להתחזק באסרטיביות דף זמני

מבקשת להתיעץ פה, וסליחה שאני פותחת דף חדש. בתקווה שיהיה דף זמני.
אני כותבת בניק אחר באתר, אבל אני רוצה להתייעץ על משהו קצת אישי...
מזמינה לפה את כל הנשים החכמות להתייעץ על איך להישאר ברוגע בשמחה ובשלווה מול אנשים "שרוצים בטובתי" ומנדנדים על דברים שהבהרתי שאינם פתוחים לדיון איתם כאן ועכשיו...

הדינמיקה תמיד מתחילה בהתגנבות תוך שיחה נעימה ורגועה פתאום בדרך אגב מגיע הרגע שבו נושא ספציפי שביקשתי לעזוב לעת עתה ולהניח לי בנושא , שוב עולה...
מדובר בעיקר בשלוש-ארבע נשים יקרות לי בחיי בנות משפחה, שחולקות על דרך חיים ועמדה שבחרתי ולא מניחות לי.
בכל פעם זה נגמר בכעס ובפיצוץ, למרות הרצון והצורך שלי לשמור על יחסים הרמוניים ותקינים...
הכעס הוא משני הצדדים.
בכל פעם זה נגמר בהבטחה שהנושא לא יעלה עוד פעם , (עד הפעם הבאה) .

אני לא מאמינה בניתוק יחסים ולא יכולה לעשות זאת מסיבות רבות , בעיקר כי זו משפחה, ולי יש יותר מה להפסיד (כי הם הרוב).

אני עומדת בפני החלטות גדולות הרות גורל, עם משמעות רפואית, אישית , משפחתית וכלכלית גדולה, אז אני מרגישה שאני חייבת לשמור על הכוחות שלי לכך, ובמקום להתמקד בלהתחזק מכל הבחינות, אני עסוקה בוויכוחים ובתירוצים ובצידוקים מולן.

התחביב שלהן הוא להתאגד מאחורי גבי ולשוחח עלי (טוב אני מגזימה קצת , אבל זה בהחלט קורה, וזה מרגיז, מרתיח ומשפיל)...
למרות מחאותיי, תחנוניי, צעקות , שתיקות ובריחות מצידי אני לא רואה איך המצב הזה מפסיק.

אני כמעט מתחילה לחשוד שהן (או לפחות חלקן - אמא שלי?) פשוט נהנות לראות מה קורה כשלוחצים על הכפתור הזה.

ודי אני לא יכולה כך יותר...

הבקשה שלי היא כמו שכתבתי למעלה : איך להישאר ברוגע ובשמחה במצבים האלה ובכלל, ולא להיגרר מולן לכל מיני מצבים הזויים ושיחות הזויות על הבחירות שלי....
הייתי רוצה לבקש איך לגרום לזה להפסיק, אבל אני יודעת שאין לי שליטה על מה שאנשים אחרים עושים.

עיצות בבקשה?

המממ. יש מאמר שכתבתי ופרסמתי באתר אמנות הלידה לפני המון שנים. משהו על חיבוק הדב המשפחתי... הולכת לחפש.

להקדים תקשורת אסרטיבית לחיבוק הדוב המשפחתי

הנה זה.
בתור התחלה (-:

למרות מחאותיי, תחנוניי, צעקות , שתיקות ובריחות מצידי אני לא רואה איך המצב הזה מפסיק
על רגל אחת (אני עמוסה בטירוף):
הבעיה היא:
מחאותייך, תחנונייך, צעקותייך, שתיקותייך ובריחותייך.

פשוט נהנות לראות מה קורה כשלוחצים על הכפתור הזה
זהו.
לכן העבודה שלך היא להפוך את הכפתור הזה לבלתי לחיץ.

זו לא עבודה קלה.
אבל הגיע הזמן להפשיל שרוולים ולהתחיל, כי נמאס לך.

יש לי כמה עצות לרגע הזה. תזכרי שמדובר בעצות לכרגע בלבד! כשהמצב ישתנה, גם ההתנהלות שלך יכולה להשתנות.
אז ככה:

למצוא לך מדריכה/מנחה/מלווה שתעזור לך בתהליכי התחזקות פנימיים, לשפר את הערך העצמי שלך, האהבה העצמית שלך והבטחון העצמי שלך (כולם קשורים זה בזה, זה בעצם אותו הדבר). יש פה כמה מופלאות באתר הזה שמאוד טובות בתהליך ממוקד בכיוון הזה.

לבדוק חוסרים תזונתיים. הרבה פעמים חולשה במקום הזה קשורה למחסור בויטמין D, בויטמיני B, בברזל (פריטין, טרנספרין, מאגרי ברזל - לא להסתכל רק על ההמוגלובין). אז ממליצה להגביר בתזונה שומנים (שמן זית, שמן קוקוס, זיתים, חמאה, אגוזים ושקדים, טחינה) והרבה פירות וירקות. להפחית קמחים (דגנים בכלל ובמיוחד בצורת קמח. אם זה דגן שלם, כמו גרעיני חיטה שלמים או אורז מלא או שיבולת שועל אורגנית גסה או גריסי פנינה שהם שעורה, זה בד"כ פחות גרוע אבל להזהר בכמויות) וכמובן סוכרים (סוכרים בכל צורה שאיננה חלק בלתי נפרד מפרי או ירק, והגרועים ביותר: תחליפי סוכר מלאכותיים וכל דבר שמכיל אותם).

להפסיק לדבר עם כל הנשמות הטובות האלה כרגע. זה מורכב מ: א. לא ליזום שום שיחה איתן. ב. להמעיט במפגשים פנים אל פנים בתירוצים שונים כל פעם. פעם את חולה ופעם יש לך התחייבות אחרת. לא ליצור ריב וניתוק, רק להמעיט עד לאפס אם אפשר. ג. אם אחת מהן יוזמת שיחה איתך, את בתשומת לב. ברגע שמתחילה השיחה להשתנות ממשהו נעים ונייטראלי - בדיוק גולש לך הסיר! בדיוק נשרף לך משהו במחבת! "אוי נשרף לי! יווו אני רצה! נדבר אחר כך, ביי!" פשוט לחתוך לחתוך לחתוך. שוב, בלי ריב. בלי להגיב לנושא עצמו - את בדיוק לא יכולה לדבר. אם לא את עונה לטלפון (מומלץ ביותר לא לענות לטלפונים כרגע) - אז את "עסוקה ולא יכולה לדבר כרגע". בלי להציע להשאיר הודעה...

המטרה היא להמנע מכל ריב - אבל לא ליצור מצב שהן מצליחות בכלל להגיד לך את כל הדברים המחלישים.

זה שלב א'.
תגני על עצמך.
ותבני מבפנים את היכולת להגיד "תודה על הדאגה/תודה על תשומת הלב/אני מאוד מעריכה את זה שאת דואגת לי/חושבת עלי/רוצה בטובתי". וזהו.
לא להגיד "אבל".
לא להגיד "תפסיקי".
רק להודות על הכוונות הטובות.
וזהו.
לא לענות להן בכלל. הרי זה בכלל לא עניינן. את חיה את החיים שלך כמו שזכותך לחיות וזהו. זה לא העסק שלהן. שיחשבו מה שהן רוצות. את מזמינה את ההתערבות שלהן בזה שאת נכנסת לויכוח בכלל.

זה נקרא to engage
הן מצליחות to engage you
זה דפוס של התעללות ואת מגיבה באופן קורבני.
לכן ההצעה הבאה שלי היא להבין שאת לכודה בדפוס קורבני, ואני ממליצה לקרוא את האתר של ד"ר איירין ולחפש כל מקום שבו היא מדברת על הבעיה הזאת, של היסחפות להתגרות של המתעללים.
לתשומת לבך: לא צריך כוונות רעות בשביל להתעלל בך. צריך רק להיות רגילים לדפוס התנהגות שבו פולשים למישהו, מתייחסים אליו בחוסר כבוד, מתערבים לו בחוצפה בחיים, מנסים לכפות עליו בשתלטנות את הערכים שלנו והרצונות שלנו, מוחקים את זכותו לרצונות, לערכים ולחיים שלו. זה סתם דפוס.
והדפוס שמאפשר את זה מצדך הוא דפוס קורבני. גם את רגילה לדפוס התנהגות כזה.
כל הרגל אפשר לשנות.
וגם את ההרגלים שלהן אפשר לשנות כשאת תשני את שלך.

אין שום צורך להגיב להן.
זה רק הופך אותך לתגובתית ולחלשה.
פשוט להסתלק מהשיחה.
אני רק מציעה שכרגע, כשאת עדיין חלשה מול המתקפה, תעשי את זה לא בצורה הפגנתית או בולטת אלא בעדינות ובלי להטיח את זה בפרצוף. אופס נשרף לך. זה לא קשור לשינוי באווירת השיחה.

