אבות בחינוך ביתי

השאלה הזו עברה מתוך חינוך ביתי מובנה.

אני שם לב שהרוב המוחלט כאן הם נשים ואני, בתור הגורם המניע לחינוך ביתי ובתור זה שיאלץ לצאת לעבודה במשרה מלאה - מה יהיה חלקי?
אני רואה את התמונה, בה אישתי מבלה עם הילדים, מעניקה להם, נותנת ומקבלת ושואל איפה אני נכנס בתמונה הזו.
אשמח לקבל תגובות מגברים שעובדים במשרה מלאה, לשמוע את דעתם בנושא ומה מידת המעורבות שלהם.

מובן שהאב שותף מלא בהחלטות והוא מזדהה לחלוטין, אך מה לעשות, ברוב המשפחות (ואני מניח שגם במשפחות החינוך הביתי), האב יוצא לעבודה יותר מאשר האם, גם אם זה למשרה חלקית.
ולכן, הטיפול השוטף, הקשה, התסכול, מפח-נפש, השעמום, המחשבה האינסופית של מה-עושים-היום ומה-יהיה-מחר (אני כותב את הדברים מנקודת מבט של צופה חיצוני) הוא של האם. האב יכול רק לקבל עדכונים ואינפורמציה(להוציא ערבים, ימי שישי ושבת אך בכל זאת, אני מדבר על מהלך השבוע).
יש גם את הצד השני של המטבע - הסיפוק, האושר, ההסתכלות, שביעות רצון, נחת רוח ומה שלא תרצו, גם אלה הם נחלת האם.

מה מקומו של האב כאן?

אין ספק שחיי המשפחה, בהשוואה למשפחה ששולחת ילדיה למסגרת, הם שונים וכך גם הקשר בין הילד להוריו.
אך האם תפקידי האב במשפחה בה לא שולחים הילדים לבית הספר, האם הקשר בין האב לילדיו, שונים ממשפחה בה כן שולחים? ברור שהתשובה לגבי האם היא כן. מה לגבי האב? בסופו של דבר, ב"שתי המשפחות" - האב רואה את ילדיו בערב...

השאלות הללו מגיעות מתוך קריאה באתר והבנה (אולי שגויה?) שבד"כ האם היא זו שמושכת לכיוון החינוך הביתי וגם אם האב שותף מלא לדעות, הרי שהאם מכתיבה את הקצב והיא זו שמושכת קדימה. לרוב.

במקרה שלי המצב הפוך...

האם יש כאן גברים שהתחילו את התהליך, שהיו הם אלה שעניינו את האשה ב-לא-שולח-הילדים-לשם...

שאלה אחרונה (מבטיח) - האם אתם רואים הבדל בין משפחות שהחלו חינוך ביתי עוד ללא שליחת הילדים למסגרת אף-פעם, לבין משפחות שהוציאו את הילדים ממסגרת? (אולי גם זה נושא לדף חדש, אך נראה לי שדף אחד חדש ליום זה מספיק...)

גם נשים יכולות לענות ? (-:
אם לבת 11 ולבן 9 שבחינוך ביתי.
האמת - אף פעם לא שאלתי רשות, לכן גם הפעם לא אבקש רשות אלא אספר לך איך זה אצלנו-
הכי הרבה ניתנת לך הזכות למחוק.
אז אצלנו (-: ההחלטה על חינוך ביתי היתה של שנינו טרם נולדו הילדים.
בנזוגי עובד ואני עם הילדים.
במהלך היום בערך 5-7 פעמים טלפונים לאבא לשתף, לשאול, להתחבט, לקטר,סתם לפטפט על הכל...ועוד...ועוד וכך אבא שותף פעיל גם עם מרחוק, ובהגיעו הביתה יודע מה היה וכו...וחוזר ומיד יודע מה היה ומיד נכנס כשותף פעיל למהלך יומנו.
דרך נוספת, יציאה לעבודה עם אבא - גם עם משתעממים זה כייף, כי זה עם אבא
אבא מארגן ביקור במקום עבודתו לקבוצת ילדים מהחינוך הביתי .
הדמיון הוא חבר טוב, רצון ונכונות פותרים את המציאות ואילו לא סיסמאות זו המציאות בה אנו חיים.
לרגע לא בנזוגי ולא אני חשנו שיש מוביל/ה בהתנהלות.

אז בואי נתאר מצב, בו מזדמנת לך עבודה עם שכר דומה לשכר בעלך, שעות עבודה זהות.
בהנחה והיה מסכים, האם היית מתחלפת איתו? האם במצב כזה, היית מרגישה שלא חל שינוי במבנה המשפחתי? האם הקשר שלך עם הילדים, אם אפשר לשער, היה נשאר אותו דבר?

בשלב המשפחתי שבו אנחנו נמצאים (הריונות והנקות רצופים) התפקיד של אבא ושל אמא במשפחה (ז"א - עם הילדים) לא יכול להיות דומה. בשנים האלה אין תחליף לאמא.
זה, יחד עם העבודה שגברים מרויחים יותר (בלי להיכנס ל"מה מוביל למה") מוביל לכך שאמא היא זאת שנשארת עם הילדים.
עד היום פגשתי משפחה אחת בה האב נשאר עם הילדים, זה לא היה בגיל ההנקה הבלעדית (שנה ומשהו. בגיל שנתיים הם הלכו לגן).

אצלנו, למשל, שנינו עצמאיים שעובדים מהבית אבל יצא שאני זאת שיולדת ומיניקה והוא זה ששעת עבודה שלו שווה יותר (בגלל תחומי העיסוק. הנתון השני היה יכול להיות הפוך). אז הוא זה שעובד בעיקר אבל עדיין - זה בבית. אין מה להשוות לימים בהם היה יוצא וחוזר בחושך.

אני חושבת שהכיוון הרצוי הוא שינוי תרבות העבודה בארץ. זאת שרואה בעבודה עד 8 בערב סטנדרט.

<עניתי לא ממש לעניין אבל מקווה שעזרתי>

איזה צרות של עשירים. הלוואי עלי שאישי היה מתחבט בסוגיה כזו.... אצלנו אני החלטתי, אני מבצעת ואני המתעניינת היחידה. לא , הוא לא מזניח אותם חלילה, אבל שאני אספר לו חמש פעמים הביום מה איתם? אפילו פעם אחת הוא לא מסוגל...
עמק. אם הייתה לי הרגשה שאתה מסוגל לתת כמוני (כך שהילדים מקבלים את המקסימום שאנחנו מסוגלים לתת להם), בלי בעיה הייתי הולכת לפרנס ותישאר בבית. ואתה בוודאי יודע שיש בזה גם הרבה מאוד קושי (להיות כל היום עם ילדים)

טרם נולדו ילדינו והיה ברור שאנחנו נחנך בבית, לא החלטנו מי ישאר ומי יעבוד אך היתה הבנה שזה גמיש.
גם אם יתנו לי כיום פי כמה ממשכורתו לא אצא כי אני נהנת ופורחת עם הילדים בבית.( חלום שמתגשם)
בשנים הראשונות הצלחנו לשלב את החינוך הביתי ועבודה מחוץ לבית, כך ששנינו היינו עם הילדים וגם עבדנו.
יש לי עליו פור של 8 וחצי שנים- אני עשיתי המון דברים טרם נולדו הילדים- הגשמתי המון חלומות.
החלטנו שמבחינה מקצועית הוא כרגע יגשים חלומות.( מה שלשמחתנו אכן קורה)
שנינו מאוד שלמים עם המקומות שלנו במערכת המשפחתית.
למדנו לנצל את היכולות והנתונים של כל אחד מאיתנו להיות מנוף לכולנו כמשפחה - יש דברים שאני מפנה לאבא ולהפך.
במהלך השנה הילדים המון בעבודה של אבא עם חברים ולבד , (לא חוכמה עובד במוזאון למדע בחיפה) ולשם שינוי לא הוא שותף לעובר אליהם אלא הם שותפים למהלך יומו של אבא.

הבעיה היא שלאישתי יש זכרון מתוק מבית הספר ולי לא. בוודאי שזו לא הסיבה היחידה שאני רוצה לא לשלוח את ילדיי לשם (האמת היא, שרק לאחרונה, הרבה אחרי שכבר "החלטתי", התחלתי לחשוב ולהיזכר בילדות שלי בהיבט הבית-ספרי), ככה שמאוד קשה לשכנע אותה...
חוץ מזה, המשפחה של אישתי מאוד תלמיים - הולכים בתלם (אפשר לומר ככה?) ולא רק כך, גם מעקמים פרצוף למראה או למשמע דעות או התנהגויות שונות... אישתי ניטרלית. אבל הם מטפטפים את דעתם.

עכשיו, אם זאת שבלתי אפשרי לתכנן קדימה, אני צופה שאני זה שאצא לעבודה ואישתי היא זו שתהא עם הילדים ובתור אחת שלא רוצה את זה מאוד, ולדעתי צריך להיות - אם לא קיצוניים באופי אז לפחות מרחיקי לכת, לא מתפשרים, לדעת לדחות "עצות", אז יתכן שאני משקיע כאן ורוצה משהו שלא יכול לקרות במתכונת שלנו.

איך אני יכול להראות לה את התמונה העגומה של בית הספר, לפי התפיסה שלי, להראות לה שזה לא מקום טוב ובריא, שפשוט שולחים לשם כי רגילים, כי לא רואים משהו אחר?
אני חושב שככל שאני רוצה יותר, היא רוצה פחות... היתכן?

אולי יעניין אותך הדף - למה אהבתי את בית הספר ולמה זה עבר לי

הי עמק @}
לא הבנתי, יש לכם כבר ילדים בגיל בית ספר?

מפתיע שעדיין לא הפנו אותך לדף העדרות אבות מחינוך ביתי... חג שמח!

עמק. דחוף דחוף!!!
בן לה לקרוא את דני לסרי: "חינוך בביצת ההפתעה", או וגם "מקום לגדול" שלו. אבל קודם את חינוך בביצת ההפתעה.
אם לא קראת תקרא גם. (באמת חובה כדי להבין כמה נקודות, והספר מאוד קריא מאוד ידידותי ואפשר להשיג אותו דרך המערכת של האתר , נדמה לי בחנות "בשבילנו, של האתר)
אגב, אני לא קרובה של לסרי ולא מרוויחה מזה דבר, אם אתה תוהה.
פשוט זה תהליך שגם אני עברתי בעזרתו הרבה של לסרי בספריו.

ויש כמובן גם אבהות בחינוך ביתי

גם אני רוצה לקפוץ לבריכה...
אני (כלומר אנחנו) עוד לא שם... הקטנטונת רק בת חודשיים וכרגע בחינוך ביתי מאוד

אבל אני לא בדיוק במצב שלך.. אנחנו מדברים על חינוך ביתי, אם כי כל אחד כנראה מטעמים שונים....אבל נראה שיש ותהיה הסכמה. אבל....
וכאן אני חושב מגיע אבל גדול:

החינוך הוא של הילד. לא של ההורים. או בגישה קצת יותר הוליסטית - בחירת מערכת החינוך צריכה להתאים לכל המערכת. לאבא ולאמא ובעיקר לילד. לא מנסיון אמנם, אבל אני מניח שיש ילדים שלא יתאים להם חינוך ביתי, ויש הורים שלא יתאים להם חינוך ביתי... ויש צירופים של הורים וילדים שיתאים או לא יתאים להם חינוך ביתי.

אחד העקרונות הכי חשובים בעיני בחינוך ביתי הוא לקיחת אחריות על החינוך. זה, בין השאר, אומר כל הזמן לבדוק את עצמך ואת הילד ולוודא שצרכי הילד (הנוגעים לחינוך) באים על סיפוקם באופן אופטימלי במצב הקיים. ואם לא - אז תפקידכם כהורים לשנות את המצב ולשפר אותו.
את יישום העקרון הזה אני בטוח שאתה יכול לעשות גם בלי שיתוף פעולה מהאמא.... אבל אני גם לא רואה איך אמא מסרבת לשתף פעולה עם דבר כזה.

וכן - יהיו ביניכם חילוקי דעות לגבי השאלה "מה צריך לעשות כדי לשפר את חינוך הילד" - וזה נשמע לי סביר. אבל ברגע שמנסחים את זה ככה, ולא "חינוך ביתי כן או לא" - אז יש מרחב גדול לדיון ולמציאת עמק השווה. יש הרבה "חינוך ביתי". ואפשר באופן יצירתי למצוא וריאציות שונות ומשונות, שילובים מוזרים כאלה ואחרים ומה לא.

