדי ברור שמאמצי השיקום הרבים תרמו לזה. ואפילו אפילו נכון שאני מרגישה את התודה שלו, אני יודעת שהיא שם, אני מדמיינת לדעת איפה הוא רוצה שאני אעזור, איפה להניח. ולמרות כל זאת... איך אני אסביר. איך אני אסביר לעצמי, איך אני אוהב את עצמי כמו אותו. ועל מה.

חשבתי על דבר. הילד - נולד עם קשיים. באומץ ובאצילות שאין גבוהים מהם - הוא מתמודד, נאבק, מנסה, מפלס דרך. ואני - נולדתי בסדר. את הבעיות הגופניות שלי אני יצרתי לעצמי. אני מרגישה כל כך עלובה עכשיו, במחשבה הזו

עכשיו אתה חוזר לדף גם כי זה מחזק אותך להכיר פאן אחר שלך ובעצם הריקמה בין כולם יותר ברורה -לא? כן בהחלט.

מעניין מה בסיפור שלה מהדהד איתך שלך יש לי כמה כיוונים... בשלב זה אני מבשל את זה עם עצמי. ברור לי שהמפגש הזה לא סתמי ואנחנו עוזרים אחד לשני.

הי, שמחה על המתנה שקבלת, שמחה שאתה כאן תודה! מילה קטנה פשוטה וענקית. תודה!

אני חושב שדבר מיוחד נוסף בדף הזה הוא שאנשים שנוטים בדרך כלל להגיב באתר הזה בהרבה מאד דפים לא מגיבים בדף הזה.
אולי הם מכבדים את האינטימיות שנוצרה בו ורוצים לשמר אותה.
אולי הם קוראים ולא מגיבים. רק קוראים.

אינטימי כל כך מעניין אם מי שחשב על אינטרנט חשב על אינטימיות.
באמת המדיום הזה מאפשר להיות הכי אמיתי שאתה רוצה להיות בלי החשש להחשף.
גם אני מרגיש אינטימיות ונכון זו אינטמיות של פעם ראשונה.
שמחה של גילוי הזולת וגילוי האני.
אני שמח שאת השותפה שלי לדרך הזו - תודה כבר אמרתי? אז עוד פעם. באמת תודה.

יש לי כל כך הרבה להגיד על המשפט הזה, אבל המילים מסתבכות זו בזו.
אסביר בעזרת דוגמה למה אני התכוונתי. אנחנו מאמינים בחוקי ניוטון.
אנחנו מאמינים שכמו התפוח המפורסם, דברים לא יכולים לרחף באוויר והם חייבים ליפול בגלל כוח המשיכה.
תפיסת מציאות זו מקבלת תמיכה מאין סוף תצפיות של דברים שנופלים לנגד עיננו.
אבל אנחנו למשל שוכחים שזה נכון רק לדברים שאנחנו רואים אותם כלומר הם חייבים להיות גדולים מספיק ולא שקופים.
אנחנו מקבלים בשוויון נפש את העובדה שעננים לא נופלים עלינו ומניחים שיש לכך הסבר שאנחנו לא יודעים אותו אבל יש הסבר וזה מניח את דעתנו.
כאשר החושים שלנו יגלו עוד משהו שמסוגל לרחף כמו ענן זה יהיה עבורנו נס. פלא.
ממש כמו האנשים שראו את נורת החשמל הראשונה.
האנשים שטסו במטוס הראשון
האנשים שדיברו בטלפון הראשון
אחר מתרגלים וזה כבר לא נס. מסבירים את הנס אבל זה נס.
אפילו שיבת ציון והקמת מדינת ישראל זה נס...ויש שיאמרו זו הבטחה שניתנה לעם ישראל - זה ההסבר שלהם לנס.
אולי נס הוא השם שאנחנו נותנים למשהו שקורה אבל אנחנו לא יודעים להסביר אותו.
במילים אחרות. אולי ניסים הם נגזרת של היוהרה שלנו.
אנחנו חושבים שמשהו מסוים לא אפשרי ואז כשהוא קורה אנחנו קוראים לו נס.

האם באמת, ככתוב, אני אוהבת את בני כמו שהוא?
אני חושב בדיוק כמוך שכן. הוא חשוב לך הוא מעניין אותך הוא במחשבות שלך.

להתווכח עם המציאות, ועם לא מעט מנציגיה שעל סף דלתי
אני שומעת הרבה פעמים אנשים עוצרים את הנשימה, מתבוננים בו וקוראים - מי היה מאמין. תראו לאן הוא הגיע, לא חלמנו.

הנה, חזרנו שוב לניסים. הנה את שותפה לחילול ניסים ממשיים.
תחשבי על זה שהמסוגלות של הבן שלך הייתה נתונה וקיימת כל הזמן וגם היום היא לא השתנה.
לא נוספו לו יכולות חדשות ומלאך לא נגע בו בשרביט קסם (אולי כן - מי יודע?)

ההבדל הוא שקודם לא האמינו בה ובזה שהיכולת הזו קיימת בו.
שניסו לשכנע אותך במה שהם מאמינים - שהיא לא קיימת.
את לא רצית להאמין לאמת הקונצנזוס שלהם ומצאת אותה ובכך יצרת אותה.
מה שמשתנה זה האופן שבו אנחנו רואים אותו ואת המסוגלות שלו.
הוא לא משתנה. רק האופן בו אנחנו רואים אותו.

לסיכום: את אוהבת אותו ולא את הדימוי שלו שמשתקף בעיני בעלי המקצוע.
את בין היחידים שרואה אותו יתר מאחרים ואת מוכנה לקבל אותו כמו שאת רואה אותו ולא כמו אחרים.
את יודעת שהוא מסוגל ליותר ממה שהם חושבים כי את רואה את זה והם לא.
זה לא נס. היכולת הזו נמצאת בו אבל צריך להאמין שהיא שם.
ממש כמו שהדף הזה מגלה לי יכולות שיש בי ולא העזתי להאמין בקיומן.

אני מאמין שאת צריכה להרגיש נפלא.
פשוט על תניחי לדימויים על האישה השמנה, הילד המוגבל הבעל הזה (לא ידעתי מה לרשום) לשבות את ליבך
אל תאמיני בהם.
את יכולה לבחור מציאות אחרת ולחיות בה.
המציאות שתבחרי לא שונה מהמציאות שבה חיים כולם למעט העובדה ששלהם בקונצזוס ושלך לא.

ועל כך נאמר - לא לפחד כלל. אין פשוט ממה לפחד.

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

יש בי אהבה יקר , ועוד איך קוראים את הדף!
לא מגיבים הרבה בגלל השיח היפיפה שיש בין שניכם.
תודה רבה, אני לומדת הרבה כאן.
שניכם נהדרים.

אז... הניסים האלו... יוצרים אותם? מאמינים בהם? הם פשוט מגיעים מעצמם?
רואים אותם???

הנה, חזרנו שוב לניסים. הנה את שותפה לחילול ניסים ממשיים.

אני לא מרגישה שההתקדמות של הילד היא נס. אפילו, זה כאילו לקחת ממנו קצת קרדיט. אולי נס יהיה אם פתאום הוא יעשה קפיצה ענקית, משהו לא צפוי, שלא התכונן אליו. אבל אז, עם המחשבה הזו, נראה לי - לכל הילדים האחרים קורים דברים גדולים, טובים ולא צפויים, כל הזמן. למשל, ילד רגיל מתחיל לדבר באופן ספונטני באיזה שלב. מתחולל בו נס. אבל אז, אם כבר, לנו בעצם לא קרה נס. אנחנו, את המילים הראשונות האלו דלינו באין סוף עבודה. אז מה, היה או לא היה נס? ואם כן, למה התעכב, למה נזקק לקביים?

ועוד מילה על היכולות (אוף טופיק) - היכולות קיימות, בדרך כלל. מה שדינמי ובר שינוי זה שכבת המכשולים. לא רק אצלו, אצל כולנו.

המציאות שתבחרי לא שונה מהמציאות שבה חיים כולם למעט העובדה ששלהם בקונצזוס ושלך לא.

כמה אנשים מאושרים אתה מכיר שחיים כך?

נעמי שמר בשירה "יש לי יום יום חג" מספרת על שפע הניסים ששכחנו לראות בהם ניסים
האופה אופה לי את הלחם, בני השש יודעים פתאום לקרוא, אל החלון חמדת נפשי ניגשת... ועוד.

חשבתי בבוקר על נס היווצרות בני האדם. זה מאד פשטני לומר שכולנו נוצרנו בגלל שהורינו קיימו מגע מיני.
קיום המגע המיני הוא במקרה הטוב הבעת אמון או הנכונות שלנו לתרום את התרומה הצנועה מאד שלנו לנס המדהים הזה שבסופו נוצר אדם.
אנחנו רק מבצעים פעולה פשוטה וטבעית שמאפשרת לנס כזה לקרות.
הבעיה היא שלקסם הזה אנחנו כל כך רגילים שיש אפילו תעשייה שמתפרנסת ממניעת הקסם הזה.

ודוגמאות נוספות לניסים לא חסר...

אז... הניסים האלו... יוצרים אותם? מאמינים בהם? הם פשוט מגיעים מעצמם? רואים אותם???

גם וגם וגם. תלוי למה את קוראת ניסים.
האם את קוראת נס למשהו שמפתיע אותך כמו ברז המים שדיברנו עליו לפני כמה זמן?
האם את קוראת נס למשהו שהסבירות שלו נמוכה כמו זכיה בלוטו אבל הוא בכל זאת קורה?
אני יכול לספר לך שיש בדרכך עוד הרבה ברזי מים ששפיעת מים מהם תהייה עבורך נס בגלל אחת מהסיבות שציינתי למעלה או סיבות אחרות.
את רק צריכה לראות אותם ולסובב את הידית.

אני לא מרגישה שההתקדמות של הילד היא נס.
נכון. זה באמת עניין של איך את מרגישה. זה תלוי רק באיך את מגדירה נס.
את חושבת שיש מאחרי זה הרבה עבודה וזה נכון.
ממש כמו שיש הרבה עבודה מאחרי תהליך יצור הלחם.
אבל, תחשבי על זה שאפילו כמות עבודה כפולה מזו הדרושה ליצור כיכר לחם לא תגרום להיווצרות לחם אם אין קמח.
הפוטנציאל של הלחם נמצא בתוך הקמח ואי שם אבותינו ואמותנו הקדומים גילו אותו.
בלי מה שלמדת על הלחם האם כאשר מישהו יראה לך שיבולת בשדה ויגיד לך שאפשר לקטוף, לטחון, לערבב, ללוש, להתפיח לאפות ושיצא מזה לחם טעים תאמיני לו?
אולי העבודה שלנו היא הבעת אמון באפשור הניסים הללו. אולי תפילתנו החרישית היא הבעת אמון שהנס אפשרי.

כמה אנשים מאושרים אתה מכיר שחיים כך?
אני, אשתי, חברים שלי ובעתיד המאד קרוב אני מקווה שאת ובעלך....
את פשוט צריכה לראות את החיטה ולהבין שקסם הפיכתה ללחם אפשרי.
ואני בטוח שיש עוד המון אנשים כאלו כי הנושא הזה הוא הלב של כל התורות בעולם.
השאלה איך חיים חיים הרמוניים וטובים היא שאלה המטרידה את האנושות מיום היותה.
את לא רואה את האנשים המאושרים הללו כי גם אם תחלפי על פניהם ברחוב לא תדעי שהם כאלו.
ממש כמו שתחליפי על פני ברחוב ולא תדעי שזה אני וכמובן שאני לא אדע שזו את.

הרי את כתבת:
היכולות קיימות, בדרך כלל. מה שדינמי ובר שינוי זה שכבת המכשולים. לא רק אצלו, אצל כולנו.
את המכשולים הללו מציב הפחד.שלטון טרור שבו אנחנו שולטים בעצמנו בעזרת פחד. אנחנו מפחדים להעיז שיהיה לנו טוב.
אנחנו מפחדים מכשלון, מתגובת החברה, מאכזבה ודבקים בפחד אבל בגיל מסוים זה כבר לא עובד יותר.

הי, אז יש בך גם אהבה וגם אושר. אני שמחה בשבילך. באמת!

וגם תמימות

כי אתה כותב את המכשולים הללו מציב הפחד. כאילו שכל שאר גורמי עולם הלכו לישון.

אני חושבת הרבה על הדיבורים האחרונים ביננו, ושואלת את עצמי מה המקום שלהם, מעבר להיותם פשוט מילים. כשמדברים על נסים, יש הרגשה נלווית (אצלי) של משהו נפלא, התגשמות, דבר לא צפוי ולא מובן שהגיע מידי שמים ולמענם. נכון, כמובן, שיש נסים פשוטים, כאלו שמתרגלים אליהם. הלחם הנאפה, הענן המרחף, וכל מה שקורה סביבנו, מן הסתם. אבל לנסים האלו אנחנו מתרגלים, וטוב שכך. הם הופכים לצפויים, שגרתיים, סדרי עולם. הם בסיס המציאות עליו אנו חיים. אני מכניסה את הבצק לתנור ומצפה לקבל ממנו לחם. הרי אם לא, לא הייתי טורחת ומכניסה אותו לתנור. אם הבצק לא יהפוך לי ללחם, אני אתאכזב. יותר משארגיש שקרה נס כשקורה הדבר הצפוי, ארגיש שקרתה תקלה כשמשהו משתבש.

אי אפשר לי להתבונן בעולם ורק להתפעם מהנסים שקורים בו, בלי להתייחס לאלו המצופים, שלא הגיעו. כשאני שומעת על אדם שנפצע בתאונה, למשל, ואנשים מלווים אותו במשפט - בנס לא קרה לך משהו קשה יותר - אני לא לגמרי מבינה את המשפט. כשנולד ילד פגוע, קשה לי להתבונן בו ולהגיד - איזה נס שכל שאר הגוף שלו לא פגוע.

כון. זה באמת עניין של איך את מרגישה. זה תלוי רק באיך את מגדירה נס.

ואני שואלת, מה זה חשוב איך אני מגדירה אותו? מה זה חשוב לקרוא לדבר שקורה - נס? ובאותה נשימה, איך להתמודד עם נס שמדלג, שלא מגיע, למרות שהיה מצופה.

