לנוע לנוע

שליחה על ידי למ* » 29 ינואר 2014, 21:43

ציל צול לגבי רצפת אגן את מכירה את מה ש תמרוש רוש כתבה?
מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן (2010-10-25T08:53:42)
מידע ושיתוף בענייני צניחת רצפת אגן (2010-10-25T16:08:19)

לי זה עזר מאד מאד

_במקום שבו יש לי את היכולת המזערית הזו, להפסיק תנועה ולהתחיל אחרת, אני שמחה לעשות זאת.
מבחינתי זו התנועה האיכותית ביותר שיש._

כן, אני מסכימה, זה גם ככה בניסיון שלי. אצלי זה מייצר תחושה של אנרגיה שזורמת פנימה במקום החוצה. ובכלל חשבתי היום על אנרגיה (אין מילה בעברית לזה?) בהקשר של תנועה. אני חושבת שהרבה פעמים אני מייצרת בתת מודע זליגות של אנרגיה, כי להכיל את האנרגיה הזאת יהיה לי לא טריוויאלי (כן, זה בלשון המעטה

)

רוזמרין, בא לך לתאר את הפאזל שלך כשהוא מורכב?
זה נשמע כאילו נפל לך איזה אסימון אבל הוא נפל לך פנימה אז אני לא רואה אותו ואני סקרנית

למ, תודה. בתחום הזה אני דווקא ממש ממש בסדר.

אני מייצרת בתת מודע זליגות של אנרגיה, כי להכיל את האנרגיה הזאת יהיה לי לא טריוויאלי
שוב את עושה את זה, ביישניתית

אפשר קצת פירוט, בבקשה? נשמע מעניין...

ולי היה יום שבו התנועה משקפת היטב את הלך הרוח הכללי. לא מחמירה אותו אבל גם לא מרימה.
וזה מעניין כפליים כי תזונתית היה לי יום פצצה. וכבר מזמן תהיתי האם כאשר קשה לי זה פשוט חייב להתנקז לאנשהו. כשהתזונה מדוייקת זה ילך לתנועה, או למשהו אחר שחשוב לי.
יום עם עומס עצום, גם של עשייה וגם רגשית.
אכלתי פצצה ולא זזתי בגרוש. לא בבוקר ולא בצהריים ולא בערב.
הסיבה הקבועה - לא מצאתי זמן.
תיאור אחר - לא יצרתי זמן.
תיאור אחרון - כשהולכים בתוך מים וחותרים נגד זרם מאוד קשה גם לפנות מקום. אני לא משה והחיים שלי זה לא ים סוף.

מחר יום חדש. כשאני מדמיינת אותו אני לא סתם מדמיינת תנועה, אני מדמיינת תנועה מפצה. אני מרגישה במינוס מהיום הזה.

שוב את עושה את זה, ביישניתית.

כתבתי בהתחלה יותר ומחקתי, כי פתאום ההסברים נראו לי יותר מדי. וגם בגלל שאלו התחלות של כל מיני מחשבות. אבל אפרט את ההתחלות הללו.

אז בהתחלה חשבתי על ההרצאה של רוזלינד שנתת לה קישור בדף הדיאטות. היא מדברת על זה שאומרים שאוכל נותן אנרגיה - אבל אחרי שאוכלים אוכל עם הרבה קלוריות (יענו אנרגיה) אנחנו גמורים מעייפות. זה כבר מראה משהו על כך שבעולם שבו אנחנו חיים יש הרבה דיבור על אנרגיה (ומחסור גדול באנרגיה) אבל פחות ידע אמיתי לגבי מה מייצר אנרגיה ומה לא. כמו שכבר מתחיל להתבהר ששיטה של ספירת קלוריות היא לאו דווקא נכונה, כי הדברים לא פועלים בהכרח ככה בגוף. או נניח זה שאפשר לצום ודווקא להרגיש יותר אנרגטיים. נזכרתי בספרים שקראתי פעם של קרלוס קסטנדה (כן, בדיעבד, זה באמת היה מופרך לצפות שמישהו יעקוב אחרי חוט המחשבה הזה

) נראה לי, ומדברים שם המון על האדם המודרני, ועל ישויות שמוצצות לו את האנרגיה. חלק גדול מהעבודה הרוחנית שלהם היה להתגונן מהישויות הללו ושהאדם יכיר בערכו וערך האנרגיה שלו, וישמור עליה. אבל בדיוק כמו בהרצאה של רוזלינד - אני חושבת שעייפות, מרגיעה במובן numbing. לשמור על האנרגיה מעלה רגשות. וכתבתי את זה כאן כי אני מרגישה שיש קשר בין אנרגיה לתנועה.

ידעתי שיהיה שווה לבקש הרחבה

מעורר מחשבה...

אני מרגישה שיש קשר בין אנרגיה לתנועה
אם יבוא לך להמשיך לבשל את זה - כולי אוזן.

חשבתי היום על אנרגיה (אין מילה בעברית לזה?)

נסי ״מרץ״. הרבה פעמים זה עובד טוב, והרבה יותר מדויק מאשר השימוש היומיומי במלה אנרגיה.

למעשה, אני חושדת שהרבה פעמים המלה אנרגיה משמשת אותנו כשאנחנו לא באמת מצליחים לנסח משהו, חוסכת לנו להבין אותו באמת. תרגיל טוב בעיני הוא לקחת משפט עם אנרגיה ולהחליף לו את כל האנרגיות במלים מוחשיות וברורות. נסי ותהני!

_רוזמרין, בא לך לתאר את הפאזל שלך כשהוא מורכב?
זה נשמע כאילו נפל לך איזה אסימון אבל הוא נפל לך פנימה אז אני לא רואה אותו ואני סקרנית._
חחחח... נפל ביער ואף אחד לא שמע (אסוציאציה פרועה).

חתיכות הפאזל שלי לעולם לא יפסיקו ליפול ולהתחבר ולהתפרק והתמונה לא תושלם לעולם.
אז בינתיים, רק לגבי 4 הסעיפים שכתבתי. את סעיף 4 את בטח מכירה, נכון?
סעיף 3, בסרטון הראשון, הבחור מדבר על כך שהחיים הם בלגן ואנחנו מלבישים סיפורים ותבניות כדי לתת משמעות לחיינו. שאילו הוא לא היה משכנע את עצמו כמה עבודתו חשובה, לא היה קם
מהמיטה "בזמן". מה שמקפיץ אותו מהמיטה מוקדם בבוקר זה הסיפור שהוא סיפר לעצמו.
בסעיף 1, ביישניתית מעידה שלתחושתה התזוזות שלה מונעות ע"י גורמים שאינם קשורים לבחירה. מה שגורם לי לחשוד שכאשר אנחנו דווקא כן בוחרים תזוזה שהיא לא הרגל, אנחנו צריכים קודם
לספר לעצמנו "סיפור" או לבנות לעצמנו תבנית או מודל כדי לאלץ אותנו לצאת מההרגל אל המשהו החדש הזה.
בסעיף 2, ציטוט ממך, את מדגימה את ההנחה של ביישניתית. את מסדרת את הבית בגלל אורחים שצריכים לבוא. זה קשור לצורך שקבוצת הייחוס שלנו תחשוב עלינו טובות ולא לצורך לסדר את הבית. בהרגל שלך (ושלי!) אין בית מתוקתק. את צריכה "סיפור" כדי לזוז לכיוון הזה. (אגב, הקטע עם השתייה באמצע הגיוני לגמרי. כמו שעושים הפסקה כי צריך לשירותים או אוכל או מנוחה).

אם נחזור לעניין הריצה, אני לא יכולה להיזכר בשום סיבה שגרמה לי לרצות לרוץ בשלושים שנים האחרונות. בעצם, הריצות היחידות שרצתי נבעו מאינסטינקט. לרוץ לילד שלי שנפל או להוציא ציפור מהפה של החתול.

את צריכה "סיפור" כדי לזוז לכיוון הזה
צילי, לא התכוונתי שאת צריכה ואני לא. אני עושה ככה בדיוק. למשל, היום, יש מסדר המפקד. כולל רזולוציות מופרעות מבחינתי אבל שישמחו את האורחים שלי (בני וחברתו האסטניסטית המתוקה).

פחחח...
ברור שאני צריכה סיפור. ואני מספרת סיפורים נהדר. אני פשוט גם באותו הזמן לגמרי מודעת להיות הסיפור ולהיותי המספרת.

מה זה אנרגיה? מרץ, כן. וכוח. ורצון. השילוב הזה, שגורם לפעולות להיראות זמינות במיוחד. שבהחלטה פשוטה של רגע ניתן להוציא לאור פעולה. כמו כסף בעובר ושב.

כן, בדיעבד, זה באמת היה מופרך לצפות שמישהו יעקוב אחרי חוט המחשבה הזה
דווקא היה מאוד קל, ומעניין. תמשיכי.

זה קשור לצורך שקבוצת הייחוס שלנו תחשוב עלינו טובות ולא לצורך לסדר את הבית
הממממ. אני חושבת שלי אישית יש צורך לסדר את הבית. אני אוהבת לשים דברים במקום, אני יכולה ממש להרגיש איך זה עושה לי סדר בראש ושקט בנשמה ומפנה לי מרחב נשימה. כמו כן, אני אוהבת שמסודר. נעים לי. כאילו יש שקט והרמוניה. בעצם לא כאילו. באמת יש שקט והרמוניה כשמסודר. אני פתאום קולטת שעד אז עצרתי את הנשימה, ועכשיו אפשר לנשום.

