למה לא גן

(טוב, ברור, כי לי יש את Nature Toy)
הווו, אז זה הזמן להודות שאני מאוהבת בבצק שלכם! (כן, כן, על אף ההצרה
כי אני לא ממש מתעסקת עם גואש, צבעי ידיים, פלסטלינה ובצקים)

ומבחינתי, זמן יצירה הוא הדבר הכי חשוב בילדות
גם בעיני זה חשוב, השאלה היא אם זה מצדיק להביא את הילד בתשע כשטכנית אני יכולה להביא אותו גם כמעט שעה אחר כך.

רציתי רק לומר שתדעי אם חינוך ביתי מתאים לך ולילדים או לא רק רטרואקטיבית. אחרי שתהיי בבית, באמת בבית, הרבה זמן, בלי כותרות מיוחדות (עובדת/לומדת/ יולדת וכו') ותזרמי עם הימים שלך.
אני בטוחה שאת צודקת, ומתה לנסות. פשוט כרגע, וזה מתחבר להמשך הדברים שלך, אני לא ממש רואה איך אני יכולה לעבוד מהבית כשהזאטוט כאן כל היום. זאת אומרת, אני יכולה, נניח, לעבוד בין 4-6 בבוקר או בין 21-23 בלילה, אבל זה עלול להיות יותר מדי בשבילי ואני חוששת. חשש נוסף הוא לאבד את מקומנו בגן המוצלח. רעיונות לפיילוטים מסוגים אחרים?

יכול להיות שככה מתחילה מהפכה? בשקט כזה? לגמרי בתוך הראש?
אני מקווה שכן.

זהו, תחילת דצמבר כבר כאן, היום חגיגות יום הולדת לי, והמתנה הטובה מכולן- יותר שעות זאטוט.
כמו שכבר כתבתי, הרעיון הוא לנסות ולצמצם למינימום את שעות הגן שלו (10-14) ואם אני אצליח, אז ממש להשאר איתו ימים שלמים בבית (אני עובדת מהבית, אבל ממש צריכה את ארבע השעות האלה ביום לעבודה).

לוקחת נשימה עמוקה. היום הראשון בשארית חיינו

היום הראשון בשארית חיינו
בהצלחה ויומולדת שמח

בהצלחה ויומולדת שמח

תגידו, זה עלול להשמע לא קשור לדף אבל זה כן: על רקע החשש שלי מהחמצת שעת היצירה הצטיידתי בשלל צבעים (אצבעות, גואש, פנדה, טושים), 2 מכחולים ובצק משחק. מאז, בכל פעם שאני מנסה לעניין את הזאטוט באופן פעיל בנושא (כמו שעושים בגן בכל בוקר בדיוק בתשע?) ולמעשה, גם כשהוא מביע עניין עצמאי וניגש לשולחן הקטן שלו לבד, נראה שהוא מתעניין בעיקר בדברים אחרים (החל בלטפס ולרדת מהכיסא שלו וכלה בלהוציא את כל הצבעים מהאריזה ולזרוק אותם על הרצפה). מדי פעם הוא מצייר קו אקראי אבל כל העיסוק כולו (כולל הזריקות וכו) לא עולה על עשר דקות.

שלא תטעו, אין לי שום בעיה עם מה שהוא כן עושה ואני מבינה את החשיבות של הפעילויות האלה. אני רק תוהה- ילד בן שנה וכמעט ארבעה חודשים- איזה עניין אמור להיות לו ביצירה? ובאילו חומרים? ומה קורה בשעת היצירה בגן?

הילדים שלי בגיל הזה התעניינו בעיקר ביצירה בחול, לפעמים היו מציירים קצת, אבל אם היו צבעים הם היו יותר מתעניינים בלהוציא את הצבעים ולהחזיר אותם. אצל הקטן זה היה קצת שונה, בגלל החיקוי.
יש אסכולות שטוענות שבכלל עדיף להיות כמה שיותר פשוטים באופן שבו אנחנו מאפשרים את תהליך היצירה, ולתת רק דף עם צבע אחד, כי השאר מהווה הסחת דעת. מה המטרה שלך בשעת יצירה: שיצייר? שיתנסה? שיעשה מה שבא לו?

המם... שיתנסה? שייצור, שיחווה...
מה זו יצירה בחול?

חלק מהעניין ביצירה, יצירתיות, זה פעילות שאינה מכוונת מטרה. תני לו להתנסות, לחקור.אם חשוב לך שיהיה לו "תוצר" את יכולה ליצור בעצמך ואז הוא יצטרף. אבל בתכל'ס, אם אתם בבית והוא משתתף בפעילויות הבית- עוזר לבשל, ללוש, להכניס כביסה למכונה וכו', הוא מתנסה במגע במרקמים שונים ואת יכולה להתיחס גם לזה כזמן יצירה...

שנה וארבע זה גיל מאד צעיר ליצירה מהסוג הזה, טושים ופנדה, מוקדם בעיני ויכול ליצור תסכול גם.
בצק וצבעי אצבעות יכול יותר להתאים כי יותר תחושתי. לגבי מה קורה אם זה בגן ,את יכולה לשאול את הגננת?

חוזרת לעדכן: למה לא גן?
כי כשיש לנו עוד זמן יחד, כשהילד עירני ומלא כוחות, אנחנו עושים מלא דברים כיפיים יחד וזה שווה את כל המאמצים מסביב.

ודוגמא טרייה נוספת מהבוקר- כי כשהוא מעוך ולא מרגיש טוב, אני לא מנסה לחשב תוך כמה זמן יזעיקו אותי לגן ואם יותר משתלם להכריז על יום מחלה בעבודה או לנסות בכל זאת להספיק כמה שעות ופשוט מחבקת אותו על המזרון הקטן שלו בסלון ומרגישה שהכל בסדר.

היי,
קראתי את רוב התכתובת. הרבה מהמחשבות מוכרות לי.
התובנה העיקרית שלי קשורה במשפט הזה שלך:
יש גם משהו, לא יודעת אם זו תופעה מוכרת, שככל שאני יותר עם התינוק, אני רוצה להיות איתו יותר וככל שאני נמצאת איתו פחות, אני יותר ויותר חוששת להיות איתו.
אני מאוד מזדהה. מרגישה שהעולמות כל כך שונים - הקצב המהיר של העולם התחרותי שבחוץ והקצב האיטי והרגוע שצריך לגידול ילדים - ושהמעברים ביניהם הם דבר קשה (עד בלתי אפשרי) עבורי.
גם אני מחכה לשניה (הגדולה בת 2.6) ואני מוצאת שזה איזון מאוד עדין בין מעט זמן שאני צריכה לעצמי (עבודה או מה שזה לא יהיה) לבין זה שהבית בשבילי והילדות הם המרכז.
התלבטתי גם ארוכות לגבי אורח החיים - כפר, עיר וכו' אבל אני מגלה שבכל מקום אפשר לעשות הכל, והבית והחברה שלי ושל הילדה הם המרכז.
לגבי "ללמד את הילדים" - אני חושבת שלרוב האנשים אין ביטחון שהם יכולים ללמד ושיש להם מה לתת לילדים, ואז הם צריכים את המערכת מבחוץ. ממה שכתבת נשמע שבטוח יש לך המון מה לתת לילדים (כולל אולי בעתיד - לימודים ביתיים יותר "מסודרים").
ותובנה נוספת - הדברים האלה מאוד דינאמיים ומשתנים כל הזמן - ומה שנכון להיום לא בטוח יהיה נכון לעוד שבוע.
מקווה שהועלתי במשהו - מעניין אותי לקרוא את מה שאת כותבת

הקצב המהיר של העולם התחרותי שבחוץ והקצב האיטי והרגוע שצריך לגידול ילדים
הנקודה הזו ממש משמעותית עבורי בימים האחרונים, מאז תחילת החודש. כאמור, אני עובדת מהבית כרגע, והתינוק בגן (בדרך כלל, לא היום, נניח, כשהוא כאן איתי, אבל בימים רגילים) בין 10-14 בערך. אז יוצא שאנחנו קמים יחד בערך ב-6, 6:30, ועושים הכל לאט. אוכלים לאט, שוטפים כלים לאט, לפעמים עושים אמבטיה לאט, הולכים ברחוב ומריחים פרחים (מי היה מאמין, זה לא רק ביטוי

) לאט. אני מורידה אותו בגן ואצה רצה הביתה. פותחת את המחשב, סוקרת במהירות שיא את כל האימיילים מהלילה ותחילת היום, עוברת על כל האתרים הרלוונטים, מתחילה שיחות טלפון מרתוניות עם מראויינים, מדברת עם העורכת שלי, ואז עם העורך ואז עם איזה עורך טקסטים שלא הבין למי שייך הציטוט בפסקה 6. אם אני מצליחה לקום להשתין כשאני צריכה (ואני בהריון, אני צריכה)- זה הישג. ואז- טלאק! השעון מראה רבע לשתיים. אני סוגרת את כל החלונות במחשב, נועלת נעליים מרטיבה את הפנים ויוצאת החוצה, הולכת מהר לגן, ו... יוצאים משער הגן אל החצר הצמודה, מתיישבים על סלע שצמוד לבריכת הדגים וזורקים להם אוכל (צריכה לוודא באמת שאני לא הורגת אותם ככה), שוב- לאט לאט. כל כך לאט. הולכים לגינת המשחקים, מתרוצצים על הדשא, מדפדפים בספרים בספריה. זה נשמע כמו הרבה פעילות, אבל המקצב כל כך שונה. אני עוד לא בטוחה אם זה יתרון או חיסרון, המעברים האלה, לזכור מה יש בצד השני של הגדר. ל-4 שעות ביום זה נחמד, הטירוף, כשזה משתלט על זמנים נרחבים יותר, זה כבר קשה לפעמים.

ממה שכתבת נשמע שבטוח יש לך המון מה לתת לילדים (כולל אולי בעתיד - לימודים ביתיים יותר "מסודרים").
תודה. אני באמת לא בטוחה. למרות ש"על הנייר" אפשר היה להאמין שזה נכון, אבל נדמה לי שזה כרוך בהרבה ביטחון, (שאולי עוד אספיק לצבור).

ראיתי שוב את הפרק הראשון בסדרה איך להצליח בשישה שיעורים (כבר כתבתי על זה כאן קודם? יכול להיות, בכל מקרה יש לזה לינק במאקו) על איך לגדל ילדים מצליחים. והאבא של שלוש שחמטאיות אלופות עולמיות מספר איך הן יצאו לפעילות ספורטיבית בבוקר ואז שבו ללוח השחמט לשמונה שעות. הן אומרות שהוא היה כל כך נלהב שזה סחף אותן (אם זה לא ברור- הן היו בחינוך ביתי). ואני תוהה- האם יש משהו שאני מסוגלת לסחוף אליו את הזאטוט לעניין ענק של שמונה שעות בכל יום במשך שנים? ולא מצליחה לחשוב על אחד. זה לא שיש לי איזה רצון להפוך אותו לגאון שחמט, אבל נדמה לי שגם לו הייתי רוצה, לא בטוח שהייתי מסוגלת.

אם את לא רוצה לסחוף אותו - מה זה משנה אם היית מסוגלת או לא?
למה בכלל לסחוף ילדים למשהו בהיקפים כאלה? מה רע בלתת להם לסחוף את עצמם לפי מה שמעניין אותם, ולעזור להם במה שצריך? (זה מאד קשור לדיונים מ הילד רוצה לנגן אבל לא רוצה להתאמן )

הבן שלי באמת עוד קטן מאוד, ככה שקשה לי להצליח לדעת מתי ואם (בעיקר אם) מגיע השלב שבו ילדים מביעים רצון עצמאי ועז להתעסק בתחום מסוים. אני חושבת, שכמו בהרבה דברים אחרים בחיים, זה תיקון. זאת אומרת, אני מרגישה שאם היו דוחפים אותי, לא בכפייה, אבל בקצת יותר תשומת לב, לכל מיני מקומות, הייתי יכולה להגיע רחוק יותר בתחומים מסוימים, ולהתגבר בהצלחה רבה יותר על כל מיני קשיים שאני מתמודדת איתם בקושי רב ומרגישה חסרת כלים לגביהם מהילדות הצעירה מאוד ועד ימים אלה (כמובן שמרגע שנוצרה לכך מודעת על ידי יש ניסיונות שיפור, ועדיף מאוחר מאף פעם לא, אבל הייתי מעדיפה מוקדם יותר, הרבה יותר).

אבל אחרי שכתבתי, חשבתי על עוד משהו (והמרגיעון מזכיר- כל גיל והשמחה שלו):
אי אפשר להשוות בכלל את ה"לחץ" בעבודה לאינטנסיביות שבשהות עם התינוק. בכל עבודה שעבדתי בה אי פעם היה לי הרבה יותר חופש, זמן לבטלה ובהייה עצלה, מאשר בימים מלאים בתינוק.
הייתי יכולה לא לשים לב לזה כמעט, מרוב שאני נהנת, אבל כשהבעל מגיע הביתה אני מוצאת את עצמי זקוקה למנוחה, לשהות לבד. זהו, רק רציתי להוסיף, כדי שיהיה ברור שההבדל הוא בקצב הפעילות (מהיר לעומת איטי) אבל גם באינטנסיביות...