אני חושב שפוסט האחרון שלך דן בנושא מילים ומציאות.
זה נושא מרתק אחר שגם אותו אני לומד מספר שנים. כיצד מילים יוצרות מציאות וכיצד מציאות יוצרת מילים.
אני גם חושב שהוא מחזיר אותנו לדיון בשאלה לאן לתעל את העצב. אתחיל בשתי דוגמאות.

דוגמה 1:
יש דיון שלם בעולם האקדמי שמטפורות יוצרות מציאות.
אחת מהדוגמאות היא כדורגל. משחק כדורגל מתואר במילים כמו: הגנה, התקפה, כיבוש (שער), הבקעות, בעיטות פגז, חומות ואפילו יש שם בונקר.
ומכאן, האם זה פלא שאנשים רואים בכדורגל ספורט אלים, כוחני, גברי ומיוזע?
האם אין בכדורגל תחכום, טקטיקה, מחשבה, תפיסת מרחב, ואפילו ווירטואוזיות כמו למשל במוזיקה קלאסית?
לדעתי יש אבל השפה גורמת לנו לראות את זה אחרת ולכן אין הרבה אנשים שפוקדים גם אולמות קונצרטים וגם מגרשי כדורגל.

דוגמה 2:
מה יותר נכון להגיד לגבי מה שמונח בצלחתי: שמונח בה רבע עוף ברוטב תפוזים או שמונחת בה תרנגולת שנרצחה בדם קר.
(אגב שימי לב איך בית מטבחיים זה מקום שבו תרנגולת הופכת לעוף)

אני חושב ששני התיאורים הללו נכונים כי לא תמצאי בהם משהו אחד שאינו נכון עובדתית.
הם מתארים את אותה מציאות צלחתית ואת אותן עובדות.

אז מה נכון...

לדעתי, היופי הוא ששני התיאורים הללו נכונים עובדתית.
לכן, אני יכול לבחור באיזה שאני רוצה בלי לחטוא למציאות.
בלי להיות אחד שלקה בסנוורים ומסרב לראות את המציאות נכוחה.
אמנם תמיד אנשים ממחנה זה או מהמחנה השני יכולים לטעון כנגדי אני לא מציאותי.
אז מה. אם אני יודע מה אני רוצה, אם אני יודע איפה אני רוצה להיות
אם אני מבין שאני יכול לבחור מה שטוב לי ולא לקבל את התכתיב שלהם

אז זה קל.

יש לי בחירה באיזו מהמציאויות אני רוצה לחיות (ציטוט מאליסה בארץ הפלאות).

_התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?" שאלה אליס
"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע." - אמר החתול
"לא אכפת לי כל כך לאן. - " אמרה אליס
"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי." אמר החתול.
" - בתנאי שאגיע לאנשהו" הוסיפה אליס כהסבר
"בטוח שתגיעי" אמר החתול "אם רק תתמידי בהליכה_

אז לאן את רוצה להגיע? זה הנס. שזו החלטה שלך.

מעבר להיותם פשוט מילים
כפי שכתבתי, מילים הן באמת פשוט מילים ולמילים ולפשטות שלהן יש עוצמה אדירה.
עוצמה שאנחנו לא מבינים אותה. עוצמה שאנחנו נוטים להתעלם ממנה.
הן גם העולם נברא במילה ויאמר יהי.... ויהי... כל כך פשוט, ישיר גאוני ומלא עוצמה.
אמנם אלו מילים של בורא עולם ולא שלי אבל גם אני יכול לברוא במילים פשוטות את עולמי הפרטי.
גם אני יכול להחליט באיזה מילים לתאר את המציאות שלי.

אין לי גם בעיה עם המילה תמימות. אני תמים. בעברית אגב, תמים זה שלם שלא נפגם.
זה לא בגלל שלא היו לי קשיים בחיים אלא בגלל שהבנתי שאני בוחר איך להתייחס אליהם.

ולסיכום:
בתחילת הדיאלוג המענג שזכיתי לו בזכותך (תודה) בחרת לתאר את עצמך כך:
מה גורם לי להיות עצובה? לעשות את זה קצר? זה שהילד שלי חריג ומוגבל, בעיות בחיי הנישואים, המשקל שלי, שמכה בי בכל רגע ושניה של קיום
אני מרגישה קורבן של נסיבות, קורבן של נכויות, אישה חופשיה ומלאת חיים, עם ענייני משקל פתירים, שהפכה להיות אמא-של, שירותי בריאות מהלכים, ובדרך איבדה את הצורה ואת האהבה

ואני לא רואה את זה בכלל. מהדפים הללו בעיני רוחי מצטיירת אישה נפלאה, חכמה, שנונה, ישרה וטובת לב.
אישה שהיא אמא לילד מיוחד, אחת שלא מוותרת ולא מתייאשת.... אחת שכיף לי מאד לדבר איתה ולהיות איתה בקשר.
אישה שמסוגלת להגיע לרמת אינטימיות גבוהה.
אשה אצילית ובלי לראות אותך אני בטוח שאת גם יפה.

אז מי את? הנס הוא שאת יכולה לבחור.

ואני לא רואה את זה בכלל.

יש בך יקר כל כך, ודאי שאתה לא רואה את כל אלו. כי אתה לא כאן. כל מה שאתה יודע עלי זה מילים, אותן מילים עם אותה הפשטות ואותה העוצמה. קל לבחור אותן, לשלוט בהן, לעורר בהן הסכמה. לבחור מה להגיד, לכוון למהות התגובה.

קראת את הספר "האי של סופיה"? ספר עוצר נשימה, קורע לב, על כפר יווני קטן שמחלת הצרעת אוכלת בו. הספר כתוב בכזו עדינות קוסמית, פורט על מיתרי הנפש, הנשמה נקרעת, נפגעת, יוצאת אל אלו שבפנים. כל מה שרציתי, באותם ימים שקראתי אותו, היה לפגוש את הנשמות המתוארות, לחבק אותן, לעודד אותן, לעזור להן בצרתן. עד כדי כך עשו לי המילים. אבל האנשים האלו לא היו באמת. ליד הבית שגרתי בו פעם, מצד שני, התגוררו מצורעים אמיתיים. הייתי רואה אותם לפעמים, פחד אלהים. תאמין לי, אם היה לי רגש חמלה או צער כלפי מי מהם, הוא היה עמוק בפנים. כל מה שעשיתי, אז בילדותי, היה לברוח לצד השני.

מה שאני מנסה להגיד כאן, אם אני מבינה את עצמי נכון, זה שהדברים שכתבת עלי הם נפלאים, ותודה. באמת. אבל רוב האנשים שפוגשים אותי, אתה יודע. לא שומעים אותי, לא קוראים אותי, הם רואים אותי. ואף אחד ממי שרואה אותי, אני בטוחה, לא יחשוב ראשון דוקא על הדברים שאתה. הם יחשבו, למשל - הנה האישה הזו, באמת מסורה כל כך לבן שלה, אבל איך היא נמחקה. כי זה מה שהם רואים עלי, גם את איך שאני נראית, גם את איך שאני מרגישה שאני נראית. ואתה, איש יקר, לא רואה עלי כלום.

(אני יודעת. במקום להחזיר במילים יפות, כמו שראוי, אני משיבה לך בדחיית אלו שלך. אני יודעת, מודעת, אבל אמיתית. כך אני מרגישה. וסליחה...)

אני פה בשקט. קולטת ומשדרת א ה ב ה .

אני לא שלמה עם מה שכתבתי למעלה. לא עם המחמאות, וגם לא עם דחייתן. יש בך, הצלחת לבלבל אותי.

ומה יוצא לי כאן בשורה בצהוב? "אגדת המציאות עשויה להיות אחרת לחלוטין רק מעצם השינוי בהגדת המציאות"

אז לאן את רוצה להגיע? זה הנס. שזו החלטה שלך.

אז מי את? הנס הוא שאת יכולה לבחור.

אחרי שאענה על השאלות האלו, מהו השלב הבא? אני מתנצלת, זקוקה רגע למצפן

לא רוצה להפריע ברגע הפרטי והמרגש הזה. רק משהו קטן למחשבה.

אבל רוב האנשים שפוגשים אותי, אתה יודע. לא שומעים אותי, לא קוראים אותי, הם רואים אותי. ואף אחד ממי שרואה אותי, אני בטוחה, לא יחשוב ראשון דוקא על הדברים שאתה
למה את בטוחה בזה? מה גורם לך לקבוע בפסקנות שזו האמת שלהם? אולי זו האמת שלך. אולי את מאמינה שזו האמת הקולקטיבית ואת משליכה אותה עליהם...?

(אני יודעת. במקום להחזיר במילים יפות, כמו שראוי, אני משיבה לך בדחיית אלו שלך. אני יודעת, מודעת, אבל אמיתית. כך אני מרגישה. וסליחה...)
עוד מחשבה לא נכונה. אני לא רוצה מילים יפות ולא אמיתית. אני רוצה שתשארי אמיתית - תמיד - בבקשה!!!
תטילי ספק, תשאלי, על תכנעי. תמשיכי. אל תחזירי במילים שלא באות מקרבך.

הצהוב שלי: "כאשר נפסיק לחפש אחר החופש מעתה ועד עולם נוכל לבחור בחירות כאן ועכשיו"
וכמובן שהמילה בחירות מנוקדת כי זו המילה חירות עם ב אבל זה גם בחירות..

את בדרך הנכונה...

יוליקו - תודה...

למה את בטוחה בזה?
כי זה מה שאני משדרת

תטילי ספק,
מצחיק. דוקא בהטלה הזו אני ספץ ..

לא רוצה להפריע ברגע הפרטי והמרגש הזה.
מצחיק ב'. הרגע הזה הוא אתך. אבל, נראה שלא הייתי ברורה. כתבתי שאני זקוקה רגע למצפן, התכוונתי לשאול - לאן אנחנו פונים? מה המטרה שלנו?

אולי, בהתייחס לדברים קודמים שאמרת, להפיג את העצב. לא לתעל אותו, אלא לסגור את הנביעה שלו. האמנם? כי אני, מה שאני רוצה זה לרזות. ואתה, שנהיה שמחים ונאמין בנסים (בכוונה אני מפשטת, לא לקחת כבד, כן?). ואני שניה עוצרת את עצמי ושואלת האם שתי המטרות האלו הולכות יד ביד, ואיך. כי לי נראה שאם ארזה אהיה שמחה, כלומר קודם לרזות אחר כך לשמוח. אבל אז אני תקועה עם העצב שלפעמים נובע בלי קשר למשקל, ואיפה לשים אותו. ונתון נוסף למערכת, עד עכשיו לא הצלחתי לרזות ולשמור. אתה אומר, לעומת זאת, ומוסיף סימוכין מכאן ומשם (מרתקים!), שאם נעלים את העצב, לא נצטרך לחפש לו מקום. וגם, אתה אומר כנראה, קודם שמחה. אחר כך הרזיה? כן או לא, לא התיחסת לזה, אבל אני אשלים בשבילך (בשבילי) שכן.
בקיצור, אני עושה שניה חזרה על החומר, לראות שהכל בתיאום...

מצחיק ב'. הרגע הזה הוא אתך. אבל, נראה שלא הייתי ברורה. כתבתי שאני זקוקה רגע למצפן, התכוונתי לשאול - לאן אנחנו פונים? מה המטרה שלנו?
התירוץ היחיד שיש לי הוא שאני גבר. אני הבנתי דוקא שאת רוצה להיות עם עצמך. שאת המצפן שלך.... הנה עוד דבר שהוא נתון...

את תלמידה טובה והבנת בעצמך.
אני בהחלט מתכוון לזה שברגע שתאמצי גישת חיים שבמרכזה אהבה אליך. אהבה שמקבלת אותך, עם המשקל העודף ממש כמו שאת עכשיו.
יבוא קודם כל שחרור גדול. הקלה גדולה. סליחה לעצמך על שהבאת את עצמך למצב הזה.
אל תשימי סייגים לאהבה. תתחילי עכשיו. אם

זה יגרום לכך שהעצב שניגר ממך כבר לא יצטרך להספג באוכל או בבעל או בעצמך.

מכאן, תוכלי לעשות דברים יפים עם עצמך. תאמיני בעצמך ממש כמו שאת מאמינה בבן שלך.
אולי גם תוכלי לרזות ולהשאר רזה ואולי לא. זה תלוי בך אבל נקודת המוצא היא שאת צריכה לאהוב את מי שאת עכשיו
רק אם תאהבי את עצמך ותקבלי את עצמך תוכלי גם להפרד מהשמנה שבך כי את לא רוצה בה יותר...

והצהוב, קושי אינו בהכרח סבל.

ואני כאן. מחכה לתגובה שלך... והצהוב מותר לכעוס. באמת מותר אבל לא להתמכר לזה

כן, הבנתי הכל. בתיאוריה. איפה כל הדברים היפים ברגעי האמת?

היה יום סוחט. הרבה עם הילדים, חברים שלהם שבאים, מריבות קטנות של משחקים, להאכיל את כולם עוד פעם ועוד פעם. וחם, ולח, ולחץ בעבודה. בתוך המולת הילדים אני מגניבה שיחות עבודה, יחסי אנוש, כספים, ספקים, דד-ליינים. בערב הולכים לאיזה אירוע עם הילדים, ומסביב הומה כל כך, ואורות, וקולות, ודוכנים, ומלא מלא אנשים. ובתוך כל האנשים האלו - הבן שלי. לחוץ, מנותק, שונה, נוזלי. ואני מנסה לגרד את הכוחות של עצמי לצאת משם, אבל הילד לא מצליח לעמוד בעצמו, הוא צריך אותי. ונמאס לי, וקשה לי, ואני פוחדת שזה ייגמר באוכל. כבר שלושה ימים שהדיאטה שלי מקרטעת, כל החגים האלו. ואני מצליחה לגרור אותו הביתה, וקשה לי. כל הדברים האלו שעושים במיוחד לילדים, המופעים וההפעלות והקרקסים והתענוגות, ואני גוררת אותו לשם בתקוה שהוא יצליח להנות ממשהו, שיהיה לנו בילוי משפחתי. וכמגיעים הביתה אני מנסה לברוח מהם, כמה דקות להיות עם עצמי, לקחת אויר ולהתמודד עם גלי הרעב הגדולים שבאים עלי. ואני מנסה, סוגרת דלת, עוצמת עיניים, מגלגלת משפטי חיזוק. אבל אז הקול שלו, הקול המיוסר והזקוק שאני כל כך רוצה להפסיק רגע לשמוע, הקול הזה קורה לי בואי מהר, בואי מהר, ואני לא יכולה יותר. אני באה, ורואה שאבא כבר אתו, אבל לא נרגעת. אני לא יכולה יותר להתאפק. אני הולכת למקרר ומוציאה גבינה, וקרקר, ואוכלת את הגבינה עם הקרקר עד התחתית ורק אז נרגעת.

