מזמור לילה

[אנונימי]

אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים טָמַן, אֶת הַסַּהַר עָטַף בְּשָׁחֹר
מִצָּפוֹן וְעַד תֵּימָן
אֵין קֶרֶן אוֹר

וְהַבֹּקֶר אַלְמָן נֶאֱמָן שַׂק אָפֹר עַל מָתְנָיו יַחֲגֹר
מִצָּפוֹן וְעַד תֵּימָן
אֵין קֶרֶן אוֹר

הַדְלִיקָה נָא נֵר לָבָן
בְּאֹהֶל לִבִּי הַשָּׁחֹר
מִצָּפוֹן וְעַד תֵּימָן
יִזְרַח הָאוֹר

הָאוֹר, יִזְרַח הָאוֹר
הָאוֹר, יִזְרַח הָאוֹר.

(לאה גולדברג)

2021
עשיתי קצת עבודת פינוי ומעבר. את כל דף הבית הקודם אפשר למצוא בדף הארכיון שלי מזמור לילה 2020.
אפשר לקרוא בו על הורות, שיקוף ותיקוף, יחסי הורים וילדים מבוגרים, תפוחי אדמה כמשל למערכות יחסים משפחתיות, שכר ועונש, חוסן רגשי, אמפתיה מתכלה והרבה ציטוטים משירים יפים בין לבין.

[מזמור_לילה*]

דף בית אישי
דף מוצנע

[מזמור_לילה*]

יָד עַל הַגַּב.
כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד עַל הַגַּב
כַּמָּה מַפְתִּיעָה יְכוֹלָה לִהְיוֹת יָד הַמֻּנַּחַת עַל הַגַּב בְּרַכּוּת.
כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשׁמֻּנַּחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת.
כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת הַלֵּב.
כְּשמֻּנָּח עַל גַּבּוֹ גַּב.
וְעַל גַּבֵּי הַגַּב מֻנַּחַת יָד.
וְעַל גַּבֵּי הַיָּד מֻנַּחַת רַכּוּת.
וְעַל גַּבֵּי הָרַכּוּת מֻנָּחוֹת מַחֲשָׁבוֹת טוֹבוֹת מְאֹד

(״שכבות״, אמה שם-בה אילון)

[פלוני_אלמונית*]

תודה.
שיר מפתיע, רך, ומתאים בדיוק.

[דו_כיפת*]

תתחדשי על האוורור @}

[מזמור_לילה*]

אָדָם זָקוּק לְפָחוֹת לְדֶלֶת אַחַת
לִפְתֹּחַ אֶת מַה שֶׁסָּגַר
לְהִכָּנֵס כְּדֵי לְגַלּוֹת
לָצֵאת בִּשְׁבִיל לְחַפֵּשׂ
לִסְגֹּר עַל מְנָת לְהַנִּיחַ
אָדָם זָקוּק לְדֶלֶת אַחַת
לִתְלוֹת עָלֶיהָ שֶׁלֶט
לִקְרֹא לָהּ בְּשֵׁם
אָדָם זָקוּק לְדֶלֶת
כְּדֵי שֶׁיּוּכַל לִנְקֹשׁ עָלֶיהָ בְּיָד רַכָּה
לִשְׁמֹעַ מִישֶׁהוּ בְּצִדָּהּ הַשֵּׁנִי
עוֹנֶה לוֹ: יָבוֹא

(עידית ברק)

[מזמור_לילה*]

אז אני נמצאת עכשיו בשברון לב קטן.
וזה קשור להרבה דברים בנקודת הזמן הזו, ולגיל, ולזמן, ולאיזו אינטרוספקציה שגויה שלי, ולאינטואציות שהכזיבו, ולשרשרת של אכזבות קטנות ומצטברות.
שברון לב קטן.
וכמו בנחשול, כאילו נסחפתי מאות קילומטרים של עבודה פנימית אחורה. שנים של עבודת נמלים כמו נמחו ברגע. ואני מופתעת: מה? עדיין? שוב אני במקום הזה?

אז הנה מחשבה בעקבות זה, ומתוך התבוננות באחרים.
עד כמה אנחנו כבולים בתוך הקונספציה, בתוך התפקיד שלנו במערכת.
כמו במשפחה, שיש את האח ״הקריזיונר״, את זה ״המתוסבך״, את האחות ״הבכיינית״, או ״הליצנית״, או ״שובב עם לב זהב״. לכולם יש תפקידים, משבצות, חלקים בדינמיקה המערכתית.
ונדמה שאי אפשר לצאת מהמשבצות האלה. לפחות אצלנו אי אפשר, בסביבתי הקרובה וגם מהתבוננות במשפחות אחרים. ״הפרובלמט״, ״האחראי״ ו״הג׳דה״ נשארים במשבצת גם בגיל 70 פלוס.
מי חילק את התפקידים האלה? ואיך, אם בכלל, אפשר לצאת מהם?
אני, למשל, כופרת בתפקיד שיועד לי - אבל את הסביבה שלי זה לא משכנע. בעיניהם אני כזו, וכל ניסיון שלי להוכיח אחרת, משכנע אותם בדיוק בזה. הנחת המבוקש.

[מזמור_לילה*]

_עם השנים, אני מגלה עוד ועוד רבדים של התנהגויות מעצבנות אצל אמא שלי, שהיו שקופים עבורי בעבר.
חשבתי שאני מודעת לחסרונות שלה פעם. גיליתי שבעצם המון היה נראה לי לגיטימי או רגיל אבל בעצם הוא לא.
חשבתי שאנחנו קרובות, וגיליתי שבעצם אנחנו לא, כי יש המון דברים שאי אפשר לדבר עליהם ולצאת מזה בשלום._
מזדהה מאוד עם הדברים שכתבה בעבר פוקחת עיניים מתוך הדף אני ואימי דור חדש בהורות

[אי_ננה*]

וואו, ממש מזדהה
אני, למשל, כופרת בתפקיד שיועד לי - אבל את הסביבה שלי זה לא משכנע. בעיניהם אני כזו, וכל ניסיון שלי להוכיח אחרת, משכנע אותם בדיוק בזה. הנחת המבוקש.

לאורך השנים אימצתי בחום את התפקיד שלי, ואז מסרתי אוו קצת אחרת
זה לא פשוט...אני עדיין נופלת לתוך החליפה התפורה הייטב של הכובע שיועד לי כילדה

[תמרוש_רוש]

כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת גַּב כְּשׁמֻּנַּחַת עָלָיו יָד בְּרַכּוּת.
כַּמָּה מֻפְתָּע יָכוֹל לִהְיוֹת הַלֵּב.
כְּשמֻּנָּח עַל גַּבּוֹ גַּב.

בכיתי

[מזמור_לילה*]

https://m.youtube.com/watch?v=[po]I kRLb[/po]-qvjU

[מזמור_לילה*]

הִפְכִי אֶת הָרָצוֹן שֶׁלָּךְ לְמַנְדָּלָה
הַנִּיחִי לוֹ שֶׁיִּתְעַגֵּל בְּדֻגְמָה סַסְגּוֹנִית
שֶׁתַּזְכִּיר לָךְ שֶׁאֶפְשָׁר מֻרְכָּב.
צַיְּרִי מִבִּפְנִים הַחוּצָה,
וְאַחַר כָּךְ מִבַּחוּץ פְּנִימָה.
אֶת הַפִּזּוּר הַזֶּה שֶׁלָּךְ
הִפכְיִ לחֲַלקִָים
שֶׁיֵּשׁ לָהֶם קִיּוּם.
סְחַרְחֹרֶת שֶׁתָּקְפָה אוֹתָךְ
הוֹפֶכֶת לְרִיצַת מָשְׁכֵנִי,
וְאַתְּ יוֹדַעַת שֶׁבַּחֲדָרִים
זוֹ אַתְּ, זוֹ אַתְּ.

(כנרת סמואל-פולק)

[מזמור_לילה*]

זה לא פשוט...אני עדיין נופלת לתוך החליפה התפורה היטב של הכובע שיועד לי כילדה
חשבתי על זה עוד. ניסיתי לשאול את עצמי אם זה עניין של פער בין מה שאנחנו משדרים לבין מה שנדמה לנו שאנחנו משדרים. לא רק בין דיבורים למעשים (או-הו, על זה אני מעניקה למשפחה שלי דוקטורט בהצטיינות), אלא איזה כשל בתשדורת האי-מילולית בסביבות מסוימות. כלומר, כשנדמה לי שהשדר הוא אחר ממה שהוא ״באמת״, או כשהוא אמור, לדידי, להיקלט באופן אחר מכפי שהוא נקלט.

ולמי שכבר מכירה את הדפוס שלי... אדגים באמצעות הסיפור הבא: (-;
לפני עידן ועידנים, בתוכנית ראיונות לילית כלשהו, סיפרה מרואינת (ריטה?) חוויות מסיבוב הקניות שלה בחנות יוקרתית בלונדון.
״נכנסתי לחנות, הסתובבתי, הבטתי, פשפשתי בקולבים. מוכרת אדיבה ניגשה אליי ושאלה אם ארצה שתראה לי כמה דברים. הסכמתי.
היא הלכה לרגע, וחזרה עם צעיף משובץ בצבע חום. הנדתי בראשי לשלילה.
שוב הלכה, וחזרה עם חגורה חומה. שוב אמרתי לא.
חזרה עם חולצת משי בצבע חום. לא.
ואז: ז׳קט חום, כפפות חומות, סוודר חום, שמלה חומה...
לא הבנתי למה, מכל החנות העצומה והמגוונת הזו, היא מציעה לי שוב ושוב רק פריטים חומים. בסוף התרגזתי ואמרתי לה בכעס: ׳למה את ממשיכה להביא לי רק דברים חומים?? את לא רואה שאני לא רוצה?? אני בכלל לא אוהבת חום! אני שונאת חום!!׳
המוכרת האדיבה סרקה אותי מכף רגל ועד ראש במבט מוזר, התנצלה, שאלה אם יש משהו אחר שהיא יכולה לעשות בשבילי, והסתלקה.
יצאתי החוצה זועמת, ואחרי כמה צעדים קלטתי את הבבואה שלי בחלון הראווה, ועצרתי להסתכל על עצמי.
פתאום הבנתי, והתחלתי לצחוק: לבשתי חצאית חומה, גרביונים חומים, מגפיים חומים, סריג בצבע חום, מעיל חום וכובע חום. תיק העור שנשאתי איתי היה חום גם הוא. נדמה לי שהדבר הלא-חום היחיד שלבשתי באותו היום היו התחתונים שלי, אבל את זה היא לא היתה יכולה לדעת.״
<סוף ציטוט מאולתר, ואת הקטע על התחתונים הוספתי לבד>

[תפילה*]

זהו צבעם של תפוחי האדמה.

