ממשיכה בדרך בלוג

[אשה_שמחה*]

אז גם תחושות אלימות הן סימן מאוחר לחולשה.... בדרך כלל הרבה לפני האלימות אני כבר מרגישה חלשה, נטולת כוחות, חסרת סבלנות יותר מאשר בדרך כלל, הרבה יותר כבדה פיסית.... אלו הסימנים.

אוקיי

תודה. אני מקווה שאצליח להיות ערנית מספיק ולזהות את הסימנים. זו בטח יכולת שמתפתחת עם עצם ההתבוננות והמודעות.

[אמא_ללי*]

כמה זמן עבר.... וככל שעובר יותר זמן, ככה יותר קשה לחזור לכתוב כאן. פתאום כל הרעיון נראה קצת תלוש ואפילו מטופש - מה, אני אכתוב משהו באינטרנט? על החיים שלי? את מי זה מעניין בכלל? ומה אני כבר יכולה לכתוב? ומי בכלל ישים לב שכתבתי משהו אחרי הזמן שעבר?
אבל אז הצורך לכתוב גובר על כל אלה ואני פשוט מתיישבת ומתחילה

אז קודם כל, חזרתי עכשיו מהספרית ויצאה תספורת ממש ממש על הפנים זאת היתה תספורת תיקון לתספורת שהיא עשתה לי לפני כמעט חודש, ונראה לי שהיא גרועה בערך באותה מידה רק שהפעם זה הרבה הרבה יותר קצר . מן הסתם אני לא אחזור אליה שוב למרות שהיא בחורה מאד חמודה וגם מספרת ממש בזול, אין לנו "כימיה תספורתית". מה שיפה בעיניה ממש לא יפה בעיני ולהפך, ואני לא מצליחה להסביר לה מה אני רוצה למרות שיש לי תמונה מאד מדויקת בראש.... אז אני צריכה למצוא ספרית חדשה, ויפה שעה אחת קודם. ובינתיים צריך לחכות שהשיער יצמח.

אתמול אחה"צ היינו בחוף הצוק בצפון תל אביב לחגוג יום הולדת לחבר ותיק של איש. כבר כשחנינו במגרש החנייה ראיתי שרידים של עשרות קונדומים על החול והזדעזעתי מאד, וכשיצאנו משם בסביבות 9 בערב ראינו שלוש זונות שבדיוק הגיעו להתחיל לעבוד. ראיתי אותן מרחוק הולכות בסיבובים, כל אחת לבד במרחק של כמה מאות מטרים מהאחרות, ראיתי גם רכבים שנוסעים בכמה סיבובים עד שהם עוצרים ליד אחד מהן. לא ראיתי את הפנים שלהן, רק את חצאיות המיני והמגפיים. הרגשתי כמו ילדה קטנה, שרואה משהו מזעזע אבל לא מסוגלת להפסיק להסתכל ולהסתקרן. כל הערב והלילה לא הפסקתי לחשוב עליהן. אני מנסה לדמיין איך זה מרגיש להיות אשה ששבויה במעגל הזה, כמה אלימות הן בטח פוגשות כל יום, כמה הן צריכות להיות מנותקות מהגוף שלהן ומעצמן כדי לשרוד. זה כל כך עצוב ומדכא. ואני חושבת גם על הגברים שבאים לשם, מה מוביל אותם למקום הזה ואיך זה מרגיש...
אני תוהה אם מיסוד של הזנות כמשהו חוקי לא היה משפר את מצבן של נשים שעוסקות בזה, ואיך זה נראה במדינות שבהן זה חוקי.

איזה פוסט לא אופייני לי. אבל זה לא יוצא לי מהראש.

[אום_שלום*]

את מי זה מעניין בכלל? אותי כמובן!

חזרתי עכשיו מהספרית ויצאה תספורת ממש ממש על הפנים באסה, מזל ששיער צומח די מהר.

אתמול אחה"צ היינו בחוף הצוק בצפון תל אביב גם אנחנו במקרה נסענו שם ליד אתמול ונזכרתי איך כמה פעמים כשצעדתי לכיוון החוף עם חברה שגרה באזורי חן נתקלנו בכל הזונות שהסתובבו שם, הרוב דרך אגב טרנסקסואלים, עם ציצים מנופחים מסיליקון ושטרונגול בין הרגליים. גם אני הזדעזעתי. הרגשתי כאילו נכנסתי לסרט של אלמודובר.

אני בעיקר חושבת על הגברים שבאים לשם, מה מוביל אותם למקום הזה ואיך זה מרגיש... זה מה שהכי מגעיל אותי. כי איך הן או הם שהפכו להן הגיעו לעסוק בזה אני יכולה להבין פחות או יותר אבל לראות את כל האנשים שמשתפים פעולה בצורה כל כך דוחה עם העליבות הזאת זה הורג אותי.
אבל תמיד אומרים שזנות זה המקצוע העתיק בעולם... אולי זה באמת נחוץ באיזה שהוא אופן.

[פלוני_אלמונית*]

הי
אני קוראת אותך
תמי-אמא-לשתיים
אכן מבאס לאללה ענין הגברים שהולכים לזונות. או מזמינים נערות ליווי. או מזילים ריר על דוגמניות מורעבות בנות 14.
אני עברתי עכשיו במקרה ליד איזו מין סוכנות דוגמניות חדשה, נכנסו אליה שלוש נערות צעירות, לא יותר מבנות 16, גבוהות מאוד ורזות נורא, נורא, נורא. נכון שדוגמנית לא סובלת כמו זונה מתל ברוך אבל נדמה לי שזו תעשיה דומה מאוד. ואכזרית מאוד.

[אנד_לוסיה*]

דילמת המיסוד היא באמת קשה. כי מצד אחד זה באמת משפר את מצבן, יש להן קורת גג וגישה לטיפול רפואי וגם מחטים נקיות אם הן צריכות, ומצד שני זה רק מקבע אותן שם במסמרות ונותן לגיטימציה לכל העניין, כאילו שזו לא עבדות וניצול ואלימות מההתחלה ועד הסוף.

בקשר לספרית, בתור למודת מספרות, תשמעי. קודם כל, לך זה נראה הכי עלפנים. רוב מי שסביבך לא יחשוב ככה והמצב בטח הרבה פחות נורא ממש שנדמה לך. שנית, תני לתספורת שבוע-שבועיים. אחרי שבועיים היא מגיעה למלוא הפוטנציאל שלה, השיער מתיישב איך שצריך והכל נראה יותר אופטימי. שלישית, תחליפי ספרית דחוף, כי בכל זאת את לא אמורה להתבאס אחרי תספורת, גם אם זה עולה עוד חמישים שקל. מסתפרים פעם בחודשיים כולה, אז זה שווה. ורצוי מישהי (או מישהו) שראית תספורת שלה ואהבת. בכל מקרה זה לא המקום לאקזוטיקה: אל תלכי למקומות שנראים כמו סנדלריות עם אבועגילות משנות השבעים וריחות של כימיקלים ואיזו בבושקה יושבת שם והכל נראה מדיף עובש ואבק קברים. מגיע לך להתפנק!!! ואחרון חביב, את יכולה להביא תמונה שלך עם תספורת שאהבת. פעם עשיתי את זה כשהספרית שלי היתה בחופשת לידה, וזו שהיתה אמורה לספר אותי היתה כל כך מבסוטה מהרעיון וישר הבינה מה אני רוצה. אפילו שזה לא יצא בדיוק ככה, רוח הדברים נשמרה, וזה מה שחשוב.
בהצלחה.

[אום_אל_קיצקיצ*]

_כמה זמן עבר.... וככל שעובר יותר זמן, ככה יותר קשה לחזור לכתוב כאן. פתאום כל הרעיון נראה קצת תלוש ואפילו מטופש - מה, אני אכתוב משהו באינטרנט? על החיים שלי? את מי זה מעניין בכלל? ומה אני כבר יכולה לכתוב? ומי בכלל ישים לב שכתבתי משהו אחרי הזמן שעבר?
אבל אז הצורך לכתוב גובר על כל אלה ואני פשוט מתיישבת ומתחילה_
דווקא יצא אחלה פוסט.
והעדרותך בהחלט הורגשה.
ובקשר לשאלה למה זה מעניין, זאת באמת שאלה מעניינת אבל עובדה שזה מעניין. כנראה התחושה שאנחנו לא לבד. שבעצם כולם כאן עוברים את אותם הדברים. ואת מתנסחת בבהירות, בצורה שעוזרת לי גם להבין את עצמי.

[אמא_ללי*]

הרוב דרך אגב טרנסקסואלים, עם ציצים מנופחים מסיליקון ושטרונגול בין הרגליים.
משום מה הידיעה הזאת קצת משנה לי את התחושה, מעניין למה. אולי בגלל שאני תופסת אותם/ן כפחות פגיעים, מה שמן הסתם ממש לא נכון, ואולי בגלל שזה מרחיק את זה ממני כי הם לא כמוני. אחד הדברים שהכי מחרידים אותי בכל העניין הזה הוא המחשבה על אשה שמכניסה כל כך הרבה גברים זרים פנימה לתוך הגוף שלה, לתוך המרחב הקדוש שלה....

דילמת המיסוד היא באמת קשה. כי מצד אחד זה באמת משפר את מצבן, יש להן קורת גג וגישה לטיפול רפואי וגם מחטים נקיות אם הן צריכות, ומצד שני זה רק מקבע אותן שם במסמרות ונותן לגיטימציה לכל העניין, כאילו שזו לא עבדות וניצול ואלימות מההתחלה ועד הסוף.
אנדלוסיה, חשבתי הרבה על המשפט הזה. אני לא חושבת שזה מקבע אותן יותר ממה שהן כבר מקובעות. הרי בפועל הנשים (או גברים, לצורך העניין, זה לא ממש משנה) שמצליחות לצאת ממעגל הזנות הן בודדות. וצריך להתגבר על כל כך הרבה מכשולים בשביל לצאת משם - התלות בסמים אם קיימת, היחסים עם הסרסור, לקבל טיפול פיסי ורפואי מכל הפגיעות המחלות שנדבקים בהם, ובעיקר בעיקר להגיע למצב נפשי ורגשי שמאפשר תפקוד יותר עצמאי ואמונה שמגיע לך לחיות חיים יותר טובים מאלה. ואין סיכוי לעשות את זה לבד, בשביל שמישהי תצא משם היא צריכה כל כך הרבה תמיכה והנחייה ועזרה.... אז אם היא נמצאת במצב שלפחות בחלק מההיבטים מצבה יותר טוב, כמו טיפול רפואי ותנאים יותר סבירים והגנה מפני אלימות, האם זה לא מגדיל את הסיכוי שלה להתגבר על המכשולים הנותרים בדרך החוצה? על פניו נראה לי שכן.... אבל הייתי רוצה לקרוא על זה יותר.