תודה בשמת,
קודם כל המאמר ממש מתאים ולעניין לעכשיו ,ומקווה לעתיד הוא יהיה עוד יותר רלוונטי.
ואח"כ ה על רגל אחת שלך (אם ככה זה על רגל אחת , אני רוצה את כל הספר

)
נשמעים ממש טובים, אנסה לתרגל את העיצות האלה... רעיונות ממש טובים.

אני כמעט מקווה פתאום שזה יעלה (למרות שאני סולדת מהמחשבה) רק כדי לבדוק את העצות עליהן

תודה רבה

אני כמעט מקווה פתאום שזה יעלה (למרות שאני סולדת מהמחשבה) רק כדי לבדוק את העצות עליהן
D-:

רגע, בשמת שאלת הבהרה:
בעצםיש בגישה זו התחמקות...
אני דוחה כל פעם את השיחות האלה, ואז מה?
מה קורה לטווח הרחוק?

אמא שלי פעם נתנה לי עצה איך להתמודד עם חמתי שהיתה מעבירה עלי ביקורת מעצבנת בכל הזדמנות....
בסןף כל פיסקה לסכם אותה.
היא אומרת בלה בלה בלה. ואני בסוף אומרת - הבנתי מה את אומרת - שאת חושבת כך וכך ומציעה לי את זה ואת זה. בלי לחוות דעתי ובלי להגיד שאני כן או לא מקבלת את העצה הזו. פשוט שתרגע ששמעתי. ואם היא חוזרת על אותן עצות, אני עם אותם סיכומים שתרגיש כמה היא דבילית. זה יוצא ממש טוב- זה גם מרגיע אותי מלהתעצבן כי אני חושבת על זה כמו מישהי בבי"ס שמסכמת ולא מרגישה קשורה לזה כמו כשאני מקשיבה לזה כביקורת.
עם חמתי זה עבד. מודה שזה בוטה, אבל הן כנראה תפסקנה עם זה די מהר...

ואח"כ ה על רגל אחת שלך (אם ככה זה על רגל אחת , אני רוצה את כל הספר )
אמרה מבקשת עצה לבשמת , ואני מסכימה עם כל מילה

אהבתי מאד את דבריך, ללמוד מזה המון !!! תודה

הוי כותבת לעצמי! כמה נחמד. גם אני הצעתי את זה פעם איפשהו.
לרשום ולסכם (-:
ממש עצה טובה.

מבקשת עצה: את לא סתם דוחה. כרגע את לא מאפשרת. כרגע. זה זמני.
בינתיים את מתחזקת.
את קוראת ולומדת ומבינה מהו הדפוס הקורבני ואיך לא להזין אותו. את גם תלמדי לראות מה לא בסדר בתמונה הזאת ולהבין שזה שלהן. לא קשור אלייך בכלל.
להפריד את עצמך מהדיבורים שלהן.
לטווח הרחוק את תתחזקי ותבני עמוד שידרה. תבני ערך עצמי. אהבה עצמית. תביני שבאמת זכותך לחיות את החיים שלך ואפילו לעשות טעויות! זכותך!
תוכלי לשמוע ביקורת כזאת ולא להיחלש.
פשוט להישאר במקום שלך ולא להרגיש שמישהו זעזע את אמות הסיפים שלך.

את לא דוחה, אלא קוטעת. לא מאפשרת.
זה גם סוג של מסר.
גם הן, ייתקעו עם המלים שלהן ולא יוכלו להתנפל עלייך... מתישהו אולי הן יותרו פשוט...

זה באופן זמני.

הספר? הספר בכתיבה...

לי זה מרגיש כמו סוג של התעללות.
האם תוכלי לשקול ניתוק זמני??
עד שתעברי את מה שאת צריכה לעבור, תחליטי עם עצמך אולי פשוט מתוך כבוד לעצמך, רצון להתמקד ולהתפקס
פשוט תתרחקי מהאנרגיה השלילית והשואבת הזו?
לפעמים מעשה אחד שווה יותר ממיליון דיבורים.
זה באמת מקומם למה הן חושבות שהן יכולות להמשיך לעשות את זה ושום דבר לא יקרה?
והצהובון "ההגיון תוחם אזור ללא תחום והדימיון הוא הנדרש לקפיצת הדרך"
בתחושה שלי - אין לך גבולות ולכן הם מרגישים נוח להכנס, לפלוש ולא לכבד.
כמו שבשמת אומרת, חשוב לקחת מטפל שיעזור לך בתהליך הזה של בניית גבולות...(אבל אולי אפשר גם לבד...)

_בעצםיש בגישה זו התחמקות...
אני דוחה כל פעם את השיחות האלה, ואז מה?_

זאת לא התחמקות וזאת לא דחיה. זאת היתה התחמקות אם זאת היתה חובה לנהל את השיחות הללו, ואת פשוט דוחה אותן למועד מאוחר יותר. אבל זו ממש לא חובה לנהל את השיחות הללו. לא כל נושא לשיחה שמישהו מעלה מחייב אותך.
שיחות כאלה, לדוגמה, ממש לא מחייבות אותך. את לא חייבת לדון באורחות חייך אם את לא רוצה!!

ואפשר גם לבדוק מה ממלא אותך. מה את יכולה לעשות כדי להיטען באנרגיות וכוחות חדשים בלי שזה גוזל ממך מאמץ.
מאמינה שאם תתמקדי בכיוון הזה תקבלי את הפיתרון שמתאים לך לסיטואציה, וגם הן לא "ימשכו" אלייך כמו שזה קורה כעת, שה"אין" שלהן נימשך ל"אין" שלך.
אהבה

קשה לי לצטט ביד 1 אבל לגבי מה ששאלת על התחמקות- לפעמים יש תחושה שלהיות אסרטיבית, לעמוד על שלי, זו איזו חובה מוסרית. זו ממש לא. זה כלי מצוין ואם יש אותו זה מועיל, אבל זו לא חובה. אני חושבת שאם את מפעילה על עצמך לחץ להיןת אסרטיבית זה רק מחליש.

דרך אגב, לפעמים לדחות בעיות דווקא כן פותר אותן. נסו ותהנו

עירית_לוי

מבקשת עצה יקרה

אני שמחה לנסות לעזור. אני רואה שבשמת כבר נתנה הכוונה נהדרת ומדוייקת ומקיפה.

בעודך מנסה ומתנסה עם העצות היעילות שהוצעו כאן להצבת גבולות, אני יכולה לנסות לכוון אותך כיצד להתחזק מבפנים. חיזוק מבפנים זהו הבסיס שיתמוך ויגַבה את כל הפעולות והשיטות. הוא זה שיתן להן תוקף ממשי. אני מאמינה בשינוי שיש בו שתי תנועות מקבילות שתומכות זו בזו: פעולות חדשות שמגובות בהוויה חדשה. עובדים גם על החוץ וגם על הפנים. וזו בעצם ההצעה המקיפה של בשמת.

בנייה כזאת של עוגן פנימי תאפשר לך ליצור נוכחות אחרת מול כל אותם אנשים שבעודם רוצים להיטיב עימך - הם למעשה פולשים ומחלישים.
אני מניחה מתוך דברייך שאת שואפת למצב שבו לא תצטרכי כל הזמן לעמוד על המשמר ולגרש את התוקפים והפולשים, אלא מצב שבו את לא תידרשי לזה בכלל. שמתוקף היותך מי שאת הם לא יעלו על דעתם לעשות זאת.

זה כמו להיות עם עוצמה פנימית של נמר

. הוא לא צריך לנהום ולשלוף ציפורניים כל הזמן. הוא לא צריך "לעבוד" בלשמור על הגבולות שלו. כולם חשים בעוצמה השקטה שלו ולא מעלים על דעתם להטריד אותו. וגם אם מישהו מדי פעם כן מנסה לפלוש, זה לא מערער את הנמר והוא מסמן בפשטות ובקלות את הגבול שלו. אני מניחה שזהו הרוגע שאת מבקשת לעצמך מול אותן נשים.

למרות מחאותיי, תחנוניי, צעקות , שתיקות ובריחות מצידי אני לא רואה איך המצב הזה מפסיק.
מה שאני מציעה כשלב ראשון זה לבחון מי את ומהי ההוויה שלך בכל אותם רגעים. כאשר את מוחה, או צועקת או מתחננת או בורחת.
מה את משדרת להן לתחושתך?
מה את מרגישה באותם רגעים?
מהי החוויה הפנימית שמציפה אותך?

אם תרצי, זו נקודה אפשרית להתחיל ממנה.

