אבא סבבא אמא קרציה

הלו הלו הי הי! מה עם גברים?
פה אני משתדלת לשתוק, כי אני נשואה לבשלן חבל"ז... (-:

_כן, אני כנראה לא מכבדת אותו מספיק. אבל כמה ראוי לכבד אותו?
יקירתי, אני אכתוב דבר מאוד קשה:
ראוי לכבד אותו נקודה.
כי הוא האיש שאת נשואה לו (השתדלתי לא לכתוב את המלה "בעלך" happy ) והוא אבי ילדייך. ולנצח הוא יהיה אבי ילדייך, אפילו אם חס וחלילה תתגרשו.
אין אהבה בלי כבוד.
אין יחסים בלי כבוד._
בדיוק. בדיוק.
לא משנה בכלל כמה הוא לא אחראי, ולא מאמין בתזונה בריאה, ולא ממים בנזקי המחשב/טלויזיה/מיקרוגל או כל דבר אחר.
אין אמת אבסולוטית.

אני
במצב כזה אני הייתי עוזבת לחלוטין את כל עניין האוכל הבריא, מביאה הביתה טונות ממתקים וגבינה צהובה וכל מה שהוא אוהב, מניפה דגל לבן ומכריזה על חודש שביתת נשק.
לא צריך ללכת לקיצוניות ההפוכה.
אפשר להכין אוכל כמו שהוא אוהב, ועדיין להקפיד על מרכיבים איכותיים: למשל פשטידה ממוצרים אורגניים, גבינות עזים משובחות, ביצים וירקות אורגניים טריים, קמח מלא/קמח תירס, תבלינים וכן הלאה. שניצל ביתי מעוף אורגני/טבע עוף עם ציפוי מפירורי לחם מלא תוצרת בית. צ'יפס מתפוחי אדמה טריים אורגניים. וכו' וכו'.
אפשר לאפות עוגות ועוגיות ביתיות טעימות (עם ביצים ומוצרי חלב, כן) במקום למלא את הבית בממתקים.

אני מדברת מנסיון. גם לי יש בבית בן זוג שהשקפותיו על תזונה שונות מאד משלי. למדתי להתאים את הבישולים שלי גם לטעמו, כי חשוב לי לכבד אותו, וחשוב לי שיהיה לו נעים לשבת לשולחן. נעים לי לפנק אותו באוכל טעים. אז אני לא מכינה מזון בריאות שהיה עומד בקריטריונים המחמירים ביותר של מי שמאמיםן באוכל טרי מלא ואורגני בלבד ללא מוצרים מהחי, וגם לא ג'אנק פוד תעשייתי מפלסטיק, אלא משהו באמצע. כולנו כולל האיש והילד אוכלים בהנאה אורז מלא וירקות מבושלים ופשטידות נטולות מוצרי חלב וסלט ירקות טרי בכל ארוחה אבל יש אצלנו גם פסטה מקמח לבן וטוסטים עם גבינה צהובה וחביתה בארוחת הערב. ככה זה.

שוב חוזרת למה שבשמת כתבה: כל עוד לא תכבדי את הבחירות שלו, לא משנה כמה הן נראות לך שגויות, הוא לא יכבד את שלך. ואל תשכחי- את זו שבחרת אותו, על כל המטען שמגיע איתו שכולל גם חיבה לשניצלים מפלסטיק. יכולת להפרד ממנו, ולמצוא לך בן זוג בלוח ההיכרויות של אנונימוס, אבל בחרת בו. את יכולה לבוא בטענות רק כלפי עצמך אם הילדים שלך לומדים להעדיף שניצל מפלסטיק על פני חומוסים מבושלים ברוטב.

אני חושבת שבשמת וליאורה נתנו לך עצות נהדרות.

הי למה ככה @}

קראתי את כל מה שכתבת, מהרהרת בדברים ומנסה למצוא את שורש הבעיה בין השורות, מעבר לפרטי הסיפור
בתיאורים שלך אותו את משתמשת בביטויים מאוד נחרצים ואפילו בוטים, למשל - העזרה שלו מאוד מוגבלת_ , _כמויות סוכר לא סבירות _ , _יש לו גישה ילדותית_, _רמת המעורבות שלו ברוב הדברים שקשורים לילדים נמוכה עד אפסית, ועוד...

תראי, אני האחרונה שתגיד לך לקבל את כל השגעונות שלו ולחיות איתם כפי שהם.
אני בהחלט מסכימה איתך שיש צורך בהרבה שינויים בהתייחסות שלו, ואני מבינה את הכאב שאת מרגישה לנוכח מה שקורה ביניכם...
אבל באותה מידה אני חושבת שבמקרים כאלה צריך מאוד להזהר לא ליפול למלכודת הצדקנות.
לאף אחד אין מונופול על ההבנה מהי התנהגות ראויה, סבירה ובוגרת, ותכלס כולנו לוקים במידה מסוימת של התנהגויות מעצבנות, ילדותיות, לא מתחשבות וכו' - כל אחד בסטייל אחר, מקובל או פחות מקובל חברתית ותרבותית.
את חושבת שצריך ארוחות ערב מסודרות - והוא לא, או שתזונה טובה היא הבסיס העיקרי לבריאות גופנית ונפשית - והוא לא, את חושבת שצחצוח שיניים זה חובה - והוא לא... ההשקפות שלכם שונות בהרבה תחומים, אבל יש מקום לכבד את שתיהן, לפחות ברמת העקרון, וכרגע זה לא קורה.
נראה ששניכם נכנסתם עמוק לתוך מערבולת בה אתם מתייחסים זה לזו ב זלזול וביטול , כל אחד בסגנון שלו.

כדי לצאת מהפלונטר, הדגש עכשיו צריך להיות על הבנה של כל אחד מכם שהוא לא יותר טוב מהשני בכלום!
כרגע נשמע שכל אחד מכם נראה לשני מפונק, עצלן, מרוכז בעצמו, ואתם עסוקים בביקורת ושיפוטיות מהסוג המחמיר והקטלני ביותר

והאמת היא מן הסתם ששניכם מרגישים שאתם עושים מאמצים ומתאכזבים מהתגובות, שלשניכם יש ציפיות בלתי אפשריות, שלשניכם יש שיעור גדול בקבלה - קבלה האחד של השני, וקבלה של כל אחד מכם את עצמו (כי היחס שלנו לאחרים הוא תמיד השתקפות של היחס שלנו לעצמנו).
מתוך קבלה וכבוד הדדי, אפשר לדון בנקודות של אי הסכמה בצורה נקייה, ולהגיע לעמק השווה, לפשרות ששני הצדדים יכולים לחיות איתן בשלום.

אם את תתחילי בשינוי פנימי, זה ישפיע גם עליו. וגם בלי קשר אליו ולעתיד היחסים איתו, זה יעצים אותך מאוד,
כי מי שלומד להיות אמפטי לאנשים שיש לו בעיה איתם, בסופו של דבר לומד להיות אמפטי לחלקים שהוא לא אוהב בעצמו, ולהרגיש יותר שלם.

אני חושבת שאת צריכה להיות כנה עם עצמך - האם את רוצה להציל את הקשר איתו? האם את מאמינה שמעבר לתסבוכת יש תקווה? האם את מאמינה בתקפות האהבה הגדולה שהיתה שם פעם? אם את רוצה בכך, יש המון מה ללמוד והמון דרכים ליצור שינוי.
מאידך, מותר לך להחליט שאת לא רוצה להמשיך איתו, שאת לא נותנת אמון בקשר ביניכם, שאת מקבלת אותו כאדם אבל קשה לך באופן אישי לחיות איתו, שאת מכבדת את מי שהוא אבל בוחרת לחיות אחרת. דברים כאלה קורים, וזה לגיטימי.
אני מאמינה שבנוגע לקשר עם בנזוג, יש מקום ליותר בדיקה עצמית ומאמץ לשיפור מאשר במערכות יחסים אחרות, גם כי יש לכם ילדים, וגם כי סביר להניח שלא סתם בחרתם האחד בשניה לחיים משותפים.

מה את אומרת?

<יצא לי מרגיעון ממש מתאים: הכאב אינו בשינוי עצמו, אלא בהתנגדות לשינוי>

תראי, אני האחרונה שתגיד לך לקבל את כל השגעונות שלו ולחיות איתם כפי שהם.
ולמה לא בעצם?
איך שאני רואה את זה, יש במצב כזה שתי אפשרויות:

אחת- לקבל את כל השגעונות שלו ולחיות איתם כפי שהם בלי לבקר אותו, בלי ללחוץ עליו להשתנות ובלי להתעצבן מהשגעונות שלו, מה שיש סיכוי שיוביל בסופו של דבר לאפשרות ליצירת דיאלוג ונכונות לפשרות משני הצדדים.

השניה- לארוז מזוודות וללכת. הבעיה עם האפשרות הזאת היא שכשיש בתמונה ילדים אי אפשר ממש ללכת. ההשפעה שלו על הילדים לא תעלם (להפך, פעמיים בשבוע רק הוא יהיה איתם ויהיה אחראי באופן בלעדי למה שהם אוכלים, משחקים ועושים).

אני לא רואה דרך ביניים. כל שינוי שיכול לקרות אצלו יקרה רק אם הוא יחליט להשתנות. ולמה שהוא יחליט להשתנות אם היא פוסלת ומזלזלת בכל מה שהוא עושה וחושב?

פלוניות, הוא לא מנוע מלהכניס הביתה בשר. הוא אכן עושה זאת. היתה תקופה קצרה שהוא קנה משהו (חזה עוף?) וצלה אותו על מחבת ככה, בלי כלום. לאחרונה הוא היה קונה בכל שבת כל מיני מנות בשריות מוכנות מחנות מקומית. היום הוא נוהג כאמור לקנות שניצלים קפואים ופסטרמה.

אני לא יכולה להכין חיות למאכל, זה דוחה אותי.
אני צמחונית מגיל 12 (היחידה במשפחה) וזה מטעמי אידיאולוגיה וגם היגעלות.

אני מקבלת, בגדול, את עצותיכן הנהדרות ושיוצאות מהלב, בפרט, כמובן, של בשמת.
אני צריכה לעבוד על עצמי, להמיס את פקעות הכעס והרגשות השליליים שיש לי כלפיו, אפילו רק לאפסן אותם בצד לבינתיים. זה לא מיידי.

היום אמרתי לעצמי שאנסה להיות חיובית כלפיו. ידעתי שאתקשה, אז אמרתי לעצמי - לפחות לא שלילית.

הוא הגיע ברבע לשבע מהעבודה (לא היה לי מושג מתי הוא יגיע; בבוקר שאלתי אותו והוא אמר שהוא לא יודע). אני והילדים בדיוק התיישבנו לאכול. בתפריט היה: פסטה מחיטה מלאה, ברוטב לבחירה: בולונז צמחוני (רק אני אכלתי...) או מלח, שמן זית ושקדיה (הבחירה של הגוזלים). וסלט כמובן. הוא הוציא לו מהמקרר אטריות שהוא הכין שלשום (ברוטב עגבניות) ואכל אותן ככה, קרות. לא הצעתי לו מהאטריות שאכלנו כי היה ברור שהוא יסרב וזה סתם היה יוצר מתח.
לא כל כך ידעתי איך ליצור אוירה חיובית, או על מה לשבח אותו. בפרט שהוא היה שתקן כזה, מסוגר בתוך עצמו.
אח"כ עבדתי עם ילד הבית-ספר על שיעורי הבית. הוא א-י-ט-י. גמרנו בשמונה וחצי. אמרתי לילד בוא נלך לצחצח שיניים, נתאמן בקריאה ואז אני אקריא לך סיפור. בדרכנו לחדר האמבטיה הילד חמק למחשב, איפה שאבא היה. קראתי לו, והוא סירב לבוא. צפה בחדשות עם אבא.
הלכתי לסלון להניק את התינוק. נהיה כבר קרוב לתשע. החדשות כבר הסתיימו ושמעתי את אבא וילד הבי"ס מתחילים לצפות באיזה פרק מסדרת טלוויזיה (באינטרנט). קראתי: אבא, כבר מאוחר. לילד יש בי"ס מחר. ואח"כ: אבא, הילד עדיין לא ציחצח שיניים ולא עשה את אימון הקריאה שלו.
אחרי קצת זמן אבא נמלך בדעתו ואמר לילד בוא לישון. נכנסו שניהם לישון. באתי ואמרתי, מה עם צחצוח שיניים? אין תגובה. דמעות של תיסכול מילאו את עיני, למה אני חייבת להיות "הרעה". ביקשתי מהילד יפה לבוא ולצחצח. הוא בא, בלי עניינים. אבא הלך לישון.

<ואילו אמא הלכה לסלון לעוד הנקה אינסופית, ואז שני גוזלים באו והצטנפו לידה. ילד הבי"ס ביקש סיפור, אמא אמרה שכבר מאוחר, ואולי בכל זאת, טוב בסדר. לילה טוב מתוקים>

אה, כן, גם החלטתי לחזור להכין לו את הפשטידות האהובות עליו.

_גדלים לצידך ילדים מקסימים, גם כשהם אוכלים ג'אנק הם עדיין יקירייך אהובייך פרי ביטנך, (הרעיון שלי הוא לשים לב לעיקר),
הביטי עליהם, נשקי, לטפי את עורם הרך והמתוק, בכל הזדמנות...תתמלאי באהבה ....שחררי, את כל האיחסה שנדבק לנשמה.... הילדים גדלים מהר...
צאי מהלופ של אגו וכעסים - זה ממש ממש לא שווה לבזבז את האנרגיות._

אהבתי.

<ואילו אמא הלכה לסלון לעוד הנקה אינסופית, ואז שני גוזלים באו והצטנפו לידה. ילד הבי"ס ביקש סיפור, אמא אמרה שכבר מאוחר, ואולי בכל זאת, טוב בסדר. לילה טוב מתוקים>
איזה חמודה את

איך הרגיש לך הערב? בין האותיות שלך הרגשתי שהיה יותר טוב מתיאורים אחרים שלך. זה רק נדמה לי? נראה כאילו אבא שיתף פעולה חלקית, אם גם תוך השתדלות לא להתייחס אלייך... אבל אולי משהו ששינית בפנים בכל זאת שידר אליו והוא קצת כן שיתף פעולה?

גם החלטתי לחזור להכין לו את הפשטידות האהובות עליו.

זה תהליך. זה לוקח זמן. אבל אנחנו כאן, לחזק את ידייך לאורך התהליך.

אה, כן, גם החלטתי לחזור להכין לו את הפשטידות האהובות עליו.

אחרי קצת זמן אבא נמלך בדעתו ואמר לילד בוא לישון. נכנסו שניהם לישון. באתי ואמרתי, מה עם צחצוח שיניים? אין תגובה. דמעות של תיסכול מילאו את עיני, למה אני חייבת להיות "הרעה". ביקשתי מהילד יפה לבוא ולצחצח. הוא בא, בלי עניינים. אבא הלך לישון.
שימי לב באיזה מידה את זו שמעניקה לעצמך בהתנדבות את תואר "הרעה".
מהצד שלי, שלא נכחה בסיטואציה, בכלל לא היו שם רעים:
אבא הקשיב לך ולקח את הילד לישון במקום לראות טלויזיה, כי הזכרת לו שמאוחר.
הילד הקשיב לך ובא לצחצח שיניים כשבקשת.