וואו, יש לי כ"כ הרבה מה לומר לך (-: אשתדל לקצר.

כל אחד יכול ללמד משהו את הילדים שלו והחיים ילמדו את כל השאר. את מלמדת אותם באמצעות הבחירות שלך, המעשים שלך והמילים שלך.
מתי ואם מגיע השלב שבו ילדים מביעים רצון עצמאי הגדולה שלי היתה באינספור חוגים שבחלקם התמידה כמה שנים ובחלק פרשה אחרי שיעור ניסיון. לפעמים החוג היה בסדר אבל לא היתה כימיה עם המנחה. ילדים בכל גיל יודעים מה הם רוצים ואנחנו צריכים בעיקר להקשיב. ולתמוך ולעודד ולפעמים לשים את האצבע ולהגיד "רצית? התחלת? תתמיד. ותמיד תתן עוד הזדמנות" וזהו. הגדולה עכשיו החליטה פתאום ללמוד צילום. קיבלנו מצלמה שווה במתנה ופתאום גילינו שהיא צלמת נפלאה (-:
שמונה שעות בכל יום במשך שנים זה בערך הזמן שרוב האנשים מבלים בעבודתם כל החיים.... אם זה משהו שאתה אוהב מאד - אתה תחכה כבר שיגיע מחר ל-8 שעות האלה
אם היו דוחפים אותי, לא בכפייה, אבל בקצת יותר תשומת לב, לכל מיני מקומות, הייתי יכולה להגיע רחוק יותר בחיים כולנו מבינים ורואים דברים בדיעבד. עבודת הפסיכולוגים ברחבי העולם מתבססת ברובה על "מה דפוק אצלי בחיים ומה מזה אני יכול להפיל על ההורים שלי?" אני לא יודעת מה זה ואיפה זה רחוק יותר, אבל גם אני מתקדמת לשם בצעדיי שלי, מתוך הבחירות שלי וזוכרת תמיד שחייתי את החיים תוך כדי הצעידה הזו
אני יכולה, נניח, לעבוד בין 4-6 בבוקר או בין 21-23 בלילה אלה גם השעות שלי. אין מה לעשות. רוצה להגיע רחוק? תצטרכי להזיע בדרך (-:
שעת היצירה תני מה שיש לך והוא ייקח מזה מה שהוא רוצה. הבן שלי למשל מאד אוהב לגזור את כל החוברות שאני מכינה לו )-: אבל זה הכיף שלו עכשיו כשהוא ממש התאהב במספריים

הפנדה שלנו בצורת מלבנים מתאימה גם לפעוטות קטנים ואצלנו זה היה סבבה מגיל שנה כבר. נוח מאד לאחוז בהם בכל גיל
וכמובן, זה הזמן להודות שאני מאוהבת בבצק שלכם! זה הזמן להודות על המחמאה (-:

אשתדל לקצר.
למה לקצר? לא, לא, תכתבי באריכות

באמת, לומדת המון כאן

שמונה שעות בכל יום במשך שנים זה בערך הזמן שרוב האנשים מבלים בעבודתם כל החיים....
והם כמעט כולם רק חולמים על היום בו יצאו לפנסיה, לא? ברצינות, נראה לי שלהצליח למצוא עיסוק שאתה נהנה לעסוק בו בכזו אינטנסיביות זה חתיכת אתגר והישג.

יש לי עוד דברים להגיד על ענייני ההזעה וההצלחה, אולי בהמשך היום...

(טוב, מתברר שאין לי כוח להגגים של ממש היום, אז רק אתהה, שוב, בקול רם)
האם יש כאן אמהות/אבות בחינוך ביתי לילדים בגילאי שנה-שנתיים מאזור תל אביב שירצו להפגש איתנו? (הבן שלי בן שנה וכמעט ארבעה חודשים)

האם יש כאן אמהות/אבות בחינוך ביתי לילדים בגילאי שנה-שנתיים מאזור תל אביב שירצו להפגש איתנו? (הבן שלי בן שנה וכמעט ארבעה חודשים)
אנחנו נשמח. הבן שלי בן שנה וחודש.
(גרים ברמת גן, באזור שקרוב לת"א)
אם תרצי- כתבי לי למייל שבדף הבית.

שלחתי מייל

והם כמעט כולם רק חולמים על היום בו יצאו לפנסיה, לא?
לא. יש כאלה (מעטים) שכן אוהבים את מה שהם עושים... משפט המפתח הוא: מוטב לעשות מה שאתה אוהב ולא לאהוב את מה שאתה עושה
אמא של סטיב ג'ובס אולי לא היתה מרוהצ כשהוא היה נער ושרץ שעות מול המסך (סתם דוגמא שהמצאתי) אבל בטח היתה מרוצה לראות מה יצא מזה. אם הבן שלך ירצה לשחק שחמט 8 שעות ביום - סבבה. ואם הוא ירצה ויהיה טוב בזה אבל לפעים יצטרך דחיפה קטנה - את תהיי שם בשביל זה. אם הוא לא ירצה ואת תדחפי בכל זאת, זה כבר עניין אחר.
והאמת היא שלא חייבים לעבוד באותו מקום עד הפנסיה. לדעתי, זו גדולה ואומץ רב להחליף מקצוע/עבודה/מקום וכו' במשך החיים אם מורגש בכך הצורך. בד"כ הפחד משתק אותנו בהחלטות כאלה, ועוד יותר כשהגיל עולה, אבל ת'כלס חיים פעם אחת. גם המעבר שלך כעת לעבוד בבית כדי להיות עם הילדים או כדי לעשות משהו אחר מראה לילדים שלך אילו החלטות את מקבלת, מאיזה מניע ואיך את מיישמת אותן הלכה למעשה. את הולכת אחרי ליבך, קובעת את מסלול חייך בעצמך (או לפחות נותנת צ'אנס ומנסה).
אגב, אנחנו ברוב הזמן מחנכים לקונפורמיות בתחומים רבים בהתאם לחוקים ונורמות חברתיות. אבל יש דברים שאנחנו מחנכים ללכת נגד הזרם. ואז הילד שלנו למד שיצור חברתי חייב הלתאים עצמו לחברה שבה הוא חי מהיבטים רבים, ויחד עם זאת, יש לו כ"כ הרבה חופש בחירה ומותר וצריך לנסות (ולטעות ולנסות שוב ובכל גיל ובכל מצב)
וכל אחד מאיתנו יכול למצוא בעצמו את הנון-קונפורמיות שלו ולומר לעצמו:הנה, ככה הראיתי לילד שלי שהכל צפוי והרשות נתונה.

גילי, תודה על הדברים שכתבת. אחד מהדברים שהכי מפחידים אותי הוא שהם יסתכלו על היישום הלכה למעשה של ההחלטות שלי - זאת אומרת, ברור שזה קורה בכל מקרה, אבל על אחת כמה וכמה חשובה הדוגמא האישית כשאת לוקחת את משימת החינוך על כתפייך באופן כל כך טוטאלי. זה מבטיח ומפחיד כאחד.

ולומר לעצמו:הנה, ככה הראיתי לילד שלי שהכל צפוי והרשות נתונה.
אהבתי את הרעיון הזה מאוד...

חצי חודש כבר עבר מאז שקיצרנו את ימי הגן ל-10-14, כבר מותר לסכם קצת?

קודם כל, מבחינת הגן- השינוי (שנעשה ללא הצהרות/הודעה מוקדמת/התייעצות) התקבל ללא כל קושי. מקבלים את הילד בברכה בכל שעה בה הוא מגיע לגן, ושמחים לקראתי בכל שעה בה אני מגיעה לאסוף אותו. זה לא שיחס לא נעים מהגן היה משנה את ההחלטה שלי, אבל זה בהחלט נעים שהכל עובר בצורה כל כך רגועה, בין אם כשהוא הגיע בעבר ב-8:30 ובין אם כשהוא מגיע ב-10 כיום. (נדמה לי שדווקא שעת ההוצאה של הילד מהגן משנה פחות לגננות, אולי כי בבוקר הוא צריך להצליח להשתלב בפעילות ובקצב של הגן). אז בסעיף הזה בהחלט אפשר לסמן וי.

ומבחינתנו- אני מאוד נהנת מהבקרים שלנו בצורתם הנוכחית. אנחנו מתעוררים, אוכלים, קוראים (אני עיתון, הוא מעלעל בספר ילדים אקראי), לפעמים מתקלחים. אנחנו אוספים עיתונים ישנים וזורקים אותם לפח המחזור הכחול, עולים ויורדים במדרגות הבניין, מטאטאים (אני במטאטא הגדול, הוא בשלו הקטן), שרים שירים ובקיצור- חיים, בלי לחץ. כשהוא כבר רוצה לצאת מהבית (אם זה לא מוקדם נורא) זה כבר בדרך כלל לכיוון הגן.

אחרי שהוא מגיע לגן אני חוזרת הביתה ועובדת. נדמה לי שהצלחתי לייעל את עצמי למספיק פעילות עבודה בארבע השעות שיש לי. זה מפתיע, אבל עובד (טפו, טפו, טפו). למזלי, אני לא ממש מנסה לדחוס יותר מדי עבודות בית או בישולים לשעות שהוא איננו, פשוט כי אני ממש נהנת לעשות את הדברים יחד איתו (בוא נשבור ביצה, תערבב, שים את החולצה המלוכלכלת במכונת הכביסה וכו'), גם אם זה לוקח פי עשרים זמן. לשמחתי, יש לי את הזמן הזה.

והזמן, הו הזמן. כשאני אוספת אותו מהגן אנחנו יושבים על הסלע שמקיף את בריכת הדגים הקטנה ומאכילים את הדגים (ואת הילד גם, לפעמים, איכשהוא תמיד הוא בוחר לקחת לעצמו את החתיכות הקשות נורא של הלחם שייעדתי לדגים ולזרוק להם את החלקים הרכים והמפנקים שייעדתי לו). אחרי בערך עשרים דקות הוא מתרומם ומרכיז- ביי!! ביי!! ומנופף. אז הולכים. יש גן שעשועים בדרך ואנחנו נוטים לעצור שם. כבר יצא לי לפגוש שתי משפחות (ילדה וסבתא, ילד וסבתא) חביבות מאוד (אחת ב"חינוך ביתי", הילד בן שנה וארבעה חודשים, ואחרת עם ילדה שהגיעה לביקור מאיזו ארץ נורדית כי קר שם מדי עכשיו) בגן שעשועים הזה וזה היה נחמד.

בדרך מגן השעשועים הביתה יש מזרקה גדולה, אז אני מנסה לפתות את הילדוד לצעוד עד שם. לפעמים זה עובד, בדרך כלל הוא מתייאש באמצע (אבל שוב, כשיש לי המון זמן וסבלנות הדרך מאוד משעשעת. הוא הולך שני צעדים, מגלה עלה, מנסה לקטוף אותו, חוזר לצעוד, נזכר שהוא רעב, טורף משהו שמצא בתחתית העגלה). בקיצור, המון זוטות, שכולן מתרחשות עד ארבע, שעה שבה הוא עוד היה בגן לפני חצי חודש.

די אידיאלי לי. אני מרוצה.

אם הייתי צריכה לשים את האצבע בכל זאת על משהו מטריד, זה היה מרכוז. כי אמנם לפעמים הוא מתעסק בשלו, אבל אני מקריאה לו המון (המון, הוא מסוגל לשבת ולהחליף בין ספרים שונים במשך אולי חצי שעה. מאליעזר והגזר לזחל הרעב לספר הצורות שלו לכובע קסמים וחוזר חלילה), ובאופן כללי הוא צמוד אלי נורא. אני מניחה שבעניין הזה יטפל כבר אחיו הקטן שיגיח באפריל.

אז בנתיים נראה שמדובר בשינוי מבורך. אולי יום יבוא ויהיה לי את האומץ להיות טוטאלית אפילו יותר.

על הזמינות: אין לנו טלוויזיה בבית. זאת אומרת, המסך קיים, אבל הוא לא מחובר לשום דבר, נניח, לחשמל. זה לא קשה לנו בכלל. אנשים חשבו שזה מוזר עוד כשהיינו רק זוג, ועם בואו של הפצפוץ התגובות הלכו והפכו לקיצוניות יותר. יש אנשים שקשה להם להבין איך מסתדרים, זוג הורים וילד קטן, בבית, נטול טלוויזיה. זה לא קשה לנו, כי כבר הרבה שנים שאין לנו טלוויזיה. זו לא איזו התמכרות שהיינו צריכים להתמודד איתה ולנפץ איתה, אנחנו פשוט רגילים, וזה באמת פשוט, עבורנו.

הייתי רוצה לחיות במדינה או לכל הפחות בקהילה שחינוך ביתי היא בדיוק זה, החיים ללא טלוויזיה שלי, החיים ללא הממסד החינוכי. במקרה הזה, זה לא פשוט לי בכלל, ומתברר, שאולי, אני מכורה.