[דו_כיפת*]

[מזמור_לילה*]

זהו צבעם של תפוחי האדמה.
D-:

[מזמור_לילה*]

עולם קשוח. לפעמים אני לא יכולה עליו.
הרבה אלימות בשיח. זרמים תת קרקעיים של זעם.
רוצה לגדל אנשים טובים מלאים באהבה.
השבוע השלט שלנו מההפגנה הידועה לשמצה הפך למצע לריסוס צבע זהב כדי לצבוע מדליונים ומטבעות לתחפושת פורים.
זמנים מוזרים.

[מזמור_לילה*]

חַיִּים בַּהַמְתָּנָה.
הַצָּגָה בְּלֹא חֲזָרָה.
גּוּף בְּלֹא מְדִידָה.
רֹאשׁ בְּלֹא שִׁקּוּל דַּעַת.
אֵינֶנִּי מַכִּירָה אֶת הַתַּפְקִיד שֶׁאֲנִי מְגַלֶּמֶת.
אֵדַע רַק שֶׁשֶּׁלִּי הוּא וְאֵין לְהַחֲלִיפוֹ.
אֶת נוֹשֵׂא הַהַצָּגָה
אֲנִי חַיֶּבֶת לְנַחֵשׁ מַמָּשׁ עַל הַבָּמָה.
לֹא הוּכַנְתִּי הֵיטֵב לְרוּם כְּבוֹדָם שֶׁל הַחַיִּים,
בְּקֹשִׁי אֲנִי עוֹמֶדֶת בְּקֶצֶב הָעֲלִילָה הַמֻּכְתָּב לִי.
אֲנִי מְאַלְתֶּרֶת אַף כִּי אֲנִי סוֹלֶדֶת מֵאִלְתּוּר.
עַל כָּל צַעַד וָשַׁעַל אֲנִי נִתְקֶלֶת בְּאִי-יְדִיעָה.
אֹרַח-חַיַּי מַדִּיף קַרְתָּנוּת.
חוּשַׁי – הֲרֵי זוֹ חוֹבְבָנוּת.
פַּחַד הַבָּמָה הַמְתָרֵץ אוֹתִי מוֹסִיף עַל הַהַשְׁפָּלָה.
בִּנְסִבּוֹת מְקִלּוֹת אֲנִי רוֹאֶה אַכְזָרִיּוּת.
מִלִּים וּדְחָפִים שֶׁאֵין לַהֲשִׁיבָם,
כּוֹכָבִים שֶׁלֹּא נִמְנוּ עַד תֹּם,
אֹפִי כְּמוֹ מְעִיל מְכֻפְתָּר בְּרִיצָה –
אֵלֶּה תּוֹצְאוֹתָיו הַמְּצַעֲרוֹת שֶׁל חִפָּזוֹן זֶה.
לוֹ רַק הָיָה נִתָּן לְתַרְגֵּל מֵרֹאשׁ יוֹם רְבִיעִי אֶחָד
אוֹ לַחֲזֹר לְפָחוֹת עַל יוֹם חֲמִישִׁי אֶחָד!
וּכְבָר קָרֵב יוֹם שִׁשִּׁי עִם תַּסְרִיט לֹא מֻכָּר לִי.
זֶה בְּסֵדֶר? – אֲנִי שׁוֹאֶלֶת
(בַּקּוֹל צָרוּד,
כִּי לֹא הִרְשׁוּ לִי לְכַחְכֵּחַ בִּגְרוֹנִי מֵאֲחוֹרֵי הַקְּלָעִים.)
אַשְׁלָיָה הִיא שֶׁמְּדֻבָּר רַק בְּמִבְחָן פֶּתַע
הַנֶּעֱרָךְ בִּסְבִיבָה אֲרָעִית. לֹא.
אֲנִי עוֹמֶדֶת בֵּין הַתַּפְאוּרוֹת וְרוֹאֶה אֶת מוּצָקוּתָן.
מַפְתִּיעַ אוֹתִי דִּיּוּקָם שֶׁל אַבְזְרֵי הַבָּמָה הַשּׁוֹנִים.
מַנְגְּנוֹן הַסִּיבוּב פּוֹעֵל זֶה מִכְּבָר.
הֻדְלְקוּ אַף הָרְחוֹקוֹת שֶׁבָּעַרְפִלִּיּוֹת.
הוֹ, אֵין לִי סָפֵק שֶׁזּוֹ הַצָּגַת הַבְּכוֹרָה.
וְכָל מָה שֶׁאֶעֱשֶׂה
יֵהָפֵך לָעַד לְמָה שֶׁעָשִׂיתִי.

(ויסלבה שימבורסקה)

[מזמור_לילה*]

https://m.youtube.com/watch?v=KZBTYViDP ... e=youtu.be

[מזמור_לילה*]

לֹא בַּשָּׁמַיִם
לֹא רָחוֹק
הַטּוֹב נָשַׁב.
הֲלֹא קָרוֹב הוּא מְאֹד
הֲלֹא פֹּה הוּא
הֲלֹא לַהֲטוֹ בְּיָדְךָ
לוֹחֵשׁ לַעֲשׂוֹתוֹ
עַכְשָׁו.

(חמוטל בר-יוסף)

[מזמור_לילה*]

וְהָיוּ שָׁעוֹת שֶׁלֹּא רָצִיתִי.
רֹאשִׁי וְלִבִּי נִפְרָדִים.
מְסוֹבְבִים בָּעִיר בְּדוּכְנֵי שְׁוָקִים,
מַמְתִּינִים לִי שֶׁאֶחְפָּץ.
וַאֲנִי הָיִיתִי מֻנַּחַת בִּכְאֵב
אוֹ שֶׁמָּא מוּטָב לוֹמַר:
נְכוֹנָה לִתְעוֹת.
הָיִיתִי צְמֵאָה לַצִּמָּאוֹן
שֶׁיִּתְקֹף אוֹתִי פֶּתַע
שֶׁיָּנִיעַ אוֹתִי לְבָאֵר.

אֵינִי יְכוֹלָה לוֹמַר מָתַי הָיָה הָרֶגַע:
לָקַחְתָּ אַחַת מִצַּלְעוֹתַי כְּשֶׁיָּשַׁנְתִּי,
(וַאֲנִי חָשַׁבְתִּי – אַתָּה הַיָּשֵׁן)
וּכְשֶׁהִתְעוֹרַרְתִּי, אַךְ זֹאת הַפַּעַם:
הָרָצוֹן.

(כנרת סמואל-פולק)

[מזמור_לילה*]

כָּל הַטָּעֻיּוֹת זְרוּעוֹת בַּשָּׁמָיִם שֶׁלָּנוּ
וּמִכָּל טָעוּת נוֹטֵף הָאוֹר לְמַטָּה וְאָחוֹרָה:
כְּשֶׁעֲקַרְתֶּם אֶת הַדֶּלֶת מִמְּקוֹמָהּ כִּי טָרַקְתִּי
כְּשֶׁשִּׁקַּרְנוּ בְּיַחַד לַמּוֹרָה מֵאַיִן הִגִּיעָה הַצַּלֶּקֶת בַּמֵּצַח
כְּשֶׁלֹּא שְׁמַרְתֶּם עָלַי מִפְּנֵיכֶם הָיָה הַבַּיִת מִתְפַּשֵּׁט מֵעַצְמוֹ

הַלֵּילוֹת בָּאִים מֵאָז
וַאֲנִי חָשָׁה בָּכֶם
פּוֹסְעִים כְּתַנִּים עֲיֵפִים
בֵּין חַדְרֵי הַבַּיִת הַגָּדוֹל
הַמְּרֹהָט חֲרָטוֹת בִּלְבַד
אֲנִי סוֹלַחַת עַל הַכֹּל
וְהַכֹּל יָשֵׁן בִּי בְּשֶׁקֶט

אֲנִי אֶנְהַג עַכְשָׁו הַבַּיְתָה
אַתֶּם תֵּרָדְמוּ בַּמּוֹשָׁב הָאֲחוֹרִי
(קים מידן)

[מזמור_לילה*]

וכמו בנחשול, כאילו נסחפתי מאות קילומטרים של עבודה פנימית אחורה. שנים של עבודת נמלים כמו נמחו ברגע. ואני מופתעת: מה? עדיין? שוב אני במקום הזה?
עדיין מופתעת. עדיין הלומה.
לפעמים נדמה שמשהו מנער מעלינו את האבק, ולרגע העיניים נפקחות, ושוב, באור מסמא, נגלה לעינינו מה שאיננו רוצות לראות. משהו שמרגיש שהוא ״האמת״. משהו שהיה נדמה לנו שעבר, שחשבנו שאנחנו מאחוריו.

״שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד. המשפט הושמע בלחש, בדירה שקנו הוריי, כשרק התחתנו, בריונה אלטו, בפסגת רחוב סן ג׳אקומו דיי קאפרי. הכל - המרחבים של נאפולי, האור הכחול של פברואר מקפיא, המלים הללו - נותר מקובע. ואילו אני החלקתי הלאה, וממשיכה להחליק הלאה גם עכשיו, בתוך השורות הללו, המבקשות להעניק לי סיפור, בעוד למעשה אין בהן כלום, שום דבר משלי, שום דבר שבאמת התחיל, או באמת הגיע להשלמתו: רק פקעת שאף-אחד, אפילו לא מי שברגע זה כותבת, אינו יודע אם היא מכילה את החוט הנכון של סיפור, או היא רק כאב סבוך, בלי גאולה.״
(אלנה פרנטה, ״חיי השקר של המבוגרים״)

[דו_כיפת*]

ברוכה השווה @}
התגעגעתי...

