לאן לתעל את כל העצב הזה אם לא לאוכל

מקוה שלטובה. אני ניסיתי פעמיים, טונה כסף. הרגשתי שזה טכני, שזה לא יכול לפתור את מה שאני צריכה. שהמקומות הנזקקים נשארים ריקים.
ממש לטובה.
זה בדיוק העניין. אני הרגשתי שזה רוחני. שזה נוגע במשהו הרבה יותר עמוק שאוכל הוא רק הקצה שלו. שאני לא זקוק כי את המקומות הזקוקים יצרתי לעצמי.

ומה שסיפרת על הפחד עם הילד יכול להיות בהחלט הסיבה להשמנה שלך. אני לא יכול ממש להרחיב כעת אבל תחשבי על זה שאלו פחדים. סיפורים מסמרי שיער שאת מספרת לעצמך, מאמינה בהם ומפחידה את עצמך עד מוות איתם. תסכימי איתי שהפחד הזה לא עוזר לך בכלום ושבלי הפחד הזה תוכלי להתמודד עם הקשיים האמיתיים שלכם טוב יותר?

את לוחמת.
במובן החיובי.
הצבת לך מטרה (קידום הילד שלך) ואין דבר העומד בפני רצונך.
לכי ללמוד להרחיב את האיכות הנדירה הזו על שאר תחומי חייך!
אומנות לחימה רכה, כמו למשל טאי צ'י...מפקסת, מניעה את זרימת החיים בגוף.

את אמנית.
את מעצבת את ילדך: החומר שהוא הוא הופך בידיך ליצירת פאר.
לכי ללמוד להרחיב את האיכות הנדירה הזו על שאר תחומי חייך!
תפירה, בישול (כן, כן), ציור,פיסול....

את להטוטנית.
מלהטטת בכדורי החיים עוד ועוד (כוונתי קידום הילד, הורות לאחרים וכו').
לכי ללמוד להרחיב את האיכות הנדירה הזו על שאר תחומי חייך!
ג'אגלינג, קורס קוסמות, רולרס

...

לא צריך למצוא יעוד בהכרח, אלא משהו להתחיל דרכו.
רק לפתוח את הדלת לדבר חדש.
השאר יגיע.

אהובה! אני כל כך מבינה על מה את מדברת, כן, גם מאוד מזדהה!
דבר ראשון ראשון, אני אציע למרות הכל שאני רוצה להיות חברה שלך מעבר לדף האינטרנטי הזה. מה את אומרת?

עכשיו נעזוב בצד את ההזדהות ונעבור לאונה השמאלית של המוח שלי, אשתף אותך בדרכים שלי לפרוק אנרגיה תוקפנית, אלימה מהגוף.
אל תחשבי שרק את חווה כאלה תחושות, אין אדם על פני האדמה שלא חווה אותם.
'אין צדיק שלא יחטא' אין לך מה לפחד או להתבייש בזה שאת בסך הכל בן אדם. ואחד מיוחד מאוד, ורגיש ואוהב.
בוודאי שגופך מלא בכאב, כאב החיים. לראות אדם פגוע חלש, וחזקים ממנו משפילים אותו. מזלזלים בו, לא רואים אותו. קוראים לו 'מפגר'...
אך האם עלה בדעתך שזאת מחמאה..? להיות מפגר, ולא נומאלי, ומוזר, בחברה כל כך מקולקלת זאת מחמאה!!

והנה אני מוסיפה פה באמצע, לאחר שסימתי לכתוב, וקראתי עד הסוף את הטיפה המתוקה המתוקה של האדם המופלא הזה.
לזכור, שאוי לנו אם ניתן לאותה חוכמה, לאותו כאב לאותה אי נורמליות להישחק וללכת לאיבוד -
http://www.youtube.com/watch?v=e0fwYLSBxOY

עכשיו נעבור לטכניקות שעזרו לי בפריקת הכאב, הצער, האומללות, היגון, האשמה, הפחד... ועוד ועוד... יש לי אין סוף מילים לתאר את הלך הרוח הזה.

בכי. הוא לדעתי הכלי העצמתי ביותר, אבל לא בכי חרישי לתוך הכרית. אלא כמו שתינוק בוכה, בכי שמטלטל את כל הגוף, שאגות שיוצאות מהגרון, יללות, ממש ככה.

