לוג מתכננים

[מיכל_שץ*]

אני ממשפחה של 5 אחים, ולא בא לי לשחזר. חוץ מזה אני רוצה מספר זוגי. ועל זה נאמר "נחיה ונראה"

[ארני_ש*]

הי מיכל ו תמר ס .
מיכל כל הכבוד לך על האופטימיות והיכולת לשתף אני קוראת כל הזמן אבל נמצאת עם עצמי בכאלה קשיים שמאוד קשה לי לכתוב

[מיכל_שץ*]

אמנם הייתי בחופשה אבל הייתן במחשבתי. אמנם יש משהו מיוחד ביומן אינטראקטיבי אבל שמתי לב שזה מונע ממני להתייחס אליו ככזה. ולכן נמנעתי ממנו תקופה די ארוכה (בשבילי). ולכן החלטתי ל"פצל" אותו ולייצר לו דף תגובות משלו בשם נשים מצפות. מקווה שזה בסדר מצדכן ולא תעלבו. הכתיבה אצלי תמיד התקשרה עם בדידות, באיזשהו מקום, ופתאום, למרות שהחברה מאוד נעימה, נהייה לי צפוף. אז בניתי עוד חדר...
התגובה של ארני מה-1.4.04 והתגובה של תמר אחריה הועברו לדף נשים מצפות.

[מיכל_שץ*]

לפני יומיים ב 16.4 קרה לי משהו בפעם הראשונה בחיי. חלמתי חלום על לידה ועל תינוק. סוף סוף אני מוכנה...
פעם קראתי איזשהי תאוריה שבתהליך שנשים עוברות שמכין אותן לאמהות וכניסה להריון הן חולמות על תינוקות ושזה אחד הסימנים שהאשה מוכנה, פיזית ונפשית. כאילו הגוף שלה מעביר לה מסר כשהיא ישנה.
החלום עצמו היה מוזר משהו, חלמתי שאני יולדת בבית (פנטזיה) ושאני מסתובבת המון זמן בשלב האחרון של הלידה עם הראש של התינוק חצי בחוץ ועושה דברים אחרים תוך כדי עד שאני שמה לב, נשכבת לרגע והוא יוצא. ואז החלום נהיה עוד יותר מוזר, התינוק שוכב בעריסה לידי כשאני במיטה ואני לא רואה אותו, אני יודעת שהוא שם, ואני מחכה לזמן שבו אוכל לקום ולפגוש אותו, כאילו אני חולה, וברקע מתקיים איזה דיון האם כדאי להתחיל עם המיטה המשפחתית (ואיפה היא צריכה לעמוד), ואני מחכה שכולם יסכימו ויביאו לי את התינוק... ואז התעוררתי.
חלום עם המון משמעות , בעיקר כזאת שקשורה לנסיון העבר.

[מיכל_שץ*]

מחשבות על גיל 30
עוד שבוע ויום הגלגל מסתובב לו. שמונה ימים, מזכיר לי משהו אחר.
חשבתי שהחיים שלי יראו אחרת בגיל 30... שיהיה לי בית ועסק ומלא ילדים. טוב, גם 2/3 זה לא רע...
אבל פתאום השליש החסר הזה כ"כ חסר, שכל השאר נראה חסר משמעות בלעדיו.
סוף סוף הבנתי מה אני רוצה מעצמי בחיים, מה ב אמת יעשה אותי מאושרת, ועכשיו אני צריכה לחכות לו. אני לא יכולה לצאת ולהשיג לי אותו כאן ועכשיו, כמו שאני רגילה. ושוב אני מגיעה לאותה מסקנה, השעור הכי חשוב שיש לי ללמוד מכל זה הוא מידת הסבלנות. סבלנות, סבלנות, סבלנות. כנראה שעוד יש לי מה ללמוד, שאני לא סבלנית כמו שחשבתי.

[מיכל_שץ*]

איזה צחוק, את מה שאני מעתיקה לפה עכשיו כתבתי בדף אחר והתכוונתי לכתוב פה... בכל זאת אני מעתיקה כדי שיהיה תעוד (לעצמי).
התחושה הכי חזקה שיש לי מאז שההריון הסתיים זה שהזמן נעצר, פשוט נעמד לו. הימים נורא ארוכים ולא עוברים, אני לא מסוגלת להתרכז בעבודה ולא לחשוב, וכל יום שעובר ואני לא מקבלת נראה כמו נצח. כאילו החיים יחזרו למסלולם רק אחרי שיהיה לי מחזור ועד אז אני בהמתנה, ומצד אחד יש תחושה שהזמן זוחל, ומצד שני כשאני מסתכלת על היומן , הוא רץ לו ומתבזבז לו וכלום לא קורה... מתסכל נורא.

---

בדיוק חודש אחרי שהתחיל הדימום ההוא התחיל עוד דימום. איזה יופי. פעם ראשונה בחיי שאני שמחה לקראתו, זה אומר שהגוף חוזר למסלול, ואחרי החודש הזה אפשר לחזור ולהתחיל לנסות. בנתיים עוד רופאים, בדיקות, דיאטה.

---

עכשיו כבר עוד מעט חצות ופתאום שוטף אותי איזה גל אופטימיות ותקווה. אולי בגלל הערב הנפלא שהיה לנו מחוץ לבית, אולי בגלל שאני מרגישה שהעניינים מתקדמים. התחלתי שוב עם הבדיקות והמדידות וזה נותן לי תחושה שאני עושה משהו, שיש אקשן.
סוף סוף אני מרגישה רגועה ובטוחה.
יהיה טוב! אמן.
מעניין גם שבדרך כלל אני סובלת מתסמונת קדם וסתית די מבאסת, אסור להתקרב אלי. הפעם זה עובר / עבר יותר בקלות.

[מיכל_שץ*]

יום הולדת שמח

[אמא_אינקובטור*]

יום הולדת שמח מיכל!
לא דבר פשוט, לעלות בסולם העשורים. מאחלת לך את מה שאת מאחלת לעצמך. מאחלת לך שבשנה הבאה תחגגו על טייק אווי, ואת תחזיקי ביד אחת מזלג וביד השניה יונק/ת.

[מיכל_שץ*]

שבשנה הבאה תחגגו על טייק אווי, ואת תחזיקי ביד אחת מזלג וביד השניה יונק/ת.
תודה, זה גם הפנטזיה שלי.
בזמן האחרון אני בכזאת טלטלה רגשית, שאני לא מבינה אותה ולא מצליחה לשלוט בה. נעה בין שמחה ואושר לתהומות הבאסה. ולא התחשק לי לכתוב. הכתיבה מאוד משמעותית, כמעט כמו אוכל. ואם אני מדוכאת אני לא כותבת, ואם אני לא כותבת אני ממשיכה להיות מדוכאת, מן מלכוד כזה.
בכל זאת יש שיפור, היה דימום והתחלתי למדוד ולספור כל יום, מחכה לביוץ.
בסביבה הקרובה אומרים שאני מכניסה את עצמי ללחץ מיותר שאני כל הזמן חושבת על זה ומדברת על זה. אבל אני לא מרגישה לחוצה, להפך זה עושה אותי נורא שמייח לחשוב על תינוקות ולפנטז ולדבר עליהם.

[מיכל_שץ*]

חזרתי עכשיו מדיקור. זה נהדר אני אומרת לכם, לגוף ולנשמה. המטפל שלי כזה חמוד ולא נודניק, בהתחלה נרתעתי מהמחשבה שיטפל בי איש ולא אישה, עכשיו אני מתחילה לראות את היתרונות. הרבה פחות רגשי אשמה.

[מיכל_שץ*]

לא קלים הימים האלה. כנראה שהגיל גם עושה את שלו. או יותר נכון הערנות אליו. השעון הביולוגי מתקתק? תמיד חשבתי שעצרתי אותו בגיל 22.
ואני עדיין מרגישה כמו שהרגשתי אז, או אפילו לפני. אני מתחברת בזמן האחרון לנעורים שלי, מנסה לעשות קצת סדר, לנער את האבק, ופתאום אני גם רואה את הצד החיובי, כשאני מתעסקת במעגלים שלי והאם לסגור אותם או לפתוח מחדש, או אולי בכלל כדאי לפתוח חדשים?
כשאני בתוך ההתעסקות הזאת, אני לא חושבת על כך שהזמן עובר, ורק עוד חודש וחצי, אולי כמה ימים פחות, אני אוכל לשוב להסתכל לעתיד בעיינים.