קופצת רגע אלי, ברשותך:
__שנתיים לפני שעזב את הבית אמר אבי לאמי שאני מכוערת מאוד

הו, תודה אלוקים שאצלי לפחות שנתיים לפני שתהיה לו ההזדמנות הוא יעזוב את הבית
מקנן בי הפחד שמא, אם כך, הוא יטרח לגלות את אזנה ישירות, וידלג על להשמיע באזני - באזניה

לרגעים הפחד הזה מצמית
באחרים מזכירה לי שאני עושה כמיטב יכלתי
מיטב יכלתי לא מחייב שלעולם איש לא יפגע בה. או שהוא לא יפגע בה. לצערי.
מיטב יכלתי אומר שאני מניחה תשתית יציבה, של אהבה ותקשורת, כדי שנוכל לדבר על זה, שתוכל להתגבר
@}

[מזמור_לילה*]

תוהה לגבי המשמעות של כוונות. בעיקר במסכת של פגיעה.
״לא התכוונתי לפגוע״, ״לא בכוונה״, ״הכוונות שלי היו טובות״…
מוכר עד לזרא.
אני, בגדול, מיציתי.

ובכל זאת, שואלת:
האם לכוונות יש משמעות?
האם פגיעה לא-מכוונת כואבת פחות? האם הכוונה הטובה אמורה להקהות את עוקץ הפגיעה?
נאמר שנדרסתי על ידי מכבש. אולי במישור הפלילי יש משמעות לכוונה או לאי הכוונה של הנהג הדורס (הריגה בשגגה? גרימת מוות ברשלנות? רצח?) אבל אני כבר נדרסתי. כלומר, במישור התוצאה, לכוונה אין משמעות.
אז יש או אין?
מה תגידו?

[תמרוש_רוש]

לכוונות יש משמעות במערכת המשפט
את תקבלי יחס ולא ועונש אחר אם תואשמי בגרימת מוות ברשלנות (שזה בלי כוונות זדון) לעומת הריגה או רצח.

אבל בחיי היומיום, ראוי בעיני לעודד אנשים להפסיק עם הקו הזה.
כי יש ייתר מדי שמשתמשים באי הכוונה כדי לכבס מעשים מגונים (במובן הרחב של המילה)
כמו שאישה המסע כתבה פעם: אולי הוא לא התכוון לדרוך עלייך, אבל הוא גם לא התכוון לא לדרוך עלייך.
הוא פשוט לא לקח אותך בחשבון כשהוא דרך.
וזה - לא ראוי ולא בר תירוץ.

הבן שלי נתרגל להגיד ״זה לא בכוונה״ כשהוא עושה משהו לא בסדר, ואני מנסה לשנות את המנהג הזה למשהו טוב יותר.
כי אחרי שבעים פעם, זה כבר לא יכול להוות תירוץ.

[מזמור_לילה*]

בחיי היומיום, ראוי בעיני לעודד אנשים להפסיק עם הקו הזה.

מצטרפת.
אבל, תוהה, אם בכל זאת יש פה משהו מעבר למכבסת מילים ו/או מכבסת מעשים. מעבר לאוטומט.
יש תורה שלמה בפילוסופיה של המוסר, שעוסקת ב״מוסר כוונות״ (קאנט הוא ה-מייצג שלה). אני אישית יותר בעניין של ״מוסר מידות״, ומצאתי עצמי לא פעם צועקת על מאן-דהו (לרוב אמא שלי): ״מה זה מעניין אותי למה התכוונת? מה אני, קאנט??״ /-: (-;

אבל יש זרם כזה, שמייחס משקל רב לכוונה.
בקיצון שלו, תוך התעלמות מוחלטת משורת התוצאה.
אז יש לה משקל או לא? צריך בכלל להיות לה משקל? זה משנה? או שגברת ״לא בכוונה״ היא רק דרך להתנער מלקיחת אחריות בסיסית על פגיעה בזולת?

[תמרוש_רוש]

אני חושבת שלעניין הכוונה יש תוקף מוסרי רק אם האשם הפוגע התכוון במודע ובמפורש לעשות משהו טוב, או להימנע מפגיעה, אבל משהו התפקשש לו במעשים ויצא שפגע.
אז - כן הכוונה משמעותית.

ואם הוא ״לא התכוון״ לשום דבר בעצם, זאת אומרת לא התכוון להרע אבל גם לא התכוון להיטיב, אז שיקפוץ לי. בחיי היומיום, במעשים קטנים (פחות מרצח ושאר אסונות) לא מקבלת את זה.

למשל, נגיד שחברי הטוב צונח על הרצפה עם כשל לבבי, אני עושה לו החייאה מלאכותית כמיטב יכולתי ועל הדרך שוברת לו צלע. יש הבדל משמעותי בין זה לבין לשבור לו צלע עם אגרוף אימפולסיבי, או לשבור לו צלע כי הסתובבתי עם מוט מתכת על הכתף ולא שמתי לב שהוא מצידי והקצה של המוט נכנס לו בהצלעות.
אבל אין הבדל כזה משמעותי מבחינה מוסרית בין האגרוף לבין המוט. בשני המקרים פישלת בהתנהגות.

[מזמור_לילה*]

ואם הוא ״לא התכוון״ לשום דבר בעצם, זאת אומרת לא התכוון להרע אבל גם לא התכוון להיטיב, אז שיקפוץ לי.
תכלס (-;

[לב_שומע*]

מצטרפת לתחושת המיצוי בנוגע לשאלת הכוונה, במערכות יחסים שיש בהן פגיעה.
שאלה חביבה עלי בהקשר הזה: אוקיי, ולמה כן התכוונת?
כלומר, לא התכוונת לפגוע בי כשעשית כך וכך, מה כן חשבת שיקרה? מה רצית? מה כן התכוונת שיקרה?
לרוב במערכות יחסים פוגעניות, הצד השני ישמיע כאן שתיקה ובלבול, הוא באמת לא יודע למה הוא התכוון. ואני מבינה את כל מה שהייתי צריכה לדעת מתוך התשובות המגמגמות, המתבלבלות והשותקות שלו. ברובד של אנרגיה, בלי או עם מלים, יעבור אלי כל המידע שרציתי לקבל כשאני שואלת את השאלה הזו ממקום באמת לא שיפוטי, אבל מאוד מנכיח את עצמו. לא-לא שיפוטי, אם אתן מבינות למה אני מתכוונת. לא מכיל ולא שופט, לא מעניש ולא מוחל.
מה עבר לך בראש כשעשית את..? שאלה מקבילה למערכות יחסים שיש בהן מעורבות רגשית חזקה, שלשניים קשה להיפרד, לעשות סדר, להפריד, מה שלי ומה שלה. כשהבנאדם לא יודע להגיד למה הוא כן התכוון, השאלה הזו באה לעזור לו, או שמא לשים לו גבולות צרים שמתוכם למלים שלו יהיה קשה לקפוץ ולרקד לאלף שדות לא רלבנטיים החוצה.

[לב_שומע*]

האם יש והאם צריך להיות לכוונה משקל? ביחסים בין אמא ובת?
אני נוטה לדמיין ש"לא התכוונתי" בא להגיד - אני אוהבת אותך בגדול, ואין לי שום כוונה לעקוץ אותך בכל רגע שבו את נמצאת כאן. אממה, אני אוהבת אותך ואוהבת לעקוץ, זה יתפלק לפעמים אבל זה לא בכוונה שתרגישי ממש רע עם עצמך, עד כדי שלא תרצי לבוא לכאן. זה חלק ממשחק כזה שאני מנהלת איתך גם בלי שהסכמת להיות שותפה לו, וזה חלק מחוקי המשחק, שמותר להכריז על "לא התכוונתי".
כלומר התכוונתי, בטח (שתרזי, שתחנכי יותר לטעמי את הילד שלך, שתשמיני, שתחליפי את סגנון הלבוש המכוער הזה במשהו שהוא יפה בעיני) התכוונתי, אבל לא התכוונתי כמו שזה יצא עליך ואליך, לא התכוונתי כמו שאת קיבלת את זה אלא כמו שאני מתכוונת, סיכה קטנה שננעצת בלי שמרגישים וקשה להוציא אותה מהבשר. אז לא התכוונתי, נכון?? קניתי שטר סליחה ומחילה. התכוונתי לדברים אחרים. התכוונתי שתתאמצי קצת יותר בגיל 40 למצוא חן בעיני, ושאני מקבלת אותך גם ככה, אבל נורא מתחשק לי לשנות אותך קצת, ואם לא אז לפחות לדקור בלון עם סיכה. לא התכוונתי. לא התכוונתי שיתפוצץ דווקא עליך. שיעשה לך בום באוזניים.

[לב_שומע*]

התכוונתי לבדוק גבולות. והתחרבש לי, אז יצאתי עליך עם משהו שלא באמת התכוונתי.

[יולי_קו]

אני אומרת לכן תודה על הדברים האלה, וגם מתכוונת.
זה מאוד נוגע לחיים שלי ולהתרחקות שני אנשים שאני אוהבת זה מזה. אחד פוגע ומתערב ולא מבין מה עושים מזה עניין, ולא יתנצל, והשני לא מתחשב ברצונות של אחרים בנושאים פרטיים שלו, ולא מסכים שידרכו עליו, ולא מסכים להתקפל ולטאטא מתחת לשטיח.

[מזמור_לילה*]

תודה לכולכן.
לב שומע, הדברים שלך מאוד נוגעים: גם ללב וגם בנקודה.
אני בהחלט רואה איך ה״לא התכוונתי״ הזה הופך להיות עוד סיכה. איך הוא נושא בתוכו גם את המשמעות של ״אם היית יותר X, אז לא היית נפגעת כל כך או מתרגשת מזה״.
חטא על פשע?

[מזמור_לילה*]

תמרוש רוש, חושבת על הדברים שאמרת. על כך שיש באמת פגיעה בלתי מכוונת, מתוך כוונה ברורה להיטיב (כמו בדוגמת הכשל הלבבי והצלע השבורה).
אני רוצה להקשות ולשאול:
איך אני מזהה כוונה טובה ״טהורה״ במקומות פחות מובהקים?
והאם, במקומות פחות מובהקים, היא עדיין משמעותית?
כי, לתפיסתי התמימה, רבים הפוגעים, אבל מעטים המתכוונים לפגוע. כלומר, פגיעה במזיד קיימת גם קיימת, אבל ברוב מערכות היחסים שאינן מתעללות או סדיסטיות, הפגיעה לעד תהיה לא מכוונת.
ואז מה?
בעצם, כמעט תמיד נוכל לומר: התכוונתי לטוב. חשבתי שאני עושה את הדבר הנכון. רציתי להיטיב.
אבל שוב - שורת התוצאה: המכבש דרס ומישהו נדרס.
אז איך מבדילים בעצם?

[לב_שומע*]

[לב_שומע*]

אני חושבת שהכוונה היא משמעותית אבל רק בתוך גבולות גזרה משמעותיים.
כלומר - בשביל הדימוי העצמי שלי, הדיעה שלי על איזה מן אדם היא אמא שלי, ההבנה המלאה יותר של מה שקרה בינינו - זה מאוד מאוד משמעותי בשבילי לדעת שהפגיעות הקשות שהיא פגעה בי נבעו מאהבה עקומה. מערבוב שלה בין העצמי שלה לעצמי שלי. זה איכות אחרת של אנרגיה וחשוב לי להכיר בקיומו של הגוון הספציפי הזה כדי להבין את עצמי.

אבל בשביל שאלות של ההווה, כמו מה קורה היום כאשר אני נפגשת איתה, האם נעים לי או לא נעים לי איתה, מה זה עושה לי ובהתאם לכך איך אני ממננת את הכמויות של הקשר למינון הנכון לי (מינימאליסטי) זה כבר לא כל כך משנה. בהיבט הזה, יותר חשוב מה קורה לי במפגש איתה מאשר שאלת הכוונה שלה.

בהיבט הערכי, המוסרי, איך אני רואה ותופסת אותה, הכוונה מאוד משמעותית.
גם בהיבט של הבנת העבר וההיסטוריה של היחסים.
אולי גם בהיבט של איך להתנהל איתה כאשר כבר כן יש בינינו מפגש בהווה זה משמעותי, כי זה נותן לי עוד מידע חשוב על דפוסי ההתנהלות שלה.

אני חושבת, מתוך ההבנה שלי את עצמי, ששאלות של מידת החשיבות של הכוונה נוטות לצוץ במבנה מסוים של יחסים:
כאשר הפוגע הסדרתי טוען לחוב מוסרי כלפיו - אתה "חייב" לי, חייב להישאר בקשר איתי, כי אני אמא שלך ולעולם לא אפסיק לאהוב אותך ותמיד תחסרי לי, כי כיבוד הורים, כי ערכי משפחה, כי אנאעארף, ערך חשוב סדרתי אחר.
כאשר הנפגע מנסה להוכיח שאין לו חוב, כי מדובר במערכת יחסים שמתקיימת בה פגיעה שיטתית סדרתית חוזרת על עצמה. ובמצב כזה אין חוב.
והפוגע מנסה לקעקע את הפטור המוסרי שהנפגע לקח לעצמו דרך טענה שהוא לא התכוון לפגוע, ולכן החוב להישאר בקשר איתו עומד בעינו, כי הנה הוא לא התכוון ואולי אפילו מנסה לתקן.

אישית הבנתי שאין פתח יציאה מהמבוך הזה, והשאלות הבסיסיות שיהיה נכון לי לשאול הן:
מה נעים לי ומה לא נעים לי
האם באמת יש לי חוב מוסרי כלפי מישהו להיות בקשר איתו רק כי היינו עד עכשיו וכבר לא מתאים לי יותר, או רק בגלל קשר דם (ובהקשר של קשר דם ממליצה בחום על הספר "רצות עם זאבים", פרק "הברווזון המכוער", הכותרת "הזיגוטה הטועה", המונח שהיא יוצרת שם - "משפחת הלב").

הבנתי אחרי שנים שהישארות בשאלה המוסרית על מידת חשיבותה של כוונה תוקעת אותי בתוך מבוך שאין ממנו יציאה באמת. וגם, שזו לא באמת השאלה. השאלה היא האם אני חייבת לה כי היא אמא שלי והיא לא מספיק מתעללת בזדון כדי לקבל פטור, או שאולי איפה שמערכת יחסים תוקעת את מסלול ההתפתחות שלי, גורמת לזליגת אנרגיה קשה כרונית, ובייחוד מנסה להיזון ממני על חשבוני וגונבת לי את עצמי, ולא כל כך משנה כאן קשת הכוונות שמוחדרות בעניין, אני צריכה להיות חזקה מספיק כדי לתת לי את הפטור לבד, כי אין אף אחד בעולם שאני מעריכה אותו מספיק שהולך לתת לי את הפטור הזה.

[מזמור_לילה*]

תודה, לב שומע.
הניתוח שלך לגבי הדפוסים והקשר בין שאלת הכוונה למבנה של מערכת היחסים מעניין.
מן הסתם, במקרה שאת מתארת, של הורים וילדים, הדפוס של חוב מוסרי/פטור תופס (גם סביבתית וחברתית: ״דם סמיך ממים״, ״כבד את אביך ואת אמך״ ועוד תופינים).
וזה גם מאוד טעון, ומאוד משוקע בהיסטוריה האישית.

לניסיוני, שאלת הכוונה מתפרשת על שלל מערכות יחסים ובמגוון צורות. לכן גם תהיתי לגבי סוגיית ה״מובהקות״ של הכוונות הטובות. לפעמים זו התפשלות כביכול פשוטה, לא פרסונלית, שעדיין פוגעת במשהו שעלול להיות מהותי לנפגע, גם אם שטחי לפוגע.

אתן דוגמאות:
רוחמה זה-עתה ילדה תינוק. דודתה האהובה באה לבקרה ויושבת, בעיניים מצועפות, בחדרה של רוחמה שבמחלקת יולדות לא פחות משמונה שעות תמימות.
נחמה נצורה בביתה עם שלושה ילדים מפאת מבצע תורן בעזה. דפיקה בדלת: בפתח עומד חמה היקר, שנסע מביתו שבצפון עמוס שקיות מלאות במזון מעובד, כדי ״לעזור לה עם הילדים״. כל זאת בלי להודיע על בואו ובלי לשאול את נחמה אם היא זקוקה לעזרתו.
שוב רוחמה. מספר שבועות אחרי הלידה היא נזקקה לניתוח בשל סיבוכים. היא מבקשת מבעלה שלא יספר לאמה על הניתוח. ההתאוששות של נחמה איטית מהצפוי, ובעלה מחליט לספר לחמותו על מנת שתבוא לעזור לרוחמה.
שוב נחמה. נפלה למשכב. מה להכין לך? שואלת חברתה שגרה בשכנות. לנחמה מתחשק מרק קובה. השכנה מגיעה למחרת עם כמויות של מרק קובה שיספיקו לנחמה עד סוף הימים, ועוד קצת. דהיום, עצם המחשבה על מרק קובה מעוררת בנחמה בחילה עזה מלווה בסחרחורת.

אז בכל הדוגמאות האלה די ברור שהכוונה היא טובה.
ואלה דוגמאות דביליות כביכול, שיש מי שיפרש אותם בדיוק כך: ״מה הסיפור? כולה ניסו לעשות בשבילה משהו נחמד״.
ובכוונה (!) הן כאלה.
זו בעצם שאלה של תואם.
כי לפעמים, להופיע אצל מישהו בבית בלי להודיע זה ממש סבבה, ולפעמים זה פגיעה אנושה במרחב האישי וזלזול מוחלט באותו אדם שלו, לשיטתך, באת ״לעזור״.
ואולי בעצם אתה מוחק אותו לחלוטין, וגורם לו להרגיש שהוא פחות מגרגר אבק חסר אונים, יצור נואש, שלא מסוגל להסתדר בלעדיך?
ואולי זה פשוט עניין של גבולות, וחנקת אותו מרוב כוונה טובה (ומרק קובה)?

נ.ב. לפרוטוקול, אין דבר כזה יותר מדי מרק קובה (-;

[מזמור_לילה*]

עוד משהו, בנימה פחות מבודחת:
לא מזמן קראתי פה בדף של גישת שפר בהורות. ומישהי כתבה שהיא אוספת חומר לעבודת מחקר על ״נפגעי שיטת שפר״, ילדים שחונכו לפי הגישה הזו ומרגישים שנפגעו אנושות עקב הבחירה החינוכית של הוריהם. היא עצמה הזדהתה ככזו, ונדמה לי שהיו עוד כמה בדף לפניה.
עכשיו - ברור שלהורים האלה היתה ״כוונה טובה״. נשים בצד הורים מתעללים ומרושעים במזיד, ונניח שבגדול, ההורים שוחרי טוב עבור ילדיהם. והם בחרו בשיטה החינוכית הזו במטרה לעשות טוב, שיטה שלדידי אותם ילדים היתה פוגענית.
אז הכוונה הטובה שלהם משנה?

[תמרוש_רוש]

מזמור, הפוסט הקודם...
יצאתי ממנו בתחושה רעה.
כי בכל הדוגמאות, הנעזר נמחק מהספר.
תגיד תודה ותשתוק. אני עזרתי לך כמו שרציתי, כמו שיכולתי, כמו שחשבתי שצריך, ואתה - מי אתה בכלל עם הרצונות שלך ומה מתאים לך.
באמת. מה שעלה בי זו תחושה של דריסה.

כי בכולן יש התעלמות דרסטית מהעובדה הבסיסית והפשוטה:
שהצעד הראשון בעזרה הוא להקשיב, לשאול, לברר מה האדם צריך, ולפעול בהתאם.
מהבחינה הזאת, המרק באמת היה הכי פחות גרוע. כי השכנה כן שאלה וכן ביררה, ורק הגזימה עם הכמויות. ניחא.
אבל כל האחרות? פחחחחחח. לא עזרה ולא נעליים.
יש פה מתן אשלייה של עזרה. לא עזרה אמיתית.

ובדיוק הדוגמאות האלה מראות על "כוונה" שלא באמת כוונה אל הנעזרת.
מה הם התכוונו לעשות, האנשים האלה?
לשרת את הצרכים של עצמם.
להרגיש טוב.
לעשות הישר בעיניהם.
ולצאת אחלה לפי סולם הערכים שלהם.
לזה בדיוק הם התכוונו והתכווננו. לא לזולת מושא ה"עזרה" שלהם.
ועל כך ייאמר: פיחס.