כוכב נגה, לדעתי עדיף תמיד קודם להשקיע. "קודם" בסדר הזמנים.
לוותר ולהרים ידיים, או לחילופין להבין שבאמת הנישואין האלה תמו, אפשר תמיד.
ובכל מקרה, גם אם מתגרשים, עדיף גם לזה להגיע עם יותר כוונות טובות והיסטוריה של השתדלות, מאשר עם סכינים. וכשיש ילדים, אז לצערי, מניסיונם המר של אחרים - הבעיות מחמירות, לפעמים למימדים מפלצתיים, כשיש אי התאמות כאלה. אז גם לקראת גירושין חשוב להשקיע בקשר...

_אבא הקשיב לך ולקח את הילד לישון במקום לראות טלויזיה, כי הזכרת לו שמאוחר.
הילד הקשיב לך ובא לצחצח שיניים כשבקשת._
גם אני ראיתי את זה כמו תזמורת הים, ולכן נראה היה לי שהיה ערב מוצלח יותר מתיאורייך הקודמים.

תגובותיכן מעודדות אותי. תודה.

<חייבת ללכת לישון>

<איזה לישון, להניק. הוא צריך לינוק כל שעתיים, האפרוח שסירב להעלות במשקל>

<חוץ מבלילה, שאז אפשר לתת לו לישון רצוף אפילו 6 שעות, אמרה הרופאה>

<אבל עוד לא כדאי להכריז שכבר לילה, הוא לא ישן על בטן מלאה עכשיו, הציצים נותרו חצי מלאים אחרי ההנקה האחרונה. והוא גם לא קיבל את בקבוק האיכסה השלישי שלו. הוא צריך שלושה כאלה ביום, והוא גומע אותם בשקיקה ובקלילות>

<מתה לישון...>

_איך שאני רואה את זה, יש במצב כזה שתי אפשרויות:
אחת- לקבל את כל השגעונות שלו ולחיות איתם כפי שהם בלי לבקר אותו, בלי ללחוץ עליו להשתנות ובלי להתעצבן מהשגעונות שלו, מה שיש סיכוי שיוביל בסופו של דבר לאפשרות ליצירת דיאלוג ונכונות לפשרות משני הצדדים.
השניה- לארוז מזוודות וללכת. הבעיה עם האפשרות הזאת היא שכשיש בתמונה ילדים אי אפשר ממש ללכת. ההשפעה שלו על הילדים לא תעלם (להפך, פעמיים בשבוע רק הוא יהיה איתם ויהיה אחראי באופן בלעדי למה שהם אוכלים, משחקים ועושים).
אני לא רואה דרך ביניים._

תזמורת, אני לא חושבת שצריך לספוג כל התנהגות של בן הזוג או בכלל.
במערכות יחסים יש מקום להעלאת רגשות של אי נוחות, והעניין הוא פשוט לדעת לעשות את זה בדרך שמקרבת ולא מרחיקה.
לפעמים דווקא דרך העיסוק בנקודות של אי הבנה מתרחשת העמקה של היחסים ונוצרת התקרבות גדולה יותר.
ברור שלהפעיל לחץ ועצבים זו לא הדרך היעילה ליצירת שינוי, אבל מכאן ועד קבלה מוחלטת של כל המעשים והשגעונות של מישהו, והמנעות מדו שיח וכל ביקורת שהיא יש עוד כמה אפשרויות בדרך.

אני על כל פנים לא היתי שורדת מערכת יחסים זוגית שאין בה אופציה לתקשורת פתוחה גם בנקודות רגישות ופחות נעימות.
הנסיון שלי אומר שבהחלט אפשר לגעת בדברים כואבים ואפילו לצמוח מתוכם, בלי לארוז מזוודות.

אבל כל זה באופן כללי.
באופן ספציפי אני גם מציעה ל למה ככה להתאמן כרגע על קבלה וחיוביות, בלי יותר מדי דיבורים. המצב הנוכחי נפיץ מדי לשיחות.

לא כל כך ידעתי איך ליצור אוירה חיובית, או על מה לשבח אותו. בפרט שהוא היה שתקן כזה, מסוגר בתוך עצמו.
קודם כל, כל הכבוד על הנסיון ועל הרצון הטוב. הכוונה מאוד חשובה!
את הדרך תמצאי לאט לאט, לבנות מחדש אמון ואינטימיות זה תהליך שלוקח לפעמים קצת זמן... עם סבלנות והתמדה אני בטוחה שתצליחי.

_קראתי: אבא, כבר מאוחר. לילד יש בי"ס מחר. ואח"כ: אבא, הילד עדיין לא ציחצח שיניים ולא עשה את אימון הקריאה שלו.
אחרי קצת זמן אבא נמלך בדעתו ואמר לילד בוא לישון. נכנסו שניהם לישון. באתי ואמרתי, מה עם צחצוח שיניים? אין תגובה. דמעות של תיסכול מילאו את עיני, למה אני חייבת להיות "הרעה". ביקשתי מהילד יפה לבוא ולצחצח. הוא בא, בלי עניינים. אבא הלך לישון._
אני מבינה שאת מאוכזבת מכך שהוא לא לוקח את הילד לצחצח ולישון ביוזמתו או נענה ברצון לאיזכור שלך.
את רוצה שהוא יהיה שותף מלא לתהליך ההשכבה, ובטח שלא יהווה מכשול בדרך.
נראה שאם הילד ממילא משתף פעולה איתך, הכי יעיל זה לפנות לילד עצמו, ולוותר על הסצנה הידועה מראש בה את קוראת לאבא ומנדנדת לו ו"מחלקת לו הוראות".
כל זה רק מגביר את המתח כרגע, וסתם מתסכל אותך.
תתמקדי רק במה שעובד, כדי לחזק אווירה חיובית לאורך תקופה.
אני מאמינה שתראי פירות למאמץ הזה בהמשך.

בהצלחה! @}

כמובן שעד שכתבתי נוספו עוד תגובות

איך הרגיש לך הערב? בין האותיות שלך הרגשתי שהיה יותר טוב מתיאורים אחרים שלך. זה רק נדמה לי? נראה כאילו אבא שיתף פעולה חלקית, אם גם תוך השתדלות לא להתייחס אלייך... אבל אולי משהו ששינית בפנים בכל זאת שידר אליו והוא קצת כן שיתף פעולה?

גם לי נראה שיש תזוזה חיובית, ובכל מקרה זה כבר מורגש בצורת הכתיבה והתיאור שלך.

יאללה לישון!

מה עם ההצעה של קוסמת מארץ עוץ? זה לא מסקרן אותך לבדוק איזה שינוי יתרחש אם תעיפי את התמונות והפסל? ואני סקרנית במיוחד מה יהיה ההמשך שתציע לך הקוסמת.

לסקרנית,
מציעה לשנות את המילה "תעיפי" במשהו יותר עדין, פחות אגרסיבי. בכל זאת מדובר על חפצים אהובים, יקרים (ללב). מרגיש לי אלים, "להעיף".
מציעה - לשחרר, לוותר, אפילו - להוציא.
אם את רוצה, אני יכולה לבצע טכנית את השינוי.

והוא גם לא קיבל את בקבוק האיכסה השלישי שלו.
אבל זה תמ"ל שהוא קיבל כי הוא צריך לעלות במשקל! זו תרופה מצילת חיים!

אני חושבת, על פי כמה רמזים די קלושים, שאחרי שנגמור לדסקס את עניין הבעל, יש פה גם אישיו רציני ביותר עם אוכל ששווה לדון בו. האם את מרגישה מותקפת על ידי אוכל שאיננו טוב, מלא ומזין לשיטתך? האם את חיה בשלום עם אוכל, עם מושג האוכל, או שיש לך מתחים ומריבות אתו?)

כי יש בכתיבה שלך המון ביטויים שליליים ודוחים מסביב לאוכל: שניצל פלסטיק, חיות מתות, בקבוק האיכסה, חרא, רעל עכברים... משהו סולד ומסליד, שמעבר לעובדה היבשה שאכן שניצל טבעול איננו, אהמ, מזין במיוחד. _{במיוחד לא מזין יחסית לבשר ציד טרי שנשם אויר פסגות צלול וניזון מהמגוון האהוב עליו של עשבים ועלים. אבל זה עדיין לא מצדיק על פניו את שלל הכינויים החריפים האלה}

וזה לא שנהפכתי פתאום לחובבת תמ"לים

תמרוש רוש
את צודקת בהחלט וניסחת זאת נפלא!!! אני מרגישה בצורת הביטוי שלך, למה ככה, עדיין את הילדה בת ה-12 שמפסיקה לאכול בשר בבית הוריה עם אותם נימוקים שאמורים לעורר תחושות נחותות אצל אלו בסביבתה שעדיין אוכלים בשר.

כל ההוויה שלךהיא דווקאית. למה? ככה!..
הוא רוצה בשר טוב, אוכל של אמא והתפשר, כשהתאהבתם, על פשטידות גבינה צהובה. אבל את התחזקת והוא לא יקבל אותן. או, לא אצלך במטבח. אצלך יש רק אוכל בריא, כאילו שזה מה שיזרז את הגאולה לביתכם. ולא שאת לא צודקת: אוכל בריא זה מצויין ...כשהוא בא מאהבה, כמו שכתבה כאן המגיבה הראשונה. צעדמלפני כן: בונים לאט ובהדרגה הרגלי שולחן נעימים. ואף פעם לא סוגרים חשבונות וכועסים בזמן האוכל: את זה אמא שלי לימדה אותי.

אבל, כשבעלך האומלל, ואני מתכוונת לזה: אומ-לל, בולע מאכלים קרים וערמות בננות, זה בגלל שהגוף שלו צווח: אני רוצה אוכל של אמא!!! רוצה אוכל טעים שאני אוהב!!! הוא כמעט הרים ידיים , כי הבין שאצלך זה רק נעשה כל הזמן יותר קיצוני (אולי היה ניצוץ תקווה כשראה תינוק שותה מטרנה).

כמו שבשמת הבינה כבר, האם- הרעיה היא מרכז הבית. או כמו שחכמינו אמרו: אשה בונה-אשה הורסת.

אז דבר ראשון תשאלי אותו (אפשר ב- מייל לעבודה, אם התקשורת כבר לא משהו), מה הכי בא לו לאכול היום בערב, כי את רוצה לשמח אותו לכבוד זה שהוא הרבה זמן לא נראה מאושר במיוחד. וכשהוא יגיד לך מה זה- תשיגי לו את זה!!!
או אצל אמא שלו או במסעדת פועלים טובה. ושתמיד יהיו במקרר שני סירים כאלו. בהתחלה בטח הוא ייקח לבד ויאכל קר ואחר כך תנסי בהדרגה להרגיל אותו שהוא מחכה 5 דקות, יושב עם הילדים, ואת בינתיים מחממת לו. הכל בכיף ובאהבה רבה לאיש הזה, שמפרנס אותך ומאפשר לך כבר כל כך הרבה שנים לעשות מה בא לך, למרות שלא יוצא לו מזה משהו.

תפסיקי כבר להתמרד! את כבר לא ילדה. תתמסרי..........תגלי שזה נורא כיף.

ועוד משהו
אם הגוזלים יכולים לבחור גם לו מותר..
בתפריט היה: פסטה מחיטה מלאה, ברוטב לבחירה: בולונז צמחוני (רק אני אכלתי...) או מלח, שמן זית ושקדיה (הבחירה של הגוזלים). וסלט כמובן

.
וגם- הוא לא ואהב פסטה מחיטה מלאה. לי זה כבר ברור.

שוב - לוקחת לתשומת ליבי את הערותיכן והארותיכן
(חייבת לציין שדבריה של עופרי עוררו בי קצת רוח מרד...)

אבא צפוי לחזור היום רק בחצות

קניתי גבינה צהובה, מתכננת להכין לו פשטידה

הוצאתי מהבית את שתי התמונות והפסל!!

חייבת לציין שדבריה של עופרי עוררו בי קצת רוח מרד...)
גם בי.. ואני סתם מישהי לא קשורה שמסתכלת על הכל מהצד.

תזכרי שעם כל העצות וההערות שניתנות לך פה, רק את יודעת מה נכון באמת. את היחידה שנמצאת בסיטואציה, את מכירה את הנפשות הפועלות, אלה החיים שלך.
תקראי, תקשיבי, תקחי לתשומת ליבך ובסוף תעשי רק את מה שאת רוצה. רק את מה שנראה לך שיעשה ל-ך טוב.

(אני יודעת שזה ברור ומובן, אבל פתאום אפילו לי, כקוראת מהצד, נהיה קצת קשה עם העצות המרובות כל כך בדף הזה, כולל אלה שאני בעצמי נתתי.. אז סתם חשתי צורך להזכיר.. @})

(חייבת לציין שדבריה של עופרי עוררו בי קצת רוח מרד...)
גם אצלי הם עוררו קצת רוח מרד... ומצד שני, יש בהם כמה נקודות טובות למחשבה!

_תשאלי אותו (אפשר ב- מייל לעבודה, אם התקשורת כבר לא משהו), מה הכי בא לו לאכול היום בערב, כי את רוצה לשמח אותו לכבוד זה שהוא הרבה זמן לא נראה מאושר במיוחד. וכשהוא יגיד לך מה זה- תשיגי לו את זה!!!
או אצל אמא שלו או במסעדת פועלים טובה. ושתמיד יהיו במקרר שני סירים כאלו. בהתחלה בטח הוא ייקח לבד ויאכל קר ואחר כך תנסי בהדרגה להרגיל אותו שהוא מחכה 5 דקות, יושב עם הילדים, ואת בינתיים מחממת לו. הכל בכיף ובאהבה רבה לאיש הזה_
אני לא יודעת למה, אבל כנגד כל הציפיות שלי מעצמי - כשקראתי את הקטע הזה התחמם לי הלב

אולי כי משהו בניסוח הזה גרם לי לחשוב על הדאגה לרווחתו של הבעל כמו אתגר משעשע ולא כמו חובה מייגעת...
<גילוי נאות: אצלנו האיש הוא זה שמבשל בד"כ>

קניתי גבינה צהובה, מתכננת להכין לו פשטידה
הנכונות שלך ליצור שינוי ביחסים מעוררת השראה!

<שוב יצא לי מרגיעון מתאים: לפעמים הדרך לנצח היא להכנע>

חייבת לציין שדבריה של עופרי עוררו בי קצת רוח מרד...
איכשהו, היתה לי תחושה שזה עלול לקרות...

וגם אני לא יודעת למה התחמם לי הלב שקראתי
תתמסרי..........תגלי שזה נורא כיף.
אני מאוד מסכימה עם זה!

חייבת להוסיף ציטוט של פרופ' סטיבן קאבי (מחבר שבעת ההרגלים של אנשים אפקטיביים במיוחד):
אהבה זה פועל, משהו שעושים, בעקבות המעשים מגיעים הרגשות.
תאהבי אותו, הקריבי למענו, השקיעי בו. כמו שאת משקיעה בילדים ובעקבות ההשקעה מגיע הרגש והכל מתמלא מחדש.

