אנשים יקרים יקרים,
הלילה הזה, אני מבקשת לסגור ולסכם את השנה שחלפה לנו.
אני קוראת את הדף הזה ומרגישה, כמה נתתם לי, איזה מקור כח עוצמתי וחשוב היוויתם ועודכם בכל התהליך המורכב והכואב הזה.
ואני מרגישה הקלה רבה לכתוב: אני בסך הכל בסדר; אני חיה ונושמת ומתפקדת וכמו שכתבתם לי כאן:
_"דודה יקרה תגיע עם המתנות ותשאל: 'היכן עוללנו, אחות?' ואמא, את תאמרי לה ברכות :
'הוא באישוני עיני. הוא בעצמותי. הוא בנשמתי, "_
התהליך שאיילת חוללה בקרבי והניעה בתוכי, רחב ועצום ועמוק והוא התהליך הכי מבורך שעברתי בכל חיי.
אני מודה לאותה נשמה נהדרת שחלפה בי ועוררה בי כל-כך הרבה.
אני מודה לשתי הנשמות שנשלחו אליי בצורת הבנים הנהדרים שלי, שמלווים אותי יומיום שעה-שעה ומוודאים שאני לא נופלת עמוק מדיי, ותמיד תמיד שולחים אליי זוג ידיים רך ומלא כח.
אני מודה לנשמה של האיש שאיתי, שמלווה אותי לאורך כל הדרך, הקשה, הדוקרת והמעצימה הזו.
ואני מודה לכולכם, על כל התמיכה, ההכלה, האהבה, הקבלה ועוד ועוד ועוד.
אני רוצה לסגור את הדף הזה ורוצה להאמין, שלמרות תפילותינו למחר טוב יותר, והיה אם מישהי אי פעם תזדקק לו, הוא ישרת אותה נאמנה.
מאיילת ומנשמתה כבר נפרדתי, היום אני סוגרת מעגל, רגע לפני שתחלוף לה שנה שלמה ומבקשת לחתום את הדף במילותיו של נתן אלתרמן:
"ענבלים במרעה ושריקות
ושדה בזהב עד ערב.
דומית בארות ירוקות,
מרחבים שלי ודרך.
העצים שעלו מן הטל,
נוצצים כזכוכית ומתכת.
להביט לא אחדל ולנשום לא אחדל
ואמות ואוסיף ללכת"