ראית איך התגייסו כבר חני בונה ו-עירית לוי לעזור לך? אלה שתיים ששייכות לסעיף #1 שרשמתי (-:

עירית_לוי

עוד משהו שאת יכולה לעשות כבר מיד כדי להתחזק זה חיזוק אנרגטי שלך את עצמך.
אם את מתחברת לזה כמובן.
מה שטוב בשיטה הזאת זה שזה גם נותן לך מענה מיידי להתחזקות מול הנפשות הפועלות, וגם תורם לחיזוק הפנימי העמוק לאורך זמן.
שלושה רעיונות שאני אוהבת (ויש עוד הרבה. כל אחד ומה שמדבר אליו):

עמוד שדרה מואר: את מדמיינת צינור של אור נכנס אליך מלמעלה ויורד ועוטף את עמוד השדרה שלך לכל אורכו, ותומך בך להיות זקופה ויציבה.
כדור של אור: כדור שעשוי מהרבה חלקיקים קטנטנים של אור שעוטף אותך לגמרי.
רוכסן: את עושה או מדמיינת שאת עושה תנועה של רכיסה מלמטה כלפי מעלה לפני הגוף שלך, כאילו את סוגרת רוכסן ענקי.

זה מאוד פשוט. את רק מדמיינת את זה קורה או אומרת לעצמך במילים שזה קורה. זה יכול לקחת כמה שניות. את יכוהל להשתמש באחד מהם או בשלושתם יחד אחד אחרי השני. את יכולה לעשות את זה מדי פעם וגם לפני אינטראקציות עם אותן נשים.
.
.

לבדוק חוסרים תזונתיים.
בשמת א, הקשר בין חיזוק תזונתי גופני לבין חיזוק ההוויה מרגיש לי מאוד מאוד נכון.
את יכולה להרחיב על זה קצת ממה שאת יודעת? מאוד מסקרן אותי לשמוע.

_בשמת א, הקשר בין חיזוק תזונתי גופני לבין חיזוק ההוויה מרגיש לי מאוד מאוד נכון.
את יכולה להרחיב על זה קצת ממה שאת יודעת? מאוד מסקרן אותי לשמוע._
המממ. אני לא מרגישה כרגע שאני באמת יכולה להרחיב הרבה, אני רק אגיד, שהרבה שנים לא הייתי ערה לצד הזה כי היה נדמה לי בטעות שהמקום להתייחס בו לעניינים שנראים "רגשיים" הוא הרגש.
לאט לאט למדתי דברים כמו: עד כמה אנחנו נשלטים ע"י ההורמונים שלנו, ובמיוחד אנחנו הנשים. זה מדהים! יש דברים שאת חושבת שאת קובעת, שאלה רצונות שלך, ובכלל מתברר שעלייה של אסטרוגן ונפילה באוקסיטוצין גורמות לזה ואפשר לגרום לזה מלאכותית ע"י הזרקת אסטרוגן ופגיעה בהפרשת האוקסיטוצין... סתם דוגמא כמובן. או, כשלמדתי את הקשר בין עצבנות והתקפי זעם לבין מחסור בויטמיני B ועוד משהו.
או, הקשר בין דיכאון לבין - חשיפה לשמש! אנחנו זקוקים לחשיפה יומיומית מינימלית לאור השמש, ככה המין שלנו צריך בטבע, הולכת לה אשה צעירה אמא לילדים ומאמינה שיש לה סימפטומים של דיכאון מפני שההנקה/הילדים שלה/בעלה גורמים לה לדיכאון, ואין לה צל של מושג שהסיבה לדיכאון היא, שהיא לא מצליחה להוציא את עצמה מהבית ואין לה מושג כמה זה חשוב. אילו היה לה מושג כמה זה יציל את החיים שלה, היא היתה עושה הכל כדי להתארגן ולצאת החוצה להיות בשמש שעתיים כל יום. אבל לימדו אותה שבכל מקרה השמש מסוכנת ומפני שהיא לא נחשפה מספיק היא בדיכדוך ועכשיו אין לה כוח לצאת לשמש. והכל בגלל חסר במשהו טבעי שהיא לא מודעת לו!

אנחנו חיים לכאורה בתרבות השפע.
לכאורה יש לנו יותר מדי מזון.
בפועל, אנחנו חיים בתרבות התת תזונה. חלקים גדולים ממה שאנחנו אוכלים בתור "מזון" אינם ראויים למאכל אדם וגורמים לנו לתת תזונה קשה. כולל פירות וירקות שכבר איבדו את רוב הויטמינים שלהם עד שהגיעו אלינו. אבל עוד לפני זה, אנחנו ממלאים את הבטן בדגנים שמפריעים לספיגה, ולא נשאר מקום לכמויות ולמגוון ענק של צמחים כמו שאנחנו אמורים לאכול ואז חסרים לנו סידן (שצריך שמש בשביל להיספג), אבץ, מגנזיום, וכמובן כל הויטמינים והמינרלים הרגילים.
אנחנו גם אוכלים בשר תעשייתי, חלב תעשייתי ועוד מזונות מזיקים כאלה.
אין לנו מושג שההשפעה של תת התזונה ושל חסר בויטמינים ומינרלים איננה רק משהו שגורם למחלות כרוניות או לבעיות במערכת העיכול.
אם חסר מסוים גורם לשיער להיראות יבש ועלוב, באותה מידה יש לו השפעה על הרגשות שלנו, על ההתנהגות שלנו. אם יש חולשה בגוף, ברור שהיא משפיעה בהרבה מקומות.
כמו שסוכר בגוף מחליש ומנטרל את הפעולה של המערכת החיסונית (מכירים את הסרט שצילם את הכדוריות הלבנות וכו' בפעולה והראה איך הגופים שאמורים להשמיד את החיידקים בגוף שלנו נעשים פתאום ישנוניים ועצלים אחרי אכילת סוכר? זה מדהים), כמו שהסוכר משפיע על משק האינסולין בגוף, הרי הוא גורם באותו זמן לדברים כמו עייפות, ערפל במוח, לתחושה של כבדות, לתחושה של חוסר מרץ, לתחושה של חוסר יכולת. האדם לא יודע שזה קרה לו מאכילת דגנים וסוכר. הוא לא יודע שזו תגובה של הגוף למזון לא מתאים. אז הוא מקבל את זה ולא נלחם בזה, והמצב הולך ומחמיר. המוח נעשה מטושטש, אומרים לך דברים ואתה לא קולט איך להגיב - כי המערכות שאמורות להיות צלולות, עכורות מסוכרים.

כשהפסקתי לאכול גלוטן, לא הרגשתי כלום ביום הראשון. כלום ביום השני. באמצע היום השלישי פתאום הרגשתי כאילו כל העולם צלול וברור! פתאום התבהר לי המוח!
המון אנשים מתארים את זה. זה היה שינוי ענק, וכולו בגלל שינוי בתזונה.
יש הרבה כאלה. מצבי בכי והיסטריה שאינם אלא חסר בויטמין מסוים לצד עודף בחומר אחר. תחושה של חוסר אונים שאינה אלא חוסר איזון במינרל מסוים. וכן הלאה.
אני לא מצליחה לזכור בעל פה את החומר... אבל אם אתקל שוב באחד המאמרים המסכמים בנושא, אשים פה קישור (-:

עירית_לוי

אם חסר מסוים גורם לשיער להיראות יבש ועלוב, באותה מידה יש לו השפעה על הרגשות שלנו, על ההתנהגות שלנו.
כשלמדתי את הקשר בין עצבנות והתקפי זעם לבין מחסור בויטמיני B ועוד משהו.
יש הרבה כאלה. מצבי בכי והיסטריה שאינם אלא חסר בויטמין מסוים לצד עודף בחומר אחר. תחושה של חוסר אונים שאינה אלא חוסר איזון במינרל מסוים. וכן הלאה.
תודה על ההסבר בשמת.
זה מרתק. וחשוב!
אם באמת תיתקלי באחד המאמרים אשמח מאוד לקרוא.

בשמת.

ממש פעלתי לפי המאמר, כתבתי משפט חיובי כללי, וכתבתי לעצמי איך להגיב כאשר עולים כל מיני תגובות אפשרויות...
שיקוף שלי ושוב המשפט הזה, אני ממש לומדת את הטקסט בע"פ, אני מוכנה לכל תרחיש...

_את לא דוחה, אלא קוטעת. לא מאפשרת.
זה גם סוג של מסר.
גם הן, ייתקעו עם המלים שלהן ולא יוכלו להתנפל עלייך... מתישהו אולי הן יותרו פשוט..._
בסדר גמור, את צודקת גם העניין הוא שעכשיו זה מפריע לי ובעוד כמה חודשים, שנה, שנתיים זה יהיה לא רלוונטי או יפריע לי פחות.