---

ולמה אני כל כך חריפה? כי זו לא הפעם הראשונה שאת מעלה דוגמאות כאלה בדף הזה.
אם זו היתה הפעם הראשונה, אולי הייתי מניחה לאנשים ליהנות מהספק, אולי הייתי זוקפת יותר קרדיט לזכותם.
אבל בגלל האפקט המצטבר, כל מה שבא לי עכשיו זה לתקוע רגל בדלת ולומר להם: החוצה!!

סייג לחכמה - שתיקה
וסייג לעזרה - הקשבה

[תמרוש_רוש]

_ברור שלהורים האלה היתה ״כוונה טובה״. נשים בצד הורים מתעללים ומרושעים במזיד, ונניח שבגדול, ההורים שוחרי טוב עבור ילדיהם. והם בחרו בשיטה החינוכית הזו במטרה לעשות טוב, שיטה שלדידי אותם ילדים היתה פוגענית.
אז הכוונה הטובה שלהם משנה?_
שוב, זה תלוי-הקשבה ותיאום.

אם אמא בוחרת בשיטה הזאת לאורך איזה זמן, תוך כדי שהיא גם מקשיבה לילד שלה, ואז אחרי זמן קולטת שזה לא זה, שיש לזה השלכות שלילייות, ואז משנה את דרכיה - בטח שהכוונה חשובה. כי היא מתבטאת בפועל. גם אם היתה פגיעה לפני השינוי, השינוי עצמו מאוד מווסת אותה, ומראה בפועל על הכוונה שיש שם.
ואם מדובר באמא שמתוקף נסיבות החיים לא היתה לה הגמישות או הלגיטימציה או החוצפה (במילעיל) לבחור באופציה אחרת, והיא מדברת על זה עם הילד במועדים מאוחרים יותר, אז גם אז הכוונה משמעותית.
אבל אם הבחירה היתה בחירתית, והאמא דבקה בה לאורך שנים למרות איתותי המצוקה של הילד, אז סליחה, זה שוב פעם אותו דבר כמו בדוגמאות האחרות.
לא הקשיבה ולא התכווננה.

[מזמור_לילה*]

אוי, תמרוש רוש.
התנצלותי הכנה על הגועל נפש. ועם זאת, קלעת בדיוק להרגשתי ולכוונתי.
המשכתי לחשוב על העניין הזה בימים האחרונים, ואני חושבת שהגעתי למסקנת ביניים.
הכוונה הטובה חשובה ומשמעותית אם היא מלווה בהכרה.
בין אם זו הכרה בפגיעה, או הכרה בהיותו של הזולת אחר ובעל צרכים אחרים, או הכרה בקיומו של הזולת הנפגע כישות אוטונומית. הכרה.
כשאין הכרה, אז הכוונה הטובה היא בגדר תירוץ. אין לה משמעות חיובית, נהפוך הוא: היא כלי בידיו של הפוגע ״להסביר״ למה הנפגע לא היה צריך או אמור להיפגע.
ועל כך כבר אמרו חכמות ממני: פיחס.

[מזמור_לילה*]

ועוד הערה:
יש (לי) איזו נטייה לחבר את המילה דורסני עם עולם דימויים בעצימות מאוד גבוהה: קולני, חזק, כבד. חריקת בלמים, מהירות של 300 קמ״ש, בום, טראח.
אז זהו, שלא. התנהגות דורסנית היא לאו דוקא אגרסיבית.
לפעמים היא ממש חלקלקה ושקטה. נופת צופים.
אממה? מישהו נדרס.

[תמרוש_רוש]

אויש, מזמור באמת שאין לי שום טענות אלייך.
את מתארת עולם קשה

_הכוונה הטובה חשובה ומשמעותית אם היא מלווה בהכרה.
כשאין הכרה, אז "הכוונה הטובה" היא בגדר תירוץ. אין לה משמעות חיובית, נהפוך הוא._
מסכימה מאוד. ומחדדת: היא בגדר זריית חול בעיניים. הונאה והולכת שולל.
(לעתים גם כלפי פנים. הבנאדם לא ידע על זמימתו למרוח אותך שכוונותיו טובות, כי הוא שיקר את זה לעצמו תחילה).

יש (לי) איזו נטייה לחבר את המילה דורסני עם עולם דימויים בעצימות מאוד גבוהה: קולני, חזק, כבד. חריקת בלמים, מהירות של 300 קמ״ש, בום, טראח.

את צריכה לבלות שנה-שנתיים באיזו ארץ אנגלוסאקסית.
במקומות כאלה נופת צופים דורסני זה הדיפולט של התנהגות מגעילה. חס ושלום לחשוף את עצמך בחריקת בלמים!

[תמרוש_רוש]

המשכתי לחשוב על העניין הזה בימים האחרונים, ואני חושבת שהגעתי למסקנת ביניים.
זה נחמד, אבל מה שנראה לי חשוב, חיוני ונחוץ הוא המסקנה האופרטיבית: איך לנטרל "הנשמות הטובות" ונופת צופיהן המתעתעים וחדי-המלתעות.
Emancipate yourself from mental slavery, non but ourselves can free our minds...
https://www.youtube.com/watch?v=yv5xonFSC4c

[מזמור_לילה*]

כמה מחשבות ליבה מבושלות.
ככה:
כשרוצים לעזור, להגיש עזרה, לסייע, מה שלא יהיה ומאיזה רצון טוב שלא יגיע - צריך להיות עדינים. שקטים. קשובים.
למה?
כי הנעזר, מעצם היותו נעזר, נמצא במצב בעל פוטנציאל שברירי מלכתחילה.
זאת ועוד: לפעמים, אצל אנשים מסוימים, עצם ההזדקקות לעזרה היא פגיעות נוראה. ההכרה הפנימית בכך שלא הצלחת להסתדר בעצמך היא בגדר מהלומה קשה לטיפוסים מסוימים.

לדעת להיעזר בלי כל המטענים - זה סוג של אמנות. אמנות כיפית, שלמה, שמחה. להיעזר בכיף זה להיות במקום מאוד שלם, אוהב וחומל כלפי עצמנו, לא?
לא כולם שם.

ואז, העניין הזה של ההכרה, ראיית האחר, ההקשבה מצדו של העוזר היא עוד יותר הכרחית וקריטית.
אחרת, גם בממלכת ״הכוונות הטובות״, זו רמיסת הרמוס, דריסת הדרוס ופציעת הפצוע.
ואם כך, זו תצוגה קלאסית של העז המעצבנת מהסרטון שמסביר מה ההבדל בין אמפתיה וסימפתיה.

[יולי_קו]

@}

[עלה_ברוח*]

כל כך נכון @}

[תמרוש_רוש]

[מזמור_לילה*]

הַחַיִּים שֶׁיֵּשׁ לְךָ
הֵם הַחַיִּים שֶׁחָיִיתָ
הַבֵּט אָחוֹרָה בַּהֲבָנָה
מְצָא אֶת נְקֻדַּת הַבְּרֵאשִׁית
הַבְּרִיאָה
בְּרָא אֶת עַצְמְךָ
זֶה הָעוֹלָם הַטּוֹב בְּיוֹתֵר
הַיָּחִיד
שֶׁתּוּכַל לִבְרֹא
כָּל זֶה מָצוּי בְּתוֹכְךָ
גַּלֵּה אוֹתוֹ
הַתְחֵל מֵהַתְחָלָה
הַבֵּט עַל חַיֶּיךָ
כְּעַל שִׁעוּר רַע
עַל מַה שֶׁהָיָה
כְּעַל עֹנֶשׁ
הַרְחָקָה
עֲמִידָה בַּפִּנָּה
נוֹקְאַאוּט בַּסִבּוּב הָרִאשׁוֹן
תַּקֵּן כְּאֶחָד שֶׁהִבְרִיא
כְּאֶחָד שֶׁחָלָה.

(יונה וולך)

[מזמור_לילה*]

איך אלוהים מאמן אותי/נורית זרחי

לֹא תְּקַבְּלִי מַה שֶּׁאַתְּ רוֹצָה, גְּבֶרֶת,
וְלֹא בִּגְלַל הַכּוֹכָבִים, אֵלֶּה רַק טַבְּעוֹת זָהָב
שְׁחוּלוֹת עַל אֶצְבָּעִי. גַּם לֹא בִּגְלַל הַכֹּבֶד. אֲנִי,
שֶׁבִּרְצוֹנִי אֶנְשֹׁף הָרִים, אֲנַפְנֵף כְּמַטְלִיּוֹת טוֹרְנָדוֹת

קִפְצִי יוֹתֵר גָּבוֹהַּ, נוּרִית.
אֲנִי שֶׁהִמְצֵאתִי מָוֶת לְהִשְׁתַּמֵּשׁ
נוֹעֵל פּוֹתֵחַ קֻפַּת חַיִּים, אֲנִי שֶׁדִּבַּרְתִּי עִם אִיּוֹב,
וְלֹא אֶחֱזֹר: אֵיפֹה הָיִית כְּשֶׁלָּמְדוּ עֵרֶךְ הָפוּךְ?

קִפְצִי יוֹתֵר גָּבוֹהַּ. אַתְּ,
שֶׁמְּנַסָּה לִמְשֹׁךְ שַׁרְווּל עָתִיד לְמַשְׁקֵף עָבָר
טֶרֶם הֵבַנְתְּ? אֲנִי שֶׁהִמְצֵאתִי אֶת כְּזַב הָעֹמֶק,
דַּרְכֵּךְ שִׁכְלַלְתִּי אֶת הַשָּׁקוּף.

בְּבֵיתֵךְ, בְּבָתֵּי קָפֶה, בַּקּוֹלְנוֹעַ, כָּמוֹךְ
אֵינִי מַבְחִין בָּךְ. אֲנִי, שֶׁהִמְצֵאתִי אֶת מִשְׂחַק
הַנִּשּׂוּאִין, הַהֶכְרֵחִי, הַכּוֹאֵב, הַמְבַדֵּחַ, אוֹמֵר:
קִפְצִי גָּבוֹהַּ וְיוֹתֵר

אֲנִי שֶׁהִמְצֵאתִי אֶת הָאַהֲבָה, אֶת הַיְּהוּדִים,
אֶת הַסְּפָרִים, אֶת הַקָּפֶה, אַל תִּשְׁכְּחִי לוֹמַר תּוֹדָה
הֵן זֶהוּ מוֹתַר הָאָדָם
לִכְשֹׁף עִם הָרֹאשׁ בַּקִּיר

[מזמור_לילה*]

אֲנִי
מוּנַעַת מֵהֲאֵין
בּוֹרוֹת שֶׁצָּרִיךְ לְמַלֵּא
רָעָב
שֶׁאֵין לוֹ שֹׂבַע
וְצָרִיךְ גַּם
מִקְדָּשִׁים לְחַלֵּל,
אֱלִילִים לְנַתֵּץ,
כְּבִיסָה לְקַפֵּל,
וְלִשְׁאֹף,
וְלִנְשֹׁף,
וְחוֹזֵר חָלִילָה.