בימי חמישי אני לא עובדת, באופן קבוע. ובכל פעם מחדש אני חושבת- אולי הפעם נשאר יחד בבית. ובכל פעם יש תירוץ אחר (פעם פגישת עבודה, פעם קניות גדולות בסופר שיהיה נוח יותר לעשות לבד- באמת שטויות) למה לא לעשות את זה. כי יש גן, ונוח לשים אותו בגן, ונוח לשקוע בעשיית מבוגרים נטולת ילד. וחבל לי. כי ברור לי, שבדומה לטלוויזיה, אם לא הייתה לי את האופציה הקלה- לא הייתי מתפתה לה בכזו קלות.

ועוד כמה הרהורים, בפייסבוק

טוב אוקיי.
קראתי הפנמתי ואני מסכימה
אבל מה תגידו לי, שאני אמא ל3 ילדים בני 5, 3, וחצי שנה?
(התינוק - יחד איתי, האמצעי בגן אנתרופוסופי וחם עד 13:30
והגדולה בגן של 24 ילדים עד 14:00)

אני מצטערת אבל אני פשוט לא יכולה להיות איתם לבד לגמרי מבוקר עד ערב (בעלי חוזר מראוחר מאד רוב השבוע אחרי שהם ישנים.
אני לא יכולה כל הזמן להשגיח להפריד, לנהל
אני זקוקה גם לדברים אחרים, לעניין לאנשים לשקט לחופש
או לזמן נורמלי להכין ארוחת צהרים (אין אצלנו אוכל תעשייתי ולא טלוויזיה)

אני מאוד אוהבת את הילדים שלי. מודה לאלוקים עליהםאבל לפעמים אחרי שהות ממושכת ללא מנוח וללא אופק עניין אחר - אנחנו עולים על העצבים זל"ז

צריך לזכור שיש יותר הורים מתעללים ממטפלים מתעללים.
אולי עדיף זתהיה להם גננת טובה (יש כזה דבר)בבוקר ואמא טובה בצהריים,מאשר אמא עייפה ושחוקה כל היום. ואולי, מה ש"בת הדודה מספרת "- על החוויה הנהדרת המתמידה, ללא שום קשיים, על האושר העילאי והצרוף שתמיד מפכה בה ובילדיה אולי גם פה יש טיוח. לפעמים.

אל תצטערי, ילדים גדלים נהדר גם בגן.
ויש אמהות מסורות, אוהבות ומשקיעות ששולחות לגן.
בפרט שהתינוק איתך ועל זה כל הכבוד, כי זה לא פשוט

אנחנו כן בחינוך ביתי ולדעתי זה הרבה מנוחות, נשמע לי נורא מתיש לקום מוקדם, לשלוח אותם בשמונה, להביא אותם באחת ואז באחת וחצי ואז בשתיים ואז בשלש ואז חוג בארבע, לאסוף לחברים בחמש, לאסוף מחברים בשש, ארוחת ערב, מקלחות.
אלוהים, איך אפשר לחיות ככה
אז החלטתי שאני רוצה חיים רגועים ונוחים ולא לעבוד קשה מדי, השארתי את כולם איתי בבית.
אני קמה בעשר, בנחת, הילדים משחקים בבית בשקט, הקטן בא לינוק מדי פעם וחוזר לעיסוקיו.
שותה קפה, עובדת על המחשב, לומדת עם הילדים, מנקה, קופצת לשכנה לרמי, יורדת אחרי צהריים לחברה משכונה אחרת, עוד כוס קפה.
אני לא צינית, זו האמת.
אמרתי את זה לחברה בשיא הרצינות, היא הסכימה איתי שמאוד קשה לשלוח למוסדות ועדיין התעקשה שהיא צריכה את הזמן שלה לעצמה
גם אני צריכה, לכן הם בבית.
וכשאני רוצה שקט אני מבקשת שלא יצאו מהחדר לעשרים דקות עד שאגמור את הקפה, או שיעשו טיול לאחים שלהם לחצי שעה כי אני זקוקה לשקט עכשיו
אבל אם יותר קל לשלוח אז בכיף, העיקר שטוב לך ולילדים.

בעיני עדיף טלויזיה שעה ביום ופעם בכמה זמן אוכל קצת פחות ביתי, על פני שליחה לגן.

אבישג איך את עושה את זה?
בני כמה הילדים שלך?

מה שבוטה כתבה למעלה הייתה בדיוק הסיבה ששלחתי אותם לגן, אחד בגיל שנתיים וארבע והשני בגיל שנתיים ושבע, כמובן עד הצהריים.
וזה קשה ההגעות והאיסופים, אבל לי היה מאוד קשה כל היום להיות איתם.

הם בני ארבע וחצי ושלוש, והם רבים המון, וזה מאוד מקשה.

לפני יומיים הגעתי לגן, ולקחתי את הזאטוט לחדר ההחתלה, שם היו הנעליים שלו.
בזמן שהיינו שם נכנסה לחדר הגננת הראשית, עם ילדה שהייתה זקוקה להחלפת חיתול. בדרך כלל אני לא מדברת יותר מדי עם הגננות, ומסתפקת בזה שאני רואה שהילד הולך בשמחה וכשאני מגיעה לאסוף אותו בצהריים הוא עסוק בענייניו ומרוצה למדי. אבל משום מה שאלתי אותה- איך הוא בגן?
היא אמרה- מאוד השתפר. וזו כבר נשמע לי התחלה של תשובה מוזרה. והמשיכה- הוא לא ענה לנו כשדיברנו איתו וגם לא ממש שיתף פעולה בפעילויות הקבוצתיות. והוסיפה- אבל בימים האחרונים הוא ממש השתפר!
העניין הוא שמדובר בילד שבבית מדבר המון ועסוק בהרבה מאוד פעילויות כמו דקלום ושירי אצבעות וכאלה. אז נראה לי שיש שתי אפשרויות: או שלגננת אין מושג איך הילד מתנהג והיא לגמרי פספסה אותו (האופציה העדיפה) או שפשוט לא נוח לו שם והוא שותק ולא משתף פעולה (והוא כזה נוח וטוב, שפשוט לא הרגישו שלא טוב לו). בכל מקרה, התשובה ביאסה אותי לאללה.

רגע, יש המשך

(כמובן שבעלי אמר- את סתם רגשי. עזבי אותך. גם אם ממני היו מבקשים בכל רגע לשלוף משהו חכם להגיד עליו, לא הייתי יודע בדיוק מה לומר).

בעוד חודש וחצי אני אלד, בע"ה, את אחיו הקטן של הזאטוט. זה פתח רחב למדי לניסיונות שונים ומשונים של חינוך ביתי. (כמובן שזה פתח רצוף בסימני שאלה כי אין לי מושג איך יהיה תינוק מס' 2 ואין לי מושג איך ייקבל אותו ילד מס' 1). אז אירועים קטנים לכאורה כמו זה גורמים לי לשוב ולהרהר בעניין. מצד שני, אני באמת חוששת לעניין כוחותיי. אני יודעת, באתר הזה לא דוגלים בלמידה בסגנון בית ספר או גן, אבל אני באמת חושבת שהזאטוט נהנה מכל השירים ששרים לו והריקודים שרוקדים שם וכל מיני עניינים כאלה שאין שום סיכוי שאעשה יחד איתו. חוץ מזה, אני חרדה לזמן שלי עם עצמי ולפרטיות העלולה להגזל.

לפני כמה ימים חברה מפעם, אמא לשלושה, העלתה לפייסבוק סטטוס שהלך בערך ככה "ילד 1 מרביץ, ילד 2 בוכה, ילדה 3 רעבה. היה יכול להיות יותר גרוע? כן, חופש!". ואני רואה סביבי המון הורים שמרגישים ככה. אני עוד לא שם, אבל בהחלט חוששת להגיע למצב כזה.

שליחה על ידי אחת* » 01 מרץ 2012, 11:57

כמה זמן הוא בגן הזה? יותר משנראה לי מוזר שילד מתנהג שונה בגן ובבית , נראה לי מוזר שהגננת לא אמרה על זה כלום עד ששאלת.

אני מנסה לחשוב על כל העניין וגם מה שתארת
תוהה אם חינוך ביתי לא מתאים רק למשפחות גדולות, אולי פשוט עדיף להביא רביעייה על ההתחלה (-:

השבוע יצא לי לדבר על כך עם חברה, היא הזכירה לי שהגדולות שלי כן היו בגן, אז אולי זה חלק מהעניין
למרות שאני יכולה להעיד, בחופשים היה לי ממש כיף איתם, אולי אפילו יותר קל
בעיקרון, בהתחלה הייתי מאוד נגד בית ספר, אבל לא נגד גן, לכן שלחתי אותן לגן בידיעה ברורה שבכיתה א' הן חוזרות הבייתה.
בשנה הראשונה זה גם היה לי נוח כי עבדתי שני בקרים בבית ספר ויום הלכתי ללימודים. השלישית הייתה איתי או עם אבא שלה בעבודה כשאני יצאתי.
הרביעי נולד בתחילת השנה השנייה שלהן בגן (הוא נולד ישר חינוך ביתי - בתאריך המגניב הראשון לספטמבר שחל בשבת (-: ). ואז שני הקטנים היו איתי, כבר לא עבדתי וליום לימודים הייתי לוקחת אותו איתי והשלישית הייתה עולה עם אבא שלה לעבודה.
בשנה השלישית שלהן בגן, עינה הלכה לגן שנה ראשונה ומבשר היה איתי בבית. אני יכולה להעיד שכמעט לא יכלתי לעשות כלום בבית, היינו יוצאים לטייל או לעבוד, חוזרים כדי להשכיב אותו לישון ואז התפניתי לזמן שלי.
שנה אחרי הן היו בא' ואז הוצאתי את כולם הביתה, בעיקר משיקולים של נוחות, נראה לי סיוט להוציא ילד אחד לגן וכל השאר בבית. באותה שנה נולד גם בני החמישי והיה קצת קשה בהתחלה.
אני מרגישה ורואה שכשיש הרבה ילדים כולם מעסיקים את כולם, חוץ מזה ילדתי במתכון של חינוך ביתי, תאומות עם אופי אמהי שמאוד אוהבות לעשות קייטנות לאחים שלהן, בת שלישית קרובה אליהן בגיל, בן רביעי עם אופי מאוד נוח והקטן שמג'נן ואני כל הזמן מאיימת שאשלח אותו למעון (-: -הנה גם עכשיו הוא בא אליי למרות שלפני רגע הוא ינק המון זמן
אז איתו קצת קשה לפעמים אבל עם האחרים ממש סבבה וגם איתו - הן הרבה פעמים מעסיקות אותו נהדר. פעם הרגשתי קצת אי נוחות מזה ותהיתי אם הן מרגישות מחוייבות לעשות לו קייטנה (לא כי ביקשתי אולי מבחינת ההרגשה והאחריות שלהן כבכורות) ואז בדיוק הן התחילו לריב מי תעשה לו קייטנה כי שתיהן רצו (-:
אתמול למשל שיחקו ארבעת הגדולים כל היום בפליי מוביל, היום כשקמתי פיוס קראה למבשר מתוך ספר טבע וסופי ועינה עשו פאזל. עם אחישלום העניינים יותר מורכבים אבל ברור לי שרוב הזמן הוא עסוק בזכותם, אם בגלל שהוא משחק איתם או מתעניין במה שהם עושים.
בכל אופן ממליצה בחום על הרבה ילדים וצפופים בגיל, אני קצת בהתבאסות עכשיו שאני לא בהריון למרות שהקטן שלי כבר גדול, זה לא קרה לי מעולם, אני כבר לא צעירה והשעון הביולוגי מתקתק, אם אנחנו רוצים עוד ילדים צריך לעבוד על זה.

בקרוב תלדי ילד שני, פעם דיברנו חברות שילד ראשון זה הלם וילד שני זה מאוד קשה, מהשלישי החיים נהיים סבבה (אצלי מהרביעי), אז קחי בחשבון שזה פרוייקט לא קל (כן, כן הרבה יותר מלגדל משפחה גדולה, שלא תטעי בכלל), אני לא רוצה לייאש וזה מאוד אינדיבידואלי אבל ילד שני זה קשה. חוץ מזה אם את חושבת שטוב לו בגן למה להוציא אותו?, למרות שדברי הגננת בהחלט מטרידים. לבנות שלי היה מאוד טוב בגן אני חושבת וחצי שנה ראשונה הן היו מאוד שקטות, אני זוכרת שדי התבאסתי לראות אותן לא משתתפות במסיבת חנוכה, במסיבת סוף שנה הן היו יותר מעורבות.
ולמרות שאני לא נגד גן, מילה אחת בכל זאת צריכה לומר (באופן טבעי כאן לא ? (-: ). כשחזרנו הביתה והתחלתי ללמוד איתן ראיתי שפיוס מחכה מאוד שיגידו לה מה לעשות, היה לה קשה ליזום מעצמה ולקבל החלטות ולדעתי זה קשור לגן (עוד מעט אעלה קטע לאתר שכתבתי בנושא זה).
טוב הקטן קורא לי שאעמוד לשירותו, חייבת להתייצב
יום טוב

כמה זמן הוא בגן הזה? יותר משנראה לי מוזר שילד מתנהג שונה בגן ובבית , נראה לי מוזר שהגננת לא אמרה על זה כלום עד ששאלת.
הוא בגן מספטמבר. כן, גם אני חשבתי שזה מוזר שהיא לא אמרה שום דבר, אבל אולי היא לא חשבה שזה חריג, אלא שזו ההתנהגות הרגילה שלו. (ובאופן כללי הם ממעטים לדבר בגן הזה ולעדכן).