כותבת לעצמי
לסכם את הנאמר, מעניין...
ואם היא חוזרת על אותן עצות, אני עם אותם סיכומים שתרגיש כמה היא דבילית. זה יוצא ממש טוב- זה גם מרגיע אותי מלהתעצבן כי אני חושבת על זה כמו מישהי בבי"ס שמסכמת ולא מרגישה קשורה לזה כמו כשאני מקשיבה לזה כביקורת.
מעניין איך זה עובד עם שאלות ישירות שמופנות אלי? משהו כמו "את רוצה לדעת אם אני אעשה X ו Y, נכון?" ואז היא אומרת "נכון" ואני מה? פשוט הולכת? כאילו סכמתי את החומר ועכשיו קיבלתי ציון עובר ובעצם אני לא חייבת לה תשובה... זה קצת בוטה, אבל אולי זה יעבוד.
או שאני יכולה לחזור שוב על המשפט החיובי שאני מסכמת לי בראש... "החלטתי מסיבות שונות שבזמן הקרוב אני מטפלת בנושאים שונים ואחרים כרגע, תודה"....
וזה משאיר את אותה נשמה טובה עם ההבנה הפשוטה שאני באתי החלטית ויצאתי החלטית. יפה

קוסמת,
האם תוכלי לשקול ניתוק זמני??
לא, יש לי קשר יומיומי עם רובן.
אבל אני יכולה להתנתק נפשית מחלקן כן, כמו שבשמת אומרת לקטוע , לדחות לא לאפשר , להתנתק מהשיחה.

פלונית לרגע
שיחות כאלה, לדוגמה, ממש לא מחייבות אותך. את לא חייבת לדון באורחות חייך אם את לא רוצה!!
נכון, ובסוף זה ייבש להן את הרצון והצורך אני מקווה.

עירית
זה כמו להיות עם עוצמה פנימית של נמר . הוא לא צריך לנהום ולשלוף ציפורניים כל הזמן. הוא לא צריך "לעבוד" בלשמור על הגבולות שלו. כולם חשים בעוצמה השקטה שלו ולא מעלים על דעתם להטריד אותו. וגם אם מישהו מדי פעם כן מנסה לפלוש, זה לא מערער את הנמר והוא מסמן בפשטות ובקלות את הגבול שלו. אני מניחה שזהו הרוגע שאת מבקשת לעצמך מול אותן נשים.
בדיוק, זהו דימוי מאוד מתאים למה שאני מרגישה שאני רוצה בגדול.
לטווח הקצר אני רוצה לא להיות בהיכון שמא שוב אחת מהן תתחיל לטחון לי על הבחירות שלי ועל כל מה שאין לי...
מה את מרגישה באותם רגעים?
תסכול גבוה, יש משהו שאני יודעת והן לא, ולא הייתי רוצה שהן ידעו, אבל הרצון שלהן שאחיה את חיי אחרת ממה שאני , מתחבר לזה, זה יוצר אצלי תסכול.
תחושה שאין לי לאן ללכת.
הרגשה של מלכודת:
הנה שוב נכנסתי לשיחה שלא רציתי בה.
רוכסן: את עושה או מדמיינת שאת עושה תנועה של רכיסה מלמטה כלפי מעלה לפני הגוף שלך, כאילו את סוגרת רוכסן ענקי. את זה אהבתי במיוחד.

לגבי חסרים תזונתיים , זה מרתק. וחשוב! אבל אני מרגישה שאין לי ידיים ורגליים להתחיל להבין ולשלוט בזה למשל:
כולל פירות וירקות שכבר איבדו את רוב הויטמינים שלהם עד שהגיעו אלינו.
אז מה הפרט הבודד יכול לעשות לגבי זה? זה עצוב , זה מייאש אבל זה לא משהו שיש לי כרגע הרבה שליטה. (זה באמת משהו שרק עולה כדרך אגב , מנושא הדף, אבל חשוב מאוד ואני מסכימה מאוד, רק חלשה לגבי זה)

חני בונה
מה את יכולה לעשות כדי להיטען באנרגיות וכוחות חדשים בלי שזה גוזל ממך מאמץ.
את כל המאמץ הקיומי שלי אני שמה עכשיו על משהו גדול מאוד שאכן מטעין אותי באנרגיה חיובית, אבל זה בא עם מאמץ רב, והרבה חששות.
מאמינה שאם תתמקדי בכיוון הזה תקבלי את הפיתרון שמתאים לך לסיטואציה, וגם הן לא "ימשכו" אלייך כמו שזה קורה כעת, שה"אין" שלהן נימשך ל"אין" שלך.
אני מסכימה עם זה לגמרי.
איך מתמקדים בזה מבלי שזה הופך להיות מאמץ מוגזם? איך מגדילים את הדבר החיובי הזה או את האנרגיה החיובית הזו?
אני חושבת כשהן רואות אותי עם האנרגיה החיובית שהדבר הזה נוסך בי ליבן נצבט בקרבן על כך שאני לכאורה חיה את חיי בשונה ממה שהן חושבות שאני צריכה וזה מדרבן אותן להמשיך להציק לי לגבי זה.

_כולל פירות וירקות שכבר איבדו את רוב הויטמינים שלהם עד שהגיעו אלינו.
אז מה הפרט הבודד יכול לעשות לגבי זה? זה עצוב , זה מייאש אבל זה לא משהו שיש לי כרגע הרבה שליטה_
צודקת, אני אשתף אותך במה שאני עושה:
ראשית, פוקחת עין לכל הזדמנות לקטוף פירות מעצים. בעבר לא הייתי שמה לב שיש לי בשכונה עצי חושחש, לימון, שסק ועוד. עכשיו אני שמה לב! החושחש, למשל? לא טעים. אבל כשאני סוחטת את המיץ ומערבבת עם מיץ מתפוז אחד, לא מרגישים בחמיצות של החושחש, ואני השגתי ויטמין C מפרי שקטפתי לפני חמש דקות בגינת הבניין למטה.
שנית, משתדלת ללכת יותר פעמים ולקנות פירות/ירקות ולאכול מייד. למשל, כשאני קונה תותים אורגניים לבתי, אני שוטפת ומגישה את כולם. שתאכל מייד את כל הסלסלה. אין טעם לשמור למחר, שהרי מחר ערכם הויטמיני יהיה חצי!
שלישית, התחלתי לגדל קצת צמחי תבלין בבית. מקווה להגדיל את האפשרויות.

לגבי האנרגיות וכו': אני מאמינה, שעצם העובדה שלטווח הקרוב את פשוט תחתכי כל פעם שיתחילו - זה כבר יחזק אותך.
כי עצם זה שאת שמה לב להגן על עצמך, ולא נגררת או נסחפת לשום שיחה שלא נעימה לך, זה כבר מחזק אותך (וגם שיחה שאין בה שום צורך או טעם! כמו שכתבה כבר פלונית לרגע, את לא חייבת להן שום דבר, השיחות האלה לא נחוצות לאף אחד).
על ידי עצם המניעה הפעילה של השיחות האלה - את כבר מקטינה את המאמץ. את כבר מגבירה את האנרגיות החיוביות. את כבר בונה לעצמך גבולות אישיים חיוביים ועמוד שידרה פנימי: נעשה יותר ויותר ברור לך, "מה אני רוצה". "מה מתאים לי". "מה לא מתאים לי". את מפסיקה להיות תגובתית לאג'נדה של אחרים - ואת מתחילה להוביל את האג'נדה שלך.
והאג'נדה שלך היא - קודם כל לא לבזבז זמן וכוחות בויכוחים מיותרים כשאת בכלל לא רוצה לשכנע או להטיף לאף אחד. את בסך הכל רוצה לחיות את חייך כמו שאת יודעת ומאמינה, ושיעזבו אותך באמשלהם.

דרך אגב, טריק הרוכסן אדיר.
כל פעם שאני נזכרת בו ומנסה אותו, הוא פועל כמו כישוף.
בנסיעה שלי לכנס בקולומביה (שכל העולם הפחיד אותי משם) רכסתי גם את עצמי וגם את כל חפצי. אין לי מושג אם זה מה שעבד (לכי תוכיחי שזה היה בגלל הרוכסן...), אבל אני הרגשתי מצויין, ולא רק שלי ולחפצי לא אירע דבר אלא שכל העולם התייחס אלי נפלא-נפלא-נפלא וקרו לי צירופי מקרים קסומים ופגשתי אנשים מדהימים שעזרו לי בכל דבר בצורה יוצאת דופן. אני כאילו הייתי מוגנת בקסם!

_שיחות כאלה, לדוגמה, ממש לא מחייבות אותך. את לא חייבת לדון באורחות חייך אם את לא רוצה!!
נכון, ובסוף זה ייבש להן את הרצון והצורך אני מקווה._

וגם חשוב שאת בעצמך, בתוכך, תביני את זה שאת לא חייבת לנהל את כל השיחות שאנשים סביבך מעוניינים לנהל. עצם הידיעה הזו מאוד עוזרת. אנחנו שבויות בהתניה שכל שיחה שפותחים איתנו מחייבת אותנו לשיתוף פעולה. אוי... כמה שיחות מיותרות ומתישות שאני ניהלתי מתוך התניה כזו...