זה קצת מזכיר לי את היחס למין של בני נוער בארצות הברית - בהרבה אזורים וחלקים של החברה האמריקאית מטיפים להימנעות (במקום להסביר, ללמד על יחסי מין בטוחים ולחלק אמצעי מניעה לרוב) ובפועל יש יותר ממיליון הריונות נוער בשנה. נראה לי שזנות היא תופעה קיימת שלא מתכוונת להיעלם לשום מקום, ועדיף להכיר בזה כעובדה ולראות איך אפשר לעבוד עם העובדה הזאת ולא מתוך ניסיון להעלים ולהכחיש אותה.

אני אכן הולכת להחליף ספרית, אבל אני חייבת למצוא מישהו/י זולה. הממוצע ברחובות אצל הספרים הטובים (לפחות אלה שאני מכירה) הוא 200-250 ש"ח, ואין מצב שאני משלמת סכום כזה פעם בחודשיים. הנוכחית לוקחת 80 (ומספרת בדירה נחמדה ולא במספרה מפונפנת , מה שמאד מוצא חן בעיני), אבל כאמור אליה אני כבר לא אחזור.... לא נורא, עכשיו יש הרבה זמן עד התספורת הבאה כי השיער שלי

קצר

, אז יהיה לי זמן לאסוף המלצות
דווקא הרעיון עם התמונה מדליק.

אום אל קיצקיצ תודה לא יודעת אם נטע הספיקה לספר לך, אבל ראיתי אתכם ביומעיון במעגל של הזוג רטר (זיהיתי לפי השמות של הבנות, ואחרי זה גם ראיתי שאת ונטע דומות, לפחות מרחוק....), וממש התכוונתי לגשת להגיד שלום אבל ברגע האחרון התביישתי מידי...

[אשה_שמחה*]

באתי להגיד שלום גם פה ולהמליץ על פרח הלימון , לתספורת מגניבה, שירות מעולה ומחיר נוח בהחלט.
אמנם בתל אביב, אבל שווה את הנסיעה.

[מי_מה*]

איזה קטע, גם אני רציתי להציע לך לדבר עם פרח הלימון ואני בכלל לא מכירה אותה, אבל בגלל שהיא תלמידה של תומרשף ותומר היא גם חברה שלי מילדות וגם אושית תספורות ואני סומכת עליה לגמרי בכל מה שקשור לשיער , שיערתי שיהיו לה רעיונות. בפעם האחרונה שהתבאסתי מתספורת הלכתי ועשיתי מכונה על שלב 1, כלומר כמעט קרחת, אבל לא לכל אחת זה מתאים, זה מהלך די קיצוני... וחוץ מזה שאז הייתי בת 28 ועור הפנים שלי היה יכול להרשות לעצמו את החשיפה P-:
וגם נורא הזדהיתי עם הקושי לחזור לכתוב. כשכותבים כל הזמן, כל היום רצים לך פוסטים בראש וכל זוטא מהחיים נראית נורא מענינת ורוצה להיכתב בבלוג וכשיוצאים מזה, פתאום הכל נראה לא חשוב אבל בסופו של יום הסיפורים שאנחנו מספרות, לא משנה באיזו תדירות, הם כמו שירים מסביב למדורה של שבט, הם הדרך שלנו לקשר , לחבר את החיים לאיזה נראטיב שמשתף שיוצר קירבה. הם תמיד ראויים ויש להם מקום. עובדה - תראי באיזה חום התקבלת!
לגבי המחשבות על זנות, נראה לי שאין אישה שלא חושבת על זה, זה באמת מקום כל כך קשה ועצוב. אני לא בטוחה שזה המקצוע הכי עתיק בעולם. בטח שלא בגרסא העכשוית שלו. כי הרי כשהחברה היתה מטריאכלית ונשים בחרו את מי לקחת למיטתן לא היה צורך בזנות. אני לא מסתמכת כאן על מאמרים מדעיים רק על ספרים כמו 'מעגל אבנים' ו'ערפילי אבלון' אבל שם מתואר אורח חיים שבו הנשים הבינו את הכוח של המין והיו מחלקות אותו באופן ששומר על הרמוניה בשבט ומבטיח צאצאים בריאים ממאגר גנטי רחב. גם אם היו שם זונות אני בטוחה שהחיים שלהן היו מאוד אחרים מאלו שיש לבנות שראית מהלכות על הכביש.
שישמור אותנו אלוהים מחיים כאלה.
חיבוק גדול.

[אנד_לוסיה*]

מכון תודעה לחקר תופעת הזנות וסחר בנשים בעולם.
יש שם המון מאמרים. מעניינים.
עכשיו צריך רק למצוא זמן לקרוא אותם.

[אום_אל_קיצקיצ*]

אום אל קיצקיצ תודה לא יודעת אם נטע הספיקה לספר לך, אבל ראיתי אתכם ביומעיון במעגל של הזוג רטר (זיהיתי לפי השמות של הבנות, ואחרי זה גם ראיתי שאת ונטע דומות, לפחות מרחוק....), וממש התכוונתי לגשת להגיד שלום אבל ברגע האחרון התביישתי מידי...

אוי איזה פרשית! אני מנסה להיזכר המי שהיה שם כדי לעלות עלייך ולא מצליחה. טוב הייתי עסוקה מידי עם הילדות, אבל היה מעגל מדהים!

[תפוח_אדמה*]

שמעתי המלצות על מספרה בשם מספרת הוליווד ברחוב בית הפועלים. שם אקזוטי משהו, אבל היא סיפרה את חברה שלי בצורה מאד מוצלחת ומחמיאה.
<אני אישית לא הלכתי למספרה כבר הרבה מאד זמן. ורואים...>

[תפוח_אדמה*]

אוולי תבואו שתיכן לויצמן, ונכיר ביניכן? מחר מתאים?

[אמא_ללי*]

אכן פארשית יצאתי, אין מה להגיד.


שמעתי המלצות על מספרה בשם מספרת הוליווד ברחוב בית הפועלים
הרגת אותי
אבא שלי מסתפר שם כבר עשרות שנים, לאיש יש זכרונות ילדות שהוא היה בא עם סבא שלו להסתפר שם.... מוסד רחובותי ותיק. תמיד זה סוג של בדיחה בינינו - איפה אני אסתפר? תלך למספרת הוליווד.... אבל האמת, יכול להיות שזה שווה ניסיון, אם כבר חזרה למקורות אז עד הסוף.


בפעם האחרונה שהתבאסתי מתספורת הלכתי ועשיתי מכונה על שלב 1, כלומר כמעט קרחת, אבל לא לכל אחת זה מתאים, זה מהלך די קיצוני...
כזכור (או שלא), זה בדיוק מה שעשיתי בקיץ שעבר. ולגדל מקצוץ זה לא פיקניק, לפחות עם השיער שלי, לשם אני ממש לא רוצה לחזור. התספורת הנוכחית, למרות שהיא קצרה למדי היא רחוקה מלהיות קצוצה, נראה לי שתוך חודש או קצת יותר זה יקבל צורה שתמצא חן בעיני.

תל אביב רחוק ומסובך לי לתספורת, אחרת כמובן שהייתי הולכת ל פרח הלימון.

[אשה_שמחה*]

אוי, כל הדיבורים האלו על רחובות, גם כאן וגם בדף שבמביק פתחה, מעלים בי פרץ נוסטלגיה מטורף...
אינשאללה יסתדר לי טיול לרחובות בקרוב ואז גם אולי ניפגש סופסוף

[אמא_ללי*]

אינשאללה
!!!

שתפי קצת בנוסטלגיות אם בא לך, זה ממש מסקרן אותי

[אשה_שמחה*]

פשוט גדלתי שם, מגיל שש עד שמונה עשרה גרנו שם, ומספיק שאני קוראת שמות של רחובות מוכרים, (כמו בית הפועלים), שזה יעורר בי מין צביטה כזו של געגוע.
הרחובות האלו, שחרשתי ברגל כל כך הרבה פעמים במשך שנים, אשכרה כבשתי אותם ברגליי הלכתי בהם ושיחקתי בהם במשחקי הדמיון ההליכתיים שלי, טיילתי בהם עם חברות, עם החבר הראשון...
מכיוון שההורים שלי עזבו מזמן את רחובות, ואני לא בקשר עם חברים משם, יוצא שאני לא מגיעה לשם אף פעם.

אני גם יודעת שהעיר השתנתה מאוד, שרוב הפרדסים נעלמו (או שכולם?), ולכן כשאני שומעת שם של משהו מוכר זה כאילו מפתיע אותי, מרגש שיש דברים שלא השתנו...

[אמא_ללי*]

אם כבר בורח פיפי כזה שמצליח להרטיב את שני המזרונים הזוגיים וזה קורה דווקא כשאיש בחו"ל כמובן, אז טוב ש:

א. זה פיפי של מאיה ולא של שירה כי הוא הרבה פחות מסריח
ב. המזרון שבעיקר נרטב הוא המזרון היותר ישן, יותר מוכתם ויותר קל ככה שהצלחתי להוציא אותו לבד החוצה בלי להתבעס שהוא נגרר על כל הרצפה בדרך
ג. כבר תהיה לי הזדמנות לנקות את כל הג'יפה שהצטברה מתחת לפוטון
ד. חם היום והוא יספיק להתייבש, וגם הסדינים, השמיכות ומגני המזרונים שנרטבו
ה. זה קרה בבוקר שבו שתיהן בגן אז יש לי זמן לטפל בזה

<שומרת על אופטימיות>

[אנד_לוסיה*]

ממש חצי הכוסאממו המלאה @}

[אמא_ללי*]

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

איתך בתלאובות הפישפיש...
(אני כבר מזמן לא טורחת לפרוש מגבת מתחת לסדין. מרפדת אותו מלמעלה, שיהיה קל להעיף...