זו לא רק ההתמסרות, זו היתה ההתייחסות לעניין כאל משחק, כמו התחושה וההתלהבות שיש כשמארגנים הפתעה למישהו...
<לא בטוח בכלל שלזה עופרי התכוונה, אבל זה מה שנדלק אצלי בקריאת דבריה>

אהבה זה פועל, משהו שעושים, בעקבות המעשים מגיעים הרגשות.
על פניו קשה לי להתחבר למשפט הזה.
אני מניחה שהוא טומן בתוכו חכמת חיים, אבל אני נוטה לחוות את הדברים אחרת.
<מה לעשות, אני סוג של רומנטיקנית כנראה

>

אני חייבת להגיד שאני מדמיינת את עצמי מאוד כואבת וכועסת אם יום אחד בני יתחתן עם אשה שתתנהג אליו בכזו כפיה.
זה נכון שאני מחנכת את בני להיות עצמאי וגם האיש שלי עצמאי ומכין לעצמו אוכל ולא תלוי רק בי.
אבל האיש ש את בחרת לא כזה וזו עובדה. גם לאמו הוא עשה מידי פעם בעיות באוכל ואני בטוחה, משום מה, שכל מה שבשלה יהיה טעים מאוד לרובינו כאן . אני מסיקה מזה שמה שמבשלים לו (חוץ מזה, שצריך להיות מה שהוא אוהב בלבד), מראה לו אם באמת אוהבים אותו / מתחשבים בו או לא. התלונות שלו מראות שהוא דורש יחס יותר אישי כלפיו.

אז מה עושים עם זה? מענישים אותו ואת כל המשפחה גם יחד, בגלל שהוא לא רוצה לאכול את המאכלים שאת בחרת כטובים וטעימים לך?
דמייני שהוא מתחזק בדת ואז כופה מנהגים בבית- כיצד היית מגיבה? למה כלפי התחזקות וכפיה דתית אנחנו מתקוממים וכלפי התזונה שלנו, שהיא בסיס קיומינו, את יודעת הרי כמה היא חשובה לך, נדמה לנו שאפשר לגרום לאדם לאכול מה שלא עושה לו תאבון בכלל???
ודרך א-ג-ב: אני מסכימה עם כל הדברים שכתבו לך, למרות שכמה מהם מייצגים גישות שונות. ע"פ הדברים שכתבת, הבנתי שאת והוא מכונסים בשתי בועות שונות ותחילת הפיתרון לבעיות שלכם, יהיה לתחושתי , קודם כל בזה שאת תכיני או תדאגי לו לאוכל שעושה לו שמח בבטן ובנשמה. אני בטוחה שאת רוצה לשמח אותו, זה ניכר בך. הבעיה שאת לא מבינה כמה האוכל שהוא אוכל חשוב לו!!!! את מפרשת את הבליסה הסטריאופונית שלו כחוסר יחס לאוכל ותזונה ואני מפרשת אותה כחוסר אונים ע נ ק י .

הילדים. אגב, לומדים מכם ברגעים אלו ממש, שבעזרת אוכל אפשר להעניש. מוכרות כמה בעיות חמורות שקשורות בכך כמו אנורקסיה למשל. תחשבי על זה. הדברים שלי אמורים לעורר אותך. לא להמריד. כנראה שאני מייצגת בשבילך אנשים, נגדם את מורדת כבר הרבה זמן.
את יכולה להשאר את עצמך, מיוחדת ומקסימה כמו שאת נשמעת ולאפשר לבחור החמוד שבחרת לך להנות לצידך.

דבריה של עופרי ממרידים כי הם שוביניסטיים.
וכו'.
דברייך מראים שאת חיה בתאוריה ולא בעולם המעשה.
על פניו רואים שיש כאן בעיה, ואת פשוט מוסיפה שמן למדורה.
פמיניזם זה יפה מאוד וגם שיוויון, אבל כשזוג מתנגש זה בזו, לא צריך להפוך את הפמיניזם לאליל שחייבים לסגוד לו.
בנישואים צריך לוותר ולהתפשר.
כפי שאולי שמת לב, למה ככה מצהירה שהיא זו שמבשלת וכמו כן מספרת לנו שהאיש שלה עובד. היא לא סיפרה שהיא עובדת לפרנסה!
דבריה של עופרי ממרידים כי הטון שלה היה תקיף, אבל התוכן היה מדוייק להפליא וכלל לא שונה משאר העיצות שניתנו לה כאן, למשל מבשמת.
אני לא מבינה למה אשה נתפסת כמשרתת כאשר היא מכינה ודואגת לאוכל לבעל ולילדים, ולמה היא נחשבת "שיוויונית" אם היא עובדת לפרנסת הבית.
לומר דברים כמו שתכין לה ולילדיה מה שטוב בעיניה, ואם יש לו בעיה עם זה, שידבר. זה ממש לחסל שלום בית ולהביא לגירושין!
מה בדיוק את רוצה להשיג בכך, פלונית? שגבר ואשה יחיו כמו שותפים זרים זה לזו והדבר היחיד המשותף להם יהיה סקס?? איני יודעת אם את נשואה, אבל אפילו אם בתאוריה היית צודקת (ואת לא!), אז במעשה זה פשוט לא משהו שהולך. גבר שונה מאשה באופן מהותי. זה שגבר יודע ויכול לבשל, לכבס וכו', עדיין לא אומר שכאשר הוא נשוי, הוא לא ירצה לקבל זאת מאשתו כאות לאהבה, כפינוק!
זה שאשה יכולה ומסוגלת לעבוד ולהיות מנכלי"ת חברה, ראש ממשלה, נשיאה ומה שתרצי, עדיין לא אומר שהיא תרצה לחלוטין לוותר על הכיף והתענוג בלטפח את ביתה במאכלים נעימים, בקישוט הבית, בניקויו ועיצובו, בטיפוח ילדיה וחינוכם!
זה שיש כאלה אנשים, לצערי היום זה כבר כמעט נורמה, זה לא אומר שזה הדבר הנכון!
ישנן הרבה מאוד משפחות אומללות דווקא בגלל שהן חיות לפי המתכונת שלך!

למה ככה, תראי את דבריה של עפרי כעיצה מבלי להתייחס לתוקפנות. אכן יש לך עבודה לעשות ואני חושבת שאת עושה נהדר. רואים שאת רוצה להשקיע וזה נפלא. אני חושבת שאת אשה מקסימה.
מה היה בסוף עם הפשטידה? הוא אכל בשמחה?
גם אם לא, אל תעלבי. אל תצפי שהשינוי יגיע מייד. תשקיעי זמן, בעקשנות, באהבה ובחיוך, ותראי שהשינוי יבוא.

פלוני _אלמונית
אני מצטטת את בשמת כתבה את זה יפה:

_ואת עיקר הבית, את לב הבית, ואת לא יודעת עד כמה. לכן את קובעת הכל והכל מתחיל ממך.
ממליצה לך על הדף תחזוקת בעל. אגב.
מה שאני כותבת לך הם דברים שלמדתי על בשרי. ועוד לא גמרתי ללמוד. אבל הכל אמת, אפילו אם בעטתי וצרחתי כל הדרך כשאמרו לי אותם_

למדתי על בשרי ממש, שיש הרבה מאוד גברים (מהסוג הגברי טיפוסי בד"כ) שאם נשאיר להם את המרחב לצמוח ולתקן דרכיהם, הכל פשוט יהיה יותר גרוע. הבית והיחסים יהפכו לחורבה אחת גדולה.
אני זו שבחרה לעצמה גבר מהסוג שלא עובד על עצמו, לא חופר ולא מודע. גברים מהסוג "הנשי" לא מושכים אותי.
עזרתי לעצמי בכך שקיבלתי את זה כעובדת חיים. ברגע שהבנתי שהשינוי יגיע ממני, הכל השתנה, באותו רגע ממש.
כאילו הכל חיכו לי. גיליתי שזה כיף להתמסר לגבר שלי. לעשות לו טוב על הלב. לרצות אותו בלי להרגיש מושפלת. חבל שלא גיליתי את זה מההתחלה. איזה בזבוז של שנים.
תקראי לזאת: מקומם, שוביניסטי, מה שתרצי. אני קוראת לזה עובדה.

לי יש בבית גבר גברי מאוד. חזק, שעיר, גבר של גברים, לובש רק כחול, ירוק ובז'. והוא מבשל יותר ממני, מתחלק איתי בניקיון חצי-חצי ואבא לילדינו לא פחות ממני, ולפעמים יותר. נותן להם המון סבלנות, חום, השקעה אינסופית. בדרכו הגברית, האבהית. שוויון מוחלט בחלוקת התפקידים, חצי-חצי מושלם. הרבה הרבה כבוד הדדי, לא לגבר באשר הוא, ירום כבודו, אלא כאדם (וגבר, ובעל, ואב) מצוין. שנינו מפרנסים את המשפחה. לא על חשבון הנשיות שלי, לא על חשבון הגבריות שלו. זה מודל קיים, אפשרי, בר השגה. אפשר לחיות את החלום (עם ויכוחים מדי פעם, כמו בכל זוגיות נורמלית. אבל בלי מאבקי כוח או ציניות).

אבא סבבא אמא קרציה שנים הייתי בדעה שאצלנו בבית אישי עושה לבנות חיים קשים, ואני הולכת איתן ומקלה עליהן. היתה לי הזדמנות נפלאה ללמידה כאשר הן בגרו ואמרו שהן זוכרות אותו לטובה בגלל העקביות שלו.
ובהקשר למה שנאמר בדברים האחרונים:
הילדים אם יכלו לומר היו אומרים לכל אחד מכם שהם אוהבים אתכם בדיוק כפי שאתם.
אנו כהורים נותנים דוגמה אישית לילדים בכל מה שאנו עושים. במקום לחשוב על איך מה שאנו עושים גורם להם נזק אפשר להיות סלחנים לעצמנו על הטעויות שלנו, כך שאפשר יהיה לדעת בביטחון שדבר אחד טוב לפחות הם לומדים מאיתנו. -לסלוח לעצמם על הטעויות שלהם.
אהבה

למה ככה,
רוצה להגיד לך סחתיין!!
על הפשטידות, הנכונות לשינוי, והוצאת התמונות והפסל,

חזקי ואמצי (-:

_מה היה בסוף עם הפשטידה? הוא אכל בשמחה?
גם אם לא, אל תעלבי. אל תצפי שהשינוי יגיע מייד. תשקיעי זמן, בעקשנות, באהבה ובחיוך, ותראי שהשינוי יבוא._

למה ככה , כמה נכונות לשנות ולשפר כל הכבוד לך (בבקשה תקריאי את זה בנימה משתהה לנוכח הכוחות והיכולת שלך).
לגבי הדיון שנבנה כאן, לטעמי אין אמת מוחלטת, זה לא מדע עם תאוריות וסכמות מדוייקות, כנראה שכולן "צודקות" כאן ואת יכולה לקחת ולבחור לך את מה שעושה לך טוב מה שמקדם אותך אל עצמך ואל המטרות שבחרת לך.

ועוד משהו -
איפה את? מי מפנק אותך? איפה יש לך זמן פרטי שהוא אך ורק שלך?
את עושה מאמצים אדירים להחזיק את המשפחה שלך, לתת להם אוכל מזין, לשבור שכבות של קרח ומה איתך??

נשים יקרות, אהובות, אני שמחה לבשר:

אתמול היה חיבוק. גדול, אמיתי.

זה התחיל בנשיקה קצרה על השפתיים שהכרחתי את עצמי לתת לו כשהגיע הביתה בחצות.
הוא נורא הופתע.
אח"כ דיברנו. אבל מעט, למודי ניסיון מר: כל שיחותינו בזמן האחרון, גם אלו שהתחילו ברגיעה, הסתיימו בפיצוץ.
אז לעת עתה אנו מרגישים שלא צריך למהר ולדבר.
שלחתי אותו לראות מה השתנה בסלון. הוא אמר סחתיין על השינויים (אמרתי לו שהוצאתי את התמונות ואת הפסל בעקבות עצות שקיבלתי בבאופן). הוא הציע להוציא עוד תמונה שלי, צילום של אדם שהולך על שפת הים. הצילום נעשה ממרחק רב, ודמות האיש קטנטונת ואילו הים גדול וכהה...
הקיצר התחבקנו.
בלילה אמנם לא ישנו מחובקים כמו פעם (לפני שנהיינו הורים - לא היה לילה שלא הלכנו לישון מחובקים!), אבל החזקנו ידיים...

<וכעבור כשעתיים, כשהילד הגדול עבר למיטתנו ואבא נדחק אל הקיר, הוא עבר לחדר הילדים...>

איזה יופי. כל כך משמח לשמוע!

מרגש!!

מרגש!!
מאוד מרגש!!!!

קבלי זר פרחים ענק!

_מרגש!!
מאוד מרגש!!!!_

למה ככה, מרגש ממש, בא לי לבכות.
כל הכבוד לך!

לי יש בבית גבר גברי מאוד. חזק, שעיר, גבר של גברים, לובש רק כחול, ירוק ובז'. והוא מבשל יותר ממני, מתחלק איתי בניקיון חצי-חצי ואבא לילדינו לא פחות ממני, ולפעמים יותר. נותן להם המון סבלנות, חום, השקעה אינסופית. בדרכו הגברית, האבהית. שוויון מוחלט בחלוקת התפקידים, חצי-חצי מושלם.
אני מאוד שמחה בשבילך. באמת! אפילו מקנאה בך ובנשים שהבעל באמת מתחלק חצי חצי.
אבל את בוודאי מבינה שלא רק שכל הגברים הם כאלה, אלא גם שאי אפשר לדרוש מהם להיות כאלה! בדיוק באותה מידה שאי אפשר לדרוש מכל אישה להיות קרייריסטית. באמת! אני תמיד סלדתי מהנשים ששואפות להיות מנהלות. כלומר, לא מהן באופן אישי, אלא מהגישה. תמיד הערצתי את הנשים ואת הגישה של מי שנשארת בבית עם הילדים. זה תמיד היה החלום שלי, וברוך השם אני גם זוכה להגשים אותו.
כך שלבוא ולומר בשם הפמינזם שהאשה חייבת לדרוש מבעלה להיות חצי חצי, זה עלול להיות הרסני להמון משפחות, וכמובן גם לא יעיל ולא מוביל לשום דבר חיובי (כלומר, את יכולה לחנך כך את ילדייך ואת יכולה לכוון את חברותייך הרווקות שישאפו לחפש כזה גבר, אבל לא יותר מזה).

למה ככה, בהצלחה! אני כולי נרגשת מההתקדמות שלך ומהחיבוק שהיה ביניכם, ממש בא לי לבכות.

אבל את בוודאי מבינה שלא רק שכל הגברים הם כאלה
הכוונה היתה כמובן ש"לא רק שכל הגברים הם לא כאלה.

ממש התרגשתי וליבי פעם במהירות כשקראתי את מה שכתבת לאחרונה. נראה לי שכולנו נכנסנו עמוק איתך למשימת חילוץ בזמן חירום. את היית מוכנה לגמרי לשינוי ובגלל זה כתבת לנו הכל הכל בלי להסתיר כלום. כל הכבוד לך שהחלטת להציל את המשפחה.
אישית הרגשתי שיש פה מצב של או-טו-טו " גבר הולך לאכול אצל אשה לא שלו" ו "אשה מפרקת משפחה בגלל אוכל טבעוני", אז "עופרי אמרה מה שיצא לה מהבטן בלי להתחשב".

בשביל איזה אידיאל של "אישה כנועה" שששואפת תמיד להשביע את רצון בעלה
טוב, נראה לי די ברור שלאף אחת שכותבת בדף הזה אין סוג כזה של אידיאל (-:

אבל תעזבו את כל הויכוחים, הנה למה ככה עושה שינוי ע-נ-ק ומוכיחה לנו שוב, שאהבה מביאה אהבה!