עדכני.

איך מתמקדים בזה מבלי שזה הופך להיות מאמץ מוגזם? איך מגדילים את הדבר החיובי הזה או את האנרגיה החיובית הזו?
מה הדבר שכשאת חושבת עליו או רואה אותו גורם לך לחייך? (אשמח שתשתפי)
החיוך הזה הוא מקור של אנרגיה טובה והוא גורם לנשימה להתרחב. אפשר גם להתחבר (בדמיון או במציאות) למקורות טבע

כשהן רואות אותי עם האנרגיה החיובית שהדבר הזה נוסך בי ליבן נצבט בקרבן על כך שאני לכאורה חיה את חיי בשונה ממה שהן חושבות שאני צריכה וזה מדרבן אותן להמשיך להציק לי לגבי זה.
לא הבנתי. את מנסה לומר שיש לך משהו שהן היו רוצות אבל לא יכולות לקבל ולכן הן מציקות לך?

לא הבנתי. את מנסה לומר שיש לך משהו שהן היו רוצות אבל לא יכולות לקבל ולכן הן מציקות לך?
לא. בכלל לא.
אנסה להסביר זאת במשל :
נניח יש לך פרח יפה ומישהו אחר רואה את הפרח היפה שיש לך ומציע לך את האגרטל שלו שתשימי בו את הפרח כי לפי דעתו האגרטל יגרום לפרח הזה להיראות טוב יותר, אבל את לא רוצה , את רוצה לשים את הפרח הזה בשיער שלך (או בכל מקום אחר) ולמרות שאת אסירת תודה לאגרטל שהן מציעות לך , את לא רוצה את האגרטל כי זה לא בתוכנית שלך , יש לך תוכניות אחרות לפרח הזה.
עכשיו מובן יותר?

בנסיעה שלי לכנס בקולומביה (שכל העולם הפחיד אותי משם) רכסתי גם את עצמי וגם את כל חפצי
בלי קשר אני עוד מעט לפני נסיעה וטוב לזכור את העצה הזאת גם להתמודד עם המתח של הנסיעה.
ותודה על העצות לגבי הפירות והירקות , לוקחת לתשומת ליבי.

וגם חשוב שאת בעצמך, בתוכך, תביני את זה שאת לא חייבת לנהל את כל השיחות שאנשים סביבך מעוניינים לנהל
אוי כמה שיחות מיותרות ומתישות אני מוצאת את עצמי בהן, לא אני לא מנהלת את השיחות האלה, אלא נגררת מתוך נימוסין, אבל אני לא נמצאת שם.
כיום אני נזהרת לעמוד על המשמר שהשיחה לא תגלוש לכיוון מסוכן לי (לכיוון האגרטל שבדוגמא לעיל)...

עכשיו מובן יותר?
כן.

קראתי את תשובתך.
אנרגיה חיובית מגיעה מהיש
ולכן יעזור אם תחשבי מה גורם לך לחייך שזמין עבורך. שנמצא בכאן ועכשיו.
מציעה לך לעשות רשימה בכתב.
אם תרצי
מוזמנת לפנות למייל (בדף הבית.)

_מה הדבר שכשאת חושבת עליו או רואה אותו גורם לך לחייך? (אשמח שתשתפי)
החיוך הזה הוא מקור של אנרגיה טובה והוא גורם לנשימה להתרחב_
אני ממליצה מאוד לקרוא על קסם הפטרונוס נגד סוהרסנים (-: בהקשר זה. זה כל כך הולם וכל כך מתיישב עם מה שחני כתבה

אוי כמה שיחות מיותרות ומתישות אני מוצאת את עצמי בהן, לא אני לא מנהלת את השיחות האלה, אלא נגררת
בדיוק בדיוק.
את נגררת.
לא את מנהלת.
את מגיבה.
מיותר ומתיש.
בתור אחת שהיתה בזה במשך שנים רבות (מדי), זה לא ייאמן כמה זה משחרר לא להיות שם יותר.
כל העולם נראה בכלל ממקום אחר.
מבירא עמיקתא לאיגרא רמה!

כיום אני נזהרת לעמוד על המשמר
רק רוצה לחזק אותך, שהיום את באמת צריכה לעמוד על המשמר, להיזהר, להיות בתשומת לב על זה, להקדיש לזה מאמץ - אבל רק מפני שזה הרגל חדש. מפני שאת לא מורגלת בזה, וההרגל הישן, הותיק, המושרש עדיין שולט וחזק: ההרגל להיות ילדה צייתנית ב הלך רוח כנוע ולענות כששואלים אותך.

בשמת..אם פרי הוא חמוץ מידי עדיף לא לאכול אותו.
רירית הקיבה דומה במירקם שלה נניח ל...חשופית. מכירה את החיה המגעילה הזאת? חילזון בלי בית??
בכל מקרה כל מה שחמוץ לנו על הלשון גם שורף את רירית הריבה ופוצע אותה (חומץ, לימון, בצל, שום וכו...)
לכן אם משהו חמוץ זה או שזה בוסר או שפשוט עדיף לא לדלל את זה עם עוד משהו כדי "לעבוד" על הקיבה...
(טוב כל זה היה בהקשור לחושחש שבשבמת סיפרה עליו..שכחתי לצטט(-:)

עירית_לוי

_תסכול גבוה, יש משהו שאני יודעת והן לא, ולא הייתי רוצה שהן ידעו, אבל הרצון שלהן שאחיה את חיי אחרת ממה שאני , מתחבר לזה, זה יוצר אצלי תסכול.
תחושה שאין לי לאן ללכת.
הרגשה של מלכודת:
הנה שוב נכנסתי לשיחה שלא רציתי בה._

את מתארת חוויה שבה את מרגישה שמי שאת כרגע (את - עם הבחירות שלך והדעות שלך והאמונות שלך) - זה לא בסדר. זה לא מספיק טוב.
כלומר – עצם האינטראקציה עם אותן נשים מציפה בך את החוויה הזאת או "זורקת" אותך לחוויה הזאת.
זו התחושה שלי. תבדקי אם היא נכונה בעיניך.

ואז, עצם היותך מוצפת בחוויה הזאת של "אני לא מספיק טובה" זה מה שמערער אותך. זה מה שיוצר אותך באותם רגעים כמישהי חלשה ולא בטוחה. זה מה שמאפשר ונותן את הרשות להמשיך לייעץ לך ו"לשפר" אותך.

אם לא היית נזרקת לחוויה הזאת, אם ההוויה שלך היתה משדרת באותו הרגע – "אני בסדר גמור. אני נפלאה ובעלת ערך תמיד ובכל מקרה ובלי קשר למה שאעשה או למה שתחשבו" – אני מניחה שלא היית מתערערת. ועצם היותך יציבה ולא מתערערת ולא מיטלטלת – היה מוסר להן את המסר של: "תודה אבל אין צורך. לא כאן. לא מולי בבקשה".
זוהי האנרגיה של הנמר ההוא שאף אחד לא מתעסק איתו, ושלא צריך להיות דרוך, כי הוא יודע, וכל האחרים יודעים, שהגבולות שלו ברורים.

ואם אכן כך, אז מכאן את יכולה לבדוק מה דרוש לך על מנת לא להיזרק מולן לחוויה הזאת?
מה צריך לקרות או להיות? למה את זקוקה? מה דרוש לך?
השאלה הזאת היא תחילתו של מסע פנימה.
אז תבדקי. ואם תרצי ואם נכון לך להעמיק כרגע בכיוון הזה – אפשר להמשיך.

חמוץ מידי עדיף לא לאכול אותו
מעניין.
זה חמוץ ככה ככה. פשוט אני לא אוהבת חמוץ... אני באמת לא אוהבת חומץ. לימון - במשורה ממש. אבל בצל ושום בשפע - לא מרגישה בהם שום חמיצות. אולי חריפות.

ולכן יעזור אם תחשבי מה גורם לך לחייך שזמין עבורך. שנמצא בכאן ועכשיו
מציעה לך לעשות רשימה בכתב.
לא כ"כ הצלחתי, לא מצאתי הרבה יש...
יש כמה דברים שבקושי רב הצלחתי לחשוב עליהם , שזמינים לי ומשמחים אותי (

)
האם זה אומר שאני צריכה לשנות את נקודת המבט שלי?
האם אני צריכה עכשיו להגדיל את היש הזה ולהעצים אותו?
מתאים לי לנסות לעבוד עם זה, ואוהבת את הכיוון אבל אני באפילה בדרך זו.