[מיכל_שץ*]

יש!!! יש!!!
קיבלתי! אני מרגישה כמו בת 12 שקיבלה פעם ראשונה. אחרי 17 שנים זה סוף סוף משמח אותי! יאללה לעבודה! אפשר להתחיל לנסות שוב.
הפעם אני מתמקדת יותר בצדדים הטכניים, האם יהיה ביוץ, מתי, כמה ולמה, לא רוצה לחשוב על תינוקות, לא רוצה לחלום לא רוצה לתכנן, לא רוצה להתאכזב.
מתמקדת בכאן ועכשיו.
ככה, בקצר יותר קל-לי.

[מיכל_שץ*]

למרות נסיונותי להשתיק את המחשבות, הן חוזרות ומתגנבות.
אני כל הזמן חושבת, לא מצליחה לנוח, ועד שאני מגיעה לפה, שוכחת הכל.
ביומיים האחרונים היתה שמחה אמיתית, חזרנו למסלול חיינו. הילדה חזרה למקום, וגם אנחנו. תחושה אמיתית של רווחה ואושר שלא ידעתי כבר שנים, מלווה בהתרגשות קלה, של "הנה זה בא".

התחלתי להזכר לאט לאט בחלק מהסיבות שהביאו אותנו להמנע מילד נוסף (או נוספים). פעם לדם שלי היה צבע ירוק. תומכת נלהבת בכל נושא אקולוגי, שימור הסביבה וכו'. לא עשיתי הרבה, מעבר למחזור בקבוקים, הייתי צרכנית מודעת, הלכתי לנקות קצת חופים הפגנה או שתיים וזהו. עם השנים באה המתינות.
אבל משפחה גדולה בעולם כ"כ צפוף נראתה לי כמו פשע, ואיזה מן עתיד אני מבטיחה לילדים שלי? לא נראה מבטיח במיוחד.
לאור הקריאה האינטנסיבית באתר וחשיפה למקורות מידע נוספים, הבנתי שאכן מתחיל להתחולל שינוי, קטן, איטי אמנם, אבל משהו קורה.
רוב הדברים לא קורים בארץ, ואנחנו פה נמצאים בפיגור עצום, אבל בכל-זאת...
ואז צצה מחשבה חדשה. שבעצם בחרתי בדרך מסוימת אבל אין לי שום השפעה על אנשים אחרים, כי למרות שאני מאמינה בדברים, אני כמעט ולא מיישמת אותם, כי אין לי ילדים.
איך אני יכולה להטיף לזוג צעיר שכדאי לוותר על טיטולים ולעבור לחיתולים רב-פעמיים, למען איכות הסביבה, או שאפשר אפילו בלי, אם אני לא יכולה לתת דוגמא?
אז אוקיי, אני מפנה לאתר, אבל איזו השפעה יש לזה? כשאני נחשפתי לאתר הזה, כבר הייתי חצי מבושלת, הדוברים בו התפרצו לדלת פתוחה, ודבריהם צמחו ושגשגו בכרים הפוריים והמצפים שבליבי, אבל מי שנטוע עמוק במיינסטרים, או לחילופין הדעות המקובלות נטועות עמוק בליבו?
אני מנסה לשכנע מישהי שכדאי לה לבדוק את עניין הלידה בבית, אבל היא לא מוכנה לקרוא אפילו בדל מאמר, אז מה זה עוזר? (ולמי אני מנסה לעזור? ולמה?)
היא עדיין מפחדת. ואז הבנתי, שאם אעשה את כל הדברים האלה, אנשים בסביבתי יראו ויכירו אנשים אמיתיים שעושים את זה.
בעיקר לגדל ילדים בלי חיתולים.
אז נתתי לי סיבה למה מותר לי (לעשות מלא ילדים שאני רוצה)
ובעצם מה אני רוצה מעצמי? להיות שמחה, מאושרת. כמו שהייתי השבוע, עם ריח של התחלות חדשות באוויר.

חג שבועות שמח ויומולדת שמח לאיש האהוב שלי

[מיכל_שץ*]

קראתי את סיפור הלידה של ליזה ליזה והבנתי שבעצם אני חייבת לעצמי את החוויה הזאת. חווית העיבוד של החוויה.
נשמע קצת כמו לטחון מים, אבל בכ"ז. נראה לי שאעשה את זה. למען הסדר הטוב וההסטוריה. אולי גם כדי שיהיה ברור מה יש לשנות.

[מיכל_שץ*]

סיפור הלידה של הפגית שלי, נכתב ממרחק הזמן והמקום, 7 וחצי שנים מאוחר יותר.
מתחיל בחודש רביעי. לחץ הדם עולה, עוברים למעקב ביחידה להריון בסיכון גבוה. כל שבוע פגישה עם הרופא. אחרי תקופה קצרה מתחילים גם הכדורים שמורידים את לחץ הדם.
שמירת הריון. ילדה בת 22 כלואה בין 4 קירות ביתה ולא מצליחה לעשות מה שהרופא אומר לה. לא באמת.
הימים עוברים, שבוע 32, בערב לפני השינה מדידת ל"ד שגרתית. ל"ד עומד על 150/100, קצת מטריד, בכל זאת מחליטים לחכות לבוקר.
בוקר, נוסעים למרפאה, ל"ד עומד על 170/120!!! היסטריה קלה, אמרתי לרופא שאני מבינה לבד מה זה אומר, מכאן הכל התנהל בצורה די מכנית, הד"ר ביקש שניסע ישירות לבי"ח ולא נעבור בבית, עשינו כמצוותו. בביה"ח הורידו את ל"ד לתחום הסביר (משהו כמו 145/90) והוחלט לאשפז במחלקה להשגחה. בשלב הזה כבר היה ברור לכלום שאני לא יוצאת משם עד סוף ההריון. התכוננתי לחודשיים אשפוז.

אחרי חמישה ימים מסוייטים בביה"ח אני שוכבת בחדר לידה, הרופאים לא הצליחו לייצב את לחץ הדם, ובנוסף התחילו תסמינים אחרים של רעלת. הוחלט לנסות ליצור לידה. שמו לי את הפתיליות האלה שגורמות לפתיחה, ואח"כ לצירים, אחרי ציר אחד קטנטן הל"ד עולה לשמיים.
אני שומעת את הרופא (שליווה אותי כל ההריון) צועק קצת בהיסטריה על מי שאחראי על חדרי הניתוח שהוא לא מוכן לבצע קיסרי נוסף בחדר טיפולים.
בנתיים מכינים אותי לניתוח, ואני מקבלת מגנזיום בעירוי (לשליטה על לחץ הדם) מה שגורם לי לגלי חום.
תוך 1/4 שעה הייתי בחדר ניתוח.
הרדמה כללית. חושך, לא הרגשתי כלום.
אני מתעוררת על האלונקה כשמגלגלים אותי החוצה לחדר התאוששות, אני מספיקה לראות את פניו של בעלי והוא מודיע לי שיש לי בת. בת? לי? למה? איך?
אני נרדמת שוב.
אני מתעוררת, מנסה לדבר, לקרוא למישהו לעזרה, מרגישה שאני נחנקת. שומעת את האחות אומרת לרופא התורן, "תוציא לה את זה, היא מתעוררת" האיש המרגיז הזה אומר לה "קודם היא צריכה להרים את הראש" אני מנסה בכל כוחי אבל הראש הזה פשוט לא מתרומם. איך אפשר עם הצינור הזה תקוע בגרון? סחרחורת.
אני מחליטה לא לוותר ועושה רעש בכל אמצעי שיש לי, האחות לוחצת על הרופא והוא מוציא את הטובוס. סוף סוף אני יכולה לנשום. דווקא הצינור הזה, שאמור להשאיר את דרכי האויר שלי פתוחות גרם לי להרגשה שאני נחנקת.
אחרי 3 שעות אני במחלקה, פוגשת את אישי בין גלי השינה המגובה בפטידין. הוא מרטיב את שפתיי. ב-9 מודיעים לו שהוא חייב ללכת. לילה, אני לבד בבית חולים, כמו ילדה ששכחו לקחת הביתה. רוצה לבכות ולא יכולה, רוצה לישון ולא יכולה. האחות מציעה לי עוד זריקת פטידין, האחרונה שמגיעה לי אחרי הניתוח, אני מקבלת אותה בשמחה וחוזרת לישון. למחרת אחרי מסכת יסורים שהעבירו אותי (בדיקות בדיקות ועוד בדיקות) נתנו לי סוף סוף לרדת מהמיטה וללכת לשרותים! ולמקלחת!
פתאום נזכרתי שכבר 3 ימים לא התקלחתי, ולא ציחצחתי שיניים מאתמול בבוקר. אני מרגישה שוב כמו בנאדם.
באותו בוקר אמי היגיעה לבית החולים ולוותה אותי והחזיקה לי את היד וקילחה אותי. בין לבין היא מספרת לי שראתה את התינוקת ושהיא דומה לאבא שלה.
אני מתחילה להסתקרן, עדיין מרגישה כאילו מדובר בתינוקת של מישהו אחר, קרוב, אבל לא שלי.
אחת האחיות שואלת אם אני רוצה ללכת לראות אותה, אבא שלה הולך להביא כיסא גלגלים ומגלגל אותי כל הדרך לפגיה. אני מביטה בה, קטנה כל-כך, שוכבת בעריסה המיוחדת. נולדה במשקל 1650 ג' רזונת כזאת.
אני לא זוכרת שפחדתי, חשבתי לעצמי, טוב, אז את פה, הגעת, קצת מוקדם ואנחנו עוד לא מוכנים אבל נסתדר.
בשלב הזה היא כבר היתה ללא הנשמה, רק באוהל חמצן, יכולתי לגעת בה, אבל לא להרים אותה. רק אחרי 3 ימים נוספים זכיתי לאחוז את בתי בידיי.
המשך יבוא...