יש הרבה קוצים בדרך לשושנים.
תראי. אין באמת ויכוח על הקשיים האוביקטיביים האדירים שאת צריכה להתמודד איתם. לא קל לך.
ואולי גם זה שאת מעמיסה על עצמך כל כך הרבה דברים זה חלק מהעניין.

אבל בכנות, יש לך פתרון יותר טוב?
תנסי... מקסימום תצליחי.

תראי. אין באמת ויכוח על הקשיים האוביקטיביים האדירים שאת צריכה להתמודד איתם.

נכון, אבל זו לא סיבה. לא הצדקה, לא כלום. אני מרגישה שאני מסתתרת מאחורי הקשיים האלו כדי לא לראות את עצמי. כאילו, אני יש לי תירוץ לא להיות חלק מהחיים האלו, לא להנות מהם, לא להיות אסירת תודה ולא להאמין בנסים ולא לדעת אהבה.
ועל פניו כן, זה מכמיר את הלב לשמוע אם לילד מוגבל. וכל פעם כשאני מעלה משהו עליו כאן, אני מרגישה כאילו בעל כורחי אני מנפנפת בכלי המסכנות שלי. כאילו, אין לי דרך לתאר את היומיום שלי בלי ליצור תגובת רחמים.
אני, אוף, לא אכלתי כי הילד שלי מסכן, או כי היה יום חם, או כי החבר של הקטן השתולל פה והיתה מריבה שקטעה לי שיחת טלפון חשובה.
כל אלו הם לא סיבות לאכול.
אולי אתה צודק. אולי אני אכלתי כי אין בי אהבה.
לא, אין לי פתרון טוב יותר.
תודה

אני מקווה שאת לא נוטשת

את מדויקת מאד במה שאת אומרת. את פשוט אוטודידקטית נפלאה ומדהימה.
הבנת תוך כלום זמן משהו שאנשים מבינים לפעמים רק בסוף החיים שלהם.
כל אלו הם לא סיבות לא לאהוב את עצמך. אלו תירוצים
אלו פטורים שאת לוקחת ויודעת שהם לא מגיעים לך.

אולי אכלת כי את רוצה להוכיח לעצמך שאת לא ראויה לאהבה.
להוכיח שאין לך מילה ואת לא שומרת על בריאותך.
אולי לכן לא מעריכה את בעלך שלמרות הכל אוהב אותך ורוצה אותך וחושק בך.

ואולי את גם תוהה איך אני אוהב אותך (אני עקשן טרדן או סתם לא אמין). (-;

שליחה על ידי y* » 03 אוקטובר 2012, 07:21

מרגש
תודה!

הנני
רציתי לומר שכשאמרתי לך שאני לומד ממך המון זו לא הייתה קלישאה בכלל והנה דוגמה עם הקדמה:

הקדמה:
כל אחד מאיתנו סוחב על גבו תרמיל שבו שמור כל משהו שקרה לו (או לא קרה לו).
התרמיל הזה מכביד ככל שהגיל עולה, ואנחנו מכניסים לתוכו עוד דברים.
הרצועות שלו חותכות את כתפינו והגוף ההולך ומתעייף ממשיך ומדדה במשעול החיים עם המשא על הגב.
בגיל מסוים (כך זה קרה אצלי) אנחנו מבינים שאנחנו יכולים לזרוק את התרמיל הזה לצד שביל חיינו ולהמשיך הלאה, קלים ומשוחררים.
פתאום, השרירים המיוגעים מרגישים הקלה עצומה ויש פתאום שחרור של אנרגיה ויכולת שהייתה מושקעת בסחיבת התרמיל.

גם אני בשלב מסוים השלכתי לצד חיי את תרמיל המועקות שלי (היה כבד - באמת) כי אני לא רוצה לסחוב אותו יותר על גבי הכפוף והשחוח מכובדו ההולך וגובר.
זרקתי אותו הצידה כי אני אוהב את עצמי ואני רוצה לקחת איתי חוויות חיוביות וטובות. אני רוצה לשמח ולהרגיש קל.
אמנם זו בחירה תמוהה בעיני אלו שעדיין רגילים לסחוב את התרמיל הכבד על גבם.
הם שואלים: איך אתה יכול לסלוח להוא? ולשתוק להוא? לוותר להוא?
התשובה שלי היא שמה שהיה היה ואין לי ויכוח עם מה שקרה לי בעברי...
אבל אני לא רוצה לסחוב את זה יותר על הגב שלי.
זה לא מועיל לי ולסובבי זה ולא עושה לי ולהם טוב ואני עושה רק מה שטוב לי.

ועכשיו רציתי לשתף אותךבמחשבה שהייתה לי אתמול בעקבות השיחה שלנו.

אנחנו חיים בחברה שממיינת אותנו לקבוצות, למרות שאנחנו כפרטים מאד שונים וכל אחד הוא עולם ומלואו
למשל, מתוקף היותי שייך לקבוצת הגברים העוסקים בהנדסה אני מן הסתם כזה וכזה וכזה....
החברה אליה אנו משתייכים ממיינת את חבריה לפי התכונות הנקראות שליליות.
מציבים מולנו מודל אידאלי שאולי לא קיים ואומרים לנו במה אנחנו שונים מאותו מודל.

ממש כמו בדיקות הדם בקופת החולים שהאמנתי בהן לפני עשר שנים כשהם מצאו אצלי בעיות כאלו ואחרות.
הם לוקחים טיפת דם שלך ומשווים אותך מול טיפות דם של אחרים ומתמקדים במה שלא במסגרת הנורמה. אתה כאדם, כישות לא מעניין....
ומה שגם מעניין זה שאם חלילה יצאת בסדר בבדיקות הדם הם ממשיכים הלאה עם מיטב המכשירים שלהם עד שהם ימצאו משהו שבו אתה חורג מהנורמה
ואז נותנים לך תרופה ואתה נכנס לנורמה כי מצאנו מה לא בסדר אצלך. כמו כל בני ה 40 פלוס שמממנים בכספם ובריאותם את תעשיית התרופות.

כך החברה שלנו מגדירה שזה רזה מדי, זה שמן מדי, זה ממושקף זה עורו בהיר/כהה (ואגב כולם בהירים או כהים)
זה הוריו עניים ולעומתו, זה הוריו עשירים (עוד מלכודת מיון שכמעט כולם נופלים בה).
בעצם, לא משנה מי אתה, מנגנון הבדיקה שלנו ימצא את נקודות החולשה שלך ואנחנו החברה של "הבסדר" נמיין אותך לפי אותן תכונות.
איתור הפגמים גם יוצר תעסוקה רבה ומגלגל את הכלכלה וזה גם חשוב.

הבעיה העיקרית של השיטה הזו היא שהשם הנרדף שלנו הופך להיות אותן חסרונות.
גם בפגישת המחזור זוכרים לכל אחד שהוא היה שמן או חכם או מוגבל במשהו אחר
או שבמקרים האכזריים יותר אומרים למישהי שהיא הייתה היפה של הכיתה.
בקיצור, אנחנו מטמיעים את הגישה הזו וממיינים אנשים וגם אותנו לפי המגבלות שלהם ושלנו.

אבל למה אנחנו עושים את זה? מדוע אנחנו דבקים בזה? (וכאן התובנה שקבלתי ממך)
אותן מגרעות נותנות לנו פטור ממשהו. השמן פטור מלרוץ, הטיפש פטור מלחשוב, החכם פטור מלהיות יפה.
כלומר אם נוותר על המגרעות שלנו, נוותר גם על הפטור שהן מעניקות לנו.
אני חושב שעל הפתגם הזה חתומה מישהי מקסימה שאני מכיר ששם החיבה שלה הוא הינני.

אני מקווה שגם את מכירה אותה. היא אחלה בן אדם.

ועוד דבר... שנזכרתי בו מיד אחרי ששלחתי

בנעורי מאד אהבתי את החומה של פינק פלויד.
אותה חומה שמוקמת בעזרתנו האדיבה סביבנו כדי להפריד ביננו ובין אלו שאינם אנחנו. החומה שמוגנת כדי לכאורה להגן עלינו (מפני מה?)
כמובן שאותה חומה, כמו אותו תרמיל חוסמת אותנו והיא הופכת להיות קו האופק שלנו. וכך אנחנו מוצאים את עצמנו חיים בכלא לתפארת שהקמנו במו ידינו...
אבל יש לנו כוח לצאת.... מדוע אנחנו לא יוצאים? כי אנחנו מפחדים ממה שיש בחוץ.
אנחנו כל כך רגילים לקדרות החומות וליאוש שהן משרות ולכן אנחנו משוכנעים שבחוץ יותר רע.

אבל כשמתגברים על הפחד החומה נשברת ונאלמת כלא הייתה...
(וואוו - שמת לב שהמילה כלא בכלא הייתה היא כלא - עוד משהו שלמדתי עכשיו איתך).

לקראת סוף האלבום הכפול המדובר עושים לגיבור משפט שזה גם שמו של השיר הלפני אחרון בתקליט השני.
המשפט הוא על כך שהנאשם העז להפגין רגשות (בעולם קר ומנוכר)

Good morning, Worm your honor.
The crown will plainly show
The prisoner who now stands before you
Was caught red-handed showing feelings
Showing feelings of an almost human nature;
This will not do.

אחרי מסכת הראיות המושלמת, בה שדים מעברו מסבירים איזה אדם נוראי הוא, הוד מלכותו השופט מבין שאין אפילו טעם לפרוש להכרעת הדין. והוא גוזר מיידית את גזר הדין

Since, my friend, you have revealed your
Deepest fear,
I sentence you to be exposed before
Your peers.
Tear down the wall!

ואז, השיר האחרון בתקליט השני מראה שמאחרי החומה המנותצת שאבניה מתפזרות לכל עבר יש חיים אחרים.
חברים, שלווה וטוב.... המוזיקה משתנית והאהבה פורחת

All alone, or in two's,
The ones who really love you
Walk up and down outside the wall.
Some hand in hand
And some gathered together in bands.
The bleeding hearts and artists
Make their stand.

And when they've given you their all
Some stagger and fall, after all it's not easy
Banging your heart against some mad bugger's wall.

וכמו שאמרו החיפושיות all you need is love.

שליחה על ידי y* » 04 אוקטובר 2012, 12:29

איפה את?

היי יקרה,
אני אכתוב לך, כי לא מזמן ביליתי לי שנתיים וחצי במקום אותו את מתארת כל כך יפה.
ועצם זה שאת יודעת לתאר את המקום הזה כל כך יפה, בפיוטיות, זה אומר הכל, על זה שאכן זה מקום יפה.
ובו את מתענגת על כל שבריר של הוויה של מגע, של חיכוך, של דרמה. עם המקומות הצרים, המאתגרים שהחיים האילה מעניקים לנו.
אני חושבת שאגורה בך הרבה אנרגיה יצרנית, יצירתית, חיה, בועטת, ואת, עם כל העוצמה והיופי הזה בוחרת להשפיל את עצמך במקום להיות גאה.
ובל דבר שאת נוגעת בו, בכל דבר שאת עושה את יכולה לבחור אם את משפילה את עצמך או גאה.
ולא מתוך מקום של עליונות של גאוותנות, מתוך מקום של צניעות, של פשטות.
בנך בעל מגבלות, אני חושבת שהוא זקוק, אבל איננו נזקק. במצב ההויה שלו איך את יכולה לדעת שהוא סובל?
הוא מה שהוא, צריך שירימו אותו, יאכילו ועוד דברים שגם תינוקות קטנים צרכים,
והם התינוקות האם הם סובלים שהם לא יכולים ללכת, שאמא שלהם מניקה אותם, ואינם יכולים לגשת למקרר לבד לקחת פיתה?
אל תשפטי את מצבו, דרך עיני החברה האומללה בעצמה. בעיני אנשים שבוחרים במוגבלות, שמיצרים אותם.
אין מה לרחם על ילדך, אם תבואי ממקום כזה תוכלי לגלות כמה דברים מופלאים ונפלאים את יכולה לעשות איתו, ורק איתו, בגלל שהוא כל כך שונה ומיוחד!
ואת, כל כך עומצתית ונפלאה שהוא בא אילך. מה לך ולתכתיבי החברה החולה שלנו?
מה לאישה יפה, אוהבת, ישרה כמוך ורחמים לילד היחודי שלך?
אהבי אותו, תבחרי לראות בכל חוסר אונים שלו, את אין סוף ההזדמנויות שיש בזה, את הפוטנציאל של לימידה יחודית, של התפתחות.
תבחרי לראות בכל חוסר האונים שלך את אין סוף ההזדמנויות שיש בזה, את הפוטנציאל של לימידה יחודית, של התפתחות.
אני לא חושבת שאני מחדשת לך משהו, רק מזכירה.
ואותה השמנה שעליה את מדברת, את יודעת שיש מקומות בעולם, לא כך כך רחוקים מפה, בא נגיד אפריקה, בא נקיד טוניס.
שעד לא מזמן, (ואולי גם היום?) האשה היפה והנחשקת ביותר היא אשה שמנה. ואפילו היו מפטמים נשים במאכלים שמנים לקראת הנישואין.
ככל שהאשה שמנה יותר כך היא חושנית ובריאה יותר. לדעתי מחלות ההשמנת יתר, אינן נובעות מיתר שומן ומגוף גדול, אלה מאומללות.
אומללות שהאדם השמן מרגיש כי גולת הכותרת של העולם המערבי היא האשה הרזה. אבל גם זה מוטל בספק גדול.
יופי לא נמדד בגודל גוף, או בצורה. אלה במה שהאדם משדר, ואת משדרת יופי אדיר.
אל תפחדי מהיופי שלך, מהעוצמה שלך, מהחיים הרב גוונים והיחודיים שלך.
את יכולה.
ולסיום אסיים עם משפט של אינשטיין בתרגום חופשי :
'מתהומות הקושי נולדת ההזדמנות'
ואת ללא ספק יודעת מה הם תהומות הקושי,
ובידייך הזדמנות.
ואת בוחרת,
במה תבחרי היום..?