אבל גם לא דורשת מאף אחת לוותר על חייה ועל מה שחשוב לה במטבח או בבית בשביל איזה אידיאל של "אישה כנועה" שששואפת תמיד להשביע את רצון בעלה.
לא זה מה שהשתמע מדברייך. ושנית, אין, ולא מדובר פה על "אשה כנועה".
מי שמעלה דרישות בינתיים זה את.
איפה העליתי דרישות?
אבל תעזבו את כל הויכוחים, הנה למה ככה? עושה שינוי ע-נ-ק ומוכיחה לנו שוב, שאהבה מביאה אהבה!
|כן|

וואו...איזה יופי.
רוצה להמשיך?

מרגש ביותר!!
אבל תעזבו את כל הויכוחים, הנה למה ככה? עושה שינוי ע-נ-ק ומוכיחה לנו שוב, שאהבה מביאה אהבה!

זה מודל קיים, אפשרי, בר השגה. אפשר לחיות את החלום (עם ויכוחים מדי פעם, כמו בכל זוגיות נורמלית. אבל בלי מאבקי כוח או ציניות).
כן, אבל זה החלום שלך.
הוא לא שלי, למשל, ולפי רוח הדברים נשמע שגם לא של למה ככה.
לא רוצה לדבר בשמה - רק אומר שנראה שלה תזונה חשובה הרבה יותר מלו, שהיא נמצאת יותר ממנו בבית ושהיא דווקא שואבת סיפוק מטיפול בבית ובילדים (בתנאי שלא מרגישה שמכשילים אותה).
בכל אופן מה שאני מנסה לומר, דווקא כאישה פמיניסטית, זה שהמודל שלי למשל הוא לא לפרנס שווה בשווה, אלא להיות בבית בשנים הראשונות לחיי ילדיי (ובכלל עבודה ופרנסה זה לא איזה כלי מדהים בחיי להתפתחות אישית. לי יש כלים אחרים ודרכים אחרות).
זה אומר שבעלי מפרנס ומכורח הנסיבות לא מתחלק איתי שווה בשווה בעבודות הבית,
פשוט לא נראה לי לעניין כשמישהו עובד במשרה מלאה.
כל עוד בחרתי להיות בבית, רוב הנטל בבית הוא עליי וזה נראה לי נורמלי.
ודווקא אצלנו מי שאחראי על הבישולים זה הוא.
יש כל מיני מודלים, כל מיני אנשים, כל מיני שותפויות.
חבל לדחוק את המציאות לתור מסגרת צרה של אידאלים.

זה התחיל בנשיקה קצרה על השפתיים שהכרחתי את עצמי לתת לו כשהגיע הביתה בחצות.
תני לו גם חיבוק אחד בכל יום למשך שבוע (גם אם קשה לך), לרכך את האווירה, שניכם זקוקוים לזה.

נו, אז העניינים ממשיכים בסדר.
עדיין לא מדברים על הדברים החמים, אבל מצליחים לרסן את עצמנו במצבים שקודם היו מתלקחים מייד. משתדלים להתחשב אחד בשני. וגם מתקרבים פיזית.

אתמול הגדול ראה אותנו מתחבקים (בעקבות בקשת סליחה גלובלית של אבא ממני - לכבוד יום כיפור - ובקשה מקבילה שלי). אז הוא העיר "חיבוק של אהבה", רוצה לומר, "וואוו!!!!!!".

אגב, בסלון נותרו תמונות מעניינות לענייננו: שני צילומים שלנו מהחתונה, צעירים ויפים, שיכורים ורוקדים את האהבה שלנו.
וכן, שני ציורים בסגנון אפריקאי של זוג (גבר ואישה) - באחד הם מנגנים ביחד, ובשני הגבר מושיט לאישה פרח. מעניין, שקניתי את שני הציורים האלה לפני כשנה, ולא נתתי את דעתי לכך שמצוייר בהם זוג וכו'.

קוסמת - אני איתך.

אה, וגם: הוא מה זה נהנה מהפשטידה!...

מרגש ביותר!!
@}

איזה יופי לשמוע

נו, אז אפשר לשנות את שם הדף ל אבא ואמא בסבבה ?

למה ככה, את פשוט גדולה!

טוב. אני קצרה בזמן.
רק מחר אכנס שוב. ספרי לי מה יש בפינה הדרום מערבית בבית.
מה יש בפינה הדרום מערבית בסלון, בחדר שינה...
ועוד דבר, מקווה שלא תסתבכי.
עמדי במרכז הבית ושאלי את עצמך.: " אם לבית היו עיניים, מאיפה הוא היה מסתכל?"
תארי לי מה נשקף בחלון שמייצג את העיניים של הבית.
שבת שלום לך
מלא בטוב
@}

למה ככה?, את פשוט גדולה!

הוא מה זה נהנה מהפשטידה!...
את אלופה!!

עדיין לא מדברים על הדברים החמים
לא הייתי ממהרת לדבר עליהם. תני לדברים עוד זמן להרגע, להתרכך, להיות שם עד שידעכו. אז אפשר יהיה לדבר על הדברים ממקום נבון ובוגר יותר.
שנה נפלאה וחג שמח

מחמם את הלב להיכנס לפה, למקום של התמיכה המאסיבית הזאת, האהדה, ההתעניינות...

העניינים היו מחורבנים ביומיים האחרונים. שוב ריב סביב האוכל: התעצבנתי שבעת שהתחלתי להכין ארוחה ביום שישי בצהריים, חביתה וסלט, הוא הוציא את החלה, הסלמון המעושן וגבינת השמנת שקנה והתחיל לאכול, וכמובן שהילדים הצטרפו אליו. מה שהכנתי להם נותר מיותם. הגבתי בכעס רב, והוא הגיב בכעס רב מאוד בחזרה, ושוב המכניזם הדפוק הזה השתלט על האוירה בבית.
שנינו עשינו נסיונות פיוס קטנים במהלך השבת, אבל כל פיוסון שכזה התפוגג במהרה עם ריב/ויכוח חדש.

אנחנו צריכים להגיע להסכמות עקרוניות בנוגע לכל מיני דברים, ופשוט לא מצליחים להסכים.

מצטרפת לכל הברכות על ההצלחות והנכונות לשינוי שהוכחת.
בכל זאת חושבת שזה הזמן, לאור הפוסט האחרון שלך, לחשוב ברצינות על הכיוון של טיפול.
הצלחות קטנות זה יופי, אבל זה לא מעלים את הבעיות הגדולות שעדיין לא נמצא להן פיתרון. וההצלחות הקטנות האלו לא יעמדו מול בעיות כאלו.
טיפול טוב באמת יעזור לכם להבין ולראות לאילו הסכמות עקרוניות צריך להגיע ואיך.
טיפול כזה יכול להרבות אהבה, ולפתוח ערוץ תקשורת. לתת לכם את הכלים לפתרון בעיות בהמשך.
בהצלחה.@}

קוסמת, בפינה הדרום-מערבית של הבית נמצאת דלת הכניסה. זה מין הול קטנטן כזה, בערך מטר על מטר, שיש בו גם מתלה לתיקים וכובעים (ובחורף - מעילים) על הקיר. ההול הזה מתחבר מייד לסלון.
בפינה הד"מ של חדר השינה נמצאת המיטה המשפחתית (מה שנקרא אצלנו "המיטה הגדולה"), אשר צמודה לשני הקירות של הפינה הזו.
בקשר ל"עיניים של הבית" - האם הכוונה לחלון או קיר חיצוני כלשהו? או שאפשר גם נקודה פנימית בבית?
אם אפשרי לדבר על נקודה פנימית, אז מדובר, להרגשתי, על מקום מרכזי בבית - מפגש של הסלון, המטבח והמסדרון שמוביל לשאר חדרי הבית.

_האם הכוונה לחלון או קיר חיצוני כלשהו? או שאפשר גם נקודה פנימית בבית?
אם אפשרי לדבר על נקודה פנימית, אז_
ברור קיר חיצוני. תחשבי כמו שאת מדמיינת בן אדם. הגיוני שהוא יסתכל דרך העיניים ולא דרך הטחול..נכון?

התעצבנתי שבעת שהתחלתי להכין ארוחה ביום שישי בצהריים, חביתה וסלט, הוא הוציא את החלה, הסלמון המעושן וגבינת השמנת שקנה והתחיל לאכול, וכמובן שהילדים הצטרפו אליו. מה שהכנתי להם נותר מיותם.
תראי, זאת נפילה.
בדיוק חשבתי עלייך במשך השבת ורציתי להיכנס לפה ולכתוב לך תזכורת:
שגם אחרי שתחליטי לפנק אותו באוכל, ותחליטי להשאיר לו את זירת האוכל בשלווה ובחמימות (רגע, הסבר:

(זאת אומרת, שכאשר הוא מוציא את החלה, הסלמון וגבינת השמנת ומתחיל לאכול, את עוזבת את הסלט והחביתה. את תמשיכי אותם אחר כך.
בינתיים את מוזמנת או פשוט לעזוב, להסתלק מהמטבח באמצע ההכנה וללכת לעשות משהו אחר, או, יותר טוב, להצטרף אליהם ולאכול משהו מזה - את גבינת השמנת את יכולה לאכול? כפית אחת? או קצת חלה, ככה בידיים?
פשוט לעשות ההיפך.
במקום להתעצבן ולריב, לנשום עמוק, להזכיר לעצמך "אני עוזבת לו את זירת האוכל עכשיו" ולעזוב. ושוב, אפילו להצטרף. תראי לו ולילדים שאמא מצטרפת לאבא. תשברי מהצד שלך את הריב על זה. תהפכי את זה ל-נון אישו. תקלפי את שכבות האנטי מזה. לאט לאט, גם הוא ייקח אותך בחשבון. במיוחד אם תצטרפי, ככה שהוא יתחיל להתרגל שהוא לא אוכל לבד. שאם הוא מארגן אוכל, אז הכוונה שהוא מארגן אוכל לכולם. אבל בלי ציפיות. פשוט שייצא ככה מעצמו. שיתחיל להבין שמה שהוא מכין לעצמו, זה האוכל לכולם. זה יתחיל כדור שלג של שינוי.
יחד עם זה שאת מתחילה להכין לו את האוכל האהוב עליו, שכן מתאים למה שאת מוכנה לגעת בו).
סגרתי סוגריים וממשיכה:
גם אחרי שתחליטי את כל ההחלטות המוצלחות, ואפילו תצליחי לבצע כמה מהן, ואפילו תראי תוצאות מיידיות -
יהיו נפילות.
את תחזרי להרגלים הישנים. את תכעסי (אבל הפעם כבר תדעי מייד אחרי, או אפילו תוך כדי שאת צועקת עליו, ששוב נפלת להתנהגות הרגלית שלא הביאה אתכם לשום דבר טוב ולכן היא בעצם חסרת תועלת ומיותרת, לא משנה כמה את צודקת).
ותסלחי לעצמך.
לפעמים אני אפילו במצב כל כך מתקדם שאני מתחילה לצחוק באמצע הריב. אני נשמעת כל כך מגוחכת לעצמי עם השטויות שיוצאות לי מהפה. הרי כבר נשבעתי מיליון פעם שאני לא אגיד דברים כאלה יותר! או שאני אומרת "פוס, רגע, אני רוצה לנסח מחדש" ואז אני אומרת משהו אחר. נגיד אני מתחילה לצרוח "למה...." (לא משנה מה אומרים אחרי ה"למה" המפגר הזה, ברור שכבר עשיתי טעות) ואז אני תופסת את עצמי ואומרת לו בקול רם "אוף אני נשמעת כמו אמא שלי. זה לא היה חכם. התכוונתי לומר, שכאשר אתה משפריץ סבון על האורז שהשריתי לבישול, זה ממש מבאס אותי. חשוב לי שלפני שאתה מתחיל לשטוף כלים, תזיז משם דברים שהכנתי".

אז אין דבר כזה שהכל יצליח לנו כל הזמן.
אנחנו נשכח כל פעם מחדש וניפול לדפוסים ישנים.
אבל זה תהליך הלימוד! הוא תהליך. כשמו כן הוא. לאט לאט מצליחים יותר פעמים מאשר נופלים (-:
פשוט צריך לקחת את זה בחשבון, להתכונן לזה, ולסלוח לעצמנו. בפעם הבאה נקום יותר מהר, או ניזכר בשלב יותר מוקדם בדפוס החדש (-:

נ.ב. אם לא היה מובן מדברי: אני כרגע לא בעד הסכמות עקרוניות. אני בעד צעדים בוני אמון מצדך, ושינוי דפוסים מצדך.
אני לא יודעת אם בשלה השעה שהוא יהיה מוכן ללכת לייעוץ, מה גם שלא קל למצוא ייעוץ טוב ומתאים.
הסכמות עקרוניות אומר שצריך לדבר איתו על הנושאים. לדעתי אין סיכוי עכשיו.
אני חושבת שמעשים יהיו רעיון יותר טוב מאשר מלים.
מעשים: להשאיר לו את הזירה ברגע שהוא עושה משהו כמו להוציא אוכל מהמקרר בכוונה לאכול, להצטרף אליו במידת האפשר במה שאת מסוגלת כשהוא יוזם אכילה, להכין עבורו מאכלים אהובים.

_זאת אומרת, שכאשר הוא מוציא את החלה, הסלמון וגבינת השמנת ומתחיל לאכול, את עוזבת את הסלט והחביתה. את תמשיכי אותם אחר כך.
בינתיים את מוזמנת או פשוט לעזוב, להסתלק מהמטבח באמצע ההכנה וללכת לעשות משהו אחר, או, יותר טוב, להצטרף אליהם ולאכול משהו מזה_
אבל למה לעזוב את הסלט והחביתה?
בעיני, במצב כזה פשוט תמשיכי להכין את הסלט והחביתה, אם זה מה שבא לך לאכול, תערכי אותם על השולחן ליד הסלמון, ותשבו לאכול כולכם ביחד. בלי ויכוחים מי אוכל מה.
פשוט לאכול ביחד ולא להסתכל לאף אחד בצלחת אם הוא אכל את האוכל של אבא או של אמא. זה לא משנה

אני רוצה לספר סיפור מחיי הזוגיות שלי, שהיום פתאום הבנתי שמה שקרה בו הוא בדיוק מה שבשמת ועוד נשים חכמות פה אומרות שעשוי לקרות אצלך.

יש לנו שלושה ילדים. לאחר לידת הראשון, אני חושבת שעברו 10 חודשים עד שהרגשתי שבן הזוג שלי הוא אבא מתפקד, לא רק בצד הכיפי של לשחק עם הילד וכו', אלא גם בצד הטיפולי, שאומר לקחת אחריות עליו מרגע שהוא נכנס הביתה ולתת לי מנוחת אחריות, לטפל בעוד דברים שקשורים בבית וכו'.

כשנולד בננו השני, הרגשתי שאני עושה הכל והוא לא עושה כלום, וזה היה נורא. כששוחחתי איתו על זה, הוא אמר שהוא עוזר המון ולא הבין על מה אני מדברת (באמת הרגיש כך, כן?), ואני רציתי למות. הרגשתי ממש בודדה במערכה. לאט לאט זה השתנה, ככל שבננו השני גדל.