בכל אופן ממליצה בחום על הרבה ילדים וצפופים בגיל

רגע, רגע, אני עוד לפני - ילד שני זה קשה
אבל בגדול- הלוואי, משפחה גדולה עם הרבה ילדים

עוד מעט אעלה קטע לאתר שכתבתי בנושא זה
מחכה לקרוא

חוץ מזה אם את חושבת שטוב לו בגן למה להוציא אותו?,
כי חינוך ביתי זה יותר טוב? כי במידה מסוימת אני חושבת שאני בוחרת לשלוח אותו לגן כי זו הנורמה וכי זה קל לי לקבל את שעות הבוקר פנויות לעצמי, אבל תוהה על האפשרויות שייפתחו בפנינו אם נהיה בבית.

תודה על התובנות...

חוץ מזה ילדתי במתכון של חינוך ביתי, תאומות עם אופי אמהי
בעלי מתכנן חמישה בנים ("ואחרי זה כמה בנות שתרצי") ובנתיים הולך לו- הבן השני בדרך, אז אני לא יכולה לסמוך על המתכון הזה!

בעלי מתכנן חמישה בנים ("ואחרי זה כמה בנות שתרצי") ובנתיים הולך לו- הבן השני בדרך, אז אני לא יכולה לסמוך על המתכון הזה
וואו, המון בהצלחה, תמיד אני תוהה איך אמהות לבנים שורדות (וגם איך הבית נשאר שלם (-: )

כי במידה מסוימת אני חושבת שאני בוחרת לשלוח אותו לגן כי זו הנורמה וכי זה קל לי לקבל את שעות הבוקר פנויות לעצמי
נורמה זה לא בהכרת רע (אולי רק כאן באתר (-: )
ולדאוג לעצמך זה חשוב מאוד
אני מאוד נגד אמהות כקורבן
אמא שלי היא אמא נהדרת אבל תמיד היא נראתה לי נורא מסכנה, די קורבן, לא יכולתי לסבול את זה.
חשוב לי שיהיה לי כיף, ורוב הזמן כיף לי, אני בהחלט דואגת לעצמי, אני עיקר הבית ואם טוב לי טוב לכולם, זה ברור לי מאוד.
למרות שאני כן תוהה אם הגישה שלי נכונה, סך הכל אנחנו דתיים, האם המטרה שלנו בחיים היא שיהיה לנו כיף ? אולי לא
אני מרגישה שכשאדם הוא אנוכי באמת, כלומר עושה מה שבאמת טוב לו, אז טוב לעולם.
אחד החלומות שלי זה להיות משפחה אומנת ומאמצת, כשאנשים מנסים להבין למה אני אומרת ככה, לדעתי על כל הדברים שהם מהותיים לנו התשובה האמיתית היא ככה ולא אף תשובה אחרת.
כשטיפלתי בילדים שאמם נפטרה הייתי בהיי מטורף, הכי מאושרת בעולם, זה אולי נשמע נורא להיבנות מצרות של אחרים אבל אני מרגישה שכשאתה עושה את מה שטוב לך, טוב אמיתי, אז זה באמת נכון וטוב לכולם. אני רוצה להיות משפחה אומנת כי ברור לי שבלי זה אהיה בחסר נוראי, לא רוצה להשתמש בביטויים קשים יותר כי החיים שלי מאוד טובים ב"ה. אבל אני יודעת שזה עניין מהותי לי ולקיום שלי ובלי זה אני קצת אבודה.
זו תמצית העניין מבחינתי, עשה את הטוב שלך כדי שיהיה טוב לעולם

חשוב לי שיהיה לי כיף, ורוב הזמן כיף לי, אני בהחלט דואגת לעצמי, אני עיקר הבית ואם טוב לי טוב לכולם, זה ברור לי מאוד.

זו תמצית העניין מבחינתי, עשה את הטוב שלך כדי שיהיה טוב לעולם

תודה על זה. בהחלט גורם לי לחשוב.

נראה לי שזה עניין קצת מורכב, כי הרי כשאני מנסה לחשוב על דברים שעשו לי טוב לפני בוא הצאצא לעולם (נניח, מקום העבודה שלי), אז אני חושבת גם על כל החסרונות שמצאתי בו, ועל הקסם שאבד למקום העבודה מרגע שהיה לי ילד בבית. ומצד שני, גם לשהות בבית יש את היתרונות והחסרונות שלה. ובאופן כללי, אני די בנאדם של שילובים ושל לעשות הרבה דברים יחד, ובגלל זה המודל הזה של ארבע שעות באמצע היום לעצמי (ונניח עוד שעות בסוף היום, בהנחה שלא הגעתי אל סוף היום מותשת לחלוטין) מאוד מתאים לי. אבל גם ככה, אפשר לעצב את השעות האלה בכל מיני צורות- עם גן או בייביסיטר או מטפלת, או בייביסיטר בחלק מהזמן ונסיעה אל הסבתות בזמנים אחרים. יש הרי אינסוף אפשרויות. ומה יעשה אותי מרוצה? הוו, זו שאלת השאלות. (ובנתיים התשובה שאני מצליחה לחלץ מעצמי היא- לסיים את התזה, להתחיל דוקטורט, לכתוב, לעבודה או ספר. דברים שבהחלט נדמה לי שאפשר לשלב עם חינוך מהבית [ואם זה לא ברור אז מעבר לקשיים הפיזיים של סדר, ניקיון ובישולים, להיות עם הילד/ים בבית נראה לי כמו משהו שאני אהנה ממנו מאוד מאוד]).

יעלפו, אנחנו במצב יחסית דומה (אני עם קטנה בת שנה ושבעה חודשים, אמורה ללדת לה אחות קטנה עוד פחות מחודשיים...), כשההבדל הוא שהיא כרגע לא בגן, אלא אצל חברה מהמושב (גם אנחנו ממושב! מאיזה אזור אתם בארץ, אם לא אכפת לך להגיד?) שיש לה ילדה באותו גיל, במשך ארבע שעות ביום.
אנחנו החלטנו לא לשלוח אותה לגן בספטמבר, אלא שהיא תישאר איתי ועם הקטנה החדשה בבית, ואני אתפטר (ומתישהו אתחיל לעבוד קצת מהבית).
נראה לי שמה שהקל עלי את ההחלטה (על בן הזוג השיקול הכלכלי היווה פקטור משמעותי, וטוב שכך, כי אין ויכוח בינינו על העניין) הייתה העובדה שבכל מקרה לא יהיו לי ארבע שעות לעצמי,
כי תהיה איתי תינוקת קטנה, שאם היא רק קצת דומה לאחותה הגדולה היא תוכל להעביר שיעורים למתקדמים ב"עיקרון הרצף מהו".
בקיצור, בלבלתי הרבה רק כדי להגיד שנראה לי ששיקול השעות לבד - בלי הקטן הגדול - קצת פחות רלוונטי אחרי שייוולד לו אח, לא?

באופן כללי הם ממעטים לדבר בגן הזה ולעדכן
אני לא מוותרת בעניין הזה, ואני דורשת תמיד עדכון יומיומי מהגננות (ואכן יש גננות שזה מציק להן אבל זה לא מעניין אותי).
זה נראה לי סופר הכרחי, מכל מיני בחינות.
קודם כל - הרבה פעמים זה שהילדה הלכה בשמחה וחזרה בשמחה, זה ממש לא מעיד על החוויה שהיתה לה באמצע היום וזה מאוד מתעתע.
וגם להיפך, לפעמים הולכים באי רצון ואחר כך יש יום נהדר.
חוץ מזה מבחינתי חייבת להיות תקשורת עם הצוות של הגן. הם חלק מהחיים של הילדות, הם עוזרים בגידול שלהן.
כשאני קוראת אותך, מבין השורות עולה אצלי התחושה שאת רואה בגן משהו רע ומאוד לא הכרחי, קצת כמו בייביסיטר לא משמעותי,
ולדעתי בראייה כוללת זה יכול לפגוע. אם הילד שם ארבע שעות ביום כל יום (שזה חלק לא מבוטל מהזמן שלו), חשוב שתהיה שותפות והבנה ותקשורת בינך לבין האנשים שמטפלים בו שם.
אני הייתי מוטרדת אם הייתי שומעת משפט כמו "הוא משתפר" באמצע השנה, בלי שבכלל הייתי מודעת לכך שיש בעיה, לפחות בעיני הגננת.
זה לא אומר שאכן יש בעיה, אבל זה אומר כנראה שהתקשורת עם הגננת לא טובה, ושאת לא יודעת מה דעתה של הגננת על הילד - מצבו, התפתחותו, האופן שבו הוא מתנהג בגן או ווטאבר.
בקיצור, אני חושבת שאם הילד בגן, אולי צריך קצת יותר מעורבות וקשב, מצדך וגם מצד הצוות, ולא התנהלות מתוך תחושה שזו ברירת מחדל זמנית.
אני מקווה שהובנתי ושלא יצאתי מתקיפה - זו ממש לא הכוונה שלי.
התכוונתי להאיר את תחושת הדואליות שלך עם עניין הגן, כי בעיניי היא מייצרת בעייתיות.

בעניין שני ילדים קטנים בבית, לנו היו תקופות שהגדולה היתה בגן והקטנה בבית, ותקופות ששתיהן בבית
(עכשיו שתיהן בגן, רחמנא ליצלן).
בהחלט היה פרק זמן שבו שלפתי את הגדולה מהגן (חרף מחאות ונבואות זעם של הסובבים) והייתי עם שתיהן בבית וזה היה נהדר לכולנו.
הקטנה היתה קטנטונת וחשבתי שיהיה לי קשה, אבל בהתחשב בנסיבות, היה לי כבר יותר קל להיות עם שתיהן מאשר לשלוח רק אחת.
לעומת זאת בתקופות אחרות אני יודעת שלא היה לנו טוב עם הגדולה בבית, כי היה לי מאד קשה לספק את הצרכים (בעיקר החברתיים) שלה,
שוב עניין של נסיבות שונות.
וכאן אני מאוד מבינה מה אבישג אומרת - במשפחה גדולה הכל היה נראה אחרת.
בקיצור המסר שלי (אם בכלל יש לי כזה (-: ) הוא שהכל תלוי בנסיבות, ותמיד כדאי לנסות לראות את המכלול ואת הצרכים של כולם, ולא רק את האידאולוגיה.

למרות שאני כן תוהה אם הגישה שלי נכונה, סך הכל אנחנו דתיים, האם המטרה שלנו בחיים היא שיהיה לנו כיף ? אולי לא.
אבישג,
כמו תמיד צדת את עיני עם משפט פילוסופי שנוגע בעניין עקרוני.
אני כאמור לא דתיה אבל למיטב הבנתי ממש לא חייבת להיות סתירה בין כיף לבין עבודת ה',
ואם אני לא טועה, רבים וטובים רואים ב"כיף" (או בשמחה, במינוח אחר) את הדרך האמיתית לעבוד את ה', לא?
בעיניי זה אחד הצדדים היפים של הדת היהודית.

גם אנחנו ממושב! מאיזה אזור אתם בארץ, אם לא אכפת לך להגיד?
היינו בבית יהושע, עכשיו כבר שנתיים שהניק לא מתאים (אבל התעצלתי לשנות) ואנחנו בתל אביב, ליד האוניברסיטה (משיקולי קרבה למנחת התזה שלי). בתקווה לשוב לאזור מושבי השרון עם תום החוזה הנוכחי לדירה, באוגוסט.

בקיצור, בלבלתי הרבה רק כדי להגיד שנראה לי ששיקול השעות לבד - בלי הקטן הגדול - קצת פחות רלוונטי אחרי שייוולד לו אח, לא?

לכאורה כן, אבל בעצם, שלושה ( או ארבעה, משהו כזה) חודשים אחרי שהבכור נולד התחדש לי איזה קורס חובה שממש לא יכולתי לפספס באוניברסיטה ומדי שבוע השארתי את אבא של הקטנטן עם חלב שאוב ואצתי רצתי ללימודים. זה היה לי די קשה אז (לסמוך על מישהו אחר שיבין את התינוק כמו שהרגשתי שאני מבינה אותו), אבל בדיעבד נראה לי שעשה לי טוב- לצאת לרגע מהפיג'מה וממרוץ החיתולים ולהזכר- הו, הנה, ככה זה העולם. הדברים שאנשים דיברו עליהם בהפסקות, הסיטואציה של להיות סטודנטית ולא רק אמא.