הי, התנצלות
כתבתי תגובה ארוכה, אבל אז הרמתי עיניים לצהוב שלי והתחלתי לריב אתו

הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי

אז לקחתי צעד אחורה ומחקתי הכל. איפה אני? סביב הילדים, יוצאים הרבה ומנצלים כמה שאפשר את שלהי הקיץ היפים. עוד מעט יחזרו הלימודים וייגמרו התירוצים. הם יהיו בבית ספר ואני? אולי, הלואי, במקום אחר.
אכתוב אחר כך, תודה!

שליחה על ידי y* » 04 אוקטובר 2012, 15:08

תודה מהורהרת על מה שכתבת.
לי זה עזר
כשמתייחסת בעוצמה זה מחזק.
אני יודעת שישר יש קול שאומר מי את...
אל תפגעי בהינני וכו
אך מה שהבאת נגע בי,עוברת אורחבלי קשר בכלל למה שקורה כאן בדף

הי יקרה
רציתי רק להגיד שגם אני כאן קוראת ושגם לי יש ילד מיוחד ושונה ואני מכירה קצת את החלק הזה מעולמך ושולחת לך חיבוק

יש בך יקר, אני לא יודעת איך להכיל את כל ההשקעה שלך בי. עוזר לי להבין שגם אתה נתרם, אז תודה שאתה אומר.
מה שכתבת שלשום בערב היה כל כך מדויק, כל כך נוקב. הרגשתי מובסת, נזעקת... אפילו קצת מאבדת שליטה על הקו העדין של רמת החשיפה שאני מוכנה לה... לא יכולתי לענות באותו רגע, וגם לא ביום שלמחרת.
וכן גם, אני תוהה איך אתה אוהב אותי. טרדן, עקשן ולא אמין לא מסתדר לי, אז התהיה בעינה עומדת

ואז כתבת עוד.

כתבת על לרוקן את התרמיל, ואני כולי קנאה והשראה. אבל יש לי שאלה - האם אתה מצליח לשחרר גם דברים שנמצאים בהווה המתמשך? נאמר, אדם שפגע בך בעבר, וכעת פוגע שוב. האם לעד יפציע אצלך לדף נקי, וגם - מה עם מנגנוני ההגנה?

החברה אליה אנו משתייכים ממיינת את חבריה לפי התכונות הנקראות שליליות.

באמת? אני לא מרגישה ככה. יש מיון, כמובן, ואתה בתור גבר מידל אייג' ישראל הנדסה כמובן יודע את זה

אבל אני לא בטוחה שהמיון הוא רק לשלילה. אישית, אני זוכרת ומוקירה רבים שבלטו לטובה. במבט אחורה לבית הספר, למשל, הזכרון נאחז באותם פרטים יוצאי דופן, שאופיים רחב בהרבה מסתם 'טוב' או 'רע'. אני חושבת, ואולי אני חוטאת כאן בהערכה שגויה, שאני לא הייתי שבויה של אמות המיון המקובלות - לא אז ולא היום. אממה, זה לא אומר שלא נפלתי אליהן ממש בהערכה של אחרים אלי. אם כך, איפה נמצאת אני בזכרון של האחרים? מתי הוגדרה המשבצת שלי, ומתי נמחק הקו שבין "השיפוט שלהם" ל-"תפיסת האני"?

נראה לי, אולי, שאני לא מרגישה ככה כי זה כבר מזמן לא ענין של רגש. זו אמת, האמת היחסית שלי. יכול להיות שהמילים החכמות שלך צודקות, צודקות יותר ממה שאני רוצה לדעת.

שולחת וממשיכה.

ווי, יצאו לי סמיילים. מוזר, לא התכוונתי. עשיתי סימנים רגילים של מקלדת. הלו, אני מאבדת שליטה כאן

מוזר לי לדבר על מיון. אני, החריגה מהנורמה בכל כך הרבה מדדים, שכל מאוויי ושאיפותי בשנים האחרונות הן להעביר את הבן שלי מקבוצת 'החריגים' לקבוצת 'הרגילים'.
וזה קשה, החל בכך שגם לו היה רגיל, האופן בו אני מגדלת ומחנכת את שלושתם שונה מהותית מהמקובל מסביבי (דומה יותר למה שכאן, באתר).
אבל בקבוצת החריגים יש נוחות, ושלוה, והגנה. לקבוצת החריגים יש מערכת חינוך משלה, מערכת נפרדת הפועלת לפי קודים אחרים, מקלים. אני אסביר. ילד שהולך למערכת החינוך הנפרדת נאלץ אמנם לשאת על כתפיו את הסטיגמה (סטיגמה = שם אחר למיון), אבל זה מה שהוא - והוריו - זוכים לו בתמורה: יום לימודים ארוך וכולל ארוחות, קייטנה בכל החופשים וחול המועדים, הסעות יומיות עם מלווה הלוך וחזור, סביבה פיזית מותאמת ומוגנת, אין סוף פעילויות ייעודיות, קבוצה קטנה וצוות גדול ואיכותי, והמון המון טיפולים חינם. חינם! בנוסף, הוא גם זוכה להעדרם של גורמים שליליים רבים - גם תחרותיות בלימודים, וגם עניינים שברגיל בין ילדים. תאמינו לי, מערכת החינוך המיוחד בארץ היא מדהימה. לפחות במקומות שאני מכירה.

ובכל אופן, הילד שלי משולב. ילד מיוחד, גוף מיוחד, ראש מיוחד. לוקח את עצמו בכל בוקר לכיתה רגילה, כמו כולם. נאחז בשיניים, מתאמץ שבעתיים, וואו, וואו, וואו. אף אחד בכל העולם כולו, בכל היקום, שהיה, שיהיה, לא יכול להבין כמה הילד הזה שלי מתאמץ . חוזר מבית הספר, לא פעם שפוף, לא פעם מוצף. נח, אוכל, לוקח אויר, מתכונן לחצי השני של היום - לטיפולים. תובעניים, מייגעים, מתסכלים, יקרים. ולאחרונה גם - חוגים. כן, הילד שלי הולך לחוגים רגילים, עם ילדים רגילים, במקומות רגילים. רק שהוא לא רגיל. הלא רגיל של הרגילים.

שולחת וממשיכה.

יש בך, שיר לא פשוט הבאת. את החומה הקשה והנוראה הזו בנתה האמא. שמת לב לזה? הזדהית עם זה? ואני מה, מרגישה שילד אחד שלי הוא בתוך חומה. נולד לתוך חומה, ואני מנסה לשבור לו אותה. ואולי הפוך על הפוך, אולי הכל הפוך.

מהורהרת ומערערת, קול של אישה. תודה, תודה. מילותיך יקרות לי. מה קרה לך לפני שנתיים וחצי?
עם זאת, לשאלתך - במצב ההויה שלו איך את יכולה לדעת שהוא סובל?
התשובה פשוטה. מצב ההויה שלו זהה לזה שלי. הילד מודע.

אמא נמש - תודה על החיבוק, הנאה עם הילד

לילה טוב...

שליחה על ידי y* » 05 אוקטובר 2012, 00:38

כשקוראת חשה את המאמץ העצום
ןתוהה
למה להתאמץ כל כך?אולי פשט להנות
אולי למאמץ יש מחיר גבוהה מידי
ואם אפשר היה להתרווח ליש
אולי היה יותר פשוט
מזין
שמח
אולי את משלמת על המאבק הזה באובדן איכות החיים שלך
.

אני לא יודעת איך להכיל את כל ההשקעה שלך בי.
את באמת לא צריכה. אני בסך הכל נתרם מהדף הזה. אני חושב שהוא עוזר לי לגלות צד נוסף שמתפתח בי.
אני חושב שהעובדה שדוקא את מהצד השני של המקלדת שלי עוזרת לי לא פחות ולכן זה עונה על השאלה
איך אתה אוהב אותי. טרדן, עקשן ולא אמין לא מסתדר לי, אז התהיה בעינה עומדת

_האם אתה מצליח לשחרר גם דברים שנמצאים בהווה המתמשך?
נאמר, אדם שפגע בך בעבר, וכעת פוגע שוב. האם לעד יפציע אצלך לדף נקי, וגם - מה עם מנגנוני ההגנה?_
לדעתי אין הווה מתמשך. יש הווה ויש עבר שמאוכסן בתרמיל. השילוב שלהם, שאותו אנחנו עושים, יוצר את אותו הווה מתמשך בתודעה שלנו.
השילוב שלהם גורם לכך שכל דבר שקורה לי בהווה אני ישר מחבר לדברים שנמצאים אצלי בתרמיל והוא נהייה כבד יותר.
אבל אם תזנחי את התרמיל לצד השביל ולא תאספי עוד הוכחות שאת זכאית לפטורים יהיה לך רק הווה. רק דברים שקורים עכשיו.
ואם משהו שקורה עכשיו לא מוצא חן בעינייך תחשבי איך למנוע שזה יקרה שוב בעתיד. כי מה שקרה קרה...
אבל את לא צריכה לקחת את זה איתך... ואני לא מאמין בלתת את הלחי השניה אבל גם לא ללכת כל הזמן בפחד מהסטירה הראשונה.

נראה לי, אולי, שאני לא מרגישה ככה כי זה כבר מזמן לא ענין של רגש. זו אמת, האמת היחסית שלי
תובנה יפה (שמת לב?)

.
את אומרת שיש לך אמת שלך אבל זה לא עניין של רגש אלא אמת - אבל את גם מבינה שזו אמת יחסית
אז איך נקבעת אמת יחסית ללא רגש? של מי האמת היחסית שאת חושבת שהיא שלך?
ואל זה שאת מפחדת להרגיש כבר דיברנו (ואני מבין ומזדהה ומכבד).

ווי, יצאו לי סמיילים. מוזר, לא התכוונתי. עשיתי סימנים רגילים של מקלדת. הלו, אני מאבדת שליטה כאן
ואולי זה סימן. אולי דוקא אובדן שליטה לכאורה יגרום לך לחייך (-:

האופן בו אני מגדלת ומחנכת את שלושתם שונה מהותית מהמקובל מסביבי
למדנו שכל אחד הוא שונה בגלל רעיון ההאחדה הנמצא בבסיס שיטת הספירה שלנו כמו שלמדנו במתמטיקה.
כשלומדים מתמטיקה אומרים למשל שגבר ועוד אישה זה לא שניים כי הם לא אותו דבר ולכן אסור לחבר בינם.
המיון הזה מונע מאיתנו להבין שאנחנו כן אחד.
אנחנו שוכחים שעבור חייזר המשקיף עלינו ממעל (ובעצם גם לציפור פשוטה) ממעל אין יהודים, אין ערבים, אין מדינות
הכל נמצא הרי רק בתודעה שלנו.

אבל בקבוצת החריגים יש נוחות, ושלוה, והגנה.
זה הפטור. זה משוחרר מתשלום מס כי הוא X, זה משוחרר משירות בצבא וכולנו משוחררים מלאהוב את עצמנו. איך אפשר לאהוב מישהו שלמדנו שאינו ראוי לאהבה?
ובקשר לבחינם. בכל ספר בסיסי בכלכלה כתוב באותיות של קידוש לבנה שאין חינם. פשוט אם התשלום מנותק מהקנייה ההכרה שלנו לא מקשרת בינם.
ממש כמו שממליצים לאנשים שנמצאים בקושי כלכלי לשלם במזומן ולא בכרטיסי אשראי ולא בתשלומים.

ובכל אופן, הילד שלי משולב. ילד מיוחד, גוף מיוחד, ראש מיוחד. לוקח את עצמו בכל בוקר לכיתה רגילה, כמו כולם. נאחז בשיניים, מתאמץ שבעתיים, וואו, וואו, וואו. אף אחד בכל העולם כולו, בכל היקום, שהיה, שיהיה, לא יכול להבין כמה הילד הזה שלי מתאמץ . חוזר מבית הספר, לא פעם שפוף, לא פעם מוצף. נח, אוכל, לוקח אויר, מתכונן לחצי השני של היום - לטיפולים. תובעניים, מייגעים, מתסכלים, יקרים. ולאחרונה גם - חוגים. כן, הילד שלי הולך לחוגים רגילים, עם ילדים רגילים, במקומות רגילים. רק שהוא לא רגיל. הלא רגיל של הרגילים.

ולכל זה, אישה יקרה ומרגשת הוא הגיע בזכות אמא עצובה, כועסת, שיש לה בן זוג אטום והיא רק ואוכלת ואוכלת או בזכות האישה שאני רואה?

_את החומה הקשה והנוראה הזו בנתה האמא. שמת לב לזה? הזדהית עם זה?
ואני מה, מרגישה שילד אחד שלי הוא בתוך חומה. נולד לתוך חומה,
ואני מנסה לשבור לו אותה. ואולי הפוך על הפוך, אולי הכל הפוך._

ממש הפוך על הפוך. יש שלב בחיים שבו אנחנו חושבים שמי שאשם במצב שלנו זה אחד או יותר מהרשימה הבאה: אמא, אבא, מורה, אקסית מיתולוגית, מפקד בצה"ל, בן זוג ועוד.... אבל גם אחרי שסוגרים איתם חשבון ומקבלים פטור ממשהו הם נשארים בתרמיל העבר. כולם היו בתרמיל שנשאתי בגאון על כתפי כדי להסביר למה מגיע לי פטור. לכל קושי יש לי הסבר למה אני פטור מהתמודדות איתו.
החומה מגינה עלינו ממש כמו שמתחברים עם הערס של הכיתה מתוך תקווה שאם נהייה חברים שלו הוא יגן עלינו אבל בפנים, עמוק בלב אנחנו יודעים שזו לא חברות - זה פחד. וכמובן שזה שאנחנו חברים שלו, לא באמת מגן עלינו ממכה חברית פה ושם, מביטול עצמי, מזה שהוא מלווה מאיתנו כסף ולא מחזיר.... ובעצם האוכל הוא גם סוג של "חבר" כזה. הוא מגן עלינו מהפחד שלנו. אבל אם נפסיק לפחד לא נצטרך הגנה. ואולי את מגינה עליו ובונה לו בתודעה שלך חומה?

את החומה אנחנו בונים לעצמנו. זה תהליך חברתי. תהליך שבו אנחנו לומדים לוותר על עצמנו, לעטות מסיכה, לבחור באלימות פנימית וחיצונית. להיות חלק ממשחק... לחשוב שהחומה מגינה עלינו אבל לא לשאול ממה? אולי היינו צריכים אותה בעבר אבל עכשיו היא חוסמת אותנו. חיבור שלנו לאני הפנימי. חיבור אוהב, מקבל, מחבק יוכל להראות לנו שאין באמת חומה.