תיאור מקרה : בא לך לאכול עכשיו, במקום לסגור את עצמך בחדר עם פרוסה מרוחה, את סוגרת את עצמך בחדר, יושבת על הרצפה מחבקת את הברכיים ומתחילה ליילל,
ייללות קטנות, תוך כדי הנעת הגוף קדימה ואחורה ברפטטיביות, מתמסרת לכאב, רואה בעיני רוחך את הדבר שהכי מעציב אותך, את הדבר שגרם לך לרצות את האוכל הזה.
מתבוננת בו ובוכה. בוכה ובוכה, וכשהצלילים מתגברים את נותנת להם להתגבר. אם את ממש מפחדת שמישהו יחשוב שמשהו נורא קרה,
את יכולה להכין את בעלך, או ילדך לכך שעכשיו את עושה תרפיה בבכי במקום באוכל. ואת בשליטה מלאה, אותה שליטה שאת נמצאת בה כשאת מתמסרת לאוכל

אין מה לדאוג...
ואם בכל זאת קשה לך לשמוע את עוצמת קולך, את עוצמת הכאב, אפשר גם לבכות לתוך כרית, לא מספק באותה מידה, אבל טוב מספיק להתחלה.
הבכי מנקה. ואם בוכים באופן קולני יוצאת גם ליחה מהגוף וגם נזלת, תלוי ברמת הניקוי שיש לך לנקות ברגע נתון.
חשוב להבין שאת בוחרת בבכי כתרפיה ולא בוכה מחוסר אונים. בדיוק כמו בחירה באוכל. אני מציעה את זה כי פתאום הבנתי מדברייך,
שהחסימה היא בגרון. את רוצה לשאוג, לצעוק, ואולי יקרה... אולי את רוצה לשיר..?
אני חושבת שלא אוסיף כאן עוד טכניקות כרגע.
טיפ אחרון, הכי חשוב, תני לבכי להיעלם מאליו, תני לגלים לשטוף אותך, לשכוח מאליהם, ללטף את גופך והנה הכאב חולף...

באהבה.

אנשים יקרים
תודה לכל מי שחושב עלי, בלב או במילים.
אני מרגישה שאני צריכה להפסיק כאן, שבעל כורחי הובלתי את הדברים למקום של עצב ורחמים. וזה כל כך נוח, אתם יודעים. הקשיים שלי הם אמיתיים ומובנים, וזה פשוט קל מדי לעורר הזדהות ואהבה מהמקום הזה, וגם רחמים. וזה עובד חזק כל כך, אני אוהבת אתכם בחזרה, אני מוצפת רגשות אל מול הפוסטים האחרונים, וגם מרחמת על עצמי עוד יותר, ללא רחמים... בא לי לערוך את כל הדף הזה מחדש, להוציא ממנו לחלוטין את הילד שלי, להתבונן אך ורק בעצמי. שום דבר כאן לא קשור אליו, הכל מסתור ותירוצים. אבל אז... מה יהיה אז? אצטרך להגיד משהו אחר במקום, להסביר את עצמי. אצטרך להביט לעצמי בעיניים, ולהגיד את הדברים האמיתיים. להתמודד עם האמת, עם הכאב האמיתי. כאב שרק אני, לבד עם עצמי, יצרתי לעצמי. עוד מאז שהייתי ילדה.

וכאן, אני מבקשת את סליחתכם. אני לא יכולה לעשות את זה באופן פומבי. אני פתאום מבינה כמה פומביים הדברים, וזה מבהיל אותי. כבר לא מרגישה את אותה אינטימיות נאיבית, אני רואה עוד ועוד שמות ואני מרגישה בשיח פומבי, רב רגשות, מציף. אני פורשת הצדה לשקט, לעשות את העבודה האמיתית.

תודה רבה, אוהבת, אני.

לדעתי את בדרך הנכונה. כל הכבוד על האומץ השיתוף הכנות.

תודה לך - שלום לך

באהבה עצומה!

חלפה כשנה. נכנסתי לראות.
מחקתי את מה שלדעתי ממש ממש מיותר
אם את בסביבה... תעדכני

נתקלתי בדף הזה, ובא לי להגיב, אפילו שעבר הרבה זמן ובטח המשתתפים המקוריים כבר לא קוראים כאן.
תואר פה מופע הרחוב והקנאה בכל האנשים הרזים והיפים והבריאים האלה שמופיעים בו.
אז מצד אחד, זה נכון. ומצד שני, בתור רקדנית, רקדנים גם הם עסוקים מאד בדימוי הגוף שלהם, ותמיד מרגישים לא מספיק... לא מספיק רזים, לא מספיק חזקים, לא מספיק גמישים, לא קופצים מספיק גבוה, לא מרימים את הרגל אל-על. גם זה מירוץ אינסופי. יש המון עיסוק במשקל וגם מי שנראית לך רזה מרגישה שהיא שמנה בהשוואה לבנות אחרות. וכמובן שעם הגיל הגוף מתחיל לאכזב ודברים שהיו קלים בגיל 22 כבר לא כל כך בגיל 27.
אז הדפוס הזה של שנאה עצמית ואכזבה מהגוף שלי קיים בלי קשר לאיך הגוף הזה נראה... באמת הכל בראש

באופן טבעי

באופן טבעי