אני לא יודעת כמה זמן ייקח הפעם עד שמשהו יוציא אותי מהבית לסיטואציה אחרת. העניין הוא שגם אז לא הרגשתי רצון או צורך לצאת מהבית, אבל במבט לאחר אני מבינה שזה נתן לי כוחות. ולא רק זה שיצאתי, אלא זה שהיה פה איזה שהוא אתגר חיצוני להורות. זאת אומרת, זה לא כמו ללכת לחדר כושר או לבריכה (שאלה דברים אחרים שאני אוהבת לעשות), אלא ממש סיטואציה שמחייבת אותי להתמודד, להפעיל את המוח, להגיע למטרה (גם אם זה לארבע שעות בשבוע, שזה בסך הכל ממש מעט).

חוץ מזה, לפני שהראשון נולד הרגשתי שהחיים שאחרי הלידה הם ממש בגדר חור שחור מבחינתי- תעלומה גמורה. לא היה לי מושג איך יהיה. ובמובן מסויים, אני מרגישה ככה גם הפעם (רק עם יותר חרדות). אין לי מושג איך יהיו החיים עם שניים, איך הם יסתדרו, איך אני אסתדר, אם יהיה לנו כיף או שיהיה קשה מאוד כמו שכולם מבטיחים. אז גם קצת קשה לי לדעת אם אני ארגיש שאני חייבת אוויר וחייבת עזרה וחייבת זמן לעצמי או שהדברים יהיו יותר הרמוניים...

אוח, חבל שאת לא גרה יותר קרוב. אני משוועת לחברות במצב משפחתי דומה עם "אג'נדה" חינוכית ביתית דומה...

ובהצלחה לשתינו בלידה המתקרבת...!

_בקיצור, אני חושבת שאם הילד בגן, אולי צריך קצת יותר מעורבות וקשב, מצדך וגם מצד הצוות, ולא התנהלות מתוך תחושה שזו ברירת מחדל זמנית.
אני מקווה שהובנתי ושלא יצאתי מתקיפה - זו ממש לא הכוונה שלי._

לא, לא, יצאת בסדר גמור. האמת היא שלא חשבתי שיש סיבה לשאול, גם כי חשבתי שאם יש משהו שצריך לדווח עליו- ידווחו לי עליו, ובעיקר כי הילד הוא כזה פלא (אובייקטיבית, כמובן

) ואני מכירה אותו כל כך טוב, שלא חשבתי שזה רלוונטי בכלל לשאול משהו כזה ולקבל חוות דעת "מלומדת" מהגננת (זאת אומרת- הילד שלי, אני מכירה אותו, מה הן יכולות לחדש לי). אבל אולי באמת כדאי לדברר אותן יותר, ולו רק כדי לוודא שהוא לא מאוד סובל שם מתחת לרדאר שלהן...

זאת אומרת- הילד שלי, אני מכירה אותו, מה הן יכולות לחדש לי.
לזה בדיוק התכוונתי.
את לא חושבת שהן יכולות לחדש לך הרבה?
הן נמצאות איתו באופן קבוע ארבע שעות ביום ורואות אותו בסיטאציות, חברתיות ואחרות, שבהן את לא רואה אותו אף פעם, או כמעט אף פעם.

הן נמצאות איתו באופן קבוע ארבע שעות ביום ורואות אותו בסיטאציות, חברתיות ואחרות, שבהן את לא רואה אותו אף פעם, או כמעט אף פעם.
כן, זה קצת מעציב אותי לחשוב על זה ככה

כן, זה קצת מעציב אותי לחשוב על זה ככה
סליחה שאני נודניקית... אבל זה בדיוק בדיוק העניין.
חבל שאת חושבת על זה ככה.
אם זה כל כך רע בעינייך אז אולי תוציאי מהגן ותמצאי פתרון אחר?
ואם זה אז אולי תעבדי על לקבל את המציאות הזו ולעבוד איתה, ולא להתאבל עליה ולפעול מהמקום הזה,
שמוביל לחוסר תקשורת עם אנשים יחסית משמעותיים בחיי הבן שלך

אם זה כל כך רע בעינייך אז אולי תוציאי מהגן ותמצאי פתרון אחר?
זה לא כל כך רע בעיניי, הגן, זאת אומרת, אם לזה התכוונת. אני חושבת שזה פתרון שמתאים גם לילד וגם לי בתקופה הנוכחית ובצורה שבה אנחנו עושים את זה כרגע. עצוב לי שאולי פספסתי שם משהו בתקופה הזו שלא הייתי בקשר שוטף עם הגננת (אם כי לא לגמרי ברור לי מה בדיוק אני יכולה לעשות עם המידע שהיא סיפקה לי).

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

_אבישג,
כמו תמיד צדת את עיני עם משפט פילוסופי שנוגע בעניין עקרוני.
אני כאמור לא דתיה אבל למיטב הבנתי ממש לא חייבת להיות סתירה בין כיף לבין עבודת ה',
ואם אני לא טועה, רבים וטובים רואים ב"כיף" (או בשמחה, במינוח אחר) את הדרך האמיתית לעבוד את ה', לא?
בעיניי זה אחד הצדדים היפים של הדת היהודית._

דניאלה יקרה, לא כתבתי שיש סתירה, להיפך יש מקורות רבים המחברים בעניין, העניין מורכב מכדי להתייחס אליו בשחור לבן, כן או לא, וכמו נושאים אחרים הקשורים בחיי וביהדות גם זה מעסיק אותי. זה שיכול להיות כיף זה ברור אבל האם יש מטרה כזו ? לדעתי כן, קשה לי עדיין לשים את הנקודה המדוייקת על העניין. וגם את זה אני מתכוונת לבחון במחקר שלי.
דווקא כיף לי מאוד להיות דתיה, אבל נראה לי ששתינו כבר התווכחנו לא מעט על העניין בדף אחר לא ? (-:

מה זה ? הפסקת חשמל גורמת למחיקת שמי ?
מעניין

יעלפו,
אני חושבת שכתבתי כאן קודם, זה מאוד תלוי במזג של התינוק החדש ובפעוט שלך.
אם הם שניהם יישנו צהריים, והתינוק יישן בבוקר - זה המון זמן פרטי ושקט גם אם עושים בו עבודות בית.

אם התינוק יהיה בעל מזג נוח - אין בעיה לשחק עם הגדול וללכת איתו כשהתינוק רגוע במנשא.

לי, כאמור, זה לא קרה.
התינוק הדנדש לא ישן בכלל, אלא בפרקי זמן שנמשכו 10 דקות בכל פעם, והיה מאוד לא רגוע....

אז בגיל חצי שנה של התינוק החדש הכנסתי את הגדול לגן, בגיל שנתיים וקצת לראשונה.

ויכול מאוד להיות, שאצלך זה יהיה שונה לחלוטין.

אבל נראה לי ששתינו כבר התווכחנו לא מעט על העניין בדף אחר לא ?
על העניין הספציפי הזה, לא נראה לי.
אבל הכוונה שלי לא היתה להתווכח בכלל, פשוט הפתעת אותי עם האמירה הזו

עצוב לי שאולי פספסתי שם משהו בתקופה הזו שלא הייתי בקשר שוטף עם הגננת (אם כי לא לגמרי ברור לי מה בדיוק אני יכולה לעשות עם המידע שהיא סיפקה לי).
אולי לא הרבה. אבל אולי זה פתח לתקשורת ולישירות.
להגיד לה שהופתעת ושהיית רוצה להיות יותר מעודכנת וכו'

אוף הדילמות האלה.
את הגדולה שלי הכנסתי לגן בגיל 3 אחרי שאחיה נולד. ידעתי שזו טעות ושזה זמן הכי גרוע אבל לא היתה לי הרבה ברירה, לא יכולתי להמשיך לספק לה חברה ובעלי לחץ מאד והיא באמת היתה זקוקה. לחברה, לא לגן..
והגן הוא גן אנתרופוסופי מדהים עם גננת מכילה שהיא אישיות נדירה, ולא הרבה ילדים, ומרחבים, וחיות. היא השתלבה תקופה עם אבא ומאד נהנית שם היום, אם כי בגלל הקושי שלי הגן בעיני הוא כמו "פתרון" או סוג של בייביסיטר כמו שמישהי כתבה למעלה.
וחוסר עקביות מצידי, והתלבטויות, ורגשי אשמה (לא רציתי מעולם לשלוח), והתנדנדויות.
ונוצר מצב שיומיים הולכים שלושה נשארים בבית. והילדה כל הזמן (איך לא..)מביעה חוסר רצון ללכת. חוצמיזה חולה המון.שבועיים בריאה שבוע וחצי חולה!
אם אנחנו מביעים עקביות הילדה הולכת בלי לסרב, אם כי לא תמיד בלי קושי.
כשהיא שם היא נהנית.
לפני שבוע הוזמנו לשיחה עם הגננת בגלל שהיא רצתה לפתוח את עניין הקושי שהיא חשה מאיתנו.
בעקבות השיחה לקחנו על עצמנו להיות עקביים כל עוד היא אכן בגן ולא לבלבל אותה.זה עובד בינתיים.
איך זה יכול לעבוד באמת לאורך זמן אם בלב שלי כאמא יש משהו לא שלם עם ההליכה שלה לגן?
מצד שני היא מקבלת שם כל כך הרבה שאני היום לא יכולה לתת כשאני עם תינוק בבית ו עוד אחד/ת בבטן. זה יהיה כאב לב לא לשלוח אותה שנה הבאה ולוותר על גן חלומי שכזה, ועוד לטובת מה..אמא גמורה עם 2 תינוקות בבית? צפיה בטלויזיה אצל אמא שלי(שאנחנו לא מעט אצלה)?
שעמום ורביצה על הספה עם המוצץ? צורך בחברה שלא יהיה שם אף אחד שיוכל לממש אותו חוץ משתי תינוקות?
צפויה לי לידה באיזור נובמבר ועוד תינוק וגשם של שינויים שיציף אותנו. האם נכון יהיה להחזיר אותה הביתה? ואולי יותר מהכל היא דווקא תרצה להשאר איתנו בגלל ששתי האחים שלה יהיו בבית וחגיגה?
בגן שלה שנה הבאה יעזבו כל בני גילה ויכנסו קטנים במקומם (היא תהיה בת 4 ויכנסו ילדים בגילאי 2.5). אולי תישאר רק ילדה אחת בגילה.
אני לא יודעת איך זה עם 3 וחוששת שלא אסתדר. היום עם 2 יותר קל לי כשהיא בבית והם עסוקים קצת ביחד.
ומה עם הפן הכלכלי..? 2500 שח..? אנחנו די מרוששים ולמרות שאמא שלי משלמת על הגן זה המון כסף בעיני.
אנחנו צריכים להודיע לגננת בימים הקרובים ואני אובדת עצות, אוכלת את עצמי ולא יודעת מה לעשות.
אולי מישהו יאיר את עיני?

לדעתי, תרשמי אותה, מקסימום לא תשלחי בשנה הבאה.
נשמע רע, אבל כולם עושים את זה.
שרייני לך את המקום, בטח אם את לא בטוחה עדיין.

היום עם 2 יותר קל לי כשהיא בבית והם עסוקים קצת ביחד.
מכאן סביר שגם להיות בבית עם ילדה בת 4, פעוט ותינוק יהיה לך יותר קל מאשר לשלוח לגן, לקחת מהגן ...
פלוסים:
פחות לחץ בלארגן, להגיע בזמן וכו',
פחות מחלות גם של הילדה וגם של הפעוט והתינוק החדש,
חיי חברה של אחים! בענייני דבר מדהים!
ב2500 ש"ח וגם בהרבה פחות תוכלו לקחת את הגדולה למלא חוגים מהנים.

ובכסף שנשאר לקחת עזרה נקודתית אם וכאשר באמת תצטרכי.

כן על זה בדיוק חשבתי זה כסף שאפשר לקבל בו אחלה עזרה מאיזה בייביסיטר או מישהי שתבוא מדי פעם ותיקח.
הבעיה שלי היא שאני יודעת שלא אשתמש בזה ואשאר ככה עם שלושתם. כזאת אני, די נתקעת במקום שלי )-:
יש לי קושי גדול ליזום עם הילדים ולצאת מעצמי בשביל שדברים יקרו ואם כבר הם קורים זה אף פעם לא עקבי. לכן נוח לי איפשהוא עם הפתרון של גן- זה קבוע, לא צריך לקחת חלק יותר מידי פעיל, זה מתנהל מעצמו.
מה גם שהבת שלי היא כל כך כמוני וזקוקה לשגרה עקבית כי אם לא היא הולכת לאיבוד.
נשמע אידיאלי לגן אה..אז זהו שמשהו בתוכי לא משלים ולא מסכים עם זה.
יש יוזמה חדשה כאן באזור שבהחלט יכולה להוות פיתרון מגניב, זאת קבוצת הורים שמקימה בית חינוך אלטרנטיבי במושב שדמה. הכל נשמע מעולה רק שוב לא רואה איך אני לוקחת חלק פעיל עם בת 4, בן שנה ועוד אחד בבטן. אני כל כך רוצה להיות חלק אבל אין לי קואורדינציה לנהל גם את הילדים, גם בית וגם להיות שותפה לעוד משהו.
גם מטרידה אותי המחשבה ליצור שינוי שנה הבאה אצל הילדה שגם ככה יהיה שינוי לא קל בבית. חושבת אולי יהיה הכי נכון למשוך איתה את השנה הזאת בגן בשביל לא ליצור טלטלה מיותרת ובשנה הבאה אתעניין בבית החינוך החדש.
מצד שני הצורך הכל כך חזק שלי להרגיש שאני בדרך המתאימה לי, שאני באמת מאמינה בה ורוצה בה. לחיות עם קהילה תומכת וחברה לילדי שאני מתחברת אליה ובעצמי חלק ממנה-זה לא עוזב אותי. זה לא נותן לי שקט.
ואני בתוכי יודעת שעד שלא אצליח ליצור את המציאות הזאת זה לא יהיה זה.וזה מבאס.
אם נרשמים לגן לא מתחייבים? אפשר לבטל?