בהצלחה, אהבה והערכה..

למה להתאמץ כל כך?אולי פשט להנות

Y, בעזרתו של יש בו אהבה אני מוצאת איך לענות לך.
אנחנו מתאמצים כדי שלא תהיה לנו סיבה לא להתאמץ. כדי שלא נשקע בהנאה, ונתעטף בפטורים. ספציפית, כך אני מאמינה, המאמץ המשותף הביא את הילד למקומות שהם טובים בהרבה מאלו אליהם היה מגיע לו היינו 'מניחים' לו להתרווח . היום אני מאמינה שהוא יגדל להיות מבוגר עצמאי. כלומר, תמיד האמנתי שהוא יגדל להיות מבוגר עצמאי. אבל פעם הייתי יחידה באמונתי, והיום כבר רוב האנשים שמכירים אותו מאמינים אתי.

ולגבי הפגיעה באיכות חיי, היא קיימת. מצד שני, פגעתי באיכות חיי עוד לפני שהוא נולד. אני לא כל כך יודעת מה להוסיף על זה. תודה שכתבת!

שליחה על ידי y* » 05 אוקטובר 2012, 16:57

הכוונה היתה לחבק ברכות
ולא לבקר חוח שבת מבורכת

רעיון ההפוך על הפוך והתודעה המתעתעת שלנו קיים בכל.
יתרה מזאת היות והתופעה ידועה מנצלים אותה כדי לגרום לנו לפגוע בעצמנו. לפעמים בלי שנשים לב.
אחד מהפחדים הגדולים ביותר בחברה שלנו הוא להיות פראייר. אין דבר צורב ומשפיל יותר מאשר להיות פראייר.
הנה איך מנצלים את זה - דוגמה פשוטה מחנות נוחות בתחנת דלק:

קונים חטיף לדרך. המוצר עולה כ 7 שקלים. בקופה מציעים לך לקנות 2 כאלו ב 10 שקלים.
במחשבה ראשונית, נראה שבעצם מציעים לך עוד מוצר ב 3 (!) שקלים (איזה דיל).
אם אתה קצת מתמטיקאי אז אתה יכול להגיד שאתה קונה גם שני מוצרים ב 5 שקלים כל אחד.
ברוב המקרים (ויש לזה אישוש חוזר ונשנה) אנשים יענו להצעה הזו.
אנחנו נעתרים להצעה הזו כדי לא להרגיש פראיירים. להרגיש שעשינו עסק טוב.

אבל בעצם יצאנו פראיירים פעמיים ואולי שלוש כי הרי בעצם היינו מסתפקים בחטיף אחד.
ולמה יצאנו באמת פראיירים כי גם הוצאנו 3 שקלים יותר ממה שתכננו וגם הכנסנו לגוף שלנו כמות כפולה של קלוריות.

ופה אנחנו חוזרים לתרמיל. לזרוק את התרמיל זה לכאורה להיות פראייר.
זה לקחת את כל מה שאספנו בחיים, כל מה שמניב פטורים נפלאים ולהגיד "לא תודה" - אני לא צריך את זה.
אני לא צריך את התרמיל הזה ולכן אפרד ממנו לשלום עכשיו כי אני אוהב את עצמי.

ועוד נקודת מבט על זריקת התרמיל והמשך הדרך בלעדיו.
בסוף הדרך, הרי מחכה לכולנו המוות.
אני חושב די ברור שכאשר נצא מן העולם הזה, נצא ממנו בלי התרמיל.
כלומר, כל השאלה היא לא אם לזרוק את התרמיל אלא רק מתי.
עכשיו, מחר עוד חודש, חודש לפני שנמות או ברגע המוות עצמו.

יש בך, אתה רץ קדימה, ואני עוד עמוק בענין הפטורים.

אותן מגרעות נותנות לנו פטור ממשהו. השמן פטור מלרוץ, הטיפש פטור מלחשוב, החכם פטור מלהיות יפה.

בימים האחרונים זכינו וצפינו במספר מופעי רחוב. אנשים מופיעים, רוקדים, מציגים ומלהטטים, קופצים ושרים ועושים המון דברים. הילדים התפעמו כמובן, וגם אני. אבל מדברים אחרים. מול העיניים פיזזו להם עשרות צעירים חיוניים, נמרצים, גמישים וקלי תנועה. הם היו יפים, יפים שבא לבכות. לבכות על עצמי. מה היה יפה בהם כל כך? התבוננתי בהם ארוכות, אבל לאו דוקא על הפנים. משהו קרן מהם - בריאות, חיוניות, גמישות, חוזק. השרירים שלהם היו ארוכים, נקיים. התנועות ארוכות ומלאות עדנה. הבטחון שלהם בגוף שלהם היה ללא רבב. הם קפצו קדימה ואחורה, התעופפו באויר עם ובלי אביזרים, שלטו ברצפים ארוכים של תנועות ופיזרו סביבם חיוכים והבטחות. [או קיי, לא כולם. היו בודדים שדמיינתי להרגיש מהם משהו נוקשה יותר, או בטוח פחות. אני מתעלמת כרגע ממיעוט זה].

פעמים רבות בחיי צפיתי במופעים מסוגים שונים. אבל כבר שנים רבות אני הולכת רק להצגות ולמופעי מוזיקה. והכי אני לא הולכת לבלט. זה הורג אותי, לצפות בבלט. כמה שאני שמנה גם ככה, אני מרגישה שמנה פי מיליון. כבדה, נלעגת, חולה, גוססת. הרקדנים האלו, ובראשם רקדני אלווין איילי (מישהו הזכיר תרמיל?) הם על אנושיים, לא אמיתיים מבחינתי. הכרתי פעם רקדנית, מהבוקר עד הערב היא חיה בסטודיו. עד אליה לא הכרתי את המילה הזו. את התזונה שלה היא תכננה לפי האימונים המתוכננים. הגוף שלה היה האומנות שלה, הכוח והעוצמה. ההליכה שלה היתה מרחפת, זקופה ואצילית. החברות ביננו היתה קצרה כי אני ברחתי. לא יכולתי לשאת.

אבל עכשיו, מי הם האנשים האלו שראיתי מולי? בכלל הלכתי לראות בשביל הילדים, לא תכננתי להתעמק במופיעים. אבל כן, ודרכם - בעצמי. אף אחד מהם לא היה ממש וירטואוז, אף אחד לא היה לא אמיתי. הם היו אנשים רגילים ששידרו בריאות. רגילים כל כך, שלרובם יש חיים מלאים מחוץ לאותם מופעים. הם לא רואים כל היום את הסטודיו מבפנים, הם לא עבדים של התרגילים. אבל הם כן אנשים בכושר, ועם שמחת חיים.

ולמה אני מספרת לכם את כל זה? כי באופן לא יאומן כמעט שבכלל לא חלף במוחי הנושא - הם אנשים רזים. אני עמדתי מול אנשים רזים, שעושים המון דברים מרשימים בגוף הרזה שלהם, אבל לא את זה ראיתי. אני לא קנאתי בהם שהם רזים, אלא בדברים אחרים. אני קנאתי בחיים האצורים בגוף שלהם. ככה, בחדות חסרת רחמים, התחלתי להבין את מלוא כובדו של הפטור שנתתי לעצמי כל השנים.

כל השנים אני רוצה לרזות. מדי פעם, אני משלבת התעמלות שתעזור לי לרזות. ההתעמלות לעולם היתה מכוונת לתהליך של הרזיה, כמעט תמיד אחד משלושה: הליכה, ריצה או מדרגות. יש עוד שפע של פעילויות אחרות זמינות, כמובן, אבל הן לא נחשבות למרזות כמו אלו השלוש, אז בשביל מה. פעם הייתי הולכת לאירובי, ובאמת היה מוצלח יותר מהשילוש הקדוש. עם המוזיקה וזה. אבל מה, מישהו פעם החליט שקפיצות באירובי זה לא בריא, ומאז כבר לא עושים אירובי אלא כל מיני דברים עם שמות כמו 'מדרגה', 'עיצוב' ושלל חוגים שנגמרים ב'דאנס'. בקיצור, במקום לשרוף קלוריות בכיף עושים רצפים וקואורדינציה, מה שגם מבלבל, גם מביך וגם לא משתלם למתבלבלים.

אז אני ידעתי ללכת, ולרוץ, ולטפס מדרגות. אה, וגם לספינינג הלכתי כמה פעמים, שזה הקלאסה של אימון לשם אימון - עובדים חזק עם הרגליים, מותחים עד קצה היכולת, ורק סופרים עד שיסתיים. ופעם אפילו ניסיתי חדר כושר, עם מדריך והכל, לדחוף משקולות מכל מיני מתקנים לכל מיני כיוונים, חמש עשרה דוחפים עשר נחים. בקיצור, עשיתי כל מיני דברים, אבל תמיד כדי לרזות.

מזה יובלות אני לא זוכרת שעשיתי פעילות גופנית כלשהי להנאה שלי, בזרימה שלי, לחויה שלי. כל מה שעשיתי היה כנגד נטיית הגוף שלי, ולמען תפיסת הגוף שלי. אני בחורה פדלאה שאוכלת הרבה, ופעם בכמה זמן אני מנסה להיות בחורה ספורטאית שאוכלת מעט.
עכשיו, פתאום לא הכי מפריע לי בעולם שאני שמנה. יותר מפריע לי שאני כל כך, כל כך, כל כך כל כך כל כך לא בריאה ולא בכושר.
בלאכס.

כמעט שכחתי. Y - הכוונה שלך עברה בצורה נהדרת, ונתנה לי הזדמנות מבורכת לשאול את עצמי שוב ולנסח לעצמי מחדש דבר שהיה חשוב לי. תודה לך

אתה רץ קדימה, ואני עוד עמוק בענין הפטורים. אני מאותת ועוצר בצד...וגם אענה לכל פוסט בנפרד.

אני חושב שמה שעומד מאחרי הפוסט הזה הוא האמונה שלך שמראה חטוב ורזון הם גם ערובה לחיים טובים (רעיון ההאחדה)
אני חושב שאדם צריך לעסוק בעצמו ולא באחרים כי גם בקשר לעצמו אין ודאות שמה שהוא חושב שהוא רואה זו אמת. אבל אני חושב שאחרוג ממנהגי.
תחשבי רק על זה שאת לא רואה את התרמילים שעל הגב של הרקדנים מלאי החיוניות החמודים הללו, כמו שהם לא רואים את התרמיל שלך (זוכרת את השמץ).
את לא רואה את אלו שהחבר שלהן עזב אותן, את לא רואה את אלו שמנסים להכנס להריון כבר שנתיים, את אלו שיש להם קרוב משפחה חולה, את לא רואה את אלו שאין להם עבודה.
את לא רואה את אלו שמצירים על מר גורלם והם רוקדים בעבור חופן שקלים שאת ומשפחתך מוציאים שם על כמה חטיפים.
גם להם יש תרמיל והוא לא בהכרח יותר קל משלך. כל אחד מקבל את השיעור שלו בעטיפה אחרת. אל תקנאי בהם. זה רק ניסיון לקבל עוד פטור.

אני לא מאמין שנכון לדון בזה כי צרת רבים היא נחמת טיפשים אבל היה לי חשוב להראות לך שאת רק מערימה על עצמך קשיים.

לגביך, כי את זה מה שחשוב. תחשבי שאולי נתת לעצמך פטור כי היית צריכה אותו.
אולי זה היה נתיב חייך עד כה, ובכל מקרה, את הנעשה אין להשיב.
והנה באה מקרבך הזעקה. הנכונות לעבור לשלב הבא במשחק החיים.
עכשיו את רק צריכה להאמין שאת לא צריכה את הפטור הזה יותר ואת ממשיכה קדימה.

אני ממשיך אל הפוסט הבא אבל אני אחכה שתעברי אותי, אאותת שמאלה ואשתלב שוב איתך (מסכימה?)

התשובה שלי לגבי משקל דיאטה וכושר היא:

ראשית המציאות מורכבת משני דברים:

כמו שיש נמוכים וגבוהים יש שמנים ורזים. אז יכול להיות שלא תהייה רזה עם בטן נערית שטוחה אף פעם....
אימון גופני לאנשים "רגילים" לא נועד לשריפת קלוריות אלא להפעלת השרירים ומניעת הניוון שלהם. הוא צריך לבנות את הגוף ולא להתאכזר אליו.

הליכה לחדר כושר כדי לשרוף קלוריות מיותרות שקולה להבנתי ללקיחת הלוואה לסגירת משיכת היתר. יותר פשוט לא להכנס למשיכת יתר כי אז לא צריך הלוואה כדי לצאת ממנו.
מה גם, שרבים מאלו שלוקחים הלוואה לסגירת משיכת היתר רק קונים לעצמם עוד זמן שאול ואשלייה.
כלומר, במקום לשרוף קלוריות "רעות" שאת בעצמך מכניסה לגוף שלך ואחר כך לקרוע את עצמך בפעילות פיזית מפרכת
אני מציע לך לאכול פחות אוכל משמין, יותר אוכל בריא ולעשות פעילות כיפית קלה ונעימה כמו צעדת ערב.
נכון שיכול להיות שלא תהיי רזה וחטובה כמו בפרסומות...

אני מניח ששמת לב שרוב הדיאטות נכשלות במבחן הזמן.
אני חושב שהסיבה לכך היא שהדיאטות לא נעשות מאהבה של האדם לעצמו אלא מפחד שבא לידי ביטוי ככעס על עצמו או אפילו שנאה עצמית.
אני חושב שהאדם שרואה את עצמו טופח ומשמין (בחברה שבה החיצוניות מאד חשובה), כועס על עצמו ומחליט בעצם להעניש את עצמו על ההחלטות שלו.
כלומר, המניע לדיאטות הוא פחד מאיך אני נראה, איך אני נשפט על ידי אחרים, איך אני שופט את עצמי ובכלל מה יהיה הלאה???