[מזמור_לילה*]

בחירות לא נכונות.
כמות של בחירות לא נכונות, שכל אחת מהן מסתעפת לשרשרת של קבלת החלטות שגויות.
הצפה של היה-צריך-כך-וכך, הלוואי ש, חבל שלא, אילו רק.
וממול: ערימה ענקית, מגובבת ומרובבת, של מציאות נוכחית, מלאה קלקולים.
האם אכן ״מעוות לא יתקון״?
יש שלבים בחיים, בהתבוננות, שנדמה שהכמות, ההסתעפות, הסיבוב שהכל תפס - אי אפשר לתקן. מאוחר מדי.
ומה זה בעצם ״תיקון״?

[פלוני_אלמונית*]

_כָּל הַטָּעֻיּוֹת זְרוּעוֹת בַּשָּׁמָיִם שֶׁלָּנוּ
וּמִכָּל טָעוּת נוֹטֵף הָאוֹר לְמַטָּה וְאָחוֹרָה_
לשאלתך.
והמצהיבון אומר: הכל - בעיני המתבונן.

[מזמור_לילה*]

O-:

[יולי_קו]

_בחירות לא נכונות.
כמות של בחירות לא נכונות, שכל אחת מהן מסתעפת לשרשרת של קבלת החלטות שגויות.
הצפה של היה-צריך-כך-וכך, הלוואי ש, חבל שלא, אילו רק.
וממול: ערימה ענקית, מגובבת ומרובבת, של מציאות נוכחית, מלאה קלקולים.
האם אכן ״מעוות לא יתקון״?
יש שלבים בחיים, בהתבוננות, שנדמה שהכמות, ההסתעפות, הסיבוב שהכל תפס - אי אפשר לתקן. מאוחר מדי.
ומה זה בעצם ״תיקון״? _

כשאני חושבת ככה, אז לרוב אני מגלה שאני בעצם שרויה בדכדוך מסיבות שונות. כשאינני מדוכדכת המחשבות שלי אחרות, וממש לא 'הבל הבלים הכל הבל'.
ואת?

[בלבוסטע*]

אני אוהבת את השיר הזה בפתיח שלך
אחד המקסימים

[בלבוסטע*]

יא. עכשיו קראתי אותך מה שכתבת על כמות של החלטות שגויות.
כמוני כמוך. לפני שנה בערך קלטתי
1 כמה אני מטומטמת

1. כמה החלטתי רע ומר לאורך תקופה
2. כמה החלטות שלי פגעו בילדים שלי בהווה ובעתיד

אין לי מה להוסיף רק שמזדהה עם עומק הכאב
ואני ממשיכה להחליט רע לפעמים.

[מזמור_לילה*]

כשאני חושבת ככה, אז לרוב אני מגלה שאני בעצם שרויה בדכדוך מסיבות שונות. כשאינני מדוכדכת המחשבות שלי אחרות, וממש לא 'הבל הבלים הכל הבל'.
יש בזה משהו.
ומה שעוד מעניין זה שמהרגע שקראתי אותך זה נראה לי מתבקש, אבל לפני כן בכלל לא חשבתי על זה בעצמי.
נכון: יש בדכדוך משהו שמוביל לתחושה של ייאוש. לחשוב מה הסיכויים שלי לשנות, לשפר, לתקן, ולמי בכלל יש כוח לעשות את זה.
תודה, יולי קו (מה אומרים? המטבע מתחת לפנס?)

ותודה גם לך על ההזדהות, בלבוסטע.
ואם מתחשק לך לספר - מה קרה לפני שנה, כשהבנת את הדברים הללו? האם כבר היית ״אחרי״ תיקון, במקום אחר בחיים? או שהיתה נקודה כזו, של מודעות, שהובילה אותך למקום אחר - שכמובן עדיין טועה, אבל (לפחות מבחינת התחושה הפנימית) רק לפעמים ולא כל הזמן?

[יולי_קו]

מזמור,
שמחה שזה מתקשר לך.
אני מרגישה שבשבילי האפשרות להבין באיזה מוד רגשי אני נמצאת, עוזר לי להבין כמה משקל/מקום לתת למחשבות או לרגשות שלי. זה בערך כמו לקרוא בעיתון או בספר משפט כלשהו, ואז לברר מי כתב את זה בשביל להחליט איך להתיחס למידע.

מדי פעם אני מדברת עם בן הזוג על:

_לפני שנה בערך קלטתי

1. כמה אני מטומטמת
2. כמה החלטתי רע ומר לאורך תקופה
3. כמה החלטות שלי פגעו בילדים שלי בהווה ובעתיד

אין לי מה להוסיף רק שמזדהה עם עומק הכאב
ואני ממשיכה להחליט רע לפעמים._
ממש כמוך, בלבוסטע.

והוא אומר דבר חכם:
כל ההורים פוגעים בילדים שלהם כך או אחרת, גם בלי כוונה רעה, וגם מתוך הכוונות הכי טובות. עדיף להשתדל למזער את הפגיעות. עדיף להשתדל להיטיב. המטרה היא לאפשר לילדים לגדול בצורה שתאפשר להם יציבות מספיקה וכלים מספיקים בשביל שיוכלו לחפש דרך לתקן בעצמם את מה שזקוק לתיקון, מפגיעות שאנחנו או שאחרים (החיים) גורמים או יגרמו להם.

גם השיחות הללו מתרחשות כשאני מדוכדכת, ואז החיים נצבעים באפור. בשאר הזמן אני חשה בת מזל על מה שיש לי.

המסקנה שלי לעצמי היא שחשוב לטפל בעצמי בשביל להיות במצב טוב (שינה, תזונה, פעילות גופנית, חברה, ניהול מתח נכון, מציאת מטרה בחיים), כדי להיות במצב רוח טוב, ואז המחשבות מגיעות ממקום אחר, והן שונות. גם כשמזהים טעות זה לא משליך על הכל. כלומר אין קשר בין טעות לטמטום, וגם טעות "מטומטמת" לא הופכת אותי למטומטמת. רוב הדברים אינם סופניים, חוץ מהמוות. אפילו אם ,חלילה וחס(ה), נגרמה לילד נכות בגלל משהו שההורה עשה, הוא יוכל למצוא אושר ומטרה בחיים אם הוא מוצא מקום יציב בתוכו לצמיחה, ואת זה ההורה יכול לעזור לו לבסס.

אני מכירה אישית אדם שנולד נכה בגלל התרופה תלידומיד. אם לחפש אשמים אפשר להאשים את אמא שלו, נכון? אבל מה זה עוזר לו לחיות טוב? זה משאיר אותו בעמדת הקורבן הפסיבי של 'עשו לי שתו לי'.הוא נולד בלי יד אחת (יש לו זרוע עד האמצע שלה עם שרידים של 2-3 אצבעות). הוא עצמאי, פעיל, הורה, חי בזוגיות, מתפרנס כהלכה, פעיל מאוד פיזית, ואפילו עבד תקופה ארוכה כמדריך שייט בקייקים, ממש בתוך הנהרות השוצפים, לא מדריך תיאורטי. הוא אדם שלם. נכון שיש הרבה דברים שהוא לא יכול לעשות, אבל הי, גם אני ככה, ויש לי שתי ידים... הוא מוצא את הדרכים שלו לעשות מה שהוא רוצה.

זאת דוגמא קצת קיצונית, אבל באופן כללי אני מאמינה שכולנו נושאים שריטות כאלו ואחרות מילדותנו, וזו האחריות שלנו למצוא דרכים לצמוח מהן לחיים טובים ומספקים.

[מזמור_לילה*]

האפשרות להבין באיזה מוד רגשי אני נמצאת, עוזרת לי להבין כמה משקל/מקום לתת למחשבות או לרגשות שלי. זה בערך כמו לקרוא בעיתון או בספר משפט כלשהו, ואז לברר מי כתב את זה בשביל להחליט איך להתיחס למידע.
טיפ של אלופים (-;

[מזמור_לילה*]

מניחה פה משהו בשבילי. תזכורת.
פעם אמרתי, באיזשהו טיפול, שהבעיה שלי היא שאני מרחמת על עצמי יותר מדי.
והמטפלת אמרה לי: אני דווקא חושבת שהבעיה שלך היא שאת לא מרחמת על עצמך מספיק.

[דו_כיפת*]

חיבוק, יקרה
התובנות שלך מעוררות השראה.

אצלי זה קצת בדיאלוג עם אחרים:
היתה לי מחשבה שאני יותר מידי מרחמת על אחרים
עכשיו אני מרגישה ש"מחזיקה" את הרחמים האלו, יכולה לבחור לרחם על אחרים
זה פותח בי משהו מבפנים, מרחיב את ההזדמנות לחמול גם על עצמי.

זה דיאלוג מאוד דק, כי הביטוי המעשי יכול להיראות דומה
אבל הבפנים מרגיש אחרת... משהו נבנה שם
בהתמדה

[בלבוסטע*]

מזמור מה שקרה זה יותר חמור מטעויות שעושים בחינוך בינינו לבין ילדינו.

אצלי זה משלב עניינים מאוד חמורים
המון המון כאב תסכול הפכתי לאדם עצבני ואמא מתוחה
דיני נפשות. דברים לא פשוטים.

לפני שנה היה מצב של שפל מכל בחינה שהיא, קרה שהסתכלתי אחורה לשנים האלה הראשונות של ילדיי וכמה הייתי תמימה שניסיתי בטוב אבל בטוב מטומטם מדי. באמת. ויצא שהילדים יצאו קרחים מכל כיוון. בשנים האלה הם צריכים אמא שפויה רגועה וצרכים בסיסיים טובים וזה היה חסר כי התמודדתי עם הונאה לא נורמלית כמה שנים.
אני מנסה לפרט ומצד שני להסתיר כי לא מעוניינת לחשוף.


