מוצאי היום הקדוש,
אני מוצאת את עצמי מתנחמת או יותר נכון מסמנת המון שמחות קטנות, מין תחושת תודה על הקלות קטנות שקבלנו:
למשל, העובדה שהכל קרה רגע לפני כניסת השנה החדשה, ובכך בעצם נותר משהו ששייך לשנה שחלפה... למשל, העובדה שיש עכשיו המון חגים, שמאפשרים לנו לחזור לשגרה בהדרגה ובאיטיות ולתת לנו המון זמן איכות עם הילדים שכל-כך זקוקים לנו עכשיו, למשל, העובדה שלמרות הכל, אחרי שבוע נגמרה סוגיית החלב הכל-כך כאובה, למשל, שדרך הסיפור שלי ושל איילת זכתה חברה להיפגש עם אמה לשיחה על מוות דומה שהתרחש אצלם כשהחברה היתה בת 10 והכל הודחק תחת ערפול כבד, למשל, שאחרי כל זה, צום יום הכיפורים נראה כמו משהו כל-כך מינורי (אבל מאידך, המילים והתובנות שבתפילות נעשו קשים פי מיליון...) ועוד ועוד...
עם שני ילדים קטנים שנצמדים אליי יותר מתמיד, לא ביליתי יותר מדיי זמן בבית כנסת, ובכל זאת, בחילופי משמרות עם האיש שלי, ישבתי בפנים במוסף של יום הכיפורים. מאז ומעולם תפילת "ונתנה תוקף" פורטת על מיתריי, אך היום הרגשתי איך אני חרדה לקראתה ואכן, התפילה עשתה את פעולתה, הרגשתי איך המילים הנהגות קורעות אותי מבפנים ומביאות עימן את הבכי החיוני והבלתי נמנע. המחשבה, שכבר בראש השנה וביום כיפור שעבר, הוחלט גם על בריאתה וגם על מותה היא קשה מאד. אבל, המחשבה הזאת מצטרפת לתובנה עמוקה ולא פשוטה כלל לתפיסה: מידת השליטה האמיתית שלנו בחיינו היא כל-כך מזערית (שלא לומר לא קיימת כלל). ואל תבינו אותי לא נכון, זה לא אומר שאנחנו צריכים להיות פאסיבים ואדישים לקורות אותנו, להיפך, אני מרגישה שאני מגיעה למסקנות של קוהלת: סוף דבר, את האלוהים ירא וכו' וכו'... ומצד שני המחשבה על כך, שמיום הכיפורים שעבר ועד יום הכיפורים הזה, כאילו שלא קרה כלום בגופי ובנפשי, ריקה הייתי אז וריקה אני גם היום, והריק רק הרבה יותר גדול ומורגש...
תובנה קשה נוספת שנגלתה לי ממש לפני כניסת היום הקדוש היא, שבשונה ממקרי אובדן ואבל אחרים, במקרה שלנו, ההשתקמות המלאה חייבת לעבור דרך הריון ארוך נוסף שבסופו תיקון (וחס וחלילה לא חלופה). התובנה הזאת כל-כך קשה לי כרגע, ולרגעים אני אפילו מרגישה שמדובר בסוג של התעללות מצד המנכ"ל של עולמנו... מנסה להדוף את המחשבות הללו ברגע זה, עד שאהיה מוכנה להתמודד עימן (למרות נטיית מנחמים מבוגרים להאיץ בי ובנו: "עוד תראי, עוד שנה וכו' וכו'...")
קוראת בשקט - אני מניחה שבעתיד אנסה להרחיב יותר בסיפור הלידה של איילת, אבל לשאלתך: לידה מלאה (לא בדיוק טבעית - זירוז ואפידורל) אבל עם צירי לחץ והכל. בדיעבד, אני מאד שמחה ששכנעו אותי לקחת חלק פעיל בלידה שלה, ואני מאד שמחה על החלטתנו לראות ולהחזיק אותה, שזה הרי כל מה שנותר...
מרגע לרגע, מבינה יותר את העומק ואורך הזמן והרוח שידרשו להתאוששות שלנו. לעתים, על פני השטח, הכל שב להיות כרגיל, אך ההתמודדויות הקטנות הן אלו שיעצבו אותנו ואת חיינו.
ולכל המאחלים, חשוב לי להבהיר, גם השנה שחלפה הייתה לנו טובה, מה שקרה בסופה לא מאפיל על כולה ולא מבטל את הדברים הטובים שקרו לנו (והיו רבים כאלה). האסון הוא אסון, והוא מספיק גדול בפני עצמו, בלי שיטיל צל אחורנית.
אני מאחלת לנו ולכולם עוד שנה טובה ובריאה ומלאה שמחות קטנות. הלוואי ונצליח לזכור כל הזמן, עד כמה הכל כל-כך לא מובן מאליו ולהודות על כל רגע טוב וחי שבנו...