_את מתארת חוויה שבה את מרגישה שמי שאת כרגע (את - עם הבחירות שלך והדעות שלך והאמונות שלך) - זה לא בסדר. זה לא מספיק טוב.
כלומר – עצם האינטראקציה עם אותן נשים מציפה בך את החוויה הזאת או "זורקת" אותך לחוויה הזאת.
זו התחושה שלי. תבדקי אם היא נכונה בעיניך._
נכונה מאוד מאוד.
מה צריך לקרות או להיות? למה את זקוקה? מה דרוש לך?
באופן חיצוני? בחיצוני אני אדע שאני בסדר , כאשר הדבר הזה ישודר לי מאחרים, כלומר לא יערערו על הבחירות שלי ועל דרך החיים שלי, ולא יבקרו את המציאות שלי, אז אני אדע שאני בסדר, אבל אז אני תלויה במשהו חיצוני לקבל אישור למי שאני.
אני חושבת על זה שמגיל צעיר לא קיבלתי אישור למי שאני .
כל אחד מההורים שלי (שלא העריכו או אהבו זה את זה ולא נשארו יחד) השתמש בי להתנגח בשני, ואמר לי משפטים כמו את בדיוק כמו אבא שלך/אמא שלך (זה לא היה מחמאה בכלל אלא עלבון) , וזה דבר שגרם לי להרגיש זקוקה נואשת לאישור שלהם כל אחד בנפרד.

באופן פנימי?
מה שצריך לקרות הוא שאתן לעצמי אישור שאני בסדר, שארגיש טובה עם עצמי.
יש תחומים שבהם אני מרגישה די קרוב לבסדר גמור, לדוגמא בתחום המקצועי, אני יודעת שאני טובה במה שאני עושה, ולא מרגישה שום חוסר ביטחון שם... גם אם יש משהו שאני לא יודעת , אני יודעת שמותר לי לא לדעת, זה לא מערער אותי ואני יודעת את מי צריך לשאול.
אבל זה לא רגשי.
בעולם הרגש , אני מרגישה מאוד לא מספיק בסדר מול עצמי ואחרים.

_רירית הקיבה דומה במירקם שלה נניח ל...חשופית. מכירה את החיה המגעילה הזאת? חילזון בלי בית??
בכל מקרה כל מה שחמוץ לנו על הלשון גם שורף את רירית הריבה ופוצע אותה (חומץ, לימון, בצל, שום וכו...)_
באמת?
ממה שלמדתי הקיבה מצופה ברירית שיכולה לעמוד בחומצה גבוהה, כי היא מפרישה חומצה על כל האוכל שנכנס אליה, על מנת לנטרל גורמי זיהום.
ה PH של הקיבה מגיע ל - 2!!!
(דבר שמסביר את הסיכון בריפלוקס, כי זה גורם לשינויים ולנזק לציפוי של הוושט שלא יכול לעמוד ב PH כ"כ נמוך)

_האם זה אומר שאני צריכה לשנות את נקודת המבט שלי?
האם אני צריכה עכשיו להגדיל את היש הזה ולהעצים אותו?_
לא אם זה דורש ממך מאמץ שאין בכוחך להשקיע.
אבל,
לפעמים הקושי הוא לא כי זה באמת קשה אלא כי זה לא רגיל.
בואי נראה למה יש לך כוח .
אשאל מספר שאלות ותאמרי לי למה את מתחברת. מה נוגע בך
אם השאלות מעוררות בך מחשבות שקשורות בחוסר ובמה שאין לך או שתעברי לשאלה הבאה או שתישארי בשאלה עד שתתקבל תשובה שהיא "מהיש" בלבד.
יש צבע שאת אוהבת במיחד? מהו? למה את אוהבת אותו?
יש פרח שאת אוהבת במיוחד? איזה פרח זה? מה את אוהבת בו?
יש נוף שאהוב עלייך? מה את אוהבת בו?
דברים אחרים אהובים? מה את אוהבת בהם?
אחרי שתרשמי לעצמך ואם תרצי תשתפי פה נמשיך ל-איך את יכולה להיות מועצמת מכך.
(ואם זה קשה נמשיך לחפש)

יש צבע שאת אוהבת במיחד? מהו? למה את אוהבת אותו?
כחול, כי זה מרגיע ויפה.
יש פרח שאת אוהבת במיוחד?
רקפת, בגלל השירים שעליה, ובגלל שהיא מתחבאת ובגלל שהיא פרח של סתיו.
וגם וורדים (אבל רקפת הוא הראשון שעלה
יש נוף שאהוב עלייך? מה את אוהבת בו?
נוף מדברי, כי זה איזור מגוריי בילדות.
אבל גם נוף עם הרבה ירוק (מנוגד אמנם ) ומים, כי יש בו כ"כ הרבה חיות.
דברים אחרים אהובים? מה את אוהבת בהם?
חתולים כי הם רכים , מתפנקים, מגרגרים.
ציפורים (רק לאחרונה שמתי לב אליהם) כי הם מצייצים וזה עושה לי נעים באוזן.
עיזים כי הם נוחים לבריות.
אריות, נמרים כי הם בעצם חתולים גדולים, ויש בהם עוצמה פראית.
מאוד אוהבת מוסיקה , שירים כמעט מכל הסוגים.
קאנטרי, ישראלי, מוסיקת עולם (כמו של עידן רייכל) חסידי, רוחני, חלק משירי הביטלס.
ואוהבת לשיר (רק במקלחת)
גיטרות וחלילי צד.
אוהבת שוקולד כתשוקה.
ריח לימון, מנטה, לבנדר, ברוש.
אוהבת עצי אקליפטוס (אין לי הרבה בסביבתי) בטח יש עוד עצים שאני לא מצליחה לחשוב עליהם, שאני אוהבת.
הליכה על שפת הים (שיוצא לי בערך פעם או פעמיים בשנה להגיע)

וואו פתאום עולים לי הרבה דברים.

וואו פתאום עולים לי הרבה דברים
תקשיבי רגע לגוף פנימה. מה זה מעורר בך שעולים לך הרבה דברים טובים??
מה זה גורם לך להרגיש?

זה גורם לי להרגיש עשירה, רגועה, מלאת אפשרויות להנאה ולשמחה.
מבורכת.
וגם מודעות לדברים שמנעתי מעצמי וצער על כך, ועל כך שברוב היום אין לי מגע או דגש עם אותם הדברים.

וגם מודעות לדברים שמנעתי מעצמי וצער על כך, ועל כך שברוב היום אין לי מגע או דגש עם אותם הדברים
אני רוצה לשתף אותך, שלא כל כך מזמן נשלחתי גם אני לעשות את רשימת הדברים שאני אוהבת. ומצאתי את עצמי כותבת "מוסיקה".
ופתאום הרגשתי מה שאת הרגשת.
ואמרתי לעצמי: את כל כך אוהבת מוסיקה, מדוע את לא מאזינה למוסיקה שאת אוהבת?
לא היתה לי תשובה, אבל זה היה חלק ממערכת שלמה שבה לא עלה בדעתי להקיף את עצמי במה שאני אוהבת.
אז התחלתי למלא את החיים שלי במה שאני אוהבת!
בכל מה שמשמח אותי.

שימי לב להבדל בין
_זה גורם לי להרגיש עשירה, רגועה, מלאת אפשרויות להנאה ולשמחה.
מבורכת_
לבין:
וגם מודעות לדברים שמנעתי מעצמי וצער על כך, ועל כך שברוב היום אין לי מגע או דגש עם אותם הדברים.
שניהם שלך. שניהם אהובים,
ומבין שניהם אנו מתמקדות במה שיכול להעצים אותך יותר:
_זה גורם לי להרגיש עשירה, רגועה, מלאת אפשרויות להנאה ולשמחה.
מבורכת._
יכולה להיות בהוויה הזו לרגע. לבודד אותה?

שימי לב שהמשפט הראשון שעלה בך הגיע מהמקור שלך האוהב,
והשני ממקום אחר לגמרי- מהפחד.
מזכירה ששניהם שלך ושניהם אהובים.

יכולה להיות בהוויה הזו לרגע. לבודד אותה?
כן.

יופי.
נסי לבדוק האם יש מקום בגוף שמתרחב אצלך ונושם טוב יותר כשאת נמצאת בהוויה הזו באותו הרגע?
אם כן מהו אותו מקום?

עירית_לוי

מבקשת עצה ו חני בונה, איזו שיחה מעוררת השראה!
היא עושה את ה'יש' כל כך נגיש וזמין ומעוררת רצון להתחבר אליו מייד.