אם נרשמים לגן לא מתחייבים? אפשר לבטל?
שאילות שכדאי לשאול בגן שלה. לא כאן הבעיה, מקסימום תפסידי כסף.

חוזרת עם עדכונים (משונים משהו) מגזרת הגן:

מאז שדיברתי עם הגננת, הקפדתי לשאול בכל סוף יום איך היה לילדון בגן. התשובות תמיד נעו בין- בסדר גמור! ל-את לא צריכה לשאול, הוא ילד מעולה. כאמור, קצת מוזר אבל בסדר.

בכל מקרה-

הבוקר הגעתי עם הילדון, הוא התיישב לאכול ארוחת בוקר ובנתיים הגננת שלו שואלת אותי- אתם חושבים להעביר אותו לקבוצת הגדולים? ואמרתי לה- לא, אף אחד לא דיבר איתנו על זה. זו אפשרות? והיא אמרה- תשמעי, הוא מאוד חכם אבל אני לא בטוחה שמבחינה רגשית זה מתאים. מצד שני, אולי שם הוא יעשה דברים שכאן הוא לא עושה. ניסיתי לשאול אותה עוד כמה שאלות אבל היא די נפנפה אותי וסיכמה את השיחה במשפט- אבל לא אמרתי לך כלום! (מפחד ממנהלת הגן, שאחראית על כל השינויים וההעברות). זאת אומרת, זו הייתה בעיקר שיחה שבה היא ניסתה לשאוב ממני מידע (דיברו איתך? את שוקלת את זה?) אולי כדי שתצליח להעריך למה שצפוי לה בהמשך השנה, ולא מתוך עניין גדול במיוחד או דאגה לבן שלי (זה לפחות הרושם שאני קיבלתי, ויכול להיות שאני טועה).

עכשיו אני מנסה לאתר עוד כמה אמהות לילדים בגיל של הבן שלי בגן (שנחשבים לילדים הגדולים יותר בקבוצה הזו) כדי להבין מה קורה. אני לא אוהבת את התחושה הזו שמאחורי הקלעים יש שלל התרחשויות וההורים הם האחרונים לשמוע.

.

אני ממש מלאה התלבטויות. בעיקר לקראת הצטרפותו של מס' 2 למשפחה.
אם הייתן יכולות לחשוב על הדרך האידיאלית (לא אידיאלית כלכלית, רק אידיאלית) לעשות את זה, מה הייתן עושות?

(ממשיכה להרהר כאן יחד אתכן-)
אני מנסה לחשוב איך להערך לתקופה שאחרי הלידה, ולא ממש בטוחה מה אני צריכה, איזה סוג של עזרה תהיה הכי רלוונטית (והמרגיעון לא מרגיע: הכל נכון- גם פרשנות לקויה):
לא יודעת אם כדאי למצוא עזרה לשעות הבוקר או לשעות אחה"צ, אם לנסות למצוא מישהי שתאפשר לי זמן עם הקטן או הגדול, או בכלל למצוא מישהי שרק תנקה ותבשל ותאפשר לי להתרכז בילדים...
עצות ממנוסות?

יש לי מין תחושה כזו, שאת מצפה יותר מידי מהגן.
תראי, גן זה גן.
הסייעות באות לעבודה ויתעניינו בעצמן - זה ברור, גם אם הן מתעניינות גם בילד שלך.
אם את חושבת שיש משהו מוזר - דברי עם הגננת.
בכל מקרה, גן זה גן - אומר שאם את שולחת לגן - יהיו כל מיני דברים לא אידיאליים.
מה שעכשיו תיארת לא נשמע לי כמו משהו חמור.
מצד שני - אין לדעת.

כתבתי, נמחק, אני כותבת שוב

אני מנסה לחשוב איך להערך לתקופה שאחרי הלידה, ולא ממש בטוחה מה אני צריכה, איזה סוג של עזרה תהיה הכי רלוונטית

לי היה הכי חשוב זה שיהיה לי קצת שקט מהילדים במשך היום, פעם או פעמיים, לחצי שעה או שעתיים, תלוי בתקופה
היכולת לישון כשאת ממש זקוקה לזה או לחילופין לשתות כוס קפה לבד לבד זו הצלה לעיתים.
כמובן שכמו כל דבר גם זה אינדיבידואלי, מי שחשוב לה שהבית יהיה תמיד מתוקתק אולי תעדיף עוזרת
אני אחרי לידה מחליטה שאני בחופש לחודש בערך ואז אני ממש בפנאן, מצידי שהכביסה תתמלא (או תתלה ע"י בעלי), הכלים יחכו בכיור והבית יהיה הפוך, אני בחופש. בסך הכל אנחנו יכולות להחליט על מה לשים דגש ואם ביום רגיל הבית חייב להיות מסודר לגמרי פעם ביום, כלים שטופים, כביסה תלויה או מקופלת, ללמוד עם הילדים, לעשות איתם מפגשים, לאפות, לבשל, לעבוד על המחקר - כיף שמצד אחד יש סדרים בחיים ומצד שני לתקופות קבועות ומדודות יוצאים מהם ועושים חופש.
עוד המלצה - את עבודות הבית לשלב עם דיבורים - כביסה עם הטלפון, כלים עם הבעל, כך שיש רעש בראש עובדים וכשיש שקט אפשר לנוח. ולפעמים כל-כך צריך את המנוחה הזו.

פורים שמח
(הגיע סוף סוף - איזה כיף (-: )

תודה לכל התשובות. אני קוראת ומפנימה וחושבת.

לפני כמה לילות זאטוט הבית לא הצליח לישון בלילה. הוא נרדם והתעורר, נרדם והתעורר, נרדם ו... התעורר, שוב, כן. בדמדומי הבוקר חשבתי לעצמי- מה עושות אמהות של חינוך ביתי אחרי לילות כאלה? ונאנחתי בהקלה- גן, עוד שעתיים נלך לגן. עשר דקות אחרי שהילד נכנס לגן, טלפון מהגננת- אני חושבת שיש לו פצעים בפה (אוי אני אמא מזניחה ? או סתם אמא לילד ראשון שעוד לא מיומנת בזיהוי אפטות). נשימה עמוקה, ויאללה- לאסוף אותו מהגן. הילד במצברוח סופר טוב, מלא אנרגיה ושמחה, ואני- מחפשת מיטה להתחפר בה (להזכירכן- שבוע 35 כבר פה, והיה שרב, יש לי שלל נסיבות מקלות! שלא לומר- לא ישנתי בלילה!). אבל היה יום נחמד. והיום נשארנו בבית, למעשה- טיילנו, לכפר נטר לשתות חלב ישר מהעז (הילדוד שתה והתלהב מאוד, זה היה קצת מצחיק). ומחר? מה?

מצד אחד, להשאר בבית זה לפעמים יותר מתיש מלצאת- כי בבית צריך להיות יותר במוד מפעיל (גם כשמנסים לא למרכז, אז אנחנו מקלפים בטטות וחותכים אותן ושופכים עליהן שמן זית ומלח ופלפל ומכניסים לתנור ואז אוכלים והילד לא ממורכז, אבל כמה פעילות כאלה כבר יש?). מצד שני, לרדוף אחרי פעילויות חוץ גם נראה לי די מתיש וקשה. אני מנסה לומר- אם החיים שלי הם לא חיי כפר שהילד יכול להשתלב בהם באיזו הרמוניה מושלמת (אפילו כמעט מושלמת

) מה הפעילויות שממלאות את היום? הרי לא כל יום אני הולכת לדואר, בטח שלא לקניון, ובישולים הם עניין די מוגבל בזמן. ובכלל, אם אשאר בבית ככה ייראו הימים שלי? דואר-כביסה-גינה? זה משעמם אותי!

^{+הודעה ממשתתפת חדשה התקבלה בברכה:+}

הי יעל
קראתי בהנאה את דברייך, היה משעשע ודי נכון (טוב מהצד שלך זה בטח פחות משעשע (-: )
בעיקרון היו תקופות שהיה לי די מייבש להיות בבית עם הילדים - אבל נראה לי גם כי גרנו במקום מבודד בלי שכנות זמינות וגם בלי אמצעי תקשורת כמעט (לא היה שם חיבור לאינטרנט, טלוויזיה אנחנו לא מחזיקים, רדיו - לא יודעת מה זה, בזק לא ביקרו אותנו שם והסלולארי היחידי שהיה לנו לקח שקל לדקה ואני התקמצנתי על כל שיחה). עד היום אני קצת מצטערת שבתקופה שבה הייתי הכי זקוקה לחברה גרתי במקום מבודד. כשירדנו לישוב היה לי מאוד טוב, כל יום חברה אחרי צהריים ולפעמים גם בבוקר.
אז כן, אני חושבת שאם אין קהילה זה מאוד קשה להיות בבית.
לגבי יציאה, כשהבנות היו פעוטות הן העסיקו את עצמן (מההתחלה הרי היו לי תאומות), היה תקופה שהייתי רק עם הבן הרביעי ובאמת היה לא פשוט להשאר בבית, יצאתי הרבה איתו, טיפלתי בקשישה אחת והייתי לוקחת אותו לשם, כך הוא גם היה מבדר אותה ואת בעלה בעצם נוכחותו ולכולם היה כיף.
אבל אם אין מה לעשות בחוץ, אם קשה לצאת או סתם לא מעניין, אם אין חברה זמינה ואין חיי קהילה שוקקים אז זו די בעיה, אני מסכימה איתך.

אוי, שוב נמחק שמי
זו אני בקיצור

אנחנו מחפשים מקום לגור בו וזה אחד השיקולים המרכזיים שלי, אבל איך בכלל בודקים דברים כאלה "חיי קהילה שוקקים"? (שואלת ברצינות)

חוזרת לעדכן.

היום קיבלנו מייל שבכיתת הגנון (אליה אמור הזאטוט לעלות בשנה הבאה) יעלה מספר הילדים מ-18 ל-32. בזאת נסגר הגולל על האפשרות להמשיך לשנה נוספת בגן הבאמת מאוד נחמד של האוניברסיטה. אני רואה אותו היום בתוך קבוצה של 15 ילדים וחושבת שאין שום סיכוי בעולם לעולל לו שהות יומיומית בתוך מספר כפול של ילדים בגיל הזערורי של שנתיים.

אני עוד לא בטוחה איפה נגור בשנה הבאה ואיך יסתדרו כל ענייני האח הקטן שיצטרף אלינו מאוד בקרוב, בע"ה. אבל יש משהו מקל בידיעה ש- שם הוא לא יהיה.

עוד הגיגים, עוד התלבטויות

אז ככה:

אני לא יודעת איפה נגור בשנה הבאה. באמצע אפריל אני יולדת, באמצע אוגוסט אנחנו עוברים דירה (בדירה השכורה הנוכחית בטוח לא נשאר, פיזית- אין מקום). אז אני חושבת לעצמי- בסוף אפריל אני אמצא מישהי (סטודנטית? בייביסיטר? ניסיונות הגיוס בכיכר השוק העלו חרס עד כה) שתוכל להיות איתי אחה"צ. בבוקר אני אהיה סולו עם התינוק הקטן, אחה"צ עם הגדול ומדי פעם אעזר באותה מישהי, שתוכל קצת להשגיח, קצת לקפל כביסה וקצת להכין משהו לאכול (אני מגזימה פה?).

ואז יגיע אוגוסט, החופש הגדול, ונהיה כולנו יחד (כולנו זה אני והילדים, הבעל יעבוד מן הסתם) ונעבור דירה ויהיה בלגן. ואז צריך להסתנכרן על תוכנית פעולה. התוכנית האישית שלי היא להתחיל דוקטורט. שזה יכול להסתדר בקונסטלציה כזו או אחרת עם חינוך ביתי. אבל הגיוני להשאיר שני אחים בהפרש של שנה ושמונה חודשים עם מטפלת לכמה שעות ביום כמה ימים בשבוע? יש מטפלות שבכלל מוכנות לעשות דבר כזה?

לדעתי, יש אפשרות למצוא מישהי שתסכים, אבל את מחפשת במקומות הלא נכונים. למה שסטודנטית שרוצה לעשות בייביסיטר תקרא דווקא בככר השוק? לדעתי יש לך סיכוי גדול יותר להצליח אם תתלי מודעות באוניברסיטה...

כן, מתכננת לעשות גם את זה. פשוט הייתי שמחה למצוא מישהי מכאן

אבל אולי זה באמת לא ריאלי...