[ליזה_ליזה*]

מחכה להמשך... תודה לך!

[מיכל_שץ*]

המשך......... (תודה לממתינים)
אני לא בטוחה מה רציתי לומר. מה שהיה חשוב לי שלמרות הכל, הטרואמה הזאת היתה מלווה בתחושה עצומה של הקלה, שהחלק הקשה מאחורינו. כשבכיתי בדרך לחדר הלידה, כשהודיעו לי שאין ברירה, אהובי אמר לי: לפחות הסיוט הנוכחי שאת חיה בו עומד להגמר, את לא שמחה?
אז לא, לא הייתי שמחה, אבל זה באמת נתן לי קצת פרספקטיבה כי חמשת הימים האלה היו סיוט אמיתי.

אנחנו מאושפזות, אני במחלקה בחדר של המנותחות, והיא בפגיה, או כפי שכונתה בפינו ה- ICU )intensive care unit(
וכל העולם בא... גם מי שלא רציתי. במהלך 5 ימי האשפוז אני מטיילת יום יום לפגיה, מחליפה טיטול כשמתאפשר, מחזיקה קצת, מלטפת. היה לי מאוד קשה לדבר אליה למרות שאמרו לי שזה חיוני. במקביל אני שואבת ומרוצה מהתפוקה, אחת האחיות מבטיחה לי שכשנצא הביתה זה יהיה על הנקה מלאה.
אני חייבת לציין את הצוות הנפלא ביחידה לטיפול נמרץ ילודים בבי"ח כרמל שתמך בנו, פיסית ונפשית, שנתנו לנו להרגיש שאנחנו לא לבד ושיהיה בסדר (כמובן תוך התעלמות מוחלטת מהרגשות השליליים שמלווים ארוע כזה, אבל אני סולחת להם, הם רצו שנתמקד בחיובי ובעשיה).

אחרי שיצאתי מהשוק, הבנתי שיש לי עבודה, שחייה של בתי (עדיין) תלויים בי, כמו שאמרנו אז, ההריון נמשך רק שעכשיו הוא מחוץ לרחם. אחרי שהשתחררתי החלטתי (בעידודם של אנשי הצוות), שזו התינוקת שלי, ולא של בית החולים ולקחתי אחריות. במשך חודש נסעתי פעמיים הלוך ושוב באוטובוס ועוד פעם אחת בערב עם אבא שלה (הכניסה חופשית בכל שעות היממה), להניק, לרחוץ לטפל ולחבק... הכנסתי את הילדה הקטנה והמבוהלת שבי למעצר בית ותפקדתי כפי שלא תפקדתי מעולם

בכיתי רק פעם אחת, בכי קטן, מלווה ברחמים עצמיים, אחרי שאחת האחיות שאלה אותי למה אני לא מוציאה את התינוק שלי להנקה... (כמה 'רגישות' כמה 'חוכמה'). הבכי הזה, האצור בי עד היום משתחרר לו לאטו דרך הסדקים הקנטים בנשמתי.

עשינו זאת! היגיע יום השחרור, אחרי 32 ימים הולכים הביתה! סוף סוף! ההריון היה קשה, 32 שבועות ברחם ועוד 4.5 ב"וורמר" בפגיה, אבל בסופו נולדה ילדה מקסימה, בריאה, במשקל של 2100 גר', לידה מחדש. בהתחלה חשבתי שנציין את התאריך הזה כיום ההולדת שלה (או השני), אבל זה התפוגג. אני עדיין זוכרת (ונראה שאזכור תמיד) את החמישי לינואר 1997. אחד הימים המאושרים בחיי.
ספיח אחרון היה "שם הפגיה" שלה, שהוחלף סופית כשבועיים לאחר החזרה הביתה.

[מיכל_שץ*]

בוקר
לא יצא לי לכתוב השבוע וזה ממש חבל, כי השבוע היה "שבוע האקשן"
ממש תענוג להרגיש את הגוף לדעת בדיוק מה מתחולל בפנים ולפעול!

תזכורת לעצמי: לכתוב על סופשבוע בגליל (צימרים)

[ארני_ש*]

קראתי את סיפור הלידה של ת'.
חיבוק גדול .
כמה מוכר לי , כמעט לפרטים.

[מיכל_שץ*]

היו קטעים...
נסענו לסופ"ש עם המשפחה שלו.
בבוקר שבת אני קמה, ואיזה הפתעה, יש פוריות! חייבים לעשות משהו! אבל מה עושים? אנחנו בחדר קטן, כולם כבר קמו ויושבים על הדשא בחוץ. שומעים כל ציוץ. אז החלטנו שלא מוותרים! ועשינו את זה בשקט בשקט... ממש טכני. המשימה לנגד עייננו וחייבים לעמוד בה. האם הרגישו במשהו? בוודאי חשדו, קמנו אחרי כולם.... זה נורא מצחיק אותי.

[מיכל_שץ*]

בערך ארבעה ימים או שבוע אני מסתובבת עם הרגשה שמשהו קורה... מן התרגשות כזאת, פרפרים בבטן. אני נהנית מהציפיה, מתי יגיע המחזור? יגיע? לא יגיע? הפעם אני מרגישה שמחה אמיתית, לקראת ההריון. פחות מפחדת.
בנוסף ירדתי 5.5 ק"ג! וזה ממש משמח אותי! אני מסתובבת בתחושה של הצלחה.
רק שיקרה כבר, רק שיקרה! בכלל החיים מתחילים לקבל כיוון יותר שפוי.
המעבר של הבת חזרה למיתר איזן את כולנו (כמה מדהים!), ואני מרגישה יותר טוב עם זה שאני בבית. עובדת בבית, אחראית על הבית.
כבר לא מבקשת לברוח (לסדנאות, פגישות העיקר לא לעבוד).
עד לפני שבועיים בערך חשבתי שאני רק צריכה להיות בהריון והכל יהיה בסדר, קברתי את הראש בחול. שוב החיים מזכירים לי שצריך להיות בסדר ואז מה שרוצים, קורה.

[מיכל_שץ*]

בסוף התאכזבנו, הוא יותר ממני, רציתי לכתוב ולא יצא...
התהליך הזה עובר שינוי, עובר פאזה. עכשיו זה נהיה קצת יותר טכני. ובאיזשהו מקום, תופס מקום פחות מרכזי.
איכשהו השמחה נטלה מהתהליך, חסרה חדוות היצירה.
ושוב היגיעו הימים של התקווה והתפילה, והחששות.
יש לי נטיה להחליט שהפעם זה לא קורה, ולהכנס לדכאון עוד לפני שמגיע הזמן להכנס לדיכאון, אני תוהה כמה זה מזיק לי?