.
_באופן חיצוני? בחיצוני אני אדע שאני בסדר , כאשר הדבר הזה ישודר לי מאחרים, כלומר לא יערערו על הבחירות שלי ועל דרך החיים שלי, ולא יבקרו את המציאות שלי, אז אני אדע שאני בסדר, אבל אז אני תלויה במשהו חיצוני לקבל אישור למי שאני.
אני חושבת על זה שמגיל צעיר לא קיבלתי אישור למי שאני._

נכון, מה שאת מתארת כאן הוא אמנם חיצוני, אבל בתהליך של בנייה פנימית של ערך עצמי אנחנו נעזרים גם בעולם החיצון. זה לא לא-בסדר להיתמך על ידי החוץ

.
למעשה מתרחש דיאלוג מפרה בין הפנים לחוץ. זה מתחיל בתנועה פנימית: את עולה מדרגה קטנה, אפילו קטנטנה מאוד בחווית הערך העצמי שלך, והדבר החדש הזה מתחיל להקרין החוצה ומייצר סביבך מציאות של משוב חיובי לערך שלך. המשוב הזה נכנס פנימה, תורם לחיזוק הפנימי של הערך, משקף החוצה תחושת ערך חזקה עוד יותר, וכן הלאה.
המציאות הפנימית משתנה, ובאמצעות כך היא מייצרת מציאות חיצונית חדשה, שבתורה מחזקת את המציאות הפנימית, וחוזר חלילה.
מעגל חיובי שמעצים את עצמו.
וכן, הצעד הראשון שמניע את המעגל הזה הוא פנימי.

_באופן פנימי?
מה שצריך לקרות הוא שאתן לעצמי אישור שאני בסדר, שארגיש טובה עם עצמי.
בעולם הרגש , אני מרגישה מאוד לא מספיק בסדר מול עצמי ואחרים._

כדי להבין מה נדרש כדי שתוכלי לתת לעצמך בעצמך את האישור הזה, כדאי לחקור את זה לעומק.
באופן כללי אני יכולה לומר שנדרש ליצור הסכמה פנימית, עמוקה והדרגתית לוותר על האישור מבחוץ וליצור אישור עצמאי. זהו תהליך של הסכמה של כל החלקים שלך: השכל, הרגש, האנרגיה, ההוויה. תהליך ההסכמה הזה איננו מובן מאליו משום שכרוכים בו לא מעט פחדים.

אם מתאים לך ללכת לשם, את מוזמנת לנסות ולענות על סדרה של שאלות.
נסי לענות עליהן "מהבטן" מבלי לסנן את התשובות עם השכל. אין תשובות נכונות. יש רק תשובות שהן אמיתיות לך.
עם מה שיעלה אפשר יהיה להמשיך.

הנה הן:

האם את מסכימה לתת לעצמך את האישור הזה, שאת בסדר גמור בדיוק כפי שאת בכל רגע ורגע נתון?
מה מפחיד בלתת לעצמך את האישור הזה?
מה זה ידרוש ממך אם תתני לעצמך את האישור הזה?
על מה תצטרכי לוותר אם תתני לעצמך את האישור הזה?
מי לא תוכלי יותר להיות?
מה לא תוכלי יותר לעשות?
מי תוכלי להיות?
מה זה יאפשר לך?
האם את מסכימה לתת לעצמך את האישור הזה, שאת בסדר גמור בדיוק כפי שאת בכל רגע ורגע נתון?

6 שנים אחרי, אני חוזרת לכאן...
התחזקתי, אני הרבה יותר אסרטיבית בדר"כ, ולפחות יודעת לזהות ביני לבין עצמי כשהדובר מולי מתנהג/ת (לרוב מתנהגת) בצורה שהיא לכל הדעות גסה, אבל יש לי עדיין עניינים שם.
לפני מספר חודשים התחתנתי.
ברקע: התחתנתי בגיל יחסית מבוגר (מעל 40) , כשכבר לא אני ולא סביבתי ציפו שאתחתן.
מספר עניינים מתרחשים ברקע הזה, ואפרט כרגע אחד מהנושאים.
אני נתקלת פה ושם בתגובות ו/או בשאלות שאני עומדת נדהמת לנוכח החוצפה, והבוטות של אנשים.
כזוג אנחנו אמנם נראים לא הכי סטנדרטיים, ואנשים לא היו מצפים שאנחנו בכלל מתאימים, זה בסדר, אני מבינה את זה ואפילו זה די משעשע לראות לפעמים תגובות של אנשים ברחוב. (לא אפרט, אבל חיצונית אנחנו נראים לכאורה לא מתאימים להיות זו עם זה ולהתאהב זה בזו), אבל יש גבול לחדירה לפרט לדעתי,
למשל ...
"תגידי, בת כמה את? כבר עברת את ה - 40, כן?"
והוא בן כמה הוא? צעיר ממך? אהה, בכמה? (כאילו מה זה עניינכם?)
הוא גם היה רווק?
עד כאן שאלות נורמטיביות אם כי חטטניות, אני לא אוהבת אותן, כי אם הייתי רוצה לשתף, כבר הייתי משתפת, הרי שיתפתי את מי שרציתי והיה לי חשוב, בפרטים הטכניים האלה...
אין לי מושג איך לענות על השאלות האלו בצורה שלא פוגעת (הרבה מהשואלות הן רווקות נואשות בעצמן, והדבר האחרון שאני רוצה לעשות זה לפגוע בהן, בתור מישהי שהיתה במצב הזה)
אבל יש גם שאלות שאני די בשוק ולא יודעת איך להגיב, ....
אנחנו זוג דתי, כמובן ששמרנו את כל הלכות נגיעה עד החתונה. לא נגענו זה בזו, לא התחבקנו, לא התנשקנו וכיוב'... אני לא חייתי עם גבר בבית, מחוץ לבית הורי.
אז ברור שעם הנישואין הגיעו גם חוויות חדשות מבחינה מינית ואינטימית, ברור שבחברה שלי, (במגזר) לא מדברים על הנושאים האלה בחיי החברה, אפילו לא בתוך המשפחה. אם יש בעיה, חלילה, פותרים את זה בין בני הזוג או עם עזרה מקצועית לפי הצורך, אבל ברור שלא מערבים את השכנים, החברים והקהילה...
היו כמה נשים , מבוגרות ממני בעיקר, נשואות שהכניסו אותי להלם כאשר התחילו לשאול אותי במתק שפתיים
"אז איך הולך?" בהרגשה שלי - אם רע וודאי שלא אספר לך, ואם טוב וודאי שלא (תרצי ש)אפרט.
או הפנינה הבאה: "את אשה נשואה עכשיו, את כבר לא רווקה, את בטח מרגישה בהבדל... נכון?" כאילו לאיזו תשובה מצפים ממני? בוודאי שיש הבדל, בוודאי שאני מרגישה, בוודאי שאני מעבדת את החוויה החדשה הזו ביני לבין עצמי וביני לבין בעלי, אך אם הייתי רוצה לשתף אותך הייתי משתפת , ולא אינני מחכה לשאלות שלך כדי לדבר איתך על זה.
"אתם מסתדרים? רבים? מבליגים?"
איך שמים גבול לשאלות חטטניות שכאלה, מבלי להיות בוטה ומתנשאת?
כי ברור שאני יכולה להגיד משהו בוטה כמו "היית רוצה פרטים עסיסיים?" ושהשואלת תבין בעצמה שהיא בעצם חצתה גבול, אבל אני בכלל לא רוצה לפגוע, רק רוצה לאפשר לי לבנות את הזוגיות שלי ביני לבין בעלי, ולא ביני לבין השכונה.

יקרה, מי ששואלת שאלות כאלה בעיני לא בהכרח נפגעת באותה צורה שאת או דומות לך (אני, למשל) ייפגעו מתשובה קצת בוטה. מי ששואלת שאלות כאלה פשוט יש להעביר אחר של עור.
מהרהרת בכך - חושבת שהן שואלות , הנשואות, מתערובת של קנאה (כן, בך) וסקרנות וחטטנות ועוד.

איך שמים גבול לשאלות חטטניות שכאלה, מבלי להיות בוטה ומתנשאת?
בחברה שלנו, לשים גבולות נחשב בוטה ופוגע ולפעמים מתנשא. אם את אוחזת בנקודת ההשקפה הזו, אין דרך כזו. הבנתי את זה בעצמי כשהגעתי למקום מקסים שבו מציבים גבולות בצורה שהיא בעיניי ראויה לחיקוי, ואז גיליתי שאני מרגישה שזה בוטה ופוגע, ושלא הייתי רוצה שיתנהגו ככה כלפיי.

ואז חשבתי - איך הייתי רוצה שיציבו לי גבולות? בשום דרך, זו האמת. ומשם החלטתי שהגישה שלי די צבועה, גם אם בטעות, והחלטתי לנסות ללמד את עצמי להתייחס אחרת להצבת גבולות.

אני חושבת שמותר וצריך להציב גבולות. אני לא חושבת ש"היית רוצה פרטים עסיסיים?" זה בוטה. את יכולה להגיד גם משהו בסגנון "אני מעדיפה לא לדבר על הזוגיות שלי עם אנשים שהם לא בעלי". אני אישית אוהבת את התשובה (מהמקום הנ"ל) "ואוו!" (בנימה מופתעת מחוסר הנימוס של השאלה) ואז להמשיך כאילו שום דבר לא נאמר. אפשר להוסיף שזו שאלה ממש לא מנומסת, או שאת בטוחה שהיא מאוד מובכת ממה שהיא אמרה ולכן שתיכן תעמידו פנים שזה לא קרה.

לדעתי, אנשים כאלו מנצלים את החוזה החברתי של נימוס כדי להעמיד אנשים אחרים במצב בו הם עושים דברים שהם לא רוצים, כי האפשרות האחרת היא להחשב לבוטים. והדרך להתמודד מול המהלך הזה היא לא לתת להם כוח עלייך - להחליט שלהגן על עצמך יותר חשוב מלהיות מנומסת.

בתור בונוס, יש סיכוי שאנשים יפסיקו להתנהג אלייך בצורה מגעילה, מתי שתפסיקי לחשוב איך להיות נחמדה כלפי מי שמתנהג אלייך בצורה מאוד לא נחמדה. אני אישית הייתי בוחרת ב"לא עיניינך" בתשובה לכל השאלות האלו, ונותנת לשואלת החטטנית להרגיש את המבוכה כשהיא תבין את הטעות שלה (או לחשוף את ההתנהגות המגעילה שלה בכך שהיא תמשיך ללחות או תתחיל לתקוף או משהו).

פשוט יש לה עובי אחר של עור
התכוונתי

היי מבקשת עצה. קודם כל - מזל טוב! ואיזה כיף שחזרת לעדכן ועוד בנסיבות משמחות שכאלה.
אני מסכימה עם כל מה שנכתב מעלי ולדעתי אישה במסע מאוד צודקת בדבריה אלה:
לדעתי, אנשים כאלו מנצלים את החוזה החברתי של נימוס כדי להעמיד אנשים אחרים במצב בו הם עושים דברים שהם לא רוצים, כי האפשרות האחרת היא להחשב לבוטים. והדרך להתמודד מול המהלך הזה היא לא לתת להם כוח עלייך - להחליט שלהגן על עצמך יותר חשוב מלהיות מנומסת.

באמת זה כל כך מרגיז שזה לא נחשב לא מנומס לשאול כאלו שאלות, אבל להתחמק מלענות עליהן או לענות בצורה שמתאימה לשאלות כאלה - זה כן "לא מנומס", מתנשא וכדומה. פשוט חוצפה.
אולי את יכולה לנסות פשוט לענות בצורה מאוד מאוד מתומצתת, לדוגמה על השאלה הזאת

"אז איך הולך?"
פשוט להגיד "טוב מאוד" או "טוב תודה". ואולי מיד אחר כך לשאול אותה על עצמה "איך אצלך?" או "מה שלום X?" פשוט לתת תחושה שענית אבל בעצם לא פירטת כלום ולא נידבת שום מידע. השאלה הזאת היא בעצם סוג של גישוש לראות אם אפשר לפתח את הנושא איתך, ואם תעני בתמציתיות ותשני נושא לדעתי תצליחי לבלום את זה.

אותו דבר לגבי השאלה/תהייה המאוד מוזרה הזו

"את אשה נשואה עכשיו, את כבר לא רווקה, את בטח מרגישה בהבדל... נכון?"
פשוט תגידי כן. ותמשיכי לנושא אחר או לשאלה סתמית כלפיה "מה שלום X", "מה איתך" וכו'. הכי חשוב לא לתת שום פתח לשיחה על הנושא ולא לתת שום מידע.
אם את מרגישה שאת מסוגלת לזה אפשר אפילו להכניס בדיחה קטנה "כן, ההבדל ענק!!" בתוספת קריצה. הומור הוא דרך מצויינת להתחמק משיחה, אני רואה איך בעלי משתמש בכלי הזה בכל פעם שאין לו כוח לדבר איתי ברצינות על נושא כלשהו - פשוט מוציא עוד ועוד בדיחות קרש עד שאני מכריחה אותו כן לענות ברצינות או שאני מתעייפת... זו כביכול תשובה אבל אין דרך לדעת מה באמת הוא חושב והוא פשוט לא באמת נגרר לשיחה הזאת.

"אתם מסתדרים? רבים? מבליגים?"
שאלה חצופה ביותר. שוב, את יכולה לענות משהו כמו "מסתדרים נהדר!" ולעבור הלאה. כמובן שהאידיאל הוא שבכלל לא תיאלצי להישאל שאלות כאלה אבל לדעתי האופציה של תשובה סתמית וקלילה (ולפעמים אפילו לא מדוייקת או לגמרי לא נכונה) היא טובה מכמה בחינות: היא סוגרת את הנושא, לא מזמינה לשיחה, מראה שהנושא הזה לא רגיש אצלך ולא מקפיץ אותך. ואת גם נשארת מנומסת (לא שמגיע להן הנימוס הזה אבל זה בכל זאת קל יותר מתשובות "חצופות" שמושכות תשומת לב נוספת). אני חושבת גם שהכי טוב לענות על הכל בצורה חיובית ובחיוך (אבל כאמור מאוד בקצרה). הכל אצלך תמיד נפלא, נהדר, ובסדר.
הנשמות ה"טובות" האלה מחפשות לרכל ולחטט וניזונות ממה שלא טוב אצל אחרים כדי להרגיש טוב עם עצמן. אם תשדרי כל הזמן שהכל אצלך סבבה, יש יותר סיכוי שיעזבו אותך לדעתי.

ואולי אלה פשוט נסיונות מגושמים ליצור קשר.
במקרה כזה אפשר להתנהג כמו פוליטקאי: לענות על מה שהיית רוצה שישאלו אותך, במקום על מה ששאלו.

מצטרפת לתשובה של שקטה.

תשובות קצרות, בנות מילה או שתיים, שסוגרות שיחה ולא פותחות אותה. (זה שיעור שלמדתי ממש לא מזמן, ואני מתקשה בליישם אותו.)

שקטה, יופי של רעיון.
יונת, רעיון מצויין! מכיוון אחר.

לדעתי הרעיון של אשה במסע יכול להתאים לעיתים רחוקות בלבד בגלל
אבל אני בכלל לא רוצה לפגוע, רק רוצה לאפשר לי לבנות את הזוגיות שלי ביני לבין בעלי, ולא ביני לבין השכונה.

מזל טוב!!!

יכול להתאים לעיתים רחוקות בלבד בגלל
מהניסיון שלי בתור מי שמשתמשת בשיטות האלו - אנשים מפסיקים מהר מאוד לשאול שאלות חטטניות. בטווח הארוך, הייתי צריכה להשתמש בתשובות שאני מציעה לעיתים רחוקות מאוד.

וכאן צצה הבעיה של כל התשובות המילוליות - זה לא התשובה, זה שפת הגוף, מה שהאדם משדר. זו בעיה שיש תמיד ואני לא יודעת איך לפתור אותה (והיא מתבטאת במצב הקלסי בו מישהי באה וחושבת ומתכננת איך להגיב למצב מעצבן חוזר על עצמו כלשהו, וכשהמצב היה אמור להופיע... הוא לא קורה! כי היא מוכנה אליו והאדם השני הרגיש את זה.)

אחת התשובות החדשות שלי לשאלות שמפילות לי את הלסת:
"את צוחקת, נכון?"

וכמובן, תמיד אפשר להגיד "הכל מצויין, תודה. ואיך אצלך?" כלומר, להגיד משהו יפה ולא מחייב, לא לענות על שום שאלה, ומייד להעביר את הכדור לאדם השני. אולי היא בכלל רוצה לפטפט ולספר על עצמה?
ואם מתעקשים על שאלה פולשנית, בהיותך דתיה את יכולה כמובן לענות בשיא השלווה "אני אתייעץ עם בעלי/עם הרב אם מותר לי לענות על זה" D-: (איפה הפרצוף הצוחק עד דמעות מהווטסאפ...). לדעתי זו תשובה אולטימטיבית לחטטנים חוצפנים D-: אולי גם אני אשתמש בה מתישהו...

אני במצבים כאלה חוזרת למרשל רוזנברג ואומרת את האמת בנוגע למה שאני מרגישה ומה שאני צריכה.
למשל - "וואו, השאלה שלך תפסה אותי לא מוכנה/מופתעת/מבולבלת ואני צריכה רגע לחשוב איך בכלל עונים עליה, אם בכלל" (בחיוך, אם אפשר...). אגב, אצלי במצבים כאלה העיניים תמיד נפערות באופן אוטומטי אז אין אותנטי מזה

ואז מגיע ה - "ואיך אצלך?" או - ומה שלומך?