וכעצה קונטרוקטיבית יותר הייתי מציע את הדבר הבא - נסה אתה להבין את אשתך. כלומר נסה לרדת לעומק של החוויה הטובה שלה מבית הספר. מה היה טוב שם? למה זה קרה? למה היא רוצה שזה יקרה גם לילדים שלה, ובאיזה אופן היא צופה שזה יקרה. ועכשיו נסה לבנות סיפור שאותם דברים קורים לילדים שלכם, אבל בחינוך ביתי. אם אתה יכול לבנות סיפור משכנע - נראה לי שלא תהיה לך בעיה לשכנע גם אותה.

בהצלחה

אז ככה - אין ילדים עדיין, אישתי בהריון עכשיו בה"ש. אני מקדים את המאוחר בכל דבר שאני עושה, סוג של קיצוניות - הפסקתי להיאבק ונכנעתי לזה כבר מזמן

אבל אני לא יכול להפסיק לחשוב על מה יהיה, על ההכנות הנפשיות שאצטרך לעשות והכי חשוב - החדירה לנבכי נפשה של אישתי כדי לגרום לה לראות את מה שאני מבין היום, תוך כדי דו-שיח... אפילו דו-שיח בנושא כמעט ואין. אישתי היא בגישה של "בוא נגיע לשם ונראה" והיא כנראה צודקת, מה אני רוצה ממנה שנים לפני שזה יהיה רלוונטי, אבל זה בוער חזק אצלי (כבר יש לי טיוטה למשרד החינוך). אני שובר שיאים של עצמי.
פרורית - יש לי על המדף את "מקום לגדול" - רכשתי לפני כמה ימים כבר אבל עדיין לא הגעתי אליו. אני מנסה לבחור את הספרים שאני קורא בקפידה כי יש מליון ולכל אחד "כותרת, תיאור קצר ודברי שבח על המחבר" יוצאים מן הכלל ובגלל זה - תודה על ההמלצה - זו הדרך הטובה ביותר.

התחלתי את הדף הזה, כי אני מרגיש שאם אני לא יזום את התהליך, זה לא יבוא מאישתי. לא באופן טבעי (אירוני, אהה?).
הקלטתי בלהט רב שיחה של אמא עם ורדה-רזיאל מהרדיו, בו היא מגוללת התעללות נפשית בילד שלה ועוד דברים נוראיים. השמעתי לאישתי את זה והיא מאשרת לי שאלה דברים כאלה וכאלה ושזה לא צריך להיות ככה וכן הלאה, אבל מכאן ל-לא לשלוח את הילדים, קשה לעשות את המעבר.
הלוואי ויכלתי אני להישאר בבית ולא לצאת לעבודה. אבל אני עובד בהייטק ויהיה קשה לאישתי להביא משכורת דומה. "אז נרד באיכות החיים טיפה" - האם זה הוגן כלפי כולם אם בכל זאת היא תלך לעבודה ואני אשאר בבית ונרד ברמת החיים? והכל בשביל מה, כדי שילדים יוכלו להישאר בבית? אבל זה הרצון שלי ולא שלה. ואם אישתי לא רוצה בזה או אדישה, הרי שזה לא הוגן.. אני רוצה לתת לבית שלנו כל מה שאוכל ואם אני ממלא את רצונותי אז איפה הזוגיות?...

עמית גל, המלצת לי לדבר עם אישתי על החוויות הטובות שלה מבית הספר. אלה התובנות - קודם כל חשיבה ארוכה. ארוכה מאוד. ואז תשובות - ההפסקות, הטיול השנתי, היום הראשון של הבית ספר בכל שנה, הקלמר, התיק והמחברות עם המדבקות, היומן המדוקדק, החברות.
עכשיו, כמה דקות אחרי זה, שבהן אני אומר לעצמי "הנה, שום מילה על המורים, שום מילה על הלימודים, ההשכלה", אמרתי לעצמי "מה רצית לשמוע? איך היא נהנתה בשיעור מולדת או מתמטיקה בהקבצה א', תוך כדי פתירת משוואה ריבועית?".
ואז הבנתי משהו - לא יהיה יום ראשון ללימודים, לא יהיו מדבקות על המחברות - לא באותו אופן לפחות, לא יהיו הפסקות שבהן רואים את כולם.
ולא, אני לא רוצה לדמות את סביבת בית הספר, בכלל לא. אבל הדברים האלה היו מהנים, אם לא לכולם, אז לרובנו.

לא...?

(איזה שם דפוק בחרתי - עמק כץ... אני ממש לא אוהב אותו

איך משנים?)

עמק... (או איך שלא תחליט לקרוא לעצמך)
קודם כל תיקח נשימה עמוקה. יש לכם עוד הרבה זמן. זה טוב לדבר ולחשוב מראש, אבל דברים משתנים, אז לדבר מותר, לדאוג גם מותר אבל אל כל כך מועיל ועלול סתם להוביל לחיכוכים מיותרים במקרה הרע, ולבזבוז אנרגיה במקרה הפחות רע.... טוב די להטיף מוסר... עוד כמה מחשבות שיש לי על הדברים שלך:

ראשית - לגבי ההיי טק ולהיות בבית... כדאי לא לחשוב בדפוסים מקובעים. היי טק, אולי יותר מכל מקצוע אחר, אפשר לעשות מהבית. בעבודה האחרונה שלי החברה עודדה לפחות יום עבודה אחד מהבית. בדיוק בשביל הורים. לא רק עודדה - קנתה מחשב לכל עובד שהיה זקוק לכך, מימנה אינטרנט מהיר לבית של כל עובד....
אם רוצים הכל אפשרי... בטח שעבודה בהייטק מהבית. ואפשר גם במשרה חלקית, והייטק מאפשר שעות גמישות בד"כ אז אפשר להגיע מאוחר או לצאת מוקדם (בהייטק הראשון שלי לפני יותר מ10 שנים עבדתי מ5-6 בבוקר עד 3 אחה"צ. ב4 הייתי בבית. בהייטק השני שלי עבדתי מ 2-3 אחה"צ עד אחרי 12 בלילה... הכל כדי שיתאים לשאר התחביבים שלי). אני לא יודע מה ההייטק שלך - אבל קצת חשיבה יצירתית ולא מקובעת - ואפשר ליצור זמן יש מאין. חוץ מזה שאפשר לחסוך כסף מראש (למשל מעכשיו) ואז לקחת חופשה ללא תשלום... או לצבור ימי חופש...בקיצור תמיד יש פתרון.

התובנות לגבי בית ספר מאד יפות ומעניינות. הרבה מה ללמוד מהן. אני נוטה להאמין לכך שלא זוכרים את השיעור בחשבון כמשהו מהנה במיוחד. (וחבל). אבל יש הרבה חוכמה במה שאשתך אמרה. למה הטיול השנתי זכור כדבר משמעותי? טוב... ברור שהוא היה מהנה... אבל למה הוא היה משמעותי? איזה צורך הוא מילא? והאם אתה חושב שהצורך הזה, למשל, היה גם לך. איך הצורך הזה בא על סיפוקו? מה תעשה אם לבנך/בתך יהיה הצורך הזה?
כנ"ל היום הראשון לבית הספר וההפסקות. הם משמעותיים כי הם עונים על צורך מסויים.

זה אגב מסביר למה שיעור חשבון לא נזכר כמשהו משמעותי. הצורך ללמוד חשבון הוא לא של התלמיד (למעט כמה מופרעים כמוני). ותצטרך להתמודד עם זה גם בבית. (כלומר, אם תחליט שאתה רוצה ללמד חשבון את הילד תצטרך לבנות לו מסגרת פעילויות כזו שתעורר בו את הצורך הזה, ואז לספק את התכנים והאפשרות ללמידה. אם זה יקרה אחרת אתה תסבול בדיוק כמו המורים שסובלים בשיעורי מתמטיקה בבתי הספר (כן כן... לא רק התלמידים סובלים בבתי הספר).

בקיצור מאחורי כל דבר שאמרת מסתתר סיפור לא קטן, חלקו מעגלי (כי לפעמים צורך מסויים הוא תגובה לתסכול שנוצר במקום אחר באותה מערכת). על חלקו תהיה לך כהורה שליטה - אבל על חלקו לא.

בשביל לשנות שם אתה צריך לבקש מהגמדים.
פשוט תכתוב: גמדים נחמדים, אנא שנו שמי ל זרובבל פטיש ו..הופ! זה יקרה (לא מייד).
ככה זה עם הגמדים פה.
(חבל שזה לא עובד אצלי בבית עם הכלים בכיור).

עמק, לאיזה שם אתה רוצה לשנות?

עמק, אז גם אני ממליצה בחום על חינוך בביצת ההפתעה של דני לסרי (לפני הכל), ואולי תקראו אותו ביחד.(חוויה מגניבה, לקרוא ביחד), ואז תוכלו ממש להגיב לנאמר שם. זה יכול להיות טריגר מצויין לפתח כל אחד את הרעיונות שלו ולדבר על זה.
אני ממש מקנאה באישתך שיש לה גבר כזה...
פשוט בניגוד למקום לגדול שהוא ספר חובה אבל הוא הרבה יותר כללי, חינוך בביצת ההפתעה מעלה שאלות ונותן תשובות. השאלות הן השאלות הכי מתבקשות ובנאליות של כל אחד שלא מכיר, או לא חשב על אלטרנטיבות והתשובות מאוד קצרות ממצות וממעיטות במילים מיותרות. כתוב בשפה מאוד פשוטה וברורה בקיצןר ממש מומלץ.

ואני מאוד מסכימה איתך. היא צריכה להיות משוכנעת שהיא רוצה את זה, כדי לעשות את זה וכדי לעשות את זה טוב.
בכל זאת חינוך ביתי (נראה לי גם אם הוא רק בשנים הראשונות), הוא דבר מאוד מאוד תובעני.
אני מדברת אפילו על רמה של החלטות עם עצמך מתי למשל לא לדבר בטלפון בשעות היום כדי לא להכניס את הבית לכיאוס ועוד ועוד. זה בהחלט דורש אמונה.
מאוד כדאי שאשתך תיכנס לזה גם כי לנשים יש את הכוח הזה לנהל את הבית, כך שהיא זו שצריכה להשתכנע...

מסכימה עם אישתך שמבקשת להחליט כש -"נגיע לגשר נחצה אותו", אך יחד עם זאת ,ממליצה עבורה (אתה כבר עושה זאת) להצטייד בידע/בכלים שיתרמו בעתיד לחצות את הגשר.
מסכימה איתך ומאוד מעודדת אותך, להתעניין בנושא החינוך הביתי ולשוחח עמה על כך, כמו כן חשוב לא להיגרר לוויכוחים, ללחצים שיגרמו למתח וריחוק ביחסים בינכם (אישה הרה נמצאת במצב רגיש ממילא....וגם אמא עם תינוק...) - ממליצה לבחור בדרך של WIN-WIN (הרי, גם אם בסופו של דבר לא תהיו בחינוך ביתי, תצטרך לחיות עם ההחלטה בשלום עם זוגתך).
דבר נוסף, גם אם אישתך תשתכנע היום בדרך של חינוך ביתי, הרי רק לאחר שתגדלו ילד תקופה מסויימת (וזה עניין אינדיבידואלי, שנה-שנתיים, פחות או יותר), ולאחר שתיצרו קשר ותצטרפו למפגשים שונים עם משפחות חינוך הביתי (על מנת למצוא מודל פורה ותומך שיתאים לדרך חייכם), ייתכן שאישתך או אתה או שניכם יחד תשנו את דעתכם ( אמהות מספרות על כך בדפים שונים באתר).

אני מקדים את המאוחר בכל דבר שאני עושה, סוג של קיצוניות - הפסקתי להיאבק ונכנעתי לזה כבר מזמן
אין צורך להיאבק ואין צורך להיכנע יש צורך במודעות.
(אני מניחה שאתה יודע, ואני מודעת לכך שזה עניין אידיבידואלי, אבל בית לא מתנהל כמו חברה בהיי-טק.....בבית אפשר להאט את הקצב).

בהצלחה.

אצלנו אני הוא זה שיזם את הנושא (להוציא את הילד מהגן).
לקח לי זמן.
הרגשתי שאני לא יכול ממש לדרוש את זה ממנה כי היא זו שתהיה איתם כל היום בבית, ואני גם לא רוצה לדרוש. אם זה לא יבוא ממנה (מתוך תהליך משותף כמובן) אז היא לא תעשה את זה מתוך אמונה ואהבה לדבר, ואז זה לא שווה את זה.