[אום_שלום*]

<שומרת על אופטימיות>
סחטיין עליך @}

[אמא_ללי*]

אני כבר מזמן לא טורחת לפרוש מגבת מתחת לסדין. מרפדת אותו מלמעלה, שיהיה קל להעיף...
אצלי זה לא יעבוד. קודם כל הסדין פלסטיק שלנו (כן, זה שאמור להיות לגמרי אטום) מתפקד רק מתחת לכמות מסוימת של נוזל. ואי אפשר לכסות במגבות שטח כל כך גדול, מה גם שהן זזות במהלך הלילה (המגבות וגם הילדות)....

מה שכן, הרבה פעמים שאני רק מורידה את הסדין ונותנת לכיסוי מזרון להתייבש באוויר בלי לקלף אותו, ויש גם פעמים שאני נותנת להכל סתם להתייבש אם זו לא כמות גדולה מידי (חושפת את הג'יפה שלי ).

כרגע יש מצעים נקיים לגמרי, כל השכבות, על שני המזרונים. אירוע נדיר למדי. הם לא יישארו נקיים הרבה זמן....

[אמא_ללי*]

לפני כמה ימים התעוררתי כבכל בוקר עם שער עומד כמו של קרמר (כזכור, תספורת קצרה מידי), שירה אומרת לי - את סטקאטו.
אני מרטיבה את השיער בטוש, מועכת אותו קצת עם מגבת,
עכשיו את יותר לגאטו
("טיול לארץ התווים" חוגג אצלנו מזה זמן מה. אני מתה על הדימויים ועל החשיבה שלה).


הם לא יישארו נקיים הרבה זמן....
פיפי ענק של שירה במיטה אתמול בלילה כמובן

[פלונית_אלמונית*]

_שירה אומרת לי - את סטקאטו.
אני מרטיבה את השיער בטוש, מועכת אותו קצת עם מגבת,
עכשיו את יותר לגאטו_

מה זה סטקאטו ולגאטו?
<אהבת עולם>

[אמא_ללי*]

מה זה סטקאטו ולגאטו?
מושגים במוסיקה. סטקאטו זה צלילים קופצניים ונפרדים, ולגאטו הם צלילים יותר רכים שמתחברים אחד לתוך השני. בערך. יש דיסק לילדים שנקרא "טיול לארץ התווים" (הוא עתיק למדי, לאיש היה אותו בילדותו בתקליט והוא כבר שנים מחפש את זה בשביל שירה), שיש בו שירים והסברים על כל מיני מושגים מוסיקליים, ביניהם סטקאטו ולגאטו.

[אמא_ללי*]

לילה. כולם ישנים.
האיש חזר לפני יומיים, והוא עוד עמוק בתוך הג'ט לג.
אני לגמרי חסרת מנוחה, לא מוצאת את עצמי. עייפה אבל לא רוצה לישון, נתקעת מול הרשת למרות שאין שום דבר שמעניין אותי לקרוא. לא בא לי לקרוא ספר או לעשות אף אחד מהדברים שאני צריכה לעשות.
החום ממש מבעס אותי ועוד אפילו לא יולי.
יש שלולית במיטה בכל לילה, לפעמים גם שתיים, כך שאני מכבסת סדינים כמעט כל יום. זה לא סיפור גדול, אבל זה בכל זאת מעייף.
ביום שישי אנחנו נוסעים להיפגש עם מטפלת ב שיטת פאולה כדי לראות אם יש תרגילים שאפשר לעשות עם שירה בבית לטובת לילות יבשים יותר.

הרבה פעמים בא לי לצאת לחופש מכל העבודה הפנימית שאני עושה אבל זה משהו גדול ממני. אני לא מכתיבה את הקצב או העוצמה, כל מה שאני עושה הוא להסכים לצעוד בנתיב הזה, באומץ ובעינים פקוחות. השאר קורה מעצמו, ובחודשים האחרונים קורה המון המון המון. לפעמים זה כל כך מעייף.

וגם עדכון הורמונלי. החודש היה המחזור (cycle) הראשון מאז שההנקה הסתיימה סופית. אי אפשר להשוות את התופעות. הביוץ הגיע הרבה יותר מוקדם והרבה יותר בקלות, לא התלוותה אליו תחושת המאבק שתמיד היתה לי בגוף קודם לכן (שבוע ומשהו קודם מתחילים הסימנים, ואז הרגשה שהגוף כל כך מתאמץ לייצר אותו והוא מתעכב ומתעכב...) היה יום אחד של הרגשת כבדות ועצבנות, אבל הרבה פחות גרוע מאשר במחזורים קודמים, והמחזור עצמו היה הרבה יותר קצר (29 יום במקום משהו כמו 39 בתקופה האחרונה). ממש עולם אחר.
כל פעם מדהים מחדש כמה כוח יש להורמונים האלה, ואיך שינוי במאזן ההורמונלי בגוף משנה את כל התמונה.
ובכלל, זה קצת מוזר. אחרי רצף של חמש וחצי שנים של הריון, הנקה, גם וגם, הריון ואז הנקה, הגוף שלי הוא רק שלי. כבר אין לי חלב יותר, רק טיפה או שתיים אם אני ממש לוחצת. והגוף מרגיש אחרת לגמרי.
אנחנו באופוריה של "איך הפעם נחכה יותר כדי ליהנות מהשלב הזה שהן יותר גדולות ועצמאיות. וישנים בלילה ואפשר לצאת בערב". אז איך יכול להיות שאני כבר שוב מוצאת את עצמי מריירת מול תינוק שנקרה בדרכי? מה נסגר?

[אום_שלום*]

הרבה פעמים בא לי לצאת לחופש מכל העבודה הפנימית שאני עושה מזדהה (-:

ותודה על זה: אני לא מכתיבה את הקצב או העוצמה, כל מה שאני עושה הוא להסכים לצעוד בנתיב הזה, באומץ ובעינים פקוחות. השאר קורה מעצמו

כל פעם מדהים מחדש כמה כוח יש להורמונים האלה, ואיך שינוי במאזן ההורמונלי בגוף משנה את כל התמונה. אכן כן. תמשיכי להנות מהשלווה ההורמונלית @}

[פלונית_אלמונית*]

הרבה פעמים בא לי לצאת לחופש מכל העבודה הפנימית שאני עושה אבל זה משהו גדול ממני.
מזדהה לגמרי !

<אהבת עולם>

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שירה אומרת לי - את סטקאטו.
מקסים

[תמי_אמא_לשתיים*]

ווהאו, את לא מניקה. אני מנסה לדמיין את האפשרות הזו ולא יודעת איך אצליח להגיע אליה. אני והיא. יש לך תובנות לגבי הגמילה הסופית? כלשהן?

[סלט_פירות*]

שירה אומרת לי - את סטקאטו
מעולה!

כל פעם מדהים מחדש כמה כוח יש להורמונים האלה, ואיך שינוי במאזן ההורמונלי בגוף משנה את כל התמונה
זה מסביר משהו על הוסת הממש לא קלה שיש לי מאז שהיא חזרה (חצי שנה בערך). ועל ה PMS שמגיע לפניה... לא שמישהי מאיתנו מוכנה לגמילה סופית, אבל טוב לדעת שיש אור בקצה מנהרת ההורמונים.

[אמא_ללי*]

אני מנסה לדמיין את האפשרות הזו ולא יודעת איך אצליח להגיע אליה
מוכר כל כך. גם אני הייתי שם הרבה הרבה זמן.

יש לי הרבה תובנות ומה להגיד, אנסה לכתוב אותן בהמשך היום. מידי פעם זה עדיין מגניב אותי שאני לא מניקה, אני קולטת את זה ולא באמת מאמינה.....

[תמי_אמא_לשתיים*]

תוהה: יש לי תחושה שמשהו במחשבה מעורפל וזה קשור להנקה. האם הרגשת גם כך? האם זה השתנה מאז שהפסקת להניק?
כמובן שהתובנות היותר חשובות קשורות לדרך של הגמילה עצמה וליחסים עם הקטנה.
אחכה לדברייך.

[הגבירה_בחום*]

שלווום מותק
המון זמן לא נכנסתי לכאן ובאופן כללי לדפים באתר.
והיום כבר אי אפשר היה לעצור את זה, אז באתי לעשות השלמות ולקרוא מה עובר עליך.
מאוד מזדהה עם מה שמימה כתבה איפשהו למעלה על זרימת הכתיבה שנובעת כשכותבים והקושי להיכנס אליה כשיוצאים ממנה. אני עצמי מתמודדת עם אותה סוגיה.
לא יצא לנו להיפגש או לדבר מאז קבענו בעוז את פגישתנו אי שם לפני כמה חודשים. אולי עכשיו עם בוא הקיץ יצא לנו?
בינתיים

[אמא_ללי*]

גבירה יקרה, איזה כיף שבאת לבקר אני מאד אשמח להיפגש. עכשיו גם יש לי שני בקרים פנויים בשבוע אז אפשר בכיף לקבוע משהו!

תובנות בנוגע לגמילה מהנקה
נראה לי שהתובנה הכי חשובה היא שלמרות שתהליך הגמילה היה ארוך וקשה, זה היה צעד מאד מאד נכון. עבורה, עבורי, וגם עבור כולנו כמשפחה. אחד הדברים שמאד הקשו על התהליך הוא שעד שהתחלתי את הגמילה, היינו במצב של בר חופשי חופשי יום ולילה. כלומר אני כמעט ולא הייתי נוכחת במערכת היחסים שלה עם השד, נתתי לה לווסת את זה לגמרי לבד. וכל עוד זה עבד זה היה נהדר, אבל כשהגיע השלב שבו רציתי לשנות את זה, זה היה קשה (לא שהייתי משנה שום דבר. עברנו בחודשים שקדמו לגמילה שינויים הופכי-חיים וההנקה היתה עוגן חשוב ומייצב בתוכם. לא היינו בסיטואציה שמאפשרת לשנות משהו מההרגלים האלה ולכן טוב שלא ניסיתי לעשות את זה. ובאמת סביב ואחרי החזרה לארץ היא נצמדה לציצי הרבה יותר מאשר קודם, חזרה לינוק המון המון בלילה, וויתרה לגמרי על המוצץ. היא היתה צריכה את זה).
כל תקופת הביניים של הפחתת הנקות היתה לה מאד קשה. יכול להיות שאם הייתי עושה את זה באופן יותר חד אז זה היה "עובר" יותר מהר, אבל אני מאמינה שגם היה נוצר שם משקע יותר עמוק. וזה גם מה שחיזק אותי לאורך התקופה הזאת - שהיא נפרדת ממשהו שהוא מאד משמעותי עבורה, ולמרות שקשה לי לשאת את הקושי שלה יותר נכון לעשות את זה בשלבים ובהדרגה תוך כדי שמתחזקת אצלה לאט לאט התחושה שהיא יכולה גם בלי, מאשר לעשות "זבנג וגמרנו" שאולי יהיה יותר קל למראית עין אבל לא יאפשר לפרידה להתרחש בדרך נכונה.

אז למה אני חושבת שהגמילה היתה נכונה למרות הקשיים?
קודם כל, כי התלות שהיתה סביב השינה היתה מורטת. היא לא היתה מסוגלת להירדם בלי ציצי, והיתה מתעוררת יותר מארבע פעמים בלילה (לפעמים הרבה יותר) כדי לינוק. גם כשאני נמצאת איתה כל הזמן זה מאד מעייף. היא ישנה פחות טוב, אני ישנה פחות טוב, יש לי הרבה פחות כוחות במהלך היום וזה משפיע על כל ההתנהלות המשפחתית שלנו. וכשאני לא נמצאת איתה, אם היא עייפה היא נהיית נורא מסכנה כי היא לא יכולה לישון בלעדיי. כלומר, היכולת שלה להירדם נמצאת אצלי, וזה משהו שבגיל שנתיים נראה לי לא בריא. וזאת אולי גם הנקודה שבה אני מתחברת לדף של צלצול, לגדל ילדים בלי להרדים. וגם, הרגשתי שמכל ההנקות אלו של הלילה היו אלה שהיא הכי קשורה אליהן רגשית, לא במקרה הן נשארו לסוף של הגמילה. אני יודעת שעם הרבה פעוטות אפשר לעשות גמילת לילה ועדיין להמשיך להניק ביום ואולי זה משנה את התמונה, אצלנו זה לא היה אפשרי. ההתעוררויות שלה בלילה היו כל כך תינוקיות עדיין, שממש היה קשה להגיע לשם.
היא נרדמת עכשיו הרבה יותר בקלות, והיא ישנה לילה שלם רצוף וחזק. וקמה בבוקר עם כח ומרץ. זה נראה לי משהו חיוני ונעים

מעבר לשינה, אני מרגישה שהגמילה פינתה אצלי מאגרי כוחות חיוניים. כמובן שעוזר לישון יותר בלילה, אבל זה משהו שהוא יותר מזה. אולי תחושת האוטונומיה שחזרה לגוף, אולי הפסקת הפעילות של הורמונים מסוימים, לא יודעת איזה חלק. אבל אני מרגישה שיש לי הרבה יותר כוחות, וזה מאפשר לי גם לתפקד יותר טוב כאמא לשתיהן. עוד משהו שהיה קשה עם ההנקה כמו שהיא היתה אצלנו זה שבכל רגע של שעמום היא היתה מבקשת לינוק (בחודשים האחרונים), והרבה פעמים זה היה על חשבון שירה כי אני תמיד התייחסתי להנקה כאל צורך שקודם לדברים אחרים. וזאת גם טעות בהתייחסות שלי אני חושבת. אבל ככה זה היה. עכשיו יש משהו הרבה יותר גמיש בשהות שלי עם שתיהן - אנחנו נמצאות ביחד שלושתנו, וכשלמישהי יש צורך יותר דחוף אני מתייחסת אליו קודם, אבל בצורה יותר שויונית מאשר בעבר (אם כי מותאמת מן הסתם לגילאים ולצרכים שלהן). לא בטוחה שאני מצליחה להבהיר את הנקודה הזאת כל כך....

בגדול, אני מרגישה שהגמילה העבירה את כולנו פאזה. מאיה היא הרבה יותר ילדה מאשר תינוקת עכשיו, ואני חושבת שגם היא נהנית מזה. כמובן שהיא עדיין נמצאת המון במגע וכו', אבל משהו השתנה. ועכשיו כשהיא גם התחילה ללכת לגן יומיים בשבוע אני מרגישה שהגמילה איפשרה למעבר הזה לקרות יותר בקלות ובטבעיות. בשבוע שעבר היא ישנה שם צהריים בפעם הראשונה וישנה שעה וחצי... ואחר כך סיפרה לכולם בגאווה שהיא ישנה בגן זה לא יכול היה לקרות כל עוד היא ינקה.

[אמא_ללי*]

ביום שישי אנחנו נוסעים להיפגש עם מטפלת ב שיטת פאולה כדי לראות אם יש תרגילים שאפשר לעשות עם שירה בבית לטובת לילות יבשים יותר.

נפגשנו איתה, ולמרבה הפתעתי היא הציעה לנו לשקול להחזיר את החיתול בלילה (תודו שמפתיע, לא?). אבל השיקולים שהיא ציינה היו עם טעם, ואני עדיין חושבת על זה.
כמה דברים שהיא אמרה ולא ידעתי, שאולי יוכלו לעזור גם לאחרות -
בעידן החיתולים שלנו, הרטבת לילה בגיל (כמעט) 5 היא מאד נפוצה.
אם אין בריחות בכלל במהלך היום, הסיבה היא לא פיזיולוגית (אני כן רואה את זה כתוצאה פיזיולוגית של הניוון שקורה בגלל החיתולים, אבל היא התכוונה לכך שאין בעיה של סוגרים חלשים מידי במצב כזה).
והדבר הכי חשוב שהיא אמרה (שבגללו היא גם העלתה את עניין החיתול) - הוא להפחית את ההתעסקות בעניין עד כמה שאפשר. כי היא מאד מאד משפיעה על הילד.

יש לי עוד הרבה לעבד ממה שהיה שם בפגישה, אבל בינתיים בימים האחרונים אני בהתבוננות על מידת המעורבות שלי בכמה, למה, ומתי היא עושה פיפי וקקי, ואני מגלה שהיא גבוהה למדי. אז אני מניחה שזה המקום להתחיל ממנו בשבילי. לעזוב את זה לגמרי לגמרי, להפנים שזה עניין שלה ולאפשר לה לקחת עליו את האחריות. מה שלא כל כך עשיתי עד כה. וכל עוד לא תהיה לי בהירות בנקודה הזאת אני מרגישה שלא נכון לפעול הלאה. חוץ מאולי לשחק איתה בתרגילים שהיא הציעה לנו.

[שמחת_ציון*]

להפחית את ההתעסקות בעניין עד כמה שאפשר

ברגע שאנחנו עשינו את זה התחלנו לראות גמילה בלילה
התהליך הוא איטי ועוד יהיו נסיגות אבל בגדול - יבשים כבר שבוע וחצי!!

אני לא עוקבת בת כמה המפשפשת אבל אם זה קשור כמה דברים שעזרו אצלנו.

• הפחתת השתיה לקראת השינה , זה לא נכון מדעית כי נניח אני שותה המון בערב ולא בורח לי והוא שותה קצת וכן בורח, אבל יש לו פחות לחץ וזה מקל על השליטה בסוגרים. גם בערב מקפידים לשתות רק מים (ולא חלב או שתיה ממותקת) ואז שותים עד רוויה ולא יותר מזה.
• תנסו דמיון מודרך, תתארו לה מעיין מפתח שסוגר את "הצינור" של הפיפי, אנחנו בהתחלה עשינו ציור של ילדה עם צינור מהפה עד לפות והסברנו בגדול איך המערכת עובדת ואיפה כדי לשמור את הפיפי בלילה כדי שהוא יצא רק בשרותים ולפני השינה דמיינו את הצינור נסגר ובבוקר דמינו אותו נפתח (גם אם היה פיספוס, כי תמיד יש עוד פיפי בבוקר:-P)
• לאפשר לה לקחת עליו אחריות אנחנו העברנו את האחריות עליו לגמרי עד כמה שמותאם לגיל, להוריד את הבגדים לבד להכניס לתוך המכונת כביסה גם את השמיכה והסדין, זה היה התפקיד שלו (הוא גם לחץ על ההפעלה:-)).

אני בכל מקרה לא היתי מחזירה חיתול זה ממש לא נוח וחם כל כך

סליחה שהתערבתי - קוראת בדרך כלל, כותבת שיש לי דבר מה להוסיף
מקווה שדברי היו דברי טעם ויועילו לכם.

[אמא_ללי*]

_סליחה שהתערבתי - קוראת בדרך כלל, כותבת שיש לי דבר מה להוסיף
מקווה שדברי היו דברי טעם ויועילו לכם._
מוזמנת להתערב כמה שבא לך, תודה על מה שכתבת

ניסינו דמיון מודרך, תרגיל שהציעו לי בסדנה ביומעיון - לסגור את הברז כדי שלא יברח הפיפי, ולהדליק את הפעמון שמודיע מתי השלפוחית מלאה. אני חושבת שהיתה לזה השפעה ללילה או שניים ואחרי כן זה הפסיק. מה שכן, הרבה פעמים בערב כשאנחנו עושות את התרגיל היא אומרת לי שהפעמון מקולקל יודעת על מה היא מדברת....
היא שותה רק מים בכל מקרה ואני באמת משתדלת שזה לא יהיה יותר מידי בערב, אם כי לא שמתי לב שזה משפיע במיוחד.

גם אני בינתיים נוטה לא להחזיר את החיתול, לא מרגיש לי מתאים בגילה (כמעט חמש).

[סלט_פירות*]

תודה על התובנות בעניין הגמילה מהנקה.

אין לי הרבה מה להגיד עכשיו, אולי קצת לעכל את זה ולחזור אלייך... אצלינו בעיות שינה מאוד דומות, אבל גם שונות. אני צריכה לחשוב ולראות מה לקחת מזה. אולי ארחיב אח"כ.

[אמא_ללי*]

אולי ארחיב אח"כ.
אשמח מאד

[אום_אל_קיצקיצ*]

יש לי בקשה/ הצעה. בזמנו רציתי שיפתח תת מדור גמילה מהנקה עם סיפורים אישיים כי זה היה לי מאוד חסר בגמילה של הגדולה, לשמוע סיפורים של איך זה קרה תכלס, התהליך. הרגשתי שאני לבד בזה ואין לי את הרוח הגבית הבאופנית שהייתי רגילה אליה (יותר משהו בסגנון "כשהילד יגמול את עצמו") אני העליתי על הכתב את סיפור הגמילה שלנו ( סיפור הגמילה מהנקה של קיצקיצ ושלי ) ואחר כך נכתבו עוד איזה שני סיפורי גמילה. מכיוון שאת נותנת איזו התבוננות מאוד מעניינת על הגמילה אני חושבת שתעשי שירות גדול אם תקבצי לדף נפרד את כל מה שכתבת בדף הזה על הגמילה ותערכי אותו כסיפור גמילה ואולי סופסוף יערך התת מדור שחשבתי עליו. אני חושבת שתעשי בכך שירות גדול בשביל רבות.
רק אם מתאים כמובן.

[אמא_ללי*]

בשמחה, זה נשמע לי אחלה רעיון.
ואפשר לבקש מיונת ליצור דף תיוג של דף סיפור גמילה מהנקה או משהו דומה כדי שיוכלו בקלות למצוא את הכל הסיפורים שעוסקים בנושא.
לילה טוב

[סלט_פירות*]

מנסה להרחיב...
קטנטונת לא יודעת להרגיע את עצמה לבד. לרוב נרדמת על הציצי ואם אני לא בבית, היא תרדם על אבא (ומתעקשת שיעמוד. אסור לשבת).
יונקת בלילה, יונקת ביום מתי שרק רוצה. לפעמים אני מגבילה ומנסה להסיח את דעתה עם דברים אחרים. לפעמים זה עובד.

היא עכשיו בת שנתיים וחודש.
לפני קצת יותר מחצי שנה ניסינו לעשות גמ"ל. וכשזה לא ממש הלך, ניסינו להפריד את השינה מהנקה וזה רק החמיר. הילדה למדה לצרוח. ממש לצרוח. ואני לא מבינה איך נתתי לזה להמשך כל כך הרבה זמן. המון זמן. שלושה חודשים. עד שהאיש נשבר ואמרנו שיותר לא עושים דברים כאלה.
אבל את הנעשה אין להשיב וכולנו כנראה בסוג של טראומה מהעניין. אני לא רוצה לנסות גמילות חדשות בינתיים. ומצד שני היא היתה מסתובבת עד שנרדמת מחוסר ברירה על הציצי ב-11 בלילה.
אז הדבר האחרון ששינינו הוא להכניס איזושהוא שגרה להרדמה שלה. להכנס איתה לחדר שלה, סגור וחשוך עם מוזיקה מתאימה (שהיא לא מכירה, אחרת היא מתחילה לשיר ), ולהיות שם איתה. פשוט להיות. לשבת על כסא הנדנדה ולהניק עד שהיא נרדמת. ניסיתי את זה גם במיטה שלי, אבל לרוב זה פשוט לא עובד. אם היא לא מכורבלת עלי, היא יכולה לקפצץ לה באמצע הנקה ולא להרדם בשום פנים ואופן. אז הדרך הטובה ביותר היתה לעבור לחדר שלה (שלא ממש היה בשימוש. אולי שעתיים בכל לילה, בתקופה שהיא עברה למיטה שלה בהצלחה).
בערב הראשון קרה נס. אמנם לקח יותר משעה להרדים אבל לראשונה בחייה היא ישנה לילה שלם.
מיותר לציין שזה לא חזר על עצמו
היא נרדמת יחסית יותר בקלות, אבל עדיין קמה בלילה ומצטרפת למיטה שלי וממשיכה לינוק. בעיקר לפנות בוקר, את ההנקה האינסופית הזאת שהייתי רוצה לקצר....
שלשום היא מצאה עוד סיבה לצרוח. היא רצתה שאשכב איתה במיטה שלה (מיטת תינוק שהופכת למיטת פעוט. אין מקום). כשלא הסכמתי, התחלפתי עם האיש והיא המשיכה לצרוח ורצתה הוא יעמוד... ובסוף הצלחתי להרדים אותה בישיבה על המיטה שלה. היא היתה יותר מדי עייפה מכדי להלחם הפעם.
אתמול בערב יצאתי, והוא הרדים אותה בעמידה. נראה מה יקרה הערב.

כמעט כולם אומרים לי להפסיק להניק.
ואני לא מסוגלת לקחת לה את הדבר היחיד שמרגיע אותה. כלומר, מרגיע אותה כשאני לידה.
במשך היום היא במשפחתון והולכת לישון שם באופן עצמאי. ובכלל שמתי לב שקל לה יותר להרדם בשנ"צ מאשר לשינת לילה. גם בסופ"ש כשאנחנו בבית והיא לא נרדמת באוטו למשל.
ובכלל, היא ממש תינוקת. יש לה את ההצמדות הזאת שלא לגמרי אופיינית לבני שנתיים ממוצעים (או לאחיותיה הגדולות בגיל הזה). כל זה הוא צורך בשבילה. ומצד שני שנתיים לא לישון זה כבר קשה לי.
בגלל זה כתבתי קודם שגרמת לי לחשוב, אבל ממש לא על כרגע. אולי יותר מאוחר כשהיא תגדל קצת. הייתי שמחה להמשיך להניק עוד המון זמן, אני עוד מקווה למצוא את האיזון ולהצליח איכשהו לגמו"ל אותה ושכולנו נישן טוב יותר.

יצאתי מובנת?

[תמי_אמא_לשתיים*]

הי אמא ללי
חזרנו מנסיעה ורק עכשיו קראתי את מה שכתבת
תודה רבה על סיפור הגמילה
הוא חשוב עבורי, אני עוד צריכה זמן לחשוב עליו...

[אנד_לוסיה*]

גם אני קוראת. ואם יותר לי, טוב שעוד יש מה לקרוא פה...
אני מתבוננת על ההנקה ובזמן האחרון ברור לי שאני כבר לא נהנית ממנה. נמאס לי ואין לי חשק להתיישב כל פעם ולהפסיק הכל, וגם מה שתיארת על תשומת הלב אליה במקום לגדול. וגם, נראה לי שהיא כבר לא זקוקה לזה בתור מזון. לא רק זה, ברור לי שאם היא לא תינק היא תתחיל באמת לאכול כמו שצריך. כי היא אוהבת לאכול, אבל לפעמים היא עייפה מדי, או אפילו רעבה מדי, ואז לא יעזור שום דבר, זה רק ציצי.
אז אני כבר חושבת איך לעשות את זה, מתכננת ומפנטזת. כבר הורדנו חלק מההנקות והגדלנו מרווחים, כבר אין שאלה של תלות בשביל שינה. נראה מתי הדברים יזוזו עוד. אני עצלנית.
תודה על השיתוף.

[אמא_ללי*]

יצאתי מובנת?
כן.
יש תקופות כאלה בהורות, שקשה. ונורא מפתה "לעשות משהו" כדי שיהיה קל יותר, אבל לא תמיד אפשר. נשמע שיש לך ידיעה מאד ברורה שהיא עדיין צריכה את ההנקה ואת כל מה שמגיע איתה, וזה נהדר שאת מחוברת לידיעה הזאת. גם אצלנו היתה תקופה לא קצרה של חרפון לפני שהתחלתי עם הגמילה, שבמהלכה היה ברור לי שזה מתקרב, בגדול, אבל שאנחנו עוד לא שם. ראיתי שהיא עדיין מאד צריכה את זה, שעוד לא התמקמנו לגמרי אחרי המעבר, שהיא עוד לא בשלה להתמודד עם הגמילה.
אבל באמת מעייף נורא לא לישון כל כך הרבה זמן...

לא רק זה, ברור לי שאם היא לא תינק היא תתחיל באמת לאכול כמו שצריך
אוהו. הכמויות שמאיה אוכלת מאז שהיא לא יונקת לא הפסיקו להפתיע אותי בתקופה הראשונה. בהתחלה זאת גם היתה הנחמה שלה - בכל פעם שהיא רצתה לינוק ולא קיבלה היא ביקשה לאכול במקום, והיו גם פעמים שכשהיא רצתה לישון היא ביקשה לאכול ובעצם נרדמה כמעט תוך כדי אכילה (סוג של ניסיון לשמר את חווית הציצי אני מניחה עכשיו זה קורה לעתים ממש רחוקות).
הקפיצה האדירה בכמויות האוכל גם גרמה לי להבין שהיא כנראה ינקה המון, מבחינת הקלוריות שזה סיפק לה.

כבר אין שאלה של תלות בשביל שינה
זה מעולה. לדעתי גם במצב כזה יש סיכוי שהיא תתחיל לרווח לבד ככל שהיא נהיית עצמאית יותר ואז לא צריך גמילה דרמטית כמו שהיתה אצלנו.... אלא גמילה יותר "זורמת" כזאת.

היה לנו סופשבוע דרמטי, אולי אספר קצת בהמשך.
שבוע טוב

[תמי_אמא_לשתיים*]

תגידו ומה עם ענין החיסוניות?
אני מרגישה שכל עוד היא יונקת היא מוגנת. אולי זו אשליה ובכל זאת - אחת הסיבות העיקריות שאני לא מעיזה להפסיק.
טוב, הקטנה שלי תכנס לגן בספטמבר ואולי כאן החששות שלי וחוסר היוזמה הפעילה...

[אמא_ללי*]

תגידו ומה עם ענין החיסוניות?
למיטב הבנתי (אם כי אני לא יודעת לצטט, זאת מן התרשמות שצברתי לאורך שנות האמהות שלי) התרומה המרכזית למערכת החיסונית היא בחודשים הראשונים, וככל שהתינוק גדל מערכת החיסון העצמאית שלו מתחזקת ולומדת להתמודד עם אתגרים שמגיעים לפתחה, במיוחד כאשר מקפידים על תזונה איכותית, טיפול קשוב, הרבה מגע וכו'.

[תמי_אמא_לשתיים*]

טוב, כנראה זה עוד סיפור שאני מספרת לעצמי במסגרת חוסר הרצון לוותר על ההנקה.
מאוד מתרשמת מהתהליך שאת ערכת לך ולה.

[סלט_פירות*]

תודה @}
ונורא מפתה "לעשות משהו" כדי שיהיה קל יותר, אבל לא תמיד אפשר
כבר עשיתי כל מיני משהוים... לקחתי אותה למטפל קרניו סקרל שקצת עזר אבל הבעיה לא נפתרה לגמרי. שיניתי קצת תזונה גם אצלי וגם אצלה (קפה, שוקולד, דברים כמו תירס שעושים לה גזים ומפריעים לה לישון) וההרדמה קצת יותר קלה אבל לא באופן עקבי.
אני חושדת שמשהו מציק לה בבטן. גזים או משהו מאוכל. ואני חושדת בחיטה. זה צעד גדול פתאום להפסיק חיטה (למרות שרצוי), ובגלל שאני לא בטוחה, כנראה שקודם כל אלך לבדוק את הנושא.


אם היא לא תינק היא תתחיל באמת לאכול כמו שצריך
אצלינו אין בכלל אישו של אוכל. היא אוהבת לאכול, ולא מפריע לה לינוק המון בלי קשר...

התרומה המרכזית למערכת החיסונית היא בחודשים הראשונים
דווקא קראתי בכל מיני מקומות שבחלב אם אחרי גיל שנה ריכוז השומנים וגם הנוגדנים הולך ונעשה גבוה יותר, למרות שהכמויות קטנות עם הזמן. כלומר, החלב גם יותר מזין וגם מגן. לגבי ההגנה נורא קשה להוכיח כי אי אפשר לעבור את אותה תקופה פעמיים עם הנקה ובלי הנקה במיוחד אם היא הולכת להכנס לגן. אישית, הייתי ממשיכה להניק אבל מתחילה להציב גבולות (קל להגיד. היה גם מאוד קל ליישם עם הבכורה שלי, ואפילו עם האמצעית. זאת הקטנה קצת יותר טריקית...).


מאוד מתרשמת מהתהליך שאת ערכת לך ולה.
מצטרפת להתרשמות... וזוכרת לבוא לקרוא את זה כשגמילה תהיה רלוונטית אצלינו.

[אמא_ללי*]

לפני חמש שנים וחמש עשרה דקות, שירה יצאה לעולם. אני זוכרת את עצמי יושבת על המיטה, כולי רועדת בטירוף מהאדרנלין של הלידה, ומסתכלת עליה. אני זוכרת שאמרתי לה - כמה חיכיתי לך. אני זוכרת את היניקה הראשונה שלה, משד ימין, ואותי מחזיקה את השד בין שתי אצבעות כמו סיגריה כי זה הדבר המוזר שהמיילדת אמרה לי לעשות. אני זוכרת את המבט החייזרי שהיה לה (לשירה, לא למיילדת ), ואת התחושה הזאת שהנה, באמת באמת הגיע משהו שאני מחכה לו כבר שנים. ושסוף סוף יש מישהי להפנות אליה את כל האהבה האמהית שבי, שהמתינה כל השנים האלו.

---

אתמול ליוויתי את אחותי הגדולה בלידה - לידה רביעית, בן אחרי שלוש בנות (במשפחה שהיו בה רק בנות, והרבה, עד אתמול ). הצירים התחילו בבוקר, היו לי כמעט שעתיים של נסיעה אל מרכז הלידה שבו הם ילדו, ופחות משעה אחרי שהגעתי הוא כבר היה בחוץ. הכל היה כל כך שקט, ורגוע, וביתי. אחותי היתה מדהימה, והתינוקי נולד כל כך שלו.... נתן צעקה או שתיים, ומייד נרדם בזרועותיה, כאילו אומר - אל תפריעו לי בשנת הבוקר שלי... החוויה שהיתה לי שם נצרבה עמוק בתוכי, במקום שמלים בכלל לא יכולות להגיע אליו. אני מרגישה בפנים את הצלילים, את המראות, את הריחות, את האנרגיות. זה מרגיש אמיתי ולא אמיתי בו זמנית.
בכל פעם שהתחיל לה ציר, הרגשתי זרמים נורא חזקים בכפות הידיים, כמו שאני מרגישה כשאני עושה הילינג. אבל לרוב הזרמים מתחילים כשאני מתכווננת להילינג ולאנרגיות של ריפוי, ושם הם פשוט התחילו מעצמם. לא כל כך ידעתי מה לעשות עם זה, כי אחותי ובעלה ממש לא מתחברים לכל העניינים האנרגטיים, והרגיש לי לא קשור להתחיל לשאול אותם באמצע.... ומצד שני הזרמים היו כל כך חזקים והייתי חייבת להפנות את האנרגיה הזאת. בסופו של דבר פשוט פתחתי את כפות הידיים לכיוונה, בלי להניח אותן על הגוף שלה. בחלק מהצירים זה אפילו היה מעבר לדופן האמבטיה - עצמתי עיניים ונתתי לאנרגיה הזאת לזרום לאן שהיא צריכה להגיע. היה ציר אחד שבו בבת אחת הזרם נפסק והעיניים שלי נפתחו מעצמן, ורק אחרי שהן נפתחו הבנתי שזה קרה בשנייה שבה הציר הסתיים, מבלי שזה בכלל עבר במודעות שלי (היא היתה שקטה לגמרי בצירים אז בלי להסתכל אי אפשר היה לדעת.... כנראה שהאנרגיות של זה הן כל כך חזקות שזה פשוט מורגש בגוף).
מדהים.

---

החום הזה זוועתי ברמות, והבית שלנו ממוזג באופן חלקי מאד (מזגן בסלון, שמתפצל קלושות לחדר השינה, ושאר הבית רותח רותח). בעסה שלשירה תהיה יומולדת ביום כבשני כמו זה שצפוי מחר, ובעסה לי שאני צריכה להכין את הלזניה הבשרית שהבטחתי לה ליומולדת כשכל המטבח מרגיש כמו תנור. אבל זה הכל קטן אל מול הילדה המופלאה הזאת, שאיתנו כבר חמש שנים. כל כך מלאת קסם ומיוחדת, לעתים כל כך קרובות אני מוצאת את עצמי נפעמת ממנה, ומלאת תודה על הקיום שלה ועל הנוכחות שלה בחיי... שתהיה בריאה ושמחה ומלאת אהבה, אמן

[סלט_פירות*]

מזל טוב לשירה ולך על חמש שנים מרגשות. התיאור שלך ריגש אותי, ואני מקווה שמחר למרות החום תהיה לכם חגיגה נהדרת וטעימה.

החויה שעברת עם אחותך פשוט מדהימה. אין תחליף לדברים כאלה. מזל טוב !!

[לי_צ'י*]

מזל טוב לך ולשירה ולאחותך

שתהיה בריאה ושמחה ומלאת אהבה, אמן
. כל כך מלאת קסם ומיוחדת מסכימה!

[אמא_ללי*]

תודה

יוצאת אל החום לקנות חומרים ללזניה

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

מזל טוב לך ולשירה ולאחותך
@} @} @}

[פלוני_אלמונית*]

מזל טוב לכם. הסיפור שלך מרגש, כל חלקיו השונים.
תמי אמא לשתיים

[אום_שלום*]

ברכות על הכל @}

[אמא_של_דגיגונת*]

מזל טוב לשירה ולך על חמש שנים מרגשות.
שתהיה בריאה ושמחה ומלאת אהבה, אמן @}

סיפור הלידה מאד ריגש אותי. נראה לי מדהים ללוות לידה.
שיהיה לכולכם יומולדת שמייח, ופחות חם...

[אמא_ללי*]

שני דברים קטנים שאני לא רוצה לשכוח:

אתמול בערב התארגנו לצאת למסעדה לכבוד סיום החופש הגדול. מאיה הציקה לשירה תוך כדי שניסיתי לארגן אותן, ומתוך עצבים אמרתי לה - את לא באה איתנו למסעדה! היא נעלבה והתחילה לבכות, ואז שירה ניחמה אותה - מאיה, אל תדאגי, זה רק ביטוי כזה שאמא אומרת כשהיא מתעצבנת. את באה למסעדה. לי מ-ל-א פעמים אומרים שאני לא באה כשאני עושה שטויות ואני ת-מ-י-ד באה. אין לך מה לדאוג....
נקרעתי מצחוק ממנה. זאת היתה אבחנה כל כך מדויקת של הדפוס (הדי מטופש שאנחנו לא מצליחים להיפטר ממנו) הזה שלנו... והיא אמרה את זה בכזאת טבעיות ובאינטונציה כל כך מצחיקה.

והערב האיש שאל אותי על איזה קנקן שנמצא אצלנו ואמרתי שהוא צריך להגיע אל ההורים שלי, ומאיה מייד אמרה - אני רוצה לבוא איתו לשם.


זאת פעם ראשונה שאנחנו חווים כזה ראשון בספטמבר עם תחילת מסגרות, תמיד יצא לנו להיות במעברים בזמן הזה. עוד לא ברור לי איך אני מרגישה לגבי העניין.

[אמא_ללי*]

הנה, נפתחה לה שנה חדשה.
הבית שקט שקט, כולם ישנים אחרי ערב חג נחמד אצל ההורים שלי, מספיק גדול בשביל אווירה מיוחדת אבל לא גדול מידי (או כמו ששירה ניסחה את זה: את כל מי שיהיה שם אני ממש ממש מכירה).
ראש השנה חותם את תקופת ההסתגלות שלנו לארץ, כך נראה לי בימים אלו. הסתגלות הדרגתית ומרובת שלבים, אבל עכשיו אנחנו לגמרי לגמרי כאן.
ההתערות שלנו בסביבה הולכת ומעמיקה, ובימים האחרונים, בבקרים שבהם הלכתי עם שירה לגן בבוקר (ברגל), ממש הרגשתי את מרקם החיים שסביבנו פועם, והיתה לו ממשות פיסית. הרגשתי את החיבור העמוק למקום, למשפחות, לחברים שנמצאים סביבנו, לתחושת הקהילה שנרקמת, וזה היה כמו משהו חי, רקמת חיבור חיה ונושמת.

שנה טובה, מלאת שפע, בריאות, אהבה וצמיחה
נשיקות לכולן

[אמא_ללי*]

ורק הרגע קלטתי משהו ממש סמלי (שקשור לסוף תקופת ההסתגלות) - השבוע, באיחור אופנתי של כמה חודשים טובים, השלמנו את הגשת דו"ח המסים של 2009 למדינת ניו ג'רזי. המועד המקורי הוא אפריל אבל איך שהוא לא הצלחנו להתמודד עם זה בזמן וביקשנו הארכה, ואנחנו אפילו לא אמורים לשלם כסף אלא לקבל החזר. כבר חודשים זה רובץ מעלינו כמן מטלה שאנחנו לא מסוגלים להתמודד איתה, ולמרות שההארכה היא עד אמצע אוקטובר, השבוע פתאום היה ערב ששתיהן נרדמו מוקדם והודעתי לאיש שזה מה שאנחנו הולכים לעשות.
כמובן שזה לקח בדיוק חצי שעה לגמור עם זה (כמו כל הדברים שדוחים עד אין קיץ), ואחרי זה היו תחושות של הקלה עצומה וסיפוק גדול. ובאותו שוונג של סגירה כנראה, יומיים למחרת התקשרתי לבטל ביטוח חיים שהיה לנו ושהמשכנו לשלם עליו בכל הזמן שעבר מאז שחזרנו. עוד משהו שדחיתי ודחיתי והרגשתי שאני לא מסוגלת להתמודד איתו. כמובן שהשיחה לקחה פחות מדקה ולא היה בה שום דבר מסובך, וגם גיליתי שכל השנה האחרונה ששילמנו היתה לשווא כי בכל מקרה הביטוח הזה לא תקף אם אנחנו לא נמצאים בארצות הברית. כמה סמלי.
נדמה לי שזה סוגר סופית את החובות שקשורים לחיים שלנו שם.

[סלט_פירות*]

שנה טובה @}

[תמי_אמא_לשתיים*]

שנה טובה ונעימה!

[אום_שלום*]

שנה טובה יקירה @}

[קרוטונית_מהמרק_הגדול*]

שנה טובה, מלאת שפע, בריאות, אהבה וצמיחה

[אמא_ללי*]

בימי החופש של האתר קראתי הרבה הרבה ממה שנכתב בבלוג הזה ובבלוג הקודם בשנים האחרונות. ממש תקופת חיים.

כמעט הגענו השנה לפארק הירדן. תכננו לנסוע לשני לילות, כבר התכוננו מנטלית, ארגנו ציוד, עשיתי קניות... ואז ביום שישי בבוקר היו תחזיות לסופות וגשמים, וכל התכניות נטרפו. בהתחלה נורא התאכזבתי, כי נבנתה בי ציפייה מאד גדולה. אחר כך הגיעה גם הקלה, כי הנסיעה לשם היא בכל זאת התמודדות מאתגרת - גם מבחינה לוגיסטית בשבילנו וגם מבחינה חברתית. היה שלב שעוד חשבנו שאולי נגיע בשבת ונישאר לילה אחד, אבל זה לא היה נראה הגיוני וכבר לא היו לנו כוחות....

בדיעבד, כמו תמיד, כנראה שזה היה לטובה. הקאה של מאיה שנראתה תמימה בשישי בצהריים התגלגלה בימים שלאחר מכן לוירוס בטן אכזרי (ומדבק מאד!) שתקף את כולנו. אני החזקתי מעמד כל עוד האיש היה גמור, לא מתוך החלטה מודעת, וברגע שהוא התחיל קצת להתאושש קרסתי בבת אחת עם רצף הקאות אתמול בערב. היום אני חלשה מאד ונטולת כוחות, מאיה כבר כמעט בריאה ושירה בדרך, האיש בהתאוששות....

כל מחלה היא כזה שיעור במשחקי השליטה שאנחנו משחקים. השבוע הזה היה עמוס ומתוכנן בקפידה, עם דברים חשובים שאמורים לקרות בכל יום. ואחת אחרי השניה כל התכניות האלו מתמוססות לנגד עיני עם כל יום נוסף של מחלה שעובר, ובכל פעם אני נאלצת להיכנע למציאות, לעובדות הפיסיות. והכדורים נופלים מהידיים. עוד פגישה שמתבטלת, תור אצל רופא, מקומות שהייתי אמורה להגיע אליהם.
מחר בבוקר נפתח קורס בתזונה שאני לוקחת הסמסטר, וכרגע אני עדיין מתכננת להיות שם, בעיקר בגלל שבשבוע הבא איעדר והמחשבה על להפסיד את שני השיעורים הראשונים ממש מלחיצה אותי. אבל כנראה שרק מחר בבוקר אני אוכל להבין אם זה באמת אפשרי, ובינתיים הכי טוב לנוח כמה שאפשר...
הבית הפוך, ספלים של תה מפוזרים בכל מיני מקומות, בלגן שהולך ומצטבר. חוץ מלהקפיד על שירותים נקיים כמעט לא עשיתי כלום בימים האחרונים. ואני מגלה לשמחתי שדווקא בחזית הזאת קל לי יחסית לשחרר. נכנסתי לאחרונה לשגרה ממש טובה של תחזוקה בזכות הצטרפות מחודשת לפליי ליידי, וזה נותן לי את הבטחון שיש לי לאן לחזור ברגע שיהיו לי כוחות, ואני כבר לא מרגישה חסרת אונים מול אי הסדר המצטבר. אני רואה אותו ויודעת שהוא זמני, שהוא נובע מהמחלה.

אכלתי עכשיו קצת אחרי כמעט יממה של נוזלים בלבד וקצת פירות אחה"צ, מקווה שזה יישאר בפנים

[אום_שלום*]

תרגישו טוב

[לי_צ'י*]

לוירוס בטן אכזרי (ומדבק מאד!)
עכשיו את אומרת? (-: (-:
גם כאן כולם חולים, ובאותו הסדר כמו אצלכם (קטנה, גדול, איש ), זה אומר שזה עוד לפני?
אצלנו דוקא השירותים נשארו נקיים, הילדים לא הספיקו להגיע אליהם s-:
הרבה בריאות!

[סלט_פירות*]

החלמה מהירה

[אמא_ללי*]

זה אומר שזה עוד לפני?
ממש מקווה בשבילך שלא....
בכל מקרה היה יום אחד קשה, היום קמתי כבר ממש בסדר.

וירוס זה קצת כמו תרופה אבל הפוך - ככל שעוברות השעות ממש אפשר להרגיש איך ההשפעה שלו מתפוגגת ואת הגוף חוזר לאיך שהוא היה לפניו.

[שני_צו*]

נשארתם בבית, אבל חלק מחוויות פארק הירדן הגיעו אליכם עם שליח
מיכאל ואני (ורבע מחנה) עברנו את זה שם..

אנחנו מחכים להזמנה לקמפינג בים, עכשיו כשהאוהל כבר לא מפחיד אותנו, מה פתאום, הוא חמוד ונחמד.

[אמא_ללי*]

אנחנו מחכים להזמנה לקמפינג בים, עכשיו כשהאוהל כבר לא מפחיד אותנו, מה פתאום, הוא חמוד ונחמד.


יאללה בואו נדבר.

תודה לאל שלא חווינו שלשולים והקאות בתנאי מחנה. נראה לי גדול עליי בכמה וכמה מידות.....

[אמא_ללי*]

אני לומדת בימים אלו קורס בתזונה בפקולטה לחקלאות, וככל שהוא מתקדם אני מגלה שלצד חומר מרתק ומעשיר המרצה מלמדת גם דברים שפשוט מדכאים אותי לחלוטין.
לא שזה חדש, אבל איך המדע, שאמור להיות אובייקטיבי (הא הא) רווי בכל כך הרבה הנחות מוקדמות, ותפיסות, ואשליות. איך אפשר בכלל לדבר על תזונה בריאה כשהנחת המוצא היא שאוכל מגיע באריזות מהסופר?
התזונה שלי עברה כל כך הרבה שינויים בשנים האחרונות, אבל יותר מכך השתנתה לחלוטין הדרך שבה אני מסתכלת על זה, בזכות דברים רבים שקראתי כאן ובמקומות אחרים, ובזכות הגיון פנימי פשוט ועמוק שהתחיל להשמיע את קולו ברגע שהסכמתי להקשיב. וכל כך קשה לי לשבת בשיעור ולשמוע את כל ההמלצות שלה ואת דרך ההסתכלות הזו.
גם מאד מטריד אותי הקו הדק עד בלתי נראה שעובר בין העובדות (כלומר, מה שהצליחו ללמוד עד כה במחקרים על ההרכב הכימי של מזונות שונים ושל הגוף שלנו, על מנגנוני הפירוק והספיגה של חומרים שונים, מידע שמבוסס על תצפיות במידה רבה, אם כי גם בו בטח יש פרשנות והמשגה), ולבין הסקת המסקנות שמתלווה אליהן. בשום שלב לא עוצרים להפריד בין השניים. אותו מחקר שגילה את מבנה השומנים, גם "גילה" ששומן רווי זה "רע". בלי להזכיר שזה בכלל לא אותו סוג של מחקר, בלי להזכיר שבין להתבונן במה קורה בגוף לבין להסיק מסקנות על איך אנחנו צריכים לאכול מפרידה תהום, בלי שלטי אזהרה.
ובעיקר, בלי לקחת בחשבון שבאף אחד מהמחקרים האלה אין להם בכלל מודל של אדם בריא. מתייחסים למזון כמו אל תרופות - לאכול את זה ואת זה כדי למנוע מחלה כזו או אחרת, לחשב את כמות השומן שאנחנו אמורים לאכול בהתאם לגרפים של המלצות מומחים. וכל הכוונות הן טובות ורציניות, וגם הסטודנטים מאד רוצים ללמוד ולהרחיב את הדעת. זה מורגש בשיעורים.

אוף. זה ממש מבעס אותי.

[י_פה*]

שלום אמא ללי, מבינה את תסכולך. מה שאת מתארת זה דומה להבדל בין ראיה של רפואה הוליסטית שרואה את המכלול ובין רופא ברפואה קונווציונלית שלומד אבר ספציפי בגוף . ולא רואה מימינו ולא משמאלו.
תחזיקי מעמד. ותתנחמי בכך שאת יודעת יותר

[אמא_ללי*]

(לפני השינה)
אני: שירה, אני אוהבת אותך מאד מאד.
שירה: גם אני.
וכעבור רגע: אמא, מה הסיבה שאמרת את זה עכשיו?

---

היום בצהריים ראינו דגל ישראל תלוי באיזה שהוא מקום ברחוב שלנו.
שירה נזכרה בדגל ארה"ב, דיברנו על הכוכבים והפסים. ואז היא אמרה: אולי החלק של הכוכבים זה ניו יורק והחלק של הפסים זה בוסטון.

---

מאיה, לפני השינה:
אני צריכה לפשוט גרביים כדי לעשות טיפול לכפות הרגליים שלי. אי אפשר לעשות טיפול עם גרביים. אחרי הטיפול נלבש גַרְבָּה ועוד גַרְבָּה ואז נלך לישון.
לפני כמה ימים הטיפול גם לווה בשיר: מה אכלנו לארוחת הצהריים? אצבעות של כפות רגליים.

[אום_שלום*]

גדול !
איזה כיף שאת כותבת

[אמא_ללי*]

אני רוצה לספר שני דברים.

הראשון, הוא שאני מכורה לגלוטן.
אני יודעת שזה לא חדש, ובכל זאת אני מבינה את זה על בשרי בימים אלו וההבנה הזאת משמעותית לי. הייתי בלי כבר כמה חודשים, ובתקופה האחרונה קרה פעמיים שקמתי ממחלה עם קרייבינג מטורף לקמח ומוצריו. הפעם הקודמת שזה קרה היתה בחנוכה, והיתה "נפילה" של כמה ימים וכמה פעמים שאכלתי, אבל הרגשתי שאני מחזיקה בשיניים. ממש חיפשתי דרכים איך לעצור את הנפילה, איזה אוכל אני יכולה להכין במקום כדי לבלום את זה, ובסוף הצלחתי. התאזנתי מחדש.
הפעם זה שוב קרה אחרי שפעת קשה (שקרתה לי בזמן שגם שירה היתה חולה, בזמן שהאיש היה בסין. וכשאני חזרתי לעמוד על הרגליים ברמה הכי מינימלית, מאיה נהייתה חולה. לא היה קל), אבל לא נלחמתי בזה. נתתי לעצמי ליפול, אבל זה לא הרגיש כמו נפילה. אז מזה שבוע שאני אוכלת קמח. ואני נזכרת מצד אחד כמה זה מפשט את החיים - שאפשר לקנות מנה פלאפל ולשבוע ממנה. אמנם לא שיא הבריאות, אבל אם אני לא מתייחסת אל הפיתה כאל משהו בעייתי אז זה גם ממש לא נורא. אבל מצד שני, הגוף שלי מזכיר לי היטב שאני מכורה.
שכשאני אוכלת את זה, אני רק רוצה עוד, רק חושבת על המנה הבאה. שאני מרגישה נפוחה אחר כך, כאילו עליתי שני קילו ביומיים, ושזה מפריע לעיכול.
ועדיין, אני לא נלחמת. אני יודעת שזה ייקח עוד כמה ימים, שבהם אני אספק עוד כמה תשוקות, והגוף ימשיך לאותת לי, ואז הגל יעבור ואני אחזור להתנקות מזה. עם זכרון מחודש של למה אני בוחרת לא לאכול גלוטן, אם התחושה הברורה בגוף של כמה אני מרגישה יותר טוב, יותר קלילה ובריאה ושבעה כשאני נקייה מזה. ובלי מרמור, כי תהיה לי התזכורת שזה משהו שאני בוחרת.

ובינתיים, קיבלתי מאחותי ויטמיקס ליום ההולדת! ללא ספק המתנה השווה בכל הזמנים. אני מכינה עם הבנות עכשיו שייק ירוק ברמה יומיומית בכל מיני שילובים מעניינים ובמרקם חלק וכיפי שרק הויטמיקס יכול ליצור. אין עליו, זה פשוט מכשיר מדהים. צרכנו ראש חסה שלם בארבעה ימים, זה חסר תקדים, והבנות ממש אוהבות את השייקים ושותות אותם בכמויות (היום ספציפית הכנסתי פנימה גם אשכולית שקטפנו מהעץ בחצר ויצא שייק עם טעם לוואי מר אז הן לא רצו אותו.... אבל בגדול יוצאים דברים כל כך טעימים).

ועכשיו שכחתי מה הדבר השני שרציתי לספר. בטח אני אזכר תכף.

[אשה_שמחה*]

אני מבינה שלא נזכרת?

התיאור של הויטמיקס מעורר קינאה.
או שאולי השראה, אם להיות חיובית...

[אמא_ללי*]

האמת שעדיין לא נזכרתי, אלא אם כן פשוט הויטמיקס היה הדבר השני שרציתי לספר עליו.

היום הכנו שייק מדהים - על בסיס חלב קשיו, עם בננה, שני אגסים, שני תמרים, חסה ועלי חוביזה שקטפתי ליד הגן של שירה. יצא כל כך טעים!

אה, נזכרתי! (אולי). הייתי אתמול בשיעור של לימודי ימימה! לאחרונה הרבה נשים סביבי התחילו ללכת, והתחלתי לשמוע על זה מעוד כיוונים, ולפני כמה ימים הבנתי שאולי זה משהו שיכול להתאים עכשיו. בדיוק הסתיים הקורס המעיק בפקולטה, ואני מרגישה כבר כמה זמן שחסר לי משהו בשביל עצמי. אז התקשרתי לאחת המדריכות שמלמדת כאן, ובאורח פלא יש שיעור בשעות הבוקר בזמן הכי טוב שיכול היה להיות בשבוע שלי...
אתמול הגעתי והיה שיעור מיוחד לכבוד ט"ו בשבט, שבו הרב הראשי של רחובות בא לדבר איתנו. אז רוב הזמן היה איתו. איש חכם. והמעט שכן היה מימימה (הכתבה של טקסט ושיחה קצרה) היה מאד מעניין. הרגשתי בו זמנית שזו שפה שאני עוד לא מכירה ולא מבינה, ויחד עם זאת שאני מבינה את הדברים הנאמרים ברמה העמוקה יותר, גם אם אני עוד לא מכירה את כל המושגים. יש לי הרגשה שזה יכול להיות משהו משמעותי. אני כבר מחכה לשבוע הבא...

[אשה_שמחה*]

וואו, מרגש!

[אמא_ללי*]

תודה

[פלונית*]

תתחדשי על הויטמיקס.. אמא ללי
אוכל לשאול איפה מתקיימים לימודי ימימה ברחובות או בסביבה ? תודה מראש, סליחה על הפלוניות

[אמא_ללי*]

פלונית יקרה, ההודעה שלך עדיין כאן, ובכל מקרה עניתי לך בדף הבית שלי

[אמא_ללי*]

כל כך מוזר לחזור לכאן בכל פעם מחדש....
כבר כמה ימים שהכתיבה מדגדגת לי באצבעות, ובכל זאת עכשיו כשאני מול המסך זה מרגיש אחרת.

ימים לא פשוטים, אני מתמודדת עם כל מיני אתגרים פיסיים. הכאב/ מצוקה מחלקים את הקיום באופן מאד ברור לשני מצבים - יש מצוקה ואין מצוקה. כשאני מרגישה לא טוב, הכל נדחק אחורה. אין לי כח לפעול, אין לי כח לחשוב. כל פעולה הכי קטנה דורשת המון אנרגיה, שאין לי. הצד הטוב של זה, הוא שכשאני מרגישה טוב, זה כמו קסם. אני נהנית מכל נשימה, מעריכה ומודה על כל רגע שבו אין קושי. אתמול מצאתי את עצמי מתענגת באופן עמוק על זה שאני מצליחה לתלות כביסה. ואני מוצאת את עצמי לפעמים שוכבת במיטה מלאת שמחה על כך ששום דבר לא מציק והכל בסדר.

[אמא_ללי*]

לאחרונה, רצון חזק לכתוב. ומולו - מחסומים, חזקים לא פחות. והם בדיון ביניהם, השניים האלה. לפעמים במריבה. ואני באמצע ביניהם, רגע מאמינה לאחד ורגע לשני.
דברים נכתבים לי בראש, והצנזורה הפנימית מבטלת את האפשרות להעלות אותם לכאן. אין לי תשובה, או פתרון, לפחות בינתיים.

[אמא_של_דגיגונת*]

@}

[אהבת_עולם*]

מתוקה, שמחתי לראות אותך במה חדש.
רק עכשיו גיליתי שלא קראתי מדצמבר.

תרגישי טוב.

[אמא_ללי*]

הרבה דברים טובים קורים בחיים עכשיו, הרבה דברים להודות ולברך עליהם. ובתוכם יש מן תקופה כזו, שהשיעור העיקרי בה הוא לשחרר, לוותר על השליטה. בכל דרך שבה מסתכלים על זה, השיעור הזה קשה בשבילי.
כשהתקופות האלה מגיעות, אני מגלה כמה אני נאבקת. מתכווצת כשדברים לא קורים לפי התכניות או הרעיונות שיש לי, מנסה להיאחז בכל מיני קצוות כדי להרגיש משהו מה"נורמליות" החמקמקה, נתקעת שוב ושוב בתחושה שלא ככה זה אמור להיות, שבטח משהו מקולקל, או שאני פשוט פספסתי איזה חלק מההוראות למשתמש בחיים.

בשיעור ימימה המורה אמרה השבוע - מי שחושבת שהיא תוכל להגיע לאיזו הבנה ואחר כך להרגיש טוב כל הזמן, לא הגיעה למקום הנכון. בחיים ובמציאות זה לא קורה ככה. כדרכה היא אמרה את זה בחיוך גדול שתמיד עוזר לראות את הדברים קצת יותר ממרחק, עם קצת יותר רווחים ביניהם.

[הגבירה_בחום*]

הי יקרה,
טוב כ"כ לקרוא אותך. חשבתי לצטט את כל הקטע שלמעלה אבל הבנתי שלכתוב את זה יהיה יותר יעל
גמני, גמני, גמני באותה הסירה של הצמד החמקמק שחרור ושליטה - ולומדת שוב במקום אחר בספירלה עד כמה שליטה היא בעצם לדעת מה להחזיק ומה לשחרר ואיך לשנות את המינונים ביניהם בכל רגע ורגע...

זה מזכיר לי משפט שחקוק לי היטב בזיכרון מהבהגווד גיטא שאומר: "רק הפעולה היא זכותך - לעולם לא פירותיה" - שמדבר על היכולת לקחת אחריות מלאה על מה שבידיים שלנו להלן הפעולות והמעשים שאנחנו בוחרים לעשות ולשחרר לגמרי את מה שלא בידינו, להלן התוצאות של זה...

מקווה שאת חשה טוב יותר ושולחת