שבועיים אחרי הלידה כבר אפשר להתמכר מחדש לבאופן? (אם אני כאן, התשובה ידועה)

אז מה היה לנו? לידה מהירה וטובה וילד שני, שמתגלה גם הוא כפלא טוב וחמוד, שישן הרבה ויונק כמו שצריך, ומתוק מאוד באופן כללי.

ילדתי ב-2.4 ככה שהייתה לנו את כל חופשת פסח של הגן להיות יחד בבית. היה כיף גדול. הקטן עוד ישן המון ורגעי הקושי היו בעיקר כשההאכלות שלו התארכו קצת יותר מדי (יותר מדי לדעתו של אחיו הגדול

). באופן עקרוני פעוט הבית בהחלט מוכן ומעוניין לשבת ולקרוא סיפורים בזמן שאני מניקה וזה עבד לא רע בכלל. ביום ראשון שאחרי פסח עוד נשארנו בבית, ומה שחשבתי לעשות זה לשלוח את הגדול לגן בימי שני, שלישי ורביעי ובראשון וחמישי לא. ככה יש לי רוב של ימים בשבוע איתו.

למה כן לשלוח אותו לגן? (ואתן ממש מוזמנות להפריך את המחשבות האלה שלי)-
כדי לשמור על השגרה שלו
כדי לשמור על החיים החברתיים שלו נטולי אחיו
כדי שאחיו הקטן יוכל גם הוא לקבל זמן אמא לבד, בדומה לזמן שקיבל הבכור בשעתו
כדי שאספיק לסיים כבר לכתוב את התזה
כי בכל מקרה (וזה לא שיקול ממשי, אבל אכתוב בכל זאת) אנחנו מחוייבים לשלם לגן עד סוף השנה (אוגוסט) [בהנחה שלא מוציאים אותו מהגן עד ה-30.4 וזה ממש אוטוטו]
כי אין לי עזרה אחרת שתשאיר לי כמה שעות פנויות לעיסוקיי ביום

למה לא לשלוח אותו לגן?
כי אפילו אחרי יום אחד של גן, אתמול, התבאסתי למצוא ילד במחסור של תשומת לב. שממש ממש מתקשה לראות אותי עם אחיו. איכשהוא כשאנחנו בבית כל היום חלוקת הזמן בין שניהם הגיונית. אבל כשהוא חוזר מהגן, צמא לתשומת לב, קשה לו מאוד לראות אותי מניקה את אחיו הקטן.

מה אתן אומרות?

אז מה היה לנו? לידה מהירה וטובה וילד שני, שמתגלה גם הוא כפלא טוב וחמוד, שישן הרבה ויונק כמו שצריך, ומתוק מאוד באופן כללי.
איזה כיף, שמחה לשמוע.

למה כן לשלוח אותו לגן?
לא הבנתי בין מה הלבטים
האם לשלוח אותו כל השבוע או רק חלק ?
או שאת מתלבטת גם אם לשלוח בכלל ?

כי שגרה יש בבית אם נמצאים כל השבוע בבית, לשלוח רק לחלק זו באמת שאלה
הייתה שנה אחת ששלחתי את הבכורות שלי לשני בקרים למעון (בגיל שנתיים), אני זוכרת שמישהי שטיפלה בהם שם דיברה על קושי להשתלב שם רק חלק מהשבוע, אבל אני כבר לא ממש זוכרת. בכל אופן לי זה היה סידור מצויין בזמנו.

הטיעונים האחרים שהעלית חזקים ומשמעותיים, אני אישית לא יודעת במה לצדד.

_האם לשלוח אותו כל השבוע או רק חלק ?
או שאת מתלבטת גם אם לשלוח בכלל ?_

באופן תיאורטי אני מתלבטת אם לשלוח בכלל, אבל בגלל הפן הכלכלי (למרות שזה הטיעון הכי גרוע מבין כל הטיעונים שהעלתי), אני חושבת להמשיך לשלוח אותו לשם לשלושה ימים בשבוע. פשוט כי זה יהיה מאוד לא סביר כלכלית לשלם לגן, אליו הוא לא יילך ובנוסף לשלם לעזרה אחרת (בייביסיטר/מטפלת) כי אני צריכה זמן לעיסוקים אחרים. אבל זה די ניג'וס כל סיפור הגן הזה, להסיע בבוקר, להחזיר ברגל בצהריים עם עגלת האחים המסורבלת. אני לא מרוצה מהמצב הזה. אבל מקווה לשרוד עוד ארבעה חודשים, בעצם, אפילו פחות, נניח עד תחילת אוגוסט- כמעט רק שלושה חודשים.

אבל בגלל הפן הכלכלי (למרות שזה הטיעון הכי גרוע מבין כל הטיעונים שהעלתי)
התלבטתי אם לטחון עכשיו בעניין, כי יש לי המון מה להגיד על הניסיון להתייחס לכסף כסעיף פחות משמעותי, אבל אין לי כוח (ולא רוצה להעיק על יולדת (_: )
ושיקול כלכלי הוא טיעון ממש ממש לא גרוע

אם הגן מקשה עלייך, ואם את יכולה למצוא עזרה טובה אחרת למה פשוט לא להוציא אותו מהגן ? כתבת שמותר עד ה-30/04

האם את מתכננת לשלם לבייביסיטר עבור התינוק? כי אם כן, אז תוספת עבור הגדול עשויה להיות לא משמעותית.
אני חושבת שאחד השיקולים החשובים הוא אם טוב לו בגן.
לגבי ההפרכות, אני יכולה להפריך לך כל אחד מהדברים שכתבת. אבל, קחי בחשבון שהדיעה שלי מוטה, ואני חושבת שגנים זה (בגדול) איכס.
כדי לשמור על השגרה שלו. שגרה יש בכל מיני צורות. יש שגרה של להיות בבית, שגרה לא חייבת להיות בגן דווקא. שגרה יכולה להיות גם כמה ימים בשבוע בגן.
כדי לשמור על החיים החברתיים שלו נטולי אחיו. מדובר בילד ממש קטן, נכון? לדעתי חיי חברה הם ממש לא משמעותיים בגיל הזה. והאח בכלל לא משמעותי לחיי החברה שלו. מה הוא כבר עושה? יונק בזמן שהגדול משחק עם חברים?
כדי שאחיו הקטן יוכל גם הוא לקבל זמן אמא לבד, בדומה לזמן שקיבל הבכור בשעתו. אני מכירה את הטיעון הזה, אבל בעיני המתנה הכי גדולה שאפשר לתת לתינוק זה שאמא שלו לא מרוכזת בו ורק בו. האמת שלי אישית היה הרבה יותר קל לטפל בתינוק כשהיה גם פעוט בבית - היתה סיבה לצאת לגן שעשועים כל בוקר, היה עוד מישהו לשוחח איתו (אפילו שזה לא שיחות ברמה גבוהה במיוחד, עדיין קצת יותר מ"גו גו"), וגם היתה יותר שגרה לשמור עליה. חייבים להכין אוכל, מה שאומר שגם אני אוכלת, למשל.
כדי שאספיק לסיים כבר לכתוב את התזה. זה כבר שיקול שלך עם עצמך, ומה את מסוגלת לעשות ואיך. אני אישית לא הצלחתי, אבל אני ממש לא דוגמה לכלום. כתבתי תזה או שתיים בחיי, ובאמת צריך הרבה זמן פנוי ותאי מוח זמינים, שלי אישית לא היו אותם ישר אחרי הלידה. לקח לי מלא מלא זמן לחזור לכושר מנטלי אחרי הלידה, ולא רק לחזור להעמדת הפנים של "אני עובדת". אבל זה עניין מאד מאד אישי, ותלוי במוטיבציה שלך (לי לא היתה מספיק, וזה גורם משמעותי ביותר). אני חושבת שבשמת כתבה תזה עם תינוקת, כשהתינוקת היתה עם בייביסיטר בבית יחד איתה, ככה שזה אפשרי

כי בכל מקרה (וזה לא שיקול ממשי, אבל אכתוב בכל זאת) אנחנו מחוייבים לשלם לגן עד סוף השנה (אוגוסט) [בהנחה שלא מוציאים אותו מהגן עד ה-30.4 וזה ממש אוטוטו]. זה שיקול. אבל זה שאתם משלמים על משהו לא אומר שאתם צריכים להשתמש בו. אבל זה שיקול. כאן חשוב בעיני יותר מהכל לחשוב אם טוב לו בגן, האם הוא רוצה ללכת? אולי את יכולה לתצפת עליו באיזה אופן אם יש חשש? כי אם מאד טוב לו שם, אז אין סיבה לא להשתמש בשירות הזה שקיים מבחינתכם, אם את צריכה ביביסיטר. אבל אם רע לו שם, אז לדעתי בלי שום קשר לכל שאר הדברים צריך להוציא אותו משם.
כי אין לי עזרה אחרת שתשאיר לי כמה שעות פנויות לעיסוקיי ביום. זה שוב משהו שרק את יודעת את התשובה עליו - עד כמה את מוכנה לוותר על העיסוקים האלו, או לעשות אותם יותר לאט, או לא לוותר עליהם, ומה את עושה עם התינוק בינתיים, כל אלו דברים שרק את יודעת מה החשיבות שלהם בחייך.

אני דווקא כן מתחברת לטיעון שלך של לשמור על איזשהי שיגרה
זה נכון שגם עם תינוק וילדון בבית יכולה להיות שגרה מצויינת בבית
אבל לידה של עוד תינוק זה שינוי ענק גם לילדון שלך, גם לך, ובכלל לכל המשפחה
הוצאה מהגן זה לא כזה שינוי גדול אמנם, אבל יש ילדים שיותר רגישים לשינויים מאחרים
ואני כן חושבת שאם תהיה לו תקופת הסתגלות לחזרה הביתה, לפרידה מהגן ולשיגרה שהוא מכיר ואוהב (בהנחה שטוב לו בגן, אם לא טוב לו שם, ברור שעדיף להוציאו),
הדברים יכולים להתערבב ואת לא תדעי מה הגורם לשינוי.
נשמע שגם כך את מבולבלת ואמביוולנטית לגבי חינוך ביתי, ובעצמך רוצה להתרגל לתינוק החדש, לא יודעת אם וכמה זמן תצטרכי לעצמך...
לי זה נשמע כמו יותר מדיי דברים בבת אחת.
התחושה שלי היא- קחי צעד צעד. אל תמהרי לעשות החלטות. קחי זמן להסתגלות.
מנסיוני, יש הרבה קסם בכך, ויתרונות בחוסר מירכוז בתינוק כשיש עוד ילד בבית, אבל זה גם מאד לא פשוט לפעמים, במיוחד בהתחלה, כשגם את זקוקה להתאושש מהלידה ולהסתגל למצב החדש, ועדיין אפופה בהורמונים...
אני חושבת שקחי זמן ואויר, תתבונני בכולכם עוד קצת
תעשי ימי בית יזומים, בלי החלטות גדולות, ותראי איך זה בשבילכם
ובצהוב- קחו אויר- זה בחינם!

שני אחים בהפרש של שנה ושמונה חודשים
"הגדול" ו"הילדון" בן 1.8! תוהה מאיזה גיל השאילה "האם טוב לו בגן?" הופכת להיות לא ריטורית?

"הגדול" ו"הילדון" בן 1.8!
זה ממש קטן! ממש לא גיל בשביל חיי חברה סוערים.
לדעתי עדיף לגדול ביית איתך, ככה הוא יקבל יותר זמן אמא, וההסתגלות לאח הקטן תהיה טובה יותר, כי זה לא יהיה מצב שהאח נשאר עם אמא והוא "מוגלה" לגן.
אבל זו שאלה של היכולת שלך לעשות את זה, כי אם התוצאה היא למשל אמא מחורפנת\דכאונית\לא מתמודדת או לא יודעת מה, אז אני לא יודעת מה עדיף. לא שאני אומרת שאת כל הדברים האלה חלילה (חמסה חמסה) אלא שזה מצב קיצון שאולי עלול להיגרם אצל אמהות מסויימות, ואז אני לא יודעת מה עדיף.....

היי לכולן, תודה רבה על מה שכתבתן!

אז מה שקורה עכשיו זה שהגדול הולך לגן בימים שני, שלישי ורביעי ונשאר בבית בימים חמישי, שישי, שבת וראשון (אני מקבלת את רוב השבוע

).
נהדר לנו ביחד בבית. כל המילים שאשפוך כאן עכשיו פשוט יגמדו את החוויה. טוב לנו. זורם לנו. שמח לנו. כמות הסיפורים שאנחנו קוראים יחד, שווה כמעט לכמות החיבוקים שאנחנו מחליפים ביום (וזה המון). הגמד הקטן נח לידנו, מקשיב גם הוא, צופה בנו משחקים, בא איתנו לפארק. אני באמת לא זוכרת מה עשיתי כשהיה רק גמד אחד וכזה קטן, כנראה קראתי הרבה יחד איתו בפארק. לא יודעת. בכל מקרה, כיף גדול מאוד.
כאמור, בנתיים עוד אוחזת בחבל בשני קצותיו וחצי מהשבוע הילד בגן. כנראה שנעשה את זה ככה עד אוגוסט ואז נראה איפה נגור ואיך נסתדר. (אני מקווה מאוד למצוא מישהי שתוכל להיות עם שניהם כמה שעות ביום וככה אני אוכל לעשות דוקטורט/לעבוד מהבית, ימים יגידו).