כשהריתי בשלישית, ממש הכנתי את עצמי לזה שבחודשים הראשונים אני ארגיש לבד ויהיה לי קשה, כי זה היה הנסיון שלי בפעמיים הקודמות. עכשיו (איזה קטע, ממש עכשיו) הבנתי, כשקראתי פה, שבעצם מה שעשיתי, היה להגיע למצב שיש לי כמעט אפס ציפיות ממנו בנידון. ציפיתי שיהיה קשה, שאחוש בודדה, שארגיש שאני מחזיקה בעיקר הנטל לבד. הזכרתי לעצמי שתוך כמה חודשים הוא מתאפס וזה עובר.

ואת יודעת מה קרה? אני חושבת שלא היתה בינינו שוויוניות כזו בטיפול בילדים ובענייני משק הבית, מאז שיש לנו ילדים. הוא מנקה, הוא מבשל, הוא מטפל בילדים, הוא מטפל בי. כשהקטנה רק נולדה, זה היה ממש אינטנסיבי ויומיומי, הייתי עייפה כל הזמן כי היא ינקה המון. ככל שהיא גדלה יכולתי לחזור לתפקד ולקחת ממנו חלק מהאחריות. פתאום אני מוצאת את עצמי רוצה לעשות דברים לבד כדי שהוא ינוח, והוא כנראה מרגיש את זה, וממש לא בא לו לנוח.

אתמול, לדוגמא, הבית היה מבולגן, מלוכלך, היו תיקים וצידניות לפרוק מחופשה שחזרנו ממנה, והוא היה ממש עייף, וגם נכנס נורא עם הגדול לאיזה משחק מחשב שריתק את שניהם. החלטתי לתת להם לעסוק בשלהם, ולנסות להעסיק את הקטנה והבינוני, ותוך כדי גם להשתלט על הבית. אמרתי לו שאני מתכוונת לסדר ולנקות. הדבר היחיד שביקשתי ממנו, זה שמתישהו עד שהיום ייגמר, יסדר עם הילדים את חדרם. במהלך היום, הוא ניקה וסידר את המטבח, הוריד כביסה, מילא את המכונה והפעיל אותה פעמיים, תלה כביסה, ושטף את המטבח אחרי שטאטאתי אותו.

אני מבינה עכשיו, שאפס הציפיות שלי, הוא כנראה חלק ממה שעורר את רצונו לנהוג כפי שנהג - אתמול, ובכלל בחודשים האחרונים.

עכשיו, אני לא רוצה שתחשבי שאנחנו חיים לנו כמו איזה נסיכים, happily ever after, אנחנו בתקופה טובה, ובהחלט יש תקופות פחות טובות. והמצב של בן-זוגך נשמע מאד קיצוני, ובמקביל לתרגילים שמוצעים פה, חשוב בעיני שתמשיכי לטפל בעצמך, ותבדקי כל יום אם זה המקום שאת רוצה להיות בו. אם כן, כמובן שכדאי שתעשי את כל המאמצים שיהיה לך שם הכי נעים בעולם.

שכאשר הוא מוציא את החלה, הסלמון וגבינת השמנת ומתחיל לאכול, את עוזבת את הסלט והחביתה. את תמשיכי אותם אחר כך
גם אני לא חושבת שאת צריכה לעזוב. אפשר לצרף את כל המזונות יחד וכל אחד בוחר ממה שבא לו.

חשבתי אולי לפני שאת מתחילה להכין, תשאלי אותו מה מתאים לו לאכול היום בצהריים. אבל אני לא בטוחה שזה מתאים, סתם רעיון שעלה בי

האם הוא בכלל מעוניין בייעוץ. אצלנו כשהזכרתי ייעוץ על כל מיני בעיות שהיו לנו, הוא התחלחל והפך אנטי עוד יותר.
לא הייתי ממהרת לדבר עליהם. תני לדברים עוד זמן להרגע, להתרכך, להיות שם עד שידעכו
מצטטת את עצמי

אבל למה לעזוב את הסלט והחביתה?
אך ורק מפני ש כרגע הם בד אדום לפני שור.
כרגע, הסלט והחביתה הם "האוכל הבריא שמקובל על למה ככה" ומה שהוא מוציא מהמקרר מתנגד לאוכל הזה.
אני לא בעד להשאיר שני מחנות. לקבע "אוכל שלו" מול "אוכל שלה" זה שני מחנות, זה מקבע את הריב.

פשוט לאכול ביחד ולא להסתכל לאף אחד בצלחת אם הוא אכל את האוכל של אבא או של אמא. זה לא משנה
אבל במשפחה הזאת, אצל למה ככה, זה כן משנה! העובדה היא שזה לא עובד אצלם ככה. זה כן משנה.

אני בעד להעביר את עניין האוכל לזירה שלו כל פעם שהוא נכנס לזירה.
לעזוב את שלה. כרגע.
זו דעתי.
למה ככה בכל מקרה תעשה מה שמתאים לה, אבל גם לשאול אותו (הידחפות), גם להביא את האוכל "שלה" (התערבות) - זה הכל ייראה כמו המשך של מה שהיה קודם.
מה שאני מציעה הוא שינוי.

מובן שהכל בגבולות ההיגיון: אם הסלט כבר מוכן לגמרי, אז אפשר להצטרף אליו ולהביא איתך את הסלט. וצלחות. אם יש כבר חביתה אחת, אפשר גם לצרף אותה. לא להמשיך לעשות. להצטרף כולם לשולחן, ולחלק את החביתה לפי מספר האנשים ולהציע למשל לכל אחד את החתיכה שלו. קודם לחלק, אחר כך לשאול משהו נייטראלי כמו "ראובן, אתה רוצה את החלק שלך בחביתה?" ואם כן, אז לשים לו בצלחת. כמובן כדאי לשאול ראשון את מי שאוהב חביתות... (-: ככה יש סיכוי שכולם יצטרפו, כי מחלקים עוד משהו.
בקיצור:
ההצעה שלי מדברת על עיקרון, אבל להיזהר בו.
לעבוד עם מה שיש, כאשר הכיוון ברור.
הכיוון:
לעבור מייד ל"מחנה" שלו.
למה ככה לא חייבת לאכול את מה שלא מקובל עליה לאכול, אבל בהצעה שלי היא מפסיקה מייד לעמוד במטבח ו"לעבוד על אלטרנטיבה בריאה למה שהוא אוכל".
היא תרגיש לאן הרוחות נושבות:

האם לקיחת הסלט איתה לשולחן תתפרש כשתלטנות? כהתערבות? כניסיון לכפות עליו ועל הילדים "אוכל בריא" כשהם רוצים סלמון וחלה? (זה היה החשש שלי, זו ההרגשה שלי ממה שלמה ככה סיפרה). אם יש חשש כזה, אז לא להביא כלום לשולחן!
האם לקיחת הסלט איתה לשולחן תתקבל בטבעיות וככה כל אחד יאכל את החלה שלו עם גבינת שמנת וסלט? אחלה. להביא.
אם ההכנות שלה בכלל באמצע, אין סלט עדיין, אין חביתה אחת אפילו, רק שמת מחבת על האש והביצה טרופה בקערה - אין מה להביא. לעזוב. אחר כך תמשיכי להכין סלט וחביתות. ואז, כשאת מגישה אותם, את קוראת למשפחה "בואו לאכול, יש מנה שנייה". או כל וריאציה על הנושא.

שייראה כמו המשך, לא כמו "אוכל של אבא" מול "אוכל של אמא".
יאכלו כמה שיאכלו. אני מנחשת שאת תאכלי פחות מהאוכל "שלו" ולכן תאכלי יותר מהאוכל "שלך". אבל זה לא משנה. משנה השינוי: לבטל את המלחמה בין האוכל "שלו" ל"שלך".

מקווה שהרעיון שלי קצת יותר ברור.

וואו. כמה אני לומדת מהף הזה.

תודה, למה ככה על פתיחת הדף!
ותודות לכל מי שענו לה.

המון בהצלחה בדרך! ושנה טובה!

אבא שיחק אותה בקניות אתמול (זה הוא, אגב, שבוחר לעשות בעצמו את הקניות). קנה בשר לשניצלים וגם פירורי לחם, וטיגן שניצלים (לראשונה בחייו, אני חושבת).
אממה? הילדים לא אהבו...
קשה להאכיל ילדים. קשה!

זה קרה לפני שעתיים: עשר בלילה. אבא והילדים יושבים כבר שעות רבות מול המחשב. זה התחיל בשני סרטי ילדים, והמשיך בתכניות טלוויזיה (נפלאות האינטרנט).
נגמרת תכנית. אני אומרת: ילדים, מי שרוצה לאכול ארוחת לילה מוזמן למטבח. אח"כ מתקלחים ולישון.
כמובן, אף אחד לא זז. מחכים שתתחיל התכנית הבאה (שהיתה פרק של "המקום", שכבר התווכחתי עם אבא לגבי זה שהיא לא מתאימה לילדים).
אני ניגשת לרמקולים ומאפסת הווליום.
אבא מתנפל עלי.
אני מתכעסת. יוצאת מהחדר.

דינמיקה מייאשת שאנחנו לא יוצאים ממנה.

בשמת, התחלתי לקרוא את הדף "תחזוקת בעל". הזדהיתי כמובן עם הכעס שלך בראשית הדף (הדברים נכתבו לפני, נדמה לי, ארבע שנים). השבלונות המקובלות של אישה שדואגת לבית מול בעל שדואג רק לעצמו, ולא ובנוסף לא מבין מה רוצים ממנו... וכו' וכו'.
עדיין לא קראתי את המשך הדף. אבל מעניין שהיום את לא מביעה (בדף הנוכחי) תחושות דומות, אלא נוקטת בגישה מפוייסת ומפייסת. האם זה מתוך השלמה עם המצב, ורצון לשלום בית לפני הכל? היכן הכעסים?
<נו, כאן צפויים לעלות שמות של עוד דפים רלוונטיים ומומלצים... לא עומדת בקצב!!>

קוסמת, לגבי העיניים של הבית -
כמובן, זהו החלון הגדול שבסלון. הוא פונה אל המרחבים. רואים בו מעט גגות של בתים סמוכים, אבל הם נמוכים (כי הבית שלנו בנוי על צלע הר, והוא גבוה יותר מהבתים ההם). רוב שדה הראייה כולל מרחבים פתוחים וגם הרים רחוקים.

למה ככה, את מוזמנת למחוק אבל אני נאלצת לשפוך קצת בשלב זה, ואני מודעת לזה שדבריי מושפעים מאד מההתרחשויות בחיי, ולא בכדי.
נראה שהבעיה פה היא ממש לא רק אוכל.
מעניין אותי לשמוע עצות לגבי האירוע האחרון, האם גם פה צריך לעזוב לאבא את המגרש ולתת לו לבחור עבור הילדים את תוכניות הטלוויזיה\מחשב, ואת שעות הצפייה? הכל רק לא להגיע עם כבודו לעימות? האם מתישהו באמת יתחיל שינוי הדפוסים שתקבל על עצמה האישה להביא ליחסי כבוד (הדדי??), ואולי יש גברים שאצלם הבעיה היא חמורה יותר עד בלתי פתירה, ואולי הם פשוט צריכים אישה שבאמת תוכל ללכת אחריהם בעיניים עצומות ולקבל על עצמה את אורח חייהם ללא התנגדות וללא דעתנות, גם כשזה לא מתיישב עם אורח החיים שלה? ואולי לא כל אישה צריכה להקריב כל כך הרבה עבור כל בעל, או במילים אחרות, אולי כל עצות השלום בית למיניהן ולגווניהן, טובות רק עבור מי שבאמת מוכנה לוותר על כמעט הכל מתוך אהבה לבנזוגה. כלומר זה ממש צריך שזה יהיה שווה את זה.
אותי זה מאד מקומם, עוד מלפני כמה וכמה פוסטים. )-:

עדיין לא קראתי את המשך הדף
תקראי תקראי D-:
הדף הזה משקף תהליך הבנה ושינוי, גם אם הוא צונזר בהרבה מקומות (במלים אחרות, מחקתי דברים שכתבתי, כדי לשמור על פרטיות אחרי שהדיון נגמר).

לגבי השניצלים - וואו! זה חלק מהשינוי שדיברתי עליו. שימי לב שיש פה שני חלקים שציפיתי להם: אחד, הוא התחיל לקחת על עצמו יותר אחריות אבהית, כמובן לפי התפיסה שלו. שתיים, הוא מגלה שזה לא כל כך פשוט כמו שהוא חשב (עד כה הצליח "למכור" לילדים את מה שהוא אוכל בקלות).

_אני ניגשת לרמקולים ומאפסת הווליום.
אבא מתנפל עלי.
אני מתכעסת. יוצאת מהחדר._

הכל רק לא להגיע עם כבודו לעימות?
תראי, כוכב נגה, מה שאת כותבת בא מהמקום האישי שלך, ומה שאני כותבת בא מהמקום האישי שלי. האם את מרשה לי להזכיר מה היתה הבחירה האישית שלך בסיטואציה מקבילה? או אולי תזכירי בעצמך?
הגישה שלי שונה מאוד.
היא איננה אומרת, להתחפר בכעס, להתחפר בצדק שלי (בצדקנות, למעשה, כמו שהסבירה ניצן אמ בצורה כה מאלפת ובהירה בדף שפתחה חלוקית נחל, תרגול בתקשורת מקרבת בקשת עזרה ) ולהיכנס לעימותים.
הגישה שלי אומרת, בגדול, ולא אכנס לזה כרגע כי אין לי זמן עכשיו:

לבנות רגשות טובים בנושא הכי קריטי.
להשתדל לעשות שינוי באווירה בבית, שינוי שיבוא ממי שרוצה שינוי (פה זו האשה, בדף האשם תמיד זה היה הגבר).
לשים לב לדינאמיקה של המריבות שלנו (פה לדוגמא: אבא פועל, אמא באה ודורשת, אף אחד לא מגיב, אמא פועלת נגד כולם ללא תיאום עם אבא, אבא מגיב בתוקפנות, אמא מגיבה בכעס אבל בנסיגה).
לשים לב לשים לב לשים לב. לבדוק איפה אפשר לעשות שינוי קטן. להתמקד באווירה הטובה - להתמקד בחיובי כי זה הפתח, זו הפירצה, שדרכה יתחיל שינוי.

לדוגמא, וזה רק בקטן, בזעיר אנפין, רק כיוון: בתקרית הזאת שניכם פעלתם בעצם בתוקפנות. והכנסתם את הילדים באמצע.
הדרך לטפל בזה היא (שוב, רק כיוון כיוון כיוון, לא מתכון כרגע): להגביר את האווירה הטובה סביב נושא האוכל. אחרי ארוחה נעימה שבה יש לשניכם רגשות חיוביים והילדים כבר הלכו לישון ועדיין הרגשות החיוביים באוויר - אז להגיד משהו כמו "אני נורא מודאגת משעת השינה של הילדים. בדיוק קראתי שהורמון הגדילה עובד רק עד חצות ולכן נורא חשוב שילדים יישנו בשעות המוקדמות של הלילה" או משהו אחר כזה, אולי משהו שידבר אליו. את צריכה לחשוב על טיעון שידבר אליו, שיהיה איכפת לו ממנו. אולי הזמן הזוגי. לא יודעת. משהו לחשוב עליו. אבל "את נורא מודאגת" (מה שנכון ומדוייק ביותר!) ותו לא.
אחרי "אני נורא מודאגת", ואולי טיעון (אולי הכי חכם במקרה שלך לא להציג שום טיעון! גם זו אופציה חשובה!), את אומרת בחוסר אונים (חוסר האונים שאת מרגישה אבל מבטאת עד כה בצורת כעס, ולכן תלכי לקרוא את תחזוקת בעל עד הסוף (-: ) "ואני לא יודעת מה לעשות".
וזהו.
זהו.
בכלל הכי חשוב ללמוד מתי לשתוק כשיש בעיות בזוגיות (וגם עם ילדים, האמת).
מדברים רק כשיש אוירה חיובית מאוד ביניכם.
מעלים דאגה.
מבטאים חוסר אונים לגבי הדאגה.
וזהו.
חס וחלילה לא להגיד שום הצעה לפיתרון גם אם יש לך.
חס וחלילה אלף פעמים לא נכנסים שוב לסרט שבו "הכל בגללך" ו"אתה אשם".
ואם התגובה שלו היא "את....." כלומר האשמה מופרכת שלך בנושא (תכיני את עצמך מראש לכל מיני תגובות שהוא עלול להגיב, שאחת מהן היא להרגיש אשם ולכן לתקוף אותך איכשהו), את מקשיבה בתשומת לב, ואומרת בהירהור (לא משנה מה זה): "אז אתה חושב שזה בגלל שאני עושה X? באמת? אני צריכה לחשוב על זה."
וזהו.
בעיקר נותנת לו לדבר. ככל שהוא ידבר יותר, המצב יהיה טוב יותר.
גם אם הוא נכנס להאשמות, את "חושבת על זה". לא מתחייבת לכלום, לא מכחישה, לא מאשרת, כלום.
המטרה בשיחה כזאת היא להעלות את הנושא נקודה.
הוא גבר-גבר, הבעל שלך, ולכן אם את מודאגת ואובדת עצות, הוא יחשוב על עצה. והעצה תבוא ממנו. ולכן הוא ידאג לביצוע שלה.
האם הוא יגיד לך שאין שום בעיה שהילדים הולכים לישון מאוחר?
אולי!
אם את תקפידי לא לענות ולשמור על כל הכללים שציינתי בלי ליפול - הוא כבר יגרום לעצמו לשנות את דעתו, כי הרי שתינו יודעות שבסתר לבו הוא יודע היטב שילדים צריכים לישון מוקדם. הוא פועל נגד זה מתוך אנטי נגדך ופופוליזם לילדים.
במקום ללכת נגד, את תגייסי אותו.
אבל כמו שראית, זאת שיחה שאסור ליפול בה.
לכן זה תרגיל למתקדמים.
תתקדמי עוד קצת עם האוירה הטובה, ותתאמני בקטן על נושאים לא חשובים לעשות דברים כגון לשתוק במקום להגיב בכעס, או להמנע מלהגיד "בגללך" וכאלה. תתאמני תתאמני. בסוף תהיי מוכנה לטיפול יותר מורכב.

אלה לא עצות שלום בית.
אלה לא עצות להקריב את עצמך.
ממש לא.
זו הבנה לא נכונה לחלוטין של מה שאני מציעה.
אם ככה רואים את זה, אז באמת מגיעים לכעס תהומי ולא רואים שום דרך מלבד גירושין.
אני נגד הקרבה עצמית. אבל אני בעד אל תהיי צודקת תהיי חכמה.
בסוף, כשאת חכמה ומוותרת על ה"צדק" (והרי מי צודק? גם את מתנהגת לא יפה ובתוקפנות פה... (-:

) אז הוא עובר שינוי.
זה לא "תעשי מה שהוא אומר לך ובסוף הוא יתנהג יפה".
מצד שני אני מוטרדת מזה שאפשר להבין כך את מה שאני כותבת. יכול להיות שיש דברים שאני צריכה לנסח יותר טוב כדי שלא יובן כך? אשמח אם מישהו יראה לי (כוכב נגה?) איפה בדברי אפשר לפרש כהקרבה עצמית.

לדעתי יכלת גם להגיד פשוט שאת הולכת לישון. לקחת לעצמך מנוחת אחריות. ולא מתוך כעס אלא באמת פרגני לעצמך שהוא האבא שלהם ומותר גם לו להחליט לגביהם ( סה"כ בחרת אותו לא? הרגשת שהוא האדם שאת יכולה לעשות איתו ילדים ולחיות איתו כל חייך נכון? )
אחרי פעם אחת כזאת (או אולי גם כמה פעמים אבל די מהר) הוא יחזיר לך את האחריות על השכבת הילדים. (באחריות

)
וכל מה שבשמת אמרה... וכל הכבוד לך שאת מנסה לשנות אצלך כי לשנות מישהו אחר זה בלתי אפשרי. רק נשארים כועסים ומרירים...
ואולי ,בשמת, את יכולה לתאר קצת את התהליך הפנימי של עזיבת הכעסים והצדקנות כי זה נראה לי עצם העניין...
(עוברת בעצמי תהליך כזה אבל לא מול בעלי..)

אשמח אם מישהו יראה לי (כוכב נגה?) איפה בדברי אפשר לפרש כהקרבה עצמית. נראה לי שזה פשוט עניין של גישה. אם אני עושה את הדברים תוך תחושת הקרבה, באמת אהיה קרבן. אם אני אומרת - אני עושה עכשיו ניסוי, במסגרתו אני אקבל את האוכל שבן-זוגי מכין באהבה. אבל באמת אקבל, ובאמת באהבה. לא מן השפה לחוץ. לא שאמשיך לחטוף קריזה מהתזונה שהיא בעיני קלוקלת, אבל אשמור הכל בבטן, אלא אצליח לשחרר באמת ובתמים - אז הנה אני לא צודקת, אלא חכמה.

תראי, כוכב נגה, מה שאת כותבת בא מהמקום האישי שלך, ומה שאני כותבת בא מהמקום האישי שלי. האם את מרשה לי להזכיר מה היתה הבחירה האישית שלך בסיטואציה מקבילה? או אולי תזכירי בעצמך?
אני אזכיר בשמחה, למרות שאני לא יודעת אם הסיטואציה באמת מקבילה. לא יודעת אם אפשר להשוות בין איזשהם בני זוג בכלל.
בכל זאת, הבחירה הסופית שלי היתה לנטוש. בחירה שבאה מתוך הבנה שלא עם הגבר הזה אני רוצה לחיות את חיי ולהזדקן. הבנה שתבנית היחסים הקיימת לא תוכל להשתנות באופן מהותי, לא מצידי- שכן לא אוכל לכבד אותו כפי שראוי לכבד בעל, כפי שגםבשמת ציינה שראוי, וגם לא מצידו - כי הבנתי שיש קווים מסויימים באישיות שלי שמהווים איום במהותם עבורו, ולא אוכל לבטל אותם מבלי לבטל את עצמי. כדוגמה אביא רק עובדה יחידה וקטנה, אך בכנות זו אחת מני רבות. באופיי אני שכלתנית, חובבת ספר ויש לי קרבה גדולה למילים ולשפות. זה תחביב וכישרון, ואת זה רציתי גם להפוך לעיסוק מקצועי. אלא מה, לאחר הנישואין הסתבר שבעלי דיסלקט לא מוצהר. כלומר אני אבחנתי שיש לו בעיה רצינית בקריאה וכתיבה, כששאלתי אותו (לגמרי באופן ענייני ומתוך רצון לעזור, אם כי בתמיהה מסויימת איך לא הזכיר זאת לפני כן), הסתבר שהוא מתכחש לכך לגמרי, מתבייש בכך עד עמקי נשמתו, וכועס מאד לשם העלאת הנושא. ניסיתי בתמימות לומר לו שדיסלקציה זו ממש לא בושה, ולרוב אלה אנשים מוכשרים מאד וכו', ושחבל שבגלל שהוא לא מוכן להכיר בבעיה הוא יוצר לעצמו קושי בתחומים מסויימים של החיים. קושי שעם טיפול נכון היה נעלם. היה אפשר ללמוד איך וכו'. כל זה גרם למריבות רבות, ולהעמקת רגשי הנחיתות שלו מולי, רגשות שגם בהם, אגב, אין לי ספק שהוא לא הכיר. לקח לי לפחות שנה וחצי -שנתיים להשלים עם זה שאני חיה עם אדם שמעדיף לעצום עין בפני בעיותיו על פני לטפל בהן. ולא, לא חשבתי שאני זו שצריכה לגרום לו לטפל בבעיות שלו, אבל גם הבנתי כעבור עוד תקופה ארוכה איתו, שגם אם אוכל לקבל ולכבד אותו עם בעיותיו, לא אוכל לקבל ולכבד את הרצון שלו לחוסר מודעות. לתסמונת בת היענה. אדרבה, הבנתי שאם היה בא ומודה ללא עכבה ובושה - אני כזה וכזה (מה שמחילה מכולם, גם אני וגם הרבה א\נשים סביבי מוכנים בחיוך סלחן לעשות לגבי עצמם), כי אז היה לי הרבה יותר קל לכבד. היה לי מאד קשה להמשיך להתעלם מהבעיה ולשחק את המשחק שאת כלליו הוא קבע (יש סיטואציות שהדבר הביא ממש למבוכה חברתית, ודווקא זה שהתעלמו מכך - למשל, כשהוא נדרש לעשות קידוש מול אנשים אחרים, וכל הקידוש היה רצוף טעויות, או שהוא היה מסרב לעשות קידוש ואנשים ניסו להפציר בו. וכל זה היה צריך להחליק כאילו לא קרה כלום והכל כרגיל, מול מבטיהם השואלים של האנשים...)
כל זה רק כהקדמה- בתחילת נישואינו הייתי לקראת סיום תואר ראשון. נשארה לי עוד שנה +עבודות. את שנת הלימודים סיימתי בקושי - גרנו בתל אביב כי זה היה לו נוח יותר (היה לו אז עסק שם), ואני הסכמתי שאת ה3 או 4 פעמים בשבוע שצריך, אסע ללימודים בירושלים. מיותר לציין שכל מימון הלימודים + הנסיעות נעשה ע"י הוריי, ולא על ידו. שיתוף הפעולה שלו בנידון היה רק הסכמתו העקרונית שאשתו (זאת אני...) תיסע להשלים את לימודיה בירושלים. גם מבחינת מטלות הבית, לא היה שום שיתוף פעולה מצידו, וכשהייתי חוזרת הביתה לאחר יום לימודים +נסיעות באוטובוסים, הייתי צריכה לדאוג לארוחות +כל מטלות הבית כרגיל בלי שום עזרה מצידו. את השנה סיימתי ועבודה אחת כבר הגשתי, אך אז נולד בננו הבכור. היו לי עוד 3 עבודות להגיש. הדברים התחילו להתחבר לי בראש. התחלתי להבין את כל מה שעכשיו אני כותבת כמסקנות. הבנתי גם שבמצב זה יהיה לי קשה מאד להשלים את חובותיי לאוניברסיטה. הבנתי גם שכל הלימודים האקדמיים שלי מהווים עבורו איום אינטלקטואלי רציני. חשבתי לי - הרי עכשיו נולד לי תינוק, ומה באמת הכי חשוב לי - תואר ראשון שאוכל למסגר ולא יהווה כלי אמיתי לפרנסה אם לא אמשיך אותו למסלול לימודים נוסף וכו', או טיפול בתינוק ובבית והתמסרות לבעל. בסתר ליבי קיוויתי שאם ארד מרעיון התואר אצליח גם להוריד את מפלס המתח שהיה בינינו, מתח שנוצר בשל אותו איום מדובר.
כך, בלי רצון להתקרבנות אלא להתקרבות, בלי כוונה להתמסכן אלא להתמסר, הסכמתי לבטל פן שלם של אישיותי. הסכמתי לוותר על התפתחות אישית, מקצועית, על היכולתשלי לתרום מבחינת פרנסה בבית (שכן הבנתי גם שהוא מאד רוצה להיות מפרנס יחיד, וחוסר יכולתו לפרנס גורמת לו לבושה גדולה ולרגשי עצומים), ועל העניין האינטלקטואלי האישי שיש לי בשפות ובמילים.
לפחות ניסיתי. ארבע שנים. עד שהבנתי (לקח לי זמן(-: ) שהניסיון שלי היה טעות ביסודו. שהתבטלות כזו היא שגויה. ושגם "התבטלות נכונה" לא תצלח מולו, אם הוא כשלעצמו לא יעשה את התהליך שהוא צריך בשביל להיות מסוגל לכבד את אשתו. וכן, אפילו מבחינה הלכתית, כשם שיש חיוב על האשה לכבד את בעלה, כך גם יש חיוב על הבעל לכבד את אשתו. רק שמשום מה לא רבים מקפידים על תפקיד זה של הבעל. ועל אלה אני בוכיה...

אחרי ארבע השנים האלו, החלטתי לסיים את התואר. הדבר התאפשר בצורה של השגחה גלויה, והיה חלק מתהליךשל טיפול. הדברים התחילו להתבהר ולהתברר לי בראש. אבל זאת היתה רק ההתחלה. עברתי עוד שנה וחצי של טיפול משני סוגים +טיפול הומאופטי שנצרכתי לו עקב מחלה שהתפרצה לי וסימנה לי שמהו, כח אדיר בי מודחק, ומתפרץ בצות עצבים. הרשו לי להחשיב גם את הכתיבה בבאופן שהתחלתי סביב תקופה זו כחלק חשוב בתהליך הטיפולי(-:
ואז, כלומר ממש לא מזמן, הגעתי אכן להחלטה להתגרש. וזאת היתה מבחינתי גאולה פרטית. וזה לא קל בכלל אבל ברור לי שזאת החלטה נכונה וברוכה, גם אם קשה. וכמובן שזה בא אחרי כל נסיונות ההצלה האפשריים לזוגיות הזו. מבחינתי לפחות הגעתי לנקודת האל-חזור.

בשמת א , מה שהשתמע לי מדברייך כהקרבה וכו', אולי באמת מתפרש לי כך לאור חוויתי האישית. אך צורם לי מאד עניין הטלת משימת השינוי על כתפי אחד מבני הזוג. (במקרה זה האישה). כואב לי שהיא נדרשת לכבד ויחד עם זאת למחול לגמרי על כבודה (גם אם באופן זמנני). אבל, אני מודה שיכול להיות שזה משתלם. אם היא אוהבת אותו ורוצה אותו מספיק. אם היא רוצה את כינון המשפחה שלה איתו. אצלי, כאמור, זה לא היה המצב.

זהו, יצא ארוך אבל הייתי יכולה להמשיך עוד. אני חסה עליכם (-:
ונכון, הנושא טעון לי ורגיש לי, ומקומם אותי החלוקה של - או שתעשי "את העבודה" ותשיגי את הברכה בביתך, או שלא תעשי ולכן תפרקי. כלומר, אכן אישה בונה אישה הורסת, אך יש מקרים שבהם רצוי להרוס, ולא הורסת מתוך חוסר עבודה רוחנית, אלא דווקא מתוך הבנה חדשה.

למה-ככה, אם כל הבלוק הזה לא מתאים לך פה, עשי בו כרצונך...@}

כוכב נגה
רק להזכיר לך ולאחרים שלפעמים להתגרש זו גם מצווה.
ניצה פורחת

בשמת א , מה שהשתמע לי מדברייך כהקרבה וכו', אולי באמת מתפרש לי כך לאור חוויתי האישית
וואו, לא הכרתי את כל הסיפור שלך, אבל באמת, אני מסכימה איתך. את הקרבת הרבה מאוד במלוא מובן המלה!
אכן יש מקרים שבהם הגירושין הם גאולה משיעבוד. טוב שיש אפשרות כזאת!