אם נחזור לעניין הריצה, אני לא יכולה להיזכר בשום סיבה שגרמה לי לרצות לרוץ בשלושים שנים האחרונות. בעצם, הריצות היחידות שרצתי נבעו מאינסטינקט. לרוץ לילד שלי שנפל.
לי לאחרונה יש פתאום דחפים פתאומיים לפרוץ בריצה. קצרה מאוד. אבל דחף. כמו כשהייתי בת עשרה.
אבל ריצה כפעילות גופנית?
אני חושבת שהיא לא בריאה לנשים בכלל. אנחנו הנשים לא בנויות לרוץ אלא כשהילד נופל ובמקרים כאלה. וכתבתי את זה בדף נשים לבושות באופן טבעי.
לעומת ריצה, הליכה היא משהו שאני אוהבת ונהנית ממנו.
לעתים קרובות אבחר ללכת במקום לנסוע אם רק אפשר.
ואופניים במקום לנסוע, למרחק קצת גדול מדי להליכה.
אני נהנית מאופניים. יש דברים שמהשניה הראשונה גורמים לחיוך ענק ספונטאני להתפשט לי על הפרצוף (-:
אופניים.
ריקוד.
נהיגה ברכב שווה (נהגתי השבוע בהונדה סיוויק למשל. ברגע שנגעתי בדוושה והתחלתי לנוע לנוע, לא יכולתי לעצור את החיוך. האושר הזה של חולה הגה שמתחבר לאוטו מגיב ומתקשר (-: ).

כולל רזולוציות מופרעות מבחינתי אבל שישמחו את האורחים שלי.
תשתפי קצת? מה זה "רזולוציות מופרעות" ולמה ישמחו? סקרנת אותי (-:

הממממ. אני חושבת שלי אישית יש צורך לסדר את הבית.
ברור שאצלך זה ככה:) יש לי אולי 2 חברות שגם אצלן הסדר והנקיון בבית לא קשור לאורחים אלא לצורך פנימי שלהן. אבל הרוב דומות יותר לצילי ולי.
אם מה שמריץ אותי לסדר זה אורחים, די ברור שהצורך שלי הוא משהו אחר מסדר.

מה זה "רזולוציות מופרעות" ולמה ישמחו?
לנקות חלונות יותר מפעמיים בשנה זה, בלקסיקון שלי, הפרעה. חברתו של בני רגישה להמון דברים וגם נגעלת מהרבה דברים אז כשהם מגיעים והבית עומד למסדר- הבן שלי מאד שמח שאני משתדלת בשבילה.

היום הסיפור על מירוץ תל אביב (שאני רשומה אליו ולא התחלתי להתאמן) גרם לי לצאת לריצה עם חברה. זה היה קשה ונעים. רוב תחושת הסיפוק מגיעה מהסיפור על כך שבריא לעשות פעילות גופנית, תחושת הגאווה וההישג. ובגוף? השרירים סביב האגן זזו קצת, וגם הרגשתי את הדם זורם.

אני לא חושבת שריצה לא בריאה לנשים. יש לא מעט נשים שרצות ונהנות מהרציה והמהירות. אני לא מאמינה שהן לא היו קיימות בעבר. מי אמר שנשים בחברה שבטית לא היו סתם פוצחות בריצה להנאתן? אני לא חושבת שהדחפים הפתאומיים לרוץ, שכבר יותר מדי נשים מספרות עליהן, הם כולם תוצאה של מחסור בפעילות גופנית. לי הם נראים טבעיים. ולכן גם בריאים. אני גם אגדיל ואומר שיש עוד נשים שמרגישות את הדחף הזה לרוץ, אך לא נענות לו, כי הן לא מקשיבות לו, כי זה לא מתאים לסיטואציה, כי הבגדים לא מתאימים לריצה, כי זה לא מכובד, וכו'.

חברתו של בני רגישה להמון דברים וגם נגעלת מהרבה דברים.
היא נגעלת מחלונות מלוכלכים?

לא דווקא נראה הגיוני שריצה היא פעילות טבעית לכל בני האדם. אני חושבת ככה כי נורא טבעי לילדות לרוץ. כשהייתי ילדה אהבתי לרוץ. היו סביבי בנות שנהנו מזה הרבה יותר, זה אף פעם לא היה הקטע שלי ממש. למה שבגיל מסוים זה יפיק להיות טבעי? הסיבה היחידה שאני יכולה לחשוב עליה זה שמתישהו מפסיקים לשחק בחוץ, והרבה יותר מתחברים לתרבות - בנות באות לבית ספר עם נעליים יפות ובגדים צמודים, מנסות לשחק קצת את הפאם פטאל למרכיביה השונים, וריצה לא מתאימה כל כך לעניין הזה. ואז מאבדים את הכושר. לבנים זה קורה קצת יותר מאוחר.

ביישניתית, הזכרת לי!

בפורום הורות טבעית מזכירים הרבה את חשיבותה של יחפנות ושל נעליים כמה שפחות מזיקות. בין היתר הומלץ של הספר "נולד לרוץ" שמתאר חוויה של הסופר שרץ עם אינדיאנים וראה איך הם רצים בצורה שונה לחלוטין מאיתנו. אני לא יודעת אם יש שם משהו על נשים וריצה, אך אני חושבת שבהחלט יש שם אישושים לטענה כי ריצה היא פעולה טבעית.

לי נראה שבלי קשר לנשים או גברים או גיל, מה שבא לנו לעשות כדחף, אמור להיות טבעי לנו. לפחות באותו רגע.

וחוץ מזה, אני מרגישה שמתחילה להתבשל לי מחשבה בנוגע לרעיון של פינוי זמן, ייצור זמן, עשיית זמן, בשביל דברים שאני רוצה לעשות או כמהה לעשות.
אני עוד לא יודעת מהי המחשבה הזו אבל אני מרגישה שהיא מתחילה לנבוט.
אם למישהי יש בראש משהו שיכול להתחבר לקצה החוט הזה - כולי אוזן.

התחושה הפנימית שלי היא כזו - כאשר משהו בא לי באופן טבעי, או לכל הפחות מתחבר לאיזה זרם תת קרקעי שטבעי לי - נמצא לו הזמן. הוא פשוט דוחק דברים אחרים, הרבה פחות טבעיים ונחוצים, שלא לומר מיותרים.
ואני תוהה האם המהלך הזה יכול לקבל איזו הנעה משלו, אם אני אהרהר במידה שבה משהו טבעי לי, נחוץ באיזו רמה עמוקה יותר.
קצת קשה לי להסביר.

זה כאילו שהשיחה על השאלה האם הריצה טבעית או לא, חידדה את האפשרות שהיא טבעית, ובעצם היותה כזו אני מרגישה איך נדחפת למעלה בסדר העדיפויות התודעתי שלי.
ממשיכה לבשל את זה (לא לדאוג, לא הוחלפתי במישהי אחרת, זה עדיים מתחת לארבעים מעלות).

יש לי אולי 2 חברות שגם אצלן הסדר והנקיון בבית לא קשור לאורחים אלא לצורך פנימי שלהן. אבל הרוב דומות יותר לצילי ולי
הממ... אני דווקא יותר קרובה לצד של בשמת. יש לי צורך ברור בסדר (פחות בניקיון, שם דווקא אין לי בעיה לחפף לכיוון של ניקיון צרפתי). האורחים מניעים בי את ה"מה יגידו האורחים"

שמרים את הסדר והניקיון רמה אחת למעלה. לא משהו היסטרי אבל יותר מהרגיל. ברגיל שלי בסוף כל יום אני מסדרת והמטבח שלי נעים לכבוד הבוקר שלמחרת.
ורוב הנשים שאני מכירה הן כאלה וגם כמה וכמה גברים.
זה קצת שאלה של מינון אבל הצורך בסדר כלשהו מוכר לי אצל רוב האנשים סביבי.

אני לא יודעת אם יש שם משהו על נשים וריצה, אך אני חושבת שבהחלט יש שם אישושים לטענה כי ריצה היא פעולה טבעית.
אכן יש בספר השערה שריצה היא טבעית. אבל אין מילה על נשים. ומעבר לכמה דוגמאות קטנות רוב התיאורים הם של גברים וילדים. בחלקים של הילדים לא ברור האם אלו גם בנים וגם בנות. כאשר יש דוגמה מובהקת של ילד זה תמיד בן. מעורר מחשבה, מצד אחד, על הטבעיות שבריצה, ומצד שני - מעלה תהייה לגבי העניינים התרבותיים שמתערבבים כאן.