בסוף זה הגיע.

גם אני בהייטק, במשרה חלקית ומשתתף עד כמה שאני יכול. העובדה שזו משרה חלקית מאוד עוזרת (ואכן בדרך כלל לא אפשרית. אבל מי שבאמת רוצה - יצליח למצוא).

אבל זה לא מספיק לי, ולכן אני עושה עכשיו שינוי בחיים ומחפש כיוון אחר. נראה לאן תוביל אותי הדרך...

אל יאוש! המשך להאמין, דבר הקשב ושתף את זוגתך לעומק במחשבותיך ורגשותיך בעניין, ותן לזמן לעשות את שלו.

ואולי גם יעניין אותך הדף החדש: איך ניתן להסביר את החינוך והלימוד הביתי

וחוץ מזה - ברוך הבא @}

הבעיה היא שלאישתי יש זכרון מתוק מבית הספר ולי לא. בוודאי שזו לא הסיבה היחידה שאני רוצה לא לשלוח את ילדיי לשם (האמת היא, שרק לאחרונה, הרבה אחרי שכבר "החלטתי", התחלתי לחשוב ולהיזכר בילדות שלי בהיבט הבית-ספרי),
לא ברור לי ממדוע מהסתייגות ממוסדות חינוך מסוימים, אתה מסיק שהפיתרון הוא דוקא חינוך ביתי.

חינוך ביתי הוא קודם כל דרך חיים של ההורים (ביחוד של ההורה שנשאר בבית).
בחירה בין חינוך ביתי לחינוך במסגרות חיצוניות לא מכתיבה את שיטת החינוך. גם בבית וגם במוסד חיצוני ניתן לקיים אנסקולינג, חינוך אנטרופוסופי, וכל שיטה אחרת שתעלה על דעתך.

כאשר אתם שוקלים חינוך ביתי, שאלו את עצמכם קודם האם לכם מתאים אורח החיים הזה. זה שלב קודם בהרבה להכנת מכתב למשרד החינוך או קריאה בהולט ולסרי.

הלוואי ויכלתי אני להישאר בבית ולא לצאת לעבודה. אבל אני עובד בהייטק ויהיה קשה לאישתי להביא משכורת דומה.
אם אתם באמת מעוניינים באפשרות הזאת, אין סיבה שאשתך תביא משכורת דומה, אלא רק תייצר הכנסה שתאפשר לכם לשמור על ביטחון כלכלי. שים לב רק שהבחירה שלך היא אמיתית ולא נובעת רק מתוך פחד מהוצאת הילדים למסגרות חיצוניות.

איך אני יכול להראות לה את התמונה העגומה של בית הספר, לפי התפיסה שלי, להראות לה שזה לא מקום טוב ובריא, שפשוט שולחים לשם כי רגילים, כי לא רואים משהו אחר
זה לא נכון לכל בית ספר.
אבל עד שתגיעו לנקודה הזו יש לכם עוד המון זמן לגדול עם הילד ולהכיר אותו ואת עצמכם כהורים. התשובות לכל התהיות שלכם כבר יגיעו.

בינתיים, יש לך אשה הנושאת ברחמה את ילדכם. עזוב את עתיד הרחוק. דבר איתה על ההריון, על הלידה, על החיים שלכם עכשיו.

שים בצד את דני לסרי, ותתרכז בתהליך שאתה עובר כאבא וכאיש היום, ותהליך שעובר על אישתך. התקופה הזו - ההריון, הלידה, וההורות החדשה - צופנת בחובה אתגרים נכבדים עבור שניכם.

אישתי היא בגישה של "בוא נגיע לשם ונראה"

כשאני הייתי בהריון לא היו לי שום מחשבות על חינוך. כמובן, שגם לפני זה לא היו לי שום מחשבות על חינוך (היו לי מחשבות שליליות עקרוניות על בית-ספר, אבל לא חשבתי שזה קשור לזה שאני הולכת להיות אמא). או על ילדים. היה לי ברור איכשהו שלבית ספר רגיל הם לא ילכו, אם בכלל, אבל מצד שני ? לא היה לי אכפת שילכו בגיל שלושה חודשים לגן... חבר שלי הגיע עם כלמיני רעיונות "משונים" כמו לידת בית (הורדתי אותו מזה מיד, וזה גם היום לא על האג'נדה שלי, אמאל'ה, אחרי שתי לידות אפידורליות), ביות מלא בבית חולים ? אמרתי לו: X, אתה יודע כמה חשוב לי לשבת רגע בשקט ולחשוב ולבהות, לשתות את הקפה שלי בשקט... הוא נלחץ ולא האמין שאני באמת שוקלת את האפשרות של לשים את התינוקת בתינוקיה. לי לא היה ממש אכפת לנסות ביות מלא, אבל האמת היא שבאמת חשבתי שמה ש"יבוא לי" זה לשבת בשקט, כי "לידה זה נורא קשה"... טוב, התינוקת נולדה בסבבה, ואפילו לא עברה לי חצי מחשבה של תינוקיה, היה כל כך ברור שהיא נשארת צמוד ולא הולכת לשום מקום. גם לגבי הנקה ? הוא חתר לכיוון, ואני אמרתי שאני מוכנה לנסות אבל לא בכל מחיר רק אם אני "אתחבר לזה". בסוף, היה מחיר, וזה היה כואב וקשה, אבל היה לי ברור (שוב, לא חלפה מחשבת כפירה) שאני מניקה. בקיצור ? הנה לך אחת שלא חשבה על כלום, הסתבכה במקרה עם מישהו עם אג'נדה ודעות, ומצאה את זה מתאים גם לה, מבלי לחשוב על זה יוצר מדי לפני כן.

החבר שלי ויתר באותה תקופה על "קריירה" שיכולה היתה להכניס יותר כסף הביתה, כי רצה לגדל את הילדים ביחד. אני עבדתי בחצי משרה והוא מצא עבודה שהיתה בעיקר בלילות (מטפל בדירה של מפגרים) וככה יכולנו להכניס הביתה משכורת נורמלית, כששנינו עובדים לא הרבה ונמצאים הרבה עם הילדים. אנחנו לא בחינוך ביתי, אבל נראה לי שהילדים רואים את אבא שלהם כנראה שיותר מאשר אצל חלק מאבות החינוך הביתי. עם הזמן הבנזוג חזר לעסוק בתחום העיסוק המרכזי שלו ולהתפרנס גם ממנו ובמקביל הקמנו גן עבור הילדים. כרגע, המצב הוא שאני הייתי שמחה להיות איתם בבית, כי מצאתי שזה יותר נוח וקל לי להיות איתם בבית מאשר להסיע לגן, ולהחזיר, ולהיות בסיטואציות חברתיות שקשורות גם לזה שאני בת זוגו של מנהל הגן. בינתיים ? אנחנו ממשיכים ככה, כשהרבה פעמים הילדים נשארים בבית אם בא לי או אם אנחנו לוקחים חופש משפחתי.

בכלל, שמתי לב שאני רוכשת אג'נדה בעקבות נוחות פיזית ונפשית ועצלנות ? ככה לגבי מיטה משפחתית שמההתחלה היתה הכי נוחה וגם תרמה לשינה טובה של כל המשפחה, כנ"ל הנקת לילה וזה שהילדים היו ישנים עלי ויונקים חצי לילה... כולם חשבו שיהיו לזה השלכות של התמכרות וזה יפגע בשינה שלי, וזה היה בדיוק ההיפך ? ישנתי מצויין בכל השנתיים וחצי הראשונות (ההבדל ביניהם הוא שנה ושמונה חודשים) היו לי מאוד קלות. גם בסיבוב השני של המיטה המשפחתית, כשהילדים חזרו לישון איתנו בעקבות תאונת דרכים של הגדולה, גילינו שוב שככה הכי נוח ואנחנו ישנים הכי טוב.

בקיצור ? אם היית מדבר איתי לפני ההריון, לא היה שום קשר בין מה שחשבתי אז (לא חשבתי) לבין מה שאני חושבת (ובעיקר עושה) היום. וחלק גדול בזכות הפרטנר להורות וחלק ? כנראה שבא ממני בכל זאת ?

טוב, אז ככה, אצלנו שנינו עם אג'נדה מאוד ברורה. שנינו ניפגעי מערכת החינוך, ולשנינו ברור שגם אם הקטנה תבוא ותבקש יום אחד ללכת למסגרת חינוכית כל שהי, היא תצטרך לשכנע אותנו עם טיעונים מוצקים. כל זאת בהנחה שנעניק לה את הכלים האלה בעוד מועד.
איך שלא יהיה, אני מאוד בעד לזרום, מי יודע אולי עד שהאחת 'תצטרך' ללכת לגן, כבר יהיה מספר שתים בדרך, ובינינו, כלכלית, לפעמים זה כדאי להשאיר את הילדים בבית (ואני בכלל לא ניכנס לכל הטיעונים הפדגוגים, האידיאולוגים, המוסריים והעקרוניים).
ובכל זאת, יש גם מציאות, ובמידה וחינוך ביתי לא מתאים להורה, אזי באמת עדיף למצוא מסגרת, מבתי ספר דמוקרטים על כל גווני הקשת, אנטרופוסופים בזרמים שונים, מעורבים וכו'. בעיני זה בסדר גמור, ולא כולם רוצים/מעוניינים/מסוגלים לקחת אחריות על החינוך של ילדיהם. ואפשר למצוא מסגרות שלצד הנזק הבילתי נמנע יתרמו ויעניקו לילדים גם חוויות חיוביות.
לדעתי, תהיות של גיא תן לזמן לעשות את שלו, אולי זה דווקא משהו בשבילך ללמוד לקראת הלידה הקרובה. לא על הכל יש לנו שליטה ובסופו של דבר תגלה שתוכניות הן רק בסיס לשינויים, ושהתוצאה הסופית בדרך כלל לא ממש קרובה לתוכנית המקורית (כשזה נוגע בהריון וגידול ילדים, על אחת כמה וכמה). אני מאחל לך שההתמודדות לא תגיע, וש-אישתי היא בגישה של "בוא נגיע לשם ונראה"-יוכיח את עצמו.

בעיני זה בסדר גמור, ולא כולם רוצים/מעוניינים/מסוגלים לקחת אחריות על החינוך של ילדיהם.
זה שההורים לא נמצאים עם ילדיהם 24 שעות ביממה, לא אומר שהם לא לוקחים אחריות על החינוך של ילדיהם. זה רק אומר שהלא בחרו באורח החיים המאד מסוים של חינוך ביתי.

ואפשר למצוא מסגרות שלצד הנזק הבילתי נמנע יתרמו ויעניקו לילדים גם חוויות חיוביות.
גם המשפחה היא מסגרת, כך שאם עצם קיום מסגרת גורר נזק בילתי נמנע (אני לא מסכים עם זה, אבל נניח) הרי שהנזק קיים גם שם.

קראתי באתר הזה בכמה מקומות שהפרדות המשפחה למשך היום בהכרח גוררת נזק. אני לא חושב שזה נכון. למיטב ידיעתי (המוגבלת) זה גם לא בהכרח "טבעי": בחברות יותר שבטיות ילדים בגיל בית-ספר מבלים שעות ארוכות במשך היום בעיסוקים משלהם, ללא ההורים.

חינוך ביתי בפני עצמו הוא לא מסגרת חינוכית יותר טובה או יותר גרועה ממסגרות אחרות. בכל המקרים, איכות החינוך (והחיים) תלויה בתוכן שיוצקים לתוך המסגרת.

ההבדל הוא שכאשר נעזרים במסגרות חיצוניות יש להורים תמיכה, הכוונה ועזרה ממקורות חיצוניים, בעוד שבחינוך ביתי הם לרוב מסתמכים כמעט רק על המשאבים האישיים שלהם. לכן הבחירה בחינוך ביתי היא מצד אחד מאד מאתגרת וראויה להערכה, ומצד שני לא מתאימה לרוב האוכלוסיה.

בחברות יותר שבטיות ילדים בגיל בית-ספר מבלים שעות ארוכות במשך היום בעיסוקים משלהם, ללא ההורים.
כן, אבל ההורים שלהם כמעט תמיד במרחק קריאה. ואם לא ההורים, אז דודה או אחות גדולה או סבא.
והם יוצאים לשחק מיוזמתם, עם ילדים גדולים מהם שגדלו איתם - הם לא מופרדים בכוח בגיל ינקות, בתאריך קבוע, עם בכי שנמשך שבועות וחרדת נטישה ותקופת מחלות חום (כמובן שיש ילדי גן שמסתגלים מאוד בקלות, אבל אני מדברת על אלה המתקשים. ברוב המכריע של המקרים, המתקשים יסתגלו על אפם ועל חמתם).
השליחה לגן בגיל רך היא אומנם טקס חניכה שבטי... אבל מאוד לא טבעי.

ההבדל הוא שכאשר נעזרים במסגרות חיצוניות יש להורים תמיכה, הכוונה ועזרה ממקורות חיצוניים
איזה עזרה? תמיכה ממקורות חיצוניים....במקרה היותר טוב, המחנכת שרואה את הילד כמה שעות בשבוע תדבר איתך 15 דקות ביום הורים.
בל נישכת שמסגרות חינוכיות נועדו גם כדי למסד ולקבע את הנורמות החברתיות הקיימות. וזה בעיקר מה שהן עושות. באופן אישי כמי שמאוד לא מתחבר לנורמות ולמבנה החברתי הקיים, אני שמח לא לשלוח את ילדי למקום שינציח את הדברים להם אני כל כך מתנגד.
אני מכיר מעט מאוד מסגרות שמקנות כלים לילדים...(וזה אחרי 12 שנים במערכת)...איזה כלים המערכת נותנת להורים??? מצטער לא מכיר

אבל מאוד לא טבעי
מה זה טבעי? לדעתי אין לכך תשובה חד משמעית.
בדרך כלל נותנים דוגמאות למה שטבעי מתוך מה שמקובל בחברות שבטיות.
בחברות שבטיות נהוג כך וכך במשך מאות/אלפי שנים - זה "הטבעי" שלהם (הנורמטיבי).
משפחות מערביות (וכאלה שמושפעות מן המערב) שילדיהן למדים ומתחנכים בגנים, בבתי ספר, אוניברסיטאות, שנשים זוכות לאפשרות ללמוד, לעבוד וכו' - זה "הטבעי" שלהם (הנורמטיבי).
גם בחברות השבטיות וגם בחברה המערבית הביטחון שמעניקים לילדים הוא זה שיקבע את ההסתגלות וההשתלבות בחברה הטבעית שלהם.
הרי יש חברות שבטיות ששונות זו מזו באורח חייהן ובמנהגיהן באופן הלידה, ההנקה והגמילה, ההחתלה/והבלי החתלה, גידול הילדים, היחס לנשים וכ'ו... ולכל חברה שבטית כזו "הטבעי שלה" (הנורמות שלה).
עבדתי בעבר בגני ילדים - כשיש חוסר רגישות מצד ההורה או הגננת או שניהם כלפי הילד אז נוצרת בעיה (הרי ידוע שלא כל ההורים והגננות הם אנשים מודעים ורחבי אופקים).
יש הורים שפועלים באוטומט חברתי ועם חוסר מודעות ולא יודעים איך אפשר להקל ולתת ביטחון לילד ולעצמם (בדיוק כמו בנושא של לידה בבתי חולים, לשם מגיע הזוג בלי שום הכנה כיצד להתמודד עם המערכת ובלי הידיעה שהייתה/ועדיין יש לו האפשרות לבחור).

_מה זה טבעי? לדעתי אין לכך תשובה חד משמעית.
בדרך כלל נותנים דוגמאות למה שטבעי מתוך מה שמקובל בחברות שבטיות_

אני חושבת שהכוונה לא-טבעי לא במובן התרבותי, אלא במובן האבולציוני (כלומר, הגוף שלנו עדיין לא עבר את המוטציה הרצויה כדי לחגוג על כלמיני חידושים והמצאות של ה 10,000 שנים האחרונות, מאז המהפכה החקלאית). אין כאן אמירה שיפוטית תרבותית, אלא קביעה ביולוגית.

מה שבמבי אמרה.

עבדתי בעבר בגני ילדים - כשיש חוסר רגישות מצד ההורה או הגננת או שניהם כלפי הילד אז נוצרת בעיה (הרי ידוע שלא כל ההורים והגננות הם אנשים מודעים ורחבי אופקים).
נכון, אבל הבעיה אינה אישית אלא מבנית. כשהשליחה לגנים כל כך גורפת ונעשית בראש ובראשונה בגלל צרכי ההורים בחברה מערבית, התחשבות ספציפית בילד והתאמה מדויקת לצרכיו היא היוצא מן הכלל (ונעשית על בסיס אישי, כלומר כשהגננת טובה, כשההורים קשובים וכול) ולא הכלל.

מה שבמבי אמרה. בזמן שהיא אוכלת חצי פיתה (מקמח מלא) עם הרינג כבוש, שמנת חמוצה ירוקים ועגבניה (אורגניים)...

אורגניים - רק הירקות, כל השאר לא...

לבמבי,
אין כאן אמירה שיפוטית תרבותית, אלא קביעה ביולוגית.
ההבדלים עצמם בין חברות שבטיות (שהן מהוות מודל והשראה לחלק מהאדם) מוכיחים שההקשר אל הטבעי הוא גם תרבותי.

לקרוטונית,
התחשבות ספציפית בילד והתאמה מדויקת לצרכיו היא היוצא מן הכלל (ונעשית על בסיס אישי, כלומר כשהגננת טובה, כשההורים קשובים וכול) ולא הכלל.

באמצעות מודעות אפשר לשנות את המצב ולגרום לכך שהוא לא יהיה כל כך יוצא מן הכלל (להעביר הלאה את המסר ש - לפני שמתחתנים, לפני שמולידים ילדים - צריך לחשוב על דרך חיים ולצאת מהאוטומט).
הורים שחיים על פי התרבות המערבית ושלמים עם אורח חייהם טוב אם יתאמצו ויבחרו מסגרת/סביבה חינוכית מתאימה לילדיהם ועיסוק מתאים עבור עצמם ולא יוותרו על דרכם בגלל שאין הרבה אפשרויות איכותיות.

ואם לא ההורים, אז דודה או אחות גדולה או סבא.
זה בדיוק מה שכתבתי. ילדים נשארים בהשגחת מבוגרים אחרים ולאו דוקא ההורים שלהם.

והם יוצאים לשחק מיוזמתם, עם ילדים גדולים מהם שגדלו איתם - הם לא מופרדים בכוח בגיל ינקות, בתאריך קבוע,
שוב, בדיוק מה שאמרתי. למרות שבגיל בית-ספר (שש ומעלה) פעמים רבות הם גם יוצאים לעבוד ולא רק לשחק. בכל מקרה, הם לא נשארים צמודים להורים. אין לזה הקבלה בחברה המערבית, אבל אם את רוצה להתקרב לזה, מסגרת פתוחה קרובה לזה לא פחות מחינוך ביתי.

הם לא מופרדים בכוח בגיל ינקות, בתאריך קבוע, עם בכי שנמשך שבועות וחרדת נטישה ותקופת מחלות חום
בין נטישת הילדים בגיל שלושה חודשים והשארתם עם ההורים עד הבגרות יש כמה וכמה גווני ביניים. גם במיינסטרים מקובל להשאיר ילדים לפחות עד גיל 3 עם סבתא או מטפלת כמה שעות ביום. גם אם הילד נשאר עם האמא באופן רציף, אני עדיין לא הייתי מגדיר את זה כחינוך ביתי לפני גיל חמש.
בכל מקרה, התייחסתי בתגובה שלי לילדים מגיל חמש ומעלה.

בל נישכת שמסגרות חינוכיות נועדו גם כדי למסד ולקבע את הנורמות החברתיות הקיימות.
כאשר הורים בוחרים מסגרת חינוכית, הם בוחרים את זו שמתאימה למטרות החינוכיות שלהם.

אני שמח לא לשלוח את ילדי למקום שינציח את הדברים להם אני כל כך מתנגד.
גם אני. אבל למה זה גורר בהכרח חינוך ביתי?

אני מכיר מעט מאוד מסגרות שמקנות כלים לילדים...(וזה אחרי 12 שנים במערכת)...איזה כלים המערכת נותנת להורים??? מצטער לא מכיר
הניסיון האישי שלי שונה מאד. כמובן שזה תלוי מאד במסגרת שאתה בוחר, וב{{}}אנשים שאתה בוחר לעבוד איתם.

ההבדלים עצמם בין חברות שבטיות (שהן מהוות מודל והשראה לחלק מהאדם) מוכיחים שההקשר אל הטבעי הוא גם תרבותי.

לא הבנתי, את יכולה לתת דוגמא? נראה לי שיש כאן בלבול מושגים. את מתייחסת ל"טבעי" כאל משהו שהוא שגור, נורמטיבי, לא מצריך חשיבה נוספת. משהו מאפשר לנסח אולי ככה: הרגשה של כמו בבית. או: "זה מרגיש לי הכי טבעי"

ה"טבעי" שמתייחסים אליו כאן הוא טבעי במובן של היות האדם חלק מקהילת החיים, ובהיותו כזה חלים עליו חוקים ותהליכים ביולוגיים (אני קוראת עכשיו "הגן האנוכי" ובהלם מהקסם הזה. זה ספר די ישן, למעלה מ 30 שנה, אבל התמונה שמצטיירת היא של פשוט של קסם. אנחנו, פועלים על-פי אותו קסם, שהוא הטבע, שהוא האבולוציה ועל-פי הספר הזה - אנחנו בכלל כלי משחק של הגנים...). ה"טבעי" הזה אומר שבני האדם קיימים כמה מיליוני שנים בצורתם הנוכחית (כלומר, בשלב האובולציוני הנוכחי), כשפסיק מהם שייך להיותנו חברה טכנולוגית, מה שהתחיל במהפיכה החקלאית לפני 10,000 שנים. זה הרף עין במונחים אבוצליוניים והגוף שלנו, על פי טענה זו, אינו ערוך להרבה מהנפלאות וה"נפלאות" שהחברה האנושית גילתה ויצרה מאז. ה"טבעי" במובן הזה דווקא אינו שגור, נורמטיבי ולא מצריך חשיבה נוספת, וזה כבר באמת שייך לפן התרבותי...

את מכירה את סדרת ישמעאל ? (גם אני לא קראתי עד לפני כמה חודשים. זה פשוט מסביר את זה מאוד ברור ונהיר, ולכל הפחות מעורר מחשבות)

גם במיינסטרים מקובל להשאיר ילדים לפחות עד גיל 3 עם סבתא או מטפלת כמה שעות ביום
מעניין. אנחנו חיים ביקומים מקבילים כנראה. ממה שידוע לי נורמות של הורות בישראל מדברות על שליחה בגיל שנה, ואם אין ברירה בגלל עבודה וכולי - מייד בתום חופשת לידה. על יוצאי חבר העמים שמשאירים ילדים בבית עד גיל 3 בהשגחת סבתא, כבר שמעתי לא פעם ולא פעמיים את הדעה ש"הם מתקמצנים לשלם על גן".

התייחסתי בתגובה שלי לילדים מגיל חמש ומעלה
ואני לא

אתה ודאי יודע שעניין ההפרדה קריטי הרבה יותר בגיל שנה וחצי, נאמר, מאשר בגיל חמש (לא שבגיל חמש הוא נעשה בלתי חשוב).

אין לזה הקבלה בחברה המערבית, אבל אם את רוצה להתקרב לזה, מסגרת פתוחה קרובה לזה לא פחות מחינוך ביתי.
לא מכירה הרבה מסגרות פתוחות שהעובדים בהן הם קרובים ואנשי החמולה/שבט של הילד, אותם הוא מכיר מגיל אפס. במערב בד"כ יש תקופה ארוכה שבה הילד צריך ללמוד לתת אמון בעובדים המטפלים בו במסגרת. בחמולה - זה מובן מאליו.

_מסגרת פתוחה קרובה לזה לא פחות מחינוך ביתי.
לא מכירה הרבה מסגרות פתוחות שהעובדים בהן הם קרובים ואנשי החמולה/שבט של הילד_
בדיוק בגלל זה ציינתי ש{{}}אין לזה הקבלה בחברה המערבית .

נו, אז זה מה שאמרתי - יש הבדל עצום בין שליחת ילדים מהבית באופן ממוסד כפי שהיא מתבצעת ומתורצת במערב היום, לבין ילדים שמשחקים עם החבר'ה באופן ספונטני, או יוצאים ללקט עם בוגרים מהם, בנפרד מההורים.

לבין ילדים שמשחקים עם החבר'ה באופן ספונטני, או יוצאים ללקט עם בוגרים מהם, בנפרד מההורים
אבל זה בדיוק מה שמתרחש במסגרות פתוחות. ההבדל הוא שהם הכירו את החבר'ה שלהם ואת הבוגרים רק עם הכניסה למסגרת ולא מינקות, אבל אני לא חושב שההבדל הזה משמעותי.

אני אישית מעדיף את המסגרת "המלאכותית" על שבט בו ההורים לא יכולים לבחור אילו מבוגרים יהיו בסביבת הילדים שלהם.

לבמבי, תודה על ההארות.
ה"טבעי" שמתייחסים אליו כאן הוא טבעי במובן של היות האדם חלק מקהילת החיים, ובהיותו כזה חלים עליו חוקים ותהליכים ביולוגיים
מסכימה איתך, ובנוסף לכך לדעתי, חלים עליו חוקים ותהליכים תרבותיים - אני לא רואה אפשרות להפריד בין שני התהליכים. (הרי גם השבט של האדם הקדמון יצר תרבות, ותרבותו עברה הלאה במקביל לתהליכים הביולוגיים).
אני חושבת שבמקביל לגנים הביולוגיים עוברים "גנים חברתיים".

התייחסתי אל "הטבעי" בעקבות המשפט -
השליחה לגן בגיל רך היא אומנם טקס חניכה שבטי... אבל מאוד לא טבעי. (קרוטונית)
נכון, הוא לא טבעי במובן הביולוגי אלא הוא נורמטיבי. והנורמות מעצבות את החברה.

אני מבינה שחיי שבט/חמולה הם טבעיים בהקשר המשפחתי הקדום, אבל הם לא בהכרח מודל לחיים מכבדים יותר ונטולי טראומות.

ההבדלים עצמם בין חברות שבטיות (שהן מהוות מודל והשראה לחלק מהאדם) מוכיחים שההקשר אל הטבעי הוא גם תרבותי.
לא הבנתי, את יכולה לתת דוגמא? נראה לי שיש כאן בלבול מושגים
כפי שכתבתי, לא בכל השבטים נהוגים אותם החוקים והמנהגים (ביחס לנישואין, ביחס ללידה, לטיפול בתינוקות, ביחס אל נשים, ביחס ללחימה, ביחס למוות וכ'ו וכו') והסיבות לכך הן גם תרבותיות המתבססות על אמונות שונות.

את מתייחסת ל"טבעי" כאל משהו שהוא שגור, נורמטיבי, לא מצריך חשיבה נוספת
אני מתייחסת אל טבעי בשני מישורים, הביולוגי והתרבותי (הנורמטיבי) שקשורים זה בזה.

למשל, ניתוח קיסרי, גירושין, חד הוריות, הם כיום מצב נורמטיבי אשר משקף שינוי מבחינה חברתית ומצריך חשיבה ומודעות, אבל הוא לא מצב טבעי/ביולוגי.
לדעתי, אישה שחיה בשבט קדום, שהיתה במצב של לידה טבעית, גם היא חששה מהכאבים ומהמוות, וגם בשבט שלה היו נשים יותר מודעות וכאלה שפחות וגם בשבט שלה ניסו להקל על היולדת בכל מיני דרכים (צמח משכך כאבים או טקס כלשהו או איזה ניסוי של רופא/ת אלילים).

ההחלטה האם לשלוח ילד לגן או לא מתבססת על -

חברה שמאפשרת חופש בחירה.
צורך אבולוציוני/ביולוגי/גנטי של נשים לממש את אימהותם.
השפעה תרבותית/חברתית המאפשרת לנשים לממש לא רק את אמהותם.

החלטה זו נעשית באמצעות מודעות לדרכים אלטרנטיביות או הליכה אוטומטית בביטחון שמעניק העדר (שלא מצריכה מחשבה מחודשת שוב ושוב) או כדרך של פשרה.

כאשר הורים מחליטים שילדם יהיה בגן/בית ספר הם יכולים ליישם זאת ברגישות ובכבוד. (למשל, אם אני הייתי בוחרת לעבוד מחוץ לבית ולחזור לעבודה לאחר 3 חודשים הייתי מחפשת מטפלת/משפחתון עוד לפני הלידה, ולאחר הלידה הייתי יוצרת קשר עם מי שאמור לטפל בתינוק על מנת לאפשר מעורבות, שיתוף וקירבה ללא צורך לנתק בכוח את התינוק מההנקה ומהסביבה המוכרת).

הבחירה באפשרויות שמציעה החברה המערבית היא לא בהכרח בחירה חסרת אחריות הכרוכה באלימות.

והגוף שלנו, על פי טענה זו, אינו ערוך להרבה מהנפלאות וה"נפלאות" שהחברה האנושית גילתה ויצרה מאז
האם הגוף והנפש של האדם בהווה ערוכים לחיים טבעיים/ביולוגיים טהורים?

על יוצאי חבר העמים שמשאירים ילדים בבית עד גיל 3 בהשגחת סבתא, כבר שמעתי לא פעם ולא פעמיים את הדעה ש"הם מתקמצנים לשלם על גן".
אני לא יודעת אם המצב מאפיין בעיקר את יוצאי חבר העמים, (אני הבחנתי בכך בעיר מגורי, לפני מספר שנים - אבל זה ממש לא משנה איזו אוכלוסיה נשארת בבית עם נכדיה), יחד עם זאת השיקול בהחלט יכול להיות כלכלי (החלטה לגיטימית) + תמיכה של סבא/סבתא אוהבים, פנויים ומנוסים שאפשר לסמוך עליהם.

(במבי, תודה על המלצות הספרים, רשמתי לי.)

_לבין ילדים שמשחקים עם החבר'ה באופן ספונטני, או יוצאים ללקט עם בוגרים מהם, בנפרד מההורים
אבל זה בדיוק מה שמתרחש במסגרות פתוחות_
באמת? האם ילדים בשבט יוצאים בראשון בספטמבר, כל בוקר בשעה קבועה, להסעה לליקוט? מביאים חפץ מעבר, עושים טקס פרידה מאמא ובוכים?
אני התרשמתי שהם יוצאים כשהם בשלים לכך, ומכל מקום לא בגילאים הרכים באמת (אמרת שאתה מדבר על גיל 5 ומעלה, אבל הלא רוב מוחלט של ההכנסות למסגרת, וחלק גדול של בניית עולם ההתקשרות של הילד, מתרחש לפני גיל זה).

השיקול בהחלט יכול להיות כלכלי (החלטה לגיטימית) + תמיכה של סבא/סבתא אוהבים, פנויים ומנוסים שאפשר לסמוך עליהם.
ברור, וכלכלית עוזר מאוד-מאוד-מאוד להיתמך בסבתא (מניסיון אישי). אלא שזו לא הסיבה העיקרית להשארת ילד בבית... ואילו המלעיזים אומרים שכן.

כאשר הורים מחליטים שילדם יהיה בגן/בית ספר הם יכולים ליישם זאת ברגישות ובכבוד
יפה. אבל כל העניין הוא ש...

לא כל ההורים מודעים לסוגייה זו (או שהם מודעים אבל לא רואים דרך לשינוי. למשל הפרדיגמה "ילדים אמורים לבכות כל בוקר בתקופת ההסתגלות לגן").
גורם חזק עוד יותר - הגורם המבני. המערכת לא מאפשרת שליחה הדרגתית או חלקית, יצירת קשר עם דמות מטפלת נוספת מייד לאחר הלידה וכולי. הדרך שאת מתארת יפה והולמת, אבל היא נחלת מיעוט שבמיעוט. יש פחות הורים שיכולים להרשות לעצמם משפחתון, ועוד פחות מזה הורים שיכולים להרשות לעצמם מטפלת, בהשוואה להורים שהתקציב שלהם מאפשר רק מעון מסובסד.

ואני לא נכנסת כרגע לסוגיית ה"אם רוצים אז יכולים" (להרשות לעצמם מסגרת טובה יותר או השארת הילד בבית), אלא מדברת על המצב הקיים.

מכל מקום שמתי לב לרגע לכותרת הדף (מה אני עושה כאן?

) וכל החלק הזה של הדיון לא רלוונטי אליו, אולי אפשר להעביר אותו לאחר מכן לדף אחר.

כן, המצב הקיים מורכב מאוד..........

באמת? האם ילדים בשבט יוצאים בראשון בספטמבר, כל בוקר בשעה קבועה, להסעה לליקוט? מביאים חפץ מעבר, עושים טקס פרידה מאמא ובוכים?
לא, אבל גם לא בכל מסגרת זה ככה. אני לא בא לסנגר על המסגרות ה"רגילות".
הנקודה שלי היתה שחינוךם ביתי הוא לא האלטרנטיבה היחידה (ולא תמיד הטובה ביותר) למציאות שאת מתארת.

אמרת שאתה מדבר על גיל 5 ומעלה
לגבי "מסגרת פתוחה". זה לא אומר שילדים נפגעים מפרידה מההורים בגילאים יותר קטנים (כפי שכתבת בעצמך).

להרשות לעצמם מסגרת טובה יותר
מתחת גיל 4 כמעט כל הגנים הם פרטיים, כך שאין הבדל כספי בין המסגרות (באזור שלנו, לפחות).

_פשוט תכתוב: גמדים נחמדים, אנא שנו שמי ל זרובבל פטיש ו..הופ! זה יקרה (לא מייד).
ככה זה עם הגמדים פה.
(חבל שזה לא עובד אצלי בבית עם הכלים בכיור)._ D-: לא קשור לדף וסליחה שאני קוטעת את הרצף עם משהו ממזמן, אבל הייתי חייבת לצטט את זה.

מתחת גיל 4 כמעט כל הגנים הם פרטיים, כך שאין הבדל כספי בין המסגרות (באזור שלנו, לפחות). אני לא יודעת באיזה איזור אתה גר. באזור שאנחנו מתגוררים (פ"ח רבתי) רוב הילדים הולכים למסגרות פרטיות עד גיל 4 (חוץ מאלו שבחינוך הביתי, כמובן (-; ) , אבל יש - ומפליא כי כששאלתי את האנשים שסביבי באמת אף אחד לא ממש דיבר על זה - את נעמ"ת וויצ"ו שעצם קיומים מעיד על איוש - ואני מניחה שמן הסתם של משפחות שידם אינה משגת, או שמודעותם אחרת. (אני לא סובלת את המונח חסרי מודעות - כי המודעות שלהם מופנית למקומות אחרים ומי שאני שאשפוט מה יותר טוב ולמי).
לגבי האמירה שלך שאתה מסתכל על החינוך הביתי רק מגיל 5 - אני מסכימה (מה שאומר שזו דעתי ולא איזו קביעה מוכללת) שמי שנשארים בבית בגיל גן חובה - בית ספר, שם ניתן לראות כי באמת החינוך הביתי הוא דרכם ולא רק נשארו הילדים בבית בגיל הינקות. (זה איזה מקום של החלטה האם זה באמת מתאים גם בשלב שבו מבחינת המדינה יש את הקו המפריד של חינוך חובה). יחד עם זאת - בכלל לא מובן היום שילדים עד גיל 5 בבית. ומסכימה איתך שהחינוך הביתי הוא לא תמיד האלטרנטיבה הטובה ביותר.

מכל מקום שמתי לב לרגע לכותרת הדף (מה אני עושה כאן? ) וכל החלק הזה של הדיון לא רלוונטי אליו, אולי אפשר להעביר אותו לאחר מכן לדף אחר. גלש לו. אבל עדיין נראה לי מחובר לתהיות של גיא על כיוונים ...

תהיות של גיא - אהבתי את מה שכתבה לך במבי - על החיבור שלה אל התינוקת דווקא אחרי הלידה - מהמקום של החיבור לילדה ולתחושות שבאו עם זה, ולנוחות שבדברים. אתה מוזמן להתחבר לכאן ולעכשיו של ההריון - ושל כל הדברים שמלווים אותו ולתקופה הקרובה של אחרי הלידה - ולתת לדברים לזרום ולחלחל - וגם לעצמך להיפתח ולהרגיש את המקומות שבהם נמצאית זוגתך - ולהתפתח משם ביחד.

לא ממש ברור לי איך הגענו להתייחסות אל משפחות יוצאי חבר העמים, אבל יש לי משהו קטן להוסיף -
אלא שזו לא הסיבה העיקרית להשארת ילד בבית_ - גם אם זו הסיבה העיקרית החלטה זו לגיטימית בעיניי וזה מתקשר ל - _כי המודעות שלהם מופנית למקומות אחרים

לקרוטונית,
הדרך שאת מתארת יפה והולמת, אבל היא נחלת מיעוט שבמיעוט
נכון, כך גם חינוך ביתי, וחינוך ביתי/שבטי.
יש פחות הורים שיכולים להרשות לעצמם משפחתון, ועוד פחות מזה הורים שיכולים להרשות לעצמם מטפלת, בהשוואה להורים שהתקציב שלהם מאפשר רק מעון מסובסד.
נכון, וההבדל במשאבים הפיננסיים קיים גם במשפחות החינוך הביתי.

במערב בד"כ יש תקופה ארוכה שבה הילד צריך ללמוד לתת אמון בעובדים המטפלים בו במסגרת.
אני התרשמתי שהם יוצאים כשהם בשלים לכך, ומכל מקום לא בגילאים הרכים באמת
עבדתי בגני ילדים ובמעונות (ויצ"ו, נעמת, ערייה ופרטי - בגילאים שנה וחצי עד ארבע).
ההתאקלמות/ההסתגלות של הילד מאוד מושפעת מההתייחסות של הוריו לבחירה שלהם ומההכנה הנפשית של עצמם ושל הילד למצב, מהאופי של הילד, מהאופי של הגננת והעוזרת שלה, מהאופי של קבוצת הילדים, ומהקשר של כל הגורמים ביחד.
הייתי עדה לכל מיני מצבים ואין לי מסקנות חד משמעיות.

בחמולה - זה מובן מאליו.
לדעתי לא.

אם לא שולחים ילד לגן (או לבית ספר) בטענה שזה מאוד לא טבעי (במובן הביולוגי), הרי ייתכן שגם האלטרנטיבות לא תמיד מתאימות -

החיים בתוך שבט (משפחה מאוד מאוד מורחבת) יכולים להיות מאוד פוריים ותומכים או כולאים ומשעבדים (וכמובן עוד הרבה אפשרויות ....).
אין סבירות גדולה לחיות חיי שבט טבעיים והחיים בחינוך ביתי ללא תמיכה של שבט (טבעי או לא) גם אינם טבעיים וגם יכולים להיות .....כנ"ל....

לדעתי, לא משנה באיזו דרך נבחר, בכל מצב, נצטרך להתמודד עם איכות האנשים שנפגוש בדרכנו ועם יכולת הקבלה/ההכלה שלנו את השקפת עולמם ושלהם את שלנו.

לתהיות של גיא, גם אני תומכת ב-
על החיבור שלה אל התינוקת דווקא אחרי הלידה - מהמקום של החיבור לילדה ולתחושות שבאו עם זה, ולנוחות שבדברים. אתה מוזמן להתחבר לכאן ולעכשיו של ההריון - ושל כל הדברים שמלווים אותו ולתקופה הקרובה של אחרי הלידה - ולתת לדברים לזרום ולחלחל - וגם לעצמך להיפתח ולהרגיש את המקומות שבהם נמצאית זוגתך - ולהתפתח משם ביחד. (במבי, מיכל) .

_אבל עד שתגיעו לנקודה הזו יש לכם עוד המון זמן לגדול עם הילד ולהכיר אותו ואת עצמכם כהורים. התשובות לכל התהיות שלכם כבר יגיעו.
בינתיים, יש לך אשה הנושאת ברחמה את ילדכם. עזוב את עתיד הרחוק. דבר איתה על ההריון, על הלידה, על החיים שלכם עכשיו.
שים בצד את דני לסרי, ותתרכז בתהליך שאתה עובר כאבא וכאיש היום, ותהליך שעובר על אישתך. התקופה הזו - ההריון, הלידה, וההורות החדשה - צופנת בחובה אתגרים נכבדים עבור שניכם._ (בר עדש)

יחד עם זאת, צריך לקחת לתשומת לב, מחשבות/החלטות הן ברות שינוי (וכותבים על כך כאן באתר).

(אמא שמחנכת בבית).

בר עדש , אני מרימה ידיים - אתה פשוט נע במסלול מקביל לטיעונים שלי בלי להתייחס אליהם.

_ההתאקלמות/ההסתגלות של הילד מאוד מושפעת מההתייחסות של הוריו לבחירה שלהם ומההכנה הנפשית של עצמם ושל הילד למצב, מהאופי של הילד, מהאופי של הגננת והעוזרת שלה, מהאופי של קבוצת הילדים, ומהקשר של כל הגורמים ביחד.
הייתי עדה לכל מיני מצבים ואין לי מסקנות חד משמעיות._
ברור שיש המון גורמים שמשפיעים על ההסתגלות, המשך שלה והחריפות שלה.
אני ניסיתי לומר, שבחברה שלנו נורמטיבי להניח, שגם כאשר ההסתגלות קשה מאוד ומרעה עם הילד, יש להמשיך אותה. זה הבדל עקרוני - בחברה השבטית יש פרידה מההורים, באופן הדרגתי וזורם, אצלנו יש הפרדה .

מתחת גיל 4 כמעט כל הגנים הם פרטיים, כך שאין הבדל כספי בין המסגרות (באזור שלנו, לפחות).
כבר סיכמנו שאני לא יודעת איפה אתה חי

יותר ממחצית האמהות שאני מכירה, באזור שלי שאינו נחשל כלל, שולחות את ילדיהן (בעיקר מאילוץ כספי) למעונות מסובסדים.

בחברה השבטית יש פרידה מההורים, באופן הדרגתי וזורם, אצלנו יש הפרדה .
הורה שהילד שלו בגן, הכי קונבנציונלי שיש, גם יכול לגרום לכך שהפרידה תהיה הדרגתית - לשם כך צריך להיות אסרטיבים (מול הגננת), ויצירתיים.
יש ילדים שיתאים להם להיות עם גננת וילדים מסביב, ולא עם סבתא עייפה שלא מחוברת לעולמם - ......יש כל כך הרבה וואריאציות לטוב ולרע בכל חברה.
יש לי תחושה שהיום יש יותר מודעות ורגישות של הורים, גננות ומורים בקשר להסתגלות בגן, בבית הספר, ובכלל בכל נושא החינוך.
הבעיות הן מאוד מורכבות וההחלטות הן מאוד אישיות.

שולחות את ילדיהן (בעיקר מאילוץ כספי) למעונות מסובסדים
מעניין לדעת -
כמה מהן היו רוצות להישאר בבית עם ילדיהן (עד גיל גן חובה או יותר)?
כמה מהן חייבות לצאת לעבוד מחוץ לבית?
יש נשים וגברים מקובעים בתפיסה מסויימת שלא מודעים לכך שיש להם אפשרות מבחינה כלכלית להישאר עם הילדים בבית.
הפתרון - לשאול, לבדוק, להתעניין, להתנסות......

אני מרימה ידיים - אתה פשוט נע במסלול מקביל לטיעונים שלי בלי להתייחס אליהם.
אני אולי פיספסתי במה תומכים הטיעונים שלך.
הנקודה שלי היתה שחינוך ביתי הוא לא האלטרנטיבה היחידה לחינוך ה"קונבנציונלי", וילדים ופעוטות יכולים להיות ללא הורים במסגרות אחרות (כולל בטיפול של מטפלת\סבתא) מבלי להפגע מכך.

יותר ממחצית האמהות שאני מכירה, באזור שלי שאינו נחשל כלל, שולחות את ילדיהן (בעיקר מאילוץ כספי) למעונות מסובסדים.
במקרה של האוכלוסיה באזור שלך, זה לא שהן לא יכולות להרשות לעצמם מסגרת טובה יותר, אלא שזה לא במקום גבוה בסדר העדיפות שלהן. יש הבדל.

ומפליא כי כששאלתי את האנשים שסביבי באמת אף אחד לא ממש דיבר על זה - את נעמ"ת וויצ"ו שעצם קיומים מעיד על איוש
שכר הלימוד במעונות של ויצ"ו בסביבתנו שווה לזה שבמעונות פרטיים, עם סובסידיה גבוהה למקרים מיוחדים (חד-הוריות וכו'). הרמה של המעונות שלהם נחשבת טובה יחסית למעונות הפרטיים (לא שהייתי שולח לשם את הילדים שלי). אני מתאר לעצמי שבאופן כללי עלות החינוך הפרטי אצלנו (ברחובות) נמוכה בהרבה מזו של ת"א או פ"ח.

ל תהיות של גיא.
ראשית...הנשים השתלטו על שהשיח המתנהל כאן...אל תתבייש, תתמיד. (איתכן הסליחה, אבל מתי לאחרונה משהו/י הסתכל/ה על כותרת הדף???) השאלות שנישאלו היו מאוד ספציפיות....האם יש תשובות??? מעבר להגיגי התרבות, השוואת התרבויות ודיונים פילוסופיים על משמעויות הקונצנזוס ומהותו החינוכית...

תכנון לעתיד...

אם הבנתי נכון, ואתה אדם שאוהב תוכניות, אז הינה בישלת לעצמך עוד פרוייקט:
עשה תכנון כלכלי לעתיד מה יהיו ההוצאות שלכם כמישפחה בחינוך הביתי, ותוכנית חלופית למשפחה בחינוך רגיל, או דמוקרטי/אנטרופוסופי, כמובן על פי רמת החיים הרצויה. אילו דברים אתם כמשפחה מוכנים לוותר ברמת החיים כדי להרויח חינוך כזה או אחר לילדים שיבואו?...כמה ילדים (זוהי רק תוכנית)?...וכו'.
אני בטוח שזה מעניין לא רק אותך...נישמח אם תחלק איתנו את מסקנותיך.
הפרוייקט הזה, יגרור הרבה חשיבה ודיאלוג עם בת הזוג שלך, שאלות לגבי רמת חיים רצויה, לקנות בית או להשכיר דירת חדר וחצי בחצר אחורית של מישהו? עם או בלי כבלים? עם רכב ? רק אחד? מנקה או עוזרת?
על מה מוכנים לוותר? מה סדר העדיפויות?
יש כאלה שמוכנים לחיות בבית קטן כדי לבלות יותר עם המשפחה, ויש כאלה שרוצים בית פרטי עם כבלים, טלויזיה בכל חדר, ג'קוזי, ו-3 רכבים....איפה אתם רוצים להיות הקשת הגוונים האין סופית הזו?
אומרים שפנטזיות משוטפות מאוד טובות לזוגיות...אולי נכון לא להתייחס לזה כאל תוכנית, אלה כאל סוג של 'שם היינו רוצים להיות עוד X שנים'.
תהנו

אני יכול להוסיף ולספר לך שחיי משפחה בחינוך הביתי, לא קלים, ראשית אתה שונה!!!
כשכולם בחופש הגדול...אתה סגור בבית כי הכל מלא וכל עם ישראל, אישתו והכלב נימצאים בדרכים. אתה והמשפחה שלך, שאינכם תלויים בחסדי לוח הזמנים הלאומי, יכולים לנסוע ביום חול רגיל, לכל שמורת טבע, גן חיות, גן לאומי, מוזיאון, ים וכו' בלי להתקל בצפיפות. אתה השונה 'פריק', יוצא דופן, מעורר דובים ומהומות.
תמיד יטיחו בך את טיעון "הילד צריך חברה"...ותמיד תצטרך להגן על בחירותיך.
וזה לא ממש משנה מי ישאר בבית עם הילדים, אתה או בת זוגתך.

הורה שהילד שלו בגן, הכי קונבנציונלי שיש, גם יכול לגרום לכך שהפרידה תהיה הדרגתית - לשם כך צריך להיות אסרטיבים (מול הגננת), ויצירתיים.

הנקודה שלי היתה שחינוך ביתי הוא לא האלטרנטיבה היחידה לחינוך ה"קונבנציונלי", וילדים ופעוטות יכולים להיות ללא הורים במסגרות אחרות (כולל בטיפול של מטפלת\סבתא) מבלי להפגע מכך.

אני מסכימה עם שניכם, בר עדש וקוראת (למרות שלדעתי ברירת המחדל של תינוק ופעוט היא להיות בבית!). אני גם בטוחה ששניכם הורים טובים וקשובים שהשכלתם להכניס את ילדיכם למסגרות על הצד הטוב ביותר. אבל אני לא מדברת עליכם ולא מבקרת אתכם, אלא את ה נורמות של הורות בישראל , שרחוקות מהקשב הזה מרחק גדול.

במקרה של האוכלוסיה באזור שלך, זה לא שהן לא יכולות להרשות לעצמם מסגרת טובה יותר, אלא שזה לא במקום גבוה בסדר העדיפות שלהן. יש הבדל
לא מבינה מה זה קשור. אתה אמרת שרוב החינוך עד גיל 4 הוא במסגרות פרטיות, אני אומרת שלא.
אמרתי שאני בכלל לא נכנסת כרגע לעניין סדרי העדיפויות, התקציב המשפחתי וכולי.

איתכן הסליחה, אבל מתי לאחרונה משהו/י הסתכל/ה על כותרת הדף???)
עורבני, כבר הוצע להעביר את תת-הדיון שהתפתח לדף אחר. אבל בד"כ עושים זאת לא באמצע הדיון אלא לאחר שהוא שוכך מעט.

במסגרות אחרות (כולל בטיפול של מטפלת\סבתא)
מטפלת/סבתא זה לא בדיוק "מסגרת". זה טיפול אחד על אחד, מתחשב בצרכים הספציפיים ובשלבי התפתחות הילד (למשל שעות שינה והאכלה אישיות ולא קולקטיביות), גמיש לאין ערוך ממה שיכולה מסגרת של ממש להתגמש.

עם זאת, אני לא מהטהרנים

ולא חושבת שילד חייב להיות בטיפול אקסלוסיבי אך ורק של ההורים כל הזמן, יש מקום גם לבייבי סיטר או לסבתא בתמונה. או לפחות אצלי היה מקום.

אני גם בטוחה ששניכם הורים טובים וקשובים שהשכלתם להכניס את ילדיכם למסגרות על הצד הטוב ביותר.
כנראה לא שמת לב אני (אמא שמחנכת בבית). מאז התינוק הבכור - הרבה הרבה שנים....
מטפלת/סבתא זה לא בדיוק "מסגרת"
יש כאלה המגדירים חינוך ביתי גם כ - "לא בדיוק מסגרת".
יש מטפלות וסבתות שמטפלות בעוד ילד או שניים ......

ראשית...הנשים השתלטו על שהשיח המתנהל כאן...אל תתבייש, תתמיד
להבהיר (אם לא ברור) בר עדש הוא גבר.
והנה אתה הצטרפת.

(איתכן הסליחה, אבל מתי לאחרונה משהו/י הסתכל/ה על כותרת הדף???)
קולם של הגברים לא נשמע כל כך באתר, יש מעטים (ובאמת חבל).

האם יש תשובות??? מעבר להגיגי התרבות, השוואת התרבויות ודיונים פילוסופיים על משמעויות הקונצנזוס ומהותו החינוכית...
הן גם חלק מהתשובות.

תהיות _של גיא ,
יהיה מעניין לדעת מהן מחשבותייך לנוכח התשובות השונות.

_אני גם בטוחה ששניכם הורים טובים וקשובים שהשכלתם להכניס את ילדיכם למסגרות על הצד הטוב ביותר.
כנראה לא שמת לב אני (אמא שמחנכת בבית). מאז התינוק הבכור - הרבה הרבה שנים...._
נו טוב, אין לי דרך לדעת את זה - אולי ציינת ולא ראיתי. בכל אופן עניתי לעמדה שהצגת ואמרתי שאני לא מדברת כרגע על ביקורת ההורים או המסגרות הספציפיות, אלא ביקורת הקונספט.

קולם של הגברים לא נשמע כל כך באתר, יש מעטים (ובאמת חבל).
תסתכלי על הדף הזה, ותביני למה קולם של הגברים לא כל כך נישמע באתר....
גרירת הדיון, והעמסתו בדברים שכבר ניכתבו בדפים אחרים, ולו רק כדי לחזור ולצעוק את עמדתך, בכל מקום, כל הזמן, גם אם זה לא ממש רלוונטי לדיון, יוצרת חוסר רצון להשתתף בדיון.
אני שואל את עצמי מדוע מצאתן לנכון, לגרור את דיון, שבו ביקשו את ניסיונכן על תפקיד האבות בחינוך הביתי למקום שאליו גררתן אותו. בהחלט יש גם לכן מקום להביע את חוויתכן מהתפקיד שלוקח בן זוגך לחיים בבחירה שבחרתן, אבל מכאן ועד למקום שהדיון הזה הגיע אליו, הדרך רחוקה.

מה הבעיה שלך? (באמת - מה הבעיה שלך?? !! ??)

הדיון על אובדן תרבות הכתיבה בשם חופש הדיבור הועבר לדף הנ"ל.

עורבני מצוי,
נכון ש- תהיות של גיא ביקש התייחסות של אבות לעניין החינוך הביתי, אך העובדה שאשתו בהריון, ולפניהם עוד דרך ארוכה ארוכה, עוררה גם התייחסות של נשים (כולל אותי) מפני -

לנו הנשים, יש הזדהות עם הצד הנשי /האמהי ויכולות לתרום מנסיונינו (לרוב, האמא נשארת עם הילדים וההתמודדות שלה היא הרבה יותר מורכבת).
נשים גם מדברות בשם בני הזוג שלהם - וזה לגיטימי בעיניי (ראה תגובה של שרית אמיר).

יכולת לכתוב את תגובתך בהקשר לנושא הדף ופשוט לתרום מתבונותיך, והדיון הלא רלוונטי היה מתקצר.

בקשר לכך ש- קולם של גברים לא נשמע מספיק -

גרירת הדיון, והעמסתו בדברים שכבר ניכתבו בדפים אחרים, ולו רק כדי לחזור ולצעוק את עמדתך, בכל מקום, כל הזמן, גם אם זה לא ממש רלוונטי לדיון, יוצרת חוסר רצון להשתתף בדיון.

חולקת על דעתך, אפשר בהחלט להתייחס לעיקר הדברים ולא לכל תגובה - אם בוחרים בכך.

לי באופן אישי חסרה מאוד התייחסות ישירה של גברים בנושאים רבים.
שים לב לכך שגם בדף זה קולו של פותח הדף לא נשמע.

קודם כל אני מאוד שמח שיש כזו היענות!!
באמת נדמתי קצת כי ראיתי שדברים הולכים וסוטים יותר ויותר מהנושא...
הזכיר לי שאלה ששאלתי פעם מישהו - למה צריך אלוהים וכתשובה, קיבלתי פירוט על הדתות בעולם...

כן, עדיין אין לנו ילדים - אישתי בהריון ראשון עכשיו...
אולי אני מקדים את זמני במעט, אבל לאט לאט, כשאני קורא ומתעניין יותר, אני מגלה שמדובר בעולם, באוקיינוס שלם של מידע, של חוויות, של דרכים, של סיפורים; עולם שהוא מעניין בזכות עצמו.
אני חושב מהר בנושאים שמעניינים אותי וחינוך ילדיי היא המחשבה התורנית. לפעמים אני מתחיל לחשוב ובבת אחת אני מוצף במליון מחשבות שאני רוצה להעמיק בהן.

התחלתי להתעניין בנושא של חינוך ביתי כי הבנתי שבית הספר, עבורי, אינו מתאים, מסיבות שונות. אחת מהן, היא מה בית הספר היה עבורי.
אם תרצו, אני יכול לפרט זכרונות מבית הספר. אולי אפשר לפתוח דף כזה... יש לי כמה מצמררים לצד המון טובים כמובן, שמהם עלו תובנות מסויימות.
הסיבה השניה והעיקרית (וזו שמובילה אותי, אלא אם כן אופיי ונפשי ינותחו ע"י פסיכולוג שיאמר שזה דווקא בגלל החוויות שלי) היא, שפשוט לגדול עם הילד, זה משהו שיש בי הרבה מקום עבורו.
כולנו אנשים עובדים, לכולנו חסר זמן. אבל כמו שאדם לא מוותר על השקעה ארוכה בארוחה, כמו שאדם מוכן לנסוע עד קמבודיה כדי לראות מקדשים וכמו כל דבר אחר שיש בו משמעות עבור מישהו, ככה אני לא רואה חיים אחרים.

זו לא שאלה של השקעה עבורי. אני בכלל לא רואה את זה כהשקעה מצדי. זה פשוט שלב בחיי.

קריירה מעולם לא היתה משהו שחשקתי בה. ההיפך. מנקודת המבט שלי, אני לא מצליח להבין מדוע שמישהו ירצה בזה (כמובן שאני מבין; אני סתם מנסה להעצים כאן את הנקודה).
שאני אתן את הילד שלי למישהו אחר, שיתן לו רעיונות מסויימים, נתינה שאינה נובעת מרצון אמיתי להעניק ולהעשיר, אלא מתוך חשיבה גלובלית על מיצוע? לא תודה.
תוסיפו לזה את העובדה, שאני חושב שיש לי יכולת לעשות את זה בעצמי.

אבל... אני לא בטוח שבת-זוגתי חושבת כמוני. והיה לי הרבה יותר קל אם כן. אני צריך אותה איתי. לפי איך שזה נראה עכשיו, וכן - זה ישתנה עוד מאה פעם, היא זו שתצטרך להיות שם ביום יום. הגם היא זו שתניק, שתהיה בחופשת לידה - בעצם היא בכלל לא עובדת עכשיו

, היא זו שתישאר איתו רוב הזמן.
והתחלתי את הדף הזה מתוך פחד, מתוך פחד שהיא לא תוכל לעשות את זה, כי היא לא רוצה באמת. זה גם לא שהיא ממש רוצה ההיפך - היא פשוט נייטרלית וכמו שאמרתי - דיי אהבה את בית הספר.

להתחבר להריון כאן ועכשיו? בוודאי שאני מחובר להווה ואפילו היטב.
לתת לזה לשקוע ולהתפתח משם? בוודאי שכך זה יהיה. אבל אני רוצה לחשוב קדימה (גם הרוצה להיות טייס מתחיל להתאמן לפני).

אני חושבת שהכיוון הרצוי הוא שינוי תרבות העבודה בארץ. זאת שרואה בעבודה עד 8 בערב סטנדרט
הלוואי, אבל זו המציאות כרגע ועם זה אני צריך לחיות. אנחנו לא בניו-זילנד.

זה טוב לדבר ולחשוב מראש, אבל דברים משתנים
בטח שדברים משתנים. העולם, שלי לפחות, היה מאוד משעמם אם הייתי יודע איך ייראו החיים שלי בעוד X שנים. מניסיון, כל כמה זמן ובהדרגתיות, משתנים אצלי החלומות / רצונות / מעשים / משמעויות...
אבל אני כן יודע עכשיו איפה אני רוצה להיות בעוד כמה שנים. יש חזון, כן, שיכול להשתנות כמובן...
אני רואה את עצמנו חיים באיזור בו לא רואים פרסומות ופרומואים בכל מקום, מקום שקט שאפשר לעצור ולחשוב, לגדול איך שרוצים, שבו יש טיפה יותר זמן. מקום שבו לא יחשבו שאני מוזר.

בינתיים, יש לך אשה הנושאת ברחמה את ילדכם. עזוב את עתיד הרחוק
העתיד שלי ישען על מה שאני בונה עכשיו, לא...?

אני מאוד מסכים עם במבי, אבל זה אומר? שאני צריך לזנוח את מה שאני חושב ומרגיש עכשיו, רק "כי זה לא הזמן הנכון לדון בזה?"

עכשיו, לומר שחינוך ביתי מתאים לי? זו לא השאלה הנכונה עבורי. האם מתאים לי לאכול? האם מתאים לי לנשום?
אם אומר כן, זה נראה, בעיניי, כאילו האופנה הזו הולמת אותי -"ולמה לא, בואו נלך על זה".
זה כמו הקטיגור ששואל את הנאשם - "בבאר-שבע רצחת את גדי?"

בקשר ללהיות שונה, אני רגיל. כל כך הרבה דברים אני עושה שונה או ההיפך, שאני כבר רגיל לביקורות. פה לא תהיה לי הפתעה... המשפחות שלנו כבר הבינו איך לדבר איתי.

ולמה להיות סגור בחופש הגדול? אולי אני חושב ככה מחוסר ניסיון (אשמח לשמוע מדוע), אבל אי אפשר לנצל את החופש הגדול לדברים שאפשר לעשות... רק בחופש הגדול?

דיברתם גם על סדרי עדיפויות ולפעמים (אולי בד"כ), הורות וחינוך אינם בראש סדרי העדיפויות. אני לא חושב שיושב הורה ושוקל מה עדיף, אלא שהוא פשוט לא מודע לנזק שעלול להיגרם (שיטת "יהיה בסדר", מכירים?), לא מודעים לאופציות אחרות, לא רוצים להיות שונים ופשוט לא חושבים.
כשאני מנסה לדבר על זה, אני מקבל תשובות (שבוודאי מוכרות למחנכים ביתית) כמו "ומה עם החברה, מי ילמד אותו ש"י עגנון, ואם הוא לא ירצה ללמוד, ואם לא תדעו לתת לו את מה שהוא צריך, ומאיפה הפרנסה - אתם יודעים כמה עולה להחזיק 2 רכבים ו-5 סלולרים למשפחה בת 3 נפשות? ולמה שהאישה תוותר על החיים שלה?".... אני יודע, זו רק ההתחלה.
ושאני מנסה להסביר על ההזדמנויות הנפלאות שיהיו להורה עצמו, שהוא יוכל לגדול וללמוד דרך הילד, שאלה חיים כל כך מיוחדים ומי אמר בכלל שאני מתכוון "ללמד"? זה לא הולך.
אז מהניסיון הקצרצר שיש לי, רוב האנשים לא באמת שואלים שאלות, אלא מנסים לסתום את הגולל, להשתיק, לא מוכנים לשמוע תשובות - אולי לא מסוגלים, שכן תשובות עלולות להראות להם שהם פועלים לא בצורה לא נכונה, שהם לא שקלו את הדברים, אלא הלכו כמו כולם.
לא מתוך התנשאות, באמת שלא, אבל לפעמים אני מסתכל על אנשים ושואל את עצמי בשביל מה הם קמים בבוקר, מה הם הרוויחו באותו היום, האם למדו משהו חדש, האם גילו שם של פרח שגדל בשכונה, האם התעניינו, האם דיברו שיחה משמעותית עם מישהו?
סביבי יש בעיקר אנשים שטוחנים, מרכלים, רוצים לדעת שהם לא מפסידים, שמאמינים לפרסומות אבל טוענים שלא.
די להסתכל סביב כדי להבין, שכדאי לבחון כל מעשה שנעשה באופן המוני. אגב, זה היה הניצוץ שהתחיל אצלי בנוגע לבית הספר, שהתחלתי לשאול הורים למה הם שולחים את ילדיהם לשם ואלה ענו "מה ז'תומרת, כולם שולחים".

בטח אתם אומרים עכשיו "אויי, מה שעוד מחכה לו, הצעיר הזה..." ואני רק יכול להגיד שאני מוכן לתפוס את זה בשתי ידיים...

הדיון פורה וחס וחלילה - לא הייתי רוצה תשובות א' ב' ג', אבל כן, אני רוצה לקבל תשובות לשאלות ששאלתי בתחילת הדף וגם עכשיו... אם אפשר

תהיות של גיא, (תודה על הסובלנות @})

אז מהניסיון הקצרצר שיש לי, רוב האנשים לא באמת שואלים שאלות, אלא מנסים לסתום את הגולל, להשתיק, לא מוכנים לשמוע תשובות - אולי לא מסוגלים, שכן תשובות עלולות להראות להם שהם פועלים לא בצורה לא נכונה, שהם לא שקלו את הדברים, אלא הלכו כמו כולם.
אנחנו מחנכים בבית וגם אנחנו מרגישים כך.
יש דרך לפגוש אנשים אחרים - דרך רשימה צהובה ורשימה לבנה (דרך יונת שרון).
בהצלחה.

שלום לך גיא @}
אני מאוד מבינה ללבך...
אני מניחה שאם הייתי גבר היה לי גם קשה עם העובדה שלמעשה לאישה יש השפעה יותר מכרעת על בחירות מסוימות באופן גידול הילדים.
הרי, כפי שציינת, האישה היא זו שנושאת את ההריון, יולדת, מניקה, ואלו הן עובדות ביולוגיות שלא ניתן לשנות

לרוב הגברים זה לא כל כך משנה. הם רואים בגידול הילדים ממלכה של האישה ומקבלים על עצמם את הדרך שהיא מתווה.
ויש מעטים שהם כמוך- רוצים להשפיע על המציאות בבית באופן משמעותי, בעלי תפישת עולם מוצקה משלהם.
בעיני זה על הכיפאק!
אני בטוחה שאשתך מאושרת מהמעורבות שלך, ובחרה בך כשותף לחיים גם בגלל התכונה הזו.
העצה שלי אליך היא לבדוק באילו דרכים אתה יכול להיות מעורב ממשית, פיזית, לא רק אידיאולוגית, בגידול ילדיך.
אילו "ויתורים" ושינויים בחיים אתה יכול לעשות כדי לממש חינוך ביתי במקרה ואשתך תרצה מאוד לעבוד מחוץ לבית.
למשל, אתה בהחלט יכול להיות זה שנשאר בבית בעוד היא מפרנסת, או לעבוד במשרה חלקית ולהתחלק איתה בשעות הבית כך שגם היא תצא לעבוד.
אם אתה "משוגע לדבר" אז כלום לא יעמוד בפניך, כמובן במידה ואשתך מוכנה לשתף פעולה עם הרעיון ואינה מגלה הסתייגות והתנגדות אליו.
אני מאמינה שאם תקח על עצמך את מלוא האחריות למימוש חינוך ביתי במלוא הרצינות,
אשתך תתרשם מהמסירות לעניין ותפתח אליו בעצמה, בקצב שלה.

אם חשוב לך להשפיע ולהיות חלק שווה (עד כמה שניתן ביולוגית) בענייני גידול הילדים,
שים לב שלפני החינוך הביתי עליכם לתאם עמדות גם בנושאי ההריון, הלידה וההנקה.
איך אתה מרגיש בקשר לבחירותיה וגישתה של אשתך בנושאים האלו?
מה אתה יכול לעשות כדי לתמוך בה ולעודד מימוש של רעיונות שאתה מאמין בהם?
אפשר להמשיך לחשוב יחד אם זה מעניין אותך...
בכל מקרה- שיהיה בהצלחה!

תהיות של גיא
מחבק אותך ומחזק את ידיך מול כל אותם אנשים שלא שואלים שאלות...לצערי אנשים אלו רק מתרבים ככל שגיל הילדים בחינוך הביתי עולה...
ונכון מצד אחד לאמר שאתה רגיל להיות שונה...אבל גם באיזור פרדס חנה שנחשב כאזור שיש בו הרבה "חינוך ביתי", המשפחות עם ילדים גדולים בחינוך הביתי הוא מועט, לדעתי מועט מידי. השוני שלך רק יבלוט יותר.

למה להיות בהסגר בחופש הגדול? כי אם אתה לא תלוי במערכת החינוך, אתה תגלה מהר מאוד, שכדאי לקחת ימי חופשה מהעבודה, לא בחגים, כדי שמה שלא תיבחר לעשות יהיה פנוי עבורך ועבור ילדיך, לחוות, להנות, ללמוד ולחקור, בלי שכל עם ישראל אשתו והכלב ישבו לכם על הצואר...חוויה שכזו ניתן להשיג בכל שבת קיצית בשפת הים של תל אביב, בשביל זה לא צריך לשלם כרטיס כניסה למוזיאון המדע.

אם תרצו, אני יכול לפרט זכרונות מבית הספר. אולי אפשר לפתוח דף כזה... יש לי כמה מצמררים לצד המון טובים כמובן, שמהם עלו תובנות מסויימות.
כדאי לך להציץ בדפים איך היה בבית הספר
איך הרגשתם בבית הספר
וגם טראומות מבית הספר

תסתכלי על הדף הזה, ותביני למה קולם של הגברים לא כל כך נישמע באתר....
עורבני,
נראה לי שאתה הופך סיבה ומסובב. הדרך בה התפתח הדיונים הנוכחי אופיינית להרבה דיונים כאן. בכך האתר הזה אולי שונה מאתרי וויקי אחרים, ובהחלט יתכן שהשוני הזה מגיע עקב כך שחלקן הגדול של הכותבות הן נשים (להבדיל מרוב אתרי הוויקי).

בדפים הנוגעים בחינוך צפוי שרוב הכותבות יהיו נשים, משום שברוב המשפחות (ובפרט ברוב משפחות החינוך הביתי) הן העוסקות בכך. לעומת זאת, אם תפתח דפים בנושאי מקרו-כלכלה או פוליטיקה תמצא שם נוכחות מאד דומיננטית של גברים, ודוקא שם תמצא הרבה יותר את המאפיינים שציינת: גרירת הדיון, והעמסתו בדברים שכבר ניכתבו בדפים אחרים, ולו רק כדי לחזור ולצעוק את עמדתך, בכל מקום, כל הזמן, גם אם זה לא ממש רלוונטי לדיון.

תהיות של גיא,
לגבי הסיבה השניה והעיקרית (וזו שמובילה אותי, אלא אם כן אופיי ונפשי ינותחו ע"י פסיכולוג שיאמר שזה דווקא בגלל החוויות שלי) היא, שפשוט לגדול עם הילד, זה משהו שיש בי הרבה מקום עבורו.
עכשיו, לומר שחינוך ביתי מתאים לי? זו לא השאלה הנכונה עבורי. האם מתאים לי לאכול? האם מתאים לי לנשום?
אם כך אתה מרגיש, הרי שאתה זה שצריך לקיים את החינוך הביתי. אם אשתך היא זו שתצטרך להיות שם ביום יום הרי שלא תראה את ילדיך יותר מאבות אחרים.
אני מצטרף להצעת ההולכת בדרכים: בדוק אילו "ויתורים" ושינויים בחיים אתה יכול לעשות כדי לממש חינוך ביתי במקרה ואשתך תרצה מאוד לעבוד מחוץ לבית.

התחלתי להתעניין בנושא של חינוך ביתי כי הבנתי שבית הספר, עבורי, אינו מתאים, מסיבות שונות. אחת מהן, היא מה בית הספר היה עבורי.
אני מאד מזדהה עם דבריך. בעבר גם אני שקלתי לחנך בבית. אצלנו היה ברור שאני אשאר עם הילדים, כי הקריירה של אשתי מאד חשובה לה, למרות שאני "המפרנס העיקרי". (היום ברור לי שדרך החיים הזאת לא מתאימה לי ולא למשפחה שלנו, אבל זה כבר נושא לדיון אחר.)
אני מבין שכרגע אתה סגור על הנושא, אבל בכל זאת: אפשר להעניק ילדות מאושרת לילדיך גם ללא חינוך ביתי. יש המון אפשרויות לגדל את הילד בשיתוף גורמים חיצוניים (למשפחה) באופן שיעצים אותו ואתכם. יותר מכך, אם אשתך תשתתף בפרנסת המשפחה, אתה תוכל לעבוד במשרה פחות עמוסה, ולבלות יותר זמן עם ילדיך.

_בינתיים, יש לך אשה הנושאת ברחמה את ילדכם. עזוב את עתיד הרחוק
העתיד שלי ישען על מה שאני בונה עכשיו, לא...?_
לזה בדיוק התכוונתי. לא התכוונתי שאתה צריך לזנוח את מה שאני חושב ומרגיש עכשיו, רק "כי זה לא הזמן הנכון לדון בזה?"_, אלא שתדון גם במה שאתם בונים _עכשיו - בתא המשפחתי החדש שאתם יוצרים, ובבניה מחדש של עצמכם כזוג וכהורים.
למשל (אני שוב סוטה מנושא הדיון), אני מציע לך מאד לקחת חופשה של לפחות חודש אחרי הלידה (ועדיף חודשיים, אם אתם יכולים להרשות לעצמכם). אם חשוב לך לגדול עם הילד - זה המקום להתחיל.

_לגבי הסיבה השניה והעיקרית (וזו שמובילה אותי, אלא אם כן אופיי ונפשי ינותחו ע"י פסיכולוג שיאמר שזה דווקא בגלל החוויות שלי) היא, שפשוט לגדול עם הילד, זה משהו שיש בי הרבה מקום עבורו.
עכשיו, לומר שחינוך ביתי מתאים לי? זו לא השאלה הנכונה עבורי. האם מתאים לי לאכול? האם מתאים לי לנשום?
אם כך אתה מרגיש, הרי שאתה זה שצריך לקיים את החינוך הביתי. אם אשתך היא זו שתצטרך להיות שם ביום יום הרי שלא תראה את ילדיך יותר מאבות אחרים.
אני מצטרף להצעת ההולכת בדרכים: בדוק אילו "ויתורים" ושינויים בחיים אתה יכול לעשות כדי לממש חינוך ביתי במקרה ואשתך
תרצה מאוד לעבוד מחוץ לבית._ בר עדש - כל מילה בסלע!

מרגיעון - הכלי יכול להכיל ולשמור את תוכנו, ובכל זאת מתחדש מרגע לרגע, במיוחד באביב.

הסתקרנתי מה שלומך/ שלומכם?