אך צורם לי מאד עניין הטלת משימת השינוי על כתפי אחד מבני הזוג.
אוקיי, אז פה אני רוצה לדייק:
אני לא מטילה משימות על כתפיה של למה ככה. למה ככה רוצה שינוי. היא פנתה בדף הזה לבקש עזרה, ואני תורמת רעיונות לעזרה וכמוני גם כל האחרות.
למה ככה לא עומדת בשום משימות מטעם מישהו אחר.
היא חופשייה לבחור, ובידה האפשרות להחליט לאיזו עצה להקשיב, מה ליישם, מה לעשות, ואם בכלל כדאי.
אני משתפת מניסיוני ומניסיונם של הרבה אחרים, שאפשר ואפשר להציל זוגיות באמצעות עבודה של אחד מבני הזוג בלבד - עד רמה מסוימת (כשמגיעים לרמה הזאת, לרוב בן הזוג כבר מוכן לשתף פעולה בהצלת הזוגיות, כי הוא כבר מבין בעצמו שהוא אוהב את בת הזוג ורוצה בכך).
אם יש אפשרות למצוא את האהבה והכבוד שכוסו בערימת כעסים, עדיף להציל את המשפחה מאשר לפרק אותה.

או שתעשי "את העבודה" ותשיגי את הברכה בביתך, או שלא תעשי ולכן תפרקי
אני ממש לא רואה את זה כך.
המצב רע.
האם למה ככה רצתה בכלל פירוק? האם המחשבה הראשונה שלה היתה גירושין? האם זו אופציה ראשונה בכלל, כשיש ילדים? ואם הכאב הגדול הוא שהבעל נותן לילדים אוכל זבל, והבעל משאיר את הילדים שעות מול מחשבים וטלביזיה, והבעל מאפשר לילדים ללכת לישון מאוחר והטיפול שלו בהם חסר אחריות הורית מינימלית - איך גירושין יפתרו את הבעיות האלה?
גם אם היא תתגרש, היא עדיין תעמוד מול אותן הבעיות, והפעם במצב הרבה יותר חמור. הרי הוא אבא שלהם, גם אם לא יהיה יותר בעלה.
לכן המצב במשפחה היה גרוע. לא היא הגורם לפירוק - אם הנישואין האלה היו מתפרקים (או אם הם יתפרקו בעתיד), האחראים לכך יהיו שני ההורים, שני בני הזוג. איפה בדברי מצאת משהו שעלול היה ליצור את הרושם שיש פה איום על הנישואין שמונח על כתפיה?

אין פה איום: או שתעשי מה שאני אומרת ויהיה עתיד ורוד, או שלא ואז תהיי אשמה בגירושין.
יש פה משהו אחר: המצב רע. האם יש משהו שאת יכולה לעשות כדי לשפר את המצב? כן, יש.
לא חייבים להסתפק באיוורור התלונות שלנו. בסך הכל רבות מאיתנו היינו שם, ויודעות שאם כל מה שנעשה יהיה רק להתלונן באוזניים תומכות על הצרות שהבעל עושה לנו, שום דבר טוב לא ייצא מזה. להיפך.

לגבי "תעשי את העבודה ותשיגי את הברכה בביתך" יש לי מה לומר, ואני אגיב בהקשר של הציטוט הבא:
כואב לי שהיא נדרשת לכבד ויחד עם זאת למחול לגמרי על כבודה

שוב, צורת ההסתכלות שלך, כוכב נגה, שונה לגמרי מזו שאני מציעה. מאוד חשוב שהצגת את הדברים בצורה ברורה כי באמת זה נותן לי הזדמנות לחדד את ההבדלים. אני מסכימה איתך לגמרי בגישה שההקרבה היא רעה, וגם אני קופצת ישר אם אני חושבת ש"למה ככה" "נדרשת" לעשות משהו.
לכן חשוב לי להבהיר שוב: לא נדרשת. רוצה.
אם היא בוחרת.
ולמה רוצה? כי היא רוצה לתת צ'אנס לנישואין, ובכל מקרה, היא רוצה לשפר את היחסים עם אבי ילדיה כי כך או אחרת הם אלה שיחנכו ביחד את הילדים שלהם.
האמת, כאשר מתגרשים, לפעמים קורה שלא זו בלבד שהאמא נאלצת להמשיך לחנך את הילדים המשותפים ביחד עם כל הדברים של הבעל שבגללם היא התגרשה ממנו, אלא שלפעמים צצה שם אשה אחרת, שעכשיו משתפת פעולה עם בעלה לשעבר כדי לחנך את הילדים שלה לא כמו שהיא רוצה!
שלא תהיה לנו אשליה כאילו רק נתגרש ומייד יפסיקו להפריע לנו לגדל את ילדינו "כמו שצריך"...
(כי הרי רק אנחנו מגדלות את הילדים כמו שצריך, והעזר שכנגד מהווה בעיקר, נו, שכנגד P-: )
(לא, זו כמובן לא האמת, אל תקפצו לי פה (-: , אני רק מתארת איך זה נראה לנו - לנו כולל אותי לחלוטין - כאשר אנחנו בסערת רתיחה, ובטוחות שמחר אנחנו מגישות תביעה לגירושין, כי אנחנו לא מוכנות לחיות עם הדבר הזה עוד יום אחד נוסף!)
[הדבר הזה = אהבת חיי, זה שבחרתי בו, והתחתנתי איתו, ובחרתי ללדת את הילדים שלו ולא של אף אחד אחר....

]

במלים אחרות: הדברים נראים לגמרי אחרת כשכועסים וכשרגועים... ולא הוא השתנה. הכל מהראייה שלנו והפרשנות שלנו.

אז למה ככה לא נדרשת לכבד.
אני מציעה לה לכבד, כי היא צריכה את זה.
למה ככה לא נדרשת "למחול על כבודה". היא לא מוחלת על כבודה. היא באמצע תהליך שיקום של יחסים, והיא תעשה בחירות ביניים שנועדו להביא שמחה לחיי המשפחה שלה.
יתרה מזאת:
הטענה המרכזית שלי (והיא מתקשרת לעניין "תעשי את העבודה") היא שכל הדברים שאני מציעה אינם טקטיקה ומניפולציה לעשות דברים רעים בשביל להשיג מטרות.
הדברים שאני מציעה הם הדרך להבראה של למה ככה בעצמה. כל מה שהיא תעשה, כל שינוי שהיא תצליח לעשות, ישפר אותה באופן ישיר.
מה זה ישפר אותה? יעשה תיקון לה. לאופי שלה, להתנהגות שלה, יעשה אותה אדם שהיא בעצמה תכבד אותו יותר.
איך אני אגיד את זה אחרת? התהליך שאני מציעה, שנראה לך, כוכב נגה יקירתי, כאילו היא "נדרשת לכבד גבר שלא ראוי לכך" ולשם כך "מוחלת על כבודה", כלומר מקריבה את כבודה - ככה זה נראה רק בעיניים של הכעס והצדקנות. כי הכעס רוצה רק שהצד השני ישתנה ולא אני, והצדקנות רוצה רק שהצד השני יודה שהוא טעה ואני צדקתי, ולא מעלה בדעתה שיש פה סימן שאלה ענק: האמנם הוא טעה? האמנם אני צדיקה?

אני אומרת, שאדם שמתחיל לכבד אחרים במקום להתייחס אליהם בחוסר כבוד - מתחיל לכבד את עצמו.
(להתייחס בחוסר כבוד לאנשים: לצעוק עליהם! לבוז להם! להאשים ולבקר! אף פעם לא לתמוך, להעריך או להגיד מלה טובה! להתערב להם בשתלטנות - וכן, גם אני עושה את זה, אבל לכבות למישהו את המחשב/הטלביזיה כשהוא צופה בהם ורוצה להמשיך לצפות בהם, זו כפייה, תוקפנות ושתלטנות P-: וכבר אמרתי שאני עושה את זה בעצמי? רק שיהיה ברור שאני לא מדברת פה מבמת הכבוד של המושלמת והצדיקה. אבל אני רק מתארת דברים שלמה ככה אמרה בעצמה שהיא עשתה, ואת הכל אני מכירה אישית).

כשאני אומרת את שלי בצורה מכובדת, בקול רגוע ולא בצרחות, בתקשורת מקרבת ולא בהאשמות וביקורת - אני מכבדת את עצמי קודם כל. אני אדם מכובד.
כשאני מגיבה באופן שקול (למשל, שותקת בתגובה לפרובוקציה ואומרת בקול רגוע "אתה חושב? הממ, אני צריכה לחשוב על זה"), לא מהטייס האוטומטי שלי שמגיב מתהומות החסכים של הילדות שלי - אני מכבדת את עצמי. אני אדם מכובד.
כאשר אני אדם מכובד, אני ראויה לכבוד וגם בעלי יתחיל לכבד אותי.
כי בהתנהגותי ובמעשיי אני אוכיח שאני ראויה לכבוד.
זה ריקוד, ולריקוד שני צדדים.
כרגע שני הצדדים לא מכבדים זה את זה, ושני הצדדים מתנהגים באופן לא מכובד, ושני הצדדים לא מכבדים את עצמם.

עכשיו, יש פה עוד נושא שאת מעלה, כוכב נגה, והוא נמצא מאחורי כל דברייך: את שואלת "אבל למה היא ולא הוא, למה היא קודם?" כמעט אפשר לשמוע "אבל הוא התחיל".
אני אומרת: זה בכלל לא משנה מי התחיל.
משנה רק מי מוכן ברגע זה לעשות שינוי. לא חשוב אם הגבר או האשה. מי שמוכן לעשות שינוי הוא מי שאנחנו מדברים איתו.
אם בעלה ירצה לעשות שינוי הוא ימצא את הדרך.
אם הוא יבוא הנה נעזור לו באותה מידה.
ללמה ככה יש אומץ, אדיר ונדיר! לכן השינוי שהיא יוזמת הוא שינוי חיובי למשפחה.
יש אנשים שמגיעים למצוקה בזוגיות ועושים שינוי לא חיובי. בגידה למשל.
השינוי שעושה עכשיו למה ככה חשוב וטוב לא רק לזוגיות.
הוא חשוב לא פחות, ואולי יותר, לילדים, שהם כל כך חשובים לפותחת הדף הזה. מי אם לא הילדים שווים את זה שאמא תתן דוגמא ומופת חיובי להתנהגות מכובדת? מי אם לא הילדים ירוויחו מזה שאמא ואבא יפסיקו להיות בכסאח מתמיד?
מי אם לא הילדים ירוויחו מזה שבטווח הארוך אבא ימצא את עצמו משנה את גישתו לאוכל ואולי משתף יותר פעולה עם אמא, פשוט מפני שאמא עשתה את הצעד הראשון לקראתו והראתה רצון טוב ואהבה? אם היא תמשיך, היא עוד עשויה למצוא אותו יום אחד מציע סלט לילדים! או מקפיד איתם שיאכלו את האוכל של אמא! מי יודע מה יכול לקרות!
מי אם לא הילדים ירוויחו מזה שאמא תהיה מסוגלת לנהל שיחה משותפת עם אבא, בלי צעקות והטחות אשמה וסיום שבו כל צד רק רוצה להתנקם בשני? מי אם לא הילדים ירוויחו מזה שאבא יפסיק לשחק את הבייביסיטר שמתחנף לילדים בזה שהוא מרשה להם להישאר ערים עד מאוחר, ויתחיל להיות אבא שלהם?
מי אם לא למה ככה וילדיה ירוויחו מזה שהיא תתחיל לבטא את הרגשות האמיתיים שלה (דאגה, עלבון, חוסר אונים, לתת רק שלוש דוגמאות) במקום את הכעס שמסתיר אותם? מזה שאמא מביעה כעס בדרכים לא מועילות ופוגעות הילדים לא לומדים שום דבר חיובי ובן הזוג לא יגלה שום אהדה. אבל כאשר אמא מביעה בכנות ובכבוד רגשות אמיתיים, אפשר ללמוד מזה גם אם לא מגיבים כלפי חוץ. זה יוצר שינוי גם אם אנחנו לא נראה אותו מתבטא מיידית.

לכן אני רואה פה יריעה רחבה. לא רק אשה וגבר, והקרבה למען הגבר.
אני רואה אשה שיש לה מה ללמוד, ויש לה לאן להשתפר בעצמה, ומה יותר טוב מאשר ללמוד את השיעור כשבן הזוג שבחרנו לנו לחיים "מאלץ" אותנו ללמוד את השיעור הזה?
אני רואה פה משפחה עם ילדים, כשהילדים צריכים את השינוי הזה אצל אמא.
למה ככה, אני מחזקת את ידייך.

אז ככה
פינה דרום מערבית היא פינה זוגית. חשוב שיהיה בה סימבול זוגי.
את כתבת שזה בכניסה, ויש שם כל מיני כובעים מעילים וכאלה, נכון?
אולי תחפשי את הפינה הדרום מערבית בסלון?
לגבי העינים של הבית, סבבה. אם יש מרחבים ממול מעולה. העיניים הם הפיניקס שלנו - יכולת ראייה לטווח ארוך וחשוב באמת שיהיו שם מרחבים ולא קיר.
עכשו אני רוצה לבדוק את ה"צב".
על מנת שאדם ירגיש ביטחון בחייו, ירגיש שיש לו "גב", צריך שיהיה "צב" אז אם את עומדת מול העיניים (מתוך הבית כמובן)
ספרי לי איזה מבנה יש מאחוריך, כלומר מאחורי הקיר יש בטח עוד בניין או בית.
האם הוא יותר גבוה מהבית שלך?

כלומר אני אבחנתי שיש לו בעיה רצינית בקריאה וכתיבה, כששאלתי אותו (לגמרי באופן ענייני ומתוך רצון לעזור, אם כי בתמיהה מסויימת איך לא הזכיר זאת לפני כן), הסתבר שהוא מתכחש לכך לגמרי, מתבייש בכך עד עמקי נשמתו, וכועס מאד לשם העלאת הנושא. ניסיתי בתמימות לומר לו שדיסלקציה זו ממש לא בושה, ולרוב אלה אנשים מוכשרים מאד וכו', ושחבל שבגלל שהוא לא מוכן להכיר בבעיה הוא יוצר לעצמו קושי בתחומים מסויימים של החיים. קושי שעם טיפול נכון היה נעלם. היה אפשר ללמוד איך וכו'. כל זה גרם למריבות רבות, ולהעמקת רגשי הנחיתות שלו מולי, רגשות שגם בהם, אגב, אין לי ספק שהוא לא הכיר. לקח לי לפחות שנה וחצי -שנתיים להשלים עם זה שאני חיה עם אדם שמעדיף לעצום עין בפני בעיותיו על פני לטפל בהן. ולא, לא חשבתי שאני זו שצריכה לגרום לו לטפל בבעיות שלו, אבל גם הבנתי כעבור עוד תקופה ארוכה איתו, שגם אם אוכל לקבל ולכבד אותו עם בעיותיו, לא אוכל לקבל ולכבד את הרצון שלו לחוסר מודעות. לתסמונת בת היענה. אדרבה, הבנתי שאם היה בא ומודה ללא עכבה ובושה - אני כזה וכזה (מה שמחילה מכולם, גם אני וגם הרבה א\נשים סביבי מוכנים בחיוך סלחן לעשות לגבי עצמם), כי אז היה לי הרבה יותר קל לכבד

כוכב נגה, לא כביקורת עליך - הסיפור הזה על בעלך העלה אצלי הרבה חמלה כלפיו... בסך הכל לא קל להתחיל לפתוח פצע שהיה סגור שנים, שהיה מלא אשמה ובושה. זה כמו מישהו ששנים חשב שיש לו אף ארוך או שהוא נראה נורא או שהוא טיפש, ופתאום דורשים ממנו להודות בזה בקול רם, לתת לזה שם "איבחוני" ("אני לוקה בתסמונת האף הארוך"), וגם להפגין ולא להתבייש בזה בפני זרים... זה מצד אחד נראה כצעד בריא ומבריא, ומצד שני לבי יוצא אליו, שהוא סחב שנים את הגיבנת הזו ולא יודע מה לעשות אתה.

<אפשר למחוק אח"כ או בכלל>

אינם טקטיקה ומניפולציה לעשות דברים רעים בשביל להשיג מטרות.
תודה שהבהרת את הנקודה הזאת, בשמת.
כשקראתי אותך בהקשר הזה גם בדיונים אחרים (נדמה לי שזה היה ב{{}}האם להגביל אכילת ממתקים), אכן חשבתי שזו מניפולציה (לא כדי לעשות דברים רעים_ אלא כדי _להשיג מטרות טובות), ואחרי ההסבר הזה, אני אוהבת ותומכת בגישה הזאת הרבה יותר. החידוד היה במקום

ניסיתי בתמימות לומר לו שדיסלקציה זו ממש לא בושה, ולרוב אלה אנשים מוכשרים מאד וכו', ושחבל שבגלל שהוא לא מוכן להכיר בבעיה הוא יוצר לעצמו קושי בתחומים מסויימים של החיים. קושי שעם טיפול נכון היה נעלם.

לא כל קושי יכול להעלם עם טיפול נכון, ומי שסובל מדיסלקציה לא יוצר לעצמו קושי בתחומים מסויימים - אלא נולד אתם. אמנם, אפשר לעשות הרבה על מנת להקל בחלק מן התחומים, אבל פעמים רבות המאמץ גדול והתוצאה זניחה, וגם הדיסקלט המשקיען ביותר, ספק אם יוכל להגיע למצב של קריאה רהוטה ונקיה של קידוש, למשל.

אני קוראת את הדברים שכתבת, כוכב נגה, בהרבה אמפתיה. אני רוצה לשתף אותך שמנסיוני עם גבר לא פשוט בכלל, שגם לוקה בכך וכך לא חסר, הבנתי שהרצון שלי שהוא יקום ויודה בשלל מגרעותיו, והאמונה שזה לכאורה יפתור את בעית חוסר המודעות העומדת ביננו, עומדים בבסיסם במקום מאד ילדותי אצלי, שמשרת את אגף ה"אני צודקת" ותו לא. נכון, יש דברים שב-ר-ו-ר שהוא לא עושה טוב, למשל להקריא לילד סיפור. הרי האוזניים יוצאות מהמקום כשמקשיבים לו. אז מה, זה יעזור לי שהוא יודה בכך שהוא לא קורא טוב? שיצהיר בפני הילד? שיסרב לקרוא לו? מה בדיוק לעשות עם זה? למה אני מצפה? שילך לטיפולים מכאן ועד הירח כדי שיום אחד יוכל לקרוא לו טוב? מה?

אני חושבת שאצלי, ואולי גם אצל אחרים, הבעיה היא לא שהוא 'מודה' או 'לא מודה' באשמה. אין בכך דבר. הבעיה היא שגבר שחי בחוסר מודעות עם עצמו, שמעברי האינפורמציה שלו עם עצמו, במקום הכי ראשוני שלהם, פגומים כבר שם, ששנים מרפד את עצמו בשכבות של התעלמות ממי שהוא, גבר כזה (או גברת, לא משנה) הופך להיות אדם שמאד מאד קשה לתקשר אתו. הרי אפילו עם עצמו הוא לא מתקשר, איך יתקשר החוצה? איך יקלוט מסרים מהסביבה, אם מעצמו הוא לא מצליח? וגם - הנושא של רגשי הנחיתות. מאד מאד כואב. אם אדם לא מסוגל להבין שהוא סובל מלקות שמגבילה אותו, והציפיות שלו לא מסונכרנות עם אותה ההגבלה, הרי שכל חייו הוא שב ונכשל באותן משימות וכועס ומאוכזב מעצמו מחדש. תארי לך כמה קשה!

בקיצור, רוצה לספר לך שזה נראה לי יומרני ומתנשא מצדי לצפות שהוא "יפתור את כל הבעיות שלו ויהיה נורמלי ונפלא כמוני", ויש לי עוד הרבה עבודה בתחום, אבל עם נושא חוסר התקשורת אני אוכלת ח צ ץ.

הבעיה היא שגבר שחי בחוסר מודעות עם עצמו, שמעברי האינפורמציה שלו עם עצמו, במקום הכי ראשוני שלהם, פגומים כבר שם, ששנים מרפד את עצמו בשכבות של התעלמות ממי שהוא, גבר כזה (או גברת, לא משנה) הופך להיות אדם שמאד מאד קשה לתקשר אתו. הרי אפילו עם עצמו הוא לא מתקשר, איך יתקשר החוצה? איך יקלוט מסרים מהסביבה, אם מעצמו הוא לא מצליח? וגם - הנושא של רגשי הנחיתות. מאד מאד כואב. אם אדם לא מסוגל להבין שהוא סובל מלקות שמגבילה אותו, והציפיות שלו לא מסונכרנות עם אותה ההגבלה, הרי שכל חייו הוא שב ונכשל באותן משימות וכועס ומאוכזב מעצמו מחדש. תארי לך כמה קשה!
אני חייבת לספר לכן שאני התחתנתי עם גבר כזה, לפני 15 שנים. נכון שהוא היה ילד אז, וגם אני אכלתי הרבה חצץ.
אבל יש תקווה! לאט ובסבלנות הדברים משתנים והיום אנחנו שנינו במקום אחר לגמרי.
זה התחיל מעבודה שלי רבת שנים ומשמעותית ורק כשבאמת הפנתי שרק את עצמי אני יכולה לשנות ורק אם אשנה את הדרך שאני מסתכלת עליו הוא יהיה מסוגל לתפוס את עצמו בצורה שונה, רק אז הדברים התחילו לזוז.

בהמלצת בשמת, כאן, הלכתי אל תחזוקת בעל ואני חייבת להמליץ פה לכולכן, אחרי שקראתי את הכל כמו ספר טוב, ללכת גם, לקרוא ולהחכים.
בנוסף- כל מה שהתחילו לכתוב כאן בנוגע לבעלים האישיים מאוד מתאים לדעתי להגיע אל תחזוקת בעל כיוון שזהו דף מאוד ראוי להיות פעיל כל הזמן וזמין לכולנו כשאנחנו נתקלות בקשיים עם הבעל. מאוד יכול לתמוך ולהועיל.

לגבי בעייתה של למה ככה- איכשהו הדיון כבר לא נמצא בסוגית האוכל ואני הייתי רוצה להחזיר אותו מעט לשם.
אני עדיין חושבת שאם בעלה של למה ככה לא יאכל בביתו את מה שהוא אוהב, הוא ימשיך להתנקם בה בדרכים שונות.
כשאני לדוגמא מכינה פשטידה צמחונית, בעלי מסתכל עליה, נאנח קלות והולך להכין לעצמו ארוחה לעילא ולעילא. אין סיכוי שהוא יאכל פשטידה ומאידך- הוא יודע להכין היטב כל דבר שתרצו ולכן, הבעיה המרכזית היא שלא תהיה לו באותו "ערב פשטידה", ארוחה זמינה כשהוא נכנס הביתה רעב . הוא צריך עוד להכין אותה.
(אני עוד אספר על הבעיות האמיתיות שלי איתו בתחזוקת בעל...).
לעומתו: בעלה של למה ככה לא יודע להכין ארוחה. כך לפחות אני הבנתי. בפעם האחרונה ששמענו על מעלליו הוא ניסה להכין שניצלים:

_קנה בשר לשניצלים וגם פירורי לחם, וטיגן שניצלים (לראשונה בחייו, אני חושבת).
אממה? הילדים לא אהבו..._

למה הילדים לא אהבו, נשאלת השאלה...
(ילדים תמיד אבל תמיד אוהבים שניצלים!).
למה ככה: בבקשה בחרי או מלאי את התשובה הנכונה :

הוא ממש לא יודע להכין אותם והם יצאו שרופים/ קשים / מלוחים מידי...
הם החזירו לו על כך שהוא לא אוכל את האוכל שלך (כלומר הרגישו ע"י זרמים בלתי נראים שתשמחי אם יעשו כך)
מלאי את התשובה הנכונה לדעתך

בקיצור: חשוב לדעת מה היה שם באותו ערב מיוחד בו הוא טיגן שניצלים( וזו ממש התקדמות לכל הדיעות !!!!) כיוון שבאותו ערב ממש הוא עשה דווקא וצפה בסרטים עד מאוחר וגם(!) לא הגיב כשביקשת מהילדים לישון.
אני חושבת שיש קשר בין שני המקרים וטעות היא להפריד אותם לשני קטעים נפרדים (גם כתבת אותם בהפרש של כמה דקות אחד מהשני, כלומר : את רוצה להפריד ביניהם אבל עדיין לא רוצה להשלים עם כך שהם רצף אחד).

אני ממשיכה לקרוא בעיון את הארותיכן.
משתדלת לאמץ גישות ורעיונות שנראים לי.

אני מרגישה שאני מצליחה, אבל רק מעט, לעקוף פיצוצים.
עדיין אנחנו רבים, מידי יום.
מרגישה מצידו מין זיג זג: יש צעדים חיוביים, ויש התנהגויות מקוממות. לפעמים אני מרגישה שהוא ממש נהנה להשפיל אותי.
אני כותבת את זה, ונזכרת בדבריה הכמעט אחרונים של בשמת, לגבי לכבד את עצמי. וזה מזכיר לי עוד, שלא מזמן יעצתי לעצמי לומר 3 פעם ביום: "אני מלכה... אני מלכה!!!".

היום, למשל. בחול המועד אבא אמור לא לעבוד. אבל היום היתה לו פגישה בארבע. אז הוא הלך בשעה אחת, כי לדבריו היתה לו עבודה נוספת לפני הפגישה. לפני שהוא יצא שאלתי אותו מתי יחזור (עוד מוקד של ריבים: הוא לא מסוגל לקבל את זה שחשוב לי וגם לילדים לדעת מתי -בגדול - הוא חוזר מהעבודה!). אז הוא ענה "כשהפגישה תיגמר". שאלתי אם מדובר בסדר גודל של שעה או של ארבע שעות, והוא ענה: "את יודעת מה? אני חוזר באחת עשרה בלילה!". התכעסתי, אז הוא הודיע שהוא לא חוזר בכלל הלילה.

חזר בשבע וחצי בערב. קנה פסטרמה ופירורי לחם, וטיגן שניצלים עם הפירורי לחם החדשים, כי את הקודמים הילד הגדול לא אהב עקב הימצאות "ירוקים" (אין הכוונה לדולרים).

שוב הילדים לא אהבו. <עופרי, אין לי מושג למה הם לא אהבו, אני כידוע לא מבינה בשניצלים, אבל ברור שזה אותנטי, כלומר לא מניפולציה או תגובה למשהו. בכל אופן, הם כן אוהבים את השניצלים של אמא שלי, והם מתים על שניצלים תעשייתיים>.

המשך אבא: אחרי הארוחה הוא הלך למחשב. <הערה: כמעט כל הבוקר, עד שהלך לעבודה, הוא בילה מול המחשב <הרג את הרעים>>. ילד הבי"ס הלך אחריו. קראתי לילד: ילד, מה עם השיעורים? קיבלת מלא שיעורים לחופש ועוד לא התחלת. אבא הבין את הרמז, והלך לשבת עם הילד על השיעורים. ישב איתו שעה. שיחק אותה.

בינתיים חתול תעלול לקח טושים וטייל איתם בבית. בטיוליו עם טושים הוא דואג טוב טוב שיהיה אפשר לראות את המסלול שעשה. פה יש עוד נקודה עקרונית של חילוקי דעות/התנהגות ביני לבין אבא: אני, שכידוע נמצאת בבית עם הקטנים, מנסה להקפיד על כמה חוקים, לא חוקי ברזל אבל לפחות בהתכוונות. למשל: לא מסתובבים עם טושים פתוחים <או עם שוקו...> ברחבי הבית. אבא בועט בכל החוקים. באופן קבוע, אני מרגילה את הילדים למשהו והוא בא ואומר להם שזה בסדר לנהוג הפוך.
ובכן, כעסתי על חתול תעלול על שצייר על הגוף ועל רהיטים, והזמנתי אותו לנקות את זה איתי ואז להביא דף. אבא שיחרר אלי גערה ששתלה אותי ישר בעלבון: מה את מתערבת, עד שבאת היה שקט.

נפגעתי, ישר באו הדמעות הידועות. לא הגבתי במילים. הסתגרתי.
אח"כ אמרתי לעצמי: הוא זבל, ואת לא צריכה להיפגע ממנו.

למה ככה, דעתי האישית אם תורשה לי:
הוא זבל, ואת לא צריכה להיפגע ממנו.
וזה בלי לומר את כל מה שאני חושבת |-:

היום בבוקר ניסיתי לפנק את עצמנו בארוחת בוקר משפחתית (אירוע נדיר ביותר). שאלתי את אבא מראש אם הוא רוצה דיסה חמה ומתוקה. לשמחתי הוא ענה שכן.
הכנתי סופר דיסה משיבול שועל, עם: הל, מוסקט וקינמון; תמרי מג'הול, צימוקים ובננות; שקדיה לילדים ואגוזים להורים.

אבא אכל כמי שכפאו השד. גמר לאכול כשהילדים עוד היו בהתחלה, וחזר אל משחק המחשב.
הילדים אכלו מעט, או מעט מאוד.
אמא אכלה בתאבון מנה ועוד מנה.
בתאבון ובאכזבה.

בריב/ויכוח שהיה לנו בעקבות השאלה מתי הוא חוזר מהעבודה:
<מדובר בשלב שני, שלב המטא-ריב, שנפתח בהזמנה שלי לבחון את הדו-שיח האמור>
ובכן:
אמרתי: זה לא לעניין שאין לי מושג מתי אתה חוזר מהעבודה. גם הילדים שואלים ואני לא יודעת מה לומר. יראו אותך לפני השינה? לא יראו? אתה לא מתנהג כמו אבא, בעל משפחה.
אבא: אה, כן? אני מפרנס!!

רוצה לומר: סתמי ת'פה ותגידי תודה.

אין צורך לומר <פה בבאופן> שאני, בבית, עושה עבודה לא פחות חשובה מכבודו, שמפרנס.

רק למען הפרוטוקול, וגם בתשובה לתהייה שעלתה פה פעם, אציין: כשהתינוק התורן בן כחצי שנה, ויכול להסתדר כמה שעות בלעדי, אני נוהגת לחזור לעבוד. גיחות של כמה שעות, פעמיים-שלוש בשבוע. וכן עובדת מהבית.