רציתי שוב להגיד תודה רבה. אני קוראת כאן כל הזמן ופשוט לוקח לי קצת זמן עד שאני מסוגלת להיות מול המחשב ולהשיב..

ממשיכה לחלוק אתכן את קורותינו...

אז צמצנו את ימי הגן לשלושה בלבד ואנחנו מתמידים בעניין הזה. בעצם, יוצא לנו לפעמים להיות בבית אפילו יותר מארבעה ימים בשבוע, בגלל כל מיני שטויות (יש ביקור בטיפת חלב באמצע היום- אז לא נלך לגן, יש יום המטפלת במעון ומסיימים את היום באחת- אז לא נלך לגן וכו').

מצד אחד- בסוף כל יום, מותשת וסחוטה ככל שאהיה, אני בדרך כלל מאוד מרוצה מההחלטה של להיות בבית (למעשה בדרך כלל גם בתחילת כל יום, כשהגמד מתעורר וקורא לי ואני רואה את הפרצוף הקטן והמתוק שלו וזוכה להחזיק אותו ולבלבל לו במוח). אבל- יש רגעים שבהם אני ממש סופרת את השעות (עוד כך וכך שעות עד שהוא יישן). או רגעים, נניח ביום שבת בערב, אחרי שהיינו יחד (וכאילו, זה מין יחד כזה שרק אמהות יכולות להבין, באינטנסיביות שאין באף עבודה בעולם, יחד של 24 שעות ביממה יחד) בכל חמישי ושישי ושבת, שאני חושבת לעצמי- הוי, אין לי כוח. אולי מחר הוא יילך לגן ואני אוכל להרהר קצת לבד ולשתוק קצת (התינוק מאוד מילולי בימים אלה ודורש תגובה אוהדת מהסביבה שהיא אני).

ובגלל שיש גם תינוק, אז הזמן שלי עם עצמי בכלל נעלם כלא היה. זאת אומרת, אם קודם הייתי יכולה, נניח, לקפוץ לבריכה אחרי שהקטן (שעכשיו הוא הגדול) ישן, עכשיו אני עוד חוששת שפתאום הקטנטן יתעורר רעב וירצה לינוק, ופשוט נשארת בבית. יוצא שיש לי המון זמן בית ואני קצת משתגעת מזה (הקטנטן עוד יונק בתדירות גבוהה, הוא רק בן חודש, ואני לא מצליחה להניק אותו כמו שצריך ועד הסוף כשאנחנו בחוץ, אז זה קצת מסבך לי את היציאות מהבית למקומות מרוחקים לעת עתה). חוץ מזה, שכמובן כשאנחנו בבית יחד כולם אני לא מספיקה להתעסק בעיסוקים שלי (שכוללים בעיקרם קריאה וכתיבה מול מחשב ודורשים ממני ריכוז וזמן ממושך יחסית).

עוד אין לי מושג מה נעשה בשנה הבאה, ובנתיים אני חושבת רק עד אוגוסט. אחרי שנעבור דירה אני מניחה שנצטרך לחשוב מה עושים עם הילדים, שעכשיו הם כבר שניים. אני לא יודעת אם זה יהיה הוגן ומוצלח לקחת מטפלת אחת לשניהם. בדיוק מישהי פרסמה בדף הפייסבוק של באופן טבעי מטפלת שהיא גם מדריכת מונטיסורי. בול מה שהייתי רוצה לילדים שלי. אבל זה כנראה לא יסתדר מבחינת זמנים ומיקום גיאוגרפי. למה יש כל כך מעט כאלה? מטפלות רגילות כאן בסביבה דורשות בערך 40 שקלים לשעה, מטפלת המונטיסורי (ואם זה נראה למישהי לא במקום לכתוב את זה, אפשר למחוק, אני כותבת רק כדי להבהיר נקודה) מבקשת בין 45-50 שקלים לשעה. זה בהחלט שכר סופר נאה. ובכל זאת, זו הראשונה ששמעתי שמציעה משהו כזה. (ועל כמה זה משנה או לא משנה, אפשר להתווכח, כמובן).

ובכלל, כל התפיסה הזו שחינוך (לגיל הרך ובכלל) הוא עיסוק שנתפס כלא אטרקטיבית מבחינה חברתית קצת מציק לי בימים אלה. מעצבן אותי שהגינות עמוסות רק בנשים, ושה"מטלה" הזו, שהיא בעצם זכות ענקית ובעלת חשיבות מכרעת, נתפסת כמשהו שלא שווה לעשות, שלא צריך ללמוד כדי לדעת איך לעשות אותו נכון וכו'. זה לא מוזר? (וכאן יגיד קול המיינסטרים- אבל ההורים שלנו היו במרוץ קריירה וגדלנו בכל המערכות הכי נורמטיביות והנה יצאנו בסדר. גם כן בסדר...).

טוב, חוזרת להסניף את הפצפון...

(וכאן יגיד קול המיינסטרים- אבל ההורים שלנו היו במרוץ קריירה וגדלנו בכל המערכות הכי נורמטיביות והנה יצאנו בסדר. גם כן בסדר...).
וכאן יגיד מי שמחפש את עצמו בין המיינסטרים ל"באופן" - הדברים מורכבים יותר

אני גדלתי בבית של אמא עובדת, מורה, מאוד לא קרייריסטית. היא ויתרה על היום החופשי שלה כדי להיות כל יום בבית בשתים עשרה לקבל את פנינו כשאנו חוזרים. כשהלכתי בתיכון לפנימייה היא לקחה יום חופשי בשישי כדי לקבל את פניי.
הייתי אצל מטפלת ואולי גם במעון, וגן ובית ספר כמובן, ועדיין תמיד הרגשתי אהובה ורצויה ומוגנת, תמיד ידעתי שאמי תעשה הכל למעני, תמיד ידעתי שאנחנו הכי חשובים לה בחיים. אנחנו חברות מאוד טובות, אני מרגישה מאוד קשורה אליה, למרות שהיו עליות וירידות בקשר בינינו (אני חושבת שכל הקשרים הם כאלה).
לדעתי הכל בפרופורציה, היא עבדה בחוץ, אנחנו היינו במסגרות ועדיין היה ברור (גם היום כשהיא סבתא ברור), מה עיקר ומה טפל.
אגב אמא שלי לא "באופן" אבל כשהיא ראתה איך בני הקטן מגיב על הניסיונות שלי להפסיק הנקה היא כן חשבה שאולי כדאי שאוותר על הנסיעה לבוסטון.
לדעתי הדברים מאוד מורכבים ולא שחור לבן, אפשר לעבוד בחוץ ולתת את כל האהבה בעולם לילדים שלך.
אני חושבת שיצאתי בסדר גמור.

לדעתי יש כאן חיפוש למשמעות בחיים שמתבטא בחיפוש אחר אהבה שלא תמצא, אבל לא בא לי לגלוש אל העולם המופלא של הפילוסופיה.

ובכלל, כל התפיסה הזו שחינוך (לגיל הרך ובכלל) הוא עיסוק שנתפס כלא אטרקטיבית מבחינה חברתית קצת מציק לי בימים אלה. מעצבן אותי שהגינות עמוסות רק בנשים, ושה"מטלה" הזו, שהיא בעצם זכות ענקית ובעלת חשיבות מכרעת, נתפסת כמשהו שלא שווה לעשות, שלא צריך ללמוד כדי לדעת איך לעשות אותו נכון וכו'. זה לא מוזר?
מוזר לא, מבאס כן
ככה זה בחברה שהכל בה מאוד חיצוני

זה היתרון הענק לדעתי בחיים בחברה במיצב נמוך
אין תחרותיות, אין הישגיות, אף אחד לא מסתכל עלי מוזר שאני בבית עם הילדים, להיפך אני מרגישה מאוד מוערכת בגלל זה (וגם בגלל דברים אחרים שאני עושה).
יש הרבה נשים שנשארות בבית עם הילדים בשנים הראשונות, כשהילדים צפופים גם קשה לצאת לעבוד וכך קל לי למצוא חברות שהן גם בבית למרות שהן לא "חינוך ביתי קלאסי".

אבישג, איזה כיף לך!

בחברה שבה אני חיה (גבעתיים, בעלי הייטקיסט ואני לפי המקצוע בלבד - עורכת דין) מסתכלים עליי כעל פרימיטיבית אומללה שמקריבה את שנותיה הכי יפות בשביל.... בשביל כלום בעצם.
חבל לי ועצוב לי, אבל ככה זה.

אם בא לך בכל זאת לגלוש לפילוסופיה, אני אשמח להבין למה התכוונת...

ואבישג, לא יודעת אם זה ככה גם באזורך, אבל מושא קנאה נוסף בחברה הדתית עלה כשקראתי באחד הפורומים בכיפה על תשלום של 10 (!!!!) שקלים לשעה למטפלת כנורמה. זה היה פותר הרבה התלבטויות...

ואבישג, לא יודעת אם זה ככה גם באזורך, אבל מושא קנאה נוסף בחברה הדתית עלה כשקראתי באחד הפורומים בכיפה על תשלום של 10 (!!!!) שקלים לשעה למטפלת כנורמה. זה היה פותר הרבה התלבטויות...

לכיתה ה-ו משלמים כאן 10, לז-ח משלמים 12, לט ומעלה משלמים 15, מעל 18 לוקחות גם יותר אני חושבת.
אבל לדעתי זה לא מאפיין את כל החברה הדתית אלא אולי ישובים במיצב נמוך, אני חושבת.
(קשה לי להאמין שמשלמים כך באלקנה או פתח תקווה).
אל תשכחי שהאפשרויות הכלכליות כאן נמוכות יותר

זה היה פותר הרבה התלבטויות...
ועדיין, מעורר קנאה, ללא ספק (-:

על קצה המזלג, העניין הפילוסופי

ניסיתי לחשוב למה יש כמעט פולחן סביב הנושא האימהי, לדעתי זה אולי קשור לחוסר משמעות בחיים, כשאין משמעות משהו מנקר בך, משהו חסר, אז אתה מחפש מה מציק לך ואחת האפשרויות אולי זה חוסר אהבה בילדות.
אני מסכימה מאוד עם ניטשה "אדם שיש לו למה, יוכל לסבול כל איך" ולא רק לסבול לדעתי, אלא גם להנות מכל (כמעט) איך.
אם תשימי לב, באתר המעמיק הזה (ויש פה חומרים נפלאים ללא ספק), יש יחסית מעט מאוד דיונים בנושא משמעות החיים ומטרת החיים.
בדף שנפתח ונקרא האדם מחפש משמעות (ולא רק בדף הזה) יש גם דיון אם בכלל צריך לחפש משמעות.
ואגב שם הדף מקשר אותי לספרו הנפלא של פרנקל האדם מחפש משמעות, וספר נוסף מרתק שלו שקראתי נקרא "הרופא והנפש", שניהם מדברים על חשיבות מציאות ייעוד לחיים.

אה וגם רוני אבירם וניל פוסטמן (בספרו קץ החינוך) כותבים נפלא על החיפוש אחר משמעות לחיים.

_זה היה פותר הרבה התלבטויות...
ועדיין, מעורר קנאה, ללא ספק._

ולהכניס לפרופורציות, קשה מאוד למצוא כאן שמרטפית (אני לעתים מוותרת על לצאת מהבית בגלל זה) - אולי זה קשור למחיר

בחברה שבה אני חיה (גבעתיים, בעלי הייטקיסט ואני לפי המקצוע בלבד - עורכת דין) מסתכלים עליי כעל פרימיטיבית אומללה שמקריבה את שנותיה הכי יפות בשביל.... בשביל כלום בעצם.

מעניין, אני כנראה לא מאוד מודעת לקושי מצד הסביבה
לא שכולם תמכו בי תמיד, חוץ מהסביבה יש משפחה ומשפחה מורחבת ואנשים שונים המקיפים אותי, אבל עדיין רוב הזמן הרגשתי טוב עם העניין. חוץ מזה יש כאן נשים מדהימות במיוחד ומאוד מוערכות שנשארו במשך שנים עם הילדים בבית ורק בגיל מבוגר יצאו לעבוד, ויש כאן גם נשים מדהימות ממש שהן בערך בגילי וגם בבית. כך שמודל לחיקוי אני מוצאת בקלות.
מעניין אם הייתי מסוגלת להשאר בבית אם זה היה נתפס באופן כל-כך שלילי מצד החברה. אני לא בטוחה.

זאת אומרת, אם קודם הייתי יכולה, נניח, לקפוץ לבריכה אחרי שהקטן (שעכשיו הוא הגדול) ישן
סתם תהיתי, איך קופצים לבריכה ? זה צמוד לבית ? משאירים אותו לבד ?
אצלי בריכה זה די מבצע לוגיסטי מסובך (-: