מיילדת נולדת יולדת

[שאלה*]

נעמי,
באופן אינסטנקטיבי להכניס את היד שלי פנימה כמה שיותר עמוק ולקבל אלי את התינוקת.
וואו, הלוואי שלי היתה מודעות כזו.
ידעת על האפשרות הזו? או שזה היה רגע ספונטני?

[נעמי_בן_שיטרית*]

לא ידעתי על האפשרות הזאת , אבל ידעתי מהלידה הקודמת שהמגע שלי באיבר המין פותח ומרפה אותי. כשהבנתי שהעובר מוכן ממש לצאת רציתי ללחוץ עם הציר לכיוון המדוייק למטה וכשהכנסתי את היד עמוק פנימה יכולתי ללחוץ אל היד. (לחיצה עם הוצאת אויר וקול נמוך)
כבר בלחיצה הראשונה התחלתי להרגיש את הראש ביד והבנתי שאני עושה משהו טוב.

[שאלה*]

נעמי, ילדת בבית? הייתה איתך מיילדת?

[נעמי_בן_שיטרית*]

בלידה האחרונה הייתי לבד בבית. (בן זוגי איתי חלק מהזמן והילדות ישנות)

[דנה_ה*]

שאלה יקרה - שאלותייך נעימות ומעניינות, אבל האם אפשר למקמן בדף אחר כדי שהבלוג לא יוצא מהקשרו לחלוטין?
תודה

[תמרוש*]

אולי באמת כדאי להעביר.
לידה ללא מיילדת

[דנה_ה*]

לידה במאה ה- 21;
פעימות לב התינוק נשמעות ברקע ממכשיר המוניטור החדיש.
יודעים כמה כואב לפי עוצמת הציר שמוצגת על המסך.
כשכואב יש אפידורל, כמה טוב. לחץ הדם נמדד באופן אוטומטי כל 30 דקות.
עירוי מוזלף בקצב אחיד.
הלידה כולה מצולמת ומתועדת, במצלמה דיגיטלית ובוידאו.
כשחם מדליקים את המזגן.
המיטה מתכווננת לכל זוית שרוצים. לא צריך לרדת מן המיטה.
כשהתינוק נולד משודרים דיווחים ישירים לפלאפונים בכל רחבי הארץ.
הדם הטבורי נשמר בשקית ומשם לבנק הדם.

לפעמים (כמו היום) אני מסתכלת בסיטואציה מן הצד ונדהמת ולא מאמינה. איך התרבות הצליחה לקחת תהליך טבעי ולהעמיס עליו מטען עודף במשקל ובמימדים שכאלו.

ולמרות זאת -
האיש נגע באשתו, עודד וחיבק וליטף.
האשה התרגשה ודמעה כשנולד התינוק.
האיש רצה לחתוך את חבל הטבור והתרגש מזה.
הגוף של האשה ידע מה לעשות, והיא התקדמה במהירות ובפשטות.
התינוק נולד עם המבט הזה בעיניים. המבט הערני והחכם. מחפש את הפטמה ורוצה לינוק.
עדיין יוצא קצת קקי כשלוחצים את התינוק.

[אם_פי_3*]

קישור רלוונטי בדיוק מהיום - מהפורום "שלי":
1
2

וחוץ מזה, הסקרנות הרגה את החתול...

[חוט_השני*]

מקסים.(2 כמובן:-))

[תמרוש_רוש]

ד"ר מישל אודה מעלה רעיון מעניין. הוא אומר שלמעשה בימינו הגורם שמגביל את המשך התפתחות המוח האנושי הוא גודל האגן. ובימינו, עם העליה הגדולה באחוז הניתוחים הקיסריים, יתכן שגורם מגביל זה יוסר והאדם יוכל לקפוץ למודל הבא (הומו-ספיינס-ספיינס-משהו). מאוד מעניין.

כן, אולי, אבל זה יוכל לקרות רק כשהרופא האחראי על הניתוח ירשה לעצמו לחכות עם הקיסרי מעבר לשבוע 42... (כד ילאפשר למוח את הזמן לגדול). את יכולה לראות את זה קורה?

[מצפה_לשלישית*]

וואהו, נהנתי לקורא מה שכתוב כאן.
דנה ה שמחה לקרוא על המחשבות שלך כמילדת, ועוד יותר שמחה לדעת שמילדת כמוך מסתובבת בחדרי הלידה (למרות שאני לא בוחרת ללדת בהם), באיזה בית חולים את עובדת?
יש בלבטים שלך משהו כל כך אנושי, הניסיון הזה לגשר בין הגישה הבית חולימית ובכל זאת לא לאבד את עצמי בתוך כל זה. אל תאבדי, צריכים מיילדות כמוך שם.
חזקי ואמצי

[אלודאה_בלבן*]

_לידה במאה ה- 21;
פעימות לב התינוק נשמעות ברקע ממכשיר המוניטור החדיש.
יודעים כמה כואב לפי עוצמת הציר שמוצגת על המסך.
כשכואב יש אפידורל, כמה טוב. לחץ הדם נמדד באופן אוטומטי כל 30 דקות.
עירוי מוזלף בקצב אחיד.
הלידה כולה מצולמת ומתועדת, במצלמה דיגיטלית ובוידאו.
כשחם מדליקים את המזגן.
המיטה מתכווננת לכל זוית שרוצים. לא צריך לרדת מן המיטה.
כשהתינוק נולד משודרים דיווחים ישירים לפלאפונים בכל רחבי הארץ.
הדם הטבורי נשמר בשקית ומשם לבנק הדם._

הו כן...

[שאלה*]

_שאלה יקרה - שאלותייך נעימות ומעניינות, אבל האם אפשר למקמן בדף אחר כדי שהבלוג לא יוצא מהקשרו לחלוטין?
תודה_
בוודאי, בוודאי,
אני התמקמתי כאן יחד עם הנשים המקסימות,
ובין מערכה למערכה, קצת קישקשתי.
סליחה אם הפרעתי - לא התכוונתי.
ותודה לך.@}

[דנה_ה*]

תודה לכולן.
אלודיאה - איזה כיף שאת כאן! (מדמיינת אותך עם תינוקת על הציצי, קוראת במחשב).

תמרוש רוש - העניין הוא לא לחכות שהראש יגדל בעוד התינוק ברחם. העניין הוא שינוי גנטי , כמו מהומו ארקטוס להומו ספיינס נניח, שנושא בחובו שינוי בהיקף הראש ובנפח המוח. במשך אלפי שנים, גודל האגן של האם מנע שינוי כזה מלקרות, משום שנשים שנשאו בקרבן עוברים עם ראש גדול במיוחד, לא הצליח ללדת ומתו בלידה וכך השינוי הגנטי לא עבר.
מה אומר מישל אודן? - שכעת, גודל האגן של האם כבר אינו מהווה גורם מגביל משום שאם היא לא מצליחה ללדת אז פשוט מנתחים. וכך - שינוי שרצה אולי להגיע במשך אלפי שנים יכול כעת להתרחש.
אגב, הספר שבו הוא מדבר על זה - "הניתוח הקיסרי" ניתן להורדה בחינם בעברית מן האתר "אומנות הלידה" ואני מאוד ממליצה.

מצפה לשלישית - אם תשלחי לי מייל אשמח לספר לך באיזה בי"ח אני עובדת. אני מעדיפה לא לפרסם זאת ישירות בבלוג שלי. תודה על מה שכתבת.

[דנה_ה*]

משמרת ערב. 3 נשים בלידה וכל אחת משהו אחר לגמרי.
האחת בלידה ראשונה, עם ירידת מים ובלי הרבה צירים שנמצאת כבר מהלילה בחדר לידה, מקבלת זירוז ומסרבת למשככי כאבים, תקועה כבר שעות על 4 ס"מ.
השניה, בלידה רביעית, עם תינוק שמוערך כגדול, ולכן עוברת זירוז. תקועה כבר שעות עם ראש גבוה שלא יורד לאגן.
השלישית, בלידה ראשונה, עם צירים סדירים ואפידורל.

אחת טבריינית, אחת דתיה מן הגולן, אחת ערביה מן הכפר שליד ביתי. לאחת בעל חייכן, לשניה עצבני, לשלישית שתי מלוות. כל אחת מתנהלת בקצב שונה, בכל חדר אוירה שונה, כל אחת רוצה משהו אחר מן הלידה שלה.

היינו 3 מיילדות וכל אחת טיפלה באשה אחת. עולמות נפרדים שאינם משיקים בשום צורה, חוץ מן העובדה שכולן בלידה.

22:30- פיית הלידה פקדה אותנו ומשק כנפיה הורודות נגע בבטנן של שלוש היולדות. תוך 10 דקות שלושתן ילדו. שלוש בנות הגיחו אל אויר העולם.
איך אתן מסבירות את זה? זה קורה כל כך הרבה פעמים.

[חוט_השני*]

איך אתן מסבירות את זה?
אה זה ברור, את ענית בעצמך:
פיית הלידה פקדה אותנו

[תמרוש_רוש]

העניין הוא שינוי גנטי , כמו מהומו ארקטוס להומו ספיינס נניח, שנושא בחובו שינוי בהיקף הראש ובנפח המוח.
"שינוי גנטי" אלה מילים נחמדות מאוד שאומרות הכל אבל לא אומרות כלום.
כי: בסדר, יתחולל שינוי בגנים, כך שכאשר הם יתבטאו זה יביא, בסופו של דבר, להגדלת נפח הגולגולת והמוח.
אבל איך זה בדיוק יקרה?
כמו שאני רואה את זה, אם יש יותר מה לגדל ברחם, אז או שכל תהליך הגדילה העוברי יואץ (או שיהיו יותר תקופות של גדילה אינטנסיבית שכיום הן רגועות יחסית), או שקצב הגדילה יישאר כמו שהוא כיום אבל משך ההריון יתארך.
בשני במקרים אני חושבת שיידרש שינוי לא רק בגנים או בביטוי הגנים של העובר, אלא אולי גם בביטוי הגנים של האם, או לפחות ברמה הפיזיולוגית שלה, כדי לאפשר את התנאים המתאימים לתוספת גדילה.

כשכתבתי מה שכתבתי, אני איכשהו הנחתי שקצב הגדילה הנוכחי של העובר הוא אופטימלי, או מקסימלי, והוא לא יכול לעבור האצה. לכן דבקתי בתסריט של משך הריון ארוך יותר. עכשיו אני חושבת שזו היתה הנחה לא-בהכרח-מבוססת... מה דעתך?

[יסכו_נט*]

דנה, מקסים. אני מאחלת לך שתמצאי קסמים בכל החיים. ושאף פעם לא תתייבשי

[תמר_א*]

איך אתן מסבירות את זה?
אולי ההוא שנותן להן צ'פחה על האף היה עסוק ולכן הן חיכו לו כדי לא להוולד חלילה עם זכרון העולם הקודם ואז הוא התפנה ונתן להן את הצ'פחה על האף אחת אחרי השניה.

[דנה_ה*]

,תמרוש, - אם בני האדם יהפכו למין אחר (למשל ע"י הגדלת נפח המוח שלהם, כמו שכבר קרה בעבר הרבה פעמים), זה לא אומר שהמוח מסיים את גדילתו בשלב העוברי. בעצם, גם היום המוח שלנו מסיים את התפתחותו רק בגיל שנתיים בערך. יש הטוענים כי בני האדם נולדים ממש בלתי בשלים, וההריון היה אמור להיות ארוך יותר, אלא שאם היינו נולדים ממש בשלים (דהיינו בגיל שנתיים + 9 חודשים), אז לא היינו מצליחים לעבור באגן של האם. כך שהשינוי שאפשר את גדילת המוח למימדים שלו היום, הוא קיצור משך ההריון, והמשך ההתפתחות של התינוק מחוץ לרחם.
כמובן שרצוי שגם האגן של האם יגדל בהתאם, אבל לא תמיד מקבלים מה שרוצים. יתכן למשל, שהאדם הניאדרטלי, שנפח מוחו היה גדול משלנו כיום, נכחד בסופו של דבר עקב כך שהמוח גדל עד למידה שלא אפשרה לידות נרתיקיות.

סתם מחשבה שעולה לי פתאום - כיום יש עליה מתמשכת באחוז הלידות המוקדמות ולא יודעים איך להסביר את זה. אולי הפיזיולוגיה של ההריון מתחילה להשתנות כבר עכשיו במקביל לשינויים שאולי מתרחשים גם במוח? נורא מעניין לשחק ברעיונות הללו, לא?

[שרה_ק*]

כתבתי פעם בבלוג סיפור לידה מהעתיד משנת 2030

[דנה_ה*]

אמא,לה מפחיד. מה שמפחיד שיש הרבה לידות שנראות כך.

[זכרונות_מחדר_לידה*]

כיום יש עליה מתמשכת באחוז הלידות המוקדמות ולא יודעים איך להסביר את זה
קראתי שייתכן שלבדיקות אולטראסאונד מרובות יש השפעה על כך.

[דליתוש_ב*]

מקווה שזה בסדר להוסיף...
כך שהשינוי שאפשר את גדילת המוח למימדים שלו היום, הוא קיצור משך ההריון,
אני לא יודעת אם יודעים שמשך ההריון התקצר במהלך האבולוציה האנושית. אני לא יכולה לדמיין מאיזה מקור יכולה להגיע כזו אינפורמציה.
אני חושבת שמייחסים את תהליך גדילת נפח המוח להארכת תהליך ההתבגרות. אני לא זוכרת באיזה ספר של דמונד מוריס, הוא מסביר שאחד השינויים הבולטים בפיסיולוגיה של אדם בוגר, לעומת זו של קוף בוגר, הוא שמירה על חלק ממה שהוא מכנה "תכונות עובריות" לאורך הרבה יותר שנים ובתכונות מסוימות, לכל החיים.
תכונה עוברית לדוגמא, היא מנח הראש לעומת עמוד השדרה. אצל יונקים אחרים, זמן מה לפני הלידה מנח הראש "מסתובב" לזוית שיש להולך על ארבע שרוצה להסתכל קדימה בלי להרים את הראש, אצל אנשים זה לא קורה...
עוד אחת היא עור עירום, מחוסר פרווה. זה מעניין כי, במקרה הזה, העובר כן עובר דרך השלב הבוגר ו"מוותר" עליו, בשלב די מאוחר של ההריון, בגלל זה, כך לפי דסמונד, יש פגים הנולדים עם מעין פרווה שבד"כ נושרת לאחר זמן מה (דנה, זה מוכר לך?).
תכונה "עוברית" נוספת שמשתמרת הרבה לאחר הלידה היא המשך התפתחות המוח. ע"פ דסמונד (נדמה לי שבספר "הקוף העירום" אם זה חשוב, אני אבדוק) שאר היונקים נולדים עם מוח (וגוף) בעלי יכולות מפותחות הרבה יותר מילודי אדם, אבל התפתחות המוח אצלם נפסקת לאחר 5 שנים בערך, לפעמים שנים לפני תום ההתפתחות המינית הפיסיולוגית.
ילודי אדם נולדים עם כ- 23% מנפח המוח הסופי שלהם. רוב התפתחות המוח נעשית דרך אינטראקציה עם הסביבה ומגיעה לסיומה אחרי כ- 20 שנה , שנים לאחר ההתבגרות המינית. (ההדגשה שלי, וגם הניסוח, אם אני זוכרת נכון).

אני מאמינה שהמנגנונים הביולוגים האנושיים של לידה אצל נקבות אדם, כבר מותאמים היטב לצרכיהם האישיים (גנטים ואחרים) הקשורים להתפתחות תקינה של התינוק והאמא. ומה שחשוב שישפיע על נפח המוח של המבוגר שיהיה התינוק, הוא לא אם הנפח בלידה הוא 23% או 15% או 30% מהנפח הסופי, אלא עם איזה חומרים, מתפתחים רוב אחוזי המוח ב-20 שנה שאחרי הלידה...
וזו כבר שאלה תרבותית למדי ולא גנטית.
יש עוד נתון בעניין הזה, אין לי מושג בקשר לאמינות שלו, שנמצא שנבדקים אנושיים (כנראה מערביים, לא בדקתי), משתמשים או מנצלים רק כ- 10% בנפח המוח הסופי שלהם. אולי אנחנו לא אמורים להשתמש בשאר (לא באופן שישאיר רישום חשמלי, בכל אופן), אבל מה יעזור לנו להגדיל עוד את נפח המוח? לא עדיף לנסות קודם ליעל את השימוש בזה שכבר יש לנו ?

יש לי עוד, אבל מספיק...

[הולכת_את_מעימי*]

כיום יש עליה מתמשכת באחוז הלידות המוקדמות ולא יודעים איך להסביר את זה
סתם מחשבה שעולה לי:
האם הורי התינוק גם נולדו מוקדם וניצלו בזכות הרפואה? כי אם כן יתכן שזהו פגם גנטי שאבולוציונית היה אמור להכחד אבל הרפואה מצילה את הפג שנושא בגופו את הגנים שגורמים ללידה מוקדמת וכך עולה אחוז הלידות האלו.

[אנונאימא*]

יש פגים הנולדים עם מעין פרווה שבד"כ נושרת לאחר זמן מה

גם תינוקות שנולדים בזמן נולדים לפעמים עם פלומה רכה ועדינה מאוד שנושרת (לבן שלי היתה פלומה כזאת בגב ובמצח, הוא נולד בשבוע 40 וזה נעלם לפני שהוא היה בן חודשיים. היה אפשר לראות את זה רק בזוויות ובתאורה מסוימות).

[בשמת_א*]

נדמה לי שבספר "הקוף העירום" אם זה חשוב, אני אבדוק
אכן, בקוף העירום. חסכתי לך בדיקה.


כיום יש עליה מתמשכת באחוז הלידות המוקדמות ולא יודעים איך להסביר את זה
זה מפני שהם לא קראו את תזונה ללידת תינוק בריא .

[דנה_ה*]

דליתוש ב - מעניין מאוד מה שכתבת. אני לא יודעת איך משערים שזמן ההריון היה ארוך יותר - אולי ע"פ זה שהתינוק נשאר "עובר"? אני מניחה שיש דרכים שונות לפרש כל ממצא ותיאוריות שונות.
לגבי ניצול 10% מן המוח - גם זה רק אצל הגאונים ממש. רובינו משתמשים אפילו בפחות. ואכן, נראה לי שכדאי להשתמש ביותר לפני שיש לנו עיניים גדולות ואנחנו רוצים מוח גדול יותר...מעניין שגם בחלק גדול מן הדנ"א אנחנו לא משתמשים. זה מעלה בי את השאלה עד כמה אנו ממשים את הפוטנציאל שלנו כבני אדם בכל מיני רמות. כמה אנו משתמשים במנעד הרגשי האפשרי (או שהכל רק - מדהים/מגעיל אוהבים/שונאים), עד כמה אנו משתמשים ביכולות נפוצות פחות כגון טלאפתיה (אולי בשביל זה מיועדים 90% מן המוח?).

מאוד מאוד מעניינות הנקודות שהעלית ואשמח אם יש עוד.

הולכת את מעימי - באמת יש שכיחות גבוהה יותר של לידות פג אצל אמהות שהיו פגות בעצמן. אבל זה אחוז קטן מכלל מקרי הפגות כך שכנראה יש גורמים רבים נוספים.

[מצפה_לשלישית*]

דנה, איך שולחים לך אי מייל?

מעניין אותי לשמוע מה דעתך על העבודה של הדולה, האם את רואה חשיבות בדולה בלידה? זה עוזר ליולדת? למיילדת? הצעות ייעול למיניהן...
עוד שאלה שמעסיקה אותי זה קורסי ההכנה ללידה, את חושבת שנשים מגיעות מוכנות ללידה? ונדבר בהכללות, כמובן. אם היית מוסיפה משהו לקורסים האלה כמיילדת.

[עולם_ומלואו*]

יש עוד נתון בעניין הזה, אין לי מושג בקשר לאמינות שלו, שנמצא שנבדקים אנושיים (כנראה מערביים, לא בדקתי), משתמשים או מנצלים רק כ- 10% בנפח המוח הסופי שלהם. אולי אנחנו לא אמורים להשתמש בשאר (לא באופן שישאיר רישום חשמלי, בכל אופן), אבל מה יעזור לנו להגדיל עוד את נפח המוח? לא עדיף לנסות קודם ליעל את השימוש בזה שכבר יש לנו ?

לגבי ניצול 10% מן המוח - גם זה רק אצל הגאונים ממש. רובינו משתמשים אפילו בפחות. ואכן, נראה לי שכדאי להשתמש ביותר לפני שיש לנו עיניים גדולות ואנחנו רוצים מוח גדול יותר...מעניין שגם בחלק גדול מן הדנ"א אנחנו לא משתמשים. זה מעלה בי את השאלה עד כמה אנו ממשים את הפוטנציאל שלנו כבני אדם בכל מיני רמות. כמה אנו משתמשים במנעד הרגשי האפשרי (או שהכל רק - מדהים/מגעיל אוהבים/שונאים), עד כמה אנו משתמשים ביכולות נפוצות פחות כגון טלאפתיה (אולי בשביל זה מיועדים 90% מן המוח?).


לגבי זה, תראו מה נכתב כאן
http://cafe.themarker.com/view.php?t=109720

[דליתוש_ב*]

תודה דנה @}
לגבי ה- 10%... אני לא משוכנעת שזה מיתוס...לא אצלנו...
ברור שכל האיזורים מופעלים, הסוגיה היא כמה מכל איזור ומה מופעל.
תוך כדי החיים עוברים זרמים חשמליים במוח. כמו ביצירת נחל, הזרם יעבור איפה שהכי "קל" לו. במשך הזמן והחוויות נוצרים "מסלולים" עצביים נוחים מאחרים.
ככל שבמסלול מסוים עובר יותר זרם (גם תדירות וגם כמות) יש לזרמים הבאים נטייה חזקה יותר לעבור בו גם. ככה נוצרים "דפוסי מחשבה". בגלל זה כל-כך קשה "להשתנות"
ויותר ויותר קשה אם ממשיכים יותר ויותר זמן "כרגיל".
זה כמו נסיון להטות שטף של נביעה קטנה וחד פעמית לעומת להטות את הנילוס, עם כל הסקלה באמצע... באמת עם כל הסקלה, לא להתייאש בבקשה
<אני חושבת שכמו הגוף, גם המוח מתפתח ומשתנה הרבה גם אחרי גיל 20, רק מפסיק לגדול מבחינה תאית, כמו הגדילה שנגמרת אז בשאר הגוף>

[רחל_ברמן*]

או, תודה עולם ומלואו, בדיוק רציתי לכתוב על זה שהעניין עם ה-10% זה מיתוס. ממה שאני זוכרת, המקור הוא סיפור של איזו בחורה שנולדה עם מעט מאד מח ובכל זאת היתה בעלת כישורים קוגניטיביים נורמליים (לפי מבחנים סטנדרטיים ישנים למדי, ומי יודע אם הם בדקו משהו מעבר ליכולות אינטלקטואליות - נניח, כישורים חברתיים, מוסיקליים וכו'). אבל בסדר, הגוף יכול לפצות על כל מיני פגמים רציניים אם הם קורים מוקדם מספיק, זה לא אומר שהשאר לא משתמשים במח שלהם...

אני לא יודעת איך משערים שזמן ההריון היה ארוך יותר
לפי מדדים של גודל גוף, גודל מח, ותוחלת חיים לעומת אורך הריון אצל יונקים שונים. פשוט, הגרפים שמבוססים על הנתונים האלה חוזים הריון ארוך בהרבה אצל בעלי חיים בגודל שלנו, עם תוחלת החיים שלנו, ועם מח בגודל של שלנו.

אני חושבת שמייחסים את תהליך גדילת נפח המוח להארכת תהליך ההתבגרות.
לא ממש מייחסים לזה קשר של סיבה ותוצאה, זה יותר שהאחד מאפשר את השני. בכלל, סיבתיות באבולוציה זה נושא נורא מורכב, ויש נטייה לפשט אותו ע"י האנשת התהליך. מה שאני מבינה מ{{}}דנה ה זה שלפי אודנט, זה שמאפשרים לידה של תינוקות שבאופן רגיל לא היו שורדים בגלל גודלם מוריד חסם עליון לתהליך גדילת המוח, כלומר זה מאפשר גדילה כזו ולא גורם לה. הבנתי נכון, דנה?

_- פיית הלידה פקדה אותנו ומשק כנפיה הורודות נגע בבטנן של שלוש היולדות. תוך 10 דקות שלושתן ילדו. שלוש בנות הגיחו אל אויר העולם.
איך אתן מסבירות את זה? זה קורה כל כך הרבה פעמים._
מקסים. ממש פיית הלידה
אולי יש גם השפעה של האנרגיות של הצוות, שבא במגע עם הצוותים האחרים? למרות שתוך 10 דקות...

[גיסת_הזהב*]

מקווה שאני לא מפריעה בדיון לגבי גודל ראש העובר-תינוק.
אני דווקא חושבת שניתן (בחלק גדול מהמקרים) ללדת תינוקות בעלי הקף ראש גדול. אני חושבת שהזנחה של אופצית הלידה הפעילה היא הגורמת לעליה משמעותית בניתוחים הקיסריים הלא הכרחיים (אם כי יש מקרים בהם ללא ניתוח קיסרי היו מגיעים למצב מסכן חיים לעובר / לאם או לשניהם יחד) עוד דבר שבעיני מעלה את הסיכוי לקיסרי הוא העברת האחריות של היולדת לסביבתה (רופאים ומיילדות). הרבה יותר קל לומר לאישה שכדאי להכנס לחדר ניתוח לקיסרי מאשר להמנע מהתערבות. ברפואה הרבה יותר קל להצדיק עשיה מאי-עשיה, בעיקר אם מגיעים להתדיינות בנושא בבית משפט.

אני ילדתי תינוקות עם הקפי ראש גדולים מאוד יחסית לממוצע (36.5-40 ס"מ)ללא חתך יזום (כי הודעתי מראש שאני נוטלת אחריות מלאה וכך אני רוצה ללדת) כשהתוצאה היתה קרע בדרגה 2 שנתפר בשני תפרים קטנים ובלתי מורגשים. אני מניחה שלא מעט רופאים ומיילדות נשמו לרווחה אחרי שיצאתי מחדר הלידה שלהם בשלום (ובלי שיצלבו אותם בישיבת הבוקר שלמחרת), אבל מצידי אני יכולה לומר לך שהם התנהגו מאוד יפה לכל השגעונות שלי ומי שלא התאמתי לו ולתפיסת עולמו פשוט לא היה שם.
ואם הגודל נראה מאיים, אני יכולה לומר שהתינוקות שילדתי יצאו ברורים מאוד, בשל מעבר מהיר מאוד בתעלת הלידה. הם לא היו מעוכים בכלל הראש יצא עגול ויפה בלי שום סימן למעצורים ומיצרים שסגרו עליו עד אותו הרגע.

רוצה לומר - אפשר ללדת, כדאי ללדת. לא חייבים קיסרי עם כל הערכת משקל מעל 4 ק"ג והקף ראש מעל 32 ס"מ.

וגם תודה על הדפים שלך, הם נפלאים!

[אינדי_אנית*]

אולי באמת תעבירו את הדיון הזה?
אני כל פעם נכנסת לשמוע מה קורה בחדר לידה של דנה ה ומוצאת שיחה על אבולוציה...

[דנה_ה*]

מה שאני מבינה מדנה ה זה שלפי אודנט, זה שמאפשרים לידה של תינוקות שבאופן רגיל לא היו שורדים בגלל גודלם מוריד חסם עליון לתהליך גדילת המוח, כלומר זה מאפשר גדילה כזו ולא גורם לה. הבנתי נכון, דנה?
בהחלט לזה התכוונתי. הסברת את זה טוב ממני.

גיסת הזהב - אני מסכימה איתך, אבל מה יקרה אם יתחילו להיווצר תינוקות עם היקף ראש פי 1.5 מהיום (סתם בתור דוגמה).

אינדיאנית - אכן, אבולוציה של האדם, ושל המוח בפרט נורא מעניינת אותי.... אז אני שמחה לארח את הדיון הזה אצלי, אבל כדי שלא תתאכזבי, אספר לך (ולכל מי שעוד רוצה לקרוא) את סיפור המשמרת שלי אתמול בערב.

זו היתה משמרת ערב של יום שישי, שהיא בד"כ משמרת שקטה, אבל הפעם דווקא לא. היה מאוד פעיל (על הסקלה של ריק-שקט-רגוע-פעיל-עמוס-נקרענו), זאת אומרת שכל הזמן עבדנו, והיו כמה רגעי לחץ, אבל גם הספקנו לעשות פיפי ואפילו לאכול ביחד ארוחת ערב.

אני קיבלתי על עצמי ללוות אשה שהגיעה יום קודם לכן (ובמקרה זו הייתי אני שפגשה אותה בקבלה). היא באה עם דף הפנייה שנכתב עליו - "בבדיקת אולטרא סאונד שגרתית לא נצפה דופק אצל העובר". שבוע 32, הריון רביעי. היא לא הבינה מה זה אומר, משום שהיא עולה חדשה מאתיופיה - רק חודש בארץ ועדיין לא מדברת עברית. למרבה המזל היתה איתה מתורגמנית ויכולנו להסביר לה את העצב הזה.
אבל זה מה שהיה מוזר - היא לא היתה עצובה, לפחות לא כלפי חוץ. היא הבינה, הנהנה וחייכה. תחילה חשבתי שהיא פשוט מופנמת ומאופקת כמנהג עדתה, אבל אחרי אתמול אני כבר לא בטוחה שזו הסיבה. אבל נגיע לזה אח"כ.

אז ביום שהיא הגיעה עם תינוק מת בבטן, הכניסו לה בלון (בלשון הרפואית זה נקרא קטטר אטד) כדי להשרות לידה, וכשהגענו אתמול למשמרת היא כבר היתה עם פתיחה של 3 ס"מ ופיטוצין. התנדבתי להיות איתה ומיד מצאתי את עצמי ניצבת מול חבילת טפסים מאיימת שאת כולם יש למלא ועל חלקם יש להחתים, והאשה כאמור- אינה דוברת עברית.
היא היתה לבדה - בעלה שומר שבת וגם נשאר לשמור על הילדות שבבית ואף אחד מן המדריכים ממרכז הקליטה לא נשאר איתה, כך שהיינו רק היא ואני וערמת הטפסים, ומתורגמנית טלפונית אחת חביבה. וכך התנהלנו לנו - בשפת סימנים ובשפת הלב, ובעזרת מילה אחת שאני יודעת באמהרית - שינט (פיפי).
מתישהו היה נראה לי שמשהו השתנה. הסברתי לה איכשהו שאני רוצה לבדוק אותה והיא הסכימה. היתה לה פתיחה של 5 ס"מ. התקשרנו שוב למתורגמנית - ביקשתי שתסביר לאשה כל מיני דברים שיקרו אחרי הלידה, וגם האישה רצתה לשאול כמה דברים. כמו למשל - אם היא תוכל לראות את התינוק אחרי הלידה. וזהו. נשארנו שוב לבד.

זו היתה לידה כל כך שקטה. ללידות של עובר מת קוראים "לידה שקטה" כי המוניטור לא משמיע את דהרות הסוסים הקצביות של הדופק העוברי. ואילו כאן נוסף על השקט הזה גם השקט של היותה לבד, של חוסר השפה ושל האיפוק הרב שלה וההתמודדות השקטה עם הצירים. שקט כבד מאוד.
אני דיברתי אליה ועודדתי אותה, למרות שידעתי שהיא לא מבינה. גם חיבקתי אותה ולחצתי לה את היד וליטפתי לה את הגב, וחייכתי, ועדיין היה שקט.

אחרי שעה בערך היא פתאום עברה לכריעה על המיטה והשמיעה קול חלש חלש של התאמצות. אח"כ היא הזיזה קצת את אחת הרגליים והבנתי שהיא בעצם יולדת. לא יכולתי לומר לה "תלחצי" או "אל תלחצי", אז פשוט לבשתי כפפות, ואני והמיילדת הנוספת שהצטרפה בשלב זה, פשוט הסתכלנו איך יולדים. איך יולדים באמת. איך כנראה היינו כולנו אמורות ללדת. זה היה ממש מדהים. התינוקת יצאה בקלות, ואני ניתקתי את חבל הטבור (שאגב היה כרוך בחוזקה סביב הצוואר, ויתכן וזו היתה הסיבה למוות אך יתכן גם שלא), והאשה התיישבה, שקטה לחלוטין. היא לא חשבה שהיא אמורה לצנוח אל המיטה ולשכב באפיסת כוחות כפי שרוב הנשים עושות. היא פשוט התיישבה לה בישיבה מזרחית.
עטפתי את התינוקת שתיראה יפה עד כמה שאפשר ןהראיתי לה אותה. היא הסתכלה ברוב עניין ונגעה בה בראש, בודקת משהו. אח"כ הסתכלה בי כמאשרת ואני לקחתי אותה הצידה.
השליה יצאה בקלות ולא היה צורך בתפירה. חשבתי שאז היא תרצה לשכב לנוח, אבל היא המשיכה לשבת לה על המיטה, וגם כשהעברנו אותה למיטה נקיה היא ישבה בה. הבאתי לה מים לרחוץ אותה מלמטה. כל הנשים שיילדתי עד היום נהנו מאוד מן המים שהזרמתי עליהן בעודן שוכבות. אבל האשה הזו התחילה לרחוץ את עצמה בטבעיות שכזו, שעכשיו נראה לי ממש מוזר איך כל האחרות לא עושות את זה גם. אח"כ היא שטפה פנים, ידיים וגם את הפה, ואז שתתה כוס תה חם ומתוק עם עוגה.
הסתכלתי עליה, כולי מלאה בשאלות ותמיהות. רציתי לשאול אותה איך היא מרגישה, ומה היא חשה בפנים, האם היא עצובה או מלאה בתחושת הקלה? האם כבר קרה לה כדבר הזה באתיופיה?. אבל עקב מחסום השפה לא קיבלתי מענה לתהיותיי ויכולתי רק להתבונן בה ולנסות להרגיש מה היא מרגישה. מה שהגיע אלי היה בערך כך:
"אני מרגישה מאוד טוב עכשיו, כי אני כבר אחרי הלידה. ידעתי שאלד תינוק מת, אבל זה דבר שקורה להרבה נשים. הרבה נשים גם מאבדות תינוקות שנולדו חיים והרבה נשים גם מתות בהריון או בלידה. זה עצוב אבל זה פשוט חלק מן החיים ומן הטבע, ואני מקבלת את זה ושמחה שאני בריאה עכשיו ויכולה לחזור לבנות שלי שמחכות לי בבית עם בעלי. כל מה שקורה כאן הוא קצת מוזר לי עכשיו כי את הבנות שלי ילדתי בבקתה, באתיופיה וזה היה מאוד שונה. אני שמחה שפגשתי רק נשים בלידה שלי ושלא היה שום גבר איתי. חבל רק שאמא שלי לא כאן עכשיו ושאני לא יכולה לישון במיטה שלי הלילה".

אני לא יודעת. למרות שזה עצוב נורא, ליד האשה הזו לא יכולתי לחוש בעצב. יכולתי רק להרגיש טבעי עם זה. זה מה שהיה חי באוויר שסביבה. קבלה מוחלטת. שום כעס ושום רחמים עצמיים. ויכולת אדירה להיות עצמה, להיות עם הגוף שלה, ללדת ולהמשיך הלאה.

[טלי_מא*]

וואו.

[גיסת_הזהב*]

ואוו איזה חוויה!




ולגבי הגודל, שינויים אבולוציונים מתרחשים לאט ובאופן מדורג מאוד, אם יהיו תינוקות בעלי הקף ראש פי 1.5 יהיו אגנים שיאפשרו מעבר (אלא אם כן המדיניות תהיה קיסרי בכל מקרה, מה שכנראה לא מאוד רחוק מן המציאות, גם באשמת הנשים היולדות, אבל לא רק), או שאולי נשים יוולדו עם ריצ'רץ' או כיסקנגרו?

[חוט_השני*]

ואוו
קבלה מוחלטת. שום כעס ושום רחמים עצמיים. ויכולת אדירה להיות עצמה, להיות עם הגוף שלה
מעורר השראה!

[רחל_ברמן*]

_ואוו
קבלה מוחלטת. שום כעס ושום רחמים עצמיים. ויכולת אדירה להיות עצמה, להיות עם הגוף שלה
מעורר השראה!_
אכן וואו. נשמעת חוויה יוצאת דופן.
אבל איך, איך האנשים ממרכז הקליטה השאירו אשה שלא יודעת עברית לבד בבית חולים ללדת תינוק מת? איך?

ולגבי הגודל, שינויים אבולוציונים מתרחשים לאט ובאופן מדורג מאוד, אם יהיו תינוקות בעלי הקף ראש פי 1.5 יהיו אגנים שיאפשרו מעבר (אלא אם כן המדיניות תהיה קיסרי בכל מקרה, מה שכנראה לא מאוד רחוק מן המציאות, גם באשמת הנשים היולדות, אבל לא רק), או שאולי נשים יוולדו עם ריצ'רץ' או כיסקנגרו?
שינויים אבולוציונים לא תמיד מתרחשים לאט, בעיקר לא במקרים כאלה, כשכבר יש אחוז קבוע (אפילו אם קטן) שנולד עם וריאציה מסויימת, ומה שמונע את שרידתם משתנה בפתאומיות. אז זה יכול להיות עניין של כמה עשרות דורות ואפילו פחות, שזה אמנם לא משהו שאנחנו נראה אבל זה ממש ממש מהיר במינוחים אבולוציונים (וכמובן שאם אח"כ התרבות קורסת ואין יותר ניתוחים קיסריים, המשמעות מאד קשה. לנו נראה מכאן שהאבולוציה מייצרת פתרונות נהדרים, אבל יש גם הרבה מאד כשלונות בדרך).

[ניצן_אמ*]

וואו.

[דליתוש_ב*]

וואו.
פינטזתי על להיות נוכחת בלידה באתיופיה תודה @}

[אם_פי_3*]

וואו. אין מילים אחרות.
תודה שאת משתפת גם אותנו.

[ה_עוגיה*]

דנה, למה מזרזים לידה של עובר מת?
(כי כבר שמענו סיפורים על המתנה ללידה שתתפתח לבד)

[בלה*]

_וואו. אין מילים אחרות.
תודה שאת משתפת גם אותנו._

[מחול*]

קראתי את הסיפור ובכיתי
העדות שלך למצב כל כך עמוקה ומרוממת
(זה בסדר שאני כותבת לך כאן?)

[מצפה_לשלישית*]

וואהו, היה לי קשה לקרוא את זה...
את עושה עבודת קודש דנה...
קראת את ההודעה הקודמת שלי? איך שולחים לך אי מייל? והתעניינתי בקשר לנקודת מבטך לתומכת לידה
אשמח אם תתייחסי, אם יש לך זמן כמובן, בין כל הלידות...
חשבתי על זה , האם מיילדת מבינה שהיא פוגשת אישה שחווה רגע משמעותי בחייה, אולי אחד הרגעים הכי חשובים, והיא עצמה בעצם ביום עבודה רגיל, עוד יום, עוד משמרת, איך מגשרים על הפער הזה?

[תמר_א*]

וואו. יש לי כל כך הרבה לומר על מה שעוללו ליולדות האתיופיות עם עלייתן.

פשוט הסתכלנו איך יולדים. איך יולדים באמת. איך כנראה היינו כולנו אמורות ללדת. זה היה ממש מדהים.
אוחחחח את צריכה לעבור לדפוס.
תודה.

[פלוני_אלמונית*]

פשוט הסתכלנו איך יולדים. איך יולדים באמת. איך כנראה היינו כולנו אמורות ללדת. זה היה ממש מדהים.
תודה@}

[לוטם_מרווני*]

שום כעס ושום רחמים עצמיים. ויכולת אדירה להיות עצמה, להיות עם הגוף שלה, ללדת ולהמשיך הלאה.
אוי, זו יכולת אדירה, ללידה ובכלל- לחיים. תודה על הכתיבה שלך, על הניסוח, על השיתוף@}

[שיבולת*]

תודה
גרמת לי לבכות ולהתרגש
תודה

[דנה_ה*]

דנה, למה מזרזים לידה של עובר מת?
משום שלידה עשויה להופיע אחרי זמן רב מאוד (שבועות / חודשים) ואחרי מספר שבועות העובר המת מפריש חומרים שעלולים לגרום לסיבוכים קשים ואף למוות של האם. חוץ מזה יש גם עניין נפשי - מי רוצה להסתובב עם עובר מת במשך שבועות בשבוע 32 למשל...
לפעמים הלידה אכן מתרחשת מהר, אבל לרוב יש צורך בזירוז.

---

(זה בסדר שאני כותבת לך כאן?)
כן. בטח.

---

מצפה לשלישית - סליחה שלא עניתי. האמת שכתבתי הודעה ארוכה לפני כמה ימים ואח"כ נעמה קראה לי וההודעה בסוף נמחקה...
אז המייל שלי - eitanhoffer שטרודל zvia.org.il
לגבי דולה - אני חושבת שזה יכול להיות דבר חשוב ונפלא. במיוחד לנשים שרוצות נוכחות נשית בלידה או נוכחות נוספת מעבר לבן הזוג. דולה יכולה לעזור מאוד לאשה שרוצה ללדת ללא משככי כאבים. חשוב שיהיה חיבור טוב עם הדולה וחשוב שהיא תהיה מקצועית. רצוי לברר איתה היטב מהי הגישה שלה לגבי כל דבר שחשוב לך, כדי למנוע אי הבנות בזמן הלידה.
כמיילדת אני שמחה שלנשים יש דולה (אני שמחה לכל ליווי שתומך באישה, בין אם זה ליווי מקצועי או פשוט בן זוג תומך או אמא או חברה, ואני גם מכבדת נשים שרוצות להיות לבד בלידה בלי שום ליווי). לפעמים יש קשיים בנושא (ואני מדגישה - הקשיים הם בד"כ שלי, כמיילדת) - יש למשל דולות שבאות בגישה שהיא מאוד אנטי ממסדית וישר נוצר חיכוך. בא לי להגיד להן - "הי, אני בצד שלכן". אם יש לך שאלות יותר ספציפיות, גם בקשר לקורסי הכנה ללידה - אפשר במייל.

---

האם מיילדת מבינה שהיא פוגשת אישה שחווה רגע משמעותי בחייה, אולי אחד הרגעים הכי חשובים, והיא עצמה בעצם ביום עבודה רגיל, עוד יום, עוד משמרת, איך מגשרים על הפער הזה?
האם מיילדת מבינה? - אני חושבת שכולם מבינות, וכולן לפעמים זוכרות ולפעמים לא. אני מכירה הרבה מיילדות שמתרגשות בכל פעם מחדש, לפעמים עד דמעות (נסתרות). הרבה מיילדות זוכרות המון לידות, בצורה מרשימה ממש, ולי זה אומר שזה נוגע להן בחיים. זה נכון שיש שגרה ובסופו של דבר זו גם עבודה. איך מגשרים? - כל אחת צריכה להזכיר לעצמה את זה, ומי שלא מזכירה את זה לעצמה, נשחקת עם הזמן.
אבל אם לאשה זה חשוב, וחשוב לה גם שהמיילדת תזכור את זה, היא יכולה להזכיר לה (באופן ישיר או מרומז, במעשים או במילים).

---

תודה לכולן על התגובות שלכן. גם אני נורא התרגשתי, ובמובנים מסויימים ההתרגשות שלי לא מתפוגגת אלא מתחזקת ומעמיקה מאז שלשום. משהו בהתייחסות של האשה הזו הצית בי תהליך שנראה לאן יגיע.

[בשמת_א*]

אבל זה מה שהיה מוזר - היא לא היתה עצובה, לפחות לא כלפי חוץ. היא הבינה, הנהנה וחייכה. תחילה חשבתי שהיא פשוט מופנמת ומאופקת כמנהג עדתה, אבל אחרי אתמול אני כבר לא בטוחה שזו הסיבה. אבל נגיע לזה אח"כ.
אני לא יודעת אם זה מוזר.
גם אני הגבתי ככה כשהרופא גילה באולטרסאונד.
יש כל מיני סוגים של קבלה. יש גם קבלה במקום אחד כשההלם או האבל מגיעים אחר כך, למקום אחר, ממקום אחר. ולפעמים צריך כל מיני מראות מבחוץ בשביל שתדעי שיש בך אבל בזמן שאת חושבת שאת מקבלת את זה פשוט כחלק מהחיים, כדבר שקורה לפעמים.
לא יודעת אם יצאתי ברורה, רק רציתי להגיד שיש עוד פרשנויות, שיש עוד רבדים אפשריים.

[רסיסים_של_אור*]

האם מיילדת מבינה שהיא פוגשת אישה שחווה רגע משמעותי בחייה, אולי אחד הרגעים הכי חשובים, והיא עצמה בעצם ביום עבודה רגיל, עוד יום, עוד משמרת, איך מגשרים על הפער הזה?
אני יכולה לשתף שהמיילדת שקיבלה אותי ובעצם היתה זאת שזיהתה שהעוברית שלי כבר לא חיה, לקחה את החוויה בכזו עוצמה שהיא רצתה מאד להיות שם איתי בלידה החיה והרועשת שאחרי ואכן היא ילדה את הבן החי שלנו וזאת היתה התרגשות אדירה עבורנו, עבורה ועבור הרופא המדהים שליווה אותנו.
היא ראתה אותי בסוף ההריון וידעה שנכנסתי לזירוז (בשבוע 38, ממנו יצאתי חזרה לעוד שבועיים של הריון...) וקיוותה כל-כך שכבר ילדתי ואז כשפגשה אותי בחדר לידה בדבר האמיתי סיפרה לי כמה היא חיכתה כל הזמן לשמוע שאני כבר אחרי ושהכל בסדר...
(למען ההגינות אספר שהיא גם שכנה של ההורים מימי ילדותי ובכל זאת, לא היה ביננו קשר מעבר למפגש הטראומטי ההוא...).

---

ידעתי שאלד תינוק מת, אבל זה דבר שקורה להרבה נשים. הרבה נשים גם מאבדות תינוקות שנולדו חיים והרבה נשים גם מתות בהריון או בלידה. זה עצוב אבל זה פשוט חלק מן החיים ומן הטבע,
התיאור שלך את היולדת האתיופית מרגש ומדהים ומראה לי לפחות, כמה החיים שלנו, מושפעים מתרבות, ומוסכמות חברתיות ותרבותיות ועד כמה במערב, המוות הוצא לגמרי לגמרי מהחיים ואז כשהוא מופיע, כמו שהוא תמיד הופיע, אנחנו לא יודעים בכלל מאיפה להתחיל להתמודד איתו... אני לא חושבת שיש כאן טוב או רע, אני גם לא בטוחה שנשים שיקראו את הסיפור הזה וחס וחלילה ימצאו את עצמן בהתמודדות דומה צריכות בהכרח לשאוף להגיב באותו אופן, רק מציינת לעצמי את ההבדלים.

[טרה_רוסה*]

אחרי שעה בערך היא פתאום עברה לכריעה על המיטה
כריעה על רק על הרגליים? (מנסה להבין איזו סוג כריעה).

[בשמת_א*]

פשוט הסתכלנו איך יולדים. איך יולדים באמת. איך כנראה היינו כולנו אמורות ללדת. זה היה ממש מדהים
הלוואי והיית יכולה "להראות" לנו את זה (בטח יש שם המון דברים שאי אפשר להעביר למלים).

[רחל_ברמן*]

אבל אם לאשה זה חשוב, וחשוב לה גם שהמיילדת תזכור את זה, היא יכולה להזכיר לה (באופן ישיר או מרומז, במעשים או במילים).
קצת מפחיד להזכיר משהו כזה באופן ישיר. זו קצת נזיפה, לא? איך עושים את זה בלי ליצור חיכוכים מיותרים?
(וואו. אם משהו כזה נראה לי מפחיד לומר, כדאי דחוף שאני אעבוד על האסרטיביות שלי לפני הלידה...)

[פלוני_אלמונית*]

קצת מפחיד להזכיר משהו כזה באופן ישיר. זו קצת נזיפה, לא?
נראה לי שזה תלוי בניסוח, לא?
כי זה גם יכול להיות מחמאה - בסגנון - תודה על שאת משתתפת איתי ברגע כל כך מהותי ומשמעותי בחיים שלי.

ולעבוד על אסרטיביות זה תמיד טוב...
[או לדאוג למלווים אסרטיביים במיוחד או שניהם..]

[תבשיל_קדרה*]

ואחרי מספר שבועות העובר המת מפריש חומרים שעלולים לגרום לסיבוכים קשים ואף למוות של האם
דנה, מאיפה המידע? אילו חומרים?
אין לי שום מושג, אבל זו נשמעת מין הפחדה-של-רופאים.
גם בהנחה שזה נכון, בטח יש דרך לדעת כשזה מתחיל לפגוע באמא, לפני שזה נהיה מסוכן עבורה.

[דנה_ה*]

כריעה על רק על הרגליים? (מנסה להבין איזו סוג כריעה).
כן. כמו שעושים פיפי בטבע. בשאר הזמן היא ישבה ישיבה מזרחית. באמת והלוואי שיכולתי לצלם את זה בתוך הראש ולהקרין את זה...כי זה באמת לא רק התנוחה אלא גם הנשימה ואופן החזקת הגוף, והכל ביחד.

רחל ברמן - גם אני חשבתי, כמו פלוני אלמונית, על ניסוח חיובי ולא על נזיפה. אפשר לדבר עם המיילדת על החוויה שמצפים לה, על החשיבות והייחודיות של הלידה בעינינו וכו'.

[דנה_ה*]

תבשיל - זו לא הפחדה של רופאים, זה באמת עלול לקרות. כיום זה נדיר מאוד כי רוב הנשים בעולם המערבי מאובחנות ומטופלות כבר קודם לכן. זה עשוי לקחת 5אפילו 5 שבועות עד שיתפתח המצב המסוכן, שנקרא DIC (קרישה תוך כלית מפושטת). העובר מפריש חומרים למערכת הדם של האם שמפעילים באופן לא מבוקר את מערכות הקרישה שלה ויוצרים בו זמנית אוטמים מרובים ודימומים מפושטים.
יש בדיקות שונות שעשויות לרמז על כך שיש כבר פגיעה בתפקודי הקרישה, אבל אין בדיקה אבחנתית ל- DIC אלא מספר בדיקות (כמו רמת פיברינוגן, רמת טסיות, די-דיימר ועוד) שמרמזות על חומרת המצב. חלק מן האבחנה הוא קליני (אשה שמדממת מכל חור ואפילו בלי חור- דימומים מן החניכיים, דם בשתן וכו'). אם כבר יש DIC התמותה היא כ- 90% ולכן ממש לא רצוי להגיע לשם, וגם לא קרוב לשם.
ברור שאם יש DIC אז ניתוח קיסרי לא בא בחשבון, ולכן רצוי מאוד שהאשה תלד בלידה נרתיקית. מה שכן - אם שיטות זירוז טבעיות יותר עובדות, אז בהחלט אפשר לנסות לפני שמתחילים בזירוז רפואי ואלים. אם המוות של העובר הוא "טרי", לפעמים אפילו שולחים את האשה הביתה לסופשבוע וקובעים לה תור לזירוז ליום ראשון למשל. כך שזה לא מצב חירום בד"כ. מה שכן - לא תמיד יודעים מתי זה קרה. למשל במקרה שסיפרתי עליו זה כנראה כבר היה מספר רב של ימים (ע"פ מצב העובר שנולד), ולכן יש מקום להתערבות מהירה יותר.
מקווה שזה נותן קצת יותר רקע.
למי שזה מעניין אותה - אפשר לחפש תחת הכותרת - IUFD (מות עובר תוך רחמי).

[מצפה_לשלישית*]

אולי מספיק לדבר כאן על אסונות, קצת מייאש להכנס וקרוא על עוברים מתים ... הלאה.

[בשמת_א*]

_ואחרי מספר שבועות העובר המת מפריש חומרים שעלולים לגרום לסיבוכים קשים ואף למוות של האם
דנה, מאיפה המידע? אילו חומרים?_
תבשיל קדירה, אני מכירה אישית מישהי שזה קרה לה בשבוע 33 באחד מתאומים. זה מקרה עוד יותר קשה ומסובך, כי מצד אחד חרדים לאם ולתאום החי ולכן רוצים ליילד, ומצד שני לא רוצים ליילד אותו מוקדם מדי כי הוא עדיין פג - לכן עשו לה בדיקות דם כל יומיים וחלק מהזמן כבר אושפזה בבית החולים בשביל ליילד ברגע שיופיעו סימנים של ה-DIC. למרבה המזל, הלידה התחילה ספונטאנית לפני שהתחיל DIC.

[דנה_ה*]

מעניין אגב, שכאשר מדובר בתאומים שאחד מהם נפטר, יש פחות סיכון ל- DIC. לא יודעת למה.

[אם_פי_3*]

בשמת - אז זה לא קרה לה. פחדו שזה יקרה לה.

לא יודעת. זה נשמע לי משהו מופרך למדי. בטח בתור התנהלות קבועה של הגוף בעת מות עובר.
ואם זה כך - אז גם לחכות ל-הפלה באופן טבעי, זה באמת מאד מסוכן...

<הולכת לקרוא עוד>

[תבשיל_קדרה*]

תודה, דנה.

[אם_דניאל*]

דנה,

תודה על הסיפור על לידת התינוק המת.
חלקים מזה מתיישבים אצלי טוב ומסדר לי את התחושות שלי בצורה קצת יותר ברורה.

זה גם הגיע לי בזמן הנכון כי היומולדת שנה של טוויטי (התינוקת שאחרי אובדנה של דניאל) מתקרב ומביא איתו כל מיני רגשות והרהורים.

(את מכירה אותי בתור חוזרת הנה ואפילו ביקרת אצלי אחרי שדניאל באה והלכה)

[בשמת_א*]

_בשמת - אז זה לא קרה לה. פחדו שזה יקרה לה.
לא יודעת. זה נשמע לי משהו מופרך למדי. בטח בתור התנהלות קבועה של הגוף בעת מות עובר.
ואם זה כך - אז גם לחכות ל-הפלה באופן טבעי, זה באמת מאד מסוכן..._
כן, אבל זה משהו שקורה.
אולי לא בתדירות גבוהה?
אולי לא ההתנהלות הקבועה של הגוף בעת מות עובר?
אולי באמת לחכות להפלה באופן טבעי יכול להיות מסוכן - אבל למה "מאוד מסוכן"?
כמו הרבה דברים בחיים, כולל לידה, כולל מות עובר, כולל הפלה, אולי יש מקום גם לרגשות האם? אולי יש פה גורמים נסתרים שמעורבים?
ואסור לנו לשכוח שהריונות ולידות היו בעבר הלא כל כך רחוק גורם תמותה לא מבוטל. בזמנים שאי אפשר היה לדעת שהעובר מת בבטן, את לא חושבת שקרה שהיתה הפרשה של חומרים כאלה ואשה בהריון מתה פתאום ולא ידעו למה? גם מתו בלידה, וגם ילדו עוברים מתים, הכל כבר היה וכבר קרה.

[מצפה_לשלישית*]

מה זהו נגמר הבלוג?

[פומיקי*]

מצטרפת לשאלה.
ועוד בשיא המתח.

[דנה_ה*]

טוב. אתמול כתבתי מגילה ארוכה ואיתן מחק בטעות לפני שרפרשתי....נראה מה אוכל לכתוב כשנעמה זוחלת לי בין הרגליים...
לא עבדתי כשבוע כי איתן היה בחו"ל ואני נשארתי עם נעמה בבית. אח"כ היו משמרות לא ממש מסעירות - היתה משמרת אחת אבסורדית ממש שבה 5 נשים קיבלו זירוז ואף אחת לא ילדה. זה היה מייאש.

ושלשום עבדתי משמרת לילה - פעם ראשונה מאז שחזרתי אחרי הלידה. זה היה כזה כיף. למשמרת לילה באות רק מי שבאמת צריכות, וחוץ מזה היה גשום, אז בכלל באו רק היולדות האמיתיות.
כשהגענו למשמרת חדר לידה היה ריק לחלוטין, אז תוך כדי שתיית קפה ועוגיות (מתכון בטוח לבחילה בלילה) תכננו מי תלך לישון מתי. אח"כ שאבתי חלב בנוכחות הרופא התורן (הוא כבר ראה לי חלקים יותר אינטימיים) ופטפטנו קצת. תוך כדי אנו רואות מכונית נעצרת בחריקת בלמים,גבר מזנק מתוכה וצועק "בואו מהר, אשתי יולדת!".
רצתי החוצה עם כסא גלגלים והמיילדת השניה פתחה ערכת לידה. לידה רביעית, 6 ס"מ. שאלנו מהר את השאלות החשובות,, אני הדבקתי את כל המדבקות על כל הטפסים והמיילדת השניה עטתה כפפות ותוך 15 דקות התינוק כבר היה בחוץ. זה מאוד מוזר לפגוש אשה ככה פתאום 15 דקות לפני שהיא יולדת. כשמלווים אותה מן ההתחלה אז עורכים היכרות, ואח"כ הכאבים מתגברים בהדרגה ובסוף כשהיא נסערת וכאובה מאוד אז זה נראה נורמלי. אבל כאן - פגשנו פתאום מערבולת סעורה בדמות אשה - היא צעקה והשתוללה, נופפה בזרועותיה, זרקה את הראש אחורה וקדימה - מדהים ביותר. באיזשהו שלב אמרתי לה משהו בערבית, והיא הסתכלה עלי במבט מוזר ואמרה לבעלה בעברית "אני לא מבינה אותה בכלל". כנראה שבתור עברית, הערבית שלי מוזרה לגמרי.
וכשהיא ילדה, איזה פלא- אשה אחרת ממש. כל הפנים שלה השתנו - מאדום ומכווץ ומעווה לורוד נינוח ומלא מתיקות ורוך. היא ממש קרנה וזהרה אל התינוק שלה. כמה יפה.

אחרי הלידה הזו הלכתי לישון לשעה, וכשקמתי הכנתי עוד שתיה חמה ושאבתי לי חלב מול דלת הכניסה הזכוכיתית שלנו. היה שקט שקט ורק הגשם התדפק על החלון. מירב (המיילדת השניה) נמנמה על הכורסא הגדולה. לפתע נעצרה מכונית בחריקת בלמים,גבר מזנק מתוכה וצועק "בואו מהר, אשתי יולדת!". רצתי החוצה עם כסא גלגלים והפעם פגשנו יולדת בלידה שניה עם פתיחה מלאה. באופן מוזר היא באה מאותו הכפר של היולדת הקודמת. גם היא היתה פקעת צורחת ומתנפנפת, אדומה ופראית. תוך 5 דקות היא ילדה וגם היא, כבמטה קסם, הפכה לאשה אחרת לגמרי, אחרת לגמרי.

אח"כ היה שקט עד שבחמש בבוקר, מכונית נעצרה בחריקת בלמים....וגם היא ילדה מהר יחסית (תוך שעה).

אחרי הרבה משמרות בוקר מלאות במיני זירוזין, זה היה מחיה נפשות.


_

היום לעומת זאת, עבדתי שוב בבוקר. בתחילת המשמרת היכרתי יולדת בלידה ראשונה שכבר היתה עם פתיחה מלאה במשך שעה. האפידורל שהיה לה כבר לא ממש השפיע והיא היתה איפשהו בין היסטריה לייאוש. בכל ציר היא צרחה והרביצה לעצמה ומשכה בשיער לאחותה, ובכתה שהיא לא יכולה ולא רוצה ודי וניתוח.
ואנחנו, אנחנו עודדנו אותה, וניחמנו אותה, ואמרנו לה שהיא דווקא כן יכולה, ואם היא רק תלחץ אז היא תגמור. אבל היא לא רצתה ללחוץ רק לצעוק שהיא לא יכולה. בסוף הגענו לניתוח קיסרי, אחרי 3 וחצי שעות בפתיחה מלאה. התברר שהיא צדקה ובאמת לא יכלה - התינוק נכנס לאגן בצורה עקומה וגם במצג עורף אחורי (אחת מתופעות הלוואי של האפידורל) והוא נולד עם ראש פרעוני מאורך ונוטה הצידה - אות לשעות האחרונות בהם נלחץ לתעלת הלידה.

זה העלה בי מחשבות לגבי העניין הזה של "את כן יכולה" שאנו כה הרבה משתמשים בו. נזכרתי בלידה שלי (גם אני לחצתי שלוש וחצי שעות, ובגלל מצג עורף לאחור זה לא נלחץ בכלל) וכשאמרו לי "את כן יכולה", ידעתי שאני דווקא לא יכולה וזה תסכל אותי נורא.

אבל איך יודעים איזו אישה רק אומרת שהיא לא יכולה ואיזו אישה באמת? לפעמים יש רופאים או מיילדות שנותנים לאשה הרצאות ארוכות על זה שהיא כן יכולה, ואיך היא תהיה אמא אם היא לא מסוגלת לקחת את עצמה בידיים וללחוץ, ועל חשיבה חיובית, ומאכילים אותה במיני תוכחות והטפות מוסר. גם אני לפעמים חוטאת במחשבות שכאלו על היולדות. היתה לי יולדת (שדווקא ילדה בסוף) שפשוט לא רצתה ללחוץ אבל גם לא רצתה ואקום וגם לא ניתוח. היא רצתה רק שאמא שלה תיקח אותה הביתה ושהלידה תיגמר. היא כל הזמן צעקה: "נו אמא! די כבר, די כבר!". היא צעקה על הרופא - "אני לא רוצה ללדת, זה כואב! כואב לי! די!". הוא אמר לה שזה לא תלוי בו ושככה זה לידה - כואב. בסוף היא נתנה לחיצה אחת וילדה (אחרי שעתיים של צעקות).

אני יודעת שלכל אחד יש את התיק שלו, הנסתר, ואת הבכי הפנימי, את הזעקה הלא נשמעת, ואסור, פשוט אסור לשפוט שום התנהגות. ויחד עם זאת, זה כל כך קשה לפעמים. ומצד שלישי, לפעמים באמת האשה לא יכולה, כמו היום, ואז איזה פוצים אנחנו שאמרנו לה - "את כן יכולה, קחי את עצמך בידיים". והיא עוד הביאה לנו שוקולד ולמרדים בניתוח בקבוק וודקה... ואמרה לי תודה ושהיתה לה לידה טובה. נו, לך תבין אנשים.

[ה_עוגיה*]

אח"כ היה שקט עד שבחמש בבוקר, מכונית נעצרה בחריקת בלמים..
זה בגלל הגשם, נכון?
כולן חיכו שיגמר כבר הגשם
(והוא לא נגמר)

[יעלי_לה]

אבל איך יודעים איזו אישה רק אומרת שהיא לא יכולה ואיזו אישה באמת?

וואו, שאלה קשה.
מהחוויה הפרטית שלי נראה לי שעדיף לטעות ולומר "את כן יכולה" מאשר להפך. את זה אני אומרת בתור אחת שהגיעה לניתוח בלי מצוקה ובלי חירום אמיתי, רק בגלל חוסר סבלנות וחוסר אמונה של הצוות, שגרמו גם לי לא להאמין בתהליך הטבעי של הלידה (אמנם פיזית כבר הייתי גמורה, אבל כוחות נפש היו לי בלי סוף, עורף אחורי או לא! אילו אפשרו לי, הייתי דוחפת אותו החוצה, אני בטוחה בזה היום).

[יעלי_לה]

אמרה לי תודה ושהיתה לה לידה טובה. נו, לך תבין אנשים.

לפעמים לוקח כמה ימים להתגבר על ההלם עד שאת מבינה שאת בטראומה.

[יעלי_לה]

מאשר להפך.
כשכתבתי "להפך" התכוונתי לומר "את לא יכולה" לאשה שאומרת שהיא יכולה, ולא להסכמה עם אשה שאומרת שהיא לא יכולה... רק עכשיו אני רואה שזה לא דומה למה שאת כתבת.

[מצפה_לשלישית*]

אמרה לי תודה ושהיתה לה לידה טובה. נו, לך תבין אנשים

החוויה האישית שלה היתה שהייתם שם בשבילה, וזה החשוב, שנתתם בה אמון וחיזקתם אותה, אף אחד לא מצפה מכם, הצוות, להיות מושלמים, מספיק שתהיו אמפטים, חמים, וקשובים. וזה כנראה מה שהיה, היא יצאה בהרגשה טובה, של לידה טובה, כל הכבוד, באמת. נראה לי עדיף על צוות שישר מפנה לניתוח בלי לתת את ההזדמנות.
אני דווקא מבינה אותה.

[עולם_ומלואו*]

גם אני.

[עוקבת_בחיוך*]

הסיפור על היולדת מאתיופיה כ"כ מרגש.
תודה שאת חולקת איתנו ופוקחת את עינינו.

[אינדי_אנית*]

אך איזו נחת..... הרס אותי הסיפור על היולדות שהגיעו רק להוציא את התינוק אחת אחרי השניה..

[מעיין*]

כולן חיכו שיגמר כבר הגשם
גשם של תינוקות!

[gani*]

לגבי העניין הזה של "את כן יכולה"
פגשתי יולדת שהגיעה לקיסרי אלקטיבי בגלל הערכת משקל של כ-5000 ג'
לא מכירה את השתלשלות העניינים, אבל בסיכומו של עניין היא התעקשה על לידה רגילה, ועוד ללא אלחוש (לא יודעת אם היא התכוננה ללידה וידעה שזו הדרך הנכונה ביותר להתמודד עם תינוק גדול, או שזה היה אינסטינקט, אבל עוד לפני שהכרנו - רק שמעתי עליה מהצוות בחדר ההתאוששות - כבר התפעלתי ממנה). בפתיחה של 6 ס"מ היא הודיעה לצוות שהיא רוצה ניתוח - ומייד.
עד ש... ועד ש... בדקו אותה על שולחן הניתוחים והיא הייתה בפתיחה של 9! בכ"ז היא התעקשה ונותחה. נולדה תינוקת מתוקה במשקל 4,710

בהתחלה מאוד התאכזבתי:
שמלכתחילה לחצו עליה להינתח (אני רואה חדשות לבקרים נשים רחוקות מהגדרת petit שמנותחות בגלל 3800 או 4000. מתי החליטו שרק תינוקות של 3300 נולדים וגינלית?) , שהיא "איבדה את האמונה" ממש לפני הפסגה, שאולי לא ידעו לתמוך בה בשלב המעבר... חשבתי לעצמי ש- 4710 זה אכן מכובד, אבל עדיין... וגם הבעל נולד מעל 4300... והרי היא התקדמה כ"כ מהר ויפה...

ואז אמרה לי אחת המיילדות אצלנו: אני מאמינה באינסטינקט של האישה. היא הרגישה שהיא צריכה ללדת בניתוח.
כ"כ פשוט@} בדיוק היא, שידעה, והתקדמה, והצליחה - היא הייתה קשובה לגופה ולא נתקעה בתסריט שדמיינה. ומי אני שאתאכזב?

>כיף שחזרת לכתוב<

[גיסת_הזהב*]

ואני מכירה סיפור הפוך לשלך...
יולדת שאמרו לה שיש לה תינוק של 5000 ג', והיא התעקשה שאפשר ללדת אותו.
עברה שבוע של זירוזים, הגיעה לשבוע 42, עברה לידה ללא אפידורל בשקט (שגרם למיילדת לא להאמין שהיא הגיעה לשלב הלחיצות). המיילדת שהגיעה ברגע האחרון לבשה כפפות ותפסה את התינוק.
בדרך היו רופאים שאמרו לה ש'המלצת המחלקה במצבך היא קיסרי'. היא לא ויתרה ואמרה שאם החשש הוא לסוכרת שיערכו העמסה מלאה, אם החשש הוא היקפים - שיערכו עוד בדיקת אולטרא-סאונד.
התמונה של הענק תלויה (שאכן הגיע למשקל המשוערך) בכניסה למיון יולדות בבי"ח והוא הפך לסיפור מיתולוגי, שמספרת המיילדת בסיור חדרי לידה במקום על כך שיולדת שמגיעה מוכנה אף אחד ושום דבר לא יעמדו בדרכה ללידה כרצונה.

[דנה_ה*]

אגב סיפורי תינוקות ענקים... אני יילדתי פעם תינוק במשקל 5300. הרופאים כמובן לחצו על ניתוח אבל ההורים סירבו. הערכת המשקל היתה רק 4200....
הוא נולד מהר מאוד, בלי חתך ובלי קרעים אבל היה קושי לחלץ את הכתפיים והתוצאה- ERB'S PALSY - שיתוק זמני או קבוע של עצבי היד. לדעתי השיתוק נגרם בעיקר בגלל הלחץ שהרופא הפעיל על עצם הפוביס של האשה כדי לשחרר את הכתף הכלואה. יכול להיות שאם היינו מעמידים אותה על שש זה היה נפתר מעצמו ולא היה צורך בהפעלת לחץ שכזה.

[בשמת_א*]

יכול להיות שאם היינו מעמידים אותה על שש זה היה נפתר מעצמו ולא היה צורך בהפעלת לחץ שכזה.
)-:

[דינ_אמית*]

איזה דף מדהים, אני לומדת המון
תודה דנה וכל הנשים שמספרות סיפורים באמצע

[גיסת_הזהב*]

לרוב תינוקות ענקים מהלכים איימים על הצוות.. גם שם, היולדת נתקלה ברופא שהיה מוכן שתלד, אבל לא במשמרת שלו (התחיל להסביר לה מה הסיכונים בלידת תינוק מקרוזומי וקיבל בתמורה הרצאה ארוכה לגבי סיכונים אפשריים בעקבות ביצוע קיסרי).
בלידה ההיא היולדת נשארה זקופה וסירבה לאלחושים כדי שתוכל לשנות תנוחה כדי שלא יתקע בדרך. ילדה בכריעה ללא חתך. המיילדת שהיתה בלידה (ועורכת את הסיורים בחדרי הלידה) אומרת שזו היתה לידה קלה מאוד. הקושי היה לשכנע את הצוות שזה אפשרי.

[אלודאה_בלבן*]

גם אני שמחה שחזרת לכתוב, ומוסיפה חיבוק על הדרך

[פומיקי*]

תודה גם ממני.
לומדת המון ושמחה במיוחד על התיאורים המדוייקים.
מחכה למשמרת הבאה.

[gani*]

יועלו % המשרה של דנה ה

[לידה_ראשונה_קיסרית_שניה_ואקום*]

אחרי 3 וחצי שעות בפתיחה מלאה
בלידתי השניה הייתי בפתיחה מלאה כשעתיים ומשהו ואז אמרו שכבר שעתיים פתיחה מלאה ולא מתקדם- צריך התערבות ועשו ואקום. האמת שהייתי כבר כל-כך כאובה ומיואשת (הוא היה גבוה ולא ירד) אני קטנה.שאפילו רציתי את זה זה תלוי בבית החולים מתי עושים? ובכלל לא כל השעתיים לחצתי כי בדיוק היה החלפת משמרות ובהתחלה עוד היה לי אפידוראל ולא ידעתי שיש בעיה עם זה אז חיכיתי יפה בשקט... אחרי זה לא הצלחתי כל-כך ללחוץ והמילדת לא ממש עזרה...

[דנה_ה*]

gani - אני מבינה שזו מחמאה אבל נעמונת שלי וגם אני נעצב מאוד אם ניפרד ליותר ממה שאנו נפרדות עכשיו. השבוע למשל, קרה בפעם הראשונה, שעבדתי משמרת ערב ולמחרת בוקר. כלומר חזרתי הביתה, הנקתי (רצוף כל הלילה. יוצאות לה שיניים עכשיו והציצי מביא מזור לכל) ובבוקר נסעתי שוב לעבודה. זה היה נורא. באיזו שלב בעבודה כמעט פרצתי בבכי ואז הבנתי שזה מגעגועים...מזל שזה לא קורה הרבה שיש משמרות צפופות כאלו.

לידה ראשונה קיסרית וכו'...עצוב לשמוע על החווה שלך שלצערי משותפת לכל כך הרבה נשים. עקרונת, ברוב בתי החולים מקובל לחכות שעתים אחרי פתיחה גמורה או שלוש שעות אם יש אפידורל, עד שמתערבים.