[נועה_בר*]

אני איתך כל-כך כל-כך.
עברתי את זה, אני מכירה כל צעד על המסלול.
אם תרצי נדבר.

[מיכל_שץ*]

עוד שבוע, אוף!
ההמתנה הזאת נהייתה מורטת עצבים!
בא לי לצעוק - נמאס לי!
מה כל-כך מהר?

[נועה_בר*]

ההמתנה... חייבים להיות עסוקים ועסוקים בלי סוף, וכמה שפחות יהיה לך זמן לחשוב על זה (ואני יודעת שהמחשבה מזדנבת בכל רגע אפשרי). ובכל זאת, למלא את הזמן בדברים חשובים אחרים ( למרות שהכל מתגמד).
אולי איזה פרוייקט לא גמור שכדאי מאוד לסיים לפני שלא יהיה לך זמן (כי תניקי כל היום )

וחוצמזה תיצעקי - כשאת רוצה ויכולה.

[תמרולה*]

[מיכל_שץ*]

חייבים להיות עסוקים ועסוקים בלי סוף
האתר דווקא מעסיק אותי יופי... ויש לי לא מעט עבודה, והמון פרוייקטים לא גמורים... אבל... השבוע האחרון לפני שצריך להגיע הדימום הוא תמיד הכי הכי קשה, מזדחל לו בעצלתיים.
למרות שהימים עוברים בקצב "רגיל", אני נוטה להסתכל יותר מדי על לוח השנה ולייחל ולצפות... ולקוות להיות כבר שם , אחרי, ושיהיה איחור!!! כבר!
ואז אני חושבת לעצמי, מה גם מחר אני צריכה לעבור עוד יום כזה, ומחרתיים? ואחרי מחרתיים? ובשביל מה? בשביל לקבל בזמן?
ודווקא בימים האלה שהם הכי לחוצים בשבילי, אני לא יכולה לדבר עם אפאחד, כי כולם (כולל הבנזוג) יגידו לי שאני לחוצה ו"די כבר תפסיקי, תצאי מהלחץ"
אבל אני לחוצה! אז לשמור בבטן?
כמו שתמר אומרת - אוף! (איפה את? אני מתגעגעת!)

[תמר_ס*]

כמו שתמר אומרת - אוף!
אני? את מדברת עלי??
אני פשוט נעלמת לתוכי בימים האלה בגלל זה לא רואים אותי ולא שומעים אותי (והנה נתתי לך רמז שאני בול בזמן שלך).
איזה אומללות. אבל יש בזה גם משהו כייפי, סוג של ציפיה.
>מנסה לעודד את עצמי. אלק<

[אמא_אינקובטור*]

חיבוק מרחוק ממני.
הרגשה של - לשבת במדבר ולחכות שיעבור עלייך כבר הענן הזה של גשמי הברכה.

גאה בך כל כך על ה-5.5 קילו, מקווה שתעלי את כולם חזרה בקרוב (-:

[מיכל_שץ*]

גאה בך כל כך על ה-5.5 קילו
7!!! תדם!!
תודה לכולכן, אתן מתוקות!!

כן, את, שם למעלה לפני 2 הודעות, אני מדברת עלייך.

[תמר_ס*]

ושתדעי ש אוף זה לא תמיד אוף שלילי. יש גם אופים חיוביים. פעם כשיצא לי אדגים לך.

[מיכל_שץ*]

לכל הרוחות! חשבתי שיהיה לי יותר סבלנות.
אני כבר מבולבלת לגמרי, לא מצליחה ל"אבחן" את עצמי, אלא רק בדיעבד.
החודש לא היה ממש פורה (לא ברור לי אם היה ביוץ או לא) ולכן זה לא ממש מפתיע כשהדימום מגיע.
אבל בכל זאת, זה כל-כך מאכזב! שבא לי לבכות!
מצד שני הוא הקדים בשלושה ימים. שלושה ימים פחות לסבול. עומד לעבור עלי סופשבוע מדכא במקצת. חשבתי שבחתונתו של אחי כבר אהיה מצפה....
איך זה שהדימום הזה שרק עד לפני חודשים ספורים הזכיר לי את יכולתי, בישר לי את פוריותי... היווה תזכורת נעימה וחיובית (אם כי קצת כואבת)
פתאום נהיה לי מביא בשורות , לא רוצה להגיד רעות, אבל גם לא כ"כ משמחות.
)':

[תמר_ס*]

אוף(שלילי קטלני).
מה להגיד כדי לעודד אותך? לוידת. אני יודעת שכשזה קורה לי אני לא רוצה שאפחד יגיד לי כלום.

[מיכל_שץ*]

תמרי, בדיוק מה שאמרת, זה מה שצריך!

[מיכל_שץ*]

ת'אמת, אין לי כוח. אני מתה מעייפות.
עובדת כ"כ קשה בשבועות האחרונים (פתאום יש מלא עבודה, טפו טפו טפו). והתחלתי לחשוב, אולי בגלל שהמוקד עבר פתאום לעבודה ופחות להכוננות ולהתכוונות לכיוון ההריון, אולי בגלל זה...
עוברות עלי כל-כך הרבה תחושות ומחשבות שונות ומשונות, ועד שאני מגיעה לפה, שוכחת הכל, מתסכל!
אני בעיקר מבולבלת, לא מצליחה להבין מה קורה לגוף שלי. תחושה משונה של פעמיים ביוץ בחודש, פעם אחת עם כאבים ואח"כ בזמן הנכון בלי כאבים, והריון איין.
התחושה הכי חזקה שמלווה אותי היא שאני מתעסקת עם זה יותר מדי, יותר מדי מדידות ובדיקות, במקום פשוט לחיות, לחיות טוב, להיות אשתו, וכמה שיותר.
היום עשתה לי מישהי אבחון באמצעות הילה (סוג של אבחון רייקי) ואמרה לי שאכן יש בעיה אנרגטית סביב הרחם, מייד כמובן בן זוגי אמר לי שהיא אמרה את זה כי אני העליתי את הנושא, לא יודעת אם זה נכון או לא, היו דברים שהיא "עלתה" עליהם שלא רמזתי לה. ואולי כן רמזתי ואני לא יודעת? מבלבל, ובאמת, לא חסרים שרלטנים... מזל שלפחות לא שילמתי לה, אז אני לא מרגישה מרומה.

[נועה_בר*]

היום עשתה לי מישהי אבחון באמצעות הילה (סוג של אבחון רייקי) ואמרה לי שאכן יש בעיה אנרגטית סביב הרחם,
סליחה, אבל שטויות !! ואל תתני לאף אחד לבלבל אותך. מה שיש לך בראש זה מה יש בגוף.
את רוצה אישור לכך שיש בעיה? ואולי בכלל היא "קולטת" את ההפלה שהיתה? זו טראומה את יודעת ולא רק פיזית.
היתי נורא רוצה להגיד דברים חכמים, תומכים ועוזרים אבל לצערי אין לי
אולי רק להזכיר לך שכמה קומות מעל הרצפה מתרחשים דברים ברמה אחרת. יש תהליכים שאינם נראים ולכל דבר הזמן שלו.
אני יודעת שזה לא מנחם אבל חשוב להיזכר מידי פעם כדי לחזור לפרופורציות. אין מקריות ויש לנו דרך לעבור כדי ללמוד משהו.
ככל שיותר תקבלי את "המצב" ותצליחי להניח אותו בצד כך שלא ינהל את חייך, וסתם תהני מלהיות אישתו בלי כל קשר לביוץ, חישובים ותיכנונים, הדברים יקרו. תני אמון .

> אומרת מי שעובדת חזק על נתינת אמון, ובד"כ לא מצליחה <

[מיכל_שץ*]

ככל שיותר תקבלי את "המצב"
המשפט הזה חידד לי משהו. הרי בעצם אין לי בעיות פוריות, לא באמת. המרפא הסיני טוען שיש חוסר איזון, ההיא אומרת ש"קר" שם, אבל בעצם הכל קשור לרוח ולא לגוף הפיזי עצמו. וזה בעצם מה שמתסכל, לא ציפיתי שיקח לי כ"כ הרבה זמן להכנס להריון, גם לא בפעם השלישית. הרי בפעם הראשונה זה קרה לפני שהרגשתי ובפעם השניה גם כן די מהר (ונעלם כמעט באותה מהירות...), ועכשיו... ואולי באמת אני מכניסה לעצמי דברים לראש שלא היו ולא נבראו, וכל מה שצריך זה קצת סבלנות, ושוב אני צריכה ללמוד לשחרר, להניח, להרגע, לזרום... חשבתי שאת השעור הזה כבר סיימתי בהצטיינות, כנראה יש מי שחושב שאני זקוקה לתרגול חוזר.
חשבתי שזה יהיה כיף שבחתונה (עוד פחות מחודש) אני כבר יהיה הרה, אבל הסיכוי שאני גם אדע את זה הוא די קטן כי בדיוק אני צריכה לקבל...
אבל אולי בפארק הירדן......... הלוואי (אני מפנטזת)

[מיכל_שץ*]

מישהי המליצה לי לא מזמן המלצה, שבמקרה שאני רוצה שמשהו יקרה, כדאי לשתף כמה שיותר "אוזניים", ככל שיותר אנשים יחשבו על מה שאני רוצה, כך הסיכוי שהוא יקרה גדל (עניין של תנועה של האנרגיה), אז ביקשתי בבקשה תדליקו לי נר , וכ"כ הרבה נשים נפלאות נענו לה, אז תודה לכולן!

[מיכל_שץ*]

פחד
אתמול בלילה שכבתי במיטה, ולרגע היתה לי הרגשה מאוד חזקה שהחודש זה קורה, טיפה כואב לי החזה ... ואולי עוד כל מיני סימנים קטנים, אבל בעיקר תחושה. ופתאום תקף אותי פחד. הבנתי שאני מפחדת להכנס להריון שוב, ולא בגלל כל מה שהיה לפני עידן ועידנים, מעבר להרי החושך, אני מאמינה שהשארתי את זה מאחורי. (מקווה, ואולי לא?)
פתאום הרגשתי שבעצם אני מפחדת להפיל שוב. הפחד מכשלון תקף אותי, ובגדול. הבנתי שאולי אני מעדיפה להשאר ב"אזור הנוחות" הזה, של "מנסים להכנס להריון" שהוא בטוח יחסית - הרי הכל ידוע, אני לא בהריון ואנחנו מנסים. מעדיפה אותו, על כל חוסר הנעימות שבו, על פני לעבור הלאה, ללא ידוע, הריון חדש, עם כל החששות.
הרי יש כל-כך הרבה פחדים בהריון.
ואני מרגישה, שאילו ידעתי למי ואיך הייתי מתפללת. אני מרגישה שזה אכן נחוץ לי, לוותר מעט על השליטה, להניח את הדברים אצל מישהו אחר, לסמוך עליו שידע לדאוג לי. ואני מרגישה אותו, את אותו כח עליון, אבל משום מה הוא אינו נגיש לי די הצורך.

שבוע נפלא לכולן

[מיכל_שץ*]

אני עייפה, מותשת.
בפעם שעברה לפני שידעתי שאני בהריון היו לי תחושות בחילה קלות, ואני זוכרת שהסתובבתי עם המחשבה, "מה אני בהריון? לא יכול להיות..."
ההריון הראשון עבר ללא בחילות כלל כך שזו תחושה חדשה ולא מוכרת.
או שאולי אני בכלל לא זוכרת.
כבר יומיים אני מסתובבת עם מין לחץ כזה באזור החזה, לא ברור לי לגמרי אם זה כואב, או סתם מציק. וחשבתי שאולי, הנה, סוף סוף...
אבל אני לא רוצה לפתח ציפיות. היום הצטרפה ל"חגיגה" תחושה מאוד קלה של בחילונת (לא הייתי מכנה אותן בחילות).
ואני חושבת, הלוואי הלוואי הלוואי, שהפעם יהיה טוב!
ושוב צריך לחכות. ואני תוהה אם הפעם כדאי לחכות שבועיים ורק אז לעשות בדיקה... עדיף, שאם זה לא יקלט גם לא נדע. אבל אני לא בטוחה.
הרי אם יש בעיה עדיף לדעת כמה שיותר מהר לא?
הייתי רוצה שכל זה יהיה כבר מאחורי, שאדע שהכל תקין, שאוכל לפרסם...

[מיכל_שץ*]

כבר יומיים אני מסתובבת עם מין לחץ כזה באזור החזה, לא ברור לי לגמרי אם זה כואב, או סתם מציק
בהתחלה גם לא אמרתי כלום לאף אחד (אפילו לא לאיש), לא רציתי שהוא יתאכזב, במידה ואלה סתם כאבים.

[מיכל_שץ*]

אני עומדת במקלחת וכותבת בראש.
עד שאני מגיעה לפה, הכל אני שוכחת!
רק רציתי לציין שזה ממש מעצבן אותי!

[מיכל_שץ*]

היום דיברתי עם חברה שהעלתה את המחשבה שאולי הדיבור הרצוף הזה כל הזמן, ההתעסקות והעובדה שיש אנשים שיודעים כל הזמן בדיוק מה קורה, מקשה על ההתמודדות (עם הכשלונות בעיקר), אני לא יודעת כמה היא צודקת או טועה, קשה לי להחליט, בהתחלה התגוננתי, כי אני מאוד נהנית מהבלוג אבל אח"כ חשבתי על זה, אולי בכל זאת יש בזה משהו...

---

בימים האחרונים ניסיתי לחשוב למה זה נהיה כ"כ קשה להיות במחיצתן של נשים אחרות בהריון, או כזוג, במחיצתם של זוגות אחרים בהריון. והבנתי פתאום את רגשי הנחיתות, את התחושה ש"אני לא מספיק טובה", ואולי גרוע מכך "אני כישלון", כאילו אין לי ערך כל עוד אני לא בהריון.
ולפעמים זה כ"כ מתסכל, וכ"כ קשה, כי אני מדברת איתן על גידול ילדים וכד', וחושבת שהן בטח חושבות לעצמן "על מה היא מדברת, היא הרי לא בהריון..." ורגש של בושה מציף אותי.

אני חייבת להפטר מהתחושה של "אוטוטו אני בהריון" ולעבור למצב של "מנסים, כשיגיע יגיע..."

או בקיצור - אוף!!! (גדול)

[נועה_בר*]

וחושבת שהן בטח חושבות לעצמן ... אוי אוי הבור הזה, תמיד מפיל אותנו לתהום.
.

התחושה ש"אני לא מספיק טובה", ואולי גרוע מכך "אני כישלון",
את טובה מאוד, את מקסימה ואת תצליחי! כי את רוצה ואין שום סיבה שלא יהיה כך.
מגיע לך הכי טוב, ובשביל זה לפעמים צריך קצת לחכות! שווה! מניסיון!

[מנג_בין*]

של תעיזי אפילו לחשוב -
ש"אני לא מספיק טובה", ואולי גרוע מכך "אני כישלון",
אין שום קשר בין הדברים האלה להריון! זה לא מגיע לך לרדת על עצמך ככה.
אני מבינה את התחושות, תנסי להתעלם מהן ותעצימי (מלשון- עוצמה) את עצמך,
את גופך ואת היכולות שלך.
אל תתייאשי כולנו כאן (שלפעמים רק קוראות ולא תמיד מגיבות...) חושבות עליך
ושולחות לך את כל האנרגיות הפוריות שיש בעולם.

[בשמת_א*]

פעם ראשונה שנכנסתי לדף הזה, ששמו לא העיד עליו!
מיכל, , כל כך מזדהה! ומחזיקה לך אצבעות!

[ליזה_ליזה*]

[יעל_צ*]

מיכל, כמו שכתבה מנג בין, יש פה הרבה שקוראות ומחזיקות אצבעות ועוקבות ומחכות.... גם אם לא כותבות כאן בדף.
ואני אחת מהן. @}

[מיכל_שץ*]

והבנתי פתאום את רגשי הנחיתות, את התחושה ש"אני לא מספיק טובה", ואולי גרוע מכך "אני כישלון", כאילו אין לי ערך כל עוד אני לא בהריון.
למרות הדברים המקסימים שכתבתן (ואתן מקסימות, ואני מתה עלייכן, על כולכן), הדברים האלה נכתבו מנקודת מבט רחבה יותר, מתוך נסיון שלי להבין את התהליך, את הרגשות שמלווים אותו, התסכולים (ולמה לעזזל אני על סף בכי חצי מהיום).
זה מאוד מחבר אותי לנשים בחיים שלי שלא משתפות אותי אבל אני מנחשת שהן נמצאות באותו מקום, או מקום דומה.
אני מתחילה להבין את הכאב של זוגות שמנסים תקופה ארוכה ולמה הם אחרי כמה שנים מתחילים להיות אנשים פחות נחמדים (יש זוג אחד כזה ספציפי לא נפרט יותר). וזה עוזר לי לכעוס עליהם פחות, להרגיש יותר חמלה כלפיהם. להתפלל בשבילם שירגעו, שיצליחו סוף-סוף שיהיו מאושרים (ומוטב דקה אחת קודם, אני חסרת סבלנות, גם פה)

---

אתמול דיברנו, לפני השינה, היו כמה דקות של חסד שהצלחתי להפתח ולפתוח את הנושא. זה כ"כ משחרר! מדהים כמה חוסר השיתוף עם השותף לדרך יכול להעיק לפעמים. הכתיבה עוזרת, זה נכון, אבל היא מפיגה את הבדידות רק במעט. לספר לו, לבן הזוג, מה עובר עלי, על מה אני חושבת, להכנס לפרטים הקטנים... כמעט קתרזיס. אפילו הצלחתי להצחיק את עצמי קצת, עשיתי לו דיווח חדשות "ממאורעות היום אצלי בתחתונים" (מעקב הכתמה)

[מיכל_שץ*]

...לדף הזה, ששמו לא העיד עליו!
אל תגלי, אבל זה בכוונה.

---

ולגבי המעקב והמתח; אתמול היה יום מדכא במיוחד כי הייתי בטוחה, שהנה אני צריכה לעבור עוד חודש כזה, וכבר אין לי כוח, וכבר חשבתי לעשות הפסקה קטנה (להיות ספונטיניים, בלי למדוד ולעקוב, רק לעשות מתי שמתחשק).
היום אני הרבה יותר אופטימית, תחושה של ציפיה ומתח, אבל די חיובי רוב הזמן. הלוואי הלוואי הלווואי!!
|סופקת כפיים|

[נועה_בר*]

הלוואי הלוואי הלווואי!!

[מיכל_שץ*]

קניתי בדיקה ביתית. הגעתי הביתה והשארתי אותה בשקית. לא רוצה לעשות, מפחדת מהתוצאה, מה אם תהיה שלילית. הרי ככה בדיוק היה פעם שעברה.

[בעלת_היומן*]

קניתי את האוהל האדום (סוף סוף)
ואני פשוט לא מסוגלת להניח את הספר הזה מידיי. מדהים איך זה בא לי בדיוק בזמן.
בנתיים, ספר פשוט מדהים.

[בשמת_א*]

קניתי בדיקה ביתית. הגעתי הביתה והשארתי אותה בשקית. לא רוצה לעשות, מפחדת מהתוצאה, מה אם תהיה שלילית

ואני, אחרי שהעזתי סוף סוף (כל הזמן דחיתי בגלל הפחד לראות רק פס אחד), לא האמנתי לתוצאה ועשיתי 3 בדיקות ביומיים... (אולי הערכה לא בסדר... אולי היתה טעות... רק לא לצפות ואחר כך להתאכזב...)

[מיכל_שץ*]

אוך בשמת, תארת בדיוק מה שעובר עלי, אני חייבת לציין שקניתי ערכה של שתיים... כך שאני מוכנה בהחלט.
הסיכוי שהתשובה תהיה חיובית הוא די גדול.
יש די הרבה סימנים: איחור של יומיים במחזור מדוייק מאוד.
הכתמה קלה יומיים לפני היום של הווסת, כאבי שדיים.... רק החום מתעתע בי. בגלל זה קניתי בדיקה, נמאס מהבילבול.
כן? לא? אוף!
נראה מה יהיה מחר בבוקר. החלטתי "ללכת על בטוח" ולבדוק בבוקר.
בהתחלה לא רציתי לספר אפילו לח' אבל אני לא מסוגלת להסתיר ממנו שום דבר.
אבל הצלחתי לא לספר לו איזה 5 או 6 שעות, בסוף נשברתי.

[נועה_בר*]

מחזיקה חזק אצבעות הלילה

[בשמת_א*]

מחזיקה אצבעות לשני פסים! (-:

[ב_דרך*]

בהצלחה!!

[תמר_ס*]

נו כבר.

[מיכל_שץ*]

השארתי אותכם במתח?
אז ככה, קודם כל אל תגלו לאף אחד.
אתמול בערב, הסבלנות שלי פקעה, והחלטתי שאני לא מחכה.
ברמת הדיווח הלאקוני: יש שני פסים, הפס החשוב מאוד דק אבל רואים אותו...

[נועה_בר*]

|y|
ממשיכה כל הזמן לחשוב עלייך ולהחזיק את האצבעות

[מנג_בין*]

הפס החשוב מאוד דק אבל רואים אותו...
נפלא!!
@}

[מיכל_שץ*]

תודה נועה, גם אני (מחזיקה אצבעות)

[מיכל_שץ*]

מכיוון שהקו מאוד דק (כמעט בלתי נראה)
אני לא מפתחת ציפיות, עשיתי את הבדיקה כדי להיות קצת פחות בלחץ.
עכשיו אני יודעת, אם לא ילך , לא ילך, לפחות אני אדע מה להגיד לרופא (נראה לי שיומו מתקרב).
כרגע ההרגשה לא חיובית במיוחד, וגם אתמול לא היתה, למרות שבשלב מסויים היתה לי בחילה די איומה, אבל אני אפילו לא יודעת אם זה קשור למשהו.

[מיכל_שץ*]

שאלה לבעלות נסיון
מה זה אומר שהקו המשמעותי, מופיע רק אחרי 20 דקות בערך, אבל הולך ומתחזק?
בהתחלה (אחרי 5 דקות, שזה הזמן שאמורים לבדוק) היה קו כ"כ דהוי שבעלי לא האמין לי וטען שאין קו.
אחרי חצי שעה בערך כבר ראו קו מאוד ברור, דקיק אבל ברור. (שהלך והתחזק ככל שעבר הזמן, אני יודעת שאני מגעילה אבל רק עכשיו זרקתי את הבדיקה לפח)
יש לכן מושג מה זה אומר?
בגלל זה אנחנו לא מפתחים ציפיות...
מתסכל לאללה.

[נועה_בר*]

מיכלי,
זה דווקא נשמע תיאור מאוד חיובי לדעתי!
הקו הלך והתחזק, ובנתיים גם לא קיבלת וסת!
וגם אם יהיה דימום זה לא אומר שלא יכול להיות הריון
הפחד מפני הציפיות מוכר וברור - עדיף לא להתאכזב, כי זה באמת נורא קשה.

למרות שבשלב מסויים היתה לי בחילה די איומה, אבל אני אפילו לא יודעת אם זה קשור למשהו.
קשור גם קשור, כל המצב "די מבחיל".

אני יודעת שאני מגעילה אבל רק עכשיו זרקתי את הבדיקה לפח
אני שמרתי את המקל המסכן זמן ממושך מאוד ( מתביישת להגיד כמה והולכת לפינה )



סתם עצה אישית, לא צריך למהר לרופא... תתחילי לאט להרגיש וללכת עם הגוף שלך, אלו ילכו ויבהירו את המצב.

[בשמת_א*]

אני שמרתי את המקל המסכן זמן ממושך מאוד ( מתביישת להגיד כמה והולכת לפינה )
כן, את המקל של הבן זרקתי לפני כמה חודשים, כשקראתי אצל פליי ליידי רשימה מצחיקה של מה שכל מיני משתתפות מצאו. חלק מהן סיפרו שהן זרקו מקל מהריון שהיה לפני עשרים שנה... (ואז נזכרתי שבאמת לא לעניין לשמור את שלי, הלכתי וזרקתי...).

[בשמת_א*]

ויחד עם המזל טוב, אני מצטרפת לעצה לא למהר לרופא. תחבקי את זה קצת (-:

[תמר_ס*]

איזה כיףףףףףףףףףףףף!
גמני עם בשמת. מה יש ללכת לרופא?
ופס זה פס גם אם הוא חלש. תני לזה קצת זמן.

[יעל_צ*]

מיכל והאמת, מקווה שהפסים אכן מבשרים את ההריון המיוחל. מחזיקה אצבעות ומחכה לעדכונים.

[שרון_ג*]

הפס החשוב מאוד דק אבל רואים אותו...
הפס הדקיק הבלתי נראה שנמצא אצלי בתחילת מאי 1996 עולָה בעוד שבועיים לכיתה ב'...

פס דקיק מעיד על ריכוז ה- beta HCG שהוא נמוך כי זוהי רק ההתחלהלהלה.
אם הוא מתחזק אחרי כמה זמן זה רק אומר שלא דימיינת.
כשאני קיבלתי את הפס הדקיק הרמה אצלי בדם היתה 99, שזה ממש ההתחלה, אבל זה בהחלט ה ר י ו ן !

(גם אולסי פרי כשנולד היה בקושי מטר ושמונים...)

ואת הסְטִיק של השניה שלי השלכתי לפני כחצי שנה , בערך בתקופה בה חגגנו לה יומולדת שלישי...

בקיצור - הכל טוב, ימשיך להיות טוב, ואף ישתפר וילך.

[אמא_אינקובטור*]

יש! כל הכבוד לפס! שיגדל ויצמח, ואני עדיין שומרת את שתי הערכות שלי, מתוארכות ועטופות, ולא משנה מה הליידי זבוב תגיד, אני לא אזרוק אותן לעולם.

אצבעותי מוחזקות לך (-:

[מיכל_שץ*]

קודם כל תודה לכולן, הצחקן, אותי, ניחמתן אותי, והצלחתן להרגיע אותי לכמה דקות.
עכשיו, אני פשוט עצובה (או אולי סתם מבואסת).
כשקראתי את דבריכן אתמול, לא מצאתי את הכוח להגיב, אבל השמחה שלי כבר לא היתה גדולה.
אתמול בבוקר כשקמתי והלכתי לשרותים, כבר היו עקבות של דימום (דימומון קטן שאפילו לא היגיע לתחתונים)
זה טיפה הלחיץ אותי כי בתחילת השבוע היתה הכתמה קלה, כך שלא יכולתי להגיד לעצמי, "אוקיי, זה השרשה..."
במשך היום הוא לא ממש התחזק, אבל כשיצאנו מהבית בבוקר לקחתי איתי השקית של התחבושות וח' כבר עשה פרצוף מבואס . כל-כך לא רציתי לבאס אותו.
בערב (מאוחר) כשקראתי את דבריכן וסיפרתי לו אפילו הוא התעודד קצת.
הבוקר כשקמתי הסימנים לא היו מעודדים במיוחד, החום ירד, יש דימום קצת יותר רציני, וגם קצת כאבי מחזור (די קלים למען האמת). וקצת כאב בלב.
האמת היא שעשיתי את הבדיקה וחשבתי שהייתי מעדיפה שהיא תהיה שלילית, כי הסימנים שקדמו לה היו כ"כ מבלבלים! העדפתי לדעת שהפעם אין וזהו, לחכות למחזור בסבלנות, הוא הרי יגיע.... בלי לחץ, בלי להתאכזב. על האכזבה מתוצאה שלילית הייתי מתגברת מהר יותר מהיום וחצי האלה שעברו עלי בבלבול עוד יותר גדול, ובסופם אכזבה, עוד יותר גדולה.
אתמול גם הסתבר לי שעשיתי טעות בחישוב ואם היה איחור, הוא היה של יום או יומיים (הייתי אמורה לקבל בשישי או שבת ולא ברביעי), לא של שלושה-ארבע.
אני מעדיפה להתייחס אל זה כאל עוד חודש בלתי מוצלח מאשר למשהו אחר. למרות שעכשיו יש לי עוד "קלף" להראות לרופא, במקרה שאני רוצה לעשות עם עצמי משהו יותר רציני.
בדיקות, בדיקות, ועוד קצת בדיקות, גם בשבילו, שלא יהיה מקופח. דיברנו על זה אתמול, וכמובן שנסינו "לנחש" מה לא בסדר. הוא כמובן אמר לי שאנחנו מיד צריכים להפסיק לעשות ספקולציות, יכול להיות שהכל בסדר. סתם מישהו החליט לענות אותי.

וגם אם יהיה דימום זה לא אומר שלא יכול להיות הריון
ניסיתי להאחז במשפט הזה בכל כוחי, לא יכולה, לא מאמינה שזה זה. וגם אם היה, היה לרגע וחלף.
הפחד מפני הציפיות מוכר וברור - עדיף לא להתאכזב, כי זה באמת נורא קשה. אני לא מפחדת מהציפיות, אני מסוגלת לסלק אותן מליבי , אפילו בכוח, העיקר לא להתאכזב. זה באמת הרבה יותר מדי קשה בשבילי, לא עומדת באכזבות.

[פלוני_אלמונית*]

מיכל - היום בפעם הראשונה נכנסתי לדף הזה ועברתי את כל התחושות כסרט נע - הייתי במתח - שמחתי- נעצבתי - הייתי במתח ואני עדיין במתח ובעיקר אני מאוד מאוד מזדהה. אנחנו מנסים להיכנס להריון כבר חצי שנה.ואני מכירה את כל התחושות של קנית ערכת הבדיקה - והניסיון לא להשתמש בה. אפילו תחושת הבושה שהרוקח בבית המרקחת יזהה אותי כקניינית כפייתית של ערכות הריון - אז התחלתי ללכת כל פעם לבית מרקחת אחר. ואני כל כך מתביישת בעצמי שאני לא מספרת על ההתנהגות הכפייתית הזו אפילו לבן הזוג שלי. (אין לי מחזור סדיר - אז אני לא יודעת אם יש לי איחורים או סתם אין מחזור - מה שיוצר המון פעמים אשליה שהנה אני בהריון). אני מחזיקה לך אצבעות. אני עצמי מנסה להתנחם במשפחה שכבר יש לי, וזה אפילו עוזר לרגעים. אבל התשוקה האדירה לילד וההרגשה שזה לא הוגן לעזאזל מנצחים לעיתים קרובות מדי. אני מודה לך שפתחת את הדף הזה, הוא עזר לי מאוד.

[נועה_בר*]

[ענבל*]

בהצלחה לכל המתכננים
ולכל מי שרוצה להכנס להריון ולא הולך לה
לא חויתי קטע כזה דווקא בנוגע להריונות אלא בנושאים אחרים
התובנה שלי היא להרפות מזה. לא להרפות מהרצון להיות בהריון אלא מלחשוב ולהתעסק בזה כל הזמן(אני טובה בלחשוב על כל מיני דברים כל הזמן). זה בטח לא פשוט, אבל זו הדרך, וכל אחת תמצא את הדרך שלה להרפות.
בהצלחה וחיבוק גדול

[מיכל_שץ*]

אני חושבת שכבר כתבתי פה באיזה שהו מקום שזהו דף בלוג וגם דף תמיכה. אבקשכם בכל לשון של בקשה לא להעביר ביקורת ו/או לנסות לחנך אותי, אני משתדלת לשאול שאלות בדפים הרלוונטים ולשמור על האופי של הדף הזה למעני ולמען הכלל.
<נועה, נא לא לקחת באופן אישי>.
ולפלונית האלמונית היקרה, שמחתי לעזור!

[ליזה_ליזה*]

[חיפושית*]

|חיבוק|
כל כך מבינה לליבך

[שרון_ג*]

מיכל, מה קורה? האם זה באופן סופי "לא" או שיש איזה תקווה?

[מיכל_שץ*]

האם זה באופן סופי "לא" או שיש איזה תקווה?
לויודת, זה נראה די סופי. אתמול בחתונה של אחשלי פגשתי בת-דוד שנתנה לי מידע חדש.
מסתבר שיש לנו בעיה גנטית משפחתית שכנראה אחראית על העניין הזה של הפלות חוזרות. אבל יש טיפול. הוא לא פשוט והוא מתרחש לאורך כל ההריון, אבל לפחות יש תקווה כלשהיא. היא סיפרה לי משהו מדהים; היו לה 13 הפלות! לא להאמין. איך חיים עם דבר כזה. פחד מוות. לא קל הסיפור הזה. אבל כמו שאמרתי לזוגי לפני כמה ימים, זאת כנראה הרפתקה שאנחנו רק יודעים איך נכנסים אליה, אף פעם אי אפשר לדעת איך זה יגמר, רק אחרי 9 חודשים בעצם נדע אם הצלחנו או לא... אבל ככה זה בחיים.

[שרון_ג*]

האם המדובר ב- anti phospholipid Ab או lupus anticoagulant?
אופייני הפרעה בתפקודי קרישה והפלות חוזרות.

שיהיה לך המון בהצלחה.
מחזיקה לך אצבעות.

[מיכל_שץ*]

שרון את באמת רוצה תשובה? (אני מתארת לי שכן)
אני עדיין לא ממש יודעת, מה שאני יודעת זה רק משיחה עם הבת דודה, והיא זרקה המון קללות מפחידות כאלה, אבל אני לא זוכרת את הפרטים האנטיקוגולנט הזה נשמע מוכר. מה שהיא עוד טוענת שיש כל מיני פאקים גנטיים שעוד לא הצליחו להמציא להם בדיקה, יודעים שיש משהו, אבל לא יודעים בדיוק מה ואין שום דרך לבדוק את זה כי זה כל-כך נדיר. היתה לה לזה הגדרה די מזעזעת "הם מתים לי בבטן". ההסבר שלה היה שלא מגיע מספיק דם לעובר ומה שעוזר זה חומצה פולית ואיזשהן זריקות שמקבלים ישר לבטן.
אבל אני יודעת שאצלה הבעיה הרבה יותר חמורה (חצי נחמת טפשים), כי אצלה יש שילוב של הסיפור המשפחתי (מצד הסבא המשותף), ועוד משהו. לה גם היו בעיות קרישה שהשפיעו על הבריאות שלה בלי קשר להריונות, אצלי אין כלום (כמה שבדקו), וגם הבדיקה היחסית נפוצה של הומוציסטאין יצאה תקינה, כך שאני יחסית אופטימית, שנצליח לתפוס איזשהו הריון בזמן וללוות אותו עם כל מה שצריך עד הסוף הטוב. אבל זה לא פשוט! אני עוברת תהליך בימים האחרונים של השלמה עם העובדה שזה לא הולך לעבור בקלות, שאני לא כמו אמא שלי שרק היתה צריכה להריח את אבא שלי בשביל להיות בהריון. היו לי יומיים קשים שחשבתי שזהו, סגרנו הבסטה, זה לא יקרה, והורדתי ציפיות, אם יהיו לי 2 ילדים אני אהיה מסופקת. ויש פה עוד הרבה עבודה רוחנית שצריך לעשות. אבל אני יודעת שזה השעור שלי והוא מתגלה לי לאט לאט.

[מיכל_שץ*]

אני מודה לאל על הבת שלי. מקסימה ואהובה. מודה שהיא ישנה לי, מודה על כך שחייתי ב-7 השנים האחרונות באי הידיעה. מודה על כך שהפעם הראשונה עברה יחסית בקלות.

[שרון_ג*]

מיכל, מקווה שזה מנחם, אבל אם היתה לך בעיה גנטית קשה כזאת, אני מניחה שלא היית הרה כל כך בקלות גם בפעם הראשונה. כך שיש תקווה.
עדיין מחזיקה לך אצבעות.
אם אוכל לעזור במשהו - רק תגידי.

[מיכל_שץ*]

שרון, תודה לך מתוקה! את עוזרת כבר בזה שאת פה, ושואלת ומתעניינת ומנחמת.
אני אלך לרופא הזה (של הבתדודה) בכל מקרה, נראה מה יש לו להגיד. מה יש לי להפסיד?

[ההה*]

מיכל - תלכי לרופא הכי גדול בתחום. אני לא יודעת מי זה. יש כמה שקלים בתחום של פוריות.
תכנסי לפורומים בתפוז וכו' ואני בטוחה שצ'יק צ'ק תמצאי.
בהצלחה רבה רבה.

[שרון_ג*]

יש אתר של "עזר מציון"www.ynet.co.il\ezer שם אפשר לשאול לגבי כל תחום מי נחשב הכי הכי בארץ או בחו"ל.

[מיכל_שץ*]

המון זמן לא הייתי פה , כמעט חודש.
הבלוג הזה כל הזמן נכתב במחשבתי ולדאבוני הגדול אני לא מספיקה להגיע לכתוב, ועד שאני מגיעה, אני כבר שוכחת.
רציתי לדבר על זה שאחרי 9 חודשים של המתנה , התסכול מתחיל לתת את אותותיו בשני בני הזוג וזה לא קל, זה גם משפיע על המערכת כולה.
אבל אין לי כוח.

היו לי המון תובנות על השעור הזה בחיים, שכל מי שחושב שהוא יכול לשלוט בהכל מקבל אותו, פה חייבים לוותר על השליטה, חייבים לשחרר ולא תמיד זה הולך, לפעמים מוצאים במשהו אחר להאחז, דיברתי עם אמשלי על אחשלי (שכנראה עובר חוויה דומה לאורך יותר זמן) ועל כך שה"קונטרול-פריקס" הכי גדולים צריכים לעבוד את השעור הזה הכי קשה, היא שאלה "כמה זמן?" עניתי לה "עד שהם קולטים את המסר, לומדים את השעור" והבנתי שוב בעצמי כמה זה חשוב לשחרר.
אבל שכחתי את כולן (כמעט).

היום אצל המטפל בדיקור, אחרי שסיפרתי לו שאני באיחור והוא הודיע לי שהיום הטיפול טיפה שונה ויותר מתייחס לעובדה שאולי אני בהריון. ואחרי שהוא דקר אותי בכמה מקומות הוא השאיר אותי לבדי, שרועה על גבי בלי יכולת לזוז יותר מדי. הראש עובד בפול גז, ופתאום חשבתי שאני נורא טובה ב"להכנס להריון" כולי מתרכזת במיומנות הזאת, ואני עושה אותה מצויין, רק מה שכחתי ללמוד איך להיות בהריון, פשוט להיות, לחיות את הרגע, לא לחשוב על מה שהיה וגם לא על מה שיהיה, רק על כאן ועכשיו.
הנה אני מתאמנת, רואים?

---

---

ו... בפרץ ספונטיות , כזה של "לחיות את הרגע" נכנסתי למרפאת נשים, זאת שסמוכה לרפואה משלימה, וביקשתי לעשות בדיקת דם, השעה היתה קרוב ל-12:30, שעה שבה , בדר"כ , כבר אי אפשר לעשות בדיקות (ת'אמת רק רציתי לבדוק אם צריך הפניה בשביל זה, או לא), אז האחות שואלת אותי בכמה ימים איחור מדובר, ואם זה דבר יוצא דופן, הסברתי לה שאנחנו מנסים כבר הרבה זמן, ולא הייתי באה סתם, היא אמרה שאין לה בעיה לקחת לי דם ושלמזלי הנהג שלוקח את הבדיקות עוד לא היגיע "תשבי מהר, לפני שהוא בא". איך שאני מתיישבת והיא כבר עם המחט מוכנה (כמעט) הוא נכנס...
אז היא ביקשה שיחכה רגע, והוא הסכים... בדרך כלל לוקח הרבה זמן למצוא אצלי וריד, אבל היא עשתה את זה ממש מהר וכמעט ולא הרגשתי את כאב הדקירה.
וואלה עשיתי את זה, למרות שחשבתי שאוכל לחכות עד אחרי החג, אני כנראה לא לומדת...
ב-16:00 צריכה להיות תשובה.
אני מקווה שאני אצליח לקבל בשלוות נפש כל תשובה שלא תהיה, בכל מקרה גם היא שלילית זה סימן טוב שהמחזור שלי מתארך, זה אומר שאני משתפרת (ושהדיקור באמת עוזר)
(אם אתן פה, תחזיקו לי אצבעות שהפעם הזאת תהיה שונה, ושאני אצליח להיות אופטימית במקרה של תשובה חיובית)

[מיכל_שץ*]

יצא ארוך קצת...
מה עושים עכשיו 40 דקות?