בשורה התחתונה אומרים שצריך לפגוש את התחתית כדי להיבעט קדימה אבל מה שיש לי להגיד לך שלפעמים יש אנשים שהתחתית אצלם מאוד נמוכה והציטוט פה של המטפלת על כך שהבעיה היא שאת לא מרחמת על עצמך מספיק זה בדיוק זה. לדעת לספוג סבל ברמה גבוהה זו קללה. ולגבי מה ששאלת אחרי שהבהרתי את עוצמת הכעס העצמי - זה שדברים לא השתנו הרבה ההתנהלות שלי. טכנית אני כן עומדת על זכויות וכן מצליחה לקבל את מה שצריך. אבל המחירים - אני עדיין כנראה מעדיפה לספוג ובטוב וחוששת ממלחמות ונשאבת לסחרחרות מחשבתיות קשות.

יחד עם זה אני חושבת שככל שאת מצויה במצב יותר מורכב ככה הפתרונות לא כאלה ברורים וחד משמעיים.

אבל אצלי לפחות אין נקודה שבה השתניתי או נקטתי אחרת מאוד מלבד נקודה של שבר באמת מוחלט שממנו הייתי חייבת לנהוג אחרת ומיד אחריו חזרתי לנהוג כרגיל.

[מזמור_לילה*]

תודה יקרות.

[מזמור_לילה*]

לדעת לספוג סבל ברמה גבוהה זו קללה.

שאלה:
האם, וסליחה על הביטוי הציורי, אפשר לא לאכול חרא?
כלומר, תיאורטית, ברור שאפשר, ואפילו רצוי…
אבל איכשהו אני מוצאת שזה עניין יותר מורכב מכפי שהייתי רוצה לחשוב. עם כל ההתקדמות שבחיים, בגילי המופלג, כשברור לי שאני הצעירה אכלה כמה וכמה גלונים יותר מאני דהיום.
ובכל זאת, עם כל ההבנה, ההכרה, הערך העצמי, תחושת המסוגלות, השלווה היחסית של המעמד שהגעתי אליו בחיי - עדיין יש לי מן מקומות כאלה של ״בלתי נמנע״.
ואני תוהה לגביהם. מה הם אומרים עליי. מה הם אומרים על המשקל שאני כנראה עדיין נותנת לסביבה. מה הם אומרים על הציפיות שלי מעצמי.

פעם כתבתי פה על איך לפעמים משהו זורק אותנו אחורה, למקום שכבר חשבנו שיצאנו ממנו.
אולי זה חלק מהעניין.
אולי שווה לשאול מתי זה קורה, ולאן זה לוקח אותי.

< יש לי חולצה שכתוב עליה “do no harm but take no shit”. יבוא יום ואפנים את זה (-; >

[בלבוסטע*]

שאלה טובה.
לא חשבתי על זה כי נראה לי שכולם כולל אלה שהכי נראה לך שהם לא יתנו לאף אחד לעשות להם את זה.
הדוגמא הכי טובה היא דווקא במשרות פוליטיות או בכירות בנשק. מנהל בית חולים למשל יכול להאכיל חרא עובדים רבים אבל כן לאכול הרבה ממנו מול פוליטיקאים (כי רוזנשטיין מהדסה), מול הדירקטוריון, מול תורמי בית החולים וכמובן אינטריגות פנימיות.

זה חלק משרשרת המזון הקטע הזה.
אגבנאנינחא בטוחה שעם הגיל אוכלים פחות חרא. אולי בחלק מהתחומים שהגיעו מים עד נפש, אבל אני באופן אישי פחות נלחמת היום אין לי כח וגם כל כך הבנתי שזה לא כזה יעיל אז כן לפעמים אני סופגת אפילו לא מול קרובים אליי, סתם נאמר במערכת החינוך של הילדים, או בעל דירה עם מניירות וכאלה, תפדל. אני מתחרפנת מזה אבל פחות נלחמת.

[מזמור_לילה*]

לֹא קַמְתִּי
מֵאֵפֶר
וְאֶל אֵפֶר
לֹא אָשׁוּב.
לֹא יָרַדְתִּי
מִשָּׁמַיִם
וְלֹא אָשׁוּב לַשָּׁמַיִם.
אֲנִי עַצְמִי
כְּכִפַּת זְכוּכִית שְׁמֵימִית.
אֲנִי עַצְמִי אֲדָמָה
כְּמוֹ רֶגֶב פּוֹרֶה.
לֹא בָּרַחְתִּי
מִשּׁוּם מָקוֹם
וְלֹא אָשׁוּב
לְשָׂם.
אֵינִי מַכִּירָה מֶרְחָק מִלְּבַדִּי.
בָּרֵאָה הַנְּפוּחָה שֶׁל הָרוּחַ
וּבְהִסְתַּיְּדוּת הַצּוּקִים
כָּאן
עָלַי
לִמְצֹא
אֶת עַצְמִי
מְפֻזֶּרֶת.
(זוזנה גינצ׳נקה)

[דו_כיפת*]

הופה,
השיר מתכתב עם השאלה הקמאית
"האם נפש האדם עולה היא למעלה או יורדת למטה"
"... והרוח תשוב אל האלוקים אשר משם נתנה..."

לא זוכרת ציטוטים ראויים יותר, רק חלקיקים.
אנסה לשוב עם רפרנס

אחת השאלות בעיניי...
לא מסכימה עם תשובת המשוררת, כיף להיות בדיאלוג

[מזמור_לילה*]

תּוֹדָה אֲדָמוֹת שֶׁלֹּא אִכְפַּת לָכֶן
מִי מְהַלֵּךְ עֲלֵיכֶן, תּוֹדָה מַיִם שֶׁאַתֶּם
נִמְזָגִים לְכָל פֶּה, תּוֹדָה עֲצֵי פְּרִי
וּצְמָחִים הַמְּזִינִים אֶת מִי שֶׁרַק
מוֹשִׁיט שְׂפָתָיו.
לוּ יְדַעְתֶּם אֵילוּ סֵלֶקְצִיּוֹת
אֲנַחְנוּ מַעֲבִירִים זֶה אֶת זֶה
הֱיִיתֶם חֲדֵלִים
לְהִתְקַיֵּם מֵרֹב צַעַר.

(שלומי חתוכה)

[מזמור_לילה*]

מניחה פה בשבילי ציטוט מדבריה של צילי ב30.8.2020 מתוך הדף מהי מהות האתר
_אני חושבת שצריך לפתח כאן דינמיקה חדשה שבה אם מישהו צועק אפשר להגיד על זה משהו, להצביע על הדינמיקה, להראות הבנה שזה כנראה דורך על משהו רגיש, אבל שהצעקות לא נעימות. אם יהיה דף טוב אפשר יהיה להפנות אליו.
בהרבה מקרים שבהם זה קרה עד כה, הצועקת פשוט זעקה בחזרה שמשתיקים אותה או ממשטרים אותה. אני מבינה גם את התחושה הזו. אבל אני חושבת שאפשר לפתח הסבר טוב ורגיש למה בקשה לשנות סגנון היא לא בהכרח השתקה או מישטור, ואיך אפשר לקחת רגע צעד אחורה ולראות שהצעקות המילוליות הלא מודעות האלה בפועל משתיקות וממשטרות רבות אחרות._
תודה צילי.

[מזמור_לילה*]

אז היום הסתובבתי, עם בת לוואי של טעם חמוץ. וטיפסתי בעליות חמות, לאסוף ילד מתוק מקייטנה בבית ספר שאני לא מכירה. וחיכיתי לו בשער, ולצד השער היה שיר של אוה קילפי:

אֲנִי מְחַבֶּבֶת אֲנָשִׁים שֶׁדַּעְתָּם פְּתוּחָה.
אֲנָשִׁים הַמְּסֻגָּלִים לוֹמַר: מָה?
בָּאֱמֶת? בְּחַיַּיִךְ. מַמָּשׁ לֹא יָדַעְתִּי.
זֶה מַמָּשׁ לֹא עָלָה עַל דַּעְתִּי.

דַּעַת פְּתוּחָה הִיא יוֹתֵר מֵחָכְמָה,
יוֹתֵר מִלִּהְיוֹת צוֹדְקִים
יוֹתֵר מֵ"אֲנִי הֲרֵי אָמַרְתִּי"
וּמִ"ידַּעְתִּי אֶת זֶה כְּבָר בִּשְׁנַת..."

וחייכתי לעצמי בתהיה אם זו אירוניה, או סתם צירוף מקרים נדיב.

אז תודה לילד המתוק שלי, לאוה קילפי, לנינה, ל-לב שומע, ולעוד פלונים אלמונים למיניהם שנותנים לרוב הדומם שמות ופרצופים אנושיים ויפים.

[שקטה*]

באתי להגיד שגם אני מרגישה כמוך. לא מספיק עקבתי כדי לדעת מה בדיוק את חושבת על המצב הנוכחי אבל במה שנוגע אלי, מצד אחד לא חושבת שיש כאן איזו מזימה עולמית עלומה, מצד שני לא מתלהבת לנסות על עצמי חיסון חדש (כן התחסנתי אגב אבל לא רצתי בין הראשונים) וגם לא מסכימה עם ההיסטריה סביב מספר הנדבקים וכו' שלדעתי די מוגזמת, במיוחד מאז שהרבה אנשים כבר התחסנו. כלומר אני באמת איפשהו באמצע אבל לא מנסה אפילו לדבר על זה בדף הקורונה כי זה רק יביא לי עצבים.

[מזמור_לילה*]

כלומר אני באמת איפשהו באמצע אבל לא מנסה אפילו לדבר על זה בדף הקורונה כי זה רק יביא לי עצבים.
כמוני כמוך. מה שניסיתי לתומי לעשות בדף הקורונה זה להסב את תשומת הלב לאופי הקיצוני של הדיון בדף (של הדיון, לא של הדעות), כמשל לאופי הקיצוני של הסוגיה הזו, שכאילו אין לה אמצע למרות שיש לה. את, אני, לב שומע ואחרים.
התגובה בדף היא הוכחה די ניצחת לחוסר ההכלה (וחוסר הפרופורציה) בנושא הזה, לא משנה באיזו עמדה אתה מחזיק. הכל שחור ולבן, אין אפור, וחלילה לרמוז שיש.
ההתייחסות היא כמובן גם לדינמיקה הנפלאה והנעימה בדף, וגם לנושא הקורונה בכלל.
ותודה, שקטה, שטרחת ובאת לפה להגיב לדברים.