דיאטות פחד (טרור) כאלו מחזיקות מעמד עד שבשלב כלשהו מפסיקים לפחד ומתחילים ל"חטוא" (זה המונח המקובל) אבל מה שנקרא "בקטנה".
מתחילים בקטן באיזה נופש או אירוע מול שפע הפיתויים ולצורך זה מרמים את השוטר החיצוני שהצבנו לנו.
אנחנו משכנעים את עצמנו בקלות שעכשיו נהייה "קצת ילד רע" ונאכל "קצת אוכל לא בריא" אבל מחר נבקש מחילה בעזרת דיאטת כסח או בחדר הכושר.
כך הפכנו את עצמנו למערכת שיפוט סגורה כי אנחנו גם הנאשם שחטא, גם הקטגור שכועס עלינו גם הסניגור שמציג את הנסיבות המקלות, גם השופט שגוזר את גזר הדין וגם התליין.
במקרים רבים, עבירה קטנה גוררת עבירה עוד יותר גדולה וטיעונים של הסניגור נהפכים לקורעי לב והשומן חוזר למתניים ולשאר המקומות.

דיאטה נכונה לדעתי, מבוססת על תפריט בריא וטוב שאני עושה מאהבה לעצמי.
אני אוכל אוכל טוב כי הוא טוב לי ולא אוכל רע כי הוא רע לי. כי הוא חבר רע ושאני צריך להפרד ממנו כי הוא מזיק לי.
כשנפטרים מהתרמיל ומשתחררים ממועקות העבר ומפסיקים לחיות אותם גם לא צריך יותר את ההגנה או הנחמה המזויפת שהאוכל מציע לי.
צריך להבין שעד כה פגעתי באדם שהכי חשוב לי - אני. ועכשיו אני מחליט להפסיק.

שוב אנחנו חוזרים לאותו עניין. אהבה לעצמך וקבלת עצמך.
מי שאת כאן ועכשיו זה הדבר הכי טוב שאת יכולה לעשות למען העתיד שלך.
קבלת האני שלך תגרום לכך שלא תמצאי נחמה בחיק חברים שלא אוהבים אותך.

ולסיכום וידוי אישי קטן. הייתי שם פעם. זו להבנתי גם הסיבה שהקריאה שלך נגעה בי.

הייתי שם פעם.

טוב שיצאת. ברשותך, מה השתנה קודם, המקום או התרמיל?

מה כוונתך במקום?

התכוונתי, היית שם. במקום לא טוב. היום אתה כבר לא. מתישהו במעבר הזה, השלכת מעליך את התרמיל. או שלא? אתה לא חייב לענות, אולי שאלתי בפזיזות מדי...

הי - לא הייתי בטוח שזו את
להבנתי, השלכת התרמיל יצרה את המקום.
לא רק במישור הזה אלא במישורים רבים של חיי.
קבלתי יכולת להתמודד עם דברים שחשבתי שהם מעבר לכוחי ולא אפשריים.
הרי המקום בו אני נמצא הוא התודעה שלי ולא המיקום הפיזי.

הרי המקום בו אני נמצא הוא התודעה שלי ולא המיקום הפיזי.

אתה בטוח שאתה מהנדס?

האם לדעתך הסבל שלי יכול לעבור כלא היה דרך עבודת תודעה, בלי לגעת כלל במיקום הפיזי

אני לא מהנדס בהשכלתי האקדמית אבל אני עוסק בהנדסה כמעט כל שנותי (תיכון, צבא וכן הלאה).
ובאמת הראיתי את הדף לחבר טוב מאד שלי והוא אמר לי שאני צריך להיות מטפל - מה דעתך?

מקור הסבל שלך הוא התודעה. שינוי התודעה יגרום לשינוי כיוון. עצב יפסיק לזרום לתוכך ודברים נפלאים יקרו.
יכול להיות שתרזי, יכול להיות שהזוגיות עם בעלך תשנה את אופיה, יכול להיות שתמצאי את עצמך במציאות חדשה

ממש כמו שאני מוצא את עצמי, כאן מולך, במציאות חדשה (תודה כבר אמרנו אחד לשני כמה פעמים)

מה דעתך?
דעתי שאתה כבר.
לדעתי אתה האדם העדין ביותר, הקשוב ביותר, הנקי ביותר והמסור ביותר שנתקלתי בו אי פעם און ליין, ואני משוכנעת שארגיש אותו דבר גם היה ואם נפגש פנים אל פנים (למרות שלא נדע שאנחנו זה אנחנו, מן הסתם). למה שאנחנו עושים כאן ביחד יש ערך עצום בשבילי, ואני מרגישה שאתה אתי גם כשאנחנו לא כותבים. בעזרתך אני מוצאת אותות נתינה ואהבה גם במקומות חדשים, לא צפויים. אני לא מרגישה תלות בך, אלא משהו גדול יותר, מעבר לאני ואתה, משהו שהוא חלק מכולנו ביחד. שגם אחרי שתלך, הוא ישאר. כל אלו הן סגולות גדולות של מטפל.
רק דבר אחד, ברשותך, בדחילו ורחימו ואולי אני טועה... אני לא בטוחה שאתה שוחה עד הסוף בדקויות של הקשר בין גוף של אשה - לנשמתה. מקור הסבל שלי, איש יקר, הוא לא רק התודעה. אם כי יתכן, כמובן שהטועה היא אני, ולא אתה.

רגשת אותי מאד תודה.
אני מאד אוהב את מה שאני עושה בעבודת ההנדסה ואני טוב מאד בזה.
אבל אני מרגיש שנפתח בי משהו חדש (אפרופו השלכת תרמיל).

אני מאד שמח לשמוע שאני עוזר לך כי אני מרגיש שזו התגשמות של היעוד שלי כפי שהבנתי אותו.
לדעתי, זה בעצם היעוד של כולנו עלי אדמות. זו לדעתי אפילו תכלית הבריאה שלנו - להרבות טוב בעולם.
אני חושב שמה שאת מרגישה זה סוף סוף את עצמך ואת האדם הנפלא שבך. שבכולנו.
אני חושב שהיית כפרי בשל שדי היה בנגיעה אחת קלה כדי לגרום לך לעשות מטמורפוזה. מטמורפוזה שהייתה לי הזכות להיות לה שותף ועד.

לגבי הגוף שלך...
הגוף שלך נפלא כי הוא מכיל את הנשמה הנפלאה שלך. הוא חבוט ומוכה כי התעללת בו וכי את לא אוהבת אותו אבל יש לו יכולת שיקום נפלאה.
הגוף הוא רק כלי, עטיפה למשהו שיש לו משמעות. העטיפה חסרת משמעות אם אין בתוכה משהו ממשי.

אני זוכר כילד, נער וכגבר שהיה שמן/שמנמן את האופן שבו פרשתי את יחס החברה אלי ויותר מזה, את היחס שלי אלי.
אני מתאר לי שלהיות אישה עם גוף גדול זה יותר קשה.
אבל אני יכול להגיד לך שבעיני מי שאוהב אותך תהיי יפה.
והמישהו הראשון הזה חייב להיות את.

אני מוצאת אותות נתינה ואהבה גם במקומות חדשים, לא צפויים
אפשר להגיד שאת כבר מתחילה כבר להאמין במה שאחרים קוראים לו נס ואת מבינה שהוא בידייך?

אני לא בטוחה שאתה שוחה עד הסוף בדקויות של הקשר בין גוף של אשה - לנשמתה
כדי להיות בטוח אשאל - האם הכוונה היא לביטויים פיזיים של אינטימיות עם בעלך?

היי אישה יקרה,
אני קוראת כאן בריפרוף, אין לי הרבה זמן לתעל למחשב, למרות שזה אכן מקום אהוב עלי.
נמשכתי לדף הזה במטה קסמים. אני מרגישה חיבור מאוד חזק אילך.
ואני אשה רזה ויפה, במובנים של המודל המערבי. יש לי קעקוע על הזרוע - circus girl
לפני שנים בסביבות גלי 19 עשיתי אותו. ומעולם לא הופעתי על הבמה שעל במת החיים, אני כותבת על הקעקוע בגלל הדברים שכתבת על אותם מופעים, על האנשים הזוהרים.
כל חיי היתי נערת קרקס בקרקס החיים מלהטט באש, הולכת על חבלים דקים. מאלפת אריות וסוסים. וכל זה עשיתי ממקום של עבדות, מחוסר ברירה, בשפלות גדולה ובבושה.
לפני שנתיים וחצי נולד בני היחיד. ובלידה מלאת עוצמה שטיטלה אותי עד לתהום נשיותי, צף הרבה מאוד פחד וכאב.
ואולי אפילו אימה. ואני נרתמתי באהבתי הגדולה כנערת הקרקס לעשות הכל עד הקצה הכי הכי טוב, ללהת ללהט ללא בחירה. בטוטאליות. הכי טוב שאפשר, הנקה ללא גבול, בלי תיתולים, בלי חיסונים, אמא זמינה תמיד, קוראת ספרים על ספרים, פורומים, ועוד ועוד.. דיייי...!!
כל זה הביא אותי לאיזה נקודה, שמתחת לפני השטח תמיד חלק בי רצה לברוח. להקים חיים חדשים במקום אחר. להפסיק להיות כלי משחק בידי אחרים, להפסיק להיות עבד של מופעים, של במאים, שאוספים את הכסף לכיסם, ואני בסוף יום מול המראה מורידה את האיפור והינני סתם אישה.
בכלל לא יפה, די אפורה, ולא מבינה איך כולם אכלו את הלוקש הזה ומחאו לי כפיים.
התעוררתי לגלות שאני היא הבמאי, ולא רק נערת הקרקס, ויותר מזה, אני גם הצופה של המופע.
אני גם הסוסים והאריות, אני היא החבל הדק. אני כיולה לתעל את כל הקסם הזה לאהבה, ולא להשפלה. אני לא בחרתי את גופי את קיומי בעולם הזה. וכמה באמת בחרתי מתוך נסיביות חיי וכמה הם בחרו אותי..?
הבחירה היחידה שלי היא לראות את היופי ולנסות כמה שיותר להנות בתוך כל הכאוס הזה.
בגלגל הענק הזה, שרגע אני למעלה מתרגשת, מוקסמת, ורגע אני למטה ומשהוא מכחכח בגרונו ואמר לי שזמני עבר, והכסף נגמר, והבא בתור אחרי צריך לעלות לפני....

מה אני יגיד, לנסות להנות כמה שיותר. וזה לא על חשבון אף אחד אחר!
אם זה כייף לך ועושה אותך שמחה ומאושרת לעזור לילדך להגיע למצב שהייה עצמאי בעולם זה נפלא.
אבל אל תשכחי שאף אחד מאיתנו איננו עצמאי. מי יותר מי פחות, והרבה אושר ושמחה יש בזה החיכוך עם האחר, העזרה , התמיכה. כמו שאת כאן מבקשת עזרה, ועוזרת לכל כך הרבה אנשים בזאת הבקשה, הכנה, התמימה הצנועה. תודה לך. גם אני לא מעט בורחת לאוכל. בורחת מהעוצמה, הגמישות החיות והחיוניות של גופי. זאת אומנות גדולה לז'נגל על הבמה הזאת, בתפקיד הספציפי שהחיים העניקו לי כאשה יפה, מוכשרת, אמא צעירה, אשת איש, וכולי תשוקה תמידית לעלות את עצמי על המוקד. אז הינה אני על מוקד גלי האטר של אתר 'באופן טבעי'.

עוד לא אבדה תקוותינו...

כדי להיות בטוח אשאל
לא לא, ממש לא. הכוונה היא פשוט שחלק מהתשובות שלך הן קצת ממאדים. לא נעים לי להגיד, נו, וזה גם לגמרי טבעי, מן הסתם...
אתה מאמין שהגוף הוא רק כלי ושהחיים הם רק בתודעה וכל מיני דברים שאתה כותב, ואני מאמינה שאין דבר כזה אישה שמנה שמחה.
ולמרות שאני שותה בצמא את דבריך ומתפעמת מהדיוק והחוכמה, אני מרגישה לפעמים שבא לי לקטר שאיך אתה כזה... נו...
תקוע בראש של גבר

הי מהורהרת יקרה, מלאת תקוה!

ומעולם לא הופעתי על הבמה שעל במת החיים,
כל חיי היתי נערת קרקס בקרקס החיים

אני מתנצלת, אני רוצה לכתוב לך אבל לא מצליחה להבין... את נערת קרקס באמת? כזו כמו 'חיי פיי', 'מים לפילים' וזה סירקוס קם טו טאון?

לא נשמע לי שלכך התכוונת, ואני לא מצליחה להבין למה את פועלת ממקום של עבדות, מחוסר ברירה, בשפלות גדולה ובבושה.

את נשמעת לי הרבה הרבה יותר גדולה מזה, אבל עצובה...

אתה מאמין שהגוף הוא רק כלי ושהחיים הם רק בתודעה וכל מיני דברים שאתה כותב, ואני מאמינה שאין דבר כזה אישה שמנה שמחה
בדיוק ככה. כל ההבדל הוא שאני מאמין במשהו אחד ואת מאמינה במשהו אחר.
שנינו משתמשים באותו מנגנון טבעי של אמונה שיש לכל אדם.
כל אדם קיבל את היכולת להאמין והוא יכול בעצם לעשות איתו מה שהוא רוצה.
השאלה היא רק איך אנחנו משתמשים באותה אמונה - לטובתנו או נגדנו.

ממש כמו שרזים ושמנים משתמשים באותה מערכת עיכול כדי לכלכל את אותו גוף.
אני משתדל לברר מה טוב לנשמה שלי וזה המזון של הנשמה שלי.
ממש כמו שאני אוכל רק מה שעושה לי טוב. ומאז אני לא צריך משקל.
היום אני לא יודע כמה אני שוקל כי זה לא חשוב לי. אני יודע שטוב לי ודי לי בכך.

ולמרות שאני שותה בצמא את דבריך ומתפעמת מהדיוק והחוכמה
אלו לא ממש דברי. את הכל למדתי, קראתי. הכל כתוב...
הבעיות שלנו עתיקות כימי האנושות. יש המון ידע על דרכי התמודדות עם מצבים כאלו.
אני רק למדתי בהנאה ובשקיקה את הידע הזה. זו הנאה צרופה.
למדתי בהתחלה מתוך עניין, אחר כך למדתי כדי ליישם בחיים שלי ושל בני ביתי
ועכשיו (אולי) בחיים של אחרים.

אני מרגישה לפעמים שבא לי לקטר שאיך אתה כזה... נו...תקוע בראש של גבר
כדי להוכיח כמה צדקת - אני מבקש הבהרה למה התכוונת (באמת)
האם התכוונת לזה שבין יתר האמונות שלך אנשים שנקראים גבר הם גם בעלי התכונות האלו והאלו, ממש כמו הרקדנים...?