ואגב תנועה ולבוש - אני כבר שנים רבות מספור לא מתקרבת לחצאיות ושמלות ונעליים עם עקב, ולו הנמוך ביותר. בראש שלי יש הנחה כזו - כל מה שעשוי להגביל את יכולת הזינוק והריצה שלי, גם כשאני לא עושה בהן שום שימוש ולא צפויה לעשות בהם שימוש - נשאר מחוץ למלתחה. אני מרגישה שזה כמעט מין עניין הישרדותי אצלי.
כשאני שוקלת בגדים ונעליים כאלה אני תמיד רואה את המחשבה הזו עוברת בתוכי - ומה אם אצטרך לזנק לאנשהו או על מישהו או לרוץ? מה פתאום שמשהו יגביל אותי?
ואני יודעת שזה הישרדותי כי זה הפך להיות נוכח בריבוע עם בואם של הילדים לחיי.
חצאית ושמלה זה הרבה בד שמסתבך אם יש מקרה חירום. נעליים עם שיפוע זה הגבלה ואי נוחות. כל מה שלא נוח לי או מגביל את ההתנהלות שלי בזמן חירום - בחוץ.
וזה מפתיע כי אני אחת האמהות הכי לא חרדתיות שאני מכירה, עד כדי האשמה בזנחה פושעת לפעמים. ובכל זאת, משהו בפנים כן נשאר.

ציל צול

לפני כמה שנים הייתי מסכימה איתך לגבי חצאיות, אבל מאז יצא לי לאהוב חצאיות ארוכות, לרכב איתן על אופניים ולרוץ איתן, ואני כבר לא רואה בהן לבוש מגביל.
אני משאירה מחוץ למלתחה לבוש לא נוח באופן קבוע, ואין לי נעלי עקב בכלל, אבל חצאיות כבר עברו מקטגוריית הלבוש המגביל מבחינתי.

משהו חשוף לי גם בחצאית ארוכה. כשאני חושבת על מצבי חירום, ועל חוסר הרצון שלי להתעסק בחשיפה של הגוף שלי במהלך התמודדות כזו, חצאית נראית לי כמו משהו מגביל קונספטואלית.
כשאני רואה נשים בחצאיות, עם ילדים, זה מאוד בולט לי. אי אפשר סתם להתיישב על הקרקע או סתם להתכופף כשיש רוח. תמיד צריך להסתדר, להזיז בד, למקם אותו נכון. אם יש רוח חזקה, אז בכלל.
ושוב, אם זו רק אני אז דברים נראים אחרת, כי יש לי פנאי לדבר הזה. אם אני עם ילדים עלול בהחלט לא להיות לי פנאי להסתדרות הזו ולמחשבה הזו על חלקי הגוף שלי שנחשפים בלי שהתכוונתי.

שליחה על ידי nomad* » 31 ינואר 2014, 13:27

עוד קצת מרשמי אפריקה. (לא מחקרי/מדעי, רק ההתרשמות האישית שלי). הופתעתי כמה החיות נעות מעט ולאט. הגורים נעים הרבה מאד, הבוגרים - נראה שמעדיפים לנוע כמה שפחות.

בלהקת בבונים - הגורים לא נחים לרגע, קופצים, ומשתובבים, מבצעים אקרובטיקות מטורפות על ענפי העצים, משתוללים אחד עם השני, משחקי האבקות ותופסת. הבוגרים - יושבים ומהרהרים ארוכות (לפחות זה מה שאני בוחרת לחשוב שזה מה שהם עושים

, פולים כינים אחד לשני, אם הלהקה בתנועה, הבוגרים הולכים בד"כ ממש לאט ובניחותא. עדר פילים - הבוגרים נעים ממש לאט, כמעט בסלואו מושן (הם מתקדמים הרבה בגלל שהם כל כך גדולים, גומאים מרחקים, אבל לא נעים במהירות) הקטנים מתרוצצים סביב האמהות, לא מתרחקים מדי, אבל לא מפסיקים לנוע, לשחק עם החדק, עם האוזניים. האריות הזכרים - ממש אוהבים לישון, שום דבר לא מפריע להם. גם הלביאות יושבות ונחות שעות רבות, והולכות לאט לאט ובניחותא (אלא אם כן הן צדות כמובן), גורי אריות גם משחקים ומשתוללים, כמו חתלתולים. אפילו צ'יטה, המהירה מכולן, נראה שמעדיפה לפסוע לה לאט לאט, מדי פעם לשכב לנוח. אוכלי העשב מלחכים כל היום, זזים ממש לאט או בכלל לא. באופן כללי, האווירה בסוואנה מאד שלווה ונינוחה, אין הרבה אקשן, אין הרבה תנועה, ואם נעים - התנועה איטית, חסכונית, שלווה.

אין לי מסקנות מזה על מה טבעי לבני האדם, רק משתפת ברושם האישי שלי.

אישה, נזכרתי בעוד משהו מהספר, אגב הטבעיות של הריצה.
הוא מספר שם שריצה היא גורם אפשרי בהישרדות של בני אדם. הוא מספר על שתי קבוצות, אחת נכחדה ואחת שרדה בגלל שהיתה לה יכולת לרוץ כדי לצוד. והוא מפרט ארוכות איך ריצה משמשת לציד בחבורה.
מצד אחד, זה היה מרתק, וגם מוכיח שלא בטוח שנועדו לאכול רק חיות קטנות וקלות לתפיסה.
מצד שני, לא כל חיזוק של כלי הישרדותי מעיד על הטבעיות שלו לגוף הפרטי. בדיוק כמו שלא כל מה שאכלו אבותינו כדי לשרוד מעיד על התאמתו לגוף.

בטוח שיש לנו יכולת לרוץ ושזו אפשרות בשבילנו. לגבי הטבעיות, לא יודעת.
והסיפור של nomad ממחיש את זה.
<הלו, גיברת, אפשר כינוי בעברית כדי שמי שרוצה להתייחס אל דברייך היפים והחכמים לא יצטרך להחליף בין שפות? יש לי גם הצעה ג'ירפית (רמז דק) אבל אני משאירה את זה לשיקולך

>

ולעניין זה - את הדחף לרוץ אני מרגישה כהתפרצות של משהו. טרם הצלחתי לאבחן בדיוק מתי זה עולה. אין לי אף פעם צורך לנוע לאורך זמן בריצה, או להרגיש שאני גומעת מרחקים בריצה. מעולם לא רציתי להציב לעצמי יעד של ריצת מרחק כזה או אחר.
אני חושבת שחלק מהדחף נובע ממש מהגוף, מזה ששעות ארוכות כל כך אני בישיבה. וחלק נובע מדחף פסיכולוגי כלשהו שאני מרגישה אותו אבל לא מצליחה עדיין לתת לו שם. מן תנועת בעבוע כזו שלא מתחשק לי להיות איתה ובא לי לשחרר אותה דרך הרגליים.

שליחה על ידי תמי* » 31 ינואר 2014, 16:28

בסרטים על שבטים שמתקיימים מצייד וליקוט רואים שמרבית התנועה היא בקצב איטי. הציידים יכולים לעבור קילומטרים רבים, אבל ממש לא בריצה. הריצה לרוב נכנסת כספרינט - והנה צילצןל ההתפרצות שאת מתארת - ריצה מהירה מאוד לזמן קצר. קראתי שזו ההשערה לגבי תנועתו של האדם הקדמון - שהלך הרבה ורץ מעט ומהר.
בענין נשים וגברים - אני אהבתי לרוץ ורצתי הרבה עד שילדתי. אחרי הלידה הראשונה חזרתי לרוץ אבל זה כבר נחווה אחרת. אחכ כבר לא הרגיש לי טוב לרוץ. הרגשתי שזה לא נכון לרצפת האגן. הליכות כן, תזוזה כן, אבל לא ריצה ובטח שלא לאורך זמן.
תיאורי החיות בסוואנה מקסימים.
אחרי שילדתי, עם ההנקות, ההפתעה הגדולה שלי היתה ההפיכה לבטטה: ישבתי או שכבתי המון -זה מה שהתבקש, תוך כדי הנקה.
לי היה מסובך להתרגל לאי התנועה לא פחות מאשר לצאת לרוץ.

גוגוס, כמה את מתעניינת באנתרופולוגיה?
ברור שצדנו חיות גדולות! יש לזה ראיות ארכיאולוגיות ברורות. השימפנזה השלישי, דיימונד.

וגם לי יש צורך לרוץ רק מרחק קטן, לא לגמוע מרחקים. האם זה נובע מישיבה ארוכה? אני לא חושבת. כלומר, ברור שחלק מהדחף נובע מהצורך לתנועה. אבל אהבתי לרוץ גם כשנעתי הרבה.

ובטח שאפשר סתם להתכופף או להתיישב!
בכלל, למרות שאני לא שואפת לחשוף את גופי, חשיפה כזו לא מפריעה לי. לכן ברור לי שאם אצטרך לברוח דחוף, ואם החצאית תפריע לי <ואין סיבה, כבר יצא לי לרוץ בחצאית> אני פשוט אקח אותה בקצוותיה ואשים את הקצוות הללו בגומי שלה. והחשיפה לא תפריע לי. למה שיהיה לי זמן לחשוב על חשיפה אם אני צריכה לברוח ממישהו?

אולי עם ילדים זה אחרת, אין לי ילדים, אבל אני באמת לא מבינה במה חצאית מפריעה. להפך, בחצאית אפשר לפסק רגליים בלי שאנשים יחשבו שזה לא צנוע, אפשר לשבת ישיבה מזרחית ובערך בכל תנוחה שהיא. המקרה היחידי בו חצאית תפריע לי היא אם אני ארצה לטפס על עץ, וגם אז הדאגה היא שהחצאית תקרע.

באמת, נניח אני לובשת עכשיו חצאית ארוכה <אני יכולה לצרף קישור לתמונה אם את רוצה> ואני מתכופפת, מה בדיוק חשוף?

אחד היתרונות הגדולים בחצאית זו היכולת להשתין בטבע בנוחות, בלי לחשוף כלום.

לי היה מסובך להתרגל לאי התנועה לא פחות מאשר לצאת לרוץ.
תמי, מזדהה

ברור שצדנו חיות גדולות!
כן, בטח. לא דייקתי - הרעיון הוא שצדים חיה גדולה בלי שום אמצעים. רק באמצעות התשה בטכניקה מסוימת.

אני פשוט אקח אותה בקצוותיה ואשים את הקצוות הללו בגומי שלה.
אני לא רואה את עצמי עושה את זה, וגם אם כן - זה חתיכת עיכוב כשממהרים ממש. ואם לא עושים את זה, הבד מסתבך ברגליים אם רוצים לרוץ ממש מהר.
בכל אופן, הלבוש היה פחות הדיון שלי. אין מצב שאלבש חצאית או שמלה. מדי פעם אני מנסה, רק בשביל לראות אם אני עדיין נרתעת, וכל פעם התשובה זהה - זה גורם לי לצחוק מול המראה. זה פשוט לא אני.

גוגוס

אני לא באה לשכנע אותך ללבוש חצאית - זה שזה לא את זו סיבה מספקת.

אבל הבד לא מסתבך בין הרגליים. מניסיון. רצתי בלי שהחצאית תפריע, ממש מהר.

והסיבה שזה נוגע בי היא שגם אני, עד לפני כמה שנים, הייתי טוענת שחצאית זה ממש לא אני. התרגלתי, ודי מהר.

עד לפני כמה שנים, הייתי טוענת שחצאית זה ממש לא אני
מקבלת. ובדיוק בגלל זה אני ממש מנסה מחדש כל כמה זמן. משהו ברעיון מדבר אלי בכל זאת, אחרת לא הייתי בודקת שוב ושוב.

המקרה היחידי בו חצאית תפריע לי היא אם אני ארצה לטפס על עץ, וגם אז הדאגה היא שהחצאית תקרע.
הבת שלי טיפסה על עצים לגובה של 5 מטר, בחצאית/שמלה. ללא כל בעיה. מעולם לא נקרעה לה שום חצאית/שמלה מטיפוס על עצים, רכיבה על אופניים, גלישה במגלשה, טיפוס על מתקנים בגני שעשועים בצד החיצוני שלהם (זה שאסור לטיפוס P-: ), ריצה, משחק כדורגל וכיוצא באלה פעילויות נמרצות.
הסבתות תמיד רצו שתחליף למכנסיים.
מזל שהן לא אמא שלה, ואמא שלה חשבה שמה שנוח לילדה, זה מה שמתאים.

כשאני בחצאית וצריכה לרוץ, או לדלג במעלה מדרגות, אני מרימה אותה. אפשר גם להרים הרבה, במקרי חירום. יוצא יותר נוח ממכנסיים... מה שבאמת מפריע לי לתנועה ולריצה הוא הנעליים. רק נעלי ספורט לא מחרפנות אותי.

כי היא לא טיפסה על עצים בחצאיות אלגנטיות, או בחצאית שהייתה פעם שמלת מיני של מישהו, הפכה לחצאית, ואחר כך נפרו בה כבר כמה וכמה חורים כי היא ישנה ומתפרקת אבל אהובה מאוד.

אבל ברור לי שהבעיה היא בחצאית הספציפית - יש לי חצאיות אחרות שלא תקרענה מהטיפוס על העץ. כל שאר הפעילויות שהזכרת לא נראות לי ככאלו שיש בהן פוטנציאל קריעה.

אה, עוד פעילות עם פוטנציאל קריעה ששכחתי - ללכת בשדה שמלא צמחים, ביניהם קוצים. אבל פה דווקא חצאית זה טוב מאוד - כי הקוצים לא מגיעים לרגליים שלי.

ותודה על הדגמה ברורה - המחשבה שחצאית לא נוחה היא לעיתים קרובות פשוט מסר מהחברה. גם אני חשבתי שחצאיות הן לא נוחות פעם.

וגוגוס - בנוגע ללנסות - אני יודעת מניסיון שלי שיש דברים שלוקח לי זמן להתרגל עליהם. למדל, גרעיני דלעת שהחלטתי לנסות לאכול ובהתחלה נראו לי לא טעימים, אבל החלטתי להתמיד עוד זמן מה והם כבר לא נראים לי לא טעימים. ועוד מאכלים שלוקח זמן להתרגל עליהם. ולא רק מאכלים, אלא שינויים באופן כללי.
כדי לדעת אם משהו מתאים לי לא מספיק למדוד מול המראה - עלי למשל ללכת בלבוש חדש זמן מה. להתרגל עליו.

אמרת שחצאית לא נוחה - ניסית? לבשת חצאית ויצאת לרוץ, לטפס על עץ, להתכופף ברוח, לשבת, להיות עם ילדים ולעשות את כל זה?

ומדגישה - אני לא באה לשכנע אותך. רק מעירה לגבי המתודיקה של הניסוי שבו את בודקת את התאמת החצאית עלייך.

אגב, דווקא בחורף אני לובשת מכנסיים, ומכיוון שעכשיו קר מכדי שאלבש רק חצאית, אני לובשת מכנסיים. זה החיסרון העיקרי בחצאית, לפחות בישראל עוד לא נקלתי בחצאית מחממת. ואם לובשים גרביונים מתחת זה לא שונה מהותית מללבוש מכנסיים.

וזה לא שאני אף פעם לא לובשת חצאיות או שמלה בחורף.

בשמת, את נועלת נעליים יחפניות?

בשמת, את נועלת נעליים יחפניות?
לא. ממש לא מושך אותי...

אבל כרגע אני בבעיה. כל נעלי הספורט לא נוחות לי. היחידה שעוד היתה נוחה היתה הריבוק הקלאסית והבנתי שהפסיקו לייצר אותה. צריכה לקנות נעליים חדשות ולא יודעת מה )-: (אני מאלה שיש להם זוג אחד של נעליים נוחות, וכשהן מתבלות הם קונים זוג חדש).

מקבלת את כל ענייני החצאיות. אני עוד לגמרי לא שם. אני באיך שזה נראה עלי. והמראה לא לרוחי.
ויש לי גם שני זיכרונות לא טובים שקשורים בחצאיות. אחד של משהו שאפשר להגדיר משפטית כמעשה מגונה (מהילדות המוקדמת) ואחד של הטרדה מינית בוטה (בגיל 18, ואחר כך לא לבשתי חצאית יותר אף פעם). אז קשה לי שם, גם אם המוח שלי עשה במו תאיו האפורים חיבור לגמרי עקום ולא נחוץ.
יכול להיות שאם יום אחד המראה שלי בחצאית יהיה לרוחי אני אתנסה בלבישה של ממש, במקום בפוזות מול המראה, ואראה כי טוב. בהחלט לא פוסלת את זה.

בשמת, נסי את Brown]אלה p 80[/po].html

(כשאבוא לסדנה ביום שישי עוד שבועיים אוכל להראות לך אותן בלייב)

המממ, ואיפה קונים אותן?

איזה נעליים מדליקות. זה מה שאני עושה כשאני קונה ילדי ילדים - בודקת אם אפשר לקפל אותן לגמרי

אני מוצאת שיש הבדל בולט בין שני סוגי בקרים אצלי.
כאשר אני מתמתחת בהפרש ניכר מזמן המקלחת שלי, זה לרוב כשאני כבר לבושה ובקומה התחתונה של הבית, ונגמר בחמש הדקות הבסיסיות.
כשאני עושה את זה אחרי האמבטיה, לפני התלבשות, למעלה, בשקט, זה הופך הרבה יותר בקלות לרבע שעה של משהו הרבה יותר יוגי ומספק. כלומר, כשזה בתוך רצף של משהו זה מתגלגל מעצמו. כשזה מחוץ לרצף זה נראה אחרת.

המממ, ואיפה קונים אותן?
מהאתר שקישרתי אליו.

אוי. בתור אחת שמתאים לה זוג נעליים אחד מאלף, זה לא רעיון טוב בשבילי לקנות באתר אינטרנט מחו"ל )-:

אוי. בתור אחת שמתאים לה זוג נעליים אחד מאלף, זה לא רעיון טוב בשבילי לקנות באתר אינטרנט מחו"ל

כן, אני מבינה את הבעייתיות. מאוד חששתי לפני שקניתי.
אבל דווקא בתור אחת שמתאים לה זוג נעליים אחד מאלף, יש סיכויים מצוינים שזה דווקא הזוג הזה!
יש הימור מסוים לגבי המידה, מומלץ לקנות מידה אחת יותר גדולה מהמידה האמריקאית שמקבילה למידה שלך. אבל אפשר להחליף. קניתי לסבתא שלי זוג כזה ליומולדת 79, היה קטן מדי והחלפנו בלי בעיות מיוחדות. הם שלחו את הזוג השני ממש מהר.

אני מאוד ממליצה על הנעליים האלה, וזו גם המלצה שממש מתאימה לדף הזה.

ממש מגניב! אבל יקר, ואי אפשר למדוד

<חולמת בשקט על נעליים יחפניות>

חייבת לציין שבינתיים הדף מצדיק את שמו, ובהחלט עזר לי לנוע לנוע

חייבת לציין שבינתיים הדף מצדיק את שמו, ובהחלט עזר לי לנוע לנוע.

גם לי.

הדף מצדיק את שמו, ובהחלט עזר לי לנוע לנוע.
איזה כיף לשמוע. נהדר ממש.

גם לי הוא עוזר.
הנה, ביומיים האחרונים, ככה כאילו משום מקום, התחלתי להגיד שלום לרצפת האגן שלי. זה בא ממש בטבעיות ובלי לחץ. פעם ראשונה, אתמול, השכבתי ילדים לישון. אני בעצם יושבת בחדר חשוך, בגב זקוף נשענת על התנור, ולא עושה כלום. רצפת האגן שלי התחילה לנוע לגמרי מעצמה, ולדעתי כל עשר הדקות עברו עלי ככה.
והיום, גם, במן מעשה מבלי דעת, ביקרנו במצודה מגניבה באיזה חור אנגלי שכזה (לואיס, למי שמתעקשת) ובפנים צפינו בסרט על העיירה. נו, חושך, שקט, אין משהו אחר לעשות חוץ מלחבק את קטנתי שיושבת עלי, אז אמרתי שלום לרצפת האגן. ושוב חלפו להן עשר דקות של תנועה פנימית מדוייקת מבלי מאמץ ומבלי לחשוב על זה בכלל.
למה דווקא עכשיו? כי הדף, נו, ברור!

אני בעצם יושבת בחדר חשוך, בגב זקוף נשענת על התנור, ולא עושה כלום. רצפת האגן שלי התחילה לנוע לגמרי מעצמה, ולדעתי כל עשר הדקות עברו עלי ככה
מה בעצם את עושה? איזה תרגילים לרצפת האגן? רק אם תרצי לשתף, כמובן.

אני אשמח לשמוע גם על מתיחות הבוקר - איזה תרגילים?
אם זה לא סוד כמובן... (-:

איזה תרגילים לרצפת האגן?
סוגים של כיווצים שלימדו אותי כל מיני מומחיות.
כיווצים עמוקים במרווחי נשימה, כיווצים קצרים ומהירים ורצופים, כיווץ ארוך שמוחזק לאורך זמן.
בהזדמנויות אחרות אני משתדלת לכווץ תוך כדי תנועה. זה הכי מומלץ, אבל גם הכי קשה

כאשר הפעולה הזו סטאטית, בשקט, בחושך, יש בה משהו מדידטיבי בשבילי.

מתיחות הבוקר שלי, אז ככה:
בעמידה ישרה, ידיים נמתחות למעלה ויורדות למטה כמה פעמים. אחרי זה אני אוחזת כף אל כף הכי גבוה שאני יכולה ומטה את הגוף לצדדים, למתיחה של הצלעות ובית החזה.
סיבובי ראש אטיים לשני הכיוונים
מתיחה צדית של כל כתף וסיבובי כתפיים אחורה וקדימה
סיבובים גדולים של מפרקי כף היד לשני הצדדים, כאלה שבעצם מניעים בו זמנית גם את המרפקים.
בפיסוק, סיבובים גדולים של האגן לשני הצדדים ואז סיבובים קטנים כאלה כמו בריקודי בטן.
בעמידה על רגל אחת, הרגל השנייה למעלה בתשעים מעלות ואני מסובבת פנימה והחוצה את כף הרגל, כך שגם הברך מסתובבת. זה הרבה מפרקים וגם שיווי משקל בו זמנית.
בהישענות עם שתי ידיים על הקיר אני דוחפת רגל אחת אחורה ומותחת את שריר התאומים, ואחר כך מגלגלת את אצבעות כף הרגל קדימה ומותחת גם אותן ואז ברגל שנייה.
אחרי זה אני מצמידה את הרגליים ומיישרת את הגוף קדימה כך שכל האחורה של הרגליים נמתח והגב גם.
על המיטה אני עושה גלגולים לשני הצדדים וקצת מתיחות בהצלבה (ראש לכיוון אחד וברך לשני)
מקרבת רגליים לבטן ומתגלגלת אחורה וקדימה. אם יש זמן משקיעה בזה קצת יותר ומותחת את הרגליים רחוק מעל הראש ומשם מתגלגלת לכפיפה גדולה קדימה עם הראש לברכיים.

זה נשמע המון אבל זה לוקח ממש כמה דקות ואחר כך אפשר לנשום אחרת לגמרי. זו הגירסה הקצרה. בארוכה יש עוד ויש יותר תשומת לב לכל מתיחה ויותר זמן.
הרעיון הוא להניע את כל המפרקים הגדולים, למתוח את החלקים הארוכים, להיות קצת בשיווי משקל (אני מוצאת שזה ממש מועיל על הבוקר כי זה מכניס את הרעיון של שיווי משקל לתודעה) ולרקוד קצת (בשבילי - עם האגן). מה צריך יותר מזה?

_סוגים של כיווצים שלימדו אותי כל מיני מומחיות.
כיווצים עמוקים במרווחי נשימה, כיווצים קצרים ומהירים ורצופים, כיווץ ארוך שמוחזק לאורך זמן.
בהזדמנויות אחרות אני משתדלת לכווץ תוך כדי תנועה. זה הכי מומלץ, אבל גם הכי קשה._
תודה, עדיין סקרנית אבל מבינה שזו עבודה שעדיף שתהיה פרטנית.
תודה על פירוט המתיחות, גזרתי ושמרתי.
אחלה דף, ואף על פי כן נוע אנוע...

ביישניתית, סיפור הזן שלך נפלא. עולות לי עוד ועוד תובנות לגביו. גם הילדים שלי נהנים ממנו.

ביישניתית, סיפור הזן שלך נפלא. עולות לי עוד ועוד תובנות לגביו.

|איזה כיף|

צילצול,
תודה רבה.
אני הולכת לנסות ליישם את המתיחות שלך.
הרעיון של חמש דקות הוא מהפכני עבורי.
לרוב אני חושבת בצורת הכל או לא כלום. כבר גיליתי שזה ממש לא נכון עבורי ואני נחלצת מהחשיבה הזו לאט לאט.
המתיחות שתיארת יעזרו לי.

עדיין סקרנית אבל מבינה שזו עבודה שעדיף שתהיה פרטנית
דווקא מזמינה אותך לשאול שוב. אלו החלקים שבהם הרגשתי שמה שאני מקבלת הוא הכי לא אישי אלא מן כללי כזה.

לרוב אני חושבת בצורת הכל או לא כלום
Welcome to the club

אז הנה, תמי, זה בשבילך.
גם אני רוב חיי ב"הכל או לא כלום". חשיבה שמעכבת שינוי ביג טיים.

אחד הדברים שאפשר לעשות בנידון הוא להגדיר מחדש את ה"הכל" ואת ה"לא כלום"
בואי נגיד שבשבילי כרגע "הכל" זה אומר מתיחות בוקר, רצפת אגן מתישהו במהלך היום, ריצת צהריים ופעילות ערב.
אם היית רואה את החיים שלי היית מתפקעת מצחוק כי זה ברור לגמרי שזה לא יקרה. שזה לא יכול לקרות.
ואז קצרה הדרך אל ה"לא כלום".

אבל מה יקרה אם אני אבין שמלכתחילה הגדרתי את ה"כל" בצורה לא הגיונית?
מה יקרה אם אזכר שבכלל יצאתי פה לדרך של ניסוי, ולכן בדקתי המון דברים במקביל?
מה יקרה אם אזכר שזו אני שמגדירה מהו "הכל"?

מה שיקרה זה שאני אוכל להגדיר מחדש את ה"כל"
למשל - שאם בחרתי לנוע לנוע פעם אחת ביום, זה עולם ומלואו. ובתכלס - זה באמת עולם ומלואו יחסית למה שהיה קודם, ואולי גם לא יחסית.
אז היום הגעתי למתיחות הבוקר שלי ופתחתי את היום במשהו נהדר והוא ממש רומם את רוחי ופינק את הגוף. זה ה-כל... זה עולם ומלואו.
וכל הדברים שלא הגעתי אליהם יחכו לי למחר ומחרתיים ואחרי מחרתיים. ובכל יום ה"הכל" שלי יהיה מורכב מהם, אחד או יותר.

ועכשיו צריך לעבוד על הקטסטרופה הזו שאם לא הגעתי לאף אחד מהם זה "כלום".
אחת האפשרויות היא לראות את כל שאר התנועה שהיתה לי בלי קשר למה שקבעתי לעצמי.
למשל, היום צעדתי שלושת רבעי שעה למבחן התיאוריה שלי בנהיגה (עברתי! יש!) וצעדתי גם בחזרה. אז שעה וחצי צעדתי במרץ ונשמתי אוויר הרים צלול כ - מה שנפלט מהאגזוז של המון מכוניות, אבל עד לפני שנייה כשכתבתי את זה בכלל לא זכרתי את זה. כי זה לא הוגדר ב"הכל" שלי.

אז הנה דוגמה יפה למחיר שמשלמים כשמחזיקים במנגנון אפס-מאה שכזה, וגם לדרכים הקטנות שבעזרתן אפשר לחמוק לו מתחת לרדאר.
בשלב הבא נפרדים לשלום מהמנגנון. יום אחד אני אפתח דף גם על זה

מבחן התיאוריה שלי בנהיגה (עברתי! יש!
מזל טוב!

<מתמקדת בעיקר> P-:

יום אחד אני אפתח דף גם על זה.
זה בדיוק הדף שאני צריכה.
עכשיו אני מבינה את זה. מבחינתי דין הצורך לנוע כדין צרכים אחרים שלא נכנסים ללוז השוטף, והשאלה המטרידה לגבי כולם - איך, איך אפשר למצוא להם זמן.
אני מרגישה שהוויתור על הפרדיגמה של הכל או לא כלום הוא חלק חשוב בתשובה.
נו, תפתחי דף (-:

תודה, בשמת. באותו יום זה באמת היה העיקר.
ואחר כך חלף לו כאילו זה לגמרי טבעי שאני אעבור תיאוריה על הפעם הראשונה במדינה זרה.
וגם זה מנגנון אפס-מאה. חרדה וקושי ולחץ עד שזה מגיע (מאה) ומיד אחרי שזה עובר זה נתפש כמובן מאליו וצונח למטה (אפס).
אין משהו סביר לפני, ואין תחושה של הנאה או הישג אחרי.

למנגנון הזה יש מחירים כבדים. אני כרגע בשלב של התבוננות טוב טוב מבחוץ. של אבחון מה בהתנהלות שלי משקף אותו ושל חיפוש דרכים קטנות ליצור התניות חדשות ולחווט את המערכת מחדש. בינתיים הולך לי לא רע בכלל. בהקשר הזה אני במצב פי מיליון יותר טוב מזה שהייתי בו לפני כמה שנים. אבל זו דרך ארוכה.

והנה דוגמה חיה מהיום.
בצהריים יצאתי לרוץ. משום מה, אחרי דקותיים, הרגשתי כאב קל במפרקי הקרסוליים בשתי הרגליים.
לא משהו שמונע ריצה אבל בהחלט מעיק. ואי אפשר לומר בשום אופן שזו היתה ריצה נעימה.
אז הפסקתי אותה והגעתי בהליכה.
להרבה אנשים זה נשמע פשוט מאוד. משהו לא נעים אז מפסיקים.
לי, לעומת זאת, נדרשה למידה מרובה בשביל להפסיק משהו שלא נעים לי ושהצבתי אותו כיעד. כי מה שהחלטתי הוא קדוש וחייבים לסיים אותו, ועדיף בהצלחה.
אז זהו, שלא. היום זה ברור לי.

וגם זה מנגנון אפס-מאה. חרדה וקושי ולחץ עד שזה מגיע (מאה) ומיד אחרי שזה עובר זה נתפש כמובן מאליו וצונח למטה (אפס).

גם זה עובד (יותר אצל אנשים מסוימים ופחות אצל אחרים, כמובן) כמו התמכרות, אגב.
חייבים-חייבים את ההיי המטורף של ההצלחה, וכשהוא עובר (והוא עובר די מהר) לא נשאר כלום ממהרגשה הטובה לאורך זמן וצריך את ההיי הבא.
המנגנון של האפס-מאה קשור בעיני מאוד למצב שבו צריכים את תחושת ההצלחה או ההישג, פשוט כדי להרגיש אותם (או כדי לא להרגיש כישלון), במקום שהפוקוס יהיה על הדבר שאותו (לכאורה) רוצים להשיג (שאז כשמשיגים אותו שמחים מהעובדה שהוא קיים לאורך יותר זמן).

חייבים-חייבים את ההיי המטורף של ההצלחה, וכשהוא עובר (והוא עובר די מהר) לא נשאר כלום ממהרגשה הטובה לאורך זמן וצריך את ההיי הבא.

אוי זה ממש מזכיר לי את עצמי בתקופות מסוימות. שאני עוברת מהיי להיי כדי לפעול. וההנאה מההצלחה נשענת על אגו, ועל השוואה לאחרים.
ככה אני רגילה להגיע להישגים. וברוח חוסר השפיטה העצמית, עולים אצלי קולות שאומרים - עשית את זה כל כך הרבה שנים - האם זה באמת כל כך גרוע?
לא מזמן מישהו אמר לי - שלפעול מתוך האגו זה גם כוח. כלומר, זה חלק מתהליך. בלי האגו שלי, מי הייתי?

עשית את זה כל כך הרבה שנים - האם זה באמת כל כך גרוע?
ברור שלא! אבל לא חייבים להניע משהו רק אם הוא גרוע. אפשר סתם לרצות להתנסות במשהו אחר או לבדוק אם הבחירה האוטומטית שלנו גם באמת טובה.

בלי האגו שלי, מי הייתי?
היית יותר את, לדעתי.
אני רואה אצלי - כל פרידה מחתיכת אגו נוספת משאירה לי יותר פנאי להיות פשוט אני.
בשבילי אגו הוא כמו מנהל שיושב לי על הראש. יש לזה יתרונות, אבל החסרונות עולים עליהם.

וברוח חוסר השפיטה העצמית, עולים אצלי קולות שאומרים - עשית את זה כל כך הרבה שנים - האם זה באמת כל כך גרוע?

קודם כל, אם זה עובד לך נהדר - אז לא (-:

אבל גם אם את מגיעה למסקנה שזה לא משרת אותך, זה לא סותר את זה שלא תהיי שיפוטית כלפי עצמך.

אני לאט לאט (כבר שנים) "נגמלת" מהמנגנון הזה, כי מצאתי בו כמה חסרונות:

כמו שכתבו פה למעלה, זה הרבה פעמים משתק עשייה שהייתה יכולה להיות טובה לנו, אבל בגלל שהיא לא בנקודת המאה, אלא, נגיד בנקודת השלושים, לא נלווה לה שום היי ואפילו אנחנו קצת מחשיבים אותה כאפס (כי אם היא לא מאה היא כמובן חייבת להיות אפס). בעוד שהמציאות היא שהיא שלושים ולא אפס, ושלושים עדיף על אפס.
זה גורם לי לפעמים לעבוד נורא קשה בשביל סיפוק ממש קצר.
צידו השני של ההיי עם הצלחה הוא דאון בלתי פרופורציונלי בעליל אחרי כישלון (נו, גם זה הרי קורה לפעמים) או חרדה גדולה מהאפשרות של כישלון.
בטח יש עוד דברים שלא עולים לי כרגע...

צידו השני של המטבע הוא שבלי המנגנון הזה צריך למצוא מוטיבציה שהמקור שלה שונה (רצון נקי) וזה לא פשוט, אבל בסוף שווה בעיני.

הממ.. מקריאת התשובות שלכן התבהר לי עניין - יש לי קצת עיסה במוח בכל מה שקשור ל: אגו, ערך עצמי, עמידה על שלי.
כמו שהמילה אנרגיה משמשת להרבה דברים וכך גם יכולה לכסות על חוסר דיוק (כמו שיונת הציעה) אז אולי ככה המילה אגו, הופכת עבורי כמה נושאים לגוש אחד גדול (וכואב).

אולי ככה המילה אגו, הופכת עבורי כמה נושאים לגוש אחד גדול (וכואב)

התכוונתי לחיבוק עם פרצוף משתתף, לא מחייך.

גם זה עובד (יותר אצל אנשים מסוימים ופחות אצל אחרים, כמובן) כמו התמכרות, אגב
טלי, אהבתי את ההשוואה. בין השאר, משום שהיא עובדת בכל הרמות.
למשל, אצלי המנגנון הזה עובד כמו סוכר

(איך בסוף תמיד חוזרת לאוכל, מכה ממש, אבל תמיד קשור איכשהו)
אין לי התמכרות אליו, אין לי צורך בהיי ואין לי נפילות מכישלון. אבל זה עדיין לא מיטיב איתי בשום צורה שהיא.
כשאני רואה אותו, את האפס-מאה, ויכולה לעקוף אותו, זה תמיד מוצלח יותר מאשר להיתקע בו. גם בלי להיות מכורה. בדיוק כמו סוכר.

עוד כמה תובנות מהיום - חזרתי הביתה והתחשק לי לרקוד, כמו פעם לפני שהפסקתי לזוז. אז מצאתי איזה מוזיקה והתחלתי לרקוד והיה נחמד. באמת. רק מה? במקום למצוא את עצמי נוטפת זיעה וחסרת נשימה על הרצפה אחרי שרקדתי את נשמתי במשך שעתיים, אחרי חצי שעה הגיע קול שאמר - הי, למה הגוף שלי נראה ככה? ואז עוד קול שאמר - את בטוחה שאת רוקדת בסדר? ופתאום התבאסתי ונעצרתי. ולמה הם הגיעו? כלומר, למה הם לא הגיעו עד היום? כי עד היום לא הסכמתי להקשיב להם. הייתה לי משימה והיא הייתה לרקוד ולהכיר את הגוף שלי ולהינות עד הסוף. וקולות כאלה פשוט לא נשמעו. נאמר להם - הלו, יש כאן אישה שהולכת עד הסוף ואתם פשוט עפים מהדרך. והייתי אטומה אליהם. וזה השתלם בגדול. אבל נמאס לי להיות אטומה. מיציתי את השלב.

ומה יהיה הלאה? החלום שלי הוא שבמקום להוציא החוצה את כל העולם מהריקוד, ולאטום את עצמי, אני אכניס את כל העולם פנימה, בדיוק באותה הטוטאליות. אבל איך?

ביישניתית, מנסה להבין - מה שאת אומרת זה שאת רוצה להיות מסוגלת להקשיב לקולות ולהמשיך לרקוד כאוות נפשך?

אני רוצה להרגיש את הצורך לרקוד, ולשמוע את הקולות, ולהיפתח למה שקורה ולרקוד עם זה.

דיברנו מקודם על אגו, ועל כך שמוותרים על האגו, שהוא כוח מניע חזק, מגלים שיש מחיר לשימוש בו, ושאפשר לנוע גם בלעדיו (קצת פרשנות שלי למה שאמרת, אני צודקת איתה?) גם הרצון לרקוד ולהיאטם לקולות המתנגדים מבחוץ (ויש כאלה, מעצם היותי אישה שנעה, אני חושבת) הוא כוח מניע חזק, ויש לו מחיר - אטימות. ואת המחיר הזה אני כבר לא רוצה, ולא יכולה לשלם. אני מרגישה שזהו, עברתי הלאה, אין לחזור אחורה, צריך לראות מה עושים מכאן.

ציל צול , איזה קטע, בשני בבוקר ''יצאתי לרוץ. משום מה, אחרי דקותיים, הרגשתי כאב קל במפרקי הקרסוליים בשתי הרגליים.
לא משהו שמונע ריצה אבל בהחלט מעיק. ואי אפשר לומר בשום אופן שזו היתה ריצה נעימה''. כלומר מצב דומה לשלך.
אבל אני, המשכתי לזרום עם זה בעדינות ובהקשבה לכל צעד (באמת!) ורצתי בעדינות 40 דקות, די לאט, ואפילו נהניתי.
התוצאה היא שכבר כמה ימים כואבים לי העקבים והקרסוליים, ואני לא יכולה לרוץ בכלל.

הרצון לרקוד ולהיאטם לקולות המתנגדים מבחוץ הוא כוח מניע חזק, ויש לו מחיר - אטימות
אני חושבת שהמחיר הוא המאמץ. אטימות היא התוצאה. מה דעתך?
יכול להיות שנמאס לך להתאמץ?
<אם כן - העם איתך!>

אני רוצה להרגיש את הצורך לרקוד, ולשמוע את הקולות, ולהיפתח למה שקורה ולרקוד עם זה.
ניסית פעם ריקוד בחמשת המקצבים? מה שאת מבקשת לעצמך נשמע כמו מה שקרה לי שם.

יכול להיות שנמאס לך להתאמץ?

באנדרסטייטמנט!

ניסית פעם ריקוד בחמשת המקצבים?

לא, אבל מתברר שיש את זה בסטודיו נעים, ויש לי כרטיסיה לא מנוצלת. אז אולי הגיע הזמן לנסות....

לכי על זה. מאחלת לך שזו תהיה חוויה נהדרת.
את יכולה להתחיל מצפייה בסרט של גבריאל. תעשי חיפוש בגוגל באנגלית לחמשת המקצבים ותגיעי ישר לסרט. נותן תחושה טובה מאוד של איך שזה נראה.

אני היום הייתי אמורה ללכת אחרי שזמן רב לא הלכתי. יש לי פה קבוצה נהדרת.
בצהריים פקדה אותנו סופת אדירים ואני לא יכולה ולא רוצה ללכת ככה 45 דקות הלוך וחזור וכבד עלי להוסיף על התשלום לשיעור גם מוניות.
אז בשבוע הבא. אבל אני כבר מחכה לזה.

וואו, איזה בוקר מוצלח זה היה!
חיכיתי שכולם יצאו כי ממש ממש ממש התחשק לי להאריך את חמש הדקות של הבוקר למשהו קצת יותר עמוק.
עשיתי מקלחת חמה ונעימה וביליתי רבע שעה עם... עצמי.
כל היום שלי נראה כל כך טוב אחרי זה. כלומר, עד שהיה לי שיעור נהיגה שאיבן אותי שעתיים בכסא

בצהריים, למרות גשם מטורף, רצתי.
לא התכוונתי לרוץ. יצאתי בזמן בשביל ללכת, כולי דובון מכורבל עם מטרייה וכובע ביד בשביל הילדה, אבל ממש לא יכולתי ללכת. הייתי חייבת לרוץ.
אז עם כל השכבות והדברים בידיים, פשוט רצתי, מחייכת כמו איזו דבילית, ורואה מהצד איך אנשים מסתכלים עלי בתימהון.

וטוב לי. טוב לי בנשמה מהתזוזה הזו. קצת בבוקר, קצת בצהריים, אולי אעשה עוד משהו בערב, נראה.

וגם רצפת האגן שלך שמחה יותר. אני משקיעה בה קצת, אבל זה כבר כל יום, ואני מרגישה איך הדבר הזה יכול להתגלגל להרגל. זה עוד לא שם, עוד לא יושב, אבל יש רמזים לאפשרות הזו.

והבנתי משהו - תנועה היא החיוך של הגוף. כשאני זזה הגוף שלי מחייך. זו התחושה.

והבנתי משהו - תנועה היא החיוך של הגוף. כשאני זזה הגוף שלי מחייך. זו התחושה.

ואוו, איזה יופי

וגם התהליך שלך נע יפה, ובחיוך

עוד יום מוצלח של תקשורת עם רצפת האגן.
מועיל לי להתייחס אליה כמו אל התזונה שלי. לא כמשהו שעושים פעם ביום כדי לסמן וי, אלא כמשהו שמלווה את היום שלי, משהו שאני מטפחת באופן קבוע ולא באופן נקודתי.
אני מוצאת לי רגעים כאלה שבהם לפני שנייה לא חשבתי בכלל על רצפת האגן עכשיו פתאום, ברגע המסוים שבמקרה מתאים - אני חושבת עליה.
זה עובד יפה. עבד גם היום. כמה פעמים התפניתי אליה ולא הרגשתי שזה עול, שזה משהו שצריך.

בכלל, אני רואה שכל מעבר (גם אם הוא קצת מאולץ בהתחלה) מכורח לטיפוח, מוציא את העוקץ ומשאיר אותי עם חיוך במקום עם אנחה.

חוץ מזה קרה היום עד משהו.
ימי שישי מוקדשים אצלי לעבודה, בעיקר על פרוייקטים שאני מעורבת בהם. אלו ימים מלאים שבהם אני די מנותקת משגרת הבית והאיש הוא א' בית.
בדרך כלל ימי שישי עוברים עלי בכסא, כשבסוף היום הטוסיק שלי נראה בעצמו יותר כסא מכסא. לרוב אני כולי חורקת בסוף היום אבל מרוצה מיום עבודה פורה.
נמאס לי מזה. משהו בקונסטלציה לא נראה לי סביר.
באמצע היום הרגשתי שאם אני לא קמה לזוז אני משתגעת. הודעתי לאיש שאני אלך לאסוף את הילדים במקומו, נעלי את החמש אצבעות שלי וזינקתי החוצה. כנראה שרצתי כל כך מהר שהגעתי עשר דקות יותר מוקדם. אז המשכתי לרוץ ולרוץ ברחובות סביב בית הספר עד שהגיעה השעה. ורק אז נרגעתי.
הרגשתי כמו הילדים האלה שכולאים אותם יותר מדי בין ארבעה קירות והם ירוצו עכשיו לא משנה מה, גם אם בין הקירות יש רק שני מטר וזהו.

וזה חידד לי משהו. בעבר בכלל לא הרגשתי את הצורך הזה לנוע ככה. התשדורת של הגוף לא היתה נגישה לי. היה לי מצב רגיל (של תנועת בית או של תנועת הליכה) והיה לי מצב סטאטי. וגם כשהייתי סטאטית הרבה זמן לא הרגשתי שמשהו לא בסדר. ידעתי את זה בראש אבל לא הרגשתי קריאה מהגוף.
עכשיו זה אחרת. אני שומעת כמו רחש פנימי כזה, כאילו שמישהו מותח לי את הקפיץ, ואת הכרוז שאומר לי GO!
זה מאוד נעים. מן רובד חדש ביחסים הדיאלוגיים עם הגוף.

ועוד מחשבה אחרונה להיום, שיש לה התחלה מוזרה.
מאז התחלתי לנוע לנוע נעלמה לי התאווה למלח. לא מבינה את זה בכלל למרות שתכף אעלה השערה.
כחובבת מלח, עשיתי כבר כמה פעמים ניסיונות להיפרד ממנו, משום שאני לא אוכלת ממנו קצת, בשביל המינרלים אעלק. אני אוכלת בשביל להרגיש מלוח. אין בזה תחושה של בריאות.
בקיצור, לא בא לי על מלח. דברים שבחיים לא הייתי אוכלת בלי מלח, כמו סלט עלים למשל, אני לא ממליחה. וטעים לי מאוד, ומורגש מאוד המלח של מרכיבי הסלט עצמם.

ואז באה לי מחשבה שמלח קשור לסירקולציה. זה קצת מפותל, רגע.
מלח קשור למאזן הנוזלים של הגוף ומאזן הנוזלים של הגוף קשור לזרימה. כשיש עודפי מלח הגוף מחזיק נוזלים שהוא לא זקוק להם רק כדי למהול אותו. מלח יוצר החזקה וההפך מתנועה.
זו מחשבה אפילו לא חצי אפויה. זו מחשבה שמינית אפויה, אם בכלל התנור הופעל.
התנועה שלי לגמרי קשורה לזרימה, ובאיזה אופן אינטואיטיבי, ובהחלט סביר שמופרך, שני הדברים מתחברים לי איכשהו.
שכאשר הגוף בתנועה והדברים בו זורמים יותר טוב אז מלח (בעודף) פשוט לא מתאים. כי הוא יוצר את התנועה ההפוכה. הוא תוקע.

טוב, זה עקום. אבל אני מקווה שלפחות הצלחתי להסביר את עצמי.

ביישניתית, תודה @}

כשאני רואה אנשים רצים ,עוברת לי בראש המחשבה ״למה לרוץ אם אפשר ללכת״?
לא מבינה את זה. מילא גברים צעירים שיש להם צורך לפרוק מתח בגוף, כתחליף לסקס.
אבל שאר האוכלוסיה? מה קרה ?כולם השתגעו?

זה נורא כיף לרוץ. פשוט לנוע ממקום למקום מהר יותר. כמו שמישהו אמר: להיות במצב שבו אתה רואה את האוטובוס בדרך לתחנה ויודע בוודאות שתספיק.
ביישניתית

אני מרגישה דחף פנימי לרוץ. פשוט לרוץ. בלי קשר לאוטובוס ולתחנה.

תנועה זה צורך בסיסי לדעתי, לא פחות מאוכל מזין.

״למה לרוץ אם אפשר ללכת״?
פרפרית, זה העלה בי אסוציאציה מצחיקה למחזות זמר.
מכירה את זה שהם פוצחים פתאום בשיר בלי קשר לכלום?
תמיד חשבתי לעצמי - למה לשיר אם אפשר לדבר?

אבל אם ממשיכים את הקו הזה - אז לשיר זה כיף. וזה כל כך כיף, שלפעמים מתחשק את זה על פני לדבר (תשאלי את הבת שלי, היא כבר תסשיר לך).
וזה כיף לרוץ. כל כך כיף, שלפעמים מתחשק את זה על פני ללכת.

אני מכריזה בזאת על מסקנה ראשונה - 15 דקות של תנועת בוקר טובות בהרבה מ 5. וזה לא סתם הבדל כמותי, זה לא פשוט על סקאלה.
זה הבדל איכותי.
אחרי 5 דקות אני מרגישה שהתעוררתי כמו שצריך.
אחרי 15 דקות אני מרגישה אשה חדשה וכל היום שלי נראה אחרת.
ככה התחיל היום הזה ועד עכשיו, כולל מזג אוויר סוער שתקע את כולנו בבית, הגוף שלי קל ומשוחרר באופן שמעורר בי שמחה גדולה.

למען הסר ספק, זה כמובן לא סתם הזמן שעובר.
זו הרחבת התנועה למקומות שאחרת אני לא מגיעה אליהם, ומעבר מעבודה על חלקי גוף ספציפיים למשהו יותר הוליסטי.
וגם זה זמן שבו יש יותר תנועה, גלגולים, הצלבות, משהו יותר אקטיבי.
וזה ממש עושה את כל ההבדל.

היא כבר תסשיר לך.
לגמרי

היום יצאתי שוב לרוץ עם חברה. בדרך כלל אנחנו רצות 6 ק"מ וזה נורא קשה לי. הפעם שינינו את המסלול ומפה לשם הלכנו קצת לאיבוד... והמשכנו לרוץ. היינו בהלם כמה ההתרגשות של "איפה הדרך?" (לא משהו מסוכן, ממש בקטנה) גרמה לאנדרנלין לזרום ככה שרצנו 9 ק"מ די בקלות והנאה! טוב השניים האחרונים היו מאתגרים, אבל באמת שהיינו בהלם מההשפעה של ההתרגשות.

איזה מגניב.
לפעמים תוך כדי ריצה אני מרגישה כאילו יכולתי לרוץ לנצח. כאילו אין שום סיבה שבעולם שאעצור. ואז המחשבה הזו מרפה את ידיי ואני עוצרת

גם לי היה יום מוצלח עם מסקנה מעניינת.
בבוקר, 15 הדקות שלי כבר הפכו ל 20. ואני רואה איך זה קורה. בראש יש לי "רק חמש דקות". וזה כל כך קצר וקטן, אבל גם מהנה, עד שבהיעדר מגבלות נוקשות נורא קל פשוט לזלוג ולנזול לתוך התארכות של ההנאה הזו.
אחר כך יצאנו ליהנות מהחוץ הפריך בקרירותו, וצעדנו שעתיים שלמות בתוך היערות שמתחילים להוריק סוף סוף. ולמרות השעתיים האלה, לא הרגשתי כאילו זזתי. זה לא עונה על הצורך.
הצורך הוא להיות בתשומת לב מקסימלית לגוף. ועם שלושת המוסקיטרים הצחקניים שלי והאיש הפוליטי עד מאוד, אין לזה סיכוי. זו תנועה טבעית מאוד ונעימה לגוף אבל בסוף היום אני צריכה עוד ממשהו אחר, קשוב ומדויק.
מאוחר יותר נתתי המון תשומת לב לרצפת האגן שלי ושמחתי לראות שהיא כבר מתחזקת. מדהים כמה מהר השריר הזה מחזיר אהבה.

הנה עוד מחשבה.
כל כך נהניתי בבקרים האחרונים מחמש הדקות שנמתחות עוד ועוד, עד שהיום החלטתי לחרוג ממנהגי ולקום מוקדם לכבוד זה.
הייתי אמורה להביא את הילדים היום וידעתי שזמני יהיה קצוב. אז קמתי לי רבע שעה יותר מוקדם, כדי שבצד השני תישאר רבע שעה נעימה אחרי המקלחת.
פחחחח... זה בכלל לא היה אותו דבר.
המתיחות אותן מתיחות, אבל ההנאה - חצי. אם לא רבע. אולי אפילו רק שמינית.
זה בכלל לא כיף תחת לחץ. זה כאילו... מתיש. כל הזמן העין על השעון והגוף מגיב לזה ולא מתרכך בגרוש.
אז עשיתי עוד צעד פצפון בלמידה שלי. העמקתי את ההבנה שיש פה איזה זמן איכות שלי עם עצמי ושבזה טמון חלק גדול מהקסם. והבנתי שבפעם הבאה אני פשוט משאירה את זה לאחרי החזרה שלי הביתה. אז מה אם זה לא אחרי המקלחת? לא נורא. עדיף בנחת מאשר אחרי המקלחת. חרוז קליט כדי שלא אשכח

וחוץ מזה, מתחשק לי הרהר בקול רם בשאלה מה מניע אותי. כלומר, מה נותן לי תחושה של דרייב. וגם - מה מניע אותי לא טוב, כלומר, יוצא קצת עקום.
מוזמנות להוסיף את שלכן.

מניע אותי - אהבה. לגמרי בראש הרשימה.
כאשר אני מוצאת את הנקודה האוהבת שלי אני ישר בתנועה. לפעמים התנועה היא חיוך. לפעמים היא לעשות בשביל אחרים מכל הלב. לפעמים היא לעשות משהו בשביל לטפח את עצמי.
כשאני אוהבת אני זזה, ללא ספק.

מניע אותי - מבט רך אל העתיד. כשאני יכולה לדמיין לעצמי עתיד טוב יותר.
לא תמיד התנועה הזו תחזיק מעמד לאורך הנצח, אבל היא בהחלט יכולה להחזיק מעמד הרבה זמן. למשל, לבחור לעצמי פרוייקט חדש שאני רואה איך הוא מקדם אותי (בתנאי שאני נהנית ממנו). או לזוז עם הגוף שלי מתוך חזון לגוף בריא יותר. או לאכול יותר טוב בשביל להיות יותר חיונית. זה מבט אל העתיד אבל הוא בלי לחץ.

מניע אותי על העוקם - אתגר
אין לי דחף לכבוש דברים. אין דחף להגיע לסוף. אתגר לא עושה לי את זה. להפך, הוא מרפה את ידיי.

לא מניע אותי ואפילו עוצר - לחץ
כשצריך לעשות משהו במהירות או בלחץ זה לא עובד אצלי. סיכוי גבוה שאוותר (לבד בחריג של מקרי חירום, שאז אני מתפקדת כמו מכונה, במנותק לגמרי מעצמי ולכן זה אפשרי).
החלטתי לנקות את הבית לכבוד אורחים שהגיעו לאירוח של שבוע. קבעתי את זה לבוקר של ההגעה שלהם. המחשבה על לחץ הזמן פשוט הוציאה לי את כל החשק לנקות וכך סיימתי בניקיון צרפתי מעוך ועלוב. לאורחים שלום...
וזה מחזיר אותי לנקודת ההתחלה של הפוסט הקודם הקודם - סטופר מוציא לי את החשק. אני צריכה לקחת את זה בחשבון ולא לעשות שום דבר חדש שאמור להיות נעים תחת מגבלת זמן. המחיר הוא כפול. אני גם לא עושה כמו שהייתי רוצה וגם מתחילים להיווצר לי במוח חיווטים חדשים שאומרים שהפעילות הזו לא נעימה. חראם.

אחרי האהבה, שהיא לגמרי מספר אחת -
הסקרנות, העניין, הרצון ללמוד דברים חדשים