[נינה*]

[שקטה*]

תודה לך @}

[תמרוש_רוש]

היי מזמור
בא לי לכתוב לך אבל לא נוח לי כאן.
את יכולה לכתוב לי אימייל אם את רוצה, ואענה.
(כתובת בראש הדפבית שלי)
@}

[מזמור_לילה*]

חוזרת לפה, לרגע, בעשרת ימי תשובה, לעשות תשובה.
לבקש סליחה מעצמי.
להרגיש בלי לכעוס, בלי לשאול מדוע, לא להתבייש להתכווץ בלהט החרב המתהפכת והבטן המתהפכת.
הזמנים אלימים ומפחידים. מותר להתכווץ ולפחד.
ומותר גם לקבל, לעומקו, בהשלמה, את השינוי. את הזמן הזה.
אותי, כמו שאני, בזמן הזה.
נפתחת. נסגרת. צוחקת. מבודדת. זועמת. מתייאשת. מתרצה. מייחלת. אוהבת. מתקפחת. נגזלת. מקבלת.
מותר.
מותר גם לקוות. מותר לייחל לניסים. מותר להאמין בעצמי ובאלוקים. מותר גם לא. מותר גם להתאכזב. לבכות. להרים ידיים. ולהוריד אותן. ולהמשיך, או להתחיל שוב.
וכמו בכל יום כיפור, גם השנה, אני בוחרת את חיי מחדש.
אני, כמו שאני, בזמן הזה.
חיה את הזמן הזה.
בוחרת לחיות את האנושיות שלי בתוך הזמן הזה.
לטוב ולרע.

[תמרוש_רוש]

[מזמור_לילה*]

בַּקַּיִץ אָמַרְנוּ מִי יַתְנֵנוּ רוּחַ אֱלוּל,
וּבֶאֱלוּל אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ הוֹד רֹאשׁ הַשָּׁנָה,
וּבְרֹאשׁ הַשָּׁנָה אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ אֵימַת הַכִּפּוּרִים,
וּבְיוֹם כִּפּוּר אָמַרְנוּ מִי יִתְּנֵנוּ שִׂמְחַת סֻכּוֹת.

וְעַכְשָׁו אֲנַחְנוּ אוֹמְרִים מִי יִתְּנֵנוּ גֶּשֶׁם.

אֲבָל כְּשֶׁיָּבוֹא הַגֶּשֶׁם לֹא נֹאמַר דָּבָר.
נַעֲמֹד בַּחוּץ, יְחֵפִים,
תַּחַת טְפִיפוֹתָיו הָרוֹקְדוֹת,
רֹאשֵׁנוּ שִׁכּוֹר מֵרֵיחוֹ,
נִלְחַשׁ לְעַצְמֵנוּ
בְּרָכָה.

(מירי וסטרייך)

[מזמור_לילה*]

אוּלַי אֲנִי צָרִיךְ לְהַתְחִיל לְנַקּוֹת אֶת חַיַּי,
לְהַתְחִיל, אֲבָל בַּמֶּה לְהַתְחִיל?
אוּלַי אֲסַלֵּק פַּחַד דַּק
שֶׁהִצְטַבֵּר עִם הַשָּׁנִים
וְקוּרִים שֶׁל אַשְׁמָה
שֶׁנִּטְווּ בִּדְמָמָה בַּלֵּילוֹת.


אוֹ אֲגַלְגֵּל תְּחִלָּה אֶת הַבְּדִידוּת
שֶׁכִּסְּתָה אֶצְלִי מִקִּיר לְקִיר
וַאֲנַקֶּה תַּחְתֶּיהָ,
כְּדֵי שֶׁתָּשׁוּב וְתַּבְרִיק רִצְפַּת נַפְשִׁי
כְּאִלּוּ לֹא דָּרְכוּ עָלֶיהָ
מֵעוֹלָם.


וְאוּלַי אֶדְחֶה זֹאת לְפַעַם אַחֶרֶת. אַחֲרֵי הַכֹּל,
עֲדַיִן אֶפְשָׁר לְהַלֵּךּ פֹּה, וְגַם הַחַלּוֹנוֹת,
יֵשׁ לוֹמַר, עֲדַיִן רוֹאִים דַּרְכָּם
אֶת הָעוֹלָם. וְחוּץ מִזֶּה,
הַשִּׁיר הַזֶּה.


וְתוֹכוֹ הָרָצוּף אַהֲבָה.

(אלי אליהו)

[מזמור_לילה*]

מָה בְּסַךְ הַכֹּל צָרִיךְ אָדָם?
לְפָחוֹת אָדָם אֶחָד
אַחֵר
שֶׁיְּשַׁקֵּף לוֹ אֶת עֵינָיו
שֶׁיְּהַדְהֵד לוֹ אֶת קוֹלוֹ
שֶׁיִּשְׁבֹּר אֶת בְּדִידוּתוֹ הַקִּיּוּמִית
אֶת הַחוֹמוֹת הַשְּׁקוּפוֹת
שֶׁבֵּין הַתּוֹךְ לְבֵין הַחוּץ לְבֵין הַתּוֹךְ
שֶׁיַּחְזִיק בְּכַפַּיִם רוֹעֲדוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ
הָעֵירֻמָּה הַשַּׁבְרִירִית
וְיִנְהַג בָּהּ בָּרוּךְ.
אָדָם בְּסַךְ הַכֹּל
צָרִיךְ אָדָם.

(לאה גולדברג)

[מזמור_לילה*]

תפילה לאם בטרם שחרית

בְּשָׁעָה שֶׁאֲנִי עוֹמֶדֶת לְבַשֵּׁל דַּיְסַת סֹלֶת
הָסֵר מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי מַחֲשָׁבוֹת זָרוֹת
וּכְשֶׁאֲנִי נוֹגַעַת בְּגֵו הַתִּינוֹק וּמַדָּה חֻמּוֹ
שֶׁיֵּלְכוּ מִמֶּנִּי כָּל מִינֵי טְרָדוֹת
שֶׁלֹּא יְבַלְבְּלוּ מַחְשְׁבוֹתַי.
וְתֵן לִי אֹמֶץ לְזַכֵּךְ פָּנַי
שֶׁיּוּכַל כָּל אֶחָד מִילָדַי
לִרְאוֹת פָּנָיו בְּתוֹךְ פָּנַי
כְּמוֹ בְּמַרְאָה רְחוּצָה לִקְרַאת חַג

וְאֶת הַחֹשֶךְ הַמְשֻׁקָּע מִפְּנִים
פָּנַי – כַּסֵּה בְּאוֹר.
שֶׁלֹּא תִּפְקַע סַבְלָנוּתִי וְלֹא יֵחַר גְּרוֹנִי
מִצְּעָקָה מִתְחַבֶּטֶת וּמִתְעַבָּה
שֶׁלֹּא יִהְיֶה לִי רִפְיוֹן יָדַיִם
מוּל הַבִּלְתִּי נוֹדָע
וְשֶׁלֹּא יִפָּסֵק אַף לֹא לְרֶגַע
מַגַּע בָּשָׂר בְּבָשָׂר בֵּינִי לְבֵין יְלָדַי

תֵּן בִּי אַהֲבָתְךָ שֶׁיְּהֵא בִּי דַּי לַעֲמֹד בְּפֶתַח הַבַּיִת וּלְחַלְּקָהּ
בְּפַשְׁטוּת בָּהּ פּוֹרְסִים לֶחֶם וּמוֹרְחִים חֶמְאָה כָּל בֹּקֶר
מֵחָדָשׁ נִיחוֹחַ חָלָב רוֹתֵחַ וְגוֹלֵשׁ וְרֵיחַ הַקָּפֶה מְכַסִּים
עַל קָרְבַּן תּוֹדָה וְקָרְבַּן תָּמִיד
שֶׁאֵינִי יוֹדַעַת אֵיךְ נוֹתְנִים.

(חוה פנחס-הכהן)

[עטוף_ברחמים*]

יפה

[יולי_קו]

אֶת כָּל הַכּוֹכָבִים טָמַן, אֶת הַסַּהַר עָטַף בְּשָׁחֹר
מִצָּפוֹן וְעַד תֵּימָן
אֵין קֶרֶן אוֹר
וְהַבֹּקֶר אַלְמָן נֶאֱמָן שַׂק אָפֹר עַל מָתְנָיו יַחֲגֹר
מִצָּפוֹן וְעַד תֵּימָן
אֵין קֶרֶן אוֹר

הַדְלִיקָה נָא נֵר לָבָן
בְּאֹהֶל לִבִּי הַשָּׁחֹר
מִצָּפוֹן וְעַד תֵּימָן
יִזְרַח הָאוֹר

הָאוֹר, יִזְרַח הָאוֹר
הָאוֹר, יִזְרַח הָאוֹר.

(לאה גולדברג)

ברשותך אשמח לכתוב את השיר הזה כמתנה לקהילה בככר השוק.

[יעלי_לה]

תודה על המילים

[יולי_קו]

מזמור יקרה,
העתקתי את השיר והנחתי אותו ב ככר השוק עם תודה לך. אני מקווה שזה בסדר מצידך. הוא מנחם אותי בדרך שלא לגמרי מובנת לי, ורציתי לחלוק בברכה הזאת.

[תפילה_לאם]

[מזמור_לילה*]

זֶה שֶׁאֲנִי עַל בִּרְכַּי וּפָנַי מֻרְכָּנִים
לֹא אוֹמֵר שֶׁנִּכְנַעְתִּי
אוֹ שֶׁאֲנִי מִתְפַּלֵּל.
זֶה רַק אוֹמֵר שֶׁלָּמַדְתִּי
לְהִתְכּוֹפֵף כְּדֵי לֹא לְהִשָּׁבֵר
וְשֶׁלֹּא תָּמִיד אֲנִי חַיָּב
לְהַבִּיט רָחוֹק
אוֹ לִרְאוֹת הַכֹּל.

(גיורא פישר)

[יולי_קו]

יפה!