מהורהרת מערערת. תודה על מה שכתבת.

תודה לך שאת מהרהרת ומעיזה להטיל ספק לכאורה במובן מאליו. לכאורה הרי את צריכה לשמוח ששפר עליך גורלך ואת יפה.
החברה שלנו תגבה אותך אם תרגישי עליונות על אלו שפחות יפים ממך....
וכי יופי הוא דבר שאפשר למדוד? מסתבר שיופי הוא משהוא שאפשר גם למדוד ומכאן גם להגדיר אותו.
הרי טקס מלכות היופי הוא בדיוק זה. עולות לשם נשים שמוכנות שישפטו אותן (ויפשיטו אותן) מאישיות שלהן ויהפכו אותן לאוסף נתונים כדי שיוכלו באופן אוביקטיבי לקבוע מי יותר יפה.
וכמובן שעל גזר הדין של ירום הודם השופטים אין לערער. אותה אחת שחשבה שהיא היפה בבנות העיר נושקת לזו שנבחרה ומקבלת בהכנעה את גזר הדין.
שיפוט ומיון אנשים על סמך קריטריונים לא נולד בכוכב נולד. זה שוב רעיון מאד מאד עתיק שקשור לתחילת המתמטיקה ובדיוק התכוונתי במיון ובהאחדה.
ברגע שממיינים אותך זה כבר לא משנה אם את יפה או לא. ברגע שאת יפה (או לא) את כבר לא אדם. את כבר אוסף נתונים - ממש כמו במחשב של קופת החולים או האוניברסיטה.
וברגע שאת מקבלת עליך את גזר הדין את גם מפסיקה לראות את עצמך כאדם אלא מתחילה לראות את עצמך כאוסף נתונים.
איש או אישה. מבוגר או צעיר שמן או רזה משכיל או לא נשוי או לא כמה ילדים ואיפה אתה?

כדי להוכיח כמה צדקת וגו'
יאללה יקר, להרפות כבר. אין לי דוגמא ספציפית. זו תחושה, אנרגיה, משהו שעובר מהכתוב. סובייקטיבית - אלי. זה לא קשור בשום צורה לאמונות שלי כלפי גברים.

ועכשיו - הרקדנים. עניתי לך עליהם קודם אבל לא שלחתי כי עלו עניינים אחרים. אז עכשיו.

תודה שעצרת בצד.

אני חושב שמה שעומד מאחרי הפוסט הזה הוא האמונה שלך שמראה חטוב ורזון הם גם ערובה לחיים טובים (רעיון ההאחדה)

לא כך הרגשתי כשכתבתי. אני חושבת שמה שהתכוונתי אליו היה שהרגשתי, בצורה מאד חזקה ונחרצת, ש חוץ מהמראה, יש גם את ענין החיים הבריאים (=טובים). וחיים בריאים הם מבחינתי, בין השאר, היכולת להניע את הגוף שלי. במילים אחרות, הרגשתי שאני עוצרת רגע ואומרת - מראה מראה שעל הקיר, גיב מי א ברייק. מה שאת מראה לי זו לא סיבה שאני ארגיש פיזית עם הגוף שלי כמו שאני מרגישה. אתה מבין? אני יושבת על הדשא, מביטה בעיניים כלות במפזזים האלו, ואחר כך קמה בכבדות, נשענת הצידה, מתנשפת... איכס.

לרגע לא חשדתי שהאנשים שראיתי מופיעים הם נטולי בעיות. מובן שלא. אבל אני כן חושבת שמעבר לכך וללא קשר לכך, ולמרות הבעיות שודאי ישנן - הם יכולים להנות ממתת הגוף שלהם. אני, בעוונותי המגעילים (אני באמת מרגישה תחושת גועל. אמרת להיות אמיתית...) הזנחתי את הגוף שלי לחלוטין, הסתתרתי מאחורי הבעיות (הדימוי), והפכתי אותו לתפוח אדמה. התחושה שהיתה לי היא שהלו, גם אני נולדתי עם גוף כזה. אבל מה עשיתי ממנו, מה עשיתי לעצמי.

כדי להוכיח כמה צדקת -
הזכרון שלי אולי לא משהו אבל את המשפט זה אני לא זוכר שכתבתי.
אני זוכר שכתבתי רק את החלק השני של המשפט
(אני מבקש הבהרה למה התכוונת (באמת))

לגבי המשקל. הכי חשוב לדעתי זה להפסיק להלקות את עצמך על מה שהיה. זו דרך "נפלאה" להנציח מסכנות ומכאן את המצב גם בהווה ובעתיד ואת זה לא רוצה.
מה שהיה היה. אל תתנדבי להמשיך לפגוע בעצמך. אלו החלטות (לא טובות ולא רעות) שקבלת פעם ומה שאת מרגישה ורואה זו תוצאה ישירה והגיונית שלהם.
הדיון בעבר רק ינציח אותו, ימצא אשמים למרות שאין (את...?) ויגביר את העצב שיש לנקז - אבל לאן - שוב לאוכל?

למה זה קורה? אני מאמין שבדרך של האדם לעצמו,, אנחנו צריכים תמרורים וסימנים שיכריחו אותנו לצאת מאזור הנוחות של הניתוק מעצמי.
משהו שיכריח אותנו להבין שדרך הפטורים, ההתעלמות, ואי החיבור לרגשות שלנו לא עובד. משהו שיכריח אותנו להתפתח (כלומר משהו שבסופו של דבר הוא טוב)
השוויתי את זה למעלה לכאבי גדילה או אפילו צירי לידה.

ואם נלך על משהו פשוט יותר, אז באנלוגיה למשיכת יתר, אנחנו צריכים משהו טראומתי בהתמכרות שלנו, משהו כמו צ'קים חוזרים או שלוקחים את כרטיס האשראי כדי להתחיל לצאת מזה.
אגב, בנקים שמאד נהנים ממשיכת היתר הרגשית, עושים לאדם לכאורה טובה ונותנים לו לשקוע יותר ויותר בביצה ורק כשהוא תקוע עד צוואר הם נוקטים בצעדים שהיו צריכים לנקוט בעבר.
גם אנחנו, כל זמן שהבנק "שלנו" "נותן" לנו זרם של אשראי אנחנו מספרים לעצמנו סיפורים שהחודש היה "קצת" קשה ו"קצת" השתוללנו אבל בחודש הבא נהייה ילדים טובים נתאזן שוב (ממש כמו בדיאטה).
אחרי הרבה שנים של פגיעה בעצמנו אנחנו צריכים משהו טראומטי כדי להתעורר. מה שאת מרגישה זה עצירת האשראי להפסיק לפגוע בעצמך. תודה לבנק שעשה את זה עכשיו ולא בעוד חודש או שנה.

התחושה שהיתה לי היא שהלו, גם אני נולדתי עם גוף כזה. אבל מה עשיתי ממנו, מה עשיתי לעצמי.

הנני, להגעל מעצמך ממש ממש לא עוזר וזה גם מכלה אנרגיות שאת יכולה להשתמש בהם כדי לטפל בבעיה.

חרטה ורגשי אשמה הם מיותרים לחלוטין. בסדר, הזנחת. בסדר, עשית טעויות. אבל כמה את חושבת שאת צריכה להתחפר בזה ולהמשיך לכעוס על עצמך? מה זה נותן לך? לא עדיף להסתכל קדימה מאשר אחורה?

מה שאני משתדלת לעשות כשעשיתי שגיאה זה ללמוד ממנה! זה כל מה שאת צריכה. תסלחי לעצמך ותמשיכי הלאה.

יקרה,
אני מדברת בדימויים, במטפורות, את כבר יודעת את התשובה לשאלתך. שאלתך אותי, ושאלתך הכללית בדף הזה.
אנו פה איתך, כי כל אחד עובר עם עצמו תהליכים כאילה או אחרים בחיים. ואין שום מטרה סופית שמגיעם אליה. חוץ מהמוות כמובן.
בעניין האנשים הזוהרים, צודקת את גם את נולדת ככה. ואת גם יכולה להוולד מחדש. את המוות אנו פוגשים שוב ושוב בחיים.
עם עצמנו, בתוכנו, במערכות יחסים עם אנשים. בסיום של תהליכים. לידה, הפסקת הנקה, ילד הולך לבית ספר וכ"ו.
כנשים אנו יודעות את התכניקה, בטבעיות רבה, איך לתת למשהוא למות למען הלידה מחדש, למען ההתחלה החדשה.
יש אין סוף דרכי פורקן, בכי, שירה, ריקוד, כתיבה וכ"ו.
יש לי הצעה בשבילך, לתאר בפני עצמך את הפנטזיה הכי פרועה שלך עליך.
אם לא הייה לך שום מחויבות בעולם, קריא: בעל, ילדים, עבודה. מה הדבר שהכי היית רוצה לעשות. פנטזי זאת במלוא עוצמתך.
ואחר כך השתמשי במח הגאוני שלך לדעת איך את יכולה לשלב את הפנטזיה במסגרת חייך הנוקשה.
לפעמים מספיק להקדיש שעתיים בשבוע, או חצי שעה יומית, וכעבור שנה שנתיים, חודש חודשיים תוכלי להתחיל להנות מהפירות.
אשמח שתשתפי אותנו, וגם אנו נוכל לעזור ברעיונות.

יש בי אהבה הקנוי שלך נפלא. כי הוא בפני עצמו. וגם כביכול מכורך המציאות באתר הזה יש בסופו סימן שאלה..
כן, על דבריך. כן. כן. כן.
ואפילו כתבתי אתמול עוד קטע. ואחרי שמפסמתי אותו מחקתי. כי הרגשתי שהוא תוקפני מדי. ממש כדבריך רק בנוסך נוקב.
על כך שאנני בובה. שאני אדם. נוגעת בכל אין סוף בגוונים וההויות האנשויות בעצם קיומי.
אין לי תגית, לא של מחיר, ולא של הגדרה. אני יכולה להיות כל דבר שאני בוחרת להיות.
ובדרכי כאמא כאשת איש, מאז הולדת בני, התחלתי לפחד לאבד את היופי הזה, את התגית הזאת, שתמיד מכילה גם מחיר וגם הגדרה.
ולא משנה שהמשיכו להגיד לי שאני יפה, ידעתי שהם משקרים לי. כי הפסקתי להיות יפה בעיני עצמי. בגלל ההאשמה. הפחד, הכאב שהלידה הציפה. המוות.
ובהדרגתיות פניתי לצינור האוכל, כדי שיפסיקו כבר להגיד לי שאני יפה, שיראו אותי, שיראו כמה קשה לי. כמה אני אבודה. רציתי כבר שיראו מבחוץ את הכיעור הפנימי.
אך לא הייה כיעור פנימי. היופי המשיך להתקיים. עד שהבנתי. לעולם אינני יכולה להיות מכוערת. לא משנה כמה אני ישמין. כמה אתעלל בגופי.
לעולם. עד יום מותי. כל רגע שאני חווה בקיום הזה. אני יפה.
בעצם היותי.

מהורהרת מערערת כתבת עמוק.
אני מבינה,כי לעיתים אני מרגישה שחקנית.
גם כאמא.
זה נותן לי שליטה וגם איזון. המסכה מגנה עלי.
אבל כשאני פועלת ממקום רגשי זה המחיר הוא ניתוק. מעצמי ומאהובי. מהחיים.
תודה.

מהורהרת מערערת כתבה מה שרציתי להציע:

יש לי הצעה בשבילך, לתאר בפני עצמך את הפנטזיה הכי פרועה שלך עליך.
אם לא הייה לך שום מחויבות בעולם, קריא: בעל, ילדים, עבודה. מה הדבר שהכי היית רוצה לעשות. פנטזי זאת במלוא עוצמתך.
ואחר כך השתמשי במח הגאוני שלך לדעת איך את יכולה לשלב את הפנטזיה במסגרת חייך הנוקשה.
לפעמים מספיק להקדיש שעתיים בשבוע, או חצי שעה יומית, וכעבור שנה שנתיים, חודש חודשיים תוכלי להתחיל להנות מהפירות.
אשמח שתשתפי אותנו, וגם אנו נוכל לעזור ברעיונות.

לדעתי זה רעיון מצויין. מזין את הנפש הצמאה והעייפה משנים של נתינה.
מעיין נובע חייב להיות מוזן במי תהום בכדי להמשיך לנבוע!!!
הזנה מבחוץ יכולה להפרות הזנה פנימית מאוחר יותר.
טוב, גם תינוק נעזר בהתחלה באחרים בכדי להזין את עצמו.

מה בא לך?

בשבילי בחרתי צ'י קונג וציור.
זה נתן (נותן) לי הההמממווןןן!

מה את מזמינה לעצמך?

ולעניין היופי....
כבר שנים אין לי משקל בבית.
זרקי אותו גם את!!!
וגם את כל המראות.
אין צורך בהן.
אם זה נורא חשוב לדעת, הבגדים שלך יראו לך את המגמה: לוחץ ביום, רפוי מחר...
ממילא שרירים שוקלים יותר ותופסים פחות נפח.
ואז מה?
אם המראה מערער אותך אנא התמקדי במה שמחזק.
דברים שאת אוהבת ולאו דווקא קשורים בבריאות.

יום טוב לכל המבקרים והנוכחים כאן. יוצא לנו דף נהדר! (אייקון של טפיחה על השכם...)

ואם נלך על משהו פשוט יותר, אז באנלוגיה למשיכת יתר, אנחנו צריכים משהו טראומתי בהתמכרות שלנו,

או. אז זהו שאני לא מבינה. כלומר, על הנייר כן מבינה, יופי מבינה. וכבר שנים יש איזו הרגשה כזו שמקננת בי (שלא מרצוני) שבסוף יגיע המשהו הטראומטי הזה, ואני אקבל את הבומבה שלי, וכל אמות המידה יזדעזעו ממקומן, ומשם ואילך הכל ייראה אחרת. ואמנם, דוגמאות מסביב לא חסרות. כל מיני אנשים שחלו במחלות קשות, ואז פתאום עשו שינוי דרמטי באורחות החיים, ובעיקר בתזונה. רבים מספרי הבריאות והתזונה שנתקלתי בהם מתחילים בדיוק כך: פעם הייתי שמן וחולה, יום אחד הבנתי שדי, והיום אני כל כך בריא שאפילו כתבתי על זה ספר. וכך עובר הזמן, ואני מחכה לטראומה שתעיר אותי. והאמת - כבר המון טראומות ראויות דיין קרו. היום אני אישה חולה. אין לי מחלה עם שם, חוץ מהשמנת יתר. אבל אני מרגישה חולה, ודי משוכנעת שמחלה רצינית ממש מתפתחת לה בעורקי.

יש בך, אני מאריכה על המשפט הזה כי הוא כל כך אמיתי, ומדויק, ונוקב, וקשה לי לקרוא. אני לא מבינה, כל כך כל כך כל כך לא מבינה, למה אני ממשיכה לחכות לטראומה כדי שתשנה את דרכי. אני יודעת את זה ולא מבינה את זה כל השנים, וזה משגע אותי! אקח לדוגמא את מחלת הסוכרת. יש לי נטיה לה, זו מחלה שעוברת במשפחה, וברור שאני בסיכון גבוה. יש לי יותר ויותר מדדים (בדיקות דם וכו') שאני מפתחת סוכרת, למרות שאני עדין נמצאת, כנראה, בקבוצת ה"טרום". טרום סכרתיים. זו מחלה שקשורה באופן מובהק ביותר (או לפחות כפי שהיא מתבטאת בבני משפחתי) בהשמנת יתר. לגמרי אין לי ספק שאם אמשיך בדרכי זו, או גם אם אשאר במשקלי ובמצבי כמו עכשיו, אחטוף סוכרת. אתה מבין? אני, במו ידי ופי, עושה דברים שמעודדים את המחלה האיומה (והקלה למניעה) הזו. אני צועדת במודע, במסכנות, בהאשמה עצמית תהומית - לתוך המחלה הזו. ובמחשבה, עמומה ומטומטמת אבל שלפעמים עולה - כמו למשל עכשיו בעקבות המשפט הזה שלך - שאם אחלה בסוכרת אז זו תהיה הטראומה של החיים שלי, הבומבה הגדולה, שבעקבותיה יחול השינוי הגדול ואתחיל לדאוג לעצמי. אתה מבין כמה זה מטומטם?

(כמובן שבמקום סוכרת יכולתי לכתוב עוד כל מיני מחלות הקשורות בהשמנה. יש הרבה, ברור שדברים מתבשלים, ואין לדעת מה יפרוץ קודם. רגע, זו אני שכותבת את זה? על עצמי? איך אני יכולה לכתוב כל כך במנותק? איך????)

מהרהרת ויוליקו, תודה שאתן כאן! על המילים והקירבה, והתובנות, והאכפתיות והעצות. הפנטזיה היא כלי נהדר, ואני אכן משתמשת בו לפעמים. נקודתית, הכי קל לשקוע בסרט או בספר, בחיים דמיוניים של אחרים. אני לא בטוחה שאני יודעת מה הפנטזיות שלי בדיוק. המחשבה הראשונה כמובן היא שהילד יהיה בריא. בכל פעם שנזדמנתי לחשוב על משאלה - בנסיבות שונות - מהיום שהוא נולד זה מה שעלה. אני מפנטזת אותי אתו עושה כל מיני דברים של 'רגילים', לפעמים במודע ולפעמים תוך מדיטציה או חלום. חוץ מזה יש לי פנטזיות אחרות, ואני כותבת ומוחקת כי מנסה לחשוב איך ואם הן ממלאות או מחזקות אותי, ולא מוצאת תשובה כרגע.

מצטרפת. מזדהה עם הרבה מהכתוב כאן.
עברתי פעם בדיקות דם. התקשרתי למרפאה (ישוב קטן) ושאלתי לגבי התוצאות של רמות הסוכר. האחות אמרה ערך מסוים וסיימה ב"תבואי מחר, נדבר".
נכנסתי לאתר של קופת חולים, קראתי, השוויתי למספרים ששמעתי וחשכו עיני. סוכרת. אני בסוכרת פעילה. זהו, אשר יגורתי בא לי. איך פגעתי בעצמי, למה לא עשיתי שום דבר קודם... לא ישנתי כל הלילה. בבוקר הלכתי למרפאה. הסתבר שלא שמעתי טוב בטלפון את מה שאמרה האחות. המספר המדויק היה נמוך יותר ועדיין אני ב"טרום".... אני זוכרת את הלילה ההוא היטב. אבל זה לא הספיק כדי להיות ה - דבר שיגרום לי לזוז. גם אני מחפשת אותו. אז מתפקדת..

זה דף מאוד מיוחד עבורי, נמשכת
לכאן כמו בחבלי קסם. יש כאן הרבה נשמה ואמת ודיוק ואהבה.
לפני כשנה התחלתי טיפול אצל מטפלת מקסימה. ספרתי לה שאני מעשנת ושותה קפה, בעוד שבהשכלתי אני מגיעה מתחום התזונה והבריאות. דיסוננס שכזה. עברתי ניסים ונפלאות במהלך שנה זו, שינוי תפיסתי ותודעתי. וככה, עם כוונה, הפסקתי לעשן. ובלי כוונה (מודעת) לשתות קפה, ועכשיו גם לא אוכלת בשר. השינוי שהתחלת (והמשכת) בפנים ושבא לידי ביטוי פה, יגיע גם למישור הפיזי. ולא חייבת להיות טראומה שתקדים לו. את אישה מקסימה בכנות שלך וגם המלווים שהצטרפו אליך. תודה רבה לכם.

לא תמיד הבומבה היא זו שעושה את השינוי ואצל כל אדם עוצמת הבומבה הנדרשת יכולה להיות שונה.
אני חושב שמה שאת מתארת זו התמכרות התנהגותית ואולי פיזית (לסוכר). והתמכרות להבנתי מחזירה אותה למשבצת הראשונה - פחד.
הפחד יכול ללבוש הרבה צורות בהסבר של ההתמכרות ואני חושב שאת צריכה לראות ממה את מפחדת.
האוכל עושה לך טוב בזה שהוא מגן עליך מצרה שנראית לך גדולה מאיימת ומפחידה.
לכן, במאבק הזה את מעדיפה לשלם דמי חסות לאוכל ולא להתעמת עם הפחד.

פחד אפשרי הוא פחד שנראה לכאורה קל אבל הוא לא. הפחד הוא מי אני אהיה בלי האוכל שלי?
מי יגן עלי? מי ינחם אותי? מי ישמור עלי?
זה די מתחבר עם העובדה שאת מרגישה צורך להציג דמות חיצונית שונה מהפנימית
מזה שאת לא מרגישה שבעלך לצידך ומזה שאת מרגישה שאמא שלך לא הייתה לצידך כשהיית צריכה.

האם זה אפשרי?

לשיעורי הבית אתן לך שאלה היפוטתית. אם היה טיפול גמילה מהתלות באוכל האם היית הולכת אליו? אל תעני במהירות. תחשבי
תחשבי האם את מסוגלת לוותר על כל החברים שמחכים לך במזווה....

ש.ב.
כן. כמובן. עונה מהר כי עניתי מזמן. הלכתי לכמה טיפולים כאלו, למשל אברהמסון (מכיר?). לא רוצה את החברים האלו במזווה, איכסה עליהם.
פחד. אתה חוזר לזה ואני מנסה אתך גם. מה מפחיד אותי?
על פניו, להיות רעבה. אולי, להיות בלי תמיכה. אני לא יודעת. איך מזהים פחד?
אתחיל לכתוב כאן מתי אני נזקקת לאוכל במיוחד, ואולי מכאן ייצא ההמשך:

הכי חזק - כשקורה משהו עם הילד. כשהיאוש והמסכנות אוחזים בגרון, כשאין לאן לברוח. זה אמנם לא קורה לעתים קרובות, אבל כשזה קורה זה חזק ממני בצורה שאין לי דרך להעביר במילים בכלל. היאוש עולה על גדותיו, המסכנות בלתי ניתנת להכלה, אני מסתובבת בבית ולא יודעת מה לעשות עם עצמי, אני פוחדת. ממה אני פוחדת? אני לא יודעת. אני חושבת אולי, אני פוחדת מהעצב הגדול. אני פוחדת להשתגע מרוב צער. אני לא יכולה לבטא את העצב שלי, את הצער, את המצוקה. אני המטפלת הראשית של הילד הזה, אני הבסיס של האמונה עליו מושתת עולם שלם שמסביבו. שיט, עד עכשיו הצלחתי לא לבכות כלום בדף הזה, עכשיו אני שונאת את כולו. הילד הזה, טובי המומחים חזו לו את השחורות בעתידות. בעלי האמין להם, כולם האמינו להם, נשארתי אני לבד, לבד, לבד עם האמונה בילד. אני סוחבת אותו לבד, מזרימה אמונה ותקוה לכל המטפלים, מניעה אותם ומחזקת אותם. אם אני נופלת, אם אני פתאום לא מאמינה באיזה דבר שהוא יצליח, בבת אחת כולם נופלים אתי. זה מחריד! אני צריכה לחזק את עצמי, לבד לחזק את עצמי, כשמסביב מתחילים לרחוש זמזומי ה"אמרתי לך" וה"את צריכה לדעת לקבל אותו כמו שהוא". אם אני לא מחזקת את עצמי וחוזרת לחזק את האחרים, הכל מסביב נופל, מתמוטט. הילד לא מאמין בעצמו, שוקע. דברים שקודם הוא הצליח, בבת אחת הוא לא. היום הוא עושה דברים שאף אחד, אף אחד בעולם לא האמין שהוא יעשה אותם, חוץ ממני. אני מושכת אותו לבד, זה מקום שהוא כל כך לבד. ואסור לי, פשוט אסור לי לשקוע בו. אז כשקורה איזה דבר והיאוש עולה, וחונק, ומשתלט, אני מנסה לא לאכול, אבל אז הופכת לעצבנית, מה זה עצבנית, קריז זה קטן לידי. אני צריכה לאכול משהו, משהו שיחזיק אותי, להסתגר בחדר לבד לנשום עמוק לאכול משהו מנחם להתחזק להרגע ואז לצאת אליהם בחזרה. הלואי בשבילכם שאתם לא מבינים מה כתבתי.

מכיר? כן. מכיר טוב.
את יכולה לספר מה הרגשת? למה את חושבת שזה לא עבד אצלך? אבל רק אם את יכולה.

פחד מזהים כאשר אדם מרגיש מכווץ, כלוא, חסר תקווה, מיואש, חשוף, מבוהל.... אלו כולם פחדים בתחפושות.

אולי את באמת לא רוצה את החברים האלו אבל החברים הרעים הללו הם היחידים שנמצאים שם (במזווה) בשבילך באותם רגעי משבר.
ברגעים שאת מרגישה שהכל על הכתפיים שלך. שאת לבד במערכה שאם תכשלי יהיה איום ונורא.
והם מושיטים לך אותה יד "אוהבת ומחבקת", שאת כל כך זקוקה לה. ואת נענית להם למרות שאת יודעת שבראייה כוללת הם גורמים לך יותר נזק מתועלת.

האם את מוכנה לוותר עליהם. הרי הם היחידים שלפחות תומכים בך?

מרגישה צורך להגיד משהו על הילד. למרות מה שכתבתי בהתחלה, שמי שמסתכל עליו יודע, היום זה כבר לא ממש ככה. הילד כאמור משולב בחינוך הרגיל, עומד במשימות, והשונות שלו כבר מזמן לא כזו בולטת במבט ראשון. עקב כך, ובעיקר עם אנשים שלא מכירים אותו, עשויים בכל רגע להיווצר מצבים אפורים, מביכים ואפילו מסוכנים. אני לא רוצה לפרט יותר, אבל כן רוצה לספר לכם סיפור שקרה לי פעם, מזמן. הכרתי צעיר אחד שהיה בן גילי, לוקה בשכלו ונזקק להדרכה, אותה ניסיתי אני לספק. המטרה היתה לעזור לו להשתלב בעולם העבודה, ואני נזכרת במקרה (חוזר ונשנה) שאתו התמודדנו. הצעיר סיפר שלעתים קרובות אנשים מנסים לדבר אתו, למשל לשאול אותו שאלות כמו מה השעה, האם האוטובוס כבר עבר, ואם הוא יודע איפה רחוב זה וזה. הוא היה מנסה לענות להם, לא מצליח, ואז האנשים היו אומרים לו - "תגיד מה אתה, מפגר?"
הוא שאל אותי מה הוא אמור לענות להם

כן. מכיר טוב.
מקוה שלטובה. אני ניסיתי פעמיים, טונה כסף. הרגשתי שזה טכני, שזה לא יכול לפתור את מה שאני צריכה. שהמקומות הנזקקים נשארים ריקים. פרקטית: מצאתי לי פסטה בלי גלוטן, והיא מילאה יופי את מקומה של זו שעם, עד שלא נותר עוד הבדל.

האם את מוכנה לוותר עליהם. הרי הם היחידים שלפחות תומכים בך?

כן אני מוכנה. אבל אני צריכה משהו במקום.
והמשהו הזה צריך להיות מקום שאפשר לפרוק אליו אנרגיות מאד שליליות ומיידיות, אז זה לא יכול להיות סידור פרחים וכזה...

(בראש עוברת לי שורה של מצבים נוספים שבהם אני נזקקת לאוכל, שלא קשורים בילד. אולי פחדים אחרים? תוהה אם להעלות אותם או שהם מובנים מאליהם)

_אתחיל לכתוב כאן מתי אני נזקקת לאוכל במיוחד, ואולי מכאן ייצא ההמשך:

הכי חזק - כשקורה משהו עם הילד_

כותבת בלי שקראתי עוד את מה שכתבו אחרי זה. כותבים לך פה הרבה על ה"לאן לתעל אם לא לאוכל" אבל לי נראה שצריך להתייחס קודם כל ל"עצב הזה".
איך אפשר שלא תהיי כל כך עצובה בגלל הילד שלך? שלא תרגישי שאת ורק את המקור להתקדמות שלו? שכל אושרו עליך?
אולי זה הנושא ולא האוכל?
גם אני אמא לילד מיוחד. עסוקה בו יומם וליל. אבל אני חושבת שהבנתי לאחרונה שיחד עם זה שעלי לעשות כל הזמן (או כמו שקראתי איזו אמא שעכשיו אני לא זוכרת מי זאת - שאסור לי למות), אני לא יכולה להיות אחראית לאושר שלו, ובטח שלא יכולה להיות אחראית לאושר שלו אם אני לא מצליחה להיות אחראית אפילו לאושר שלי...